חולין פט ע"א

דף פט - א

ואמר רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו ^[1]  "אם מחוט ועד שרוך נעל", שלא רצה ליהנות מן הגזל, זכו בניו לשתי מצות הקשורות בחוט ושרוך [רצועה]: לחוט של תכלת בציצית, ורצועה של תפילין ^[2].

והוינן בה: בשלמא רצועה של תפילין יש בה הנאה לאדם דכתיב "וראו כל הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". ותניא: רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש, שהם נראים לכל, ועליהם אומר הכתוב שהגויים יתיראו מעם ישראל, כשיראו את התפילין בראשם ^[3], והרי זו הנאה, שהגויים מפחדים מהם.

אלא חוט של תכלת, מאי היא? איזו הנאה יש בה? ^[4]

ומשנינן: דתניא: רבי מאיר אומר: מה נשתנה צבע תכלת שציותה תורה ליתנו בציצית מכל הצבעונין?

מפני שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לאבן ספיר, ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד! דכתיב "ויראו את אלקי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר". הרי שהשמים דומים לספיר. וכתיב "כמראה אבן ספיר דמות כסא". הרי שאבן ספיר הוא כסא הכבוד.

וכשהקדוש ברוך הוא מסתכל בכסא כבוד, שהוא דומה לתכלת, הוא נזכר במצוה זו שהיא שקולה כנגד כל המצוות וזו היא ההנאה של מצות תכלת ^[5].

אמר רבי אבא: קשה גזל הנאכל לעשות תשובה ולהשיבו, שאפילו צדיקים גמורים כאברהם אבינו אינם יכולים להחזירו! שנאמר "בלעדי רק אשר אכלו הנערים ... הם יקחו חלקם" מרכוש סדום. שאברהם עצמו השיב את הכל למלך סדום מלבד מה שכבר נאכל [ולא היה שם גזל ממש, שאם כן ודאי היה אברהם מחזיר אף מה שכבר נאכל, אלא שמצד הדין לא היה צריך אברהם כלל להחזיר את רכוש סדום, אלא שנהג לפנים משורת הדין ומה שנאכל לא החמיר להחזירו] ^[6].

אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון: כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה - עשה אזנך כאפרכסת!

שכך היה דורש: כתיב "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ... כי אתם המעט". אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, לפי שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה - אתם ממעטין עצמכם לפני! שכך הוא ביאור הכתוב: "לא מרבכם" - לפי שאין אתם מרבים עצמכם, לפיכך "חשק ה' בכם", "כי אתם המעט", שאתם ממעטין עצמכם בענוה ^[7].

נתתי גדולה לאברהם - אמר לפני "ואנכי עפר ואפר"!

נתתי גדולה למשה ואהרן - אמרו "ונחנו מה"!

נתתי גדולה לדוד - אמר "ואנכי תולעת ולא איש"!

אבל עובדי כוכבים אינן כן. נתתי גדולה לנמרוד - אמר "הבה נבנה לנו עיר"!

נתתי גדולה לפרעה - אמר "מי ה' אשר אשמע בקולו"! נתתי גדולה לסנחריב - אמר "מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ירושלים מידי"!

נתתי גדולה לנבוכדנצר - אמר "אעלה על במתי עב אדמה לעליון"!

נתתי גדולה לחירם מלך צור - אמר "מושב אלקים ישבתי בלב ימים", שבנה לעצמו על הים שבעה רקיעים של נחושת ועלה וישב עליהם.

אמר רבא ואיתימא רבי יוחנן: גדול מה שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב "ואנכי עפר ואפר", ואילו במשה ואהרן כתיב "ונחנו מה", שלא החשיבו עצמם אפילו כעפר ואפר.

ואמר רבא ואיתימא רבי יוחנן: אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן. דכתיב הכא אצל משה ואהרן "ונחנו מה", וכתיב התם "תולה ארץ על בלימה"! שהארץ תלויה על זכות אותן שמחשיבין עצמן לבלי - מה.

אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו, סוגר את פיו, בשעת מריבה. שנאמר "תולה ארץ - על בלימה"!

רבי אבהו אמר: אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שמשים עצמו כמי שאינו! שנאמר "ומתחת - זרועות עולם"! שמי שנדרס תחת הכל - הוא זרועות עולם!

אמר רבי יצחק: מאי דכתיב "האמנם אלם צדק תדברון, מישרים תשפטו בני אדם". הכי דרשינן: מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם! ש"האמנם אלם" ביאורו שאומנות יפה היא האלם ^[8].

יכול אפילו לדברי תורה ישים עצמו כאלם? תלמוד לומר "צדק תדברון"! ^[9]

יכול יגיס דעתו? תלמוד לומר "מישרים תשפטו בני אדם"! שיעשה אדם עצמו כמישור, שהיא ארץ חלקה, הנוחה לידרס.

אמר רבי זעירא ואיתימא רבה בר ירמיה: מכסין את הדם בעפר שריפת עיר הנדחת.

ומקשינן: ואמאי? הרי אפר זה איסורי הנאה הוא, האפר הזה, וכיצד מותר לכסות בו? ^[10] ומתרצינן: אמר זעירי: לא נצרכה אלא לעפר עפרה! שלא מדובר באפר שריפתה אלא בעפר של קרקע העיר, שמותר לכסות בו הואיל ואינו חייב בשריפה של עיר הנדחת. דכתיב "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה - ושרפת" ודרשינן: מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה, שעל ידי קביצה בלבד ניתן לשורפו, הוא דחייב בשריפה. יצא זה, העפר שבקרקע, שמחוסר תלישה, קביצה ושריפה! שצריך קודם לתלשו מהקרקע, ולפיכך אינו חייב בשריפה.

ורבא אמר: באמת מדובר אפילו באפר שריפתה. ואף על פי שאסור בהנאה, מותר לכסות בו. לפי שהכסוי מצוה הוא - ומצות לאו ליהנות ניתנו! שלא לשם הנאה ניתנו המצוות לישראל אלא גזירת מלך הם, הילכך מותר לקיים מצווה בדבר האסור בהנאה, כיון שקיום המצוה לא נחשב כהנאה ^[11].

יתיב רבינא וקאמר לה להא ושמעתא דרבא, דמצוות לאו ליהנות ניתנו!

איתיביה רב רחומי לרבינא: תניא: שופר של עבודת כוכבים, שאסור בהנאה, לא יתקע בו!

ודייקינן: מאי לאו, אם תקע בו - לא יצא ידי חובתו! ומשום שנהנה מאיסור הנאה. הרי, שקיום המצוה נחשב להנאה. ויקשה על רבא!? ומתרצינן: לא! אלא אם תקע בו - כן יצא! כי מצות לאו ליהנות ניתנו [אלא, שלכתחילה לא יתקע בשופר של עבודת כוכבים משום שמאוס הוא] ^[12]. עוד הקשה רב רחומי לרבינא שהרי שנינו: לולב של עבודת כוכבים - לא יטול! ודייקינן: מאי לאו, אם נטל - לא יצא!? ומתרצינן: לא! אם נטל - יצא! ומקשינן: והתניא: תקע בשופר של עבודת כוכבים לא יצא! וכן אם נטל לולב של עבודת כוכבים לא יצא!?

כאפרכסת זו היא קופה מנוקבת שעל גבי הרחיים שמקבלת כל החטים שמביאין לטחון. וכתיב תולה ארץ על בלימה כלומר דבר שהוא כאין. שבולה עצמו כלומר ששותק. ת"ל מישרים תשפטו בני אדם כלומר לענין תורה שהיא מישרים תשפטו צריכה שלא תגיסו דעתכם עליה. אלא לעפר עפרה כו' קרקע שנשרפה עיר הנדחת עליה יצא זה שמחוסר תלישה כלומר שאינו חשוב עיר הנדחת:

רבא אמר מצות לא ליהנות ניתנו. כלומר לא תימא דמעפר עפרה מכסין אלא מעפרה ממש מכסין דמצוה אין חשוב הנאה. יתיב רבינא וקאמר לה להא שמעת'. כלומר הא שמעת' דרבא. לולב ושופר שיעורא בעינן כלומר לולב בעינן ד' טפחים ושופר כדי שיאחזנו ויראה טפח לכאן וטפח לכאן הכא אדרבה כל מה דמיכתת שיעורא כו' כלומר ואע"ג דלענין שופר ולולב לא יצא לענין כסוי עפר עיר הנדחת כל מה שמכתת שיעוריה עלויי מעלי לכסוי:

סליק פירקא

מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים וכו' הא דאוריך כולי האי לומר שהתכלת דומה לים והים דומה לרקיע הוה ליה לומר שהתכלת דומה לרקיע נראה הטעם לפי שאין תכלת דומה לרקיע ממש אלא שעל ידי שהתכלת דומה לים קצת והים דומה לרקיע קצת נראה שהתכלת דומה לרקיע ויש שפרשו בדרך מדרש כי זה לרמוז ע"י התכלת שדומה לים לזכור נסים שעשה לנו הקב"ה על הים וע"י מה שדומה לרקיע לזכור מה שהרכין ז' רקיעים כשירד לסיני לתת לנו התורה.

מאי לאו אם תקע לא יצא כלומר מאי לא יתקע אינו בתורת תקיעה ואפשר דאמתני' דלקמן סמיך דקתני הכי בהדיא וכדפריך בסוף ופריק אם לא תקע יצא וא"ת מ"מ תקשי דלכתחלה לא יתקע ור' זירא אמר שמכס' בו לכתחילה י"ל דשאני התם דמאיס לרצות בו לגבוה וכן פירש רש"י ז"ל.

אמר רב אשי הכי השתא שיעוריה בעינן ועבוד' כוכבים מיכת' שיעורא דכל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל אשרה דא"י דאית לי' ביטול לא חשיבא דקיימא לשריפה ולא מיכתת שיעור' ואם נטל יצא בדיעבד והכי איתא בהדיא בפרק לולב הגזול והשתא לא הדר רב אשי ממאי דשנינן לעיל אם תקע ואם נטל יצא דאתי' באשירה דא"י ולומר משום איסורי הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכדרבא והיינו דנקט רב אשי לשון הכי השתא כלומר דהא לא דמיא לדרבא דהכא טעמא אחרינא הוא ומשום דמיכתת, סליק פרק כיסוי הדם.

כבר ידעת ששופר של ע"ז אם תקע בו יצא וכן לולב של ע"ז אם נטלו יצא מפני שמצות לאו ליהנות ניתנו אבל אם היו מע"ז של ישראל כגון של עיר הנדחת וכיוצא בזה שאין לה בטילה הרי הם כמי שנכתת שיעורם הואיל ולשריפה הם עומדים ולא יצא ומ"מ עפר עיר הנדחת אפי' תיחוח שבה שאינה מחוסרת תלישה והיא בכלל שללה תקבוץ וגו' מכסין בה שהרי כל שנכתת שיעורה הרי היא ראויה יותר לכסוי כמו שביארנו:

איזהו חול הדק שביארנו עליו שהוא כשר לכסוי כל שאין היוצר צריך לכתשו היה צריך כתישה אלא שמ"מ נפרך הוא ביד אין מכסין בו לכתחלה ואם כסה יראה לי שיצא:

אע"פ שידענו במדות שהתורה נדרשת בהם שכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אם היה הכלל צריך לביאור הפרט אינו כן כיצד הרי שנאמר כאן וכסהו כלל והרי מלה זו משמעה על שני מיני כסוי שאין זה דומה לזה כגון כסוי בדבר שלם ככלי וכיוצא בו וכסוי בדבר הנכתת כעפר וכיוצא בו והייתי מרבה ממנו שני מינין אלו וכשבא הפרט והוא ענין מלת עפר דיו שיפקיע מין האחד והוא הכלי וכיוצא בו ויעמידנו על המין השני והוא כל שהוא כעין עפר ואין דנין אותו בכלל ופרט כדי למעט הכל חוץ מן העפר וכן בכל כיוצא בזה ויש מפרשים כלל שצריך לפרט שאין מקום לפרט בלא הכלל כגון בכאן שאילולי תיבת וכסוהו היה נאמר ושפך את דמו בעפר ולא היתה הוראה לכסוי כלל וכל שכיוצא בזה אין דנין אותו בכלל ופרט:

לעולם ישפיל אדם את עצמו ולא ינהיג עצמו בשררה יתרה וברבנות וכל עוד שמעלתו מיתוספת תהא גאותו מתמעטת דרך צחות אמרו ז"ל חושק אני בכם שאפי' בשעה שאני פוסק לכם גדולה אתם ממעיטים עצמכם לפני נתתי גדלה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר למשה ואהרן אמרו ונחנו מה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש אבל אומות העולם אינן כן נתתי גדלה לנמרוד אמר הבה נבנה לנו עיר לפרעה אמר מי י"י אשר אשמע בקולו לסנחריב אמר מי בכל אלהי הארצות וגו' לנבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב וגו' לחירם מלך צור אמר מושב אלהים ישבתי:

לעולם אל יהא אדם מזמין עצמו למחלקת אלא יהא בורח הימנו וישים חלקו בעלובין ואינם עולבין דרך צחות אמרו אין העולם מתקיים אלא במי שבולם עצמו בשעת מריבה שנ' תולה ארץ על בלימה וכן דרשו האמנם אלם צדק תדברון מה יהא אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה כן תלמוד לומר צדק תדברון יכול יגיס דעתו עליה ת"ל מישרים תשפטו בני אדם:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

תד"ה והתניא תקע כו' והא דמשני בסוכה באשרה דמשה ולא משני בדעובד כוכבים וקודם ביטול משום דמכי נקצץ כו' עכ"ל והא דלא ניחא להו למימר לפר"ת כמו שפי' לעיל דאשרה דומיא דעיר הנדחת קתני דמיירי דישראל עיין בחידושינו בפ' לולב הגזול והתם בסוכה דוקא דקתני אשרה אי הוה דעובד כוכבים מכי נקצץ הלולב מן האשרה נתבטל הלולב אפי' בלא כוונת ביטול כמ"ש בחידושינו בפ' מצות חליצה אבל לולב דקתני בשמעתין דהיינו שהלולב גופיה הוא של ע"ז מיירי שפיר בדעובד כוכבים וקודם ביטול ודו"ק:

זכו לב' מצות לחוט כו' דעיקר תפילין וציצית טעם מבואר בתורה אבל מצות " הנוספות בכ"א דהיינו בציצית חוט אחד של תכלת כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל וגו' וכן הקשירה בתפילין דוקא ע"י רצועות קמיירי הכא ומהא דקאמר הכא בשלמא רצועה דכתיב וראו כל עמי הארץ וגו'. יש להביא ראיה לפרש"י בפ' התכלת שפירש אלו תפילין שבראש כו' מפני שיש על של ראש שי"ן ודלי"ת שהוא רוב השם כו' ודו"ק ועיין בתוס' פ"ק דברכות דף ו':

מפני שתכלת דומה לים כו'. יראה שרמז בזה קישור שלש עולמות זה בזה מלמטה למעלה ברצון הש"י והוא שאמר הים שהוא כלל עולם התחתון כפי טבע הבריאה שהיה העולם כולו מים במים עד מאמר יקוו המים והנה הוא מתדמה ומתקשר ברקיע שהוא עולם האמצעי ורקיע שהוא כלל עולם האמצעי הוא מתדמה ומתקשר בעולם המלאכים הדומים לאבן הספיר כי המה ספיריים בזכותם ובצורתם ואבן הספיר שהוא עולם המלאכים הוא מתדמה ומתקשר בכסא כבודו יתעלה והוא שאמר במצות תכלת וראיתם אותו וזכרתם וגו' ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' לעשות ח"ו פירוד בקישור הג' עולמות שזכרנו ודו"ק:

קשה גזל הנאכל שאפי' צדיקים כו'. יראה דודאי הכא לאו גזל מקרי דאל"כ איך אמר אברהם על מה שהיה בעין וחלק האנשים אשר הלכו אתי יקחו חלקם וגו' ועוד דכבר מחל מלך סדום על הכל שנא' והרכוש קח לך וגו' ועוד כנראה מעניינו שמלך סדום לא היה יכול להציל ואמרינן בהגוזל בתרא דאפי' לא אמר אני אציל לעצמי הציל לעצמו אלא שאברהם ממדת חסידות לא רצה ליהנות כמ"ש שלא תאמר אני העשרתי וגו' והכא ה"ק קשה גזל הנאכל בגזלן דעלמא שקשה לו לעשות תשובה ולשלם לכ"א מה שכבר גזל כההיא איתתא שאמרה ריקה אפי' אבנט כו' והביא ראיה מאברהם שהרי לא היה רוצה ליהנות והיה בעיניו כגזל ואעפ"כ אמר רק אשר אכלו הנערים שקשה היה בעיניו לשלם מה שכבר נאכל ודו"ק:

נתתי גדולה לאברהם כו'. מבואר ברוב גדולה האדם יזכור שפלות בריאתו ולזה אברהם הזכיר שפלות תחלת היצירה שנברא אדם הראשון מן האדמה וז"ש ואנכי עפר מתחלת היצירה ואפר בסוף ע"ש ואל עפר תשוב ואהרן ומשה הוסיפו בשפלות יצירת שאר כל אדם אף שיצירת האדם היה מדבר שיש לומר עליו מה שהיא האדמה אבל אנחנו מה היתה יצירתנו מטפה סרוחה של כלום מה היא וזה"ש אין העולם מתקיים אלא בשביל משה כו' ר"ל כי בזה השפלות היצירה שאמרו מה מתקיים מאדם הראשון ואילך שאין כאן יצירה אלא מטפה סרוחה ודוד אמר אנכי תולעת וגו' הזכיר שפלות היצירה פרטית שהיה בו לפי מה שאחז"ל שהיה ראוי להיות נפל ביצירתו אלא שניתן לו ע' שנים שהיו חסרים לאדם בשביל חטאו עד אלף שנים יומו של הקב"ה וע"ז אמר ואנכי בתחלת יצירתי ראוי להיות נפל לבא מיד לרמה ותולעה אבל מהחסד אלהים היה שניתן לי שבעים שנה ולחרפת אדם שנחסרו משנותיו בשביל חטאו שהיא חרפתו וק"ל:

יכול יגיס דעתו כו'. עיין פרש"י והוא דחוק ועוד נ"ל לפרש ע"פ מה שאמרו במס' תענית בעובדא דראב"ש שהיה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה נזדמן לו אדם א' א"ל ראב"ש כמה מכוער אותו האיש והשיב לו לך אצל האומן שעשאני וע"ז הזהיר כאן שלא יגיס דעתו לומר כן אלא מישרים תשפוט בשכלך את בריאת בני אדם כענין שנא' והאלהים עשה את האדם ישר וגו' וק"ל.

בתוס' ד"ה והתניא תקע לא יצא וכו' אלא ניחא ליה הך ברייתא וכו'. עיין במסכת סוכה דף ל"א בתוס' ד"ה של אשרה וכו' ושם מפרש בע"א ועיין במה שכתבתי שם:

בא"ד וי"ל דהכא בע"ז של ישראל וכו' וכה"ג וכו' ומשני באשרה של משה. פי' דבאותו זמן אפי' אשרה של עובד כוכבים לא היה לה ביטול משום דהתורה הזהירה עליהם לאבדם והא דלא משני התם באשרה של ישראל צ"ל דס"ל השתא דאשרה של משה ושל ישראל ועיר הנדחת הכל ענין אחד דלכולן דין אחד להן שאין להם ביטול עולמית וס"ל השתא דבע"ז של עובד כוכבים אפי' קודם ביטול יצא הואיל וראוי ליבטל לא אמרי' בה דכתותי מכתת שיעורא:

בא"ד משום דמכי נקצץ וכו'. ר"ל אבל הא דקתני הכא לולב של ע"ז לא איירי בלולב של אשרה דהלולב בעצמו גופה של ע"ז ומכי נקצץ נתבטל אלא בלולב שמשמשים בו לע"ז וק"ל:

בא"ד ובפ' מצות חליצה כו' ולא מפליג בנטל ע"ז גופה וכו'. פי' דבשלמא לפירושא קמא לא קשיא דע"ז אמאי לא מפליג בין ע"ז של עובד כוכבים ובין ע"ז של ישראל די"ל של ישראל ותקרובת ע"ז הכל ענין א' כדלעיל:

בא"ד ומיהו ע"כ צריך לאוקמי לאחר ביטול כדברי ר"ת לספרים דגרסי וכו' דאי קודם ביטול הא רב יהודה אית ליה התם וכו'. ר"ל ומיהו אפילו בלא פירושו של ר"ת קשיא ההיא דראוהו ב"ד משום דע"כ לספרים דגרסי' ר"י צריך לאוקמא לאחר ביטול בלא פירושו של ר"ת דאפי' בלא טעם דמכתת שיעורא אין יוצאין אפילו בע"ז של עובד כוכבים מטעם דמצות ליהנות ניתנו וע"כ צריך לאוקמא לאחר ביטול כפי' ר"ת וא"כ קשה דה"ל לחלק בסוף דבריו ולומר אבל קודם ביטול לא יצא וק"ל ועיין במה שכתבתי במסכת סוכה שם:

גמרא מי שמשים עצמו כמו שאינו שנאמר ומתחת כו'. עפרש"י. והוא כעין שפירשתי בס"ד בבכורות (נח ב) דרשה דפרט לטרפה שאינה עוברת ע"ש:

שם מכסין בעפר עיר הנדחת ואמאי אה"נ הוא. ופרש"י דכתיב לא ידבק כו'. ק"ל מדוע לא הביא הש"ס זה בפסחים (כו) ולקמן בס"פ כה"ב לכתוב שלישי בדבר שנעשית מצותו ואסור בהנאה. ועוד שם (כז ב) תניא כל הנשרפין אפרן מותרין חוץ כו' ולא מפיק נמי עפר עיר הנדחת:

רש"י ד"ה ורבא אמר. אפי' בעפר אפרה נמי כו'. כצ"ל:

גמ׳ עשה אזניך כאפרכסת כצ״ל וכן ברש"י:

מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל הַצִּבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם. נמצא התכלת קשור בארבעה דמיונים ולכן מניחים חוט תכלת בארבע כנפות ולא סגי בחד כנף כדי לרמוז מה שנבחר התכלת הוא בעבור דמיון הרביעי שהוא 'כִסֵּא הַכָּבוֹד' שמשם חצובות נשמות ישראל ומשם ניתנה תורה שהוא עולם הבריאה שהוא סוד בינה ולכן אצל ישראל פועלת הראיה שלו לזכור מצות התורה כולה וראשי תיבות ד' דמיונות אלו אריך [אֶבֶן סַפִּיר, רָקִיעַ, יָּם, כִּסֵּא הַכָּבוֹד] לשון ארוכה ומרפא.

קָשֶׁה גֶּזֶל הַנֶּאֱכָל, שֶׁאֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָן יְכוֹלִין לְהַחֲזִירוֹ. קשא אם גזלו איך קרי להו 'צַדִּיקִים גְּמוּרִים' דאין קורין צדיק גמור אלא למי שלא חטא כלל, דאם חטא ושב בתשובה נקרא 'בַּעַל תְּשׁוּבָה' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד? ועוד אם גזל ואכלו ואינו רוצה להחזירו הרי זה רשע וכי יש הפרש בהשבת הגזלה בין אכלה ללא אכלה?
ונראה לי בס"ד הכונה שאם האב גזל ואכלו הנה אף על פי שהאב לא הוריש כלום לבנו אם הבן הוא חסיד וצדיק גמור צריך לשלם הגזלה שגזל אביו מחמת כבוד אביו דחייב לכבדו במותו, אך עם כל זה קשה דבר זה לבן לעשותו מפני שהוא גזל הנאכל שכבר אכלו אביו ולא נשאר ממנו כלום בעין והוא עושה התנצלות לפטור עצמו מכבוד זה שחייב לכבד את אביו ממידת חסידות ולמד זה מפסוק 'רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים'<b> </b<>>(בראשית יד, כד) דאף על גב שהוא לא אכל עם כל זה לפי סברתו לחשוב ביזה זו אסורה עליו כגזל ראוי שישלם בעד נעריו במה שאכלו מדין חסידות כי נעריו המה ומה שאכלו נקרא על שמו אך עם כל זה כיון שכבר אכלו קשה עליו לעשות חסידות זו להשיב בעבורם אף על גב דהנאתם חשיבה כהנאת עצמו.

עֲשֵׂה אָזְנֶךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת. נראה לי בס"ד נקיט אֲפַרְכֶּסֶת כי הוא כלי של טחינה והוא צד אחד רחב הרבה וצד אחד קצר נמצא יש בו תרתי שהוא התרחבות והתקצרות, כן הם דבריו של רבי אליעזר ברבי יוסי באגדה רחבים באיכותם וקצרים בכמותם.
והנה הוא זכר אגדה אחת מאגדותיו והיא זאת שבנויה על אגדה אחרת שאמר רבי אליעזר ברבי יוסי עצמו בשם אביו דאיתא במדרש על פסוק בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ (שיר השירים ג, יא) שאל רשב"י את רבי אליעזר ברבי יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו 'בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ'? אמר לו הן, למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה אחותי ולא זז מחבבה והיה קורא אותה אמי, כך היה הקדוש ברוך הוא מחבב לישראל יותר מדאי וקראן בתי שנאמר שִׁמְעִי בַת וּרְאִי (תהלים מה, יא) ולא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ (ישעיה נא, ד) 'ולאמי' כתיב, עמד רשב"י ונשקו על ראשו ואמר לו אלו לא באתי אלא לשמוע מפיך דבר זה די עד כאן. וצריך להבין על מה כל החרדה הזאת שחרד רשב"י ע"ה על דרשה זו?
ונראה לי בס"ד דידוע הטעם דאומרין 'ברא כרעא דאבוהי' וכן אמרו עובר ירך אמו (יבמות עח.) היינו כי האב והאם יתנו לבניהם מלבוש מחלק הנה"י [הנצח הוד יסוד] שלהם ובעבור זה הבן חייב בכבוד אביו ואמו וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בעץ חיים שער פרקי הצלם פרק א) וידוע שישראל נקראו בנים למקום שנאמר בָּנִים אַתֶּם לַהֳ' אֱלֹקֵיכֶם ולכן יתן השם יתברך לישראל הארה מן ג' ספירות נה"י [נצח הוד יסוד] וזהו שנאמר וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי הֳ' (ישעיה נד, יג) כי נצח והוד נקראים לִמּוּדֵי הֳ' כנודע.
ובזה מובן הטעם בס"ד שקרא הקדוש ברוך הוא את ישראל בשם אמי והיינו על שם הארה של שלשה ספירות נה"י [נצח הוד יסוד] שנותן להם ונרמזו באותיות אמי כי ידוע משה רבינו ע"ה בנצח ואהרן בהוד ויוסף ביסוד לכן 'אמי' ראשי תיבות 'אהרן משה יוסף' שרומזים לשלשה ספירות נה"י [נצח הוד יסוד].ועל דבר זה רמז הכתוב כאן בפסוק של כִּי בָּכֶם חָשַׁק הֳ' (דברים ז, ז) דדריש ליה רבי אליעזר ברבי יוסי והוא כי נקוד ספירת הנצח חירק ונקוד ההוד קיבוץ ונקוד היסוד שורק ראשי תיבות 'חָשַׁק' ולזה אמר כִּי בָּכֶם חָשַׁק הֳ' ולכן אמר השם יתברך לישראל 'חוֹשְׁקַנִי בָּכֶם' ומאחר שהם יונקים מן נה"י [נצח הוד יסוד] שהם ג' תחתונות ולכן מושרשים במידת הענוה שכל אחד יראה עצמו שפל ותחתון ועל זה חרד רבי אלעזר ברבי שמעון ואמר 'עֲשֵׂה אָזְנֶךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת' לשמוע ולקבל אגדה של רבי אליעזר ברבי יוסי וזאת היא חדא מנייהו שכמותה קצר ואיכותה רחב וגדול שהיא בנויה על אותה אגדה של 'אמי'.

אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כְּתִיב הָכָא: "וְנַחְנוּ מָה" וּכְתִיב הָתָם: "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה" (שמות טז, ז) (איוב כו, ז). נראה לי בס"ד הכונה כי השם יתברך נותן להם מעלה והם רואין המעלה הזאת עול כבד על צוארם ולכך אין מתגאים בה ואם תסיר אותיות 'מָה' מן 'מעלה' ישאר 'על' שהוא עֹל בנקוד חולם ככתוב אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל (במדבר יט, ב) 'על' כתיב ורק על ידי חולם נקרא עֹל וכן הם מסירים בדעתם מה מן מעלה וישאר עול וכיון דהיא עול כבד עליהם לא יתגאו בה וזה 'עַל בְּלִי מָה' רצונו לומר 'על' של 'מעלה' מבלי חיבור אותיות 'מה' עמהם דאז רואין המעלה 'עֹל' עליהם.

אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה (איוב כו, ז). נראה לי בס"ד בהקדים מה שפירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק (בראשית יג, ז) וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וכו' וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ, כי ריב לשון זכר שאינו מתעבר ומוליד וזהו בתחלה אבל מריבה לשון נקבה שמתעברת ויולדת כי לבסוף תהיה מריבה שנולד ממנה כמה ריבות ומחלוקת עיין שם.
ואחשוב שני מיני קטטות יש בעולם האחד מראובן שבזה את שמעון ומחרפו בכמה מיני חרופים שקורא אותו 'טפש עני בן עני עור חגר' וכיוצא וזה שמעון אינו יכול להשיב לראובן חרופים אלו כי באמת ראובן ניכר ונודע לכל שהוא חכם ועשיר שלם בעיניו וברגליו ובכל איבריו, הנה קטטה זו של ראובן נקראת ריב לשון זכר שאינו מוליד כן זה אי אפשר שיוולד ממנה חרופים וגדופים שיהיה גם שמעון מחרף לראובן מאחר שלא ימצא בראובן כל חסרונות אלו שהוא מחרף בהם את שמעון ולא זולתם ובמה יחרף אותו שמעון? ובעל כרחו של שמעון שותק, ואין לו שבח בשתיקתו דבעל כרחו הוא שותק.
והשני ששמעון יוכל להשיב לראובן חרופים וגדופים יותר מן חרופים וגדופים שנוטה לו ראובן הנה זאת הקטטה שנתקוטט ראובן עם שמעון נקראת מריבה לשון נקבה שהיא מתעברת ויולדת כן זו יכולה להוליד קטטות משמעון לראובן והנה בודאי אם שמעון שומע ואינו משיב בזאת שהיא בסוג מריבה יש שבח גדול אליו ובודאי הוא שתתקיים העולם בזכותו.
וזהו שאמר 'אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה' דייקא דאז שתיקתו היא שבח אליו ודריש 'מה' במלוי מ"ם ה"ה [90] עולה מספר הפה [90] כלומר בולם הפה שלו שאינו משיב דבר.

רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר: מִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּאֵינוֹ. נראה לי בס"ד דרבי אבהו בא לפרש דבריו של רבי אלעאי דמה שאמר העולם מתקיים על מי שבולם עצמו בשעת מריבה, לאו על כל מי שבולם עצמו אתמר כי יש בולם עצמו ששותק ואינו משיב על חרפתו היינו שכובש כעסו ושומר פיו ולשונו בהכרח אבל בלבו הוא כועס ומצטער על חרופים שחרפו אותו וידוע הוא שחטאו לו מאד בדברים אלו ורק הוא כובש יצרו ושותק הנה זה אינו עניו אמיתי שיהיה כדאי להתקיים העולם בשבילו אך רק מי שהוא שומע חרפתו ולא נקיט בלביה כלום כי חושב בלבו שהוא ראוי לחרפה יותר גדולה מזו וכל מה שדברו בו דברי בזיון לא חטאו לו בזה כי הוא מצד עצמו בזוי יותר ממה שדברו בו הנה זה עניו אמיתי שראוי להתקיים העולם בשבילו.
ולזה אמר רבי אבהו במי קאי רבי אלעאי? במי שמשים עצמו בלבבו כמי שאינו ולא אותו שהוא רואה עצמו חשוב ושלם וראוי לו להשיב למחרפים ארבעה ידות של חירוף אלא שהוא עוצר עצמו להשיב דבר ובלבו מצטער ורע לו אין זה ראוי לכך.

מָה אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם (תהלים נח, ב). נראה לי בס"ד טעם דקרי לדבר זה בשם אמנות כי יש ריוח שירויח האדם מן משא ומתן הנה לזה צריך קרן אך ריוח שירויח מן אמנות אין צריך לו קרן אלא הריוח בא משכלו וחכמתו וכן בשכר המצות יש מצות שמרויח האדם על ידי עשייתו אותם וצריך לו הוצאות ממון עד שיעשה אותם זה דומה לריוח של משא ומתן שצריך לו קרן אך יש ריוח מצות שירויח האדם מצות הרבה אשר לא עמל בהם ולא גידלם והוא שאם מחרפים אוחו וכובש יצרו ושותק הוא לוקח כל מצות שלהם ונמצא באו לו מצות הרבה בלי קרן כי אם רק מחמת שכלו וחכמתו שכבש יצרו לעשות כאלם שאיננו משיב כלום ובזה זוכה במצות של אותם אשר חרפו אותו ודומה זה לריוח שמרויח האדם מן האומנות.

יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תּוֹרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן" (תהלים נח, ב). כלומר אם השתיקה הזאת נוגעת לבטל על ידה דבר מדברי תורה גם כן תשתוק אף על פי שבזה יתבטל דבר זה של תורה וחזר ואמר יכול יגיס דעתו בענוה זו שעשה שלא להשיב להמחרף כלום תלמוד לומר 'מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם' שתדין כל אדם לכף זכות אף על פי שתראה אותם חסרים מן ענייני השלימות הנמצאים בך ועל ידי כך תמצא עצמך גרוע מכל אדם ולפי הגריעות שלך אין חרופים אלו שחרפך זה נחשבים לחירוף.
או יובן 'מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם' שתשית לבך כי כל קנין שלך בעולם הזה הוא הבל ולכן אין אתה ראוי לכבוד בשביל רוב קנין של עולם הזה אשר קנית לך ודבר זה נרמז בשמות בניו של אדם הראשון שקראם שת קין הבל (בראשית ד, כה) רצונו לומר שת על לבך כל קנין של עולם הזה הוא הבל וזהו 'מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם' הראשון שתשפוט מוסר לעצמך משמותם.

גמ' מחוט. עיין רש"י בחומש פ' תולדות ט' כג וברא"ם שם:

ים דומה לרקיע כתבתי במקום אחר כי ים היינו תורה ים התלמוד ובירושלמי כתרשיש מה ים תרשיש בין כל גל וגל גלים קטנים אף הלוחות בין כל אות וכו' ע"ש ורקיע היינו תלמידי חכמים שנקראים שמים בכל מקום עיין בפסוק האזינו השמים וכסא היינו בהמ"ק כסא הכבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. וזהו יר"ך יעקב ר"ת ים רקיע כסא והמלאך שלט רק בכ"ף של יר"ך היינו כסא להחריב בהמ"ק עצים ואבנים אבל לא בים רקיע ושם בארה בעזה"י:

מכסין בעפר עיר הנדחת פירש"י דהוה סד"א באפר שריפתה פי' משום בעפרה ממש מהיכי תיתי הא צריך לקיים בי' מצות שריפה ואיך יכסה בה דם לכתחלה לבטל מצות שריפה אע"כ באפר קאמר שכבר קיים מצות שריפה ונעשית מצותו ומ"מ ק' הא איסורי הנאה הוא דאע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר עפר ע"ז ועיר הנדחת אסור משום דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. לולי מצות לאו ליהנות ניתנו. והנה הרמב"ם פ"ד מה' שחיטה כ' מכסין בעפר עיר הנדחת ולא מייתי דמכסין באפרה וכ"מ כ' הטעם דמכסין בעפרה משום מצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש ובודאי זה הטעם סגי גם לאפר. אך אין זה מוכרח דאיכא למימר דוקא בעפרה משום דאינה בת שריפה משום דמחוסר תלישה ושריפה וכ"כ טעם זה בלח"מ וכן פסק רמב"ם פ"ג מה' ע"ז גבי עיר הנדחת דהאלנות ופירותי' מותרים משום שמחוסר תלישה. ונ"ל לפי הנ"ל דאלו כ' רמב"ם דין אפרה ומשום דלאו ליהנות ניתנו לא הוה ידעינן דמכסין לכתחלה בעפרה משום דמחייב לשורפה ואיך יכסה בה ע"כ הוצרך לאשמעינן דמכסין לכתחלה בעפרה משום שאין בה מצות שריפה כיון דמחוסר תלישה. אבל דין אפר לא הביא דסמיך עצמו במ"ש בה' לולב דמצות לאו ליהנות ניתנו. אלא דה"ל לאשמעינן דלא שייך הכא מיכתת שיעורי' דכמה דמיכתת טפי מעלי וצ"ל דס"ל לרמב"ם דגם הש"ס לא הי' צריך לזה לכאורה דכל דבר שאין בו שיעור לא שייך בי' מכתת שיעורי' כמ"ש תוס' בסוכה דמשו"ה באתרוג של ע"ז יש אין גורסין מכתת שיעורא משום דאין לו שיעור וכן הוא גירסת הרמב"ם. אך הכא באפר הרי אמרו בסוטה ט"ו ע"ב דשיעור מים חיים של מצורע היא רביעית ששיעורו חכמים דדם ציפור היותר קטן ניכר בו. נמצא עד"ז יש לשער דם כל עוף וחי' כמה עפר בעי לכסוי' וה"ל דבר שיש לו שיעור ע"כ הוצרך לומר כל כמה דכתית טפי מעלי לכיסוי אמנם היינו לרבנן דס"ל צריך לכסות כל דמו. אך הרמב"ם פסק כר' יהודה דאין צריך לכסות אלא מקצת דמו ואין לזה שיעור כלל א"כ לא צריך לאשמעינן הך מילתא כנלע"ד:

מצות לאו ליהנות ניתנו נ"ל פירושו אע"ג דשמחה גדולה והנאה רבה בעשיית המצוה מ"מ אם ימנע מלכסות מפני איסור ולא ידבק בידך מאומה הרי שמח במצוה זו שמקיים ולא ידבק בידך כיון שבין כך ובין כך לעשות רצונך אלהי חפצתי אין כאן הנאה בזה יותר מבזה:

וראיתי להריטב"א שהקשה במס' ר"ה הא איכא שכר מצוה ותי' דשכר אינינה הנאה מגוף הדבר אלא אתי מעלמא וגרמא הוא ולכאורה צ"ע הא השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ שכרו אסור וי"ל התם אי נשברו החביות אין לפועל כלום ע"כ הוה השכר חליפי איסורי הנאה אבל הכא אפי' נאנס ולא עשה נותנין לו שכר כעושי מצוה ומכ"ש לפמ"ש לעיל שיהיו לו שכר מה שמניח בשביל ולא ידבק בידך ואין נפקותא אלא בין שכר קום ועשה לשכר שב ואל תעשה זהו הוה רק גרמא בעלמא. אלא לפ"ז תינח אם כבר שחט אבל איך ישחוט לכתחלה ע"מ לכסות בעפר עיר הנדחת ע"כ י"ל בפשיטות דכוונת הריטב"א דהרי אין אנו עובדים ע"מ לקבל שכר אלא הקב"ה אינו מקפח שכר אבל אפי' אי לא הוה יהיב שכר נמי היינו עובדים ע"כ הוה השכר כמו מילתא דאתי מעלמא וק"ל:

לאו ליהנות ניתנו כ' רשב"א ביבמות שם דלמ"ד ליהנות ניתנו לא יי"ח לולב ושופר מטעמא כיון שכל הנאתו לצאת י"ח לכן לא יי"ח ולא נהנה ולא עביד איסורא וכ"כ בשם רמב"ן ולכאורה ק' מכל מה דאמרינן רחמנא לא תעביד דקיי"ל דלקי דעבר אמימרא דרחמנא אמאי כיון דלא מהני לא לילקי. וי"ל התם אמר רחמנא אונס לא יגרש או לא יקדים תרומה לבכורים ואפי' נימא דלא מהני מעשיו הרעים מ"מ איהו עבר וגירש והקדים תרומה לבכורים ועביד מאי דא"ר לא תעביד ומשו"ה לקי ואה"נ הכא אי הוה כתיב לא תתקע בשופר של ע"ז ולא תטול לולב של ע"ז ועבר אע"ג דלא יי"ח מ"מ הרי נטל ותקע מה שהזהיר רחמנא לא תטול אבל לא כתיב אלא לא ידבק בידך שלא יהנה והרי לא עבר על זה שלא נהנה כיון שלא יי"ח ע"כ אמרינן שלא יי"ח כן י"ל לכאורה:

אלא דצ"ע לכאורה הא רשב"א כ' שם למ"ד לאו ליהנות ניתנו הא עכ"פ נהנה בחליצה שהותר לעלמא. ותי' כיון דהך הנאה היא מחמת המצוה דמה שהיא מעכבת לינשא לאחר היא ממצות הי"ת הוה בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו. מבואר מדבריו אלו הי' שם הנאה אחרת שאינה מכח המצוה הי' עובר על לא תדבק בידך והשתא בתקיעת שופר כ' הר"ן וכ"כ בכל בו ופסקו בש"ע שנהנה התוקע מהקול נמצא לעולם עבר על לאו דלא תדבק בידך מכח הנאת התקיעה וכיון שעכ"פ עובר על זה הלאו נימא נמי למ"ד מצות ליהנות ניתנו שיי"ח שהרי אינו מרויח במה שאינו יי"ח דעכ"פ עובר על זה הלאו ומה לי הנאה מרובה ומה לי הנאה מועטת. ולכאורה י"ל ולומר דקיי"ל קול ומראה וריח אין בהם מעילה ולא איסור הנאה מן התורה כלל ולק"מ ק' זו כיון דלא נהנה אלא מקול בעלמא. ועפי"ז יתיישב היטב גירסת הריף דגרס התם במס' ר"ה רב יהודה התוקע בשופר של ע"ז יצא אע"ג דאיהו גופי' אמר בשופר של שלמים לא יצא ומפני ק' מחקו תוס' גירסא זו וגרסו אמר רבא. והא"ש בשלמא בשלמים ליכא איסור בהנאת קול וכנ"ל אבל בע"ז אפי' קול ומראה וריח יש איסור דאורייתא כמ"ש תוס' במס' ע"ז י"ב ע"ב (ותלי' באפשר ולא מכוון) וא"כ כיון דעכ"פ נהנה ועובר על לא ידבק בידך גם ידי מצוה יצא וק"ל:

אך שבתי וראיתי דעכ"פ תיקשי לאביי דס"ל אי עביד מהני דאל"ה אמאי לקי הרי לאביי אי לאו דאהני מעשיו לא לקי אע"ג דעבר אמימרא דרחמנא והקדים תרומה לבכורים או אונס שעבר וגירש ולא לקי אלא משום שקיים המצוה. וק' להרשב"א נימא שלא נתקיים המצוה ולא לילקי עכנלע"ד דטעמו וסברתו של רשב"א הנ"ל משום דהוה מצוה שנעשית ע"י עבירה ונעשית ע"י מצוה ולא דמי למצוה הבאה בעבירה בעלמא דאיכא מ"ד דלית לי' ואפי' מאן דאית לי' מ"מ כ' תוס' דלאו דאורייתא הוא. היינו כגון לולב הגזול אבל הכא שהמצוה בעצמה היא העבירה והעבירה היא המצוה ובזה לכ"ע לא יי"ח מן התורה וכעין לא אמרה תורה שלח לתקלה. ולפ"ז בלא"ה לק"מ מהנאת קול התקיעה דאע"ג דעכ"פ עובר הלאו ע"י הנאה אחרת מ"מ המצוה פסולה שנעשית ע"י עבירה וק"ל:

שופר של ע"ז לא יתקע בו כ' תוס' משום מיאוסתא אבל באפר ע"ז מותר לכסות דליכא בכיסוי משום מיאוס פי' אע"ג דאמרינן לעיל לא יכסה ברגל שלא יהי' מצות בזויות עליו היינו שלא יבזה הוא עשיית המצוה אבל לעולם עיקר מצות כיסוי הדם שלא יהי' הדם מגולה ע"פ השדה כדרך עע"ז לקיבוץ השעירים אשר ירקדו שם וכיון שכל עיקר כיסוי הדם היא לביטל ע"ז א"כ אפר הבא מביטול ע"ז יבוא ויבטל ע"ז דומה קצת להא דפ"ק דע"ז י"ז ע"א מאתנן זונה קיבצה וכו' ע"ש:

ולא צריכנא אלא לאפר ע"ז שהיא מיאוס אבל אפר עיר הנדחת לא מאיסא דלא נעבדה בה עבירה אלא קנסא קניס רחמנא לאבד ממון של עוברי עבירה והחרימה הכתוב אבל לא מאיסא כי לא נעשה בה עבירה:

לולב של ע"ז. רמב"ם פ"ח מלולב כ' אשרה שנעבדה אעפ"י שבטלה מלעובדה ע"ש. מאריכות לשון זה שכ' שבטלה מלעובדה ולא כ' סתם שבטלה ש"מ לא מיירי שבטלה כביטול ע"ז שהרי מיירי מע"ז השייכה לישראל אך שהניחה עובדי' בשעת מלחמה דקיי"ל ע"ז שהניחה עובדי' בשעת שלום נתבטלה בשעת מלחמה לא נתבטלה והיינו אשרה דמשה שהניחוהו האמורים מפני מלחמה ולא נעבדה עוד אפ"ה אסורה כיון שלא נתבטלה ממש אלא שבטלום מלעובדה אבל לא ביטלום ביטול גמור. והא דלא ביטלום ע"י גוי היינו דקאמר במס' ע"ז משום דפלחי לעגל ושליחותו עבדו וה"ל ע"ז של ישראל:

אם נטל לא יצא עתוס' שכ' ביום א' די"ט לא משכחת לולב של גוי דהא בעינן לכם. וראיתי בס' סדר למשנה פ"ח מה' ע"ז מוכיח מזה דע"ז של גוי שנתנה לישראל במתנה ע"מ להחזיר שוב אין לה ביטול ומיכתת שיעורי' דאל"ה משכחת כה"ג ע"ש ונכון הוא:

אתן תודה לכבודי ומרים ראשי, אשר עד כה עזרני בפרק שישי. הוא יאמץ זרועי, בחי' פרק שביעי. בעזה"י מה שחננו הי"ת ר"פ ג"ה: ברוך נותן תורה הקדושה, לקהל יעקב מורשה, בכתב הרושה ספרים חמשה: ובפה ישרים מפורשה, סדרים ששה, הצילנו נא ממכה אנושה וחרב לטושה: ולעולם לא נבוש בבושה, בחרפת קול ענות חלושה, והואל נא מהר חושה: וברך את בית עבדיך בכלי מחזיק ברכה גדושה, וחנינו מאתך דעה בינה והשכל משולשה, בעסקינו בעזרתיך בפרק גיד הנשה:

אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר בר ר"ש כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי עשה אזנך כאפרכסת וכו' נתתי גדולה לאברהם וכו' למשה ואהרן וכו' לדוד וכו'. פירשתי בעניותי דבמוט"ב תלתא ישא האדם כמה ק"ו כי הגאוה היא שלא להשתמש בשרביטו של מלך ואאע"ה הקב"ה נתן לו רשות וכתיב ואברהם זקן וכו' כמש"ל ומשה ואהרן מטה האלהים בידם דוד הע"ה כתיב כי ראיתי בבניו לי מלך כביכול עלי מלך כמו שפירשו ז"ל וז"ש נתתי גדולה לאברהם וכו' כלומר שנתתי לו רשות להשתמש בשרביטי וכיוצא למשה וכיוצא לדוד שאם הי"ל גאוה היה מקום לומר דשרי להו. וכל אחד מהם זכה לג' כתרים אברהם אע"ה כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר ש"ט עולה. משה רבינו ע"ה כתר תורה וכתר כהונה וכתר מ' וכתר ש"ט עולה. דוד הע"ה כתר מ' כתר תורה שהלכה כמותו וכתר ש"ט עולה. ועכ"ז היו ענוים ביותר. ובזה רמזתי מ"ש מאד מאד הוי שפל רוח שם רמז כי כל המדות הדרך האמצעי הוא המשובח חוץ מהענוה שהגדר האחרון הוא הטוב וז"ש מאד מאד הוי שפל רוח וכמ"ש הרמב"ם ז"ל. ואמר מאד מאד מטמין ברמז מאד ר"ת מרה אפר דם שיסתכל אד"ם שהוא ר"ת אפר דם מרה כמ"ש פ"ק דסוטה. ועוד מאד יסתכל ר"ת מאד משה אברהם דוד שהיו גדולי עולם בכל הכתרים ונשתמשו בשרביטו שנתן להם רשות ועכ"ז כמה היו ענוים ביותר. וזה ישים אל לבו האדם ויהיה שפל רוח בפני כל אדם הן מצד עצמותו והן מצד גדולי ישראל שנכתרו בכל הכתרים והיו ענוים הרבה ולז"א מא"ד מא"ד כדאמרן. ובזה רמזתי פסוק כי המצוה הזאת וכו' לא נפלאת היא וכו' לא בשמים היא וכו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. הכונה כי יאמר האדם מה כחי כי איחל לשמור מצות הקב"ה כי רבו כמו רבו הן וסדריהן וענפיהן לז"א לא בשמים וכו' כי קרוב אליך הדבר מאד מאד רמז שתהיה עניו ותסתכל מאד ר"ת מרה אפר דם וגם תשים לב מאד ר"ת משה אברהם דוד גדולי עולם והיו ענוים ואם תהיה עניו באמת וז"ש מאד בפיך ובלבבך אז לעשותו תוכל לקיים הכל. א"נ אם תהיה עניו תוכל להיות שלם בפיך בתלמוד תורה בדיבור ובלבבך במחשבות טהורות לעשותו בקיום המצות כי העניו אין סט"א שולט בו כמש"ל והוא מרכבה לשכינה וכאלו הקריב כל הקרבנות וא"כ בענוה אמיתית אתה יכול לקיים כל התורה ולידבק בו. ואפשר לרמוז בפסוק כי פעל אדם ישלם לו פעל ר"ת פה עשיה לב אדם שהוא עניו וידע אדם ר"ת אפר דם מרה והוא במחשבה דיבור ומעשה ישלם לו וגם רמז שבזה ישלים תקון נפשו ור"ת כי פעל אדם אכ"פ וס"ת כי פעל אדם ישלם לו גימטריא אחורים דשם אדני שהוא מרכבה לשכינה וגם גימטריא ענו:

אמר ר' יצחק מ"ד האמנם אלם צדק וכו' מה אומנותו של אדם בעה"ז יעשה עצמו אלם. אפשר במשז"ל מי שרוצה לקנות עולמו בזול ישמור לשונו וז"ש מה אומנותו של אדם בעה"ז כי כמו שעושה אומנות להרויח כן יהיה אומנותו להרויח ובזול שיעשה עצמו אלם. וכתב רבינו מהרח"ו זלה"ה דבכל דיבור נגרע מחייו ולכן אומנותו להרויח יעשה עצמו אלם ובזה מרויח החיים. וכתבנו בדרושים דכשם דבדברים בטלים הוא מפסיד החיים. כל קבל דנא מדבר בתורה הוא מוסיף חיים וז"ש רבי יצחק יכול אף לד"ת שכל דיבור גורע חייו ח"ו ת"ל צדק התורה תדברון כי אדרבא נותנת לו חיים כדכתיב כי היא חייך. יכול יגיס דעתו אם זכה לזה לעסוק בתורה ולהיות כאלם במילי דעלמא ויחשוב גנות שאר בני אדם ת"ל משרים תשפטו בני אדם שידון לכף זכות לבני אדם כי יצר סמוך יפתה גם יוכל להכשילם וז"ש משרים תשפטו בני אדם דהיצה"ר יש לו כמה הטעאות וכמה תחבולות וצריך לדון לכף זכות ולתת הודאה אם זכית לזה. והרב עיון יעקב כתב דרב נחמן בר יצחק אזיל לשיטת אביו דאמר לא מינה ולא מקצתה ע"ש. ולי ההדיוט רב נחמן בר יצחק לאו בריה דרבי יצחק הוא כדמוכח בתעניות דף כ"א שאמר רב נחמן בר יצחק מוטב שיבא מנה בן פרס וכו' ע"ש ובפירוש רש"י ז"ל ופשוט:

קשה גזל הנאכל וכו'. עמ"ש הרב פנים מאירות בחיבורו על התורה הנקרא כתנות אור במאמר זה שהליץ טוב בעד אברהם אבינו אך הוא הפך רז"ל וכתבתי אני בעניי על זה בספרי הקטן פני דוד על התורה פרשת לך לך בס"ד ע"ש באורך:

כל מקום שאתה מוצא דבריו של ר' אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה וכו'. בספרי הקטן דברים אחדים דף ע"ז הבאתי דרך הרב המובהק איש ירושלים כמהר"ר יהודה הכהן בזה ותוספת נפך בס"ד ע"ש באורך:

נתתי גדולה לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר למשה ואהרן אמרו ונחנו מה לדוד אמר ואנכי תולעת וכו'. אפשר לפרש דידוע דטעם איסור הגאוה היינו משום דאין משתמשין בשרביטו של מלך דכתיב ה' מלך גאות לבש. והשתא אברהם אע"ה דהקנה שמים וארץ והודיע אלהותו בעולם ואמרו רז"ל במדרש דא"ל הקב"ה לאברהם אתה תפסת אומנותי בא ולבוש לבושי א"כ מצינו דאברהם אע"ה היה משתמש בשרביטו של מלך ברשות הגבוה ואברהם קנין אחד מה' קנינים שקנה הקב"ה בעולמו. וא"כ לאיש אשר אלה לו הו"א דמותר להתגאות ולהשתמש בשרביטו של מלך וז"ש נתתי גדולה לאברהם מחמת צדקותיו ומעשיו ונתתי לו גדולה וכמש"ה אברהם אוהבי ופירש הרב המופלא ח"ק מהר"ח ן' עטר זלה"ה דכב יכול היה הקב"ה מתפאר ואומר שאברהם אוהב אותו ועם כל זה אמר לפני ואנכי עפר ואפר. וידוקדק תיבת לפני במ"ש הרב הכותב מהר"י ן' חביב בעין יעקב בריש ברכות דדוד הע"ה קרי נפשיה חסיד בהיותו שהיה מדבר לפני ה' והאמת הוא שהיה חסיד והקב"ה יודע שכך האמת ע"ש וז"ש ואמר לפני שאני יודע שהוא ראוי והגון ועם כל זה אמר ואנכי עפר ואפר. למשה ואהרן אמרו ונחנו מה והיינו דאמרו רז"ל בילקוט תהלים מזמור כ"ד מלך ב"ו אין משתמשים בשרביטו ומשה נשתמש בשרביטו שנאמר ויקח את מטה האלהים בידו אימור מעתה היה מקום שמשה ואהרן יכולים להתגאות לז"א למשה ואהרן ואמרו ונחנו מה. וכן בדוד הוא אומר כי ראיתי בבניו לי מלך ופירשו המפרשים כב יכול מלך עלי וא"כ מקום יש להתיר שיתגאה לז"א לדוד ואמר ואנכי תולעת והיינו דנקט אברהם אע"ה ומשה ודוד שהיה מקום שיתגאו ואפ"ה הענוה אזור מתנם:

ר' אבהו אמר מי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר ומתחת וכו'. פירוש דר' אבהו דריש האי קרא תולה ארץ על בלימה על המשים עצמו כמי שאינו מעין דוגמת דרשת על משה ואהרן דבסמוך אלא דמייתי קרא ומתחת וכו' להוכיח פירושו ודוק: