חולין פה ע"א

דף פה - א

ומתרצינן: אלא, ספק מצות תקיעת השופר שדוחה יום טוב היא באופן שהשומע הוא ספק איש ספק אשה [שפטורה ממצות שופר], שאף לו מותר לתקוע, ואפילו ביום טוב ודאי, ואף על פי שהמצוה שהוא חייב בה אינה אלא מספק.

וכיון שהתברר מה היא הקושיא שהקשו על רבי יוסי מספק תקיעת שופר, יש לומר שרבי יוסי אינו חושש לפירכא זו, משום שרבי יוסי לטעמיה - דאמר: אשה ודאית נמי תקעה! שמותר לה לתקוע בראש השנה אף על פי שהיא פטורה בודאי מתקיעת שופר, וכל שכן מי שהוא ספק אם הוא חייב בשופר שמותר לו לתקוע, ולא משום שספק המצוה דוחה יום טוב. ואין להוכיח מזה לכסוי הדם, שהרי אסור לכסות ביום טוב דם שהוא בודאי פטור מכסוי כגון של בהמה. ואם כן, יש לומר שגם הכוי, הואיל וספק הוא אם חייב בכסוי, אין כסויו דוחה יום טוב ^[1].

דתניא: ומצינו שזו דעת רבי יוסי בתחילת הפרשה שמתבאר בה חיוב סמיכה על הקרבן נאמר "דבר אל בני ישראל". ודרשינן: בני ישראל סומכין על הקרבנות, ולא בנות ישראל סומכות! שאשה שהביאה קרבן אינה סומכת עליו ^[2].

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: נשים, אף על פי שהן פטורות מסמיכה, מכל מקום סומכות - רשות! שאם רוצות לסמוך על הקרבן הרשות בידם לסמוך, ולא אמרינן שכיון שהן פטורות הרי הן עושות עבודה בקדשים על ידי הסמיכה שלהם ^[3]. והוא הדין שלדעת רבי יוסי ורבי שמעון מותר לנשים לתקוע בשופר אף על פי שתקיעה שלא לצורך אסורה ביום טוב.

אמר רבינא: אפילו למאי דקאמרי רבנן שאשה אסורה לתקוע בשופר בראש השנה - נמי אית ליה פירכא להך תשובה שהשיבו לרבי יוסי על הקל וחומר שלו - שתקיעת שופר של ספק איש ספק אשה תוכיח שמותרת ביום טוב, ועל כרחך שספק המצוה דוחה יום טוב - לפי שיש לפרוך על ההוכחה, מה לתקיעת שופר שספיקה דוחה יום טוב, שכן ודאה דוחה שבת במקדש! שבמקדש תוקעין בראש השנה אפילו בשבת, הלכך ספיקה דוחה יום טוב ואפילו בגבולין, תאמר בכסוי - דליתיה כלל! שבשום מקום אין ודאו דוחה שבת, ולכן יש לומר שספיקו אינו דוחה יום טוב.

שנינו בברייתא: השיב רבי אלעזר הקפר בריבי: מה למילה שכן אינה נוהגת בלילי ימים טובים!

ותמהינן: וכי רק בלילי ימים טובים הוא דלא נהגה, ובשאר לילי נהגא!? והלא בכל הלילות אין מלין.

ומתרצינן: אלא, הכי קאמר מה למילה, שכן אינה נוהגת בלילות כבימים, תאמר בכסוי שנוהג בלילות כבימים. אמר רבי אבא: זה אחד מן הדברים שאמר רבי חייא: אין לי עליהם תשובה! והשיב רבי אלעזר הקפר בריבי תשובה.

מתניתין:

א. השוחט חיה או עוף, ונמצאת טריפה ^[4].

והשוחט לשם עבודת כוכבים,

והשוחט חולין בפנים, בעזרה, וקדשים, קרבנות העוף, בחוץ לעזרה.

או שחט חיה ועוף הנסקלים וכגון שהרגו אדם או שנרבעו, ונגמר דינם להיסקל, ושחטם קודם הסקילה.

שכל אלו אסורים באכילה גם לאחר שחיטתם.

רבי מאיר מחייב לכסות הדם שלהם, וחכמים פוטרים! משום ש"שחיטה שאינה ראויה" היא, דהיינו, שאינה מתרת הבשר באכילה, ולפיכך אין עליה שם "שחיטה", ופטורים מלכסות את הדם.

ב. השוחט ונתנבלה בידו, שנפסלה השחיטה בלא כונת השוחט, או הנוחר, שהרג את הבהמה, והמעקר את הסימנים שבצואר הבהמה בכוונה תחילה, והרגה, פטור מלכסות, ואפילו לרבי מאיר, לפי שאין כאן שחיטה כלל ^[5].

גמרא:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראה רבי [שהוא מסדר המשנה] דבריו של רבי מאיר ב"אותו ואת בנו", שבפרק הקודם גם כן נחלקו רבי מאיר וחכמים במשנה, בדין שחיטה שאינה ראויה אם נחשבת שחיטה לגבי איסור "אותו ואת בנו", וכיון שנראו לרבי דבריו של רבי מאיר לגבי דין השוחט "אותו ואת בנו" שיש לחייבו במלקות אפילו בשחיטה שאינה ראויה, לפיכך שנאו, את דעת רבי מאיר, בלשון "חכמים", שכתב שם במשנה "וחכמין מחייבין" והיינו רבי מאיר.

ודבריו של רבי שמעון שהוא החולק בדין זה על רבי מאיר וסובר ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, נראו לרבי בכסוי הדם, ששנה את דעתו של רבי שמעון במשנתנו בלשון "חכמים", שבמשנתנו נאמר "וחכמים פוטרים" מכסוי הדם בשחיטה שאינה ראויה [ולקמן יתבאר למה ראה רבי דבריו של זה כאן ושל זה כאן].

והוינן בה: מאי טעמא דרבי מאיר ב"אותו ואת בנו"?

ומשנינן: אמר רבי יהושע בן לוי: גמר גזירה שוה "שחיטה" - "שחיטה", "אותו ואת בנו" משחוטי חוץ, מקדשים שנשחטו חוץ לעזרה [שבשניהם נאמר לשון "שחיטה"]. מה התם, בשחוטי חוץ, שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. שהרי כל שחיטת קדשים בחוץ שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי הקדשים אסורים באכילה לאחר שנשחטו בחוץ, ומכל מקום שחיטתם נחשבת לשחיטה שהרי התורה חייבה כרת על שחיטה זו, אף הכא ב"אותו ואת בנו" נמי - שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה!

והוינן בה: ורבי שמעון, שאמר ב"אותו ואת בנו" כי שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, מאי טעמא?

ומתרצינן: אמר רבי מני בר פטיש: גמר מהאמור אצל יוסף, שאמר לאשר על ביתו, שיביא את אחיו הביתה "וטבוח טבח והכן" ^[6]. מה להלן, הטביחה היתה שחיטה שראויה לאכילה, שהרי כתיב "כי אתי יאכלו האנשים", אף כאן, ב"אותו ואת בנו" שחיטה שנאמר בה היא דוקא שחיטה ראויה ^[7].

והוינן בה: ורבי מאיר נמי - ליגמר מ"טבוח טבח"!? ומתרצינן: סבר רבי מאיר: דנין "שחיטה" מ"שחיטה", ואין דנין "שחיטה" מ"טביחה" ^[8].

ומקשינן: מה נפקא מינה? כלומר, שאפילו אם אין התיבות דומות ממש, מכל מקום יש ללמוד גזירה שוה, כיון שמשמעותם שוה!? דהא תנא דבי רבי ישמעאל: כתיב בנגעי בתים "ושב הכהן" ובמקום אחר באותה פרשה כתיב "ובא הכהן", ואנו דורשים גזירה שוה זה מזה, משום שזו היא "שיבה" זו היא "ביאה"! כלומר, "שיבה" ו"ביאה" ענין אחד הוא, ויש ללמוד בגזירה שוה זה מזה על אף שהן שתי מילות שונות, ולמה לא למד רבי מאיר "שחיטה" מ"טביחה"?

ומתרצינן: הני מילי, שדורשים גזירה שוה גם בתיבות שאינן דומות לגמרי - היכא דליכא דדמי ליה! שאין אפשרות ללמוד את הגזירה שוה בין שתי תיבות שדומות זו לזו. אבל אם איכא דדמי ליה - מדדמי ליה ילפינן! שיש להעדיף את הגזירה שוה שהיא בין שתי תיבות שדומות ממש זו לזו על פני גזירה שוה בין שתי תיבות שאינן דומות לגמרי.

והוינן בה: ורבי שמעון נמי ליגמר "אותו ואת בנו" משחוטי חוץ, ולמה העדיף ללמוד מ"טבוח טבח"?

ומבארינן: סבר רבי שמעון: דנין "אותו ואת בנו" מ"טבוח טבח", לפי שהן חולין מחולין, ששניהם עניני חולין הם. ואין דנין "אותו ואת בנו" משחוטי חוץ, לפי שהן חולין מקדשים. שהרי דין "שחוטי חוץ" רק בקדשים הוא נוהג ^[9].

ורבי מאיר, שלמד "אותו ואת בנו" משחוטי חוץ, סבר שאין זה נחשב כלימוד "חולין מקדשים", משום דאטו איסור "אותו ואת בנו" הוא רק בחולין, וכי בקדשים מי לא נהיג!?

ומסקינן: היינו דקאמר רבי חייא: ראה רבי דבריו של רבי מאיר ב"אותו ואת בנו" ושנאו בלשון חכמים, שמשום שטענתו זו של רבי מאיר נכונה, לכן נראו לרבי דבריו וקבעם בלשון "חכמים" ^[10].

עוד הוינן בה: מאי טעמא דרבי מאיר בכסוי הדם?

ומשנינן: אמר רבי שמעון בן לקיש: גמר גזירה שוה "שפיכה" - "שפיכה", כסוי הדם משחוטי חוץ! [שבשניהם נאמר לשון "שפיכה"]. מה להלן בשחוטי חוץ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, אף כאן, בכסוי הדם - שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה! ^[11]

ורבי שמעון, שאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה לגבי כסוי הדם, טעמו - משום שבכסוי הדם "אשר יאכל" כתיב ומשמעותו דוקא שחיטה המתרת באכילה.

ורבי מאיר אמר לך: ההוא קרא "אשר יאכל" - למעוטי עוף טמא שאינו חייב בכסוי הוא דאתא! ולפי שאינו בר אכילה כלל ^[12]. אבל עוף טהור, הראוי לאכילה, לא נתמעט מ"אשר יאכל" אפילו באופן שהשחיטה אינה ראויה.

ורבי שמעון סבר: עוף טמא מאי טעמא נתמעט מ"אשר יאכל", משום דלאו בר אכילה הוא. אם כן, שחיטת טריפה [וכן כל שחיטה שאינה ראויה] נמי יש למעט, שהרי הטריפה לאו בר אכילה הוא! ^[13] ומסקינן: והיינו דאמר רבי חייא: ראה רבי דבריו של רבי שמעון בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים, שטענה זו של רבי שמעון נכונה, ולכן נראו דבריו לרבי ^[14].

ור' יוסי לטעמיה דאמר ודאי אשה נמי תקעה כו'. כלומר ר' יוסי דמייתי מק"ו ממילה שאין מכסין דם כוי ביו"ט הוא אזיל לטעמיה דלא מצי למימר תקיעת שופר בגבולין יוכיח שאין ודאה דוחה שבת וספיקא דוחה יו"ט ה"נ נימא לענין כוי שיהא ספיקו דוחה יו"ט. דהכא לענין ספק איש ספק אשה דין הוא שיהא ספק דוחה יו"ט דודאי אשה נמי תקעה:

שכן דוחה שבת במקדש. גרסי':

ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים. כלומר השוחט ונמצאת טרפה השוחט פרת חטאת כו'. ר"ש פוטר וחכמים מחייבין^א)צ"ל וראה דבריו של ר"ש בכיסוי הדם ותני במתני' ר"מ וכו'. דזהו ר"מ דבריו של ר"ש בכסוי הדם ר"מ מחייב וחכמים פוטרין:

מה התם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. כלומר שחוטי חוץ שחיטה שאינה ראויה היא וקרי ליה שחיטה:

גמר מטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראויה דאמרן בחולין צ"א מאי טבח פרע להן בית השחיטה:

ור"ש אשר יאכל כתיב. כלומר היכא מיחייב בכסוי בשחיטה שראויה לאכילה דכתיב אשר יאכל:

דנין שחיט' משחיט' ואין דנין שחיט' מטביחה. איכא למידק והא גבי גנב וטבח פליג דר"מ אית ליה שחיט' שאינה ראויה שמה שחי' ור"ש סבר דלא ואמאי והא טביחה התם כתיבא ביה וליגמר טביחה מטביחה וא"ת כיון דגמרי' הכא שחיט' משחיטה לומר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחי' שוב אי אפשר למגמר טביחה מטביחה ולומר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחי' משום דקשיין אהדדי זו אינה תשובה חדא דמאי אולמי' דהך מהך ליגמר טביחה טביחה ולא ליגמר שחיטה שחי' ועוד שי"ל כאן שחיטה שאינה ראויה שמה שחי' וכאן שחי' שאינה ראויה לא שמה שחיטה.
וניחא לן שאין אדם דן ג"ש מעצמו ור"מ ג"ש דשחי' גמיר אלא שאין ידוע אם ג"ש דשחי' שחי' או שחיט' טביחה הלכך עדיפ' ליה למיגמר דשחי' שחיטה אבל ג"ש דטביחה טביחה לא גמיר.
וי"ל כיון שבכסוי הדם ובאותו ואת בנו בשתיהן שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיט' וטביחה לא כתיבה אלא גבי תשלומי ד' וה' מוטב ללמוד שחיטה שחיטה ולדון בשניהם (מיעטן) [מענין] הכתוב בהן וידחה לשון טביחה שאינו אלא במקום אחד ולא לבא לשון טביחה ולדחות ב' דינין הללו ללמוד את שתיהן אי אפשר דב' גזירות שוות דשחיטה וטביחה לא גמרינן.

דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשי'. ואי ק' נימא אותו ואת בנו נוהג במוקדשים דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה קדשים מקדשים וגבי חולין אינו נוהג אלא בשחיטה ראויה מחולין לאו קו' היא דאותו לאו שכתוב באותו ואת בנו או משחיט' שחיטה גמרינן לה או משחי' טביחה גמרינן לה ולחלקו אי אפשר וא"ת מאי אולמיה דהך מהך י"ל שמצינו בכיסוי הדם ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה לפי' אומר בכולן דלא שמה שחיטה הלכך בחולין דשמה שחי' ליכא למימר דגמרי' חולין מחולין (ובקדשים) דלא שמה שחי' אמרי' בכל מקום [לא] שמה שחיט' אלא בשחוטי חוץ בלחוד הוא דקרייה רחמנא שחיטה.
והוי יודע שר"מ ור"ש בכל מקום נחלקו אפי' אין כתוב בהן שחיטה ולא טביחה דגמרי' מכסוי הדם ואותו ואת בנו אבל לר"מ דמחלק בהו הכל לפי מה שהוא נדון ולא אתפרש לענין גנב וטבח מאי ס"ל ולא בשוחט חולין בעזר' ושאר מקומות ומסתבר' לר' כולהו שמה שחיטה דגמרי' מאותו ואת בנו דכתיב ביה ל' שחיטה וכסוי הדם לא מל' שחיטה אתי דהא שפיכ' הוא דכתיב ביה ומאשר יאכל אתיא והיינו דקאמרי' לענין בן פקועה לא צריכה דר' סבר לה כר"מ ותהני ליה שחיט' אמו להתירו באכילה וכו'.

ור"י לטעמיה פי' תירוצא הוא דלרבי יוסי אין תשובתן של חכמים תשובה דלדידיה אפילו ודאי אשה תקעה אם תרצה אע"פ דלא מחייבי' וכ"ש טומטום ואנדרגינוס. מה למילה וכו' פירכא כל דהוא היא דהא איכא לומר ומה מילה שאע"פ שאינה נוהגת בלילות כבימי' ודאי דוחה שבת ואין ספיקא דוחה י"ט דכוותיה אשכחן בדוכתא טובא.

מתני השוחט ונמצא טריפא וכו' והא דפריש כל הני נקיט טריפ' דאיסור אכילה ואיסורו מגופו. והדר נקט השוחט לע"א דאיסורו הנאה ואיסורו באה לו שלא מגופו והכל בחוץ: והדר קתני חולין בפני' וקדשים בחוץ' שאיסורו הנאה והמקום גורם לאיסור' והדר קתני חיה ועוף שנגמר ולמימרא דבכולהו פליגי ר"מ ור"ש אם שחיט' שאינה ראוייה היא מחמת דבר שאינו בגופו של שחיטה דאלו כשהיא מחמת גופא של שחיטה הכל מודים דלאו שחיטה היא וכדקתני סיפא השוחט ונתנבלה בידו וכו'.

גמ' מאי טעמא דר"י באותו ואת בנו גמר משחוטי חוץ איכא למידק מה לשחוטי חוץ דא"א לעולם בשחיט' ראוי' ואם אתה אומר דלא תהוי שחיטה בטלה כל תורת שחוטי חוץ וי"ל דאפ"ה כיון דבגז"ש גמיר לה שפיר גמרי' מינה ואין אומרי' בזה שאין למדין אפשר משאי אפשר דסוף סוף הא קרי' רחמנא שחיט' תו קשיא להו ולר"מ אמאי לא יליף מאותו ואת בנו גופי' שנוהג במוקדשין ואלו במוקדשין שחיטה שאינ' ראוי' היא דהא מחוסר זמן היא ויש מתרצי' דדילמא ההיא בשחט ראשון במוקדשין. ושני בחולין דשחיטת ראויי' ואחרים תירצנו דבמוקדשין לא סגי בלא"ה ואם אתה אומר שלא תהא אותו ואת בנו נוהג במוקדשין משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' הדר הוי ליה שחיטה ראוייה לנהוג בו אותו ואת בנו.

גמרי' וטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראוייה איכא דקשיא ליה הניחא למ"ד בפרק גיד הנשה דפרע להם בית השחיטה אמר להם אלא למ"ד צא ונחור אמר להם אדרבה שחיטה פסולה היא לדברי הכל וכדתנן הנוחר והמעקר פטור מלכסות. וי"ל דה"מ לדידן אבל בבני נח נחירתן זו היא שחיטתן.

דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביח'. וא"ת ענין תשלומי ד' וה' דכתיב בה טביחה ואפ"ה ר"מ מחייב בשחיטה שאינה ראוי' ואמאי לגמור טביחה טביחה ויש מתרצים דאפ"ה דנין דבר שלאחר הדבור מדבר שלאחר הדבור ולא מדבר שלפני הדיבור והכא לרווחא דמילתא נקט דדנין שחיט' משחיטה והנכון דר"מ סבר שאין לחלק בדיני תורה וכיון דבאותו ואת בנו הוא שחיטה דגמרי' שחיטה שחיטה ה"ה בכל התורה וכ"ת איפכא דניעבד בנין אב מתשלומי ד' וה' לכל התורה ונגמר טביחה טביחה הא ליתא חדא דשחיטה דכתיבא ברוב מקומות אית לן לעשות בנין אב ועוד דאין אדם דן ג"ש אלא א"כ קיבל עיקר' מיהת מרבו ואיהו גמר דאותו ואת בנו הוה לג"ש אלא דלא גמר אי מטביחה גמר או משחיטה ודייק מנפשיה דמאי דדמיא ליה טפי אית לן למידן:

הא תנא דבי רבי ישמעאל פרשתי בפרק המפלת:

דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים פי' דנין חולין מחולין ואע"ג דלא דמיא לי' טובא ואין דנין חולין מקדשים ואע"ג דדמיא ליה טפי. קדשים שבאותו ואת בנו מיהת ליגמר מקדשים. י"ל שאין לחלק בלאו זה בין חולין לקדשים. וא"ת נעשה עיקר מקדשים דליגמר מקדשים ונגמר חולין לאחריו. וי"ל דהיינו מאי דאמר ר"מ אטו אותו ואת בנו בקדשים מי לא נהיגי דמשמע ליה דניעבד קדשים עיקר. משום דבפרשת קדשי כתיב לאו זה ועוד דליגמר שחיט' שחיט' אבל ר"ש סבר דעיקר מצוה בחולין הוא שהוא ברוב. ועוד דכיון דגבי כיסוי הדם כתיב אשר יאכל למימרא דבעי שחיטה ראוייה הכי עדיף לן טפי למיעבד בנין אב וראה רבי דבריו של ר"מ וכו' ור"ש אשר יאכל כתיב. פירוש למימרא דבעינן שחיט' ראוייה לאכילה וא"ת ודילמא האי למעוטי איסורי הנאה דווקא שאינו נאכל אפי' לעכו"ם דהכי דרשינן גבי טומא' אוכלין דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה ראוי להאכילו לאחרים שמיה אוכל: וי"ל דשאני התם דכתיב מכל האוכל אשר יאכל לרבות איסורי אכילה לטומאה.

למעוטי עוף טמא פי' שאינו ראוי לאכילה מתחלת ברייתו:

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני ר"ל במינין שכסוי הדם נוהג בהם באיזו שחיטה הוא חייב בכסוי ואמר על זה השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טרפה השוחט לעבודה זרה השוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ חיה ועוף הנסקלין ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות אמר הר"ם פי' ר' מאיר אומר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וחכמים אומרים לא שמה שחיטה והלכה כחכמים חרש שוטה וקטן ששחט ואחרים רואים אותה חייבים לכסות בינם ובין עצמם פטורים מלכסות וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואין אותם אסור לשחוט אחריהם בינם לבין עצמם ר"מ מתיר לשחוט אחריהן וחכמים אוסרין ומודים חכמים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים פי' מה שאמר פטורין מלכסות הוא גם כן דעת ר' מאיר אבל חכמים אומרים חייבים לכסות דם העוף או החיה ששחטו וכן אין שוחטין אחריהם אם קדם שום אדם ושחט אותו ואת בנו שחיטתן ספק ואפשר ששחיטתן גמורה וחייבין לכסותן בעוף ואסור לשחוט אחריהם בהמה ואפשר שהיא טרפה ואין חייבין לכסות ומותר לשחוט אחריו כמו שזכרנו לפי שהוא ספק החמירו חכמים אבל אצל ר' מאיר שחיטתם בינם לבין עצמם נבלה לכל דבריו בין לקולא בין לחומרא לפיכך אמר אין מכסין אחריהם לקולא והלכה כר' מאיר:

אמר המאירי השוחט ונמצאת טרפה שנמצא שאין השחיטה מכשרת הבשר לאכילה וכן השוחט לע"ז או חולין בעזרה ששניהם אסורין בהנאה וכן השוחט קדשים בחוץ כגון עולת העוף וחטאת העוף שיש בזה כרת או חיות של קדשי בדק הבית ויאסרו בהנאה כמו שכתבנו למעלה וחיה ועוף הנסקלין על שהמיתו אדם שהרי כל בעל חיים במשמע אלא שדבר הכתוב בהוה או שנרבעו ונגמר דינן וכלן אסורין בהנאה אם נשחטו לאחר שנגמר דינן כמו שיתבאר במקומו אע"פ שכל אלו אין השחיטה מכשרת לאכילה ר' מאיר מחייב בכסוי ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וחכמים פוטרין שאע"פ שלענין אותו ואת בנו פסקו כר' מאיר לקראה שחיטה לאיסור שחיטת השני אחריו בענין כסוי הדם מיהא פסקו כר' שמעון שאין כסוי אלא בשחיטה המכשרת לאכילה שנאמר אשר יאכל כל ששפיכת דמו מכשרת לאכילה וכן הלכה אלא שמ"מ לענין מוקדשין אם שחט כשהיא חולין ואחר כך הקדישה לבדק הבית חייב לכסות כמו שיתבאר בפרק שלוח הקן והשוחט ונתנבלה בידו או הנוחר והמעקר כל שכן שפטור מכסוי שאין כאן שחיטה כלל ואף ר' מאיר מודה בהן שפטור מלכסות:

חרש שוטה וקטן ששחטו אם אחרים רואין אותם הואיל ושחיטתם כשרה בכך חייבים אותם האחרים לכסות הואיל ואין לאלו דעת לכסות ואם כסו הם יראה לי שנפקעה מצות כסוי ואפי' חזר ונתגלה ואין מדמין אותה לכסתו הרוח:

שחטו בינם לבין עצמם הרי אין כאן שחיטה ופטור מלכסות וכן לענין אותו ואת בנו שביארנו ששחיטת הראשון מעכבת שחיטת השני אבל נחירת הראשון אינה מעכבת אם שחטו חרש שוטה וקטן ואחרים רואין אותם הואיל ושחיטתם כשרה אסור לשחוט אחריהם ואם אין אחרים רואים אותם ר' מאיר מתיר לשחוט ואע"פ שלדעתו שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מ"מ לדעתו הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים מן הסתם קלקלו בשחיטתם ולא יצאה הבהמה מחזקת איסורה והרי היא נבלה וחכמים אוסרין לשחוט אחריהם מן הספק שמא יפה שחטו אלא שמ"מ מודים הם שאין לוקין עליה והלכה בזו כר' מאיר לענין היתר שחיטת השני לכתחלה אבל לענין נבלה אינו כן אלא כל שלא נתברר לנו קלקולן שחיטתן מטהרת מידי נבלה וכן בכל שחיטה חוץ משחיטת נכרי:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פרשו הגאונים שמאחר ששחיטה שאינה מכשרת אינה טעונה כסוי צריך לבדוק בסכין ובסימנין קודם כסוי שמא ימצא מקולקל ונמצא מברך לבטלה ויש אומרים שיכסה אחר שישחוט מיד ולכשיתברר לו שאינה נבלה יברך על הכסוי שאין צריכים לו לעובר לעשייתה כמו שיתבאר:

כל שקבלו חכמים גזירות שוות בשני פנים זה בכה וזה בכה ונמצא מחלקת בין שניהם אם האחת דומות שתי המלות זו לזו בלשון ובענין והאחרת אין שתי המלות דומות זו לזו אלא בענין ראוי לדון אחר הדומה לחברתה מכל וכל אבל אם אין שם אלא זו דנין אחריה ואין מפקפקין בקבלתה שהרי לענין נגעי בתים למדנו ביאה משיבה והענין הוא שבשעה שהכהן בא לראות את הבית ומוצא את הקירות שקערורות ירקרקות או אדמדמות מסגיר את הבית שבעה ימים וכתוב שם ושב הכהן ביום השביעי וראה הנה פשה וגו' וחלצו וגו' ואת הבית יקציע וגו' ועפר אחר יקח וגו' וזו היא שיבה שחולץ וקוצה וטח וכתוב אחר כן ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחרי חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח ובא הכהן והנה פשה ונתץ את הבית זהו סדר המקרא ואי אפשר לפרשו כן שאם ישוב הנגע אחר חלוץ וקיצה וטיחה אין אנו צריכין לפשיון אלא מאחר שחזר כלל נותץ הא למדת על מקרא זה ר"ל ובא הכהן והנה פשה שבענין אחר אתה צריך לפרשו והענין הוא שלא דבר אלא על שעמד בעיניו בהסגר ראשון שמסגירו שבוע שניה בלא חלוץ וקצייה וטיחה ובא הכהן ביום השביעי והנה פשה הייתי סבור ונתץ את הבית אלא שאנו מקישין ביאה לשיבה ומה שיבה האמורה בהסגר ראשון למדנו ממנה שהפושה בהסגר ראשון צריך חלוץ וקצייה וטיחה והסגר שני אף עמד בעיניו בראשון והסגירו שנית בלא חלוץ וקצייה וטיחה ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ומסגיר שלישית ולא נאמר ונתץ אלא על נגע החוזר אחר חלוץ וקצייה וטיחה והמקראות מסורסים כמו שהתבאר במקומו וכבר ביארנו פסק דבר זה במס' יומא פרק ראשון:

אחר שביארנו שהשוחט שחיטה שאינה ראויה לאכילה פטור מלכסות אי אתה צריך לפרוט על ששחט חיה טמאה או עוף טמא שאין כאן דין כסוי כלל ולא עוד אלא שאין שחיטתן מטהרתן מידי נבלה אבל שחיטת בהמה טהורה וחיה ועוף הטהורים אע"פ שאין השחיטה מכשרת האכילה כגון אלו הנזכרים במשנתנו שחיטתן מטהרתן מידי נבלה הואיל ודבר אחר גורם לה ליפסל ומ"מ נתנבלה בשחיטה הרי היא נבלה וכן שחיטת הנכרי כמו שהתבאר:

תד"ה דנין שחיטה משחיטה כו' וי"ל דהתם דנין טביחה בעבירה משחיטה דעבירה והכא אצטריך כו' דהויא שחיטת היתר כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דה"נ הכא אמאי יליף שחיטה משחיטה הא ניחא לן למימר דנין שחיטה דהיתירא מטביחה דהיתירא ואין דנין שחיטה דהיתירא משחיטה דאיסורא די"ל דהכא כיון דהויא נמי שחיטה דעבירה בנמצאת השניה טרפה ופשיטא לית לן לפלוגי בטרפה באותו ואת בנו בין שחיטה דעבירה ובין שחיטה דהיתירא אלא אי למיזל לדון דעבירה מעבירה וכיון דגלי קרא בעבירה ה"נ אית לן למימר בהיתירא אלא או למיזל לאידך גיסא לדון דהיתירא מהיתירא וכיון דגלי בהיתירא ה"ה בעבירה וקאמר דניחא לן למילף עבירה מעבירה משום דהוי שחיטה משחיטה וכיון דגלי בעבירה ה"ה בהיתירא דלית לן לפלוגי בטרפה באותו ואת בנו ודו"ק:

גמ' ור"מ אטו אותו ואת בנו בקדשים מי לא נוהג כו' ויש לדקדק דמשמע דאי לאו דאותו ואת בנו נוהג בקדשים הוי דנין חולין מחולין אע"ג דהוה שחיטה מטביחה א"כ מכ"ש התם בתשלומי ד' וה' אכתי תקשי דה"ל למילף חולין מחולין דהוי נמי טביחה מטביחה דהא תשלומי ד' וה' אינו נוהג בקדשים כדתנן בהדיא התם בפ' מרובה ולדברי התוס' ניחא דהתם בד' וה' ניחא לן למילף לדון טפי דעבירה מעבירה חולין מקדשים מדנילף דעבירה מהיתירא אע"ג דהוי חולין מחולין והכא משום שחיטה דהיתירא אצטריך למימר דאותו ואת בנו נוהג בקדשים וכן לתירוץ שני של התוס' יש ליישב גם קושייתנו ודו"ק:

בתוס' ד"ה מה למילה וכו' וא"ת כיון שאין הפירכא מעין הק"ו וכו' נשים הפירכא בתוך הק"ו וכו'. פי' שנכניס הפירכא בתוך הק"ו ונימא הכי מה מילה שאע"ג שאינה נוהגת בלילות כבימים אין מועיל זה שלא תהא ודאי דוחה שבת אלא אעפ"כ דוחה שבת ואפ"ה אין ספיקא דוחה יו"ט כסוי שאע"פ שנוהגת בלילות כבימים אין מועיל לו חומרא זו שתהא ודאי דוחה שבת אינו דין שאין ספקו דוחה יו"ט וכענין זה ילפינן נמי הק"ו שיהא קרן ברשות הניזק משלם נזק שלם משן ורגל ועיין שם בתוס' דף כ"ה ד"ה אני לא אדון וכו':

ד"ה דנין שחיטה משחיטה וי"ל דהתם דנין טביחה בעבירה משחיטה בעבירה וכו' והכא אצטריך וכו' אפילו אם נמצאת הראשונה טריפה דהוי שחיטת היתר וכו' וי"ל היכא דהראשונה נמצאת טריפה דהוי שחיטת היתר היאך דנין משחוטי חוץ דהוי שחיטת איסור נימא דדנין אותה מטבוח והכן דהוי היתר מהיתר ואין דנין משחוטי הוץ דהוי היתר מאיסור אע"ג דהוי שחיטה משחיטה כמו שאין אנו דנין בתשלומי ד' וה' איסור מהיתר אע"ג דהוי טביחה מטביחה וי"ל דכוונת התוס' דר"ל דהכא א"א לילך בתר דמיון דהיתרא ואיסורא דכי תימא דנלך בתר שחיטת היתר משום דבנמצאת הראשונה טריפה הוי שחיטת היתר ולכך נילף מטבוח והכן דהוי נמי שחיטת היתר נימא אדרבה לאידך גיסא נלך בתר שחיטת איסור משום דכי נמצאת השניה טריפה הוי שחיטת איסור ולכך נילף משחוטי חוץ דהוי נמי שחיטת איסור ולכך ע"כ הכא א"א לילך בתר דמיון שחיטת איסור או היתר ולכך הולכים הכא בתר דמיון הלשון ודנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה:

גמ' ור"ש כו' גמר מטבוח טבח והכן. וא"ת הו"ל למילף מוזבחת דהוי שחיטה ראויה וי"ל אדרבה מן וזבחת נפקא בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום והא קירוב הוי שחיטה שאינה ראויה דהא חולין בעזרה דאסור בהנאה (*ע) מהכא נפקא וא"כ מוכח דשחיטה שאינה ראויה הוי שחיטה א"ו מטבוח טבח והכן נפקא וחולין בעזרה דהוי שחיטה גזה"כ הוא כמו קדשים בחוץ (*פ):

במשנה חיה ועוף הנסקלים. ק"ק למה פרט בהו חיה ועוף. הלא כל הני דלעיל נמי רק בהם איירי. ואולי כלפי דתני בפ' דלעיל שור הנסקל (והתם נקט שור נגד פרת חטאת) תני הכא חיה ועוף:

תד"ה ור"ש. הקשה הרר"א כו' וי"ל כו'. ולעד"נ לתרץ דא"כ לכתוב אשר יהנה וכדמתרץ הגמרא בכה"ג בב"ק (מא סע"א) ע"ש. אבל התם איצטרך למיכתב מכל האוכל למעוטי כלים פסחים (כ ב) כתב נמי אשר יאכל משום לשון נופל על לשון כדרך המקרא בכ"מ. ואולי לזה כוון התוס' רי"ד שהביא התור"ע באות ל' ומיושב מה שתמה עליו ע"ש. וגם נפלאתי עליו שלא הביא התירוץ מתוס' שלפנינו:

גמ' גמר שפיכה שפיכה. עיין לעיל דף כז ע"ב תוס' ד"ה בשפיכה:

שם למעוטי עוף טמא. עי' תוס' רי"ד קדושין דף נו ע"ב ד"ה המקדש בערלה:

ומסיק הש"ס דמה לתקיעת שופר שכן ודאה דוחה שבת במקדש וקשה הא במקדש זריזין וליכא שמא יעבירנו ואין כאן דחיית שבת. וצ"ל דהכי קאמר מאותו טעם שספיקו דוחה י"ט היינו שדוחה איסור חכמה ואינו מלאכה אותו ודאי דוחה שבת במקדש ולא אסרו שם משום חכמה ואינו מלאכה:

שנוהגת בלילי י"ט ומסקינן בלילות כבימים. וצע"ג האי חומרא הוא מתוך חומרתו של מילה קבע לה זמן דוקא ביום ולא בלילה ומתוך קילתו של כיסוי יכול לכסות בין ביום ובין בלילה ולא דמי לסוכה ולולב דסוכה מחוייב בה בין ביום בין בלילה משא"כ לולב שאינו מחוייבים אלא ביום אבל הכא חומרא דמילה היא. וי"ל בדוחק וליישב ג"כ לשון הברייתא שנוהג בלילי י"ט פי' בשלמא מילה אינו נוהג בלילה נמצא כשנכנס י"ט אין כאן חיוב מילה כל הלילה ושוב כשנכנס היום כבר אתחזק י"ט ושוב לא אתי ספק מילה לדחות ודאי י"ט דאתחזק כבר משא"כ ספק כיסוי נוהג גם בלילה ומיד שנכנס י"ט נכנס הוא וספיקו עמו שבכל רגע ממנו שישחוט כוי יהיו ספק דאורייתא אם צריך כיסוי יש לומר שספיקו ידחה י"ט במלאכת דרבנן ואם האמת כן הוא מיושב ק' תוס' נשים הפירכא בתוך הק"ו דליתא כיון שהפירכא הוא מעין הק"ו לא נשים אותו בתוך הק"ו כמ"ש תוס' ועדיין צ"ע ק' הנ"ל:

השוחט ונמצא טרפה וכו' חי' ועוף הנסקלין פירש"י כגון שנרבעו וכו' ולא פי' כפשוטו שהרגו הנפש היינו משום דבס"פ הפרה משמע דלא ילפינן משבת אלא שור לחסימה וחמור לפריקה ובהמה לכלאים וכ' שם תי"ט דמשמע אבל שור דנגיחה לא ילפינן משבת ודוקא שור ולא בעל חי אחר והוא דלא כמתניתין דעדיות דהעיד ר"י בן בבא על תרנגלת שנסקלת בירושלים שהרגה את הנפש ובחידושי שם ביארתי דפלוגתא דתנאי אי כללא קמא דיקא או כללא בתרא דוקא ודהכי ס"ל לרש"י ושם בארה. ע"כ לא רצה לפרש בחי' ועוף שהרגו הנפש אלא בנרבעו וס"ל לרש"י דהא דאמרינן התם בהמה בהמה משבת לענין כלאים דרביעה וה"ה דחרישה משום דשם כלאים א' הוא כמבואר שם ובתי"ט שם ס"ל מכ"ש דשם הרבעה דכלאי בהמה והרבעה דאדם א' הוא אע"ג דאמרינן אדם אינו בכלל דלהנחה הקשתיו ולא לדבר אחר פי' אדם אינו בכלל שור וחמור לבהמה. אבל גבי הרבעה דכתיב אדם להדיא איש ואשה כתיבו יתן שכבתו בבהמה לרבעה ומקשינן בהמה לשבת דאפי' חי' ועוף הנרבעים מאיש ואשה נסקלים. וכיון דנסקלים שוב נאסרו בהנאה מחיים כמ"ש תוס' בכריתות כ"ד ע"א בשם התוספתא דלא כרבינו אפרים שם וע"ש. ואמנם צ"ל כיון דאיסורי הנאה לא אתי' אלא משור הנוגח א"כ נימא נהי אמת הוא דחי' ועוף הנרבעים נסקלים מ"מ לענין איסור הנאה משנגמר דינם לא נאסר אלא שור דומיא דנוגח וצ"ל דן מינה ואוקי באתרה עיין לקמן ק"כ ע"ב פלוגתא דר"א ור' יהושע מ"ט דר"מ באו"ב פי' משום דשחיטה לא שייך אלא בישראל דבב"נ במיתה תלי' מילתא וא"כ מסברא חצונה לומר דוקא שחיטה הראוי לישראל. אבל אם אינו ראוי לישראל לא שמה שחיטה ע"כ פריך מ"ט דר"מ:

ושוב כדמייתי משחוטי חוץ שוב פריך מ"ט דר"ש. אך יש לעיין הא בב"ב ק"כ ע"ב אמרינן זה הדבר דשחוטי חוץ לומר דיש שאלה בהקדש ופרשב"ם וז"ל שאם שחט בחוץ ונתחייב כרת והלך אצל החכם להתיר לו הקדישו וכו' איגלאי מילתא למפרע דלא הוה הקדש למפרע ופטור מכרת וכו' עכ"ל ועיין בט"ז י"ד סי' שכ"ג. וא"כ קשה כיון דס"ל לר"ש בעלמא כל העומד לפדות כפדוי וכדומה ועיין לעיל פ' ע"ב תוס' ד"ה דכמה וכו'. א"כ מה צורך למילף מטביחה וגם מקודם סיני. תיפוק לי' דשחיטה חוץ גופי' שחיטה ראוי הוא דכל העומד לשאול עליו ה"ל כשאול. נהי דודאי חייבי' רחמנא בשחוטי חוץ אפי' במקום דלא שייך לשאול עליו כגון קרבנות ציבור א"נ דמתו בעליו. מ"מ הלא אגוף הדין בלא"ה לק"מ דבהכי חייבי' רחמנא מגז"ה אעפ"י שאינו ראוי' וכפירש"י לעיל פ' ע"ב ד"ה קמא מקטיל קטלי' ותוס' שם ד"ה שחיטה וכו' ע"ש רק עיקר הילפותא הוא מדקרי לי' רחמנא איש איש כי ישחט מזה הוכיח ר"מ דאעפ"י שאינו ראוי' קרי' רחמנא שחיטה ולר"ש לק"מ דכיון דקרא מיירי נמי במי שיכול לשאול על נדרו דלהכי כתיב זה הדבר א"כ יוצדק שפיר לשון שחיטה דכל העומד לשאול כשאול דמי:

ולכאורה הו"מ למימר דאפשר הא דפשיטא לי' לר"ש בכל התורה דכל העומד ליעשות כעשוי דמי מהכא נפקא לי'. דלבתר דגלי קרא טבוח טבח דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה. ק' למה קרי רחמנא שחיטה גבי שחיטה חוץ וע"כ משום דמיירי נמי בעומד לשאול וכשאול דמי ומהכא מפיק לי' ר"ש. וא"כ אי לא הוה כתיב וטבוח טבח והכן לא הוה ידעינן דכשאול דמי והא דאמרינן לר"ש חולין מקדשים לא ילפינן ולא אמר בקיצור כיון דכתיב וטבוח טבח מוכח דכל העומד לשאול כשאול וממילא ה"ל שחוטי חוץ גופי' שחיטה ראוי'. לזה י"ל דע"כ לא ה"ל למילף שחיטה מטביחה אלא שחיטה משחיטה דדמי לי' ולא יהי' שום קרא דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ואין כאן הכרח כלל לומר כל העומד לשאול. ומשו"ה הוצרך לומר חולין מקדשים לא ילפינן ושוב ע"כ גז"ש המקובלת הוא חולין מחולין ולא מקדשים וממילא הדרן להנ"ל כן הי' אפשר לומר. אלא שצ"ע הא קיי"ל כר"מ באו"ב וקיי"ל כר"ש כל העומד ליעשות כעשוי דמי כמ"ש תוס' בשבועות מ"ג ע"א ור"מ גופי' ס"ל הכי וא"כ ליתא להנ"ל והדק"ל ואולי י"ל דהש"ס רצה לומר אפי' אי ס"ל כמ"ד בשר תאוה נאסר להם ופ' שחוטי חוץ קאי גם אבשר תאוה וכן דעת רמב"ן פ' אחרי ע"ש שהתורה חייבה כרת על שחיטת בשר תאוה ובהא לא שייך לשאול על נדרו ומיושב קו' הנ"ל אלא דלפ"ז צ"ע שאמר חולין מקדשים לא ילפינן וק' הא בשר תאוה חולין הוא ודוחק דבמדבר הוה כל הבהמות כמו קדשים וכעין שכ' תוס' לעיל ב' ע"ב ד"ה אבל אמר וכו' ע"ש וצ"ע. ונ"ל דלק"מ דבמיעוט קמא עדיין ליכא מצוה לאיתשולי והוה אינו ראוי ואנן בעינן שחיטה ראוי' מתחלה ועד סוף עיין לעיל כ"ט ע"ב ועיין לעיל פ' ע"ב בתוס' ד"ה דכמה וכו' דבעינן עומד לפדות מחיים והכא אינו עומד ליתשל מחיים:

מה התם שחיטה שאינה ראוי'. הא דפשיטא דשחוטי חוץ אינה ראוי אי מיירי קרא בבשר תאוה פשוט הוא שהבשר אסור באכילה שהרי בשר תאוה נאסר להם לאכול מקרא כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר ועיין לעיל י"ו ע"ב אלא אם איירי רק בקדשים בחוץ נמי אסור באכילה כמו שהוכיחו תוס' ב"ק ע"ו ע"א משום שא"א לפדותו אחר שחיטה ע"ש. ומ"ש תוס' קידושין נ"ז ע"ב דמהר"מ ס"ל דהשחיטה מתרת משום אמה"ח ומותר באכילה ר"ל אי הי' נשאל עליו אבל השתא בודאי אסור באכילה בלי פדיון. והא דלא מפרש מהר"מ שלי משלך אסור משום שאינו נפדה. דאז אהא לא שייך לומר אף שלך בשלי וכי נילוף חולין מקדשים לענין פדיון זה קדושתו גרמה לו בשלמא פירש"י התם דמשום שמחוסר זריקה א"ש דשחיטתו גרמה לו איסורו וא"א לזרוק והוה כמו שא"א לגמור שחיטתו כמ"ש תוס' לעיל פ' ע"ב ד"ה דכמה וכי דזריקה נמי שחיטה הוא ומישך שייכי אהדדי וקאמר כי היכי דשלי בשלך אין השחיטה גורמת היתירא ה"נ שלך בשלי. אבל למהר"מ דמשום פדיון הוא זה לא שייך למילף חולין מקדשים. אבל לעולם יודה שקדשים בחוץ אסורים באכילה ועיין מ"ש מ"ו בספר המקנה בקידושין שם שדבריו תמוהים גם מ"ש בנימוקי חומש שלו פ' אחרי דבריו תמוהים בכל האמור לעיל:

טבוח טבח והכן. הומ"ל מושחט את הבקר לקמן שפיכה משפיכה הו"מ לאתויי מעל הארץ תשפכנו כמים עיין לעיל פ"ד ע"א יליף מזה מים לא בעי כיסוי וכו' מ"מ מיירי משחיטה הראוי לאכילה ובצבי ואיל ע"ש וגם במהר"מ שיף הקשה דה"ל לאתויי מוזבחת מבקרך וס"ל להגאון זצ"ל דזביחה ושחיטה הכל חד. ונלע"ד דליכא למילף מכל הני קראי כלום וכי מפני דמצינו שחיטה ראוי' נילף דאינה ראוי' לא שמה שחיטה ומאי ראי' היא זו דוקא מטבוח טבח דמיתורא דכי אתי יאכלו ילפינן כדמשמע מלשון רש"י דשמעתין. ובס' הישר לר"ת במס' חולין סי' תשס"ח מבואר יותר דמדכתיב והכן לומר דגם כל הכינותיו של אחר שחיטה צריכין שיהי' בהכשר אפי' מחוסר זריקה לא הוה שחיטה ראוי' וכעין שאמרו בפגול כהרצאת כשר כך הרצאת פסול ע"ש בפנים וא"ש. ולפ"ז מאן דפליג וס"ל שמה שחיטה מדייק והכן לדרשא אחריתי דדרשינן לקמן טול ג"ה בפניהם או לכדדרשינן במדרש והכן מיום לחברו דערב שבת הי' ע"ש ועכ"פ משארי קראי לא מוכח מידי:

ועכ"פ ק' לי מ"ט לא נילף מולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים דהוה תקרובות ע"ז דאסור באכילה מן התורה כמו שהוכיחו תוס' ב"ק ע"ב ע"ב ד"ה דאי וכו'. ועכ"פ פסח על החמץ דכתיב נמי לא תזבח על חמץ נילף זביחה זביחה מהתם וי"ל פנים מחוץ לא ילפינן וחולין בעזרה ילפינן מקדשים בחוץ היינו משום ששניהם נשחטו חוץ למקומם וצ"ע:

טרפה נמי לאו בר אכילה היא וצ"ל ר"מ ס"ל מין בר אכילה בעינן היינו טמאה משא"כ טרפה יש במינו בר אכילה. והיינו סברת ר"מ לעיל במתניתין ע"ב ע"ב שיש במינה שחיטה ע"ש. ולפ"ז ר"ש דלא ס"ל לחלק בין במינו לשאין במינו מנ"ל דטרפה מטהרת שחיטתה מידי נבלה וצ"ל מקרא מן הבהמה דמייתי לעיל ע"ד ע"א ע"ש ולפ"ז מיושב היטב קו' תוס' לקמן בשמעתין ע"ב ד"ה פשיטא וכו'. והא דלא מייתי מתניתין דבהמה המקשה וכו' והא"ש דלר"ש לא מצי להקשות פשיטא מהך מתניתין דהא ר"ש לית לי' הך סברא דבמינו שחיטה וכנ"ל ע"כ הוצרך לאתויי מברייתא מן בהמה מקצת בהמה מטמאה וכו' ואיזו טרפה ששחטה ועיין בסמוך מ"ש שם בזה וק"ל:

אלא ספק איש. ודוחה יום טוב גמור: ור' יוסי. דלא חשיבא ליה הא פירכא משום דאזיל לטעמיה דאמר אפילו אשה ודאית תקעה ואע''ג דלא מיחייבא אבל בכסוי דאילו ידעינן דבהמה היא ביו''ט אסור לכסות כוי מספק לא מחללין עליה יו''ט: סומכות רשות. ואע''ג דלא מיחייבא ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים והכא נמי לא אמרינן מחללת יום טוב היא: ולמאי דקאמרי רבנן נמי. דאשה אסורה לתקוע וטומטום דספק הוא דוחה אית ליה פירכא לתשובה שלהם: מה לתקיעת שופר שכן ודאה דוחה שבת במקדש. לפיכך ספיקה דוחה יום טוב בגבולין: תאמר בכסוי. שאין ודאו דוחה שבת כלל: הא בשאר לילי נהגא. בתמיה: מתני' חיה ועוף הנסקלין. כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן: וחכמים פוטרין. דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ואע''ג דבכסוי שפיכה כתיבא אפילו הכי אשר יאכל כתיב וטעמיה דרבי מאיר מפרש בגמרא: גמ' ראה רבי דבריו של רבי מאיר באותו ואת בנו. דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לחייבו: ושנאה בלשון חכמים. כדתנן בה (לעיל דף פא:) רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין ובכסוי תנן ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין ולקמיה מפרש ואזיל מאי שנא דראה אלו כאן ואלו כאן: מה להלן שחיטה ראויה. כדכתיב (בראשית מג) כי אתי יאכלו: ושב הכהן ובא הכהן. בנגעי בתים כתיב וילפינן מינה גזירה שוה בתורת כהנים נאמר ושב הכהן ונאמר ובא הכהן מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה כו' וכבר פירשתיה יפה בעירובין (בכיצד מעברין) (דף נא.): בשחוטי חוץ. כתיב (ויקרא יז) דם שפך:

מה למילה שכן אינה נוהגת בלילות כבימים. ואם תאמר כיון שאין הפירכא מעין ק''ו שתלוי בדחייה נשים הפירכא בתוך הק''ו כמו בכיצד הרגל (ב''ק דף כד:) דבעי למילף שיהא קרן ברשות הניזק משלם נזק שלם משן ורגל ולא פרכינן מה לשן ורגל שכן היזקו מצוי משום שאין הפירכא מעין ק''ו דהוי מתשלומין וי''ל דהתם סברא בעלמא היא אבל חומרא וקולא דכתיבא כמו שאינה נוהגת בלילות כבימים דהכא פרכינן אע''ג דלא הוי מעין ק''ו וכן בפרק קמא דזבחים (דף י.) דיליף שוחט ע''מ לזרוק שלא לשמו פסול מק''ו דשוחט על מנת לזרוק חוץ לזמנו ופריך מה לחוץ לזמנו שכן בכרת: נשים סומכות רשות. היינו באקפויי ידא כדאמר באין דורשין (חגיגה דף טז:) אבל בכל כחה מודה רבי יוסי דאסור ומייתי הכא כי היכי דשרי רבי יוסי לסמוך לנשים באקפויי ידא אע''ג דנראה כעבודה בקדשים ה''נ תקיעה דליכא אלא איסורא דרבנן שרי רבי יוסי בנשים: דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה. הקשה הר''ר נתן דגבי תשלומי ד' וה' (ב''ק דף עא.) מחייבי רבנן בשחיטה שאינה ראויה כגון שחט בשבת או לעבודת כוכבים בטובח ע''י אחר ובשוחט ונמצאת טרפה והתם הוה ליה למילף טביחה מטביחה דוטבחו כתיב וי''ל דהתם דנין טביחה בעבירה משחיטה דעבירה ואין דנין טביחה דעבירה מטביחה דהיתר והכא איצטריך למימר דנין שחיטה משחיטה אפי' אם נמצאת הראשונה טרפה דהוי שחיטת היתר אבל אם נמצאת השניה טרפה שהיא שחיטת עבירה לא היה צריך לטעמא דשחיטה משחיטה א''נ י''ל דנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני ולא מטבוח טבח והכן שלא נאמר בסיני ואע''ג דהוי טביחה מטביחה והכא נמי מצי לשנויי הכי אלא דבלאו הכי משני שפיר וא''ת דבריש פ''ב דיבמות (דף יז:) אמרינן דנין אחים מאחים ואין דנין אחים מאחיך אע''ג דאחים דבני יעקב לא נאמר בסיני וי''ל דכיון דילפינן הכא דשמה שחיטה תו אית לן למימר בכל דוכתי דשמה שחיטה וליכא למימר דאדרבה נילף טביחה מטביחה התם דלא שמה שחיטה וכן נאמר בכל דוכתי דהא כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אית לן למימר דנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני אבל אי לאו דילפינן הכא שחיטה משחיטה הוה ילפינן בארבעה וחמשה (ב''ק דף עא.) טביחה מטביחה אע''ג דלא נאמר בסיני כדאיתא נמי ביבמות וא''ת ור''מ למה ליה למילף משחוטי חוץ נילף מגופיה דאותו ואת בנו נוהג בקדשים אע''ג דלאו שחיטה ראויה היא דהא הוי מחוסר זמן וי''ל דניחא ליה למילף משחוטי חוץ משום דמגופיה איכא למידחי דלא אסר רחמנא אותו ואת בנו בקדשים אלא כשראשון קדשים ושני חולין דשחיטה ראויה היא: ואין דנין חולין מקדשים. ומ''מ בקדשים נמי פטר בשחיטה שאינה ראויה משום דעיקר קרא דאותו ואת בנו בחולין כתיב ותימה דבפרק תמיד נשחט (פסחים דף. סג:) תנן רבי שמעון אומר השוחט פסח בי''ד על החמץ לשמו חייב שלא לשמו פטור ומפרש בקונטרס משום דהוי פסול ור''ש לטעמיה דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה והשתא התם הוה ליה למילף משחוטי חוץ דשמה שחיטה דהויא קדשים מקדשים: ורבי שמעון אשר יאכל כתיב. אבל אם לא אשר יאכל מטביחה לא גמר משום דלא דמי שפיכה לטביחה כמו שחיטה לטביחה הקשה הר''ר אליעזר ממי''ץ אימא דהאי אשר יאכל אתא למעוטי אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים כדדריש רבי שמעון מכל האוכל אשר יאכל בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף קא:) ובפרק העור והרוטב (לקמן דף קכט.) ומרבינן אפילו עוף טמא כיון דמותר בהנאה וי''ל דהתם כתיב מכל האוכל דמרבה כל אוכל אפילו אסור בהנאה ואתא אשר יאכל למימר שיהא מותר בהנאה אבל הכא לא כתיב כל אשר יאכל משמע המותר לישראל לאכול: