חולין צג ע"א

דף צג - א

חלב שהבשר של הכסלים חופה אותו מותר!

אלמא אמרינן: חלב שעל הכסלים אמר רחמנא שהוא אסור, ולא חלב שבתוך הכסלים! הכא נמי אמרינן: חלב שעל הכליות אמר רחמנא, ולא שבתוך הכליות!

גופא: אמר רבי אבא אמר רב יהודה אמר שמואל: חלב שהבשר חופה אותו מותר!

ומקשינן: איני, והאמר רבי אבא אמר רב יהודה אמר שמואל: האי תרבא דתותי מתנא החלב שעל הכסלים, שמתחת למתנים, אסיר! הרי, שאף על פי שהוא מחופה בבשר המתנים, אסור?

ומתרצינן: אמר אביי: בהמה בחייה - פרוקי מיפרקא! כשהיא הולכת, האיברים שלה נעים והכסלים והמתניים מתרחקים זה מזה, ואז החלב שעל הכסלים הוא גלוי, ואינו מכוסה על ידי המתנים.

דאמר רבי יוחנן: אנא - לאו טבחא אנא, ולאו בר טבחא אנא. ונהירנא, זכור אני, דהכי הוו אמרי בי מדרשא: בהמה בחייה - פרוקי מיפרקא!

אמר רבי אבא אמר רבי יהודה אמר שמואל: חלב שעל המסס ובית הכוסות - אסורין, וענוש כרת האדם האוכלן. וזהו חלב שעל הקרב! כלומר אף הוא בכלל חלב שעל הקרב, אף על פי שאינו עיקר החלב שעל הקרב [עיין רש"י].

ואמר רבי אבא אמר רב יהודה אמר שמואל: האי תרבא דקליבוסתא, חלב שעל העצם ששמו קליבוסתא - אסור, וענוש כרת. וזהו חלב שעל הכסלים!

ואמר רבי אבא אמר רב יהודה אמר שמואל: חוטין שביד, שבכתף הבהמה, אסורין.

אמר רב ספרא: משה! כלומר תמיהני על תלמיד חכם כמותך שאסרת חוטין שביד, דמי אמר רחמנא לא תיכול בישרא?!

אמר רבא: משה! תימה על רב ספרא, מי אמר רחמנא אכול דמא?! שמחמת הדם שבו הוא אסור.

ואי חתכיה ומלחיה להני חוטין, והוציא מהם הדם, אפילו לבשל בקדירה נמי [ולא רק בצלי] שפיר דמי!

אמר רב יהודה אמר שמואל: ריש מעיא באמתא האמה הראשונה של המעים, בתחילת יציאתם מהקיבה - בעי גרירה! צריך לגרור שם את החלב שעליהן. וזהו חלב שעל הדקין, שנחלקו בו תנאים לעיל [מט - ב] אם הוא אסור משום חלב.

ואמר רב יהודה: חוטין שבעוקץ, שבזנב, אסורין משום חלב.

ומבאר: חמשה חוטי אית ביה בכפלא בעוקץ: תלתא מימינא של הבהמה ותרתי משמאלא. הני תלתא דימינא מפצלי כל אחד מהם לתרי תרי. והני תרי דשמאלא מפצלי כל אחד מהם לתלתא תלתא.

ויש נפקא מינה לדעת את כל הפיצולים: דאי שליף להו עד דחמימי - משתלפי. שבעוד הבשר חם, תיכף לאחר שחיטה, נשלפים בקלות כל החוטין עם פצוליהם. ואי לא, בעי חטוטי בתרייהו אחר כל פצולי החוטין.

אמר אביי, ואיתימא רב יהודה: חמשה חוטי הוו. בחמש מקומות בבהמה נמצאים חוטין האסורין. תלתא מהם אסורין משום תרבא, חלב. ותרין מהם אסורין משום דמא.

ואלו הן:

דטחלי, חוטי הטחול, ודכפלי של העוקץ, ודכוליתא של הכליה - אסורין משום תרבא.

דידא, חוטי היד, ודלועא של הלחי - אסורין משום דמא.

למאי נפקא מינה, משום איזה איסור הם אסורים? דהני דאסירי משום דמא - אי מחתך להו ומלח להו, שפיר דמי, שהרי יצא מהם הדם. ואילו הנך דאסירי משום תרבא - לית להו תקנתא!

אמר רב כהנא ואיתימא רב יהודה: חמשה קרמי הוו. בחמש מקומות נמצאים קרומין האסורין. תלתא אסורין משום תרבא, ותרי משום דמא.

ואלו הם:

דטחלי דכפלי ודכוליתא, כל הקרומין הללו אסורין משום תרבא.

דביעי קרום שעל ביצי הזכר ודמוקרא ושעל המוח אסירי משום דמא.

רב יהודה בר אושעיא הוה קא קליף ליה את הקרום שעל הטחלא, ללוי בריה דרב הונא בר חייא. הוה קא גאים ליה מעילאי היה קולף רק בעליונו של הטחול. אמר ליה לוי לרב יהודה: חות ביה טפי! הורד וקלוף גם מלמטה.

אתא אבוה דלוי, אשכחיה, אמר ליה ללוי: הכי אמר אבוה דאמך משום דרב, ומנו, רבי ירמיה בר אבא: לא אסרה תורה אלא קרום שעל הדד בלבד! על מקום עביו של הטחול, שהוא מלמעלה.

ומקשה לוי לאביו: איני. והאמר רב המנונא: תנא: קרום שעל הטחול אסור, ואין חייבין עליו כרת משום חלב!

והוינן בה: היכי דמי? אילימא קרום שעל הדד, אמאי אין חייבין עליו? והרי זהו חלב הקרב. אלא ודאי דכוליה. הקרום של כל הטחול שאינו על הדד, שהוא אסור, אף על פי שאין חייבין עליו, ואם כן כיצד רוצה אתה להתיר לכתחילה את הקרום שאינו על הדד?

אמר ליה אבוה דלוי: אי תניא תניא!

גופא: אמר רב המנונא: תנא: קרום שעל הטחול אסור ואין חייבין עליו. קרום שעל גבי כוליא אסור ואין חייבין עליו.

ומקשינן: והתניא: חייבין עליו, בין בקרום שעל הטחול ובין בקרום שעל גבי כוליא?

ומתרצינן: טחול אטחול לא קשיא: הא דחייבין עליו היינו על הקרום שכנגד הדד. הא דאין חייבין עליו היינו שלא כנגד הדד.

כוליא אכוליא נמי לא קשיא: הא דחייבין עליו בעילאה, הקרום העליון שעל הכליה, שהוא חלב ממש. הא דאין חייבין עליו בתתאה הקרום התחתון.

ביעי חשילתא ביצי הבהמה [זכר] שנתלשו ומחוברים בצורה רופפת לגוף הבהמה - פליגי בה רב אמי ורב אסי.

חד אסר לאכלם אפילו אחר שחיטת הבהמה, דחשיב כאילו נתלשו לגמרי מהבהמה בעודה חיה, והשחיטה של הבהמה לא הועילה להם, כי הרי הם אבר שנתלש מן החי.

וחד שרי, כיון שעדיין מחוברים הם מעט לבהמה הרי הם חלק ממנה, וניתרים בשחיטת הבהמה.

ונהירנא. כלומר וזכור אנא:

דקליבוסתא הנייש:

חוטין שביד אסורין. כלומר גידין שבזרוע:

משה מי קאמר רחמנא לא תיכול בשרא. כלומר בלשון כבוד כלומר אדם חשוב:

ריש מעיא באמתא בעי גרידא. ואיזהו ריש מעיא מן המצר ולמטה כשמתחיל בני מעים מן הכרס באורך אמה חשוב ככרס עצמו ובעינן שיגרדנו מן החלב למעלה:

חוטין שבעוקץ. כלומר שבאליה אלו החוטין שבכפלי:

הנך לית ליה תקנתא דמשום תרבא אינון:

דביעי ודמוקרא. כלומר מביצים של בהמה שקרמא למעלה מן הביצים. ודמוקרא חיתא דמתנח ביה מוחא דהוא אסור משום דמא:

אלא שעל הדר בלבד חוט גדול של חלב שמעורה בטחול אלא לאו דכוליה אסור [ואינו] חייב עליו:

ביעי חשילתא. כלומר ביצים המעוכים כמו מעוך וכתות. בבהמה שחשוב כמי שנטולין מן הבהמה וחשוב כאבר מן החי:

חתכיה ומלחי' אפילו לקדרה ש"ד. פי' לאו דוקא אפי' מכלל דבצלי איירי' אלא לישנא בעלמא הוא דחתכיה ומלחיה אוכלן אפילו דלא אמר רחמנא לא תיכול בשרא [אלא בצלי] (ולהכי קאמינ') [דנימא] אסורין תדע דהא לק' נמי איתמר כי האי לישנא גבי מוזריקי ולצלי שרי בלא כלום כדאמרי' תלייה בשפודא מידב דייב דמא וכן אגומרי.

ויש מחמירין ומפ' מדקאמרי' אפילו לקדרה מכלל דפלוגתייהו דרב ספרא ור' אבא לצלי ולא דמו חוטין שביד למוזריקי דהתם מוזריקי בפני עצמן הם אבל הכא בחוטין שבתוך היד שלמים הם ובתוך היד הן ואפילו לצלי צריכין חיתוך לרב יהודה וזה דעת התוספות.
ואין ראיה לזה הפירוש דמ"מ התם נמי אמרי' כי האי לישנא אפי' לקדרה ש"ד ולצלי לא בעי ולא כלום ומי שפי' דהתם נמי צריך חתיכ' לצלי ולא מיעטו אלא מליחה אין ממש בדבריו.

ואמר רבי אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חוטי יד אסורין אמר ליה רב ספרא משה מי אמר רחמנא לא תיכול בשרא. פירוש, קסבר רב ספרא דאסורים לעולם קאמר, ומשום הכי קא מתמה דלא אסרה תורה בשר בעלמא, דהא חלב בחוטי יד ליכא. ואהדר ליה רבי אבא דלאו אסורין לעולם קא אמרינן ומשום חלב אלא משום דם שכנוס בתוכן, ולא שרא רחמנא דם.

חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי. ופירש רבי יצחק בעל התוס' ז"ל דמדקאמר אפילו לקדרה, משמע דעד השתא בצלי קאמר, ואפילו הכי קא אסר להו לחוטי יד בלא חתיכה, ולא מחוור דלצלי לא בעיא חתיכה ולא מליחה וכדמשמע לקמן (חולין צג ע"ב) דאמרינן האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי, אותבי אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר משאב שאיב ליה וחד אמר מצמת צמתה ליה, והלכתא משאב שאיב ליה, אלמא לצלי לא בעינן לא חתיכה ולא מליחה ואפילו במידי דבעי חתיכה ומליחה לקדרה, ומאי דקא דאיק רבי' יּצחק ז"ל מלשון אפילו התם נמי אפילו קאמר, ואפילו הכי לקדירה דוקא ולא לצלי. ותי' בתוס' דהא דאמר רבינא בבשרא דאסמיק מישאב שאיב ליה נורא בדחתכיה אלא דלא מלחיה, וקשא דהא סתמא קאמרינן אנחיה אגומרי, וכיון דלא קאי אחתכיה ומלחיה דקאמר איתיה דחתכיה ליבעי הוה ליה למימר הכא בהדיא ולא הוה שתיק מינה. ועוד מצאתי באיסור משהו לרבי אברהם בר דוד ז"ל מדאמרינן תלייה בשפודא מידב דאיב אנחיה אגומרי רב אחא ורבינא חד אמר מצמת צמתא ליה, ואי בעיא חתוכא לצלי היכי צמתא, והא קא נפיק דרך חתוכא, וכן ביעי וכן במוזרקי פליגי, ואי דחתכינהו היכי צמית להו נורא, אלא שמע מינה דלא בעיא חתוכא לצלי, ועוד דאמרינן לקמן (חולין קלג, א) אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב חוטין שבלחי אסורין [ו]כל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנה, ולא היא אי מטוי להו מידב דאיב אי לקדרה איידי דמחתך ומלח להו מידב דיבי, אלמא מדקאמר אי לקדרה איידי דמחתך להו ומלח להו ולא קאמר הכי לצלי אלא אמר סתם אי מטוי להו מידב דאיבי, שמע מינה דלצלי לא בעי חתיכה ולא מליחה, דנורא משאב שייבא ליה לדמא. וכן שדר רב עמרם ממתיבא כל שהוא משום דם לקדרה אסור לצלי מותר כל שהוא משום חלב אף לצלי אסור. ותשובת הגאונים ז"ל בר יונה או בר אווזא דמטוי ליה לא בעי קריעה ומליחה ולא עדיף מכבדא, ולא אשכחן צלי דבעי מליחה כלל, ושדרו ממתיבתא בשרא דלית ביה מלחה לטוויי טווייה דשייב ליה נורא ובתר דמטוי פלגא איבעי לבשולי שפיר דמי, והלכך חוטי יד אי לצלי לא בעי לא חתיכה ולא מליחה דנורא מישב שייבא ליה כדאמרן.
ומיהו תמיהא לי דהא קיימא לן כר' יהודה בורידין דאי לא נקבינהו בשעת שחיטה אפילו לצלי בעינן חתיכה כדאמרינן לעיל (חולין כח, ב) אמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת, אבל בבהמה הואיל ומנחתה אבר אבר לא צריך, אלמא אפילו לצלי אסורה אלא אם כן חותכו אבר אבר בבהמה (אולי כבהמה), ולא משום ורידין עצמן לבד הוא שצריך לחתוך אבר אבר, אלא משום שאר חוטי הגוף, ותדע שאילו משום ורידין לבד למה לן לחתוכיה אבר אבר בנטילת ורידין לבד סגי ליה, אלמא משמע דאפילו שאר חוטין אין כח האש מוציאן מידי דמן אלא בחתיכה, אם כן חוטי יד שאינן נכשרין בנקיבות ורידין לפי שאינן שופכים בורידין כמו שאר החוטים שבגוף, אמאי לא בעי למחתכינהו כשאר חוטי הגוף בשלא שחט את הוררידין, ושמא נאמר דשאר חוטין שבגוף שנשפכין דרך הורידין כשבהמה (מונחה) [גונחת] הדם פורש ממקומו לצאת דרך הורידין, וכשאין הורידין נקובין חוזר הדם לאחוריו ונקרש במקומו, ומשום כך קשה לפלוט מכח האש אלא אם כן חותכו, והאש שואב הדם דרך החתוך, אבל חוטי יד ושבלחי שאינן נשפכין דרך הורידין ואינו מתנענע ממקומו אינו כל כך קשה לפלוט בכח האש. ואינו מחוור דהא מזריקי נמי אמרינן לקמן דנורא שאיבא להו ומזריקי היינו ורידין שלא חתכן בשעת שחיטה. ויותר היה נראה כסברתו של רבי' יצחק ז"ל מהא דורידין שהקשינו והא דשרינן לקמן מזריקי בלא חתיכה ומליחה כלל כדברי הרב רבינו אברהם בר דוד ז"ל, שאני התם שהן מופשטין ופניהם על פני האש ויש כח באש להוציאן מידי דמן בענין זה, אבל חוטין מלאין שמובלעין בבשר הזרוע אין כח באש להפליט דמן אלא אם כן חתכן ועושה להן פתח להוציא ממנו הדם, והא נמי דאמרינן בהזרוע (קלג, א) לטויה מידב דאיב, ולא קאמר כיון דמחתך להו ומלח להו, [כד]אמרינן אי לקדירה כיון דמחתך ומלח להו, איכא למימר דתלמודא מפשט פשיטא ליה דבעי חתיכה אפילו לטויא מדר"י אמר שמואל דהכא, אלא משום דאינו צריך ליטול איצטריך לאשמועינן דנורא משאב שאיב ליה דם דרך חתך, ובקדרה הוא דאיצטריך לאשמועינן במאי מתכשר דאף על גב דמחתך ליה כי פליט בקדרה הוא דאפלט, הלכך איצטריך לאשמועינן תקנתא דהיינו מליחה, ואיידי דאיצטריך למימר דמלח ליה איצטריך נמי למימר דמחתך להו, דלא תימא כיון דמלח ליה תו לא צריך חתיכה, דהא מלח מוציא מידי דם בכל מקום הכא נמי במליחה לחודה סגי ליה, קא משמע לן דהכא חתיכה ומליחה בעיא כן נ"ל.
אלא דאכתי ק"ל מרישא בכבשא דאמרינן דאי אנחיה אנחיריה, אי נמי בית השחיטה לתחת שפיר דמי, והאי רישא משום קרמא דמוקרא הוא, וקרמא גופיה משום איסור דמא, ואפילו הכי כי מנחיה לרישא ובית השחיטה לתחת דאיכא דוכתא למידב דמא שרי, ואף על גב דלא חתיך קרמא גופיה, אלמא חתיכה לא בעי בצלי. ומדוחק יש לומר דקרום שאני, שהוא רך ודוק ויש כח באש להפליטו בלא חתיכה כלל. אחר כך מצאתי שנשמרו בתוס' מזה אמרו דרישא בכבשא, היינו כשמניח להשיר את השער בלבד, ובשיעור מועט כזה אין לחוש, אבל לצלותו אסור בלא חתיכה, ואינו מחוור וגם הם מגמגמין בו, ומיהו משמע דלכולי עלמא מיהא למכליה באומצא אסור משום דם החוטין.
ואם תאמר כיון דלא פריש הוה ליה דם האיברים דשרי לגמרי בשלא פירש, כדאיתא בכריתות (כב, א) וכדקיימא לן נמי לקמן (חולין קיא, א) גבי כבד מר חלטי ליה בחלא ומר חלטי ליה ברותחין, דלמא כי לא פריש שרי לגמרי, יש לומר דשאני הכא שהוא כנוס בתוך החוטין ולא אמרו בדם האיברים שהוא מותר אלא בדם שהוא נבלע בבשר האיברים, אבל דם הכנוס אסור, והילכך באומצא מיהא אסור עד שיטול החוטין כולם, אפילו לצלי נמי אסור, אלא אחר שיצ(י)לוה היטב כדי שיצא כל דם החוטין על האש. שאם לא כן אף על פי שהגיע למאכל בן דרוסאי או יותר, עדיין הדם נשאר בפנים ואסור. ושמא אף הבשר אסור, אף על פי שנוטל משם החוטין לאחר צלייה, לפי שהדם שבחוטין נבלע בבשר ועדיין לא יצא ממנו, בשלמא אם הוא מתבשל יפה מותר, משום דאמרינן כבולעו כך פולטו וכמו שאמרו בפסחים (עה, ב) גבי מוליאתא, אבל אם לא נתבשל היטב שמא הדם שפירש מן החוטין נבלע בבשר ועדיין לא נפלט. ויש לדקדק אם צריך לבדוק אם יצא כל הדם מן החוטין אף על פי שנצלה היטב, דכיון שהוחזק באיסור הוה ליה כבהמה בחייה, דאמרינן (ט, א) לעיל שהיא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה, וכן נמי החוטין שהוחזקו באיסור, ויש לומר דכיון שנצלה הבשר עד שאפשר לצאת דם החוטין באותה (כלי) [צליה] באומד יפה תו לא צריך, אלא חזקה על הדם שיצא בשיעור הצלייה, שאם אין אתה אומר כן בשר במליחה היאך מותר בקדירה דילמא עדיין לא נפלט דמו. ופירש הוא לתוך הקדרה, אלא שנסמוך על שיעור מליחה שמוציא את הדם, הכא נמי חזקה על שיעור צלייה שמוציא דם החוטין כנ"ל.
ולענין מליחת צלי שכתבנו בשם הגאונים ז"ל שאינו צריך כלל, כן כתב רבינו יצחק ז"ל, והביא ראיה דאמרינן במסכת שבת (קכח, א) בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו בשבת רב חסדא אמר אסור, ופריך והא ההוא בר אווזא דהוה בי רב חסדא והוה מטלטל לה משמשא לטולא, שאני בר אווזא דחזי לאומצא, ואמרינן נמי בריש מכילתין (טו, ב) השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, וההוא ודאי בלא מליחה מיירי, דהא אסור למלוח בשבת משום מעבד, כדאמרינן בשבת (עה, ב) האי מאן דמלח בשר מיחייב משום מעבד, ואף על גב דאוקימנא דלא אמרו אלא דקא בעי ליה לאורתא, כלומר שמלח היטב כדי ליבשה כמו שעושין לבשר מליח שמצניעין, מכל מקום במולח קצת פטור אבל אסור הוא כדאמרינן בשבת (קח, ב) גבי פוגלא ממלח לא ממלחנא טבולי מטבלנא. כל שכן בשר שהוא מתקנו במלח שהוא אסור בשבת, וכל שכן אם הוא בלא מליחה, דהשתא משוי ליה אוכלא ואסור. אלמא בשר חי מותר בלא מליחה, והוא הדין לצלי, דעיקר טעמא משום דדם האיברים מותר לגמרי בשלא פירש, ומה שיצא בחוץ (שואפו) [שואבו] ושורפו, ואינו חוזר ונבלע, והא דאמרינן לעיל (חולין לג, א) בפרק השוחט הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, חותך כזית בשר מבית שחיטתה, ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, וממתין עד שתצא נפשה ואוכלו, וההוא לצלי מיירי, מדקאמר וממתין עד שתצא נפשה, דאי לקדרה מאי ממתין דקאמר, דהא ודאי בכדי שיעור שהיית מליחה תצא נפשה, אלמא לצלי נמי בעיא מליחה, יש לומר דכיון שחותכו קודם שתצא נפשה הדם מתקבץ שם ולפיכך צריך מליחה, אי נמי איכא למימר לקדרה מיירי, וממתין דקאמר, משום דפעמים שמפרכסת הרבה, ואתא לאשמועינן שאסור לאכול ממנה עד יציאת נפשה, אבל לצלי אפילו בכי האי גוונא לא בעיא מליחה, דלא גרעה מבשרא דאסמיק דלצלי לא בעיא מליחה כלל כדאמרן. והא דאמר בפרק קמא דביצה (יא, א) ושוין שמולחין [עליו] בשר לצלי, לאו משום שצריך מליחה, אלא קא משמע לן שמותר למלוח בשר על העור בי"ט מליחה מועט[ת] כדרך שבני אדם רגילין למלוח בשר לצלי, ואין כאן משום מעבד העור בי"ט. והא דאמרינן במנחות בפרק הקומץ רבה (מנחות כא, א) יכול תבונהו תלמוד לומר תמלח, מאי תבונהו אמר רב אשי יכול יתן בו טע' (כבונה) [כבינה] תלמוד לומר תמלח, כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, ואמר אביי וכן לקדרה, ואיכא נוסחאות דגרסי אמר אביי וכן לצלי דאלמא לצלי נמי בעי מליחה, פי' רבינו יצחק בעל התוס' ז"ל דשבוש הוא, דלצלי א"צ מליחה כלל כמו שהוכחנו וגרס דוקא וכן לקדרה.
אבל הראב"ד ז"ל כתב בסוף איסור משהו שלו דבגרסא ספרדית מצא וכן לצלי, והיא ישרה בעיניו, דלנוסחאי דגרסי וכן לקדרה, מאי וכן, דהא לא השוה לו מליחת בשר לקדרה, שהרי זו א"צ שהייה במלח ולקדרה בעיא שהייה, וזו א"צ הדחה ממלחו אלא צריך להעלותו עם מלחו ולקדרה בעי הדחה קודם בשולו, ועוד דלקדרה אשמועינן שמואל דאין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה. אבל לגרסא ספרדית דגריס וכן לצלי אתיא שפיר, דמהא דאביי שמעינן חומרא דמליחה אפילו לצלי ומיהו לא בעי שהייה ולא בעי הדחה אלא מולחו וצולהו מיד עם מלחו, שכן היה עושה בשעת הקטרת אימורין, והיינו דאמר רב אשי יכול יתן בו טעם (כבונה) [כבינה], כלומר שישהא במליחת האימורין עד שיקבל הבשר טעם המלח [ו]יהא מוטעם (כבונה) [כבינה] שנותנת טעם באדם, תלמוד לומר תמלח ומעלהו עם מלחו, ועלה אמר אביי וכן לצלי, והרב רמב"ן ז"ל כתב בריש מכילתין גבי השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא כדברי הראשונים ז"ל שהתירו צלי בלא מליחה כלל, ואפילו לגרסא הספרדית דגרסי התם במנחות וכן לצלי דלהקל קאמר, והכי קאמר מי שרוצה למלוח הצלי מותר אף על פי שאינו מדיחו וצולהו עם מלחו, (וקמ"ל מאי) [מהו] דתימא אם מולחו אסור עד שידיחנו מפני שהמלח בולע הדם והוא נאכל עם הצלי, קא משמע לן דהמלח על ידי האור מפלט פליט מבלע לא בלע, והילכך מותר לתת מלח על גבי צלי וצולהו בלא הדחה ובלא ניפוץ, ולנוסחת הספרים שלנו דגרסי וכן לקדרה, קא משמע לן שצריך למלוח משני צדדין אפילו נתן מלח הרבה מצד אחד אינו יוצא מידי דמו בכך. וקא משמע לן נמי שאין צריך לבונהו (כבונה) [כבינה] אלא במלח פחות מכאן כדרך שהוא מולח בקדשים. ור"ח ז"ל גריס וכן לצלי, וגם הוא כתב בפרק כל הבשר (חולין קיג, א) גבי שובר מפרקתה של בהמה מהא שמעינן דאסור למבלע דם באברים והאוכלו כאילו אוכל דם הוא חשוב, אבל דם המובלע באיברים מעצמו אינו כדם, דגרסי בזבחים (כו, א) שמע מינה דם המובלע באיברים דם הוא, ודחינן משום שמנונית ע"כ. [ו]בפסחים (עא, א) אמרינן לענין שעירי הרגלים בשבת חי נאכלין צלי אין נאכלין. אלמא בלא מליחה נאכלים שאיברי חטאת אינן קריבין ואינן טעונין מליחה משום גבוה ולצורך הדיוט אסור למלוח כדאמרן לעיל, ואפילו הכי אין נאכלין בלא מלח. וכן כתב הרב אלברצלוני ז"ל וכי בעינן מליחה לקדירה אבל לצלי לא בעינן מליחה דנורא משאב שאיב.
ומיהו הא דאמרינן דצלי בלא חתיכה ובלא מליחה סגי ליה. הני מילי בששחט את הורידין ושני סימנין, הא לאו הכי אסור עד שיחתכנו וימלחנו היטב, שהרי בעוף אסור בצלי בשלא שחט את הורידין, ולא התירו בהמה אלא הואיל ומנתחה אבר אבר, אלמא כל אימת דלא שחט את הורידין הדם כנוס [ו]מובלע בחוטי הבשר ואסור, אי נמי חשבינן להו כדם שפירש משום שהתחיל לצאת ממקומו והוה ליה כדם שפירש שהוא בלאו, דומיא דשובר מפרקתה של בהמה דמבליע דם באיברים ואסור למיכל מיניה באומצא, דהא סלקא בתיקו לקמן בפרק כל הבשר, והוא הדין נמי לשני סימנין שצריכין ליחתך בשעת שחיטה שהדם חם, הא לאו הכי אפילו עוף נמי אסור בלא חתיכת אבר אבר לצלי ולקדרה חתיכת אבר אבר ומליחה, דאפילו רבנן דפליגי לעיל (חולין כז, א) עליה דר' יהודה בורידין בסימנין מיהא מודו שדם האיברים מן הסימנין יוצא, וכדאמרינן לקמן (חולין קיג, א) בשובר מפרקתה של בהמה, וכל שכן בשלא נשחטו שני סימנין שאין מקום לדם שיצא משם ואפילו בעוף נמי, שהרי שנינו השוחט אחד בעוף הא לכתחלה בעינן שנים, ועוד דהא אמרינן לעיל (חולין כט, א) חדא בחולין וחדא במוקדשין, וצריכא, דאי אשמועינן קדשים התם הוא דבעיא רובא משום דלדם הוא צריך אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך, אפילו פלגא נמי סגי ליה, אלמא אפילו בחצי הסימן אין כל דם הסימנין יוצא, כל שכן שאין דם האיברים יוצא בסימן אחד, והילכך צריך לבדוק בורידין ובשני סימנין ואפילו בעוף, ואם לא נשחטו שניהם או רובן (והורידין) צריכין חתיכה כמו שאמרו בורידין, וכן כתב הרב רבינו משולם ז"ל באיסור משהו שלו.
והראב"ד ז"ל כתב וז"ל לצלי מיהא מתכשרי כולהו בחתיכת הורידין ובשחיטת רוב שני סימנין בשעת שחיטה, והוא דממצה ליה שפיר כדכתב מרנא ע"כ. ומיהו קשיא דהא ודאי לר' יהודה בששחט ושט או קנה ושני ורידין סגיא ליה ולא בעיא חתיכת אברים כלל, וכדתנן לעיל (חולין כז, א) ר' יהודה אומר עד שישחוט הורידין, ואדרבנן דאמרי השוחט אחד בעוף קאי, אלמא בסימן אחד ובשני ורידין סגיא ולא בעיא חתיכה כלל, ורבנן נמי אפילו בסימן אחד בעוף משמע דסגי להו ולא בעיא חתיכת אבר, כדתנן (שם) השוחט אחד בעוף שחיטתן כשירה, ובלא חתיכה ודאי קאמר, מדקתני עלה רבי יהודה אומר עד שישחט את הורידין, כלומר אינו ניתר בלא חתיכה עד שישחוט את הורידין, דלהכשירו בחתיכה אפילו ר' יהודה מודה דורידין אינן בתורת שחיטה וכדאסיקנא בגמרא, אלא שאתה יכול לומר בזו אפילו דלרבנן בשלא שחט שני סימנין ונתקרר הדם יפה אינו ניתר אלא בחתיכת אברים, אלא שאינן מצריכין חתיכת ורידין ושני סימנין בשעת שחיטה ממש אלא סמוך לשחיטה שעדיין הדם חם מעט קצת ונפלט וכדאמרינן ליה לר"י לעיל (חולין כח, ב) וכי מאחר שלא הוצרכו הורידין אלא לדם מה לי בשעת שחיטה מה לי שלא בשעת שחיטה, כלומר אלא סמוך לשחיטה קצת, דאכתי חאים דם נפיק, ואמר להו ר"י בשעת שחיטה חאים דם שפיר ונפיק לאחר שחיטה קריר דם ולא נפיק שפיר, אלא ר"י בסימן אחד ובשני ורידין סגיא, וכדתניא ר"י אמר בעוף עד שישחוט ושט ושני ורידין, ופירשו בגמרא (כח, א) דלא אמר ושט אלא משום דורידין סמוכין לושט, וה"ה לקנה לבד ושני ורידין.
ולקדרה מיהא שמעינן מההיא דאמרו במנחות בפרק הקומץ (מנחות כא, א) ליתן בו מלח משני צדדין וכן תרנגולת או טלה צריך למלוח בפנים ובחוץ כדאמרינן התם הא כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, ואמר אביי וכן לקדרה, ולגרסא ספרדית ור"ת ז"ל דגריס התם וכן לצלי, שמעינן נמי מהתם דמלח שנותנין על גבי צלי א"צ ניפוץ, אלא צולהו ומלחו והוא ומלחו שרי. וה"ר משולם כתב באיסור משהו דמליחת בשר לצלי בעי ניפוץ המלח קודם צלייה. ותפס עליו הראב"ד ז"ל, וז"ל אמור מעתה שצריך הדחה שאין ניפוץ בלא הדחה, ואם כן אין כאן מליחה, והלא כל העולם נוהגין כן ששופדין הבשר בשפוד לצלותו, ולאח"כ נותנין עליו את המלח לומר כי עם המלח והאש הדם יוצא יפה יפה והמלח אינו בולע מן הדם כלום, כי האש שואבת אותו ואם בולעו מיד פולטו, וכה"ג פוק חזי מה עמא דבר ע"כ.
ושיעור מליחה כשיעור צלייה כ"כ בהלכות גדולות.
ובשעת מליחה כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו דאותן חתיכות שיש בהם חוטי הדם צריך להניח בשעת מליחתן (חתיכן) [חיתוכן] למטה, כדי שיזוב הדם דרך החתך, ואף על גב דלצלי לא בעי חתיכה כלל כדאמרן לעיל, וכדמשמע מבשרא דאסמיק ומביעי ומזרקי כמ"ש למעלה, מיהו לגבי מליחה כיון שצריך לחתכם כדאמרינן חתכינהו ומלחינהו, דאלמא אין גדול כח המלח ככח האש להוציא הדם כי אם ע"י חתיכה, נראה שג"כ צריך להניח החתך למטה דכל היכא דבעי חתיכה בעינן חתוכא לתתא כי היכי דלידוב דמא בין לצלי כגון כבדא בין לקדרה בחוטי יד ובדלועא וכדותייהו.
וכתב עוד לענין חתיכתן והרוצה לצאת ידי חתיכת החוטין יחתוך כל אבר ואבר לשנים, וישבר את העצם לשני חלקים, ולא יסמוך על חתיכת הבשר שעל גבי העצם, כי פעמים שהחוטין אצל העצם ויחתוך הבשר והחוטין עדיין קיימין גם לא יסמוך בפירוק האיברים זה מזה שמתפשטין לתוך האיברים ומתרככין (עד) [עם] לוחות הבשר ושם הדם רבה, ומשם צריך לחתכם כי הפתח נפתח ורחב ליציאת הדם משם, ובשעת מליחה יתן החתוך למטה בירידה, וכן הדם יצא יפה.
ומיהו אחר מליחה נראה שאין צריך לחלוט את הבשר במים חמין כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' מאכלות אסורות ה"י), ודבר זה הוא מן התימה דהא דאמרינן לקמן בפרק כל הבשר (חולין קיא, א) גבי כבד מר חלטי ליה ברותחין בשלא נחתך ונמלח קאמר, אבל בשר שנמלח שוב אין צריך חליטה כלל, וכן נראית דעת הרב ראב"ד ז"ל, וכן שדרו ממתיבא דלא בעינן רותחין, דכי בעיא רותחי לחליטה הני מילי דשרי ליה בלא מליחה דחליט ליה עמודא דרותחין, וכיון דלאו כל אינש יכול למיקם על שיעורא דחליטה, תקינו הדחה ומליחה והדחה.

א"ר יהודה ריש מעיא באמתא בעי (גרידה) [גרירה]. וזהו חלבש על הדקין, פירש רש"י ז"ל כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרר חלב שעליהן עד אורך אמה, וזהו חלב שעל הדקין שנחלקו בו רבי ישמעאל ור' עקיבא באלו טריפות (מט, ב) ור"ח ז"ל כן פי', ומשם אחרים כתב (שהיה) [שהוא] המעיא הנמשך מן הכרכשתא ולמטה. ולא מיחוור דכרכשא לא מיקרי מעיא אלא הדקין. וכדאמר לקמן (חולין קיג, א) תרגמא אהדרא דכנתא וכרכשא. ולעולם קוראין חלחולת או כרכשא, והפירוש הראשון עיקר.

ואי לא צריך לחטוטי בתרוייהו. ואף על גב דהני חוטי מיבלעו בגו כפלי, לא דמי לחלב הכסלים דרשינן, משום שהבשר חופה אותו, דהכא איכא למימר כדאמרן גבי חיוורא דתותי מותני דבהמה בחייה אפרוקי מפרקא.

אמר אביי ואיתימא רב יהודה חמשה חוטי הוה תלתא משום תרבא ותרי משום דמא וכו' דידא ודלועא משום דמא למאי נפקא מינה הנך משום דמא אי חתיך ומלך שפיר דמי. כלומר לקדרה, וכמו שכתבנו לעמלה, והוא הדין לחוטין שבגף העוף, דגף העוף כיד הבהמה, והילכך צריך לחתוך עצם האגפים ולמלחם, וכן עצם הלחיים בעוף וחוטין שבכתף בכלל ידא הם, וצריך לחתכם או ליטלם, כן כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו, וכן כתב בעל התרומות ז"ל וכן החוטין שתחת הלשון בכלל דלועא הן וצריך לחתכן או ליטלן, ותמיהא לן מדקאמרי סתמא תרתי משום דמא, ונפקא מינה דאי חתיך ומלח להו שפיר דמי, משמע דבכל ענין מיירי בין בשחתך את הורידין בשעת שחיטה בין שלא חתך את הורידין, דאפילו כי חתך את הורידין שני אלה שביד ושבכתף אינן אדוקין בורידין ואינן משתרשין מהם ואינן מנק[ז]ין את דמן דרך הורידין, והילכך צריך לחתוך הן עצמן ולמלחן היטב, וכל שאר החוטין אף על פי שלא חתך את הורידין אינן צריכין חתך, וזה אינו נראה דשאר החוטין ודאי נגררין דרך הורידין ולא דרך הסימנין שאינן אדוקין בהן כלל. ותדע שהרי כשלא שחט את הורידין אסור עד שישחוט את האיברים, אלמא כל חוטי האיברים תלוין ונשרשין בורידין ונגרין דרך הורידין, ואם כן בשלא שחט את הורידין במה הן יוצאין מידי דמן עד שיחתכם וימלחם יפה יפה, ונראה ודאי דכששחט את הורידין מיירי, ואפילו הכי דידא ודלועא צריכין חתיכה ומליחה, לפי שאינן נגרין דרך הורידין כלל ואינן אדוקין בו כמו שאמרנו, אבל כל שאר החוטין שהן נגרין ונשפכין דרך הורידין אינן צריכין חתיכה כלל, ואפילו לקדרה, אלא במליחה לבד סגי להו כשאר הבשר, שהרי דמן מתמצה היטב דרך חתך הורידין, ומה שנמצא בהם דם לאחר מכאן, שמא שומן בעלמא הוא, או שמא לא הניחו למצות יפה יפה בשעת שחיטה, וזהו שפרט אלו לבד, וסתם דבריו ולא חלק בשני אלה בין שחט את הורידין בין לא שחט את הורידין, אבל שאר חוטי הגוף לא הוצרך להשמיענו כלל, משום דכיון דקיימא לן כרבי יהודה בשחיטת הורידין, ואמר רב חסדא עלה לא לכל אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת, אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך תו לית ליה לאביי לאשמועינן בשלא שחט את הורידין, ששאר חוטי צריכין חתיכה, ואם שחט את הורידין שאינה צריכין חתיכה בשעת בישול דכבר שמעינן לה מדר' יהודה (ומדפריש) [וכדפריש] עלה רב חסדא אבל בששחט את הורידין הוא דצריך לאשמועינן דלא לכל מהניא שחיטת ורידין אלא לחוטי הגוף שאדוקין בהם אבל דידא ודלועא שאינן אדוקין בהן לא מהניא חתיכת ורידין אלא חתיכת עצמן ומליחתן כנ"ל.
אבל ראיתי לראב"ד ז"ל שהאריך בזה הרבה באיסור משהו וזה לשונו: וכיון דאדיקי כולהו למה לי למחשב דידא ודלועא משום דם איבעי למחשב כולהו דוכתי, ואף על גב דאדיקי בהדדי ליחשוב נמי כולהו דירך העוף דלא הוו בכל הנך כלל, ואם משום דבעו לאפרושי (מינייהו) [בינייהו] הנך דאסירי משום תרבא ושאר חוטי דגופה כולהו אסירי משום דמא, ומשום הכי פרט בהני משום דמא הנך דזוגי לא הוו צריכי למשרי, ועוד דהנהו לא חוטי היו אלא גידים הוו, ושמא מפני שהן סמוכין לורידין קא משמע לן דאפילו הנך דסמיכן לא מתכשרן בחתיכת הורידין לקדרה אלא אם כן חתך להו ומלח להו, וכל שכן שאר חוטי הגוף, אבל לצלי מיהא מתכשרי כולהו בחתיכת הורידין ובשחיטת רוב שני הסימנין בשעת שחיטה והא דממצה ליה שפיר ע"כ.
ותמיהא לי (דגם) [דאם] כן כיון דעיקר חדושי הוא לאשמועינן דאף על גב דשחט את הורידין כולהו גידין צריכין חתיכה, אי לקדרה בעינן ליה, הוה ליה לפרושי ולמימר תרתי משום דמא, ואף על גב דשחט את הורידין אי חתיך להו ומלח להו שפיר דמי ואי לא לא. ועוד דמני להו חמשה חוטי נינהו, ואמר תרתי משום דמא, משמע דליכא דאית לה האי דינא אלא הני תרתי, ולדברי (רבותינו) [רבינו] ז"ל כולהו נמי משום דמא נינהו, והיכי נחית למנינא חמשה נינהו תרי משום כך ותלתא משום כך, אי מנינא לאו דוקא, ואף על גב דאמרינן בסוטה פרק היה מביא (סוטה טז, א) אמר ר' יוחנן משום רבי ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקר', ואסיקנא התם דאיכא נמי עפר סוטה ותנא ושייר, ודכוותייהו טובא בגמרא, לא דמי למניינא דהכא, [דהכא] ודאי משמע דדוקא קתני, מדקאמר חמשה חוטי ומחלק תרי משום דם ותלת משום חלב, ואף על גב דקתני דכותה בנדה פרק דם הנדה (נדה נה, ב) דתניא תשעה משקין הן בזב זיעה ליחה סרוחה והרעי טהורין מכלום דמעת עינו דם מגפתו וחלב שבאשה מטמאין טומאת משקין ברביעית, אבל רוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה, ואסיקנא התם דאיכא נמי מימי האף ורוקו וניעו, אף על גב דאיכא מנינא ומחלקן כי הכא לא דמו, דהתם הא אמר רבי יוחנן טעמא דכולהו איתנהו בכלל הנך דקאמרי דתניא רוקו וכל דאתו מרבויה, ואפילו למאן דמקשינן מינה לרבי יוחנן התם וקסבר (התנא) [דתנא] ושייר מימי האף, משום דלא פסיקא (לית) [ליה] כדאיתא התם, אפילו הכי לא דמי דהא אמר נמי טעמא משום דלא מני הנך דפסיקא ליה דהוו מעין לעולם כרוקו, ועוד דמסתמא כל היכא דקתני מנינא דוקא קתני, אלא אם כן מפרש לה תלמודא כי התם, וכדאמרינן בקדושין פרק קמא (טז, ב) גמרא יתירה עליו אמה העבריה ר"ש אומר ארבעה מעניקין להן שלשה באיש ושלשה באשה וכו', וכי תימא הכא נמי תנא ושייר, והא ארבעה קתני, אלמא כל היכא דקתני מנינא מסתמא דוקא קתני, ואם כן הכא היכי אמרינן דלאו דוקא, ועוד שהראב"ד ז"ל הלך בזה לשטתו שהוא ז"ל כתב דאין תקנה לעוף ולבהמה לקדרה אלא בחתיכה אבר אבר בששחט את הורידין, ואף על גב ד[ל]צלי סגי חתיכת ורידין אין כח המלח גדול ככח האש. אבל לפי מה שכתבו רבוותא ז"ל דשחיטת ורידין מהני אפילו לקדרה ולאו דוקא נקט רב חסדא וצולהו, דהוא הדין לבישול דסגי בהכי, אלא לפי שדרכן של בני אדם לצלותו כאחת נקט ליה, אין לך לומר כלשון תירוצו של הראב"ד ז"ל שהרי אף לקדרה סגי בחתיכת ורידין לבד ואין לך לומר אלא כלשון הראשון שכתבתי, והרב בעל העיטור ז"ל שכתב דמנינא למעוטי שאר החוטין דלא אסירי כלל דשומנא בעלמא הוא כדאמרינן בטחול, לא מסתברא כלל, דאם כן נתוח אבר אבר למה בשלא שחט את הורידין [דאי] משום דם האיברים ה(ו)א לא פי' משרא שרי, ואי משום ורידין עצמן אבר אבר למה, בנטילת ורידין לבד סגי או בנתוח הצואר, אלא ודאי משום דם החוטין קאמר שהוא אסור.

(ביצי) [ביעי] חשלתא רב אמי ורבי אסי חד אסר וחד שרי מדלא קא בריין הני אבר מן החי נינהו. לא אבר מן החי ממש קאמר, דהא אכתי אגידי בה בבהמה ולא גרעי מאבר ובשר המדולדלין דלית בהו אלא מצות פ(י)רוש בלבד, כדאמרינן לעיל בפרק המקשה (חולין עד, א) אלא הכי קא אמר הני איכא למגזר עלייהו משום אבר מן החי, ומצות פ(י)רוש איכא כאבר ובשר המדולדלין בבהמה, ואף על גב דרב ורב אסי הלכה כרב דרביה [הוי], קיימא לן הכא כרב אסי, מדאמר ליה ר' יוחנן לר"ש בר אבא הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תיכול משום שנאמר אל תטוש תורת אמך, ור"ש בר אבא דעתו לחזור היה.

חלב שהבשר חופה אותו מותר פי' אפילו מדרבנן ונראה מפי' רש"י ז"ל שהוא השומן שתחת הבשר האדום סמוך לכסלים ויש מקומות שנהגו לאכלו בשור וכשב ועז כדכתיב בקר' בהדיא והכי איתא בפרק בהמה המקשה:

חיורא דתותי מתני אסור. פי' חלב שעל הכסלים בעיקרי המתנים סמוך לירך והמתני מכסין אותו והוא למטה להן וכשהטבח מפרק המתני' נראה אותו חלב ולפיכך אסור שאין הבשר חופה אותו מחיים כדמפרש ואזיל:

מי אמר רחמנא לא תיכול בשרא פי' דקס"ד דאסורין לעולם מדין חלב קאמר והדר לי' דלא אסר להו אלא משום דמא וסגיא להו בחתיכה כדמפרש ואזיל.

חתכי' ומלחי' אפילו לקדרה שפיר דמי. פי' ר"י הזקן ז"ל דכיון דאמר אפילו לקדרה מכלל דעד השתא בצלי איירינן ואמרי' דאסורים משום דם וש"מ דלצלי בעי חתיכה מיהת דאי לא מאי אסורא דקאמר. והקשו עליו מדאמרי' בפרק הזרוע אמר רב חוטין שבלחי אסורין וכל כהן שאינו יודע ליטלן אסור לתת לו מתנות ולא היא אי בטויא מידב דייבי ואי לקדירה איידי דחתיך להו ומלח להו מידב דייבי הרי שלא הזכיר חתיכה אלא בקדרה: והא דנקט הכא אפי' לקדרה לא דק ואורחא דתלמודא הוא בהכין: והכי משמע לקמן בשמעתין גבי בישרא דאסמיק וכדמפרש עלה בס"ד: ושמעתין בשנשחטה כראוי ששחט הוורידין דאי לא אפי' לצלי בעי חתיבת אבר אבר כדאיתא בפרק השוחט וכתב הראב"ד ז"ל דכי חתיך להו לחוטין לקדירה צריך לתת החתך למטה בשע' מליחה דכל דאיכא חתוכ' חתוכה בעינן להו למטה כדי שיזוב הדם. עוד כתב ז"ל הרוצה לצאת י"ח בחתיכת החוטין יחתוך כל אבר ואבר מהם לשנים וישבר את העצם לשנים ולא יחתוך על חיתוך בשר כי פעמים שהחוטין אדוקים בעצם ויחתוך הבשר ויהיו החיתוך קיימין וגם לא יסמוך בפירוק האברים זה מזה כי מתפשטים הם לתוך האבר ומתרככין עד לחות הבשר ושם הדם רבה ומשם צריך לחתכן כי הפתח נפתח ורחב ליציאת הדם משם: ובשעת המליחה יתן החתוך למטה ביריד' וכן הדם יוצא יפה ע"כ.

ריש מעי' באמתא בעי גרירה: עיקר הפי' כפירש"י ז"ל דריש מעי' הוא כשהדקין יוצאין מהקיבה וצריך לגרור חלב שעליהם עד אורך אמה וכן פי' ר"ת ז"ל ולא כמו שפי' שקורא ריש מעי' למה שהוא בסוף הדקין סמוך לחלחולת דהכי קרי' ליה ריש מעי' והוא סוף מעי'.

חמשה חוטי הוי. פי' חמשה מקומות שיש בהן חוטים דידא ודלוע' משום דמא ודעת מורי הרא"ה ז"ל שאין זה אלא בבהמה דומיא דאידך משום תרבא אבל בעוף תורת בשר עליהם ואין מורי הרשב"א ז"ל מודה לו גם לא כתבו זה בתו'.

אי חתך ומלח להו שפיר דמי פי' לקדרה דאי לצלי לא בא מידי דנורא שייב להו וכדכתיבנא לעיל. כתב בעל התרומות ז"ל שהחוטין שתחת הלשון הרי הן בכלל דלועא החוטין שבכתף בכלל דידא וצריך לחתכן ולמלחן לקדרה.

ודמוקרא פי קרום של מוח ביעי חשילתא פי' ביצי האבר שנעקרו קצת ומעורין עדיין ושלא נעקרו לגמרי רב אסר פי' משום אבר מן החי ומדרבנן בעלמא משום מצות פריש דומי' דאבר ובשר המדודלין דטפי מיהא ליכא ורב אסי שרי דאפי' מנות פריש' אין בהן דחיות אית בהו כדמפרש ואזיל. ואף על גב דרב רבו דר' אסי הילכתא כרב אסי מהא דאמר ליה רבי יוחנן לרב שמן בר אבא ואת לא תיכול משום אל תטוש תורת אמך כתב הרמב"ם ז"ל ביעי חשילתא אסורין מפני מנהג אבותינו שנהגו בו איסור ואינו נכון דלישנא דאת לא תיכול לא משמע כן לכך נראה שלא אסר אלא לרב שמן לפי שנהגו איסור במקומו ואף על פי שבמקומו של ר"י לא נהגו בו איסור דרב שמן דעתו לחזור הוי.

כבר ביארנו בפרק אלו טרפות שכל חלבים הקרבים לגבוה אכילתן בכרת חוץ מן האליה שאינה נאסרת ושאותם חלבים הם חלב שעל הקרב ר"ל שעל המסס ובית הכוסות ושעל הקיבה וחלב שעל הכליות וחלב שעל הכסלים והוא חלב שבעקרי הירכות מבפנים במקום שמתחברות זו עם זו והוא נקרא בלשון תלמוד תרבא דאקליבוסתא וכל החלבים אלו הם תותב קרום ונקלף על הדרך שפירשנו שם ושאר כל החלבים מותרין מן התורה ומדברי סופרים לאסור כל שהוא כדרך זה ר"ל תותב קרום ונקלף ובלבד שלא יהא מחופה בבשר הא כל חלב שהבשר חופה אותו בחיי הבהמה מותר על הכסלים אמרה תורה ולא בתוך הכסלים מעתה חלב שבתוך הכוליא הוא שנקרא בלשון תלמוד לובן שבכוליא מותר ר"ל שאינו אסור אלא מבחוץ ואינו צריך לחטט אחריו מבפנים ומ"מ קצת אחרונים אסרוהו וראיית דבריהם מתוך שרבתה תורה הכליות לקרבן הרי חלב שבתוכן נכלל באותה הקרבה:

שמנונית שבתוך יותרת הכבד חכמי הצרפתים התירוהו בחבוריהם ואע"פ שהיה קרב למזבח הואיל ולא נקרא חלב בשום מקום וחלב הלב מותר לגמרי:

חלב שתחת המתנים הנקראים לומבילץ אע"פ שהבשר חופה אותו למראית עינינו אחר שהבהמה לפנינו מנתחת אסור מפני שהבהמה בחייה מתפרקת ואיבריה נמשכים אילך ואילך והחלב מתגלה יש אומרים שחלב זה אינו מצוי בשור ופרה ומתוך כך נהגו בנארבונה שלא לחטט אחריו אלא במין הכבשים ויש מתמיהין אם כן למה נאסר והלא אינו שוה בשור וכשב ועז ואינה קושיא שאין הכונה אלא שבשור ופרה אינו מתפרק:

הדקין יש להם שני ראשין אחד למעלה מצד הקיבה ואחד למטה והוא הכרכשא שהרעי יוצא ממנה וכשיעור אמה למעלה משמתחיל לצאת מן הקיבה צריך גרירה ויש מי שמחמיר לומר כן בראש האחר ר"ל סוף החלוחלת ואין הדברים נראין שהרי בפרק טרפות אמרו הלב טהור אינו סותם ופרשוה אחיטי דכרכשא אלא שבנות זריזות נוהגות ליטול ממנו קרום אחד ארוך עם חלב ואינו אדוק עם הכרכשא כשאר השומן:

חוטין דקים יש בקצת מקומות שבחלבים והן אסורין אלא שאין חייבים עליו כרת ונחלקו בהם המפרשים אם הם איסור תורה בלאו או אם הם איסורי סופרים והיכן הם בכסלים יש מהן חמשה שלשה מצד הימין ושנים מהשמאל השלשה מתפצלים כל אחד לשנים והשנים מתפצלים כל אחד לשלשה ואם הוא שולפם בעוד שהבשר חם נגררים אחריו במשיכתו ואין צריך עוד לחטט אחריהם ואם הניחם עד שיתקרר הבשר מסתבכין בבשר ואין נשלפים יפה ומתוך כך הוא צריך לחטט אחריהם ומתוך כך נהגו הנשיאים והזקנים בנארבונה להטיל קנס על הטבחים שהיו ישראלים אם לא יוציאום תכף להפשטת הבהמה:

אף בעוקץ יש הרבה חוטין דקים וכלם אסורים משום חלב וכן יש מהם בטחול ובכוליא וכולם צריך לחטט אחריהם ולשרשם ולהוציאם ומגדולי המחברים כתבו בשל עוקץ שהם אסורים משום דם:

כשם שביארנו בחוטין כך יש בקצת מקומות קרומות שהם אסורים משום חלב והם שלשה קרום שעל הכוליא והוא מתחלק לשנים אחד שהוא מפסיק בין הכוליא והחלב שעליה וזהו אסור מדברי סופרים והשני קרום המכסה חלב שעליה ומן התורה הוא אסור שחלב גמור הוא קרום שעל הטחול אסור כלו מדבריהם אבל מה שיש ממנו על ראשו הגס והוא שנקרא הדד אסור מן התורה קרום שבכסלים אסור מן התורה:

חוטין וקרומות אלו שאסרנו משום חלב צריך לחטט אחריהם ואין להם תקנה אלא בהוצאה והשלכה אלא שאם בשלם שיעורם בששים ומ"מ יש בבהמה חוטין אחרים וקרומות שהם אסורים משום דם ויש להם תקנה בחתיכה ומליחה אף לקדירה או בחתיכה לבד ולצלי:

ולפי דרכך למדת שאף לצלי צריכה חתיכה וכן כתבוה בתוספות וגדולי הדור נסמכים בה בקצת ראיות אלא שאין בהן הכרח ומ"מ יש מתירין לצלי אף בלא חתיכה וכן נראה עקר ממה שאמרו באומצא דאסמיק שפדיה בשפודא מידב דייב ולא הזכיר בה חתיכה וכן אי אפשר לפרשה בחתיכה דהא באותבה אגומרי נחלקו ומאן דאסר סבר מצמית צמית ואלו חתכה ודאי לא צמית ואמרו עלה וכן ביצי ומוזריקי וכן בפרק הזרוע אמרו חוטי לחי אסורין וכהן שאין יודע ליטלן אין נותנין לו ולא היא אי מטוי להו מידב דייבי ואי לקדרה מחתך להו ומלח להו אלמא לצלי לא בעי חתיכה ואם הניחן על הגחלים הרי הוא כצלי וכן הדין בורידין שבצואר ואם בשלן בלא חתיכה ומליחה שיעורן בששים:

והיכן הם בבהמה ביד ובלחי ואותם שבכתף הרי הם בכלל אותם שביד וחוטין שתחת הלשון הרי הן בכלל חוטין שבלחי ובעוף חוטין אלו בלחי ובגף ומפני זה צריך לחתוך את הגף או לחטט אחריהם:

קרום של מוח והוא האמור כאן עליו דמוקרא יש בו חוטין מלאין דם ואף הוא עצמו אסור משום דם ומתוך שאי אפשר לנקותו יפה נהגו שלא לאכלו אלא בצלי ומ"מ צלאו תחלה מותר אף לקדרה ואם בשלו בלא צליה צריך ששים:

ורידין שבצואר לא נחשבו בכלל אלו שלא נחשבו כאן אלא חוטין הדקים ומ"מ הדין בהם כך:

קרום שעל ביצי הזכר אסור משום דם וכיצד הוא איסורו יתבאר בסמוך שעד שלשים אין בהם איסור כלל אפי' נראו שם סימני הזרעה משלשים יום ואילך אם הזריעו אסורין וצריכה חתיכה ומליחה לקדרה ומ"מ לצלי מותרין וכן אם הניחם על הגחלים ואם לא הזריעו מותרין ומהו סימן להזרעתם אם נראו בהם חוטים אדומים בידוע שמזריעין ואם לאו בידוע שלא הזריעו:

ביעי חשילאתא והם ביצי זכר שניתקו גידיהם על ידי סירוס שמסרסים אותם ונשארים בפנים ועדיין הם מעורים בבשר אע"פ שידוע בהם שאין חוזרין לבריאותם הואיל ומ"מ הם יונקים מן הבהמה חיות המצילן מידי סרחונם אין כאן דין אבר מן החי ומותרין ומ"מ בעל נפש יזהר מהם וכל שכן במקום שלא נהגו לאכל שאסורין לכל אדם מתורת מנהג:

תד"ה חתכיה ומלחיה וכו'. אבל הכא איירי שהחוטין שלימין בתוך היד לכך בעי חתיכה לצלי וכו' כצ"ל:

גמ' אמר רב ספרא משה כו'. נ"ב כי האי גוונא בגמרא בסוף ביצה אמר רב ספרא משה ולשם פי' רש"י ביקרא דמשה קא משתבע אבל בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ה) פרש"י משה גדול הדור והיינו כפירושא דהכא:

שם אמר ליה חות ביה כו'. נ"ב לשון גוד אחית:

שם אלא דכוליה אמר ליה כו' כצ"ל:

שם ביעי חשילתא כו'. נ"ב לשון חשלי דודי פי' ביעי זכר שנתמסמסו ערוך:

רש"י בד"ה חלב שהבשר כו' וכשכלה אותו בשר כו' כצ"ל והשאר נמחק. ונ"ב בס"א אינו:

בא"ד וגם בעיני ר' כו'. נמחק ר' ונ"ב בס"א אינו:

בד"ה אלא לאו דכוליה של טחול כולה כצ"ל:

גמרא וא"ר אבא כו' חלב שעל המסס כו'. כצ"ל בו'. וכן במימרי' דבתרי':

שם אילימא שעל הדד אמאי א"ח עליו אלא דכוליה. כצ"ל וכמו שהוא בפרש"י:

רש"י ד"ה חלב שהבשר כו'. וכשכלה למטה אותו בשר כו'. כצ"ל:

בא"ד לפי שאותו קרום א"ח חפוי בשר אבל בארץ כו'. כ"נ דצ"ל ולמחוק תיבות שדק הוא. וכן ליתנהו בהעתקת הרא"ש והטור. אולם הב"י שם העתיקו כמו שהוא לפנינו:

רש"י ד"ה המסס. שהוא תותב קרום ונקלף. עי' לעיל (מט ב) ובפירושו:

רש"י ד"ה וזהו חלב שעה"ד. שנחלקו בו רי"ש ור"ע. עמש"כ שם בס"ד:

רש"י ד"ה חות ביה טפי. במקום עוביו שהוא מחובר כו'. כצ"ל:

תד"ה חמשה. פי' בקונט' שמחוברים כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה חתכי׳ וכו׳ צריך כאן חתיכה. נ"ב ר"ל במזרקי:

רש״י ד"ה חות וכו' שהוא מחובר שם לכרם כצ"ל:

רש"י ד"ה וזהו וכו' באלו טרפות. וע"ש ברש"י ד"ה אף כל וצ"ע:

חוטין שביד וכו'. המעיין בספר ראב"ן בדף נ"ב ע"ד יראה דלפום ריהטא יש לו גירסא מחודשת בסוגיין ע"ש. רק בעיניך תביט דברי רש"י בסוגיין בתחילה וסוף ופוק חזי מ"ש הרב מעדני מלך והדק הטיב:

משה מי אמר רחמנא וכו'. פירש"י משה תלמיד חכם. ובמקום אחר כתב רש"י משה גדול הדור ועיין בחתימת מהר"ש ן' וילייסיד על תשובת הרב פני משה ח"א סימן י"ב ורבינו האר"י זצ"ל כתב דתלמיד חכם מופלג בדורו מתעבר בו ניצוץ מרע"ה ומשו"ה אמרו בש"ס בכמה דוכתי כי הכא משה וכו':

(צג רע"א) האי תרבא דתותי מתני אסיר.—כ"ה גירסת רש"י ורא"ש, וכן נראה מפי' ר"ג אבל הרי"ף גורס "חיוורתא דתותי מתני אסיר", וכ"ה בערוך ע' חוור.

(צג א) תרבא דקליבוסתא אסור.—רש"י כתב: "עצם קטן הוא ומונח על עצם שקורין הנקא", וידוע שהנק"א היינו עצמות החלציים המונחים משני צדי העצם הקטן הנ"ל. אבל בשבת קנב א פי' רש"י, דקליבוסת היינו עצם של הנק"א עצמה, וכן נראה מן הרי"ף כאן ובה"ג הל' חלב, וכן עיקר, שהרי רש"י לטעמו כאן הוכרח לפרש למטה על "עוקץ" שהוא "הנקא", וכ"כ לעיל נט א. אבל משנה שלימה היא בתמיד פ"ד שהעוקץ כולל את האליה עם העצם שבקצה השדרה וגם חולית המתנים, אבל עצמות החלציים נכללים שם עם הרגלים (ע"ש). וזוהי גם דעת הערוך, שכתב בע' עקץ א': "פי' העוקץ הוא העצה כדכתיב לעומת העצה", והיינו העצם הקטן שבקצה השדרה המונח על עצם הנק"א. ובע' קליבוסת כתב: "פי' קליבוסת בין הפקקלות", ובע' פקקל כתב בשם ספרא: "חלבו האליה תמימה להביא את החלב הסמוך לאליה זה חלב שבין הפקוקלות". ועי' בספר רמ"ח איברים לרופא ה' יהודה ליב קצנלסון (עמ' עג), שגם הוא מוכיח כן.