חולין צט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צט - א

והוינן בה: וליגמר מיניה, מבשר האיל שאינו נאסר [על אף שמדאורייתא טעם כעיקר בקדשים אסור מהתורה], להתיר אף טעמם של שאר איסורי קדשים, כגון נותר ופיגול, כשנתנו טעם בששים או במאה.

ומשנינן: גלי רחמנא גבי חטאת "כל אשר יגע בבשרה" [דהיינו, כל בשר קדשים הבולע מטעם החטאת על ידי שנוגע בה], "יקדש"

- להיות בדיני אכילתו כמוה!

שאם היתה חטאת פסולה - תפסל גם הבהמה שבלעה מן החטאת. ואם היתה החטאת כשרה - תאכל הבהמה שבלעה מן החטאת כחמור שבה, שבחטאת. והיינו, שאם הבליעה היתה בבשר זבח שלמים, אסורין הן להאכל לזרים, וחייבים לאוכלם, ליום ולילה כדין אכילת חטאת! ומכאן למדנו לאסור טעם כעיקר בקדשים.

ותמהינן: ומאי חזית דגמרינן מהאיך דחטאת שטעם כעיקר בקדשים ואינו בטל ברוב? ליגמר מהאי דזרוע בשלה דטעם בקדשים מתבטל ברוב של ששים או מאה?

ומשנינן: חידוש הוא שהתחדש בזרוע בשלה, דלכתחילה מבשלים את הזרוע עם האיל ומבטלים את האיסור ברוב, שדבר זה אין לעשותו בשאר איסורים, דאין מבטלים איסור ברוב לכתחילה, אלא רק מתירים היכן שנפל האיסור לרוב היתר שלא במתכוון. ומחידוש לא גמרינן! ^[9] ותמהינן: אי הכי, למאה ולששים, דילפת מזרוע בשלה להחמיר בחולין, נמי לא ליגמר, דהא זרוע בשלה חידוש הוא?

ומשנינן: אטו אנן לקולא קא גמרינן מזרוע בשלה? הרי לחומרא קא גמרינן! דמדאורייתא, בחולין חד ברובא בטיל, ואנן מחמרינן שלא יתבטל עד ששים או מאה. ^[10]

רבינא אמר: לא נצרכא הא דאמרינן "זהו היתר הבא מכלל איסור" בזרוע בשלה, אלא למקום חתך, שבו חותכים את הזרוע מבשר האיל. דאמר "מקום חתך" בעלמא, בכל איסור והיתר המחוברים ונחתך האיסור מההיתר [וכגון הוציא העובר את ידו, ונאסרה, וחתכו את היד, וכגון אבר המדולדל, שנחתך] אסור מקום החתך עצמו, ואילו הכא, מקום החתך של הזרוע מהאיל - שרי!

יתיב רב דימי, וקאמר לה להא שמעתא דרב שמואל בר יצחק, דביטול ברוב הוא במאה ולא בששים.

אמר ליה אביי: וכי כל איסורין שבתורה ביטולן ברוב הוא במאה!?

והתנן: למה [כמו: במה] אמרו: כל המחמץ בתרומה [והיינו, שכל המחמץ עיסת חולין בשאור של תרומה, וכן המתבל קדרה חולין בתבליני תרומה, וכן המדמע, שמבשל חולין ותרומה ביחד - הלכו בהם להחמיר?

כשהיתה התערובת מין ומינו!

וכן הלכו לפעמים להקל ולפעמים להחמיר - בתערובת של מין ושאינו מינו.

וקתני סיפא:

להקל ולהחמיר כדאמרן, וכן מין ושאינו מינו - כיצד?

גריסין של תרומה שנתבשלו עם העדשים של חולין - אם יש בהם, בגריסי התרומה, בנותן טעם בעדשים, הרי בין יש בהם, בעדשים, להעלות את גריסי התרומה במאה ואחד, בין אין בהן להעלות במאה ואחד - אסור!

הרי ששנינו להחמיר!

ואם אין בהן בנותן טעם, הרי בין שיש בהן להעלות במאה ואחד, בין אין בהן להעלות במאה ואחד - מותר! הרי ששנינו להקל!

דכי בעינן שיעור לבטל, היינו בנתינת טעם, אבל כשאין נתינת טעם לא בעינן למאה היתר כדי לבטל.

[והא דבתרומה בעינן אחד למאה כדי לבטלה, היינו כשהתרומה בעין מעורבת בהיתר, אבל לא כאשר טעם התרומה בלבד נמצא בתערובת].

ועתה מוכיח אביי: מה שאמר התנא במשנתנו, דהיכא דלא יהיב טעמא הרי אפילו "אין בהן להעלות במאה ואחד" הרי הוא בטל. אלא, במאי הוא שיעור ביטולו? לאו, - בששים!

הערות

^[9] זרוע בשלה בסוגיה כאן וכן במסכת פסחים [מד א] ובמסכת נזיר [לו א] מתבאר שהדין של "טעם כעיקר" נלמד מן הכתובים בתורה, ואילו במסכת עבודה זרה [סז א] אמר רבי יוחנן: כל שטעמו ולא ממשו, אין לוקים עליו. ונחלקו רבותינו הראשונים האם רבי יוחנן חולק וסובר שטעם כעיקר אינו אסור מן התורה, או שגם הוא מודה שמן התורה גם טעם אסור, אלא, שלדבריו, אין לוקים עליו. דעת רש"י כאן היא שרבי יוחנן חולק וסובר שהלימוד מן הכתוב אינו אלא בגדר אסמכתא, ולכן יש לפסוק שטעם כעיקר אינו אסור מן התורה, כי הלכה כרבי יוחנן שהוא "בתראי". אך התוס' כאן וכן הרשב"א בתורת הבית [ד א] סוברים שגם לפי רבי יוחנן טעם כעיקר הוא מן התורה, אלא שאין לוקים עליו. ויש לעיין בדעת רש"י, האם כוונתו לומר שהטעם אינו נחשב לכלום, ולכן הוא מותר מן התורה, כי אינו מהווה ממשות של אסור, ולכן חוץ מן המקומות שבהם ריבתה התורה במפורש שטעם אסור [כגון בנזיר ובקדשים] אין מקום לאסור את הטעם. או שגם לדעת רש"י הטעם עצמו הוא ממשות של איסור, אלא כיון שהתערב הטעם האסור בדבר המותר, התבטל הטעם האסור ברוב ההיתר, ומה שמרגישים את הטעם באכילת הדבר המותר אין זה נחשב כ"הוכר האיסור" בפני עצמו. וכל שמעורב איסור ברוב היתר, מתבטל האיסור ברוב. וכתב רבינו עקיבא איגר [בדרוש לשבת הגדול סימן ח, בסוף דרוש וחידוש לחולין] שביסוד השאלה הזאת נחלקו הרשב"א והר"ן בסוגייתנו. ורש"י מבאר את טעמו של מאן דאמר טעם כעיקר לאו דאורייתא, דמשוינן ביטול טעם כאשר ביטולי דאורייתא ברובא, כדכתיב אחרי רבים להטות. ומשמע שמבאר שהטעם הוא מצד ביטול ברוב. ואילו מלשון התוס' משמע שאפילו אם ירבה הטעם על הדבר שנבלע בו, לא יאסר הטעם למאן דאמר טעם כעיקר לאו דאורייתא.

^[10] יש לדון בדין ביטול ברוב למעלה מששים, האם בלמעלה מששים, כיון שלא נרגש הטעם, אלא הוא רק "טעם כל דהוא", אין כאן איסור כלל, או שטעם כל דהו בטל ברוב, ויש צורך להגיע לדין ביטול ברוב. ויתכן שנידון זה הוא הביאור למחלוקת רש"י ותוס' כאן האם בקדשים, שהכל מודים בהם שטעם כעיקר הוא מן התורה, האם מועיל בהם ביטול הטעם בלמעלה מששים. רש"י בד"ה "ואם כשרה" כתב שמכאן למדנו לכל הקדשים שאינם מתבטלים לגמרי, ואילו התוס' סוברים שגם קדשים בטלים בששים. ונראה שרש"י סובר שכל טעם הוא ממשות של איסור, אלא שבשאר איסורים הוא מתבטל ברוב, ובקדשים חידשה תורה שהוא אינו מתבטל ברוב, ולכן גם טעם כל דהו, ביותר מששים, אינו מתבטל ברוב, שהרי גם טעם כל דהו יש בו ממשות של איסור. אבל התוס' סוברים שטעם אינו ממשות של איסור אלא שחידשה התורה שגם טעם אסור, ולכן יש לומר שלא אסרה תורה אלא טעם הנרגש ולא טעם כל דהו. ובחידושי רבינו חיים הלוי [תרומות יג] הוכיח שדין ששים הוא מדין ביטול ברוב ולא משום שפוקע הטעם מכך שאם מערבים ששים ואחד טעמים שונים מתקבל טעם המורכב מכל ששים ואחד הטעמים, ומוכח שהטעם אינו נמוג לגמרי ביותר מששים, אלא שנשאר חלק מהטעם, ולכן צריך להגיע לדין ביטול ברוב.

ושואלים על דברי רבא: וליגמר מיניה [ושנלמד ממנו] מהכתוב ב"זרוע בשלה" אף לענין שאר קדשים שנאסרו, שהתבשלו בהיתר אם יש בהיתר פי ששים או פי מאה, שיבטלו את האיסור! ומשיבים: גלי רחמנא גבי [גילתה התורה אצל] הנאמר בקרבן חטאת "כל אשר יגע בבשרה יקדש" (ויקרא ו, כ) — ללמדנו שכל הנוגע בה, ובלע ממנה, הרי נעשה להיות כמוה, שאם פסולה היא החטאת באחד מפסולי הקדשים — תפסל גם החתיכה הנוגעת בה, ואם כשרה היא החטאת — תאכל אותה חתיכה שבלעה, כדין החמור שבה שבין שני הקרבנות הללו.

ושואלים: ומאי חזית דגמרינן מהאיך, ליגמר מהאי [ומה ראית שלומדים דין טעם כעיקר בקדשים, ולאסור מפסוק זה האמור בחטאת, למד מכתוב זה האמור בזרוע בשלה, ולהתיר]? ומשיבים: חדוש הוא בזרוע בשלה, ומחדוש לא גמרינן [אין אנו לומדים].

ומקשים: אי הכי [אם כך], שחידוש הוא ואין למדים ממנו, אף לענין ביטול איסורים בשיעור מאה וכן בשיעור ששים (לשיטות השונות של חכמים) נמי לא ליגמר [גם כן לא נלמד]! ומשיבים: אטו אנן לקולא קא גמרינן [וכי אנו להקל אנו לומדים] מזרוע בשלה?! והרי לחומרא קא גמרינן [להחמיר אנו לומדים], דמדאורייתא ברובא בטיל [שהרי מן התורה ברוב בלבד הוא בטל], ואנו למדים מכאן להוסיף עד שישים או מאה. ומביאים עוד הסבר בדברי הברייתא שבענין זרוע בשלה "זהו היתר שבא לכלל איסור".

רבינא אמר: לא נצרכא אמירה זו להורות לנו אלא לענין מקום חתך הזרוע מן האיל. שכן ככלל אמר החכם כי מקום חתך בעלמא [בסתם] איסור והיתר שהיו מחוברים זה לזה, ונחתך האיסור מן ההיתר שמקום החתך אסור. ואילו הכא שרי [כאן, בזרוע בשלה הנחתכת מהאיל, מותר].

א ושבים לבירור דברי רב שמואל בר רב יצחק שאמר כי בכל איסורים שבתורה, אין ההיתר שבלע מן האיסור מותר אלא אם כן יש בו פי מאה כנגד האיסור. ונמסר כי יתיב [ישב] רב דימי וקאמר לה להא שמעתא [והיה אומר את אותה הלכה].

אמר ליה [לו] אביי: וכי כל איסורין שבתורה בטלים במאה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: למה (אימתי) אמרו חכמים כי כל המחמץ עיסת חולין על ידי שהכניס לתוכה שאור של תרומה, וכן המתבל תבשיל של חולין בתבלין של תרומה, וכן המדמע (מערב) תרומה בחולין, שבכל אלה יש להחמיר — הרי זה אמור בתערובת חולין ותרומה דווקא של מין ומינו. ואימתי אמרו שיש להקל ולהחמיר — הרי זה בתערובת מין ושאינו מינו.

וקתני סיפא [ושנינו בסופה] של אותה משנה, וכהסבר לדברים שנשנו בה מקודם: הנהגה זו של להקל ולהחמיר השנויה בתערובת מין ושאינו מינו, כיצד היא? גריסין של תרומה שנתבשלו עם העדשים של חולין. אם יש בהם בגריסים הללו שיעור בכדי שיהא נותן טעם בעדשים, בין יש בהן בעדשים כדי להעלות (לבטל) במאה ואחד, בין אין בהן להעלות במאה ואחד — אסור הכל להיאכל כחולין, וזה שאינו כהן אינו יכול לאוכלו. והרי זה "להחמיר" — שאסור הדבר אף שיש בחולין פי מאה כנגד התרומה.

ואולם אם אין בהן בגריסים בנותן טעם בעדשים, בין שיש בהן להעלות במאה ואחד, בין אין בהן להעלות במאה ואחד — מותר. והרי זה "להקל" — שמותר הדבר אף שאין בחולין כדי שיעור ביטול במאה.

ויש לשאול: זה ששנינו שכאשר אין התרומה נותנת בהם טעם, אף שאין בהן להעלות במאה ואחד, החולין מותרים, אלא במאי [במה], באיזה שיעור בטלה התרומה? לאו [האם לא] שהיא בטלה בששים, ושלא כדברי רב שמואל בר רב יצחק!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara objects: Let us learn from the case of the nazirite’s ram that the flavor of sacrificial food can be nullified. The Gemara explains: The Merciful One revealed in the Torah with regard to the sin offering: “Whatever shall touch its flesh shall be holy” (Leviticus 6:20). This teaches that the halakhic status of any food that touches and absorbs flavor from a sin offering becomes like it, so that if the sin offering is disqualified, this food shall also be disqualified, and if the sin offering is valid, this food may be eaten in accordance with the stringencies that apply to a sin offering.

The Gemara asks: And what did you see to indicate that we learn the principle of nullification concerning sacrificial food from that verse of the sin offering? Derive it instead from this verse concerning the foreleg of the nazirite’s ram. The Gemara answers: This case of the nazirite’s ram is a novelty, and we do not learn principles from a novelty.

The Gemara objects: If so, if the case of the nazirite’s ram is not a viable precedent for general halakhic principles, then one should also not learn from that case that when forbidden food is mixed with permitted food of a different type, it is nullified in either one hundred or sixty times its own volume. As discussed above, the two opinions in this regard are both based on the case of the nazirite’s ram. The Gemara responds: Is that to say that we learn that forbidden food is nullified in sixty or one hundred times its volume of permitted food as a leniency? We learn it only as a stringency, as if it were not for this derivation, one would say that by Torah law forbidden food is nullified in a mixture in which there is a simple majority of permitted food.

Ravina said an alternative explanation of the term: This is, that appears in the baraita with regard to the nazirite’s ram. This limitation is necessary only for the place where the foreleg is cut from the body of the ram, as it was said that in a case where permitted and forbidden foods were attached and one cut the forbidden section from the permitted section, the place of the cut on the permitted part is generally forbidden. But here, in the case of the nazirite’s ram, it is permitted.

§ The Gemara returns to discussing the statement of Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak (98a) that forbidden food is nullified in a mixture only if there is one hundred times its volume of permitted food. Rav Dimi sat and said this halakha.

Abaye said to him: And is it true that all the forbidden foods in the Torah that are mixed with permitted foods are nullified only in a mixture containing one hundred times their volume of permitted food? But didn’t we learn in a mishna (Orla 2:6): Why did the Sages say that with regard to anyone who leavens non-sacred food with a leavening agent that is teruma or flavors it with spices of teruma or mixes teruma into non-sacred food, thereby making the food forbidden for non-priests, the halakha is to be stringent if he mixed one type of food that is teruma with non-sacred food of the same type. But the halakha is to be lenient and to be stringent if he mixed one type of teruma with non-sacred food of a different type.

And it is taught in the latter clause, i.e., in the following mishna (Orla 2:7): When it is stated that the halakha is to be lenient and to be stringent if he mixed one type of teruma with non-sacred food not of its type, how is this accomplished? For example, in a case of split beans of teruma that were cooked with non-sacred lentils, if there are enough split beans relative to the lentils to impart flavor to the lentils, then regardless of whether there are enough lentils to neutralize the split beans in one hundred and one times their volume, i.e., the volume of the lentils is one hundred and one times the volume of the split beans, or whether there are not enough lentils to neutralize the split beans in one hundred and one times their volume, the entire mixture is forbidden to a non-priest.

Conversely, if there are not enough split beans of teruma to impart flavor to the lentils, then regardless of whether there are enough lentils to neutralize the split beans in one hundred and one times their volume, or whether there are not enough lentils to neutralize the split beans in one hundred and one times their volume, the mixture is permitted even to a non-priest.

Abaye commented: When the mishna says that there are not enough lentils to neutralize the split beans in one hundred and one times their volume, and nevertheless if the split beans did not impart flavor to the lentils, the mixture is permitted, in what amount of lentils are the split beans nullified? Is it not that the split beans are permitted because they are mixed with sixty times their volume of non-sacred lentils? This contradicts the opinion of Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ליגמר מהכא. כלומר מן הזרוע בשלה:

אלא חדוש הוא כו'. כלומר חדוש הוא שאיסור נתבשל עם היתר מוקדשין שאסור לישראל [נתבשל] עם החולין ואינו אוסרו:

דמדאוריית' בטל ברובא. כלומר כדחזינן בקרא אחרי רבים להטות. אמר רבא לא נצרכא [אלא] לטעם כעיקר כלומר מה דתנא זהו היתר הבא מכלל איסור לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אלא לטעם כעיקר כו':

ואם כשרה יאכל כחמור שבה שאם מבשל שום קדשים עם חטאת אפי' אותן קדשים שמבשל עם החטאת יהיו נאכלין לשני ימים ולילה אחד כיון שבשלו עם חטאת יהא נאכל ליום ולילה כחטאת דנותן טעם כעיקר חשוב:

רבינא אמר לא נצרכא אלא למקום חתך כלומר הא דאמרי' זהו היתר הבא מכלל איסור דאפי' מקום חתך הזרוע מותר דאמר מקום חתך בעלמא אסור כגון שהוציא עובר את ידו ושחט את אמו ואח"כ החזירה אסור אפי' במקום חתך והכא שרי אפי' במקום חתך:

א"ל אביי וכל איסורין שבתורה במאה והתנן כל המתבל כלומר מתבל בקדרה של חולין מתבלין של תרומה ומחמץ בשאור של תרומה עיסה של חולין ומדמע תרומה עם חולין:

גריסין שנתבשלו עם עדשים כלומר גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין בין שיש בהן להעלות באחד ומאה כלומר שיש מאה של חולין לבד מן התרומה בין שאין להעלות באחד ומאה שאין מאה של חולין לבד מן התרומה אבל בכלל התרומה יש מאה אסור לפי שיש באיסור בנותן טעם הא מדרישא במאה הוי סיפא בששים כלומר הא מדרישא במאה הוי דלהחמיר ולאיסור מכלל דסיפא דלהקל דתני מותר בששים. דאי במאה אנן בעינן להקל ובמאה לאו להקל הוא דאנן להחמיר אמרינן במאה ואי להקל במאה מותר [ולהחמיר במאה אסור] ובאחד ומאה (אסור) [מותר] אין בינתים אלא אחד אין זה להקל אלא לאו בששים:

מאי לאו בס' לא (במראה) [במאה]. ומיהו קיימא לן כמאן דאמר בס' וכדאפסיקא הלכתא בע"ז (סט, א) והלכתא בששים וכן לכל איסורין שבתורה וכדפסק רב נחמן לעיל (חולין צז, ב) וכדאמר' רבא לעיל אמור רבנן בס'. וכיון דקיימא לן הכי שמעינן דעצמות ובשר בהדי בשר ועצמות משערינן (ב)[כ]זרוע בשלה ופעמים להקל כעין זרוע בשלה דפעמים משערי בזרוע בשלה ופעמים (להקל כעין זרוע בשלה דפעמים) להחמיר כגון שיש באיסור רוב עצמות ובשר מועט דבעינן ס' כנגד בשר (ב)עצמות דאיסורא, וש"מ דהא דגרסינן בירושלמי (תרומות פ"י, ה"ו) קליפי איסור מעלין את ההיתר ליתא, שאם כן עצמות זרוע יצטרפו להתר ויותר ממאה הן, ומצאתי בפירושי הרמב"ן ז"ל שכך הוא מפורש בפ"ק דערלה ירושלמי (ה"ג) דמ"ד בס' אין מוצא עצמות מן הזורע ול"ל קליפי איסור מעלין את ההיתר, וכתב הרב (ז"ל) בעל העיטור [ז"ל] ומסתברא מדפסקינן לעיל (חולין צז, ב( במאי דאיתיה קמן משערינן [ד]בתר רוטב דהשתא משערינן ולא חשבינן רביעית בכזית ונימא לכשיקרא יהא בו כזית.

במאי חזית דגמרת מהאי ליגמור מהאי פי' דהכא עדיף דאלו האי קרא הנוגע בו איכא לאוקמי להיתר מצטרף לאיסור וכל שאפשר לקיים שניהם ודאי עדיף ועוד י"ל דטעם כעיקר היינו היכי דהוי חד בתרי בלחוד וכי איכא התירא טפי לא להוי כעיקר ויתקיימו שני המקראות וכדפרי' לעיל.

לאו בס' פי' רש"י ז"ל דכי בעינא ק"א כדקי"ל מאת מקדשו היכא דאי' לאיסורא בעיני כגון חטין בחטין או כל דבר שלא נתבשל אבל היכא דליתי בעיני לא בעינן מאה וא' ע"כ ולפירוש מיירי שסילק הגריסין וזה דחוק לכך פי' בתוס' די"ל דס"ל דכי אמרי' ק"א בתרומה ה"מ מין במינו ונראים דבריהם דהא אפילו בדברים האוסרי' במשהו כגון טבל וי"נ וקונמות וכיוצא בהם שכולם במינא במשהו כשהן שלא במינם שיעורן בנ"ט בלחוד ולא חמור תרומה מנייהו וכיון דקיי"ל כמ"ד כל האיסורין שבתור' בס' קיי"לן נמי תרומה מין בשא"מ בס' ואין תרומה בק"א אלא כשהוא מין במינו וכן הדין לערלה ולכלאי הכרם דלא עדיפא מאיסורי משהו דבמינן במשהו ושלא במינן בנ"ט ולפ"ז אין דין ק"א בתרומה לר' יהודה דאי בשא"מ בס" ואי במינו ולח בלח אוכל דבר המתערב או מתבשל שיעורו במשהו ואם יבש ביבש חד בתרי בטיל מדאוריית כדאית' בפ' הניזקין גבי אגוזי פרך ורימוני בדן ובפרקין מוכח דלרבנן ה"ה בכל יבש ביבש דבטיל חד בתרי מדרבנן וכדפרכינן לקמן וליבטלו ברובא ולא אשכחן לר"י דפליג על רבנן לא בדין מין בשא"מ ולא במין במינו היכא דהוי יבש ביבש ומשמע דמודי הוא לרבנן דבטיל חד בתרי מדאורייתא וזה דבר תימא שיהא כל שיעורי א' ומאה דתרומה ור' דערלה וכלאי כרם דלא כר"י ואפשר לומר שהחמירו חכמים בתרומה וערלה וכלאי הכרם שיהא אוסר במינו בשיעורו אע"פ שהוא יבש ביבש ולא יהא בטל אפי' בס' ואע"פ ששאר איסורין בטלין חד בתרי אפילו מדרבנן וכדתניא נפלו ונתפצעו אחד שוגג וא' מזיד לא יעלו דברי ר"מ ור"י ר"י ור"ש אומרים יעלו ואמרו עלה בפ' הניזקין והא הכא דמדאוריית' חד בתרי בטיל וכו' וההיא ע"כ יבש ביבש הי' אדאל"כ האיך בטיל חד בתרי לר"י ואפ"ה קתני יעלו ומשמע יעלו באחת ומאתים כדין ערלה וכן פירש רש"י ז"ל וחומר שהחמירו בתרומה מפני גזל השבטים ובערלה וכלאי הכרם דאיסורי הנאה הן השוו דינו כשהוא יבש ביבש כמו שהוא לח בלח וה"נ משמע מהא דתנן ומייתי לה בפ' הזהב התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה וחומש ואסורין לזרים ועולים בא' ומאתים משא"כ במעשר ופרישנא בפ' הזהב משא"כ במעשר דבטיל ברובא ומשמע ברובא ממש ואפילו מדרבנן וא"כ ע"כ מיירי כשהוא יבש ביבש ואפ"ה לקתני רישא דתרומה בק"א כנ"ל:

כבר ביארנו בשיעור ששים זה שהוא ברוב איסורין שבתורה כגון שקצים ורמשים ודג טמא ונבלה וטרפה וחלב ודם ובשר בחלב וכיוצא באלו בין איסורי מלקות כגון נבלה וחברותיה בין איסורי הנאה כבשר בחלב בין איסורי כרת כחלב ודם ומ"מ יש קצת איסורין בשיעורין אחרים יש מהן במשהו כגון יין נסך במינו וחמץ בפסח אף בשאינו מינו ויש מהם באחד ומאה כגון תרומה ויש מהם באחד ומאתים כגון ערלה וכלאי הכרם במה דברים אמורים במינן אבל בשאינו מינן ונתבשלו בנותן טעם כיצד גריסין של תרומה שנתבשלו עם העדשים אם יש בהם בנותן טעם אפי' יש בהם כדי לעלות באחד ומאה אסורין לא היה בהן בנותן טעם אפי' אין בהן כדי להעלות באחד ומאה מותרין:

בא"ד ויש לומר דמכל מקום פריך דאי כזית כו' יש לנו להחמיר אף במינו כו' כיון דלקי בשאינו מינו עכ"ל יש לדקדק דאם כן לפי זה הדרא קושיין דלעיל לדוכתיה דתקשה ליה מה"ט כיון דטעם כעיקר דאורייתא יש לנו להחמיר אף במינו כו' כיון דלקי בשאינו מינו וי"ל דודאי חיוב כזית בכדי אכילת פרס שייך קצת גם במינו כיון שהוא אוכל קצת מן האיסור דאם היה ניכר היה חייב עליו אף במינו ולכך גם אם אינו ניכר יש להחמיר במינו כיון דלקי באינו מינו אבל חיוב טעם כעיקר לא שייך כלל במינו ואין להחמיר בו משום אינו מינו וכה"ג כתבו התוס' בפרק ג' מינין ע"ש:

בא"ד וא"ת אם טעם כעיקר דאורייתא וכו' והשתא כי נמי אמרינן כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא וכו'. ר"ל אפי' אין לוקין עליו מדאורייתא מ"מ איסור דאורייתא איכא משום דטעם כעיקר הוי איסור דאורייתא א"כ איך תלינן להקל לומר שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וכו' הא בספק איסור דאורייתא אזלינן לחומרא:

בא"ד ומין שלא במינו לא שייך רבוי. ר"ל דלא מבטלינן ליה ברוב אלא בס' ככל איסורין ובתרומה בק':

בא"ד וי"ל דמ"מ פריך דאי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכו' כיון דלקי בשאינו מינו. ר"ל אבל אי כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא ר"ל דלא לקי מדאורייתא אע"ג דאסור מחמת טעם כעיקר בשאינו מינו מ"מ במין במינו תלינן להקל:

בא"ד וי"ל דהמ"ל וליטעמיך וכו'. ר"ל אלא מאי אית לך למימר דמיירי בתרומה דרבנן ה"נ אפילו כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא נמי לא קשיא משום דאיירי בתרומה דרבנן ולכך תלינן להקל ואמרינן שאני אומר וכו' כדמשני התם:

ברש"י ד"ה שנתבשלו עם עדשים וכו' והכא כיון דנתנה טעם אע"פ שיש כאן היתר כדי לבטל איסור אסור וכו' כצ"ל לפי זה הא דילפינן בספרא מקרא דמכל חלבו את מקדשו ממנו שתרומה בק"א היינו יבש ביבש שאין בו כדי נתינת טעם:

גמרא אין בהן בנ"ט בין שיש בהן כו' בין אין בהן להעלות בק"א מותר. מזה תמה התו"ח על הרע"ב שכ' בתרומה במין בשא"מ ואין שם כהן בעינן ק"א. כיון דפסק בשאר איסורין במבשא"מ היכא דליכא קפילא משערינן בס' אלמא דקים לן דבס' מסתמא ליכא נו"ט א"כ ה"נ בתרומה ע"ש. ובאמת הטור יו"ד סי' שכ"ג כתב בששים והוא מסה"ת וכ"פ הרמ"א אחריו שם. אמנם אנכי מצאתי חבר גדול להרע"ב והוא הרמב"ם בפט"ו מהל' מ"א סוף הל' למ"ד ע"ש. ותימה על הרב"י והאחרונים שלא הביאו דעתו הגדולה בזה. וצ"ע להלכה כי אין הכרעת הרמ"א מכרעת דכיון דשלא הביא דעת הרמב"ם והרע"ב כלל נראה דגם מאתו נעלם במחכ"ת דעתם ז"ל. ולענין תמיהת התו"ח נ"ל דגזרו אטו מב"מ דלא לשערו ג"כ בס' וכולא חדא גזירה היא. וה"ט ג"כ בערלה וכה"כ היכא דליכא קפילא דבעו מאתים כנ"ל נכון בס"ד:

רש"י ד"ה ואם כשרה (בסופו). דלא בטלי לגמרי. במלת לגמרי נראה שכוון למש"כ התד"ה רבא לדעתו דכאן ר"ל טעם כל דהו דהיינו משהו:

תד"ה רבא (שבדף הקודם). דריו"ח ס"ל כר"ע דיליף טכ"ע מגיעולי עובדי כוכבים וליכא אלא עשה כו'. ק"ק דא"כ מנ"ל לר"ע דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור דילמא אתי לטכ"ע ללקות עליו:

תד"ה תאכל. חומרא דחטאת לאסור לזרים כו'. יש להוסיף ולאכול לפנים מן הקלעים כדפרש"י:

תד"ה ל"נ. והכא שרי בכל הקדשים. כצ"ל בא' בסוף:

תד"ה אין. דאם אי אפשר להסירם כו'. כצ"ל:

גמ' מין ומינו להקל ולהחמיר כצ"ל:

תוס׳ ד"ה אין בהם וכו׳ מתוך העדשים דאם אי אפשר להסירם כצ"ל:

ולבטיל ברובא. עמ"ש בקונטריס ככר לאדן דף ר' ע"ב בס"ד:

וליגמר מיניה. למשרי אף שאר קדשים בששים או מאה כגון נותר או פגול: להיות כמוה. הנוגע בה ובלע ממנה: שאם פסולה. היא יפסל הבולע: ואם כשרה. היא תאכל זו כחמור שבחטאת שאפי' הן שלמים אסורין ליאכל אלא לזכרי כהונה ליום ולילה ולפנים מן הקלעים ומהכא גמרינן לכל איסורי קדשים דלא בטלי לגמרי: ליגמר מהאי. וליבטלו בק': אלא חדוש הוא ל''ג אלא: חדוש הוא. כדפרישית דלכתחלה מבטלינן ליה ומייתינן ליה לידי כך בידים: לא נצרכא. זהו: אלא למקום חתך. דבעלמא בכל איסור והיתר המחוברים כגון הוציא העובר את ידו וכגון אבר המדולדל כולן אסורין כדאמרינן בבהמה המקשה (לעיל דף סח:): להא שמעתא. דרב שמואל בר רב יצחק: למה אמרו. המחמץ לאיזו איסור אמרו לתרומה שהמחמץ חולין בשאור שלה או מתבל קדרה חולין בתבלי תרומה או מדמע ומבשל חולין ותרומה יחד שאנו הולכים אחריו להחמיר: למין ומינו. אמרו כן דאזלינן ביה לחומרא כדקתני לקמיה: ולמה אמרו להקל ולהחמיר. שפעמים להקל ופעמים להחמיר: מין ושאינו מינו. על זה אמרו פעמים להקל ופעמים להחמיר: גריסין. של פול דתרומה: שנתבשלו עם עדשים. של חולין וטעמנום ויש בהם טעם תרומה בחולין אע''פ שיש בחולין מאה ואחד שתרומה דינה לבטל בכך דנפקא לן בספרי מקראי מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל בתוכו הרי הוא מקדשו ובתרומת מעשר משתעי קרא שהיא אחד ממאה וקאמר שאם חזרה לתוך התשעים ותשעה מקדשתן מכאן אמרו תרומה במאה עם האסור אסורה במאה והיא מותרת והכא כיון דנותנת טעם אע''פ שיש כאן היתר כדי לבטל איסור אסור דטעמא לא בטיל הרי להחמיר: אין בהן בנותן טעם. אע''פ שאין כאן היתר כדי לבטל מותר דכי בעינן אחד ממאה היכא דאיסורא בעיניה הוא כגון חטין בחטין או כל דבר שלא נתבשל אבל הכא דליתיה בעיניה לא בעינן אחד ומאה הרי להקל אבל מין ומינו לעולם להחמיר כדאמרינן לקמן דלא מישתרי עד דאיכא תרתי לטיבותא אין נותן טעם ואחד ומאה: קתני מיהא דכי לא יהיב טעמא לא בעינן מאה ואחד ובמאי בטיל לאו בששים אלמא ביטולא היכא דליכא טעמא בששים הוא:

ועוד י''ל דהתם איירי בשלא במינו והיכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו וממשו והיכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו ולא ממשו והרב רבי יוסף מאורליינ''ש היה מפרש דאע''ג דטעם כעיקר דאורייתא לא לקי אטעם אפי' שלא במינו דרבי יוחנן סבר לה כר''ע דיליף טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים וליכא אלא עשה דתעבירו באש דמצריך ליבון והגעלה ור''ת השיב לו דאית לן למימר דאהדרינהו לאיסוריה כדאמרי' בהלוקח עובר פרתו (בכורות טו:) דתנן הגוזז והעובד פי' בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים ואע''ג דלא נפקא לן אלא מתזבח ולא גיזה אלא היינו טעמא משום דאהדריה לאיסוריה דלא תעבוד ולא תגוז מיהו לא דמי כל כך דהתם משמע ודאי דאהדריה והכי קאמר תזבח זביחה התרתי לך בקדשים שהוממו ולא גיזה והא דקאמר בירושלמי דערלה בפ' שני אמר ר' יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהם חוץ מנותן טעם דנזיר י''ל דבהיתר מצטרף לאיסור איירי דהכי איתא בהדיא בפ' ואלו עוברין (פסחים דף מג:) ובפרק שלשה מינין (נזיר לה:) אמר ר' אבהו א''ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וקרי ליה בירושלמי נותן טעם וא''ת אם טעם כעיקר דאורייתא מאי פריך בפ' אלו עוברין ובפ' שלשה מינין גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין כו' ופריך מיניה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר והשתא כי נמי אמרינן כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשה ליה אמאי אמר שאני אומר כיון דטעם כעיקר דאורייתא וי''ל דהתם איירי במינו וכן משמע בסוף הערל (יבמות פב:) דמוקי לה ר''ל והוא שרבו חולין על התרומה ומין שלא במינו לא שייך רבוי וא''ת ואי במינו כיון דרבו בטלי להו ברובא אפי' איכא כזית בכדי אכילת פרס וי''ל דמ''מ פריך דאי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא יש לנו להחמיר אף במינו ולית לן למימר שאני אומר כיון דלקי בשאינו מינו ומיהו קשה דסוגיא דאלו עוברין (פסחים דף מג:) ודפרק שלשה מינין (נזיר דף לה:) אליבא דר' יוחנן ור' יוחנן מוקי לה בהערל (יבמות דף פב.) אע''ג דלא רבו וא''כ כי נמי כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשי ליה אמאי אמרינן שאני אומר דכיון דלא רבו ספיקא דאורייתא היא וי''ל דהוה מצי למימר וליטעמיך וכי האי גוונא יש בכמה דוכתי: גלי רחמנא גבי חטאת כו'. הקשה ר''ת דהאי קרא דחטאת מייתי הכא לטעם כעיקר ובפ' אלו עוברין (פסחים דף מה.) מוקי להיתר מצטרף לאיסור לכ''ע וטעם כעיקר מפיק ליה ממשרת ולר''ע מגיעולי עובדי כוכבים לכך נראה לר''ת דגרסינן הכא לא נצרכא אלא להיתר מצטרף לאיסור דבכל ענין התיר הכתוב ואפילו יש חצי זית בעין משמנונית של זרוע על חתיכת האיל שחוץ לרוטב ומיהו א''צ להגיה הספרים דאיכא למימר דנקט הדרשה הפשוטה דאי לאו קרא דמשרת ודגיעולי עובדי כוכבים דאתו לטעם כעיקר הוה מוקמי קרא דחטאת לטעם כעיקר ולא להיתר מצטרף לאיסור וכי האי גוונא איכא בכמה דוכתין ועוד י''ל דסוגיא דהכא אתיא כי סוגיא דנזיר פ' שלשה מינין (דף לז:) דגרסינן התם ורבנן תיפוק להו דהיתר מצטרף לאיסור מחטאת ומשני התם נמי לטעם כעיקר הוא דאתא ואע''ג דמשרת נמי אתי לטעם כעיקר מצרך צריכי דאי כתב רחמנא חטאת הוה אמינא נזיר לא אתי מיניה דנזיר מקדשים לא ילפינן ואי כתב רחמנא נזיר הוה אמינא חטאת מנזיר לא ילפינן דחמיר איסורו דאפי' חרצן אסיר ליה: תאכל כחמור שבה. רבינו חננאל גריס תאכל כחמור שבהן משמע דאיכא חומרא בשלמים דליכא בחטאת כגון שבשל שלמים דאתמול בקדירה דחטאת דהיום דרמינן עלייהו חומרא דחטאת לאסור לזרים לנשים ולעבדים וחומרא דשלמים שאין נאכלין אלא עד הלילה וחטאת של היום זמן אכילתה עד למחר: לא נצרכא אלא למקום חתך. דבעלמא אסור כגון שהוציא העובר את ידו לחוץ דנפקא לן בפ' בהמה המקשה (לעיל דף סח:) דמקום חתך אסור מדאצטריך פרסה החזיר אכול מקום חתך מכלל דאי לא החזירה אסור ונראה דשאר קדשים כגון חזה ושוק ואימורין שרי נמי מקום חתך שלהם דהא לא אשכחן קרא בזרוע בשלה יותר מבשאר קדשים ואי ילפי בהו מעובר דאסור מקום חתך בזרוע בשלה נמי ליתסר אלא בכולן לא אסר הכתוב מקום חתך דזרוע בשלה וחזה ושוק ואימורים צוה הכתוב להסיר ולא מקום חתך והא דקאמר הכא דבעלמא אסור היינו באבר שיצא לחוץ והכא שרי בכל הקדשים ולכך לא פריך הכא מאי חזית דגמרת כו' כדפריך אאינך: אין בהם בנותן טעם אע''פ שאין בהן כדי להעלות מותר. פי' בקונטרס וכי בעינן מאה ואחד היינו היכא דאיסור בעיניה אבל הכא דליתיה בעיניה ' לא בעינן מאה ואחד אלמא צ''ל לפירושו דהכא מיירי כגון שהסיר הגריסים מתוך העדשים דאז אי אפשר להסירם שאינו מכירן ואיכא ממשות האיסור היה צריך מאה ואחד וקשה לפירושו אמאי נקט רישא שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטין דהוי מין במינו אפי' בשלא במינו נמי בעינן מאה ואחד היכא דאיתיה לאיסור בעיניה וי''ל דנקט מין במינו דאפילו הסיר אחרי כן השאור בעינן מאה ואחד לבטל אבל שלא במינו לא בעינן ונראה דא''צ לדחוק כן דשאינו מינו בטל בששים כשאר איסורין אפילו איתיה לאיסורא בעיניה כיון דאינו מכירו ובמינו הוא דבעינן מאה ואחד דהא דדרשינן בספרי את מקדשו ממנו ממנו שנפל לתוכו הרי הוא מקדשו במינו כתיב: אלא במאי לאו בששים. וא''ת הא דבטל הכא בששים היינו דטעמיה כהן ואפי' בפחות היה בטל אי טעמיה כהן ואין נותן טעם ולא כמו שפירש בקונטרס לעיל אבל בסתמא בעינן מאה ואחד לבטלה דהא רישא נמי דקתני אם יש בהן בנותן טעם אסור אפי' יש בהן להעלות במאה ואחד על כרחך איירי בטעמיה. כהן וי''ל דממשנה יתירה דייק דבסיפא הוה ליה למיתני אין בהן בנותן טעם מותר ותו לא ושפיר ידעינן דאבין יש לו להעלות במאה ואחד ובין אין לו להעלות במאה ואחד דארישא קאי אלא להכי הדר תנא לאשמועינן דבבציר ממאה ואחד יש שיעור לבטל נתינת טעם:

דף צט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד