חולין ק ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ק - א

ומשנינן: "בריה" שאני!

שנינו במשנה: וכן חתיכה של נבלה שנתבשלה עם החתיכות. בזמן שמכירן - בנותן טעם ואם לאו, כולן אסורות!

מדאורייתא, כל דבר איסור שהתערב ברוב היתר מתבטל ברוב, אלא שהחמירו חכמים לאסור "דבר חשוב" שהתערב ברוב, שלא יתבטל.

ונחלקו, במשנה במסכת ערלה, חכמים ורבי מאיר מהו "דבר חשוב" שאינו מתבטל ברוב. לחכמים יש ששה דברים חשובים ביותר שאינן מתבטלין, ואילו אליבא דרבי מאיר דבר שנוהגים למנות כל יחידה ממנו בתור יחידה נפרדת, הרי הוא דבר חשוב.

ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בביאור דברי רבי מאיר.

לדעת רבי יוחנן, רק דבר שהוא כה חשוב, עד שהכל מוכרים אותו במנין, ואין כלל אנשים שמוכרים אותו באומד, רק הוא נקרא "דבר חשוב" שאינו מתבטל ברוב, אבל אם יש אנשים שאין מחשיבים אותו כל כך ומוכנים למכור אותו באומד בלי למנות כל יחידה בפני עצמה, אין הוא נקרא "דבר חשוב", אלא הרי הוא מתבטל ברוב.

וכך אמר רבי מאיר אליבא דרבי יוחנן: "את שדרכו למנות", דהיינו, שכך היא דרכו אצל כל האנשים, להמכר אך רק במנין, הוא הנקרא "דבר חשוב".

ואילו ריש לקיש סובר שדי בכך שיש אנשים המוכרים אותו במנין כדי להחשיבו, על אף שיש אנשים אחרים שמוכרים אותו באומד.

וכך אמר רבי מאיר אליבא דריש לקיש: "כל שדרכו לימנות", והיינו, כל דבר שיש שמונים אותו הרי הוא חשוב, על אף שאין כל האנשים מונים אותו.

מחלוקתם של חכמים ורבי מאיר נשנתה במסכת ערלה ביחס לחבילות תלתן, שהיו אסורות בהנאה משום כלאי הכרם, והתערבו בחבילות היתר.

אליבא דחכמים מתבטלים חתיכות התילתן האסורות ברוב של אחד למאתיים [כדין כלאי הכרם שזהו השיעור לביטולן ברוב], משום שאין חבילות התלתן בכלל ששת הדברים החשובים מאד, ואילו רבי מאיר אומד שאינן מתבטלות ברוב כיון שדרך בני אדם למנותן.

והשתא הוינן בדברי המשנה שחתיכת נבלה אינה מתבטלת ברוב.

אמאי אסורות כל החתיכות שהתערבה בהן חתיכת הנבילה? ותבטיל חתיכת הנבילה ברובא דחתיכות היתר!?

וכי תימא, שחתיכת נבילה מיקרי דבר חשוב, והויא כחבילת תלתן האסורה שהתערבה בחבילות היתר שאינה מתבטלת אליבא דרבי מאיר משום חשיבותה, שכן דרך בני אדם למנות חבילות תלתן, וכמו כן כאן, יש בני אדם שדרכם למנות חתיכות בשר.

הרי הניחא למאן דאמר [ריש לקיש] "כל שדרכו לימנות" שנינו בדברי רבי מאיר, והיינו שיש אנשים שמונים אותן, הוא הדין הכא בחתיכות בשר, יש אנשים שדרכם למנות את חתיכות הבשר, כל יחידה בנפרד, כאשר הם מזמנים אורחים. ומונים את חתיכות הבשר לפי מנין האורחים. הילכך, חשיבא האי חתיכת בשר נבילה ואינה מתבטלת ברוב.

אלא למאן דאמר [רבי יוחנן] "את שדרכו לימנות" שנינו בדברי רבי מאיר, והיינו דוקא דברים המיוחדים למנין, שהכל נוהגים למנותן [כגון תבלין] הוא דאינן מתבטלין ברוב, אבל דברים שלעתים מתייחסים אליהם גם באומד הרי הם מתבטלים ברוב, מאי איכא למימר? שהרי חתיכות בשר לפעמים מתייחסים אליהן באומד ולא במנין!?

ומשנינן: שאני חתיכה של בשר, שיש לה חשיבות אחרת, הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים, ומכח חשיבות שכזו היא אינה מתבטלת ברוב.

וצריכא לאשמעינן שגיד הנשה אינו מתבטל ברוב, וכמו כן שחתיכת נבילה אינה מתבטלת ברוב.

דאי אשמעינן גיד הנשה בלבד, הוה אמינא משום ד"בריה" היא, ומכח חשיבותה של בריה היא אינה מתבטלת, אבל חתיכה אימא לא חשיבא ותיבטל.

ואי אשמעינן חתיכה, הוה אמינא דחשיבותה היא הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים, אבל גיד הנשה אימא לא חשיב ויבטל, הילכך צריכא לאשמעינן תרוייהו.

דרש רבה בר בר חנה: חתיכה של נבלה ושל דג טמא הניכרת בתערובת - אינה אוסרת בפליטתה את התבשיל עד שתתן [והיינו, שיש בכוחה ליתן] טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות שבקדרה.

אוקי רב אמורא עליה, העמיד רב מתורגמן, שיעמוד לפניו, וידרוש וישמיע לרבים שאין הלכה כדברי רבה בר בר חנה, אלא - כיון שנתנה חתיכת הנבילה טעם בחתיכה של בשר היתר הסמוכה אליה, הרי החתיכה עצמה של ההיתר, שנבלע בה טעם נבלה, נעשית כאילו היא עצמה נבלה, ואוסרת חתיכת ההיתר הבלועה בטעם נבלה את כל החתיכות כולן - מפני שהן מינה של חתיכת ההיתר. וקא סלקא דעתין שטעם הדבר הוא, משום שמין במינו לא בטל, ואפילו היה בכלל חתיכות ההיתר די חתיכות בכדי לבטל את שתי החתיכות של הנבילה ושל החתיכה שבלעה ממנה.

ואיירי בכגון שחתיכת ההיתר היתה סמוכה לחתיכת הנבלה תמיד, או שנתבשלה חתיכת ההיתר עמה תחילה, לפני שהיה ששים בקדרה כנגד חתיכת הנבלה, ואחר כך נתן לקדרה את חתיכות ההיתר האחרות. ^[11]

אמר ליה רב ספרא לרב: מכדי, רב דאמר חתיכת ההיתר נעשית בעצמה נבלה, ואוסרת את שאר החתיכות מדין "מין במינו לא בטיל", כמאן אמרה לשמעתיה"? - כרבי יהודה, דאמר מין במינו לא בטיל.

ואם כן, מאי איריא דנקט רב בדבריו כי נתנה חתיכת הנבלה טעם בחתיכת ההיתר, נאסרה החתיכה עצמה כנבלה ואוסרת את שאר חתיכות ההיתר? והרי אפילו כי לא נתנה חתיכת הנבלה טעם בחתיכת ההיתר, נמי לא בטלה חתיכת הנבלה המעורבת בחתיכות בשר ההיתר! שהרי חתיכת הנבלה עצמה גם היא נחשבת למינייהו דחתיכות ההיתר, שכולן חתיכות בשר הן, ואם כן, היא עצמה אוסרת את כל החתיכות מהדין של "מין במינו לא בטיל"!?

אמר ליה אביי לרב ספרא: הכא במאי עסקינן, בשקדם וסלקו לחתיכת האיסור, וכן סילק את הרוטב מהקדרה לפני שנתן בה את חתיכות ההיתר, ונשארה בקדרה רק חתיכת ההיתר הבלועה בטעם האיסור, וקא משמע לן שהרי היא חוזרת ואוסרת את שאר החתיכות בפליטתה כאילו היא היתה נבלה בעצמה.

והיינו, שאפילו אם היא עצמה ניכרת, ואפשר לסלקה, עדיין אסורות כל החתיכות שבקדרה מכח פליטתה, כאילו היא בעצמה היתה נבלה, ואשמעינן דחתיכה שבלעה טעם איסור, היא עצמה נעשית נבלה, ולאסור בכך את חברותיה בפליטתה!

הערות

^[11] בביאור שיטת רב שחתיכה עצמה נעשית נבילה מצינו כמה ביאורים בדברי רבותינו הראשונים. המאירי בשם רש"י, וכן התוס' בשם רבינו תם, וכן הריטב"א, מבארים את דברי רב, שכל חתיכת היתר שקיבלה טעם מן הנבילה, נעשית חתיכת ההיתר כנבילה עצמה, ולכן היא אוסרת כל החתיכות שהן ממינה, אפילו הן אלף, כדין מין במינו, וכמו כן, אם התבשלה החתיכה עם חתיכות אחרות שאינן ממינה, הרי אפילו אם יש בחתיכות האחרות ששים כנגד הטעם של האיסור שבלעה החתיכה, אך אין בהן ששים כנגד החתיכה עצמה, נאסרות כל החתיכות, כיון שאנו מחשיבים את החתיכה שנעשה כנבילה כאילו היא הנבילה בעצמה, ולא שאנו אוסרים אותה מחמת הטעם של הנבילה הבלוע בה. התוספות מביאים את שיטת רבינו אפרים שרק לגבי איסור של בשר בחלב אנו אומרים שהחתיכה עצמה נעשית נבילה, אבל בשאר האיסורים אין החתיכה של ההיתר נעשית לחפצא של איסור, אלא כל מה שאמר רב הוא, שאם הנבילה נתנה טעם בחתיכת היתר, נחשב האיסור כאילו הוא קיים בעין, ולכן הוא אוסר במין במינו אפילו במשהו, אבל בשאינו מינו הוא אינו אוסר אם יש ששים כנגד הטעם, על אף שאין ששים כנגד חתיכת ההיתר. ורע"א [דרוש וחידוש לחולין קה א] דן לפי שיטת רבינו שמואל, שדבר המקבל טעם איסור נעשה המקבל כשם האיסור של הטעם הבלוע בו, וכגון יין נסך הנבלע במים, נחשבים המים כאיסור נסך, והם נחשבים כמין במינו לגבי מים אחרים, האם הם הופכים לשם "מים נסך", או רק נאסרים "מכח יין נסך", ונפקא מינה לגבי המים הללו אם יאסרו מים אחרים אפילו באלף, כדין יין נסך שאינו בטל אפילו באלף. וכתב רע"א: הגע עצמך! ירק שבלע יין נסך בנותן טעם, ונתערב בירק אחר, וכי בזה נוכל לומר ולקרוא על הירק שם נסך, ולומר דלא בטל! ? דהא לא שייך "ירק נסך"!

ומשיבים: גיד הנשה הריהו בריה (דבר שלם לעצמו), ושאני [שונה] דינה של בריה משאר איסורים, שאין היא בטילה ברוב.

א ועוד שנינו במשנתנו כי בדומה לדין גיד הנשה שהתבשל עם גידים המותרים באכילה, כן הוא דינה של חתיכה של בשר נבלה שהתבשלה עם חתיכות בשר המותרות באכילה. שאם הוא מכיר את החתיכה האסורה, הריהו מוציאה מן התערובת, ואין היא אוסרת את שאר התבשיל אלא אם כן היה בה כדי לתת בו טעם. ושואלים: ותבטיל ברובא [ותיבטל חתיכת בשר האיסור ברוב ההיתר שהתבשל עימה]!

הניחא למאן דאמר [זה נוח, אין זו שאלה, לשיטת מי שאומר] כי כל דבר שדרכו לימנות (להימנות. שלפעמים מונים כל יחידה שבו לעצמה) שנינו בו שכל דבר כזה מוגדר כדבר חשוב, ולכך אינו מתבטל ברוב. ואף חתיכות בשר, מאחר שלפעמים הן נימנות כל אחת לעצמה, הריהן נחשבות כדבר חשוב, ולכך אינה מתבטלת. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי דווקא את זה שדרכו תמיד לימנות שנינו שרק זה נחשב דבר חשוב, שאינו מתבטל ברוב. אבל דבר שרק לעיתים מונים אותו לעצמו, הריהו מתבטל ברוב. ואם כן חתיכת בשר זו, שלא תמיד היא נמנית לעצמה, מאי איכא למימר [מה יש לומר] מדוע אין היא בטילה ברוב? ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד] הוא דינה של חתיכה בשר, משום שהיא נחשבת דבר חשוב, שאינו בטל ברוב, הואיל וראויה היא להתכבד בה לפני האורחים. ומסבירים:

צריכא [נצרכה] להיאמר ההלכה שאין חתיכת בשר נבילה בטילה, וכן נצרכה להיאמר ההלכה שאין גיד הנשה בטל, ולא היה די בהשמעת אחת מהן. משום דאי אשמעינן [שאם התנא היה משמיע לנו] דין זה רק בגיד הנשה — היינו אומרים שהרי זו הלכה בגיד הנשה בלבד, משום שבריה היא, אבל חתיכה של בשר נבילה, שאינה בריה — אימא [אמור] שלא, שהריהי בטילה ברוב.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] דין זה רק בחתיכה, הייתי אומר שאינה מתבטלת — הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים, אבל גיד הנשה, שאין ראוי להתכבד בו — אימא [אמור] שלא כך הוא דינו, והריהו בטל ברוב. לכך צריכא [צריך] שתיאמר ההלכה בשני המקרים.

ב ועוד בדיני ביטול ברוב של חתיכת איסור שהתבשלה עם חתיכות היתר, דרש רבה בר בר חנה: חתיכה של בשר נבלה, וכן חתיכה של דג טמא, שהתבשלה עם חתיכות היתר, אם מזהה את החתיכה האסורה ומסירה מן התבשיל — אינה אוסרת את התערובת, עד שתתן טעם ברוטב (המיצים היוצאים מחתיכות הבשר והדגים והמתבשל עימן) ובקיפה (פירורים ותבלינים, כבצל ושום, הניתנים בתבשיל להשבחת טעמו) ובחתיכות.

ונמסר כי אוקי [העמיד] רב בבית המדרש אמורא עליה [מתורגמן עליו, לפניו], שיחזור על דבריו בקול רם לפני הרבים, להודיע שאין הלכה כדעת רבה בר בר חנה, וכך דרש רב: כיון שנתן האיסור טעם בחתיכה האחרת של היתר שהתבשלה עימה לבדה — אותה חתיכה עצמה נעשת נבלה (ונעשית אסורה לעצמה) ואם תתבשל חתיכה זו עם חתיכות אחרות, הריהי אוסרת את כל החתיכות כולן, מפני שהן מינה של חתיכת ההיתר, ולכך אין היא מתבטלת בהן. ודנו חכמים בדברי רב אלה.

אמר ליה [לו] רב ספרא לאביי: מכדי [הרי] רב כשיטת מאן [מי] אמרה לשמעתיה [את הלכתו] זו? כשיטת ר' יהודה בדיני ביטול ברוב, שאמר כי מין איסור שהתערב בהיתר שהוא מינו — לא בטיל [אינו בטל], אולם אם כן, מאי איריא [מה שייך] מדוע אמר רב את הלכתו זו כי [כאשר, באופן] שהתבשלו חתיכות האיסור וההיתר יחד ונתן טעם האיסור בהיתר? והרי אפילו כי [כאשר] לא התבשלו החתיכות יחד אלא רק התערבו לא נתן טעם נמי [גם כן], לדעת ר' יהודה אין האיסור מתבטל! אמר ליה [לו] אביי לרב ספרא בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בשקדם וסלקו את האיסור ממקום בישולו, ושוב אין חתיכת האיסור מעורבת עם חתיכות ההיתר. ולכך, אם הספיקה חתיכת האיסור לתת טעם בהיתר — הרי החתיכה שנתנה בה טעם נאסרת, ואוסרת אחרות. ואם לא הספיקה לתת טעם בהיתר — אין ההיתר נאסר.

רבא אמר הסבר אחר לשיטתו זו של רב:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers that the sciatic nerve is a distinct entity, and therefore it is different in that it is not subject to nullification.

§ The mishna states: And similarly, in the case of a piece of an animal carcass or a piece of non-kosher fish that was cooked with similar pieces of kosher meat or fish, when one identifies the forbidden piece and removes it, the rest of the meat or fish is forbidden only if the forbidden piece was large enough to impart flavor to the entire mixture. And if he does not identify and remove the forbidden piece, all the pieces are forbidden, due to the possibility that each piece one selects might be the forbidden piece. The Gemara challenges: Even if the piece of an animal carcass was not removed, let it be nullified by a simple majority, as the majority of the pieces are kosher.

The Gemara clarifies its challenge. This ruling works out well according to the one who said that we learned: Any item whose manner is to be counted, i.e., that is sometimes sold by unit rather than by weight or volume, is considered significant and therefore is not subject to nullification. But according to the one who said that we learned: It is only an item whose manner is exclusively to be counted, i.e., that is always sold by unit, that is considered significant, and is therefore not subject to nullification, what can be said? Since pieces of meat or fish are not always sold by unit, they should be subject to nullification. The Gemara answers: A piece of meat or fish is different, since it is suitable to give honor with it by placing it before guests. Therefore, due to its significance it is not subject to nullification.

The Gemara adds: And it was necessary for the mishna to teach both the halakha that the sciatic nerve is not nullified and the halakha that a piece of non-kosher meat or fish is not nullified, as if the mishna had taught us only the case of a sciatic nerve, one might think that it is not nullified because it is a distinct entity, but in the case of a piece of non-kosher meat, say it is not significant, and it is subject to nullification.

And if the mishna had taught us the halakha only in the case of a piece of non-kosher meat or fish, one might think that it is not nullified since it is suitable to give honor with it by placing it before the guests. But in the case of a sciatic nerve, say it is not significant, and it is subject to nullification. Therefore it was necessary for the mishna to teach both cases.

§ Rabba bar bar Ḥana taught: A piece of meat of an unslaughtered carcass or of a non-kosher species of fish that fell into a pot of kosher food does not render the contents of the pot forbidden unless it imparts flavor to the broth and to the deposits of food remaining in the pot and to the other pieces of food in the pot.

Rav disagreed with Rabba bar bar Ḥana and appointed a disseminator to stand before him and teach his statement to a wider audience, and he taught: Once the non-kosher meat or fish has imparted flavor to another piece in the pot, that second piece itself becomes non-kosher. And this second piece renders all the pieces of meat or fish in the pot forbidden, because they are of the same type; therefore, nullification does not apply.

Rav Safra said to Abaye: Now, in accordance with whose opinion did Rav say his statement? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that a type of food mixed with food of its own type is not nullified. But if so, why does Rav state specifically that the non-kosher meat renders all the pieces forbidden only when it has imparted flavor to another piece? Even if it did not impart flavor to another piece it should render all the contents of the pot forbidden. Abaye said to him: Here we are dealing with a case where he cooked the non-kosher piece with one kosher piece and first removed the non-kosher piece before adding the other pieces. Consequently, the remaining pieces are forbidden only if the non-kosher piece imparted flavor to the piece it was cooked with.

Rava said an alternate answer to Rav Safra’s challenge of Rav’s statement:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שאני חתיכה הואיל וראויה כו' כלומר דדבר חשוב הוא:

וצריכא דאי אשמעינן גיד. כלומר דלא בטיל:

למה לי נותן טעם כלומר הכי סבר רב דאמר אפילו לא נותן טעם אלא בחתיכה אחת חתיכה עצמה נעשת נבלה [וע"כ] בשאין מכירו עסיק' ואי בשאין מכירו למה נותן טעם אפילו לא נתן טעם נמי האמרינן כולן אסורות:

הכא במאי עסיקינן בשהכירו וקדם וסילקו כלומר רב דאמר בנותן טעם לא אמר בשאין מכירו דאי בשאין מכירו אפילו לא נתן טעם נמי אלא הכא במאי עסיקינן בשהכירו וקדם וסילקו לפי' אינו אסור עד שיתן טעם בחתיכה ואותה חתיכה אוסרת שאר חתיכות:

רבא אמר אפי' לא קדם וסילקו כלומר אפי' לא קדם וסילקו אם אינו נותן טעם בחתיכות וברוטב הוה מין ומינו ודבר אחר רוטב זהו דבר אחר ושאינו מינו רבה עליו כלומר אם אינו נותן טעם ברוטב:

שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה בפני האורחים. כלומר אורחים נכרי, דאי לישראל לא חזי, ואם תאמר במס' ע"ז (עד, א) אלו אוסרין בכל שהן וחשיב בשר בחלב ואף על פי שאינו ראויה להתכבד בפני שום אדם דאסורי הנאה הוא, ואם תאמר דהכא לא ראוי להתכבד בזו קאמרינן אלא בשכנגדה, אכתי תיקשי לן הא דתניא ביבמות (פא, ב) חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות חולין כולן אסורות, חתיכות חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות טהורות כולן מותרות, ואמאי מותר. ומאי שנא מבשר בחלב ומחתיכת נבילה דההיא נמי ראוי להתכבד בכנגדה לפי האורחים. תירצו בספר התרומות שזה כללו של דבר כל דבר שאם נתבטל במה שנתערב בו והוא ראוי להתכבד בו לפני האורחים כחתיכה נבלה שנתערב בשל היתר או חתיכה חטאת טהורה בשל חולין, שאם תתבטל בחולין תהא כחולין וראוי' להתכבד בה, זו אינה בטלה, וזו היא רישא דברייתא בפרק הערל דקתני חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות חולין כולן אסורות, וכן נמי בשר בחלב דכותה, אבל חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות טהורות שאם תתבטל בתוך הטהורות לא תהיה ראויה להתכבד בה בפני האורחים, דאף על גב שראויה לתת אותה לזכרי כהונה מכל מקום אסורה היא לנכרי ולנשים ולישראלים אלא לזכרי כהונה בלבד, ומשום זכרי כהונה לבד לא חשבינן לה ראויה, ומ"מ לא אמרו בחתיכה הראויה להתכבד שאינה בטלה אלא בעוד שהיא שלמה, אבל אם נחתכה אחר נפלה לקדירה בטל חשיבותה ובטלה ההיא בס' כשאר האיסורים, שהרי אגוזי פרך ורמוני באדן אם נתפצעו האגוזים נתפרדו הרמונים בטלים הם כדאמרינן במסכת גיטין (נד, ב) ובמקומות אחרים. אלמא אין דבר אוסר במשהו אלא כשהוא בעיניו ובחשיבותו, וכשהוא בעינו לא בטיל אפילו באלף מדלא יהבי ליה שיעור בגמרא, אלמא בכל שהוא אוסר, (ובתוספתא חתיכה אסורה שנתערבה בחתיכות ואפילו הן אלף כולן אסורות והרוטב בנותן טעם). ובתוספתא דמס' תרומות (פ"ח, הי"ד) חתיכה שנתערבה בחתיכות אפילו הן אלף כולן אסורות והרוטב בנותן טעם אם נמחה הרי זה בנותן טעם, וזה מה שכתבנו דאינה אוסרת בכל מה שהוא אלא כשהיא שלמה אבל נמחה בטל חשיבותיה. והוא שנמוחה מעצמה אבל בשנמחה על יד הבעלים פלוגתא דר' יהודה ורבנן היא בגיטין (שם) אי קנסינן שוגג אטו מזיד באיסורא דרבנן, דהאי איסורא דרבנן הוא, דהא מדאורייתא לא שנוא חשוב ולא שנא שאינו חשוב חד בתרי בטיל ביבש.
וכתב הר"א ב"ד ז"ל דדוקא כשנתערבה מעצמה או נתערבה בשוגג הוי איסורא דרבנן כדאמרן, דמדאורייתא חד בתרי בטל מאחר שנתערבה שם בשוגג או מאליו, ונמצא כשהוא פוצען לבסוף אינו עובר על דבר תורה דאינו מבטל דבר תורה אלא אסורה [מ]דרבנן, אבל מערב לכתחלה ואפילו משהו כדי להתירן עובר על דבר תורה וכמו שכתבתי למעלה דילפינן לה מזרוע בשלה דקרינן ליה חדוש, משום דמבטלין אותו לכתחלה, אלמא שאין מבטלים איסור לכתחלה דאורייתא היא, וכבר כתבתי למעלה דכיון שמבטלו במזיד קנסינן ליה למבטל אבל לאחרים שרי.
וכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל שלא אמרו בחתיכה הראויה שאינה בטלה אלא בשאסורה מחמת עצמה כעין נבילה ודוגמתה, אבל חתיכת היתר שקבלה טעם מן האיסור ונאסרה, אפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבילה בטלה היא בששים כשאר האיסורין, שהרי האיסור שהוא מתבטל אינו חשוב, ואף על פי שאמרו בבשר בחלב בשלהי עבודה זרה (עד, א) שאינה בטלה בשראויה להתכבד בה, שאני התם דכיון שנתבשלו זה עם זה חזר הכל כגוף אחד של איסור, מה שאין כן בשאר איסורין, ודבר נאה ומתקבל הוא. ורבינו אלפסי ז"ל שלא הביא משנתינו ומה שנאמר עליה בגמרא אלא דברי רבה בר בר חנה לבד שאמר חתיכת נבלה וכן חתיכת דג טמא אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה בחתיכות, כבר כתתבי בע"ז בסופה מה שנראה בו מדעת הרב ז"ל דשמא סברתו לומר שמשנתינו חולקת אמשנת ע"ז דקתני אלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין נסך וע"ז ועורות לבובין וכו', דאמרינן עלה בגמרא תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין קא חשיב ליתני נמי חתיכת נבלה, ואי איסור הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח, [ו]משני האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה, דאלמא מתני' דהתם פליגא אדהכא דאין חתיכת נבלה אוסרת בכל מה שהיא, ופסק הרב זצ"ל כההיא מתניתין דהתם, ושם הארכתי בה ש"ל.

חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. תימה אם כן היכן מצינן היתר קליפה, שהרי אותה קליפה נעשית נבלה ואוסרת קליפה שבצדה, וכן קליפה לקליפה ואין לדבר סוף. וכתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה לאסור מה שבצדה ואף על פי ששניהם חמים, אלא אם כן רוטב מפליטו ומפשיטו על החתיכות, אבל ביבש לא, שאין ההיתר מוליך את האיסור אלא במקום שהאיסור בעצמו יכול לילך ולהתפשט שם, והתם גבי צלי אין האיסור מתפשט מצד אחד של קליפה ואפילו במה שקולפין אין שום איסור מצד הסמוך לבשר, ולפי זה יתיישב מה שהמלח שעל הבשר אינו אוסרו אף על פי שנאסר המלח מחמת הדם שנבלע בו והוא נותן טעם בבשר, לפי שאין המלח מבליע ומוליך הדך במקום שאין הדם מתפשט שם מעצמו, והילכך דאם או שומנו של גיד שאינן מפעפעין שנפלו על חתיכה יבשה רותחת, אף על גב שנפלו ע"ג מקום שומן שהוא מפעפע אין צריך רק קליפה, דאף על פי שהשומן שנפלו עליו מפעפע אין מוליך את האיסור אלא במקום שהוא יכול לילך שם ולהתפשט מעצמו, והא דאמרינן כיון שנותן טעם בחתיכה, פירשו רבותינו בעלי התוס' ז"ל שנותן טעם ממש. וקשיא להו אם כן כי פרכינן למה לי נותן טעם, כלומר למה לי שתאסור חתיכת הנבילה שאר החתיכות על ידי נתינת טעם (חתיכת) [בחתיכות] הכשירה, תאסור היא עצמו את החתיכות שאף הן מינה, ופריק בשקדם וסלקו, כלומר את האיסור, ולפיכך צריכה חתיכת הכשירה שבלעה מהאיסור שתאסור את השאר אכתי נתינת טעם למה דהא מין במינו במשהו לר"י, ועל כן היה רבינו אפרים ז"ל מביא ראיה מכאן דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה בלבד שאר החתיכות בשיעור כולה אלא בבשר בחלב בלבד, ומשום הכי בעינן נתינת טעם כדי שיתפשט אותו נתינת טעם שבחתיכה זו בשאר החתיכות ויאסור אותם במשהו לפי שהן מינה, אבל אם אין שם כדי נתינת טעם אין בו כח לצאת מן החתיכה ולהתפשט דמה שאינו אלא משהו לבד ואין בו שיעור כלל היאך יצא ויתפשט.
אבל רבותינובעלי התוס' ז"ל תירצו דאפילו מאן דאית ליה חתיכה עצמה נעשית נבילה לית ליה שתהא צריכה ששים כמותה כנבילה עצמה, אלא אם כן קבלה תחלה טעם מן האיסור, אבל בכל שהוא היא עצמה אסורה, אבל לאסור אחרים ולהצריך ששים כמותה לא, ופירשו בענין זה הא דאמרינן בשלהי ע"ז (עג, א) כי אתא רבין אמר ר' יוחנן יין נסך שנפל לבור של יין היתר ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאלו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו, ומפר' התם דלרבנן לא בעינן תחלה אלא אפילו נפלו המים לבסוף מבטלין האסור. וקשה אמאי לא אמרינן כיון שנתערב יין נסך בשל היתר הוה ליה של היתר חתיכות נבילה ולא יהו המים מבטלין עד שיבטל המים טעם היין כולו כאלו הכל יין נסך. ופירשו ז"ל דמיירי שלא נפל שם מן היין נסך תחלה כ"כ שיתן טעם בכנגדו במים אף על פי שנאסר יין היתר במשהו אפילו הכי לא החמירו לעשות הכל נבילה להצריך [ס'] בכל היין. והרמב"ן ז"ל לא נראו לו דברי רבותינו הצרפתים ז"ל בזה, שאלו היה עיקר היו מפרשים אותו בגמרא אלא מאן דאית ליה חתיכה עצמה נעשית נבלה אפילו בשלא קבלה טעם קאמר, והכא לאו נותן טעם ממש קאמר, אלא כיון שנתבשלה עמה בקדרה ואסרה קאמר, ומשום דודאי חדא בחדא יש בה בנותן טעם, משום הכי נקט האי לישנא, והאי דיין נסך לרבנן דלא בעינן תחלה טעם אחר יש לו וכבר הארכתי בזה בע"ה שלהי פרק השוכר בס"ד.

הא דתנן בחתיכה נבלה שתנבשלה עם החתיכו' שאם אינה מכירה שכולן אסורות הוינן בה ותיבטל ברובא. פי' היכא דליכא טעמיה כדפי' לעיל: הניחא למ"ד כל שדרכו לימנות שנינו: פי' פלוגתא דרבנן ור"מ היא התם דר"מ ס"ל כל שדרכו לימנות חשיב ואוסר תערובתו במינו ברבוא ורבנן ס"ל שאינו אוסר אלא ו' דברים אגוזי פרך ורימוני' וכו'. ור"ע מוסיף ככרות של בע"ה ועל מלת' דר"מ איפלגי ר"י ור"ל במסכ' ביצה ובמס' יבמות דר"ל ס"ל כל שדרכו לימנות אפילו לפעמים שנינו ור"י ס"ל כל שדרכו לימנות לעולם שנינו: והשתא אמרינן דמתניתין לרבנן לא אתי' כלל דלדידהו אין אוסר אלא ו' דברים. אבל לא דבר חשוב אחר חוץ מבעלי חיים דמרבי רב אש' התם בפ' כל הזבחים דבע"ח לא בטילי והוה כמו ו' דברים. אבל לר"מ אליבא דר"ל דאמר כל שדרכו למנות שנינו אתי' שפיר:

שאני חתיכה הואיל וראוי להתכבד לפני האורחים. דקדקו בתוספו' כיון שאסורה היא האיך נותנין אות' לפני האורחי' וכ"ת לפני אורחי' עכו"ם קאמר והא אמרינן בפ"ב דע"ז דבשר בחלב אוס' בכ"ש כשהוא דבר שבמינו ואין זה אלא בחתיכה הראוי להתכבד ואלו בשר בחלב אסור בהנאה. וכי תימא דה"ק כל שכיוצא בה כשהוא מותרת ראוי להתכבד בה לפני האורחין. איכא למידק מהא דפרק הערל חתיכה חטאת טמאה שנתערבו במאה חתיכות טהורות כולם מותרת חתיכת חטאת טהורה שנתערבו במאה חתיכו' כולן אסורו וע"כ מיירי בחתיכה הראוי להתכבד וא"כ מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהא כל אחת מהן כשהיא אסורה אין מתכבדין בה ואלו היה דהתירא מתכבדין בה לכך פי' הרב בעל התרומ' ז"ל דה"פ חתיכ' הראוי להתכבד בה לפני האורחים ישראלים אם אתה אומר שתהיה מבוטלת בתערובתה. הילכך חתיכת חטאת שנתערבה בתוך החולין אלו נתבטלה ראויה היתה לישראל. אבל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה בין חתיכות חטאת שהם טהורות. אפי' אתה מבטלה אסורה לישראלים שאינה נאכלת אלא לזכרי כהונה כדין חטאת והלשון דחוק: גם דהא חתיכת חטאת טמאה אם אתה מבטלה ראוי היא לפני אורחים כהנים: ורבי' הלוי ז"ל תירץ דלעולם שכיוצא בה מתכבד לפני אורחים וההיא דיבמות שאני היא שלא אמרה חתיכה הראוי להתכבד בה שלא יהיה לה ביטול אלא כשאיסורה מעצמה כגון חתיכה נבלה או דג טמא או בשר בחלב שתערובתן עושה אותן חתיכות דאיסורא משא"כ בתתיכת של היתר שבלע' שמנוני' של איסור היא בטלה בס' לרבנן כדאיתא לקמן בהא דרב גבי דנתן טעם בחתיכה: וכן פי' לנו המאור הגדול ר"י הזקן ז"ל בעל התוס' וההיא דחתיכת חטאת טמאה שנתערב' שאיסורו מחמת טומא' לא עדיפא מחתיכה שנאסר' מחמת טעם האיסור: ועוד א"ל מורי הרב הלוי ז"ל שאין חתיכ' חשובה אוסרה באלף אלא במבושלת שראוי כמות שהיא להתכבד. אבל אם היו חי' בטלה ככל שאר איסורין חד בתרי והיינו דקתני במתני' שנתבשלה וכו'. וזהו דלגבי שור הנסקל שנתערב בין השוורים שאמרו כולן ימותו פי' הטעם בפ' כל התערובות משום בע"ח לא בטלי אלמא אם היה שחוט היה מתבטל. ואמאי להוי כחתיכה הראוי' להתכבד. ויש מרוב רבותינו אומרי' שאין דין זה נכון ומתניתין נקט נתבשלה אגב רישא דאשמעינן דיש בגידין בנ"ט וההיא דפ' כל התערובות לרבנן היא דליתא להו כל שדרכו למנו' אסו' וכן נמי לית להו דין חתיכה הראוי להתכבד ואינה אוסרת אלא ו' דברים בלבד אגוזי פרך וכו'. ואינו נראה דהא אליבא דר"מ אמרינן כל שדרכו למנות אוסר והלכה כמותו דר"י ור"ל נחלקו בפי' דבריו וסוגיין כוותי' הכא ובכל דוכתי': לכך נראה דעת רבותינו בעלי התוספת ז"ל:

דרש רבה בר ב"ח חתיכת נבלה וכו' אינה אוסרת בפליטתה עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכת פי' רש"י ז"ל חתיכה נבלה ומכירה אינה אוסרת בפליטתה עד שתתן טעם ברוטב וכו' וס"ל כרבנן דאמרי אפי' מין במינו בנ"ט ופליגי אאידך דרב דאוקי אמור' ודרש וס"ל כר"י:

אוקי רב אמורא ודריש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת בפליטת' כל החתיכות מפני שהן מינה ואוקמ' כר"י דאמר מין במינו לא בטילי דאלו לרבנן אין פליטתה אלא בס': וכל שמעתין איירי באיסור פליטתה כדפי' רש"י ז"ל: ואוקמ' אביי כשקדם וסילק את האיסור קודם שנתן שם שאר החתיכות דאם לא כן פליטת חתיכה האיסור אוסרת כולן ואפילו הם אלף אליבא דר"י מפני שהן מינה כדלקמן: והקשו בתוס' כיון דלר"י קאמר לה ל"ל למימר כיון שנתן בו טעם הא אסר ליה במשהו אפילו ליכא נ"ט דהא מין במינו הוא ותירצו דמשהו חשוב לאיסור אבל לא חשיב לעשות ההיתר כחתיכת נבלה אלא אם כן יש בו בנ"ט. והיינו דאמרינן בפ' השוכר את הפועל יין נסך שנפל לבור ואסרו ונתן שם קיתון של מים שיש בו ס' נגד איסור שהוא מותר ופירשו רבנן אפילו נפל האיסור בתחילה והא התם דלכ"ע מין במינו במשהו ואפ"ה לא נעשית יין שבבור חתיכה דאיסור' עד שיהא צריך ס' נגד כולו וזהו שאמרו אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ וכו' אלא לפי חשבון ואין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון והקשו עוד ולמה אנו צריכין לדון בה שתהא חתיכה נעשית נבלה. היא כיון שנאסרה במשהו אותה בליעה שנבלע בתוכה חוזרים ואוסרים בפליטת' לחתיכות האחרון כולן במשהו דהא מין במינו לא בטיל: ויש מתרצים דאהני מה שתעשה חתיכת ההיתר חתיכה נבלה להצריך ברוטב ס' נגד כולה. וא"ת א"כ כי פרכי' ל"ל נ"ט נימא דאהני להצריך רוטב ס' נגד כל שתיהן וי"ל דק"ל לישנא דאמר רב ואוסרין כל החתיכות דלענין שאר החתיכו' ל"ל נ"ט כי לא נ"ט נמי. ואין זה מחוור דהא ודאי מלשונו של רב נראה דאפילו לענין שאר חתיכות עצמן נמי הוצרך לומר שתתן הנבל' טעם בחתיכו' ההיתר לכך הנראה יותר נכון דס"ל לרב שאין שום דבר אוסר במשהו אלא כשהוא איסור בעין אבל כשהיא מעורב בין איסור והיתר אינו אוסר ולכך הוצרך לומר חתיכה עצמה נ"נ ובזה יהא נידון מה שיפליט מן החתיכה ההיא כאילו הכל איסור גמור בלא תערובות היתר ורבינו אפרים ז"ל הצרפתי היה אומר שא"א חתיכה נ"נ אלא בבשר וחלב והא דאמרינן הכא חתיכה נ"נ לאו דוקא שיהא ההיתר נעשה איסור אלא לומר כי אותה בליעה שנבלעה בחתיכה ההיתר אוסרת שאר החתיכות והא דאמרינן כיון שנתן טעם בחתיכה לאו דוקא אלא ה"ק כיון שנכנס בה משהו מטעם הנבלה תחזור אותה חתיכה ותאסור כל החתיכות מפני שהן מינה ופרכינן ל"ל האמצעי הזאת בלא"ה נמי חתיכת איסור גופי' אוסר במשהו ופרקי' בשקדם וסלק לאיסור קודם שנתן שם חתיכות ההיתר. וקמ"ל שהנאסר כדין האוסר לאסור במשהו. והרב ז"ל הביא ראיות מהא דאמרינן אין המחומץ וכו'. וכן ההיא דע"א דרבנן דלא בעי תתלה ולפי שיטה זו קשה הא דפריק רבא אפי' תימא לא קדם וסלקו הוה מין במינו ודבר אחר וכו' דמ"מ כיון שאין האיסור אלא מפליטת האיסור עצמו שאין אנו דנין חתיכות היתר כולה נבילה למאי הילכתא קאמר שנ"ט בחתיכ' הרי אפילו לא נכנסה בליעת האיסור בתוכם כיון שלא סילק האיסור הרי כל האיסור נשאר בקדרה וצריך רוטב נגד שיעור איסור מתחילתו שהרי כולה עודנה בקדרה: וי"ל דהוי ס"ד כי מה שנבלע מן האיסור לחתיכת היתר כיון שאינו מעצמו גם לא נתן בו טעם הניכר לחיך אם ניער הקדירה שיהא כאלו נתבטל והיינו שיהא ברוטב כדי החתיכה הראשונה שנצטמקה. קמ"ל דצריך ס' ברוטב נגד הבליעה שנכנסה בחתיכה וכנגד כל החתיכה כמו שהיתה בנפילתה בקדרה משערי ברוטב וכל זה דוחק ועוד דלישנא דנ"נ משמע שבא לומר טעם היתר שבה נ"נ ומיהו אתיא שפיר גם לשיטה ההיא דהא דאמר רב כיון שנתן טעם לאו דוקא טעם הניכר אלינו לחיך כדכתיבנא הנבלע בחתיכה לפי שהיא חם בחם וכדכתיבנא לדעת רבינו אפרים ז"ל וכן פירש רבינו הרמב"ן ז"ל:

כבר ביארנו למעלה שכל חתיכה הקטנה או גדולה ביותר אינה ראויה להתכבד בפני האורחים והראיה שהרי בבעלי חיים אמרו בזבחים ע"ג א' שאינם בטלים הא כל כיוצא בהם שנשחטו בטלים וקצת חכמי צרפת חולקים בזו ותולין הטעם שהבהמה שמתה והיא עם עורה או העוף עם נוצתו אינו ראוי להתכבד הא כל שניטל עורו אע"פ שהוא גדול ביותר ושאינו מבושל ראוי להתכבד הוא ואין הדברים נראין יש מי שאומר שלא נקראת חתיכה הראויה להתכבד אלא אם כן היא מנה יפה ושמנה ומופלגת במינה ואע"פ שהדברים נראין אין סוגית התלמוד מוכחת כן וכן אמרו שאף בהמה שלמה אם היא שמנה ביותר אינה בטלה ואף זה לא נראה כן הואיל ואין עלוי במין אע"פ שיש עלוי באיזה פרט לא נפקע בטולו וכבר ביארנו למעלה שאם אינה מבושלת אינה קרויה ראויה להתכבד:

הורו חכמי הצרפתים שלא נאמר דין חתיכה הראויה שלא להתבטל אלא בחתיכה האסורה מצד עצמה כגון נבלה ודג טמא וכיוצא בהן אבל חתיכת היתר שקבלה טעם מן האיסור בטלה היא בששים ואף לדעת האומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה שאין הבלוע נקרא דבר חשוב ומ"מ חתיכה שנאסרה מצד בשר בחלב אינה בטלה שכל שנתבשלו בשר בחלב זה עם זה חזר הכל להיות כגוף אחד של איסור ואין הדין כן לשאר איסורין כמו שהתבאר:

חכמי הצרפתים שאלו בענין חתיכה זו באיזה אורח אמרו אם בישראל הרי נבלה אינה ראויה לו ואם בגוי והלא חתיכת בשר בחלב אינה ראויה להתכבד אף לגוי שהרי היא אסורה בהנאה ושמא תאמר שלא אמרו אלא כל שכמוה ראויה להתכבד והלא אמרו במסכת יבמות פ"א ב' חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חלין כלן אסורות ר"ל שהרי ראויה להתכבד לפני כהן אבל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות טהורות כלן מותרות שהרי אינה ראויה להתכבד בה ובטלה ואם כדבריך הרי שכמותה ראויה להתכבד ומתוך שאלה זו פרשו חכמי הצרפתים שכל חתיכה שאם תתבטל בתוך ההיתר תהא ראויה להתכבד בה בפני אורח ישראל אינה בטלה הא של חטאת טמאה בשל חטאת טהורות אפי' תתבטל אינה ראויה לישראל אלא לכהן ומשום זכרי כהונה לבד אינה קרויה ראויה להתכבד ומ"מ יש מפרשים כדעת ראשון ר"ל בכל שכמוה וזו שבמסכת יבמות בחתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה של חולין שכלן אסורות פירושה אף בשאינה ראויה להתכבד ומשום חומרא דקדשים הואיל וראויות כלן לכהנים וחתיכת חטאת טמאה במאה חתיכות חטאת טהורות שמותרות פירושה אף בראויה להתכבד הואיל ואין איסורה מחמת עצמה כמו שביארנו שם והדברים נראין כן:

מגדולי הפוסקים לא הביאו בדבריהם ענין חתיכה הראויה נראה שהם פוסקים שאף חתיכה הראויה בטלה לא נאמר שלא ליבטל אלא בדבר שבמנין ואיסור הנאה וכן יראה לכאורה ממסכת ע"ז פרק אחרון ע"ד א' אלא שאנו מפרשים בה שלא היה שם מקום לשנות אלא דבר שבמנין ואיסור הנאה אבל מ"מ כל דבר החשוב אוסר אף בשאינו איסור הנאה ושם יתרחבו הדברים בע"ה:

נחתכה חתיכה זו יצאה מכלל כבוד ובטלה ועל דרך זה אמרו בדברים החשובים במינם שאינן בטלים כגון אגוזי פרך ורמוני בדן ודומיהם נתפצעו האגוזים ונפרכו הרמונים יעלו וכו' כמו שביארנו במסכת יום טוב ואם עשה כן במזיד לא הועיל כמו שהתבאר במס' גיטין וענין כל שדרכו לימנות ואת שדרכו לימנות והיוצא מהם לענין פסק כבר ביארנוהו למעלה:

כבר ביארנו למעלה שבכלל את שדרכו לימנות הדברים החשובים במינם כגון אגוזי פרך ודומיהם ולענין ביאור כל שדרכו לימנות פירושו בכאן כל דבר שאדם מדקדק למכרו במנין אף לפעמים כגון חתיכות שפעמים שאדם עשוי למנותם למנין אורחים שזימן אע"פ שאין זה דרך מיוחד בכל זמן הואיל ואינן חתיכות ראויות להתכבד ואע"פ כן אינן בטלות אבל את שדרכו פירושו שהוא דרך מיוחד לכך בכל זמן ובכל אדם כגון תבלין של תלתן או של סחורה אחרת וחתיכות הראויות להתכבד בכלל זה ושאר הדברים החשובים כמו שביארנו וכבר ביארנו ענין זה בראשון של יום טוב:

חתיכה של נבלה והדומים לה שהכירה וזרקה שאין כאן אלא איסור טעם שמחמת פליטה אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב וקיפה וחתיכות וכל מה שימצא בקדרה ר"ל שגם החתיכות שקבלו טעם איסור מצטרפות לבטל האיסור הואיל ואף מין במינו בטל הרי החתיכות מצטרפות ואין אומרין סלק את מינו וכו' וישאר האיסור עם הרוטב לבד ויאסר שאין אומרין כן להחמיר לדעת חכמים ולענין ביאור זה שאמר כאן אמר רב אפי' לא נתן טעם אלא בחתיכה אחת אותה חתיכה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות וכל שכן שאין מצטרפות להתיר ושאלו בה מכדי כר' יהודה אמרה דאמר מין במינו לא בטיל ומשום הכי אוסרת כל החתיכות אפי' הן אלף ואם כן אפי' בלא טעם יאסרו כולם מצד חתיכת הנבלה שהרי אי אפשר שלא נתנה טעם משהו מן האיסור בכל חתיכה וחתיכה אע"פ שאין שם אחת שקבלה טעם ותירץ בשקדם וסלק את הנבלה קודם שתתן טעם אפי' משהו בשאר החתיכות אלא בזו שנגעה בה ומתוך כך אם נתנה טעם באחת יש בה כח לאסור האחרות בכל שהו אבל אם אין בה אלא משהו אע"פ שהיא עצמה נאסרת אין בה כח לאסור האחרות ורבא העמידה אף בלא קדם וסלק ואי לאו טעמא היינו אומרים סלק את מינו אע"פ שיש בה משהו כמי שאינו והרוטב רבה על חתיכת האיסור שהרי אין מינה מצטרפת לאסור אבל משנתנה טעם נעשית אף היא נבלה ויש כאן שתי חתיכות של נבלה ואין ברוטב לבטל את שתיהן ומ"מ לרבנן כלן מצטרפות להיתר והלכה כדבריהם כמו שביארנו וענין סלק את מינו אינו אמור אלא להקל כלומר דיו למינו שלא יועיל לא שיזיק:

כל מה שכתבנו בענין איסורין הבאין על ידי תערובת הם נאמרין באיסורין שנתערבו בודאי עם ההיתר אבל דיני ספק תערובת לא הוזכרו בכאן ומ"מ יש לתלמיד עלינו טענה לבאר לו ענינים אלו הנה ודינין אלו חלוקים לשני חלקים הראשון בענין שגוף האיסור בספק ר"ל שהדבר ספק אם נתערב האיסור אם לאו והשני שנתערב האיסור בודאי אלא שנולד הספק אם ישנו עכשיו או פרש משם:

ונבאר תחלה דינים הראויים לבאר בחלק ראשון ואלו הן תחלת הדברים צריך אתה לזכור כלל הידוע בכל התלמוד ספק חכמים להקל ספק תורה להחמיר מעתה איסור שנפל למקום אחד ואין ידוע לאיזה בשל סופרים כל שיש בו כדי לתלות להקל תולין בשל תורה כל שיש בו כדי לתלות להחמיר תולין לא סוף דבר בשגוף האיסור של סופרים כגון שומן הגיד וגבנת הגוים וכיוצא בו אלא אף בשגוף האיסור מן התורה אם היה השיעור מדברי סופרים ר"ל שהיה בטל מן התורה אלא שמדברי סופרים לא נתבטל הרי הוא לענין זה ספק סופרים ודבר זה יתבאר לך ממסכת פסחים פרק אלו עוברין מ"ד א' כשתתבונן בענין סוגיא של ענין כזית בכדי אכילת פרס אם מן התורה אם מדברי סופרים והקשו שם וכזית בכדי אכילת פרס דאוריתא הוא והתניא שתי מדוכות אחת של חולין ואחת תרומה ולפניהם שתי קדרות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה וחולין לתוך חולין ואי אמרת אכילת פרס דאוריתא היאך תולין להקל כלומר דאי מדרבנן ניחא דאע"פ שגוף האיסור מאיסורי תורה הואיל והאיסור מדברי סופרים אף הוא קרוי של סופרים אלא אי אמרת דאוריתא היאך תולין להקל עד שהעמידוה בתרומה דרבנן אלמא איסור תורה בשיעור סופרים קרוי איסור סופרים:

וכבר ידעת שכל שנתערב מין במינו מן התורה בטל ברוב אחר שאין שם טעם איסור ובשאינו מינו אם יש שם כזית בכדי אכילת פרס הרי הוא מן התורה ואם אין שם כזית בכדי אכילת פרס לדעת האומר טעמו ולא ממשו מן התורה אלא שאין לוקין עליו כדין חצי שיעור הרי הוא מן התורה עד שיתערב בששים ולדעת האומר טעמו ולא ממשו מדברי סופרים אע"פ שאין שם ששים הרי הוא מדברי סופרים מעתה מי שהיו לפניו שתי קדירות אחת של היתר ואחת של איסור והיו לפניו גם כן חתיכת איסור וחתיכת היתר ונפלו שתי חתיכות אלו לשתי קדרות ולא נודע חתיכה של היתר לאיזו נפלה וחתיכה של איסור לאיזו נפלה אם חתיכה של איסור זו הוא איסור חכמים או שהיא של תורה אלא שחזרה בתערבתה איסור חכמים תולין בה להקל ואומרין של איסור בשל איסור נפל ושל היתר בשל היתר נפל ואוכלים תבשיל שבקדרת ההיתר לכתחלה וכל שהיה גוף האיסור של חכמים מתירין את של היתר אף אם לא היה שם היתר יתר על איסור ואם הוא של תורה אם מין במינו צריך שיהא בהיתר אחד בשנים ואם בשאינו מינו שיהא בהיתר ששים לדעת קצת או בכדי ושלא יהא שם מן האיסור כזית בכדי אכילת פרס לדעת קצת:

ודברים אלו עקרן ביבמות פרק הערל פ"ב א' ובפסח ראשון פרק אלו עוברין מ"ד א' שם אמרו שתי קפות אחת של חלין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חלין לתוך חלין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ופרשה ר' יוחנן אף בשלא רבה חלין על התרומה ופרשו שבאיסורי סופרים נאמרה כגון תרומה דרבנן אבל בשל תורה צריך שירבו החולין על התרומה היו שתי קדרות על הדרך שאמרנו ואין שם אלא חתיכה אחת של איסור ונפלה חתיכה זו של איסור באחת מהן ולא נודע באיזו בשל סופרים אני אומר שלתוך של איסור נפלה וקל וחומר הוא ומה בראשונה שראינו שנפל הספק בשל היתר דנין בה להקל בזו שלא ראינו שנפל הספק בשל היתר לא כל שכן ומ"מ שנויה היא במסכת תרומות פ"ז מ"ה שם אמרו שתי קפות אחת של חלין ואחת של תרומה ונפלה סאה של תרומה באחת מהן ולא נודע באיזו אני אומר לתוך של תרומה נפלה:

יש מי שאומר בכל אלו שכל שגוף האיסור מדברי סופרים אפי' היה האיסור רבה על ההיתר מותר וראייתו ממה שאמרו בתוספת תרומות היו לפניו שתי מדוכות אחת של חלין ואחת של תרומה ונתן מאחת מהו ואין ידוע מאיזו אני אומר משל חלין נתן אלמא כל שמדברי סופרים תולין להקל אלא שמ"מ ביבמות פירשו בהדיא שצריך שלא יהא באיסור יתר על ההיתר אבל כששוקלין שניהם ביחד מותר לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו הא בשגוף האיסור מן התורה אלא שהשיעור מדברי סופרים צריך רוב היתר:

לא היתה שם אלא קדרה אחת והיא של היתר והיו שתי חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר ונפלה חתיכה אחת לתוך הקדרה ולא נודע איזו חתיכה בשל סופרים אני אומר של היתר היתה:

היו לפניו שתי קדרות של היתר וחתיכה אחת של איסור ואין ידוע באיזו נפלה והרי שאין לתלות באחת יותר מחברתה ומתוך כך נאסרו שתיהן מ"מ אם יש באחת מהן כדי לבטל ובאחת אין בה כדי לבטל בשל סופרים אני אומר בזו שיש בה לבטל נפלה בענין תרומה אמרו בזו מאה ובזו אין מאה אומרין לתוך של מאה נפלה:

לא היתה באחת מהן כדי לבטל את האיסור אבל יש בשתיהן כדי לבטל אם היו שתיהן של אדם אחד רואין אותן כאלו נתערבו ומצטרפות שכל שהוא בספק הדמוע מצטרף לבטל ועל דרך מה שאמרו בליטרא קציעות אם יש שם מאה פומין יעלו כמו שביארנו במסכת יום טוב וכן בתוספת תרומות אמרוה אף באחת בבית ואחת בעליה ומ"מ יראה לי דוקא בקדרות שמה שבזו ראוי להתערב עם מה שבזו לפי דרכן של בני אדם אבל אם לא היו ראויים להתערב אומר אני שהוא אסור לא נאמר בתוספת תרומות בשתי קפות שמצטרפות אפי' היו אחת בבית ואחת בעליה אלא מפני שהוא דבר הראוי להתערב ביחד וכל העשוי להתערב חושבין לו כמעורב ואע"פ שגדולי עולם אמרוה אף בשאין ראוי להתערב ולא יראה לי כן:

היו שתיהן של שני בני אדם יש מי שאומר שאף אלו מצטרפות בין בליטרא קציעות בשתי קפות בין בשתי קדרות ולא עוד אלא שיש מקילין בה מטעם אחר לומר שזה אוכל את שלו בחזקת טהרה וכן זה את שלו ובלבד שלא יבואו לישאל בבת אחת ומ"מ קצת רבנים פרשו במשניות של תרומות שאינן מצטרפות הואיל ואין דרכן של בני אדם לערב אין חושבין אותו כמעורב וזו מסייעת לדברינו ואף הם הביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בתוספתא זו שתי קופות בשתי עליות שתי מגורות בעליה אחת הרי אלו יעלו נמצא ששתי מגורות בשתי עליות לא יעלו ופירשו הם עשויות להפנות ולהתערב יחד:

לא היה בשתיהן כדי לבטל את האיסור אבל היתה שם סדרה שלישית שלא נכללה בספק זה ר"ל שנודע בודאי על איסור זה שלא נפל באותה השלישית אין זו מצטרפת עמהם שכל שאינו בכלל הספק אינו מצטרף וכן כל כיוצא בזה והוא שאמרו בשמועת ליטרא קציעות אם שם מאה פומין יעלו הא שאר העגולין שבתוך החביות הואיל ולא נכנסו בספק הדמוע אין מצטרפות לבטל:

היו לפני שתי קדרות של היתר ונפל איסור באחת מהן ואין בה כדי לבטל ונאסרה ונודעה זו האסורה ואחר כך נפל איסור לאחת מהן ואין ידוע באיזו בשל סופרים אומרים לזו שנאסרה תחלה נפל איסור זה השני אבל אם היה הדבר בהפך שתחלה לא נודע באיזו נפל ואין בשתיהן לבטל את האיסור או שהן של [שני] בני אדם שאין מצטרפות כמו שביארנו ואחר כך נפל איסור באחת מהן ונודע באיזו אין אומרין שבמקום שנפל זה האיסור שם נפל הראשון כדי שנתיר את השני ודבר זה מבואר בתוספת תרומות:

קדרה אחת וחתיכה אחת של איסור ונפל לשם ונשפך מן המרק ואי אפשר לשער בשעה שהוציאו את האיסור או אחר שנימוח אם היה שם בכדי לבטלו אם לאו בשל סופרים תולין להקל:

כל מה שכתבנו בשגוף האיסור ספק אצלנו אם נתערב אם לא נתערב והוא החלק הראשון ויש לבאר מעתה ענין החלק השני והוא שנתערב האיסור בודאי אלא שנולד הספק אם פירש משם אם לאו:

יבש שנתערב ביבש איסור בהיתר ולא נתבטל כגון שהוא בפחות מששים שרוצה לבשלו או שהוא חתיכה הראויה להתכבד או משאר איסורין שאין להם בטילא כגון בריה ודבר שיש לו מתירין וכיוצא באלו שנאסר הכל ואחר כך פרשו קצתן מקצתו אנו אומרין שהאיסור עם הרוב הוא והמיעוט כלו מותר הן שפרש המיעוט מן הרוב הן שפרש הרוב מן המיעוט ודבר זה יתבאר במסכת זבחים ע"ד א' בענין טבעת ע"ז שנפלה למאה טבעות ופרשו ששים לצד אחד וארבעים לצד אחד ויש חולקין בדבר שיש לו מתירין וכבר כתבנוה במסכת יום טוב ד' א' נפל אחד מן הששים שנשארו באיסורן באחרים אע"פ שממקום קביעותן נפלו לשם הכל מותר שהרי יש כאן שני ספקות נתערבו כל הששים באחרים הכל אסור והרי הוא כאלו נפל שם האיסור בידוע שמאחר שהרוב נשאר באיסורו הרי הן כגוף האיסור הידוע ואין כאן ספק ספיקא פרשו חצין לכאן וחצין לכאן ולא נתערבו באחרות הכל אסור פירש החצי האחד כלו ונתערב באחרים יראה לחכמי האחרונים שכל התערובת מותר אין שם בגוף איסור ידוע והרי יש כאן ספק ספיקא שמא האיסור לא היה בתוך אלו ואם תאמר היה שמא אינו זה שאני אוכל:

נתערבה חתיכת איסור בחתיכת היתר ואין כאן רוב היתר אלא חתיכה בחתיכה הואיל ולא נתבטלה מן התורה אם נתערבה אחת מאלו באחרות יראה לחכמי האחרונים מכח שמועות שבמסכת זבחים שהכל אסור ואין אומרין בזו ספק ספקא שכל אחת מאלו כגוף האיסור הוא חשוב:

חכמי התוספות פירשו שלא הותר לעולם ספק ספקא אלא כשבא על ידי שתי תערובות על הדרכים שביארנו אבל ספק שבגופו עם ספק שבתערובת אחת אין זה נקרא ספק ספקא המשל בזה הגע בעצמך ספק טרפה שנתערב באחרים ואתה סבור להתיר ולומר שמא זו לא טרפה היתה אם תמצא לומר טרפה היתה שמא אינה זו שאני אוכל אין הדבר כן והכל אסור אלא אם כן היה שם היתר בכדי לבטל היאך תאמר שמא אותו ספק מותר היה והלא אתה אוסרתו כאיסור הודאי ויש חולקים בזו ואין דבריהם נראין וכבר כתבנו מזה במסכת יום טוב בדרך אחרת וזו מכוונת יותר:

חתיכת איסור שנפלה לתוך חתיכות שלא נתבטלה בהן הן מצד מיעוט תערובתה הן מצד חשיבותה ונפלה אחת מהן לים או במקום שנאבדה מן העולם או נאכלה אחת מהן בשוגג הותרו כל הנשארות אני אומר של איסור הלכה לה ולא נאמר שהאיסור לתוך הרוב נשאר אלא בשכלן לפנינו והאיסור קיים בודאי וטעם הדבר בכל אלו שהרי מ"מ כלן מדברי סופרים הם שהרי מן התורה כבר נתבטלו ואין הפרש בין איסור חמור לאיסור קל אף ביין נסך אף בשל ע"ז ודברים אלו מתבארים במסכת זבחים פרק התערובות:

ויש מי שאומר דוקא בשנפלו שנים וכן יש מי שאומר מכח שמועות שבמסכת זבחים שלא הותרו אלא כשיאכלו שנים שנים שיש בהם היתר בודאי אבל אחת אחת לא ויש מי שמחמיר שלא נאמר היתר זה אלא באיסורי הנאה ולהתירן בהנאה אבל איסורי אכילה ולהתיר אכילה לא אלא דנין האיסור אחר הרוב ומ"מ גדולי המפרשים חולקים עליהם ומביאים ראיות חבלות חבלות בפירושי ע"ז שלהם:

יש מי שמודה בה אף באיסורי אכילה אלא שחולק לומר שלא נאמר אלא באיסורין שאין להם שיעור אחר הטעם ושנשתייר בנשארים בכדי לבטל הטעם אבל באיסורי נותני טעמים הבטלים בששים שנפל האיסור בפחות מששים ונפל אחד מהם לים הגדול או נאכל כיון שאלו היה שם היה נותן טעם בהיתר אם נתערב בו אסור וכבר חלקו עליהם גדולי הדורות בראיות של תלמוד המערב במסכת תרומות (שלקחוה) בתאנה של תרומה שנפלה לעשרים תאנים ואבדה אחת מהן והרי אתה למד ממנה שני דברים אחת שבהיתר אכילה אנו עוסקין שהרי תרומה מותרת היא בהנאה והשנית שאף שיעור נתינת טעם אנו מתירין:

דברים אלו לא נאמרו אלא בשנפלה במקרה או נאכלה בשוגג הא במזיד הכל אסור כדין מבטל איסור כמו שביארנו:

תד"ה בריה שאני ואפילו כו' כיון שאין האיסור ניכר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה שאני חתיכה הואיל כו' ואם תאמר אם כן אמאי אמרינן בפרק הערל דחתיכה של חטאת כו' וכ"ת שאני חתיכה כו' עכ"ל ולמ"ד כל שדרכו לימנות שנינו לא תקשי להו בפשיטות מההוא דחתיכה של חטאת דבהדיא אמרינן בפרק הערל דההיא דחתיכה של חטאת סבירא את שדרכו לימנות שנינו ע"ש:

בד"ה חתיכה עצמה נ"נ כו' וקשה לפירושו כו' ויצטרך שיהא ס' בחתיכות שנתן אחר כך לבטל הרוטב כו' עכ"ל ר"ל דלא הוזכר זה שיהא ס' בחתיכות של היתר לבטל הרוטב דמעיקרא אלא שהרוטב מבטלות הב' חתיכות דאיסור ומיהו בשם רשב"ם כתבו התוס' לקמן דצריך נמי בחתיכות של היתר לבטל מן הרוטב שיעור ב' החתיכות דאיסורא ואפשר דזה לא הוצרך להזכיר דמסתמא יש בחתיכות הרבה של היתר כשיעור הרוטב של ב' חתיכות ודו"ק:

בד"ה כשקדם וסלק כו' ורב דאתא לפלוגי אדרבה בב"ח לא היה צריך כו' עכ"ל דלפר"ת שפיר אתא רב לפלוגי אדרבה בב"ח בתרתי שאמר דלא בעינן ס' אלא נגד הנבלה עצמה ולא קאמר דבעי ס' גם נגד החתיכה שהיתה מונחת חוץ לרוטב עם הנבלה דלית ליה חתיכה עצמה נ"נ וגם שאר החתיכות מבטלין את הנבלה דלא ס"ל מין במינו לא בטיל וקאמר רב חתיכה עצמה נ"נ ובעי ס' גם נגד החתיכה של היתר שהיתה חוץ לרוטב גם שאר החתיכות אין מבטלין כר"י דמין במינו לא בטיל אבל לפירוש רבינו אפרים דלרב נמי אין חתיכה עצמה נ"נ ולא בעי ס' אלא נגד שיעור הנבלה אם כן לא היה צריך רב לומר בדבריו כיון שנתן טעם בחתיכה כו' דבהא לא פליג מידי אדרבה בב"ח דודאי לכ"ע צריך גם ס' נגד טעם הנבילה שבחתיכה שחוץ לרוטב אלא אגב אורחא כו' עיין ברא"ש ודו"ק:

ד"ה שאני חתיכה וכו'. וא"ת דמשמע הכא וכו' עד ולפי זה צריך לפרש דדבר שבמנין ולאו איסור הנאה בטל לההוא תנא וכו' כצ"ל ולא כדשני לעיל דהתם לא קאמר אלא דלא איירי בהו תנא דמתניתין דהתם וק"ל:

ד"ה כשקדם וסילקו וכו' ורב דאתא לאפלוגי אדרבה בר בר חנא לא היה צריך רב לומר וכו'. י"ל הא לר"ת נמי לא היה צריך רב לומר אלא חתיכה של נבילה אוסרת שאר חתיכות וכו' מאי אמרת דבא להשמיענו דכי לא נתנה טעם הוה אמרינן סלק את מינו וכו' ה"נ נימא לרבי אפרים ודוחק לומר דהא דכתבו התוס' ורב דאתא לאפלוגי אה"נ דלא קאי אפירושו של רבינו אפרים לחודיה אלא על כל הפירושים דלעיל קאי דלא משמע הכי ונראה לתרץ דהתוספות נראה להם דוחק לומר דרב דבא לאפלוגי ארבה בב"ח ישמיענו במה דאמר כיון שנתנה טעם בחתיכה וכו' דין היתרא דאם לא הוה נתנה טעם הוה אמרינן סלק את מינו וכו' משום דכיון דרבה בר בר חנא קאמר אינה אוסרת עד שתתן טעם וכו' ורב בא לפלוגי עליה משמע דאיסורא בא להשמיענו ולא היתרא מ"מ לפירושו של ר"ת ורש"י איכא למימר דסברא הוא דרוב פעמים רבו המים שנותנין על כל החתיכות האחרות על חתיכת האיסור כי כן הוא הסברא שלחתיכות המרובות צריך הרבה מים וא"כ לא היה יכול לומר בקיצור חתיכה של נבלה אוסרת כל החתיכות מפני שהוא מינה דהא המים רבים עליה ומבטלים אותה ולכך היה מוכרח לומר כיון שנתנה טעם וכו' משום דלא אשכחן באופן אחר שהחתיכה של נבילה תאסור שאר החתיכות משום מין במינה אבל לפירוש ר' אפרים ליכא למימר האי סברא שמסתמא המים רבים וכו' שהרי גם השתא אין אנו צריכין לשער בס' כ"א חתיכת הנבילה לבדה אלא להכי קאמר שנתנה טעם וכו' דאיירי כגון שנתמעט הנבילה הרבה מכמות שהיתה וא"כ קשה למה היה צריך למנקט בכהאי גונא ה"ל למנקט למלתיה בלא נתמעט הרבה ולקצר דבריו ותירץ אגב אורחיה אשמועינן וכו' וק"ל:

תוס' בד"ה בריה שאני כו' ודבר שאינו לא כו' כצ"ל:

בד"ה בשקדם וסלק כו' אוסרת כל החתיכות מפני שהוא מינה כו'. נ"ב פי' מאחר דבא לחלק על רבה ולהשמיע לנו איסור אע"פ שלא נתנה טעם בכל החתיכות א"כ איך בא להשמיע לנו היתר דאם לא נתנה טעם דלא בעו לשעורי אלא כנגד מה שהוא האיסור לפנינו ובטל בס' בתוך הרוטב דאין לומר שבא להשמיע לנו שאם נתנה טעם בחתיכה דלא משערינן כנגד האיסור איך שהוא עתה נימוח פשיטא דמשערינן כנגד האיסור איך שהיה בתחילה ועל זה משני אגב שחולק על רבה ומשמיע לנו איסור שאוסר משום מין במינו משמיע לנו נמי היתר כו' ודו"ק:

תד"ה שאני. דכהנים א"מ טובה זל"ז שכולן שוין כו'. כצ"ל:

תד"ה חתיכה. לפי שבולעת טעם נבלה דאין בה ששים כו'. כצ"ל:

תד"ה בשקדם. ואפי' אם נאמר דדיקולא הוא סל כדמשמע בכל דוכתא. כצ"ל ותיבת הכא למחוק וכן ליתא ברא"ש:

בא"ד אם אין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה כמו שפי' לעיל. ר"ל בד"ה חתיכה עצמה נ"נ בסופו. וכן לעיל (צו ב) בד"ה אם. ולקמן (קח) בד"ה טיפת. ולא נחלק בין חלב לחלב שהוא שמן מפעפע אפי' מחתיכה לחתיכה כמו שחילק הרשב"א:

בא"ד ואין ראיה לר"א הא דאמר אין המדומע כו'. עמש"כ בס"ד בתרומות פ"ה מ"ו:

גמ׳ כל שדרכו להמנות שנינו כצ"ל וכן לקמן:

תוס' ד"ה שאני וכו׳ במאה של חטאות נ״ב עמ"ש על הרא"ש:

הואיל וראוי להתכבד בפני האורחים עיין רש"י ביבמות פ"א ע"ב דמחלק בין רישא לסיפא משום הפסד מרובה חששו לכל שדרכו למנות ע"ש ולא הרגיש כלל בחה"ל וצריך לומר כמ"ש שם הריטב"א בשם הרא"ה דמיירי בחתיכת חי' שלא נתבשלו ונצלו עדיין ולא הוה ראוי להתכבד. אך תוס' לא ס"ל כן כמ"ש רשב"א ורא"ש ע"כ חידשו לנו דכהנים אינם מכבדים וזה הוכיח תה"ד דאפי' לקולא אזלינן בתר זמן דהשתא דהרי כל השנה הוה ראוי להתכבד אך השתא שנעשה קדשים וכהנים אינם מכבדים זא"ז מקלינן ומתבטל ומקרי אינו ראוי להתכבד ומזה יליף ק"ו לנרות חנוכה אע"ג דכל השנה אין דרכן להמנות מ"מ בחנוכה דנימנים בתר השתא אזלינן ולא בטלה. ולחנם השיג עליו ט"ז א"ח סי' תרע"ג וכבר השיגו כן בתשובת שבות יעקב. אבל בהא דקודם ביטול הוה דבר שבמנין ולא לאחר ביטול כגון חולין בחטאת טמאות דקודם ביטול הוה ראוי להתכבד ולא לאחר ביטול. וכן חטאת טהורות בחולין דקודם ביטול לא הוה ראוי להתכבד ולאח"כ נעשה ראוי להתכבד אזלינן לעולם להחמיר מדרבנן ולא בטיל ופשוט:

והנה תוס' בב"מ ז' ע"ב גבי קפץ א' מן המנויין לתוכו הקשו תוס' וליבטל ברובא ההא דבר שבמנין לאו דאורייתא וברי' לא הוה כיון שאינו מתחלת ברייתו ובשיטה מקובצת תי' דהוה בע"ח חשיב ולא בטיל וכ' גם מה שהוא מדרבנן מ"מ יש כח ביד חכמים ע"ש ומהרי"ל בתשובה הוכיח מזה דס"ל להתוס' דברי' אינה בטלה מן התורה משא"כ דבר שבמנין. ואיני יודע מאין הרגולים שיהי' זה דאורייתא וזה דרבנן ועוד מקשים אמ"ש תוס' מס' מעילה כ"א ע"ב ד"ה פרוטה וכו' שהקשו ליבטל ברובא והרי דבר שיש לו מתירין מדרבנן בעלמא הוא ותי' פרוטה חשובה ולא בטלה ופי' משנה למלך פ"ז מה' מעילה משום דפרוטה הוה דבר שבמנין הרי ס"ל לתוס' דבר שבמנין דאורייתא ודלא כתוס' ב"מ גם זה תימא מה"ת לומר דדבר שבמנין דאורייתא אלא יש כח ביד חכמים לחייב קרבן מעילה ע"י דבריהם. וא"כ דבר שיל"מ נמי ומעיקרא לק"מ ק' תוס'. ובכסף משנה פ"ז ממעילה כ' אהרמב"ם דמועל אהכיס משני טעמים משום דבר שיל"מ ומשום דפריטה חשובא ודלא כהתוס'. ולפע"ד לומר דאין כוונת תוס' דמעילה דפריטה לא בטלה מדאורייתא לא כן אלא מדרבנן אלא ס"ל הא דפרוטה של הקדש הוה דשיל"מ היינו משום עד שתאכלהו באיסור ע"י ביטול אכלוהו בהיתר גמור ע"י שאלה. וא"כ תינח להחמיר שלא לסמוך על הביטול להנות מן ההקדש אבל להחמיר להביא קרבן מעילה על זה לא ס"ד כיון שבאמת בטל דלא אמרו רבנן דלא ליבטל אלא עד שתאכלהו ע"י ביטול אכלהו בהיתר גמור וזה לא שייך הכא. אע"ג דהר"ן בנדרים כ' דדשיל"מ סמכוה אדאורייתא אמב"מ לא בטיל וא"כ לא בטיל כלל מדרבנן יש לומר דהא פרוטה בכיס תערובת מב"מ ביבש הוא ולתוס' דלכ"ע בין לר' יהודה בין לרבנן וע"כ הכא ליכא טעמא אלא משום שתאכלהו באיסור ע"י בטול אכלהו בהיתר אבל לעולם בטל ואינו מביא קרבן מעילה משו"ה הוצרכו תוס' לומר משום פרוטה חשובה ולא בטיל מדרבנן. אמנם הרמב"ם הא ס"ל מב"מ אפי' יבש ביבש לא בטיל לר' יהודה כמ"ש לעיל וכשיטת רש"י שפיר כ' כ"מ דטעם פרוטה בכיס משום דשיל"מ מב"מ לא בטיל מדרבנן מיהת ומביא קרבן מעילה:

ודברי תוס' דב"מ נמי יש ליישב קצת בדוחק. דהרי בהמות איננו דבר שבמנין דמטעם ברי' ובעלי חיים לא אסקו תוס' דעתיהו בקושייתם התם ורק משום דבר שבמנין והרי בהמות אינינו דבר שבמנין בכל השנה רק עתה בשעת מעשה מעשר והנה זה שקפץ שכבר נמנה שוב אינינו דבר שבמנין קודם אלא אי אזלינן אחר שיתבטל אז יהי' דבר שבמנין. והנה אי הוה זה מן התורה אין לנו לחלק בין להחמיר בין להקל כל שה"ל דבר שבמנין בין קודם ביטולו בין אחר ביטולו לעולם הוה דבר שבמנין ולא בטיל אך כיון שהוא דרבנן והם אמרו דניזל לעולם לחומרא וא"כ תינח בחתיכת איסור אזלינן לחומרא שלאחר הביטול יהי' דבר שבמנין לא ליבטל. אבל הכא בקפץ מן המנויין קולא הוא דלא בטיל ופטור מן המעשר א"כ אדרבא הוה לן למימר דניזל קודם ביטול ולא הוה דבר שבמנין להחמיר דבטיל וחייב במעשר זהו מה שנלע"ד לפרש ק' תוס' שם:

להתכבד בה בפני האורחים. שיטת הריף כסוגיא דמס' ע"ז דחה"ל בטלה וכן איסור הנאה לבר מחמץ בפסח אבל לא מחמת חומר איסור הנאה אלא משום דשל"מ עיין ר"ן שם. והראב"ד ס"ל דלא פליגו הסוגיא אלא חה"ל שאסור באכילה לא בטלה. אבל חתיכה שאסר בהנאה שאינו ראוי' להתכבד נהי דלא בטלה לענין איסור אכילה מ"מ לענין איסור הנאה שבו בטל אא"כ מצטרף לזה עוד שגם חה"ל ואסור בהנאה אז אינו בטל כלל. ונ"ל לפמ"ש הראב"ד דאיסור הנאה שבו בטל היינו שלא יהיו כל א' בפ"ע אסור בהנאה דליתא דבטיל וכל חד בפ"ע מותר בהנאה אבל מ"מ צריך להשליך א' מהם דאל"כ הרי נהנה מן האיסור להדיא ולזה נתכוון רש"י בע"ז בפרוסה של חמץ ע"ש:

דרש רבה בב"ח וכו' בודאי לענין גוף הדין דמצטרפין קופה ורוטב לא אצטריך לאשמעינן דהרי אפי' עצמות האיסור מצטרפות ולחד לישנא אפי' חרסי הקדרה אע"כ עיקר דרשתו היו לענין חתיכה שהי' תמיד בצדה או שהוסיף עליו אח"כ חתיכות ורוטב כפירש"י ותוס' ע"כ אוקי רב אמורא עלה ודרש וכו' וק"ל:

כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' פירש"י שבתחלה בשלו נבלה עם חתיכות היתר ושוב הוסיפו חתיכות ורוטב והקשו תוס' הא כבר יש כאן רוטב איסור והוה עם אידך רוטב מב"מ ולקמן משמע דהרוטב מסייע לבטל ועיין מהרש"א דאין זה ענין לדרשב"ם ע"ש ומ"מ לא הבנתי ק' תוס' דודאי מים שנתבשל בהם בשר זהו רוטב שאנו דנים עלי' ושני רוטבים אלו מב"מ הם אך אחר שנתבשלו בכאן ב' חתיכות של נבלה והיתר ויש כאן רוטב. ושוב שופכים לתוך הקדרה מים צוננים עם חתיכות היתר נהי שלאחר גמר בישול יהיו גם המים הללו רוטב ומב"מ עם רוטב של נבלה. מ"מ מיד שנתחממו ונתבשלו כבר נתבטל הרוטב של נבלה במים הצוננים ומים עם רוטב הוה אינו מינו ונעשה כל המים היתר ושוב לכשיתבשלו יצטרפו להתיר הנבלה וכן דקדק רש"י בלשונו לקמן וכ' בד"ה ודבר אחר וכו' ואחר נתן מים וקיפה וחתיכות עכ"ל דקדק לומר מים ולא כ' רוטב מטעם הנ"ל:

מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' וכו' עיין מנחות כ"ג ע"א תוס' ד"ה שחיטה וכו' ודם הפר ודם השעיר כיון שהיו מעורב בו כאחת ונתן מהן מתנה חשוב אפשר להיות כמוהו עכ"ל פירוש דהרי דם הפר ודם השעיר הקב"ה צוה כה יהיו שיתערבו ואחד יתנו מהם מתנותיהם ואין מזה שום ראי דמב"מ לא בטיל שהרי כך היו מצותו אלא הראי' הוא מדקרי לי' דם השעיר ש"מ עדיין שמו עליו לזה י"ל הואיל שהוא כמוהו ממש שהרי הקד"ה ציוה שיתערבו זה בזה ויתנו כך מתנותיהם אם בעלמא דם שנתערב בדם לא שייך לומר שאפשר להיות כמוהו הואיל ונתערבו ונותנים מתנותיהם דז"א דע"ל זה אנו דנין אם יתנו מתנותיהם אם לא ומשו"ה פירש"י במנחות שם כ"ג ע"ב ד"ה ואי קשי' גבי דמים וכו' דאתי' דלא כר"ח וגם תוס' בעצמם כ"כ לעיל כ"ב ע"ב ד"ה מכאן לעולי' וכו' והיינו כנ"ל ולפ"ז למאן דלא יליף מב"מ מדם הפר אלא מייתורא דדם עיין תמורה ה' ע"ב. לאותו מ"ד ליתא להך דצריך להיות כמוהו:

והנה כ' תוס' במנחות כ"ב ע"ב ד"ה מכאן לעונין וכו' דסוגיא דשמעתין לא אתי כמ"ד נבלה בטלה בשחיטה ומקשים העולם א"כ מאי פריך רב ספרא דלמא אדרבה רב ס"ל כר"ח ולכך בעינן מ"ט דא"א לשחיטה להיות נבלה ולא הוה מב"מ אבל שחיטה שנעשית נבלה ע"י קבלת טעם שוב הוה מב"מ עם שארי שחיטות שאפשר להיות כמוה שיקבלו ג"כ טעם מנבלה יעשו ג"כ נבלה. והנה לכאורה להר"י דפליג ארשב"ם לקמן ק"ח ע"ב ד"ה אמאי וכו' וס"ל דכיון שלא נעשה חלב נבלה אלא מטעם הבשר לא הוה מב"מ עם חלב א"כ הנ"ל לק"מ כיון דנבלה גמירה לא הוה מב"מ עם שחיטה שא"א להיות כמוהו א"כ ה"נ שחיטה בשחיטה לא הוה מב"מ דלא עדיף מנבלה דאתי מיני' אבל לפירשב"ם דס"ל דאע"ג דהאי דאתי מיני' לא הוה מב"מ מ"מ האי הוה מב"מ ק' כנ"ל ואולי י"ל א"כ מ"ט נבלה בטלה בשחיטה ובעי נ"ט הא אפשר לשחיטה שתיעשה נבלה ע"י קבלת טעם דהוה נבלה ממש לרשב"ם וה"ל מב"מ ויש לדחות עכ"פ לא הוה כמוהו לענין טומאה:

ואולי י"ל כיון דמספקינן אי רב ס"ל נטל"פ אסור וא"כ א"א לנבלה שתיעשה שחיטה שאם תפגום אכתי תיאסר דהרי נטל"פ אסור עד שתיפסל מאכילת כלב ואז שוב אין שם אוכל עליו וכ"כ תוס' במנחות כ"ב ע"ב הנ"ל ד"ה מכאן לעולין לענין משקין ע"ש וא"כ אי ס"ד רב ס"ל כרב חסדא נבלה בטלה בשחיטה וגם שחיטה בטלה בנבלה שהרי נטל"פ אסור וזה דלא כמאן. ודוחק אדרבא יתישב יותר לשון ברייתא דר"ח נבלות ושחיטות בטלות זו בזו ועיין. אלא מזה ראי' ברורה לרמב"ם ספ"א מאבות הטומאה וכמ"ש מהר"י קורקס דמייתי כ"מ ע"ש וק"ל:

בשקדם וסלקו עפיר"ת ופיר' אפרים ועכ"פ הענין בנוי דכל ענין חנ"נ משום לתא דבב"ח וא"כ חתיכה הנאסר במשהו אינו דומה לבב"ח וא"א שיעשה החתיכה נבלה ממש לאסור בפליטת עצמו במשהו ורק מטעם משהו דמשהו המעורב בו מחתיכת נבלה קמייתא וזה אינו דומה לדם הפר ודם השעיר. כמה כרכורי' כרכרו הרשב"א והר"ן בסוגיא דזרוע איך יאסר פליטה במשהו הא לא דמי להדם הפר שהגוש עצמו מעורבים זה בזה והעלו שזהו מטעם טע"כ שהפליטה הוא טעם כעיקר אבל כשהפליטה בעצמה מעורב בא' מאלף אין לנו ולפ"ז אין מכאן ראי' לדעת ט"ז דחמץ שנאסר במשהו וחזר התערובות ונתערב דלא אמרינן תרי משהויין ואין זה ענין לכאן וק"ל:

וכ' תוס' לרבינו אפרים ניחא שהכשרו כלי גדול והקשה ש"ך אי ס"ד אפר פוגם הא היו אפשר ע"י אפר גם יש להקשות מ"ט הוצרכה תורה ליבון לאשר יבוא באש למאן דמפרש לי' בלבון כפירש"י בחומש וסמ"ג תיפוק לי' בהגעלה ע"י אפר ע"כ נלע"ד הרמ"א לא אמרו אלא בב"ח שאחר שהי' אפר בקדרה של בשר ונפגם קצת טעמו שוב אינו מקבל שם חדש ליעשות בב"ח אבל איסור גמור לא מיפגם בכך ולפ"ז מה שהקשה רשב"א בתשובה איך ניליף טע"כ מג"נ דלמא משום חשש בב"ח נגע בי' והא"ש דלא הוה צריך להביא באש ולהלבין רק להגעיל באפר וק"ל:

וכ' תוס' דזה אין לומר משום אין בת יומא מגעילין אותה וכו' פי' דאי הוה אמרינן הכי הוה א"ש דנטל"פ אסור אבל נבלה סרוחה מעיקרא מותר לכ"ע וא"כ נהי שהמים נאסרים מפגם דנטל"פ אסור אבל אין נעשים נבלה דאפי' נבלה עצמה אם נפגמה מעיקרא אין עלי' שם נבלה וק"ל:

ודע דנ"ל מ"ש תוס' מכלי מדין לא דס"ל חנ"נ דאורייתא דמהיכי תיתי דאפי' למ"ד טע"כ דאורייתא ולוקין על כל כזית מ"מ י"ל אחר שנסחט האיסור חוזר להיתירו מן התורה דאפשר לסוחטו מדרבנן ואין חנ"נ מן התורה אלא סברתו כמ"ש ט"ז כמה פעמים דבר שמבואר היתירו בתורה לא יכלו רבנן לאוסרו וכיון דמג"נ מבואר דלא אמרינן חנ"נ איך אסרוהו רבנן ומ"מ מסקו תוס' דיורה גדולה לא הכשירו לא שהאמת כן הוא זה ליתא דודאי הגעילו גם יורה גדולה דמן התורה לא אמרינן חנ"נ אלא עכ"פ אין התירו מבואר בתורה דהרי אפשר לומר דקרא קאי אכלים קטנים וכיון שאין ההיתר מבואר יכולים רבנן לתקן דחנ"נ:

אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו. ערמב"ם פי' המשנה הסביר בטוב סברת רבנן דס"ל כל המצות שנאמרו קודם מתן תורה אפי' מילה שאמר הקב"ה לאאע"ה אין אנו מקיימים הואיל ונצטוה בה אאע"ה אלא מפני שחזר ונאמרה למרע"ה ובפי' אמרו תרי"ג מצות נאמרה למשה בסיני דוקא אלו דבריו ז"ל וצ"ל היינו לרבנן אבל ר' יהודה לא ס"ל כן אלא ליעקב נאמרה מפי הקב"ה וממנו נאסרה לנו. ובהל' מלכים כ' רמב"ם דיעקב אבינו הוסיף מצות גיד הנשה והקשה לח"מ הא קיי"ל בסיני נאמר. וצ"ל מ"מ יעקב הנהיג עצמו וביתו לאסור ג"ה אלא בסיני נצטוינו על זה וסיים שאינו יודע מנ"ל לרמב"ם הא. ולכאורה יש רמז בלשון הקרא מדאמר ע"כ לא יאכלו ב"י את ג"ה וכו' עד היום הזה. וק' במצוה שנצטוינו מה שייך לומר עד היום הזה פשיטא שחובת הגוף הוא נצחית אע"כ הנהיגו כן בני ישראל מיד ואח"כ נצטוו על ככה בסיני ועל המנהג הראשון כ' מרע"ה עד היום הזה יום מתן תורה עדיין אינם אוכלין ג"ה ממנהגם הראשון ועתה נצטוו על ככה. ומדקרו להו בני ישראל ש"מ בסיני נאמר ומדכתיב עד היום הזה דנהגו כן מקדמת דנא אלא לפ"ז בין למר ובין למר נאסרו קודם מתן תורה לר' יהודה מצווי השי"ת ולרבנן ממנהגא אלא דצ"ע קצת לעיל צ"א ע"א דקאמר והכן טול ג"ה בפניהם כמ"ד ג"ה נאסר לב"נ משמע איכא מ"ד דלא נאסר ולהנ"ל ליכא למ"ד דהותר להם ג"ה. וי"ל מה שהנהיגו מעצמם לא קיימו אלא בא"י ולא בח"ל משא"כ למ"ד ג"ה נאסר מפי הקב"ה נאסר להם אפי' בח"ל ובמצרים:

מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה וכו' עיין יבמות ל"ג ע"א משני ש"ס בשהביא ב' שערות אח"כ ה"ל איסור ב"א וכ"כ רמב"ם בפי' משנה דכריתות י"ד ע"א ע"ש וא"כ לכאורה ה"נ מי שהביא ב' שערות אח"כ ילקה בג"ה של טמאה וכן אם אוכל נבלות עוף טמא יטמא בגדים בבית הבליעה וזה דבר הנמנע ולא נשמע מי שסובר כן אע"כ נ"ל דלא שייך זה אלא אאיסורא דמנחי אקרקפתי דגברי כגון זרות וטומאה ושבת וכדומה אבל דמונח אחפצא אין ב' איסורים חלים על חפץ א' ולא מהני מה שהביא ב' שערות אח"כ שוב מצאתי כן בס' מרכבת המשנה בהל' שגגות אך בתוס' זבחים מ"ה ע"ב ד"ה העצים לא משמע כן ע"ש וצ"ע ועמ"ש מזה בחי' רמב"ן ורשב"א ביבמות ל"ג ע"א בדברי הראב"ד ע"ש:

יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טמאה עיין פסחים ל"ו ע"א לדברי רבינא לק"מ ק' ש"ס דשמעתין. ועיין מהרש"ל ומהרש"א. מ"ש מהא דריסק ס' נמלים וכו' ואברר דבריהם בעזה"י ועיין תוס' מעילה ט"ז ריש ע"א דבהא פליגו ר"י אמר רב ס"ל דאין איסור נבלה חל על שרצים ולוי ס"ל דחל מדאמרה תורה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ה"ה על כל האיסורים וסוגיא דריסק ט' נמלים אתי' כלוי וס"ל למהרש"א דסוגיא דשמעתין אתי' כר"י אמר רב דאינו חל לא על שרצים ולא על עוף טמא אבל זה צ"ע כיון דתרוויהו הלכתא נינהו דקיי"ל כהך ברייתא דשמעתין וקיי"ל הך דריסק ט' נמלים ויסתרו ההלכות וכ"כ ודקדק מהרש"ל בלשונו שכ' והלכה הוא. ועוד מה יענה לוי ברייתא דשמעתין וכי יחלוק על הברייתא. והנה בטעם פלוגתת רב ולוי י"ל דפליגו בטעמא מאי אמרה תורה יחול איסור נבלה על איסור חלב בזה פליגו ב' תירוצי תוס' ביבמות ל"ג ע"ב לחד תי' משום דחלב קיל והותר מכללו ולפ"ז ליכא למילף מיני' דיחול נבלה גם על שארי איסורים דלא הותרו מכללם. ומה"ט נמי אמר ר' יהודה בשמעתין דאין נבלה חל על ג"ה דג"ה לא הותר מכללו לגבוה כ"מ תוס' ד"ה מאן האי תנא וכו'. אבל מאי דחמיר נבלה דמטמא לא חשיב רב חומרא דמה ענין טומאה לאיסור אכילה. ודוקא לקמן לענין טמא שאכל הקודש אמרינן טומאת בשר חמורה וכו' דלענין טומאה איירי' אבל כי איירי' באיסורין אין חומר טומאה מכריע. וע"כ הא דאמרה תורה יבוא איסור נבלה וכו' היינו משום דחלב קיל דהותר מכללו ואין ללמוד ממנו שארי איסורים. אך לוי ס"ל כתי' ב' בתוס' יבמות הנ"ל דטעם משום חומרת נבלה דמטמאה דס"ל נבלה נמי הותר מליקה לכהנים כמ"ש תוס' שם ועיין לקמן ק"כ ע"א. וע"כ משום טומאה חל על חלב ה"ה על כל האיסורים שרצים ועוף טמא זהו סברת לוי. והנה נבלת שרצים כגון נמלה אינו מטמאה דאינה משמנה שרצים ואפ"ה ה"ל חומר דשם נבלה בעלמא מטמא כמ"ש רש"י בפ' עשרה יוחסין ע"ז ע"ב ד"ה הואיל ושם זנות וכו' ע"ש וה"נ צריכין למימר אמרה תורה יבוא איסור נבלה וחייל על איסור חלב משום דשם נבלה מטמא דחלב נבלה אינו מטמא כמבואר בפסחים כ"ג ע"א וע"ש בפני יהושע וצל"ח. וכיון שזכינו לדין י"ל ללוי לא תיקשי ברייתא דשמעתין דלא אתי איסור נבלה וחייל אאיסור עוף טמא משום דהרי נבלת עוף טמא אינו מטמא. רק שם נבלה בעלמא ולא מצינו שנקרא נבלת עוף טמא נבלה בשום מקום ואין לו שם נבלה בשלמא ריסק ט' נמלים וכו' מצינו שרצים מיקרו נבלה בקרא בנבלת שרץ טמא וה"ל שם נבלה בעלמא דמטמא ואיכא חומר נבלה וחל על שרצים אבל עוף טמא דלא מיקרי נבלה בשום מקום לא יחול עליו איסור נבלה והן הנה דברי מהרש"ל ונכונים וברורים הם בעזה"י:

והרמב"ם פ"ד ממ"א הל' ב' פסק אין נבלה חל על בהמה טמאה והקשה ה"ה הא הוא פסק שם בפ"ב ממ"א ה' כ"ה הא דריסק ט' נמלים וחל איסור נבלה על איסור שרצים. ואמנם הכ"מ שם בפ"ב הל' כ"ה נזהר מזה וכ' האי דנבלה דשרצים לא שם נבלה דלא תאכל נבלה קאמר דהרי לא חל אלא נבלת שרץ דהיינו לאו דשרצים בעלמא ופי' נ"ל דרמב"ם שם בהלכה שלפני זה פי' דאיכא נבלה ידוע השורצת על הארץ ומעופפת באויר ושחה במים ועליו חייב ה' לאוין אבל סתם נמלים אינו אלא לאו א'. ועתה ריסק ט' נמלים סתם וצירף עמה ברי' א' מנמלה המורכבת ה' לאוין הנ"ל ועל צרופה עם הט' לוקה משום שאכל כזית נבלת שרץ היינו שקץ הוא לכם לא יאכלו. אלא אכתי ק' הרי לאו זה כבר נכלל בה' לאוין שחייב על הנמלה המורכבת ואיך יחזור ויתחייב על אותו הלאו בעצמו בבת א' והתראה א' ולזה נתכוון הלח"מ למעיין שם:

וקסבר נוהג בשליל וכו' ופריך ומי מצית אמרת וכו' יש לעיין למאי דפסק רמב"ם דלוקה ב' על ג"ה של עולה ושור הנסקל אע"ג דאין בגידין בנ"ט מ"מ רחמנא אחשבי' כמבואר בשער המלך וא"כ י"ל אינו נוהג בשליל ובמעי אם ליכא איסור טומאה משום דעץ הוא. אך בצאתו מרחם ונאסר משום ג"ה ואחשבי' רחמנא אז חל עליו גם איסור טומאה ותרוויהו בהדדי קאתי. ויש לדחוק אי אינו נוהג בשליל היינו מכל בבהמה תאכלו וס"ל גם גיד בכלל וס"ד השתא דהיתר זה מועיל גם בטמאה אבל עכ"פ ההיתר נצמח מכל בבהמה תאכלו וא"כ ע"כ צ"ל דאכילה הוא ואיך לא יחייב משום טמאה שהרי ע"כ לומר שהוא בכלל אכילה ודוחק:

לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין לפמ"ש תוס' לעיל צ' ע"א ד"ה אלמא וכו' דרש"י מפרש דהגיד נוצר אלא שאינו על הכף פי' וג"ה איכא קפידא אשר על כף הירך ע"ש א"כ יש לעיין בשמעתין דאזלא לר' יהודה דלא דריש על הכף להכי כמבואר לעיל צ"ו ע"ב ע"ש ומיהו כבר כתבתי שם דרש"י ס"פ או"ב ס"ל דלקוטשא דמילתא לא קיי"ל כאותה סוגיא ולא פליגו ר"י ורבנן בדרשא דעל הכף ע"ש:

אמר ר"י אמר רב האוכל ג"ה של נבלה וכו' מ"ש תוס' דמוסיף לגבוה ר"ל שם נבלה אסור לגבוה ושם ג"ה מותר לגבוה בג"ה של עולה והוא דוחק. והיותר נראה דס"ל להתוס' דמותר לעלות הכל לשם עצים עיין סוגיא דזבחים ע"ז ע"א לא נחלקו ר"א וחכמים וכו' ע"ש וס"ל להתוס' דעכ"פ ממשקה ישראל בעינן ואיברי נבלה לאו משקה ישראל הוא משא"כ ג"ה דשרי למזבח להס"ד דהתוס' כדאמרינן לעיל מידי דהוה אחלב ודם ומסקו תוס' דס"ל כמ"ד ג"ה לאו משקה ישראל הוא עיין לעיל רפג"ה וכן י"ל תוס' זבחים ע"א ד"ה יבוא וכו' ועמ"ש טה"ק שם:

ר"מ מחייב שתים לכאורה אין זו ברייתא ולא תנא בשום מקום אלא ר"י א"ר מדנפשי' אמר כן לר"מ מחייב ב' ולרבנן דפליגו בכולל ומודו בחמור מחייב בעולה ושור הנסקל ב' ומאי דקאמר הש"ס ריה"ג היא ורש"י הקשה לימא ר"ש היא לא שריה"ג ור"ש ס"ל הכי אלא דס"ל אין אחע"א ואבל הך ג"ה של עולה לא ס"ל אך רשב"א לא פי' כן וכ' דשמעתין אזלא להך לישנא דפסחים דר' יה"ג ס"ל ג"ה מותר בהנאה ומה שהקשה רש"י לוקמא כר"ש לא דק. וא"כ ס"ל ריה"ג ממש קאמר איהו מחייב אעולה וג"ה ב' וכן משמע ריש פרקין בתוס' ד"ה איסור גיד איכא וכו'. ואולי הי' אפשר לומר אדרבא שמעתין אזלא לאידך לישני דריה"ג ס"ל ג"ה אסור בהנאה ומשו"ה פשיטא לש"ס להקשות מטומאת הגוף דחמיר בכרת ומנ"ל לש"ס לדמות חומר עונש דכרת לאיסור הנאה אע"כ ס"ל ג"ה נמי אסור בהנאה וחומרא דעולה ודשור הנסקל היינו משום דעל הנאת ג"ה אין לוקין כמ"ש משנה למלך פ"ה מיסודי תורה כיון דליכא לאו מיוחד אהנאה רק בכלל לא תאכל הוא והנאה לגבי אכילה הוה בחצי שיעור משא"כ בעולה בקדשים מיוחד לאו בהנאה בפ"ע וכן בשור הנסקל למאן דיליף הנאתו מבעל השור נקי י"ל לוקין על ההנאה א"כ ה"ל עולה ושור הנסקל חמור מג"ה בענין עונש ושפיר פריך טומאת הגוף נמי חמיר בכרת:

ודע ענין מוסיף הוא מטעם מגו דחייל איסורא אהך חתיכא להני גברי או לגבוה חייל נמי אהני גברי וזה שייך קצת נמי באיסור הנאה לומר מעיקרא לא איתסר אלא להכניסו לפיו אבל שארי איברים יהנו ממנו ועכשיו מגו דאתוספי שארי איברים איסור הנאה איתוסף איסור לענין אכילה אך בחומר עונש לא שייך כלל מגו. ואמנם רש"י ס"ל דבלא מגו חל חמור על קל ובחידושי לסוגיא דאיסור כולל במס' יבמות ל"ב שם בארתי דפלוגתא דאמוראי היא וישבתי סתירת רש"י בשבועות כ"ד ע"ב ובמהרש"א שם ע"ש:

והנה מה שהקשו תוס' אפירש"י לוקמא כר' יוסי ב' תשובות בדבר חדא דלא ברירא דלית לי' לר' יוסי כולל ודוקא בחמותו וא"א דהוה ב' שמות כמ"ש תוס' ביבמות ל"ב ע"ב ואף דרבא התם בהס"ד לא ס"ל הכי מ"מ לבסוף הדר בי' רבא כמ"ש הריטב"א שם רש"י גרס אלא אמר רבא. והא מלאכה דשבת ואכילה דיה"כ לא הוה ב' שמות כמ"ש חי' ר"ן כאן והסברתיו דהרי ש"ס ביומא פיה"כ יליף אזהרת עינוי שבתון שבתון משביתה דמלאכה וגם הרמב"ם כ' שציוה הקב"ה ביה"כ בתוס' שביתה שהיא איסור אכילה לשבות בו מלאכול ע"ש:

ועוד לא ברירא לן דמוסיף אית לי' לר' יוסי דדברי תוס' ביבמות ל"ב ע"ב ד"ה אלא וכו' אינם מוכרחים אע"ג בתרי קטלא לא קטלינן ה"ל למימר לענין ב' חטאת עיין כריתות י"ד ע"ב ב' דיבורי תוס' ד"ה מודה ר' יוסי וכו' ושם ביארתי בעזה"י:

ומ"ש תוס' בסוף הדבור מפ' כל הבשר דפריך וסבר שמואל חחע"א וכו' רצונם לרש"י לא פריך מידי דשאני בב"ח דאיסור הנאה ואיסור מוסיף על חלב אבל לתוס' לק"מ נהי איסור חמור מ"מ מאן ימר דהנאה חמור דלמא נבלה חמיר דמטמאה וחלב אית בי' כרת. ומ"מ י"ל רש"י ס"ל כנקודה נפלאה שברמב"ם פי' המשנה דכריתות י"ד ע"ב לחלק בין איסור הנאה דבב"ח לדקדשים וה"ה לדשור הנסקל אי נפקא מקרא אחרינא ובעל השור נקי:

ולולי דמסתפינא הוה אמינא דמדקדוק לשון רש"י דשמעתין ד"ה ואיסור כולל באיסור וכו' משמע לי' מדכ' אית בי' תרתי כולל ומוסיף עכ"ל דרצונו לומר דשמעתין ס"ל מאן דלית לי' כולל לית לי' נמי מוסיף אא"כ יצורפו שניהם בחתיכה א' שיהיו כולל ומוסיף כגון כל הני דשמעתין משא"כ א"א וחמותו אי איכא כולל ליכא מוסיף ואי איכא מוסיף ליכא כולל עיין וק"ל:

אמר רבא בנטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר כ"ע ל"פ וכו' ראיתי לבאר פי' הסוגיא עפ"י התוס' הנה כתיב בתרומה ומתו בו כי יחללוהו פרט למחללת ובזה ליכא פלוגתא אלא מאן דס"ל בעלמא אחע"א והכא גזירת הכתוב הוא א"כ מיירי קרא בין נטמא הגוף תחלה בין נטמא תרומה תחלה אך למאן דיליף מהכא אין אחע"א מוקי קרא דוקא בנטמא הגוף אח"כ אבל נטמא תרומה קודם אין אחע"א. והנה רבנן ס"ל בעלמא אחע"א והוה ס"ד דריה"ג נמי ס"ל הכי והא דפוטר בקדשים טמאים משום דיליף קדשים מתרומה והקשו לו א"כ כיון שנגע בו טמאהו בשלמא קרא דתרומה י"ל שתחב לו חברו וה"נ בקדשים כה"ג אבל ידעו רבנן כי איתשל לאו בתחב לו חברו איתשל. א"נ קרא מיירי בתרומה שלא הוכשר אבל בשר קודש הוא חיבת הקודש מכשיר כדלעיל ל"ג סוף ע"א מיהו רמב"ם ס"ל שהוא מדרבנן ונחלקו עליו. משו"ה הקשו רבנן לריה"ג ומסקינן דלאו הכי אלא ר"י ס"ל דמהכא ילפינן דאין אחע"א ויליף מתרומה. ומוקי קרא דתרומה נמי בנטמא התרומה ואח"כ הגוף אבל בהיפוך חייב. ועיין חי' ר"ן ס"פ הנשרפין למאן דס"ל דטומאת אוכלים בעי שיעורא כביצה א"כ משכחת בין בקדש ובין בתרומה באכל כזית שלא נטמא במגעו כיון שאינו כביצה ומשו"ה חייב עליו כרת משום טומאת הגוף ע"ש. ונ"ל דוחק דהאוכל כזית חייב כרת ואם יאכל כביצה ב' זתים יפטר ואין זה דרכי נועם. אע"כ אפי' מאן דס"ל הכי היינו למסקנא דקרא מיירי בנטמא התרומה תחלה משום אחע"א אבל אי מיירי קרא גם בנטמא הגוף תחלה נמי פטור עכצ"ל מודה שיעור טומאת אוכלין בפחות מביצה:

שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים כו'. כתב הרא"ש וז"ל והא דאמר חתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה הני מילי שאסורה מחמת עצמה כגון נבילה ובשר בחלב כו'. נראה לי דדוקא לענין דין חתיכה הראויה להתכבד סבר הרא"ש דבשר בחלב חשיב אסורה מחמת עצמה הואיל וכל אחד בפני עצמו של היתר הוא ובהתבשלה יחד נאסרין ונעשו גוף האיסור ושרשו אבל לענין לאסור בלא רוטב לא חשיב אסורה מחמת עצמה כמו שכתב בספר התרומה סימן נ"א והמרדכי בריש פרק כל הבשר בשמעתין דטיפת חלב וכן כתב הסמ"ג בחלק הלאוין סימן ק"מ קמ"א וז"ל שאע"פ שחתיכה שאיסורה מחמת עצמה כגון של נבלה היתה אוסרת חברתה במגעה אם היתה חמה כמו שאמר בפרק כיצד צולין חם לתוך חם דברי הכל אסור מ"מ הואיל ואין חתיכה זו נאסרה אלא מחמת בליעה אינה אוסרת הנוגעת בה ביבש אלא ע"י רוטב בניער וכיסה עכ"ל. והביאם הרב מהרא"י ז"ל בהגהות ש"ד סימן נ"א וכתב ובטור י"ד לא כתב כך שהוא כתב בלשון הזה והא דחתיכת איסור אוסרת חברתה בנגיעתה דוקא שאיסורה מחמת עצמה כגון נבלה או בשר בחלב כו'. וכבר נשאל מהרא"י ז"ל בכתביו סימן רמ"ט בקושיא זו דמאי שנא ושם אינו מיישב ועומד בתימא אבל בשערים שלו שחיבר על הש"ד מיישבו וחולק בדבר וז"ל דודאי בשר בחלב כל זמן שהוא מעורב מיקרי שרשו וגופו של איסור ואפילו הבשר בלא החלב כמו כלאי בגדים שבזמן שחוט של פשתן מעורב בטלית של צמר אסור להתכסות בכל הטלית אפילו באותו צד שאין חוט פשתן בו ואם נחתך מן הטלית אותו צד שאין בו פשתן מותר הכי נמי קים להו לרבנן שאין שום טעם הולך מחתיכה זו רק טעם בשר לחוד ולא שום חלב אלא א"כ ע"י רוטב והוה ליה כאלו בא אליהו ז"ל ואמר לנו נחתך מן בשר זה חתיכה קטנה שאין בה שום טעם חלב דהוה שרי כההוא דכלאים וצ"ע עכ"ל. ובזה נסתלקה קושית הרב מהר"א שטיין ז"ל בביאוריו על הסמ"ג שכתב על דברי הסמ"ג שהבאתי לעיל וז"ל מכל מקום הואיל ואין חתיכה זו נאסרה אלא מחמת בליעה אינה אוסרת הנוגע בה ביבש אלא ע"י רוטב כו'. קשה לי והלא מיד בתר הכי בעמוד זה מביא המחבר דברי רבינו אפרים שפירש שבשר בחלב גוף האיסור הוא ושורשו ובעמוד ד' כתב בשם ר"י בהדיא שהחלב הנבלע בבשר ואח"כ חוזר ונפלט שאותו חלב קרוי איסור מחמת עצמו מטעם זה שבשר בחלב הוא גוף האיסור ושרשו וכך היא מסקנת המחבר בעצמו גבי דין חתיכה הראויה להתכבד כמ"ש לקמן בהפוך הדף בע"א וז"ל וחתיכת בשר בחלב חשיבא כאיסורו מחמת עצמו הואיל וכל אחד בפני עצמו של היתר ובהתבשלם יחד נאסרין ונ"ל שהמחבר אינו מדבר עתה מאיסור בשר בחלב אלא מאיסור אחר שנפל על אחת מן החתיכות ועל זה קאי מה שכתב מכל מקום הואיל ואין חתיכה זו נאסרה אלא מחמת בליעה אינה אוסרת הנוגעת בה ביבש כו' והראיה דבתחלת הענין כתב לעיל וז"ל כיצד חתיכת בשר שנאסרה מחמת טיפת חלב או דבר אחר כו' שמע מינה שמדבר גם מאיסור אחר כו' עכ"ל. ואני תמיה טובא על הרב ז"ל היאך עלה על דעתו לפרש דלא מיירי הסמ"ג הכא מאיסור בשר בחלב אלא מאיסור אחר שהרי עיקר ראיית בעל הסמ"ג היא מה שאמר בגמרא שכשלא ניער כו' והך מילתא בהדיא קאי התם מאיסור בשר בחלב ע"ש. ועוד דא"כ למה כתב הסמ"ג כגון של נבילה היתה אוסרת חברתה במגעה כו' ה"ל לומר כגון של נבילה או בשר בחלב כמו שכתב הטור דהוה חדוש טפי אלא מחוורתא כדפירשתי ומכל מקום נראה דוקא חתיכת בשר הבלוע מחלב הוא שאינו אוסר בלא רוטב אבל בבשר וחלב שנגעו חמין בודאי נאסרו אף בלא רוטב וכך פירש הרב מהרר"ש לוריא ז"ל מה שכתב בטור י"ד דבשר וחלב חשיב גוף האיסור לאסור בלא רוטב איירי כה"ג שנוגע בשר בחלב עתה חם בחם וא"כ לפי זה נמי מיושב למה בשר וגבינה אוסרין אף בלא רוטב וק"ל ותדע שהרי הטור כתב בסימן צ"ב טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר חוץ לרוטב כגון שחתיכה שתחתיה קצת חוץ לרוטב וזו מונחת עליה דכולה חוץ לרוטב נעשה אותה החתיכה העליונה נבלה ואם בשלה עם אחרות צריך ס' לבטל כולה כו'. ואם איתא שהיתה אוסרת חברתה בנגיעה א"כ היה לו לכתוב שגם אותה חתיכה המונחת תחת חתיכה העליונה ונוגעת בה אסורה אלא כיון שלא פירש מה יעשה בחתיכה הנוגעת בחתיכה העליונה א"כ רוצה לומר שכולו מותר ובהאי גוונא דקדק הטור י"ד עצמו בסימן צ"א מדברי הרמב"ם גבי בשר שנפל בחלב וז"ל וכן יראה מדברי הרמב"ם שכתב קולף הבשר שנוגע בו החלב ואוכל השאר ולא פירש בחלב מה יעשה א"כ רוצה לומר שכולו מותר שאם היה בו איסור היה מפרש אותו עכ"ל. ועוד ראיה מדכתב הטור נעשית כל החתיכה נבילה ואם בשלה עם אחרות צריך ס' לבטלה כו' משמע מדכתב דוקא ואם בשלה עם אחרות צריך ס' לבטל את כולה ולא הספיק לו במה שכתב נעשית כל החתיכה נבילה ותו לא וממילא ידעינן דאם נתבשל אח"כ עם אחרות דצריך ס' כנגד כולה כדין כל נבלה. אלא על כרחך משום הכי דקדק וכתב ואם נתבשל עם אחרות כו' לאשמועינן שאין לה אלא נבלה לגמרי דנימא שאוסר את חברתה בנגיעה אף בלא רוטב אלא לענין זה נעשית דוקא נבילה דאם בשלה עם אחרות צריך ששים לבטל כולה וק"ל כן נראה לי. ועוד נראה לי דדוקא לענין דין חתיכה הראויה להתכבד ובריה ודבר שבמנין אמרינן הך סברא דלא אמרינן שאינן בטלין אפילו באלף אלא דוקא אם איסורו מחמת עצמו אבל דבר שיש לו מתירין אפילו אינו אסור מחמת עצמו אינו בטל אפילו באלף שכן משמע בהרבה מקומות בפוסקים המפורסמים קמאי דקמאי ובתראי ז"ל. מדכתב הרשב"א בת"ה הארוך והביאו הטור י"ד סוף סימן קכ"ב ושאר הרבה פוסקים כלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב ולא אמרינן דהוא דשל"מ הואיל ואפשר להגעילו ולהחזיר להכשרו דמאחר שצריך לפזר מעותיו ולהגעילו איקרי דשל"מ משמע בהדיא דס"ל כמו שכתבתי דאל"כ קשה תיפוק ליה דאפילו אם התירו בא מעצמו אפ"ה בטל מאחר שאין איסורו בא מעצמו כמו שכתב רבינו יונה בא"ו הארוך כלל כ"ה סימן י"ט ע"ש. וכן משמע בהדיא מדברי הר"ן וראבי"ה במרדכי פרק גיד הנשה דפליגי על הרי"ף שכתב דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלחודה בלא כותחא הויא לה דשל"מ כו' דלאותו ענין שנאסר הוא אסור עד לעולם ולאותו דבר שהותר דהיינו בלא כותח לא נאסר מעולם משמע אבל אם היה לו היתר לאותו ענין שנאסר שפיר שייך ביה דשל"מ אע"ג דאינו אסור מחמת עצמו דאל"כ קשה תיפוק ליה דהאי פת שאפאה עם הצלי לא נקרא דשל"מ הואיל ואין איסורו מחמת עצמו ואפילו אם היה היתר לאותו ענין שנאסר וכן משמע מדברי מהרא"י ז"ל שכתב בת"ה וז"ל בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות יראה דבטלה היא ברוב דשרי כולן לבשל ולא אמרינן דכיון דמותר בצלי דשל"מ הוא דלא בטיל אפילו באלף משום דכל כה"ג לא מיקרי דשל"מ דצלייה לא נאסר מעולם ואע"ג דהרי"ף חשיב כה"ג דשל"מ ראבי"ה לא חשיב ליה ובפרק הערל משמע כוותיה ואע"ג דאפשר לחלק כיון דדשל"מ מידי דרבנן הוא לא דייקינן כולי האי להחמיר ונראה דאפילו היתה חתיכה הראויה להתכבד בטלה היא כיון דאינה אסורה מחמת עצמה אלא מחמת דם הבלוע בה עכ"ל. ואם איתא דזה הטעם שכתב מהרא"י כיון דאינה אסורה מחמת עצמה כו' קאי גם אתחלת דבריו שכתב דלא מקרי דשל"מ אם כן קשה טובא על מהרא"י למה משכן את נפשו לחלוק על סברת הרי"ף ומי הכריחו להכניס לזה החילוק שכתב כיון דדשל"מ מידי דרבנן הוא לא דייקינן כולי האי להחמיר הלא לא היה צריך לכל זה שהרי טעם זה שכתב מהרא"י לענין חתיכה הראויה להתכבד היה מספיק נמי לענין דאין שייך ביה לומר דשל"מ לא בטיל ואפילו אי הוה אסור דאורייתא שהרי אף אם היה צירף זה הטעם כיון דאינה אסורה מחמת עצמה כו' לא הרויח כלום לומר שגם הרי"ף מודה בנדון זה מאחר דאיכא תרתי טיבותא שהרי גם גבי פת שאפאה עם הצלי איכא אלו תרתי טיבותא ואפ"ה כתב הרי"ף דחשיב דשל"מ אלא מחוורתא כדפירשתי ואם תאמר מאי שנא דסברא זו אמרינן לענין חשיבות חתיכה הראויה להתכבד ובריה ודבר שבמנין ובעלי חיים ולא לענין דשל"מ נראה לי ליתן טעם לשבח דשאני דשל"מ דאין החשיבות מצד האיסור עצמו שהרי לאחר הוא מותר ואם כן אינו רק מחוסר זמן ואין שם איסור עליו אלא מאחר שיהיה לו היתר אח"כ לא רצו חכמים שיתבטל ולכן אין חילוק בין שהוא מחמת עצמו או שהוא איסור בלוע מאחר שאין החשיבות בא מצד האיסור עצמו לאפוקי בכל הני דברים דלעיל שאינן בטלים שהחשיבות בא להם מצד האיסור עצמו ולכן צריך שיהו אסורין מחמת עצמן ולכן פסקו הפוסקים חתיכה שאין אסורה מעצמה רק קבלה טעם מאיסור אמר אע"פ שהחתיכה עצמה ראויה להתכבד מ"מ אין לה דין חר"ל לפי שאין האיסור הנבלע בה ראוי להתכבד בה לפני האורחים וכן באינך וזה נראה לי ברור:

הניחא למ''ד. במסכת ביצה (דף ג:): כל שדרכו לימנות שנינו. במסכת ערלה (פ''ג משנה ו) גבי חבילי תילתן דלא בטיל הא נמי פעמים שנמנית דאדם עשוי למנות חתיכותיו למנין אורחים שזימן: אלא למ''ד את שדרכו. מיוחד למנין הוא דלא בטל כגון תבלין אבל דבר העשוי לינתן באומד אע''פ שנמנה לפעמים בטל אמאי לא בטלה: חתיכה של נבלה. ומכירה: אינה אוסרת. בפליטתה עד שיהא בה כדי ליתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות: אוקי רב אמורא עליה. העמיד מתורגמן לפניו לדרוש ולהשמיע לרבים שלא ילמדו מרבה בר בר חנה: כיון שנתנה טעם בחתיכה. אחת שהיתה בצדה תמיד או שנתבשלה תחלה עמה קודם שיתן שאר החתיכות בקדרה ולא היה בזו ששים באיסור ונתנה הנבלה טעם בה ואח''כ נתן שאר החתיכות בקדרה: חתיכה. זו שקבלה טעם הנבלה נעשת נבלה עצמה: ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. וקא ס''ד מפני שהן מינה לא בטלי ואפילו יש בהן כדי ביטול שתיהן: רב. דאמר מפני שהן מינה כמאן אמרה כו': אפילו לא נתנה טעם. בחתיכה שבצדה לא בטלה נמי דהא נבלה גופה מינייהו היא ולא בטלה: בשקדם וסלקו. לאיסור וסלק רוטב קודם שיתן האחרות בקדרה הלכך נתנה טעם בראשונה הרי זו חוזרת ואוסרתן ואי לאו במאי מיתסרי ואשמועינן דחתיכה עצמה נעשת נבלה לאסור חברותיה בפליטתה:

בריה שאני. ואפילו באלף לא בטיל וכן חתיכה הראויה להתכבד לא בטלה כדאמר הכא והיכא דפירש חד מינייהו נמי אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע כיון שאין האיסור ניכר כדפרישית לעיל (דף צה.) ודבר שאינו לא בריה ולא חתיכה הראויה להתכבד בטל ברוב ואפילו איסור מדרבנן ליכא כדמשמע הכא ומיהו שמא לחד גברא היה אסור: שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד. וא''ת אם כן אמאי אמר בפרק הערל (יבמות פא:) דחתיכה של חטאת טמאה במאה של חטאות טהורות תעלה וכי תימא שאני חתיכה דנבלה דראויה להתכבד לפני אורחין עובדי כוכבי' אבל של חטאת טמאה אסור בהנאה דהא חתיכת בשר בחלב תנן בפרק בתרא דמסכת ע''ז (דף עד.) דלא בטלה אע''ג דאסור בהנאה כדקאמר התם ויש לומר דכל דבר הראוי להתכבד אם היה מתבטל חשיב ולא בטיל אבל בהערל (יבמות פא:) אפילו תתבטל בחטאות טהורות התם אינה ראויה אלא לכהנים ולא חשיבא דכהנים אין מחזיקין טובה זה לזה שכולן שוין דלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו כתיב (ויקרא ז) אבל של חטאת בשל חולין קאמר התם דלא תעלה וא''ת דמשמע הכא דחתיכת נבלה לא בטלה ובפרק בתרא דמסכת ע''ז (דף עד.) משמע דבטלה דפריך האי תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין קא חשיב ליתני נמי חתיכת נבלה ואי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח ומשני דתרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה ומפרש נמי התם דהרי אלו אסורין למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה אי נמי איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין וי''ל דהתם לא קאמר אלא דלא איירי בהו תנא דמתניתין דהתם ולאו משום דסבר דבטלי והא דקאמר למעוטי היינו למעוטי דלא חשיב להו וכה''ג יש בריש פ''ק דבבא קמא (דף ה:) דמנינא דמתניתין למעוטי דרבי חייא ודרבי חייא למעוטי דרבי אושעיא ולא משום דפליגי אבל קשה דכי פריך התם וליתני נמי חתיכת נבלה אמאי לא משני דלא תני לה משום דכבר תנא ליה הכא במתניתין כדמשני התם אהא דפריך התם וליתני נמי אגוזי פרך ורמוני באדן ומשני הא תנא התם הראוי לערלה וכו' וי''ל דהכי פריך התם וליתני נמי חתיכת נבלה ואי משום דכבר תנא ליה הכא א''כ לא ליתני חתיכת בשר בחלב כיון דכבר אשמועינן הכא דחתיכת איסור לא בטלה משום דהוי דבר שבמנין ומשני דההוא תנא תרתי אית ליה ולפירוש זה צריך לפרש דדבר שבמנין ולא איסור הנאה בטל לההוא תנא ולכך לא נקט אלא חתיכת בשר בחלב ופליג אתנא דהכא: חתיכה עצמה נעשת נבלה. פי' בקונטרס שנתבשלה תחילה עמה קודם שנתן שאר חתיכות בקדרה ולא היה בזו ששים באיסור ונתנה הנבלה טעם בה ואח''כ נתן שאר החתיכות בקדרה חתיכה זו שקבלה טעם הנבלה חתיכה עצמה נעשת נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה וקשה לפירושו דא''כ גם הרוטב שהיה באותה שעה נאסר מתחלה ע''י טעם הנבלה ובסמוך משמע דמבטלינן לחתיכות ע''י רוטב דהוי שאינו מינו והלא רוטב עצמו נאסר מתחלה ונעשת נבלה ואוסר כל הרוטב שאחרי כן מפני שהוא מינו ויצטרך שיהא ששים בחתיכות שנתן אחרי כן לבטל הרוטב דמעיקרא אלא י''ל דמיירי כגון שיש חתיכה של היתר כולה חוץ לרוטב וחתיכת נבלה מונחת עליה חוץ לרוטב ונעשת חתיכת היתר נבלה לפי שבולעת טעם נבלה דאין בהן ששים לבטל הטעם ואחרי כן כשמנער הקדרה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה: בשקדם וסלקו. את האיסור וא''ת למה לי שחתיכה של היתר קבלה טעם מן הנבלה אפילו לא נתנה טעם נמי דהא במינה אוסרת בכל דהו ואומר ר''ת דנהי דהיא גופה מיתסרא בכל שהוא מ''מ לא אמרינן שתעשה נבלה לאסור כל האחרות כיון שהיא עצמה לא נאסרה אלא ע''י כל שהוא ורבינו אפרים היה אומר מתוך כך דאפילו כי נתנה בה טעם אין ההיתר נעשה נבלה שיצטרך ששים כנגד כל החתיכה אלא כנגד האיסור הבלוע הלכך לרב דאמר הכא דמין במינו לא בטיל כשחתיכת היתר קבלה טעם מן הנבלה חשיב האיסור כאילו הוא בעין ואוסרת כל החתיכות במשהו אבל כי לא נתנה הנבלה טעם בה לא היתה אוסרת החתיכות מפני שהם מינה שהרי אין צריך לבטל אלא האיסור לבד וכיון שלא נתנה טעם בחתיכה הוי האיסור כמאן דליתיה דלא הוי כאילו הוא בעין ולא אסר אלא חתיכה ראשונה שאין ההיתר נעשה איסור ולא אסר שאר חתיכות ודוקא גבי טפת חלב אמרינן לקמן בפרק כל הבשר (דף קח.) דחתיכה עצמה נעשת נבלה וצריך ששים כנגד כל החתיכה ולא סגי בביטול טיפה לחוד משום דכל חד וחד באפיה נפשיה שרי וכי איתנהו בהדי הדדי אסור הלכך הבשר עצמו נעשה איסור ולוקה אם אכל חצי זית מבשר וחצי זית מחלב ולכך צריך ברוטב ששים לבטל כל החתיכה שנפלה עליה טיפת חלב אבל חתיכת היתר שבלעה טעם נבלה ונאסרה וחזרה ונתנה טעם ברוטב אין צריך אלא ששים לבטל האיסור שנבלע בחתיכה ואין צריך שיעור ששים של אותה חתיכה וקשה לפירושו לרבא דמשני אפילו תימא לא קדם וסלקו מאי מהני ליה חתיכה של היתר שנאסרה מתחלה ונעשת נבלה והלא לעולם אין צריך ס' ברוטב אלא כדי לבטל חתיכה של נבלה לבדה ולא בעינן ששים לבטל שתי חתיכות של נבלה ושל היתר שנאסרה על ידה וי''ל כגון שנתמעטה הנבלה הרבה מכמו שהיתה קודם שנבלע טעמו בחתיכה של היתר והשתא לפי שנתנה טעם בשל היתר צריך ס' כנגד כל מה שהיתה מתחלה ואין שיעור ברוטב לבטלה אבל לא נתנה בה טעם אין צריך ס' אלא כנגד מה שנשאר בנבלה ויש שיעור ברוטב לבטלה ורב דאתא לפלוגי אדרבה בר בר חנה לא היה צריך רב לומר אלא חתיכה של נבלה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה אלא אגב אורחיה אשמועינן דדוקא נתנה בה טעם נבלה אבל לא נתנה בה טעם נבלה לא ורבינו אפרים עליו השלום היה מביא ראיה מהא דאמר לעיל (דף צח.) ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא ודיקולא הוא סל מלא חתיכות של בשר רותח ולא אמר שתעשה נבלה אותה חתיכה שנפל עליה כזית חלב ותאסור שאר חתיכות שאין בהן ששים כנגד כולה לפי שבאותה חתיכה עצמה לא היה בה כדי לבטל הכזית אלא משערינן הכזית בכל הבשר שבסל ואין משם ראיה כלל דדיקולא היינו קלחת וכדפירש הקונטרס וכדפירשנו לעיל ואפילו אם נאמר דדיקולא הוא סל כדמשמע הכא ובכל דוכתא אין ראיה משם דממה נפשך אם אין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה כמו שפירשנו לעיל א''כ אין אסור אלא החתיכה שנפלה עליה החלב והשאר מותרות ואם הוא מפעפע מחתיכה לחתיכה א''כ בדין הוא שכל החתיכות מסייעות לבטל ולא אמרינן שתעשה נבלה אותה חתיכה שנפלה עליה חלב מאחר שסופו להתפשט בכל החתיכות מידי דהוה אטיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר דאם אין נ''ט מותר אע''פ שקודם שתתפשט הטפה נ''ט במקום נפילתה ולא אמרינן שיעשה אותה הבשר נבלה כיון דסוף הטיפה להתפשט בכל החתיכה מיהו לפי מה שפי' לעיל בשם הרב רבי אלעזר ממי''ץ דבחצי חתיכה אין שייך לומר שתעשה נבילה אין ראיה משם ואין ראיה לרבינו אפרים מהא דאמר (תרומות פ''ה משנה ו) אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ולא אמרינן שיעשה הכל תרומה דיש לחלק בין דבר יבש לדבר הנאסר ע''י בליעה ולפירושו ניחא הא דאמר גבי יין נסך בסוף מסכת ע''ז (דף עג:) יין נסך שנפל לבור

דף ק - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד