חולין קג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קג - א

ורמינהו: דאתמר: אכל אבר מן החי מן בהמה הטרפה - רבי יוחנן אמר: חייב שתים, ורבי שמעון בן לקיש אמר: אינו חייב אלא אחת.

בשלמא לרבי יוחנן, ניחא דחייב שתיים, דעבר אשני לאוין, של אבר מן החי ושל טרפה. אלא לרבי שמעון בן לקיש, קשיא למה אינו חייב אלא אחת, שהרי אמרנו דדברי הכל חייב שתים על אבר מן החי וטרפה?

ומתרצינן: אמר רב יוסף: לא קשיא! כאן, בבהמה אחת, שהיא טרפה, ואכל ממנה אבר בעודה חיה. כאן, בשתי בהמות, שאכל אבר מן החי מזו, ומהשניה, שהיא טרפה, אכל בשר.

בשתי בהמות - מיחייב שתים לכולי עלמא, כדאמרן לעיל.

בבהמה אחת - פליגי רבי יוחנן ור"ש בן לקיש וכדמפרש ואזיל.

ומבארינן: בבהמה אחת במאי פליגי? למה לא מחייב ר"ש בן לקיש אלא אחת והלא שני לאווין הן?

אמר אביי: כגון שנטרפה עם יציאת רובה. שבאותו רגע שנולדה ויצא רובה ממעי אמה, נעשתה טרפה.

ובהא פליגי: מר, רבי יוחנן סבר: בהמה בחייה לאברים עומדת, ואיסור אבר מן החי חל מיד עם הולדה. הלכך, איסור טרפה ואיסור אבר מן החי בהדי הדדי קאתו, ולכן חייב שתים.

ומר, ר"ש בן לקיש סבר: בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, ואיסור אבר מן החי לא חל על הבהמה אלא כשמפריש ממנה אבר, ואז כבר טרפה היא מקודם, ולא אתי איסור אבר חייל אאיסור טרפה, שאין איסור חל על איסור. הלכך, אינו חייב אלא אחת, על טרפה, שחל בראשונה.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא סברי בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, ואיסור טרפה קדים. ובמיתי איסור אבר ומיחל אאיסור טרפה [באם חל איסור אבר מן החי על האבר, כשמפרישו מהבהמה, על איסור טרפה] קא מיפלגי:

מר, רבי יוחנן, סבר: איסור אבר חייל אאיסור טרפה הואיל ואיסור אבר מן החי חמור, שכן נוהג בבני נח.

ומר, רשב"ל, סבר: לא אתי איסור אבר חייל אאיסור טרפה.

איבעית אימא: דכולי עלמא סברי בהמה בחייה לאברים עומדת, ואיסור אבר מן החי חל בשעת לידה. וכגון שנטרפה לאחר מכאן. ובמיתי איסור טרפה וחייל אאיסור אבר קא מיפלגי: מר, רבי יוחנן, סבר: אתי וחייל. דסבירא ליה איסור חל על איסור. ומר רשב"ל סבר: לא אתי וחייל. שאין איסור חל על איסור.

רבא אמר: בהכי מיירי פלוגתייהו: כגון שתלש ממנה אבר, וטרפה בו! שעל ידי תלישת האבר נעשת בה הבהמה טרפה. מר, רבי יוחנן, סבר: בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, ואיסור אבר מן החי אף הוא חל עם תלישת האבר. הלכך, איסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קאתו. ומר, רשב"ל, סבר: בהמה בחייה לאברים עומדת הלכך איסור אבר מן החי כל בשעת לידה, ולא אתי איסור טרפה וחייל אאיסור אבר. ולכן אינו חייב אלא על איסור אבר מן החי, שהיה קודם.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אכל חלב מן החי מן הטרפה, וכגון שתלש חלב מבהמה טרפה, בעודה חיה - חייב שתים! וכדמפרש ואזיל.

אמר ליה רבי אמי לרבי חייא בר אבא: ולימא מר דחייב שלש: על חלב, ועל אבר מן החי, ועל טרפה? שהרי אני אומר משמו של רבי יוחנן שחייב שלש?

איתמר נמי: אמר רבי אבהו, אמר רבי יוחנן: אכל חלב מן החי מן הטרפה חייב שלש!

והוינן בה: במאי קמיפליגי? מה סברת האומר דאינו חייב אלא שתיים.

ומתרצינן: כגון שנטרפה עם יציאת רובה בשעת לידה. ובהא פליגי: מאן דאמר שלש קסבר: בהמה בחייה לאברים עומדת, דאיסור חלב [שחל רק בשעת לידה ולא כשהולד במעי אמו] ואיסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קאתו. שכולן חלין בשעת לידה.

מאן דאמר שתים, קסבר: בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, ואיסור חלב ואיסור טרפה איכא, שהם חלין בשעת לידה, אבל איסור אבר חל רק בשעה שמפריש את החלב מהבהמה, הלכך לא אתי חייל, ואינו לוקה עליו.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא סברי בהמה בחייה לאו לאברים עומדת. ובמיתי איסור אבר וחייל אאיסור חלב ואאיסור טרפה, שקדמו משעת לידה, קא מיפלגי!

מר סבר: אתי וחייל. דאיסור חל על איסור, הלכך חייב שלש.

ומר סבר: לא אתי וחייל ולכן אינו חייב אלא שתים.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא סברי בהמה בחייה לאברים עומדת ואיסור אבר מן החי ואיסור חלב חלים בשעת לידה, וכגון שנטרפה לאחר מכאן. ובאיתי איסור טרפה ומיחל אאיסור אבר קא מיפלגי! שעל איסור חלב לבד ודאי שחל איסור טרפה, כדלקמן. אבל על איסור אבר מן החי נחלקו אם חל איסור טרפה. דמר סבר: אתי וחייל, מידי דהוה אחלב שחל עליו איסור טרפה, והוא הדין שעל אבר מן החי חל איסור טרפה.

דאמר מר: נאמר בתורה "וחלב נבלה וחלב טרפה ... ואכל לא תאכלהו". וקשיא לן למה צריכה התורה לאסור חלב נבלה וטרפה, כשאפילו חלב כשרה אסור? אלא, התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב! ויבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב! דהאי "ואכל לא תאכלהו" בא ללמד על איסור נבלה וטרפה שיחולו על איסור חלב שקדם להם, דלא תימא אין איסור חל על איסור. וכיון שאיסור טרפה חל על איסור חלב וגם על איסור אבר מן החי נמצא שחייב שלש.

ואידך, מאן דאמר חייב רק שתיים, אמר:

אכל אבר מן החי מן הבהמה הטרפה החיה — ר' יוחנן אמר: הריהו חייב שתים (שני סדרות מלקות), לפי שעבר על שני איסורים שונים, ואילו ר' שמעון בן לקיש אמר: אינו חייב אלא אחת.

בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן הרי זה ניחא [נוח] מדוע הוא חייב שתי סדרות מלקות, שלשיטתו שני איסורים אלה נלמדים מכתובים שונים. אלא לר' שמעון בן לקיש האומר כי אינו חייב אלא סדרה אחת של מלקות, קשיא [קשה], שהרי שנינו למעלה כי לדברי הכל באופן זה הריהו לוקה שתיים!

אמר רב יוסף: לא קשיא [אין זה קשה], כאן — מדובר בבהמה אחת, כאן מדובר — בשתי בהמות. ומפרט רב יוסף את דבריו: האוכל אבר מן החי ובשר מן הטריפה בשתי בהמות, שאכל מאחת אבר מן החי ומן האחרת בשר מן הטריפה, הריהו מיחייב [חייב] שתים לדברי הכל. ואולם האוכל אבר מן החי ובשר מן הטריפה בבהמה אחת פליגי [חלוקים] בכך ר' יוחנן וריש לקיש.

ושואלים: ובזה האוכל את שני אלה בבהמה אחת, במאי פליגי [במה, בדיוק, הם חלוקים]? אמר אביי: כגון שנטרפה הבהמה בשעת לידתה, עם יציאת רובה ממעי אמה. ובכך נחלקו: מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי הבהמה כבר בחייה, עוד בטרם נלקח ממנה האבר, לאברים (חתיכות) היא עומדת, וחל עליה איסור אבר מן החי משעת לידתה. ובהמה זו שנטרפה באותה שעה, איסור טרפה ואיסור אבר מן החי בהדי הדדי קאתו [זה עם זה הם באים], וחלו שניהם, והתחייב האוכל בשתיים.

ומר סבר [וחכם זה, ריש לקיש, סבור] כי בהמה בחייה לאו [לא] לאברים עומדת, ואין איסור אבר מן החי חל אלא כאשר נלקח אבר ממנה, ומאחר וכבר היא אסורה באיסור טריפה, לכך לא אתי [אין בא] איסור אבר וחייל [חל] על איסור טרפה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר את הסבר מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש: דכולי עלמא [לדעת הכל] בהמה בחייה לאו [לא] לאברים עומדת, ואין איסור אבר מן החי חל אלא משעה שנלקח האבר מגוף החי, ונמצא איפוא כי איסור טריפה קודם לאיסור אבר מן החי, ואולם במיתי [בבואו] של איסור אבר מיחל [ויחול] על איסור טרפה קא מיפלגי [הם חלוקים], שבכך נחלקו: מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי אתי [בא] איסור אבר וחייל [חל] על איסור טרפה, ולכך האוכל חייב שתיים. ואילו מר סבר [חכם זה, ריש לקיש, סבור] כי לא אתי [אין בא] איסור אבר וחייל [חל] על איסור טרפה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר למחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש: דכולי עלמא [לדעת הכל] בהמה בחייה לאברים עומדת, וחל איפוא איסור אבר מן החי משעת לידתה של הבהמה. ומדובר כאן כשאיסור טריפה בא לאחר מכן, וכגון שנטרפה הבהמה לאחר מכאן (לאחר לידתה). ובמיתי [ובבואו] של איסור טרפה וחייל [חל] על איסור אבר קא מיפלגי [הם חלוקים].

מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי אתי וחייל [בא איסור טריפה וחל] על איסור אבר מן החי. ומר סבר [וחכם זה, ריש לקיש, סבור] כי לא אתי וחייל [אינו בא וחל].

רבא אמר הסבר אחר למחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש: מדובר כאן כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו, כלומר, בתלישה זו עשה אותה טריפה. מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי בהמה בחייה לאברים אינה עומדת, ולכן אין איסור אבר מן החי חל בה אלא משעה שנלקח האבר מגופה, ומעתה נמצא כי איסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קאתו [זה עם זה הם באים], וחלו שניהם, ולכך האוכל לוקה שתיים.

ומר סבר [וחכם זה, ריש לקיש, סבור] כי בהמה בחייה לאברים עומדת, ולכן איסור אבר מן החי כבר חל עליה, ולא אתי [ואין בא] איסור טרפה וחייל [חל] על איסור אבר מן החי.

א ועוד בדין אכילת אבר מן החי, אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: אכל חלב שנלקח מן בעל החיים החי מן הטרפה — הריהו חייב על אכילה זו שתים, שתי סדרות מלקות. שאף שיש כאן שלושה איסורי אכילה, אבר מן החי וחלב וטריפה, אינו חייב אלא על שנים. אמר ליה [לו] ר' אמי לר' חייא בר אבא: ולימא מר [ושיאמר אדוני] בשם ר' יוחנן שחייב שלש סדרות מלקות, ומשום שלושת איסורים אלה, שכן אני אומר בגירסת שמועתו של ר' יוחנן שחייב שלש. ומעירים: איתמר נמי [נאמר גם כן] כגירסתו של ר' אמי, אמר ר' אבהו, אמר ר' יוחנן: אכל חלב מן החי מן הטרפה — חייב שלש.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה ענין הם, ר' חייא בר אבא ור' אמי, חלוקים], אם לחייב את האוכל חלב מן החיה מן הטריפה שתים או שלוש? כגון שנטרפה (נעשתה טריפה) עם יציאת רובה (בשעת לידתה). מאן דאמר [מי שאומר] שחייב שלש, וכשיטת ר' אמי ור' אבהו — קסבר [הוא סבור] כי בהמה כבר בחייה לבתירת אברים היא עומדת, שכל אבר ואבר שבה מוגדר כבר אז כ"אבר", ולכך איסור חלב ואיסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קאתו [זה עם זה, ביחד, הם באים], וחלים שלושתם.

ומאן דאמר [ומי שאומר] שחייב האוכל שתים בלבד, וכשיטת ר' חייא בר אבא — קסבר [הוא סבור] כי בהמה בחייה לאו [לא] לאברים עומדת, ולכן איסור חלב ואיסור טרפה — איכא [יש], אבל איסור אבר — לא אתי חייל [אינו בא וחל] על שני איסורים אלה, שחל רק משעה שפרש האבר מגוף הבהמה, ולכך אין לוקים עליו.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר במחלוקת חכמים אלה: דכולי עלמא [לדעת הכל] בהמה בחייה לאו [לא] לאברים עומדת, ובענין מיתי [בואו] של איסור אבר וחייל [ויחול] על איסור חלב ועל איסור טרפה קא מיפלגי [הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, ר' אמי ור' אבהו, סבור] כי אתי חייל [בא איסור אבר וחל] על איסור טריפה, ולכך לוקה אף עליו. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' חייא בר אבא, סבור] כי לא אתי חייל [אינו בא וחל], ולכך אינו לוקה עליו, אלא לוקה שתים בלבד.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] בהמה בחייה לאברים עומדת, ומדובר כאן כגון שנטרפה (נעשתה טריפה) לאחר מכאן, לאחר לידתה, ובמיתי [ובבואו] של איסור טרפה מיחל [ויחול] על איסור אבר קא מיפלגי [הם חלוקים],

מר סבר [חכם זה, ר' אמי ור' אבהו, סבור] כי אתי חייל [בא איסור טריפה וחל] על איסור אבר, והרי זה מידי דהוה [כמו שהוא] באיסור חלב, שכן אמר מר [החכם]: התורה אמרה, יבא איסור נבלה יחול על איסור חלב, ויבא איסור טרפה יחול על איסור חלב.

ואילו אידך [החכם האחר, ר' חייא בר אבא] אומר כי על איסור החלב הוא שחל איסור טריפה וחייב על שניהם, ומפני שהותר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

With regard to one who ate a limb from a living animal that is a tereifa, Rabbi Yoḥanan says: He is liable to receive two sets of lashes, and Rabbi Shimon ben Lakish says: He is liable to receive only one set of lashes.

The Gemara comments: Granted, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, this works out well because the prohibitions of eating a limb from a living animal and of eating flesh severed from a tereifa are derived from two different verses. But according to the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish, it is difficult; why does he hold that the individual receives only one set of lashes?

Rav Yosef said: This is not difficult. Here it is referring to one animal, but there it is referring to two animals. Rav Yosef clarifies: In a case of two animals, e.g., where one ate a limb from a living animal and flesh severed from a different animal that was a tereifa, everyone agrees that he is liable to receive two sets of lashes. But in a case where he ate from one animal, e.g., he ate a limb severed from a live tereifa animal, Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish disagree.

The Gemara asks: With regard to the case of one animal, in what case do they disagree? Abaye said: They disagree, for example, in a case where the animal became a tereifa as the majority of it emerged from its mother’s womb. One Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that an animal, even during its life, stands to be divided into limbs, and therefore each of its limbs is considered a separate entity; and here the prohibition of eating a tereifa and the prohibition of eating a limb from a living animal come into effect at the same time. Consequently, both prohibitions apply.

And one Sage, Rabbi Shimon ben Lakish, holds that during its life an animal does not stand to be divided into limbs. Consequently, although the prohibition of eating a tereifa comes into effect when it is born, the prohibition of eating a limb from a living animal does not take effect until the limb is actually severed from the animal, and at that point the prohibition of a limb from a living animal does not come and take effect upon the already existing prohibition of a tereifa.

And if you wish, say instead that everyone agrees that during its life an animal does not stand to be divided into limbs, and they disagree with regard to whether the prohibition of a limb from a living animal comes and takes effect upon the already existing prohibition of a tereifa. One Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that the prohibition of eating a limb from a living animal, which applies to gentiles as well as to Jews, comes and takes effect upon the already existing prohibition of eating a tereifa. And one Sage, Rabbi Shimon ben Lakish, holds that the prohibition of eating a limb from a living animal does not come and take effect upon the already existing prohibition of eating a tereifa.

And if you wish, say instead that everyone agrees that an animal, even during its life, stands to be divided into limbs, and the dispute is about a case where the animal became a tereifa afterward, i.e., after it was born, and they disagree with regard to whether the prohibition of a tereifa comes and takes effect upon the already existing prohibition of a limb from a living animal.

One Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that the prohibition of eating a tereifa comes and takes effect in addition to the already existing prohibition of eating a limb from a living animal. And one Sage, Rabbi Shimon ben Lakish, holds that the prohibition of eating a tereifa does not come and take effect in addition to the already existing prohibition of eating a limb from a living animal.

Rava says an alternative explanation: This is referring to a case where he severed a limb from the animal and thereby rendered the animal a tereifa. One Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that during its life, an animal does not stand to be divided into limbs. Consequently, the prohibition of a limb from a living animal and the prohibition of a tereifa come into effect at the same time.

And one Sage, Rabbi Shimon ben Lakish, holds that even during its life, an animal stands to be divided into limbs, and therefore the prohibition of eating a limb from a living animal takes effect when the animal is born. Consequently, the prohibition of a tereifa does not come and take effect upon the already existing prohibition of a limb from a living animal.

§ Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: If one ate forbidden fat from a living animal that is a tereifa he is liable to receive two sets of lashes. Rabbi Ami said to him: But let the Master say that he is liable to three sets of lashes, because I say that the correct version of Rabbi Yoḥanan’s statement is that he is liable to three sets of lashes. It was also stated: Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: If one ate forbidden fat from a living animal that is a tereifa he is liable to three sets of lashes.

The Gemara asks: With regard to what principle do Rabbi Ḥiyya bar Abba and Rabbi Ami disagree? They disagree in a case where the animal became a tereifa as the majority of it emerged from its mother’s womb; the one who said that he is liable to three sets of lashes holds that even during its life an animal stands to be divided into limbs, and each of its limbs is considered as a separate entity, so that the prohibition of eating forbidden fat, the prohibition of eating a limb from a living animal, and the prohibition of eating a tereifa come into effect at the same time.

And the one who said that he is liable to two sets of lashes holds that during its life, an animal does not stand to be divided into limbs, i.e., its limbs are not considered separate entities while the animal is alive. Consequently, the prohibition of eating forbidden fat and the prohibition of eating a tereifa animal apply, as they came into effect at the same time, when the animal was born. By contrast, the prohibition of eating a limb from a living animal does not come and take effect, due to the fact that other prohibitions already apply.

And if you wish, say instead that everyone agrees that during its life an animal does not stand to be divided into limbs, and each of its limbs is not considered as a separate entity. But they disagree with regard to whether the prohibition of eating a limb from a living animal comes and takes effect upon the already existing prohibition of eating forbidden fat and the already existing prohibition of eating a tereifa. One Sage, Rabbi Ami, holds that it does come and take effect, and one Sage, Rabbi Ḥiyya bar Abba, holds that it does not come and take effect.

And if you wish, say instead that everyone agrees that during its life an animal stands to be divided into limbs, and it is a case where the animal became a tereifa afterward, i.e., after it was born; and they disagree with regard to whether the prohibition of eating a tereifa comes and takes effect upon the already existing prohibition of eating a limb from a living animal.

One Sage, Rabbi Ami, holds that it does come and take effect, just as is the halakha with forbidden fat. As the Master said that in the verse: “And the fat of a carcass, and the fat of a tereifa may be used for any other service; but you shall in no way eat of it” (Leviticus 7:24), the Torah said: Let the prohibition of eating a carcass come and take effect upon the prohibition of eating forbidden fat, despite the fact that the prohibition of forbidden fat came into effect first. And similarly, the word “tereifa” teaches: Let the prohibition of eating a tereifa come and take effect upon the prohibition of eating forbidden fat. Consequently, one who eats forbidden fat from a tereifa is liable to receive two sets of lashes. Rabbi Ami holds that just as the prohibition of eating a tereifa takes effect in addition to the prohibition of eating forbidden fat, it also takes effect in addition to the prohibition of eating a limb from a living animal.

And the other Sage, Rabbi Ḥiyya bar Abba, holds that it is only the prohibition of eating forbidden fat for which he is liable in addition to being liable for the prohibition of eating a tereifa. The prohibition of eating a tereifa takes effect in addition to the prohibition of eating forbidden fat because with regard to the latter, there are permitted circumstances that serve as exceptions

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מיתיבי אכל אבר מן החי מן הטרפה. כלומר אמרי' לעיל אכל אבר מן החי ובשר מן הטרפה דברי הכל חייב שתים והא הכא [ס"ל לר"ל] דאינו חייב אלא אחת:

ובמיתי איסור אבר מיחל אאיסור טרפה. כלומר בהא קא מיפלגי ר' יוחנן וריש לקיש אי אתי איסור אבר וחייל אאיסור טרפה ר' יוחנן סבר אתי איסור אבר וכו':

אכל חלב מן החי מן הטרפה חייב שתים כו'. כדבעינן למימר קמן:

דחלב הותר מכללו. כלומר אצל חיה:

אכל חלב מן החי ומן הטרפה לוקה ג'. צריכין אנו לפרש משום אבר מן החי ולא משום בשר מן החי, דאי משום בשר מן החי הא (ד)אמרינן לעיל (חולין קב, ב) לר' יוחנן דאבשר מן החי ואבשר מן הטריפה דאינו לוקה אלא אחת וכן פירש רש"י ז"ל. ואם תאמר אם כן בחלב מאי אבר מן החי איכא, פירש הרמב"ם ז"ל כגון שתלשו כוליא בחלבה דהוא אבר מן החי בפני עצמו, ולא מיחוור דאכל חלב משמע וכולה שלשה מלקיות משום חלבו לבדו קאמר. והרמב"ם ז"ל כתב [פ"ה מהל' מאכלות אסורות ה"ה) דחלב עצמו מיקרי אבר מן החי ואבר שאין בו עצם וגידין בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי, ואבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אבר מן החי עד שיפרוש כברייתו בשר עצמות וגידין, אבל אם פירש מן החי הבשר בלבד חייב משום טריפה ולא משום אבר מן החי. ויש לעיין בפרק העור והרוטב.

תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו חייב משום אבר מן החי ומשום טרפה שהרי שני האיסורין באו כאחד היתה טרפה ואכל ממנה אבר חייב שתים שהרי נכלל ממנה באיסור אבר מן החי תלש חלב מן הטרפה והיא חיה לוקה שלש שהרי איסור חלב קדם וחל עליו איסור טרפה מתוך שנכלל באיסורו שאר הבשר וכן חל עליו איסור אבר מן החי הואיל וכולל באיסורו בני נח ואם נולדה טרפה מן הבטן לדעת האומר שאין איסור חלב בשליל יבא איסור חלב ויחול על הטרפה באיסור מוסיף שהרי חייב עליו כרת:

בפרש"י בד"ה דכ"ע לאו לאברים עומדת וכיון דבשעת לידתם נטרפה כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דהשתא דקיימינן דלאו לאברים עומדת א"נ דלאחר מכאן נטרפה הוי שפיר איסור טרפה קדים וכן יש לדקדק לקמן בדברי התוס' שכתבו יש לומר כגון שעם יציאת רובה נטרפה כו' דבלאו הכי נמי איסור טרפה קדים ודו"ק:

תוס' בד"ה ומר סבר לאו כו' ואם תאמר כמאן ס"ל אי כר"א אם כן ל"ל טעמא כו' עכ"ל (ב) וצ"ע אמאי לא תקשי להו בכה"ג לעיל מיניה לר"י דאי כרבנן סבירא ליה דאמרי כל שבשרו כו' לא ליחייב ב' ואי כר"א סבירא ליה ל"ל טעמא לאו לאברים עומדת כו' ובהדי הדדי קאתו דבלאו הכי מיחייב תרתי משום כל שאתה מצווה כו' ויש לומר דדרשינן כל מין כו' ואין להקשות לתירוצם דאכתי כיון דר"ל כרבנן לעיל בטמאה משום דכל שבשרו כו' הא בלאו האי טעמא נמי לא מחייב דלאו לאברים עומדת וא"נ לאברים עומדת איסור טומאה קדים ולא אתי איסור אבר וחל על איסור טומאה דיש לומר דבהא ודאי לא סבירא ליה כרבנן ודו"ק:

בד"ה דאיסור חלב כו' ואם תאמר לרבא כו' לא אתי איסור אבר כו' אם כן היכי משכחת כו' עכ"ל עיקר קושייתם לרבא דלא ליחול איסור אבר על איסור חלב משא"כ לכל אינך אוקמתות דלאוקמתא קמא כולהו בהדדי קאתו משעת לידה ולאינך אוקמתות איסור חל על איסור וק"ל:

בא"ד וא"ת לההוא לישנא כו' ולר"י איסור אבר חייל כו' אם כן היכי משכחת לה דלא מיחייב אלא ב' כו' עכ"ל נראה מדבריהם דלא ניחא להו למימר דמימרא דרבי יוחנן דלעיל פליגא אמ"ד הכא משמיה דר"י גופיה באכל חלב כו' דאינו חייב אלא ב' וכן כתבו לאוקמתא דרבא דמ"ד הכא ב' ס"ל נמי כאוקמתא דרבא דלעיל אלא דל"ל מגו דבהדדי קאתי וא"כ היכי משכחת לה לאביי דלא מיחייב הכא אלא ב' באכל חלב כו' ואם נאמר דמשכחת לה בגונא אחרינא כגון שנטרפה לאחר מכן דלא אתי איסור טרפה וחייל אאיסור אבר אם כן מ"ד שלש ומ"ד שתים לא פליגי כלל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואם כן הוא לא הוו צריכי לפרש לרבא דמ"ד שתים לית ליה מגו אלא דמ"ד שתים לא איירי בכהאי גוונא שתלש ממנה אבר וטרפה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ועוד דבהדיא קאמר תלמודא דמ"ד שלש סבר כדאוקמתא דאביי לר"י ומ"ד שתים סבר דלאו לאברים עומדת והיינו דלא כאביי אליבא דר"י אלא כסברת ר"ל לאביי וע"ק היאך מצאנו ידינו ורגלינו להך לישנא דלעיל דסבר ר"י בהמה בחייה לאברים עומדת ואיסור טרפה חל על איסור אבר היכי משכחת ליה הכא באכל חלב כו' דלא מיחייב אלא ב' דבשום גוונא לא מצית לאשכוחי ואפשר שהתוס' לא רצו להשוות דברי רבי יוחנן דלעיל כמ"ד הכא משמיה דר"י באכל חלב כו' דחייב שתים אלא לחדא אוקימתא דאביי דלעיל דהיינו אוקימתא שניה אבל לאוקימתא קמא דאביי דלעיל וכן לאוקימתא בתראה דלעיל ודאי דליכא להשוות דברי רבי יוחנן דלעיל כמ"ד הכא שתים לר"י אלא כסברת ר"ל דלעיל וצ"ע ודו"ק:

ד"ה דאיסור חלב וכו'. והא דאמר חדשים הוא דגרמו ולא אוירא אוירא דבהמה הוא דלא בעי אבל אוירא דחלב בעי כצ"ל:

תד"ה ומר סבר. אי כר' אלעזר כו'. כצ"ל בלא י':

רש״י ד"ה התורה אמרה וכו׳ משום דאנבלה אזהרינהו כצ"ל:

גמרא רבא אמר כגון דתלש ממנו אבר. תמוה לי לשיטת רש"י דלכ"ע חייב מיד על בשמ"ה. א"כ לר"י איך אתי' אסור טרפה ואיסור אמ"ה בהדדי. וכן לר"ל אלו הי' סבר לאו לאברים עומדת. הא מ"מ איסור בשמ"ה קדים ואיך יחול טרפה על איסור בשמ"ה. אף הא דחל אמ"ה על בשמ"ה אפשר לומר כיון דעפ"י הרוב הוא כן (אף דמשכחת באבר שאין בו כזית בשר. מ"מ עפ"י הרוב אינו כן) אבל מ"מ טרפה לא יחול על בשמ"ה. ולא ידעתי אמאי לא סתרו תוס' מזה לפירש"י. וצ"ע:

תד"ה דאיסור חלב. וא"ת לרבא וכו' משמע דאם נטרפה וכו', לא זכיתי להבין קושייתם בזה דמהיכן משמע כן דלמא גם רבא סבר דהנך אמוראי אליבא דר"י אם מחייב ב' או ג' פליגי. אם איסור טרפה חל על אמ"ה או לא. ומש"ה לא הו"מ לומר דבא באוקימתא דנטרפה אחר לידה קודם דתלש ממנו אבר. ור"י סבר דאמ"ה חל על טריפה דא"ב הי' קשה בהיפוך למ"ד שתים מהך דר"י. לזה אמר דנטרפה בשעת תלישה דהוי ב"א. אבל בנטרפה מקודם תלי' בפלוגתא אליבא דר"י. וצלע"ג:

גמרא מידי דהוי אחלב. ק"ל לר"י הא ע"כ הך סברא נסתר מדברי ר' יהודה לעיל בברייתא (דף ק' ע"ב) יכול תהא נבילת עוף טמא וכו' הרי דסבר ר' יהודה דאין נבילה חל על טמאה ול"א כיון דחל על חלב חל ג"כ אטמאה. ובהך סברא לא מצינו חולק על ר"י. וצ"ל דר' יהודה דס"ל איסור כולל א"כ ליכא ראיה מקרא מהא דחל נבילה אחלב. דהתם ראוי לחול דהוי כולל. אבל ר"י לא ס"ל לאיסור כולל. וא"כ ע"כ גזה"כ הוא הא דחל טרפה אחלב. מש"ה חל ג"כ על אמ"ה. או די"ל דגם טריפה הוי כולל דחל אחלב וכן על מי רגלים לשיטת הרא"ש ביו"ד (סי' פ"א) [וביבמות (דף ל"ג) כתבו תוס' בפשיטות דטריפה לא הוי כולל על אמ"ה וצ"ע]:
אולם עדיין קשה מברייתא דלעיל (דף ק"א) באוכל ג"ה של נבילה דס"ל לחכמים דאינו חייב אלא א'. בזה תקשי נימא כמו דחל נבילה על חלב חל ג"כ על ג"ה דהוי נמי כולל. אמנם גם בזה י"ל דנבילה על חלב הוי מוסיף דמגו דאתסר להעלותו למזבח אתסר ג"כ להדיוט. משא"כ בג"ה דבלא"ה אסור לגבוה כמ"ש תוס' לעיל אבל ר' יוחנן ס"ל דל"א גם איסור מוסיף וא"כ הא דחל נבילה על חלב הוי גזה"כ מש"ה חל ג"כ על אמ"ה, ונכון:

ומ"ס בהמה בחי' וכו' הקש' תוס' ר"ל כמאן ס"ל. והקשה מהרש"א מדוע לא הקשו כן לר"י. וי"ל לר' יוחנן פשיטא להו למימר כל שבשרו אסור מקדמת דנא היינו טמאה אבל טרפה עם יציאת רובא דבשעת חייל איסור אבר עדיין בשרו מותר ותרוויהו בהדדי אתי והי מיניהו מפקת ולק"מ לר' יוחנן. ודע דשמעתין מיירי שאכל כזית בשר ממש מאמה"ח וטרפה אבל במשהו בשר גידין ועצמות לא שייך הכא למימר הואיל ואחשבי' רחמנא לאכילה לענין אמה"ח אחשבי' נמי לענין טרפה דהכא לא אחשבי' לגידין ועצמות אלא למשהו בשר נעשה ברי' ע"י השלמת גידין ועצמות וברי' זו וחשיבתו לא שייך אלא לענין אמה"ח אבל לענין טרפה אין חשיבות אבר חשוב כמובן:

אכל חלב מן החי מן הטרפה. הרמב"ם מוכיח מזה דאבר שכלו בשר אינינו במה"ח אלא אמה"ח דליכא למימר דחייב הכא משום במה"ח א"כ איך לקי משום טרפה הא במה"ח וטרפה מחד קרא נפקא וכ"כ רשב"א בחידושיו כאן וראב"ד פליג וס"ל דמשום במה"ח חייב וכ"כ רשב"א בשם ראב"ד לעיל בסוגיא דזרוע בשלה ומזה מוכיח דחלב ובשר מב"מ בשמא דהרי נפקא מבשר בשדה טרפה ע"ש וצ"ל הא דחייב ב' הכא משום נהי טרפה בעלמא נפקא מבשר בשדה טרפה. מ"מ בחלב איכא אטרפה לאו מיוחד וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו ויש לדחות מש"ס זבחים ע' ע"א. ולפע"ד לרמב"ם דנפקא מלא תאכל הנפש עם הבשר נמי יש להוכיח דחלב מיקרי בשר. ואע"ג אפי' חלב הוה בעי למיסר משום דליכא מידי דיצא מן החי ושרי אע"ג דלא איקרי בשר התם לאו משום אמה"ח אלא משום דהחי אסור בשרו ואברו א"כ ה"ל חלב צירן ורוטבן וכן מבואר בסוגיא דבכורות למעיין שם הארכתי בזה כי ראיתי בשער המלך פי"ז מאיסורי ביאה מזדנז בו הרבה:

אמרה תורה יבוא איסור טרפה וכו' ואין הטעם משום מוסיף לגבוה דמי לא איירינן בבהמה בעלת מום דליכא היתר לגבוה אפי' לפמ"ש לעיל להקריב משום עצים לא שייך בבעל מום דהקריבהו נא לפחתך אפי' עצים שהתליעו פסולים משום מום:

עיין שבועות כ"ד הקשה מהרש"א איך יחול איסור חלב אאיסור שאינו זבוח ודבריו התם תמוהים עטה"ק זבחים ע' ע"א נ"ל איסור שאינו זבוח לא שייך בחלב דאדבר שאינו ניתר בשחיטה לא נאמר וזבחת מבקרך וצאנך וליכא מ"ע של שחיטה עליו:

כי אתא רב דימי וכו' לפי הנראה לי מהרמב"ם ס"ל לא פליגו רב דימי ורבין דרב דימי מיירי שהפריד הבשר מהעצמות ושוב אכלן בבת א' כיון שבטל חשיבות ברי' שלו לא מחייב כיון דליכא כזית בשר אך כשהי' בחשיבתו עד שהכניסו לפיו ובפיו נחלק בשר מהעצם לא בטל חשיבתו וחיב על משהו בשר גידין ועצמות ולא נחלק ר"ל על זה ולא צריך הכא לטעמא דנהנה גרונו אלא מטעם חשיבתו. וכדרך שמחלק רמב"ם באכל ציפור טהורים בחי' משום נבלה עמ"ש לעיל. והיינו דרב דימי. אמנם רבין מתפרש כפירש"י שלא הפריד הבשר מהעצם אך חלקו לשנים מבחוץ פטור דסתם אכילה בתורה כשיעור בב"א משמע ורק מהל"מ מחייב ומצטרף בכדי א"פ והכא אין לך בו אלא חידושו דוקא אכילה בבת א' ולא חלקו ונטלו בפיו בזא"ז. אבל בלעו זא"ז לית לן בה דבתר גרונו אזלינן. ומהכא איכא למילף באכילת מצה מצוה מן המובחר להכניסו בב"א לתוך פיו כפשטי' דקרא דאכילה בבת א' משמע אבל אין צריך לבלוע בב"א דאי ס"ד פשטי' דאכילה בליעה בב"א קאמר א"כ הכא דאין לך בו אלא חידושו לא לחייב אחלקו בפנים. אע"כ אפי' מצוה מן המובחר ליכא בבליעה בב"א אדרבא משמע קצת בשמעתין דהוה שלא כד"א ויש לדחוק הכא הואיל ואיכא גידין ועצמות מ"מ מבואר כנ"ל ותימא על מג"א סי' תע"ה ושוב ראיתי שנדחק במחצית השקל ולא הועיל כלום ע"ש:

ומבואר מרמב"ם דכל זה כשאוכל בצירוף גידין ועצמות אבל אם אוכל כזית בשר מאמה"ח חייב בכדי א"פ ככל האיסורים ומיושב ק' תוס' מעילה ט"ז ע"א סוף ד"ה מיתיבי וכו' ע"ש דהתם באבר מה"ח בשר ממש והתם מחייב אפי' חלקו כגון שחתך ירך מבהמה חי' ונעשה זה אמה"ח שוב כשאכל כזית בשר מהירך חייב אפי' חלקו:

וכן בחמץ נימא כל זמן שראוי לאכילה בעינן כדא"פ ככותח הבבלי אבל משנפסל מאכילת אדם ונאסר מטעם דראוי לחמץ עיסות אחרות וחמוצו קשה הרי חידוש הוא נימא דמצטרף אפי' ביותר מכא"פ לפי סוגיא דזבחים הנ"ל. ולא לשתמיט שום פוסק ראשון להזכיר. ע"כ אין לנו אלא מקומות המפורשים בש"ס:

ועיין בזבחים ע' ע"א אמרינן החידוש בהיפוך דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה חידוש הוא ה"א אפי' ביותר מכדי א"פ נמי לצרף קמ"ל וצ"ע לכאורה ונ"ל סוגיא מחולקת דסוגיא דשמעתין ס"ל סתם אכילה בכזית בבת א' ואתא הלכה ל"מ דצירוף בכא"פ מהני והכא בחידוש אוקמי' אפשטי' והה"נ בנבלת עוף טהור אי לאו קרא ה"א ג"כ אכילה בב"א בעינן. וסוגיא דהתם ס"ל סתם אכילה בכ"ש ואתי' הל"מ ואוקמא אכזית בכא"פ ובחידוש אפי' יותר מכא"פ נמי דהרי אפי' בכ"ש לחוד הי' ראוי לחייבו ופלוגתת ראשונים הוא זה עכ"מ בהלכ' חו"מ. ועיין נדרים ח' ע"א ותוס' ד"ה חידוש לחומרא ועיין תוס' מ"ק ח' ע"א סוף ד"ה נפקא מיני':

ומה שצל"ע בשמעתין מ"ט לא נימא נמי בג"ה דעץ הוא ורחמנא חייבו עליו אין לך אלא חידושו וכן בשרצים דמאיסו דאמרינן במס' ע"ז דחידוש הוא ולרמב"ם הנ"ל יש לישב קצת וצ"ע וכן בב"ח:

אכילה במעיו פירש"י כשהוא יורד לתוך מעיו רוצה לומר לא במעיו בקיבה ממש אלא שיצא מבית מקום גרונו לבית בליעתו נקרא מעיו והוא מקום נבלת עוף טהור דהרי התם נמי כתיב אכילה וכי יאמר ר"ל דבמעיו מטמא בבית הבליעה שם הוא טומאה בליעה עיין מס' נדה מ"ב ע"ב אע"כ מקום ירידה למעיו קאמר ר"ל והיינו בבית הבליעה לאחר שעבר גרונו ומיושב ק' תוס' מה שהקשו שאינו ממהר להתעכל דלא במקום עיכול איירינן אלא במקום מעבר האוכלין ומיד עובר ממקומו ולא יפגשו זא"ז:

היכי משכחת לה פירש"י א"א ללעוס וכו' והתוס' תמהו על זה. והנלע"ד דודאי א"א ללקות כי איך ידעינן שלא חלקו בפיו בשלמא אי כך הוה סדר אכילת כל אדם הוה א"ש מסתמא אכל ובלע כדרך אכילה אבל השתא דאין דרך לבלוע כזית בב"א אע"ג דאפשר מ"מ אין דרך כך א"כ מי יעיד לנו שבלעו בב"א ומשני משכחת בגרומתא זעירתא דדרך אכילתו בכך ולוקין אבל בשארי אמה"ח אין לוקין על צירוף גידין ועצמות מספק שמא לא בלעו בב"א ומ"ש רש"י א"א ללעוס הוא לאו דוקא א"א אלא אין דרך ללעוס:

ר"א אמר וכו' מחוסר קריבה וכו' נראה דר"א נמי ס"ל אין לך בו אלא חידושו רק ס"ל סתם אכילה בבת א' היינו לאפוקי אם אין לפניו אלא חצי זית ואכלו ושוב הביאו חצי זית אחר אי לאו דהל"מ לצרף לא הי' מצטרף ב"א ובהא אמרינן באמה"ח אין לך בו אלא חידושו. אבל כשהובא לפניו זית שלם וחלקו ואכלו זה חייב אפי' באמה"ח כיון שמונח כלו לפניו אין כאן אלא מחוסר קריבי':

שהרי נהנה גרונו בכזית. העלה בתשובת מהרמא"ש ח"ב סי' כ"ו דלענין ברכת המזון אכילה במעיו בעינן דמיתבא דעתא וכ"כ הרא"ש בהדיא במס' ברכות ומובא בב"י א"ח סי' ר"ו ומשו"ה מגמע ופולט לא בעי ברכה. ונ"ל ה"ה בתענית דמגמע ופולט מותר וע"כ היינו משום דביה"כ בעינן יתובי דעתי' ולא מיתב דעתי' בהנאת גרונו ובירושלמי פ"ח דתרומה קאמר לר"א התם ס"ל אפי' ביה"כ חשיב גרונו כמעוכל ע"ש וכ' המפרש דקמ"ל אע"ג דבעינן יתובי דעתי' ע"ש מ"מ מהנ"ל דלא קיי"ל כר"א התם אלא כר' יהושע. ודאמרינן בפ"ב דשבועות ביה"כ דחוקתי' אומצא לאו דוקא דחוקתי' בבית הבליעה ממש אלא למטה ממנו במקום שנקרא הנאת מעיו כדלעיל:

אמנם בתוס' רפע"פ ד"ה ר' יוסי לא משמע כן דמשו"ה כ' מרור והשמיטו מצה משום דא"כ הי' צריך בהמ"ז וע"כ כבר אכל בסעודה הראשונה עיין מהרש"א. ואפ"ה נבלה שנתנבלה ביה"כ לא שייך לומר נבלה קדים בגרונו ז"א כמו דלא אמרינן נבלה קדים דבכזית דה"כ בכותבת כמ"ש זה הריטב"א קידושין ע"ז ע"ב ע"ש בטעמו. וכבר כתבתי בזה במקום אחר. ולפ"ז לשיעור בהמ"ז בעינן זית גדול בלא בין החניכים:

אכל חצי זית והקיאו וכו' נראה דהיו ק' לרש"י לפי הס"ד דרב אסי לא איירי מעיכול אלא מהנאת גרונו א"כ מאי קמ"ל הא כבר אמרו לעיל גבי חלקו מבחוץ אע"כ לפי שעה שכח רב אסי וקאי השתא אפי' אאמה"ח אבל למסקנא מודה רש"י דלא קאי אאמה"ח אלא אעלמא:

ה''ג אכל אבר מן החי מן הטרפה ר' יוחנן אמר חייב שתים כו'. בהמה טרפה מחיים ואכל ממנה אבר בחייה: לריש לקיש קשיא. דהא אפילו לדידיה מתרי קראי נפקי וליחייב תרתי: בשתי בהמות. אבר מן החי מזו ובשר טרפה מזו: חייב שתים. ואע''ג דבחדא אכילה ובחד התראה אכלינהו דהא תרי לאוי איכא: בבהמה אחת. טרפה שאכל ממנה אבר מן החי פליגי ומפרש ואזיל: במאי פליגי. אמאי פטור והא תרי לאוי נינהו: עם יציאת רובה. בהולדה נטרפה: לאברים עומדת. ובשעה שנולדה חל עליה שם איסור אבר ואיסור טרפה: לאו לאברים עומדת. ולא היה עליה איסור אבר עד שהפרישו ממנה והרי כבר טרפה היא ואין איסור חל על איסור אבל בשתי בהמות ליכא למימר הכי דזו משום טרפה וזו משום אבר של כשרה ואין כאן איסור חל על איסור: דכולי עלמא לאו לאברים עומדת. וכיון דבשעת לידתה נטרפה איסור טרפה קדים: ובמיתי איסור אבר. כשחתכו וחייל אטרפה קא מיפלגי: מר סבר. חייל שכן איסורו נוהג בבני נח ומר סבר לא חייל: ואי בעית אימא דכ''ע לאברים עומדת. ואיסור אבר קדים: וכגון שנטרפה לאחר מכאן. ורבי יוחנן סבר איסור חל על איסור ואתי איסור טרפה וחייל אאיסור אבר מחיים וריש לקיש סבר אין איסור טרפה חל על הבהמה עד שתשחט דאיסור מיתלא תלי וקאי וכי פקע איסור חיות אתי איסור טרפה וחייל: כגון שתלש כו'. כגון חתך רגליה מן הארכובה ולמעלה רבי יוחנן סבר מתחלה לאו לאברים עומדת וכשחתכן חלו שניהן ור''ל סבר מעיקרא הוה בה איסור אבר: חייב שתים. ואע''ג דאיכא תלתא איסורי אבר וחלב וטרפה אין לוקה אלא שתים ולקמן מפרש אהי מינייהו קא פטר ליה: א''ל רבי אמי. לרבי חייא בר אבא לימא מר שלש שהרי אני אומר משמו של רבי יוחנן שחייב שלש: איתמר נמי. כרבי אמי כשנולדה חל איסור חלב דהא חלב השליל מותר דכתיב כל בבהמה תאכלו ואמרינן (לעיל דף סט.) לרבות את הולד דכתיב כל: ומ''ד שתים קסבר לאו לאברים עומדת. ואיסור טרפה וחלב חלו בעת לידתה אבל איסור אבר לא בא עד יום שהופרש הלכך לא מצי חייל: מ''ס אתי חייל. קסבר איסור חל על איסור: מידי דהוי אחלב. כלומר כי היכי דקים לן דאתי איסור טרפה וחייל אאיסור חלב: דאמר מר. רבא אמרה בזבחים בפרק חטאת העוף (דף ע.): התורה אמרה כו'. ואכול לא תאכלוהו (ויקרא ז) למה לי דכתיב הא בחלב כשרה הוזהרו כל חלב וכל דם לא תאכלו (ויקרא ג) אלא התורה אמרה כו' והאי ואכול לא תאכלוהו משום דנבלה אזהרינהו ואשמועינן דיחול על איסור חלב ואף על גב דאיסור חלב קדים משנולדה וה''נ אע''ג דאיכא איסור אבר בהדי איסור חלב אתי איסור טרפה וחייל עליה:

מר סבר רבי יוחנן בהמה בחייה לאברים עומדת ואיסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קא אתו. משמע דאי לאו לאברים עומדת דאיסור טרפה קדים לא אתי איסור אבר וחייל עלה אע''ג דאיסור מוסיף הוא דאסור לבני נח ותימה דבפרק ג' דשבועות (דף כא:) ובפ' בתרא דיומא (דף עג:) גבי שבועה שלא אוכל נבלות וטרפות קאמר רבי יוחנן בכולל דברים המותרים עם הדברים האסורים אלמא אית ליה איסור כולל וא''כ כ''ש איסור מוסיף כדמוכח בפרק ארבעה אחין (יבמות דף לב:) וי''ל אף על גב שפירש רבי יוחנן מתניתין דהתם בכולל לדידיה לא ס''ל הכי: ומר סבר לאו לאברים עומדת ולא אתי איסור אבר וחייל אאיסור טרפה. וא''ת כמאן ס''ל אי כרבי אלעזר דאמר לעיל (דף קב.) כל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו אם כן ליחייב נמי הכא טרפה משום אבר מן החי ואי כרבנן דאמרי כל שבשרו מותר כו' אם כן למה לן טעמא דלאו לאברים עומדת וי''ל דדרשינן כל מין שבשרו מותר: דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קאתו. פי' הקונטרס דכשנולדה חל איסור חלב דהא חלב שליל מותר מכל בבהמה תאכלו וקשה דהא א''ר יוחנן בפ' בהמה המקשה (לעיל דף עה.) תלש חלב בן ט' חי חלבו כחלב בהמה א''כ איסור חלב קדים וי''ל דמ''מ איסור טרפה ואבר חיילי אאיסור חלב דקיל שהותר מכללו ובהדי הדדי קאתו לא נקט אלא משום טרפה ואבר ומיהו קשה דבסוף דם שחיטה (כריתות דף כג:) אמרינן דבקדשים איסור חל על איסור דכתיב כל חלב לה' לרבות אמורי קדשים קלים למעילה דאתי איסור מעילה וחייל אאיסור חלב ופריך למ''ד אף בקדשים אין איסור חל על איסור ל''ל כל חלב ומוקי לה בולדות קדשים וקסבר בהווייתן הן קדושין ובהדי הדדי קאתו והשתא אכתי לרבי יוחנן הא איסור חלב קדים דחל במעי אמו ונראה לפרש דדוקא נקט תלש חלב והוציאו ממעי אמו לחוץ הוא דמיקרי חלב והא דאמר חדשים הוא דגרמי ולא אוירא אוירא דבהמה הוא דלא בעי אבל אוירא דחלב בעינן והשתא ניחא הכא דכולהו בהדי הדדי קאתו והא דקאמר כשנטרפה עם יציאת רובה הוא הדין נטרפה במעי אמה דלא מיחייב משום טרפה עד שיולד כמו חלב אלא לא אתי אלא לאפוקי נטרפה לאחר יציאת רובה וא''ת לרבא דאמר לעיל כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו ולאו לאברים עומדת דהשתא בהדי הדדי קאתו משמע דאם נטרפה קודם שנתלש האבר לא אתי איסור אבר וחייל על איסור טרפה א''כ היכי משכחת לה שלש הכא לר' יוחנן כיון דלאו לאיברים עומדת ואין איסור אבר חל על איסור טרפה וי''ל כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו דמיגו דאתי איסור טרפה וחייל אאיסור חלב חייל נמי איסור אבר עליו ומ''ד שתים לית ליה האי מיגו אלא דוקא איסור טרפה דגלי קרא חייל ולא איסור אבר וא''ת לההוא לישנא דאמר לעיל דכ''ע לאו לאברים עומדת ולרבי יוחנן איסור אבר חייל אאיסור טרפה א''כ היכי משכחת לה דלא מיחייב אלא שתים באכל חלב מן החי ומן הטרפה וי''ל כגון שעם יציאת רובה נטרפה ואיסור אבר שבא לבסוף נהי דחייל אאיסור טרפה דקיל על איסור חלב דחמיר דבכרת לא חייל:

דף קג - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד