חולין קז ע"א

פַּקְּתָא דַּעֲרָבוֹת כְּגוֹן אַתּוּן דְּלָא שְׁכִיחִי לְכוּ מַיָּא מְשׁוּ יְדַיְיכוּ מִצַּפְרָא וְאַתְנוֹ עֲלַיְיהוּ {לכולא}<לְכוּלֵּהּ> יוֹמָא אִיכָּא דְּאָמְרִי בִּשְׁעַת הַדְּחָק אִין שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק לָא וּפְלִיגָא דְּרַב וְאִיכָּא דְּאָמְרִי אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק נָמֵי וְהַיְינוּ דְּרַב
אָמַר רַב פָּפָּא הַאי אֲרִיתָּא דְּדַלָּאֵי אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם דְּלָא אָתוּ מִכֹּחַ גַּבְרָא וְאִי מְקָרַב לְגַבֵּי דַּוְלָא דְּקָאָתוּ מִכֹּחַ גַּבְרָא נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם
וְאִי בְּזִיעַ דַּוְלָא בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה מֵילָף לָיְיפִי וּמְטַבֵּיל בָּהּ אֶת הַיָּדַיִם וְאָמַר רָבָא כְּלִי שֶׁנִּיקַּב בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם
וְאָמַר רָבָא כְּלִי שֶׁאֵין בּוֹ רְבִיעִית אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם אִינִי וְהָאָמַר רָבָא כְּלִי שֶׁאֵין מַחְזִיק רְבִיעִית אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם הָא מַחְזִיק אַף עַל גַּב דְּלֵית בֵּיהּ
לָא קַשְׁיָא הָא לְחַד הָא לִתְרֵי דְּתַנְיָא מֵי רְבִיעִית נוֹטְלִין לַיָּדַיִם לְאֶחָד וַאֲפִילּוּ לִשְׁנַיִם
אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְאַמֵּימָר קָפְדִיתוּ אַמָּנָא אֲמַר לֵיהּ אִין אַחֲזוּתָא אֲמַר לֵיהּ אִין אַשִּׁיעוּרָא אֲמַר לֵיהּ אִין
אִיכָּא דְּאָמְרִי הָכִי אֲמַר לֵיהּ אַמָּנָא וְאַחֲזוּתָא קָפְדִינַן אַשִּׁיעוּרָא לָא קָפְדִינַן דְּתַנְיָא מֵי רְבִיעִית נוֹטְלִין לַיָּדַיִם לְאֶחָד וַאֲפִילּוּ לִשְׁנַיִם
וְלָא הִיא שָׁאנֵי הָתָם מִשּׁוּם דְּקָאָתוּ מִשְּׁיָרֵי טׇהֳרָה
אַתְקֵין רַב יַעֲקֹב מִנְּהַר פְּקוֹד נַטְלָא בַּת רְבִיעֵתָא אַתְקֵין רַב אָשֵׁי בְּהוּצָל כּוּזָא בַּת רְבִיעֵתָא
וְאָמַר רָבָא מְגוּפַת חָבִית שֶׁתִּקְּנָהּ נוֹטְלִין מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם תַּנְיָא נָמֵי הָכִי מְגוּפַת חָבִית שֶׁתִּקְּנָהּ נוֹטְלִין מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם חֵמֶת וּכְפִישָׁה שֶׁתִּקְּנָן נוֹטְלִין מֵהֶם לַיָּדַיִם שַׂק וְקוּפָּה אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבְּלִים אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם לַיָּדַיִם
אִיבַּעְיָא לְהוּ מַהוּ לֶאֱכוֹל בְּמַפָּה מִי חָיְישִׁינַן דִּלְמָא נָגַע אוֹ לָא
תָּא שְׁמַע וּכְשֶׁנָּתְנוּ לוֹ לְרַבִּי צָדוֹק אוֹכֶל פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה נוֹטְלוֹ בְּמַפָּה וְאוֹכְלוֹ חוּץ לַסּוּכָּה וְאֵין מְבָרֵךְ אַחֲרָיו מַאי לָאו הָא כְּבֵיצָה בָּעֵי נְטִילַת יָדַיִם
דִּלְמָא הָא כְּבֵיצָה בָּעֵי סוּכָּה וּבָעֵי בְּרָכָה
תָּא שְׁמַע דִּשְׁמוּאֵל אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב דְּקָאָכֵיל בְּמַפָּה אֲמַר לֵיהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קז - א

אמר להו רבי אבינא לבני פקתא דערבות [הבקעה של המדינה ששמה ערבות], שהמים לא היו מצויים שם באותה מדינה.

כגון אתון, אתם, דלא שכיחי לכו מיא, שאין לכם מספיק מים, משו ידייכו טלו את ידיכם מצפרא, מהבקר, ואתנו עלייהו לכולא יומא ותתנו שהנטילה של הבוקר תועיל לכם לכל היום, כך שלא תצטרכו ליטול ידיכם במשך היום.

איכא דאמרי: דוקא בשעת הדחק - אין, מותר להתנות. אבל שלא בשעת הדחק וכגון במקום שמצויים מים לא מועיל תנאי.

ופליגא רבי אבינא חולק על דרב, שהתיר בכל אופן להתנות, ואפילו שלא בשעת הדחק.

ואיכא דאמרי: אפילו שלא בשעת הדחק נמי התיר רבי אבינא להתנות, והיינו דרב. ^[26] וזה שאמר רבי אבינא את דבריו לבני פקתא דערבות עצה טובה הוא השמיע להם, כיון שהמים לא היו מצויים אצלם].

דרכם של משקי השדות היתה לשאוב מים מן היאורים בדליים ולשפוך את המים מהדליים לתוך צינורות, ומשם היו המים זורמים אל השדות, להשקותם.

אמר רב פפא: האי אריתא, צינור שמוביל מים מן היאור דדלאי ששאבו מים מן היאור בדלי, ושפכו אותם מהדלי לתוך הצינור - אין נוטלין ממנו לידים. אין מכניסין את הידים לתוך הצינור כדי שהמים יעברו על הידים ויחשב לו הדבר כנטילת ידים, כיון דלא אתו המים על ידיו מכח גברא ^[27] אלא הם זורמים ובאים מאליהם, שהרי הוא נוטל ידיו במקום מרוחק מהאדם השופך, ונמצא שכבר נגמר כוחו של האדם. ולנטילת ידים בעינן כח גברא.

[וטבילת ידים גם כן אין כאן, שאין כאן שעור מקוה במים שבצינור].

ואי מיקרב לגבי דולא ואם מניח הנוטל את ידיו סמוך למקום שפיכת המים מהדלי לצינור, דקאתו שאז באים המים על ידיו מכח גברא - נוטלין ממנו לידים שיש כאן נטילת ידים שבאה מכח גברא, דהיינו מכח השופך את המים לצינור.

ואי בזיע דולא בכונס משקה, שיש נקב בדלי שבו שואבים את המים מהיאור, וגודלו של הנקב הוא בשיעור של "כונס משקה" [דהיינו, שאם ישקעו את הדלי ביאור יכנסו מים מהיאור לתוך הדלי דרך החור], ובאותה שעה ששופך את המים מהדלי לצינור מקלחים המים שבדלי בקילוח [שהוא ניכר] אל היאור דרך אותו נקב - מילף לייפי.

נעשים המים שבצינור מחוברים למים שביאור באמצעות המים הנשפכים מהנקב שבדלי, ומטביל בה בצינור את הידים, כמו שיכול להטביל ביאור עצמו.

[ואף על פי שתמיד צריך לעירוב מקואות נקב בשיעור של שפופרת הנוד. כאן מספיק חיבור קטן, שאין זו טבילה גמורה]. ^[28] ואמר רבא: כלי שניקב, וגודלו של הנקב הוא בכונס משקה [שמשקה יכול להכנס מבחוץ דרך סדק הנקב] - אין נוטלין ממנו לידים. שאין לו שם כלי, ורבנן תקנו שתהיה נטילת הידים בכלי דוקא.

ואמר רבא: כלי שאין בו כמות של רביעית מים - אין נוטלין ממנו לידים.

והוינן בה: איני, והאמר רבא: כלי שאין מחזיק בית הקבול שלו רביעית מים - אין נוטלין ממנו לידים. ומשמע, הא אם הכלי מחזיק רביעית, אף על גב דלית ביה כעת רביעית נוטלים ממנו. ומשמע שלא צריך רביעית מים לנטילת ידים, אלא מספיק שהכלי יוכל להחזיק רביעית.

ומשנינן: לא קשיא. הא שמשמע שצריך רביעית מים היינו לחד גברא הבא ליטול ידיו. והא שמשמע שלא צריך רביעית מים היינו לתרי אנשים.

והיינו, שהיה בכלי רביעית מים ונטל כבר אדם אחד מהכלי. ולכן, אף על גב שבזמן נטילת השני לא היו כבר בכלי רביעית מים, מועיל, הואיל ואותם שיירי המים שנשארו בכלי באו מכלי שהיה בו רביעית מים, וגם מתחילה כוונו ליטול אחד אחרי השני.

[ויש מפרשים שמדובר באופן שלא פסק הקלוח של הראשון. דהיינו, שהשני שם את ידיו מתחת ידי הראשון והקילוח של הראשון ממשיך, ונוטל את ידיו של השני].

דתנן במסכת ידים: מי רביעית - נוטלין מהם לידים לאחד, ואפילו לשנים. ומשמע שרביעית מועילה לשני אנשים הנוטלים את ידיהם.

אמר ליה רב ששת לאמימר: האם קפדיתו אמנא? האם אתם מקפידים על כלי שלם לנטילת ידים?

אמר ליה אמימר: אין!

אחזותא - האם אתם מקפידים שיהיה למים מראה מים, שלא ישתנה מראיהם?

אמר ליה אמימר: אין!

אשיעורא - האם אתם מקפידים על שעור רביעית לנטילת ידים? אמר ליה אמימר אין!

איכא דאמרי, הכי אמר ליה אמימר:

אמנא ואחזותא, על כלי כשר ועל מראה מים, אכן קפדינן. אבל אשיעורא על שעור רביעית - לא קפדינן!

דתנן: מי רביעית נוטלין לידים לאחד, ואפילו לשנים. ומשמע שלא צריך רביעית מים, שהרי לשני הנוטל את ידיו אין רביעית מים.

ודחינן: ולא היא! אין ראיה מהברייתא. כי שאני התם, זה שהכשירה הברייתא רביעית אפילו לשנים, משום דקאתו מימיו של השני משירי טהרה. כיון שבתחילה היה בכלי רביעית, מספיק בזה אפילו לנוטל השני, ואפילו שאין לו רביעית. אבל לכתחילה, כשבא אחד ליטול ידיו מכלי, ודאי צריך רביעית מים בכלי.

אתקין עשה רב יעקב מנהר פקוד, נטלא נטלה של זכוכית בת רביעתא. שהיה בה שעור של רביעית, והיה שומר אותה כדי שכל אדם שבא לעשות כלי לנטילת ידים יוכל למדוד את גודלו, ולבדוק האם יש בו רביעית, על ידי שישוה אותו לנטלה.

אתקין רב אשי בהוצל, כוזה נטלה העשויה מחרס בת רביעתא שהיה בה שעור של רביעית, כדי שיוכלו למדוד על ידה נטלות אחרות לשיעור רביעית.

ואמר רבא: מגופת חבית כסוי המכסה את החבית שתקנה, שחקק בצד הפנימי שלה שיהיה לה בית קבול ותוכל להחזיק רביעית מים - נוטלין ממנה לידים. שנחשבת היא ככלי לענין נטילת ידים. ואף על פי שבתחילתה לא נעשתה כדי להשתמש בצד הפנימי שלה, אלא נועדה לשמוש של סגירת החבית, מכל מקום, אחר שחקק בה היא נחשבת ככלי ונוטלין ממנה ידים.

[ויש מפרשים שמתחילה היה לה בית קבול אלא שלא היתה יכולה לעמוד על הקרקע בלי שיסמכו אותה על משהו אחר. ואחר כך תקנה שתוכל לעמוד אפילו בלי סמיכה].

תניא נמי הכי: מגופת חבית שתקנה - נוטלין ממנה לידים.

חמת וכפישה, נודות של עור שתקנן - נוטלין מהם לידים.

שק וקופה שסתמן אינם מיועדים לקבלת מים, הרי אף על פי שמקבלים מים, כגון שהם מרוחים בזפת, ואין המים נשפכים מהם, אין נוטלין מהם לידים! לפי שהם אינם עשויים לקבלת מים, ולכן אין להם תורת כלי לנטילת ידים.

איבעיא להו: מי שלא נטל ידיו - מהו לאכול במפה? מי חיישינן דלמא נגע, או לא חוששים?

האם יכול הוא לפרוש מפה על ידיו, כך שלא יגע באוכלים ויהיה מותר לו לאכול אפילו בלי נטילת ידים?

תא שמע: איתא במשנה בסוכה: וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה - נוטלו במפה ^[29] ואוכלו בלי ליטול ידים. ואוכלו חוץ לסוכה, שבפחות מכביצה אין חיוב סוכה שאין זו אכילת קבע. ואין מברך אחריו ברכת המזון. לפי שהוא סבר שצריך אכילה שיש בה שביעה.

ודייקינן: מאי לאו, מזה שאמרה המשנה "פחות מכביצה" משמע, הא אם היה אוכל כביצה - בעי נטילת ידים. ומשמע שלא מספיק בכריכת מפה על ידיו, [וזה שכרך את ידיו במפה כשאכל פחות מכביצה, משום נקיות עשה כך].

ודחינן: דלמא זה שאמרה המשנה פחות מכביצה, אין זה כדי להשמיענו שאם היה אוכל כביצה היה נוטל את ידיו ולא כורך אותם במפה, אלא המשנה באה להשמיענו ולדייק: הא אם היה אוכל כביצה, בעי אכילה בסוכה, ובעי ברכה לאחריה.

תא שמע: דשמואל אשכחיה מצא לרב דקאכיל במפה [ובלי נטילת ידים].

הערות

^[26] ולהלכה פסק בשלחן ערוך סימן קס"ד סעיף א' שאפשר ליטול ידים בבוקר ולהתנות עליהם שיאכל כל היום ואפילו שלא בשעת הדחק וצריך להזהר שלא להסיח דעת מהם ולא לטנפם על ידי נגיעה בזיעה או בצואה או במקומות המכוסים שבגוף. ובכל אופן אם כשרוצה לאכול יש לו מים, טוב שיחזור ויטול ידיו. וכתב המשנה ברורה שהיום נוהגים שלא סומכים על זה רק במקום צורך גדול שיודע שלא יהיה לו מים אחר כך וכן כתב שילבש כפפות על ידיו כדי שלא יטנפם, וכל זה מועיל רק אם רוצה לאכול אחר זמן ויודע שלא יהיו מים. אבל אם רוצה לאכול עכשיו ונוטל ידיו ורוצה להפסיק בין הנטילה לאכילה, בזה אין היתר. ורק אם נוטל ידיו בבוקר לצורך נטילת ידים של שחרית, או כשיוצא מבית הכסא, או אפילו כשנוטל ידיו לסעודה בביתו ורוצה שתעלה נטילה זו גם לסעודה שיאכל עוד כמה שעות בדרך, במקום שאין מים, באלו מועילה הנטילה גם לאחר זמן. וכשנוטל ידיו באופן זה בבוקר או אחר בית הכסא לצורך אכילה במשך היום, צריך להזהר לטול ידיו כדין נטילת ידים לסעודה מכלי שלם, ומרביעית מים, ומכח גברא. ורק ברכת על נטילת ידים לא יברך, כיון שאינו עומד לאכול עכשיו. וכתב החזון איש אורח חיים סימן כ"ד אות ל' שיכול ליטול נטילה זו לצורך אכילה במשך היום אפילו אם לא נכנס לבית הכסא. וכתב עוד, שהיוצא לדרך יכול ליטול ולהתנות שתועיל לו לאחר מכן [ולא יברך על נטילת ידיים]. ואין צריך ליטול בבית ולהתחיל לאכול עם כוונה להמשיך בדרך.

^[27] הראשונים מקשים, הרי אין כאן נטילה מכלי ותירץ רבינו יונה שרצתה הגמרא להשמיע החידוש של הסיפא שאם הוא קרוב לדולה, זה נחשב גם כח גברא וכן נחשב זה גם לנטילה מכלי כיון שביד הדולה היה כלי כשר לנטילה, ולענין הלכה דעת התוספות היא, שפוסקים כסוגייתנו שצריך כח גברא. ודעת בעל הלכות גדולות והרשב"א שלא צריך כח גברא. ודעת הרמב"ם הלכות ברכות [ו הי"ג והי"ד] שלא צריך כח גברא, אבל צריך שיבואו המים מכח נתינה שמישהו שפך אותם, ואפילו שפיכת קוף כשירה. והקשה המגן אברהם סימן קנ"ט סעיף קטן כ"ד שבהלכות שחיטה ביורה דעה סימן ב' פסק השלחן ערוך ששחיטת קוף פסולה, ואילו בסימן זה לגבי נטילת ידים כתב בסעיף י"ב שאפשר לסמוך על המכשירים קוף. ותירץ רבי עקיבא איגר שדעת השולחן ערוך שנתינת קוף נחשבת למעשה נתינה, אולם לגבי שחיטה ישנו דין נוסף שצריך שיהיה 'בר זביחה' מי שמצווה במצות שחיטה ואפילו גוי פסול ולכן גם קוף שחיטתו פסולה. והקשה הזכרון שמואל סימן ע"א על תירוץ רבי עקיבא איגר. הרי דעת הרמב"ם (הלכות שחיטה פרק ד' הלכה י"א) שגוי שאינו עובד עבודה זרה כשר מדאורייתא לשחיטה ואין לדעת הרמב"ם דין שכל מי שאינו מצווה על זביחה שחיטתו פסולה. וראיה לכך שפסק בהלכות אבות הטומאות פרק ב' הלכה י' ששחיטת גוי מטמאה טומאת נבילות מדרבנן, ומשמע שמדאורייתא שחיטתו שחיטה כשירה וכתב הכסף משנה שאף ששחיטתו אסורה מדאורייתא בגוי שעובד עבודה זרה, אולם לגבי טומאת נבילות הועילה שחיטתו והבהמה לא תטמא כמו שחיטת טריפה שאפילו שאינה מתירה באכילה את הבשר אולם איננו מטמא טומאת נבילות. ואם כן כל האיסור שיש באכילת הבשר הוא מן הפסוק "וקרא לך ואכלת מזבחו", ובקוף לא שייך איסור זה. ומתרץ הזכרון שמואל שאם היינו אומרים שבשחיטה קוף כשר, אם כן גוי גם כן בהכרח היה כשר שהרי הוא לא יותר גרוע מקוף. ובהכרח, בפסוק שפוסל גוי משחיטה מוכח שגם קוף פסול ואין לדמות לנטילת ידים ששם אין פסוק וקוף יהיה כשר. הפרי מגדים באשל אברהם תירץ את הקושיא משחיטה לנטילת ידים, שלגבי שחיטה יש דין של 'כח גברא' מפני שכתוב בפסוק 'וזבחת', אולם לגבי נטילת ידים דעת הרמב"ם שמספיק כח נותן ולכן קוף כשר. ובדעת ההלכות גדולות שמתיר לשכשך ידיו בתוך כלי מים שמזה הוכיחו הראשונים שדעתו שלא צריך כח גברא. הריטב"א [בדיבור המתחיל ואין] כתב ששכשוך ידים בכלי נחשב כח גברא. ולמעשה פסק המשנה ברורה סימן קנ"ט סעיף קטן נ"ו שבשעת הדחק כשאין לו אפשרות אחרת ישכשך ידיו ולא יברך על נטילה זו ויאכל על ידי שיכרוך ידיו במפה וכשיהיה לו מים אחרים יחזור ויטול כדין ובלי ברכה.

^[28] בספר זכרון שמואל [מהגר"ש רוזובסקי זצ"ל] סימן פ' כתב שיש חילוק יסודי בין שיעור ארבעים סאה של מי גשמים מכונסים - מקוה, ובין שיעור ארבעים סאה שצריך בטבילת אדם במעין. שבמי גשמים כל זמן שאין שם ארבעים סאה, אין זה נחשב מקוה כלל לגבי טבילת אדם בתוכו. אולם במעין פחות מארבעים סאה אף שפסול לטבילת אדם, אולם בעצם הינו מקוה רק שיש דין נוסף שצורת הטבילה תהיה בתוך ארבעים סאה וכל זמן שאין ארבעים סאה, הטבילה לא היתה כדין, אבל המעין מצד עצמו כשר. עוד הביא שם בשם חידושי רבינו חיים הלוי [הלכות טומאת אוכלין פרק ז' הלכה ה'] שמחלק בדיני חיבור מקוואות. שאם החיבור הינו בין שני מקוואות שאין בכל אחד מהם ארבעים סאה ואנו צריכים לצרפם יחד שיהיו מקוה אחד של ארבעים סאה, בזה צריך חיבור חשוב שיהיו מעורבים יחד, ובזה צריך שיהיה ביניהם חור כשפופרת הנוד, אולם אם כל צורך החיבור הוא רק להכשיר מים שאובים לעשותם למי מקוה, על ידי השקה למי המקוה, בזה מספיק חיבור כל שהוא. ולפי זה מבאר הזכרון שמואל דברי רש"י לגבי אריתא דדלאי שאם יש נקב בדלי שנוטל ממנו, אפשר להטביל הידים בדלי, ולא צריך חור בגודל שפופרת הנוד כיון שטבילת ידים איננה טבילה גמורה, ודייק הזכרון שמואל שרש"י לא אומר 'כיון שנטילת ידים דרבנן הקילו בה' אלא רש"י מנמק כיון שאיננה טבילה גמורה וצריך הסבר מה כוונתו. ומבאר שלפי האמור לעיל מיושבים דברי רש"י, שאף ששיטת רש"י שלטבילת ידים במקוה צריך ארבעים סאה. אולם זה רק לגבי הדין האמור במקוה של מי גשמים שפחות מארבעים סאה אין בו דין מקוה כלל. אולם לגבי צורת הטבילה של הידים, בזה שונות ידים מטבילת אדם. שבטבילת אדם צריך שכל גופו יהיה בתוך ארבעים סאה, אולם בטבילת ידים מספיק שהידים יהיו בתוך רביעית, וכיון שכל הצורך בחיבור למקוה אינו כדי שיהיה נחשב שטובל בארבעים סאה, אלא רק לתת למים שבדלי דין טהרה, לכן לא צריך חיבור כשפופרת הנוד ומספיק חור שמטפטף מים, ובזה גם כתב ליישב שיטות הראשונים שסוברים שבמקוה צריך ארבעים סאה לטבילת ידים. מכל מקום במעיין מספיק רביעית לטבילת ידים, מפני שבמקוה, כפי שנתבאר כל זמן שאין בו ארבעים סאה, איננו מקוה כלל. אולם במעיין, גם כשאין בו ארבעים סאה, דינו כמעיין, אלא שלטבילת אדם יש דין נוסף, שצורת הטבילה תהיה בתוך ארבעים סאה, אבל לטבילת ידים, ששם אין דין זה, יכול לטבול ידיו במעין כל שהוא. ועיין עוד בהרחבה בחברותא למסכת מקואות, פרק ראשון. ולגבי "שיירי טהרה", דעת רש"י ותוס' והר"ש במסכת ידים [פרק א] שאם הראשון נטל ידיו מהכלי שיש בו רביעית, מועילה נטילה לאדם השני משיירי המים אפילו בפחות מרביעית. אך הראב"ד ורבינו יונה סוברים שלא מועילה נטילה משיירי טהרה, עד שיהיה בכלי רביעית. ואילו הרשב"א מחלק בין נטלו שניהם בבת אחת או בזה אחר זה בלי הפסק, שאז מועילה הנטילה לשניהם מרביעית אחת, לבין אם היה הפסק בנטילה בין הראשון לשני, שאז לא מועיל ליטול לשני משיירי טהרה. ועיין עוד בהרחבה בחברותא למסכת ידים פרק ראשון

^[29] כתב השלחן ערוך [אורח חיים סימן קנ"ח סעיף ב']: יש מי שאומר, שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה יטול ידיו ולא יברך. וטעם דעה זו כתב הבית יוסף משום שמן התורה אוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה. ותוספות במסכת סוכה [כו ב] חולקים וסוברים שאף פחות מכביצה מקבל טומאה ורק אחרים אינו יכול לטמא כשהוא פחות מכביצה. ולדעת התוספות צריך נטילה אף לפחות מכביצה, ולשיטת התוספות קשה מסוגייתנו שמבואר שרבי צדוק אכל פחות מכביצה בלי נטילת ידים והגמרא מדייקת ומוכיחה מזה שכביצה צריך נטילת ידים. ותירצו התוספות שרבי צדוק היה כהן והותר לו לאכול בלי נטילת ידים ועל ידי כריכת ידיו במפה וכמבואר בגמרא להלן בעמוד ב' שכהנים זריזים הם והתירו להם אכילה על ידי מפה. ועל פחות מכזית כתב השלחן ערוך בסעיף ג' יש מי שאומר שאין צריך נטילה. וכתב המגן אברהם שמקור דין זה הוא בספר הרוקח, ונפלה טעות ברוקח והיה כתוב כזית וצריך להיות כביצה. ולפי זה אין חילוק בין פחות מכזית ליותר מכזית, וכל זמן שזה פחות מכביצה נוטל ידיו בלי ברכה ואפילו פחות מכזית הדין כך, שצריך ליטול ידיו ולא יברך. וכתב הגר"א שם, שלענין הלכה, כל שאוכל כזית צריך לטול בברכה מפני שאפילו בכל שהוא מקבל טומאה. אלא שלא תקנו חכמים נטילה אלא אם צריך לברך אחר האכילה ברכת המזון, ולכן, בפחות מכזית שאין ברכה אחרונה לא תקנו נטילת ידים. וראיה לזה, שאם יהיה לו פירורי לחם רבים שאין באף אחד מהם בפני עצמו שיעור כזית, אם כן לא יצטרך נטילת ידים ומדוע הצטער רבי עקיבא בבית האסורים כשלא היה לו מים ליטול ידיו ולא רצה לאכול לחם בלי נטילת ידים, הרי יכול היה לחלק הלחם לפירורים פחות מכזית, אלא מוכח מזה שאפילו על פחות מכזית חייבים לטול, אם בסך הכל יאכל יותר מכזית ויתחייב בברכה אחרונה. ולענין הלכה הכריע המשנה ברורה סעיף קטן י' שאף על פחות מכזית יטול ידיו, ולא יברך עד שיאכל כביצה. ואם אוכל דבר שטיבולו במשקה, מוכיח המשנה ברורה שם סעיף קטן כ' מהטור בהלכות פסח שצריך לטול ידיו [וכנהוג בלי ברכה] אפילו על פחות מכזית. אולם באופן אחד מיקל המשנה ברורה בפחות מכזית, במי שאכל דבר חריף, ואוכל עמו לחם להחליש חריפותו, ובאופן זה אינו מברך על הלחם המוציא כיון שהוא טפל לדבר החריף, בזה אם אוכל פת פחות מכזית אין צריך לטול ידיו. ואם הוא כזית יטול ידיו ולא יברך אפילו אם הוא כביצה ויותר.

פקתא [בקעה] של ערבות, שלא היו מים מצויים שם: כגון אתון [אתם], דלא שכיחי לכו מיא [שאין מצויים לכם מים], משו ידייכו מצפרא, ואתנו עלייהו לכולא יומא [נטלו ידיכם מן הבוקר, והתנו עליהם לכל היום]. ומתוך הוראת ר' אבינא איכא דאמרי [יש שאומרים] שלדעתו בשעת הדחק (כגון במקום שלא מצוי בו מים, וכפקתא דערבות) — אין [כן] יש לנהוג כך, ואולם בשלא בשעת הדחק — לא נוהגים כן, ונמצא איפוא כי פליגא [חלוקה] שיטתו של ר' אבינא על שיטת רב שהתיר לנהוג כן בכל האופנים. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שר' אבינא הורה כן אפילו שלא בשעת הדחק נמי [גם כן], ונמצא איפוא כי היינו [זהו] כשיטתו של רב.

א ועוד בדיני נטילת ידים, אמר רב פפא: האי אריתא דדלאי [זו תעלת ההשקיה], שנהגו בהשקיית שדותיהם, שהיו מושכים מים מן הנהר באמצעות תעלות המובילות את המים אל השדות, ואת המים מן הנהר אל התעלות היו דולים בדליים — אין נוטלין ממנו (ממימי התעלה) לידים, וטעם הדבר: משום שהמים הללו לא אתו [אינם באים] מכח גברא [אדם], אלא מזרימת המים שבצינור. ואולם אי מיקרב לגבי דולא [אם קרוב הנוטל ידיו אצל הדלי], ובאופן דקאתו [שבאים] המים על ידיו מכח גברא [האדם] הדולה מן הנהר נוטלין ממנו לידים.

ואי בזיע דולא [ואם מנוקב הדלי] בו נשאבים המים מן הנהר, בשיעור שבכדי כונס משקה (שאם יונח הכלי על הנהר, חודרים לתוכו מים), ובשעה שדולה מים מהנהר בדלי זה, מילף לייפי [דבוקים, מחוברים] המים שבדלי אל מי הנהר, שחלק מהם שב לאחור אל הנהר — המים שבדלי נחשבים כמחוברים למי הנהר, ולכך מטביל בה את הידים. אולם כלי שניקב בשיעור זה אינו כשר אלא לטבילת ידים, ואולם אין נוטלים ידים מכלי שכזה, שכן אין הוא נחשב עוד כ"כלי", שכך אמר רבא: כלי שניקב בשיעור שהוא כונס משקה — אין נוטלין ממנו לידים.

ב ועוד בדין הכלי הראוי לנטילת ידים אמר רבא: כל כלי שאין בו מים בשיעור רביעית — אין נוטלין ממנו לידים. ושואלים על כך: איני [האמנם כן] הורה רבא, והאמר [והרי אמר] רבא כי כל כלי שאין בו נפח שיהא מחזיק (מכיל) רביעית מים — אין נוטלין ממנו לידים, ומכאן יש לדייק: כל כלי שאין בו שיעור כזה — איננו כשר לנטילה. הא [הרי] אם הוא מחזיק שיעור רביעית, אף על גב דלית ביה [אף על פי שאין בו] עכשיו רביעית מים הוא כשר לנטילה ממנו!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמר רבא שצריך שיהיה בכלי מים בשיעור רביעית — מדובר לענין נטילת ידים של חד [אחד], שכל הבא ליטול ידיו, צריך שיהיה בכלי שיעור זה. ואילו הא [זה] שאמר רבא שדי שיש בכלי שיעור רביעית, אף שאין בו רביעית מים בפועל — מדובר לענין נטילת ידים של תרי [שנים], שבתחילה היו בכלי זה מים בשיעור רביעית, ברם לאחר שהראשון נטל ידיו מכלי זה, לא נותרו בכלי מים בשיעור רביעית, ובכל זאת יצא השני ידי חובתו בנטילה מכלי זה, שכן המים הנותרים הינם כהמשכם של המים הראשונים שהיו ראויים לנטילה ("שיירי טהרה"). דתניא [שכן שנינו בדברי תנאים]: מי נטילה ששיעורם רביעית — נוטלין מהם לידים לאדם אחד, ואפילו לשנים.

ג ועוד בענין הכלי לנטילת ידים, אמר ליה [לו] רב ששת לאמימר בשאלה: האם קפדיתו אמנא [אתם מקפידים על הכלי] לנטילת ידים שיהיה שלם? אמר ליה [לו] בתשובה: אין [כן]. חזר ושאלו: האם מקפידים אתם אחזותא [על המראה] של המים, שיהיה מראם כמראה מים? אמר ליה [לו] אמימר: אין [כן]. הוסיף רב ששת ושאל: האם מקפידים אתם אשיעורא [על השיעור] של המים שיהיה רביעית, ולא פחות מכך? אמר ליה [לו] אמימר: אין [כן].

איכא דאמרי [יש שאומרים] באופן שונה את תשובת אמימר לרב ששת, שהכי [כך] אמר ליה [לו]: אמנא ואחזותא [על הכלי ועל המראה] — קפדינן [אנו מקפידים], ואולם אשיעורא [על השיעור] — לא קפדינן [אין אנו מקפידים]. דתניא [שכן שנינו בדברי חכמים]: מי רביעית נוטלין מהם לידים לאדם אחד, ואפילו לשנים. הרי שאין צורך ברביעית מים לכל אחד. ודוחים:

ולא היא, אין מכאן ראיה, כי שאני התם [שונה, מיוחד, שם] הדין, שאין צורך ברביעית מים לנוטל השני, משום דקאתו [שבאו] המים משירי טהרה. כיון שמתחילה היה בהם שיעור הראוי לטהרה.

ובענין נפח הכלי לנטילת ידים, נמסר כי אתקין [התקין] רב יעקב מנהר פקוד נטלא בת רביעתא [כלי נטילה העשוי זכוכית בן, שיש בו, שיעור רביעית]. וכן אתקין [התקין] רב אשי בעיר הוצל כוזא בת רביעתא [כלי נטילה העשוי חרס בן רביעית].

ד ועוד בדיני הכלי הראוי לנטילת ידים, אמר רבא: מגופת (מכסה) חבית שעמד אדם ותקנה (התקין אותה) שתשמש לנטילת ידים. שחקק בתוכה, כדי שתוכל המגופה לשמש כבית קיבול לרביעית מים — נוטלין ממנה לידים, אף שמעיקרה לא נועדה המגופה לשם כך. ותניא נמי הכי [שנויה ברייתא האומרת גם כן כך]: מגופת חבית שתקנה — נוטלין ממנה לידים. וכיוצא בדבר חמת וכפישה שהן נאדות של עור שתקנן שישמשו לנטילת ידים — נוטלין מהם לידים. שמעיקרם נועדו לשמש ככלים לנוזלים. ואולם שק וקופה, אף על פי שמקבלים, כלומר, שהם יכולים להכיל בתוכם מים — אין נוטלין מהם לידים. שכן אין עיקר תפקידם להכיל מים בתוכם, לפי שרובם אינם ראויים לכך.

ה למעלה התבררו דיני נטילת ידים. ובענין זה איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: מהו הדין, האם מותר לאכול פת במפה (פיסת בד, כמטלית) הנתונה על ידו, ובלי ליטול ידיים? וצדדי השאלה: מי חיישינן דלמא נגע [האם חוששים אנו שמא יגע] בידיו בפת, אף שנתונה עתה מפה עליהן. ולכך הריהו צריך נטילת ידים, אף באופן זה. או שמא לא חוששים לדבר זה, ודי בנתינת המפה על ידיו?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו: וכשנתנו לו לר' צדוק בחג הסוכות, אוכל ששיעורו הוא פחות מכביצה — היה נוטלו במפה שעל ידיו, והיה אוכלו חוץ לסוכה (שלדעתו אין אדם חייב בחג הסוכות באכילת אוכל בשיעור כזה דווקא בסוכה), ואין הוא מברך אחריו ברכת המזון, שאין זו אכילה שיש בה שביעה. ונדייק מכאן: מאי לאו [האם לא] נלמד מכאן כי הא [הרי] שאם היה אוכל בשיעור כביצה — בעי [צריך] היה נטילת ידים, אף שאכל במפה על ידיו.

ודוחים: אין זו ראיה, שכן דלמא [שמא] כך יש לדייק: הא [הרי] אם היה זה אוכל ששיעורו כביצה — בעי [צריך] לאוכלו דווקא בסוכה, ובעי [וצריך] לברך אחר אכילתו ברכה, ברכת המזון, אך אפשר לומר שניתן לאכול אותו במפה, ובלא נטילת ידים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שמסופר כי שמואל אשכחיה [מצא] את רב דקאכיל [שהוא אוכל] במפה על ידיו, ובלא נטילת ידים. אמר ליה [לו] שמואל לרב:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the valley of Aravot [pakta da’aravot], where there was a shortage of water: People such as you, for whom water is scarce, should wash your hands in the morning and stipulate with regard to them for the entire day. Some say that Rabbi Avina maintains that in exigent circumstances, yes, one should act in this manner, but when one is not in exigent circumstances, he should not do so. And according to this explanation, Rabbi Avina disagrees with the opinion of Rav, who permitted this practice to all. And some say that Rabbi Avina ruled that one may do so even when not in exigent circumstances, and Rabbi Avina’s opinion is identical to that of Rav.

Rav Pappa said: With regard to this irrigation channel [arita dedalla’ei], into which water is poured from a river using buckets, and which then transports the water to the fields, one may not wash his hands in it. The reason is that this water does not come from a person’s force, i.e., it is not poured on the hands by a direct act, as it moves by force of the current in the channel. But if one draws his hands near the bucket itself, in such a manner that the water poured on his hands comes from a person’s force before it begins to flow in the channel, then one may wash his hands with it.

And if the bucket in which the water is drawn from the river is perforated with a hole large enough to enable liquid to enter the vessel when it is placed in the river, the presence of this hole connects the water in the channel to the water in the river, as they touch through that hole. And therefore, one may immerse his hands in that channel as he would in the river itself. Yet the perforated bucket is invalid for the washing of the hands by pouring, since it is no longer considered a vessel. As Rava says: With regard to a vessel that is perforated with a hole large enough to enable liquid to enter, one may not wash his hands with it.

And Rava says: With regard to a vessel that does not have a quarter-log of water in it, one may not wash his hands with it. The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rava say: With regard to a vessel that cannot contain a quarter-log of water, one may not wash his hands with it. It may be consequently inferred that as long as the vessel can contain a quarter-log, one may use it even if it does not currently have a quarter-log in it.

The Gemara answers: This is not difficult; this former statement, requiring a quarter-log of actual water, is referring to washing for one person, whereas that latter statement, requiring only that the vessel have a capacity of a quarter-log, is referring to washing for two people. If a vessel originally contained a quarter-log of water, then even if less than that amount remains after one person has washed his hands, a second individual may use the remainder, which is considered fit based on the water’s original volume. As it is taught in a baraita: With a quarter-log of water, one may wash the hands of one individual, and even those of two.

Rav Sheshet said to Ameimar: Are you particular about the vessel used for washing hands, that it be wholly intact? Ameimar said to him: Yes. Rav Sheshet further inquired: Are you also particular about the appearance of the water, that it be normal? Ameimar again said to him: Yes. Rav Sheshet further asked: Are you particular about the measure of water, that it be no less than one quarter-log? Ameimar said to him: Yes.

Some say that this is what Ameimar said to him: We are particular about the wholeness of the vessel and about the water’s appearance, but we are not particular about the water’s measure, as it is taught in a baraita: With a quarter-log of water one may wash the hands of one individual, and even those of two. The baraita indicates that there is no need for a quarter-log for each individual.

The Gemara notes: And it is not so, i.e., one cannot derive from the baraita that the measure of water is immaterial. It is different there because there the water comes from the remainder of a measure initially sufficient for purity. If there was not initially a quarter-log, the water is unfit for even one person.

The Gemara relates: Rav Ya’akov from Nehar Pekod prepared a glass vessel that could contain a quarter-log of water for washing his hands. Rav Ashi in Huzal likewise prepared an earthenware vessel that could contain a quarter-log.

And Rava says: If one prepared the stopper of a barrel for use as a vessel by hollowing it out until it contained a quarter-log, one may wash his hands with it, even though it was not originally designated for this function. This ruling is also taught in a baraita: If one prepared the stopper of a barrel for this purpose, one may wash his hands with it. Likewise, with regard to a ḥemet and a kefisha, types of leather wineskins, that one prepared for this purpose, one may wash his hands with them, as they were initially designed to hold liquids. But with regard to a sack and a basket, even if they can contain water, one may not wash his hands with them, as no sack or basket is designed to hold water, and most cannot.

A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to eating with a cloth [mappa] on one’s hands, rather than washing them to purify them? Are we concerned that perhaps he will touch the food with his hands, or not?

The Gemara suggests: Come and hear proof from a mishna (Sukka 26b): And when they gave Rabbi Tzadok on the festival of Sukkot less than an egg-bulk of food, he took the food in a cloth, and he ate it outside the sukka, as he held one is not obligated to eat food of this amount in a sukka. And he did not recite a blessing after eating it, since less than an egg-bulk does not satisfy the verse: “And you shall eat and be satisfied and bless the Lord your God” (Deuteronomy 8:10). What, is it not to be inferred that consequently, if one eats an egg-bulk, it requires washing of the hands, even if one uses a cloth?

The Gemara rejects this: Perhaps one can conclude from that mishna only that consequently, if one eats an egg-bulk he needs to do so in a sukka and needs to recite a blessing after eating; but he can still use a cloth instead of washing his hands.

The Gemara suggests: Come and hear proof from an incident where Shmuel found Rav eating with a cloth rather than washing his hands, and Shmuel said to him:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לבני פקתא דערבות כו'. פקתא דערבות אין בו מים:

ואתנו עלייהו כולי יומא. אתנו דאימת שתרצו ביום תאכלו לחם על אותה נטילה:

בשעת הדחק אין. כלומר היכא דלא שכיחי מיא. האי אריתא דדלאי אין נוטלין כו' כיצד הם עושין דולין מן הבור וממלאין צינורות סביביו להשקות השדות וה"ק כשממלאין הצינורות אין נוטלין מצינורות ואין מטבילין בה ידים מי שהיו ידיו טמאות. ואי מקרב לגבי דוולא כו' כלומר כשהדולה שופך אי מקריב ידיו לגבי דוולא כו'. ואי בזיע דוולא בכונס משקה כו' כלומר אם נקוב דוולא כשממלא מן האריתא בכונס משקה:

מילף לייפי חשובין כמחוברין לאריתא ואף מטבילין:

כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים כלומר דלאו חשוב כלי:

ל"ק הא לחד הא לתרי כלומר לחד אע"ג דלית ביה לתרי אי אית ביה רביעית אין אי לא לא. קפדיתו אמנא כלומר דאי נקיב בכונס משקה (אין) [תו] לא נטליתו מיניה:

קפדיתו אחזותא שיהא להן מראה יפה:

קפדיתו אשיעורא שיהא בו רביעית:

ולא היא התם דקא אתו משירי טהרה. כלומר אם יש בו רביעית מתחלה נוטלין ממנו אפי' לשנים אע"ג דלא מטו לכל חד וחד אלא חצי רביעית דקא אתו משירי טהרה מרביעית אבל אם אין בו מתחלה אלא חצי רביעית או משהו פחות מרביעית כיון דמתחלה לא היה בם כדי טהרה אין נוטלין:

נטלא בת רביעית. כלומר כלי שמחזיק רביעית ליטול בה ידים. כוזא כלי חרש:

מגופת חבית שתיקנה (בו) [הוא] דבר שסותמין בו כלי חרש ותיקן המגופה עצמה. חמת וכפישה. חמת כלי עור הוא. כפישה שמתקנין למים. הסל והקופה. כלומר מפני שמנוקבין:

מהו לאכול במפה. כלומר [מי] שלא נטל ידיו מהו שיכרוך ידו במפה כדי שלא יגע בפת ויאכל מי חיישינן שמא יגע או לא:

נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה כלו' בלא נ"י אכלו והיכן הלכה זו במס' סוכה:

האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים. ואין מטבילין בה את הידים, אין מטבילין בה את הידים דהוי לה שאובין, כ' בה"ג בהלכות ברכות משמיה דרב אחא משבחא דהיכא דאיכא משיכלא דמיא שרי לימשך איניש ידיה בגוויה, (וממשיכין) [וממשינן] ומיכל, מדאיבעיא לן גבי קדוש ידים ורגלים במס' זבחים (כא, א) אי שייך ידיה בכיור אי הוי רחיצה או לא, ופשטינן דלא, משום דרחצו ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו, והתם הוא משום דכתיב ממנו, אבל בעלמא רחיצה היא, דאי לאו רחיצה תיפוק לי דבעינן ורחצו וליכא, ואם תאמר א"כ תקשי לן הא דאריתא דאמרינן אין מטבילין בה את הידים דשאובין הן. תירץ הרמב"ן ז"ל דהכא כיון שהיא בקרקע כעין הטבלה היא וטבילה שאובין ליכא, אבל מישך ידיה במנא נטילה היא, והיינו דקאמר רחיצה מיקרי ושפיר דמי. וכתוב שם בהלכות והיכא דקא מסגי על גב הנהר וליכא מנא בהדיא למשקל וממשא ידיה לא לישקול מיא בחדא ידיה ולממשיה לאידך ידא אלא לישכשינהו לתרוייהו בנהרא. וכ"כ רבותינו בעלי התוספות ז"ל ומברך על טבילת ידים, מידי דהוה אכל גופו שיכול לטבול שם.
ושמעתי מפי רבינו הרב ז"ל דלא מברכינן אלא על נטילת ידים, דהיכן צונו על טבילת ידים ,אבל על נטילת ידים צונו, ויש בכלל מאתים מנה, שמחמת חיוב נטילה שצונו אנו מטבילין בה עכשיו את הידים, ונראה עיקר, וכן מצאתי כתוב משם הגאונים זצ"ל.
עוד כתוב בתוס' משם ר"ת ז"ל דמותר ליטול ידו אחת מן הכלי ולשפוך ממנה לידו האחרת דכיון שתחילת הנטילה היה מן הכלי באחד מידיו, תו לא צריך, והכי משמע בתוס' דקתני התם אבל הנוטל והנותן לחבירו בחפניו ידיו טמאות שמתחילה לא נטל מן הכלי, משמע הא נטל תחילה מן הכלי שפיר דמי.

הא דאמרינן: מי רביעית ניטלים ידים לאחד ואפי' לשנים. ופרישנא דקא אתו משירי טהרה. איכא למידק, ה"ד, אי משו תרוייהו בחדא זימנא, מאי שירי טהרה איכא הכא דמאן מינייהו בתרא, ואי בזה אחר זה כי אתו מכח רביעית מאי הוי השתא מיהא ליכא רביעית. ויש לומר דמיירי בזה אחר זה ובלבד שלא יפסיק הקלוח, וקל הוא שהקילו בנטילה. וכן פירש הרמב"ן ז"ל ומשום דהוי נצוק חבור כדאמר לענין מקוה (מקואות פ"ז, מ"ו) כל זמן שרגליו של ראשון במים השני טהור, והיינו דקתני בסיפא בדוכתא רבי יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהן מרביעית, אלמא בזה אחר זה מיירי.
הא דאמרינן לעיל כל דבר שחוצץ (בנטיל') [בטבילת] הגוף חוצץ (בטבילת) [בנטילת] ידים לחולין. יש מי שאמר דצואה שתחת הצפורן חוצצת בין בטבילה בין בנ"י, מדתניא בתוס' דמסכת מקואות בפרק ארץ הכותים הטיט והבצק שתחת הצפורן הרי אלו חוצצין. אבל רבותינו בעלי התוס' ז"ל אמרו דלעולם אינו חוצץ לא בטבילת הגוף ולא בנ"י. וטעות הוא ביד מי שאמר כך, דהכי תנן בפ"ט דמס' מקואות (מ"א) אלו חוצצין באדם וכו' עד ובצק שתחת הצפורן, וטעמא דבצק משום שמהודק ודבק הרבה, אבל צואה כל שעה אדם נוטלה לפי שהיא מסרחת וכשהיא שם אינה מהודקת וא"א לה לחוץ. ותוס' דקתני הטיט והבצק היינו טיט של יוצרים או של בנאין שנדבק יפה כמו בצק ודומיא דבצק קתני, אבל צואה שאינה מהודקת לא.

מגופת חבית שתקנה. פירש רש"י ז"ל שעשה לה בית קבול. ולא נהירא לבעלי התוס' ז"ל דא"כ פשיטא דמהני, ופירשו שהם ז"ל שתקנה שעשה לה בית מושב שתשב שלא מסומכת, אבל לא היתה מחזקת רביעית כשתשב שלא מסומכת אין נוטלין ממנה לידים, ומכאן לכיסוי כוסות שאין יושבין שלא מסומכין שאין נוטלין ממנו לידים, דכי מחזיק בעינן, וזה אינו מחזיק רביעית. וכתבו בהלכות [גדולות] דהא דקפדינא אמנא דאסמכינון רבנן על מי חטאת, א"נ על קדוש ידים ורגלים דמקדש, דקתני (פרה פ"ה, מ"ה) אין ממלאין ואין מקדשים ואין מזין מי חטאת אלא בכלי, ומיהו קשה לבעלי התוס' ז"ל מ"ט בעינן כח גברא, דהא כיון לא הוי מכח גברא, ובהזאה נמי דאתי מכח גברא מ"מ לא שייך בה מנא. נראה שהם ז"ל סוברים לומר דמכ"ג בעינן מדאמרינן לעיל ואי מקרב לגבי דולא דקא אתו מכ"ג נוטלין ממנו לידים. ותמיהא לי דא"כ כי קאמרינן קפדיתו אשיעורא קפדיתו אחזותא, אמאי לא בעא מיניה נמי קפדיתו אכח גברא, ואם נפשך לומר דכח גברא מפשט פשיטא ליה דבעינן, מאי אולמיה דהאי דפשיטא ליה מהני אחריני דלא פשיטא ליה, אלא משמע דלא קפדינן אכח גברא. וממה שכתבנו למעלה מדברי הרב בעל ה"ג ז"ל דיכול לרחוץ ידיו בתוך הכלי משמע נמי דלא בעינן כח גברא, דהא ההוא לא אתי מכח גברא, והא דאמרינן לעיל ואי מקרב לגבי דולא דאתי מכ"ג, לאו למימרא דנבעי כח גברא, אלא הכי קא אמר אריתא דדלאי לאו כלי הוא ואין נוטלין ממנו, ואי מקרב לגבי דולא הרי הוא כאלו נטל מן הדולא, שהמים הנשפכין מקרוב לדולא מכח גברא דשפך מדולא הן וכאלו נטל מן הדולא הוא, ולפי מה שפירשתי קיימא לן כרבנן דאמרינן בפ"ק דמס' ידים (מ"ה) דנוטלין מן הקוף וליתא לדר' יוסי דפליג עליה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' ברכות הי"ג), אבל הראב"ד ז"ל תפס עליו בכך. ופסק כרבי יוסי מיהא דשמעתין דמשמע לכאורה דבעינן כח גברא. והראשון נ"ל עיקר.
כתוב בספר התרומות הא דתניא בתוספתא דמס' ידים כל שאינו מטמא במשא כשר לנ"י, אף על גב דמטמא במגע, לא גזרינן שמא יגע ההיא מיירי לתרומה או לחולין שנעשו על טהרת תרומה, ולא כדברי האוסרין מכאן לקבל מים מן הנכרי לנטילת ידים ולא מאשה נדה ע"כ.

אמר רבא האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנה לידים ואין מטבילין בה את הידים דהוי להו שאובין: פי' בלא"ה אע"ג דליכא מ' סאה מטבילין בה כדפרשי' לעיל: והשתא נמי דוקא בדולה ונותן לתוך האריתא והוא חריץ שנותן סביבי היאור שממלאין אותו מן הנהר ואח"כ משקין אותו אבל בנותן אותם חוץ לחריץ וממשיך אותם לחריץ כשירה דהוי ליה שאובים שהמשיכוה דקי"ל שהיא טהורה. ואפילו למ"ד שלא התירו שאובים שהמשיכוה אלא אם כן ברוב המקוה כשירה. הכא גבי נט"י דרבנן מקילין: ואין נוטלין ממנה לידים דלא אתי' מכח גברא: פי' ובנט"י דתרומה או דחולין בעינן כלי וכח גברא דומי' דקידושי והא דלא בעי לקמן קפדיתו אגברא כי היכי דבעי קפדיתא אחזותא ואאידך משום דפשיטא ליה דקפדי אכח גברא: ותו דעל הרוב לא שכיח נט"י דלא אתו מכח גברא. ומיהו פלוגתא דר' יוסי ורבנן היא בפ"ק דמס' ידים דרבנן לא בעו כח גברא ולא כח כלי ורבי יוסי בעי כח גברא דתנן מטה חביות על צדה ונוטל: והקוף נוטל לידים ר' יוסי פוסל בשני אלו: וכיון שתפס רבא שיטתו כרבי יוסי נראה שהלכה כמותו. וכתב בה"ג משמיה דרב אחאי משבחא ז"ל דהיכא דאיכא משיכלא דמיא שרי לשכשך אינש ידיה בגווייהו וממשינן ומיכל. ומדבעו לן גבי קידוש ידים ורגלים במסכת זבחים אם שכשך ידים בכיור אי הוי רחיצה או לא ופשטינן דלא הוי רחיצה דממנו אמר רחמנא ולא בתוכו. והתם הוא דכתיב ממנו אבל בעלמא רחיצה הוי דאי לא תיפוק ליה דבעינן ורחצו וליכא. וכ"ת מ"ש מדאוריתא דדלאי דאין מבטלין בהם את הידים משום דהוי ליה שאובין איכא למימר דשאני אריתא שהיא בקרקע ולא חזא כנטילה כלל דליכא כלי ולטבילה הוא דחזינן וכיון דהוי ליה שאובין פסולה אבל הכא בכלי לאו משום טבילה הוא שהרי אין מטבילין בכלים אלא משום נטילה דשכשוך יד שבתוך הכלי מנענע המים בתוך הכלי וכח כלי חשיב כי היכי דחשיב כח כלי כשנשפכו ממנו ע"י אדם. דאלו כשנשפכין מאליהם שלא מכח אדם שופך ליכא כח כלי וכל עיקר לא בעי' כח גברא אלא כי היכי דליהוי לן כח כלי דהא בכיור לא היו שם כח גברא אחרינא אלא כיון שמערי' ממנו ע"י אדם חשיב כח כלי ה"נ בתוך הכלי עצמו כח כלי איכא מיהו מכיון דמדמינין נט"י לתרומה וחולין לקידוש במילי טובא והתם מיעט רחמנא ממנו ולא מתוכו הה"נ שאין ראוי ליטול ידיו בתוך הכלי אלא ישפוך ממנו על שניהם כאחת או על זו תחלה ואח"כ על זו. אבל בעלי התוספות ז"ל סוברים דלא קפדינן אכח אגברא דומיא דכיור דלא הוי ביה כח גברא. והיינו דלא בעי לקמן קפדיתו אכח גברא ודעת ר"ח ז"ל דהיכי דמשי ידא חדא מכח כלי מותר לתת ממנה לידו השנית ולהשליך מזו אל זו ולא מיסתבר לן.

ואין נוטלין מהם לידים דלא אתיא מכח גברא פי' דאין כאן כח גברא שכבר נסתלק כח של דולא ואי מקרב לגבי דולא דאתו מכח גברא נוטל ממנה לידים והא קא משמע לן דאף על גב דבעינן כונה לנט"י כדמשמע לעיל וכדכתיבנא בפ' השוחט בכוונת הנוטל ידיו סגי ולא בעיני' כוונת הנותן מים. כתוב בספר התרומות הא דתניא בתוספת' דמס' ידי' כל שאינו מטמא במשא כשר לנט"י ואע"ג דמטמ' במגע לא גזרי' שמא יגע התם הוא דלענין תרומה או חולין שנעשו על טהרת תרומה אבל לא לחולין דעלמא ומותר לקבל מים מן האשה נדה או מנכרי.

ואי בזע דולא מכונס משקה כלומר נקב שמכניס משקה ואם יתנו הכלי על המים יכנסו משקין דרך נקב יצא מדין כלי לענין זה ואין נוטלין ממנו לידים דבעינן כלי דומיא דקידוש ידים וליכא אבל מטבילין בתוכו את הידים דמיל' לייפי שהשופ' שופך דרך פיו והנקב מקלח מאחוריו ליאור וחשבי' כאלו כולו מחוברין ע"י הכלי ששופך לכאן ולכאן ומצטרפין ואע"ג דבעלמא בענין עירוב מקוואות כשפורש הנוד או כמוציא רימון כיס שעשה שלמה כדבריר' בפ"ב דמס' גיטין בטבילה זו דרבנן הקילו וכדפרש"י ז"ל.

ואמר רבא כלי שניקב ככונס משקה אין נוטלין ממנו לידים פירוש והוא שיהא הנקב במקום שלא ישאר בכלי שיעור לקבל רביעית וכתב בספר התרומות וצריך שלא יהיה הנקב במקום שהמים עוברים כששופכים על ידים כי מן הנקב ולמעלה אין תורת כלי עליו אבל אם המים נופלין על ידיו מן הנקב ודאי כשירה דהוי לך כברזא ע"כ:

ואמר רבא כלי שאין בו רביעית מים אין נוטלין ממנו לידים. אינו והאמר רבא כלי שאין מחזיק רביעית מים אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא הא מחזיק אעפ"י שאין בו. ל"ק הא לחד והא לתרי פי' דלעולם בעינן רביעית בתחלה ואפי' לחד ואם יש בו רביעית פעמים שנוטלין ממנו שנים ואע"ג דליכא רביעית לשני כיון דאתי משיורי טהרה וכדתנן רביעית נוטלין לידים לא' ואפי' לשנים. ורבא פירוש' דמתני' אתי לאשמעינן וכבר פירשנא במס' גיטין בפ"ב דהא מתני' לא מיירי שנטלו שניהם כאחד דהא פרישנא בסמוך טעמא משום דאתי משיורי טהרה ואם שניהם נטלו כאחד מאי שיורי טהרה איכא ותו דהתם תניא בסיפא ר' יוסי אמר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם והא ודאי מדקרי ליה אחרון ש"מ בזה אחר זה הוא. ותמים מילתא אי בזה אחר זה היכי סגי רביעית לב' אנשים וכי אתי משיורי טהרה מאי הוה השתא מיהא ליכא רביעית וכי מפני שהיה בכלי זה רביעית מים חשוב לעולם לפיכך פירש רבינו הגדול ז"ל דלעולם בזאח"ז וכגון שלא הפסיק הקילוח בנתיים שנטל מצרצור קטן דהוי נצוק חיבור וכדאמרינן גבי מקוה כל זמן שרגלים משל ראשון נוגעת במים השני טהור דהוי חיבור והכא הקילו רבנן בטבילה זו שאינה אלא מדבריהם וכשם שהקילו בגופה בטבילת בעל קריין והא דתנן התם מחצי לוג לג' ולד'. ומלוג לי' ולמאה היינו על דרך שפירש מרביעית לשנים.

והראב"ד ז"ל היה מפרש דלעולם רביעית בעי לכל חד וחד אלא הא אתי למימר שבתחלה נוטלים שנים מרביעית ראשוני' ואח"כ נוטלים מרביעית במים שני' והיינו דאמרינן התם מוסיפין על השנים ואין מוסיפין על הראשונים והא דאמרינן אשיעורא לא קפדינן דתנן וכו' ה"פ לא קפדינן שתהא שם רביעית לכל אחד מהם בבת אחת אלא אפיכו לחצאין ודחי' שאני התם דקאתי משיורי טהרה דמ"מ רביעית יש שם לכל פעם ופעם אבל רביעית לחצאין לא ואין דבריו מחוורין לא בלשון משנה ולא בלשון שמועתינו והא דאמרי' התם מוסיפין על השנים ואין מוסיפין על הראשונים הפ' דבהדחה ראשונה בעינין שיהא בכלי רביעית בתחלה ואם אין שם רביעית ישלימוהו לרביעית אבל בהדחה שניה אין להקפיד אם אין שם שיעור ואם הוא צריך מוסיף עליהם שאין הדחה שנים באה אלא להעביר מים ראשונים שנטמאו מחמת הידים וכיון שכן אע"פ שכלו כל הימים בהדחה ראשונה אינו צריך לתת שיעור בהדחה שני' אלא נותן שם כמה שירצה ואם נצטרך להוסיף מוסיף:

וזה מדברי הרמב"ם ז"ל שלא הצריכו מים שני' אלא לתרומה ונראין דבריו שהרי לא מצינו בשום מקום לענין פת ולא לענין תפלה כלל. וכיון דטבילת ידים שניות ואין שני עושה שלישי בחולין. אלא שגזרו עליהם לפת או לכל שטיבולו במשקה מפני שכל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה הקילו בהם שלא להצריך הדחה שניי אפילו לפת וכ"ש לתפל' שאם אין לו מים מקנח ידיו בצרור או בעפר כדאיתא בברכות דאינה אלא לנקיות. ומסתברא דכיון דאם אין מים מקנח בעפר ה"ה כשאין שם כלי ולא כח גברא שנוטל ידיו במה דאפשר וכן הדין בפירות. אבל בתוספות כתבו שאף לחולין צריך לשפוך על ידו שני פעמים אחת לטהר את הידים והשני' לטהר את המים כדאיתא במס' ידים ואינו מונה פעם ראשונה ויהיה שלשה פעמים לפי שפעם ראשון אינו אלא להעביר הטיט שעל ידיו וכל דבר החוצץ. ע"כ גרסי' במסכת סוטה כל האוכל בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנ' ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא פי' שהרי מימי נט"י טמאין מחמת הידים שכל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחל' ומוטב לאכול בלא נט"י כלל מליטול ולא ינגב דאלו ידים גופייהו לא מטמ' ללח' שהוא שלישי ומשקים מידים מטמא ליה ולפיכך כתבו תו' שהנוטל ידיו. כל זמן שלא נגב ידו יכול לברך על נטילת ידים.

א"ל רב אשי לאמימר קפדיתו אמנא קפדיתו אשיעורא. קפדיתו אחזותא תימא בשלמא שיעורא איכא למבעי דלא תנן ליה בהדי' אבל לענין מנא תנן בהדיא. דתנן בכל הכלים נוטלים לידים אפי' בכלי גללי' ואין נוטלין לידים לא בדפני הכלים ולא בשולי המרחץ ולא במגופת החביות ולא יתן לחבירו בחפניו. וגבי חזותא נמי תנינא נפל לתוכו דיו קומס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין. ואיכא למימר דמספקא ליה דלמא התם לתרומ' אבל לחולין לא. ולא נהירא והכא ה"פ אמנא אחזותא ודאי קפדיתו אלא אשעורי' מי קפדיתו ואהדר ליה דשיעורא נמי לא קפדי וזה נכון.

אמר רב מגופות חביות שתקנה פרש"י ז"ל שעשה לה בית קיבול רביעית. ולא נהירא דא"כ פשיטא דמהני אלא ה"פ שתקנה שעשה לה בית מושב שתשב שלא מסומכת אבל אם אינה מחזקת רביעית כשתשב שלא מסומכת לאו כלי הוא דבעי' כלי מחזיק רביעית כשיושב שאינו מסומך.

שק וקופה אע"פ שתיקנו מקבלין מים כשיושבים שלא מסומכים אין נוטלין מהם לידים שכל כלי שאינו עשוי לקבל מים אע"פ שתקנו ויושב שלא מסומך ומקבל רביעית לאו כלי הוא. ואסיקנא שלא התירו לאכול במפה אלא לאוכלי תרומה שהם זהירים וזריזים שלא ליגע.

צנור שעושין הגננים בגנותיהם להמשיך בו מים שביאור ולהשקות ממנה את הגן והיא הנקראת בלשון תלמוד אריתא דדלאי אין נוטלין ממנה לידים מפני שאין כאן כח אדם שכבר עבר כח השופך והרי הם מקלחין מאליהם וכן אין מטבילין בה את הידים שהרי אין כאן שיעור מקוה נתן ידיו במקום שנופלים שם המים הבאים מן הדלי שדולין בו וקבלן דרך שפיכתן קודם שיגיעו לצנור נוטלין ממנה לידים מפני שבאין המים מכח אדם ואם ניקב הכלי בכונס משקה אסור לפי שהכלי עצמו פסול לנטילת ידים שכל כלי שניקב בכדי כונס משקה ר"ל שיוכלו להכניס משקה בכלי דרך בו אין נוטלין ממנו היה אותו הנקב מקלח לתוך היאור הרי הוא מחבר מים שביאור למים אלו ומטביל בהם את הידים ואין אנו צריכים לעירוב על ידי נקב שבשפופרת היאור:

יש מפרשים באריתא דדלאי שהזכרנו חפירה שהגננים עושים בגן וממלאים אותה מים ודולין משם ומשקין ממנה את הגן ואין נוטלין ממנה שאין באין מכח אדם ואין מטבילין בה שמים שאובין הם:

כלי שאינו מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו אפי' היה אדם אחד מתמיד למלאתו לפני הנוטל כשעירה ממנו מעט עד שנפל רביעית על ידיו:

היה מחזיק רביעית ולא היה שם רביעית אין נטילתו עולה לו שאין נטילה בפחות מרביעית היה שם רביעית נוטלין ממנו ואפי' שנים זה אחר זה ואע"פ שאין שם רביעית בשעה שהשני נוטל הואיל ומשירי טהרה הם באים ר"ל שכבר היה שם רביעית כשהתחיל הראשון ליטול את ידיו כשרין ויש אומרין דוקא שיטלו שניהם בבת אחת:

המים שנשתנה מראיתן עד שנעשו שחורין על ידי דיו או צבע אחר או שנעשו מאליהם מצבע אחר שלא מצבע המים פסולים בין בכלי בין בקרקע:

כל כלי שאין דרך להשתמש בחללו כגון מגופת חבית אין נוטלין ממנה ואם תקנה לכך עד שנעשה חללה בית קבול גמור נוטלין ממנה וכן חמת וכפיסא שהן של עור שתקנן לכך אבל שק וקופה אע"פ שתקנן עד שאין המים יוצאים ממנה אין נוטלין מהם לידים שאין עשויים לקבל משקה:

גמ' אמר רבא האי אריתא כו' דתנן מי רביעית כו' אמר ליה רב אשי לאמימר כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה המים לתוכן כו' כח השופך והן מקלחין כו' ובד"ה וכשנתנו לו כו' ולא ברכת המזון עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה דלא אתי מכח כו' אמרינן אינו נוטל ממנו דלא אתי כו' שטיפה מרובה כשתים היינו במים ראשונים ושניים דבעינן בנטילה ולא מפליג בין ידו א' לב' ידיו ודו"ק:

תד"ה דלא אתו מכח גברא וכו' ות"ק לא בעי אלא שיהא מכח כלי והשתא שמעתין דנקט דאתו מכח גברא אתי כרבי יוסי אבל הלכות גדולות א"א להעמיד וכו' כצ"ל:

בא"ד וכן מוכח בכמה דוכתין במסכת ידים שצריך מים ראשונים ושנים וכו'. והא דלא הוזכרו שלישים משום דלא הזכירו במשנה כ"א השנים אותן שבאין לטהר אבל הראשונים לא באו אלא כדי להעביר הטיט וכו':

ד"ה ולא היא שאני התם וכו' ותימה דהא בהדיא קתני מי רביעית לאחד וכו'. והא דלא הקשו בתוספות ארב ששת מה שאמר לו קפדיתו אשיעורא הא בהדיא תנן מי רביעית וכו' משום דארב ששת פשיטא שיש לתרץ דשאל כן משום די"ל דדלמא מתני' לא איירי אלא לתרומה אבל אמימר ללישנא זה בעי למפשט ממשנה זו עצמה דלא בעינן שיעורא לנטילה ולכך הקשו הא בהדיא קתני בה מי רביעית לאחד וכו' ואיך יכול למידק מינה דאין צריך שיעור לכך תירצו והוא דייק מינה דכי היכי דאפי' לתרומה כו':

ד"ה מאי לאו הא כביצה בעי נטילה תימה היכי מצי למימר הכי וכו' וי"ל דהמ"ל וליטעמך וכו'. דברי התוס' תמוהים דלפום ריהטא משמע דכוונתן לומר דאין ה"נ דהוה מצי למדחי ולומר דלעולם הבעיא במקומה עומדת משום דעל כרחך לא מצית למימר ולמידק הא כביצה בעי נטילה דהא ר' צדוק כהן הוה ולאוכלי תרומה התירו מפה אלא ע"כ לא אתי למידק הא כביצה בעי נטילה אלא הא כביצה בעי סוכה וזהו דוחק משום דאם באת לומר דהדחיין ידע האי מימרא דלקמן התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו לאוכלי טהרות א"כ גם בעיין איפשיטא כדלקמן ודוחק לומר שידע תחלת המימרא ולא ידע סופה ועוד מי דחק לתוס' למימר הכי ומאי מקשו דלמא הדחיין לא ידע מהמימרא דלקמן ולא שייך לומר דהוי מצי למימר וליטעמך וגם הפשטן אע"ג דידע מימרא דפשיט מינה לקמן מ"מ עתה בא למפשט ממתניתין דר' צדוק וכו' דאלימא ליה טפי ואין לומר דהאי דהתירו מפה לאוכלי תרומה הוא דין פשוט להתוס' מאיזה משנה ולא למדוהו התוס' מהמימרא דלקמן רק דין פשוט הוא לתוס' ממקום אחר ורב תחליפא לקמן לא חידש אלא הא דקאמר ולא התירו מפה לאוכלי טהרות אבל רישא דמלתא דהתירו מפה לאוכלי תרומה הוא דין פשוט ולכך הקשו שפיר תימה היכי סלקא אדעת הפשטן לומר הא כביצה בעי נטילה וכו' וגם הדחיין היה לו להשיב כן גם א"ש הא דקאמר וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמך דא"כ מאי קאמר לקמן בסמוך ארבי זירא אשתמיטתיה הא דאמר רב וכו' אמר שמואל וכו' הא אמרת דבלא האי מימרא דרב תחליפא ידוע ודין פשוט הוא דהתירו מפה לאוכלי תרומה ויש מהתלמידים שרצו לחלק ולומר דאיכא למימר דשפיר ידע הבעיין האי מימרא דרב תחליפא ואפ"ה בעי מהו לאכול במפה וכו' דאף על גב דאמר רב תחליפא ולא התירו מפה לאוכלי טהרות היינו לאוכלי חולין על טהרות תרומה ואיהו על חולין גמורין בעי דלא החמירו בהן כ"כ וכל זה דוחק חדא דלפי הסוגיא משמע דכל מידי דחמיר טפי התירו ביה מפה טפי משום הזהירו טפי ואם לא התירו לאוכלי חולין על טהרת תרומה כ"ש לחולין גמורין ועוד דמלשון התוספות משמע דאוכלי חולין על טהרת תרומה הוי כתרומה עצמה דקאמרי דרבי צדוק כהן הוה וכו' והיה אוכל חולין על טהרת תרומה ועוד מי דחק להתוס' לומר כן שידע הבעיין למימרא דרב תחליפא לימא דלא ידע עד דפשיט מינה לבסוף ולא תקשה לך מידי על כן אומר אני שמה שכתוב בתוס' שלפנינו וי"ל דהמ"ל וליטעמיך טעות הוא שנפל בספרים וצריך למוחקו וקושיית התוס' הוא על הפשטן דבעי למפשט מהא מתניתין ואמר הא כביצה בעי נטילה דלפי האמת שהוא ידע מימרא דרב תחליפא דפשיט מינה לקמן דהתירו מפה לאוכלי תרומה א"כ תימה היכי הוה ס"ד לומר בהאי מתניתין הא כביצה בעי נטילה דהא רבי צדוק כהן הוה וכו' ולא ה"ל למפשט מהא מתניתא כלל דהוא עצמו ידע דלא שייך למידק הכי לפי האמת אלא ה"ל למפשט מיד מהמימרא דרב תחליפא דלקמן ונשאר בתימה בלי שום תירוץ וכן מצאתי בתוס' ישנים כתובים על קלף דמשמע שם דלשון הקושיא הוא כמו שכתבתי וגם לא מסיים שם וי"ל דה"מ למימר וליטעמיך ודו"ק נ"ל:

רש"י בד"ה מילף לייפי כו' דלי ומטבילין כו' הד"א:

גמ' איני והאמר רבא כו' . ממתני' דמי רביעית לאחד כו' [לא קשה] ארבא דאין מחזיק דמתני' לתרומה והתוס' הקשו בסמוך בד"ה ולא היא [ולא אדהכא ולתרצו כמ"ש שם] משום והוי דייק כו' שכתבו שם:

גמ' דלמא הא כביצה כו' . וקמ"ל דיכול ליטלו במפה פחות מכביצה וה"ה בכביצה או קמ"ל שחובת נ"י אף בפחות מכביצה [מדהוצרך למפה] מיהו בזה דלמא משום נקיות עביד:

בתוס' בד"ה דלא אתי כו' פירוש ואפילו באין משיורי טהרה כו'. ולא כפשוטו דבב' שטיפות א"צ לשפוך רביעית על ידיו [רק שיהו בכלי רביעית] משא"כ בשטיפה אחת דצריך לשפוך כל רביעית על ידיו:

בתוס' בד"ה ולא היא כו' משמע דמעיקרא כו'. דאי לא"ה י"ל קפדיתו אשיעורא אפילו אתי משיורי טהרה:

בא"ד וי"ל דמתני' לתרומה כו' . היינו הך מתני' דמייתי דתנן מי רביעית כו' וא"כ ידע דטעמא ואפילו לשנים משום דאתי משיורי טהרה ואפ"ה דייק מינה דכי היכי כו':

גמרא דתנן מי רביעית נוטלין כו'. כצ"ל כי היא משנה בריש ידים בשינוי לשון קצת:

תד"ה דלא. וגם טבילה אין כאן שהן שאובין. ורש"י פי' שאין כאן שיעור מקוה. ואזלי לשיטתייהו לעיל (קו) על הא דבת בירתא. דרש"י פי' דמחוברין למקוה. ולהתוס' בפי' הא' שם אף דאינן מחוברין:

תד"ה מגופת. ותקנה היינו שהרחיבה מלמטה. ומצינו לשון חקיקה על מבחוץ בסוכה (ד ב) גבי קונדסין כל שאלו יחקקו. ופרש"י שינטל עובי עיגולן ע"ש:

תד"ה מאי. דר"צ כהן הוה כדמוכח כו' ובספ"ק דיבמות. שם ל"מ שום הוכחה דכהן הוה אלא שהתוס' כתבו שם כן:

רש"י ד"ה כשהנקב וכו׳ גדול הוא קצת כצ"ל:

תוס׳ ד"ה מגופת וכו' דבלא חקיקה היא מקבלת רביעית כצ"ל:

גמ' ואי בזיע. ויקרעו שמלותם (בראשית מב) מתרגמינן ובזעו לבושיהון:

תוס' ד"ה ואי כו' לא החמירו. עי' נדה דף מט ע"א תוס' ד"ה אם:

האי אריתא דדולאי וכו' עמ"ש תוס' בחביות שהסיר המגופה. דע שחביות או גיסקא"ן שיש לו מגופה בשעה שהמגופה סתומה הרי הוא כלי גמור ועשוי' לקבל כך וכשמסיר המגופה באותה רגע אינינו כלי ואלו שפך מים לידו מפה הכלי לא עלתה לו נטילה מפני שהמגופה פתוחה ונפסל מתורת כלי אך כשנוטל מנקב המגופה בשפיכה ראשונה וחוזר וסותם המגופה ופותחה על כל שפיכה ושפיכה הוה המים כאלו באים מכלי לא יהא ששופך מכלי לידיו הלא כשיוצאים מהכלי עד ידיו הרי המים באויר עולם בין כלי לידיו מ"מ יוצאים המים מכלי לידיו ה"נ דכוותי' יוצאים המים מכלי לידיו אך דוקא בשפיכה ראשונה שעדיין כח כלי קיים והוה כח כלי וכח גברא וצריך לסתום על כל שפיכה ושפיכה. ובזה יובנו דברי אגודה למעיין בפנים באגודה עצמו דלא כמו שהבינם ט"ז סי' קנ"ט סק"ח והא דמיירי מגיסקא"ן שבנאו בכותל ונהי שהי' כלי קודם שקבעו. מ"מ כל פעם שנטל הברזא ממנו בטל מתורת כלי ושוב כשמחזירו ועושה כלי ה"ל קבעו בבנין ולבסוף חקקו לעשותו כלי ע"י ברזא ופסול ומזה כתבתי באיזה תשובת דמקואות הנעשים ע"י גיגית שניקבו בתלוש כשפ"ה ונקב המטהרו ופוסלו מתורת כלי וקבעום בקרקע ושוב סותמים בברזא אחר שכבר נקבע בקרקע דמקוה כשרה היא דה"ל קובעו ולבסוף חקקו ועדיפא מהנ"ל דהכא עושים הנקב כדי לפוסלו מתרת כלי. ובגי"ס קא"ן עושין הנקב לשמש כך ומ"מ כשפותחים הברזא נפסל מתורת כלי וכתבתי כן להלכה ולמעשה בכמה תשובות לאפוקי מנב"י דפוסל מקוה כזו ושוב נדפס בית אפרים מהגאון מהר"ז מרגליות ז"ל ונחלק ג"כ על הגאון נב"י מטעם הנ"ל ממש וקבעתי כן בקונטרס י"ג עקרים שכתבתי על פסק קבעו ולבסוף חקקו. והלום ראיתי שכבר קדמינו הגאון עצי אלמוגים ז"ל אלא שכ' לתרץ בזה ק' מג"א סי' קנ"ט ס"ק כ"א דהחזרת ברזא לאו מטעם כח גברא אלא דלהוי כח כלי בכל שפיכה ושפיכה ולא הבנתי דבריו א"כ בחביות מוטה על צידה בטיל לי' מתורת כלי:

מהו לאכול במפה. הרמב"ם פסק דבחולין לט ידיו במפה ומ"ש בכ"מ בישובו כ"כ בחי' ר"ן. ואבאר בעזה"י דודאי בעל האיבעי' בעי סתם בין חולין בין תרומה ובין חולין שנעשו עטה"ת דמ"ש ופשיט לי' מדרב ושמואל. ואע"ג דרב אכל חולין עטה"ת מ"מ פשיט שפיר דלא עלה על דעת ש"ס לחלק בין הפרקים כמו שר"ז לא ידע לחלק ושוב מסיק אשתמיטתי' הא דא"ר תחליפא התירו מפה לאוכלי תרומה ולא לאוכלי טהרות מעתה זכינו לדין אוכלי הזריזים וה"ה אוכלים דליכא אלא משום סרך תרומה אוכלים במפה אע"ג דאוכלי חולין אינם זריזין מ"מ לא חמירי מאוכלי תרומה עצמה אמנם אותם שאוכלים חולין על טה"ת שאינם זריזין וחיוב נדר עליהם לאכול חוליהם על טה"ת אותם אינם אוכלים במפה מפני שאינם זריזין ורב חולין עטה"ת אכל כן נ"ל פי' דעת הרמב"ם ולחנם האריך עצי אלמוגים:

והנה התוס' הקשו תימה היכי מצי למימר הכי וכו'. ועמהר"ל שהאריך ולפע"ד נ"ל דהוה ס"ל לתוס' מדפשיט מדיוקא דעובדא דרב ושמואל. ולא פשיט מדאמר רב תחליפא אמר שמואל ש"מ הא הוה ידיעא לי' אלא דמספקא לי' לבעל האיבעי' בחולין אי דינו כתרומה וכהרמב"ם או כאוכלי טהרות מפני שאינם זריזין ופשוט לי' מדרב ושמואל וס"ל רב חולין הוה אכיל ולא על טה"ת. ומשו"ה הוקשה לתוס' כדבעי למפשט מר"א בר צדוק הומ"ל ולטעמיך דהרי ר"א בר צדוק או אכל תרומה ואפי' כביצה סגי במפה או חולין עטה"ת והוה ס"ל לתוס' בשמעתין דלאוכלי תרומה הזריזין מתירין אפי' חולין עטה"ת במפה ותי' דהומ"ל ולטעמיך. ומיהו ביומא ע"ט ע"ב תי' תוס' דאפי' לאוכלי תרומה לא התירו חולין על טה"ת במפה דוקא באכילת תרומה ממש התירום ע"ש. והנה לעיל מזה במתניתין דנטל במפה פירש"י משום נקיות ותוס' כ' לא משום נקיות אלא משום דאכל חולין על טה"ת ופחות מכביעא נמי מקבל טומאה מידים שניות ע"ש וכ' בתוס' יה"כ שם דאלו חולין גמורים לא גזרו משום סרך תרומה באוכל פחות מכביעא דאעפ"י שמקבל טומאה פחות מכביצה מ"מ לא גזרו על פחות מכביצה בחולין. ובמקום אחר הסברתי כי היכי דלא גזרו על נהמא דלא מברכין עליו בהמ"ז כגון פת הבאה בכיסנין ה"נ לא גזרו אפי' על פת גמור באוכל פחות מכשיעור בהמ"ז ולר"א בר צדוק אין מברכין בהמ"ז פחות מביצה ע"כ לא בעי נט"י וה"ה לדידן אפי' אי פחות מכביצה מקבלים טומאה דבעי נטילה דהרי מברכין עליו בהמ"ז מ"מ פחות מכזית לא בעי נטילה דהא אין מברכין עליו בהמ"ז ומיושב פסק ש"ע סי' קנ"ח ודלא כמג"א סק"ד דמטעה לי' וקרוב לזה בגליון ש"ע של הגאון מ"ה אלי' ווילנא זצ"ל:

נחזור להנ"ל דהוה ס"ל להתוס' דבחולין לא גזרו נטילה פחות מכביצה ומ"מ מביצה ואילך צריך נט"י דוקא ולא מפה כמסקנא דשמעתין. ובאוכלי חולין עטה"ת אפי' כהן עד כביצה סגי לי' במפה ומיהו צריך מפה ולהכי ר"א בר צדוק נטלו במפה מיהו מביצה ואילך אינו מועיל לו מפה אלא צריך נטילה דוקא כמו חולין דלא להקל על כל העולם באו שלא התירו להם מפה לחולין אלא להחמיר שאפי' פחות מכביצה בעי מפה כנ"ל ובס' תוס' יה"כ נתקשה בזה:

(קז א) אתקין רב אשי בהוצל.—צ"ל: אתקין רב אסי בהוצל, כי רב אסי בהוצל היה, וכ"ה לעיל כו ב [ובקידושין נח ב.] וכ"ה בערוך ע' כוז [וכ"ה בכ"י המבורג ובתורת הבית].

פקתא דערבות. בקעה של אותה מדינה ואין מים מצויין להם: ופליגא דרב. דשרי אפי' בלא דחק: האי אריתא דדלאי. צינור ששופכין לו מים מן היאור בדלי והוא מוליך מים לשדות: אין נוטלין ממנו לידים. לתת ידיו לתוכו ויקלחו המים לתוכן דלאו מכח גברא אתו שכבר עבר כח השופך והן מקלחין מאליהם ואין כאן לא נטילה ולא טבילה נטילה דלאו מכח גברא קאתו טביל' נמי בצינור ליתא שאין כאן שעור מקוה: ואי מיקרב גבי דולא. כשהדולה שופך וזה נותן ידיו סמוך למקום השפיכה והמים מקלחין מכח השפיכה לתוך ידיו שפיר דמי: ואי בזיע דולא בכונס משקה. כשהנקב מכניס משקה גדול הוא קצת וקילוח היוצא ממנו נראה והשופך שופך דרך פיו לצינור והנקב מקלח מאחוריו ליאור: מילף לייף. הצינור עם היאור ע''י דלי ומטבילין בצינור את הידים דלאו טבילה גמורה היא ודיה בחבור זה ולא בעינן כשפופרת הנוד כדין עירוב מקואות דעלמא: כלי שניקב כו'. לאו כלי הוא דרבנן כלי תקון: הא לחד והא לתרי. לחד רביעית בעינן מתחלה אבל לתרי שהיה בו רביעית ונטל הראשון ואח''כ נטל השני אע''ג דלא הוי רביעית בנטילת שני שפיר דמי הואיל ומשירי טהרה אתו כדמפרש לקמיה מי רביעית: קפדיתו אמנא. שיהא כלי שלם: אחזותא. שיהא בהן מראה מים: אשיעורא. דרביעית: דקאתו משירי טהרה. אבל מעיקרא צריך שיהא בו רביעית: נטלא בת רביעית. של זכוכית קרי נטלא והיתה מוצנעת לשער בה כלי של כל איש ואיש שמתקנו ליטול ידיו: כוזא. של חרס: שתקנה. חקקה לקבל רביעית אף על גב דמעיקרא לאו לאישתמושי בגווה עבידא ואין חללה עשוי לתוכו: חמת וכפישה. מיני נודות של עור הן: שק וקופה. אין מלאכתן למים דרובן אין מקבלין מים: במפה. מי שלא נטל ידיו מהו לפרוש מפה על ידיו ולא יגע באוכלין ויאכל: וכשנתנו לו לר' צדוק. במסכת סוכה כשהיו נותנין לו לרבי צדוק אוכל שהוא פחות מכביצה נוטלו במפה ואוכלו ולא היה נוטל ידיו ולא היה מצריכו סוכה ולא ברכת המזון: לא הא דנקט פחות מכביצה משום סוכה וברכה נקט ליה:

האי אריתא. פי' בקונטרס צינור ששופכין לו מים מן היאור בדלי והוא מוליך מים בשדה אין ר''ל שיהא הצינור קרוי אריתא דהא יאורים מתרגמינן אריתי ובפ' הפרה (ב''ק נ:) אמר ההוא תורא דנפל לאריתא ומשמע שם שהוא עמוק עשרה טפחים: דלא אתו מכח גברא. פירש בהלכות גדולות שמותר להטביל ידים בתוך הכלי דחשיבא נטילה והביא ראיה מפ''ב דזבחים (דף כא.) דאיבעיא להו מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור ממנו אמר רחמנא ולא לתוכו משמע דבקידוש ידים מבעי ליה משום דכתיב ממנו אבל בנטילת ידים אפילו בתוכן מותר וקשה לפירושו דהכא אמר אינו נוטל ממנו דלא אתי מכח גברא משמע דבעינן כח גברא השופך ומיהו י''ל דבעינן נטילה מן הכלי בין טובל ידיו בתוך הכלי ובין שופך מן הכלי על ידיו יש כאן נטילה מן הכלי אבל הכא ידיו חוץ לכלי הן וכבר פסק כח הכלי כשהמים באים עליו הלכך אין כאן נטילה מן הכלי וגם טבילה אין כאן שהן שאובין והא דנקט דלא אתו מכח גברא לאו דוקא מכח גברא אלא משום דלא אתו מכח כלי דבעינן נטילה מן הכלי א''נ משום דתנן במס' ידים בפ''ק (מ''ה) הכל כשרין ליתן מים לידים אפילו חרש שוטה וקטן ומניח חבית בין ברכיו ונוטל ומניח חבית על צדו ונוטל הקוף נותן לידים רבי יוסי פוסל בשניהם פירוש בקוף ובחבית נוטה על צדו והמים נשפכים מאליהן דבעי רבי יוסי מכח גברא ות''ק לא בעי אלא שיהא כח כלי והשתא שמעתא דנקט כח גברא אתי כרבי יוסי אבל ההלכות גדולות אי אפשר להעמיד אלא כרבנן וצריך להחמיר כיון דסוגיא דשמעתין כרבי יוסי ואם אדם נוטל ידו אחת וחוזר ומשפשף בחברתה צריך לחזור וליטול כדאמרינן בפרק שני דידים (מ''ג) נטל ידו אחת ושפשף בחברתה טמאה ואם שרה פתו במים או הדיח בהן את הכלים פסולים לנטילה ואם הדיח בהן ידיו כשרין דהכי תנן במסכת ידים וצריך לשפוך מים על ידיו ג' פעמים פעם ראשונה כדי להעביר טיט ודבר החוצץ מעל ידיו ופעם שניה לטהר ידיו ופעם שלישית לטהר אותן מים וכן מוכח בכמה דוכתין במסכת ידים שצריך מים ראשונים ושניים ומיהו אם בפעם אחת שופך מים הרבה כשיעור רביעית ידיו טהורות דתנן במסכת ידים (פ''ב מ''א) ידו אחת בשטיפה אחת ידו טהורה שתי ידיו משטיפה אחת ר''מ מטמא עד שיטול מי רביעית פירוש ואפילו באין משירי טהרה דלא בעו רביעית כשנוטל בשתי שטיפות והשתא דליכא אלא שטיפה אחת צריך רביעית בשטיפה זו אבל בנוטל ידו אחת לא צריך רביעית כי אתו משירי טהרה אלא שתהא אותה שטיפה מרובה כשתים: ואי בזיע דולא בכונס משקה מילף לייפי. ואע''ג דלענין טבילת כל גופו לא מהני מתרי טעמי דנצוק אינו חבור וגם בעינן כשפופרת הנוד לענין עירוב מקוואות גבי רביעית ידים לא החמירו: קפדיתו אחזותא. והא דתנן במסכת ידים (פ''א מ''ג) נפל בהן דיו או קנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין דלמא הני מילי לתרומה: ולא היא שאני התם דקא אתו משירי טהרה. משמע דמעיקרא בעי למימר דאפילו הראשון לא בעי שיעור ותימה דהא בהדיא קתני מי רביעית לאחד וי''ל דמתניתין לתרומה והוה דייק מיניה דכי היכי דאפילו לתרומה לא בעינן שיעור לשני ה''ה בחולין אף לראשון ומסיק דשאני התם דאתו משירי טהרה: מגופת חבית שתקנה. פי' בקונטרס שחקקה נראה דבלא חקיקה היא רביעית אלא שמשופעת היא ואינה יושבת אלא מסומכת כעין כסוי כוסות של כסף וכסוי קנקנים ותקנה היינו שהרחיבה מלמטה עד שיושבת שלא מסומכת וקודם שתקנה אין נוטלין ממנה דאין בית קבול שלה חשוב כיון שאם בא להושיב בלא סמיכה היו המים נשפכין ואין נשאר בהם רביעית ואמר לעיל כלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנה וכן משמע במסכת ידים (שם מ''ב) דחשיב מגופת חבית בהדי דפנות הכלים דאין מחוסרין חקיקה אלא לפי שאין יושבין שלא מסומכין כדפרישית: ולא ברך אחריו. סבר כרבי יהודה דבעי כביצה דדריש ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה דהיינו כביצה בפרק ג'. שאכלו (ברכות מט:) ודוקא לאחריו אבל לפניו משמע דמברך וכן לר''מ דפוטר בפחות מכזית היינו דוקא לבסוף אבל בתחלה מברך אף בפחות מכזית ובהדיא מדקדק בירושלמי הכי ואע''ג דבריש כיצד מברכין (שם לה.) נפקא לן ברכה דלכתחלה מק''ו מברכה דלסוף כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ''ש מ''מ לא שייך לומר דיו ומברך בתחלה אמשהו ואע''ג דלא מברך בסוף דאותו ק''ו אינו אלא גילוי בעלמא דברכה דלפניו לאו דאורייתא כדתנן בפרק מי שמתו (שם דף כ:) בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו וכן בפרק היה קורא (שם טז.) תניא הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית ואוכלין פתן אין מברכים לפניהם אבל מברכים לאחריהם שתי ברכות: מאי לאו הא כביצה בעי נטילת ידים. תימה היכי מצי למימר הכי הא ע''כ בתרומה אפי' כביצה לא בעי נטילת ידים דהא התירו מפה לאוכלי תרומה דרבי צדוק כהן הוה כדמוכח בפ' מי שמתו (שם כ:) גבי מדלגים היינו ע''ג ארונות כו' ובפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות לו.) גבי ההוא בוכרא דהוה ליה לר' צדוק ובספ''ק דיבמות (דף טו:) והיה אוכל חולין על טהרת תרומה וי''ל דהוה מצי למימר וליטעמיך. [ע' תוס' יומא עט: ד''ה הא ותוס' סוכה כז. ד''ה הא כביצה]:

חולין קז ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף קז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד