חולין צ ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צ - א

ומעתה, למדנו מדברי רבי יוחנן, שבתחילת יצירת בשר העובר עדיין אין בו גידין. אלמא, איסור מוקדשין שחל מתחילת היצירה [על הבשר שהופך אחר כך לגיד - עיין תוס'] קדים לאיסור גיד. לפי שהגיד מתהווה לגיד לאחר מכן, וקשיא אהא דאמרן דתרוייהו בהדי הדדי קאתו?

ומתרצינן: אף על גב דאיסור מוקדשין קדים בולדות קדשים, מכל מקום, אתי איסור גיד וחייל עלייהו דאיסור מוקדשין, הואיל ואיסור גיד הנשה חמור הוא, שכן איסורו נוהג אפילו בבני נח. שהרי עוד לפני מתן תורה בשעה שבני ישראל נחשבו כבני נח כבר נאסר להם גיד הנשה. שכך כתוב לאחר שנגע המלאך בכף ירך יעקב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה".

ומקשינן: מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא דגיד הנשה התחיל איסורו מבני יעקב - רבי יהודה! [דאילו חכמים סוברים שרק ממתן תורה נאסר גיד הנשה]. והרי הא מתניתין אזלא, בהכרח, דלא כרבי יהודה. דקתני בה "נוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל". ואילו רבי יהודה סובר שגיד הנשה נוהג רק באחת מירכות הבהמה?

ומתרצינן: האי תנא דמתניתין סבר לה כוותיה דרבי יהודה בחדא, שגיד הנשה נאסר לבני יעקב. ופליג עליה בחדא, שנוהג בשתי הירכות.

ומקשינן: אימר דשמעת ליה לרבי יהודה שאיסור גיד הנשה חל על איסור אחר, הואיל והוא חמור שכן נוהג בבני נח, דוקא בבהמה טמאה. שרבי יהודה סובר לקמן שגיד הנשה נוהג בבהמה טמאה. ואף על פי שאיסור בהמה טמאה קדם לאיסור גיד, מכל מקום, חל איסור גיד על איסור טמאה משום דאיסור אכילת בשר בהמה טמאה הוא איסור לאו בעלמא, ועל כן מועילה החומרא שאיסור גיד נוהג בבני נח כדי להחיל את איסור הגיד הנשה על איסור טמאה.

אבל משנתנו, שהעמדנוה בולדות קדשים, דאיסור כרת הוא, שעל ידי הקדשים יכול לבא לידי איסור כרת, אם יאכלנו בטומאה או בפיגול ונותר - מי שמעת ליה לרבי יהודה שיאמר שיחול איסור גיד על איסור אכילת קדשים החמור?

ומתרצינן: אלא, הכא במשנתנו, במבכרת עסקינן. בבהמת חולין שילדה בכור. שהבכור אינו קדוש ממעי אמו, אלא דביציאתו מהרחם הוא נעשה קדוש. ובא התנא להשמיענו שאף על פי שבשאר ולדות קדשים אין נוהג איסור גיד הנשה, כיון שאיסור המוקדשין קדם ולא יכול לחול עליו איסור גיד, מכל מקום בבכור יש בו איסור גיד הנשה. שהרי איסור גיד חל קודם, כשהוא עדיין במעי אמו, ואילו קדושת הבכור חלה רק לאחר מכן, בשעת לידה. [ולמאן דאמר דגיד הנשה אינו נוהג בשליל אלא משעת הלידה הרי חלין שני האיסורים בבת אחת].

ואי בעית אימא: לעולם משנתנו מדברת בולדות קדשים. ולא תיקשי שאיסור מוקדשין קדם לאיסור גיד, כי סבר האי תנא כיולדות קדשים, בהווייתן הן קדושים! דהיינו, רק משעה שנתהוו ונולדו חלה עליהן הקדושה. הלכך, נוהג בהם איסור גיד הנשה, לפי שאיסורו התחיל קודם לכן, כשהולד היה עדיין במעי אמו, ושוב לא פקע ממנו [ולמאן דאמר שגיד הנשה אינו נוהג בשליל חלין שני האיסורים בבת אחת].

אמר רבי חייא בר יוסף: הא דקתני במתניתין שגיד הנשה נוהג במוקדשין, לא שנו כן אלא בקדשים הנאכלין, וכגון חטאת ואשם ושלמים. אבל קדשים שאינן נאכלין, כגון עולה, אין איסור גיד הנשה נוהג בהן!

ורבי יוחנן אמר: אחד קדשים הנאכלין ואחד קדשים שאין נאכלין - איסור גיד נוהג בהן!

אמר רב פפא: ולא פליגי רבי יוחנן ורבי חייא בר יוסף. אלא, כאן, מה שאמר רבי יוחנן שנוהג בהן איסור גיד, היינו להלקותו את האוכל גיד הנשה של עולה. ואילו כאן, מה שאמר רבי חייא בר יוסף שאין נוהג בהן איסור גיד, היינו להעלותו. שמותר להעלות את העולה על גבי המזבח ביחד עם גיד הנשה שבתוכה משום שהאיסור אינו אלא באכילה ולא בהקרבה.

איכא דאמרי: אמר רב פפא: ולא פליגי!

כאן, מאן דאמר אינו נוהג בעולה, היינו לחלצו, שלא צריך לחלץ את הגיד מהירך לפני שמעלים את העולה על המזבח, אלא מקריבו ביחד עם הגיד.

כאן, מאן דאמר נוהג בעולה, היינו להעלותו בפני עצמו. שאם נפרד הגיד מהירך אסור להעלותו למזבח בפני עצמו.

רב נחמן בר יצחק אמר: פליגי! וביחס להעלותו הוא דפליגי, האם מותר להעלות את הגיד למזבח כשהוא עדיין מחובר לירך העולה, או שצריך להוציאו מהירך קודם העלאתו למזבח.

ומצינו שנחלקו בזה תנאים.

דתניא: נאמר בפרשת קרבן העולה "והקטיר הכהן את הכל המזבחה". ודרשינן מ"הכל"

- לרבות את העצמות והגידין [המותרין, ולאו דוקא בגיד הנשה], והקרנים והטלפים, שאף אותם יקטיר המזבחה. יכול אפילו פירשו מהבשר יהא מקטיר אותם בפני עצמם? תלמוד לומר "ועשית עולותיך הבשר והדם"! ואלו, שאינם בשר ואינם דם, לא יעלו על המזבח.

אי רק בשר ודם יעלו, יכול יחלוץ, יפריד את הגידים ועצמות מן הבשר, ויעלה רק את הבשר לגבי מזבח? תלמוד לומר "והקטיר הכהן את הכל המזבחה"! וכבר למדנו מכאן שגם הגידין והעצמות יהיו עולין.

הא כיצד? הרי הכתוב, לכאורה, סותר את עצמו. כי במקום אחד הוא אומר להעלות רק בשר ודם, ובמקום אחר הוא אומר להעלות גם עצמות וגידים.

אלא, ודאי כך הוא ישוב הדברים: פסוק אחד מדבר לענין עצמות וגידים כשהם מחוברים לבשר, שהם אכן יעלו עם הבשר. והפסוק השני מדבר בעצמות שפירשו ועתה הן בפני עצמן, שבהן הדין הוא שאפילו עלו והן עתה בראש המזבח - ירדו!

ומבארינן: ומאן הוא התנא דשמעת ליה דאמר פירשו העצמות מן הבשר, הרי אפילו אם עלו לראש המזבח - ירדו!? רבי היא! ולא רבנן.

דתניא: "והקטיר הכהן את הכל" - לרבות העצמות והגידים והקרנים והטלפים, ואפילו אם פירשו מהבשר, יקטירם בפני עצמן. והא מה אני מקיים מה שנאמר "ועשית עולותיך הבשר והדם". שמדברי הכתוב הזה משמע שרק בשר ודם יקטיר ולא עצמות וגידים? לאו לענין עצמות וגידים שפירשו הוא נאמר, אלא בפוקעין! שיש דין בהקטרת הקרבן שאם תוך כדי שריפתו על המזבח פקע [דהיינו שעף ויצא] מהאש של המערכה אחד מהאיברים המוקטרים, צריך להחזיר אותו למערכה. ודין זה לא נאמר בעצמות וגידים.

הא כיצד? עיכולי בשר, דהיינו בשר עולה שלא נתעכל, שלא נשרף לגמרי באש של המזבח, הרי אם הוא נופל מהמערכה אתה מחזיר אותו למערכה כדי להשלים את הקטרתו. ואי אתה מחזיר עיכולי גידים ועצמות שפקעו מהמערכה. שאף על פי שמקטירין לכתחילה גידים ועצמות על המזבח, ואפילו כשהן בפני עצמן, מכל מקום לאחר שהחלה הקטרתם אין בהם דין של החזרת "פוקעין". ואת זה אנו לומדים מ"ועשית עולותיך הבשר והדם" - שרק את הבשר אתה מחזיר למערכה.

רבי אומר: כתוב אחד אומר "והקטיר הכהן את הכל" ובכך הוא ריבה להקטיר אף את העצמות. וכתוב אחד אומר "ועשית עולותיך הבשר והדם" ובכך הוא מיעט אותם. הא כיצד? אם היו העצמות מחוברין לבשר יעלו! אך אם פירשו - אפילו הן בראש המזבח, ירדו!

ואם כן רבי הוא התנא שמצינו שסובר שאם פירשו - ירדו.

ועתה מבארת הגמרא את מחלוקת רבנן ורבי, ומתוך זה נשמע שהם חולקים גם לענין גיד הנשה:

ורבנן שמרבים מ"והקטיר הכהן את הכל" גם עצמות וגידים שפירשו, טעמא דידהו הוא משום שלמחוברין לא איצטריך קרא לרבויי שהם עולים עם הבשר, שדבר זה כבר ידענו, מידי דהוה אראשה של עולה שמקריבים את הראש כשהוא שלם, על אף שיש בו הרבה עצמות. ובהכרח, דכי איצטריך קרא, לעצמות וגידים שפירשו, שמקטירין אותן בפני עצמן, הוא דאיצטריך.

אלמא [הרי איפוא] שיצירת איברי הגוף קודמת ליצירת הגידים, ומכאן שאיסור מוקדשין החל על גוף ולד הבהמה משעה שנוצר הריהו קדים [קודם] לאיסור גיד הנשה, ואין שני איסורים אלה באים כאחד! ומשיבים: אף על גב [אף על פי] שאיסור מוקדשין אמנם קדים [קודם] לאיסור גיד הנשה, מכל מקום

אתי [בא] איסור גיד וחייל עלייהו [וחל עליהם, על ולדות המוקדשים], וטעם הדבר: משום שהריהו איסור חמור, שכן איסורו נוהג אף בבני נח (בנכרים, בשאינם יהודים). שהרי חל איסור זה על בני ישראל עוד קודם למתן תורה, ובאותה עת היו בני ישראל בכלל "בני נח". ומקשים על הסבר זה: אי אפשר להעמיד את דברי משנתנו כשיטה זו, שהרי

מאן [מי] החכם ששמעת ליה [אותו] אומר האי סברא [סברה זו], שאיסור גיד הנשה נוהג אף בבני נח? — הלא הוא ר' יהודה (להלן במשנה ק,ב), והא מתניתין [והרי משנתנו] היא שלא כשיטת ר' יהודה, דקתני [שכן שנינו במשנתנו] כי איסור גיד הנשה נוהג בבהמה ובחיה, בירך של ימין ובירך של שמאל, ואילו שיטת ר' יהודה (בברייתא המובאת בעמוד הבא) היא שאיסור גיד הנשה נוהג בירך אחת בלבד! ודוחים:

האי [זה] התנא של משנתנו סבר לה כוותיה בחדא [הריהו סבור כמותו, כדעת ר' יהודה, בענין אחד], שאיסור גיד הנשה נוהג אף בבני נח, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו בענין אחד], ולדעתו נוהג איסור זה בשתי הירכיים.

ושואלים עוד על העמדת משנתנו כשיטת ר' יהודה: אימר [אמור, יש מקום לומר] ששמעת ליה [אותו] את ר' יהודה שסבור כי משום שאיסור גיד הנשה הוא איסור חמור (שכן הוא אסור אף לבני נח), ולכך הריהו חל על איסור קודם. ואולם אין זה אלא בבהמה האסורה באכילה משום שהיא טמאה, שכן איסור אכילת בהמה טמאה אינו אלא איסור לאו, שאיסור קל הוא, שעונשו מלקות. מה שאין כן איסור אכילת קדשים, שהריהו איסור חמור, שעונשו כרת, מי [האם] גם כן שמעת ליה [אותו] שחל איסור

גיד הנשה על בהמת המוקדשים? ומציעים הסבר אחר: אלא, הכא [כאן, במשנתנו] אין אנו עוסקים בבהמה שהיא מוקדשת, אלא בבהמת חולין, ואולם בזו המבכרת (הממליטה לראשונה) עסקינן [עוסקים אנו], ולענין דין איסור גיד הנשה בעובר שיצא ממנה, שכן רק ביציאתו מרחם אמו הריהו קדוש בקדושת בכור. והשמיעתנו משנתנו שאף שאין איסור גיד הנשה נוהג בשאר המוקדשים, מכל מקום יש מוקדשים שנוהג בהם איסור גיד הנשה, כבכור. ומוסיפים:

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור הסבר אחר]: משנתנו אמנם עוסקת בולדות קדשים, ובאשר לשאלה שנשאלה כי איסור מוקדשים קודם לאיסור גיד הנשה, ולכך אין מקום לאיסור גיד הנשה לחול — סבור התנא של משנתנו בדינם של ולדות קדשים כי הם מתקדשים בהווייתן (בהתהוותם), בעת שהם יצורים לעצמם, שרק בשעת יציאתם ממעי אמם הן נעשים קדושים. ולכך נוהג בהם איסור גיד הנשה שכן הוא קודם לאיסור קדושתם, שכן חל עוד בהיותם במעי אמם (ולשיטה הסבורה כי אין איסור גיד הנשה נוהג בשליל — הרי שני האיסורים באים כאחד).

א אחר שנתברר טעם הדין השנוי במשנתנו באיסור גיד הנשה במוקדשים, דנים באלו קדשים אמורים הדברים. אמר ר' חייא בר יוסף: לא שנו במשנתנו שנוהג איסור גיד הנשה אלא דווקא בקדשים הנאכלין (כחטאת, ואשם, ושלמים), אבל קדשים שאינן נאכלין (כקרבן עולה) — אין איסור גיד נוהג בהן. ואילו ר' יוחנן אמר כי אחד (בין) קדשים הנאכלין, ואחד (ובין) קדשים שאין נאכלין — איסור גיד נוהג בהן.

אמר רב פפא בהסבר דברי חכמים אלה: ולא פליגי [ולא נחלקו], ר' חייא בר יוסף ור' יוחנן בעיקר הדין, שהכל סבורים כי נוהג איסור אכילת גיד הנשה אף בקדשים שאינם נאכלים. ולכך כאן שאמר ר' יוחנן את דבריו, בא רק להוסיף ולומר כי נוהג איסור זה אף לענין להלקותו את האוכל גיד הנשה של קרבן עולה. וכמו כן, כאן שאמר ר' חייא בר יוסף שאין איסור גיד הנשה נוהג בקדשים שאינם נאכלים, בא רק להשמיענו שאין איסור גיד הנשה נוהג לענין להעלותו (להקריבו) על המזבח. שאין אכילת מזבח נחשבת כאיסור אכילת גיד הנשה, והריהו מוקרב על גבי המזבח.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר רב פפא בלשון אחרת: ולא פליגי [ולא נחלקו] ר' חייא בר יוסף ור' יוחנן בעיקר הדין, שהכל סבורים כי נוהג איסור אכילת גיד הנשה אף בקדשים שאינם נאכלים. ולכך כאן שאמר ר' חייא בר יוסף שאין איסור גיד הנשה נוהג בקדשים שאינם נאכלים — הרי זה לענין לחלצו (להוציאו) את גיד הנשה מירך בהמת הקרבן, לפני הקרבתה על גבי המזבח. והשמיענו שאין איסור גיד הנשה נוהג בקדשים שאינם נאכלים, ולכך אין נדרשים להוציא את גיד הנשה לפני ההקרבה. וכן כאן שאמר ר' יוחנן שנוהג גיד הנשה אף בקדשים שאינם נאכלים — הרי זה לענין להעלותו על גבי המזבח את גיד הנשה כשלעצמו (אם הוצא מן הירך). והשמיענו שלענין זה נוהג איסור גיד הנשה, ואין להקריבו על גבי המזבח כשלעצמו. ואילו

רב נחמן בר יצחק אמר כי ר' חייא בר יוסף ור' יוחנן בדין להעלותו על גבי המזבח את גיד הנשה הנמצא בתוך הירך פליגי [חלוקים]. ומנמק רב נחמן בר יצחק את דבריו: דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הכתוב בדין העולה "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט), ובאה הלשון המכלילה "הכל" לרבות להקרבה על גבי המזבח אף את העצמות והגידין והקרנים והטלפים שבקרבן.

יכול כך הוא הדין אפילו בעצמות וגידים וקרניים וטלפיים שכבר פרשו מגוף הקרבן, שיעלו על המזבח כשלעצמם? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך" (דברים יב, כז) — שאין מקריבים על המזבח אלא את בשר הקרבן ודמו. וממשיכים לדון:

אי [אם] כדברי דרשה זו שאין מקריבים אלא את בשר הקרבן ודם, מעתה יכול יהא הדין שהמקריב צריך שיחלוץ (יוציא) מגוף הקרבן גידים ועצמות שיש בו, ולא יעלה אלא בשר ודם בלבד לגבי מזבח? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" כי מקריבים אף את העצמות והגידים והקרניים והטלפיים שבגוף הקרבן. הא [הרי] כיצד ניישב שתי דרשות אלה, הנראות כסותרות זו את זו? כל דרשה עניינה באופן אחר: אם העצמות וגידים וקרניים וטלפיים עדיין מחוברין לגוף הקרבן — יעלו על גבי המזבח. ואם פרשו מגוף הקרבן, אפילו כשהו עלו למזבח והינם עתה בראשו של מזבח — ירדו מן המזבח, ולא יוקרבו עליו.

עד כאן דברי הברייתא, ויש לברר: מאן [מי] הוא התנא ששמעת ליה [אותו] שאמר דין זה בעצמות וגידים וקרניים וטלפיים שפרשו מגוף הקרבן, שאף אם עלו למזבח דינם שירדו? הלא שיטת רבי היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הכתוב בקרבן העולה "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" — באה לשון "הכל" לרבות להקרבה אף את העצמות והגידים והקרנים והטלפים, ואפילו פרשו מגוף הקרבן, הריהם קרבים כשלעצמם.

והא [והרי] מה אני מקיים (באיזה אופן יש להעמיד) את הכתוב "ועשית עולותיך הבשר והדם"? בחלקי הקרבן הפוקעין (מתפקעים על ידי האש) ונושרים אל מחוץ למזבח. הא [הרי] כיצד ניישב את דרשות הכתובים הנראות כסותרות זו את זו? אם היו אלה עיכולי בשר הקרבן שפקעו מעל המזבח — אתה מחזיר אותם אל המזבח. ואי (ואין) אתה מחזיר עיכולי גידים ועצמות קרניים וטלפיים שפקעו ונשרו מעל המזבח. אלה דברי חכמים.

ואילו רבי אומר: כתוב אחד אומר "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" — הרי זה הכתוב ריבה, וכתוב אחד אומר ועשית "עולותיך הבשר והדם" — הרי זה הכתוב מיעט, הא [הרי] כיצד ניישב את דרשות הכתובים הנראות כסותרות זו את זו? אם היו אלה מחוברין עדיין לגוף הקרבן — יעלו, ואולם אם פרשו מגוף הקרבן — אפילו קרה והם הינם עתה בראשו של מזבח, ירדו. ובבירור שיטותיהם של חכמים ורבי

יש לומר כי רבנן [חכמים] אינם מיישבים כרבי — שכן לגבי גידים ועצמות וקרניים וטלפיים המחוברין לא איצטריך קרא לרבויי [לא נצרך הכתוב לרבות], שהריהם קרבים למזבח, מידי דהוה [כדבר שהוא] ראשה של העולה, שהריהו קרב בשלמותו (כנאמר וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על המזבח". ויקרא א, ח), אף שיש בו עצמות רבות. ואולם כי איצטריך קרא [כאשר נצרך הכתוב] לרבות — הרי זה למקרה שבו פרשו מגוף הקרבן.

ואילו רבי שלדעתו בא הכתוב לרבות את המחוברים, סבור כי אכן למחוברין דהיתירא [של היתר],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Evidently, the limbs of the body are formed before the nerves and sinews, and therefore the prohibition of eating sacrificial animals precedes the prohibition of eating the sciatic nerve.

The Gemara answers: Even though the prohibition of eating sacrificial animals precedes the prohibition of eating the sciatic nerve, the prohibition of eating the sciatic nerve comes and takes effect upon the offspring of consecrated animals, because the prohibition of eating the sciatic nerve adds an extra stringency in that it applies also to descendants of Noah. The prohibition of eating the sciatic nerve was in effect from the time Jacob wrestled with the angel (see Genesis 32:25–33), before the Torah was given. At that time, Jacob and his sons had the status of descendants of Noah, i.e., gentiles. Therefore, the prohibition of eating the sciatic nerve is broader than the prohibition of eating meat of sacrificial animals, which took effect only when the Torah was given.

The Gemara challenges this answer: Whom did you hear holds in accordance with this reasoning? It is Rabbi Yehuda, cited in a later mishna (100b). But the mishna here is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it teaches that the prohibition of eating the sciatic nerve applies to domesticated animals and to undomesticated animals, to the thigh of the right leg and to the thigh of the left leg. By contrast, Rabbi Yehuda holds that the prohibition applies only with regard to the sciatic nerve in the thigh of one leg (see 90b).

The Gemara explains: The tanna of this mishna holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to one halakha, i.e., that the prohibition of eating the sciatic nerve applies to the descendants of Noah, and disagrees with his opinion with regard to one halakha and holds that the prohibition applies to the sciatic nerves of both legs.

The Gemara challenges: Say that you heard that Rabbi Yehuda rules that the prohibition of eating the sciatic nerve takes effect in addition to the prohibition with regard to a non-kosher animal, which is a prohibition punishable by lashes. Since the prohibition of the sciatic nerve is broader in that it applies to the descendants of Noah, it takes effect even though the animal is already prohibited as being not kosher. But in the case of sacrificial animals, whose consumption by an impure person is a prohibition punishable by karet, did you hear that Rabbi Yehuda considers the prohibition of eating the sciatic nerve more stringent, such that it takes effect even though the animal is already prohibited? Therefore, this answer is rejected.

The Gemara offers an alternative answer: Rather, here in the mishna we are dealing with a non-sacred animal giving birth to its firstborn, which becomes sanctified as it leaves the womb. The mishna teaches that although the prohibition of eating the sciatic nerve does not apply to the offspring of sacrificial animals, because their sacrificial status renders them prohibited for consumption before the prohibition of the sciatic nerve takes effect, that is not the case with regard to a firstborn. The sanctified status of a firstborn takes effect only as it leaves the womb, which is after the prohibition of the sciatic nerve takes effect.

And if you wish, say instead that the mishna is dealing with the offspring of all sacrificial animals, and this tanna holds that such animals are sanctified only when they come into being as independent creatures, i.e., at birth. Consequently, the prohibition of the sciatic nerve takes effect before the animal becomes prohibited at the time of its birth; or, according to the opinion that the sciatic nerve is permitted in a fetus, the two prohibitions take effect simultaneously.

§ Having addressed the need for the mishna to state that the prohibition of eating the sciatic nerve applies with regard to sacrificial animals, the Gemara discusses which types of sacrificial animals are included in this prohibition. Rabbi Ḥiyya bar Yosef says: The Sages taught that the prohibition of the sciatic nerve applies only with regard to sacrificial animals that are eaten, e.g., sin offerings, guilt offerings and peace offerings; but with regard to sacrificial animals that are not eaten, e.g., burnt offerings, the prohibition of the sciatic nerve does not apply. And Rabbi Yoḥanan says: The prohibition of the sciatic nerve applies both with regard to sacrificial animals that are eaten and with regard to sacrificial animals that are not eaten.

Rav Pappa said: Rabbi Ḥiyya bar Yosef and Rabbi Yoḥanan do not disagree; they are merely referring to different cases. Here, Rabbi Yoḥanan says that the prohibition of the sciatic nerve applies with regard to flogging one who eats it. There, Rabbi Ḥiyya bar Yosef says that the prohibition of the sciatic nerve does not apply with regard to bringing the meat of the animal up to the altar, i.e., offerings that are burned on the altar are brought up with the sciatic nerve. Burning the sciatic nerve on the altar is not comparable to eating it and is not prohibited.

There are those who say that Rav Pappa said as follows: Rabbi Ḥiyya bar Yosef and Rabbi Yoḥanan do not disagree; they are merely referring to different cases. Here, Rabbi Ḥiyya bar Yosef says that the prohibition of the sciatic nerve does not apply to burnt offerings, in that one is not required to remove it before burning the offering on the altar. There, Rabbi Yoḥanan says that he prohibition does apply, in that if one did remove the sciatic nerve, it is prohibited to bring it up onto the altar independently.

Rav Naḥman bar Yitzḥak disagreed with Rav Pappa and said: Rabbi Ḥiyya bar Yosef and Rabbi Yoḥanan disagree with regard to whether it is permitted to bring up the sciatic nerve to the altar even when it remains in the thigh. As it is taught in a baraita: In the verse: “And the priest shall make it all smoke on the altar” (Leviticus 1:9), the term “it all” serves to include the bones, and the sinews, and the horns, and the hooves among those items burned on the altar.

One might have thought that even if they became detached from the flesh of the burnt offering they are burned upon the altar. Therefore, the verse states: “And you shall offer your burnt offerings, the flesh and the blood, upon the altar of the Lord your God” (Deuteronomy 12:27), indicating that only the flesh and the blood are offered upon the altar.

The baraita continues: If it is only the flesh and the blood that are offered on the altar, one might have thought that a priest must first remove the sinews and bones from an offering and only then may he bring up the flesh to be burned upon the altar. Therefore, the verse states: “And the priest shall make it all smoke on the altar,” including the sinews and bones. How can these texts be reconciled? If the sinews and bones are attached to the flesh, they shall ascend. If they became detached from the flesh, then even if they are already at the top of the altar, they shall descend.

The Gemara comments: And who is the tanna that you heard, who said if they became detached from the flesh, they shall descend? It is Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita: In the verse that states: “And the priest shall make it all smoke on the altar,” the term “it all” serves to include the bones, and the sinews, and the horns, and the hooves among those items burned on the altar, and that is the halakha even if they became detached from the flesh of the offering.

The baraita continues: But if so, how do I realize the meaning of the verse: “And you shall offer your burnt offerings, the flesh and the blood, upon the altar of the Lord your God” (Deuteronomy 12:27), which indicates that only the flesh and blood of an offering are offered on the altar? It is referring to parts of the offering that become dislodged from the fire. How so? If the partially consumed flesh of a burnt offering is dislodged from the altar, you return it to the fire, but you do not return the partially consumed sinews and bones that become dislodged.

The baraita continues: Rabbi Yehuda HaNasi says that one verse states: “And the priest shall make it all smoke on the altar,” which included sinews and bones. And one verse states: “And you shall offer your burnt offerings, the flesh and the blood,” which excluded any part other than the flesh and the blood. How can these texts be reconciled? If the sinews and bones were attached to the flesh, they shall ascend. If they became detached from the flesh, then even if they are already on top of the altar, they shall descend.

The Gemara explains their dispute: And the Rabbis hold that with regard to sinews and bones that are attached to the flesh it was not necessary for a verse to include the obligation to bring them up to the altar. It is clear that they must be brought up, just as it is the halakha that the head of a burnt offering, which contains many bones, is brought up, as stated explicitly in the verse: “And Aaron’s sons, the priests, shall lay the pieces, and the head, and the fat, in order upon the wood that is on the fire that is upon the altar” (Leviticus 1:8). When a verse was necessary it was for the case where the sinews and bones became detached from the flesh. Consequently, when the verse uses the inclusive phrase “it all,” it is to include sinews and bones that became detached.

But Rabbi Yehuda HaNasi holds that with regard to sinews and bones that are attached to the flesh and that are permitted to be eaten,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דאע"ג דאיסור מוקדשין קדים אתי איסור גיד וחייל שכן איסורו נוהג בבני נח:

ופליג עליה בחדא דהוא סבר אינו נוהג אלא בירך של ימין ותנא דידן סבר בין בימין בין בשמאל:

אימור דשמעת ליה לר' יהודה בטמאה כו'. כלומר דהוא אמר במתני' איסור גיד נוהג בטמאה דאיסור גיד חל על איסור טומאה דאיסור לאו. כלומר טומאה איסור לאו הוא ואיסור קל הוא לפי' איסור גיד חל עליו. בקדשים דאיסור כרת מי שמעת ליה דאיסור גיד חל על איסור קדשים דחמור:

אלא הבמ"ע במבכרת. כלומר דאינו קדוש אלא בצאתו מן הרחם דבצאתו מן הרחם יש עליו גיד ובהדדי קאתיין:

ואיבעית אימא לעולם בולדות קדשים. כלומר ואי פרכת והא לא אתי איסור גיד וחייל אאיסור קדשים קסבר ולדות קדשים בהווייתן [הן] קדושים ולא במעי אמן אלא בשעת הווייתו לעולם שהוא בשעת לידתו דגיד וקדושה בהדי הדדי קאתו:

לא שנו אלא קדשים הנאכלין דגיד הנשה נוהג בהן אבל קדשים שאין נאכלין כגון עולה אין גיד הנשה נוהג בהן:

כאן להלקות כו'. כלומר מה דאמרי' אין גיד הנשה נוהג בהן להלקותו מי שאוכלו דכיון שאין ראוי לאכילה אין חייב מלקות אבל איסורא עבד אבל להעלותו ע"ג המזבח להקטירו גיד הנשה נוהג בהן דאין מקטירין אותו:

רב נחמן בר יצחק אמר להעלותו פליגי. כלומר אפי' להעלותו פליגי דמאן דאמר אין גיד הנשה נוהג בהן מעלין אותו להקטיר:

יכול אפי' פירשו. כלומר יכול אפי' ניטלו מן הבשר:

ת"ל ועשית עולותיך הבשר והדם. כלומר הבשר אין אבל גידים ועצמות לא:

הא מה אני מקיים ועשית עולותיך וגו' בפוקעין. כלומר לאברים ופדרים שנתעכלו מע"ג המזבח דאותן אתה מחזיר אבל עיכולי גידים ועצמות אי אתה מחזיר:

הא דאמרינן שכן איסורו נוהג בבני נח. איכא למידק בה אהא דאמרי' בסנהדרין כל פרשה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ ואנו אין לנו אלא ג"ה ואליבא דר' יהודה אלמא אין איסורו נוהג עכשיו בב"נ.
וי"א הואיל ונהג בהם איסורו קודם מתן תורה משא"כ בשאר מצות חומר הוא וא"ל דלאו משום שנהג בב"נ קאמרינן אלא מפני שהוא נוהג בטמאה מפני שנאסר לב"נ ואע"פ שהותר להם מ"מ נשאר איסורו כמו שהיה נוהג בין בטמאה בין בטהורה נמצא שעכשיו נמי יש לו חומר מפני שאיסורו נוהג בב"ן וכן ההיא נמי דאמרי' לקמן גבי נוהג בטמאה שכן איסורו נוהג בב"ן לומר דכיון דנהג בטמאה נוהג בה לעולם.

להעלותו פליגי כדתניא וכו' ומאן תנא דשמעת ליה פירשו ירדו ר' היא. אורחא דתלמודא הוא בהכי שמביא ברייתות שלא לצורך לפרש מי שנאן אבל לא היה צריך להביא ברייתא ראשונה אלא הך פלוגתא דר' ורבנן.

אלא הכא במבכרת עסקינן. כלומר אף על גב דבשאר קדשים סבירא לן ממעי אמן קדושים, הכא במבכרת היא מתניתין דאינו קדוש עד יציאתו מרחם. ואם תאמר אם כן תהדר קושיין קמייתא לדוכתא (ו)[ד]אי הכי מוקדשין נוהגין בגיד מיבעי ליה, דהא הכא איסור גיד קדים ואיסור מוקדשין הוא דאתי חאיל אגיד. לא קשיא דתנא דמתני' בחידוש איסור גיד קא מיירי, ועיקר חדוש דתנא היינו כשאיסור גיד נוהג במוקדשין, לפי ששאר וולדות קדשים ממעי אמן קדושים ולא אתי איסור גיד חאיל עלייהו, והלכך קא משמע לן דאף על גב דבשאר וולדות קדשים אין איסור גיד נוהג בהן, פעמים שיש איסור גיד נוהג, והיכי דמי במבכרת. וכן בתירוץ האחרון שתירץ וולדות קדשים בהווייתן קדושים יש לומר נמי שבא להשמיענו בחדוש שאיסור גיד נוהג בוולדות קדשים, דהוא סלקא דעתך אמינא וולדות קדשים ממעי אמן קדושים ואין איסור גיד חל עליהן, קא משמע לן דאיסור גיד נוהג בהן ולומר דבהוייתן קדושים.

שכן איסורו נוהג בבני נח פירוש לא בכל בני נח דהא לא כתיב אלא לא יאכלו בני ישראל ותדע דהא אמרינן דהא רבי יהודה היא ואלו בפרק ארבע מיתות אמרינן כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ואין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י דאמר לבני נח נאמרה אלא ה"פ שכן איסורו נוהג בנו אפי' כשהיינו בני נח דהיינו קודם מתן תורה וקס"ד דמהאי טעמא חמיר למיחל על איסור מוקדשי' דאע"ג דליכא לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ופרכי' דאימור דשמעית ליה לר"י דחייל בטמאה מהאי טעמא כיון דטמאה ליכא אלא איסור לאו גרידא כלאו דגיד הנשה אבל דליחול מהאי טעמא על איסור מוקדשין דיש בו כרת וחמור מאיסור דגיד הנשה מי שמעית ליה.

אלא הכי במבכרת עסקינן פי' והני ולדות קדשים דאמרינן בכור הוא דאין קדושתו אלא מרחם כשיוצא לאויר העולם וס"ל דאינו נוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור מוקדשים בהדי הדדי אתי' מרחם ולהכי קתני גיד הנשה נוהג במוקדשין שנוהג עמו ביחד דאתיא כאחת.

ואביי אמר לעולם בוולדות קדשים בעלמא וקסבר בהוייתן קדושים כשיוצאים מרחם ואינו נוהג בשליל ואתיא תרווייהו בהדדי וכדאמרי' ולשון בהווייתן משום דאמרינן התם רק קדשך אלו קדשי' ממש אשר יהיו לך אלו הולדות.

ולא פליגי כאן להלקותו כא' להעלותו פי' שאם אכלו לוקה עליו והיינו דקתני נוהג אבל אם רצה להעלותו על המזבח במחובר מעליהו והיינו דקתני אינו נוהג. ואיכא דגריס כאן פי' לחלצו כאן להעלותו שאם רצה לחלצו ולהעלותו אינו חוצצו והיינו דקתני נוהג ואם רצה לעלותו במחובר מעלהו ואינו נוהג.

רב נחמן בר יצחק אומר לחלצו פליגי פי' אם צריך לחלצו ולהעלותו ויש גורסין להעלות פליגי פי' להעלותו במחובר וכדמפרש ואזיל דתני' והקטיר הכהן את הכל וגו' לא הוה צריך לאתויי הא מתניתי' אלא אידך מתני' דאיפליגו בה אלא דבעי לפרושי לן אגב אורחי' דהא מתניתא קמייתא רבי היא וכדמוכח ואזיל.

לרבות העצמות והגידי' פי' גידים דהתירא דהא לרבנן גידי' דאסורי אסורי' להעלות כדאיתא לקמן וכן פרש"י ז"ל:

גיד הנשה אין איסורו נוהג בבני נח ודבר זה יתבאר למטה בריוח:

קרבנות שאינן נאכלין כגון עולה בזמן שהגידין מחוברין בבשר מקטירין את הכל וכן הדין בעצמות וקרנים וטלפים פרשו מן הבשר לא יעלו שנאמר ועשית עולותיך הבשר והדם ואם עלו מגדולי המחברים פסקו שירדו ויש שפסקו שלא ירדו ומ"מ אם פקעו מעל האור ולא נתאכלו אינו צריך להחזירן איברי בשר שפקעו אתה צריך להחזיר ולא אלו:

למדת שאין איסור גיד הנשה נוהג במוקדשין לענין העלאה אלא הרי הוא עולה ומוקטר ומ"מ נוהג הוא בו לענין אכילה ולמלקות:

גמ' אימר דשמעת ליה לר"י בטמאה כו' בטמאה גופיה ה"מ לדחות דהאי תנא דמתני' אית ליה בסיפא דאינו נוהג בטמאה לפי מה שהוצרכו התוס' לעיל לתרץ ולא היה יכול להקשות והתנן אינו נוהג בטמאה כו' ע"כ דמשמע להו דהאי תנא דמתני' ס"ל הכי כסתמא דמתני' דסיפא ודו"ק:

רש"י בד"ה בטמאה שמעת כו' דהא ר' יהודה אין נוהג בשליל קאמר במתני' כו' עכ"ל קושטא דמלתא קאמר לר"י הכי מיהו בלאו הכי דא"נ דנוהג בשליל איסור טמאה קדים כדמוכחת ההיא דנזיר דלעיל דאיסור טומאה נמי קדים כדאיתא לקמן בפרקין ע"ש ודו"ק:

בד"ה להעלותו למזבח כו' כדאמרינן לקמן דלא כתיב ולא יאכל המזבח עכ"ל הכי אית ליה לרב חסדא לקמן ולא קאמר מדכתיב והקטיר הכהן את הכל דמיניה דריש רבי בסמוך דמחוברין דאיסורא מותר להעלותן משום דרב פפא דקאמר דלא פליגי האמוראים בהעלותו ה"נ לא פליגי תנאי בהכי אלא דרב נחמן ב"י מפרש לפלוגתייהו בהכי וכצ"ל רב הונא דקאמר לקמן גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח ורב חסדא קאמר דלא כתיב לא יאכל המזבח ס"ל דלא פליגי רבי ורבנן בהכי כלל דאם לא כן תקשי דרב חסדא דלא כמאן דהא רבי נמי מוהקטיר הכהן את הכל וגו' מרבה לגיד הנשה במחובר ולא מדלא כתיב ולא יאכל המזבח וק"ל:

תוס' בד"ה אלמא איסור מוקדשין כו' ועוד דא"א לאיסור גיד להיות בענין אחר כו' עכ"ל אע"ג דאכתי לא אסקי אדעתייהו הך סברא שכתבו לקמן דדוקא בעינן שיחול איסור גיד מחיים דומיא דיעקב מ"מ אית להו הכא בפשיטות דודאי איסור גיד סתמא כתיב בין מחיים בין לאחר שחיטה ומחיים א"א לאיסור גיד להיות בענין אחר ודו"ק:

בד"ה קדשים דאיסור כרת כו' וא"ת ונימא מגו דאתוסף איסור גיד לגבוה דאסור להעלותו כו' עכ"ל ק"ק כיון דלפום סברא דהשתא שרי גיד קדשים לאכילה להדיוט שרי נמי לגבוה ומקרי שפיר ממשקה ישראל מן המותר לישראל כיון דגיד קדשים מותר באכילה לישראל אע"ג דאסור גיד בחולין דכה"ג מקרי מליקת עוף להקטיר לגבוה מן המותר לישראל כיון דשרי לכהן באכילה אע"ג דמליקה אסור בחולין ויש לחלק דלשם א"א בענין אחר ודו"ק:

בד"ה הכא במבכרת כו' וא"ת והא איסור גיד לר' יוחנן קדים כו' עכ"ל ולר"מ דמתני' אתיא כוותיה וסבר דנוהג בשליל ודאי לא קשיא להו הא איסור גיד קדים משום די"ל כמ"ש הרא"ש בפ' המקשה דה"מ לאחר שחיטה שיצא חי לאויר עולם אבל במעי אמו קודם שיצא חי לאויר עולם ליכא איסור גיד כלל מיהו שמעתין לא משמע כן ודו"ק:

בד"ה פירשו ירדו כו' אלא ממעטי דאיסורא אפילו במחוברין עכ"ל דמעולותיך הבשר והדם ודאי דלא ממעטין רבנן אלא עיכולי דגידים ועצמות כדתניא בברייתא אלא דממשקה ישראל הוא דממעטי דאיסורא וא"כ אין חילוק בין פירשו למחוברין וק"ל:

בתוס' ד"ה איסור גיד איכא וכו' וי"ל דאין נראה לו שתחלוק הך סתמא וכו'. ר"ל דלעולם מצי לאוקמא כר"מ והא דלא קאמר דמשום הכי לא אתי איסור מוקדשים וחייל אאיסור גיד הנשה משום דסבירא ליה למתניתין דאין איסור חל על איסור משום דאין נראה לגמרא שתחלוק הך סתמא וכו':

גמ' לשון הואי כו'. נ"ב בכולן גרסי' הבאי בבי' נ"ל:

רש"י בד"ה מידי דהוה כו' אבל מין הבשר כו' כצ"ל:

בד"ה שלש מאות כהנים גוזמא. נ"ב גוזמא היא דאם היתה טעונה כ"כ שצריכה שלש מאות כהנים לפנותה תשבר וכל כך לא היו ממתינים כן הוא ברש"י פרק ראוהו:

גמ' דקתני נוהג בבהמה כו' ס"ל כוותיה בחדא כו'. הא דאינו נוהג בטמאה אינו ת"ק דהכא דת"ק דמשנתינו ס"ל כר"י דפליג בטמאה וס"ל דאיסירו נוהג בבני נח ולא כת"ק דר"י ס"ל בסיני נאמרה וכ"ת א"כ לישני קסבר אין בגידין בנ"ט כו' כדלעיל ות"ק דהכא אינו ת"ק דירך כו' דהתם אין פלוגתא מפורש כבמתני' [דטמאה] אבל א"ל דאינו נוהג בטמאה משום מי שגידו אסור כו' כר"ש דסוף סוף אקושית ר"י השיבו בסיני נאמרה ולא לבני נח וא"כ אמאי חל אאיסור מוקדשין אבל בכל הך שמעתתא קודם שחידש הגמ' דהאי ת"ק ס"ל כר"י בטמאה הקשו תוספות שפיר פעמים ושלש מאינו נוהג בטמאה:

גמ' קדשים דאיסור כרת כו' . אף דנפרש לר"י כיון דלבני נח נאסר לא מסתבר שיפקע אח"כ כדפריך תלמודא לעיל משום דאקדשיה פקע לאיסור גיד מיניה [ולא כנראה לפי פשוטו דדחה טעמא דת"ק דא"א חע"א משום דהוי איסור חמור דאיכא לפלוגי במוקדשין דאיסור כרת רק משום דאיסור גיד בא קודם לא פקע אח"כ כשנצטוו על איסור טומאה] מ"מ דלמא מכח איסור חמור פקע ולא דמיא להא. ועוד דסוף סוף פריך דלמא ר"י מודה במוקדשין משום דא"א חע"א דנהי דבטמאה לכ"ע איסור חמור חל על איסור קל וטעמא דת"ק כדר"ש ור"י מבטל טעמא דר"ש [כיון דלב"נ נאסר לא פקע וכמו שפירשו התוס'] מ"מ במוקדשין מצד שאין איסור קל חל על איסור חמור לכ"ע אינו נוהג [דלא בא להשיב בטעם זה לענין אחע"א דלענין זה לא מהני כלל טעם זה דלא פקע כיון דמ"מ בשעת חלות האיסור ביצירת העובר מוקדשין קדים. רק בא לדחות טעמא דר"ש]:

גמ' ורבנן מחוברין כו' . א"ל לרבנן דלמא מיעט המחוברין דאיסורא ולא קשה מיעוטא למה לי דכי יש לסמוך התורה את עצמה על דברי קבלה ועד דאתא יחזקאל מי יאמר לן הדין אולי בלא קרא דמשקה נמי מסברא סבירא להו לרבנן דאין סברא לרבות הקטרה לגבוה המוקצה מחמת איסור להדיוט רק השתא דכתב ביחזקאל נקטו קרא ותדע דאלת"ה א"כ עד יחזקאל הוי דרשינן לקרא כרבי ריבויא למחוברין דאיסורא ודו"ק:

גמ' ור' מחוברין דהיתירא לא צריך כו' . א"ל לרבי דלמא בהיפך מיעוטא למחוברין דאיסור שלא תרבה מוהקטיר הכל כמו חלב ודם וריבוי לפירשו דהיתירא [שלא למעטו מבשר ודם לחוד] ורבנן מחוברין דאיסורא א"צ מיעוט דממשקה ישראל כתיב ולפי"ז יהיה שוין בגוף הדין רק במשמעות דורשין לרבי מסתבר לאוקי הריבוי ומיעוט בתחלת ההעלאה ומחוברין דאיסורא צריכין מיעוט ולרבנן מיעוטא אסוף העלאה ומחוברין דאיסורא א"צ מיעוט י"ל דלעולם צריכין לישב המקראות דכתב פ"א הבשר והדם לחודיה ולא דבר זולתן בין דהיתירא בין דאיסורא ופ"א כתיב הכל מוקי רבנן הכל בתחלת העלאה שוה הכל חוץ ממה שנאסר לישראל שאינו בכלל הקטרה דאיתמעט בעלמא ממשקה ישראל והבשר ודם גרידא בסוף העלאה ורבי סבר הכל במחוברין ובשר ודם גרידא בפירשו [דמשמע בשר ודם לבד ומה"ת למעט איסורא טפי מהיתירא. ובזה מתורץ נמי הא"ל לרבנן דלעיל] אך עתה קשה תימה שבתוס' בד"ה פירשו כו' בל"ז [י"ל כתירוצם] ונראה כו' אך עתה דלמא לעולם סברא לרבות כל מה שנוכל ולרבנן מחוברין דאיסורא ואפילו פירשו דאיסורא יקריבו ושאני לרבי אי אפשר לרבות יותר לפי סברתו דריבוי ומיעוט איירי הכל בתחלת העלאה צריכין לקיומי קרא דבשר ודם גרידא למעט אפילו פירשו דהיתירא וק"ל. ובזה יש ליישב התימה וי"ל שבתוס' [דתימא אין לו תירוץ בכל מקום וכאן כתבו ונראה אלא משום דבאמת אין לתרץ כן]:

גמרא אימר דשמעת לי' לר"י בטמאה כו'. מה שנסתייע המהרש"א מהתוס' דמשמע להו דהאי תנא כו' כסתמא דסיפא. ל"ד במחכ"ת דהתם אפי' כר"י לא אתיא דגם הוא ל"ק אלא מטעם דמבני יעקב נאסר משמע דמודה בזה לת"ק דאיסור טמאה חייל עלי':

רש"י ד"ה ומשנינן. כדקתני מתניתין והלא לבני נח כו'. במשנה איתא לבני יעקב. ועי' תד"ה קדשים. וברש"י לקמן (ק ב) בסה"ע:

רש"י ד"ה ואב"א. משום דאיהו קדים דנוהג בשליל. תימה דאף אם א"נ בשליל. הרי קאתו בהדי הדדי וכדפי' במבכרת:

רש"י ד"ה להעלותו. דלא כתיב ולא יאכל המזבח. עי' מהרש"א. ול"נ משום דלהעלותו משמע בפשיטות אפי' בפ"ע וכדאמר בל"א כאן לחלצו כאן להעלותו. וזה לא שמעינן מדרשה דרבי אלא מדר"ח:

תד"ה אלמא. ובקונטרס פי' לקמן כו'. ליתא לפנינו:

תוס' ד"ה קדשים (בסופו). וא"ת כו' דאיתוסף איסור גיד לגבוה כו'. ק"ל דוולדות קדשים לא משכחת בעולה. וגיד אינו באימורים דסלקי לגבוה ואסור משום דכל שממנו לאשים בבל תקטירו:

תוס' ד"ה הכא (בסופו). אלמא דליכא איסור חלב במעי אמו. כצ"ל:

תוס' ד"ה קדשים דאיסור כרת כו' בסוף הדיבור וא"ת נימא מיגו דאיתוסף איסור דגיד לגבוה דאסור להעלותו אסור נמי להדיוט איסור אכילה עכ"ל. קשה לי במאי איירי התוס' בקושיתם הא בעולה לא מצי מיירי דהא עולה אינו בא אלא מן הזכרים וא"כ לית בהו ולדות קדשים וע"כ מיירי הגמרא בחטאת ואשם ובשלמים הא לא קרב הבשר כלל רק האימורים וא"כ איך שייך לומר דאיתוסף בה איסור לגבוה הא בלאו איסור גיד נמי לא חזי לגבוה דהא הירך עצמו לא קרב בקדשים הנאכלין. וצ"ל דקושית התוס' דה"ל לאוקמי בולדות כגון שהקדיש האם לשלמים או לחטאת ואשם וכגון שהקדישה כשהיא מעוברת ואמר ולדה תהי' עולה [ועיין ברמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מעשה הקרבנות] ואז שפיר חל איסור גיד על איסור קדשים במיגו דאיתוסף איסורא לגבייהו דכיון שמקריבין הירך לא קרבי הגיד עמו אולם היה להתוס' לפרש דבריהם יותר [הגהת נכד המחבר לכאורה בלאו הכי לא מיירי בחטאת דהא ולד חטאת לא קרבינן ולד אשם ירעו דכל של חטאות מתות באשם ירעו:]

שם בתוס' ד"ה הכא במבכרת עסקינן כו' וא"ת הא איסור גיד לר"י קדים כו' וא"כ לר"י קדשים נוהג בגיד מנ"ל עכ"ל. הנה לר"פ דאמר כאן להלקותו וכאן להעלותו וגם ר"י מודה דלהעלותו אין איסור גיד לגבוה שפיר מקשים התוספות אבל להך לישנא דאמר לקמן לחולצו פליגי ור"י סבר איסור גיד נוהג ומצוה לחלצו א"כ אין מקום לקושיתם דלר"י לא צריך לאוקמי מתני' במבכרת דיש לאוקמי בולדות קדשים ואיסור גיד חל על איסור מוקדשין במיגו דאיתוסף איסורא לגבוה איתוסף נמי להדיוט כמו שמקשים התוס' לעיל בדבור הקודם ותירוצו של התוס' לא שייך לר"י הואיל ור"י סובר להך לישנא דמצוה לחולצו וק"ל. ובזה מתורץ קושית המהרש"א דעל ר"מ לא מצי להקשות דלר"מ יש לתרץ דסובר אסור להעלותו והוה איסור גיד איסור מוסיף לגבוה [הגהת נכד המחבר עיין מה שכתב רבינו בסוגיא זו בד"ה מוקדשין פשיטא:] וסובר ולדות קדשים במעי אמן הם קדושים כקושית התוס' הנ"ל ודוק:

אלמא איסור מוקדשין קדים. דמשעה שנוצר הוא קדוש ועדיין לא נוצר הגיד דהא חזינן דיצירת עובר קודמת ליצירת גיד: ומשנינן אע''ג דאיסור מוקדשים קדים אתי איסור גיד וחייל. הואיל ואיסור חמור הוא שנוהג בבני נח כדקתני מתניתין (לקמן דף ק:) והלא לבני נח נאסר גיד הנשה: ופרכינן מאן שמעת ליה הא סברא. דנוהג בבני נח רבי יהודה בשילהי מתני' (שם): והאי תנא דרישא דמתניתין דלא כרבי יהודה. דקתני בירך של ימין ושל שמאל ואילו רבי יהודה שמעינן ליה לקמן דאמר אינו נוהג אלא באחד: סבר לה כוותיה בחדא. דנוהג בבני נח: ופליג עליה בחדא. דנוהג בשתי יריכות: אימור דשמעת ליה לר' יהודה. דאמר דמשום חומריה דגיד דנוהג בבני נח חייל נמי אאיסור אחרינא: בטמאה. שמעת ליה דאתי איסור גיד וחייל אאיסור טמאה דאע''ג דאיסור טמאה ממעי אמה ואיסור גיד אינו עד שיולד דהא רבי יהודה אין נוהג בשליל קאמר במתניתין אפילו הכי חייל גיד אטמאה משום דאיסור טמאה לאו בעלמא הוא ואיסור גיד חמור שכן נוהג בבני נח: קדשים דאיסור כרת. שעל ידי קדשים בא לידי כרת כגון אכלו בטומאה או פגול ונותר: מי שמעת ליה. דחייל גיד עלייהו: אלא הכא במבכרת עסקינן. דלא קדוש ולד אלא ברחם ביציאתו ואשמעינן תנא דידן דאע''ג דאין גיד נוהג בשאר מוקדשים דהא איסור מוקדשים קדים כדאמרת דיצירת עובר קודמת ותו לא אתי איסור גיד וחייל אפילו הכי יש מוקדשים שהגיד נוהג בהן כגון בכור ממה נפשך אי נוהג בשליל איסור גיד קודם ותו לא פקע ואי אין נוהג בשליל תרוייהו בהדי הדדי אתו: ואיבעית אימא בולדות קדשים. ואשמועינן תנא דידן דלא קדשי במעי אמן אלא בהוייתן ביציאתן הילכך איסור גיד נוהג בכולן משום דאיהו קדים דנוהג בשליל ותו לא פקע דלא תימא במעי אמן קדושים ואיסור מוקדשין קדים כדאמרן בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין ותו לא אתי איסור גיד וחייל להכי נקט בהוייתן משום לישנא דקרא דילפינן מיניה קדושת ולדות קדשים בפ''ב דבכורות (דף יד:) רק קדשיך אלו תמורות אשר יהיו לך אלו הולדות: הנאכלים. חטאת ואשם ושלמים: שאין נאכלין. עולה: להלקותו. לקי אם אכלו: להעלותו. למזבח אין איסור גיד נוהג כדאמרינן לקמן דלא כתיב ולא יאכל המזבח: לישנא אחרינא כאן לחלצו כאן להעלותו. מאן דאמר אין נוהג בעולה לחלצו קאמר שאינו מצווה לחלצו מן הירך ומאן דאמר נוהג להעלותו קאמר דאסור להעלותו בפני עצמו אם פירש מן הירך: רב נחמן בר יצחק אמר לחלצו פליגי. דמ''ד נוהג קסבר מצוה לחלצו וללישנא קמא להעלותו פליגי מ''ד נוהג קסבר להעלותו נמי אסור עם הירך כדפליגי רבי ורבנן לקמן דלרבי שרי כדמוקי לקמן אליבא דרבי כי איצטריך קרא למשרי גיד הנשה במחובר ולרבנן אסור דבעינן מן המותר לישראל: הכל. רבויא הוא: אפילו פרשו. מן הבשר הנך גידין בגידין המותרין קאמר דומיא דעצמות: ומאן שמעת ליה כו'. כלומר והך מתניתי' לאו דברי הכל היא אלא רבי היא ופליגי רבנן עליה וכדתניא כו' ומפלוגתייהו שמעינן דלרבי גיד הנשה מותר ולרבנן אסור כדמפרש ואזיל: ומה אני מקיים הבשר והדם. ולא גידין: בפוקעין. מעל האור אשקלנ''ט: מידי דהוי אראשה של עולה. דצריך שיקריבנו שלם כדכתיב (ויקרא א) ואת הראש והרי עצמות הרבה יש:

אלמא איסור מוקדשין קדים. אומר ר''ת משום דמתחלה הכל הוא בשר והבשר עצמו מתקשה אחרי כן ומתלבן ונעשה גיד ובקונטרס פי' לקמן דמתחלה כשהגיד נוצר אינו על הכף ולא חייל עד שיבא ויתקשה על הכף ואע''ג דהשתא ר''ל דאין איסור גיד חל על איסור מוקדשים על איסור אבר מן החי דלא חמיר כמוקדשים חייל ועוד דאי אפשר לאיסור גיד להיות בענין אחר ועוד דאין איסור אבר מן החי חל עד שיולד דאמר בסוף פרקין (לקמן דף קג.) כגון שנטרפה עם יציאת רובה דאיסור טרפה ואיסור אבר מן החי חייל בהדי הדדי: והא מתניתין דלא כרבי יהודה דקתני נוהג בשל ימין כו'. ה''מ למימר מדקתני נוהג בשליל ופליג ר' יהודה אלא רישא דמלתא נקט: קדשים דאיסור כרת מי שמעת ליה. משמע דאפילו בשלמים ולאחר זריקה דשרי אף לזרים בעי למימר דלא חייל כלל איסור גיד ושרי באכילה אע''ג דלאחר זריקה פקע איסור קדשים מדלא אשכחן דחייל אלא במבכרת ותימה כיון דהשתא ליכא איסור קדשים אע''ג דיכול לבא לידי איסור כרת כגון אם אוכלו בטומאת הגוף אמאי לא יחול איסור גיד דאין כאן איסור חל על איסור כדאמר בפרק ארבעה אחין (יבמות דף לב.) דאחות אשה מתלא תלי וקאי כו' וי''ל כיון דמחיים לא חייל איסור גיד דאיכא איסור מוקדשין דיכול לבא לידי כרת על ידי פיגול ונותר וטמא תו לא חייל איסור גיד לאחר שחיטה וזריקה דבעינן שיחול מחיים איסור גיד דומיא דיעקב שנשה לו גידו מחיים וא''ת ונימא מגו דאיתוסף איסור גיד לבני נח איתוסף נמי לישראל וי''ל דהא דנאסר לבני נח היינו דוקא לבני יעקב דקודם מתן תורה איקרו בני נח ואפילו נאסר מתחלה לכל אומות העולם הא אמר בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נט.) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח וא''כ לאחר מתן תורה שרו לכולהו לבר מישראל וא''ת ונימא מיגו דאיתוסף איסור גיד לגבוה דאסור להעלותו איתוסף נמי להדיוט איסור אכילה וי''ל דאיכא למאן דאמר בסמוך מחוברין יעלו: הכא במבכרת עסקינן דברחם קדוש. ובהדי הדדי קאתו וקמ''ל דלא מבטל איסור קדשים החמור איסור גיד הקל מלחול עמו וא''ת והא איסור גיד לרבי יוחנן קדים דאמר (לעיל דף עה.) תלש חלב מבן תשעה חי דחלבו כחלב בהמה והדר אתא איסור מוקדשין דחמיר וחייל עליה וא''כ לרבי יוחנן מוקדשין נוהגין בגיד מבעי ליה ונראה דלר' יוחנן לא חייל איסור גיד ואיסור חלב עד שיצא לחוץ ממעי אמו לאויר העולם וכן משמע דבסוף פירקין (לקמן דף קג.) קאמר רבי יוחנן גופיה כשנטרפה עם יציאת רובה דאיסור אבר ואיסור חלב ואיסור טרפה בהדי הדדי קאתו אלמא דליכא איסור חל במעי אמו: פרשו ירדו רבי היא דתניא כו'. תימה אמאי מייתי הך ברייתא קמייתא ונראה דאי לאו ברייתא קמייתא המ''ל דרבנן סברי שיש לרבות כל מה שנוכל לרבות ואפילו פרשו דאיסורא ולית לן למעוטי אלא פוקעים גרידא שהוא סוף העלאה ורבי סבר דרבויא ומיעוטא אית לן לאוקומי בתחלת העלאה ולא נמעט כמו כן אלא דבר אחד דהיינו פרשו דאיסורא אבל מחוברים דאיסורא ופרשו דהיתירא יעלו ולהכי מייתי ברייתא קמייתא דגידים דהיתירא נמי כשפרשו ירדו דומיא דעצמות דהיתירא. ועל כרחך רבי היא אלמא לא מרבי רבי כל מה שיכול להרבות דהא אוקי נמי מיעוט בפרשו דהיתירא והכי נמי לרבנן לא מרבי כל מה שיכולין להרבות אלא ממעטין דאיסורא אפילו במחוברין:

דף צ - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד