חולין פז ע"ב

דף פז - ב

ג. נתערב הדם שחייב בכסוי בדם הבהמה, שפטור מכסוי,  או בדם החיה שיצא ממנה בעודה חיה ולא בשעת שחיטה ^[29], שאינו חייב כסוי - רואין אותו, את דם הבהמה או החיה, כאילו הוא מים, ומשערים אם היה ניכר מראית הדם בשיעור מים שכזה.

רבי יהודה אומר: מין במינו אינו בטל! ^[30] הילכך אין דם מבטל דם! ואפילו התערבה טיפת דם החייב בכסוי בתוך הרבה דם שאינו חייב בכסוי - חייב כל הדם המעורב בכסוי.

ד. דם הניתז למרחוק, ודם שעל הסכין של השחיטה חייב לכסות ^[31].

אמר רבי יהודה: אימתי חייב לכסות דם הניתז ושעל הסכין - בזמן שאין שם דם אחר אלא הוא בלבד. אבל, אם יש שם דם שלא הוא, שיש שם דם אחר שיכול לקיים בו מצות כסוי - פטור מלכסות את הדם הניתז ושעל הסכין! לפי שאין חיוב לכסות את כל הדם, אלא במקצת דם שכסהו יצא ידי חובתו.

גמרא:

תנן התם במסכת זבחים [עג ב]: דם של קרבן העומד להיזרק על המזבח שנתערב במים - אם יש בו בדם המעורב במים מראית דם, הרי הוא כשר לזריקה.

ואם נתערב הדם ביין - רואין אותו, את היין, כאילו הוא מים.

ואם נתערב דם הקרבן בדם בהמה חולין, או בדם החיה שאינה קריבה על המזבח - רואין אותו, את דם הבהמה או החיה, כאילו הוא מים!

רבי יהודה אומר: בתערובת של דם קרבן בדם חולין, הרי גם אם דם הקרבן הוא מועט ביותר, הוא אינו מתבטל. לפי שאין דם מבטל דם, והדם המעורב כשר לזריקה.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא שנו במשנה במסכת זבחים שתערובת של מים ודם כשרה לזריקה אפילו אם הרוב הוא מים [כל עוד יש בתערובת מראית דם], אלא באופן שנפלו מים לתוך דם, שאז כל טפה וטפה מהמים שנופלת לתוך הדם מתבטלת בדם ^[32]. ולכן, כל עוד לא נתרבו המים עד שיתבטל מראית הדם מהתערובת כשר הוא לזריקה. אבל, אם נפל דם לתוך מים [ולא היתה נפילת הדם אל המים בבת אחת אלא בקילוח דק], אמרינן - ראשון ראשון בטל! שכל טיפה וטיפה מהטיפות הראשונות, מיד כשהיא נופלת למים, לפני שהיה בה שיעור כדי ליתן מראית דם במים, הרי היא מתבטלת ברוב המים. ולכן גם כאשר מצטרפות אליה לאחר מכן הטיפות האחרונות, שביחד עם הראשונות הן נותנות מראית דם במים, אין הטיפות הראשונות חוזרות וניעורות כדי להצטרף לאחרונות להיות כשרות לזריקה. שכיון שכבר נדחו פעם אחת מהקרבה, כשלא היתה מראית דם במים, שוב אינן ראויות לזריקה לעולם ^[33].

אמר רב פפא: ולענין מצות כסוי הדם - אינו כן! אלא, אפילו נפל דם החייב בכסוי לתוך מים לא אמרינן שראשון ראשון בטל. אלא הטיפות הראשונות, שנפלו תחילה למים ונתבטלו, חוזרות וניעורות לאחר שיצטרף אליהם הדם הנוסף וביחד יתנו מראית דם במים, ומעתה הן חייבות בכסוי. לפי שאין דיחוי אצל מצות! שרק בקדשים אמרינן כיון שנדחו פעם אחת נידחו עולמית ^[34].

אמר רב יהודה אמר שמואל: דם קדשים שמעורב במים הרי כל זמן שיש בתערובת מראה אדמומית - מכפרין. שהתערובת כשרה לזריקה על המזבח ולכפר. ומכשירין, שאם היה דם חולין מעורב במים הרי הוא מכשיר את האכל לקבלת טומאה. [שהדין הוא שכל דבר מאכל אינו מקבל טומאה אלא אם הוכשר לפני כן לקבלת טומאה. והכשרתו הוא על ידי הרטבתו של האוכל פעם אחת במים או שאר משקין, שמאז הוא "מוכשר" לקבל טומאה. ואפילו אם לאחר מכן נתנגבו ממנו המים].

[ולקמן מקשה הגמ' למה צריך מראית דם במים לענין הכשר לקבלת טומאה והרי אפילו מים כשלעצמן מכשירין?].

וחייבין בכסוי, כל זמן שיש מראה אדמומית.

והוינן בה: מאי קמשמע לן רבי יהודה?

אם רצונו להשמיענו שבזריקתו "מכפרין", הרי כבר תנינא לה במשנה בזבחים שכל זמן שיש מראית דם כשר לזריקה.

ואם רצונו להשמיענו שהם "חייבין בכסוי", הרי כבר תנינא דין זה במשנתנו!?

ומתרצינן: "מכשירין" איצטריכא ליה להשמיענו, שאף לענין הכשר תלוי הכל במראית הדם. שלא מצינו דין זה במשנה.

ומקשינן: "מכשירין" נמי אין צורך להשמיענו, שהרי אפילו אם אין בו מראה אדמומית הרי הוא מכשיר את האכל לקבלת טומאה. דאי דם הוא התערובת הזו אכשורי מכשר, ואי מיא הוא נמי אכשורי מכשרי, שגם מים בכחם להכשיר את האכל? ^[35]

ומתרצינן: לא צריכא אלא באופן שתמדו. והיינו, שעירב את הדם במי גשמים שאינם מכשירים את האוכל. לפי שהמים [וכל המשקין] אין בכחם להכשיר אלא אם קודם לכן הוענקה להם חשיבות בכך שהיתה דעתו של אדם להשתמש במים אלו לצורך כל שהוא. ומי גשמים, שלא גילה אדם צורך בהם, אינם מכשירים. וכשנתערבו בדם [שהיה צורך בו לאדם] הרי הדם בלבד בכחו להכשיר, ולכן דוקא כשיש מראה אדמימות בתערובת של מי הגשמים הרי הדם שבתערובת מכשיר את האוכל ^[36].

ומקשינן: מי גשמים הללו נמי מכשירים הם בעצמם. שהרי כיון דשקיל ורמי, שלקחם ונתנם לתוך הכלי שנמצא בו הדם - אחשבינהו! נעשו חשובים בכך, ושוב תיקשי למה צריך שיהא מראה אדמומית דם במים!?

ומתרצינן: לא צריכא, אלא שנתמדו מאליהן! שמי הגשמים נתערבו מעצמן עם הדם, שלא עשה בהם אדם שום שימוש כדי שיהיו חשובים.

רבי אסי מנהרביל אומר: הא דאמר רב יהודה אמר שמואל שכל שיש בו מראה אדמומית דינו כדם לא מיירי בדם מעורב במים, אלא בצללתא דדמא! במים שנפרשים מהדם. שבשעה שהדם נקרש, נפרד ממנו חלקו הדליל, שהוא צלול כמים. ואותם מים, הנקראים צללתא דדמא, אם יש בהם מראה אדמומית, דינם כדם לענין כל הדינים דלעיל. [אך אם אין בהם מראה אדמומית, הרי אפילו לענין הכשר לא יועילו. לפי שאינם לא דם ולא מים.] ^[37]

רב ירמיה מדפתי אמר: האוכל מן הצללתא דדמא הרי הוא ענוש כרת ככל אוכל דם. והוא - דאיכא כזית של דם ממש שמעורב בתוך הצללתא דדמא [ואפילו אם יש מראה אדמומית בצללתא דדמא אין חייבים עליה בפני עצמה כרת. שחיוב כרת אינו אלא בדם ממש].

במתניתא תנא: צללתא דדמא של דם מן המת מטמאים באהל, כל זמן שיש בו מראה אדמומית. והוא - דאיכא רביעית של דם ממש מעורב בה, שזהו שיעור הדם המטמא באהל [שגם לענין טומאת אהל אין הצללתא דדמא בעצמה מטמאה אלא דם ממש].

תנן התם [בתוספתא]: כל משקה היוצא מהמת, כגון דמעת עינו, וחלב אשה - טהורין! ^[38] חוץ מדמו.

וכל מראה אדמומית שבו, כלומר, צללתא דדמא של דם המת, כל זמן שיש בהם מראה דם הרי הן מטמאין באהל.

והוינן בה: וכי משקה המת טהורין?

ורמינהו: תנן: משקה היוצא מאדם שהוא טבול יום - דינו כמשקין שנוגע בהן הטבול יום, וכדמפרש ואזיל.

נתערב בדם בהמה רואין אותו כאילו הוא מים. כלומר משערין אותו הדם של בהמה אם יש בו שיעור שאם היה מים היה מבטל דם העוף ולא היה בו מראה אדמומית פטור מלכסות ואי (במיעוט) דם הבהמה [מועט] שאם היה מים לא היה מבטל דם העוף והיה בו מראה אדמומית חייב לכסות:

ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם. כלומר דם העוף אינו מבטל דם הבהמה^א)פי' רבינו בזה תמוה לכאורה דאדרבה כיון דאין דם מבטל דם לעולם חייב לכסות וכמו שפי' רש"י ואולי דט"ס יש בכאן וצ"ע. ופטור מלכסות:

תנן התם דם שנתערב במים כו'. לענין זבח אם נתערב במים ויש בו מראה דם כשר לכפרה:

לא שנו אלא שנפל מים לתוך הדם כו'. לא שנו דאמרי' אם יש בו מראית דם כשר אלא שנפל מים לתוך הדם אבל דם לתוך מים דמים היו עיקר ראשון ראשון בטל הדם:

לא צריכא שתמדן במי גשמים. כלומר דבעינן לדעת מהו דתימא כיון דתימדו מאיליהן והוא לא תימדן לא אחשבינהו ולא ליכשרו קמ"ל דמכשרי':

רב (יוסף) [אסי] מנהרביל בי צללתא דדמא. כלומר מה דשנינו כל מראה אדמומית שבו מכפרין ומכשירין בי צללתא דדמא:

(דם התמצית) מטמאין באהל והוא דאיכא רביעית. כלומר הך צללתא דדמא אם של מת הוא מטמאין באהל:

משקין היוצאין ממנו כמשקין הנוגע בהו. כלומר משקין היוצאין מטבול יום שטבל ולא היה בו עדיין הערב שמש כמשקין שטבול יום נוגע בהן:

לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטיל דאף על גב דאיכא בסוף מראות דם פסול לזריקה ואינו חוזר וניער דהואיל ונדחה מתחילתו כשלא הי' מראה דם נדחה לעולם מה שאין כן באיסורין שחוזר וניער ולא אמרינן דהואיל ונדחה מתחילתו בשלא היה כשיעור נדחה כדאמרינן בסוף מס' ע"א. ואמרינן דלענין כיסוי אינו כן לפי שאין דיחוי אצל מצות ולאיסורן דמי'. ואיכא דקשיא ליה לר"י דהא כדם לתוך מים הוא כשעירה מדם השעיר לדם הפר ולא אמרי' ראשון ראשון בטיל. ותירצו כשהיה מערה מספל דדמי' לצרצר גדול. ואין צריך לזה דאנן לא אמרינן אלא בדם ומים שיש לו ביטול. ודכוותי' לרבנן במין במינו אבל במין במינו לר"י דאין ביטול ואוסר במשהו לא שייך לומר ראשון ראשון בטיל.

והוא דאיכא כזית פרש"י ז"ל כזית דם גמור. ויפה כיון דאי בדם עם גשמים פשיטא דהא אפי' דם גמור כזית בעי. וא"ת ואי בשיש באדמומי' כזית מאי רבותי דהאי דם. וי"ל דאע"ג דמעורב בדם צלול ולבן הרבה עד דהוי כזית ביותר מאכילת פרס חייב. דכיון דכולו חד דם הוא לא מיבטל כאיסורא בעלמא.

תערובת זה שאמרנו שכל שנשאר בו מראה דם אנו מחייבין לכסות לא סוף דבר בשנפל המים בתוך הדם שהרי לא נתבטל הדם לעולם אלא אפי' נפל הדם לתוך המים שהיה לנו לומר ראשון ראשון בטל וכבר נדחו מ"מ הואיל וחזרו לצבעם חזרו ונעורו שאין דיחוי אצל המצות כמו שביארנו:

לענין קדשים דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר לזריקה במה דברים אמורים בשנפלו מים לתוך דם אבל אם נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ומכיון שבטל שוב אינו חוזר ונראה אע"פ שחזר למראיתו אע"פ שאין דיחוי אצל מצות יש דיחוי אצל קדשים:

נתערב במים ולא היה בו מראה דם אף במים לתוך דם נפסלו לזריקה נתערב ביין או בדם חיה רואין אותו כאלו הוא מים:

כבר ידעת ששבעה משקין מכשירין לענין הכשר זרעים ואחד מהם הדם ירדו גשמים לתוך הדם אם נתלשו מים אלו שלא ברצון שאינן מכשירין מחמת עצמן כמו שהתבאר אם נשאר בדם מראה אדמימות מכשירין ואם לאו אינן מכשירין מ"מ אם ערב הוא את המים בדם הרי נתלשו ברצון הואיל והוא תלשן בידים ומכשירין ממה נפשך אם דם דם אם מים מים:

דם המכשיר שנקרש ויש סביבותיו דם צלול אם יש בו מראה דם מכשיר ואם לאו אינו מכשיר וכן אם יש בו מראה דם בדמים האסורים חייב עליו כרת בכזית ובאדם מטמא באהל ברביעית:

כל משקה היוצא מן המת כגון דמעת העין וחלב דדי האשה וכיוצא באלו מכל משקה היוצא ממנו טהור חוץ מדמו אבל כל מראה אדמימות שבו טמא ומטמא באהל ומשקין היוצאין מן הזב כגון זובו ורוקו ומי רגליו ושכבת זרעו כלן אב הטמאה אבל דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה טמאין אבל אינן אב הטומאה אלא ראשון ולמה גזרו על הזב ולא על המת מפני שהזב אין הכל בדלים הימנו אבל המת הכל בדלים הימנו:

שאר טמאים כגון טמאי שרץ וכיוצא בהן משקין היוצאין מהן תחלה כמשקין שנגעו בהן וכלן ראשון לטומאה:

טבול יום משקין היוצאין ממנו ומשקין שנגע בהן נפסלו אם הם משקין של קדש או של תרומה אבל אין מטמאין כלל:

המשנה הששית והכונה לבאר בה החלק השביעי ר"ל אם צריך כסוי לכל הדם אם לאו ואמר על זה דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות אמר הר"מ פי' כבר ידעת שר' יהודה מפרש דברי חכמים והלכה כמותו:

אמר המאירי דם הניתז ר"ל על הקרקע חוץ לעפר המוכן או על הכותל וכן דם שעל הסכין חייב לכסות ופרשו בו למעלה שהוא גוררו ומכניסו בעפר המוכן ומכסהו ויש חולקין לומר דוקא שעל הסכין אבל הניתז הואיל ואפשר לכסותו במקומו אין צריך גרירה ופירשו בגמרא שאף בדם שעל אגפים ר"ל דם שבכותלי בית השחיטה הדין כן אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין דם אלא הוא שאין קיום מצות כסוי אלא בזו אבל אם יש שם דם אחר שיתקיים בו מצות כסוי פטור מלכסות דם זה ואע"פ שאמרו שכל שאמר ר' יהודה אימתי לא בא אלא לפרש יראה להם מסוגית הגמרא שהוא בא בכאן לחלוק שהרי נאמר בה תנא קמא סבר כל דמו ור' יהודה סבר מקצת דמו ומתוך כך פסקו רבים כרבנן לחייב בזו כסוי אף במקום שיש שם דם אחר ולא יראה כן אלא הלכה כר' יהודה ואם יש שם דם אחר פטור מלכסות דם זה דמו ואפי' מקצת דמו וכן המנהג פשוט ותנא קמא דבריתא אינו תנא קמא דמתניתין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר לענין פסק:

בא"ד ובנותן טעם דקאמר דמשמע דכי ליכא בנ"ט דשרי היינו כו' עכ"ל לא ידענא למה לא נאמר דראשון ראשון אינו בטל וכשנתרבה ההיתר דליכא באיסור בנ"ט אף אם לא נפל בבת א' דשרי וכ"כ כל הפוסקים דלהיתר נמי אמרי' דם היתר חוזר וניעור ולא קאמר רב דימי דבהיתרא לגו איסורא אוסר בכל שהוא אלא אמתני' במין במינו דאיסורו בכל שהוא אבל הכא במין באינו מינו כיון דאין איסורו בכל שהוא למה יאסור בכל שהוא ואם נחמיר בהיתר לומר דראשון ראשון בטל א"כ לא הוצרכו למימר התוס' לעיל בקדשים דראשון ראשון בטל משום דכיון שנדחה כו' דהא דם קדשים היתר הוא ואית לן למימר ביה ראשון ראשון בטל ושוב ראיתי בתוס' פ' כל הבשר דלדעת מי שאומר חתיכה עצמה נ"נ הוצרכו לפרש כן ע"ש:

בד"ה כל משקה המת כו' אע"פ שלא היה ברוק שבפיה רביעית נטמא מידים כו' עכ"ל וצ"ל לסברתם דרוק אע"פ שיש לו תורת מעין לגבי זב מ"מ תורת משקה אין עליו ולא דמי למים דתורת משקין גמורים עליהם ונטמא אחורי הכוס מחמת הידים דפ' אלו דברים מיהו לפי מה שפרש"י שם בההיא דנימא נפסקה וקשרתיה בפה שהייתי אז נדה ע"ש אין מקום לקושית התוס' אבל התוס' דחו שם פירושו ע"ש:

בא"ד וי"ל דהכא מיירי כשיצאו ממנו דרך שפופרת כו' עכ"ל וליכא לאקשויי לפי זה מאי קא קשיא ליה מההיא דמשקה ט"י כו' מאי לאו כו' וחמורין מת דאימא דאיירי בשלא יצאו דרך שפופרת ונגעו במת די"ל דא"כ משקין היוצאין מהן נמי משום לתא דנגיעה נגעו בה ומאי קאמר משקין היוצאין כמשקה שנוגע בהן כיון דאידי ואידי משום נגיעה הוא ודו"ק:

ד"ה משקה טבול יום וכו' דאילו חולין לא מיטמא וכו'. ר"ל והכא קתני אלו ואלו אין מטמאין אחרים אלא פוסלין אחרים א"כ ש"מ דהן עצמן טמאים וגם אין יכולין לומר שמיירי במשקין קדשים דהא במשקין קדשים הוי המשקים שני ומטמאים שלישי שאותו שלישי פוסל רביעי:

תוס' בד"ה אבל דם כו' ובהערל נמי אמרינן נתן סאה ונטל סאה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' מקוה שהיא מצומצם במ' סאה וק"ל:

בא"ד אינו חוזר וניער וההיא כו' כצ"ל:

ד"ה או בדם החיה. בדם היקז כו'. ורמב"ם פי' בדם חיה טמאה. לפירושם העיקר חסר מן הספר. ולע"ד נל"פ בדם החיה דהוא לשון חיות ר"ל בדם חיה ועוף שהמה חיים עדנה דהיינו בדם המכה או בדם היקז (ויש לכוון לזה גם פרש"י). וכלפי דם המתערב שהוא של שחוטה קרי לזה דם החי' וכה"ג מצאתי בבכורות (נז ב) מפשיטין את המתה ומלבישין את החיה ע"ש. וכאן י"ל עוד שבא לזווג מלות בהמה וחיה אהדדי. ולפי' הרמב"ם קשה עוד מדוע לא תני ג"כ עוף טמא. אבל לדידי נכללו חיה ועוף. ועי"ל דשיגרא דלישנא דמתניתין דזבחים דמייתי הגמרא. נקט גם הכא:

רש"י ד"ה כל מראה אדמומית. הוי דם לכפרה לזריקה כו'. כצ"ל בלא ו':

רש"י ד"ה שתמדו. אלא היכא דאחשבינהו לירד על הפירות. ל"ד דה"ה אם אחשבינהו מעיקרא לדבר אחר תלוש כדמוכח לעיל (טז) ובפירושו. וכדפריך הגמרא בסמוך כיון דשקיל ורמי אחשבינהו:

תד"ה אבל דם לתוך מים (שבע"א

. וקאמר ר"ד בשם ריש לקיש כו'. שם בגמרא ליתא מפורש בשם ר"ל וע"ש בתד"ה יתיב:

בא"ד וכ"ש דאיסור כו' כדאמר לעיל אם אמרו כו'. עמש"כ בב"ק (ק ב) בדבריהם בס"ד:

בא"ד דכיון שנדחה בקדשים שוב א"ח ונראה. הגהה שבגליון והוא ממהרש"ל לל"צ כי זה הלשון נמצא הרבה בש"ס בענינים אלו:

בא"ד וכי היכא דהך סיפא באיסורא כו' ה"ה רישא דיין כו'. ר"ל מדנקט גם באיסורא לגו היתרא מים ביין דוקא בנ"ט דהוא מין בשא"מ מכלל דרישא דיין ביין בכ"ש היינו אפילו באיסורא לגו היתרא ומפני שהוא מין במינו וכדתני זה"כ מב"מ במשהו כו'. והמהרש"א שגה בכאן בהבנת דבריהם במחכ"ת:

תד"ה תנן. תימה כו' ה"ל לאתויי מתניתין דהכא. ולעד"נ דלעיל מיירי בצללתא דדמא שנעשה צלול כמים ממש אלא שנתערב בו דם גמור עד שנהפכה מראיתו למראית דם. להכי אינו ענוש כרת עד דאיכא כזית דם גמור. והכא מיירי דבצללתא גופי' איכא עדיין מראית דם מיניה וביה שלא נעשה צלול כמים וענוש כרת ומטמא באהל בדאיכא שיעורא ממנו לבד. וכמ"ק מפרש"י:

בא"ד וה"נ אשכחן בהחולץ. וכ"כ בקדושין (מ):

תד"ה משקה (בדפ"ח). וא"ת דהכא משמע דטבו"י מטמא משקה דתרומה כו'. כ"ה גי' המהרש"א ומהר"ם ע"ש:

בא"ד מלהדליק אה"ש שנפסל בטבו"י בנר כו'. כצ"ל:

בא"ד דהיה כחלל חרב ואב הטומאה. כצ"ל:

בא"ד ועי"ל דה"ק כו' וזה פסול כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה תנן וכו' ונראה דברייתא היא. עי' באר שבע פ"א דהוריות סי' ל"ז:

או בדם החי' פירש"י בדם היקז ורמב"ם בפי' המשנה פ' בדם חי' טמאה ובחבורו השמטו ולמאי דקיי"ל דאימתי דר' יהודה לפרש דברי ת"ק א"כ י"ל בדם החי' שכבר כיסה קצת דמו והשאר פטור מלכסות כמו שנוהגים עכשיו שאין מכסים אלא קצת דם א"כ אם נתערב דם מחי' שלא כיסה עם דם זה רואים כאלו הוא מים. וקמ"ל בדם בהמה נמי מהני רואים ובדם חי' נמי בעי רואים וקיי"ל אין דיחוי אצל מצות ובקדשים ילפינן דיחוי מדאצטריך מום בם למעט מום עובר שמותר אחר שעבר מומו ונתרפא. ש"מ בעלמא בקדשים כיון שנדחה אינו חוזר ונראה. וס"ל לרב פפא בקדשים גלי קרא ולא במצות ודעת הרא"ש שלהי מס' מ"ק דטעמא בקדשים הבהמה מקודשת קדושת גופה וכיון שנדחה אינו חוזר ונראה אבל המצוה אין עלי' קדושה לא שייך בה דחיי'. ומינה אדם המחוייב שייך גבי' דיחוי אפי' לענין מצוה ומשו"ה קטן שמת לו מת ובתוך שלושים אם נעשה בר מצוה פטור מלהתאבל כיון שנדחה שוב אינו חוזר ונראה וע"ש עוד מה דשייך לכאן וע"ש בקרבן נתנאל ובקונטרס מיוחד הארכתי בזה:

שתמדו במי גשמים כ' תוס' ה"ה במי פירות. לפע"ד במי פירות החמוצין טובא. אפשר שבדבר מיעוט מהם יתבטל טעם דם ע"י טעימת קפילא ויהיו מותר באכילה. ואפ"ה מראית ממשות דם ניכר בו ומכשיר זרעים. ואם יהי' זה במציאות מיושב קו' מג"א סי' קנ"ח סק"ח ע"ש והא"ש דמשכחת לי' כנ"ל כנלע"ד וק"ל:

צללתא דדמא. רמב"ם לא הביא הא דבעינן רביעית דם דוקא וצ"ע ועיין לקמן קי"ד ע"א המבשל במי חלב והיינו הך צללתא דדם נעכר ונעשה חלב וע"ש ברא"ש מאי דחולק עם רבינו שמחה:

או בדם החיה. בדם היקז של חיה: רואין אותו. שאינו טעון כסוי: כאילו הוא מים. ואם היה הדם הזה של שחיטת החיה והעוף ניכר בו חייב לכסות: אין דם מבטל דם. ואפילו אין מראית דם ניכרת במים כמות דם בהמה זה אין דם החיה בטיל דקסבר מין במינו לא בטיל: דם הניתז. חוץ לגומא: גמ' תנן התם. בשחיטת קדשים: כשר. לזריקה: נתערב בדם הבהמה. של חולין: או בדם החיה. ממש דסתמא חולין: רואין אותו. לדם הפסול: כאילו הוא מים. ואם היה דם הכשר ניכר בו כשר: לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם. לפיכך כל טיפה וטיפה כשנפלה בטלה הלכך עד שלא תהא בו מראית דם כשרה: אינו כן. שאפילו נפל דם לתוך מים חייב לכסות שאע''פ שבטל ונדחה ראשון ראשון אפ''ה כשהלך ורבה עד שנהפכה מראית המים לדם חזר דם הבטל וניעור וחשוב דם ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה שאין תורת דיחוי אצל מצות: כל מראה אדמומית. כל זמן שיש בדם מראה אדמומית הוי דם לכפרה ולזריקה ולהכשיר את הזרעים ולקמיה פריך אי מים הוא נמי אכשורי מכשרי: שתמדו. שערבו עם מי גשמים שאינם מכשירים אלא היכא דאחשבינהו לירד על הפירות והכא משום דם דהוי משקה אע''ג דלא אחשבה לירד על הפירות מכשיר דתנן (מכשירין פ''א מ''א) כל משקה שתחלתו לרצון שנחשב למאומה אע''פ שאין סופו לרצון מכשיר: ופרכינן מי גשמים נמי כיון דשקיל. במנא: ורמי. לתוך הדם אחשבינהו לכך: בצללתא דדמא. באותן מים שהם מן הדם עצמן כשהוא נקרש יש סביבותיו צלול כמים ואם יש בו מראית דם מכשיר ואי לא לא: ענוש כרת. האוכלו: והוא דאיכא כזית. דם גמור: ומטמא באהל. כל זמן שיש בו מראית דם אם של מת הוא: והוא דאיכא רביעית. מן הדם גמור והוא שיעור לטומאת אהל דכתיב (במדבר ו) על נפש מת ובשיעור רביעית הנשמה תלויה: משקה המת. כגון דמעת עינו וחלב אשה: כל מראה אדמומית שבו מטמא. כלומר צללתא דדמא כל זמן שמראהו אדום טמא: משקה טבול יום. אותן משקין היוצאים ממנו הרי הן כמשקין שהוא נוגע בהן:

ריש לקיש לא שנו אלא לטבל פתו אבל לקדרה חוזר וניעור אלמא דאפילו טהרה מעוררת טומאה כ''ש דטומאה מעוררת טומאה ואפילו לאביי דקאמר וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה היינו מחמת טהרה אבל בטומאה דמעוררת טומאה ליכא מאן דפליג וכל שכן דאיסור מעורר איסור כדאמר לעיל (דף פו:) אם אמרו ספק טומאה לטהר כו' ובהערל (יבמות דף פב:) נמי אמרי' נתן סאה ונטל סאה עד רובו אלמא טפי מרובו לא אמרינן דראשון ראשון בטל אע''ג דהוי בהפסק וי''ל דבכ''מ אמרינן דחוזר וניעור אפילו בהפסק ובדם תבוסה דמפליג בין פסק ללא פסק משום דבדם תבוסה דרבנן הקילו והכא בקדשים דוקא אמרינן ראשון ראשון בטל דכיון שנדחה בקדשים שוב אינו חוזר ונראה וההיא דבפרק בתרא דע''ז (דף עג.) מפרש ר''י דראשון ראשון בטל ואין נאסר בכל שהוא עד שיהא בו נותן טעם כמו בשאר איסורין וקאי אמתניתין דקאמר ואלו אסורין ואוסרין בכל שהוא יין נסך כו' מפרש רב דימי דהיינו דוקא כי נפל היתרא לגו איסורא כדקאמר בתר הכי אבל איסורא לגו היתרא אינו אסור בכל שהוא דראשון ראשון בטל כל זמן שיש ששים בהיתר ופריך תנן ואלו אסורין ואוסרין בכל שהוא יין נסך כו' מאי לאו איסורא לגו היתרא לא היתרא לגו איסורא ת''ש יין במים בנ''ט מאי לאו חמרא דאיסורא לגו מיא דהיתרא ומהך גופה לא פריך דמודה רבי יוחנן דבנתינת טעם חוזר וניעור תדע דהא טעם כעיקר במין שאינו מינו מן התורה כדאמר בהתערובות (זבחים דף עח:) ובאלו עוברין (פסחים דף מד:) ובפ' שלשה מינין (נזיר דף לז.) אלא ה''פ מדסיפא איסורא לתוך היתרא ה''נ רישא דיין ביין בכל שהוא ומשני לא בנפל חמרא דהיתרא לגו מיא דאיסורא ופריך מדרישא במיא דאיסורא סיפא נמי במיא דאיסורא וקתני מים ביין בנ''ט פירוש וכי היכי דהך סיפא באיסורא לגו היתרא ה''ה רישא דיין ביין בכל שהוא ומשני דכולה בהיתרא לגו איסורא איירי ובנ''ט דקאמר דמשמע דכי ליכא בנותן טעם דשרי היינו כגון שנפל הרבה מן ההיתר בבת אחת לתוך האיסור שנתבטל האיסור בבת אחת וא''ת אמאי נקט מחבית לבור משום דראשון ראשון בטל בלאו הכי שרי כיון דלבסוף נשאר ששים של היתר וי''ל דדוקא נקט מחבית לבור דלא נפיש עמודיה כולי האי אע''ג דנפיש טפי מצרצור אבל היכא דנפיש עמודיה טובא לא בטיל אפילו יש ששים בהיתר: שנתמדו מאליהן. הוא הדין דהוי מצי למימר שתמדן במי פירות דלא מכשרי: והוא דאיכא כזית. והוא דאיכא רביעית. אצללתא דדמא קאי כדפירש בקונטרס וקמ''ל דאע''פ שכולו דם לא מחייב כרת עד דאיכא כזית דם גמור ולא מטמא באהל עד דאיכא רביעית דם גמור דאי בדם שעם מי גשמים פשיטא דצריך כזית ורביעית: תנן התם. תימה אי משנה היא הא דקאמר לעיל (במתניתין) תנא ומטמא באהל וקאמר עלה והוא דאיכא רביעית הו''ל לאתויי מתניתין דהכא ונראה דברייתא היא וה''נ אשכחן בהחולץ (יבמות דף לו:) דקאמר תנן רשב''ג אומר כל ששהה ל' יום כו' ואינה משנה בשום מקום ובפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלה:) גרסינן בכל הספרים תניא: כל משקה המת טהורין. דלא גזרו עליהן כמו שגזרו על של הזב כדמפרש במסקנא משום דזב לא בדילי מיניה וא''ת והלא כשיוצאין מן המת נוגעין בו ומקבלים טומאה ממנו במגע דמדאורייתא דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה חשיבי משקין כדיליף בפ' דם הנדה (נדה דף נה:) מקראי ועוד קשה דקאמר התם דמטמא טומאת משקים ברביעית והלא משקין מטמאין בכל שהוא כדמוכח בפ''ק דפסחים (דף יד.) גבי מימיהם של כהנים לא נמנעו לשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם בשר שנטמא באב הטומאה אע''פ שמוסיפין על טומאתו כו' דמוקי לה דאיכא משקה בהדי בשר דקא מטמא בשר מחמת משקין ומסתמא אין באותם משקים רביעית ואמרינן נמי בההוא פירקא (שם דף יז:) ומים נמי לא אמרן אלא רביעית דחזי להטביל בהן מחטין וצנורות אבל בציר מרביעית טמאים ובברכות בפרק אלו דברים (דף נב.) שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים ויחזרו ויטמאו את הכוס וי''ל דהכא מיירי כשיצאו ממנו דרך שפופרת ובעודן בגופו לא מקבלי טומאה דאין תורת משקין עליהם עד שיצאו לחוץ וכי נפקי דרך שפופרת טהורות מה''ת כיון שלא נגעו בו אלא מדרבנן גזרו ביצאו מן הזב היכא דאיכא רביעית אע''ג דלא נגעו בו אי נמי הנהו קראי דנדה אסמכתא בעלמא נינהו ומן התורה אין עליהן תורת משקין ולכך לא גזרו אלא ברביעית וא''ת דאמרינן בפרק אמרו לו (כריתות דף יג.) האשה שנטף חלב מדדיה לתוך התנור טמא ופריך במאי מתכשר א''ר יוחנן בטיפה המלוכלכת על פי הדד והשתא כיון דצריך הכשר אלמא חשיבא אוכל לפי שמיוחד לאכילת תינוק אם כן תנור אמאי טמא הא אין אוכל מטמא כלים אלא על כרחך מטמא מחמת הטיפה המלוכלכת ע''פ הדד שמתערבת עם שאר חלב שנוטף בתנור ששם משקה עליה ומשקין מטמאין כלי גזירה משום משקה דזב וזבה כדאמר בפרק קמא דשבת (דף יד:) אלמא מטמאה הטיפה לתנור אע''ג דלית בה רביעית וכן באין דורשין (חגיגה דף כ.) באשה שבאתה לפני ר' ישמעאל ואמרה לו מפה זו ארגתי בטהרה ומתוך הדברים שבדקה אמרה לו נימא נפסקה וקשרתיה בפה הרי אע''פ שלא היה ברוק שבפיה רביעית נטמא מידים שהיו מסואבות. וטימא את המפה וי''ל דתרומה וקדשים מטמו בפחות מרביעית ודוקא לחולין הוא דבעי רביעית: משקה טבול יום משקין היוצאין ממנו כמשקין שנוגע בהן. אומר ר''ת דהני משקין שנגע בהן דקאמר לא מיתוקמא אלא במשקין דתרומה דאילו חולין לא מיטמא ואפילו במעשר נמי שרי כדאמרינן (יבמות דף עד:) טבל ועלה אוכל במעשר ובמשקין דקדש נמי לא קאמר דתנן בפ''י דנדה (דף עא:) בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח פירוש אבל לא נוגעת דחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו כדמפרש בגמ' חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים פירוש דוקא לקדשים ולא לחולין דלאו כקדש דמו אלמא טבול יום הוה ראשון לקדשים כאילו נגע לטמא מת דיושבת על דם טוהר היא טבולת יום ארוך וא''כ משקים קודש שנגע