חולין קו ע"ב

עַד הַפֶּרֶק קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ עַד הַפֶּרֶק וְכׇל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ בִּטְבִילָה בַּגּוּף חוֹצֵץ בִּנְטִילַת יָדַיִם לְחוּלִּין וּבְקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ
אָמַר רַב עַד כָּאן לְחוּלִּין עַד כָּאן לִתְרוּמָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר עַד כָּאן בֵּין לְחוּלִּין בֵּין לִתְרוּמָה לְחוּמְרָא וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר עַד כָּאן בֵּין לְחוּלִּין בֵּין לִתְרוּמָה לְקוּלָּא
אָמַר בַּר הֶדְיָא הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְאָמַר עַד כָּאן בֵּין לְחוּלִּין בֵּין לִתְרוּמָה לְחוּמְרָא וְלָא תֵּימָא רַבִּי אַמֵּי מִשּׁוּם דְּכֹהֵן הוּא דְּהָא רַבִּי מְיָישָׁא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא לֵיוַאי וְאָמַר עַד כָּאן בֵּין לְחוּלִּין בֵּין לִתְרוּמָה לְחוּמְרָא
אָמַר רַב נוֹטֵל אָדָם אֶת שְׁתֵּי יָדָיו שַׁחֲרִית וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶן כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ אֲמַר לְהוּ רַבִּי אֲבִינָא לִבְנֵי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קו - ב

נטילת ידיים לתרומה - צריך עד הפרק השלישי שזהו סוף האצבעות.

קידוש ידים ורגלים מן הכיור שצריך במקדש - עד הפרק העליון שהוא מקום חבור כף היד לזרוע.

וכל דבר שחוצץ בטבילה בגוף שנחשב לחציצה ופוסל את הטבילה של גוף האדם, חוצץ גם בנטילת ידים לחולין, ובקידוש ידים ורגלים במקדש. שאם נמצא עליהם איזו שהיא חציצה, נפסלת נטילת הידים, ונפסל קדוש הידים והרגלים.

אמר רב: עד כאן עד הפרק השני, זוהי נטילה לחולין. ועד כאן עד הפרק השלישי זוהי נטילה לתרומה, ורב סבר כמו הברייתא והיה מראה על עצמו בידו עד היכן צריכה להיות הנטילה.

ושמואל אמר: עד כאן, עד סוף הפרק השלישי, בין לחולין בין לתרומה לחומרא, שאין חילוק בין תרומה לחולין ובשניהם הולכים לחומרא.

ורב ששת אמר: עד כאן עד סוף הפרק השני

- בין לחולין בין לתרומה, לקולא. שבשניהם מספיק לטול עד סוף הפרק השני.

אמר בר הדיא: הוה קאימנא הייתי עומד קמיה דרב אמי, ואמר: עד כאן, עד סוף הפרק השלישי, בין לחולין בין לתרומה, לחומרא. שבשניהם צריך עד סוף הפרק השלישי. ^[24]

ולא תימא, רבי אמי שעשה כך משום דכהן הוא ורגיל בתרומה, ולפיכך הרגיל את עצמו להחמיר אף בחולין עד הפרק השלישי כדי שיהיה רגיל כך גם בתרומה.

דהא רבי מיישא, בר בריה דרבי יהושע בן לוי, הוא ליואי שהוא היה לוי, ואינו רגיל באכילת תרומה. ואמר - עד כאן עד הפרק השלישי בין לחולין בין לתרומה לחומרא. ורואים שכך הוא סבר מעיקר הדין ולא מחמת הרגל של תרומה. ^[25]

אמר רב: נוטל אדם את שתי ידיו שחרית, ומתנה עליהן שהנטילה תועיל לכל היום כולו, ובלבד שיזהר מלטנפם ולטמאם. ויכול הוא לאכול כל היום בלי נטילה, על סמך הנטילה הראשונה שנטל.

הערות

^[24] רש"י מפרש שלגבי נטילת ידים לחולין, פירוש המלה 'פרק' הכוונה סוף הפרק השני שבאצבעות, ובתרומה צריך ליטול את כל האצבע. וקידוש ידים הוא כל כף היד. ורבינו תם מפרש שלגבי נטילת ידים לחולין מקום הנטילה הוא הפרק הראשון של האצבעות בלבד, ושיטת הרי"ף שנטילת ידים לחולין מקום נטילתם הוא כל אורך האצבע עד מקום חיבורם לכף היד. ולתרומה ולקידוש ידים מקום הנטילה הוא כל כף היד והאצבעות, ושיטת רבינו אברהם [מובא בתוספות] שלחולין נוטלים את כל האצבע, לתרומה צריך לטול גם את כף היד, וקידוש ידים הוא עד המרפק. וכל זה לדעת הברייתא. אבל שמואל השוה נטילת ידים לחולין כנטילת ידים לתרומה לחומרא וכתב הבית יוסף שכן ראוי לנהוג וכן פסק בשלחן ערוך סימן קס"א סעיף ד' "שיעור נטילת ידים כל היד עד הקנה של זרוע, ויש אומרים עד מקום חיבור האצבעות לכף היד וראוי לנהוג כדעת הראשון". וכתב על זה הביאור הלכה שאף שלשון השלחן ערוך משמע שראוי לנהוג כדעה הראשונה בתור חומרא, מכל מקום להלכה צריך לנהוג כדעה זו מעיקר הדין. מפני שהרבה ראשונים סוברים כך ורק במקום הדחק שאין לו מים יכול לסמוך על הדעה השניה. וכל זה כשידיו נקיות, אבל אם ידיו מלוכלכות בזיעה וכדומה, לכל הדעות צריך ליטול את כל היד.

^[25] זוהי דעת הרבה מן הפוסקים הלכה למעשה. אך דעת הרי"ף שצריך לחולין נטילה של כל כף היד עד מקום חבור היד לזרוע. וזה לשון השלחן ערוך בסימן קס"א: שיעור נטילת ידים כל היד עד הקנה של הזרוע. ויש אומרים עד מקום חיבור האצבעות לכך היד [דהיינו עד הפרק השלישי] וראוי לנהוג כדעת הראשון. ולגבי מים אחרונים לא התבאר בגמרא שיעור מקום נטילתם. וכתב הרשב"א שמים אחרונים נוטלים עד סוף הפרק השני שבאצבעות וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך סימן קפ"א סעיף ד' והטעם מבואר שם במגן אברהם לפי שלכלוך האוכל מגיע עד לסוף הפרק השני. וכתב המשנה ברורה, שאם התלכלכו ידיו מעבר לזה, צריך לרחוץ גם את שאר המקום המלוכלך. וכתב עוד בביאור הלכה בשם ביאור הגר"א, שכל זה לדעות שסוברות שבנטילת ידים לחולין בעצם גם כן מספיק עד סוף הפרק השני ולכן למרות שאנו מחמירים בנטילת ידים לאכילה כשמואל ומחמירים בזה כמו בנטילה לתרומה, אבל לגבי מים אחרונים פוסקים כעיקר הדין במים ראשונים והכלל הוא ששוה דין מים אחרונים למים ראשונים, אולם לדעות שנטילת ידים לחולין צריך ליטול את כל כף היד מפני שמחמירים בחולין כתרומה וכדעת שמואל. ומעיקר הדין מספיק ליטול את כל האצבע עד החיבור לכף היד, אם כן לגבי מים אחרונים אף שנשאר הדין כעיקר הדין, צריך ליטול את כל האצבעות עד החיבור לכף היד. וכתב המשנה ברורה 'וטוב לנהוג כן לכתחילה לצאת ידי הכל כשיש לו מים'.

עד הפרק של מקום חיבור האצבעות לכף היד. קידוש ידים ורגלים במקדש הריהו נעשה עד הפרק של חיבור כף היד לזרוע. וכל דבר שנחשב כחוצץ בטבילה בגוף האדם הטובל, שלא עלתה לו טבילתו בגלל חציצה זו, הריהו חוצץ גם בנטילת ידים לאכילת חולין, וגם בקידוש ידים ורגלים במקדש.

ומסופר כי על דברים אלה שבברייתא אמר רב לתלמידיו עם שהוא מראה להם את ידו: עד כאן, עד הפרק השני שבכף היד, הריהו מקום נטילת ידים לאכילת חולין. ואילו עד כאן, עד הפרק השלישי בכף היד, הריהו מקום נטילת ידים לאכילת תרומה. ואף שמואל הראה לתלמידיו בידו היכן הוא מקומן של נטילות ידים. ואולם שלא כשיטת רב אמר: עד כאן, עד סוף הפרק השלישי בכף היד, הריהו מקום נטילת ידים בין לאכילת חולין בין לאכילת תרומה, שיש לנהוג בחולין לחומרא [להחמיר] בהם כבתרומה. וכיוצא בדבר אף רב ששת הראה לתלמידיו בידו היכן הוא מקומן של נטילות ידים. ושלא כשיטות רב ושמואל אמר: עד כאן, עד סוף הפרק השני, הריהו מקומם של נטילות ידים, בין לחולין בין לתרומה, שכן יש לנהוג בתרומה לקולא [להקל] בנטילת ידים בה כבחולין.

אמר בר הדיא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] ר' אמי, ואמר: עד כאן, עד סוף הפרק השלישי, הריהו מקומה של נטילת ידים, בין לחולין בין לתרומה, שכן יש לנהוג בנטילת ידים לחולין לחומרא כדרך שנוטלים לתרומה. ולא תימא [ואל תאמר] שנהג כן ר' אמי משום שכהן הוא ואצלו יש חשש שיערב בין תרומה לחולין, דהא [שהרי] ר' מיישא בר בריה [בן בנו] של ר' יהושע בן לוי שהוא ליואי [לוי], ולא כהן, ואף הוא אמר: עד כאן, עד סוף הפרק השלישי, הריהו מקומה של נטילת ידים, בין לחולין בין לתרומה, שיש לנהוג בנטילת ידים לחולין לחומרא, כדרך שנוטלים לתרומה.

א ועוד בדיני נטילת ידים. אמר רב: מותר שיהא נוטל אדם את שתי ידיו בשחרית (בבוקר) ומתנה עליהן שעל סמך זה יוכל לאכול כל היום כולו, ובלבד שייזהר מלכלוך ידיו ומטומאתן. וכן נמסר שאמר להו [להם] ר' אבינא לבני

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

he must pour on the area extending until the joint. In sanctifying the hands and feet in the Temple before the service, he must pour the water until another joint, where the palm meets the wrist. And any item that is considered to interpose between one’s skin and the water with regard to immersion of the body in a ritual bath, disqualifying the immersion, likewise interposes with regard to washing the hands for eating non-sacred food and with regard to sanctification of the hands and feet in the Temple.

Rav said this halakha to his students while indicating with his hand the joints to which the baraita is referring: One washes until here, the second joint of the fingers, for non-sacred food, and until there, the third joint, where the fingers join the palm, for teruma. And Shmuel disagreed and said: One washes until here both for eating non-sacred food and for teruma, indicating the more stringent location, the third joint where the fingers join the palm. And Rav Sheshet said: Until here both for the consumption of non-sacred food and for teruma, indicating the more lenient location, the second joint.

Bar Hedya said: I was standing before Rabbi Ami, and he said: One washes until here both for non-sacred food and for teruma, indicating the more stringent location, the third joint. And do not say that Rabbi Ami acted this way only because he is a priest and acted stringently to avoid confusing teruma and non-sacred food. This cannot be, as Rabbi Meyasha, son of the son of Rabbi Yehoshua ben Levi, is a Levite, and yet he too said: Until here both for non-sacred food and for teruma, indicating the more stringent location.

§ Rav says: A person may wash both of his hands in the morning and stipulate with regard to them that he may eat on the basis of that washing throughout the entire day, provided he guards his hands from dirt and ritual impurity. It is likewise related that Rabbi Avina said to the inhabitants of

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לחולין עד לפרק. עד פרק העליון של אצבעות:

לתרומה עד פרק שני. לקדוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק שלישי:

עד כאן לחולין כלומר עד פרק ראשון לחולין עד פרק שני לתרומה:

^א)לכאורה צ"ל ורב ששת דאמר וכו' ואמנם אפשר דרבינו היה גורס בדברי שמואל בין לתרומה לקולא. ושמואל דאמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומה לקולא. כלומר עד פרק ראשון:

לחומרא. עד פרק שלישי:

ורב ששת דאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא. פירשו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דזהו עד פרק ראשון של אצבעות, (ואלו) [ואינו] חולק על הברייתא (שהוא) [אלא] מפרשה לחולין עד לפרק זה פרק ראשון של אצבעות ולתרומה עד לפרק זה פרק שני ולקדוש ידים ורגלים זה פרק פיסת היד המחובר עם קנה הזרוע, ודלגה הברייתא פרק אחד בין תרומה לקדוש ידים, והחמיר רב ששת בחולין והצריך עד פרק השני (ב)[כ]תרומה והא דאמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לקולא, לאו לישנא דוקא נקט, דאדרבה לפי משמעותו מחמיר הוא נמי אצל החולין אלא לקולא משיעורא דשמואל קאמר, אבל בקדוש ידים לכ"ע סוף פסת היד ולא יותר, וכן מוכיח בערכין (יט, ב) משקל ידי עלי מכניס ידו לכלי מלא מים עד מפרקו, והי' בה והא תניא לקדוש ידים ורגלים עד לפרק, אלמא הפרק היינו סוף הכף ולא סוף הקנה המחובר בזרוע שהוא מפרקו. ובפירושי הרמב"ן ז"ל דבירוש' של מסכת ברכות (פ"ח, ה"ב) מחמירין לחולין מתרומה, דגרס התם בשם רב נטילת ידים לתרומה עד לפרק ולחולין עד קשרי אצבעותיו, וכתב הוא ז"ל דכן משמע מגמרין (קז, ב) דהתירו במפה לאוכלי תרומה והחמירו באוכלי טהרות, וכן מדקא מני והולך מקדש וחולין ותרומה דממעט והולך והוא ודאמימר משום דכהן הוא מחמיר בתרומה כחולין. וזה מן התימה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא לא אמרו נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה, ונאמר בתרומה עד פרק שני ולחולין שעיקרן משום סרך תרומה עד קשרי אצבעות, ושמא בירוש' החמירו בין לחולין בין בתרומה, החמירו בחולין עד קשרי האצבעות כעיקר שיעורה של תרומה, ובתרומה החמירו עד שיעורו של קדוש ידים והפרק של פסת היד קאמר, ולעולם תרומה חמורה, ובגמ' דילן דמשמע דשמואל מחמיר טפי מדרב מדקאמרינן רב אמר ע"כ לחולין עד כאן לתרומה, ושמואל אמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא, דאלמא שיעור חולין לשמואל כשיעור תרומה לרב, דילמא שמואל הכי קאמר, ע"כ בין לחולין בין תרומה לחומרא בשניהם, ולישנא נמי הכי משמע שהחומרא בשניהם הוא, מדקאמר עד כאן לחולין ולתרומה ולחומרא והוא שהחמיר בין זה לזה סוף פסת היד. והשתא נמי א"ש הא דרב ששת דאמר עד כאן לחולין ולתרומה לקולא דהוי עד סוף פצול האצבעות, דלא נצטרך לדחוק פירוש הברייתא לרב ששת שיפרש רב ששת לחולין עד הפרק הראשון וידלג פרק א' בין תרומה וקדוש ידים. והא דנקט עד כאן לחולין ולתרומה לקולא, קולא בא' מהם היא, משום לישנא דשמואל נקט ליה, ולא דוקא קולא בשניהם, ואף באחד מהם אלא קולא מדשמואל קאמר, ומה שהביא ראיה רבי' ז"ל מגמרין שהחמירו בחולין שלא התירו אוכלי מפה, בטהרות והתירו בתרומה, התם משום זירוז כהנים שלא לחוש שמא יגע, אבל להחמיר בשיעורן לא מצינו, ולישנא דברייתא דמונה והולך קדוש ידים ורגלים וחולין ותרומה במקצת הנוסחאות נמצא בהפך לחולין עד הפרק ותרומה עד הפרק וקדוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק, ותנא למעלה קתני, ואפילו לגרסת הספרים שמנה קדוש ידים וחולין ותרומה, וכן נמצאת בפירוש רבינו חננאל ז"ל, לא קשיא ולא מידי דמונה והולך הוא החמור שבכולן ואח"כ הקל שבכולן ואח"כ האמצעי בקדוש לחומרא וחולין לקולא ותרומה באמצע. ואם יש עיקר לפירוש זה יהיה שיעור החולין עד סוף פסת היד כשמואל ורבי אמי ור' מיאשא בר בריה דר' יהושע בר לוי וכבר הדיא דמסהיד משמיהו כך נראה לי. וכן נראה מפירושי רבינו חננאל ז"ל שפירש אמר רב עד כאן לחולין ע"כ לתרומה, פי' היה רב מראה לתלמידים עד לפקק לחולין עד לפרק לתרומה. פי' פקק קשרי אצבעותיו זולתי הכף של יד והפסק הכף של יד והאצבעות שקנה הזרוע המחובר בכף היד הוא הנקרא פרק ע"כ. עוד כתב ואסיקנא משמיה דריב"ל בין לתרומה בין לחולין לחומרא והוא עד המפרק ע"כ, והוא ז"ל מפרש מרפק כלל היד, ויש מדבריו ראיה מפורשת למה שכתבתי.

אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה. כלומר מתנה לאכילה. ופי' רבינו שלמה ז"ל ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם. וממנה אתה למד דמי שנטל ידיו שלא על דעת אכילה אפילו לשעתו צריך נטילת ידים על שאם אכילה. אלא שהוא תימה אם התנה לאכילה ושמר ידיו למה אמרו דוקא בשעת הדחק כאין פקתא דערבות, דהא איכא תנאי לאכילה ושמירה מהסיח, ושמא משום סרך תרומה החמיר ליטול בשעת אכילה שמא יסיח דעתו בהפלגת הזמן ולאו אדעתיה, וכתב רב"ח ז"ל ולא מיתוקמא אלא בשעת הדחק וכרבי [אבינא] דאמר לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו כולי יומא. ותמיהא לי דהא איכא תרי לישני בגמרא עלה ולישנא בתרא דאפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב ומאי דקאמר להו אתון דלית לכון, עצה טובה קאמר להו, אתון דלא נפישי לכון מיא עבידו כרב, וה"ה לאחרים שיש להם מים רבים, אלא שאינן צריכין לעצה זו וכיון דללישנא בתרא כרב ונ"י דרבנן וכדאמרינן לעיל ומאי מצוה לשמוע דברי חכמים אזלינן לקולא, ומוטב שנשוה בין רבינא ורב ולא שנעשה אותם חולקין בכדי, והילכך בכ"מ שרי, ואפילו שלא בשעת הדחק נמי כנ"ל.

תנו רבנן קידוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק המחבר בין פיסת היד וזרוע לא יותר והכי מוכח בערכין בפרק האומר משקלי עלי דאמרי' האומר משקל ידו עלי מכניס ידו לכלי של מים עד מרפקו פי' עד הפרק שבין קנה היד והזרוע הנקרא קוב"דו שא"א לומר יותר שהרי משם ולמעלה אינו בכלל היד דהא גבי תפילין דכתיב ידכה אינו נקרא יד אלא עד קיבורת שלו ובתוספתא דערכין תני עד האציל. והוא ג"כ קוב"דו כדאמרינן במסכת סופרים לא יקרא אדם על הספר וב' אציליו עליו כלומר כדרך שבני אדם מטין על הספר לפעמים ואף על גב דאשכחן לישנא דמרפק ואצילי דקאי על בית השחי כדכתיב בירמיהו כשהעלוהו מן הבור תחת אצילי ידיו ותנן במסכת דשבת המוציא במרפיקו ל' משוטף הוא ובהא דוכתי' ודאי פירושו דמרפ' אותו הפרק המחבר היד והזרוע דהוינן בה והתניא קידוש ידים ורגלים עד הפרק ש"מ שאין קידוש ידיו עד המקום הקוב"דו אלא עד סוף פסת היד מקום שמתחבר עם הקנה.

גרסת הספרים שלנו לחולין עד הפרק: לתרומה עד הפרק פרש"י ז"ל לחולין עד פרק שני של אצבעות לתרומה עד פרק ג' שהוא סוף פצול האצבעות ושמואל אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה פי' שניהם עד פיצול האצבעות ומחמיר בחולין על הברייתא ורב ששת אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא פי' בתוספת דהיינו עד פרק שני של אצבעות מיקל בתרומה טפי מן הברייתא שמצריך תנא בתרומה עד סוף האצבעות אי נמי דלא פליג אמתני' דלדידי' משמע לחולין עד פ' ראשון ולתרומה עד פר' שני ואיהו מוסיף חולין עד פרק שני ולקולא דקאמר היינו מדשמואל. ומיהו רש"י ז"ל גורס חולין תרומה ומקדש ויהיה פירושו על הסדר שהוא עולה והולך לפרושו ז"ל ורבינו כר' מפרש בשם רבינו הגדול ז"ל דכיון דתנא מני ואזיל מקדש וחולין ותרומה ודאי ממעט והולך הוא ובקידוש ידים עד פרק האחרון של סוף היד כמו שאמרנו ולחולין עד הפר' של סוף האצבעו' ולתרומה עד ג' ב' של אצבעות והיינו דתני בה סתם עד הפ' בכולהו ולא הוצרך לפ' והחמירו בחולין יותר מבתרומה שהיא עיקר כדי שלא יזלזלו בנט"י ועשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ובירושלמי דמס' ברכות נמי החמירו בחולין יותר מבתרומה דגרסי' התם בשם רב נט"י לתרומה עד הפרק ולחולין עד קשרי אצבעותיו וליכא למימר עד הפרק של סוף פיסת היד דהא ליכא מאן דמחזיק שיעורא דתרומה כשיעורא דקידוש ידים. אלא על כרחך עד פרק שני קאמר ומיקל הוא בתרומה יותר מבחולין כתנא דמתני'. וכן מצינו בשמעתין שמקילין בתרומה יותר מחולין כתנא דמתני' וכן מצינו בשמעתין שמקילין בתרומה יותר מחולין שהותירו מפה לאוכלו תרומה ולא התירו לאוכלו חולין מפני שהכהנים זריזין ואין לחוש שמא יגעו. ה"נ אין ליחוש שמא יזלזלו לשיעור הראוי להם ואינם צריכים לעשות סיג. אבל בנט"י דרבנן שיש מזלזלים בה אם אתה מעמידן על השיעור יבואו לזלזל לפעמים וימעטו ממנו ולכך הוסיפו עליו משום סרך אוכלי תרומה ליטול עד סוף פיצול האצבעות וכן הלכה. ושמואל אמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה היינו סוף אצבעותיו ולחומרא היינו דמחמיר בתרומה כחולין. וזה הפירש הנכון ועיקר לפי' גירסא זו ואין לנטות ממנו. מיהו מצינו בנוסחי הראשונה נוסחי אחרינא דגרסא מעיקרא תרומה והדר חולין ולפ"ז יהיה פי' כרבינו ז"ל שהוא ממעט והולך ויהיה הדין כפרש"י ז"ל שמיקל בחולין יותר. ור' אמי משום דהוי כהן היה מחמיר בתרומה:

אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה פרש"י ז"ל ומתנה עליהם לאכילה ובלבד שיזהר יפה שלא יטנפנו ושלא יטמאם ע"כ. ומורי היה אומר דה"ה דבעי' דלא להוי בהו היסח הדעת שהוא פוסל לאכילה. והא קיי"ל דלא חיישינן דילמא מסיח דעתיה בהפלגת זמן ליגע במידי דטומאה או טינופת ולאו אדעתיד. ואע"פ שאמרו תיכף לנטילה סעודה. התם בשלא התנה. ומה שאמרו בפסחים נטל ידיו לא יקדש מפני היסח הדעת הוא דהוי אמרו ליה והא אדחי' ליה בדוכתי. ואגב אורחיה שמעי' מהכא שהנוטל ידיו שלא לדעת אכילה אפילו לשעתא צריך לחזור וליטול ידיו לאכילה ומברך על נט"י דבנטילה קמייתא לא מצי אכיל והנוטל ידיו לאכילה יברך ענט"י ואח"כ נמלך ולא אכל עכשיו אין בכך כלום ואין מחייבין אותו לאכול כדי שלא תהא ברכתו לבטלה דהא מכיון שנטל ידיו גמרה לה ברכת הנטילה שעליה הוא מברך וההיא שעתא דעתו היה לאכול. וכן דנתי לפני מורי נר"ו והודה לדברי ומסתבר' דהלכת' כלישנא בתרא ואפילו שלא בשעת הדחק נוטל אדם שחרית ומתנה עליהם דהא לישנא בתרא אתי' כרב ועלי' סמכה. ומאי דקאמר רבינא לבני בקת' דערבו' אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו בצפרא ואתנו עלייהו כל יומא. לאו משום דדוקא דלהו אפשר למיעבד הכי אלא לאחרינא דאית להו מיא אלא משום דאינהו צריכי למילתא ויהיב להו עצה היכי עבדי. וכיון דלישנא בתרא כרב ונט"י דרבנן נקטי' כוותיה אע"ג דהוי לקולא. אבל ר"ת ז"ל פסק כלישנא קמא לחומרא ודלא כרב משום דאמרינן מים ראשונים האכילו בשר חזיר פי' שראוהו חבירו שלא נטל ידיו וסבר שהוא נכרי והאכילו בשר חזיר. וכתב בתוספות ובספר המצות כי הולכי דרכים כשעת הדחק. ואם אחר שהותנו נזדמנו להם מים לא יברך ענ"י והא דאמרי' במתני' דלעיל כל שחוצץ בטבילה חוץ בנט"י. איכא למידק דתניא בתוס' דמקוואות כל החוצץ בכלים חוצצין בנדה בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין. תרצו בתוס' כי שם מדבר לנגיעה דחולין שנעשה על טהרת תרומ'. אבל הכי מיירי לאכילת חולין. ואין בכלל זה צואה שתחת הציפורן כמו שהיו סבורים רבי' דההיא לא הוי חציצה לא בנט"י ולא בטבילה דעלמא ובהדיא תנן בפ"ט דמקוואות אלו חוצצין באדם בצק שתחת הציפורן וכו' שאין צואה שתחת הציפורן חוצץ. ומיהו איתא בתוס' דדוקא מה שהוא כנגד הבשר אבל מה שהוא שלא כנגד הבשר חוצץ כדקתני בתוספתא דמקוואות צואה שתחת הציפורן שלא כנדד הבשר והטיט והבצק שתחת הציפורן הרי אלו חוצצין ע"כ והטיט הזה הוא טיט היוצרים או של בנין שהוא מתדבק ומתהדק יפה תחת הציפורן כעין הבצק ולפיכך חוצץ אפי' כנגד הבשר. אבל צואה שתחת הציפורן כל שעה אדם נוטלה מפני שהיא מסרחת ומקפיד עליו וגם אינו מהודק יפה ולפיכך אינה חוצצת כנגד הבשר כך פי' התו' ומיהו אפי' בטיט ובצק וכן בצואה החוצצת אם כל כך מועט שאינו מקפיד עליו אינה חוצצת וכן כתב בספר המצות: ומי שידיו צבועות אם הוא אומן אינו חוצץ בטבילה ולא בנט"י דומה למה שאמרו שם רבב על בשרו חוצץ ואם הוא מוכר רבב אינו חוצץ: וכן הנשים שידיהן צבועו' באלחנ"ה להתיפו' אינו חוצץ וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשוב' כתו' בספ' התרומ' גלד מכה שהי' יבש אינו מקפיד ואינו חוצץ. וכן גלד שמצטער עליו אינו חוצץ אעפ"י שבטביל' רגילין להסי' הכל משום חומרא.

כל דבר שחוצץ לגוף בטבילה חוצץ בנטילת ידים לתרומה ולחלין ולקדוש ידים ורגלים שבמקדש:

מי שנטל שחרית והתנה עליהם לכל היום אינו צריך ליטול בכל סעודות היום ודוקא בששמר את ידיו ולא הסיח את דעתו מהם אבל הסיח את דעתו אין תנאו מועיל ואם לא התנה אע"פ ששמר את ידיו צריך לחזור וליטול אף במקום שהמים מצויים ויש מי שלא התיר בזו אלא במקום שאין המים מצויים בריוח ובלשון האמור כאן לרבינא וכן עקר:

בא"ד והוי קביעות דבכל מקום שהאחד מברך כו' כצ"ל:

בד"ה אמר רב ע"כ כו' ולא רצה לפרש בקונטרס דפרק דחולין הוא פרק ראשון כו' עכ"ל ומצינן נמי למימר דלכך לא רצה לפרש בקונט' כן משום דלא תקשה ברייתא לרב ששת כמו שהקשו התוס' לקמן לפי' ר"ת דלא ניחא ליה למימר שתים כמו ר"ת דלחומרא דקאמר שמואל היינו פרק דמקום קידוש דלא משמע כן מדקאמר ולא תימא ר' אמי משום דכהן הוא דמשום דכהן הוא אין להחמיר אלא עד פרק דמקום קידוש דבהכי יתיישב לפירושו ספר הזהיר דקאמר לשמואל לחולין כל היד ודו"ק:

בא"ד אלא דמשום דכהן הוא ורגיל בתרומה כו' עכ"ל לרווחא דמלתא כ"כ קושטא הוא דכהן היה דבלאו הכי נמי יכולין להחמיר אברייתא כדקאמר תלמודא דהא ר' מיישא כו' וכן צ"ל לרב ששת לפי תירוצם לפי' הקונ' שהחמיר אברייתא ודו"ק:

ד"ה וכל דבר שחוצץ בטבילה וכו' וי"ל דהכא איירי לאכילה וכו'. פירוש שנוטל ידיו לאכילה והתם איירי שנוטל ידיו כדי לנגוע בחולין:

ד"ה אמר רב עד כאן לחולין וכו' ור"ת פי' עד כאן לחולין פ"א כמו שפרישית לרב ששת כצ"ל ור"ל שר"ת מפרש ע"כ לחולין בדברי רב כמו שפירשו התוס' לרב ששת שר"ל פרק א' ושמואל אמר ע"כ לחולין ולתרומה ר"ל פרק ב' וא"כ צ"ל דרב ששת אמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומה לקולא פ"א אבל א"ל כמו שפירש הר' רבי אברהם וכו' ולפי' רבי אברהם צ"ל דברי רב ששת ע"ד שפירשו התוספות לפרש"י:

בא"ד וא"ל דקידוש ידים הוא עד בית השחי וכו' משמע דקידוש ידים ורגלים אין מגיעין עד קיבורת וכו'. נ"ל דר"ל דבשלמא כשפרק דקידוש ידים אינו מגיע עד הקיבורת פריך שפיר מתפילין משום דכיון דא"צ לקדש כ"א עד הפרק ש"מ דמפרק ולמעלה לא מקרי יד והא גבי תפילין וכו' ש"מ דאפילו הקיבורת נמי מקרי יד אבל אם פרק דקדוש ידים ורגלים מגיע עד בית השחי מאי פריך מתפילין דהקיבורת וכל מה שלמעלה עד בית השחי הכל נקרא יד אלא שמקום זה של היד הוא מקום תפילין שהוא כנגד הלב אבל אה"נ שגם למעלה ממנו עד בית השחי הכל נקרא יד שלא אמרה תורה שיניח התפילין במקום כלות היד וק"ל:

תוס' בד"ה אמר רב כו' קתני שלשים בפיסת היד כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה עד הפרק העליון כו' והזרוע. ר"ל הקנה:

בתוס' בד"ה אמר רב כו' לפי שאינו שוה כו'. לא מסתבר לחשבו באגודל לפרק ראשון ומחוסר פרק האמצעי דא"כ [בתרומה] בכל האצבעות עד חציין ובאגודל כל האצבע ובקידוש בשאר אצבעות עד חיבור אצבעות לגב היד ובאגודל עד חיבור היד לקנה וק"ל:

בא"ד ולא פליג אברייתא אלא משום דכהן הוא כו' . לרווחא כתבו כן דהא בר"ש נמי צ"ל [לפי תירוצם] שמחמיר מברייתא דלברייתא חולין עד פרק ראשון ולדידיה עד פרק האמצעי ולא מצינו שרב ששת היה כהן (ו) אבל שמואל היה כהן לכן לא אסתייע לו מלתא שיוסמך אף שהיה רבי מחזר לסומכו בהפועלים דאפשר מבית עלי היה כמו שאמרו מנין שאין נסמכין כו' ודוחק לומר דר"ש אפשר דס"ל נמי כברייתא חילוק בין חולין לתרומה ולא בא רק להקל ארב ושמואל בין חולין או תרומה א"צ יותר מעד פרק האמצעי ואה"נ דחולין סגי עד פרק ראשון:

בא"ד ור"ת פירש כו' . רוצה ליישב דלא פליגי בפירוש הברייתא ולכ"ע לחולין עד הפרק דברייתא ר"ל פרק ראשון גם משמע ליה סתמא עד הפרק ר"ל עד פרק ראשון דאם לא כן הו"ל לפרש א"כ מוכרח לומר דלשמואל לחומרא ר"ל עד פרק ג' ובא ר"ש להקל מדשמואל זהו עיקר הכרח ר"ת דאי משום דלא יפלגו בפירוש הברייתא יפרש כרש"י ולכ"ע פרק שני ולשמואל ע"כ פירוש חיבור היד לזרוע כמו קידוש ידים ור"ש להקל אדשמואל קאי כמו לפירושו דהשתא נמי ועוד שהרי רש"י ור"ת הם עצמן לא ביארו דברי ר"ש רק התוס' ביארו אליבא דכל אחד ואחד וק"ל. ואין לפקפק בפירוש ר"ת דהו"ל לפרש בע"א וכיש משבשין:

בא"ד והביא ראיה מספר הזהיר כו' לחולין כל היד כו'. ולא משמע ליה לפרש לחולין עד פרק ב' ולתרומה עד גב היד כו' וכפרש"י ולשמואל לחומרא היינו עד חיבור היד לקנה כמו קידוש כמו לפירוש ר"ת וק"ל:

בא"ד עד העצילה שקורין קודו כו' . בל"א עלינבויגין:

בא"ד שלשים בפיסת היד ששה בכל אצבע כו' . חשיב בזה שלא כסדר [לפי המובן לכאורה ששה כו' מלתא באנפי נפשיה] וצריך לראות שם אם ששה בכל אצבע הוא פירוש על ל' בפיסת היד:

בא"ד ומשני דאורייתא קיבורת כולה קידוש כו' הלכתא כו'. מלשון כולה משמע להו דקידוש ידים הוא הלכתא על פחות מכן:

בתוס' בד"ה נוטל אדם כו' דה"מ כשמתנה בשחרית. דהיינו כשנוטל שלא לצורך אכילה דומיא דנ"י שחרית מועיל תנאי וכ"ה בפסקי תוס' ומפורש יותר בש"ע בהג"ה בהלכות נטילת ידים:

תד"ה וכל. הקשה כו' דבתוספתא כו' ובחולין אין חוצצין כו'. לכאורה י"ל דבנטילה דוקא החמירו. והתוספתא מיירי בטבילה ואפי' בטבילת כל הגוף. ולא נצטרך לאוקמה בחולין שנעשו ע"ט תרומה:

תד"ה אמר. ושמואל כו' שוין לחומרא ולא פליג אברייתא כו'. כצ"ל:

שם אלא משום דכהן הוא כו'. במגילה (כב):

בא"ד אלא אדרב ושמואל דאמרי כו'. כצ"ל:

בא"ד וכן פי' בקונטרס בפ' הזרוע. ל"מ שם. ובמנחות (לז) הביאו שפי' כן גבי אוב וידעוני. גם שם ל"מ רק שפי' כן במתניתין (ר"ד סה) על הא דאיתא שם המדבר משחיו. אלא שעל מרפק שהוא העציל פרש"י בשבת (צב) במשנה שהוא אישיל"א וכן בערכין ר"פ האומר:

תד"ה נוטל. תימה כו'. לכאורה י"ל דהכא ר"ל שחרית קודם אכילה כמו שמצינו ב"ק (צב ב) פת שחרית. והוה כמו ברכת המוציא שאין להפסיק בינה לאכילה. ובאמצע הסעודה מותר להפסיק. וכן בברכת המצות:

רש"י ד"ה משום דכהן הוא ורגיל בתרומה כצ"ל:

תוס׳ ד"ה אמר רב וכו׳ הוא מקום חבור אצבעות. נ"ב כפרש״י וקאמר ר"ש דאין הפירוש כן אלא ע"כ בין לחולין כו׳ דאפילו לתרומה א"צ יותר מפרק שני. וע"כ ע"כ דתני בברייתא. הוא מעיקר הדין. ומאן דבעי לאחמורי אנפשי׳ כשמואל מ"מ לא יחמיר טפי מפרק שני. ואהא קאמר ר"ש ע"כ בין לחולין כו׳ ומאן דבעי להחמיר. משום דפרושא דברייתא לקולא הוא. דלחולין סגי בפ"א מדינא:

בא"ד ר"ת פירש ע"כ לחולין. נ״ב דבריו מעיקרא מקמי ר"ש מי כר"ש:

בא"ד ותרגום כל אצילי ידי דיחזקאל וכו׳ אין מגיע עד קיבורת כצ״ל:

ע"כ בין לחולין בין לתרומה ומסקנת הריף והרמב"ם דאמוראי החמירו עד מקום חבור היד עם הזרוע כמו קידוש ידים ורגלים ונלע"ד דהיינו לרבא לעיל דאמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך מוידיו לא שטף במים א"כ ידיו כתיב בקרא והיינו כמו יד דורחצו ידיהם ורגליהם דקידוש ידים ורגלים משא"כ לאביי דס"ל מצוה משום סרך תרומה ואין כאן רמז יד בקרא י"ל לא תקנו חכמים אצא עד הפרק חולין פרק שלו ותרומה פרק שלו:

והנה הרמב"ן מצא בירושלמי דרב ס"ל חולין עד קשרי אצבעותיו ותרומה עד הפרק וס"ל להחמיר בחולין טפי מבתרומה כמו שהחמרו במפה בחולין טפי מבתרומה והרשב"א טען עליו עיין בחי' רשב"א ובתה"א איך אפשר להחמיר בחולין טפי מבתרומה לענין שיעור יציבא בארעא וכו' בשלמא במפה משום דאוכלי חולין אינם זריזין כאוכלי תרומה אבל להחמיר בשיעור א"א אע"כ האי פרק דירושלמי היינו חבור היד עם הזרוע ובחולין רק עד קשרי אצבעותיו. ואני ראיתי בפנים בירושלמי ברכות פ' אלו דברים אחר שכ' שאכלו תרומה במפה מייתי פלוגתא לחד מ"ד נט"י לחולין ולא לתרומה ולחד מ"ד בין לחולין ובין לתרומה ופי' המפרש מהר"א פולדא ז"ל דרוצה נט"י לחולין ולא לתרומה דסגי במפה ולאידך מ"ד שניהם שוין לענין מפה ע"ש והדר מייתי הא דרב לחולין עד קשרי אצבעותיו ולתרומה עד הפרק ולולי דברי רמב"ן ורשב"א הנ"ל הייתי מפרש דרב דירושלמי ס"ל כמסקנת ש"ס דילן דעד חבור היד עם הזרוע צריך נט"י בין לחולין ובין לתרומה. אך הוא מיירי ממפה ואמר בתרומה מקילינן ודי שיטול עד הפרק והנותר יכרוך במפה ולחולין צריך ליטול עד קשרי אצבעותיו והנותר עד הזרוע יכרוך במפה:

נוטל אדם שתי ידיו שחרית כ' תוס' דוקא שחרית להסביר הב"ח ואוסיף נופך דודאי אי נטל ידיו לאכילה וברך ענט"י וסעד מיד ושוב שימר ידיו מטינף פשיטא דמהני אפי' תנאי אינו צריך. אך כשנוטל שלא לצורך סעודה אז א"א לברך על נט"י דאיך יברך אם לא אוכל והיכן נצטוה לנט"י בלי אכילה. ע"כ אינו מועיל אלא בשחרית דבלא"ה מברך ענט"י לנטילת שחרית ועוד שהיו ראוי לברך על נקיות ידים אלא מפני שנוסחא ענט"י כבר נתקנה לאכילה. א"כ אותה נטילה ואותה ברכה עולה לכל היום אבל לא נטילה אחרת. ובס' עצי אלמוגים רצה להביא ראי' לזה ממ"ש ב"י סי' קנ"ח בשם א"ח בשם הראב"ד נט"י ראשונים מצוה ואחרונים חובה ונפקא מיני' לאבטולו הני מקמי הני פי' בשבת בסעודה שחרית אין לו אלא או למים אחרונים דשחרית או לראשונים דסעודה שלישית יטול אחרונים לבהמ"ז דשחרית אע"ג דמבטל נט"י דלפני מזון דשלישית. ואי ס"ד יכול להתנות אפי' שלא בנטילת שחרית יטול מים אחרונים ויתנה דיועיל גם לסעודה שלישית אע"כ לא מהני תנאי אלא בנטילת שחרית אלו דבריו ז"ל ודפח"ח ומ"מ אין נראה ראי' דמשכחת לי' שאין לו מפה לכרוך ידיו והוא צריך להסיח דעתו משמירת ידיו כגון שנכנס לבה"כ ועושה צרכיו וכדומה ואין כאן ראי':

ומתנה עליהם כל היום כלו עיין תוס' ברכות נ"ב ע"ב תוס' ד"ה תיכף וכו' כיון דשני' במשנה לא צריך למתני' עכ"ל ודבריהם צ"ע דגם תיכף לסמיכה שחיטה שני' במשנה בזבחים ואמר עמתי הרב הגאון מ"ה אברהם בינגא ני' שהוא כעת אב"ד במדינת ווירבורג דנראה ט"ס בתוס' ושני במשנה צ"ל שר"י במתנה פי' דרב לטעמי' דס"ל במתנה דשחרית מותר אפי בלי דוחק וא"כ רב דחשיב ג' תכיפות לא פסיקא לי' למתני תיכף לנט"י סעודה דהרי משכחת בנוטל שחרית ומתנה עליהם דלא בעי תיכף לנטילה סעודה ע"כ לא פסיקא לי' ונכון הוא. והנה צ"ל הא דמים ראשונים האכילו בשר חזיר ואיך לא חשש החנוני שמא זה נטל שחרית והתנה עליהם ולמ"ש תוס' דביש מים מוכנים לפנינו צריך לחזור וליטול י"ל שהי' מים סמוכים לו ולא נטל ידיו ולתי' קמא דתוס' צ"ל שראה ידיו מטונפת ונגע במקום מטונף דלא מהני תנאי אלא בשומר ידיו ומשו"ה האכילוהו דבר איסור:

כל היום כלו. כ' רשב"א מדבעי תנאי ש"מ נט"י לחולין בעי כוונה דמשום סרך תרומה היא ותרומה בעי כוונה ולעיל ל"א ע"ב דמייתי רב דחולין לא בעי כוונה מפירות שנפלו לאמת המים ופשט מי שידיו טמאות דנטהרו ידיו בלא כוונה התם לענין נגיעה דחולין ובידים תחלות שנכנסו לבית המנוגע כדלעיל ל"ג ע"ב אבל ידים לאכילה בעי כוונה כמו תרומה דמשום סרך תרומה ניתקן. והקשה ב"י וכן יש"ש מחגיגה י"ח ע"ב דתי' ר"נ כאן לחולין כאן למעשר ולא משני אידי ואידי לחולין כאן לנגיעה ובידים תחלות וכאן לאכילה וסתם ידים שהם שניות. ולכאורה אין זה ק' כל כך דעדיפא מיני' משני דידים תחלות לא שכיחא אבל יותר נלע"ד דלכאורה הרשב"א לא הי' צריך לזה הדוחק די"ל בודאי המשניות והברייתות שהקילו בשיעורא דחולין עד הפרק ותרומה עד פרק שלמטה ממנו ולא השוו גזירת סרך תרומה כתרומה עצמה. אינהו נמי ס"ל אפי' אכילת חולין לא בעי כוונה דאין להשוות גזירת סרך תרומה כתרומה עצמה. אך אמוראים בתראים שהשוו חולין לתרומה לחומרא ולא דפליגו אלא שהחמירו כמ"ש מהרש"א בשמעתין אינהו נמי השוו חולין לתרומה לענין כוונה ולק"מ ממתניתין דפירות שנפלו לאמת המים. ולא הוצרך רשב"א לזה הדוחק לחלק בין נגיעה לאכילה ולאוקמא בידים תחלות אלא לרב דלא החמיר ואוקמא אדינא עד כאן לתרומה וא"כ אי לאו דס"ל לרב דמעיקר הדין בעי נטילה לאכילת חולין כוונה לא הוה צריך תנאי שחרית אע"כ מעיקר הדין וא"כ ק' הא איהו גופי' מייתי דחולין לא בעי כוונה ממתניתין דפירות שנפלו לאמת המים והוצרך לדחוק ולחלק בין נגיעה לאכילה ובידים תחלות. אבל ר"נ בחגיגה כרבי' שמואל ס"ל דע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא שפיר י"ל דמדינא דברייתא חולין לא בעי כוונה ותנאי אפי' לאכילה ורק אמוראים האחרונים החמירו:

(קו ב תוספות) ד"ה אמר וכו' שפירש ה"ר אברהם דחולין עד פרק ג' וכו' ולתרומה וכו'.—כפירוש זה מוכח בירושלמי פ"ח ה"ב. אבל זה שפירש בקידוש ידים ורגלים עד העצילה אינו נכון מטעם שהוכיחו התוס' מערכין, וגם מוכח כן בירושלמי יבמות פי"ב ה"א. ועי' תוס' מנחות לז א ד"ה קיבורת.

עד הפרק. השני שבאמצע אצבעות דכיון דמשום סרך תרומה בעלמא הוא דיו אם נטל במה שנוגע במאכל דהיינו ראשי אצבעות: לתרומה עד הפרק. פרק השלישי והוא בגב היד: קידוש ידים ורגלים. מן הכיור: עד הפרק. העליון מקום חבור היד והזרוע: עד כאן לחולין. מראה היה בידו כמו שפירשתי: ושמואל אמר. פרק החולין והתרומה שוין ולחומרא בפרק השלישי והוא שבגב היד: משום דכהן הוא. ורגיל בתרומה לפיכך החמיר על עצמו להרגיל אף בחולין כן כדי שיהא רגיל בה: ומתנה. לאכילה ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם:

ליחלק וי''ל דה''ק ש''מ אין מזמנין על הפירות פירוש אין חובה לזמן על הפירות אפילו כשהן שלשה מדלא נתנו לו ואין חילוק בפירות בין ג' לב' ואכתי לא ידעינן אם יכול לזמן בשנים בפת או בפירות אפילו בג' או אסור כמ''ד אם רצו לזמן אין מזמנין אלא מדבריך כל חד וחד לחודיה שמע מינה דמצוה ליחלק דאם איתא דמותר לזמן לא היה מברך כל אחד לעצמו אלא היה מברך אחד לחברו ואומר נברך שאכלנו משלו כדי להוסיף שבח למקום ואכתי לא ידעינן אלא שבשנים אסור לומר נברך שאכלנו משלו אבל בלא נברך שמא יכול אחד לברך ולפטור חברו אבל מדתניא שנים שישבו מצוה ליחלק בד''א כו' אלמא דבשניהם יודעים לברך חייבים שניהם לברך וא''ת ומ''ש ברכה דבסוף דכל אחד מברך לעצמו מברכה דבתחלה דאחד מברך לכולן כדמוכח בכיצד מברכין (ברכות דף לט.) גבי תלמידי (דרב) דהוו יתבי קמיה דבר קפרא ואייתו קמייהו פרגיות כרוב ודורמסקין ונתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך ובסוף אלו דברים (שם דף נג.) תניא היו יושבים בבית המדרש הביאו מאור לפניהם בית הלל אומרים אחד מברך לכולן ובפרק כיצד מברכין (שם מב:) תנן גבי מוגמר דאחד מברך לכולן ויש לומר דשאני ברכה דלכתחלה שכל אחד מרויח באותה ברכה שע''י כן מותרין לאכול וליהנות לפיכך מצטרפין לה אבל בסוף שכבר אכלו לא מצטרפין והא דאמרינן בפרק כיצד מברכין (שם דף לז.) רבן גמליאל וזקנים שהיו מסובים בעליה ביריחו והביאו לפניהם כותבות ואכלום ונתן ר''ג רשות לר' עקיבא לברך וקפץ וברך ברכה אחת מעין ג' היינו משום דר''ג לטעמיה דחשיב להו כפת דקאמר התם כל שהוא מז' המינים רבן גמליאל אומר ג' ברכות ואע''ג דר' עקיבא כרבנן סבירא ליה דאמרי ברכה אחת מעין ג' לא בשביל להוציא כולם ברך אלא ברך לעצמו בקול רם להודיע להם דהלכה כרבנן ומה שאין אנו נוהגין עכשיו לברך בתחלה אחד לכולן אלא בפת לחודיה לפי שאין אנו קובעים עצמנו להסב על היין ועל הפירות ואפילו גבי פת תנן בכיצד מברכין (שם דף מב.) היו יושבין כל אחד מברך לעצמו היסבו אחד מברך לכולן וגבי יין פליגי התם בגמרא (דף מג.) רב ור' יוחנן דרב סבר לא מהניא ליה היסבה ואיכא דאמרי לא בעיא היסבה ור' יוחנן אמר מהניא ליה היסבה ומיהו צריך עיון דפשט המשנה משמע דמיירי בברכה דלכתחלה ובגמרא משמע דמיירי בברכה דבסוף גבי תלמידי דרב דאמרי ניכול לחמא אנהר דינק בתר דכריכו יתבי וקא מבעיא להו היסבו אין לא היסבו לא או דלמא כו' משמע דלכ''ע דברכה דלכתחלה הוה פשיטא להו דלא בעי היסבה דלא נסתפקו אלא לברכת המזון לבתר דכריכו ועוד דאי בברכה דלכתחלה פליגי רב ורבי יוחנן לרב מ''ש יין ממוגמר ואור דאחד מברך לכולן וי''ל משום דמוגמר ואור בא להם הנאה בבת אחת אבל קשה דבהדיא תנן התם בא להם יין לאחר המזון אחד מברך לכולם ואע''ג דאיכא למימר דשאני התם דמגו דמהניא היסבה לפת מהניא נמי ליין דהכי נמי משני התם כי פריך ליה לרב מברייתא דאורחין מ''מ הוה ליה לאקשויי טפי לרב ממתניתין ולשנויי הכי אלא להכי לא פריך ליה ממתניתין דעל כרחך איירי בברכה דמתחלה דומיא דיין שבתוך המזון אבל ברייתא ע''כ איירי בברכה דבסוף מדבעי היסבה ולפי זה בברכה דלכתחלה לא בעי לאקבועי דוכתא לא בפת ולא בשאר דברים ובברכה דבסוף בעי לאקבועי דוכתא בין בפת בין בשאר דברים דהלכה כרבי יוחנן ומיהו יש ליישב כולה מלתא בברכה דבתחלה והא דפריך לרב מברייתא ולא ממתניתין משום דמברייתא פריך לתרי לישני דרב ומה שלא נסתפקו תלמידי דרב עד אחר המזון לפי שבתחלה לא באו בבת אחת לנהר דינק אלא היו מתקבצין שם ליסע משם בבת אחת וכל אחד שהיה מגיע שם היה יושב ואוכל והיה מברך לעצמו והא דמייתי שם ראיה ממתניתין דמיירי בברכה דלכתחלה אע''ג דברכת המזון בשנים מצוה ליחלק ודבתחלה אחד מברך לחבירו מ''מ מייתי ראיה דכי אמרי ניזול וניכול נהמא בדוכתא פלוני כהיסבה דמיא והוי קביעות ובכל מקום שהאחד מברך לכולם בין ברכה ראשונה בין ברכה אחרונה אין מברך אחד לכולם עד דקביעי: וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים לחולין. הקשה הרב ר' אברהם בן הרב ר' משה דבתוספתא דמקוואות תניא בפרק ז' כל החוצץ בכלים חוצץ בנדה ובגר בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין והכא קאמר דחוצצין וי''ל דהכא איירי לאכילה כדמוכח כוליה שמעתא והחמירו באכילה כמו בטבילה והתם בנגיעה ואיירי אף בחולין שנעשו על טהרת תרומה דלא החמירו וצריך ליזהר בשעת נטילה מטיט ובצק שתחת הצפורן דחוצצין בטבילה כדתנן במסכת מקואות (פ''ט מ''ב) וכל דבר שחוצץ בטבילה צריך כמו כן ליזהר בנטילה לאכילה אבל במיעוט שאינו מקפיד אין לחוש דבטבילה נמי אינו חוצץ כדאמרינן בפ''ק דעירובין (דף ד:): אמר רב עד כאן לחולין ועד כאן לתרומה. כדקתני בברייתא לחולין עד הפרק לתרומה עד הפרק כו' והיה מראה רב בידיו ופירש בקונטרס דעד הפרק לחולין הוא פרק ב' שבאמצע אצבעות ולתרומה עד הפרק שבגב היד ובקדוש ידים עד הפרק העליון מקום חבור היד והזרוע ולא רצה לפרש בקונטרס דפרק דחולין הוא פרק ראשון שבראש האצבעות לפי שאינו שוה בכל האצבעות כמו באגודל אבל פרק האמצעי שוה בכולם ושמואל אמר דפרק דחולין ודתרומה שוין לחומרא ולא פליג אברייתא אלא משום דכהן הוא ורגיל בתרומה לכך החמיר על עצמו להרגיל אף בחולין אבל לרב ששת קשה דאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא וי''ל דרב ששת מפרש הברייתא בפרק הראשון שבראש אצבעות לחולין ושני לתרומה שהוא פרק אמצעי ולא להקל על הברייתא קאמר אלא אדרב ושמואל דאמרי דפרק דתרומה הוא מקום חבור אצבעות ותפיסת היד ור''ת פירש ע''כ לחולין פרק ראשון כמו שפירש רב ששת ולפירוש זה קשה ברייתא לרב ששת דלפירושו צריך לומר דלרב ששת דחולין ותרומה בפרק ראשון לקולא ומיהו יש לדחות דלשמואל לחומרא היינו פרק שבגב היד כמו קדוש ידים ובא רב ששת להקל משמואל אבל אין לפרש כמו שפירש הרב ר' אברהם דחולין עד פרק שלישי דאצבעות ולתרומה כל פיסת היד פירוש עד הקנה ולקדוש ידים עד העצילה שקורין קוד''א בלע''ז והביא ראיה מספר הזהיר שכתוב שם אמר שמואל לחולין כל היד ואי אפשר לומר כן מדתניא בפרק האומר משקלי עלי (ערכין יט:) משקל ידי ומשקל רגלי עלי ר' יהודה אומר ממלא אדם חבית ומכניס ידו עד העציל וברגל עד הארכובה ופריך וביד עד העציל ורמינהו קדוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק ומשני דאורייתא עד הפרק בנדרים הלך אחר לשון בני אדם אלמא אין קדוש ידים עד העציל ומיהו יתכן פירושו לפי מה שמפרש שם דעציל היינו אישיל''א והוא בית השחי מקום חבור הזרוע והכתף וכן פירש בקונטרס בפרק הזרוע (לקמן קלד:) אבל קשה לר''ת דאמר בזבחים (דף יח:) ולא יחגרו ביזע אין חוגרין במקום שמזיעין לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם אלא כנגד אצילי ידיהם והיינו כנגד קוד''א ששם דרך לחגור דאי במקום שחי אדרבה הוא מקום זיעה יותר ועוד דמה שייך לומר ולא למעלה דלמעלה הוי צואר ואיך יחגרו שם ועוד דבערכין (דף יט:) קאמר ביד עד העציל וברגל עד הארכובה משמע דעציל באמצע היד כמו הארכובה באמצע. הרגל ועוד דבאהלות (פ''א מ''ח) כשמונה רמ''ח אברים קתני ל' בפיסת היד ששה בכל אצבע שנים בקנה ושנים במרפק אחד בזרוע וארבעה בכתף משמע דמרפק הוא קוד''א שכן הוא הסדר ומרפק ועציל הכל אחד דהא בערכין (דף יט.) קתני ר' יהודה במתניתין דהתם מכניס ידו עד מרפקו ותרגום כל אצילי ידים דיחזקאל (יג) כל מרפוקי ידיא ואין לפרש דקידוש ידים הוא עד בית השחי דהיינו עד הכתף דהא פריך בערכין ודאורייתא עד הפרק והא גבי תפילין כתיב ידך ותני דבי מנשה ידך זו קיבורת ומשני דאורייתא קיבורת כו' קידוש ידים ורגלים הלכתא גמירי לה משמע דפרק דקידוש ידים ורגלים אין מגיע עד קיבורת וקיבורת מפרש רבינו תם קבוצת בשר שבזרוע כמו (ב''ב דף ה.) קיבורא דאהינא שהוא לשון קבוצת תמרים: נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום. תימה דאמרינן בערבי פסחים (דף קו:) הנוטל ידיו לא יקדש משום דקידוש מפסיק בין נטילת ידים לסעודה ואמר בפרק אלו דברים (ברכות נב:) ב''ה אומרים מוזגין כוס ואח''כ נוטלין משום דתיכף לנטילת ידים סעודה והשתא הא מועיל תנאי אפילו כל היום ואומר ר''ת דהני מילי כשמתנה שחרית ועוד י''ל דאע''ג דמועיל תנאי לרב אף שלא בשעת הדחק היינו אם אין מים בסמוך לו אי נמי יש לו וצריך לדברים אחרים:

חולין קו ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף קו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד