חולין צו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צו - א

ולא מהדרינן בטביעות עינא. השתא דשמעתינהו להני שמעתתא, שהתירו את האיסור על ידי טביעות עין בלבד, אמינא טביעות עינא עדיפא! [ומה שאין מחזירין אבידה על פי טביעות עין הוא בגלל שאנו חושדים בו שהוא משקר].

דאי לא תימא הכי, שאפשר לסמוך על טביעות עין, היאך סומא מותר באשתו? ובני אדם איך מותרים בנשותיהם בלילה? ואינם חוששים שמא זו אינה אשתו. אלא, על כרחך, בטביעות עינא דקלא, שמכיר קולה הכא נמי אפשר לסמוך בטביעות עינא.

אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא: תדע שטביעות עין עדיפה מסימנים דאילו אתו בי תרי שני עדים ואמרי: פלניא, דהאי סימניה והאי סימניה, קטל נפשא, שאיננו מכירים את ההורג אלא אנו יודעים את הסימנים שלו, לא קטלינן ליה על פי הסימנים. ואילו אמרי: אית לן טביעות עינא בגויה, שאנו מכירים אותו, קטלינן ליה!

אמר רב אשי: תדע! דאילו אמר ליה איניש לשלוחיה: קרייה לך וקרא לפלוני, דהאי סימניה והאי סימניה! ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה. הרי השליח אינו בטוח למי הכונה. ואילו אית ליה טביעות עינא בגויה, כי חזי ליה השליח לאותו איש, מיד ידע ליה, שהוא האיש שעליו לקרוא לו.

מתניתין:

הנוטל גיד הנשה מתוך הירך צריך שיטול את כולו לחטט אחריו ולהוציא את שרשיו. רבי יהודה אומר: אין צריך לחטט אחריו אלא חותך את מה שמעל כף הירך בלבד כדי לקיים בו מצות נטילה.

האוכל מגיד הנשה כזית, סופג את הארבעים מלקות, לפי שעבר על לאו של אכילת גיד הנשה.

אכלו את כל הגיד ואין בו כזית, חייב מלקות. משום שגיד הנשה כשהוא שלם הרי הוא "בריה", שחייבים עליה אפילו בכל שהוא.

אכל משני גידי הנשה מזה שבירך ימין כזית, ומזה שבירך שמאל כזית, סופג שמונים, שתי מלקיות, שהרי עבר פעמיים על גיד הנשה.

רבי יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים. דהיינו, מלקות אחת בלבד, לפי שרבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה אינו נוהג אלא בירך ימין בלבד.

גמרא:

בר פיולי [שם אדם] הוה קאי קמיה דשמואל, וקא מנקר אטמא, מוציא גיד הנשה מהירך. הוה קא גאים ליה, חתך רק מלמעלה ולא חטט אחריו. אמר ליה שמואל: חות ביה טפי! רד וחתוך גם את שרשי הגיד שבתוך כף הירך. השתא, לא חזיתך, אילו לא הייתי נוכח בשעת מעשה, ספית ליה איסורא, היית מכשילני באיסור גיד הנשה.

אירתת בר פיולי מגערת שמואל, נפל סכינא מידיה! אמר ליה שמואל: לא תירתת! שאף אתה לא עשית שלא כשורה, משום דמאן דאורי לך לעשות כן, כרבי יהודה אורי לך! שהוא סבור שאין צורך לחטט אחר גיד הנשה. ואילו אני סובר כרבי מאיר.

אמר רב ששת: מאי דשקל בר פיולי, אותו חלק של הגיד הנשה שהוא נטל, אסור מדאורייתא לרבי יהודה.

ומקשינן: מכלל זה אתה למד, כי מה דשייר ולא נטלו, אסור מדרבנן לרבי יהודה. והשתא תיקשי: אלא מאן דאורי ליה לבר פיולי שלא ליטול יותר מהגיד, כמאן אורי ליה?! שהרי אפילו רבי יהודה מודה בחלק הנותר שהוא אסור מדרבנן.

ומתרצינן: אלא אמר רב ששת: מאי דשקל בר פיולי אסור מדאורייתא [בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה - עפ"י תוס']. ומאי דשייר, אסור מדרבנן לרבי מאיר. כי חיוב חטיטה לרבי מאיר אינו אלא מדרבנן. דאילו לרבי יהודה, אפילו מדרבנן שרי!

שנינו במשנה: האוכל מגיד הנשה כזית סופג את הארבעים.

אמר שמואל: לא אסרה תורה אלא אותו חלק של הגיד שנמצא על כף הירך בלבד, ולא מה שנמשך ממנו חוץ לכף הירך. שנאמר "על כף הירך".

אמר רב פפא: דברי שמואל הם כתנאי! דתניא: אכלו לגיד הנשה כולו, ואין בו כזית, חייב מלקות. רבי יהודה אומר: אינו חייב עד שיהא בו כזית.

והוינן בה: מאי טעמא דרבנן?

ומשנינן: משום דסברי: גיד הנשה שלם "בריה" היא, שחייבין עליה בכל שהוא.

ולא מהדרינן [ואין אנו מחזירים] אבידה בהסתמך על טביעות עינא [עין] של בעל האבידה המזהה אותה כשלו. ואולם השתא דשמעתינהו להני שמעתתא [עכשיו ששמעתי את כל השמועות הללו], שלא היה לבעלי האבידה סימן בדבר, אלא טביעת עין בלבד, ובכל זאת הותרו להם הדברים שאבדו להם, אף שהיה חשש איסור בהם, אמינא [אומר אני]: טביעות עינא עדיפא [טביעת עין עדיפה] מסימנים.

דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], היאך (איך) סומא (עיור) מותר בתשמיש המיטה עם אשתו, והלא יש לחשוש שמא זו היא אשה אחרת? ואף בני האדם הרואים, איך הם מותרין בתשמיש המיטה עם נשותיהן בלילה, בזמן שאינם רואים? אלא יש לומר כי הותר הדבר בהסתמך על טביעות עינא דקלא [טביעת עין, הכרה של הקול]. הכא נמי בטביעות עינא [כאן, בשמועות הללו, שהותרו דברים שיש בהם חשש איסור, גם כן הרי זה בהסתמך על טביעת עין].

אמר רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא: תדע שכך הוא, שטביעת עין עדיפה על סימנים, שכן אילו אתו בתרי ואמרי [יבואו שנים עדים ויאמרו] לפני בית הדין כי פלניא, דהאי סימניה והאי סימניה, קטל נפשא [פלוני, שזה סימנו וזה סימנו, הרג נפש] — לא קטלינן ליה [אין אנו הורגים אותו], שאין בסימניו כדי לזהותו בשלמות. ואולם אילו אמרי [אומרים] כי מזהים אנו שכן אית לן [יש לנו] טביעות עינא בגויה [טביעת עין בו] — על סמך עדות זו קטלינן ליה [הורגים אנו אותו].

וכן אמר רב אשי ראיה שטביעת עין עדיפה על סימנים: תדע, שאילו אמר ליה איניש לשלוחיה [לו אדם לשלוחו]: קרייה לפלניא, דהאי סימניה והאי סימניה [קרא אלי את פלוני, שזה סימנו וזה סימנו] — ספק ידע ליה [מכיר, מזהה, אותו] השליח בכך, ספק לא ידע ליה [אין מכיר אותו], ואילו כאשר אית ליה טביעות עינא בגויה [יש לו טביעת עין בו] — כי חזי ליה, ידע ליה [כאשר רואה אותו, מכיר אותו].

א משנה הנוטל את גיד הנשה מן הירך, צריך שיחטט היטב בכל מקום בירך שבו נמצא הגיד, עד שיטול את הגיד כולו. ר' יהודה אומר: אין צורך לחטט אחר הגיד, אלא די בחיתוכו מלמעלה, בחלק שעל כף הירך כדי לקיים בו בכך מצות נטילה של גיד הנשה.

האוכל מגיד הנשה שיעור כזית — סופג (לוקה) ארבעים (חסר אחת) מלקות, ככל העובר על איסור תורה. אכלו את גיד הנשה כולו, ואולם אין בו בגיד זה כולו שיעור כזית, וכגון שבא מבהמה קטנה ביותר — חייב מלקות על כך. שכן גיד הנשה השלם נחשב בריה בפני עצמה, שחייבים על אכילתה אף בשיעור הקטן מכזית. היו לפניו שני גידי הנשה, של ירך ימין ושל ירך שמאל, ואכל מזה שיעור כזית ומזה שיעור כזית — סופג שמונים (שתי סדרות מלקות, שכל אחת בת ארבעים חסר אחת). ר' יהודה אומר: אינו סופג אלא סדרה אחת של ארבעים מלקות, על אכילת גיד הנשה של ירך ימין ולא על אכילת הגיד של ירך שמאל.

ב גמרא שנינו במשנתנו שלדעת חכמים יש ליטול את כל גיד הנשה, ואילו לדעת ר' יהודה די בנטילת החלק שעל כף הירך. ובענין זה מסופר כי אדם בשם בר פיולי הוה קאי קמיה [היה עומד לפני] החכם שמואל, להכין לו סעודה, וקא מנקר אטמא [והיה מנקר את הירך]. ולא היה מחטט אחר גיד הנשה, אלא הוה קא גאים ליה [היה חותך אותה], ממה שעל כף הירך, וכשיטת ר' יהודה. אמר ליה [לו] שמואל: חות ביה טפי [הכנס בו בירך יותר], וחטט כדי להוציא את כל גיד הנשה, השתא [עתה] אם לא חזיתך [ראיתיך] כיצד אתה נוטל את גיד הנשה, כי אז ספיתא [היית מאכיל] לי איסורא [איסור]!

אירתת [נפחד] בר פיולי זה מפני נזיפתו של שמואל, ונפל סכינא מידיה [סכין הניקור מידו] מרוב פחדו. אמר ליה [לו] שמואל: לא תירתת [אל תפחד], שכן אין אני חושד בכך שהינך עם הארץ (הנוהג כן מחוסר ידיעה) או רשע (הנוהג כן מתוך רשעותו), וודאי הינך נוהג כדרך שהורו לך. אולם אותו חכם דאורי [שהורה] לך לנהוג כן — כשיטת ר' יהודה אורי [הורה] לך, ואין אני פוסק כן.

ובהסבר הדברים אמר רב ששת: מאי דשקל [מה שנטל, חתך] בר פיולי היה אותו חלק גיד הנשה שחייבים מדאורייתא [מן התורה] ליטלו, לדעת ר' יהודה. ותוהים על דבריו: מכלל הדברים נלמד שאותו חלק ששייר בר פיולי ולא נטלו, חייבים ליטלו מדרבנן [מדברי חכמים] אף לדעת ר' יהודה. אלא מעתה, זה דאורי ליה [שהורה לו, לבר פיולי] לנהוג כפי שנהג, כמאן אורי ליה [כמי הורה לו], שהרי אף לדעת ר' יהודה חייבים למעשה ליטול את הכל!

אלא יש לתקן את נוסח הדברים, שכך אמר רב ששת: מאי דשקל [מה שנטל] בר פיולי היה חלק גיד הנשה שחייבים ליטלו מדאורייתא [מן התורה] לדעת הכל, חכמים ור' יהודה. ומאי [ומה] ששייר בר פיולי, הוא אותו חלק גיד הנשה שחייבים מדרבנן [מדברי חכמים] ליטלו, לשיטתם של חכמים במשנתנו, שהיא דעת ר' מאיר (כמובא בברייתא לעיל צב,ב), ולא לשיטת ר' יהודה. דאי [שכן אם] כשיטת ר' יהודה — אפילו מדרבנן, שרי [מדברי חכמים, מותר].

ג עוד שנינו במשנה כי האוכל מגיד הנשה שיעור כזית הריהו לוקה על כך. וכן האוכל גיד הנשה שלם, אף שאין בו כשיעור כזית, הריהו לוקה על כך. ובענין זה מביאים מה שאמר שמואל: לא אסרה תורה באכילת גיד הנשה אלא את החלק שנמצא על הכף בלבד, שכן נאמר באיסור גיד הנשה: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה" (בראשית לב, לב).

אמר רב פפא: דברי שמואל אלה שנויים כמחלוקתם של תנאי [תנאים]. שכך שנינו: אם אכלו את גיד הנשה בשלימותו, ואין בו שיעור כזית — חייב מלקות על כך. ר' יהודה אומר: אין האוכל גיד הנשה חייב עד שיהא בו שיעור כזית.

ומסבירים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? — גיד הנשה בריה היא, ומכיון שכך, הרי אכילתו נחשבת, אף שאין בה שיעור כזית.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but we do not return a lost item to one who claims to be its owner based solely on visual recognition. But now that I have heard these statements pertaining to meat or sky-blue wool that were obscured from sight and then permitted based upon visual recognition, I say that visual recognition is preferable to a distinguishing mark.

Furthermore, one must hold that sensory recognition is reliable even without identifying marks, for if you do not say so, how is it that a blind man permitted to engage in sexual intercourse with his wife despite the fact that he cannot identify her by means of her identifying marks? And similarly, how are any men permitted to engage in intercourse with their wives at night, when it is dark and they cannot see their wives’ identifying marks? Rather, one must say that they identify their wives based on voice recognition. Here too, in these cases of lost meat and sky-blue wool, they remain permitted based on visual recognition.

Rav Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, said: You can know that visual recognition is preferable to a distinguishing mark, because if two witnesses come to court and say: So-and-so, who has this distinguishing mark and that distinguishing mark, killed a person, we would not kill him based on this testimony. But if the two witnesses say: We have visual recognition of him, and they confirm that the accused individual committed murder, we kill him based on their testimony.

Rav Ashi said: You can know that visual recognition is preferable to a distinguishing mark, because if a man says to his agent: Call so-and-so, who has this distinguishing mark and that distinguishing mark, it is uncertain whether the agent will recognize him and know whom to call or whether he will not know him. But if he has visual recognition of him, when he sees him he will know it is him.

MISHNA: One who removes the sciatic nerve must scrape away the flesh in the area surrounding the nerve to ensure that he will remove all of it. Rabbi Yehuda says: Scraping is not required; it is sufficient to excise it from the area above the rounded protrusion in order to thereby fulfill the mitzva of removal of the sciatic nerve.

One who eats an olive-bulk of the sciatic nerve incurs forty lashes. If one eats an entire sciatic nerve and it does not constitute an olive-bulk, he is nevertheless liable to receive lashes, because a complete sciatic nerve is a complete entity. If one ate an olive-bulk from this sciatic nerve in the right leg, and an olive-bulk from that sciatic nerve in the left leg, he incurs [sofeg] eighty lashes. Rabbi Yehuda says: He incurs only forty lashes, for eating the olive-bulk from the right leg, and he is exempt for eating the olive-bulk from the left leg.

GEMARA: A man known as bar Peyoli was standing before Shmuel and was removing the sciatic nerve from the leg of an animal. He was cutting out the nerve without scraping away the surrounding flesh, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Shmuel said to him: Go down further and scrape away the flesh in order to remove the entire nerve. Now, if I would not have seen you and instructed you in the process of removing the sciatic nerve, you would have fed me forbidden meat.

Bar Peyoli became afraid due to Shmuel’s rebuke and the knife fell from his hand. Shmuel said to him: Do not be afraid. I do not think that you are an ignoramus or a wicked person. You are removing the sciatic nerve as you were taught; the person who taught you must hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and this is how he taught you to remove the sciatic nerve. But I hold that the entire sciatic nerve must be removed, in accordance with the opinion of the first tanna.

Rav Sheshet said in explanation of this incident: That which bar Peyoli removed was the section of the sciatic nerve one is required to remove by Torah law according to the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara asks: Based upon this statement, one can derive by inference that he left behind the section of the sciatic nerve one is required to remove by rabbinic law according to the opinion of Rabbi Yehuda. But if so, in accordance with whose opinion did the person who taught him how to remove the sciatic nerve teach him? Even according to Rabbi Yehuda he would have transgressed a rabbinic prohibition.

Rather, Rav Sheshet said: That which bar Peyoli removed was the section of the sciatic nerve that is forbidden by Torah law. And that which he left over is forbidden by rabbinic law according to the opinion of Rabbi Meir, as explained above (92b) in a baraita; as if one were to follow the opinion of Rabbi Yehuda, the section that bar Peyoli left over is permitted even by rabbinic law.

§ The mishna teaches: One who eats an olive-bulk of the sciatic nerve incurs forty lashes. Shmuel says: The Torah prohibits only the part of the sciatic nerve that is on the rounded protrusion of flesh shaped like a spoon that is near the end of the femur. This is as it is stated in the verse: “Therefore the children of Israel eat not the sciatic nerve that is upon the spoon of the thigh” (Genesis 32:33).

Rav Pappa says: This statement of Shmuel is subject to a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: If one ate the entire sciatic nerve and it did not contain an olive-bulk, he is nevertheless liable to be flogged. Rabbi Yehuda says: He is not liable unless it has a volume of at least an olive-bulk.

Rav Pappa explains how this relates to Shmuel’s statement. What is the reason for the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda? They hold that the sciatic nerve is a distinct entity. Therefore, even if one eats less than an olive-bulk it is a significant act of eating, and one is liable.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קיבורא דתכלתא. לימש"ל דתכלת דבעינן טוייה לשמה דכתיב ועשו להם ציצית בעינן עשייה לשמה. בר פיולי גרסינן וקא מנקר אטמא קא מנקר הירך מגיד הנשה חזייה דקא גיים. כלומר שהיה גוממו עם השופי ולא מחטט אחריו:

דאורי לך כר' יהודה אורי לך. כלומר דחזינן דמיקל דאמר כדי לקיים בו מצות נטילה:

מאי דשקיל בר פיולי דאורייתא כלומ' מה דשקיל בר פיולי אסור מן התורה לר' יהודה מכלל דשייר כו' כלומר מכלל דמאי דשייר אסור מדרבנן לר' יהודה ואלא דאורי ליה דלא היה מחטט אחריו אלא היה גוממו כמאן אורי ליה כיון דמאי דשייר אסור מדרבנן כמאן אורי ליה:

לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד. כלומר שעל השופי בלבד לאפוקי סוף הגיד שחוץ לשופי שמותר מדאורייתא:

ודאמרי' דסומא מותר באשתו ובני אדם בנשותיהם בלילה. וטעמא דקטלינן בהיכרא כולהו מדין טביעות עינא הוא ש"מ בכולהו אינשי סמכינן באיסורין אטביעות עינא וכן בעריות [ונאמן אדם לומר] (מההיא) [דההיא] גלימתא של פלוני וזהו כלי שלו ולא אמרינן צורבא מרבנן אלא גבי [בעל] אבדה ולא דחכים ופקיע (ולא) [אלא] דחסיד ולא משקר ותמה מר"ח ז"ל שכתב כאן וה"מ בת"ח דלא משקר מה ענין דלא משקר באיסורין.

השתא דשמיעת לה שמעתא אמינא דטביעות עינא. דכולהו אינשי עדיף טפי מסימנין, והא דלא מהדרינן אבדתא בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן משום דחיישינן לרמאי דילמא משקר. וכתב הרמב"ן ז"ל דמדקאמרינן סומא מותר באשתו ובני אדם בנשותיהם בלילה, שמע מינה דבכולהו אינשי סמכינן אטביעות עינא דידהו באסורין, וכן בעדיות לומר זו היא גלימתו של פלוני וזהו כליו של פלוני, ולא אמרינן צורבא מרבנן אלא לגבי אבידה, ולא משום דפקיע בטביעות עינא אלא דחסיד ולא משקר. ור"ח ז"ל כתב כאן וה"מ בתלמיד חכם דלא משקר, וצריך עיון דהכא לכולי עלמא משמע דקאמרי ואין ענין לא משקר באיסורין, ומיהו נראה שהבא להתיר איסורין בטביעות עינא צריך לדקדק אם יש לו בטביעות העין יפה, מפני שפעמים שהעין משקרת וסבור שמכיר ואינו מכיר ולפיכך אם לא ראהו תחלה היטב ודקדק בראותו שמא סבור שזהו ואינו אלא אחר, וכדתנן בב"מ (כא, א) ר"ש אומר כל כלי אנפוריא הרי אלו שלו, ואמרינן עלה בגמרא (כג, ב) מאי כלי אנפוריא אמר רב יהודה כלים חדשים שלא שבעתן הענין, ואקשינן היכי דמי אי דאיכא בהו סימן כי לא שבעתן העין מאי הוי, ואי דלית בהו [סימן] כי שבעתן העין מאי הוי, לעולם דלית בהו סימן ולא צריכא לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא, כי לא שבעתן העין לא סמכינן אטביעות עיניה, ולא משום דמשקר אלא דסבור להכיר ואינו מכיר [וכל] שכן בשאר בני אדם שאין מדקדקין כל כך וכל שכן בחתיכת בשר או בפקיע תכלת שאין טביעות העין יפה בהם כמו בכלי, כך נראה.

דאי לר' יהודה אפילו מרבנן לא שייר. כבר כתבתי למעלה דלדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל שאמרו דר' יהודה איסורא דרבנן בגיד ושומנו לית ליה, הכא הכי קאמר דאי לר' יהודה אפילו מדרבנן לא שייר, דהא דרבנן לית ליה, ונראה ודאי דהכי הוא, דאילו לפי פירושו של רש"י ז"ל ור"ח ז"ל דפירושו דר"י אית ליה גמימת שומן עם השופי, והכא ה"ק דאי לרב יהודה אפילו מה שהוא אסור מדרבנן שקיל, א"כ מאי הא דקאמר רב יהודה במתני' כדי לקיים בו מצות נטילה, דאי לקיים בו מצות נטילה דאורייתא ודרבנן קאמר, חכמים נמי הכי קאמרי, ומיהו נטולה זו עדיין לא שמענו מה היא, והוה ליה לפרושי בהדיא ר' יהודה אומר אינו צריך ליטול אלא שיעור כך, ואי לקיים בו מצות נטילה מדאורייתא קאמר ובדינא דאורייתא בלחוד קמיירי, אם כן היכי קאמר תנא קמא דצריך ליטול את כולו מדאורייתא, דהא ליכא מאן דאית ליה חטיטת גיד כולו מדאורייתא וכמו שכתבתי למעלה וכדאמרי הכא בגמרא, ומאי דשייר דרבנן לר' מאיר ו[ד]בר פאולי בגיד עצמו משמע, אלא ודאי שמעינן מינה דר' יהודה דרבנן בגיד לית ליה כלל, והכי קאמר הנוטל גיד הנשה צריך ליטול את כולו מדרבנן, רבי יהודה אומר כדי לקיים בו מצות נטילה דאורייתא בלבד, דאיסורא דרבנן בגיד ליתא כלל. ועוד דמדקאמר רב ששת מאי דשקל בר פאולי דאורייתא לרבי מאיר, נצטרך לומר לפי (דבריהם) [דבריו] זצ"ל דכל מה שנאסר אפילו מדרבנן לר' יהודה נאסר מדאורייתא לר' מאיר, ואין זה נכון, דאם כן יש בחטיטת גיד דאורייתא ודרבנן לר' מאיר, וזה תימה גדול דאי קסבר ר' מאיר דגיד אסרה תורה ואפילו קנוקנות, יאסרו כל הקנוקנות מדאורייתא, וכל מה ששייר בר פאולי דאורייתא נמי לר' מאיר, ואי קסבר דגיד אסרה תורה ולא קנוקנות מקצת קנוקנות וחטיטת גיד כל ושומן מדאורייתא מנ"ל. ואלו תמצא ומר אפכא דר' יהודה אחמורי מחמיר בדאורייתא מדר' מאיר דר' מאיר אית ליה שעל הכף בלבד כדאמר שמואל בסמוך וכדרבנן דפליגי עליה דר' יהודה, ולעולם רבי יהודה מקצת שומן אית ליה דאסיר מדרבנן, והוא דקאמר רב ששת מאי דשקיל בר פאולי דאורייתא לר' מאיר מקצתו מדאורייתא קאמר לר' מאיר, מאי נפקא לן מינה, ומאי קמ"ל, דאטו עד דאתא רב ששת לא ידעינן דגיד אסור מדאורייתא, [הא] קרא כתיב, ואי משום דקאמר מאי דשייר דרבנן לר' מאיר ולאשמועינן דחטיטת גיד אף לר' מאיר מדרבנן לא הוה ליה למימר מאי דשקל אלא מאי דשייר בר פאולי דרבנן לר' מאיר, ותו לא, אלא ודאי רב ששת תרתי קא משמע לן, דכל מאי דשקל בר פאולי דאורייתא נמי הוה לר' מאיר, דכל מאי דשייר דרבנן לר' מאיר, ולאשמועינן דבדינא דאורייתא לא פליג כלל אר' יהודה כנ"ל.
ורבותינו בעל התוס' ז"ל ס"ל לענין פסק הלכה דכוליה גיד בגמימה אסור מדאורייתא כר' מאיר ור' יהודה, וחטיטה מדרבנן כר' מאיר מדאמר ליה שמואל לבר פאולי חות ביה טפי אי לאו דחזיתך הות ספית לי איסורא, וקשיא להו דשמואל אדשמואל מדקאמר בסמוך לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד, ודחקו לומר דהא דאמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד לדבריהם דרבנן קאמר וליה לא ס"ל, ואף על גב דסתמא קא אמר ליה ולא משמייהו דרבנן אית לן, כיוצא בה בכתובות (צו, א) גבי מציאת האשה, אבל רבותינו הגאונים ז"ל לא ס"ל הכי, אלא שעל הכף לבד אסור ד"ת כדשמואל, וכ"כ בהלכות רבינו אלפסי זצ"ל ונכון הוא, דדוחק לומר דשמואל דקאמר סתם לא אסר' תורה אלא שעל הכף בלבד אליבא דרבנן דר' יהודה אמרה וליה לא ס"ל, אלא ודאי שמואל שעל הכף בלבד ס"ל כרבנן שמעתיה, ומיהו בנטילה ס"ל כר' מאיר ולא מטעמיה אלא שעל הכף מדאורייתא ושלא כנגד הכף וחטיטת כולו מדרבנן כר' מאיר בחטיטה.

מריש ה"א סימנא עדיף מטביעו' עינא דהא מהדרי' אבידתא בסימנא ולא מהדרי' בטביעות עינא איכא למידק מאי קאמר דהא מאי דלא מהדרי' אבידת' לע"ה בטביעו' עינא היינו משום דחיישינן דאמר בשיקר, תדע דלצורבא מדרבנן מהדרינן בטביעת עינא משום דלא' משקר תירצו בתו' דהא דמהדרי' לצורבא מדרבנן היינו בטביעות עינא דחשיב כגון כלים ביש בהן צד שינוי וחילוק אבל בטביעות עינא דגרוע כגון בכמשא וכבדא וקיבורי אפילו לצורבא מדרבנן לא מהדרי' והרי זה בכלל מאי דקתני התם ובכלי אנפוריא הרי הם שלו. וכיון דשמעה להני שמעתת ידע דאפי' בטביעות עינא כזה שהוא בינוני' מהדרי וכלי אנפוריא בטביעות עינא דגריע טובא. ויש לפרש דמעיקרא ס"ד דאמאי דלא מהדרי' לע"ה בטביעות עינא אינו משו' שקרא לגמרי. דא"כ ניהדר לי בשבוע' מיהת כיון שאין אנו מוציאין מרשו' בעלים אלא טעמ' משום דע"ה לית לי' טביעו' עינא וצורב' מדרבנן דחכים אית לי' טביעו' עינא ומהדרי' לי' כיון דשמעי' הני שמעתת' ידע טעמ' דהתם משו' שקרא הוא ולהכי מהדרי לצורב מדרבנן כסוגי' דפ' אלו מציאות בתר מסקנא דהכא:

ש"מ טביעות עינא עדיף. איכא למידק היכי שמעי' מהכא דעדיף מסימנא דהא לא משמע מיני' אלא שהם שווים דהא שרינן נמי בסימנין וי"ל דקים לן דכל היכא דאמרי דטביעות עינא מילתא דטפי עדיף וקשוט מסימני' ונפקא מיני' דאי אתו תרווייהו לקמן דיהבינן לטביעות עינא ולא לסימנא בכל מידי דסמכינן אטביעו' עינא ומדאמרי דסומא מותר באשתו ובני אדם מותרין בנשותיהן בליל בטביעות וקטלינן בהיכרא דטביעו' עינא. שמעינן דאפי' במאן דלא הוי צורבא מדרבנן סמכינן אטביעו' עינא בין באיסורי' ובין בעריות לומר זהו כליו של פלוני וכ"ש באבידה במעיד עליה שהיא של אחרים. ולא אמרו דלא סמכי' על ע"ה בטביעות עינא אלא באביד' שתובע' לעצמו דחיישי' דמשקר. אבל באיסורין מהימן דלכל אחד האמינה תורה אפי' לעצמו וה"ה לאחרי' כל היכא שאינו חשוד. וזה מוסכם מגדולי רבותינו ז"ל. ושלא כדברי ר"ח ז"ל שכתב דלא סמכי בשום מידי בטביעות עינא אלא לצורבא מדרבנן.

בר פיולי הוי קאי קמי דשמואל וכו' עובדא דבר פיולי פרשתי לעיל. מיהו צריך אני לפרש כאן דאמאי דפרש"י ז"ל כאן בהא דאמרי' דמאי דשייר דרבנן לר"מ חטיטת גיד דמדרבנן הוא דבעי לר"מ חטיטה. לא נהירא כדמוכחנא לעיל בפרקין אמתני' בתרייתא דהתם אלא דבר פיולי כול' גיד שקיל דהוי דאורייתא לר"מ ובשמנו הוא דשייר דלא שקיל מיני' כלום לפי' התו' או דלא שקל מיניה אלא שעל השופי כר"י לפרש"י ז"ל. ואמר ליה חות ביה טפי דלישקול שמנו מעיקרא כרבי מאיר מדרבנן וכן הא דשמואל דאמר לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד:

המשנה הרביעית והיא ג"כ מענין מה שלפניה הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כלו ר"ל שצריך לחטט אחריו בכל מקום שהוא ור' יהודה אומר כדי לקיים בו מצות נטילה ר"ל מה שהוא בגובה הבשר אבל אין צריך לחטט אחריו והלכה כתנא קמא:

וזהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה החמישית והיא גם כן מענין החלק השני האוכל כזית מגיד הנשה סופג את הארבעים ר"ל שאע"פ שאין בו טעם דינו כשאר איסורין בכזית אכלו כלו ואין בו כזית כגון מדקה שבדקות לוקה הואיל ואכלו כלו מפני שהוא בריה הואיל וכל גידי הבהמה מותרין וזה נאסר ור' יהודה חולק בזו לומר שאינו לוקה עד שיהא בו כזית אכל כזית מזה וכו' ר"ל שאכל כזית משל ימין וכזית משל שמאל לוקה שמנים שהרי גיד הנשה נוהג בשתיהן ודוקא בשתי התראות ור' יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים מפני שהוא סובר שאין גיד הנשה נוהג אלא בשל ימין והלכה כסתם משנה ובגמרא התבאר שלא אסרה תורה אלא שעל כף הירך בלבד והכף הוא המקום הגבוה אבל שאר הגיד שלמעלה מן הכף ושלמטה עד סופו וכן חלב הגיד אינו אסור אלא מדברי סופרים:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

תוס' בד"ה מכלל דשיירי דרבנן לר"י כו' דא"כ הוי ג' מחלוקת בדאורייתא כו' ולא מסתברא לומר כן כו' וא"ת ומנלן דשקל בר פיולי כו' עכ"ל תרתי קאמרי חדא דאם כן הוה ג' מחלוקת בדאורייתא דר"מ מחמיר בדאורייתא אדרבנן דר"י דהא כר"י אורי ליה וקאמר דשקיל דאורייתא דר"מ ור"י ע"כ מחמיר טפי בדאורייתא מההוא תנא דלא אסרה תורה אלא שעל הכף ועוד דא"כ ר"מ ור"י במאי פליגי בדאורייתא אלא ע"כ דאית לן למימר דלא הוו אלא ב' מחלוקת ודקאמר דשקל דאורייתא דר"מ היינו נמי דאורייתא דר"י ואהא הקשו דאכתי מנלן לרב ששת דשקל דאורייתא דר"מ דהיינו דאורייתא דר"י דלמא ר"מ לא ס"ל כדאורייתא דר"י אלא כההוא תנא דלא אסרה תורה כו' דהשתא נמי לא הוו אלא ב' מחלוקת ודו"ק:

בד"ה מ"ט דרבנן כו' אכל צפור טהורה בחייה כל שהוא כו' וא"ת מ"ש דאבר מן החי כו' חשיבי טפי בריה כו' עכ"ל והתוס' שכתבו לקמן דאבר מן החי צריך שיאכל כזית והתם מוקי נמי הך דאכל צפור טהורה בכל שהוא במשהו גידים ועצמות היינו משום דאכילה כתיבא ביה אבל אי לאו הכי חשיב בריה לחייב בכל שהוא ממש וה"נ לר"י בשמעתין גיד הוה בריה לחייב במשהו אי לא דאכילה כתיב ביה ודו"ק:

תד"ה ולא מהדרינן בטביעות עין תימה דשאני התם דחיישינן ליה דלמה משקר וכו'. פירוש שאע"פ שאומר שיש לו בה טביעות עין דלמא שקר הוא רק שאומר כן כדי שיתנו לו דהא לצורבא מרבנן דלא חשדינן ליה שיאמר שיש לו בה טביעות עין אם לא היה כן מהדרינן ליה ותירצו דמהדרינן לצורבא מרבנן היינו בטביעות עין גמור והכא מיירי בטביעות עין כל דהו והכא ה"ק דהא מהדרינן אבידתא בסי' אפי' לעם הארץ ולא מהדרינן בטביעת עינא כל דהו אפי' לת"ח אע"ג דליכא למחשד ליה דמשקר וק"ל:

ד"ה פלניא דהאי סימנים וכו' דאין האחים יורדין לנחלה על פיו וגם צרתה אסורה. לפום ריהטא יש לפרש דר"ל בצרת ערוה כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ויש לראובן עוד אשה אחרת ועוד אחד מעיד שמת ראובן דאין הצרה מותרת לשוק ע"פ העד אע"ג דצרת ערוה היא וקי"ל דצרת ערוה פטורה ו'יי מן החליצה ומן היבום אבל לפי האמת א"א לפרש כן דכיון דעכ"פ צרה זו אינה זקוקה ליבם דלאו בת יבום היא ואין זה תלוי בנאמנות העד א"כ אינה אלא כאשה דעלמא שמת בעלה דנשאת בעד א' וא"כ למה תהא צרה זו אסורה לעלמא לשוק לכך נראה לפרש דהא דקאמר וצרתה אסורה לאו אעד אחד קאי אלא ר"ל דאם באה אשה ואמרה מת בעלי נאמנת ומותרת להנשא וצרתה אסורה להנשא דאין נאמנת להעיד לצרתה דחשודה לקלקלא כדאיתא בפ' בתרא דיבמות במתני' דף קי"ח ומביאים התוס' לראיה דכל מקום שהאמינו חכמים להנשא לאו לכל האמינו וה"ה נמי דאע"נ דאשה שאמרה מת בעלי מותרת להנשא אם זינתה לאחד שנשאת לא קטלינן לה כשנתברר שבעלה הראשון כבר מת כשזינתה כמו הנשאת ע"פ עד א' וק"ל:

ד"ה מכלל דשיירי דרבנן לרבי יהודה וכו' ולר"מ הוי דאורייתא כל כמה שאוסר רבי יהודה וכו'. ר"ל דלר"מ הוי דאורייתא עד כלות השיעור שאוסר רבי יהודה מדרבנן והא דקאמר כדאמרינן דשקיל דאורייתא לר"מ ולרבי יהודה מדרבנן נמי לא שייר בספרים שלנו אין הגירסא כך ממש ולא נשמע ממנה כ"כ שיהא לר' יהודה ג"כ איסור מדרבנן וק"ל:

בא"ד דא"כ הוו ג' מחלוקות בדאורייתא דרבי יהודה פליג אההוא תנא וכו'. וא"כ ההוא תנא ס"ל דלא אסור מדאורייתא כ"א ע"ג הכף ורבי יהודה ס"ל דכוליה ירך ואחר כלות שיעור זו אסור מדרבנן ור"מ ס"ל דאסור מדאורייתא עד כלות שיעור שאוסר רבי יהודה מדרבנן ולא מסתבר לומר כן וכו' אלא ודאי ר"מ ור"י חדא שיעורא אית להו מדאורייתא אלא שרבי מאיר אוסר אחר כלות שיעור זה מדרבנן ור' יהודה אינו אוסר כלל מדרבנן:

בא"ד וא"ת ומנלן וכו' וליכא אלא שני מחלוקות. פי' דר"מ וההוא תנא דרבי יהודה ס"ל תרוייהו דלא אסרה תורה אלא שעל הכף אלא שאח"כ אסור מדרבנן ורבי יהודה ס"ל דעל כולו ירך ודרבנן לית ליה:

תוס' בד"ה מכלל דשייר כו' וליכא אלא שני מחלוקות כו'. נ"ב פי' שתי דעות דר"מ ותנא קמא דר' יוסי עם רבי יהודה וק"ל:

בא"ד וי"ל מדמחמיר ר"מ כו' כצ"ל:

בא"ד וליה לא ס"ל כו'. נ"ב וזהו דלא כדברי הרי"ף והרא"ש ורוב אחרונים דסבירא להו הלכתא כשמואל בתרוייהו ודו"ק:

תד"ה ולא. והא דמהדרינן לצ"מ בטב"ע היינו (כצ"ל) בטב"ע גמור וכל הני כו'. ואע"ג דלענין איסורא סמכינן אטב"ע שאינו גמור ובב"מ (כ ב) אמרינן דחמירא איסורא מממונא בכגון זה. (עי' נתיבות במה"א סי' פ"א סק"ז) י"ל דמשום חימוד ממון (כמש"כ רש"י) אפי' צמ"ר חיישינן שדומה לו שהיא שלו אע"פ שאינה שלו:

תד"ה פלניא. וא"ת כו' קטילנא לה דסמכינן אסימנין כו'. לפמש"כ הנ"י בפ' חזקת אמתניתין דשלשה אחין ואחד מצטרף עמהן כו' וז"ל שכן ראובן העיד על אשה אחת שהיא א"א ואח"כ בא עליה כו' ה"ז נהרג כו' ונמצא זה מת בעדות עצמו וטעמא דחיובא דהשתא מילתא אחריתא היא. וכ"כ הרמב"ם בפ' ט"ז מהל' סנהדרין ה"ו. ועי' במל"מ בפ"ג מהל' שגגות ה"ב וכ"ה להדיא בירושלמי סוטה פ"ו הל"ב ועמש"כ בחדושי להרמב"ם פ"ב מהל' אבל ה"ז. אין כאן קושיא כלל. וזה נראה כוונת הרי"ף בפ' החולץ גבי הא דואישתמודענהי דאחוה דמיתנא מאבוהי ניהו דמכשרינן אפי' ע"י קרוב ואשה כתב וז"ל דלא אמילתא דאיסורא קמסהדי כו' אלא מילתא בעלמא הוא דמגלי דהדין ניהו גבר פלן כו' וכיון וכו' הרי איתחזק כו' הילכך שרי ליה לסהדא למיסמך אפומייהו ולמיסהד כו' בין לענין איסורא כו' ע"ש. וכן פי' דבריו הריב"ש סי' קפ"ב. ותמה אני על הנ"י בפ' ג"פ גבי ההוא תברא דהוה חתים עליה רבה בר ר"ח. ועל הנו"ב חלק א"ע סי' כ"ז שהבינו בכוונת טעמו ע"ד דאמרינן בעלמא מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי. כי במחכ"ת אין זה משמעות סגנון לשונו:

בא"ד וכן אם נשאת עפ"י ע"א וזינתה לא קטלינן לה אם בעלה הראשון כו'. כצ"ל וכ"מ בפסקי תוס' סי' רמ"ב:

גמרא (בסה"ע) מ"ט דרבנן בריה היא. כצ"ל וכדאיתא ברש"י במשנה ובציון התו' כאן ותיבות בפ"ע נשתבש מלעיל (פ) ואין לו ענין כאן כלל:

תד"ה מכלל. וי"ל דשמואל אליבא דתנא כו' קאמר דלא אסרה תורה כו'. כצ"ל:

תד"ה מ"ט. וא"ת מ"ש כו' מנבלה טהורה דבמיתתה בכזית. כצ"ל:

בא"ד (בסה"ע). אבל תרומה מותר עד שימרח. הן בפסחים (לג) דמשני כגון דאחמיץ במחובר. מוכח דחל תרומה אף בעודן בשבלין ועמש"כ שם (ורמזתי שם לדברי התוס' בקדושין (סב) ד"ה א"ת שגם הם כתבו כן). לכן נ"ל דט"ס כאן וכצ"ל עד שיפריש. ויתורץ ג"כ מה שהקשה בתור"ע למכות אות י"ג דלדבריהם גם טבל לא יחשב בריה דקודם מירוח לא חל ג"כ איסור טבל. אבל לפמש"כ א"ש דכיון דאם תרם בשבלין תרומתו תרומה ע"כ חל שם טבל עליו אז אבל תרומה איננה עד שיפריש:

גמ׳ אלא בטביעות עינא דקלא. נ"ב ואם הוא חרש היאך מותר באשה בלילה או סומא וחרש היאך מותר בה ביום. כרש"ל בתשו' דל״א דבעי ט"ע דקל׳ אלא כשמוצא שלא במקומה אבל בחדרה ל"צ ט"ע כלל. וצ"ע דא"כ אין הוכחה מן אין מותר וכו' דילמא אה"נ לא שרו אלא במקומה אבל במ"א לא מהני ט"ע:

תוס׳ ד"ה פלניא וכו׳ ואפי׳ נתברר ע"י כצ"ל:

בא"ד יורדים לנחלה על פיו וגם צרתה אסורה. נ"ב זה נזכר בהג"ה ש"ע ח"מ (רפ"ד) ועמ"ש בכתובות (קז ב׳) אך מש׳׳ע וגם צרתה אסורה. זה אין לו מקום אלא באשה עצמה שבאה ואמרה מת בעלי. ובזה אין חלוק בין אמרה ע"פ עצמה או ע"פ ע"א או אפי׳ שני עדים כי לא אתי סהדי גופייהי:

בא"ד וכה"ג אמר שמואל. נ״ב אפי' בתנאים אשכחן כה"ג כדא"ל שלהי פ׳ יוצא דופן ר״י תנא דס"ע תני לה ולא סבר לה:

ד"ה מ"ט וכו׳ היאך תרומה עולה בק"א. נ"ב נ"ל דלק"מ דהא בתרומה וערלה וכלאי הכרם כולהו אית קראי דלבטלו כדאיתא עיין במקומם. אע"ג דאסמכתא נינהו מ״מ הא דברי' וד"ח לא בטלי מדבריהם הוא. הם אמרו והם אמרו דהנהו דאסמכינהו אקרא ליבטלו זה פשוט וברור. ועמ"ש בלח"ש פ"ג דמכות:

תד"ה פלניא (בסה"ד) דפלניא הוא. עיין בב"מ ע ע"א תד"ה אתא:

תנן ירק שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה ובגמרא אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ומקשה איני והא אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו ומשני שאני חלב דמפעפע והדר מקשה ובחלב אסור והאמר רבה בר רב הונא עובדא היה קמיה דר"י בגדי שצלאו בחלבו ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ומשני ההוא כחוש הוה כו' הנהו אטמהתא דאימליחו בי ריש גלותא בגידא דנשיא רבינא אסר רב אחא שרי אמר ליה רב אחא לרבינא מאי דעתיך דאמר שמואל מלוח הרי הוא כרותח והא אמר שמואל קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וכי תימא מאי כרותח דקאמר כרותח דמבושל והא מדקאמר שמואל כבוש הרי הוא כמבושל מכלל דרותח דצלי קאמר קשיא עד כאן הסוגיא דגמרא וכתב שם המרדכי בשם ר"י הלבן וכל שאר רבותינו שהביאו ראיה מהנהו אטמהתא דאמליחו בגידא דנשיא כו' דמליחה אוסר נמי עד ששים כדין בישול דאמאי שרי אי לא מטעם ששים כלומר מפני דהלכה כרב הונא דאמר גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו וכן במליחה דמלוח הרי הוא כרותח דצלי ואם כן הנהו אטמהתא אמאי שרי אלא על כרחך משום דהוה שם ששים ודרב הונא בדליכא ששים וקשה לי טובא חדא דאיך אפשר לומר דרב אחא לא שרי אלא משום דהוה שם ששים דהא רב אחא הקשה לרבינא מהא דאמר שמואל קולף ואוכל עד שמגיע לגיד אם כן שמעינן בהדיא דרב אחא השוה דין זה דהך עובדא דאטמהתא להא דאמר שמואל קולף ואוכל עד שמגיע לגיד דכשם דהתם בצלי מותר הכא במליחה נמי יהא מותר והיינו על כרחין מטעם דלא יהא חמור הטפל יותר מן העיקר לפי מה שהוכיח רב אחא מדברי שמואל דמליח כרותח דצלי קאמר והרי הדבר ברור דהא דקאמר שמואל קולף ואוכל עד שמגיע לגיד היינו על כרחך אפילו בדליכא ספק דאם לא כן מאי פריך בתחלת הסוגיא מהא דרב הונא דאמר אסור לאכול אפילו מראש אזנו על דברי שמואל דאמר קולף ואוכל עד שמגיע לגיד דהא רב הונא מיירי בדליכא ספק כמו שאמר שם המרדכי בעצמו והשתא כיון דצלי אינו אוסר בפחות מס' איך אפשר לומר דרב אחא לא שרי במליחה אלא משום דהוה שם ששים דאם כן יהא חמור הטפל יותר מן העיקר ועוד קשה שהרי הגמרא חילק בהדיא בין חלב לבין שומן גיד הנשה דמשני שאני חלב דמפעפע הרי שמעינן בהדיא דשומן הגיד אינו מפעפע נראה לי דלזה נתכוין הר"ן במה שכתב דנראה מלשון הגמרא דשומן הגיד אינו מפעפע עיין שם. ואם כן הקושיא שהוקשה לר"י הלבן מאחר דהלכה כרב הונא אם כן הנהו אטמהתא אמאי שרי מעיקרא ליתא דהא כבר הקשה בגמרא קושיא זו ותירץ דטעמא רבה איכא במילתא דשאני חלב דמפעפע לאפוקי שומן הגיד אינו מפעפע ואי אפשר לחלק ולומר דהיינו דוקא בצלי אבל במליחה בולע יותר דהא רב אחא ס"ל דמליח כרותח דצלי וממילא כשל עוזר ונפל עזור ואף על גב שאפשר ליישב דיכול להיות שסובר ר"י הלבן דדוקא בתחלה בעי הגמרא לחלק בין חלב לבין שומן גיד הנשה אבל בסוף כשהקשה לו מרבי יוחנן דאף בנצלה בחלבו שרי תו אינו מחלק בין חלב לשאר איסורים וחזר מההוא תירוץ שאני חלב דמפעפע אלא תלוי הכל בששים ומה שאסר רב הונא לאכול אפילו מראש אזנו היינו בדליכא ששים ומה שהתיר שמואל להיות קולף ואוכל היינו דוקא בדאיכא ששים דומיא למה שהתיר רבי יוחנן אפילו בנצלה בחלבו ומשני כחוש הוה דפירושו כמו שפירשו התוספות בחד שינויא שיש בו מעט חלב כל כך שבטל בששים ולפי זה תלוי כל האיסורין במליחה בששים כמו חלב כמו שפי' כל זה הרב הגדול מהרש"ל ז"ל בא"ו שלו רק שנראה מדבריו שדוחק הוא לפרש כן וכן הוא לעניות דעתי ואף על גב שפירש מהרי"ף בסמ"ק דאין להקל כלל בגדי כחוש להתיר בלא ששים משום דהאי שינוייא דכחוש היה לא קאי לפי המסקנא וכן שינויא דכוליא בחלבה הוה אלא העיקר הוא כדמסיק בסוף כילבת באילפס הוה דאותו תירוץ אחרון דכילבת באילפס בא לסתור תירוצים הראשונים ולומר דלהד"ם כו' לא דמי כלל דשאני התם דכל אותן תירוצים פליגי במעשה שהיה בא לפני רבי יוחנן איך שהיה הלכך שפי' איכא למימר דתירוץ אחרון בא לסתור תירוצים הראשונים לומר דהמעשה שהתיר ר"י לא היה בגדי כחוש בחלבה ולא כוליה בחלבה דכה"ג לא הוה שרי ר"י אלא המעשה שהתיר כילבית באילפס הוה לאפוקי הכא מה שתירץ שאני חלב דמפעפע לא כתיבא ולא רמיזה כלל בסוגיא שחזר ממנו. ועוד קשה דאי איירי הך עובדא דאטמהתא בדאיכא ששים אם כן אמאי בעי רבינא לאוסרה ואף על גב דגם זה יש לדחות כמו שכתב הר"ן דלדברי מי שאומר דלצלי ולמליחה לא משערינן בששים בכל ענין אסר להו רבינא כלומר אפילו שהיה שם ששים משום דרבינא סבירא ליה כסברת הרא"ה ז"ל דאין ביטול בששים שייך אלא דוקא בקדירה מפני שהרוטב מוליך האיסור בשוה ולא בצלי ומליחה אף על פי שהוא מפעפע דשמא הרבה ממנו מתכנס במקום אחד ולכן אסור לעולם אפילו ביתר מששים מכל מקום קשה מאד איך הקשה רב אחא לרבינא וכ"ת מאי כרותח דקאמר כרותח דמבושל והא מדקאמר שמואל כבוש הרי הוא כמבושל אלמא דרותח דצלי קאמר דמשמע אבל אי הוה קאמר שמואל דמליח כרותח דמבושל הוה ניחא דאסר והלא אדרבה אם יהיה כרותח דמבושל מכל שכן דשרי בדאיכא ששים אם לא שנאמר דאיירי דהוה ספק כנגד שמנו של גיד הנשה ולא כנגד גוף ג"ה ורבינא ס"ל דיש בגידין בנותן טעם כתנא דמתניתין כמו שפירשו התוספות והקשה לו רב אחא לרבינא נהי דיש בגידין בנותן טעם היינו דוקא כשנתבשל שהרוטב מרככו לפלוט טעמו אבל במליחה וצלייה אפילו תנא גופיה דסבירא ליה דיש בגידין בנותן טעם מכל מקום במליחה מודה דהא שמואל קאמר על המתניתין ל"ש אלא שנתבשל כו' ומשום הכי קאמר ליה שפיר מאי דעתיך כו'. וכ"ת מליחה כרותח דמבושל קאמר ודוק כדפירש הרב מהרש"ל ז"ל בא"ו שלו אמנם כבר דחה הר"ן בשתי ידים סברא זו וכתב וז"ל משמע ודאי דמשום שומנו של גיד קא אסר רבינא דכיון דקי"ל דאין בגידין בנותן טעם לא מסתבר דרבינא דבתרא הוא ס"ל דלא כהלכתא אלא ודאי משום שמנו קאמר ע"כ. וכן כתבו רוב המחברים וכמעט כולם ע"ש. ושמא י"ל כדפירש הרב הגדול מהר"ש לוריא ז"ל דברי ר"י הלבן דה"ק מאחר דפליגי בהנהו אטמהתא דאימלחו כו' ובעי רבינא לאוסרו מכח שאין בו ששים ומפעפע בכולו ורב אחא דשרי משום דס"ל דאינו מפעפע אף השומן של גיד ואינו נותן טעם כמו גיד הנשה גופא כמו שפירשו התוספות או משום דכיון דשומנו של גיד מדרבנן לא החמירו בו יותר מבגיד עצמו שלא יהא טפל חמור מן העיקר דקי"ל אין בגידין בנותן טעם כמו שפירש ריב"ם הא בשאר איסורים אף על פי שאין דרכו לפעפע כמו חלב אפילו במליחה היה אוסר אם אין בו ששים וממילא כשיש ששים אז הכל מותר והשתא מתיישב כל הסוגיא שפיר ואף לפי פירוש דילי נוכל לומר דכל האיסורין משערינן בששים אף במליחה חוץ משומנו של גיד מכח הני טעמי דפרישית וגמרא דקאמר שאני חלב דמפעפע לאו דוקא קאמר אלא לאפוקי שומנו של גיד קאמר וכן גדי כחוש לחד פירו' לפי שבטבעו אינו מפעפע אפילו בפחות מס' אלא דלא קי"ל הכי משום דלא ידעינן איזה כחוש כו' וזו היא שיטת כל האחרונים עכ"ל ושפתים יישק הוא וכבר ראיתי מי שכתב להפך דיש להביא ראיה מהנהו אטמהתא דאי מלחו כו' דמליחה לא בעי ספק ומסיק דבאיסור דרבנן דליכא למיחש כלל לדבר שמן יש להקל וכתב עוד דיש לצדד להקל דאין לומר במליחה חתיכה נעשה נבילה ולא כמו שכתב המרדכי בפרק גיד הנשה בשם א"ז הלכה למעשה כיון דרוב הפוסקים ס"ל דאין אומרים חתיכה נעשה נבילה רק בבשר בחלב ואע"ג דאנו מחמירין וקי"ל בכל איסורין חתיכה נעשה נבילה מ"מ לא החמירו רק בבישול אבל במליחה דרוב הפוסקים ס"ל דאינה אוסרת רק כדי קליפה רק שאנו מחמירין לשער במליחה בס' מכל מקום לא נחמיר כל כך לומר גם כן חתיכה נעשה נבילה וקשה לי טובא על דבריו חדא שהרי הוא בעצמו פסק אם נמלחו דגים טמאים עם דגים טהורים אע"ג דידעינן דאין בהם שמנונית כלל דצריך דוקא ספק אע"ג דאינו רק איסור דרבנן וגם מה שכתב אבל במליחה דרוב הפוסקים ס"ל דאינה אוסרת רק כדי קליפה כו' תימא הלא אין זה אלא דוקא בשאר איסור דאינו מפעפע אבל לגבי חלב דמיירי מיניה א"ז אדרבה רוב הפוסקים וכמעט כולם ס"ל לשער כמליחה בס' ולא סגי ליה בקליפה ולא מכח חומרא אלא מן הדין וראייתם מההוא כזיתא דתרבא דנפיל לדיקולא דבשרא ופירשו דיקולא היינו כל שנמלח בו בשר ולא כרש"י שפירש דיקולא היינו קלחת וקאמר שם סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלע דיקולא אמרו ליה רבנן לרב אשי האי דיקולא דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע כו' ואי לאו דמליחה אוסר עד דאיכא ספק למה ליה לשעוריה הא בקליפה סגי ליה ועוד הלא כתבו הפוסקים בשם רשב"ם גבי דגים ועופות שמלחם זה עם זה שגם העופות אסורין מטעם דהדגים נעשו נבילה כו'. ולפירוש רבינו אפרים דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבילה אלא דוקא בבשר בחלב לא יתכן לומר כן עיין באשר"י דשקיל וטרי באריכות בענין זה וכן האריכו התוספות והרא"ש בפרק גיד הנשה אההיא דגדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו ליתן טעם לענין חתיכה בשר שמקצתה נפלה בציר ומקצתה חוץ לציר דקי"ל דמה שבתוך הציר אסור ומה שחוץ לציר מותר ואפילו יש שומן באותו מקצת שבתוך הציר ולמה לא אמרינן דאותו מקצת שבתוך הציר נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכה אף מה שחוץ לציר לדעת ר"ת דס"ל דבכל האיסורין אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבילה משום דלא אמרינן חנ"נ אלא כשהאיסור יכול להתפשט בכל החתיכה כגון טיפה חלב שנפלה על חתיכה שטעם הטיפה מתפשט בכל החתיכה כו' הרי משמע בפשיטות דיש לומר במליחה חתיכה עצמה נעשה נבילה אפילו גבי דם דידעינן בבירור שאינו מפעפע וכן משמע בשאר דוכתי טובא וגם בית יוסף שהביא דברי א"ז בטור י"ד סימן ק"ה לא הפליג דבריו כלל מחמת שאין להחמיר כל כך במליחה כמו בבישול אלא אדרבה קיים את דבריו שכתב עליו וז"ל ולטעמייהו אזלי דסברי דחתיכה עצמה נעשה נבילה אמרינן בכל האיסורין כו' משמע בהדיא שהסכים עם א"ז שיש לומר במליחה חתיכה עצמה נעשה נבילה לדידן דקי"ל בכל איסורין חתיכה עצמה נעשה נבילה וזו היא שיטת כל האחרונים ז"ל. כן נראה לי:

ומה שנמצא כתוב באיסור והיתר הארוך וכתב עוד הרמב"ם פ"ח דא"מ והרא"ש בפרק ג"ה שגיד הנשה מותר בהנאה והיינו מטעם דסבר הרא"ש כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם והתירה התורה כמו שהתירה נבלה וטרפה בהנאה והילכך אם נפל לקדירה צריך ששים בתבשיל לבטל אפילו טעם הגיד עצמו כו' עכ"ל אי אפשר לי להאמין שיצאו דברים אלו מפי בעל א"ו הארוך אלא איזה תלמיד טועה כתב כן בגליון מבחוץ וטעה הסופר וכתבו בפנים כי מה שכתב והיינו מטעם דסבר הרא"ש כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם שקר מפורסם הוא שהרי הרא"ש פסק בהדיא כמסקנא דגמרא בפרק גיד הנשה דאין בגידין בנותן טעם ונתן טעם אחר בראש הפרק דוק ותשכח:

(צו רע"א) ולא מהדרינן בטביעות עינא וכו' טביעות עינא עדיפא.—פי' תחלה היה סובר רבא, דאפי' לצורבא מרבנן לא מהדרינן בטביעות עינא, ודלא כמר זוטרא בב"מ (כד א), והדר מסיק דלצורבא מרבנן ודאי מהדרינן בטביעות עינא. ובזה אין צורך במ"ש התוס' (ד"ה ולא), שיש הפרש בין טביעות עינא דהכא לטביעות עינא דב"מ שם. והוא דוחק.

להני שמעתתא. דשרי איסור בטביעות עינא: בטביעות עינא דקלא. שנתן דעתו להכירה בקול ומאבידה לא ילפינן דהתם משום חימוד הממון חיישינן דלמא משקר דאמר מר (מכות דף כג:) גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן: תדע. דטביעות עינא עדיפא: פלניא דהכי סימניה. פלוני הרג את הנפש ואין אנו מכירין בו מעולם אלא סימנין כך וכך היו בגופו ובכליו של הורג: טביעות עינא אית לן בגויה. ומכירין אנו בו: ואילו אית ליה. לשליח: טביעות עינא בגויה. שמכירו: מתני' שיטול את כולו. יחטט אחריו וסתם משנה ר''מ דאמר (לעיל דף צב:) חטיטה בעי: אכלו ואין בו כזית. משום דבריה הוא וחייב בכל שהוא וכדאמרינן במסכת מכות (דף יג.) אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה: אינו סופג אלא ארבעים. דאינו נוהג אלא באחת: גמ' בר פיולי. כך שמו: גאים ליה. כרבי יהודה לא היה מחטט אלא גומם מלמעלה: אמר ליה לא תירתת. לא בע''ה ולא ברשע אני חושדך: דאורי לך. לעשות כן כרבי יהודה אורי לך: ומאי דשייר דרבנן לר''מ. דמדרבנן הוא דבעי רבי מאיר חטיטה: שעל הכף. דאע''פ שהגיד ארוך אין אסור אלא מה ששוכב על הכף: כף. בשר הסובב את הקולית ודבוק לעצם והגיד הארוך שוכב מקצתו על גבי אותו בשר: אמר רב פפא כתנאי. כדמפרש ואזיל דרבנן אית להו דשמואל ורבי יהודה לית ליה דשמואל: סתם אכילה בכזית:

ולא מהדרינן בטביעות עינא. תימה דשאני התם דחשדינן ליה דילמא משקר שאינה שלו דהא לצורבא מרבנן מהדרינן בטביעות עינא וי''ל דהכא מיירי בטביעות עין כל דהו והא דמהדרינן לצורבא מרבנן בטביעות עינא דהיינו בטביעות עין גמור דכל הני אמוראי דהכא לא היה להם טביעות עין גמור דאי לאו הכי מה היה להם לישאל אי הוו ידעי בודאי לא הוו מסופקים כלל: פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא לא קטלינן ליה. וא''ת והלא משיאין אשה על פי סימנים להך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא בפ' בתרא דיבמות (דף קכ.) ואם לאחר שנשאת באו עדים שזינתה קטלינן לה דסמכינן אסימנין להחזיקה בחזקת אשת איש מן השני ואפילו נתברר ע''י עדים שבעלה הראשון כבר היה מת בשעת הזנות ולא אמרינן שמא בעלה היה חי בשעת קידושיה ואין קידושיה קדושין וי''ל דבכי האי גוונא נמי לא סמכינן אסימנין למיקטלה ולהחזיקה באשת איש מן השני אלא אמרינן שמא היה חי בעלה ולא הוו קידושיה קידושין וכן אם נשאת על פי עד אחד וזינתה לא קטלינן לה אע''פ שבעלה הראשון נודע שהיה מת כבר בשעת הזנות דלא לכל דבר מהימנינן ליה דאין האחין יורדים לנחלה על פיו וגם צרתה אסורה וא''ת והיאך מחזירין שטר חוב בסימנים והא אי אתו סהדי ואמרי פלוני דהאי סימניה והאי סימניה לוה מפלוני לא מפקינן וי''ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא ע''י סימנין דה''נ לא הוה מפקינן חפץ מיד בעלים אי אתו סהדי ואמרי ההוא חפץ דהאי סימניה והאי סימניה דפלניא הוא: מכלל דשייר דרבנן לר' יהודה. לכאורה משמע דלרבי יהודה נמי אית ליה דאורייתא ודרבנן ולר''מ הוי דאורייתא כל כמה שאוסר רבי יהודה כדאמרן בסמוך דשקל דאורייתא לר''מ ולרבי יהודה דרבנן נמי לא שייר אבל אין נראה לומר כן דאם כן הוו שלשה מחלוקות בדאורייתא דר' יהודה פליג אההוא תנא דאמר לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד כדאמר בסמוך ולא מסתברא לומר כן דבשלמא רבי יהודה ות''ק דידיה פליגי בדרש דעל כף הירך כדשמואל אלא רבי מאיר ורבי יהודה במאי פליגי וא''ת ומנא לן דשקל בר פיולי דאורייתא לר''מ דילמא סבר ר' מאיר דלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד וליכא אלא שני מחלוקות ויש לומר כיון דמחמיר ר' מאיר בחטיטה לא מסתברא דמיקל בדאורייתא טפי מדרבי יהודה ותנא קמא דר' יהודה ודאי אין מחמיר בחטיטה כיון דמיקל בדאורייתא וא''ת והא שמואל סבר כר' מאיר דאמר ליה חות ביה טפי וקאמרינן לקמן דשמואל קאמר לההוא שמעתא דלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד ויש לומר דשמואל אליבא דתנא דמתניתין דאמר אכלו ואין בו כזית חייב קאמר ולא אסרה תורה כו' וליה לא סבירא ליה וכה''ג אמר שמואל בפרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צו.) דמציאת אלמנה לעצמה והיינו כאנשי יהודה כדמוכח התם ובפרק נערה שנתפתתה (שם דף נד.) שמעינן ליה לשמואל שפוסק בהדיא דהלכה כאנשי גליל: צריך שיטול את כולו. לענין חטיטה סתם כר' מאיר ולענין דנאמנים סתם כרבי יהודה לעיל (דף פט:) דקתני וחכמים אומרים נאמנים: מאי טעמא דרבנן בריה היא. ובסוף פירקין (דף קב:) נמי אמרינן כי האי גוונא אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית אכל צפור טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא דאבר מן החי ועוף טמא חשיבא להו בריה וא''ת מאי שנא דאבר מן החי ועוף טמא וגיד ושרץ חשיבי טפי בריה מנבלה טהורה במיתתה בכזית ולא חשיבא בריה וכן טבל לא חשבי ליה רבנן בריה במכות (דף יז.) ויש לומר דהיינו טעמא דהני דכי אמר רחמנא לא תאכל גיד ולא תאכל עוף טמא וכן באבר מן החי כאילו פירש בין גדול ובין קטן דכולהו מיקרו גיד ועוף ובלבד שיהיו שלמים אבל נבלה חתיכה נמי משמע נבלה וכן טבל דאי הוה כתיב אל תאכל חטה של טבל אז הוה חשיב בריה וכן משמע פרק שלישי דשבועות (דף כא:) דקאמר היכן מצינו באוכל כל שהו שחייב ופריך ולא והרי מפרש פירוש שבועה שלא אוכל כל שהוא ומשני מפרש נמי כבריה דמי משמע דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב שלא תאכל בין גדול ובין קטן וא''ת דתנן בפרק אלו הן הלוקין (מכות יג.) כמה יאכל מן הטבל ויהיה חייב ר' שמעון אומר בכל שהוא וחכמים אומרים בכזית אמר להם ר''ש אי אתם מודים באוכל נמלה כל שהוא שחייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה אמר להם אף חטה כברייתה ומסיק בגמרא דלר''ש כל שהוא למכות אפילו קמח ולדבריהם דרבנן קאמר אודו לי מיהת דחטה אחת כברייתה בכל שהוא ורבנן בריית נשמה חשיבא דחטה לא חשיבא והשתא קשה הרי גיד ואבר מן החי דחשיבי בריה אלמא לא תליא מילתא בנשמה ואפילו הוה נשמה בחטה לא חשיבא בריה כדפרישית דלא דמי למפרש דלא תאכל טבל כתיב ולא כתיב לא תאכל חטה של טבל ונראה לפרש דרבנן לדברי ר''ש קא מהדרי ליה לדידן אפילו הוה חטה נשמה לא חשיבי ליה בריה דלא דמי למפרש כדפרישית אלא לדידך דחשבת ליה בריה אלמא לית לך טעמא דמפרש מ''מ לא דמי לנמלה דלנמלה איכא נשמה וקשה היכן מצינו כזה שמשיבין טעם לדבריו והם עצמם אינם סוברין שיהיה הדבר תלוי בנשמה וי''ל דכי האי גוונא אשכחן בפרק התערובת (זבחים עז.) דתניא אברי תמימים שנתערבו באברי בעלת מום ר' אליעזר אומר יקרבו ורואה אני את בשר בעלת מום כאילו הם עצים וחכ''א לא יקרבו וע''כ ר' אליעזר גופיה לית ליה האי טעמא דהא ברובע ונרבע מודה דלא יקרבו ולא קאמר רואה אני אותם כאילו הם עצים אלא עיקר טעמא כדמפרש בגמ' מום בם לא ירצו הא ע''י תערובות ירצו ולדבריהם דרבנן קאמר להו כדאמר התם ומיהו שם מיושב יותר דמתוך הברייתא אומר כן הגמרא אבל בפרק בתרא דמכות (דף יז.) מי דוחק הש''ס לומר דרבנן משיבין תשובה לר''ש לדבריו מה שאינן סוברין כיון דאינו לא במשנה ולא בברייתא וא''ת ור''ש דחשיב חטה בריה היאך תרומה עולה בק''א הא אמרינן לקמן (דף ק.) דבריה לא בטלה גבי גיד וכי תימא דהתם היינו טעמא דכשנולד נולד האיסור עמו כמו גיד ושרצים ואבר מן החי ועופות טמאים אבל תרומה מותר עד שימרח אכתי ערלה וכלאי הכרם לא ליבטלו. [וע''ע תוס' זבחים עב. ד''ה וליבטלו]:

דף צו - א

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד