חולין צה ע"ב

דף צה - ב

מחוור רישא, שהיה מדיח ראש בהמה במי הנהר. נפל מיניה הראש לתוך הנהר. אזל, אייתי סילתא, סל, שדא שלשל לנהר, אסיק תרין, העלה שני ראשי בהמה.

אמר רב: עבדי נמי הכי?! וכי זו הדרך שאדם מאבד חפץ אחד ומוצא שנים? כלומר, אף אחד משני הראשים אינו אותו שנפל, אלא אחרים הם שהיו בנהר מקודם לפיכך אסרינהו ניהליה. אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב: למה אסרתם, שאפילו אם אחרים הם - וכי רק דאיסורא שכיחי בנהר, ואילו דהיתרא לא שכיחי?! ומדוע לא נאמר שהם כשרים?

אמר להו רב: דאיסורא שכיחי טפי! שיש לחשוש שמא עורבים הביאו ממקומות אחרים, ששם שכיח יותר נבלה [עפ"י תו']. ומכאן ראיה שרב אוסר בשר שנתעלם מן העין, וחושש שמא עורבים החליפו הבשר.

ומקשינן: וכי מכללא מאי?! מה ההבדל אם רב אמר זאת בפירוש או לא. שהרי מתוך זה שאסר את הראשים משתמע שאכן דעתו לאסור בשר שנתעלם מן העין?

ומתרצינן: משום שהראיה מהסיפור אינה מוכחת לגמרי. שיש לומר, שאילו באותו מקום היו רוב השוחטים ישראלים לא היה חושש רב שמא עורבים הביאו ממקום אחר. אלא פרוותא, נמל דעובדי כוכבים הואי, ובאותו מקום היו רוב השוחטים גויים, ולכן אסר רב.

תדע! שזהו הטעם של רב. דקאמר להו רב - דאיסורא שכיח טפי! משמע שבאותו מקום היה רוב של איסור.

והוינן בה: אלא רב, שאוסר בשר שנתעלם אפילו רגע אחד מן העין, היכי אכל בישרא?

ומשנינן: בשעתיה! מיד כשנשחט, דלא עלים עיניה מיניה משעת שחיטה.

ואיבעית אימא: בציירא וחתומא, כשהבשר צרור וחתום, שודאי שלא הוחלף.

ואי נמי - בסימנא! שהיה עושה סימן בבשר. כי הא דרבה בר רב הונא היה מחתך ליה אתלת קרנתא, כשהיה שולח בשר לאשתו על ידי גוי וחושש שמא הגוי יחליף, היה עושה סימן וחותך הבשר בצורת משולש.

רב הוה קאזיל לבי רב חנן, חתניה. חזי מברא דקאתי לאפיה. באה לקראתו מעבורת מעבר השני של הנהר. אמר: הואיל ומברא קאתי לאפי, סימן שיומא טבא לגו! שכך היו אומרים הבריות, שאם המעבורת באה לקראתם בלא שהזמינו אותה, סימן שיהיה להם יום טוב באכסניא שיגיעו אליה באותו לילה.

אזל, קם אבבא עמד על פתח האכסניא. אודיק בבזעא דדשא, הציץ דרך סדק שבדלת, חזי חיותא דתליא ראה שתלוי שם בשר. טרף אבבא דפק בדלת, נפוק, אתו כולי עלמא לאפיה! יצאו כולם מהאכסניא לקראתו. אתא טבחי נמי גם הטבחים העוסקים בבשר יצאו, לא עלים רב עיניה מיניה מהבשר. אמר להו, לטבחים: איכו השתא לו היה הדבר תלוי בשמירתכם על הבשר ספיתו להו איסורא לבני ברת הייתם מכשילים נכדיי הדרים בעיר הזאת באכילת בשר אסור שהרי העלמתם עיניכם ממנו.

לא אכל רב מההוא בישרא!

והוינן בה: מאי טעמא? אי משום איעלומי הא לא איעלים?! שהרי רב לא הסיר עינו מהבשר.

ומשנינן: אלא משום דנחיש שהיה מנחש בתחילה שיהיה לו יום טוב באכסניא וכיון שאסור לנחש לא רצה ליהנות מהבשר.

ומקשינן: והאמר רב: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם שסמך על הנחש למעשה שאם רבקה תשקה אותו יקחנה עבור יצחק ואם לא, לא יקחנה וכיונתן בן שאול שסמך גם כן לגמרי על הנחש אינו נחש [תו' מבארים איך היה מותר לאליעזר וליונתן לנחש] והרי אצל רב לא היה נחש כזה?

ומשנינן: אלא סעודת הרשות הואי ורב לא מתהני מסעודת הרשות!

רב הוה בדיק במברא שאם היה מוצא את המעבורת בקלות היה מפליג עמה ואם הדבר עלה בקושי לא היה מפליג [ואין בזה נחש כיון שלא אמר זאת בפירוש - מהרש"א] ושמואל הוה בדיק בספרא שלפי הפסוק שהיה מזדמן לו היה נוהג רבי יוחנן הוה בדיק בינוקא היה אומר לילד פסוק לי פסוקך.

כולהו שני דרב כל ימיו של רב הוה כתיב ליה רבי יוחנן כששלח לו שאלה בכתב מארץ ישראל לבבל היה פותח "לקדם רבינו שבבבל", כי נח נפשיה דרב הוה כתיב רבי יוחנן לשמואל והיה פותח "לקדם חבירינו שבבבל".

אמר שמואל: לא ידיע לי מילי וכי אין דבר שאני בקי בו יותר ממנו דרביה אנא שעל ידו אהיה רבו?!

כתב שדר ליה שמואל לרבי יוחנן עיבורא דשיתין שני חשבון עיבור השנים של ששים שנה הבאים.

אמר רבי יוחנן: השתא חושבנא בעלמא ידע ואין די בזה שאקראוהו רבי.

כתב שדר ליה שמואל תליסר גמלי טעונים ספקי טריפתא שאלות שונות של טריפות.

אמר רבי יוחנן: אית לי רב בבבל! איזיל איחזייה! אלך לקבל פניו.

אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך, אמר ליה הינוקא פסוק זה "ושמואל מת". אמר רבי יוחנן: שמע מינה נח נפשיה דשמואל.

ולא היא, לא שכיב שמואל, אלא משמים סיבבו כך כי היכי דלא ליטרח רבי יוחנן לנסוע לבבל.

תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: בית תינוק ואשה אם בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה אף על פי שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על זה יש סימן בדבר שאם הצליח בעסק ראשון אחר שבנה בית וכו' סימן שמעתה הוא הולך ומצליח ואם לאו אל ימשיך בעסקים שמא לא יצליח.

אמר רבי אלעזר: והוא דאיתחזק תלתא זימני, שהצליח או לא הצליח שלש פעמים אז יש סימן בדבר. דכתיב "יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו, עלי היו כלנה". שאם יארעו לו שלש צרות אלו מעתה כל הצרות באות עליו.

בעא מיניה רב הונא מרב: בחרוזין מהו? עשה מחרוזת מחתיכות בשר ולא השגיח עליה, האם זה נחשב לסימן שלא יהא בכלל בשר שנתעלם מן העין?

אמר ליה רב: אל תהי שוטה בשאלה זו, כי בחרוזים הרי זה סימן.

איכא דאמרי: לא שאל רב הונא מרב אלא אמר רב הונא אמר רב: בחרוזין הרי זה סימן!

רב נחמן מנהרדעא איקלע לגבי רב כהנא לפום נהרא [שם מקום] במעלי ערב יומא דכפורי. אתו עורבי שדו השליכו כבדי וכוליתא, אמר ליה רב כהנא לרב נחמן: שקול ואכול האידנא. היום מותר לאכול ממה שהעורבים משליכין, דהיתירא שכיח טפי, רוב הבשר הוא משחיטת ישראל שמכינים הרבה לסעודת ערב יום כפור.

רב חייא בר אבין איתבד ליה כרכשא מעי הבהמה ביני דנא, בין החביות, ואחר כך מצאו. אתא לקמיה דרב הונא, לשאול על הבשר. אמר ליה רב הונא: אית לך סימנא בגויה? שלא יהא בכלל בשר שנתעלם מן העין. אמר ליה רב חייא בר אבין: לא! שאלו רב הונא: אית לך טביעות עינא בגויה? אמר ליה: אין! אמר ליה רב הונא: אם כן, זיל שקול!

רבי חנינא חוזאה איתבד ליה גבא דבשרא אתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: אית ליה סימנא בגויה? אמר ליה רבי חנינא: לא! שאלו רב נחמן: אית לך טביעות עינא בגויה? אמר ליה: אין! אמר ליה רב נחמן: אם כן זיל שקול!

רב נתן בר אביי איתבד ליה קיבורא דתכלתא, פקעת צמר צבוע תכלת, ומצאה אחר כך. אתא לקמיה דרב חסדא לשאול שהרי יש לחשוש שמא אינו זה שאבד ולא תכלת הוא אלא צבע קלא אילן הדומה לתכלת, ואינו כשר לציצית.

אמר ליה רב חסדא: אית לך סימנא בגויה? אמר ליה: לא! שאלו רב חסדא: אית לך טביעות עינא בגויה? אמר ליה: אין! אמר ליה רב חסדא: אם כן זיל שקול!

אמר רבא: מריש הוה אמינא דסימנא עדיף מטביעות עינא, שזיהוי על ידי סימן ודאי יותר מזיהוי שעל ידי טביעות עין, וראיה לדבר דהא מהדרינן אבידתא בסימנא

מחלל רישא כלומר רוחץ במים ראש של בהמה. אייתי סילתא כלומר חתיכה של עץ הושיטו לתוך המים והביא שני ראשים. אמר רב עבדי כי האי גוונא כלומר איכא לאישתרויי כי האי גוונא:

ואי מכללא מאי כלומר אפי' לא אמר בפירוש אלא מאותו מעשה דאסר מצינן למיגמר מיניה דבשר כיון שנתעלם מן העין אסור. פרוותא דעובדי כוכבים הוה כלומר מאותו מעשה לא מצינן למיגמר דפרוותא דעובדי כוכבים הוה:

ואלא רב היכי אכיל בשר כלומר כיון דקאמר בשר כיון שנתעלם אסור היכי אכיל בשרא. איבעית תימא בציירא וחתימא כלומר שצרור וחתום ומאותו בשר הוא אוכל. יומא טבא לגו כלומר סימן טוב שהספינה באה לקראתנו:

הוה בי בזעא סדק כלומר בפתח דהוה יכיל למיחזי בביתא. א"ל קא ספית איסורא לבני ברת כו' כלומר אי לאו דחזאי דרך ביזעא ולא איעלמי עיינא מינה מחיותא:

ספית איסורא לבני ברת. דרב חנן בר רבא חתניה הוה והיא הוה ברתיה:

אלא משום דנחיש במברא דאמר מעברא דאתי לאפאי יומא טבא לגו ובשביל שניחש לא רצה לאכול מאותו בשר. וכי יהונתן בן שאול כו' שמצינו ביהונתן בן שאול שניחש בפלשתים והיה אם יאמרו לנו עלו אלינו נעלה אליהם כו' ואם יאמרו לנו נעלה אליכם לא נעלה אליהם שודאי הן ינצחו:

בדיק במברא כדאמרינן אי מברא אתי לאפיה הולך ומצליח ואי לא לא אזיל:

שמואל בדיק בסיפרא אם חוזר בפסוק טוב ואם לאו. בדיק בינוקא כלומר הולך לתינוקות של בית רבן בשעה שמחזיק בדרך ושואל לו הפסוק שבאותה שעה לומר אם טוב הולך ואם לאו אינו הולך:

בית תינוק ואשה כלומר כשמחנך ביתו אם יארע לו טוב ג' פעמים ודאי במזל טוב חינכו. וכן שנולד לו תינוק וכן שנשא אשה אם יארע לו בתחלה ג"כ אם טוב ואם רע ודאי כשם שאירע לו ג"פ מתחלה כן יארע לו תדיר (תדיר):

בשר בחרוזין מהו. כלומר אמרינן בשר כיון שנתעלם מן העין כו' ואם יש בשר בחרוזין כמו שתולין הקצבין החתיכות ועשה בו הלוקח סימן באותן חרוזין מהו ויכיר החרוזין מהו:

האידנא דהיתרא שכיחי טפי כלומר שישראל שוחטין בכל מקומות:

אית לך טביעות עינא. כלומר מכיר אתה אותה:

גבא דבשרא. כלומר גבא של בהמה חתיכה שלימה שקנה:

דהא מהדרינן אבידתא בסימנ' ולא מהדרינן בטביעות עינא. פי' ואע"ג דלצורבא מרבנן מהדרינן הוה ס"ד משום דצורבא מרבנן פקיע וחכם בכל מילי טפי משאר אינשי השתא ידענא דטביעות בכולהו אינשי עדיף טפי והא דלא מהדרינן אלא לצורבא מרבנן משום דחיישינן דילמא משקר.

תדע דהא מהדרינן אבידתא בסימנים. פירוש כל אדם ולא מהדרי בטביעות עינא כדאיתא בב"מ (כד, א) הוה ס"ד משום צורבא מדרבנן פקיע טפי ומידק דייק בכל מילי טפי משאר אינשי דעלמא.

והא דרב לאו בפי' איתמר וכו' עד אסיק תרין אמר רב עבדי נמי הכא כלומר וכי דרך אדם המאבד דבר אחר שמוציא שנים אלא ודאי לא סגיא דלא הוה תמן התם מעיקרא חד מנייהו לכל הפחות כיון שאינו ידוע שניהם אסורין על הספק שאותו שהיה שם חיישינן לעורבי' דאתוי' מעלמא דרובה דאיסורא. אע"פ שהעיר הזאת רוב טבחי ישראל. ומיהו אלו לא נמצא שם אלא אחד היה מתירו דלא שבקינן למיתלי בהאי דנפל מידן השתא שלא נתעלם מעינינו עד עכשיו בעורבי' דעלמא שלא חשש רב אלא בבשר שנתעלם מן העין או שנמצא בשוק ולא הוחזק בידינו מעולם וזה ברור.

פרוותא דא"י הוי פרש"י ז"ל נמל של א"י ושכיח דאיסורא טפי פי' דאע"ג דרוב העיר טבחי ישראל כיון שבמקום בית הספר שכיחי ביה טפי עכ"ום דאתו מעלמא דמייתי איסור בדידהו תולין טפי מרובא דבני העיר דלא שכיחי. ואפילו למ"ד רוב וקרוב הולכין אחר הרוב אינו אלא כשהרוב מצוי כאן כמו הקרוב וכן הלכה אפי' למאן דלית ליה דרב. וכן יש לדון בבשר הנמלא במגרש היהודים אפילו במקום רוב טבחי עכו"ם דכיון דישראל שכיחי הכא ולא עכו"ם בתר דשכיח הכא אזלינן וכרוב טבחי ישראל חשיב כאן לדידן דלית לן דרב דלא חיישינן לעורבים וכן מצינו במשנתינו מעות שנמצא במקום סוחרי בהמה וכו' שאפילו בירושלים עצמה הכל לפי מקום שנמצאו שם בין לאיסור בין להיתר וע"ז סמכו להתיר בשר הנמצא במגרש יהודי:

כי הא דרבה בר רב הונא מחתך אתלת קרנייתא. פרש"י ז"ל כדי שלא יגנבו ממנו אנשי ביתו. ונר' שפי' כן משום דס"ל דלית הלכתא כרב ולא בעי לאוקמי לרבה בר רבה הונא דלא כהלכתא, ולפסק זה הסכים מורי הרא"ה ז"ל כמ"ש במהדורא קמא. ומ"ה אמכי' ורב היכי אכיל בשרא ולא נקיטי' היכי אכלינא בישרא. ומיהו ברוב טבחי עכו"ם הלכה כמותו דבשר שנתעלם מן העין אסור שלא נחלקו עליו בזה וכל מאי דאקשינן ליה אינו אלא מרוב טבחי' ישרא' ולעולם כל שיש בו סימנא או טביעות עינא או שתלוי בשפוד וכיוצא בו מותר. וכן כל שהניחו מנוקר כדכתיבנא לעיל.

לא עלי' רב עיני' פי' בתוספת דליכא למיפשט מהכא מימרא דרב דדילמא האי עובדא ברוב טבחי עכו"ם.

וביהונתן בן שאול הא ודאי מה שעשה יהונתן בן שאול אין בו צד ניחוש כי סימנין בעלמא מסר אם כה יאמרו עלו ועלינו ובלאו הכי היה עולה וכן אליעזר עבד אברהם על זכותו של אברהם סמיך כדאיתא בקרא וחס ליה לעבדא דאברהם דליהוי מנחש. והכא ה"פ דכל ניחוש שאין סומך עליו כמו שסמכו אלו על סימניהן אינו ניחוש וכן פר"י ז"ל.

האידנא דהתירא שכיח טפי. יש שפי' דבהא אפי' רב מודה בה כיון שכל סביבות המקום הזה התירא דלא חייש רב למקומות רחוקים הרבה שאין דרך עורבים להביא משם על הרוב לכך יש שאמרו דבארץ הזאת בזמן שאין עכו"ם אוכלין בשר וישמעאלים מיעוטא נינהו בש' שנמצא או שנתעלם מן העין מותר לדידן דלית לן דרב דהא רוב טבחי ישראל הם בכל הארץ בימים ההם:

עופות שדחקו ונכנסו במקולין של ישראל וכבד או כליות בפיהם אם היה יום ששוחטין בו הרבה בהמות שנמצא רבן להיתר לדעת המתירים בנתעלם מן העין הרי הם בדין פורש ומותרין ויש אוסרין מטעם נתעלם מן העין לא נודע אם מן המקולין אם ממקומות הרחוקים יש מי שאוסר אף לדעת המתיר בנתעלם מן העין אא"כ כל סביבות המחוז רוב ישראלים ומ"מ בעופות הגדלים בבית ואין לחוש להם לרחוק מקום מותרין:

עמי הארץ ועבדים ושפחות שולחין בידם בשר בלא סימן ואין חוששין להם ומ"מ אם חשודים הם עליה יש לחוש בהו ויש מתירין בעבדים אפי' לא מלו וטבלו הואיל ואימתו עליהו:

מי שהניח בביתו בשר והניח נכרי לשם והוא יוצא ונכנס מותר ואינו חושש שאין המשמר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שיוצא ונכנס מותר ואע"פ שמסור לו לנגעו כמו שביארנו בפרק ראשון ג' א':

ענינים הרבה מתבארים במסכת ע"ז שהם משתלשלים למקומות אלו מענין מפקיד אצל נכרי ואצל חשוד וכולם יתבארו במקומם בע"ה:

כבר ידעת שהתורה אסרה שלא לעשות דבר או להמנע מעשות דבר על פי הנחשים שנאמר לא תנחשו ומ"מ לא כל דרכי הנחש נאסרו אלא יש מהם אסורים ויש מהם מותרים וכבר הארכנו בביאור דבר זה בכדי הצורך בשביעי מסנהדרין:

טביעת עינא גדול הוא מן הסימן שהסימן אדם קרוב לטעות בו מה שאין בטביעות עינא וכבר ידעת שאין הורגין את הנפש בסימן ר"ל אם אמרו שהרגו אדם בחור בקווצות שחורות ובחוטם עקום וכיוצא באלו ואע"פ שמצאו אדם אחד בסימנין אלו ואם אמרו אנו מכירין בזה שזה הוא שהרג אע"פ שלא נתנו בו סימן נהרג ומ"מ לענין אבידה אין מחזירין אותה בטביעות עינא לא מחסרון טביעות עינא אלא מצד שהתורה אמרה דרשהו אם רמאי הוא אם לאו ושמא יאמר הוא טביעות עינא יש לי בו ומשקר בכך מחמת חמדת ממון ומתוך כך אין אנו מאמינים בו בכך עד שיתן סימן הראוי לסמוך עליו שאין בו מקום לשקרות אא"כ הוא צורבא מרבנן שאין לחוש בו שישקר על הדרך שיתבאר במקומו:

יש שואלים אחר שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומדאוריתא היאך אמרו מדאוריתא חד בתרי בטיל עד שכתבנו בכל תערובת איסור יבש ביבש שבטל ברוב כמו שיתבאר והרי האיסור קבוע ואין לומר שאין דין קבוע נאמר אלא בדבר חשוב שהרי בשרץ וצפרדעים ונגע באחד מהם הוא אמור במסכת כתובות ט"ו א' וכן אין לומר שלא נאמר דין קבוע אלא בשמכירין האיסור כגון תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ואינו יודע איזו לקח וכן תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם אבל כל שהאיסור מעורב ואינו ניכר אין אומרים כל קבוע וכו' אי אפשר לומר כן שהרי בשור הנסקל שנתערב בשאר שוורים הוא אמור במסכת זבחים ע"ג ב' אלא שהסכימו חכמי האחרונים לומר שכל שהאיסור ניכר ונודע מקומו יש בו דין קבוע מן התורה לידון כמחצה ואף בדבר שאינו חשוב ואם לא היה האיסור ניכר מן התורה אין בו דין קבוע אלא אחד בשנים בטל אלא שחכמים גזרו ליתן בו דין קבוע בדבר חשוב שאינו בטל לעולם כענין שור הנסקל וחבריו מן הדברים שאין בטלים וזו של שור הנסקל מדרבנן נמצא בדבר שאינו חשוב ואין האיסור ניכר יבש ביבש בטל ברוב אף לדברי חכמים ולמטה יתרחבו הדברים בענין זה בעזר הצור:

בד"ה כאליעזר עבד כו' וי"ל דההוא תנא ס"ל שלא נתן לה הצמידים כו' עכ"ל פי' אבל רבי ודאי דקאמר כל נחש שאינו כאליעזר כו' לא ס"ל כההוא תנא אלא דסמך על ניחושו ומיד נתן הצמידים ורב גופיה דבדק במברא וסמך על זה אם להלוך אם לאו כיון דבאמירתו לא תלה הדבר בזה אין זה ניחוש וכה"ג כתבו האחרונים בענין תרנגולת שקראה שמותר לומר סתם לשוחטה וק"ל:

בפרש"י בד"ה רב הונא ס"ל כרב דאסר בהעלמה כו' עכ"ל אין זה מוכרח דאפשר דהך עובדא דרב הונא רוב טבחי עובדי כוכבים היו שם וכה"ג כתבו התוס' לעיל דליכא לאכוחי מידי מההיא דלא העלים רב עיניה מיניה וק"ל:

מברא קאתי לאפי יומא טבא כו'. דבר זה לא הוה ניחוש כדמסיק וענינו מפורש בחדושינו במסכת הוריות גבי האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתיה ואי מצלח עסקיה כו' דכיון שלא הזכיר אלא צד אחד הטוב ולא ההפך דהיינו הצד הרע אין זה ניחוש דאינו סומך עליו להרע כדמפורש שם והך דיונתן מקרי ניחוש שמפורש בו שאמר ב' החלוקות אם כה יאמרו דומו גו' לא נעלה ואם כה יאמרו עלו ועלינו מיהו הך דאליעזר דקרי ליה הכא ניחוש אינו מפורש ב' החלוקות דלא כתיב אלא והיה הנערה אשר אומר אליה הטי גו' ואמרה שתה גו'. ולא כתיב ביה ההפך אם לא תאמר שתה י"ל דאע"ג דאינו מפורש הצד השני ע"כ שאמר גם צד השני מדסמך על דבריו ונתן לה הנזם וב' צמידים קודם שהגידה לו בת מי היא מנחש הוה למ"ד דבן נח אינה מצווה על הניחוש כמ"ש התוס' והא דר"י דא"ל לינוקא פסוק לי פסוקיך וא"ל שמואל מת כו' לא מקרי ניחוש אלא סימן בעלמא כדמסיק דלא היא דלא שכיב שמואל כו' ור"י נמי ידע להאי מלתא דלרעה אין לסמוך כמ"ש שם אלא דמ"מ סימן הוא דלא ליטרח לילך שם ודו"ק:

והאמר רב כל ניחוש כו'. יש לדקדק היאך בעי למימר דרב עבר על לאו דניחוש וי"ל דלמאי דבעי למימר נמי השתא באומר צד א' מקרי ניחוש היינו בסומך על זה אבל רב כיון דלא אכל ולא נתקיים מחשבתו שאמר יומא טבא לנו אין כאן ניחוש ופריך דגם אם היה אוכל שם לאו ניתוש הוה כיון דלא אמר צד השני כאליעזר וכמ"ש לעיל וק"ל:

בית תינוק כו'. עיין פרש"י אבל הרמב"ם פירש בפי"א מהלכות עבודת כוכבים תינוק כגון פסוק לי פסוקיך אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח כו' ע"ש גם נראה שם מדברי הראב"ד דלענין איסור והיתר קאמר דבג"פ לא הוה ניחוש אלא סימן והראב"ד חולק דלענין סמיכה קאמר ע"ש:

ד"ה לא עלים רב וכו' לא היה יכול לדקדק מכאן וכו'. אין כוונת התוס' לדקדק אדמייתי לעיל ממעשה דרב דהוה יתיב אמבר' רנהרא וכו' דס"ל דבשר שנתעלם מן העין אסור ולמה לא תביא ממעשה זה דלא עלים רב עיניה מיניה דא"כ לא הוי מתרצי התוס' מידי דכ"ש במעשה דלעיל דאיכא למימר דהוו רוב טבחי עובדי כוכבים וכדמשני לעיל פרותה דעוברי כוכבים הואי וכו' אלא כוונת התוס' הוא דלעיל אמר וכי מכללא מאי ומשני פרוותא דעובדי כוכבים הואי וכו' ור"ל וליכא למסמך אמלתא כולי האי וכדפרש"י והא מהאי עובדא דקאמר בהדיא לא עלים רב עיניה איכא למידק בפירוש דקאמר בהדיא רב בשר שנתעלם מן העין אסור ותירצו דמכאן נמי לא היה יכול לדקדק וכו' ולכך שפיר קאמר לעיל הא דרב לא בפירוש אתמר וכו' אבל הכא לא קשיא ליה אדמייתי לעיל ההיא עובדא ולמה לא הביא דהכא רמה לי זה או זה כיון דבתרוייהו לא נשמע מיניה בפירוש ותרוייהו איכא למדחינהו וק"ל:

גמ' קם אבבא אודיק בבזעא כו' כצ"ל וכן ברש"י. ונ"ב נ"ל דגרסינן אודיק בדלת וישקף אבימלך בעד החלון תרגום ירושלמי ואודיק וכן בערוך:

שם כרכשא ביני דני אתא לקמיה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אתלת קרנתא כו' ומשום סימן שלא כו'. נ"ב ובבבא מציעא פרק ב' מפרש כששלח בשר עם עובד כוכבים לאשתו כו' ע"ש:

גמרא אמר לא ידע לי מידי דרביה אנא. פי' אינו מכירני ולא ידע אותי בכלום דרבי' אנא. ורש"י לא פירש כן:

שם במעלי יומא דכפורי כו' כבדי וכוליתא כו' האידנא דהתירא שכיח טפי. וכה"ג לקמן (קי). לכאורה אתי כריה"ג לעיל (פג) במשנה עי' תוס' שם:

רש"י ד"ה תריסר. בע"י הגי' תליסר וכן בתוס':

רש"י ד"ה ספקי טריפתא. ואני שמעתי הנך ספקי עופות טמאים דא"ט. בעניותי ל"מ בש"ס דקרי לטמאים טריפות:

רש"י ד"ה רב הונא. אע"ג דשנינהו בעומד ורואהו שינויי דחיקי נינהו. הן על מתניתין דנמצאו בגבולין לא קאי שנויא דעומד ורואהו. וברא"ש ליתנייהו הנך ב' תיבות בעומד ורואהו ונכון:

בא"ד ורב כהנא הא קא חזינן כו'. עיין תוס' לעיל ד"ה אסיק:

גמ׳ במעלי יומא דכפורי. נ"ב לקמן (דף קי ע"א) וי"ל דהכא נמי משום איסור דם שבכבד וכליות נמנעו מלאכלם כמו שם בכחל. ודלא כטור סתר"ה א"ח:

וְהָאָמַר רַב: כָּל נַחַשׁ שֶׁאֵינוֹ כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם וּכְיוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל, אֵינוֹ נַחַשׁ. קשא הוה ליה להקשות עדיפה מינה דהא קאמר 'רַב בָּדִיק בְּמַבְרָא' נמצא היה דרכו ומנהגו תמיד? ונראה לי דבדיק במברא ולא היה אומר בפיו כלום טוב או רע כי אם רק בלבבו סומך על זה וכאן דאמר אלא דנחיש היינו משום דאמר בפירוש מברא קאתי לאפאי יומא טבא לנו.

אָמַר: לָא יָדַע לִי מִידִי, דְּרַבֵּיה אֲנָא. נראה והאי לאו מגאוה ורמות רוחא קאמר הכי אלא כונתו לשם שמים שידע שהוא גדול ממנו בתורה ואז ישלח לו כל ספיקות שיהיה לו בהלכות כאשר היה עושה בזמן רב.

שָׁדַר לֵיהּ תְּלֵיסַר גַּמְלֵי סְפֵיקֵי טְרֵיפְתָּא. לפי פשוטו משמע משוי שלש־עשרה גמלים, והדבר יפלא מאד ואפילו לרש"י ז"ל שפירש לאו דוקא עם כל זה יפלא יען כי אפילו משוי גמל אחד אין הדעת סובלו!
ונראה לי בס"ד גַּמְלֵי כלומר לוחות שכתב הספיקות על שלש־עשרה לוחות של עץ ושלחם לו וכן איתא בגמרא דשבת (שבת ק:) האי מאן דזריק ונח אגודא דגמלא חייב, ופירש רש"י אגודא דגמלא דף של גשר, וכן איתא בגמרא דבתרא (בבא בתרא כא.) ואי איכא גמלא לא ממטינן, ופירש רש"י ז"ל לוח קצרה, ועיין בערוך ערך גמל.
או אפשר דכתב לו בכתב על הנייר או על העור וקלף שעשויים דפים דפים וכל דף נקרא 'גמלא' כמו שאומרים תיתורא דתפילין (מנחות לה.) מפני כי מקום מושבם דומה לגשר הנקרא תיתורא וכמו שפירש רש"י ז"ל בבבא בתרא שם וכן הדפים של הספר נקראים 'גמלי' על שם גמלא של הגשר וזה ברור ופשוט ולפי זה כונת המאמר הזה הוא לומר שלח לו שלש־עשרה דפים כתובים בהם ספיקות של טרפיות ולפי זה אין לדחוק לשנות הגרסא דגרסי 'גוילי' דגם לגרסא דידן תתיישב היטב.
ונראה דלאו ספיקות לבדם שלח דאין חכמה בספיקות בלבד אלא שלח לו ספיקות ותשובתם ופשטותם בצדם.
והא דשלח לו מספר שלש־עשרה לוחות נראה דכתב על הלוחות משני עבריהם (שמות לב, טו) אם כן הם כ"ו עמודים כמנין שם הוי־ה ברוך הוא לרמוז שהוא כותב לו תורה לשם ה' ולא להתגדל בהם.
והא דשלח לו מעיקרא עיבורא דשיתין שנין לאו מולדות בלבד עשה לו אלא תקופות ולקות ועוד חכמה נפלאה שיודעים חכמי התיכונה בשנה פלונית יתגלה כוכב אחד במקום פלוני ובשנה פלונית יתגלו שני כוכבים במקום פלוני שהוא חכמה נפלאה ועם כל זה היתה קלה בעיני רבי יוחנן בשביל שאינה מדברי תורה ממש. והא דשלח לו של שתין שנין כמנין גאון [60] לרמוז לו שהוא גאון בחכמה זו.

בַּיִת תִּינוֹק וְאִשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נַחַשׁ, יֵשׁ סִימָן. יש להקשות מנהגו של עולם אדם לוקח בית ואחר כך נושא אשה ואחר כך מוליד בנים ואם כן הוה ליה למימר בית אשה תנוק?
ונראה לי בס"ד כל מידי דמסתבר למתלי ביה הסימן טפי נקטי ברישא כי הסימן בעבור הצלחת נכסיו במשא ומתן והבית הוא בכלל נכסיו של אדם על כן מסתבר דזה הוי סימן בעבור זה והתינוק איכא למתלי ביה הסימן על הצלחתו בריוח משא ומתן טפי מאשה כי התנוק הוא דבר חדש שנולד לאדם והוא פרי שלו ולכן יהיה הוא סימן על הרווחתו של אדם שהיא פירות שלו ונולדים לו מעסקיו ומעשיו מה שאין כן האשה אינה פרי של בעלה ולא הולידה הוא בעולם אלא רק נתחברה עמו בנשואין נמצא שלשה אלה אף על פי שיש בהם סימן אסור לנחש בהם ובזה יובן רמז הכתוב אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת (ויקרא יט, לא) והוא כי 'אֹבֹת' ראשי תיבות אשה בית תינוק אל תפנו לעשות בהם נחש.

תוס' ד"ה כאליעזר כו' וא"ת. עי' ברד"ק שמואל א' י"ד ט' בארוכה:

לא ידיע לי מידי דרביה אנא וכו'. משום שהי"ל זלזול לגבי בני הישיבה דרבי יוחנן לא חשיב ליה כרב לכך עבד הכי וכמ"ש הרב עיון יעקב ז"ל ויען הקב"ה מדקדק עם חסידיו לא איסתייע מילתא דרבי יוחנן יכתוב לו לקדם רבינו דסבר דנח נפשיה כמ"ש בסמוך ואתרמי דשדר ליה חושבנא טרפיות ר"ת חט וא"ש ההי"ב ועמ"ש הרב כנה"ג בתשובות בח"מ סימן נ"ח דף מ"ח דדבריו קשים ויש לישב ועיין יעיר אזן דף ק"ו ע"ג:

(צה ב) בחרוזין מהו וכו' ה"ז סימן.—ביאור זה הוא דמה ששנינו בשקלים פ"ז מ"ג נמצא "איברים נבילות", ולרב גם חתיכות שנמצאו אסורות באכילה - הוא במפורדות, ובנמצאו הרבה בחרוזים מותרות באכילה, מפני שאין עושים חרוזים מאיברי נבילה, כדתניא בתוספתא שביעית פ"ה ה"ח (כפי נוסח אור הגנוז שם [ועי' גם בהוצ' צוקרמנדל] ורקח סי' תס"ז ושערי תשובות למהר"ם ב"ר ברוך שער א' סי' נב): "נבילה אין מוכרין אותה מחרוזות מחרוזות אבל מוכרין אותה איברין איברין". וע"פ זה מתיישבת יפה קושית תוס' כאן ד"ה בחרוזים.