דף קא - ב
ופרכינן: וכי רבי יוסי הגלילי לית ליה איסור כולל, שיש בכוחו לחול על איסור אחר!?
והתניא: היתה שבת ויום הכפורים. שגג, ועשה מלאכה באותה השבת שחל בה יום הכפורים, מנין שחייב חטאת על זה בעצמו ועל זה בעצמו, והיינו, שחייב להביא שתי חטאות נפרדות, האחת על חילול שבת, והשניה על חילול יום הכפורים, על אף שעשה רק מלאכה אחת?
תלמוד לומר בשבת - "שבת היא לה'"! ללמדך שאם יש באותה שבת איסור נוסף, יש לחייב על חילול השבת!
וכן נאמר ביום הכפורים "יום כפורים הוא", ללמדך שאם יהיה איסור נוסף באותו יום הכיפורים, יתחייב על חילול יום הכיפורים, דברי רבי יוסי הגלילי.
הילכך, אם חלו שבת ויום הכפורים באותו היום, הרי הוא חייב על כל אחד מהם, מהריבוי המיוחד שנאמר בכל אחד מהם.
רבי עקיבא אומר: אינו חייב אלא אחת! דכיון דאין איסור חל על איסור, אי אפשר לחייבו אלא חטאת אחת, על אף שאיסור שבת ואיסור יום הכפורים צריכים לחול בבת אחת, בכניסת היום!
והכי דייקינן מדברי רבי יוסי הגלילי:
בשלמא אי אית ליה לרבי יוסי הגלילי באיסור כולל או איסור מוסיף שאיסור חל על איסור, שפיר איכא לחייב על שבת ויום הכיפורים שתי חטאות. כי אם היתה אפשרות שיחול יום הכפורים על יום השבת בזה אחר זה, הוא היה מתחייב על עשיית מלאכה באותו היום שתי חטאות, משום שאיסור יום הכיפורים חשיב "איסור כולל" כלפי איסור שבת, שכן הוא כולל איסורים נוספים שאינם נוהגים בשבת, שהרי יום הכפורים אסור גם באכילה ושתיה, מלבד איסור מלאכה.
וכן אם היתה אפשרות שתחול השבת על יום הכפורים בזה אחר זה, היה חיוב שתי חטאות, משום ששבת חשיבא "איסור מוסיף" ביחס ליום הכפורים, שמוסיפה השבת עליו חיוב סקילה, דאילו העושה מלאכה ביום הכיפורים אינו חייב סקילה אלא כרת בלבד, והעושה מלאכה בשבת חייב סקילה.
הילכך, שפיר מיחייב שתיים על שבת ויום הכפורים כשחלו בבת אחת, שהרי בכוחם לחול זה על זה, מצד איסור כולל, או מצד איסור מוסיף.
אלא, אי אמרת אליבא דרבי יוסי הגלילי דבאיסור כולל ובאיסור מוסיף לא חיילי אאיסורי אחריני, אם כן כי אתו שבת ויום הכיפורים ביום אחד אמאי חיילי תרוויהו, דכיצד יחול איסור על איסור?
ומשנינן: שלח רבין משום רבי יוסי ברבי חנינא: כך ודאי היא הצעה של המשנה, דהיינו כך אמנם נשנית, בתוספתא בכריתות, הברייתא האומרת שרבי יוסי הגלילי מחייב שתיים בעושה מלאכה אחת ביום הכיפורים שחל בשבת. אבל משובשת היא - ואיפוך את דברי רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי, ואימא שרבי יוסי הגלילי הוא זה שמחייב רק אחת, ורבי עקיבא הוא המחייב שתים.
ואמרינן: שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משום [בשם] דרבי יוחנן: לדברי רבי יוסי הגלילי, למאי דאפכן, דאוקימנא שהעושה מלאכה ביום הכיפורים שחל בשבת מחייב חדא בלבד. הרי אם שגג בשבת, ששכח שיום זה הוא שבת, והזיד באיסור יום הכיפורים, שידע שיום זה הוא יום הכיפורים, רק אז הוא חייב קרבן חטאת.
אבל, אם הזיד בשבת, שידע שהיום שבת, ושגג ביום הכיפורים - פטור מקרבן חטאת כלל.
ומבארינן: מאי טעמא פטור?
אמר אביי: קסבר רבי יוחנן שהחטאת היחידה שמחייב רבי יוסי הגלילי להביא היא רק על שבת ולא על יום הכיפורים, ולכן כשהזיד בשבת הרי הוא פטור מקרבן חטאת ואינו מביא חטאת על שגגת יום הכיפורים.
וטעמו של דבר זה, לפי ששבת - קביעא וקיימא, ואין צורך בקידוש בית דין כדי שתחול קדושת השבת, ואילו את קדושת יום הכיפורים - בי דינא המקדשים את החודש הוא דקא קבעי ליה, ולכן אין קדושת יום הכיפורים יכולה לחול על קדושת שבת הקבועה ועומדת.
אמר ליה רבא לאביי: סוף סוף, תרוויהו קדושות, של שבת ושל יום הכיפורים, בהדי הדדי קאתו, ואין כאן קדושה שצריכה לחול על קדושה שכבר חלה, ואמאי לא יתחייב שתים? אלא, בהכרח, שטעמו של רבי יוסי הגלילי הוא משום שאין איסור כולל ומוסיף חלים על איסורים, הילכך, גם בבת אחת לא יתכן שיתחייב משום שני איסורים אלא רק משום איסור אחד [ואין אנו מגדירים מהו אותו איסור, אלא דאינו יכול להתחייב שתי חטאות על מלאכה אחת ביום זה], ולכן, אם הזיד באחד מהם, בין בשבת ובין ביום הכיפורים, ושגג בשני, מיחייב בחדא!
אלא, אמר רבא: הא דשלח רב יצחק דפטור על יום הכיפורים, לא אליבא דרבי יוסי הגלילי אמר זאת. כי אם שעת שמדא הוה, שגזרו העובדי כוכבים שלא לשמור את יום הכיפורים, והיו חייבים לבטל את יום הכיפורים באותה העת. ולא איירי שחל יום הכיפורים בשבת, אלא חל באמצע השבוע, אלא שכדי שלא תשתכח תורת יום הכיפורים שלחו מתם, דיומא דכפורי דהא שתא לא יקיימוהו בזמנו, באמצע השבוע, אלא שבתא הוה, שינהגו בשבת את הנהגות יום הכיפורים, שלא בזמנו, כדי שיזכרו מתורת יום הכיפורים. והאויבים לא יבינו שעושים זכר ליום הכיפורים כי בשבת היו נוהגים לנוח.
וכן כי אתא רבין, וכל נחותי - אמרוה כרבא!
שנינו במשנה: אמר רבי יהודה: והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להן.
תניא: אמרו לו לרבי יהודה: וכי נאמר "על כן לא יאכלו בני יעקב את גיד הנשה" עד שתאמר שכבר בזמן שלא היו קרואים אלא "בני יעקב" נאסרו בגיד הנשה?
והלא לא נאמר אלא "בני ישראל", ולא נקראו "בני ישראל" עד קבלת התורה בהר סיני!
אלא, מוכח שרק בסיני נאמר איסור גיד הנשה, אלא שנכתב בתורה במקומו, בפרשת האבקות יעקב והמלאך, לידע מאיזה טעם נאסר להם אכילת גיד הנשה! עד כאן לשון הברייתא.
מתיב רבא: הא כתיב "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם", ומוכח מהאי קרא דגם לפני קבלת התורה בסיני נקראו "בני ישראל", ומאי קאמרו חכמים לרבי יהודה דלא נקראו "בני ישראל" עד סיני!?
ומשנינן: באותה שעה שאירע המאבק עם המלאך עדיין לא נקראו בני ישראל, אלא רק לאחר זמן מרובה מאז שאירע אותו מעשה [כאשר נגלה ה' ליעקב, ואמר לו "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל וגו'."]
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אם כן, מההיא שעתא דנקראו "בני ישראל" ליתסר!? ואמאי קאמרת שנאסרו רק בסיני משום שמאז נקראו "בני ישראל"? והא השתא קא מוכחינן מהאי קרא דנקראו "בני ישראל" עוד לפני סיני!?
אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא: וכי תורה פעמים פעמים ניתנה!? והרי ההיא שעתא דנגלה ה' ליעקב וקראו ישראל לאו שעת מעשה הואי, ולא שעת מתן תורה הואי, ואם כן לא יתכן שבשעה זאת יאסר גיד הנשה.
תנו רבנן: איסור אכילת אבר מן החי נוהג בבהמה, חיה ועוף. בין טמאין ובין טהורין, דברי רבי יהודה ורבי אלעזר.
וחכמים אומרים: אינו נוהג אלא בטהורין!
אמר רבי יוחנן: ושניהן, מקרא אחד דרשו!
דכתיב "רק חזק לבלתי אכול הדם. כי הדם הוא הנפש,
[ורבי יוסי הגלילי לית ליה איסור כולל] כלומר הא קא חזינן הכא דאי חמור כרת מטומאת בשר הא הוה חייל איסור חמור על איסור קל. וזהו שאמרנו ואיסור חמור באיסור כולל אית ליה לר' יוסי הגלילי. ולית ליה לר' יוסי הגלילי איסור כולל אלא באיסור חמור והא הכא ביוה"כ דקיל משבת דזה מיתה וזה כרת וקא חייל יום הכפורים על שבת. כך היא הצעה של משנה זו כלומר דאין איסור חל על איסור. ואימא ר' יוסי הגלילי אמר אינו חייב אלא אחת דאין איסור חל על איסור ולמאי דאמר כלומר לר' יוסי הגלילי דאינו חייב אלא אח' דאין איסור חל על איסור:
שגג בשבת כו' כלומר היה לו שגגה אצל שבת והזיד אצל יוה"כ חייב חטאת אבל הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור מ"ט אין אדם חייב חטאת אלא בשגגה ועכשיו היה שבת ויוה"כ כיון דאין איסור יוה"כ חל על איסור שבת ויוה"כ [הוי כמו] שאינו בעינן שיהא לו שגגה על שבת אבל אם היה שוגג אצל יוה"כ פטור מחטאת. אלא אמר רבא שמדא הוי כלומר היכא פליגי ר' עקיבא ור' יוסי הגלילי לא פליגי בענין זה שחל יוה"כ בשבת דאי בזה ענין לא חשיב איסור חל על איסור אלא שמדא הוה וגזרו שלא יקיימו יוה"כ ואותה שנה עשו יוה"כ בשבת שלא [תשתכח תורת יוה"כ] והוא הוה איסור חל על איסור:
לאחר מעשה כלומר לאחר שאמר לו הקב"ה לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך והיה לאחר שאבק עם המלאך אבל באותה שעה לא הוה ישראל שמו:
אלא אמר רבא גזירה הוה. ק"ל א"כ אמאי שלחוה לר"י למאי (דא"כ) [דאפכיה] דאפילו לא תיפוך נמי, דהא לאו יה"כ הוה, אלא כדי שלא תשתכח תורת יוה"כ הוא דעבדו, ויש לומר דלרב' לא אמרה ר' יוחנן למאי דאפכן, ומאי דשלח רב יצחק בר יעקב לא היו דברים מעולם כנ"ל.
והתניא שבת ויה"כ שגג ועשה מלאכה וא"ת ומאי קושיא דשאני התם דאיסור בת אחת הוא ופלוגתא היא ביבמות. ויש שתירץ דאפילו למסקנא דהתם דאמרינן לכ"ע אית ליה איסור בת אחת ואפילו מאן דלית ליה כולל הכא מודה בבת אחת דהכא קל משום דיה"כ איקרי שבת והוי שבת ויה"כ קרובים להיות שם אחת ותדע דהא הכא פטרי לר"ע ולקמן בפרק גיד הנשה אית ליה איסור כולל ובשם רבותיו פרש"י ז"ל דשבת חשיבא ליה קודמת משום דקביע וקיימ' כדאמר אביי בסמוך ור"י הגלילי דמחייב תרתי טעמא משום כולל הוא דיה"כ כולל איסור מלאכה ואיסור אכילה והקשה הוא ז"ל על פירושם דא"כ מאי מותיב רבא לקמן לרב יצחק ואמר סוף סוף תרוייהו בהדי הדדי אתי' מאי תיובתא דהא רב יצחק לר"י הגלילי קאמר ור"י הגלילי מדפטר ליה ש"מ לאו איסור בת אחת חשיב ליה וכי פטר מיה"כ פטר ליה וכי הזיד בשבת ע"כ פטור משניהם ע"כ ותמהני על הקושיא הזאת דהא רבא היינו מאי דקשיא ליה על אביי ורב יצחק וכולה סוגיין דהאיך אפשר דרבי יוסי בשבת וביה"כ אינו מחייב אלא אחת דהא ע"כ איסור בת אחת הוא ולא אשכחן ליה לר"י דפטר באיסור בת אחת ואפשר שרבינו ז"ל כך אומר דהא מסתמא שנויי' דשנינן לעיל מרבא גופיה הוא וכדאמרינן בריש שמעתין אמר רבא ר"י הגלילי היא ואם איתא דמתרצינן דשבת ויה"כ איסור כולל חשיב משום דשבת קדים היכי פריך רבא גופיה על ר"י ס"ס תרווייהו בהדי הדדי קאתי דהא ע"כ לפום שנוי' דשני' לר' יוסי הגלילי לא חשיב איסור בת אחת כך יש ליישב בפרש"י ז"ל וכן הוא בתוספות ומכל מקום פרש"י ז"ל קשה דאי ס"ד דרבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא באיסור בת אחת פליגי היכי לא אקשי' מדר"ע דאשכחן ליה בפ' כל הבשר דאית ליה איסור מוסיף וכ"ש איסור בת אחת. וי"ל דברייתא היא ההיא דפרק כל הבשר ולא שמיע ליה הכא גם מה שהקשה הוא על פי' רבותיו ז"ל לא קשה: חדא דמאי דפרכי' דלית ליה לר"י איסור כולל והתניא. אינו מדברי רבא אלא סוגיא דתלמודא הוא: ?ו ו דלעיל רבא גרסי' והכי איתא בנוסחי דוקיינ' אמר רבה ר"י הגלילי היא. ודילמא ס"ל השתא דשבת וי"כ שבת קודם. וכדפריך אביי בסמוך. ורבא פריך דהא לא אפשר דסוף סוף תרווייהו בהדי הדדי אתו וע"כ איסור בת אחת הוא דמודה ביה ר' יוסי ור"ע. והא דאמרי' מ"ט אכולי' סוגין קאי למאי דאפכן בין לר"י ב"ח בין לרב יצחק לדברי ר"י הגלילי. ועלה אמר אביי שבת קדמה וכו' ועלה פריך רבא סוף סוף תרוייהו וכו' הפי' לדברי רבותיו של רש"י ז"ל.
סוף סוף תרווייהו בהדי הדדי קאתי. פירש"י ז"ל לפי שיטתו דרבא על דברי ר' יצחק בלחוד מקשה דנהי דלר"י הגלילי שגג בזה ובזה אינו חייב אלא אחת דאין איסור חל על איסור אפילו בבת אחת וכדשנינן לעיל אליבא דרבא, מ"מ שגג ביה"כ והזיד בשבת כיון דליכא חיוב חטאת משום שבת יתחייב מיהו משום יה"כ דלא אמרינן דר' יוסי לית ליה איסור בת אחת אלא דלא לחייב תרתי אבל ודאי כל היכא דמיפטר משום שבת מחייב משום יה"כ והקשו בתו' דהא ודאי כל היכא דאמרת שאין איסור יה"כ חל על איסור שבת דלית לן איסור בת אחת ה"ה דכשהזיד בשבת פטור מיה"כ דהא בשבת זו לא חל עליו איסור יה"כ כלל לכך הנכון כדפי' לעיל דקושיא דרבא אף על ר"י הגלילי הוא האיך אפשר שלא יתחייב שתים ונימא דהא איסור כולל הוא דע"כ איסור בת אחת הוא דמודה ביה ר' יוסי.
ואלא אמר רבא גזירה הוי. פירש"י ז"ל לפי שיטתו. דאדרב יצחק קאי וקאמר רבא דהא דרב יצחק לאו אדרבי יוסי הגלילי קאי ומ"ד בה לדברי ר"י הגלילי למאי דאפכן לא היו דברי' מעולם. אלא הא דרב יצחק בשעת גזירה הי' שגזרו שלא לעשות יה"כ ולא עשה באותו שנה יה"כ בעשור וקבעוהו בשבת ואע"פ שאינו בעשור וכדי שלא תשתכח תורת יה"כ והאויבים לא יכירו בו בו משום דכל שבת לא עבדי מלאכה ועל יה"כ של אותו שנה שלחו מתם שהעושה בו מלאכה פטור משום יה"כ והקשו בתו' האיך אפשר שבטלו יה"כ בשעת גזירה הא בשעת גזירה אפי' אערקת' דמסני' יהרוג ואל יעבור. ושלא בשעת גזירה נמי בפרהסיא יהרוג ואל יעבור והא בפהרסיא הוי דהיכי דמי פרהסיא י' בני אדם. ונ"ל דהא לא קשיא בקידוש חדשים דב"ד עשה הוא ועל עשה יעבור ואל יהרג כדפרישנא בכמה דוכתי אא"כ למידת חסידות הוא כההיא דמצינו בסוגיא ואפשר דהכי גזרו א"ה לב"ד שלא לקדשו דאין כאן יה"כ ודו"ק ומיהו מפני קושיא זו פי' בתוס' דהשתא על פלוגת' דר"י הגלילי ור"ע קיימי נמי ואמרו דלכ"ע שבת ויה"כ איסור בת אחת הוא וחייב שתים ועל שעת גזרה נחלקו שלא היו המקדשין רשאין לשלוח שלוחים לבני הגולה להודיע יום הקביעות תשרי ולא היו יודעי' בני הגולה אימת הוקבע יה"כ ועשו מלאכה ביה"כ שחל להיות באותו שנה ונחלקו על זה ר"י ור"ע מ"ד אינו חייב משום דסבור שזה אונס הוה וכאומר מותר דמי וכתינוק שנשבה לבין העכו"ם שהוא פטור לדברי מונבז כדאיתא התם בשבת ומאן דמחייב קסבר הני כשוגגין נינהו כיון שידעו עיקר יה"כ א"נ ס"ל דאפילו תינוק שנשבה לבי' העכו"ם חייב: ולהאי אוקמתא דרבא לא צריכין להפוכי הצעתה של משנה ואי מהפכי' ליה היינו משום דס"ל דר"י לית ליה ההיא דמונבז וכדמשמע בפרק כלל גדול: וא"ת אי בשעת הגזרה פליגי מאי האי דמייתי ראיה בברייתא מדכתיב שבת הוא ויה"כ היא וי"ל דאסמכתא בעלמא הוא דה"נ למאי דס"ד דמחייב שתים משום דאיסור חע"א אין הכתוב אלא אסמכתא בעלמא ולהאי פי' כ"ג גזירה הוא ושלחו מתם דיה"כ דהאי שתא בשבת הוי ולא גרסינן דלעבדו יה"כ דהאי שתא בשבתא כדגרסינן במקצת נוסחאות ותו לא מידי:
היו מקדשים על פי הראיה ונתעכבו השלוחים ולא ידעו בליל שבת שהוקבע יום הכפורים בשבת ונודע להם בשחרית או שהיה שעת השמד והיו השלוחים באים בחשאי ולנו בתוך התחום והודיעו למחרתו שלא ירגישו בהם אויבים אפי' תאמר שאין דנין את הדבר למפרע אלא משעת ידיעתו ונמצא שלא באו כאחד מ"מ חייב שני חטאות שהרי שבת ליום הכפורים איסור מוסיף הוא שהרי נוסף בו איסור סקילה ויום הכפורים לגבי שבת איסור כולל הוא שהרי נאסר אף באכילה היה שוגג לענין שבת ומזיד לענין יום הכפורים חייב חטאת משגגת שבת היה שוגג לענין יום הכפורים ומזיד לענין שבת פטור שהרי קם לו בחמורה הימנו איסור כולל ואיסור מוסיף שביארנו ענינם למעלה אין בהם הפרש בין שהיה ראשון חמור ושני קל או ראשון קל ושני חמור אפי' בחומרת כרת ובחיוב קרבן וכן באיסורין הבאין כאחד:
אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בטהורים אבל לא בטמאים אבל הדם איסורו נוהג בבהמה חיה ועוף אפי' טמאים:
בד"ה ר' עקיבא אומר כו' ועוד למאי דפרישנא דהכא פריך כו' לא אמר איפוך עכ"ל כצ"ל:
ולפרש"י נמי בלשון שני סברת המקשה דהוה ס"ד דשבת קביעא אפילו למאן דמחייב תרתי לא קאי הכא לרבא כדקאמר תרוייהו בהדיא כו' מיהו למאן דפטר קאי סברת המקשה כמו שהקשה לההוא לישנא וקשיא לי בגווה כו' לבתר דאפכוה כו' ור"י הגלילי מדפטר ליה ש"מ לאו איסור בת אחת כו' והיינו משום דמשמע ליה דלההוא לישנא פסיקא ליה לתלמודא דהכא דבאיסור בת אחת לכ"ע מיחייב תרתי ואין להקשות לפרש"י לההוא לישנא נמי כיון דלרבא מיהת למאן דמחייב תרתי חשיב ליה איסור בת אחת ל"ל למימר איפוך דאיכא למימר דמשמע ליה דרבא לא בא לפלוגי אדשלח רבין משום ריב"ח איפוך אלא אסברת המקשה ואביי דחשיב להו קביעא לכ"ע פליג רבא וקאמר סוף סוף תרוייהו בהדי כו' ולא חשיב קביעא וריב"ח אפשר (א) דמשום קושיא אחרת הוה קאמר איפוך כך נ"ל ליישב פרש"י ודו"ק:
בד"ה י"ה דהאי כו' ולא שייך כאן אתם ואפי' כו' עכ"ל כצ"ל:
ד"ה ר' עקיבא אומר וכו'. ועוד למאי דפרישית דהכא פריך וכו' כצ"ל וכמו שכתבתי לעיל מזה:
בא"ד וי"ל דהתם פריך משום שמואל וכו'. אבל לישנא דאמר שם בשנויא קסבר ר"ע איסור חל על איסור לא יתיישב לפי זה וק"ל:
תד"ה ר"ע. וחלב ומתה ל"צ קרא. כצ"ל:
מָתִיב רָבָא: "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מו, ה). מקשים אמאי לא הביא פסוק דקדים בפרשת מקץ (בראשית מב, ה) וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים?
ונראה לי בס"ד כי ממה שקורא אותם הכתוב 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' אין הוכחה כלום יען כי מאחר שיעקב אבינו ע"ה נקרא בשם יעקב ונקרא בשם ישראל והם בניו באמת לכן פעמים קורא אותם בשם 'בְּנֵי יַעֲקֹב' ופעמים קורא אותם בשם 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' ואין להוכיח מזה שבא ללמדנו שיש להם דין ישראל באותו זמן, אך רבא מקשי מהאי קרא של 'וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם' דהוא לשון יתר כיון דכתיב 'וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע' הוה ליה למימר וישאו בניו אותו ואת טפם ולמה הוצרך לומר 'וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל' ולמה אמר 'אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם' מאחר דהזכיר שמו בראשית הפסוק וביה משתעי קרא? לכן יש לדון ולומר שאמר 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' ללמד שבאותו זמן היה להם דין ישראל שנוהג בהם דין גיד הנשה שנזכר על שם יעקב דכתיב עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב' (בראשית לב, לג) ולכן אמר 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' ואמר 'אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם' אף על גב דלא אצטריך להזכיר שמות אלו כאן ללמד דין זה.
ועוד נראה בחר רבא להביא פסוק זה משום דבתחלתו ובסופו נקיט שם יעקב ובאמצע נקיט 'ישראל' אלא ודאי נראה דבא ללמדנו דהוה להו דין ישראל.
שבת ויה"כ וכו' גם פה אבאר. שיטת רש"י דכל הך סוגיא אליבא דרבא שתחלת הסוגיא אמר רבא ריה"ג היא ועוד אמר רבא בנטמא הגוף וא"כ נטמא הבשר וכו' וכיון דרבא מסיק לבסוף דבהדדי קאתי ע"כ א"א לומר דבתחלת הוה ס"ל שבת קדים. דהא הך סוגיא אליבא דרבא אע"כ ס"ל איסור בת א' אינו חייב אלא א'. והתוס' גרסו בתחלת הסוגיא רבה ולא רבא וס"ל דבהס"ד הוה ס"ל שבת קדים כדס"ל לאביי. והנה לפשטות הסוגיא רבא הדר ממה דה"א דרב יצחק בר גיורי אפלוגתא דריה"ג ור"ע קאי ורבא ס"ל דלא קאי אהברייתא אלא שמדא הוה ופי' הראשונים שמד הוה אב"ד הגדול שלא יקבלו עדות החדש ואמ"ע לא צריכי למסור נפש וכיון שלא קבלו ולא קדשו חדש תשרי ממילא לא הוה יה"כ באותו שנה ושלחו מתם שלא תשתכח תורת יה"כ יעשו שבת כעין יה"כ. ודלא ליטעי אתם אפי' מזידין בק' תוס' ויחייבו חטאת אאותו יה"כ ע"כ שלחו מתם דשגג יה"כ פטור דלא שייך הכא אתם אפי' מזידין. אך בריטב"א משמע קצת דלרבא דהוה איסור בת א' ואי איסור בת א' אינו חל לא חל כלל לא החמור ולא הקל דהי מיניהו מפקת וסברא זו איתא בתוס' רי"ד קידושין נ"א ע"א דכל שאינו בזא"ז בבת א' אינו ודחה שם הסברא ההוא. והכא משמע מהריטב"א דהכי ס"ל לבעלי תוס' (שלא נמצא לפנינו) וא"כ רבא דאמר תרוויהו בהדדי קאתי. חדית לן דפלוגתת ריה"ג ור"ע שמדא הוה והגזירה הי' שלא ישלחו שלוחים לח"ל אבל הב"ד שבירושלים קדשו החדש ובני ח"ל לא ידעו ועשו מלאכה ביה"כ ושוב שלחו מתם והודיעום שאותו יה"כ שבת הי' ע"פ קידוש ב"ד ומי שעשה בו מלאכה פליגו לחד מ"ד פטור איה"כ דאנוס הוא כתנוק שנשבה בין הנכרים ומאן דמחייב ס"ל דכי האי גוני מחייב ופליגו בפלוגתת מונבז ורבנן ר"פ כלל גדול ע"ש:
שבת ויה"כ בהדדי אתי אפי' להטור דס"ל תוס' יה"כ למלאכה דאורייתא משא"כ תוס' שבת מ"מ האי עשה דתוס' אינה נמשכת אלא עד צאת הככבים ומשם פסקה העשה ומתחיל כרת דשבת ויה"כ בהדדי והעושה מלאכה ביה"כ אינו חייב אלא כרת דיה"כ ולא עשה דתוס' כי כבר אזלא להי וא"כ שפיר בהדדי אתי' ולא קדים יה"כ לשבת וק"ל:
שגג בשבת והזיד ביה"כ. הקשני הרב מ"ה ליב זצ"ל שהי' אב"ד בק"ק גלאנדי יע"א אהתוס' זבחים מ"ה ע"ב סוף ד"ה אבל וכו' שהניחו בק' לר"ש אי לית לי' איסור בת א' למה לי קרא למיפטר דם מנותר ע"ש וק' הא נ"מ אי הזיד בדם ושגג בנותר והשבתי לו דהוה שב מידיעתו ותי' תוס' ד"ה הזיד בשבת לא שייך בדם ונותר ששניהם שוים. אע"ג דר"ש ס"ל לעיל ה' ע"ב דמומר לאכול חלב אינו מביא קרבן על הדם אע"ג דאידי ואידי כרת הוא מ"מ מחולקים במיניהם יש תואב לחלב ולא לדם וכן בהיפוך אבל הכא דדם הוא מה לי כרת דנותר מה לי כרת דדם ולא שב מידיעתו וק"ל:
ולולי דמסתפינא אמינא ע"ד פירש"י שהב"ד איימו על העדים עד שקדשו חדש תשרי באופן שתחול יה"כ בשבת ויען אל גומר עלי הקב"ה מסכים והוא יום סליחה דאתם אפי' מזידין אך לא משמע לאינשי כך ולא חשבוהו ליום סליחה והמזיד בשבת לא הוה שב מידיעתו ביה"כ:
ולא נקראו ב"י אלא בסיני וכו' יש להסביר לכאורה דבני ישראל יש לפרש על ב' ענינים. י"ל בנים של ישראל סבא. וי"ל בני הישרים ישרי אל כמו בני אל חי וההיפוך בנים משחיתים ובודאי אם כוונת הקרא בנים של ישראל זה יצדק אפי' קודם סיני אך יען כתיב בקרא ע"כ לא יאכלו ב"י וכו' אשר נגע בכף ירך יעקב היתכן שקורא אותם בנים של ישראל וקורא האב בשם יעקב בכף ירך יעקב אע"כ הכוונה בני ישרים ישרי אל וזה לא נקרא אלא בסיני. ואע"ג דכתיב בחד קרא נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב כבר פי' רמב"ן נבלה עשה באיש גדול הנקרא ישראל ששרה עם אלקים ואנשים לשכב את בתו כאלו היא בת יעקב הדיוט בעלמא. אבל הכא לא יתכן שבפסוק א' יקראם בניו של ישראל ואת עצמו תיאר בשם יעקב. ופריך ש"ס מוישאו ב"י את יעקב אביהם נמי כתיב בחד קרא בני ישראל ויעקב אביהם וע"כ ישראל אהבנים קאי ועדיין לא קרבנו לפני הר סיני. ולפ"ז לא א"ש קצת תי' ש"ס לאחר מעשה דמה יועיל אשר ברכו הי"ת עכ"פ הם לא נקראו ישרים עד סיני ויש לדחוק בזה. אבל ק' דלמא משו"ה כתיב אשר נגע בכף ירך יעקב דבשעת נגיעה בכף הירך עדיין לא נקרא ישראל וצ"ע:
וחכ"א אינו נוהג אלא בטהורים. כן פסק הרמב"ם ובב"נ אינו נוהג אלא בבהמה חי' אפי' טמאים וכ' ויראה לי שאין ב"נ נהרג על אמה"ח של עוף. וקשה א"כ בשמעתין לר' יהודה איצטריך קרא לאמה"ח דעוף טמא דאינו נוהג בב"נ מה תאמר מ"מ שם אמה"ח נוהג בב"נ וכמ"ש לעיל מ"מ אין זה איסור מוסיף ממש אלא איסור חמור וא"כ י"ל כק' תוס' מהכא יליף ותי' תוס' לא שייך כיון דאין ב"נ נהרג עליו. וראיתי במגדול עוז שכ' דס"ל לרמבם עוף לא מקרי בשר ולא שייך הנפש עם הבשר והא דאצטריך קרא בסנהדרין נ"ט ע"א למעוטי שרץ מדכתיב אך בשר בנפשו דמו מי שדמו חלוק מבשרו אע"ג דשרץ לא איקרי בשר ההוא דחי' בעלמא הוא ע"ש ודבריו אינם מובנים כדרכו מ"מ אמת הוא דמשמע בלשון תורה אינו מבואר דעוף מקרי בשר וכן משמע ר"פ כל הבשר גבי נדרים מידי דממליך עליהו שליח ע"ש ואי הי' מבואר בלשון תורה דעוף איקרי בשר א"כ הא בנדרים שאין לשון ב"א מבורר הולכין אחר לשון תורה עתוס' ר"פ הערל גבי הנודר מהמולים ע"ש. ובחי' תורה שלי פ' בשלח כתבתי ליישב מאי דכתיב בקרא בשר לאכול וניתן להם שליו שהוא עוף וכן מי יאכילנו בשר וכן הבשר עודנו בין שיניהם ודעתי אי"ה לבאר לקמן ר"פ כל הבשר אם יגיענו הי"ת לשם וא"כ י"ל א' משני דברים או מדכתיב כל שאתה מצוה על דמו וכו' וגם עוף בכלל נמצא קרי לי' רחמנא בשר לא תאכל הנפש עם הבשר. ומדאיקרי בשר א"נ גם בב"נ דכתיב בשר בנפשו דמו לא תאכלו גם עוף בכלל ונהרג עליו ככל אזהרתן שהיא מיתתן. אך היינו לר' יהודה ור"א דדרשו כל שדמו אסור. אך לרבנן דר"י דהלכתא כוותי' ולא דרשו כל שאתה מצווה על דמו. וא"כ אי לית לן ילפותא דעוף איקרי בשר מנ"ל לחייב על אמה"ח דעוף טהור. וצ"ל רבנן דרשו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו דכתיב גבי ב"נ אתי למעוטי שרץ ומדאצטריך למעוטי שרץ ש"מ חייב אעוף. ולפ"ז לא מחייב אעוף אלא מכח דרש ומדאצטריך וס"ל לרמב"ם דאין ב"נ נהרג על מאי דנפיק מדרשא ומדאצטריך ע"כ קאמר יראה לו שאין ב"נ נהרג עליו. אמנם כל זה לרבנן אבל לר"י ור"א שפיר נהרג עליו ומיושב ק' הנ"ל דשפיר פריך שכן איסורו נוהג בב"נ. אע"ג דא"כ עכ"פ אצטריך הקישא כל שאתה מצוה על דמו לרבות עוף אפי' טהור דלא הוה ידעינן שהוא בכלל בשר. אה"נ מ"מ ר' יוחנן לא מייתי הך דרשא אעוף אפי' טהור אלא אטמאים ולזה לא צריך קרא ועוד דהי' יכול לגלות במקום אחר דעוף מקרי בשר. ומיושב נמי מה שמקשים בפסחים ע"ג ע"א דקאמר תיקן להוציא מידי אמה"ח והתם ברייתא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז בעוף מיירי וא"ש התם לר"י קאי דמקלקל בחבורה פטור ולר' יהודה ב"נ נהרג על אמה"ח דעוף כנ"ל וק"ל:
ע״ב גמר׳ והתני׳ שבת ויוה״כ וכו׳ הנה שיטת התוס׳ הוא דהש״ס ידע מיד דשבת קדים משום דקביעא וקיימא, ולכן פריך וכי ל״ל לריוסה״ג כולל, דהא מחייב איוה״כ משום כולל, וקשי׳ לי דאפילו אם נימא כן מ״מ קשה, מה פריך הש״ס דהנה לקטנים שנתגדלו בהאי יוה״כ, ליכא למימר דשבת קדים דהא עליהם לא חל שבת רק בעשרה בתשרי כיון דלולי שהוא עשרה בתשרי עדיין לא באו לכלל גדלות, וכיון דלהני ע״כ בא שבת ויוה״כ בב״א, שוב הוה מוסיף לכ״ע מיגו דחל אהני שנתגדלו היום, וזה הערה נפלאה.
ע״ש אלא א״ר, שמדא הוה ושלחו מתם דיומא דכפורי דהאי שתא שבתא הוא. והקשה הריטב״א בשם התוס׳ איך אפשר שבטלו יוה״כ משום גזרה, והא בשעת גזרה אפילו אערקתא דמסאני׳ יהרג ואל יעבור וכו׳, ותירץ דקידוש החודש בבי״ד עשה הוה, וע״ז יעבור ואל יהרג והאוה״ע גזרו שלא לקדש חדשים עיי״ש. כוונתו דכל שלא קדשו בי״ד חדשים, ליכא מועדים כלל. והא דהוצרך לומר דהגזרה היתה שלא לקדש חדשים, ולא ניחא לי׳ דלעולם הגזרה היתה על יוה״כ לבטלו, אלא דהמה עשו עצות בנפשם שלא לקדש חדשים, כדי שלא יצטרכו למסור נפשם על יוה״כ נראה מזה דכל שהיתה הגזרה על יוה״כ, לא הי׳ רשאי להם להנצל ממסירת נפש ע״י ביטול מ״ע של קידוש החדשים, אלא דקשה אם לא גזרו על יוה״כ, למה קבעוהו על שבת דוקא להתענות בו ולבטל עונג שבת, ולא קבעוהו באחד מימי החול, וצ״ל דכוונת הריטב״א ז״ל דלעולם כוונת הגזרה הי׳ לבטל המועדים וגזרו על הבי״ד שלא לקדש החדשים כדי שיבוטלו המועדים ממילא, ומ״מ לא הי׳ צריכין למסור נפשם ע״ז, כיון דעיקר הגזרה הי׳ על העשה דקה״ח והמועדים ממילא יתבטלו, או אולי י״ל דאע״פ שלא קדשו החדשים מ״מ לפי החשבון נפל יוה״כ על שבת, ולכן ציוו לשמרו בתורת יוה״כ שלפי החשבון אף שלא נתקדשו החדשים. ובזה הי׳ ניחא מה דקשי׳ לי דמה אתא ר׳ יצחק לאשמעינן דביוה״כ כזה דלא חייב חטאת עליו פשיטא, דדוחק לומר דקאתא לאשמעינן לאפוקי מקושי׳ התוס׳ ד״ה יוה״כ, דתירוצם פשוט כ״כ עד דלא איצטרך ר׳ יצחק למימר, דשגג בו שפטור, אבל אם נאמר דבאמת לפי החשבון נפל יוה״כ דהאי שתא אשבת, רבותא גדולה קמ״ל, דכל שלא קדשו הבי״ד חדשים נתבטלו המועדים ולא מהני החשבון לקבוע מועד ודו״ק.
ע״ש תני׳ אמרו לו לר״י וכי נאמר ע״כ לא יאכלו בני יעקב וכו׳ ולא נקראו בני ישראל עד סיני אלא בסיני נאמר אלא שכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר להם עכ״ל הגמר׳ כבר כתבתי לעיל דלפיה״מ לרמב״ם דגם לרבנן נאסר גה״נ לבני יעקב ע״כ האי ברייתא משובשתא היא, והוכחת הרמב״ם ז״ל הוא ממה דכתיב ״עד היום הזה״ דא״א להיות ציווי. ועתה אני מוסיף בתימא על האי בריית׳, דהנה הש״ס פריך מתיב רבא, וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, ובהגהות ש״ס ווילנא הקשו דהי׳ לי׳ להביא עוד פסוקים קודמים כמו ויבואו בני ישראל לשבור אוכל ועוד שם, וכל זאת אינו אלא דקדוק בעלמא, דבמה שנדחק הש״ס לתרץ ולחלק בין קודם מעשה ולאחר מעשה מתיישב הכל, אבל אני תמה אקרא מה יענו למקרא מלא במעשה דדינה שהי׳ קודם המעשה, והתם כתיב כי נבלה עשו בישראל, הרי דגם קודם המעשה נקראו ישראל.
עוד אני תמה דלעיל דף צ״א ע״א איתי, אמר ריב״ח מאי דכתיב דבר שלח ביעקב נפל בישראל דבר שלח ביעקב זה גה״נ, ונפל בישראל שפשט איסורו בכל ישראל, ועיין במהרש״א שמפרש דבר שלח ביעקב קאי על המעשה שאירע ביעקב עם המלאך, ופשט בישראל כי סיבה זו גורמת שנאסר גה״נ לישראל, והוא פלא והפלא דמה זה שקאמר ״זה גה״נ״ והוול״ל ״זה תקיעת כף הירך״ וכן קאמר ״בכל ישראל״ ולא די לו לישנא דקרא שנפל בישראל, ורש״י ז״ל בפירוש כתב דעיקר הדרש הוא דדבר הנשלח ביעקב, דהינו איסור גה״נ שנתפשט ״בכל ישראל״ מדייק האי בכל ישראל לומר, דניהו דרק יעקב הנהיג כן, נתפשט איסורו לא רק על בניו לחוד, אלא שנשאר חק עולם בכל ישראל, והמהרש״א ז״ל נראה דרצה לפרש האי מימרא אליבא דרבנן דסברו בסיני נאמר, אבל זה ליתא וצ״ל דמה דקאמר ש״ס על אידך מימרא דריב״ח דדרש טבוח טבח והכן, טול גה״נ בפניהם דאתא כמ״ד גה״נ נאסר לב״נ, קאי נמי אמימרא הקודמת, והש״ס קאמר לה הא ״כמ״ד גה״נ נאסר לב״נ״, ולא ריב״ח, אלא דלפ״ז מה השיבו כאן רבנן לר״י, והא לא נקרא בני ישראל עד סיני, והא גם לר״י הפירוש בקרא ״על כן לא יאכלו בני ישראל את גה״נ עד היום הזה״ ר״ל מאז שאירע המעשה ועד היום הזה, אינם אוכלין, ועתה כבר נקראו ישראל כאשר כתב משה את התורה, וכיון שהוא מספר שמאז ועד היום אינם אוכלין יפה קרא אותם בני ישראל כשמם של עתה, כמו דכתיב ונפל בישראל, והענין צע״ג לפע״ד.
(ע"ב) רש"י בד"ה ור"י הגלילי לית ליה כולל כו' ואף דר"ש נמי לית ליה כולל עכ"ל כ' הריטב"א ז"ל דלא דק מר"ן ז"ל בזה דלר"ש בעולה אמאי חייב שתים דלית ליה יש בגידין בנ"ט עכ"ל והנה אם נאמר כמ"ש הר"מ ז"ל אף דאין בגידין בנ"ט אפ"ה כיון דאחשביה רחמנא לאכילת גיד האוכל ג"ה של נבילה חייב שתים וע"כ לא פטר ר"ש אלא בטמאה דפטור על גיד משום שגידו אסור ה"ה דאין מחייב על טמאה אבל על נבילה חייב שתים א"כ אפשר רש"י סובר כותיה וא"ש ומי שגידו אסור כתבו התו' בק"ב א' דהיינו מין שגידו אסור לאפוקי על טריפה וה"נ כן בזה:
ובד"ה שבת היא כו' דשבת לגבי י"ה מוסיף הוא כו' וי"ה כולל מיגו דאיתסר באכילה עכ"ל לרש"י ז"ל חשיב מיתת ב"ד כמוסיף ולתו' לא הוה אלא חמור ובאמת לא ידענא היאך שייך איסור מוסיף במה שיש בו מיתת ב"ד דמוסיף לא הוה אלא כשניתוסף איסור על החפץ לאדם שהי' מותר לו בתחלה ואיסור הנאה חשיב קצת מוסיף לפי שהחתיכה ההיא נאסרה עכשיו לד"א מה שלא נאסרה בתחלה דאילו מתחלה לא היתה אסורה אלא למי שאוכל אותה ועכשיו נאסרה אף ליתן לאדם בהנאה ולהניח ע"ג מכתו וכדומה משא"כ מיתת ב"ד איך יתכן שיהא איסור מוסיף ומ"ש רש"י די"ה אשבת הוה כולל דמיגו דאיתסר באכילה לכאורה קשה דהוה כולל בשני שמות דמיגו דאיתסר באכילה איתסר נמי במלאכה וכולל בשני שמות לא אמרינן וכה"ג הקשו התוס' יבמות ל"ב ע"ב ד"ה איסור כולל מבעל מי ששימש בטומאה דהוה כולל מיגו דמיתסר באכילה ותירצו דאכילה ועביד חדא נינהו ותי' זה שייך כאן ואפשר דבאמת אה"נ דלא אמרינן כולל בב' שמות והכא במסקנא משום דאיסור ב"א או למאי דאפכן ור"י הגלילי אינו חייב אלא אחת ור"ע מחיי' שתים אפשר דסבירא ליה איסור חע"א אף בלא כולל כההיא דפכ"ה חלב ומתה לא צריך קרא ועיין בתוספות ד"ה ר"ע אמר יע"ש:
גמרא איפוך כו' למאי דאפכן כו' סוף סוף תרווייהו בהדדי אתיין עכ"ל הנה אם נאמר דאיפוך משום דסבירא ליה שבת קביעא וקיימא והוה י"ה כולל ופריך שפיר השתא קל על חמור חייל בכלל דהא י"ה לגבי שבת קל הוא שזה מיתה בידי אדם וזה בכרת דמ"ש התו' ד"ה הזיד דאפ"ה חמור ליה י"ה כו' ר"ל דמיקרי שב מידיעתו דבעיני העולם י"ה חמור להם אבל וודאי י"ה לגבי שבת הוה קל על חמור ומכ"ש שווין דחל בכולל והוצרך לומר איפוך כו' ומש"ה אמר למאי דאיפכן הזיד בשבת ושגג בי"ה פטור כיון די"ה הוא דחל על שבת לר"ע ממיל' לר"י דלא חל פטור מכלום משא"כ בלא איפוך דטעמא דר"ע דאינו חייב אלא א' אמינא טעמא דאין איסור חע"א בב"א וא"כ באיזה מהן ששגג חייב חטאת כקושי' רבא סוף סוף תרווייהו בהדדי אתיין וכפירש"י ד"ה סוף כו' משא"כ למאי דאפכן ע"כ טעמ' דסובר משום דשבת קביעא וא"כ לר"י הגלילי הזיד בשבת פטור ורבא דפריך סוף סוף תרווייהו בהדדי אתיין דלא ניחא ליה לומר שבת קביעא וקיימא ואה"נ דלרבא לא אמרינן איפוך כמ"ש התו' ד"ה ר"ע אומר ורבא אכולה סוגיא מקשה דתרווייהו בהדדי אתיין ולא נצטרך לומר איפוך ומסיק רבא דהא דשגג בי"ה פטור אמילתא אחריתא הוא דשלח שמדא הוה או דרבא לא פריך אלא אמה דשלח ר' יצחק כו' ואליב' דאביי אבל אהא דאמרי' איפוך לא פריך משום דצריך לומר איפוך מכח ההיא דפכ"ה כמ"ש התו' ד"ה ר"ע אומר ובכ"ה אבאר ולפי פירוש שני של רש"י דהמקשה סובר דמאן דלית ליה כולל לית ליה ב"א כלל ועיקר איסורה דב"א הוא משום דא"נ דהוה בזא"ז הוה מצי חייל או בכולל או במוסיף אין הלשון מדוקדק למאי דאפכן דהא לר"ע נמי לפי שהיה ההצעה מתחלה דלדידיה לאו טעמא משום דב"א הוא אלא משום דשבת קביעא וקיימא ואילו למאי דאפיך אעפ"י כן טעמא דר"י הגלילי לאו כו' אלא משום דלית ליה ב"א וכולל בקל על חמור אלא בחמור על קל וכאן הוא קל על חמור ורבא פריך ליה תרווייהו בהדדי אתיין ולא אאוקימתא דאיפך פריך אלא אביי פריך ורש"י ז"ל שהקשה לפי' שני דא"כ מה פריך רבא והא לר"י הגלילי ע"כ טעמא משום דשבת קביעא וקיימא לא ידענא מאי קושיא אימא דרבא אכולה מלתא פריך ונראה דחשי' ליה דוחק דמשמע ליה דרבא נמי סובר איפוך מכח הך פירכא דהכא דר"י אדר"י וא"כ ע"כ משום דלאו ב"א הוא וא"כ הוקשה לו שפיר דמה פריך רבא לאביי והא איהו נמי מודה לזאת הסברא:
ואיך שיהיה קשה דמה פריך רבא תרווייהו בהדדי אתיין ומה בכך כיון דסבירא ליה לר"י הגלילי דאיסור ב"א נמי אין איסור חע"א או לר"ע בלא איפוך הכי סבירא ליה וכיון שכן בודאי החמור הוא דחל ולא הקל ומש"ה הזיד בשבת פטור מכלום שכן כתבו התוספות בהדיא ביבמות ל"ג ע"א ד"ה באיסור ב"א דלר"ש דאמר אינו חייב אלא אחת דאשת אח חמור דאין היתר לאחר מיתה ואחות אשה קל דיש היתר לאחר מיתה ומש"ה אשת אח חייל וכ"כ בדוכתי טובא א"כ צ"ע מה פריך תרווייהו בהדדי אתיין. ומשום זה נראה דהתו' לשיטתם ופירשו ד"ה ואיסור כולל לית ליה דהמקשה שהקשה ס"ד דשבת קביעא וקיימא ומש"ה אמר איפוך וע"ז שלח כו' ואמר אביי כו' רצוני לומר דאביי הוא דאמר הכי או רבנן הוא דשלח הכי משמיה דר"י ב"ח ורבא פריך אכולה מלתא דלעיל תרווייהו בהדדי אתיין וגם כיון דר"י הגלילי אית ליה איסור כולל באיסור חמור מסתמא דאית לי' איסור ב"א ורבא מתמה דאמאי לא חיילי תרוייהו דבהדדי אתיין ואפילו שגג בי"ה ליחייב וה"ה שגג בשתיהן דליחייב שנים ומסיק באמת דהכי הוא דהא דר"י בר חנינא לאו אהך מלתא אלא כו' ובאמת לרבא לא איפוך וע"כ הכי הוא דמסתברא ליה דמאן דאית ליה כולל באיסור חמור כ"ש ב"א אף דא' קל חיילי תרוייהו דהא ר"ש לית לי' כולל באיסור חמור נבילה על י"ה חמור על קל הוא כו' ואלו באיסור ב"א סובר ר"ש לחד דעה דשפיר חיילי תרוייהו כדאיתא ביבמות ל"ב א' דפליגי ר"ח ובר קפרא לר"ש באיסור ב"א יע"ש הרי לר"ש אף דא' קל וא' חמור חיילי תרווייהו לר"ח כמו אשת אח ואחות אשה דאחות אשה קל דיש היתר לאחר מיתה וכדומה זר ששימש בשבת דזרות קיל משבת יע"ש וא"כ לר"י הגלילי וודאי דחייב שתים באיסור ב"א לסברת רבא ומש"ה אקשי ליה רבא תרווייהו בהדדי אתיין ומה שייך שבת קביעא וקיימא וזה שכתבו התו' ד"ה ר"ע אומר דלמאי דמסיק רבא במסקנא לא אמר איפוך ומנלן זאת אימא משום ההיא קושיא דכ"ה אמר איפוך אלא כמו שכתבנו דע"כ לרבא במסקנ' לר"י מחיי' תרתי וכדכתיבנ':
גמ' אמרו לו בסיני נאסר אלא לידע מאיזה טעם נאסר כבר כתבנו מזה בריש פרקין ואולם יש לומר דמש"ה כתב אצל בני יעקב לומר דג"ה נוהג אף באדם דעיקר מעשה באדם הוה וכמ"ש המ"ל בהלכות מ"א בפ"ח בשם הרשב"א בסי' שמ"ד והביאו הפר"ח בסי' ס"ה יע"ש תנו רבנן אמ"ה כו' וחכמים אומרים אינו נוהג אלא בחי' ועוף הטהורים עכ"ל הר"מ פסק כחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים וכן משמע' הכ"מ בפ"ה מהל' מ"א ה"א יע"ש והפר"ח בסי' ס"ב כתב משום דסתם לן תנא בטהרות פ"א כוותייהו אכל אמ"ה ממנה כו' כמו דמסיק לקמן (רישא בישראל וסיפא בן נח) ולא ידענא אמאי לא כפשוטו דשנאו בלשון חכמים הלכה כוותייהו גם מ"ש שם הפר"ח דגים וחגבים אין אמ"ה נוהג בהן דכל שאתה מצווה על דמן כו' לא ידענא דבלא"ה אין אמ"ה נוהג בהן דכל שאין טעון שחיטה אין אמ"ה נוהג בהן דהא בהא תליא ועי' בתוס' פא"ט ס"ו א' בד"ה במאי קמפלגי בם פו שכתבו דליכא אמ"ה דלא בעי שחיט' ועי' ברש"י בשבת סוף פר"ע שכ' ג"כ שם יע"ש ועי' בי"ד סימן י"ג שוב ראיתי בסימן י"ג בפר"ח שכת' ג"כ האי טעמא דאין טעון שחיטה ועיין בר"מ ה"ש פ"א הי"ג דגים וחגבים אין טעון שחיטה לפיכך מותר לאוכלן חיים וכ"מ כ' לפיכך גם אמותר לאוכלן חיים קאי יע"ש דאל"כ בהל' מ"א הוה למכתב ועי' בפ"ה בהל' מ"א בכ"מ שכתב דפסק כחכמים וזה כמ"ש לעיל יע"ש. ונראה לי לומר דאפשר דמהיקשא נפקא זאת דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך וכתיב בתריה אמ"ה דמשמע כל שאינו בשחיטה אינו אסור משום אמ"ה ואף דלענין דאינו נוהג בחיה ועוף לא דרשינן קראי כר"מ דאמר אינו נוהג אלא בטהורה בלבד מהאי קרא דוזבחת מבקרך היינו משום דכל שאתה מצוה על דמו אתה מצוה על אבריו כו' דרבנן נמי דרשי להך קרא כר"א וכמ"ש הפר"ח בסי' י"ג וס"ב ומיהו זה דוחק דאיך אפשר לומר דרבנן נמי אית להו היקש' דכל שאתה מצוה על דמן אתה מצוה על אבריו והא טמאין דמצוה על דמן ואין אמ"ה נוהג בהן וה"ה דאין נוהג אמ"ה אלא בטהורה כר"מ כו' ובשלמא לענין דגים וחגבים א"ש דאית להו היקשא דכל שאין אתה מצוה על דמן אין אתה מצוה על אבריו משא"כ להיפך ודוחק לומר דהיקשא דדם מרבה הכל ומי שבשרו מותר ממעט טמאין ומש"ה אין נוהג בטמאין דזה דוחק:
ודע דאין להקשות דאם איתא דהא בהא תליא דכל שאין טעון שחיטה אין מצוה על אבריו וה"ה להיפך א"כ למה לי קרא בר"פ השוחט דגים וחגבים דאין טעון שחיטה תיפוק ליה מהאי קרא דכל שאין אתה מצוה על דמן אין מצוה על אבריו והיינו דגים וחגבים וא"כ ממילא אין נוהג בהן שחיטה כו' ואין לומר דה"א דממעט להו מלאו דאמ"ה אבל איסורי עשה דוזבחת אית בהו ולכך צריך קרא אחרינא דמ"ש דהא בהא תליא דכל שאינו בשחיטה אינו באמ"ה מכ"ש אם נאמר דהיקשא הוא ה"ה להיפך דהיקשא הוא כל שאינו בלא תאכל הנפש עם הבשר אינו בכלל וזבחת. אבל זה טעות דהמעיין בריש דם שחיטה כ"א וכ"ג דהא דמפיק דם דגים וחגבים שכולהו היתר מש"ה לית בהו איסור דם וכולו היתר אמר התם דלא טעונין שחיטה ואי לא הוה כתיב דגים אינן בשחיטה לא הוה ידעינן דאין אמ"ה נוהג בהן דה"ה דמוזהר על דמן ובשחיטה אבל המעיין שם בתו' ד"ה אוציא יראה דבחד מינייהו סגי ובלא"ה ידעינן דממעט דגים כיון דאין בהן טומאה קלה וחמורה יעוין וצ"ע:
ע"ש גמרא אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא א' דרשו כו' משום דהיה מקום לומר דפליגי אי איסור חע"א במוסיף או לאו דר"י ור"א סברי איסור חע"א במוסיף דאמ"ה מוסיף הוה כמ"ש התו' בד"ה ור"י כו' ורבנן סברי אין איסור חע"א במוסיף וא"כ לית הלכתא כחכמים לזה אמר דאינו כן אלא מקרא דרשי חכמים מי שגידו אסור כו' ור"י ור"א דרשי נמי מקרא ור' יוחנן הוה ידע לברייתא דמייתי מינה תניא נמי הכי ומש"ה אמר דר"א לית ליה איסור חע"א במוסיף אלא מקרא דריש כו' דכל שאתה מצווה על דמן יע"ש:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
וריה"ג ל"ל איסור כולל והתניא שבת ויוה"כ שגג ועשה מלאכה מנין שחייב ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו ת"ל שבת היא יוה"כ הוא דברי ריה"ג רע"א אינו חייב אלא אחת שלח רבין משמיה דריב"ח כך הצעה של משנה ואיפוך. וקשה איך עלה ע"ד המקשה שלא להפך הלא בתו"כ אמור פרשה ט' ובירושלמי ב"ק פ"ג ה"ד ס"ל לר"ע דחייב שתים. ומה"ט גופה דכתיב שבת היא יוה"כ הוא ע"ש וממילא ס"ל לבר פלוגתיה דאינו חייב אלא אחת ואף דשם הוא בר פלוגתיה ר' ישמעאל אכן לפ"מ דפשיטא ליה בבבלי הכא דגם ריה"ג פליג על ר"ע בזה. בודאי דאף איהו ס"ל כר' ישמעאל וי"ל דלא הוה נהירא להו גס לחכמי הש"ס בפרטיות דעת החולקים בזה. דהא בתוספתא כריתות פ"ב איתא להא פלוגתא באופן אחר לגמרי דר' ישמעאל ס"ל דחייב שתי חטאות משום דכתיב שבת היא יוה"כ הוא ור"ע פוטר לגמרי והוא דלא כברייתא דהכא ולא כהירושלמי והתו"כ ומשו"ה היה מקום להמקשן להקשות לפ"מ שקבל הוא מרבו אופן הפלוגתא בהאי דינא. ולר' יוסי ב"ר חנינא היה מקום להפוך פלוגתתם וע' ש"א סי' ע' וסי' ע"ב ובטעם המלך ה' שמיטה פ"א.
ר"ע אומר אינו חייב אלא אחת. ע' פלתי סי' ד' סק"ה ובטעם המלך ה' כלאים ובת' חמדת שלמה סי' ל"ה.
אבמה"ח נוהג בבהמה חו"ע בין טמאין בין טהורין ד"ר יהודא ור' אלעזר וחכ"א אינו נוהג אלא בטהורין כו' והא דאמרינן לקמן דק"ב ע"א רמ"א אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד הוא סיומא דברייתא דהכא רק משום דבעי למימר אתנאי קמאי ושניהם מקרא אחד דרשו. לכן הפסיק ביניהם ובין דברי ר"מ.
אכן יל"ד קצת דאהא דאבמה"ח נוהג בטמאה מובא במעילה דט"ז ע"א רק בשם ר' יהודא ובר"ש ריש טהרות שהזכיר לברייתא דהכא. שייר לדר' יהודא ומביא רק דברי ר' אלעזר וע' בתוספתא סוף מסכת זבים.
רש"י ד"ה ור' יוסי. ואע"ג דלר"ש נמי שמעינן בעלמא דל"ל כולל כו'. ע' שעה"מ פ"ח ה"ו ממ"א.
רש"י ד"ה אלא אמר רבא שמדא הוה וגזרו שלא לעשות יו"כ ע"כ לכאורה היא נגד האגדה במדרש משלי ט' עה"פ טבחה טבחה דקאמר שכל המועדים יהיו בטלין וימי הפורים לא יהיו נבטלים לעולם שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו כו' ומסיק אף ימי הכפורים אינן בטלין לעולם שנאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם ע"ש והכא חזינן שהיתה גזירה על יו"כ.
אכן בכלל נשאל הרשב"א ז"ל על אגדה זו. והשיב בתשובותיו ח"א סי' צ"ג שזו היא הבטחה שלא יגרום החטא בטול הפורים מדכתיב גבי מועדים שכח ה' בציון מועד ושבת אבל בפורים הבטיח שלא יעברו מתוך היהודים וכן ביו"כ במש"כ והיתה זאת לכם לחקת עולם היתה הבטחה שהיום יכפר ואפילו לא ישמרוהו כו' ע"ש ובאמת כפירוש הרשב"א מבואר בפרקי דר"א פמ"ו דז"ל שם ואפילו בל המועדים עוברים יוה"כ אינו עובר שיום הכפורים מכפר על הקלות ועל החמורות כו' ע"ש:
הרי בהדיא:
דרק על קיום הכפרה מדבר שלא תמוש כימי השמים על הארץ ואינו ענין למציאות הגזרה.
תוד"ה ר"ע ומיהו י"ל דקדשים שאני כו' עמש"כ בחידושי לעיל ד"צ ע"א.
בא"ד למאי דמסיק רבא דהוי בת אחת לא אמר איפוך ע"כ ע' בת' חמדת שלמה חי"ד סי' י"א מה שהאריך בזה.
בא"ד וי"ל דהתם פריך משום שמואל כו' ע' פלתי סי' פ"ז סק"ו.
תוד"ה הזיד וי"ל דאפ''ה חמור ליה יוה"כ לפי שהוא יום כפרה ומחילה ע' בדו"ח להגרע"א מערכה ה' ובח"ס ח"ו סי' פ"ג.
תוד"ה יוה"כ ולא שייך כאן אתם ואפילו. מזידים כיון דלא נקבע ביו"ד לחדש כו'. ע' בריטב"א בסוגיין ובס' אור גדול דף ד' ע"א.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
ע"ב גמ', ורבי יוסי הגלילי לית ליה איסור כולל, והתניא שבת ויום הכפורים שגג ועשה מלאכה מנין שחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו ת"ל שבת היא יום הכפורים הוא דברי ריוה"ג ר"ע אומר אינו חייב אלא אחת. - והקשו בתוס' וא"ת ומאי פריך שאני הכא דגלי קרא. עוד הקשו בד"ה ר"ע הקשה הרב ר' שמואל מוורדון מהא דסבר ר"ע לקמן קי"ג דסבר ר"ע איסור חל על איסור.
והנה הר"ן בחידושיו מתרץ קושיא זו דטעמא דר"ע הכא לא הוי מטעם אין איסור חל על איסור, דבאמת סבר איסור חל על איסור, והא דאמר הכא אינו חייב אלא אחת הוא משום דסבר דשבת ויוהכ"פ חד שמא נינהו דבתרווייהו שבתון כתיב בהו וכחד איסורא הוי, יעו"ש. - ולפי"ז ריה"ג דסבר שחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו הוא משום דסבר דשני שמות נינהו מדאמרה תורה שבת היא, יום הכפורים הוא. והנה מדחלקה תורה לשנים, להכי חייב משום שניהם, ואין בזה משום איסור חל על איסור, והיינו דלא סבר דשבת חל על יום הכפורים. או שיום הכפורים חל על שבת, אלא דהתורה חלקן לשני חיובים.
ובזה מתורץ הא דהקשו התוס' שאני הכא דגלי קרא, והיינו דבאמת לא גלי לן קרא דאיסור חל על איסור, אלא התורה אמרה דשני חיובים נינהו מטעם דשני שמות הן, ויש לכל אחד שם בפני עצמו.
והש"ס דפריך מריוה"ג דלית ליה איסור כולל מהא דמחייב רבי יוסי הגלילי משום שבת ומשום יוהכ"פ ע"כ דאית ליה איסור כולל, דאל"כ אם לית ליה איסור חל על איסור בכולל או גם בבת אחת כפירש"י היאך יתחייב משום יוהכ"פ כיון דלא מצי חייל על שבת דקדים לפירוש התוס' או לפירוש רש"י דגם בבת אחת לא סבר, והיינו דהתורה לא חידשה בדבר החלות, ורק חידשה תורה שהם שני שמות.
והא דפליגי ריוה"ג ור"ע אם הוא שם אחד או שני שמות, נפק"מ לדינא במקום אחר בעשה מלאכה ואינו יודע אם בשבת או ביום הכפורים עשה, דלפי מה דקיי"ל כר' יהושע בשבועות י"ט דבעינן אשר חטא בה שיודע באיזה חטא חטא, דבזה לר"ע חייב כיון דחד שמא נינהו, ולריוה"ג פטור, משום דלא קרינן בזה אשר חטא בה. ועי' בספר נחלי מים להגאון מהרי"מ בדרוש ה' שנחית לזה בביאור הסוגיא ומבאר שם עוד סוגיא דכריתות בטוב טעם ודעת.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
ור' יוסי לית ליה [איסור] כולל. ולא חייל איסור טומאת גוף על איסור טומאת בשר ואין כאן כרת אלמא שמעינן ליה דלית ליה כולל הלכך תנא דלעיל דלית ליה כולל ר' יוסי הגלילי היא ואשמועינן תנא דלעיל דבאיסור חמור אית ליה כולל ופרכינן יבא איסור חמור דכרת ויחול עליה דהא אמרת דמודה הוא באיסור חמור והכא איתוסף ביה כרת ומשני דילמא הא חמירא דלית ליה טהרה במקוה וההיא דלעיל איכא לאוקומה אליביה דלא שמעינן ליה באיסור חמור דלית ליה כולל ואע''ג דלרבי שמעון נמי שמעינן בעלמא דלית ליה כולל דתניא רבי שמעון אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור מחטאת שאין יוה''כ חל על איסור נבלה ואע''ג דאיסורו איסור כולל הוא שכולל איסור והיתר לאוסרן יחד אפ''ה אליביה לא מצינו לאוקומה משום דהא אף באיסור חמור אית ליה דלא חייל דהא יום הכפורים כרת ונבלה לאו בעלמא הוא ואפילו הכי לא חייל ותנא דלעיל סבר דבאיסור חמור אמרינן כולל: שבת ויום הכפורים. שחל להיות בשבת: שבת היא לה'. בשבת בראשית כתיב דמשמע שאם בא איסור אחר עמה יתחייב על שמה בפני עצמה כדכתיב היא וכן גבי יום הכפורים דכתיב הוא והני איסור בת אחת נינהו דהא בהדי הדדי אתו כשקדש היום מיהו אי אמרת בשלמא אית ליה לרבי יוסי הגלילי באיסור כולל או מוסיף דחיילי אשאר איסורין איכא למימר מש''ה מתחייב אתרווייהו דהא אי נמי הוה אפשר דקדמיה חד לחבריה הוה אתי חבריה וחייל עליה דשבת לגבי יוה''כ איסור מוסיף הוא דאי הוה יוה''כ קדים הוה חייב על זדון מלאכה כרת וכי אתי שבת איתוסף ביה מיתת ב''ד ויוה''כ לגבי שבת איסור כולל דשבת אסורה במלאכה ומותר באכילה מיגו דאיתסר באכילה משום יום הכפורים איתסר ליה נמי מלאכה משום יום הכפורים אלא אי אמרת באיסור כולל ואיסור מוסיף לא חיילי כי אתו אהדדי אמאי חיילי תרוייהו: שלח רבין כך ודאי הצעת המשנה. במקום שנשנית שם אבל משובשת היא ואיפוך וה''ה דמצי למימר דס''ל לר''י הגלילי דאע''ג דאיסור כולל לא חייל איסור בת אחת חייל ומיהו ר' יוסי בר' חנינא סבר דמאן דלית ליה איסור כולל לית ליה נמי איסור בת אחת ופלוגתא היא ביבמות בפ''ג (דף לג.) כך נראה בעיני ואני שמעתי דשבת חשיב לה כקודמת משום דקביעא וקיימא ויום הכפורים חשיב אחרון משום דבי דינא מקדשי ליה כדלקמן ורבי יוסי הגלילי דמחייב תרתי טעמיה משום כולל וקשיא לי בגווה למאי דקא מותיב רבא לקמן לרב יצחק לבתר דאפכוה סוף סוף תרוייהו בהדי הדדי קאתו מאי תיובתיה הא רב יצחק לדברי ר' יוסי הגלילי קאמר ורבי יוסי הגלילי מדפטר ליה ש''מ לאו איסור בת אחת חשיב לה וכי פטר ליה מיום הכפורים פטר ליה וכי הזיד בשבת על כרחיך פטור משניהם לדברי רבי יוסי הגלילי: למאי דאפכנא. ומוקמינא דאיהו פטר: שגג בשבת. ששכח שהוא שבת: והזיד באיסור יום הכפורים. שהיה יודע שהוא יום הכפורים: חייב. חטאת משום שוגג שבת אבל שגג באיסור יום הכפורים ששכח שהוא יום הכפורים אבל יודע הוא שהוא שבת פטור משתיהן וטעמא מפרש ואזיל: אמר אביי. קסבר רבי יוחנן דההוא חטאת דמחייב ליה רבי יוסי [הגלילי] בשגג בזה ובזה אדשבת קמחייב ליה דאיהו קדמיה ואדיום הכפורים הוא דפטר ליה הלכך כי הזיד בשבת ושגג ביום הכפורים פטור לגמרי דאין מביאין קרבן על המזיד: סוף סוף תרוייהו בהדי הדדי קאתו. ואין כאן אחרון ועל כרחיך כי פטר ליה רבי יוסי הגלילי משום דקסבר כיון דבכולל ומוסיף אין איסור חל על איסור באיסור בת אחת נמי לא מחייב אלא חדא ואי נמי הזיד באחד מהן הרי שגגת חבירו עומדת וחייב: אלא אמר רבא. הא דשלח רב יצחק דאדיום הכפורים מפטר לאו בפלוגתא דרבי יוסי הגלילי קאי ומאן דאמר בה לדברי רבי יוסי הגלילי לא היו דברים מעולם אלא שמדא הוה וגזרו שלא לעשות יום הכפורים: ושלחו מתם יום הכפורים דהאידנא שבתא הוא. עשו יום הכפורים בשבת אע''פ שאינו חל להיות בו כדי שלא תשתכח תורת יוה''כ והאויבים לא יבינו בו משום דבכל שבת נמי לא עבדי מלאכה ואההוא יוה''כ קאמר רב יצחק דאם שגג בו והזיד בשבת פטור דהא לאו יום הכפורים הוא ואין שגגתו שגגה: ולא נקראו בני ישראל עד הר סיני. ולקמיה מקשי ליה: אלא. מקרא זה לא נאמר עד סיני אלא לאחר שקבלו משה בסיני ובא לכתוב את התורה כתב אותה אזהרה אצל המעשה לידע כו': לאחר מעשה. לאחר אותו מעשה שנאבק עמו לזמן מרובה בבואו מפדן ארם והקב''ה קראו ישראל דכתיב (בראשית לה) לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל וגו': מההיא שעתא. דוישאו בני ישראל ליתסר:
תלמוד לומר שבת היא יוה''כ הוא. וא''ת ומאי פריך שאני הכא דגלי קרא וי''ל דפריך וליגמר מיניה וליכא למימר דאדרבה ניגמר מתרומה דפטרינן בפרק כל הבשר (לקמן דף קיג:) מומתו בו כי יחללוהו דלחומרא מקשינן וילפינן מהכא והא דאמר התם בעלמא קסבר שמואל אין איסור חל על איסור וגבי בשר בחלב שאני דגלי קרא גדי לרבות חלב מתה ולא יליף מבשר בחלב לחומרא היינו משום דבשר בחלב חדוש הוא ואית ספרים דגרסי התם ונגמר מיניה חדוש הוא: רבי עקיבא אומר . אינו חייב אלא אחת. למאי דפירש בקונטרס שהוא איסור בת אחת וכן הוא במסקנא קשה דתנן בפרק דם שחיטה (כריתות כג.) חתיכת חלב חולין וחתיכת חלב קדש ואכל אחת מהם ואינו יודע איזה מהם אכל מביא חטאת ור' עקיבא אומר אף אשם תלוי אלמא אית ליה איסור חל על איסור וכ''ש איסור בת אחת ומיהו יש לומר דקדשים שאני כדאמר התם בסוף פרקא דאפילו מאן דאית ליה בעלמא דאין איסור חל על איסור בקדשים אית ליה אך הקשה הרב רבינו שמואל מוורדו''ן מהא דתנן בפרק כל הבשר (לקמן דף קיג.) רבי עקיבא אומר חיה ועוף אינם מה''ת שנאמר לא תבשל גדי ג' פעמים פרט לחיה ועוף ובהמה טמאה ופריך בגמרא (שם דף קטז.) הני הא אפקינהו לכדשמואל ומשני קסבר רבי עקיבא איסור חל על איסור וחלב מתה לא צריך קרא והכא משמע דאפילו בבת אחת לית ליה ואע''ג דאמר הכא איפוך לאו מכח קושיא זאת אמר הכי ועוד למאי דפרישנא דהכא פריך משום דס''ד דלא הוי איסור בת אחת למאי דמסיק רבא דהוי בת אחת לא אמר איפוך וי''ל דהתם פריך משום שמואל דאי ס''ל כר''ע בחיה ועוף ובהמה טמאה היכי דריש ומשני דקסבר שמואל איסור חל על איסור בלאו קרא: הזיד בשבת ושגג ביוה''כ פטור. וא''ת והא לרבי עקיבא נמי פטור דהא אינו שב מידיעתו דמזיד הוא על השבת דחמיר דבסקילה וי''ל דאפ''ה חמיר ליה יוה''כ לפי שהוא יום כפרה ומחילה: יום הכפורים דהאי שתא שבתא הוא. ולא שייך כאן אתם ואפי' מזידים כיון דלא נקבע בעשור לחדש ודוקא אקביעות החדש אמרינן ליה: לאחר מעשה. פירש בקונטרס לאחר אותו מעשה שנאבק עמו לזמן מרובה בבואו מפדן ארם והקב''ה קראו ישראל והא דקאמר לעיל לא נקרא ישראל עד סיני היינו לענין מצות ופריך מההיא שעתא ליתסר מההיא דוישאו בני ישראל ומשני ההיא שעתא לא שעת מעשה היה דנשיית גיד ולא שעת מתן תורה ולא גרסינן מההוא מעשה ליתסר דמשמע מעשה דנשיית הגיד כמו לאחר מעשה דקאי אנשיית גיד ואם נאמר דלאחר מעשה קאי אברכה שברכו המלאך והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו של מלאך וכן מההיא מעשה ליתסר מ''מ לא הוי כמו האי שעתא לאו שעת מעשה הוי דקאי אנשיית גיד: