חולין צא ע"ב

דף צא - ב

דכתיב שאמרה נעמי לרות "הנה הוא זורה את גורן השעורים הלילה ... ויהי בשכבו". שאחר שיגמור בועז לזרות את השעורים, הוא לא ילך לביתו אלא ישכב בשדה. לפי שתלמיד חכם אינו יוצא יחידי בלילה.

רבי אבהו אמר: מהכא: דכתיב "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו" ולא יצא בלילה.

ורבנן אמרי: מהכא: דכתיב "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן" משמע שההליכה תהא בשעה שאפשר לראות.

רב אמר: מהכא: דכתיב "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל".

אמר רבי עקיבא: שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של אימאום, בשעה שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל: הא דכתיב "ויזרח לו השמש"

- וכי שמש לו לבד ליעקב זרחה? והלא לכל העולם זרחה!?

אמר רבי יצחק: הכי קאמר קרא: הכי קאמר קרא: שמש, הבאה בעבורו, ששקעה עבורו, בעבר, קודם זמנה, זרחה עתה בעבורו קודם זמנה!

והיכן מצינו ששקעה השמש עבורו?

דכתיב "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", דמשמע שכבר הגיע לחרן. ולאחר מכן כתיב "ויפגע במקום", שהוא בית אל, ומשמע שעדיין לא הגיע לחרן. הא כיצד?

אלא, כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על בית אל, שהוא מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי?!

כד יהיב דעתיה למיהדר לבית אל קפצה ליה ארעא והגיע לשם מיד. והיינו דכתיב "ויפגע במקום", שהמקום בא לקראתו.

כאדם הפוגע בחבירו שבא לקראתו. [וגם יש במשמעות "ויפגע" שהוא מלשון תפילה].

כד צלי, לאחר שהשלים תפילתו, בעי למיהדר לחרן. אמר הקדוש ברוך הוא: צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה? ! מיד בא השמש, והיינו, ששקעה קודם זמנה. וכדמשמע מהא דכתיב "וילן שם - כי בא השמש", שלפי ששקעה השמש פתאום הוכרח ללון שם, ולא היה יכול להמשיך בדרכו לחרן.

והשתא הוינן במקראות האמורים ב"ויצא יעקב": כתיב "ויקח יעקב מאבני המקום", דמשמע אבנים רבות, וכתיב מאידך, "ויקח את האבן", דמשמע אבן אחת?

ומתרצינן: אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת: עלי יניח צדיק זה את ראשו! ותנא: וכולן נבלעו באבן אחד, ולכן נאמר "ויקח את האבן", שלבסוף נעשו כולן לאבן אחת.

"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה".

תנא: כמה רחבו של הסולם? שמונת אלפים פרסאות!

דכתיב "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו".

"עולים" משמע שנים העולים בבת אחת זה ליד זה.

וכן "יורדים" משמע שנים היורדים בבת אחת.

וכי פגעו בהדי הדדי כשנפגשים העולים והיורדים באמצע הסולם - הוו להו ארבעה לרוחב הסולם.

וכתיב ביה במלאך "וגויתו - כתרשיש", שמידת המלאך היא כמידת ים ששמו "תרשיש". וגמירי דים תרשיש - תרי אלפי פרסי הוו! נמצא שארבעה מלאכים רחבם שמונת אלפים פרסאות, וזה היה רוחבו של הסולם.

תנא: המלאכים היו עולין בסולם, ומסתכלין בדיוקנו צורתו של יעקב אבינו החקוקה בכסא הכבוד למעלה, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של יעקב למטה.

בעו המלאכים לסכוניה ליעקב מחמת קנאה. מיד - "והנה ה' נצב עליו" לשומרו.

אמר רבי שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאמרו! שעמד הקב"ה לשומרו כאדם שמניף במניפה על בנו, לצננו מהשרב.

והוינן בהא דכתיב "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך". מאי רבותיה בהבטחה לתת את השטח הקטן שהוא שוכב עליו?!

ומתרצינן: אמר רבי יצחק: מלמד, שקפלה הקדוש ברוך הוא לכל ארץ ישראל, והניחה תחת יעקב אבינו, כדי שתהא נוחה ליכבש לבניו, כאילו אינה אלא ד' אמות שהוא שוכב עליהם.

כתיב "ויאמר שלחנו כי עלה השחר". אמר לו יעקב למלאך: וכי גנב אתה או קוביוסטוס גונב נפשות אתה, שמתיירא מן השחר?

אמר לו: מלאך אני! ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו, ולכן אני מבקשך שתשלחני.

וזה שאמרנו שהמלאכים אינם אומרים שירה אלא פעם אחת, מסייע ליה לרב חננאל אמר רב.

דאמר רב חננאל אמר רב: שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום. אחת אומרת "קדוש" ואחת אומרת "קדוש" ואחת אומרת "קדוש ה' צבאות".

מיתיבי לרב חננאל מהא דתניא: חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממלאכי השרת! שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום.

ואמרי לה: פעם אחת בשבת בשבוע.

ואמרי לה: פעם אחת בחודש.

ואמרי לה: פעם אחת בשנה.

ואמרי לה: פעם אחת בשבוע בשבע שנים.

ואמרי לה: פעם אחת ביובל.

ואמרי לה: פעם אחת בעולם!

ועוד הן חביבין ממלאכי השרת: שישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות בלבד שנאמר "שמע ישראל ה'". ואילו מלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר שלש תיבות של שבח, כדכתיב בשירת המלאכים "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות". ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה. שנאמר תחילה "ברן יחד כוכבי בוקר, " שהם ישראל שנמשלו לכוכבים. והדר כתיב - "ויריעו כל בני אלהים", שהם המלאכים.

הרי שאין המלאכים אומרים את השם אלא לאחר שלש תיבות, וקשיא לרב חננאל אמר רב דאמר שהם אומרים "קדוש ה'"?

ומתרצינן: אלא, כך אמר רב חננאל אמר רב: אחת אומרת "קדוש" ואחת אומרת "קדוש קדוש" ואחת אומרת "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות".

ואכתי תיקשי: והאיכא "ברוך כבוד ה'" שאומרים המלאכים את השם לאחר שתי תיבות בלבד?

הנה הוא זורה את גורן השעורים. כלומר בלילה תמצאו אותו בביתו שאין דרכן של בני אדם לילך בלילה:

לך נא ראה את שלום אחיך. בשעה שיכול לראות [דהיינו] ביום:

באיטליז של אימאום. בשוק של אותו מקום:

רבא אמר מהכא. כלומר דחזינן כשבא השמש לן במקום [ההוא] ולא הלך אנה ואנה:

וגויתו כתרשיש. כלומר כים על שם באה אניה באה תרשיש:

עולין ומסתכלין דיוקנו של מעלה. כלומר דמות יעקב חקוק בכסא הכבוד:

בעו לסכוניה. כלומר דמות דיוקנו החקוק בכסא הכבוד כביכול יהא למטה [ולכן] בעו לסכוניה:

שמניף במניפה על גופו. כלומר שמחממין אותו באשם ומצננו במניפה:

מסייע ליה לרב חננאל כו'. כלומר דחזינן הכא שלש כתות של מלאכי השרת נבראין בכל יום שאומרים שירה להקב"ה לפיכך המלאכים הנבראים מששת ימי בראשית אינן מספקין (ליתן שיר) [לומר שירה] כל ימיהן אלא פעם אחת בעולם:

ברן יחד כוכבי בוקר ויריע כל בני אלהים. כשמרננין שמשולים ככוכבי בקר:

ע"ב לך נא ראה את שלום כו'. דלא יפול בו שום לשון ראה אלא לשון שאל כמו וישאלו איש לרעהו לשלום וכמוהו רבים וע"כ אמרו דראה לא קאי על השלום אלא על לך שהליכה תהיה בראיה וק"ל:

ויזרח לו השמש כו' מהכא משמע דזרחה בעבורו משום מזיקין שלא יהיה יחידי בלילה ורש"י בחומש שפירש לו לצרכו לרפאות צלעתו כו' ע"ש הוא ע"פ ב"ר וק"ל:

מקום שהתפללו אבותי כו'. כפרש"י ע"ש בית אלהים קרוי בית אל והוא הר המוריה וכן פרש"י בחומש ושיעור דבריו בפירוש החומש כך הם כי ממה שאמרו הכא צדיק בא לבית מלוני כו' ועוד אמרו בפסחים יעקב קרא לירושלים בית אל יקשה לך על ב' המאמרים אלו מהיכן למדו לומר כן שבמקום בית המקדש היה לן כמוזכר בב' מאמרים האלה דהא פשיטא דלוז אינה ירושלים כדמוכיחין המקראות וכיון דבלוז היה לן כדכתיב ואולם לוז שם העיר וגו' היאך אמרו שבמקום בית המקדש היה לן והשיב אני אומר כו' שע"י הקפיצה של הר המוריה ללוז נקרא לוז בית אל ע"ש בית אלהים דהיינו בהמ"ק ולאו היינו בית אל הסמוך לעי אלא ירושלים נקרא בית אל ע"י הקפיצה ללוז שהיה סוף גבול ארץ ישראל אבל בית אל הסמוך לעי אינו סוף גבול א"י מצד מזרח כדכתיב בית אל מים והעי מקדם וגו' ומזה תפול טענת הרמב"ן בזה ודברי הרא"ם בזה אינם מבוררים ובפ' חלק פרש"י בע"א ועיין עליו בחזקוני ואין כאן מקום להאריך:

כד צלי בעי כו'. תרתי דריש מיניה מלשון תפלה ומלשון פגיעה כפרש"י וכתב הרא"ם למאי דדרשינן ויפגע מלשון תפלה יהיה פי' במקום שמו של הקב"ה כו' ע"ש ואין צורך דכיון דתרתי משמע כמ"ש הרא"ם גופיה מתפרש שפיר במקום כפשטיה על מקום בית המקדש וק"ל:

מיד בא השמש וכו'. עי' פרש"י הכא ובחומש:

עלי יניח צדיק ראשו כו'. בב"ר מפורש שעשאן כמין מרזב כו' רפרש"י בחומש והוא שהניח מלמטה אבן אחד להניח ראשו עליו וסביב אותוו האבן הניח הרבה אבנים בגובה מג' צדדים עד שנעשו ג' דפנות כמין מרזב שיש דף א' מלמטה וג' דפנות מצדדין התחילו כל אבנים מריבות עם אותו אבן שהניח מלמטה כל א' אומרת עלי יניח צדיק את ראשו עד וכלן נבלעים באבן א' ר"ל שכולן נבלעו באותה אבן אחת שלמטה כדי שיניח ראשו על כלן ודברי הרא"ם בזה אינם מבוררים ואין להאריך:

וגויתו כתרשיש כו'. ופרש"י ים ששמו תרשיש כו' וכן פרש"י בס' דניאל ים ששמו תרשיש והוא ים של אפריקא עכ"ל דאילו ים של כל עולם הוא שליש העולם ורוחבו יותר מב' אלפים פרסי אבל רבינו סעדיה פירש בספר דניאל וגויתו כתרשיש ב' אלפים בעומק הים תרשיש עכ"ל ולפי זה איכא למימר דעומקו של ים של כל עולם הוא ב' אלפים פרסי וק"ל.

מיד והנה ה' נצב עליו כו'. פרש"י לשומרו ויהיה עליו קאי על יעקב ולא על הסולם וכן עולים ויורדים בו קאי על יעקב והכי איתא בהדיא בב"ר ע"ש ואיכא למ"ד התם דאסולם קאי עולים ויורדים בו ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' דהכא משמע שאותן שעולין הם שיורדים ולעיל כו' דודאי כן הוא דפליגי כדאיתא בב"ר בהדיא ולעיל דעולין תרין ויורדין תרין כמ"ד שם עולים ויורדים על הסולם קאי והן מלאכי לויה עולין מלאכי ח"ל ויורדים מלאכי א"י וכי פגעי כו' אבל הכא כמ"ד הן העולים הן היורדים ועל יעקב קאי דבעו לסכוניה עד שבא הקב"ה ונצב עליו לשומרו. וענין שהיו עולים תרי ויורדים תרי והם מלאכי לויה כמו שמצינו בכ"מ במלאכי לויה כמ"ש פרק כל כתבי ב' מלאכי שרת המלוין לו כו' או ע"ש שאין אדם חשוב יוצא בלא שנים כמ"ש באברהם וב' נעריו עמו ודו"ק:

כאדם שמניף על בנו כו'. עיין פרש"י ויותר נראה לפרש להצילו מן הזבובים וכן הוא בהדיא בב"ר משל לבן מלכים שהיה ישן ע"ג עריסה והיו זבובים שוכנים עליו כו' ע"ש:

מלמד שקפלה כו'. וכתב הרא"ם ולא הספיק לו ההבטחה לבדה כו' מפני שיש הפרש בין הכח והפועל [ולכן ירא] עכ"ל אבל קשה דאכתי מנלן דהקפילה היה כדי שתהא נוחה ליכבש דהא לא קשיא לן אלא מאי רבותי' ואימא רבותיה טובא שנתן לו כל א"י וקפלה תחתיו מפני שתהיה הבטחתו נתונה בפועל וע"כ הנראה דודאי הספיק ליעקב הבטחה לבדה על הנתינה וא"כ מה שקפלה תחתיו לא היה אלא הבטחה אחרת שלא אמר בפירוש דהיינו כדי שתהא נוחה ליכבש כו' ודו"ק.

ויאמר שלחני כי עלה השחר א"ל כו'. אין זה בכח מאמר המלאך שלחני כי עלה השחר דאיכא למימר בהיפך שאמר שלחני כי עלה השחר שהיה מתיירא מן השתר מפני שהיה גנב כו' כמ"ש לו יעקב אבל מתוך ענינו נלמד דבר זה (שאמר) שא"ל שלחני כי עלה השחר שא"ל יעקב גנב אתה כו' לפי דעת יעקב שנדמה לו כעובד כוכבים כדלעיל וע"ז השיב לו המלאך שהגיע זמנו לומר שירה ומששמע יעקב ממנו שהוא מלאך השם א"ל לא אשלחך כ"א ברכתני וק"ל:

מסייע ליה לרב חננאל. עיין בתוס' והוא דחוק דזה אין צריך ראיה דכבר העיד ישעיה ע"ז שהמלאכים אומרים שירה וקרא זה אל זה וגו'. וביחזקאל אומר ברוך כבוד וגו' וק"ל:

לא הגיע זמני לומר שירה כו'. לכאורה שהוציאו זה הדרש ותשובת המלאך שהוא בכח המאמר דכי עלה השחר ופירשו שהוא טעם על שאמר שלחני דמשום דעלה השחר והגיע זמני לומר שירה על כן שלחני אבל קשה שגם בכח המאמר דכי עלה השחר הפך זה דמשום דעלה השחר ומתיירא אני משום שהיה גנב או קוביוסטוס וע"כ נראה לפרש דמסיפא דהאי קרא קא מפקא להו האי דרשה דכתיב ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני דמשמע שלא ידע יעקב שהוא מלאך עד השתא אחר שאמר לו המלאך שלחני כי עלה השחר וע"כ אמרו כי אחר שאמר לו המלאך שלחני כי עלה השחר ושהוצרך ללכת ממנו בלי עיכוב מפני שעלה השחר א"ל יעקב גנב אתה כו' שמתיירא אתה מפני השחר כי לפי דעת יעקב איש היה ולא מלאך כדאמרי' לעיל ככותי נדמה לו כו' וכת"ח נדמה לו כו' וע"ז השיב לו המלאך כי מלאך הוא ושהוצרך ללכת ממנו בלי עיכוב מפני שהגיע זמן שירה בשחר ואחר ששמע יעקב ממנו כי הוא מלאך השם א"ל יעקב לא אשלחך כי אם ברכתני. ומ"ש ג' כתות כו'. פרש"י ג' כתות חדשים מיום אל יום עכ"ל הכי משמע ליה לישנא דג' כתות של מלאכי השרת כו' והוצרך לפרש כן משום דהיינו דמסייע ליה לרב חננאל כו' דהא דקאמר מיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו משמע נמי דמיום שנברא המלאך אינו אומר שירה אלא פעם אחת והכי אמרו בב"ר א"ר חלבו ארשב"נ לעולם אין כת של מעלה מקלסת ושונה אלא בכל יום בורא הקב"ה כת של מלאכים והן אומרין שירה חדשה לפניו והולכין כו' עכ"ל ומיהו האי קרא דכי עלה השחר מוקי בב"ר במלאכים כתיב ויאמר שלחני כי עלה השחר כו' א"ל זה מיכאל וגבריאל שהן שרים של מעלה דכולן מתחלפין ואינון לא מתחלפין ע"כ והתוס' כתבו דמסייע ליה לרב חננאל כו' פירוש במה שאמר שהמלאכים אומרים שירה עכ"ל והוא דחוק דדבר זה אין צריך סיוע דכבר העיד ע"ז ישעיה הנביא דהמלאכים אומרים שירה וקרא זה אל זה גו' ויחזקאל ששמע שהיו אומרים ברוך כבוד ה' גו' עוד כתבו א"נ הא דקאמר שלא הגיע זמני מיום שנבראתי לומר שירה עד עכשיו ה"נ קאמר רב חננאל שאינן רשאין להרבות בשירה דקאמר א' אומרת קדוש ותו לא וכן מסתמא לא היו אומרים שירה אלא פעם א' עכ"ל גם זה הוא דחוק וכי משום שאין אומרים בכל יום אלא קדוש ותו לא נאמר מ"ה שאין אומרים דבר זה אלא פעם אחת מיום שנבראו ומ"ש ואמרי לה פעם אחת בעולם כו'. אין לפרש דכל המלאכים לא אמרו שירה אלא פעם אחת בעולם דהא מצינו בג' מקומות שאמרו שירה בהאי קרא דיעקב ויאמר שלחני כי עלה השחר ובישעיה וקרא זה אל זה גו' וביחזקאל ברוך כבוד ה' גו' אלא שיש לפרש דודאי דבכל יום אומרים המלאכים שירה אלא שבכל יום מתחדשים המלאכים לומר שירה עד שאין מלאך א' אומר שירה אלא פעם אחת בעולם ונראה עוד דכל הני לישני לא פליגי אלא שאמרו שיש כיתות שאין מתחלפין כלל ואומרות שירה בכל יום פעם א' והן מיכאל וגבריאל ויש כיתות שמתחלפין פעם אחת בשבת ויש שמתחלפין יותר עד פעם אחת בחדש וכן כולן לפי מעלתן עד שאמרו שיש כיתות שאין אומרים שירה אלא פ"א מיום שנבראו והיינו דאמרי לה פ"א בעולם והוא הענין בעצמו שכתבנו בשם ב"ר וכונת הדרוש כפי מה שאמרו במדרשות למלאכים ניתן קדושה א' שנאמר בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא ולישראל ב' קדושות שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים גו' העליונים שאין היצה"ר שולט בהן דיין קדושה א' ולתחתונים שהיצה"ר שולט בהן ב' קדושות ולזה אמרו הצדיקים המקדישים עצמן מלמטה מחיצתן לפנים ממלאכי השרת ומלאכים שואלין אותם מה הורה אל כדכתיב כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל כמו שיסד הפייט בקדושתא דפרשת זכור ושרפי קידש המעולים כתלמיד לרב שואלים מה פעל אל אלים כו' אלה חוצה פונים ואלה לפני ולפנים בצל שדי כו' ולזה מבואר כי ישראל הם לפנים ממחיצת המלאכים וצורת יעקב חקוקה תחת כסא הכבוד גם שם נשמתן של צדיקים וע"כ הם הורשו בכל שעה לומר שירה לפניו יתעלה ואחריהם המלאכים היותר קרובים אל השכינה והם מיכאל וגבריאל שאינן מתחלפין יש להן רשות פעם א' בכל יום ואחריהם כתות מתחלפות כפי מעלתן ניתן להם לומר שירה עד הכת שמתחדשים בכל יום ואין אומרים שירה אלא פ"א בעולם ואמר כי ישראל מזכירין את השם אחר ב' תיבות כו' הוא כפירוש התרגום בג' קדושות קדיש בשמי מרומא בית שכינתיה קדיש על ארעא עובד גבורתיה קדיש לעלם עלמיא ואז ולעלמי עלמיא דהיינו לעה"ב יתייחד שמו הקדוש בעולם שנאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד כי בעה"ז ניתן לכל אומה שר בשמים גם עובדי כוכבים הרבה בארץ יאמינו לצבא השמים וע"כ המלאכים אין להם להזכיר שם המיוחד עד אחר שמזכירין הג' קדושות דהיינו בקדושה שיהיה לעלמי עלמיא שיהיה אז שמו הקדוש אחד ואמר כי הכת האחד אומרת קדוש שהוא קדיש בשמי מרומא וכת הב' הוסיפה לומר ק"ק על הקדושה דעל ארעא גו' וכת הג' אומרת והוסיפה ק' ק' ק' על הקדושה דעלמי עלמיא ומזכיר את שם המיוחד כי אז יהיה שמו אחד אבל ישראל המיחדים קדושתו על ארעא גם בעוה"ז בנוסח אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ הנה הם לפנים ממחיצת המלאכים לייחד שמו אחרי קדוש השני שהוא הוראה שהוא קדיש על ארעא דהיינו אחר ב' תיבות וע"כ גם בשמע ישראל מייחדים שמו המיוחד אחר ב' תיבות. ואמר דאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה. הוא כפי מה שאמרנו לפי שהם לפנים ממחיצת המלאכים ראוים הם להתחיל בשירה ואח"כ המלאכים כמ"ש קדמו שרים אחר נוגנים קדמו שרים אלו ישראל ואח"כ נוגנים הם המלאכים כמו שיסד הפייט בקדושתא דפרשת החודש ע"ש וכן המלאכים מכבדין עצמן לפי מעלתן והכי איתא בהגדה וקרא זה אל זה ואמר מלמד שהמלאכים מכבדין זה את זה זה אומר לחברו פתח אתה שאתה גדול ממני ויש אומרים כתות הן אחת אומרת לחברתה פתחי את שאת גדולה ממני כו' ובעל העקידה בשער ס"ג האריך במאמר דהכא ולפי דרכו נאמר כל זה למעלת המלאכים ע"ש ויליף לה מדכתיב ברן יחד ככבי בקר כו' כפרש"י דלפי פשוטו למה הקדים הככבים שהם מעולם האמצעי לבני אלהים שהם המלאכים מעולם העליון: ומ"ש ברוך אופנים הוא דאמרי לה. מבואר בפרש"י וכפי מה שביארנו כי הם יותר קרובים אל השכינה כי החיות מכסא כבוד עצמן הן והאופנים בתר חיות גרירי כמ"ש התוס' גם צורות החיות מד' פנים אשר בארץ ע"כ ניתן להם רשות לייחד שמו אחר ב' תיבות שהוא הוראה על קדושתו אשר על ארעא כמו שניתן רשות לישראל וכתבו התוס' ברוך אופנים הוא דאמרי ליה אבל קדוש אומרים שרפים כדכתיב שרפים עומדים ממעל לו גו' וכתיב בתריה וקרא זה אל זה גו' ק' ק' ק' ה' ומה שאנו אומרים בתפלת יוצר והאופנים וחיות הקודש כו' דחיות נמי אומרים ברוך דעדיפי משרפים וקרא נמי מוכח דחיות ואופנים אומרים ברוך דבתר קרא דברוך כתיב וקול כנפי החיות משיקות גו' וקול האופנים גו' וכתיב כי רוח החיה באופנים וא"ת דילפי' השתא לפי זה דחיות ושרפים אין הכל א' ובפ' אין דורשין אמר פסוק אחד אומר שש כנפים לאחד ופסוק אחד אומר ד' כנפים לאחד ומאי קושיא הא האי קרא דשש כנפים בשרפים כתיב והא בחיות כתיב וי"ל דמסתבר טפי ליה שאין משונים בכנפים וכה"ג פריך בפ' בא לו כתיב ועשית לך ארון עץ וכתיב ועשו ארון עצי שטים אע"פ שהיה ארון אחר מסתמא כמו שהיה זה כך היה זה וכן בהמוכר פירות למ"ד פניהם איש אל אחיו והכתיב ופניהם אל הבית פריך מכרובים של שלמה אכרובים של משה דמסתמא לא נשתנו זה מזה עכ"ל. גם מזה שאנו אומרים ביוצרות פני כל חיה ואופן וכרוב כו' דכרוב נמי אומר ברוך הכי מוכח מתוך המקראות דכרוב וחיה הכל א' והאופנים בתר כרוב גרירי דכתיב ויראו הכרובים היא החיה גו' ובלכת הכרובים ילכו האופנים אצלם גו':

גמ' שמתיירא מן השחר אתה נמחק:

גמ' רב אמר מהכא ויזרח לו השמש אמר ר"ע כו' . הכל מהראיה עד לבסוף ורב מייתי מר"ע ממה שאמר מיד בא השמש ודלמא ילך בלילה אע"כ משום דאין דרך ת"ח לצאת בלילה וק"ל ותדע שאין דרך הגמרא לומר אמר ר"ע שהוא תנא רק בלשון תניא [אלא רב מייתי לה לכולה ודו"ק]:

רש"י ד"ה גויתו כתרשיש. כדמתרגמינן תרשיש כרום ימא. המרשים ליחזקאל השתבש וצריך לציין לשמות כ"ח:

תד"ה מהכא. שהלך להתפלל על הפיכת סדום בבקר כו'. כצ"ל:

גמ' וגמירי דתרשיש. נ"ב קרי בי׳ תרי שש שני אלפים משש דהוי עלמא. המלאך שלישו של עולם. וכן לפרש"י דתרשיש הוא ים וים הוא שליש העולם כדאיתא:

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאִטְלִיז שֶׁל אִימָאוֹס. נראה לי בס"ד טעם ששאל זו מהם אותו עת והוא כי כתוב בספר הלקוטים בשם רבינו האר"י ז"ל הטעם שהוצרך יעקב אבינו ע"ה לחזור על פכים קטנים כי הצדיקים חביב עליהם ממונם להיותו נשפע מלמעלה אין ראוי למאוס בו אפילו שהוא דבר מועט ואם יחוס על ממונו הוא מכבד את השם יתברך שהשפיע לו הממון ההוא ולכן אם לא היה חוזר בעבור פכים קטנים נראה כאלו מזלזל בשפע שנשפע לו מלמעלה ולכך צריך לחזור אחריו עיין שם.
והנה עדיין תקשי למה חזר הוא בעצמו, היה לו לשלוח עבדיו להביאם? אלא מוכרח לומר כיון דחשב חזרה זו להביא הפכין היא מצוה שבזה הוא מכבד השפע שנתן לו הקדוש ברוך הוא לכן חזר הוא בעצמו כי מצוה בו יותר מבשלוחו ועתה ראה רבי עקיבה שרבן גמליאל שהוא נשיא הלך בעצמו לאיטלז של אמאום לקנות בהמה למשתה בנו שהוא צורך מצוה ואף על גב דהיה לו לשלוח משרתיו עשה כאשר עשה יעקב אבינו ע"ה דאמר מצוה בו יותר מבשלוחוף וכיון דראה שעשו מעשה יעקב אבינו ע"ה וסברתו שעשה באותו הלילה לכן נזכר לשאול מהם שאלה זו השייכה לאותה הלילה שחזר יעקב אבינו ע"ה על פכים ונסתבב מזה שתקע כף יריכו דעליה קאמר קרא וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ (בראשית לב, לב).

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁמֶשׁ הַבָּאָה בַּעֲבוּרוֹ, זָרְחָה בַּעֲבוּרוֹ (בראשית לב, לב). הקשה הרב פתח עינים ז"ל מאי שיאטיה דרבי יצחק, הוה ליה למימר דרבן גמליאל ורבי יהושע השיבו לו כך? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דרבן גמליאל ורבי יהושע השיבו לו בקיצור 'שֶׁמֶשׁ שֶׁבָּאָה בַּעֲבוּרוֹ זָרְחָה לוֹ בַּעֲבוּרוֹ' ורבי יצחק זכר דבריהם הנזכר בהרחבת ביאור לפרש כונתם אימתי באה והיכן היה זה ולכן תלמודא הזכיר תשובת רבן גמליאל ורבי יהושע על שם רבי יצחק וכונתו לומר דרבי יצחק אומר כך השיבו רבן גמליאל ורבי יהושע וכך היא כונתם ואם היה זוכר תלמודא תשובת רבן גמליאל ורבי יהושע כאשר השיבו בקיצור ואחר כך היה מביא דברי רבי יצחק לפרש כונתם היה מצטרך מסדר הש"ס להאריך שהיה צריך לשאל ' שֶׁמֶשׁ הַבָּאָה בַּעֲבוּרוֹ מַאי?' וישיב כָּךְ אָמַר רַבִּי יִצְחָק דִּכְתִיב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב וכו' ולכן כדי שלא להאריך עשה התשובה מתחלתה על שם רבי יצחק שזכר תשובת רבן גמליאל ורבי יהושע בהרחבת ביאור.

אֶפְשָׁר עָבַרְתִּי עַל מָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בּוֹ אֲבוֹתַי, וַאֲנִי לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי בּוֹ? (בראשית כח, י). כתב הרב פתח עינים ז"ל בשם אחד קדוש דקיימא לן על לשון 'אֶפְשָׁר' מה מסתפק בכך, והלא ודאי כי מטא לחרן עבר על מקום אבותיו ולא התפלל? ותרץ דבקפיצה זו שבא לחרן אפשר אחת משתים והיינו שבא מלאך ונשאו והביאו לחרן מהלך שמונה־עשרה יום בשעה אחת או חרן נעקר ממקומו ובא אצלו עיין שם.
ואחר המחילה רבה זה דוחק עצום מאד איך סלקא דעתיה להסתפק שמא חרן נעקר ובא אצלו, דלמה יעשה הקדוש ברוך הוא נס כפול על מגן? כי ודאי אין רצונו יתברך שתשאר חרן בבאר שבע אלא מוכרח שתחזור חרן למקומה גם כן בנס, ומוכרח לומר שהוא הלך בשעה אחת בדרך נס.
ונראה לי בס"ד הספק שלו היה בכך כי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רבותינו ז"ל במאמר פסיעותיו של אברהם אבינו שלשה מילין שיש מין קפיצה שהאדם רוכב על ענן ומוליכו למקום שירצה וכאשר היה עושה שלמה המלך ע"ה כשהיה הולך להרי חושך וזה הוא פורח באויר למעלה למעלה לכך כאשר היה הולך היה מחשיך אור השמש על הארץ וכנזכר בזוהר הקדוש ויש מין קפיצה שהיא ברגליו של אדם שהולך בהם על הארץ ומתרחבים פסיעותיו וקפיצה זו נזכרה בתיקונים (דף קו) עובדא הוה בחד מאינון בעלי קבין דחמו ליה דהוה רהיט כמו כוכבא דשרביטא עד כאן דבריו עיין שם.
ולכן נסתפק יעקב אבינו ע"ה אם הקפיצה שנעשה לו בנס היה לו שנשאו הענן למעלה למעלה אם כן לא דרכו רגליו על מקום אבותיו כי היה נשוי באויר העליון או שמא דרסו רגליו על מקום אבותיו דהוה ליה כמו קפיצה השנית של בעלי קבין והוא מחמת שהיה טרוד בכונות ויחודים לא ידע ולא הרגיש איך היה לו.
אי נמי נסתפק אם הקפיצה היתה בעברו על ההר שהתפללו בו אבותיו דנמצא עובר על אותו מקום או היתה בדרך אחר במקום אחר מצדדי ההר ולא עבר על ההר שהתפללו בו אבותיו ממש.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צַדִּיק זֶה בָּא לְבֵית מְלוֹנִי וְיִפָּטֵר בְּלֹא לִינָה? (בראשית כח, י). קשה מה הנאה היה לאותו צדיק באותה לינה והלא ישן על הארץ והאבן שם מראשותיו ואפילו מחצלת לא היה לו תחתיו, וכי על לינה זו דרך להזמין את האהוב?
ונראה לי בס"ד דידוע שיעקב אבינו ע"ה התפלל שם תפילת ערבית והיא תפלה הראשונה שתיקנה יעקב אבינו ע"ה בסוד תיקון מדת לילה אך התפלל אותה לפי סברת רבי יהודא דהא מוכרח לומר שהיה עדיין שמש על הארץ אחר שהתפלל ורצה הקדוש ברוך הוא שיעשה גם תיקון קריאת שמע של ערבית בעונתה שהיא לצורך תפלת ערבית באותו מקום להשלים תיקון מדת לילה וגם עוד להשלים תיקון מדת לילה בשינה כי השינה היא גם כן לצורך תיקון מדת לילה ולזה אמר 'צַדִּיק זֶה בָּא לְבֵית מְלוֹנִי' לתקן שם מדת לילה 'וְיִפָּטֵר בְּלֹא שֵׁינָה' שבה משלים תיקון מדת לילה כי כיון שהתחיל במקום זה ישלים גם כן במקום זה.

מְלַמֵּד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ כָּל אוֹתָן אֲבָנִים לְמָקוֹם אֶחָד (בראשית כח, יא). כתב הגאון חיד"א ז"ל במראית העין דרגילי בעלי המפרשים ז"ל במקום שאומר הש"ס מְלַמֵּד וכו' למצוא איזה דין עיין שם.
ונראה לי בס"ד דידוע דאין להנות ממעשה נסים אך בדבר זה של מעשה נסים יש עניינים חלוקים דהיינו יש נס נעשה כמעשה דרבי אליעזר איש ברתותא שנתמלא האוצר כולו חיטים שגוף החטים נתהוו ונעשו בנס והנהנה מהם נהנה מגוף הנס ממש ויש שבאו חיטים ממקום אחר למקום זה בדרך נס והנהנה מהם אינו נהנה מגוף הנס שגוף החיטים לא נעשה בנס ורק באו לכאן בדרך נס ובזה יש להסתפק אם גם בכהאי גונא אמרינן אין נהנין מן מעשה נסים? ונפשט דין זה מהאי עובדא דיעקב אבינו ע"ה שנהנה מגוף האבן אשר שם מראשתיו אך האבן הזה מתחלה היה שתים־עשרה אבנים ועל ידי נס נתקבצו ונתחברו זה בזה ונעשו אבן אחת נמצא גוף האבנים לא נעשו בנס ורק נתחברו זה בזה בדרך נס וכיון דחזינן שיעקב אבינו ע"ה שכב עליהם ולא חש להא דאין נהנין ממעשה נסים שמע מינה בכהאי גונא ליתיה להאי דינא ושרי.
אי נמי נראה לי בס"ד דנפקא מינה לענין דינא כי יש להסתפק בזה הדין דקיימא לן אין נהנין ממעשה נסים היינו דוקא בדבר אכילה ושתיה אתמר דגוף הדבר שנעשה הנס יורד לבטנו ונהנה ממנו אבל ברכה שיש בו הנאה חיצונית כגון כר לישב עליו וטלית להתכסות בו שאין ההנאה יורדת חדרי בטנו לית לן בה או דלמא לא שנא ומהאי עובדא דיעקב אבינו ע"ה שנעשו כל האבנים בנס לאבן אחת ונהנה מהם בשכבו שם שמע מינה כל כהאי גוונא לית לן בה.

כַּמָּה רָחְבּוֹ שֶׁל סֻלָּם? שְׁמוֹנַת אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת (בראשית כח, יב). נראה לי בס"ד שיעור זה היה עומד בהר המוריה בנס על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא צט.) ארון וכרובים אינן מן המדה אלא בנס עומדין וכיוצא בזה פרשתי על גן עדן התחתון אשר בארץ הלזו שעומד בארץ בנס שאינו לוקח ממדת הארץ כלום ולכן אמרו רבותינו ז"ל (תענית י.) עולם הזה אחד מששים בגן עדן וכן הענין בסולם זה.

מְלַמֵּד שֶׁקִפְּלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָהּ תַּחַת יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁתְּהֵא נוֹחָה לִכָּבֵשׁ לְבָנָיו (בראשית כח, יג). נראה לי בס"ד כי ידוע שהשם יתברך אמר לאברהם אבינו קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ (בראשית יג, יז) כדי לקנותה בחזקה והוא לא הלך לארכה ולרחבה והוא לא הלך בשתיהם אלא באחת מהם ואז למאן דאמר וא"ו לחלק קנה אותה ולמאן דאמר וא"ו להוסיף לא קנה ולכך הוצרך לקפל את כל ארץ ישראל תחתיו כדי לקנותה בחזקה.
ובזה יובן בס"ד הכלל שכתב הגאון חיד"א ז"ל דכל מקום שאומרים 'מְלַמֵּד' איכא נפקותא לענין דין וכן כאן למדנו דין דאמרינן וא"ו להוסיף מדהוצרך לקפל כל ארץ ישראל תחתיו דאי וא"ו לחלק קנה אותה אברהם אבינו ע"ה מעיקרא בחזקה ולמאי הוצרך לקפלה תחתיו של יעקב אבינו ע"ה.
ודע כי מה שאמר שקפלה לארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו ע"ה קאי על צל הרוחני הפרוס עליה שהוא דוגמת נפש שלה שנותן לה כח וחיות שאין לך דבר בנבראים שאין עליו צל קדוש שנותן לו חיות והוא העיקר אבל לעולם גוף הארץ אינו זז ממקומו.

אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי־אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, כְּאָדָם שֶׁמֵּנִיף עַל בְּנוֹ . פירוש כיון דאמר נִצָּב עָלָיו (בראשית כח, יג) מן תיבת 'עָלָיו' משמע שהיה אור השכינה שומר אותו בקירוב ואינו רחוק ממנו כאדם שמניף על בנו שמקרב ההנפה אצל בנו ואינו עומד מרחוק ומניף כי לא יגיע לו רוח ההנפה וכן כאן היה אור השכינה החופף עליו לשמרו קרוב אצלו ויליף לה מתיבת 'עָלָיו' דמשמע סמוך ואף על גב דאפשר לשמרו מרחוק שמרו בקרוב מרוב חביבותיה וכמו שאומרים ומאהבתך שאהבת אותו.

מַלְאָךְ אֲנִי, וּמִיּוֹם שֶׁנִּבְרֵאתִי לֹא הִגִּיעַ זְמַנִּי לוֹמַר שִׁירָה עַד עַכְשָׁיו (בראשית כח, א). קשא אם הוא שר עשו מה שייכים דברים אלו גביה? ודוחק לומר שכיזב לו.
ונראה דהוא כיון בלבו בדברים אלו על ענין אחר ואינם כפשטן ורצה להטעות את יעקב אבינו ע"ה שיבינם כפשטן אך כונתו הוא כי עתה נפל בסכנה שנתגשם וירד למטה וגבר עליו יעקב אבינו ע"ה להזיקו ולאבדו ועל כן בדין הוא כאשר ינצל מידו צריך לעלות לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא על הנס הזה כדין חולה ואסור שצריכים לברך ברכת הגומל כשיצאו מן הצרה ואמר שהוא מיום שנברא לא נפל בצרה כזאת שצריך לומר שירה בהצלתו על כן עזבני כדי לומר שירה על הצלתי וחשב באלה הדברים שיטעה בהם את יעקב אבינו ע"ה שיחשוב שהוא מלאך קדוש והוא מן מלאכים המשוררים.

מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב חֲנַנְאֵל, אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרוֹת שִׁירָה בְּכָל יוֹם (בראשית כח, א). עיין ביאור זה בתוספות ומהרש"א. ונראה לי בס"ד הכונה דכאן קאמר 'מִיּוֹם שֶׁנִּבְרֵאתִי לֹא הִגִּיעַ זְמַנִּי לוֹמַר שִׁירָה אֶלָּא עַד עַכְשָׁיו' שמע מינה דמלאכים המשוררים למעלה אין אומרים שירותיהם בקבע בכל יום ולזה אמר 'מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב' דמשמע מיניה הכי דהא אמר 'שְׁלֹשָׁה כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרוֹת שִׁירָה בְּכָל יוֹם' משמע דוקא שלשה כיתות אלו אומרים שירה בכל יום אבל שאר מלאכים המשוררים אין אומרים שירה בכל יום אם כן שמע מינה דאיכא מלאכים שאומרים שירה אך אין להם רשות בכל יום ולא דמי לישראל שכולם חייבין להתפלל בכל יום אין נקי.

אֶלָּא אַחַת אוֹמֶרֶת: 'קָדוֹשׁ', וְאַחַת אוֹמֶרֶת: 'קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ' (בראשית כח, א). נראה לי לא בא לשבש הלשון דנקיט 'רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב' אלא לשון רב חננאל אמר רב כדקאי קאי ורק בא לפרש דבריו של רב חננאל אמר רב לומר דרב חננאל לא נקיט בלשונו אלא רק התוספת שמוסיפה השניה על הראשונה והשלישית על השניה.
ונמצא לפי זה גריעי מישראל בתרתי חדא דאין זוכרים השם אלא אחר שלש תיבת והשניה דאפילו שבח הקדושה בעצמה אין רשאין לשלשו לאומרו משולש בשלימות אלא רק בתר דאתייהיב רשותא לשנית לומר קדוש כפול שאז הם אומרים קדוש משולש ולהכי בתר דאתייהיב רשותא לשלישית להזכיר את השם אחר שלש תיבות אתיהיב רשותא להבאים אחריהם להזכיר את השם אחר שתי תיבות שאומרים 'בָּרוּךְ כְּבוֹד הֳ' מִמְּקוֹמוֹ' (יחזקאל ג, יב) אבל לא אתייהיב רשותא שתבא כת אחרת אחריהם של אלו להזכיר את השם אחר תיבה אחת מאחר דאתייהיב רשותא להזכיר אחר שתי תיבות והיינו טעמא משום דישראל בפסוק היחוד שלהם אין מזכירין את השם אחר תיבה אחת אלא אחר שתי תיבות מיהו ראה תראה גבי ישראל כשבאים להזכיר סדר קדושה שניתנה למלאכים הנה הם אחר שאומרים השם בפסוק 'קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ' (ישעיה ו, ג) אחר שלש תיבות מזכירים בפסוק 'בָּרוּךְ כְּבוֹד הֳ' מִמְּקוֹמוֹ' אחר שתי תיבות ואחר שמזכירים בפסוק זה את השם אחר שתי תיבות מזכירים אחריו את השם בפסוק 'יִמְלֹךְ הֳ' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן' (תהלים קמו, י) אחר תיבה אחת ובזה תדע ותבין חבתן של ישראל אצל הקדוש ברוך הוא.
אמנם יש לדקדק במאמר זה מאחר שכת הראשון וכת השניה אין מזכירין את השם מאי אהני קדושה שעושין שאומרים 'קָדוֹשׁ' בסתם ואין מפרשין למי מקדישין?
ונראה לי בס"ד כיון שהמלאכים אין ביניהם שנאה ולא קנאה אלא כולם עומדים באהבה ואחדות לכן הזכרת השם שמזכירין כת השלישית חשיב כאלו הזכירו גם כת הראשון וכת השניה את השם כי נחשבים כל שלשה הכתות גוף אחד ממש ועל כן סידרו אנשי כנסת הגדולה בקדושת יוצר לומר תחלה כֻּלָּם אֲהוּבִים וכו' וכן אמרו כֻּלָּם כְּאֶחָד עוֹנִים בְּאַהֲבָה וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ, 'כְּאֶחָד' דייקא 'בְּאַהֲבָה' דייקא.

וְיִשְׂרָאֵל מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם אַחַר שְׁתֵּי תֵּבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה'" וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם אֶלָּא לְאַחַר שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת (דברים ו, ד) (ישעיה ו, ג). נראה לי בס"ד טעם לזה על פי מה שאמר רבינו מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה אחר מחצב הספירות הוא מחצב הנשמות של ישראל ואחריו מחצב המלאכים בסוד הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה (ישעיה לג, ז) ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי הֳ' אֱלֹקֵיכֶם (דברים כט, ט) נמצא מחצב הנשמות של ישראל גדול ממחצב המלאכים מדרגה אחת ועל כן גם בזה יתעלו ישראל על המלאכים מדרגה אחת שישראל מזכירים השם אחר שתי תיבות והמלאכים אחר שלש תיבות.
ולכאורה יש להקשות למה לא הביא שבח שלש־עשרה מידות שמזכירן את השם בתחלה שהוא הֳ' הֳ' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן וכו' (שמות לד, ו) וכן בעניית ברכו שמזכירין את השם אחר תיבה אחת שהוא 'בָּרוּךְ הֳ' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד'?
ונראה לי בס"ד אמירת שלש־עשרה מידות ועניית ברכו, אינה חיוב מן התורה אלא הוא תקנת חכמינו ז"ל על כן אין הוכחה מזה לכבודן של ישראל אבל פסוק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל (דברים ו, ד) אמירתו חיוב מן התורה גם בפסוק זה יהיה יחוד חו"ב [חכמה ובינה] עלאין שזהו הטעם גודל חומר קריאת שמע מהתפלה וזה הטעם שהיה רשב"י דתורתו אמנותו פוסק מדברי תורה לומר פסוק 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' ואינו פוסק לתפלה וכנזכר בשער הכונות לרבינו האר"י ז"ל ולכן כיון שפסוק זה אמירתו חיוב מן התורה על כל איש ישראל וגם יש בו המשכת מוחין לכן נקיט פסוק זה שבו ניכרת מעלתם ואין ראיה למעלתם משאר פסוקים של שבח.

גמ' כד צלי בעי למיהדר. עי' ברכות כו ע"ב תוס' ד"ה יעקב:

מכאן לת"ח שלא יצא יחידי בלילה. עמ"ש תוס' וי"ל דלעולם מייתי קרא דעקידה והכי מייתי דהנה כל מצוה שנצטוינו ביום לא מקדמין טפי מצפרא וכן מצוה שבלילה לא מקדמין טפי מתחלת צאת הככבים כמו אור לי"ד בודקין החמץ. אבל מצוה דכל שעתא זמני' זריזים מקדימין בכל זמן ועידן. והשתא ק' כיון שהקב"ה לא קבע לו זמן ואמר סתם קח נא את בנך מ"ט לא אקדים טפי מצפרא אע"כ סתם הליכה של ת"ח היא ביום ונהי אי א"ל הקב"ה להדיא קח בנך בלילה תו שלוחי מצוה אינן ניזיקין מ"מ כיון שסתם א"ל ה"ל כאלו א"ל ביום שהוא דרך הליכה לת"ח ומשו"ה לא אקדים טפי מצפרא וא"ש ועיין חידושינו פ"ק דפסחים שם:

שהלך ליקח בהמה למשתה בנו של ר"ג. בס' בכור שור במס' כריתות שדקדק לילך באיטלז של אימאום לדעת רמב"ם דאין ע"א נאמן באיסורין אלא מיוחסי ישראל. והכא ליקח בהמה למשתה הרי צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט כדלעיל במשנה ס"פ או"ב ע"כ הלכו ליקח לאימאום שהם מיוחסים כדאיתא בעירוכין במתניתין יו"ד ע"א ע"ש שהם נאמנים אי מכר אמה או בתה אלו דבריו ז"ל ודפח"ח. והנה הקשו על הרמב"ם מוספרה לה דכל אשה מהימנית לבעלה אפי' אינה מיוחסת אפי' ממזר שנשא ממזרת אשתו נאמנת לו. ולזה י"ל דשאני התם כמ"ש רמב"ן בחי' ריש גיטין הואיל ונאמנת על עצמה נאמנת גם על בעלה אדרבא יש מכאן ראי' קצת לרמב"ם מדכתיב וספרה לה ודרשינן לה לעצמה וק' למה לי לה אע"כ הכי קאמר קרא לה לעצמה נאמנת משו"ה נאמנת לבעלה ולא זולת זה וא"ש. והנה רש"י בחומש פי' ויזרח לו השמש ע"ד הפשוט כאדם האומר לחברו כשהגיענו למקום פלוני האיר לנו היום וכ"כ רמב"ן גבי לך לך ושלח לך וכדומה וא"כ גם וספרה לה ליכא למידרש בי' מידי והיינו כשראה ר"ע שמדקדקים ליקח בהמה ממקום מיוחסים וע"כ ילפי לה מדכתיב וספרה לה משמע דוקא לה לעצמה אבל אם אינו לעצמה לא מהימן לאחריני אלא מיוחס א"כ ק' ויזרח לו מאי דרשת בי' וא"ל שמש ששקעה בעבורו זרחה בעבורו:

זרחה בעבורו. שמעתי מפי הקדוש מ"ו הגאון חסיד שבכהונה מ"ה נתן אדלר זצ"ל דיעקב אע"ה ראה אז החורבן כדאיתא בש"ע ה' ט"ב שיש ליקח אבן תחת מראשותיו בט"ב ע"ש ואחז"ל צדקה עשה הקב"ה עמנו שהקדים ב' שנים קודם וטשנתם כדי שעי"ז יהיו מקום לגאול ישראל קודם זמנו בב"א והיינו שמש ששקעה בעבורו קודם זמנו בחורבן בהמ"ק בבנין העתיד בב"א:

קפצה לי' ארעא וכו' ואליעזר עבד אברהם קפצה לי' חרן לומר שהכנענים תקיא אותם הארץ א"כ אליעזר שהי' כנעני קפצה לי' חוצה לארץ ויעקב אבינו לא קפצה לי' חרן אלא א"י קפצה לי' כשפחה ההולכת לקבל פני גבירה כפירש"י פ' חקת גבי נחלי ארנון ע"ש:

ויקח מאבני המקום. כ' תוס' ע"ד פשוט אבן מאבני המקום. ולכאורה זה א"א דפרשת דרכים וזית רענן הקשו איך שכב על האבן הא הי' ממזבח שיעקד עליו יצחק ואסור לשכב עליו. והנה קושייתם לפום סוגיא דלמעלה שידע יעקב אע"ה שהיו מקום שהתפללו אבותיו ושנעקד שם יצחק וא"כ ק' איך שכב על אבני המקום ההוא ותירצו שהרי לא שכב עליו ממש אלא עשאוהו כמרזב להגן מן החיות והוה כמו ריב"ז דרש בצילו של היכל דמותר ע"ש וצ"ל צדיק זה יניח עלי ראשי לאו דוקא עליו שהרי לא שכב על שום אבן אלא יניח ראשו נגדו. וא"כ כיון שעשאם מרזב ע"כ הוה טפי מאבן א' ושפיר פריך ש"ס והיינו המשך הסוגיא וק"ל:

יתר דברי אגדה זו מבוארים אצלינו בחי' תורה שלנו קחנו משם:

א. איבעי' להו אית לי' לעוף ועגיל וכו' ערשב"א ור"ן ואבאר בעזה"י. יש כאן ד' שיטות להפוסקים דכי היכי דמיבעי' לן הכא ה"ה בכל התורה כולה מספקא לן אי בתר דידי' אי בתר דעלמא אזלינן ולפ"ז יבם איטר חולץ בשתי רגליו והכי קיי"ל בש"ע א"ע סי' קס"ט. והא דבתפילין אמרינן פ' הקומץ דמניח בשמאל דילי' שהוא ימין כל העולם התם משום דכתיב ידכה בה"י ולא בשמאל וימין תלי' רחמנא אלא בחלישות היד וזה שטה המחורת:

ב. הוא בהיפוך דבכל התורה ילפינן מתפילין דבתר דידי' אזלינן ויבם איטר חולץ בימין דידי' שהוא שמאל לדכ"ע והכא איבעי' משום שהי' ע"י מעשה אפשר בעינן דומיא דיעקב שהוא ומינו יש להם כף עגיל משו"ה מספקא לן ערשב"א. וצע"ג תינח עוף אית לי' ועגיל י"ל מספקא לי' דלמא לא מהני לי' עגילתו כיון שאין למינו עיגול ולא דמי ליעקב שכל מינו עגיל. אבל בהמה אית לה ולא עגיל מאי קאמיבעי' לי' הא בכל התורה בתר דידי' אזלינן והכא למעשה שהי' נמי לא דמי דהרי יעקב עצמו הי' לו כף עגיל וזה אינינו עגיל א"כ מה"ת לאסור גידו וצע"ג:

עוד קשי' לי אי בתר דידי' אזלינן מ"ט שולט בשתי ידיו מניח בשמאל דעלמא. וזה י"ל אי בתר דידי' הוה אזלינן לא היו מניח תפילין כלל ע"כ אזלינן בתר דעלמא:

ג. שיטת הסמ"ג במצות יבום וחליצה ומייתי לי' ב"י בא"ע סי' קס"ד דבתר דעלמא אזלינן וחלץ בימין דעלמא וטעמי' מדילפינן רגל ממצורע ובמצורע כתיב יד רגל ואזן ובאזן לא שייך איטר ואזלינן בתר ימין דעלמא ה"ה יד ורגל דמצורע בתר דעלמא אזלינן וממילא רגל דחליצה דאתי מיני' נמי אזלינן בתר דעלמא וצריך לומר הא דפ' אלו מומין פסיל לכהן איטר אע"ג דיד דכהן נמי ממצורע ילפינן וניזל בתר ימין דעלמא י"ל כמ"ש מטעם שהוא מום ומה שהקשה רמב"ן דמאי מום הוא זה הא יש לו ימין ושמאל י"ל ה"פ כיון שע"כ יעבוד בימין דעלמא מגז"ש מצורע כנ"ל וההוא יד היא חלושה אצלו ומניח ידו הבריאה ועובד בחולשא ה"ל כמום וכעין הקריבהו נא לפחתיך. ועיין מנחות ל"ז ע"ז פירש"י ד"ה מה כתיבה בימין משמע דלהאי תנא דלא מפיק מידכה אזיל אפי' בתפילין בתר עלמא וע"כ היינו דילפינן כל התורה ממצורע ומצורע כתיב אזן כנ"ל. אך במרדכי פ' הקומץ מוכיח מסוגיא ס"פ הבונה דע"כ ר"נ דמפיק מוקשרתם וכתבתם נמי לא פליג אאיטר דמניח בשמאל דידי' אע"ג דלא דריש ידכה א"כ מוכח דלא כסמ"ג:

ד. שיטת רמב"ן דס"ל איטר אינו חולץ כלל כשם שכהן איטר אינו עובד מפני שאין לו ימין ולא ניחא לי' לרמב"ן לומר דמטעם מום הוא אלא דלא מיקרי ימין וה"ה שאינו חולץ כלל וצ"ע א"כ בתפילין נהי איטר מניח כיון דכתיב ידכה והרי יש לו יד כהה מ"מ שולט בשתי ידיו לא יניח דהא לית לי' לא שמאל ולא ימין וצ"ע:

אמר שמואל וחלבו מותר לדברי הכל, לא הוה בעי למימר חלבו של שליל וסיום דברי ר' יהודה אינו נוהג בשליל וחלבו של שליל מותר לפי דק' לי' חלב מאן דכר שמי' כדהקשה לקמן צ"ג ע"ב ותוס' ד"ה חלב מאן דכר שמי' וכו' ע"ש. אלא דקשי' הא לקמן מתרצינן בדר"מ הכי קאמר אין נאמנים עליו ועל החלב וכ' ת"ח דלאו חסורי מחסרי אלא ממילא משמע. דאין נאמנים על חטיטת ה"ה וכ"ש על חטיטת חלב וא"כ ה"נ נימא ת"ק אומר נוהג בשליל וה"ה חלב נהי כל שכן לא שייך הכא אבל מ"מ ה"ה חלב דמסתמא דין א' להם אע"ג שכ' תוס' דסד"א כיון שאינו בעומד והקרב וכו' זה כ' תוס' לתרץ הס"ד אבל לא לאמת דכיון שבמינו עמוד והקרב ה"ל בכלל חלב וא"כ שפיר י"ל ר' יהודה הוא דמסיים אינו נוהג בשליל וחלבו של שליל מותר כמו דמסיים בסיפא נאמנים עליו ועל החלב. וצ"ל שמואל ס"ל דג"ה לר"מ נוהג אפי' בבן ח' ואינו ניתר כלל ע"י שחיטה וכשקלא וטרי' לעיל ריש פרקין כמ"ש הר"ן ורשב"א בשם תוס' וא"כ ליכא למימר דכייל חלב גיד בהדדי דשליל דגיד היא אפי' בן ח' ושליל דחלב הוא בן ט' וא"כ לא נכלל חלב בדברי ת"ק וא"כ אי ס"ד ר' יהודה אחלב דשליל קאי מאן דכר שמי' ע"כ:

ולפ"ז יש מקום ליישב פירש"י במתניתין דפי' נוהג בשליל בן ט' חי הרי ס"ל לרש"י להלכתא ליכא מאן דאסר גיד של בן ח'. א"כ ממילא י"ל דנכלל חלב בכלל דברי ת"ק ור' יהודה וחלבו של שליל מותר קאמר דלא כשמואל ועיין לקמן בסמוך אי"ה.

מחלוקת בבן ט' חי וכו' העלה רשב"א בשיטת הריף כבעלי תוס' דג"ה אפי' של בן ח' חי לא ניתר בשחיטת אמו ע"ש ור"א אר"א אחלב קאי דהלכו לשיטתן ולא אגיד. וזה דוחק ועוד כיון דברייתא נקיט נוהג בשליל וחלבו אסור א"כ שליל דחלב ודגיד הכל חד בבן ט' חי. אבל נלע"ד לפמ"ש ר"ן פ' בהמה דמקשה דלהכי לא הוה דם בכלל כל בבהמה תאכלו מפני דנוכל לקיים קרא באוכלין ממש לא מוקמי' קרא בדם אע"ג דקרא קראו אוכל כל דם לא תאכלו ע"ש וא"כ נימא בודאי לר' יהודה דס"ל פ' כל שעה יש בגידין בנ"ט והוה בכלל כל בבהמה תאכלו. ור"מ נמי אפי' אי ס"ל אין בגידין בנ"ט מ"מ כיון שראוים לכלבים ולחתולים כמ"ש הרא"ש בסוגיא דמכריזין. ור"מ לטעמי' הא ס"ל נבלה שאינה ראוי לגר קרוי נבלה והוה בכלל לא תאכל כל נבלה וה"ה בכלל כל בבהמה תאכלו ופליגי בבן ט' חי' לר"מ לשיטתו ור"י לשיטתי כדאמר ר"א אר"א אך לדינא קיי"ל אין בגידין בנ"ט וקיי"ל נבלה שאינה ראוי לגר אינה קרוי נבלה ולא הוה בכלל כל בבהמה תאכלו מק"ו דדם ונמצא לדינא אפי' בן ח' חי אין הגיד ניתר בשחיטה וכסתם מתניתין ונוהג בשליל אפי' בן ח' וכפסק הריף:

והרמב"ם פסק בין ג"ה בין חלב אינו ניתר וכבר כתבתי בזה לעיל פ' בהמה המקשה. והנה לעיל ס"ט ע"א פריך למאן אי לר"מ חלב ודם איכא איסור יוצא ליכא וכו' והקשה שם רשב"א להרמב"ם דלית לי' כר"א אר"א א"כ לא פריך מידי דהא לדינא איכא איסור יוצא וגם איסור חלב ודם וכן הקשה בפר"ח סי' ס"ד וכ' שם הפלתי דעכ"פ החלב והדם הגדל אח"כ משנשחטה האם עד שמוליד. אותו חלב ודם מותר כיון שנשחט לאו כבש עז נמצא בשעה שמוליד והוא כבר גדול כבן ב' שנים. הוה איבריו ס' נגד החלב שהי' במעי אמו טרם שנשחטה האם ע"ש ונכון הוא. אבל ה"ל למימר מרגניתא דלעיל שם הקשו תוס' הא ה"ל זוז"ג והניחו בקו' וכתבתי שם כשיטת הראשונים פ' כל הצלמים דשני גורמים שאינם מענין א' ואינם פועלים פעולה א' לא מיקרי ב' גורמים דוקא כעין שאור של חולין ושל תרומה וכיוצא וא"כ לק"מ ק' דודאי פעולת האיברים ביצירת הולד ופעולת החלב ודם שני ענינים הם ולא הוה זוז"ג וא"ש וממילא לק"מ קו' הנ"ל ג"כ לפי הנחת הפלתי דחלב ודם הגדל לאחר שחיטת האם מותרים הם א"כ נוצר הולד מחלב היתר שלאחר שנשחטה האם ומחלב איסור קודם שנשחטה וה"ל ב' פעולות שונות וזוז"ג כי האי מותר ולק"מ:

עולא אמר עץ הוא והתורה חייבה עליו ערשב"א שכ' אי ס"ד תלי' פלוגתתם ביש בגידין בנ"ט א"כ לקמן צ"ט ע"ב מאן האי דמצער לי וכו' ממ"נ אי לא הי' בו הקנוקנות א"כ פשיטא דהגיד עץ ואי הי בו הקנוקנות מ"ט התיר הלא מדרבנן אסורים לכ"ע ע"ש הנה לפמ"ש תוס' בשם שאלתות דלעולא מותרים הקנוקנות אפי' מדרבנן לק"מ ועי"ל דמיירי בירך שנתבשל בו ג"ה ונשפך הרוטב ולא הי' יכול לשער בס' והתיר דבקנוקנות דרבנן מקילינין בנשפך והאי דיתיב אבבא הוה ס"ל קנוקנות דאורייתא ויש לאסור בנשפך עש"ע י"ד סי' צ"ח:

אמר אביי כוותי' דרב אסי מסתברא וכ' רשב"א ואינך אמוראי ס"ל לחלק דוקא בכסלים דרשינן על ולא בתוך הכסלים. משא"כ בכליות כבר כתיב את שתי הכליות נמצא מקריבים הכליות עם כל מה שבתוכו ושוב הוסיף ואת החלב אשר עליהן ולא נכלל בכלל הכליות נמי יקריבו ולא אתי למעוטי על ולא בתוך אלא אדרבא אתי להוסיף אפי' מה שעל הכליות נמי יקריב ע"ש. והא א"ש לשיטת הר"א ממיץ דכל שקרב אגב אבר אסור א"כ כבר נאסר מה שבתוך הכליות שנכלל בהקרבה עם שתי הכליות ואתי חלב אשר עליהן להוסיף כנ"ל. אבל לשיטת תוס' נהי דלהקרבה נכלל כל מה שבתוך הכליות עם הכליות מ"מ כיון שאינו קרב בתורת חלב אלא עם האבר לא נאסר. ושוב כתיב ואת החלב אשר עליהן מה שעליהן נקרא חלב וממילא אסור באכילה אבל מה שבתוכו לא נקרא חלב ולא נאסר. ולפ"ז רבה ואביי פליגו בפלוגתת תוס' והר"א ממיץ:

והנה מ"ש תוס' על הר"א ממיץ מלקמן ס"פ כל הבשר לשונם מגומגם ועיקר כוונת קושייתם אדרב אשי התם דלא בעי למימר חלב השוה בשור כשב ועז וס"ל דכיון דקרב באיל מיקרי הקרבה אלא שמ"מ אינו חייב האוכלו משום דלא מיקרי חלב סתמא ולהר"א ממיץ מה בכך דלא מיקרי חלב הא עכ"פ קרב באיל ולרב אשי הוה זה חלב זהו כוונת קושייתם ועיין מע"מ נתקשה בזה ומ"מ דבריהם צ"ע דהרי המעיין בדברי רא"מ בס' יראים סי' קמ"ד שהקשה לעצמו ממה דהקשה רב מרי לרב זביד אם מועלין בו ליתסר משום חלב תיפוק לי' בלאה"נ תיקשי כיון דקרב אע"ג שאינו חלב ליתסר ותי' הרא"מ דרב מרי נמי ידע דלא מיקרי קרב כיון שאינו אלא בכבשים ע"כ הקשה רק מדנקרא חלב בקרא כל חלב לה' לענין מעילה. וחידש לו רב זביד דמיעטי' קרא בהדיא כל שאינו שוה בשור כשב ועז אע"ג דאקרי חלב והאי קרא להכי אתי למעוטא ע"ש ולפ"ז לק"מ קו' תוס' דעכשיו אתי רב אשי למימר לעולם לא אייתר קרא להכי למעוטי. אבל מ"מ אמת הוא מסברת חוץ שלא נקרא קרב כיון שאינו אלא באיל ולא בשור ועז ורק קושיות רב מרי הואיל ונקרא חלב לזה חידש לן חלב האלי' מיקרי חלב סתמא לא מיקרי. ולא תיקשי עכ"פ וחייב עליו משום שקרב לגבי מזבח ז"א דהרי אינו קרב בשור וכשב ועז בשוה ולא ממיעוט קרא כדרב זביד אלא מסברא וק"ל:

שיטת ר' יואל ורבינו אפרים וק' כה"ג אפירש"י לקמן חלב דקין שנחלקו בו ר' ישמעאל ור"ע ביארתי הכל בעזה"י לעיל פא"ט מ"ט ע"ב ע"ש:

כתיב ויקח מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן א"ר יצחק מלמד שנתקבצו וכו'. כתבו התוספות כתיב ויקח מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן לפי פשוטו יש לפרש שלקח אבן אחד מאבני המקום עכ"ל. לכאורה קשה דכפי דברי התוספות חלף הלך דרשת הש"ס דבקרא לק"מ דכתיב מאבני והדר כתיב האבן דפירוש שלקח אבן מאבני המקום ומהיכא יליף שנתקבצו וכו' אטו התוספות באו לסתור דברי הש"ס ואם רצונם להקשות בש"ס הול"ל תימא דפשטיה דקרא אבל בנסח האי לישנא דכתבו מוכח דבאו לפרש דברי הש"ס. ואפשר לומר דהתוספות הרגישו דאמאי הוצרך הש"ס לומר כתיב ויקח מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן תיסגי לומר ויקח את האבן א"ר יצחק מלמד שנתקבצו וכו' דזיל קרי בי רב דברישא כתיב מאבני והדר כתיב ויקח את האבן והדבר מובן מבלי שיאמר כתיב ויקח מאבני המקום. לזה כתבו משום דלפי פשוטו יש לפרש שלקח אבן א' מאבני המקום להכי אתא הש"ס ואמר כתיב ויקח מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן לאפוקי הס"ד דלקח מאבני המקום דאי הכי מאי אתא לאשמועינן שלקח אבן מאבני המקום פשיטא אלא מהיכא יקח האבן ודאי מאבני המקום והול"ל ויקח אבן וישם מראשותיו אלא מלמד שנתקבצו ונמצא דהוצרך לומר ויקח מאבני המקום ללמדנו דרשא זו דנתקבצו ומשו"ה נקיט הש"ס כתיב ויקח מאבני וכתיב ויקח את האבן להעיר דאין לפרש כפשוטו. ודע דרגילי בעלי הפרשי"ם במקום שאומר הש"ס מלמד וכו' למצוא איזה דין. ולפ"ז דרך אסמכתא ודרך דרש אפשר במ"ש הרב שיירי כנה"ג שהיו מוכרים מצות נטילת לולב בבה"כ ורב המקום נפשו אוותה לזכות במצוה והתנדב סך מה ובא אדם א' והוסיף עליו וקנה המצוה ואמרו לו מדוע ככה עשית להוסיף על הרב וזה זלזול כבוד. והשיב איש זה הרב גדול כבודו אענדנו עטר"ות ויעז"ר אבל לקיים מצות ה' אני חייב בכבוד ה' ורצוני לזכות במצוה ושבחוהו רבנן עכ"ד. ומעין דוגמא פירש הרב הגדול מהר"ר מאיר ערמה ז"ל בנו של הרב העקידה ז"ל פסוק מחמס אחיך יעקב תכסך בושה כלומר ממה שאתה אומר שאחיך יעקב עשה לך חמס שלקח הבכורה מזה עצמו תכסך בושה שהוא נתאמץ לזכות במצוה ואתה בזית אותה עכ"ד. והשתא אלו האבנים מסתמא יש בהן גדולים וקטנים וכיוצא יש הפרש אחר ביניהם ואם כן מה זה היה שכלם נתקבצו וזאת אומרת עלי יניח הצדיק ואף האבן קטן ושפל וירוד היה אומר עלי יניח וסוף דבר משמיא עבדי רעותייהו ונעשו כלן אבן א' שיזכו כלן ומזה נלמוד דין שבדבר מצוה אפילו הקטן צריך שישתדל לזכות במצוה ולא יסוג אחור מפני כבוד הגדול דבדבר מצוה כל אחד ישתדל לזכות לעשות מצות ה' על דרך שהשיב אותו שהוסיף על הרב במצות נטילת לולב וז"ש מלמד שנתקבצו כלן וכו' ללמד דין דלזכות במצוה קטן וגדול שוים. ואם זה הוא באבנים שאינם מצווים ק"ו לבני אדם שהם מצווים במצות:
וראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שכתב וז"ל לכאורה רבי יצחק אינו מתרץ כלל הקושיא אלא מכח התנא וא"כ מה חידש רבי יצחק ואפשר דרבי יצחק לא ס"ל כהאי תנא שכלן נבלעין באחת אלא ס"ל כמ"ש התוספות לפי פשטו שלקח אבן אחת מאבני המקום והא דאצטריך קרא לכתוב מאבני כלל להראות שנתקבצו כל האבנים למקום א' וכל א' אומרת עלי יניח צדיק את ראשו ונראה שזה כונת התוספות עכ"ל. ומאי דקשיא ליה למר מה חידש רבי יצחק לק"מ דרבי יצחק פירש לנו עוצם כונת הא דתנא כלן נבלעו באחד והוא פירש מאי דקשיא בכתוב ומלמד שהם נתקבצו וכו' ומשמיא בעו לזכות לכלן ונבלעו כלן באחד ובזה מובן התנא והש"ס סידר הענין וממילא מובן דרבי יצחק לפרש תנא אתא ומעין דוגמא בסמוך דקאמר הש"ס דרבי עקיבא שאל לר"ג ורבי יהושע כתיב ויזרח לו השמש והש"ס השמיט תשובת ר"ג ורבי יהושע ומייתי דרבי יצחק אמר שמש הבאה בעבורו וממילא מובן דזה השיבו ר"ג ורבי יהושע. ומ"ש הרב ז"ל אינו נח לי חדא דאינו מתישב דאתא קרא לומר מ"ש האבנים ולא יצא שום פועל רק יעקב אע"ה נטל אבן א' שרצה. ותו דרבי יצחק הו"ל לומר כמה דתנא דכלן נבלעו והיה מתישב הענין והכתוב ואמאי נטה לפשטיה דקרא והניח מאי דתנא והניח הדבר בלי טעם וריח. ומ"ש שזה כונת התוספות לכי תדוק התוספות כתבו אפכא לפי פשטו ומוכח דהדרשא אינו כן ודוק הטב:

א"ר עקיבא שאלתי את ר"ג ואת רבי יהושע באיטליז של אימאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל וכו'. כתבו התוס' בכריתות דף ט"ו להודיע שבחן דאע"פ שהיו טרודים היו עוסקין בדברי תורה עכ"ל (בדפוס פפד"מ בגיליון) והגם דבפרק היה נוטל אמרו הגיע לפרשת דרכים זה ת"ח שהגיע להוראה וכו' וכתבו התוס' דסתם ת"ח שהגיע להוראה מהרהר תדיר בתורה. הרבותא הוא שהיו משתדלים לעסוק יחד בתורה ולא סגי להו דכל חד בדידיה יהרהר בתורה:

א"ר יצחק שמש הבאה בעבורו וכו'. צריך להבין דר"ע שאל לר' גמליאל ור' יהושע ומאי שיאטיה דר' יצחק הכא הול"ל דר"ג ור' יהושע השיבו לו כך או תשובה אחרת. וצ"ל דהא דר' יצחק הוא בריתא אלא שהוא ידעה בדורו שקבלה מרבותיו ומייתי לה הש"ס וממילא מובן דזו תשובת ר"ג ור"י לר' עקיבא. א"נ דאינה בריתא והם דברי ר' יצחק. ומייתי ליה שהוא כיוין לתשובת ר"ג ור' יהושע מדנפשיה דלא שמע ויכוח זה וממילא נבין דזהו תשובת רבי גמליאל ור' יהושע. א"נ דמי שהיה שונה מעשה זה שכח תשובת ר"ג ור"י ובא ר' יצחק והשיב ומסתמא כך השיבו ר"ג ור"י אבל הש"ס מייתי דברי ר' יצחק דשכחום לדר"ג ור"י והוא החזירם בדעתו. א"נ דר' יצחק הוא האומר ענין זה והו"ל כאלו בתחילה אמר בש"ס אמר ר' יצחק אמר ר' עקיבא שאלתי וכו' והוא ע"ד שכתבו התוס' ריש פרק אלו מציאות ע"ש. ואחר זמן בא לידי סדר הדורות הנדפס מקרוב וראיתי שם בהקדמתו דף ד' ע"ב דמייתי להא דידן וכתב שבספר שנות חיים תהי עלה והרב המ' תריץ יתיב קרוב לאיזה דבר ממה שצדדנו ע"ש והביא סמוכות מדברי התוס' ע"ש באורך:

כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי וכו'. מצאתי כתוב משם אחד קדוש. מקשים במ"ש כי מטא לחרן אפשר שעברתי מהו אפשר כמסתפק ודאי כי מטא לחרן עבר ולא התפלל. ותו מ"ש כד יהיב דעתיה למהדר מיד ויפגע במקום ופירש רש"י כאדם הפוגע בחבירו דאי לא הדר ממש אלא יהיב דעתיה למהדר נמצא המקום בא לו מאחוריו ואינו לפניו כאדם הפוגע וכו' ונראה דבקפיצה זו שבא לחרן אפשר אחת משתים או בא מלאך ונשאו ליעקב והביאו לחרן כמשז"ל דמבאר שבע עד חרן ח"י יום ויעקב אע"ה באותו יום שיצא מבאר שבע מטא לחרן. או חרן נעקר ממקומו ובא אצלו וזה נסתפק יעקב אע"ה כשראה עצמו בחרן וז"ש אפשר שעברתי דאפשר מלאך נשאני והביאני מבאר שבע לחרן ועברתי על מקום וכו' או אפשר דחרן נעקר ובא אצלי ולא עברתי וכו'. כד יהיב דעתיה למהדר פירוש שהסכים בדעתו דמלאך נשאו ועבר על מקום וכו' מיד קפצה לו ובא להר המוריה שחרן נעקר ובא לו נמצא שהר המוריה רחוק ממנו ועתה בא לו וז"ש רש"י כאדם וכו' נמצא שהר המוריה בא לו לפניו לא מאחוריו זהו תורף דברי הגדול הנזכר:

כתיב ויקח מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן וכו'. כתבו התוס' לפי פשוטו לקח אבן אחד מאבני המקום. שמעתי מרב אשכנזי דמלבד דכלם היו תמהי"ם על דברי התוס' מאי בעו הכא בפשטיה דקרא עוד צריך להבין מ"ש תנא וכלן נבלעו ועוד צריך לדעת מריבת האבנים ולמה הקב"ה עשה נס בשביל האבנים ופירש הרב הנזכר כי בספר זית רענן מקשה עמ"ש ויקח את האבן אבן השתיה שהקריבו עליה אברהם ויצחק דאיך נהנה ממנה ותירץ הרב דלשכיבה הוי שלא כדרך הנאתן וי"מ שלהציל עצמו עשה כמ"ש עשאן כמין מרזב להנצל מחיות וקשה דהרי היו אבנים אחרים עכ"ד וקושייתו עצמה קשה על תירוצו דהגם דהיה שלא כדרך הנאתה מ"מ מאחר שהיו הרבה אבנים מי הכניסו בזה אך י"ל דדבר שנעשה בו מצוה יעשה בו מצוה אחרת כמ"ש בכמה דוכתי. וזה היה מחלוקת האבנים האבן הקדושה זאת אומרת עלי יניח צדיק ראשו דשלא כדרך הנאתן שרי ומאחר שנעשה בה מצוה יעשה מצות אחרות. ואבנים אחרות היו אומרות דמאחר שיש שם אבנים אחרים אינו נכון לעשות כן כי קדש היא ויעקב אע"ה עצמו היה מסופק וז"ש ויקח את האבן בהא הידיעה שהיא אבן שהקריבו עליה וכתיב מאבני ופשטיה דקרא כמ"ש התוס' שלקח אבן מאבני המקום וא"כ היו שאר אבנים ואיך נשתמש בקדש לז"א שהיו מריבות בטענות אלו תנא וכלן נבלעו בעת ההיא לאפוקי מהתנחומא דקאמר שבזמן שראה המלאכים נבלעו ויהי לנס מפני שגם יעקב אע"ה היה מסתפק כיצד יעשה ודוק הטב:

אלא אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש וכו'. הקשה הרב גדול בדורו מהרח"א בספר ישרש יעקב משם הרב המפורסם מהר"ש אלגאזי בספר זהב שיבה דמאחר דלא קשיא ליה אלא מכת שלישית אמאי הוצרך לומר דכת שניה אומרת ב' פעמים ותירץ הרב הנזכר דא"ה למה פלגינהו הול"ל ב' אומרות קדוש ודחה דבריו דברישא הו"ל להקשות כן במימרת רב עכ"ד ואי מהא לא איריא דהמקשן דפריך ליה מהבריתא לא חש לדקדק אך התרצן דאתא לתרוצי מילתיה דרב כיפי תלי לה ומתרצ' היא שפיר מבלי השאיר שום דקדוק בדבריו. מיהו הא איכא לדיוקי על הרב זהב שיבה מאי ק"ל למה פלגינהו הלא לא מצי למתני שתיהן אומרות קדוש דמשמע דבבת אחת אומרות השתי כתות וזה אינו דבזה אחר זה אומרות. ולעיקר הקושיא אפשר דבעי לתרוצי מימרת רב דבכל החלוקה נקט החידוש שאומרת והכי קאמר כת אחת אומרת קדוש וכת שניה אומרת קדוש מלבד שאומרת קדוש כחבירתה הקודמת וכת שלישית אומרת קדוש ה' מלבד שאומרת ב"פ קדוש שאמרו השתי כתות ובזה דייקי דברי רב ואין צריך להגיהם ולהכי נקט השניה אומרת קדוש קדוש ודוק:

(צא רע"ב) א"ר עקיבא שאלתי וכו' והלא לכל העולם זרחה א"ר יצחק וכו'.—סתמו כאן ולא הודיעו מה שהשיבו לר"ע ר"ג ור' יהושע. וכתב הרב סה"ד בהקדמתו, שבספר שנות חיים פ' ויצא נדחק בזה, והוא תירץ שדרך התלמוד לשלב בתוך דברי הראשונים דברי האחרונים, שהיו מפורסמים בימיהם, ואין צורך לבאר שהראשונים אמרו סתם, כי לא ידעו את אשר יאמרו האחרונים להם. ועי' מ"ש לקמן קי ע"א וב"ב כג א.