חולין קה ע"ב

דף קה - ב

אבל מים שהיד  סולדת בהן אין נוטלין בהן, שבטלו ונשתנו מתורת מים. ^[16]

ואיכא דמתני לה לדברי רב יצחק בר יוסף אסיפא, מים אחרונים אין נוטלין אלא בצונן אבל בחמין לא.

אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי: לא שנו שאין נוטלין מים אחרונים במים חמים, אלא בחמים שהיד סולדת בהן, אבל מים חמים שאין היד סולדת בהן, נוטלין בהן מים אחרונים.

וכיון שאמרנו לעיל שמים ראשונים נוטלים בין בחמים בין בצונן, ואחרונים אין נוטלים אלא בצונן, וביאר רב יצחק בר יוסף שחמים שאין נוטלים בהם מים אחרונים היינו מים שהיד סולדת בהם. מכלל - משמע דמים ראשונים אף על פי שהיד סולדת בהן מותר ליטול בהם.

שנינו לעיל: מים אמצעיים רשות.

אמר רב נחמן: לא שנו שהם רשות, אלא בין תבשיל לתבשיל ^[17] [יש מפרשים שמדובר בשניהם של בשר, או שניהם של חלב. ויש מפרשים בין תבשיל בשר לתבשיל גבינה. כיון שאין בשר או גבינה בעין לא החמירו לחייבם בנטילת ידים].

אבל בין תבשיל לגבינה, חובה ^[18] ליטול ידיו. [יש מפרשים בין תבשיל בשר לתבשיל גבינה שאכל לפניו. ויש מפרשים בין תבשיל בשר לגבינה בעין, כיון שהגבינה בעין חייבו אותו בנטילת ידים].

אמר רב יהודה בריה דרבי חייא: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה? שמלח סדומית ^[19] יש שמסמא את העיניים. כיון שאמרו חכמים במסכת ברכות "על כל אכילתך אכול מלח", חוששים שמא אחר שנגע במלח, ישים את ידיו על עיניו ויתעוור. ולכן אמרו חכמים ליטול מים אחרונים כדי להעביר את המלח מעל ידיו.

אמר אביי: ומשתכח ונמצא אותו מלח סדומית כי קורטא בכורא. והיינו, שמצוי מלח סדומית המסמא את העיניים בשעור קטן ביותר בתוך המלח הרגיל. דהיינו, קורט מלח סדומית נמצא בתוך כור מלח.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כל מלחא מאי? מדד מלח האם גם הוא חייב ליטול את ידיו מחשש של מלח סדומית.

אמר ליה רב אשי: לא מבעיא! בודאי שגם הוא חייב ליטול ידיו.

אמר אביי: מריש מתחילה הוה אמינא, האי דלא משו שאין נוטלים מיא בתראי, מים אחרונים על ארעא, על הקרקע, הוא משום זוהמא, שריחם רע ומזוהמים הם.

אמר לי מר, רבה בר נחמני, שאין זה הטעם, אלא - משום דשריא, דשורה רוח רעה עלייהו כאשר נוטלים אותם על גבי קרקע, וזה סכנה למי שיעבור עליהם אחר - כך.

ואמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דלא שקיל, והיינו, זה שאמרו שלא יקח אדם מידי שום דבר מפתורא מהשלחן כי נקיט איניש כסא למשתי כאשר אדם אחר שותה, הטעם - שמא יארע דבר קלקלה בסעודה, ויכעס אותו אדם השותה. כי שמא הוא חפץ באותו הדבר שנטלו מהשלחן ויכעס על זה ויכול הוא לבא לידי סכנה שיחנק מחמת הכעס.

אמר לי מר, רבה בר נחמני, שאין זה הטעם, אלא משום דקשי לרוח צרדא, לתמהון ולכאב ראש.

ולא אמרן שלא יטול מן השלחן, אלא דשקיל, כאשר הוא נוטלו, ולא מהדר, שאינו מחזירו לשלחן. אבל משקל, ליטול ואהדורי, ולהחזיר - לית לן בה, אין לחוש לכך.

ולא אמרן, שלא יטול אלא כאשר הוא נוטלו חוץ לארבע אמות של השלחן, אבל אם הוא נוטלו ואינו מוציאו מתוך ארבע אמות - לית לן בה.

ולא אמרן שלא יטול, אלא מידי דצריך שנצרך הוא לסעודתא. אבל מידי דלא צריך לסעודתא לית לן בה.

מר בר רב אשי קפיד שלא ליטול מעל השולחן בשעה שעומד שם אדם ושותה אפילו אאסיתא שלא יקחו את המכתש, ובוכנא העלי של המכתש דתבלי שבהם כותשים את התבלינים, מידי, אותם דצריכי לסעו דתא.

ואמר אביי: מריש בתחילה הוה אמינא האי דכנשי שמטאטאים נשווראה את פירורי האוכל מן הבית, הוא משום מנקירותא משום נקיון הבית.

אמר לי מר רבה בר נחמני - משום דקשי לעניותא שהמזלזל בפירורים, קשה הדבר ועלול להביאו לידי עניות.

ההוא גברא, דהוה מהדר עליה שרא דעניותא, השר הממונה על העניות רדף אחריו ללוכדו ולהביאו לידי עניות, ולא הוה יכיל ליה ולא יכל ללוכדו, משום דקא שהיה זהיר אותו אדם אנשוורא טובא. שתמיד היה מקפיד לטאטא את פירורי האוכל שנשארו.

יומא חד כרך ואכל אותו האיש ריפתא פת איבלי במקום עשבים. אמר השר הממונה על העניות: השתא ודאי נפל בידאי עכשיו בודאי יפול אותו האיש בידי כי הוא לא יוכל ללקוט את הפירורים מבין העשבים והם יהיו למדרס רגלם של בני אדם, ובאותה שעה אלכדנו.

בתר אחרי דאכיל שאכל אותו האיש, אייתי מרא הביא מעדר, עקרינהו ליבלי ועקר את העשבים, ושדינהו וזרקם לנהרא יחד עם הפירורים שביניהם.

שמעיה אותו האיש לשר של העניות דקאמר, ווי אוי לי דאפקיה ההוא גברא מביתיה! שאותו האיש הוציאני ממקום מנוחתי ואיני יכול לשלוט בו.

ואמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דלא שתי אופיא קצף, שעל פני המשקה, הטעם הוא משום מאיסותא.

אמר לי מר, רבה בר נחמני, דהטעם הוא משום דקשי לכרסם, לנזלת ולהצטננות, וכדמפרש ואזיל.

מישתיה - השותה אותו קשה הדבר לכרסם לנזלת.

מינפח ביה - הנושף בו, קשיא לרישא, מביא הדבר לחולי הראש.

מדחייה - הדוחה את הקצף בידיו, קשיא קשה הדבר לעניותא.

מאי תקנתיה של הקצף שלא יזיק? לשקעיה שקועיה! לשקעו בתוך המשקה, עד שיכלה מאליו.

לכרסם דחמרא, לנזלת שבאה מחמת הקצף של היין - רפואתו היא לשתות שיכרא שכר.

לכרסם דשיכרא שבאה מחמת שתיית הקצף של השכר - רפואתו היא מיא, לשתות מים.

לכרסם דמיא שבא מחמת שתית קצף המים - לית ליה תקנתא.

והיינו דאמרי אינשי: בתר עניא אחר העני שאין לו אלא מים לשתות, אזלא עניותא העניות רודפת אותו. [וכמו כן כאן לעני שאין לו לשתות אלא מים, ונפגע מהקצף של המים, אין לו תרופה למכתו].

ואמר אביי: מריש, הוה אמינא, האי דלא אכלי מה שלא אוכלים ירקא שום או כרישין מכישא מתוך אגודה דאסר, שאגד וקשר גינאה, מוכר הירקות, הטעם - משום דמיחזי כרעבתנותא! שנראה הדבר כרעבתנות, שאינו יכול להמתין עד שיתירו את האגודה.

אמר לי מר, רבה בר נחמני, לא זהו הטעם אלא משום דקשי לכשפים! שהרואה אותו יכול לעשות לו כשפים. והנזהר בזה אין הכשפים יכולים לחול עליו.

רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי בארבא בספינה. אמרה להו ההיא מטרוניתא, אשה נכבדה: אותבן בהדייכו הושיבוני ואסע עמכם בספינה. לא אותבוה, לא הסכימו לצרפה עמהם. אמרה מילתא לחש של כישוף, אסרתה לארבא ואסרה את הספינה שלא תוכל לזוז ממקומה. אמרו אינהו, רב חסדא ורבה בר רב הונא, מילתא שגם הם היו בקיאים בכשפים [ועשו את זה כדי להציל את עצמן]. שריוה.

אמרה להו: מאי איעביד לכו? אין הכשפים שולטים עליכם שאתם נזהרים מדברים המביאים לידי שליטת הכשוף, דלא מקנח לכו שאין אתם מקנחים בבית הכסא בחספא בחרס, ולא קטיל לכו כינה אמנייכו ואין אתם הורגים כינה על בגדיכם, ולא אכיל לכו ואינכם אוכלים ירקא מכישא מאגודה דאסר שאגד גינאה מוכר הירקות.

ואמר אביי: מריש, הוה אמינא, האי דלא אכלי מה שלא אוכלים ירקא דנפל אתכא, ^[20] על השלחן, הטעם משום מאיסותא.

אמר לי מר, רבה בר נחמני, שהטעם הוא משום דקשה לריח הפה שאחר כך פיו מדיף ריח רע.

ואמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דלא יתבי מה שלא יושבים תותי מרזיבא מתחת למרזב המקלח מים מן הגג, הטעם משום "שופכים", שמא ירדו עליו מים מאוסים מן הגג.

אמר לי מר, רבה בר נחמני, שהטעם הוא משום דשכיחי שם מזיקין.

הנהו שקולאי, סבלים, דהוו דרי חביתא דחמרא, שסחבו חבית של יין. בעו לאיתפוחי חפשו מקום לנוח. אותבוה, הניחו את החבית תותי מרזיבא מתחת למרזב. פקעה - נשברה החבית על ידי המזיק שהיה שם.

אתו הסבלים לקמיה דמר בר רב אשי, אפיק שיפורי הוציא ותקע בשופר שמתיה, ונידה את המזיק.

אתא לקמיה, המזיק.

אמר ליה מר בר רב אשי למזיק: אמאי תעביד הכי?

אמר ליה: וכי היכי אעביד!? מה יכלתי לעשות? כי אותביה באונאי הלא הם שמו את החבית באזני, כשהייתי ישן שם.

אמר ליה מר בר רב אשי למזיק: את, בדוכתי דשכיחי רבים מאי בעית? במקום שמצויים רבים אין זה מקומך. את הוא דשנית! אתה הוא זה ששינית מקומך, ובאת והזקת במקום שנמצאים רבים.

זיל שלים! לך ושלם את הנזק שעשית.

אמר ליה המזיק למר בר רב אשי: השתא נמי עכשיו גם כן ליקבע לי מר זימנא, ואפרע. קבע לי זמן שאוכל לשלם את דמי החבית.

קבע ליה מר בר רב אשי זימנא לתשלום הנזק.

כי מטא זימנא כשהגיע מועד התשלום, איעכב התאחר המזיק ולא שלם את חובו.

כי אתא, אמר ליה מר בר רב אשי: אמאי לא אתית באת בזמנך שקבעתי לך?

אמר ליה המזיק: כל מידי דצייר קשור, וחתים וחתום, וכייל ומדוד, ומני שספרו אותו - לית לן רשותא אין לנו רשות למישקל מיניה לקחת ממנו, עד דמשכחינן שאנו מוצאים מידי דהפקרא דבר הפקר ואותו אנחנו יכולים לקחת. ולכן עד עכשיו לא מצאתי דבר הפקר שממנו אוכל לשלם את חובי.

ואמר אביי: מריש, הוה אמינא, האי דשדי הטעם ששופך השותה מיא מים לפני שהוא מתחיל לשתות מפומא דחצבא מפי הכד לארץ, הטעם משום ציבתא מפני הקיסמים והקשים שצפים על פני המים, ולכן שופכים תחילה קצת מים כדי שהם יצאו מהכד.

אמר לי מר - רבה בר נחמני, שהטעם הוא משום דאיכא מים הרעים שפעמים ששתה מהם שד, ותקנתם היא שפיכת מקצתם לפני תחילת השתיה.

ההוא בר שידא שד דהוה משמש בי רב פפא. אזל הלך אותו שד לאתויי מיא מנהרא להביא מים מן הנהר. איעכב השתהה אותו שד קודם ששאב את המים.

כי אתא כאשר הוא חזר אמרו ליה, אמאי איעכבת מדוע התעכבת בשאיבת המים זמן רב?

אמר להו אותו השד: חכיתי עד דחלפי מים הרעים, שיחלפו המים ששתו מהם המזיקים.

לא שנו אלא שאין היד סולדת בהן. כלומר אלא שאין היד נכוית בהן אבל היד נכוית בהן אסור:

כי קורטא בכורא. כלומר כקרטין של מלח בשלשים סאין:

שמא יארע דבר קלקלה בסעודה. כלומר שמא יקפיד בשעה דנקיט כסא בידיה או מאכל או משקה וישפכנו ויארע קלקלה בסעודה:

דקשי לרוח צרדא. שנופל מאותו חולי:

ולא אמרן אלא חוץ לד' אמות. כלומר הא דאמרן דלא לישקול איניש מידי מפתורא כי נקיט איניש כסא ויתיב אתכא:

חוץ לד' אמות. כלומר שרוצה ליטלו חוץ לד' אמות מן השלחן ואי עביד קשה לרוח צרדא למאן דנקיט כסא בידיה:

האי דכנשי נישוורא. כלומר האי דמיכנשי פירורין מתחת השלחן:

משום מנקרותא. כלומר שרוצה לנקר ביתו:

א"ל מר. זהו רבה:

הוה קא אכיל נהמא (איכלא) [איבלי]. כלומר ביני עשבים:

אפקוה לההוא גברא מביתיה. כלומר לעניות:

חופיא. אשקומא בלע"ז:

לכרסם. קדרן בלע"ז מי שאינו יכול להוציא ניעו זהו קדרן בלע"ז:

מנפחביה קשי לרישא. כלומר לחולי של ראש:

מדחיה קשי לעניותא. כלומר מדחהו בידו קשי לעניותא:

שיכרא מעבר ליה. כלומר לישתי שיכרא אחריו וירפא:

דשיכרא מים. כלומר מאן דשתי אופיא משיכרא לישתי מיא בתריה וירפא:

דמים לית ליה תקנתא:

[בתר עניא]. דעני אורחיה למישתי מיא:

מכישא דאסר גינאה. כלומר מאותו קישור שקשר בעל הגינה למכור:

אמרה מלתא אסרה לארבא. כלומר אמרה מלתא דכשפים:

לא קטיל לכו כינה. על בגד שלך:

תותי מרזבא. צינור:

משום שופכין. כלומר ששופך הצינור מים עליו:

הנהו שקולאי. בני אדם שנושאין משואות:

בעי לאיתפוחי תותי מרזבא. [את הוא דשנית]. כלומר אתה עשית שינוי דבמקום רבים הזקתה:

האי דשדי מיא מפומא דחצבא. כלומר כשאדם רוצה לשתות ושופך מעט מים תחלה קודם שישתה:

משום ציבוואתא. כלומר כשראיתי ששופכין מים בתחלה אמרתי משום ציבי דאית ביה במיא עושין כן:

משום דאיכא מים הרעים. כלומר דשרי עלייהו רוח רעה:

מים ראשונים ניטלין אף בחמין ר"ל שהוחמו על ידי האור ואפי' היד סולדת בהן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא ואם אין היד סולדת בהן כשרות אף למים אחרונים וכל שכן אם נצטננו:

גמ' אמרה להו מאי איעביד לכו כו' מזה נראה שלא יכלה לעשות כישוף ומעיקרא אי לאו דאמרי אינהו נמי מלתא ושרו לארבא הוה יכולה לאסרתא לארבא אפשר דההוא כישוף לא מקרי כישוף שנעשה להם כיון שאינו בגופם וק"ל:

שם ליקבע לי מר זימנא כו' אמאי לא אתית בזמנך א"ל כל מידי דצייר כו' ומעיקרא כדבעי שיקבע לו זמן לא הודיע שא"א לו לשלם עד דמשכח מהפקרא דלא רצה להודיע לבני אדם עניינם שלא יהא אחר נזהר לצייר ולחתום כו' וק"ל:

ע"ב מאי איעבד כו' יש לפרש דלא הות ידעה דאמרו אינהו מלתא ותלתה הדבר משום דלא מקנח לכו בחספא כו' ועי"ל שהספינה היתה יכולה מיהת מעיקרא לאוסרו בכישוף ואינהו אמרו מלתא ושריוה אבל לרב חסדא ולרבה להזיק לעצמה לא היתה כלל יכולה להם משום דלא מקנח כו':

וכייל ומני לית לן בה כו' פרש"י בא' מכל כו' והיינו לענין שאין רשות לשד בו טפי עדיף ליה כייל ומר דלא הוי הפקירא אבל לענין ברכה מצויה אמרינן בפ' המפקיד הפך זה דאין ברכה מצויה לא בדבר המנוי כו' וק"ל:

ד"ה ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל וכו' אבל לגבינה של אחריו לא קאמר וכו'. נראה דלפי' רבינו שמואל אין חילוק בין גבינה בעין או תבשיל של גבינה ופי' בין תבשיל לגבינה ר"ל תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה ואם אכל התבשיל של גבינה תחלה חובה ליטול ידיו אבל אם אכל התבשיל של בשר תחלה אפילו בנטילת ידים אסור לאכול אפי' תבשיל של גבינה עד סעודה אחרת והוצרכתי לפרש דבריו כן דאל"כ לא היה צריך לפרש בין תבשיל לתבשיל בשניהם של בשר או שניהם של גבינה וק"ל:

בא"ד ויתכן פי' זה אף לדברי האוסרים לאכול גבינה אחר בשר באותה סעודה וכו'. ר"ל דלא אסרי אלא כשאוכל בשר בעין תחלה אבל תבשיל של בשר מותר לאכול אחריו אפי' גבינה בעין אלא שהנטילה ביניהם חובה:

גמ' אמר ליה לא מיבעיא כו'. נ"ב פי' האלפסי וזה לשונו כלומר דצריך נטילה:

רש"י בד"ה מהדר אבתריה שרא דעניותא כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה רוח צרדא אשטורדישון. ביומא (דף פ"ג) מ"ט תונבא הוא דנקיט ליה פרש"י תונבא שטות אשטורדישון מחמת חולי:

גמרא לרוח צרדא. בפסחים (קיא ב) פרש"י ורשב"ם כאב חצי הראש. ובשבת (צ) פרש"י על צלחתא כאב חצי הראש וכן בגיטין (ס"ד סח):

שם ירקא דנפל אתכא. בע"י הגי' מתכא:

רש"י ד"ה סולדת. בטלו ונשתנו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שמלח סדומית. ואמרו חכמים על כל אכילתך אכול מלח. הוא בברכות (מ):

רש"י ד"ה אמרי אינהו. מיד המכשפות. כ"ה הגי' בע"י:

מִשּׁוּם דְּקַשִׁי לְרוּחַ צְרֵדָא. פירוש נזוק בחולי עקימת האצבעות שתהיה אצבעו של זה הלוקח מעוקמת ולכך נקרא 'צְרֵדָא' כמו שאמרו בגמרא (יומא יט:) באצבע צרדא צרא דדא והיינו אם תתעקם האצבע שהיא צרה של חברותיה מפני שאינה שוה עמהם בהשוואה אחת.
ונראה לי דנפקא מינה בין הני תרי טעמי דאי משום דבר קלקלה שלא יכעוס השותה החפץ באותו דבר ויחנק בשתייתו מתוך כעסו זה לא שייך בהיכא שהנוטל הוא בעל הסעודה והשותה הוא בנו או עבדו ומשרתו הסמוך על שלחנו.
או יובן בס"ד הנפקא מינה הוא דזה לא שייך בהיכא דאותו דבר שנוטל זה הוא אסור על זה השותה הן משום בשר בחלב הן משום נזירות כגון שהיה לפניו יין והוא נדר בנזירות שהיין אסור לו ואינו צריך לו ולטעמא דרוח צרדא אין הפרש ובכל גוונא צריך ליזהר.
אי נמי כגון שנוטל חפץ שאינו מאכל דאם משום קלקלה צריך ליזהר כיון דחוששין שמא יכעוס מאי שנא מאכל מאי שנא כלי ולטעם רוח צרדא זה אינו אלא במאכל ומידי דצריך לסעודה ולא בחפץ אחר.
ודע כי ענין זה של 'רוּחַ צְרֵדָא' הוא כמו ענין הזוגות שברבוי הימים נתמעט הסטרא אחרא ונתבטל אותו מזיק השולט על זה.

שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר: וַוי וַוי דְּאַפְקֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא מִבֵּיתֵיהּ. יש להקשות למה אמר תרי זמני ווי ועוד דאמר 'אַפְקֵיהּ מִבֵּיתֵיהּ' והלא לא היה אוכל זה בביתו אלא ברשות הרבים ואם נפרש 'מִבֵּיתֵיהּ' על שרא דעניותא כמו שפירש רש"י עדיין לא נעשה אותו מקום ביתו ומקום מנוחתו שלא שלט עדיין בזה האדם ולא מצא לו מקום מנוחה.
ונראה לי בס"ד דאם היה מעני לזה האדם נמצא היה עושה עניות כפולה אחד לבעל הבית ואחד לבני ביתו שאם יעני בעל הבית יענו גם בני ביתו וכיון שנפל עתה בידו ואפילו הכי נמלט ממנו לא נשאר לו תקוה עוד שיוכל לו ואז בעל הבית יעזבהו ולא ירדוף אחריו ונמצא בטלה תקותו מעניות בעל הבית ומעניות בני ביתו ולכן אמר תרי זמני 'ווי' ולכן אמר 'דְּאַפְקֵיהּ מִבֵּיתֵיהּ' דלא מבעיא שלא שלט עליו אלא אפקיה משליטה שחשב לשלוט על בני ביתו ולא נשאר לו עוד תקוה לשלוט לא עליו ולא על בני ביתו ובעל כרחו צריך לעזוב את שניהם.
ונראה לרמוז דאמרו בגמרא (פסחים קיא:) 'שרא דעניותא נבל שמיה' ואות נון [נבל] היא מנחש וזהו ביתו ונשאר בל [32] נחלק לחצאין תרי זמני וי [16×2=32] לכן קרא תרי זמני וי.

בָּתַר עַנְיָא אַזְלָא עֲנִיּוּתָא. יש לפרש אחר אותיות עָנִי יש אותיות כֶּסֶף ואות כ"ף רצונו לומר עני הגרוע ביותר הוא אותו המחזר על הפתחים שאינו יכול ליכנס לבית לפנים אלא עומד על הסף ופותח כף שלו לקבל פרוסה וזהו 'כף סף' שפושט כף ידו על הסף זהו הגרוע ביותר שבעניות והשם יתברך יתן עושר לעמו ישראל ולא יצטרכו זה לזה אמן כן יהי רצון.

מַאי אִיעָבִיד לְכוּ, דְּלָא מְקַנַּח לְכוּ בְּחַסְפָּא. קשא מכאן משמע דהנזהר בשלשה דברים אלו אין שולטים בו כשפים, ואיך אמר בגמרא דקדושין (קדושין לט:) דרבי חנינא בר פפי תבעתיה ההיא מטרוניתא אמר מלתא ומלי נפשיה שיחנא וכיבא עבדא היא מלתא ואתסי, נמצא עשתה בו פועל על ידי כשפים שלה ובודאי הוא היה נזהר בשלשה דברים הנזכר?
ונראה לי בס"ד הא דאין שולטים היינו לרעה אבל לטובה שולטים והיא עשתה לו רפואה בכשפים ולא להרע לו ומה שהוא אמר מלתא ומלי נפשיה שיחנא וכיבא הוא עצמו שאני שיוכל לעשות פועל בעצמו אף על פי שהוא לרעה.
ועוד נראה לי בס"ד התם לא עשה שיחנא וכיבא ממש אלא באחיזת עינים עשה כן שנראה כאלו גופו מלא שחין כדי שתמאס אותו ואין שם פועל כלל וכמו שאמרו בגמרא דסנהדרין (סנהדרין סז:) אמר לו רב לרבי חייא לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקליה לספסירא וגיידיה לגמלא וטרף ליה בטבלא וקם אמר ליה לבתר הכי דם ופרתא מי הואי? אמר לו לאו, אמר לו ההיא אחיזת עינים הואי ולהכי אמרינן התם האוחז את העינים פטור אבל אסור, ופירש רש"י האוחז את העינים מראה כאלו עושה ואינו עושה כלום פטור אבל אסור אבל כשוף שעושה מעשה ממש הוא בסקילה עיין שם.
וכן הענין כאן הוא מלי גופיה בשחין באחיזת העינים והיא עשתה דבר לבטל אחיזת עינים ההיא וזה אינו תלוי בשלשה דברים אלו וזו הרשעה רצתה לקשור אותם בספינה בכשפים שלא תוכל לזוז ממקומה ולכן כיון דהיו נזהרים בשלשה דברים אלו לא יכלה להם.
ברם הא קשיא דאיתא בגמרא דסנהדרין (דף סו:) אמר רבי יוחנן למה נקרא שמם כשפים? שמכחישין פמלייא של מעלה שהם פועלים באדם הפך הנגזר עליו מן השמים וגזרת מלך היא זו ואם הקדוש ברוך הוא גזר שיעשו פועל לבטל גם הנגזר מן השמים איך יהיו נדחין ובטל כוחם בעבור שלשה דברים אלו.
ונראה לי בס"ד הא דאמר כאן הנזהר בשלשה דברים אלו אין שולטים בו כשפים היינו בכשפים העושים לו מרחוק שאין נוגעים בגופו או בחפץ הניטל ממנו אבל אם הכשפים נוגעים בגופו או בכליו או בכל דבר הניטל ממנו לא מהניא ליה שלשה דברים אלו ועל כשפים אלו קאמר התם מכחישים פמליא של מעלה וכאן זו הרשעה רצתה לעשות כשפים מרחוק ולא נגעה בהם ולא בכלים שלהם לכך הועילו להם שלשה דברים הנזכר.
ובזה החילוק יתורץ קושיא אחרת דקשיא לי מעובדא דרבי חנינא דמייתי התם בההיא אתתא דהוות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא אמר לה אי מסתייעת זיל עביד אין עוד מלבדו כתיב, ומקשי בגמרא איני והא אמר רבי יוחנן למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה? ומשני שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה. וקשא הוה ליה למימר שאני רבי חנינא דהוה נזהר בשלשה דברים אלו ולהכי לא ישלטו בו כשפים? ובזה החילוק שכתבתי ניחא דלא מהני שלשה דברים אלו אלא לכשפים הנעשים מרחוק ולא נגעי בגוף האדם ולא בכליו והתם כיון דרגליו נוגעות בקרקע ולוקחת עפר מתחת רגליו שהוא נוגע בו ועושה עליו הכשוף בעת שהוא נוגע בו הרי זה כאלו עושה הכשוף בגופו או בכליו שהיו נוגעות בו שבזה לא יועילו שלשה דברים הנזכר להצילו.

רש"י ד"ה איבלי על עשבים. וכן גיטין דף סח ע"ב חילפא דימא ויבלא:

תד"ה חלב נבילה היא וכו'. במ"ש מחלוקת ר"ש ור"י. אם נימא דהרוטב כיון שנכנס בבשר נ"נ וכשיוצא הוי מב"מ ברוטב ולא בטיל לר"י דאמר מב"מ לא בטל ובעי' שיהי' בחתיכות לבטל הרוטב מדין סלק. או כיון דהרוטב נאסר מחמת הבשר אף דנ"נ הוי רק כמו כולה בשר והוי מבש"מ לגבי הרוטב אחר ע"ש. והר"ן החזיק והסכים לשיטת הר"ש והוי מב"מ. וסיים אף דקיי"ל מב"מ בטל מ"מ נ"מ בדבר שיל"מ דלא בטל מב"מ ע"ש. ובזה מסופקני ביי"נ דקיי"ל מב"מ במשהו אם נתערב יין במים בפחות מס' [דרך בישול להר"ן] ואח"כ נפל שם מים אחר שהוא ס' נגד כל התערובות הא אם נימא ג"כ להר"ש דהוי מב"מ כיון דמים הראשונים נ"נ והויין מים נסך והוי לגבי מים השניים מב"מ. או דנימא אף דנ"נ ונקראים מים האסורים. היינו דהויין רק מים אסורים אבל לא שיקרא עליהם שם האיסור שנאסרים דהיינו נסך. אלא דהם רק מים איסור כמו איסורין דעלמא.
הגע עצמך ירק שבלע יי"נ בנ"ט ונתערב בירק אחר. וכי בזה נוכל לומר ולקרא על הירק שם נסך ולומר דלא בטל דהא ל"ש ירק נסך. וא"כ אף במים דשייך כן נסך דאפשר במים שנתנסכו לע"ז. מ"מ אינו מוכרח דמכח נ"נ חל עליהם שם נסך. והכי מסתבר לענ"ד:
ונ"ל ראיה לזה מהא דתנן בסוגיא דזרוע בשילה. גריסי' שנתבשלו עם העדשים אין בהם בנ"ט בין יש בהם להעלות במאי וא' וכו'. וא"כ להר"ש תקשי תימא דטעם עדשים נבלע בגריסי' ונ"נ והויין עדשים תרומה. ואח"כ כשחוזרים ונפלטים הוי מב"מ ובעי' מאה וא' כדין תרומה מב"מ. אע"כ אף דעדשים נ"נ היינו דהם אסורים אבל לא שיהא חל עליהם שם תרומה וכנ"ל. וא"כ בדקדוק כתב הר"ן דנ"מ לענין יש ל"מ דבזה כיון דנ"נ יהי' האיסור מה שיהי' מ"מ הא יש לו היתר. אבל לענין יי"נ וטבל ליכא נ"מ. כנלענ"ד:
ובעיקר דברי הר"ש יש לע' מה מהני שיש בחתיכות לבטל הרוטב מדין סלק הא כיון דרוטב ממש נפלט מבשר והוא נ"נ להוי כמו מים האיסור שנתבשל עם מים היתר ויש שם ג"כ חתיכות דפשיטא דמים אסורים דל"ש לומר סלק דהא מ"מ בתוך המים איכא טפה מים איסור ולא בטל לר"י דאמר מב"מ לא בטל. אף שטעם הטיפה מתפשט גם לחתיכות מ"מ הא נשאר הטיפה במים. ואם נחסר המים משיעורם נחסר לפי ערך ונשאר מעט במים מטיפה האסור' והוי מב"מ דלא בטל. וה"נ בההיא רוטב ממש כיון דנכנס מתחלה בבשר ונ"נ ואח"כ כשנפלט הוי רוטב איסור ואין החתיכות יכול לבטל רק טעם הרוטב ולא עצמות גוף הרוטב דיבש אינו מבטל לח. וצ"ל דמ"ש הר"ש חתיכות היינו מיחל הבשר דיש כ"כ בשר דהמיחל שיוצא ממנו הוא ששים נגד הרוטב והוי כולה לח בלח ושפיר אמרי' סלק. ומיושב ג"כ אף למ"ד בע"ז גבי קיתון של מים דבעי' תחלה [וע' בר"ן דאף למ"ד דלא בעי' תחלה היינו בצונן דלא נ"נ אבל בבישול מודה] וא"כ הכא ברוטב מגיע תחלה להרוטב קודם שיכנס בבשר ול"א סלק [ע' בהרשב"א] אע"כ דכוונת תוס' למוחל של החתיכות שהוא אינו מינו לגבי מים. וצ"ע. וקושי' הנ"ל מצאתי בכו"פ (סי' צ"ב) דלהר"ש מה מהני ס' בגריסין נימא שנעשה נביל' והוי מב"מ ובעי' ס' ע"ש. ומתוך דבריו של בגריסין למד דס"ל דנ"נ היינו שחל עליהם שם איסור תרומה. ולענ"ד הדבר ספק כנ"ל:

אבל היד סולדת בהן אין נוטלים בהם. פירש"י הואיל ונשתנו מתורת מים עיין מס' ע"ז ל"ז סוף ע"ב דמים אפי' ע"י בשול באור לא מיקרי נשתנו מברייתן דוקא שארי דברים המתבשלים מיקרי נשתנו מברייתן אבל מים לא דאלת"ה מאי קאמר מה מים שלא נשתנו מי לא עסקינן שיקנו מבני אדם מים מבושלים אע"כ לא נשתנו ואתיא כלישנא בתרא דשמעתין דלא מיקרי נשתנו ונוטלים בהם לידים. מ"מ מבואר שם דשאני מאכלים שנקרא נשתנו ע"י האור אז אפי' כשיצטננו אינו מועיל א"כ ה"ה הכא ללישנא קמא מים שהי' פ"א יד סולדת בהן ונשתנו שוב אין מועיל להו צונן ואמת דיש לדחות הראי' מבשול נכרי דהתם אין הבשול חוזר לברייתו משא"כ הכא. אבל מ"מ נ"ל מסברא כן ויבואר לקמן אי"ה: