חולין קב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קב - א

ולא תאכל הנפש עם הבשר"!

ודרשינן: לא תאכל ממנו בעוד שהנפש בו, והיינו אבר מן החי.

והכי איפלגו:

רבי יהודה ורבי אלעזר סברי: כל שאתה מצווה על דמו - אתה מצווה על אבריו. והני טמאין נמי, הואיל ואתה מצווה על דמן שלא לאכלו, אתה מצווה נמי על אברין שלהן, שלא לאכלן בתורת אבר מן החי.

ורבנן סברי דהכי דרשינן: "לא תאכל הנפש עם הבשר" אלא תאכל בשר לחודיה. כל שבשרו מותר - אתה מצווה על אבריו. וכל שאין בשרו מותר - אי אתה מצווה על אבריו!

והוינן בה: ורבי יהודה, למה ליה קרא לומר שנוהג איסור אבר מן החי גם בטמאין? ליתי איסור אבר מן החי, וליחול על איסור טומאה, דהא שמעינן ליה לרבי יהודה דאמר איסור חל על איסור כשהאיסור השני חמור בכך שכן איסורו נוהג בבני נח!? ואיסור אבר מן החי הרי נאמר אף לבני נח!

ומשנינן: אין הכי נמי, דמשום הא לא איצטריך קרא, לפי שאיסור חל על איסור בכהאי גונא, לרבי יהודה.

וכי איצטריך קרא - לרבי אלעזר, דלית ליה דאיסור חמור [וכגון איסור אבר מן החי שנוהג אפילו בבני נח] חל על איסור קל, ובכל זאת סבר כרבי יהודה דאיסור אבר מן החי חל על איסור אכילת בהמה טמאה.

תניא נמי הכי דפליגי רבי אלעזר וחכמים בדרשת הפסוק הזה.

דתניא: אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף, בין טמאה בין טהורה. שנאמר "רק חזק לבלתי אכול את הדם", והכי דרשינן: כל שאתה מצווה על דמו שלא תאכלנו - אתה מצווה על אבריו. וכל שאי אתה מצווה על דמו, וכגון דגים וחגבים - אי אתה מצווה על אבריו, דברי רבי אלעזר.

וחכמים אומרים: אבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורין בלבד, שנאמר "לא תאכל הנפש עם הבשר". אלא, אכול בשר לחודיה! והכי דרשינן: כל שבשרו מותר - אתה מצווה על אבריו, וכל שאין בשרו מותר - אין אתה מצווה על אבריו!

רבי מאיר אומר: אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, וכדמפרשינן לה.

(סימן: שמואל שילא שימי)

אמר רבה בר שמואל אמר רב חסדא, ואיתימא רב יוסף.

ואמרי לה: אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא ואיתימא רב יוסף.

ואמרי לה: רבה בר שימי אמר רב חסדא, ואיתימא רב יוסף:

מאי טעמא דרבי מאיר דאמר אין נוהג אבר מן החי אלא בבהמה טהורה בלבד?

דדריש הכי: אמר קרא "וזבחת מבקרך ומצאנך" ובתר הכי כתיב איסור אכילת אבר מן החי, ומשמע דאינו נוהג אלא במה דכתיב בקרא דלפניו.

אמר רב גידל אמר רב: מחלוקת חכמים ורבי יהודה ורבי מאיר במה נוהג איסור אכילת אבר מן החי היא בישראל בלבד, אבל בבן נח - דברי הכל הרי הוא מוזהר על הטמאין כטהורין שלא לאכול אבר מן החי מהם, דכיון דקרינן ביה "בשר לחודיה אכול" בין בטהורה ובין בטמאה, דשניהם מותרים לו, קרינא ביה נמי "אבל, אבר מן החי לא תאכל"! תניא נמי הכי: אבר מן החי - בן נח מוזהר עליו על הטמאים כטהורים. וישראל אינו מוזהר אלא על הטהורים בלבד.

איכא דאמרי: אינו מוזהר אלא על הבהמה הטהורה, וכדברי רבי מאיר.

איכא דאמרי: אינו מוזהר אלא על כל הטהורים [כולל חיה ועוף] וכדברי רבנן.

אמר רב שיזבי: אף אנן נמי תנינא במסכת טהרות דבן נח מוזהר על אבר מן החי מן הטמאים.

דתנן: אכל אבר מן החי ממנה [מן העוף הטמא] אינו סופג ארבעים [כרבנן] ואין שחיטה מטהרתה.

ודייק רב שיזבי: במאי איירי הא דקתני "ואין שחיטתה מטהרתה"?

אילימא בישראל, פשיטא דאין שחיטתה מטהרתה!?

אלא, לאו, בבני נח! מכלל דאסור בן נח באבר מן החי בטמאים.

והיינו, שכל זמן שהיא מפרכסת אחר השחיטה, אסור לבן נח לאכלה מדין אבר מן החי. שאין השחיטה מתרת לבן נח אלא המיתה בלבד.

אמנם, בטהורין שהשחיטה מתרת לישראל, ומותר להם לאכלה אפילו בעודה מפרכסת הרי היא מתירה גם לבני נח.

רבי מני בר פטיש רמי רישא דמתניתין, דקתני דבעוף טמא אין סופג את הארבעים, אסיפא דקתני דאין שחיטתה מטהרתה.

ומשני: רישא בישראל וסיפא בבן נח ואליבא דרבנן.

אמר רב יהודה אמר רב: אבר מן החי צריך שיאכל ממנו כזית כדי שילקה עליו. שאפילו אבר שלם, אם הוא פחות מכזית, אינו לוקה עליו משום אבר מן החי!

מאי טעמא? משום ד"אכילה" כתיבה ביה, ואין אכילה בפחות מכזית.

מתיב רב עמרם: תנן: אכל אבר מן החי ממנה, מעוף טמא, אינו סופג את הארבעים, ואין שחיטה מטהרתה! ועל כרחך מיירי באכל שיעור שלוקין עליו, אילו הוא היה עוף טהור, שאם לא כן פשיטא שפטור ממלקות. ואי סלקא דעתך בעינן כזית לאיסור אבר מן החי אמאי פטור ממלקות? תיפוק ליה דקאכל כזית מעוף טמא שיש בו לאו?

ומתרצינן: כדאמר רב נחמן לקמן "במשהו בשר גידין ועצמות", הכא נמי מיירי באבר שיש עליו משהו בשר וגידין ועצמות שהם משלימין לכזית. שמצד עוף טמא אינו לוקה עליו, כיון שאין בו כזית בשר ואילו הגידין והעצמות אינם אסורים בעוף טמא. אבל מצד אבר מן החי יש ללקות עליו אילו היה טהור, שאין צריך שיהא בו כזית מהבשר לבד, אלא כיון שהוא אבר שלם ויש בו כזית חייבים עליו.

והמשך הכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג), ובכך נחלקו: ר' יהודה ור' אלעזר האומרים שאיסור אבר מן החי נוהג אף בבעלי חיים טמאים, סברי [סבורים] שהכתוב מלמדנו שכל בעל חיים שאתה מצווה על דמו שלא לאוכלו, כמו כן אף אתה מצווה על אבריו מן החי שלא לאוכלם. והני [ואלה] בעלי החיים הטמאין נמי [גם כן], הואיל ואתה מצווה על אכילת דמן — כמו כן הרי אתה מצווה על אכילת אברין מן החי של אלה.

ואילו רבנן [חכמים] האומרים שאין איסור אבר מן החי נוהג אלא בבעלי חיים טהורים בלבד, סברי [סבורים] שהכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר" כוונתו לומר שאין לאכול את בשר בעל החיים בעודו חי, כשעדיין נפש חיים בקרבו, אלא יש לאוכלו כבשר לחודיה [לעצמו], כשאין בו עוד נפש חיים. ומכאן נלמד: כל בעל חיים שבשרו מותר (לאחר שחיטה) — אתה מצווה על אכילת אבריו בעודו בחיים. וכל בעל חיים שאין בשרו מותר — אי [אין] אתה מצווה על אבריו.

ושואלים: ולדעת ר' יהודה, הסבור שאיסור חל על איסור במקרה שהאיסור השני חמור מהאיסור הראשון, מעתה למה ליה קרא [למה לו מקרא] מיוחד ללמדנו שנוהג איסור אבר מן החי אף בטמאים, ליתי [יבוא] איסור אבר מן החי ליחול [שיחול] על איסור טומאה של בעל חיים טמא, שכן איסורו של אבר מן החי חמור מאיסור אכילת טומאה, שכן הוא נוהג אפילו בבני נח!

ומשיבים: אין הכי נמי [כך הוא באמת, גם כן], ולשיטת ר' יהודה אמנם אין אנו נזקקים ללימוד זה מן המקרא ללמדנו הלכה זו, וכי איצטריך קרא [וכאשר נצרך המקרא] ללמדנו כן, הרי זה לשיטת ר' אלעזר, שאינו סבור שאיסור חל על איסור בזמן שהאיסור השני חמור מן הראשון, ואולם אף הוא סבור שאיסור אבר מן החי חל על בעל החיים הטמא, ומשום מקרא זה.

ומביאים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] שזו דרשתו של ר' אלעזר, ולא של ר' יהודה: איסור אכילת אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף, בין טמאה בין טהורה, שנאמר "רק חזק לבלתי אכול הדם" (שם, שם) —

כל שאתה מצווה על אכילת דמו, אתה מצווה על אכילת אבריו מן החי. וכל שאי [שאין] אתה מצווה על אכילת דמו — אי [אין] אתה מצווה על אכילת אבריו, אלו דברי ר' אלעזר.

וחכמים אומרים: אינו נוהג אלא בטהורין, שכן נאמר "לא תאכל הנפש עם הבשר", אלא יש לאכול את הבשר לחודיה [לעצמו], כשאין בו עוד נפש חיים כל שבשרו מותר באכילה לאחר שחיטה — אתה מצווה על אכילת אבריו מן החי. וכל שאין בשרו מותר באכילה לאחר שחיטה — אין אתה מצווה על אכילת אבריו מן החי.

ר' מאיר אומר: איסור אבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד.

(סימן לדברי החכמים, שדבריהם יובאו להלן, המסבירים את דעת ר' מאיר בדין אבר מן החי: שמואל, שילא, שימי).

אמר רבה בר שמואל אמר רב חסדא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף, ואמרי לה [ויש אומרים] גם באופן אחר שאמר זאת רבה בר שילא אמר רב חסדא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף. ואמרי לה [ויש אומרים] בלשון זו: שרבה בר שימי אמר זאת בשם רב חסדא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר הסבור שאיסור אבר מן החי נוהג רק בבהמה טהורה — שכן

אמר קרא [הכתוב] "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב, כא), שהן בהמות טהורות. ולאחר מכן (שם בפסוק כג) נאמר איסור אבר מן החי, להורות שאיסור זה נוהג רק בבהמות טהורות.

א למעלה הובאו שיטותיהם של חכמים החלוקים בדין אבר מן החי בטמאים, ומבררים את דבריהם. אמר רב גידל, אמר רב: מחלוקת זו של חכמים ור' יהודה ור' אלעזר אם נוהג איסור אבר מן החי אף בטמאים, היא רק ביחס לישראל, אבל בבן נח — לדברי הכל הריהו מוזהר על אכילת אבר מן החי של הטמאין כשל הטהורין.

ומביאים ראיה לדבר, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אבר מן החי — בן נח מוזהר עליו על הטמאים כטהורים, וישראל אינו מוזהר אלא על הטהורין בלבד.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח ברייתא זו "אלא על הטהורה בלבד", והרי זו כשיטת ר' מאיר הסבור שאיסור זה נוהג רק בבהמה טהורה. ואיכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח הברייתא "אלא על הטהורים בלבד", והרי זו כשיטת רבנן [חכמים] הסבורים שנוהג איסור זה בכל הטהורים, ואף בחיות ובעופות.

אמר רב שיזבי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו במשנה] שבן נח אסור באכילת אבר מן החי אף בבעל חיים טמא, שכן אמרו במשנה מי שאכל אבר מן החי ממנה (מן העוף הטמא) אינו סופג ארבעים מלקות, ואין שחיטה מטהרתה.

ונברר: במאי [במה] ביחס למי המדובר במשנה זו? אילימא [אם תאמר] שמדובר ביחס לאדם מישראל — פשיטא [פשוט] הדבר שאין שחיטה מטהרתה, שהרי היא אסורה. אלא לאו [האם לא] המדובר בבני נח, מכלל [מכאן נסיק] שבן נח אסור באכילת אבר מן החי אף בבעל חיים טמא.

ועוד בבירור דברי משנה זו, ר' מני בר פטיש רמי רישא אסיפא [השליך, הראה סתירה בין דברי המשנה בהתחלה והסוף], ומשני [והיה מתרץ]: רישא [תחילתה] מדברת בישראל, וסיפא [וסופה] מדברת בבן נח, וכשיטת חכמים.

ב ומביאים עוד בדיני אבר מן החי, אמר רב: אבר מן החי צריך שיעור כזית כדי שיעבור עליו. שגם אם אכל אבר שלם, כיון שאין בו שיעור כזית, אינו מתחייב על כך. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אכילה כתיבה ביה [כתובה בו], ואין אכילה אלא בשיעור כזית.

מתיב [מקשה] על כך רב עמרם מדברי המשנה שהובאה למעלה: אכל אבר מן החי ממנה (מעוף טמא זה) — אינו סופג את הארבעים, ואין שחיטה מטהרתה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שבעינן [צריכים אנו] בחיוב על אכילת אבר מן החי, שיאכל שיעור כזית, מדוע האוכל פטור ממלקות,

והרי תיפוק ליה דקאכל [יצא לו חיוב מלקות על שום שהוא אכל] כזית מדבר טמא! ומשיבים: כדרך שאמר רב נחמן בענין אחר, שמדובר כאן לא שהיה בזה כזית בשר, אלא במשהו בשר והשאר גידין ועצמות המשלימים לשיעור כזית. הכא נמי [כאן גם כן] יש לומר שמדובר במשהו בשר, וגידין ועצמות משלימים לשיעור כזית. ולכך אין כאן אכילה בשיעור כזית של דבר טמא.

ודנים בדברי רב יהודה בשמו של רב, תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר רב:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and you shall not eat the life with the flesh” (Deuteronomy 12:23). Rabbi Yehuda and Rabbi Elazar hold that with regard to any animal whose blood you are commanded not to eat, you are commanded with regard to its limbs, i.e., you are prohibited from eating its limbs that were severed while it was still alive. Consequently, with regard to these non-kosher species also, since you are commanded not to eat their blood, you are commanded with regard to their limbs.

And the Rabbis hold that the verse indicates: “And you shall not eat the life with the flesh” (Deuteronomy 12:23), but rather you shall eat the flesh alone, i.e., when the animal is no longer alive. Consequently, with regard to any animal whose flesh is permitted when it is slaughtered, you are commanded with regard to its limbs, i.e., you are prohibited from eating its limbs that were severed while it was still alive. But with regard to any animal whose flesh is not permitted when it is slaughtered, you are not commanded with regard to its limbs, i.e., the prohibition of eating limbs that were severed while it was still alive does not apply.

The Gemara asks: But according to Rabbi Yehuda, who holds that a prohibition takes effect upon an already existing, less stringent prohibition, why does he need to derive this from a verse? Let the prohibition of eating a limb from a living animal come and take effect on the prohibition of eating meat from a non-kosher animal, as it is more stringent since its prohibition applies also to descendants of Noah, i.e., gentiles.

The Gemara responds: Yes, that is indeed so. Rabbi Yehuda does not need to derive this halakha from a verse, and the verse was necessary only according to the opinion of Rabbi Elazar, who holds that a prohibition does not take effect where there is an already existing prohibition, even if the second prohibition is more stringent.

This fact that it is Rabbi Elazar who derives this halakha from the verse, as opposed to Rabbi Yehuda, is also taught in a baraita: The prohibition of eating a limb from a living animal applies with regard to a limb from a domesticated animal, an undomesticated animal, or a bird, and whether it is from a non-kosher species or a kosher species, as it is stated: “Only be steadfast in not eating the blood, for the blood is the life; and you shall not eat the life with the flesh” (Deuteronomy 12:23).

This verse indicates that with regard to any species whose blood you are commanded not to eat, you are commanded with regard to its limbs, i.e., you are prohibited from eating its limbs that were severed while it was still alive. And any species about whose blood you are not commanded, i.e., with regard to which the prohibition of eating blood does not apply, you are not commanded with regard to their limbs. Since the prohibition of eating blood applies even with regard to non-kosher species, the prohibition of eating limbs severed from a living animal also applies; this is the statement of Rabbi Elazar.

And the Rabbis say: The prohibition of eating a limb from a living animal applies only to kosher species, as it is stated in the verse: “And you shall not eat the life with the flesh” (Deuteronomy 12:23), but rather you shall eat the flesh alone, i.e., when the animal is no longer alive. Consequently, with regard to any animal whose flesh is permitted when it is slaughtered, you are commanded with regard to its limbs, i.e., you are prohibited from eating its limbs that were severed while it was still alive. But with regard to any animal whose flesh is not permitted when it is slaughtered, you are not commanded with regard to its limbs, i.e., the prohibition of eating limbs that were severed while it was still alive does not apply.

Rabbi Meir says that the prohibition of eating a limb from a living animal applies only with regard to a kosher species of domesticated animal, but not with regard to undomesticated animals or fowl, even if they are kosher.

The Gemara provides a mnemonic for the different opinions with regard to the name of one of the Sages cited in the upcoming discussion: Shmuel, Sheila, Shimi.

Rabba bar Shmuel said that Rav Ḥisda said, and some say that it was Rav Yosef who said the following statement. And some say the attributions as follows: Rabba bar Sheila said that Rav Ḥisda said, and some say that it was Rav Yosef who said; and some say the attributions as follows: Rabba bar Shimi said that Rav Ḥisda said, and some say that it was Rav Yosef who said: What is the reason for the opinion of Rabbi Meir that the prohibition of eating a limb from a living animal applies only with regard to a kosher species of domesticated animal?

It is that the verse states: “Then you shall slaughter of your cattle and of your sheep” (Deuteronomy 12:21). This verse is closely followed by the verse that serves as the source of the prohibition to eat a limb severed from a living animal (Deuteronomy 12:23), indicating that the prohibition applies only to kosher domesticated animals.

Rav Giddel says that Rav says: The dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda and Rabbi Eliezer about whether the prohibition of eating a limb severed from a living animal applies with regard to non-kosher species is only with regard to Jews. But with regard to descendants of Noah, i.e., gentiles, everyone agrees that they are prohibited from eating a limb from a living non-kosher species of animal just like they are prohibited from eating a limb from a living kosher species.

The Gemara comments that this is also taught in a baraita: A descendant of Noah is prohibited from eating a limb from a living animal from non-kosher species just as from kosher species. But a Jew is prohibited from eating a limb from a living animal of kosher species only.

There are those who say that the correct wording of the baraita is that a Jew is prohibited from eating a limb from a living kosher species, in singular, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who holds that the prohibition is limited to kosher domestic animals. And there are those who say that the correct wording of the baraita is that a Jew is prohibited from eating a limb from living kosher species, in plural, and it is in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that the prohibition also applies to a limb from a living bird or a living undomesticated animal of kosher species.

Rav Sheizvi said: We learn in the mishna as well that a gentile is prohibited from eating a limb from a living being even with regard to non-kosher species (Teharot 1:3): If one ate a limb severed from a living non-kosher bird, he does not incur forty lashes, and slaughter does not purify it, i.e., cause it to become permitted for consumption.

Rav Sheizvi clarifies: With regard to what case does the mishna issue this ruling? If we say that it is referring to a Jew who ate the limb, it is obvious that slaughter does not purify it, because it is a non-kosher species and cannot be made kosher. Rather is it not referring to descendants of Noah and teaching that even after the bird is slaughtered the limb severed while it was alive remains forbidden? By inference, it is clear from the mishna that it is prohibited for a gentile to eat a limb severed from a living being even from a non-kosher species.

Rabbi Mani bar Pattish raises a contradiction between the first clause of that mishna, which states that one does not receive lashes for eating a limb severed from a living non-kosher bird, and the latter clause of the mishna, which states that a limb severed from a living non-kosher bird remains forbidden after the bird is slaughtered. The first clause indicates that the prohibition of eating a limb severed from a living creature applies only to kosher species, while the latter clause indicates that it applies also to non-kosher species. And he answers this contradiction by explaining that the first clause is referring to a Jew and the latter clause is referring to a descendant of Noah.

§ The Gemara continues discussing the prohibition of eating a limb severed from a living creature. Rav says: A limb severed from a living animal requires an olive-bulk in order to render one who eats it liable to receive lashes. What is the reason for this? It is because the term: Eating, is written with regard to the prohibition of a limb severed from a living animal, and the definition of eating is the consumption of at least one olive-bulk.

Rav Amram raises an objection from the mishna cited above (Teharot 1:3): If one ate a limb severed from a living non-kosher bird, he does not incur the forty lashes, and slaughter does not purify it, i.e., cause it to become permitted. But if it enters your mind that we require an olive-bulk in order for one to receive lashes for eating a limb severed from a living creature, that mishna must be referring to such a case; therefore, it should emerge that he is liable to receive lashes because he ate an olive-bulk of a non-kosher bird.

The Gemara answers: This can be explained as Rav Naḥman said with regard to another issue, that it is referring to a case of eating a small amount of meat together with sinews and bones and the total volume is an olive-bulk. Here also, the mishna is referring to a case of eating a small amount of meat together with sinews and bones.

The Gemara raises another challenge to Rav’s statement that one receives lashes for eating a limb severed from a living animal only if he eats an olive-bulk: Come and hear a proof in this regard, as Rav said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ליתי איסור אבר ויחול על איסור טומאה כו'. כלומר שכן איסורו נוהג בבני נח:

של אבר מן החי. כלומר דזו היא אחת משבע מצות שנצטוו בני נח דכתיב ויצו אלהים על האדם אכל תאכל זה אבר מן החי. כלומר מה שראוי לאכילה לאחר מיתה אבל מחיים אין ראוי לאכילה:

תניא נמי הכי אבר מן החי וכו'. דלר' יהודה לא איצטריך קרא אלא לר' אלעזר:

אבר מן החי כו':

מ"ט דר"מ דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך. כלומר באותה פרשה דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר וזהו אבר מן החי דבר הלמד מענינו. במה הכתוב מדבר בבקרך ובצאנך וזהו בבהמה טהורה:

אבל בבן נח מוזהר על הטמאין כטהורין. כלומר שבהמה טמאה (היתה) [היא] מותרת להן כטהורה:

איכא דאמרי טהורין ורבנן. כלומר חיה ועוף טהורין:

אמר רב שיזבי אף אנן נמי תנינא. כלומר דבן נח מוזהר על הטמאין כטהורין:

האוכל אבר מן החי הימנה. כלומר מצפור טמאה:

ואין שחיטתה מטהרתה שלא תהא מטמא אבל אע"פ ששחטה מטמא:

אלא לאו בבן נח. כלומר לא היה סופג את הארבעים אבל היה נהרג שאזהרתן היא מיתתן שלא היה לבני נח שום דין בעולם אלא מיתה דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך:

ר' מני בר פטיש רמי רישא אסיפא ומשני כו'. כלומר דקתני רישא דהאוכל מנבלת עוף טהור ואבר מן החי הימנה סופג את הארבעים וסיפא דקתני האוכל אבר מן החי הימנה אינו סופג את הארבעים וכיצד רמי רישא אסיפא רישא קתני דאפי' מנבלת עוף טהור סופג את הארבעים^א)דברי רבינו בכאן צ"ע דמאי רומיא דהא גבי עוף טהור בוודאי נוהג אבר מן החי גם לישראל וע"כ צריך לפרש כפירש"י ומצוה ליישב. וסיפא קתני דאפי' מנבלת עוף טמא אינו סופג את הארבעים אלא (לא) רישא דקתני דהאוכל מנבלת עוף טהור או אבר מן החי הימנה היה סופג את הארבעים בישראל. וסיפא דקתני האוכל אבר מן החי מעוף טמא אינו סופג את הארבעים בבן נח דאינו סופג את הארבעים אבל היה נהרג:

מותיב רב עמרם האוכל אבר מן החי ממנה כו'. כלומר אע"ג דבבן נח מוקמינן לה ישראל נמי אם אכל אבר מעוף טמא אינו סופג את הארבעים דאמרי' לעיל כל שבשרו מותר אתה מצווה על איבריו כל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על איבריו והא אין בשרו מותר:

הכא נמי משהו בשר גידים ועצמות. כלומר מה דאמרי' האוכל אבר מן החי אינו סופג את הארבעים דלא אכל כזית בשר אבל אכל כזית (בשר) מכולם בין בשר וגידים ועצמות ולא הוה אלא משהו בשר ולפיכך אינו סופג את הארבעים משום טומאה דלא הוה כזית בשר:

ולר' יהודה למה לי קרא ליתי אבר מן החי וליחול אאיסור טמאה שכן איסורו נוהג בבני נח ופריק אה"נ וכי איצטריך קרא לר"א איצטריך. קשי' לי ור"א נמי למה לי קרא תיפוק ליה מההיא טעמא נמי, דהא משמע דכולי עלמא מודו באיסור שנוהג בבני נח שחל אשאר איסורין וכדמשמע מדאמרו ליה רבנן לר"י וכי לבני נוח נאסר דאלמא אילו נאסר לבני נח הוו מודו ליה לר"י, ויש לומר דבמתני' לטעמיה דר"י קאמרו ליה, ולדידהו לא סבירא להו.

בני נח מוזהרין על אבר מן החי ועל בשר מן החי ואין הפרש בהם בין טהורה לטמאה ובהמה שנשחטה ועדין היא מפרכסת אין בה איסור אבר מן החי לישראל ויש בה איסור אבר מן החי לבן נח שאין שחיטה מטהרת להם אלא מיתה כמו שהתבאר בפרק שני:

אבר שנדלדל ואין יכול לחזור ולחיות הואיל ולא פורש מכל וכל שחיטתו מפקיעתו מידי מלקות ומ"מ איסור לאו יש בו ואם מתה מיתה עושה נפול והרי הוא כאלו נפל מחיים ולוקין עליו משום אבר מן החי אבל היכול לחזור ולחיות שחיטתו מטהרתו:

אבר מן החי שיעורו לבן נח בכל שהוא לישראל בכזית אפי' אבר שלם אינו חייב עליו אלא בכזית היה האבר כזית עם בשר וגידים ועצמות הרי זה חייב אע"פ שאין שם בשר אלא כל שהוא אבל אם הפריש הבשר מן העצמות והגידין אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר בלא צירוף גידין ועצמות:

בפרש"י בד"ה רישא בישראל וסיפא כו' ומעיקרא כי רמייה הוה נמי משמע ליה סיפא בבן נח כו' עכ"ל דאל"כ בלאו רומיא דרישא אסיפא תקשה ליה אסיפא גופה כדפרכינן אילימא בישראל פשיטא כו' ובפ' ישן כתוב רישא במקום סיפא וז"ל כי רמיי' הוה נמי משמע ליה רישא בבן נח כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה כי אצטריך לר"א וא"ת כו' ואפי' למאן דלית ליה בחמור על קל מודה עכ"ל דאע"ג דבבת א' נמי איכא מאן דפטר בפ' ד' אחין לא ניחא להו למימר דר"א סובר דוקא כההוא מ"ד דהא סתמא דתלמודא עדיף ליה איסור ב"א כמו שהקשה ר"י לעיל לפרש"י וק"ל:

בד"ה ור"מ אומר בו' דפליג עליה ר' יהודה בזבחים בס"פ טבול יום כו' עכ"ל לא ראיתיו שם אבל בהך מתניתין גופה דריש מסכת טהרות איתא דפליג ר"י עליה ע"ש:

ד"ה ור' מאיר אומר אינו נוהג וכו'. י"ג דברים נאמרו בנבילת עוף טהור וכו' כצ"ל וע"ש כל הסוגיא בזבחים פ' טבול יום ותמצא הכל מבואר:

ד"ה אלא לאו בבני נח וכו' גבי טהורה דוקא הוא דאמרי' שחיטה מכשרת וכו'. ר"ל ולהכי ברישא דאיירי בטהורה לא קתני דאין שחיטה מטהרתו לבני נח משום דמטהרת גם לבני נח מגו דמכשרת לישראל אבל הסיפא דאיירי בטמאה דלא מכשרת לישראל לכך קתני גבי בני נח דאין שחיטה מטהרתה:

גמרא (ברה"ע) ולא תאכל כו'. כצ"ל בו':

שם מחלוקת בישראל אבל בבני נח דברי הכל מוזהר על הטמאין כטהורין. נראה דר"ל דאף לר' מאיר נוהג בבן נח גם בעופות טמאין וטהורין. דהרי כתיב (בראשית ט׳:ג׳) כל רמש כו' לכם יהיה לאכלה ועלה קאמר אך בשר בנפשו כו'. ותדע דהרי בסנהדרין (דף נז) איצטריך קרא למישרי שרצים עיין שם. וכן בברייתא דמייתי דאיכא דאמרי טהורה ור"מ. וברישא בב"נ משמע דתנו ג"כ על הטמאים כטהורין [וכן הבינו התוס' לעיל (לג) ד"ה אחד ודלא כהמהרש"א שם] :

רש"י ד"ה רישא בישראל. ומעיקרא כי רמייה הוה מ"ל נמי סיפא בב"נ כו'. ודוחק כי העיקר חסר מהס' בשינויי'. ולמה לא נפרש דקס"ד דסיפא נמי בישראל וקמ"ל דאין שחיטתה מטהרתה מידי אבמה"ח דאם עודנה מפרכסת חייב עליה גם באמה"ח וכר"י ור"א:

רש"י ד"ה אינו סופג. ואיכא לאו דלא יאכלו שקץ הם. כצ"ל:

תד"ה אלא. גבי נבלת עוף טהור כו' ולא קתני דאין שחיטתו מטהרתו כו' ותימה דתקשה כו'. לכאורה כיון דלא תני נמי ההיפך דשחיטתו מטהרתו לב"נ א"כ ליכא למישמע מינה מידי:

גמ׳ בן נח מוזהר עליו וכו' וישראל אינו מוזהר וכו׳ טהורה. נ"ב נמצא יש דבר האסור לעובד כוכבים ומותר לישראל:

רש"י ד"ה תניא נמי הכי וכו׳ מהאי קרא ילפי כצ"ל:

רש"י ד"ה רישא בישראל וכו'. ומעיקרא כי רמיי' הוי משמע ליה נמי וכו'.
לא ידעתי למאי הוצרך רש"י בזה הלא בפשוטו יש לפרש דמעיקרא היה ס"ל דמיירי כולה בישראל. אלא דבסיפא לחודא היה אפשר לפרש דאין שחיטתה מטהרתה היינו דאינו מתיר איסור אמ"ה בעודו מפרכס. ואם אכל ממנה בעודה מפרכסת לוקה גם משום אמ"ה דלא מקרי שחיטה. ולזה הוקשה לו רק מרישא דמוכח דאין אמ"ה נוהג בטמאה.
ואולי י"ל דהיה קשה לרש"י דאם איתא דיש לפרש דאין שחיטתה מטהרתה היינו ללקות עליו משום ב' לאוין עדיין אפשר לאוקמי בישראל אלא דמיירי לענין לאו דבשר מן החי דלא אמעוט טמאה רק לענין אמ"ה דילפי' מל"ת הנפש עם הבשר. אבל בשר מן החי דאתי' מקרא דובשר בשדה טרפה לר' יוחנן לא ממעט בטמאה. אע"כ דלא ניחא ליה לפרש דאין שחיטתה מטהרתה מיירי לענין ב' לאוין. דמטהרתה משמע להתירה באכילה. וא"כ שפיר כ' רש"י.
אמנם ז"א דא"כ עדיין תקשי מנ"ל לר' שיזבי להוכיח דב"נ נוהג בטמאה כטהורים. דלמא דינא דב"נ כדינא דישראל דאמ"ה אינו נוהג בטמאה ובשר מן החי נוהג. והא דקתני אין שחיטתה מטהרתה היינו לב"נ ולענין בשמ"ה. אע"כ צ"ל או דרב שיזבי ס"ל כר"ל דבשמ"ה ואמ"ה מחד קרא נפקא. או דאף לר"י אמ"ה ובשמ"ה חד דינא אית להו ואינו נוהג בטמאה (וכמו שכתבו תוס' מעילה (דף טז ע"א) ד"ה ור"י היא וכו' דמבואר שם דמיירי לענין בשמ"ה ואעפ"ב אתי' כר"י. אבל לרבנן אינו נוהג בטמאה וצ"ע) וא"כ דברי רש"י הנ"ל קשים כנ"ל וצ"ע:

תד"ה אלא לאו וכו' ומיהו בלא"ה אמר לעיל וכו'. ובאמת עדיין קשה לפי האמת לרב אחא בר יעקב ממתני' דהכא מוכח דאמרי' מי איכא מידי, ולפמ"ש די"ל דסוגיא דהכא קאי לר"ל דבשמ"ה ואמ"ה מחד קרא יליף. אבל לר"י י"ל דבשמ"ה נוהג בטמאה ומיירי כולה מתני' מישראל. ואין שחיטתה מטהרתה היינו דישראל לוקה במפרכסת גם משום בשמ"ה. א"כ י"ל דראב"י סבירא ליה כר"י וליכא הוכחה ממתני'. אולם לפמ"ש תוס' לעיל (דף נג) דלר"ל דסבר ח"ש מותר מה"ת. ע"כ מוכח דס"ל דל"א מי איכא מידי. דאל"כ הא בטמאה דנוהג אמ"ה בב"נ תקשי מי איכא מידי דלישראל בכזית בשר גידים ועצמות מותר מה"ת ולב"נ אסור משום אמ"ה ע"ש. א"כ תקשי לר"ל לשיטתי' דסבר אמ"ה ובשמ"ה מחד קרא נפקא וע"כ סיפא דמתני' מיירי בב"נ וא"כ הא מוכח ממתני' דאמרי' מי איכא מידי. ונ"ל דבאמת לכאורה אין הכרח לשיטת תוס' לעיל דהא עכ"פ אם אמרי' כתוס' דלר"ל לא ס"ל מי איכא מידי הוא סותר להברייתא דהרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה. א"כ י"ל בהיפוך דלמא סבר כהברייתא הנ"ל דאמרי' מי איכא מידי. אלא דסבר דבאמת אין אמ"ה נוהג לב"נ בטמאה מטעמא דמי איכא מידי. והוא נגד הברייתא דהכא דקתני אמ"ה ב"נ מוזהר על הטמאים כטהורים וכו'. וכיון דעכ"פ הוא סותר לחד ברייתא. וע"כ דלא ידע מהברייתא. ומעתה תו לק"מ לר"ל ממתני' דטהרות. די"ל דר"ל ס"ל שפיר דאמרי' מי איכא מידי ובאמת מה"ט אין אמ"ה נוהג בטמאים לב"נ. אך זהו רק באמ"ה אבל בשמ"ה נוהג בב"נ בטמאים. אף דלר"ל אמ"ה ובשמ"ה מחד קרא נפקא. מ"מ הא בב"נ ליכא מיעוטא רק דאינו נוהג בטמאה משום מי איכא מידי. וזהו רק לענין אמ"ה דאפשר בכזית בשר גידי' ועצמות. אבל בשמ"ה דשייך רק בכזית בשר דממילא אסור לישראל משום טמאה ול"ש מי איכא מידי באמת אסור לב"נ בטמאה. וא"כ י"ל דמתניתין דואין שחיטה מטהרתה היינו לב"נ לגבי בשמ"ה. וברישא בעוף טהור השחיטה מטהרה לב"נ משום מי איכא מידי. ודו"ק:

רש"י ד"ה אמ"ה צריך כזית. אע"ג דתרי קראי כתיבי וכו'. נ"ל הא דלא ניחא לרש"י לפרש דהי' ס"ד דחייב בפחות מכזית משום ברי' וכמו דס"ל הכי לתוס' לעיל (דף צ"ו) דרש"י לשיטתי' דס"ל בסוף פרקין דבכזית מן האבר חייב על אמ"ה, וא"כ אם הי' מסברא בכלל ברי' היכי אמעיט זה מהא דאכילה כתיב בי'. דלמא אכילה קאי באוכל חצי אבר. וכמו בגיד וטמאה. אע"כ דמסברא לא מקרי ברי'. דענין אמ"ה שייך בכל אבר ואבר מהבהמה וחל האיסור על כולו. ולא מקרי ברי' אלא כל הבהמה. ותוס' לשיטתייהו דס"ל דצריך שיאכל כל האבר ושפיר אימעוט מלישנא דאכילה דלא הוי ברי' וכמ"ש תוס' לעיל (דף צ"ו).
גם י"ל דהי' קשה לרש"י אם איתא דליכא סברא לחייב בפחות מכזית רק מדין ברי'. א"כ היכי אמרי' בסוגיא ע"כ דלא פליגי אלא דמ"ס בהמה בחיי' וכו' דכ"ע מיהא לא בעי' כזית. הא למ"ד בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת אמאי באמת יתחייב בפחות מכזית הא לא הוי ברי' דלא נאסר מתחלת בריית'. ולזה מפרש מחמת יתור הקרא.
גם י"ל דרש"י לשיטתי' דס"ל דחשיבות הברי' לא תלי' בלישנא דקרא. רק החשיבות מצד עצמותה כמו דס"ל לפירש"י בסוגי' דנבילה ראוי' להיות ברי' אם הי' נאסר בתחלת ברייתו. ולזה ס"ל לרש"י דאם איתא דאבר נקרא ברי' א"כ אמאי קתני במתני' דטהרות אכל אבר ממנה אין סופג את הארבעי'. דמ"מ ליתחייב על האבר משום טמאה מדין ברי'. ותוס' ס"ל דהא דהוי חשוב דאם יחלוק אין שמו עליו היינו אם שמו מפורש בכתוב כמו גיד ועוף טמא ע"ש.
והנה לדינא קיי"ל בש"ע (סי' קב) דאמ"ה הוי ברי'. וגם קיי"ל שם כסברת רש"י דנבילה הוי ברי' רק מחמת דלא נאסר מתחלת ברייתה (והא דאיתא בש"ע וכן צריך שיהי' שלם לאפוקי אם יחלק אין שמו עליו. לא דבעי' שמו מפורש בכתוב. אלא שם עצמותו של הדבר ההוא אף אם אינו מפורש בכתוב. והוא פשוט וברור דלא כבעל פרי מגדים שתמה בזה ע"ש). א"כ תקשי לדידן אמאי באמת אמ"ה מן הטמאה לא מקרי ברי' דהא מ"מ אם הוא יד או רגל יהי' חשוב מפני שמו. דאם נחלק אין שמו עליו. וצ"ל כיון דאיסורו חל בכולל על כל הבהמה והעוף והי' לו חשיבות גדול שם עצם של הבהמה וכשנחלק לאברים נתמעט חשיבותו ובטל הברי' אף דעדיין עליו חשיבות האבר. מ"מ כיון שהיה לו תחלה חשיבות יותר בטל שם ברי' ממנו. ועדיין צ"ע:
והנה לשיטת רש"י דס"ל דנבילה הי' ראוי לקרא ברי' אם הי' נאסר מתחלת ברייתו. א"כ היאך כתב רש"י בסוגיין בברייתא דנטל ציפור שאין בו כזית. דאם הי' כזית בשר הי' חייב משום בשמ"ה. הרי דס"ל דלענין בשר מיד חייב בחיי' דלא בעי' שיהי' עומד לחתיכה דכולו ג"כ נקרא בשר. א"כ באוכל כולה ואין בו כזית בשר ליתחייב על בשמ"ה משום ברי' כמו לענין טמאה. ואיני יודע' הפרש בין בשמ"ה לטמאה. וצלע"ג:

כי איצטריך לר"א וכו' כ' תוס' ואפי' מאן דלית לי' בחמור על קל מודה פי' אפי' מאן דלית לי' איסור ב"א שיחייב ב' מ"מ מודה שהחמור חל ולא הקל וכמ"ש תוס' לעיל צ' ע"א ד"ה במבכרת וכו' ע"ש ועיין בתוס' יבמות ל"ג ע"א ד"ה באיסור בת א' וכו' ועמהרש"א דמשמע שלא פי' כן:

מ"ט דר"מ אמר קרא וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' לפ"ז לריש לקיש דמפיק בשר מן החי ג"כ מהאי קרא לא תאכל הנפש עם הבשר אין בשר מן החי נוהג בחי' ועוף לר"מ כשם שאין אמה"ח נוהג. אבל למאי דקיי"ל כר' יוחנן דבשר מה"ח נפיק מבשר בשדה טרפה א"כ כל שנוהג בו טרפה נוהג בו במה"ח וה"ה חי' ועוף והיינו דפריך לעיל פ"ו ע"א מאי ארי' רוב אפי' מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא ואוקי מיעוטא לחזקה ופירש"י חזקת אמה"ח ע"ש אשגירת לשון נקט דהא בחי' ועוף לענין כיסוי איירינן ולר"מ אין אמה"ח בו אלא חזקת בשר מה"ח דנוהג אפי' בחי' ועוף לר' יוחנן דקיי"ל כוותי' אליבא דר"מ. ודע אפי' אי בהמה בחיי' לאו לאיברים ולא לבשר עומדת מ"מ בחזקת איסור אבר ובשר מה"ח עומדת ופשוט:

אבל ב"נ ד"ה מוזהר על הטמאים כטהורים עמ"ש פלתי סי' כ"ז ק' מ"פ כ"ש דפריך והרי אמה"ח ע"ש תי' הגון וראוי ובני הבח' החתן מ"ה שמואל וואלף ני' אמר דרבנן דלא דרשו כל שדמו אסור היינו משום דאצטריך הקישא להיתר הנאה או לדחזקי' שם פ' כל שעה. וא"כ י"ל אה"נ הו"מ לשנויי הא מני רבנן ובאמה"ח דטמאה דמותר לישראל ואסור לב"נ אלא כיון דלרבנן גופי' צריכין לומר הקישא אמה"ח לדם ע"כ תי' בקיצור משום דאיתקש לדם ונכון הוא:

אמר רב שיזבי אף אנן נמי תנינא הוצרך לזה דלא נימא דאילו נוהג בב"נ דמי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור כק' תוס' לעיל ל"ג ע"א סוף ד"ה אחד נכרי קמ"ל רב שיזבי דממתניתין מוכח כן ועכצ"ל כתי' תוס' שם ועמהרש"א שם:

רב מני בר פטיש רמי וכו' לפירש"י בפנינו ידע רמי בר פטיש דרישא בישראל וסיפא בב"נ רק לא ידע טעם לחלק. א"כ עיקר חסר מתירוצו רישא בישראל וסיפא בב"נ הלא גם מעיקרא ידע זה. אבל נראה כאותה גירסא דכ' מהרש"א בשם רש"י מעיקרא הוה משמע לי' נמי רישא בב"נ והוא עפ"י שיטת רמב"ם פ"ט ממלכים דאין ב"נ נהרג על אמה"ח דעוף וע"פ מ"ש כ"מ שם ואני אבאר בעזה"י דרב שיזבי ס"ל מסתמא הני תרי בבא אכל אמה"ח ממנו אינו סופג מ' ואידך אין שחיטתה מטהרתה בחד גברא מיתוקמא ומדסיפא בב"נ רישא נמי בב"נ ומאי אינו סופג מ' אינו נענש בעונשו הראוי לו היינו מיתה דאינו נהרג עליו ומ"מ איסורא איכא ע"כ יצדק אין שחיטתה מטהרתה. יאמנם ר' מני בר פשיט מעיקרא הוה ס"ל נמי רישא וסיפא בב"נ אלא לא ידע טעמא לחלק ממ"נ אי אינו נהרג ליכא נמי איסורא ואי איסור איכא ב"נ נהרג ע"כ רמי רישא אסיפא ומשני רישא בישראל וסיפא בב"נ ופסק רמב"ם כרב שיזבי. וכבר כתבתי לעיל טעם שאין ב"נ נהרג מדנפקא מדרשא דמדאצטריך למעט שרץ. ולרמב"ם ניחא הא דקאמר לקמן כדאמר ר"נ במשהו בשר גידין ועצמות ה"נ וכו' וק' אמאי לא קאמר ר"נ מילתי' אק' רב עמרם אמתניתין ואוקי' תירוצו אברייתא אע"כ אמתניתין לק"מ אברייתא בלא"ה משהו בשר גידין ועצמות ניחא לי' לשנויי גם מתניתין כן דא"ש נמי לר' מני בר פטיש. וא"ש נמי ק' תוס' מ"ט לא תני ברישא אין שחיטתו מטהרתו היינו משום דרישא אעוף טהור סופג מ' מיירי בישראל לא בעי בבא בב"נ אין שחיטתו מטהרתו. משא"כ בסיפא אינו סופג מ' מיירי בב"נ תנן נמי אין שחיטתו מטהרתו בב"נ וק"ל:

אמה"ח צריך כזית. לכאורה משמע דמסברא חצונה אבר כ"ש חייב עליו וקמ"ל רב דצריך כזית דאכילה כתיב בי' ומשו"ה הקשו תוס' לעיל צ"ו ע"ב סוף ד"ה ר' יהודה וכו' דלמא לעולם כסברא חצונה דחייב על אבר כ"ש ואכילה דכתיבא אי איכא בי' כמה זתים חייב על כל זית וזית. ותירצו דבאמת אינו חייב עד שיאכל כל האבר והנה הרמב"ם לא פסק כן אלא חייב על כל כזית ואי אכל כזית בשר לחוד פשיטא דחייב ואי איכא כזית בין הכל עם גידין ועצמות נמי חייב וא"כ ק' ק' תוס' הנ"ל. אמנם רש"י נזהר מזה וכ' ואע"ג דתרי קראי כתיבו וכו' הורה לנו דמעולם לא עלה על דעת מסברא חצונה שיחייב על אבר כ"ש אלא מכח ק' ל"ל תרי קראי אאמ"ה ואבשר מה"ח ואתי רב ומוקי לי' למשהו בשר גידין ועצמות תו לא קשה קראי וממילא אין לנו לחדש דין לחייב בכ"ש וגם לא לפוטרו אם אוכל כזית שאינו אבר שלם:

לא תאכל הנפש עם הבשר. לא תאכל ממנו בעוד שהנפש עמו וזו היא אזהרה לאבר מן החי: טמאין אתה מצווה על דמן. בכריתות בפרק דם שחיטה (דף כא.) לא יצאו מכלל אזהרתו אלא שרצים ודגים וחגבים ומהלכי שתים: לא תאכל הנפש עם הבשר. משמע הא אין דם הנפש עמו אכול: שכן איסורו נוהג בבני נח. שאף הם הוזהרו עליו דכתיב (בראשית ט) אך בשר בנפשו דמו וגו' ור' יהודה הא שמעינן ליה גבי גיד לעיל (דף ק:) דמשום האי טעמא חייל אטמאה שכן איסורו נוהג בבני נח: כי איצטריך קרא. לאסרו לר' אלעזר איצטריך דאסר ליה בטמאה כר' יהודה ולית ליה איסור חל על איסור באיסור חמור אי לאו דכתביה קרא: תניא נמי הכי. כר' יוחנן דרבי אלעזר ורבנן מהאי קרא ילפי: וכל שאי אתה מצווה על דמו. דגים וחגבים: אלא בבהמה טהורה. ולא בחיה ועוף ואע''פ שהן טהורין: מבקרך ומצאנך. וכתיב בתריה אבר מן החי: אבל בן נח מוזהר. על הכל דכל דקרינא ביה בשר לחודיה אכול קרינא ביה אבר מן החי לא תאכל: אית דאמרי טהורה. קתני ואבהמה קאי כר' מאיר ואית דאמרי טהורים קתני ואף חיה ועוף במשמע: אף אנן נמי תנינא. במסכת טהרות דבן נח מוזהר על הטמאין והתם (פ''א מ''א) קאמר י''ג דבר נאמרו בנבלת עוף טהור וכך וכך בנבלת עוף טמא וזו היא מהן: אכל אבר מן החי ממנה. בעוף טמא קא מיירי: אינו סופג. וקסבר אינו נוהג בטמאים כרבנן: ה''ג ואין שחיטתה מטהרתה. ואעוף טמא קאי וקאמר דאין שחיטתה מטהרתה והא דנקיט לה לשון נקבה משום דרישא אתחיל בה לשון נקבה דתנן בה הכי נבלת עוף טמא צריכה מחשבה כו': במאי. קתני סיפא אין שחיטתו מטהרתו אי נימא בישראל פשיטא דהא טמא הוא והא ליכא לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבלות דעוף טמא אין לו שום טומאה אפילו בבית הבליעה וע''כ אין מתירתו באכילה קאמר אלא לבן נח קאמר שאין שחיטתו מתירתו לו באכילה כל זמן שהוא מפרכס כדאמרינן בפ''ב (לעיל דף לג.) דבן נח לאו בשחיטה תליא מילתא כו' וגבי טהורה הוא דאמרינן שחיטה מכשרא ליה לבן נח מיגו דמכשרא ליה לישראל דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור שמעינן מינה דאפילו רבנן מודו דבן נח מוזהר על הטומאה באבר מן החי: רמי רישא אסיפא. קתני רישא אינו סופג אלמא אין אבר מן החי נוהג בטמאין והדר תני אין שחיטתו מטהרתו וליכא לאוקומא אלא באבר מן החי אלמא נוהג: רישא בישראל וסיפא בבן נח. ורבנן היא ומעיקרא כי רמייה הוה משמע ליה נמי סיפא בבן נח ומיהו לא הוה ידע טעמא והדר פשטה דאפי' למ''ד אין נוהג בטמאין בישראל הוא דקאמר דקרינא ביה כל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על אבריו אבל בבן נח מודה: אבר מן החי צריך כזית. אע''ג דתרי קראי כתיבי חד לאבר מן החי וחד לבשר מן החי לא תימא דאתרבי אבר אע''ג דאין בו שיעור אלא ודאי יש בו שיעור בעינן דאין אכילה בפחות מכזית: אכל אבר מן החי ממנה. מעוף טמא: אינו סופג. דאינו נוהג בטמאין ועל כרחך בדאיכא שיעור דאיסור אבר מן החי בטהורה עסקינן דאי ליכא שיעור פשיטא דאינו סופג ואי ס''ד איסור אבר מן החי בכזית וה''נ דאכל כזית אמאי אינו סופג והא איכא כזית ואיכא לאו דלא (יאכל כי) שקץ הם (ויקרא יא): כדאמר רב נחמן. לקמן: במשהו בשר וגידין ועצמות. משלימין לכזית דמשום טומאה לא מחייב דאין בגידין ועצמות טעם טמא ומשום אבר מחייב דלהכי פלגינהו קרא לאבר מן החי ובשר מן החי דמיחייב אאבר אף על גב דאין שיעור בשר ואבשר אע''פ שאינו אבר:

ורבי יהודה למה ליה קרא ליתי איסור אבר מן החי וליחול אאיסור טומאה שכן איסורו נוהג בבני נח. פי' כדשמעינן ליה לעיל (דף ק:) גבי גיד דמההוא טעמא חייל אאיסור טומאה וא''ת ודילמא מהכא יליף וי''ל דלא מצי למילף מהכא דאיסור מוסיף הוא דאיתוסף ביה איסור אבר מן החי לבני נח אבל גיד לא נאסר אלא לבני יעקב ולא הוי אלא איסור חמור: כי איצטריך לר' אלעזר. וא''ת אי קסבר בהמה בחייה לאברים עומדת אם כן איסור בת אחת היא ואפי' למאן דלית ליה בחמור על קל מודה וי''ל דאיסור טומאה קדים בעוד שלא נקשרו אברים בגידים: ורבי מאיר אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. הקשה רבינו אפרים דתנן בריש מסכת טהרות י''ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור כו' והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים ומליקתה ושחיטתה מטהרת טרפתה מטומאתה דברי ר' מאיר וי''ל דדברי ר' מאיר לא קאי אכולה מילתא אלא לענין שחיטה ומליקה נקט ליה דפליג עליה ר' יהודה בזבחים בס''פ טבול יום (דף קה:) דהא דקתני נמי התם דמטמא טומאת אוכלין בכביצה לא אתי כרבי מאיר ולא אמרינן מדסיפא ר' מאיר רישא נמי ר''מ ומיהו לפי מה שרצה הש''ס לדקדק שם מדסיפא רבי מאיר רישא נמי ר' מאיר קשה דאדרבה מדמציעתא דאבר מן החי לאו ר' מאיר רישא נמי לאו ר' מאיר וי''ל דהוה מצי למימר וליטעמיך וק''ק לשון הגמרא התם דקאמר מאן שמעת ליה דאית ליה דמליקתה ושחיטתה מטהרת טרפתה מטומאה ר''מ אמאי צריך לדקדק בענין זה הא קתני בה בהדיא דברי ר''מ: אלא לאו בבני נח. דאין שחיטתו מתירתו באכילה כל זמן שמפרכסת גבי נבלת עוף טהור דקתני רישא ושחיטתה מטהרת טרפתה מטומאתה ולא קתני דאין שחיטה מטהרתו כדקתני סיפא גבי טהורה דוקא הוא דאמר שחיטה מכשרה ליה לבני נח מגו דמכשרה לישראל דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור ותימה דתקשה מהך משנה לרב אחא בר יעקב דאמר לעיל בפ''ב (דף לג.) דאין מזמנין עובד כוכבים על בני מעים ומיהו בלאו הכי אמר לעיל דתניא דלא כוותיה וקושית המשנה אינה פשוטה כל כך:

דף קב - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד