חולין קז ע"ב

עָבְדִין כְּדֵין אֲמַר לֵיהּ דַּעְתִּי קְצָרָה עָלַי
כִּי סְלֵיק רַבִּי זֵירָא אַשְׁכְּחִינְהוּ לְרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי דְּקָאָכְלִי בִּבְלָאֵי חֲמָתוֹת אֲמַר תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרְבֵי כְּוָותַיְיכוּ לִיטְעוֹ בִּדְרַב וּשְׁמוּאֵל הָא דַּעְתִּי קְצָרָה קָאָמַר
אִשְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִימִי אָמַר שְׁמוּאֵל הִתִּירוּ מַפָּה לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה וְלֹא הִתִּירוּ מַפָּה לְאוֹכְלֵי טְהָרוֹת וְרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי כֹּהֲנִים הֲווֹ
אִיבַּעְיָא לְהוּ אוֹכֵל מֵחֲמַת מַאֲכִיל צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אוֹ לָא תָּא שְׁמַע דְּרַב הוּנָא בַּר סְחוֹרָה הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא בְּלַם לֵיהּ אוּמְצָא וְאָכֵיל אֲמַר לֵיהּ אִי לָאו דְּרַב הַמְנוּנָא אַתְּ לָא סָפֵינָא לָךְ
מַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דִּזְהִיר וְלָא נָגַע לָא דִּזְרִיז קָדֵים וּמָשֵׁי יְדֵיהּ מֵעִיקָּרָא
תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב לֹא יִתֵּן אָדָם פְּרוּסָה לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל שַׁמָּשׁ אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁנָּטַל יָדָיו וְהַשַּׁמָּשׁ מְבָרֵךְ עַל כׇּל כּוֹס וָכוֹס וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל כׇּל פְּרוּסָה וּפְרוּסָה וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מְבָרֵךְ עַל כׇּל פְּרוּסָה וּפְרוּסָה
אָמַר רַב פָּפָּא בִּשְׁלָמָא דְּרַב וְרַבִּי יוֹחָנָן לָא קַשְׁיָא הָא דְּאִיכָּא אָדָם חָשׁוּב הָא דְּלֵיכָּא אָדָם חָשׁוּב
מִכׇּל מָקוֹם הָא קָאָמַר אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנָּטַל יָדָיו שָׁאנֵי שַׁמָּשׁ דִּטְרִיד
תָּנוּ רַבָּנַן לֹא יִתֵּן אָדָם פְּרוּסָה לַשַּׁמָּשׁ בֵּין שֶׁהַכּוֹס בְּיָדוֹ בֵּין שֶׁהַכּוֹס בְּיָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת שֶׁמָּא יֶאֱרַע דְּבַר קַלְקָלָה בַּסְּעוּדָה וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו אָסוּר לִיתֵּן פְּרוּסָה לְתוֹךְ פִּיו
אִיבַּעְיָא לְהוּ מַאֲכִיל צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ
תָּא שְׁמַע דְּתָנֵי דְּבֵי מְנַשֶּׁה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אִשָּׁה מְדִיחָה אֶת יָדָהּ אַחַת בַּמַּיִם וְנוֹתֶנֶת פַּת לִבְנָהּ קָטָן אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן שֶׁלֹּא רָצָה לְהַאֲכִיל בְּיָדוֹ אַחַת וְגָזְרוּ עָלָיו שֶׁיַּאֲכִיל בִּשְׁתֵּי יָדָיו
אָמַר אַבָּיֵי הָתָם מִשּׁוּם שִׁיבְתָּא
תָּא שְׁמַע דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אַשְׁכְּחֵיהּ לִשְׁמוּאֵל דְּקָא בָכֵי אֲמַר לֵיהּ אַמַּאי קָא בָכֵית דְּמַחְיַין רַבַּאי אַמַּאי דְּאָמַר לִי קָא סָפֵית לִבְרַאי וְלָא מְשֵׁית יְדָ(י)ךְ וְאַמַּאי לָא מְשֵׁית אֲמַר לֵיהּ הוּא אָכֵיל וַאֲנָא מָשֵׁינָא
אֲמַר לֵיהּ לָא מִיסָּתְיֵיהּ דְּלָא גְּמִיר מִימְחָא נָמֵי מָחֵי וְהִלְכְתָא אוֹכֵל מֵחֲמַת מַאֲכִיל צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם מַאֲכִיל אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם
מַתְנִי' צוֹרֵר אָדָם בָּשָׂר וּגְבִינָה בְּמִטְפַּחַת אַחַת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שְׁנֵי אַכְסְנָאִין אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד זֶה בָּשָׂר וְזֶה גְּבִינָה וְאֵין חוֹשְׁשִׁין
גְּמָ' וְכִי נוֹגֵעַ זֶה בָּזֶה מַאי הָוֵי צוֹנֵן בְּצוֹנֵן הוּא אָמַר אַבָּיֵי נְהִי דִּקְלִיפָה לָא בָּעֵי הַדָּחָה מִי לָא בָּעֵי
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שְׁנֵי אַכְסְנָאִין אוֹכְלִין עַל שׁוּלְחָן וְכוּ' אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין מַכִּירִין זֶה אֶת זֶה אֲבָל מַכִּירִין זֶה אֶת זֶה אָסוּר
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שְׁנֵי אַכְסְנָאִים שֶׁנִּתְאָרְחוּ לְפוּנְדָּק אֶחָד זֶה בָּא מִן הַצָּפוֹן וְזֶה בָּא מִן הַדָּרוֹם זֶה בָּא בַּחֲתִיכָתוֹ וְזֶה בָּא בִּגְבִינָתוֹ אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד זֶה בָּשָׂר וְזֶה גְּבִינָה וְאֵין חוֹשְׁשִׁין
וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא בִּתְפִיסָה אַחַת תְּפִיסָה אַחַת סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא כְּעֵין תְּפִיסָה אַחַת
אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר בַּר שֶׁלֶמְיָא לְאַבָּיֵי שְׁנֵי אַחִין וּמַקְפִּידִין זֶה עַל זֶה מַהוּ
אֲמַר לֵיהּ יֹאמְרוּ כׇּל הַסְּרִיקִין אֲסוּרִין וּסְרִיקֵי בַיְיתּוֹס מוּתָּרִין
וּלְטַעְמָ(י)ךְ הָא דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד מוּתָּר לְכַבְּסוֹ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד יֹאמְרוּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קז - ב

אמר ליה שמואל וכי עבדין כדין!? וכי עושים כך לאכול בלי נטילת ידים?

אמר ליה רב: דעתי קצרה עלי! איסטניס אני, ולכן, אף על פי שנטלתי ידי איני יכול לאכול בידי בלא מפה.

כי סליק רבי זירא לארץ ישראל, אשכחינהו מצא לרבי אמי ורבי אסי דקאכלי שהיו אוכלים וכורכים את ידיהם בבלאי חמתות. בחמתות [מין כלי] בלויים ובלי נטילת ידים.

אמר להם רבי זירא: תרי גברי רברבי כוותיכו, שני אנשים גדולים כמותכם, ליטעו בדרב ושמואל וסבורים אתם שרב אכל בכריכת מפה ובלי נטילת ידים!?

והא רב - "דעתי קצרה" קאמר! והיינו שנטל את ידיו ואף על פי כן כרך את ידיו במפה מטעם שהיה איסטניס. ומעולם הוא לא התיר לאכול בלי נטילת ידים!?

ואמרינן: אישתמיטתיה נעלם מרבי זירא, הא דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: התירו אכילה על ידי מפה בלי נטילת ידים לכהנים, שהם אוכלי תרומה וזריזים הם ולא חוששים שמא יגעו באוכל בידיהם, ולא התירו אכילה במפה לאוכלי טהרות, לישראלים האוכלים חולין בטהרה, שאינם מורגלים להזהר כמו הכהנים, וחוששים שמא יגעו באוכל בידיהם.

ורבי אמי ורבי אסי שאכלו בכריכת מפה בלי נטילת ידים - כהנים הוו, ולהם מותר לאכול על ידי כריכת מפה.

איבעיא להו: אדם האוכל מחמת מאכיל, והיינו, שאוכל על ידי שחבירו מאכילו, שתוחב לו את האוכל בפיו, האם צריך האדם האוכל נטילת ידים, או שמא כיון שאינו נוגע בידיו באוכל לא צריך נטילה?

תא שמע: דרב הונא בר סחורה הוה קאי קמיה, דרב המנונא. בלם ליה רב הונא לרב המנונא אומצא חתך לו חתיכת בשר ופת עמה. ואכיל.

אמר ליה רב הונא לרב המנונא: אי לאו דרב המנונא את, לא ספינא לך! לא הייתי נותן לך לאכול בלי נטילת ידים.

ומבארינן: מהי המעלה של רב המנונא, שנתן לו רב הונא לאכול בלי נטילת ידים?

מאי טעמא, לאו, בודאי משום דזהיר רב המנונא ולא נגע ויודע הוא להזהר ולא לנגוע באוכל בידיו. ומוכח מזה שהיכן שאין חשש שיגע בידיו באוכל, מותר לאכול בלי נטילת ידים. והוא הדין לאוכל מחמת מאכיל, מותר לו לאכול בלי נטילת ידים שהרי אין חשש שמא יגע באוכל בידיו.

ודחינן: לא! אין זה הטעם מדוע רב הונא נתן לרב המנונא לאכול. אלא שרב הונא ידע דזריז הוא רב המנונא ורואה את הנולד וקדים ומשי ידיה וקדם ונטל את ידיו קודם לכן. ולכן נתן לו רב הונא לאכול. ואין ראיה שאוכל מחמת מאכיל לא צריך נטילה.

תא שמע: דאמר רבי זירא אמר רב: לא יתן אדם פרוסה של לחם לתוך פיו של שמש, אלא אם כן יודע בו בשמש שנטל ידיו!

והשמש, המשמש בסעודה, מברך על כל כוס וכוס של יין שהוא שותה. כיון שאינו יודע אם יתנו לו עוד כוס לשתות, הרי אחר כל שתיה ושתיה הוא מסיח את דעתו, ולכן על השתיה החדשה הוא צריך לברך.

ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה שהוא אוכל בסעודה, שבטוח הוא שלא ימנעו ממנו לחם, ולכן אינו מסיח דעתו מהאכילה.

ורבי יוחנן אמר: מברך השמש על כל פרוסה ופרוסה.

ואמר רב פפא: בשלמא דרב, שאמר שאינו מברך על כל פרוסה, ורבי יוחנן שאמר שמברך על כל פרוסה לא קשיא, ואפשר ליישב שאין דבריהם סותרים זה את זה.

כי הא שאמר רב שאינו מברך על כל פרוסה מדובר דאיכא אדם חשוב בסעודה, ובטוח השמש שהוא ידאג שיתנו לו עוד לחם, ולכן אינו מסיח דעתו מלאכול עוד.

וכן הא שאמר רבי יוחנן שמברך על כל פרוסה מדובר בדליכא אדם חשוב, שאינו בטוח שיתנו לו עוד לאכול, ולכן הוא מסיח את דעתו מלאכול עוד.

מכל מקום, הא קאמר רבי זירא בשם רב שלא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא אם כן יודע שנטל ידיו. ומוכח שאף על פי שהשמש לא נוגע בפרוסה אלא הבעל הבית נותן לו לתוך פיו מכל מקום אסור לו לאכול ללא נטילת ידים. ונפשט ספק הגמרא.

ודחינן: שאני שמש, שלכן לא נותנים לו בלי שיטול את ידיו קודם, משום דטריד הוא לשמש את המסובין, ועשוי לשכוח שלא נטל את ידיו, ויבא לנגוע ולאכול בלי נטילת ידים. אבל שאר אדם שאיננו טרוד, אולי מותר לתת לו לאכול בלי נטילת ידים, כאשר מישהו אחר מאכילו. ולא חוששים שיגע באוכל [וזה שהשמש נוגע כל הזמן באוכל כשמגיש למסובים. אין זו נגיעה שמחייבת בנטילה. שרק מי שנוגע ואוכל חייב ליטול].

תנו רבנן: לא יתן אדם המתארח אצל חבירו, פרוסה לשמש בלא רשות מבעל הבית בשעה שהכוס בידו - בין שהכוס בידו של השמש, בין שהכוס בידו של בעל הבית, שמא יארע דבר קלקלה בסעודה. שמא יכעס בעל הבית בשעת שתייתו על זה שהאורח נתן לשמש, ועלול היין להזיק לו, ויחנק. וגם בלי זה חוששים שמא יתן בעל הבית את עיניו במה שהאורח נותן לשמש ועלול הוא לשפוך את הכוס. וכן כשהכוס ביד השמש חוששים שמתוך שהוא טרוד בלקיחת הפרוסה ישפך הכוס על השלחן ויהיה קלקול בסעודה.

והשמש שלא נטל ידיו - אסור ליתן פרוסה לתוך פיו.

איבעיא להו: המאכיל את חבירו והוא עצמו אינו אוכל, האם המאכיל צריך נטילת ידים כיון שהוא מכניס לתוך פיו של האוכל, או שמא כיון שהוא עצמו אינו אוכל אינו צריך נטילת ידים?

תא שמע: דתני דבי מנשה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אשה הצריכה להאכיל את בנה הקטן ביום הכיפורים, מדיחה את ידה האחת במים ונותנת פת לבנה קטן. ואף על פי שאסור להדיח את הידים ביום הכפורים, לצורך האכלת בנה התירו לה.

אמרו עליו על שמאי הזקן, שלא רצה להדיח אפילו את ידו האחת ולהאכיל בידו אחת את התינוק ביום הכיפורים, וגזרו עליו שיאכיל בשתי ידיו את התינוק, אחר שיטול אותם.

ורואים מזה שהמאכיל, אפילו שאינו אוכל, צריך נטילת ידים.

ודחינן: אמר אביי: התם, מה שחייבו אותו ליטול את ידיו - משום שיבתא. רוח רעה השורה על הידים שלא נטלו אותם בבקר. אבל אם היה נוטל את ידיו בשחרית יתכן לומר שאפילו לא היה שומר את ידיו [והם לא היו נחשבות כידים נטולות], גם כן לא צריך ליטול את ידיו קודם שהיה בא להאכיל את חבירו. שלא תקנו חכמים נטילה למאכיל את חבירו.

תא שמע: דאבוה דשמואל אשכחיה מצא לשמואל דקא בכי כשהוא בוכה. אמר ליה אביו אמאי קא בכית, מדוע אתה בוכה?

אמר לו שמואל לאביו, דמחיין רבאי רבי הכה אותי, ושאלו אביו אמאי מדוע הכה אותך, וענה שמואל דאמר לי, שהאשים אותי

- דקא ספית לבראי ולא משית ידיך. שכעסו היה על שהאכלתי את בנו ולא נטלתי את ידי.

אמר לו אביו של שמואל לשמואל: ואמאי לא משית? מדוע אכן לא נטלת את ידיך?

אמר ליה שמואל לאביו: וכי הוא, בנו של רבי, אכיל, אכל, ואנא משינא!? וכי אני צריך ליטול את ידי!? והלא אני בעצמי לא אכלתי, אלא רק האכלתי!

אמר ליה אביו של שמואל: לא מסתייה, לא די לו לרבך בכך דלא גמיר, שאינו בקי בהלכה שהמאכיל אינו צריך ליטול ידיו, אלא אפילו מימחא נמי מחי!? הוא עוד הכה אותך!? וה לכתא:

האוכל מחמת מאכיל - צריך האדם האוכל נטילת ידים אף על פי שאינו נוגע באוכל.

מאכיל את חבירו ואינו אוכל בעצמו - המאכיל אינו צריך נטילת ידים.

מתניתין:

צורר [אורז] אדם בשר וגבינה במטפחת אחת. ובלבד, שלא יהו נוגעין הבשר והגבינה זה בזה, והגמרא מפרשת הטעם מה אכפת לנו שיגעו זה בזה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסנאין, אורחים באכסניה, אוכלין על שלחן אחד, זה בשר וזה גבינה, ואין חוששין שמא יאכל האחד משל חבירו.

גמרא:

שנינו במשנה שמותר לצרור גבינה ובשר ובלבד שלא יגעו זה בזה.

והוינן בה: וכי נוגע זה בזה הגבינה בבשר מאי הוי מהו החשש, הלא צונן בצונן הוא ואינן מבליעים זה בזה.

ומשנינן: אמר אביי: נהי דקליפה שלקלף כל אחד מהם לא בעי לא צריך שאינם בולעים זה מזה, הדחה להדיח את כל אחד מהן במקום מגעם מי לא בעי!? ולכן אמרה המשנה שלא יגעו זה בזה, כי שמא יבא לאוכלן קודם הדחה.

שנינו במשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר שני אכסנאין אוכלין על שלחן וכו'.

אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל: לא שנו שמותר לשני אכסנאים לאכול על שלחן אחד בשר וגבינה, אלא שאין מכירין זה את זה. אבל אם מכירין האכסנאים זה את זה - אסור. שחוששים שמא יתן האחד לחבירו משלו בעוד שחבירו אוכל את האוכל שלו, ונמצא אוכל בשר בחלב.

תניא נמי הכי: רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסנאים שנתארחו לפונדק אחד כאשר זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום, וכאשר זה בא בחתיכתו בחתיכת בשר וזה בא בגבינתו, הרי הם אוכלין על שלחן אחד - זה בשר וזה גבינה - ואין חוששין שמא יתן האחד לחבירו.

אלמא, רואים שרק היכן שאינם מכירין זה את זה, שזה בא מהצפון וזה בא מהדרום, רק שם התיר רבן שמעון בן גמליאל שיאכלו ביחד על אותו שולחן.

ולא אסרו שיאכלו שני אנשים בשר וגבינה על שולחן אחד אלא בתפיסה אחת, כאשר הם אוכלים ב"כרך" אחד, אכילה משותפת בסמוך זה לזה.

ותמהינן: בתפיסה אחת סלקא דעתך? והלא אפילו בלי שלחן אחד גם כן אסור להם לאכול אכילה משותפת שנוגעים המאכלים ביחד!? ומדוע אמרה הברייתא שדוקא בשלחן אחד אסור?

ומשנינן: אלא, זה שאסרה הברייתא היינו "כעין תפיסה אחת", כשמכירים זה את זה, ולכן אסור לאכול בשלחן אחד.

אמר ליה רב יימר בר שלמיא לאביי: שני אחין המכירים זה את זה אך ומקפידין זה על זה, שאין האחד אוכל משל חבירו מהו? האם אומרים כיון שהם מקפידים זה על זה כ"אינן מכירים" נחשבים, או שמא כיון שסוף סוף מכירים זה את זה, לא התירו להם לאכול על שלחן אחד?

אמר ליה אביי: [למדנו במסכת פסחים אין עושין "סריקין", מצות מצוירות, בפסח. כיון שהוא שוהה בעשייתם עלולים הם להחמיץ. שאל בייתוס בן זונין את חכמים, הרי אפשר לעשות את הסריקין בדפוס שאז אינו שוהה בעשייתן? אמרו לו] - יאמרו: כל הסריקין אסורין, וסריקי בייתוס מותרין!?

והיינו, שלא חלקו חכמים בתקנתם, וכיון שאסרו לעשות סריקין במצות, בכל אופן אסרו אותם, שאנשים לא ידעו לחלק בין סריקין סתם לסריקי בייתוס. ואם כן, גם אצלנו בנידון שלנו, לא חלקו בין אחים שאינם מקפידים לאחים המקפידים. וכיון שבסתם אחים אסרו לאכול על שלחן אחד, גם באחים המקפידים אסרו.

האם עבדין כדין [עושים כך], כלומר, האם כך ראוי לאכול פת, בלא נטילת ידים? אמר ליה [לו] רב לשמואל בתשובה: נטלתי לפני כן את ידי, ואולם משום שדעתי קצרה עלי (שאני איסטניס), איני רוצה לאכול בידים חשופות, ולכך שמתי עליהן מטפחת.

ועוד מסופר: כי סליק [כאשר עלה] ר' זירא מבבל לארץ ישראל, אשכחינהו [מצא אותם] את ר' אמי ור' אסי דקאכלי בבלאי חמתות [שהם אוכלים פת בבלאי חמת, קרעי חמתות שהתבלו] ששמו על ידיהם ובלי שנטלו ידים, אמר להם ר' זירא: תרי גברי רברבי כוותייכו, ליטעו [שני אנשים גדולים כמותכם, שיטעו] בדברי רב ושמואל המסופרים למעלה? והא [הרי] "דעתי קצרה" קאמר [הוא שרב אמר] לשמואל, ולכך אכל בבגד על ידיו, ואולם הוא נטל את ידיו לפני כן, ולא התיר רב לאכול כך בלא נטילת ידים!

ואומרים: אשתמיטתיה הא דאמר [נשמט ממנו, מר' זירא, דין זה שאמר] רב תחליפא בר אבימי שכך אמר שמואל: התירו חכמים לאכול פת במפה הכרוכה על הידים ובלא נטילת ידים, לכהנים אוכלי תרומה, שכן הכהנים הינם זריזים וזהירים במעשיהם, ולא יבואו לנגוע בפת. ולא התירו לאכול כן במפה הכרוכה על הידים, לישראלים אוכלי טהרות (המקפידים על אכילת חולין שלהם, שתיאכל בטהרת המאכל והאדם האוכל), לפי שאין הם רגילים בהנהגות זריזות ובזהירות ככהנים. ור' אמי ור' אסי כהנים הוו [היו], הזהירים וזריזים במעשיהם, ולכך ראויים הם לאכול במפה, ובלא נטילת ידים.

א ועוד בחובת נטילת ידים שלפני האכילה, איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: אדם האוכל מחמת מאכיל, כלומר, שהוא עצמו אינו נוגע באוכל אלא אחר מאכיל אותו, האם האוכל צריך נטילת ידים לאכילה זו, או לא, שהרי אינו נוגע באוכל? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שנמסר כי רב הונא בר סחורה הוה קאי קמיה [היה עומד לפני] רב המנונא, ומשמש לפניו. בלם ליה אומצא, ואכיל [חתך לו רב הונא בר סחורה לרב המנונא חתיכת בשר ונתנה בפיו, ואכל], אמר ליה [לו] רב הונא בר סחורה לרב המנונא: אי לאו [אם לא] שרב המנונא את [אתה], לא ספינא לך [לא הייתי מאכיל אותך] בלא נטילת ידים.

ומדייקים: מאי טעמא [מה טעם] יכול היה רב המנונא לאכול באופן זה? לאו [האם לא] משום שהריהו זהיר ולא נגע [ואינו נוגע] בידיו במאכל. ומכאן שאם אדם מואכל על ידי אחר, והאוכל נזהר מלגעת במאכל, מותרת לו אף בלא נטילת ידים. ודוחים : לא, אין זו ראיה. שכן אפשר לומר שרב המנונא זריז היה, ולכך קדים ומשי ידיה מעיקרא [הקדים ונטל ידיו מתחילה].

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שאמר ר' זירא שכך אמר רב: לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של השמש המשרת בסעודה, אלא אם כן יודע בו בשמש שנטל את ידיו. ובדינו של השמש נאמר שהריהו מברך על כל כוס וכוס של יין שנותנים לו מן הסעודה, שאינו יודע אם יתנו לו כוס נוספת, ולכך לאחר שתיית כל כוס הריהו מסיח דעתו משתיית יין. ואולם הוא אינו מברך על כל פרוסה ופרוסה שניתנת לו. ואילו ר' יוחנן אמר כי אף מברך השמש על כל פרוסה ופרוסה הניתנת לו.

אמר רב פפא: בשלמא [נניח] שרב ור' יוחנן לא קשיא [אינו קשה] מדברי האחד על חבירו, שאפשר לומר שאינם חולקים, וכל אחד מדבר במקרה שונה. כי הא [זה] שאמר רב שהשמש אינו מברך על כל פרוסה ופרוסה — מדובר בסעודה דאיכא [שיש] בה אדם חשוב, ולכך בטוח השמש שהאדם החשוב ידאג שתהיה לו פת כל צורכו, ואינו מסיח דעתו מלאכול. ואילו הא [זה] שאמר ר' יוחנן שהשמש מברך על כל פרוסה ופרוסה — מדובר בסעודה דליכא [שאין] בה אדם חשוב, ולכך אין השמש בטוח שיזכה לפרוסה נוספת, ומסיח דעתו, ומשום כך לכשתנתן לו פרוסה נוספת הריהו צריך לברך עליה.

מכל מקום הא קאמר [הרי הוא, רב, אומר] בתחילת דבריו כי שאין לתת פרוסה לתוך פי השמש אלא אם כן יודע הנותן בשמש זה שנטל את ידיו. ומכאן ראיה שהמואכל על ידי אחר צריך ליטול ידיו! ודוחים: אף מכאן אין להביא ראיה, שכן שאני [שונה, מיוחד דינו] של השמש, דטריד [שהוא טרוד] ונוגע בדברים שונים בלי לשים לב, ולכך אין לו לאכול בלא נטילת ידים.

ב ועוד בענין נתינת אוכל לשמש המשרת בשעת הסעודה, תנו רבנן [שנו חכמים]: לא יתן אדם המתארח פרוסה מן הסעודה שלפניו לשמש המשרת את הסועדים, בין בזמן שהכוס נמצאת בידו של השמש, בין בזמן שהכוס בידו של בעל הבית. וטעם הדבר: שמא מתוך כך יארע דבר קלקלה בסעודה, שמא בעל הבית יכעס, וכיון שהוא שותה עתה, עלול היין להזיק לו. או שיטרד בעל הבית משום שיחשוש שלא יספיק האוכל לאורחיו, ומתוך שהוא מתבונן הנה והנה, עלולה הכוס להישמט מידו. וכן הוא בכוס הנמצאת ביד השמש, שמתוך שהוא מקבל מאת האורחים עלול הוא לשפוך את היין שבכוסו. והשמש שלא נטל ידיו — אסור ליתן פרוסה לתוך פיו.

ג למעלה הובאה בעייתם של חכמים בדינו של האוכל מחמת מאכיל לענין נטילת ידים, ועתה איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים] מה דינו של המאכיל את האחר, האם הוא צריך נטילת ידים, שהרי הוא מכניס בידו לתוך פיו של חבירו, או שמא אינו צריך, שהרי הוא אינו אוכל?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה דתני דבי [ששנה בבריייתא החכם של בית] מדרשו של מנשה: רבן שמעון בן גמליאל אומר כי האשה המאכילה את ילדה התינוק ביום הכיפורים, הריהי מדיחה (שוטפת) את ידה האחת במים, אף שיום הכיפורים אסור ברחיצה, ונותנת פת לבנה הקטן. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל ביום הכיפורים את התינוק אפילו בהדחה בידו אחת, שלא רצה להדיח אפילו את ידו האחת ונמנע בשל כך מלהאכיל את התינוק, וגזרו עליו חכמים שיאכיל בשתי ידיו. ומכאן ראיה שהמאכיל, אף שהוא עצמו אינו אוכל, הריהו צריך ליטול ידיו.

אמר אביי: אין זו ראיה, שכן סיבתה של הדחת הידים התם [שם] אינה משום מצות נטילת ידים, אלא משום שיבתא [רוח רעה] השורה על ידי אדם שלא נטל ידיו בבוקר, ומגע יד שכזו עלול להזיק, ולכך הצריכו חכמים למאכיל את התינוק ליטול ידיו בבוקר, ואף ביום הכיפורים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שמסופר דאבוה [שאביו] של שמואל אשכחיה [מצא] את שמואל דקא בכי [שהוא בוכה] כשהיה עדיין ילד. אמר ליה [לו] אביו של שמואל: אמאי קא בכית [מדוע אתה בוכה]? אמר לו שמואל: דמחיין רבאי [שהיכה אותי רבי, מורי], שאל אותו האב: אמאי [מדוע] היכה אותך? השיב שמואל: מפני שאמר לי רבי, קא ספית לבראי ולא משית ידיה [אתה מאכיל את בני, ולא נטלת את ידיך]. שאל אותו אביו: ואמאי לא משית [ומדוע לא נטלת ידיך]? אמר ליה [לו] שמואל בתמיהה: הוא, בנו של רבי, אכיל, ואנא משינא [אוכל, ואני אטול ידי]?!

אמר ליה [לו] אביו של שמואל לבנו: לא מיסתייה דלא גמיר [לא די לו לרבך, שלא למד] כראוי, שהרי המאכיל את חבירו אינו צריך ליטול את ידיו, מימחא נמי מחי [גם כן מכה הוא]! ומסכמים, הלכתא [הלכה] היא: מי שאוכל מחמת מאכיל אף על פי שאינו נוגע — הריהו צריך נטילת ידים, ואולם המאכיל את חבירו — אינו צריך נטילת ידים.

ד משנה צורר (מניח באריזה אחת) אדם בשר וגבינה במטפחת אחת, ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסנאין (אורחים באכסניה אחת) הזרים זה לזה, אוכלין על שלחן אחד, זה בשר וזה גבינה, ואין חוששין שמא יבוא האחד לאכול ממאכלו של חבירו, וייכשל באיסור בשר בחלב.

ה גמרא שנינו במשנה שאמנם מותר לארוז יחד בשר וגבינה, ואולם מותנה הדבר שלא יגעו זה בזה, ושואלים: וכי [וכאשר] נוגע זה בזה הבשר והגבינה, מאי הוי [מה נהיה] בכך? והלא צונן בצונן הוא, ואין האחד בולע מחבירו במגע. אמר אביי בהסבר הדבר: נהי [אם אמנם] שבמגע של צונן בצונן קליפה של מקום המגע לא בעי [אינו צריך], שכן לא בלע האחד מחבירו, ואולם הדחה (שטיפה) מי לא בעי [האם אינו צריך]?! ולכך אסרו חכמים על מגע בשר וגבינה, מפני החשש שיבוא לאוכלם בלא הדחה.

ו עוד שנינו במשנתנו כי רבן שמעון בן גמליאל אומר ששני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד. ובענין זה אמר רב חנן בר אמי, אמר שמואל: לא שנו הלכה זו אלא בזמן שאין האכסנאים הללו מכירין זה את זה שאז אינם באים לאכול האחד ממאכל חבירו, אבל בזמן שהם מכירין זה את זה — אסור, שיש לחשוש שיבואו לאכול זה ממאכליו של זה.

ומביאים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא האומרת גם כן כך], רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסנאים שנתארחו לפונדק אחד, זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום, זה בא בחתיכתו של בשר, וזה בא בגבינתו — הריהם אוכלין על שלחן אחד, זה בשר וזה גבינה, ואין חוששין שיבוא האחד לאכול ממאכלו של חבירו.

ולא אסרו חכמים לנהוג כן אלא בזמן ששניהם בתפיסה (בכריכה, בחפיסה) אחת, שהרי זו סעודה משותפת. ותוהים: תפיסה אחת סלקא דעתך [עולה על דעתך] להשמיענו שאסור, הרי פשוט הוא! אלא בא להשמיענו שאסורה אכילה שכזו, אף בכעין תפיסה אחת, אם יש בין האוכלים מידה של היכרות, שאין האחד מקפיד על השני אם יאכל ממאכלו שלו. ולכך אסורה אכילת שניהם על שולחן אחד.

ז למעלה הובא כי אם מכירים הסועדים זה את זה, אסור להם לאכול על שולחן אחד, זה בשר וזה גבינה. ומביאים עוד בענין זה, אמר ליה [לו] רב יימר בר שלמיא לאביי בשאלה: אם היו סועדים אלה שני אחין, ואולם הם מקפידין זה על זה, ואינם אוכלים זה מזה, מהו הדין, האם מותר להם לאכול בשר וגבינה יחד?

אמר ליה [לו] בפתגם שנאמר במקום אחר: אילו נתיר לאלו, יאמרו כל הסריקין אסורין, וסריקי בייתוס מותרין?! שכן אסרו חכמים לעשות בפסח מצות סרוקות (משורטטות), שמפני משך הזמן הנדרש לכך, עלולות המצות להחמיץ. ושאל בייתוס בן זונין את חכמים שהרי אפשר לעשות כן בתבנית קבועה, ואין פעולה זו נמשכת זמן רב. ואמרו לו חכמים שאם נתיר באופן זה, יבואו אנשים לתהות מדוע כל הסריקים אסורים, ודווקא של בייתוס מותרים. וכיוצא בזה לענייננו, שאף שני אחים המקפידים זה על זה, אסורים לאכול על שולחן אחד בשר וגבינה. שלא חילקו חכמים בגזירותיהם.

אמר לו רב יימר לאביי: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה אומר שאסור הדבר אף באופן זה, מעתה הלכה הא [זו] שאמר ר' אסי, אמר ר' יוחנן: אף שאסרו חכמים לכבס בחול המועד, מכל מקום מי שאין לו אלא חלוק אחד בלבד הריהו מותר לכבסו בחולו של מועד. ואף בענין זה יאמרו:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Do we act in this manner? Rav said to Shmuel: I did wash my hands, but as I am delicate I do not wish to hold food in my bare hands; therefore I covered them with a cloth.

The Gemara further relates: When Rabbi Zeira left Babylonia for Eretz Yisrael, he found Rabbi Ami and Rabbi Asi eating bread while covering their hands with worn pieces of wineskins, rather than washing them. Rabbi Zeira said to them: Could two great men such as yourselves err with regard to the incident of Rav and Shmuel related above? After all, Rav said to Shmuel: I am using a cloth because I am delicate; he did wash his hands beforehand.

The Gemara notes: It escaped Rabbi Zeira’s mind that Rav Taḥlifa bar Avimi said that Shmuel said: The Sages permitted the consumption of bread while the hands are wrapped with a cloth rather than washed, specifically to priests who partake of teruma, as they are careful not to touch the bread with their hands. But they did not permit the use of a cloth in this manner to non-priests, even those who are particular to eat non-sacred food in a state of ritual purity, as they do not maintain the same level of diligence as priests. And since Rabbi Ami and Rabbi Asi were priests, it was permitted for them to eat with a cloth.

A dilemma was raised before the Sages: If one eats by means of another feeding him, without himself touching the food, does he need to wash hands before eating or not? The Gemara suggests: Come and hear proof from the following incident where Rav Huna bar Seḥora was standing before Rav Hamnuna and serving him. Rav Huna bar Seḥora cut a slice of meat for Rav Hamnuna and placed it in his mouth, and he ate it. Rav Huna bar Seḥora said to Rav Hamnuna: Were you not Rav Hamnuna, I would not feed you in this fashion.

The Gemara infers from this episode: What is the reason that it was permitted for Rav Hamnuna to eat in such a manner? Is it not because he was careful not to touch the food with his hands? This indicates that someone may be fed even without washing his hands. The Gemara rejects this: No, one can say that he was vigilant and went ahead and washed his hands at the outset.

The Gemara suggests: Come and hear proof from that which Rabbi Zeira said that Rav said: A person may not place a slice of bread into the mouth of the attendant serving at a meal unless he knows that he has washed his hands. And it was also stated that the attendant recites a blessing over each and every cup of wine presented to him at a meal. This is because he never knows if he will receive another cup, and he cannot intend that his initial blessing apply to a cup he does not know he will receive. But he does not recite a blessing over each and every slice of bread given to him. And Rabbi Yoḥanan says that he must recite a blessing over each and every slice he receives.

Rav Pappa said: Granted, the apparent contradiction between the opinions of Rav and Rabbi Yoḥanan is not difficult; one can resolve it by saying that this statement of Rav, that the attendant need not recite a blessing for every slice of bread, is referring to a case where there is an important person at the meal. Since the attendant is confident that the important person will ensure the attendant receives enough to eat, his initial blessing applies to each slice he receives. And that statement of Rabbi Yoḥanan is referring to a meal where there is no important person. Since the attendant is not confident that he will receive another slice, he must recite a new blessing whenever he does receive one.

In any case, Rav first says that one should not place a slice into the attendant’s mouth unless he knows that he has washed his hands. This indicates that one who is fed by another must wash his hands. The Gemara responds: The case of an attendant is different, as he is occupied with his duties and may touch the food inadvertently. Therefore, he specifically may not eat without washing his hands.

§ The Sages taught in a baraita: A person who is a guest may not give a slice of bread from the meal in front of him to the attendant serving, whether a cup is in the attendant’s hand or a cup is in the host’s hand, lest a mishap occur at the meal. The host might become angry or distracted by the concern that there will not remain enough food for his guests, and the cup will fall from his hand. If the cup is in the attendant’s hand, he might drop it while accepting food from the guest. And with regard to an attendant who has not washed his hands, it is prohibited to place a slice of bread into his mouth.

§ A dilemma was raised before the Sages: Does one who feeds another need to wash his hands, since his hands are touching the food? Or perhaps he does not need to wash his hands, as he himself is not eating.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution to the dilemma from that which the school of Menashe taught that Rabban Shimon ben Gamliel says: A woman may rinse one hand in water on Yom Kippur, so that she does not touch food before she has washed her hands in the morning, and give bread to her minor son, without concern about violating the prohibition against bathing on Yom Kippur. They said about Shammai the Elder that he did not want to feed his children with even one hand on Yom Kippur, to avoid having to wash it. But due to concerns about the health and well-being of his children, they decreed that he must feed them with two hands, forcing him to wash both. Apparently one who feeds another must wash his hands, even though he himself is not eating.

Abaye said: The reason for the washing there is not on account of the food specifically. Rather, it is due to an evil spirit named Shivta, who contaminates hands that have not been washed in the morning. As long as one washes his hands in the morning, perhaps he need not wash them again to feed another.

The Gemara further suggests: Come and hear a resolution to the dilemma from the following incident, as Shmuel’s father found the young Shmuel crying, and said to him: Why are you crying? Shmuel replied: Because my teacher struck me. His father asked: Why did he strike you? Shmuel responded: My teacher said to me: You are feeding my son, but you did not wash your hands. His father asked: And why did you not wash your hands? Shmuel said to him: Only he, the teacher’s son, is eating, and I must wash my hands?

Shmuel’s father said to him: Is it not enough that your teacher did not learn the halakha properly, that he even strikes you on account of his error? One who feeds another need not wash his hands if he himself is not eating. The Gemara concludes: And the halakha is that one who eats by means of another feeding him needs to wash his hands, even though he does not touch the food. But one who feeds another does not need to wash his hands.

MISHNA: A person may bind meat and cheese in one cloth, provided that they do not come into contact with each other. Rabban Shimon ben Gamliel says: Two unacquainted guests [akhsena’in] may eat together on one table, this one eating meat and that one eating cheese, and they need not be concerned lest they come to violate the prohibition of eating meat and milk by partaking of the food of the other.

GEMARA: The mishna teaches that one may bind meat and cheese together in one cloth, provided that they do not come into contact with each other. The Gemara asks: And if they come into contact with each other, what of it? It is a case of one cold food in contact with another cold food, and they would not absorb substances from one another. Abaye said: Granted that cold foods do not require the peeling of the place where they came into contact, as they do not absorb substances from one another. Nevertheless, don’t they require rinsing in water? The Sages therefore decreed against the contact of even cold meat and cheese, lest one come to eat them without rinsing them first.

§ The mishna teaches that Rabban Shimon ben Gamliel says: Two guests may eat together on one table, this one eating meat and that one eating cheese. Rav Ḥanan bar Ami says that Shmuel says: They taught this halakha only in a case where the guests do not know each other, as they will not eat of each other’s food. But in a situation where they know each other, it is prohibited for them to eat together at the same table.

That opinion is also taught in a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel says: If two guests roomed in one inn, this one coming from the north and that one coming from the south, this one coming with his piece of meat and that one coming with his cheese, they may eat together on one table, this one eating meat and that one cheese, and they need not be concerned.

The baraita adds: And the Sages prohibited this practice only if they both eat from one parcel. The Gemara adds: Can it enter your mind that the baraita is actually referring to a case where they eat from one parcel? This is obviously prohibited. Rather, it prohibits eating even in a manner as though they were eating from one parcel, i.e., when the diners are somewhat acquainted with each other, since neither would mind if the other ate from his food.

§ It was stated above that if two diners are acquainted with each other they may not eat meat and cheese on the same table. Rav Yeimar bar Shelemya said to Abaye: If these diners are two brothers, but they are each particular not to let one another eat of his food, what is the halakha? May they eat separate dishes of meat and cheese at a single table?

Abaye said to him: Your question evokes that of Baitos ben Zunin. The Sages prohibited the baking of elaborately decorated Syrian cakes for Passover, lest people tarry in their preparation and the cakes become leavened. Baitos wished to prepare the cakes in a way that would not lead to a violation of any prohibition, and yet the Sages prohibited it, because people will say: All the decorated Syrian cakes are forbidden, but the Syrian cakes of Baitos are permitted? Here too, to avoid confusion, we will not allow exceptions to the rule.

Rav Yeimar responded: But according to your reasoning, one may refute that which Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: Although the Sages prohibited laundering on the intermediate days of a Festival, one who has only one shirt is permitted to launder it on the intermediate days of a Festival. Here too, one can claim: People will say metaphorically:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ל דעתי קצרה כלומר אני נטלתי ידיי אלא מה שאני אוכל במפה דעתאי אנינא ואין אני יכול ליגע באוכל:

דקא אכלי בבלאי חמתות כלומר כרכי ידייהו בחמת ישן ואכלי בלא נ"י:

תרי גברי רברבי כרבנן ליטעו בדרב ושמואל כלו' דסבורין אתון דרב אכיל בלא נטילת ידים במפה הא קאמר ליה דעתי קצרה ונטל ידיו:

ולא התירו מפה לאוכלי טהרות כלומר לאוכלי חולין שנעשו על טהרת הקדש:

אוכל מחמת מאכיל צריך נ"י כלומר אם האוכל צריך נ"י:

בלם ליה אומצא. כלומר תיקן אומצא:

מאי לאו משום דזהיר ומשי ידיה מעיקרא.^א)נראה דצ"ל לא יתן אדם פרוסה וכו' אא"כ יודע בו שנטל ידיו כלומר והא קא חזינן כו'. כלומר והא קא חזינן הכא דאוכל מחמת מאכיל צריך נט"י:

הא דאיכא אדם חשוב כו' כלומר אם השמש אדם חשוב דיתנו לו פת כל צורכו אינו צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה אבל אם אין אדם חשוב דלא יתנו לו כל צורכו אלא פרוסה אחת כי חוזרין ונותנין לו פרוסה אחרת דומה כנמלך ושוב צריך לברך:

שאני שמש דטריד כלו' וחיישינן שמא יגע:

מברך על כוס וכוס כלומר דעל כוס וכוס דמי כנמלך דעבדי אינשי דלא שתו אלא חד כסא ובאידך כסא דמי כנמלך. שמא יארע דבר קלקלה בסעודה כלומר שמא כשיטול הבעל הבית הכוס בידו יקפיד על אותה פרוסה שיתנו לשמש וישפוך מחמת כעס הכוס מידו ויקלקל הסעודה. מדיחה אשה ידה כו'. כלומר לא רצה ליטול ידו אחת וגזרו עליו שיטול שתי ידיו כשיאכיל בנו:

התם משום שיכתא כלומר משום רוח רעה שלא נטל ידיו שחרית משום יוה"כ שאסור להושיט אצבעו במים ואסור ליגע בפת מי שלא נטל ידיו בשחרית אבל אדם שנוטל ידיו שחרית אינו צריך ליטול ידיו בשביל שמאכיל אחר:

נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי כלומר אם יהו נוגעים זה בזה נהי דלא בעי קליפה דצונן וצונן הוא אבל הדחה מי לא בעי מקום מגען:

לא אסרו אלא בתפיסה אחת כלומר בהדי הדדי:

בתפיסה אחת סלקא דעתך כלומר^ב)נראה דצ"ל בתפיסה אחת אפי' שלא על שולחן אחד אסור. בלא תפיסה על שלחן אחד מי שרי. אלא כעין תפיסה אחת שמכירין זה את זה. יאמרו כל הסריקין אסורין דאמרינן במס' פסחים מפני מה אמרו כל הסריקין אסור מפני שהאשה שוהה עליהן ומחמצתן ואיבעי' להו מהו שיקבענה בדפוס שעושה סריקין בבת אחת כשהיו עושין בבית ביתוס. יאמרו כל הסריקים אסורים וסריקי בייתום כו' הכא נמי יאמרו כל האחים אסורין לאכול על שלחן אחד בשר וגבינה מפני שסתם אחין אין מקפידין זה על זה ואחין המקפידין זה על זה יהו מותרין שמא יבוא הדבר לידי תקלה לפי שכל אדם אין יודעין שמקפידין זה על זה ויהיו מקילין במקום אחר:

הא דאמרינן: בלום ליה אומצא בפומיה. פת היה נותן לו עם הצלי, דאילו צלי לבדו לא היה צריך נטילת ידים, ואדרבה קיימא לן דהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח.

ההיא דאיבעיא לן: מאכל צריך נטילת ידים או לא. ואתינן למפשטיה מדתניא דבי מנשה רבן שמעון בן גמליאל אומר מדיחה אישה ידיה אחת במים ונותנת פת לתינוק, איכא למידק ואי משום נטילת ידים בידה אחת מי סגי, והא אמרינן בגיטין (טו, ב) איבעיא להו ידים טהורות לחצאין או לא, היכי דמי אי דמשי ידא תנינא הנוטל ידו אחת בנטילה ואחת בשטיפה ידיו טהורות, הא ידו אחת לבד בנטילה לא, ותירצו בתוס' דאביי דאהדר ליה דטעמיה משום שיבתא, ה"ה דהוה מצי למימר וליטעמיך בידו אחת מי סגי, ובהרבה מקומות שיכול לומר וליטעמיך ואינו אומר, ואסיקנא והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל עצמו אין צריך נטילת ידים, ולענין לאכול במפה אסיקנא דאסור, כדאמר ליה שמואל לרב עבדין כדין ואהדר ליה דעתי קצרה עלי וכדמתמה ר' זירא עליה דרב אסי ורב אמי דאכלי במפה, והכין הילכתא.
ולענין פסק הלכה, מים ראשונים ניטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, בין בחמין בין בצונן, ואפילו היד סולדת בהן, כלישנא בתרא, וכר' יוחנן ורבן גמליאל ברבי אוכל טהרות וכל גדולי גליל שעושין כן, וחמי טבריא בקרקע במקומן מטבילין בהן את הידים בכלי אין נוטלין מהן לידים, ובבת בירת' שהוא חריץ הנמשך מהן ואין בחריץ מ' סאה אין מטבילין את הידים כחזקיה דגזרינן בת בירתא אטו מנא, ואפשר דאפילו יש בה מ' סאה וכמו שכתבתי למעלה.
ומים שנפסלו משתיית הבהמה כגון מים מלוחין שאין הכלב יכול לקלוט מהן [או] עכורין הרבה שקרובין להיות כטיט הנרוק, בכלים פסולין, בקרקע כשרים, ובת בירתא נמי אסורין, דגזרינן בת בירתא אטו מנא, ומים שאין להם מראה מים כגון שנפל לתוכן דיו קומוס וקנקנתום אין נוטלין מהן לידים, וכדתנן בפרק קמא דמסכת ידים (מ"ג) נפל לתוכן דיו וקומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין. ואמרינן נמי קפדיתו אחזיתא ואמר ליה אין ומים שהנחתום מדיח בהם ידיו כשרים, אבל מים שהניח בהם הנחתום את הכלים או ששרה בהן גלוסקין שלו פסולין כדתנן פ"ק דמס' ידים (מ"ה) המים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקים פסולין, כשהוא מדיח ידיו בהן כשרים, ותנן נמי התם (מ"ד) הדיח בהם את הכלים או שמחה בהן את המדות פסולין, הדיח בהן כלים מודחין וחדשים כשרים ר"י פוסל בחדשים.
ולענין שעור, צריך שיהא בכלי לפחות רביעית כשמתחילין ליטול ידיו, ואם נטלו שנים מרביעית בקלוח אחד שפיר דמי, וצריך שיטול מכלי מחזיק רביעית, כשהוא יושב שלא מסומך, וכדאמרינן (ע"א) מגופת חבית שתקנה נוטלין ממנה לידים, והוא שלא יהא מנוקב בכונס משקה, כלומר והוא שיהא הנקב במקום שלא ישאר בכלי שיעור לקבל רביעית אין נוטלין ממנה לידים.
וכתוב בספר התרומות שצריך שלא יהא נקב במקום שהמים עוברין כששופכין על ידיו, שמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו, אבל אם המים נופלין על ידיו מן הנקב ודאי כשרות דהוה ליה כברזא.
וכלי שאינו עשוי לקבל מים, אף על פי שתקנו ויושב שלא מסומך ומקבל מים אין נוטלין ממנו לידים, כדתניא שק וקופה אף על פי שמקבלין אין נוטלין מהן לידים, ואריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים ואין מטבילין בה את הידים. ואי מקרב לגבי דולא שפיר דמי, ואם נקב הכלי בכונס משקה ומקלח מצד זה בנהר ומצד זה באריתא הרי זה חבור מטבילין בה את הידים, דהרי כמו שמטבילין בנהר עצמו.
וליטול מן הכלי על ידו אחת ולתת על ידו השניה מותר כדברי ר"ת זצ"ל דמכח כלי קרינא ביה, כיון שבא מן הכלי על ידו האחת, אבל לקבל מחפני חבירו וליטול אסור, דהא ליכא כלי, וכדתנן בפרק קמא דמסכת ידים (מ"ב) לא יתן לחבירו בחפניו מפני שאין ממלאים ואין מקדשין ואין מזים מי חטאת ואין נותנין לידים אלא בכלי, וכן לשום ידיו בכלי ולרחוץ בתוכו שפיר דמי, כדברי הרב בעל ההלכות שכת(ו)ב משמו של רב אחא משבחא, אבל לקחת מן הנהר בידו אחת ולרחוץ ידו השנית לא, דאין כאן לא כלי ולא טבילה, וכן לשכשך ידו בכלי המחובר לקרקע אסור, דהוו להו מים שאובין, והיינו כעין אריתא דדלאי וידו אחת בשטיפה וידו אחת בנטילה ידיו טהורות כדאיתא בגיטין (טו, ב).
והנוטל ידיו צריך לרחוץ עד סוף פצול האצבעות כדברי רוב המפרשים, אבל לפי מ"ש ומה שנראה מפי' ר"ח ז"ל צריך ליטול עד הפרק שהוא סוף פסת היד המחובר עם קנה הזרוע, וצריך שלא יהא דבר חוצץ, דכל דבר שחוצץ בגוף בטבילה חוצץ בנ"י, לפיכך צריך שלא יהא תחת הצפורן טיט היון או בצק כ"כ שהוא מפקיד עליו ולא גלד שעל המכה, דהא תנן במס' מקואות (פ"ט, מ"ב) שהן חוצצין.
אבל אם הוא מועט כ"כ שאינו מקפיד עליו או גלד לח שהוא מצטער עליו אינו חוצץ, אע"פ שלענין טבילה רגילין הכל ליטול משום חומרא, וכ"כ הרב בעל התרומה זצ"ל משום ר"ח זצ"ל דאינו חוצץ [ל]טבילה [אפילו בטבילה] דבר תורה, והביא ראיה מדאמרינן בזבחים (צח, ב) רבב על בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ, ומי שידיו צבועות אם צובע הוא אינו חושש כדמשמע מההיא דרבב, ובהלכות נדה ביארתי באר יפה.
ומקבלין מים מן הנכרי ומן הנדה, ולא כדברי האוסרין כמ"ש למעלה משום הרב בעל התרומות ז"ל, וצריך להגביה ידיו אחר נטילה לפי שפעמים שהשנים אין הולכין כ"כ כמו שהלכו הראשונים ויחזרו מים הראשונים ויטמאו את הידים, וכן אמרין פ"ק דסוטה (ד, ב) שצריך להגביה את ידיו, וכן שנינו במסכת ידים (פ"ב, מ"ג) נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד לפרק וחזרו ליד טמאוה, ומהאי טעמא אסור לרחוץ ידו במי רחיצת ידים של אחרים לפי שהמים ראשונים של אדם טמאים שלא נטהרו כולן ממים שנים כ"כ בס' התרומות.
ולענין ברכה בין שנוטל ידיו מן הכלי בין שמטביל בנהר מברך על נט"י, וכן נמצא בשם הגאונים ז"ל [ו]בתוס' [כתבו] על טבילת ידים, והראשון נראה עיקר.
ואסור לאכול במפה בלא נטילת ידים, ומאכיל אין צריך נטילת ידים, ואוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים.
ולענין ליטול את ידיו ולהתנות מותר, ובלבד שיזהר שלא יטנף ידיו ולא יטמאם. ומיהו דוקא בשעת הדחק כגון שאין שם מים אלא מעט אבל שלא בשעת הדחק לא כדברי ר"ח ז"ל, אבל הוא מן התימה דליישנא בתרא דאתיא כרב משמע דאפילו שלא בשעת הדחק מותר.
ומים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי, ואפשר דאפילו על גבי קינסא שרי, דהכא איפליג[י] בה, ובשל סופרים הלך אחר המיקל, ואין נוטלין במים חמין שהיד סולדת בהן, אבל אין סולדת בהן שרי כלישנא בתרא, ואם אכל דבר מזוהם צריך לברך על רחיצת ידים כדברי הראב"ד ז"ל וכדאמרינן בברכות (נג, ב) והייתם קדושים אלו מים אחרונים.

וכי נוגעין זה בזה מאי הוי צונן וצונן הוא נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי. והלכך לכתחלה לא יהו נוגעים זה את זה (ו)[ד]שמא יבא לאכול קודם הדחה. וכתב הרב בעל העיטור ז"ל ודוקא בשר מבושל דלאו אורחיה בהדחה ואתי למיכל מיניה בלא הדחה, אבל חי שאין דרכו לאכלו בלא הדחה אפילו נוגעין זה את זה צורר ואינו נמנע. וכ"כ הראב"ד ז"ל שכל מידי דבר הדחה כגון לשום דגים שלא הודחו או בשר שלא נתבשל ולא הודח בכלי שנשתמש בו באיסור אפילו לכתחלה מותר, שאפילו תמצא לומר (שיאכול) [שיכול לאכול] באומצא, האידנא למיכל באומצא לא שכיח, וכן כל כלי שדרכו של אדם להדיחו קודם שישתמש בו אין נמנעים מלהשתמש בו באיסור צונן ואח"כ ידיחנו וישתמש בו היתר, ואין חוששין לפשיעה בכך, שהרי לוקחין כלים אסורין מן הנכרים, ואין חוששין לפשיעת הכשר שלהן.

רב המנונא בלם לי' אומצא לפומיה דרבינא בר סחורה פירש אומצא עם פת או שהיה טובלו במשקה שצריך נט"י דאלו צלי לבדו הוי כפירות שא"צ נט"י א"ל אי לאו רבינא את לא הוי סופינא לך מאי לאו אי לאו רבינא דזהיר' ולא נגעת. פי' דרבינ' לא נטל ידיו ותפשוט מיני' דאוכל מחמת מאכיל א"צ נט"י. וכ"ת כיון דדינא הכי הוא מאי רבותיה דרבינא. וי"ל דאף על גב דאוכל מחמת מאכיל א"צ נט"י מיהו אי מאכיל גופא צורבא מדרבנן הוא לא חזי לי' להאכיל אלא לגברא דידע ביה דזהיר ולא נגע והיינו דפשיט שפיר דבשלמא א"א דאוכל מחמת מאכיל א"צ נט"י אהני ליה חשיבות' דרבינא דספי' ליה. ודחי ליה דה"ק משום דזרזת ומשי' ידך מעיקרא מפי רבי' נר"ו ואסיקנא אוכל מחמת מאכיל אין צריך נט"י.

השמש מברך על כל כוס וכוס פי' מפני שהוא נמלך ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה דלאו נמלך הוא לגבי הא וכדאוקמינא כשיש שם אדם חשוב.

מדיחה אשה ידה אחת במים ביום הכיפורים ונותנ' פת לתינוק וכו' פי' אלמא מאכיל גופיה צריך נט"י ואף על גב דאוכל דעלמא צריך נטילת שתי ידיו וכדתנן הנוטל ידו אחת בשטיפה וידו אחד בנטילה ידיו טהורות הא ידו אחד בנטילה לא סגי. קס"ד דהתם הוא באוכל גופי' אבל במאכיל לא גזרו אלא בידו א' כנ"ל. ואוקמינא דהתם משום שיבתא הא בעלמא מאכיל א"צ נט"י. וידו א' בנטילה וידו א' בשטיפה דידיו טהורות דוק' בשטיפה דהיינו טבילה כתקנה אבל לא בהדחה בעלמא אלא בנטיל' מכח כלי וגברא או בטבילה. ומכאן לנוטל ידיו שצריך ליטול מן הכלי על כל אחד מהן ולא שיתן מים מידו אחת לידו השנית.

הא דתנן צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחד ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה פריך בגמ' ואי נגע מאי הוי צונן הוא. ופרקינן נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי. פי' וכיון דבעי הדחה ראוי לכתחל' שלא יהיו נוגעין זה בזה שמא יפשע ולא ידיח. ומסתברא דוקא במידי דאכיל לי' אינש בלא הדחה כגון בשר מבושל אבל מה שאין דינו לאכלו בלא הדחה כגון בשר חי צורר ואינו נמנע דלמיכל באומצת לא חיישינן דלא שכיח: וכן כתב הרב בעל עיטור ז"ל. ומטעם זה מותר לתת מידי דבר הדחה צונן בכלי עץ וכיוצא בו שיש לו הכשר איסור כגון דגים ולא חיישי למיכל בלא הדחה וכן כתב הראב"ד ז"ל חוששין שמא מפשע להשתמש בו היתר אלא אחר הדחה מותר להשתמש בו איסור בצונן ואין חוששין שמא יפשע להשתמש בו אחר כך היתר בלא הדחה:

שני אכסנאין אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה: בד"א בזמן שאין מכירין זא"ז אבל מכירין זא"ז אסור פיר' שמא יתן אחד מהם לחבירו ויפשע ויאכל בעוד שאוכל שלו דהא מילתא דשכיחא היא. ואיכ' מרבנן ז"ל שכתבו דאי עבדי היכר' במילתא בפרישת מפה מיוחדת בכל אחד מהם וכיוצא בו שיהא זכורים ולא יבואו לידי הרגל עבירה שרי כדאמרי' בברייתא דלא אסרי אלא בתפיסה אחת פרש"י ז"ל כעין כרך אחד שמכירין זא"ז ואין שום דבר מפסיק ביניהם ומנהג הוא להשים לחם או קנקן או כלי להפסיק בין אוכלי בשר לאוכלי גבינה ודכוותיה בפ' רבי ישמעאל בענין אבני מרקוליס שקורין תפיסה א' כשאין הפסקה בנתיים והכי משמע קצת בפ"ק דשבת בענין לא יאכל הזב עם הזבה וכן נהגו:

מי שלא נטל ידיו ורצה לאכול על ידי מפה שכורך ידו בה אסור שמא לא יזהר ויגע ודבר זה לסעודת חלין אף לאוכלי חליהן בטהרה אבל לתרומה מתוך חומר שבה זהירין בה ולא יבאו ליגע ומתוך כך התירו לאכלה במפה שלא בנטילה ומגדולי המחברים כתבו שאף לחולין אין צריך נטילה ולא יראה כן וכבר הרחבנו בזה את הדברים בשני של סכה:

אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה כגון כביצה או פחות מעט ומ"מ כל שהוא אוכל כזית צריך נטילת ידים וצריך ברכה לפניו ולאחריו:

אוכל שאינו נוגע במה שהוא אוכל אלא שאחר מאכילו האוכל צריך נטילת ידים שמא יגע אבל המאכיל אם ידיו נקיות אין צריך נטילת ידים ומ"מ בשחרית שרוח רעה שורה על הידים אינו מאכיל עד שיטול וביום הכפרים מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק:

לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו:

השמש צריך לברך על כל כוס וכוס שנותנין לו מפני שהוא סבור שכשהשקוהו פעם אחת שלא יתנו לו עוד באותה סעודה והרי הוא מסיח דעתו מן השתיה ומתוך כך כשחוזרין ומשקין אותו צריך לברך אבל אין צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה שנותנין לו שבטוח הוא שלא ימנעו ממנו את הלחם ואינו מסיח דעתו מן האכילה במה דברים אמורים כשהיה שם אדם חשוב המשגיח על מה שראוי להשגיח ודעת השמש סומכת עליו אבל אם אין שם אדם חשוב הרי לבו נוקפו והרי הוא כנמלך ומסיח דעתו וצריך לברך על כל פרוסה ופרוסה כדרך שהוא מברך על כל כוס וכוס:

אורח שבבית או אחד מבני הבית צריכים להזהר שלא יתנו פרוסה לשמש בעוד שהכוס ביד השמש או ביד בעל הבית שמא יכעוס בעל הבית עליו כשיקבלנה ויבא הכוס לידי שפיכה ויתבלבל השלחן:

הרבה דברים מפוזרים בתלמוד בענין נטילת ידים שלא נכתבו כאן וכן הרבה דברים שאדם צריך נטילה להם כבסעודה ולא נתבררו כאן וכן נאמרו הרבה דברים בנטילה שלא נאמרו אלא למים ראשונים וכן איזו נטילה צריכה ברכה ואיזו אינה צריכה ברכה ואותם שצריכות ברכה על איזה צד משתנה נסח ברכה שלהם לפי ענין הנטילה וכבר ביארנו דינין אלו יפה בסוף מסכת ברכות בקונדרס מיוחד בפני עצמו קראנוהו בית יד כמו שכתבנו שם:

מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו במים בחלו של מועד ואין חוששין שמא הרואה יחשוב שיש לו שנים שאזורו מוכיח עליו והוא שהיה מנהגם שהיה אזורם דבק בחלוק על ידי שנצות ומיד שהיה פושט חלוקו ולובש אחר מתיר אזורו ומדביק בזו וכשאין לו אחר מכבסו עם האזור יש מפרשים בענין אחר ומ"מ הלכה שמכבסו בין בהוכח בין שלא בהוכח הואיל ואין לו אלא אחד הא יש לו שנים לא ודוקא של צמר הא של פשתן אפי' יש לו שנים מותר וכבר ביארנו דבר זה במסכת מועד קטן:

התבאר במסכת יום טוב שהשוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב הא אם לא נגמרו דינו כבשר העוף ומה הן נקראות גמורות לענין זה כל שנגמר בה החלבון שמבחוץ ואע"פ שעדין מעורות בגידין שהרי מ"מ נעקרו מן האשכול ויש פוסקין שלא נקראת גמורה לענין זה עד שתהא לה קליפה החיצונה והיא ביצה שכיוצא בה נמכרת בשוק וראשון עקר כמו שכתבנו שם:

התבאר במסכת פסחים ל' א' שאין לשין את העיסה בחלב ואם לש הרי כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה ר"ל שמא יבא לאכלה עם הבשר כיוצא בו אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה ר"ל שמא יאכלנה בחלב ואם עשה בפת איזה שנוי כדי להכינו מותר שאותה צורה מזכירתו ולא יבא לטעות ואפי' מי שאינו יודע חוקר על שנוי הצורה ונודע לו מתוך חקירתו:

שט את התנור באליה ואחר כך הסיקו קודם שיאפה בו את הפת אין כאן בית מיחוש שכבר הוכשר על ידי היסק זה ואפי' בתנור של חרס (ומ"מ דוקא בתנור של חרס) ומ"מ דוקא תנור שהסיקו מבפנים אבל בוביא הואיל והסיקה מבחוץ אסור ואם מלאה גחלים מבפנים עד שנתלבנה מותר פת שאפאה עם בשר בתוך תנור צר יש שאוסרין שלא לאוכלו בחלב וכן דגים שנצלו עם בשר בתנור אחד צר ויש מקילין ונראין דבריהם וכבר ביארנו ענין זה בפרק גיד הנשה:

בקצת חבורי רבותינו הצרפתים נכתב שקדרה של חרס שנתנו לתוכה חלב ונתחבץ שם בקיבה ואחר כך הוחמו שם מים באותו היום ולשו בה את העיסה הפת אסורה באכילה ואני תמה היאך אמרוה והרי הוא צונן והיאך נתן טעם במים הנרתחים בה אחריה עד ששאלתיה לגדולי הדור והשיבוני שבאותם המקומות נוהגים להרתיח החלב בשעה שמחבצין אותו ואף ברוב מקומות אע"פ שאין מרתיחין אותה הם מחמין אותה בכדי הבלעה:

מגדולי המפרשים כתבו בפירושיהם שאם אכל תבשיל שנתבשל בקדרה של בשר אע"פ שאין שם בשר אסור לאכול עמו גבינה ולא עוד אלא שאם רוצה לאכול גבנה אחר אותו תבשיל צריך נטילת ידים ויש חולקין להתיר בכל אלו אלא שאומרים כן בשאכל תבשיל שנתבשל בה בשר כמו שביארנו למעלה ואף לדעת ראשון אם רצה לאכול אחריו תבשיל שנתבשל בקדרה חולבת הואיל ואין שם גבנה אין צריך נטילת ידים:

גמ' בשלמא דרב ור' יוחנן כו' יראה לפרש דאי הוה פליגי רב ור' יוחנן לא ה"מ למפשט מידי דהא בהא תליא דלרב דאין השמש מברך על כל פרוסה ופרוסה לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש מה"ט שיקח גם אח"כ פרוסה בידו ויאכל ממנה ולא יטול ידיו כיון שכבר אכל פרוסה אבל לרבי יוחנן שבלאו הכי צריך לברך על כל פרוסה משום היסח דעת צריך נמי ליטול ידיו לכל פרוסה ומש"ה הוצרך למימר דרב ור"י לא קשיא כו' ודו"ק:

שם והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו כו' נראה דאין לפרש לתוך פיו של השמש דא"כ אדפשיט לעיל אוכל מחמת מאכיל דצריך נט"י ממימרא דרב לפשוט מהך ברייתא אלא שהשמש שלא נטל אסור ליתן לתוך פיו של אדם אחר האוכל שנטל ומיהו מאכיל דצריך נט"י דמבעיא לן לקמן ליכא למפשט מהכא דאיכא למימר נמי בהאי כדמשני דשאני שמש שטריד ויאכל הוא בעצמו ודו"ק:

בגמ' אמר רב פפא בשלמא דרב ורבי יוחנן לא קשיא וכו'. הלשון מגומגם דאין זה שיטת הגמרא ויש מוחקים כל זה וגורסים ורבי יוחנן אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה ולא פליגי הא דאיכא אדם חשוב וכו':

ברש"י ד"ה אלא בתפיסה אחת וכו' בכרך אחד. פי' ונוגעים זה את זה:

[שם] תפיסה אחת ס"ד הא בלא שלחן וכו' נמי אסור. פירוש שצרר במטפחת אחת בשר וגבינה כשנוגעים זה את זה הוא אסור כדתני במתני' ואין דין זה תלוי בשלחן שאוכלין עליו ופירוש כעין תפיסה אחת עיין בתוספות שרש"י לא פירש בזה כלום:

בתוס' ד"ה כעין תפיסה אחת ואם יש דבר מפסיק וכו' ולפיכך נוהגים וכו'. פירוש אפילו כשמכירין זה את זה לפי זה הא דקאמר ולא אסרו אלא בתפיסה אחת ר"ל ולא אסרו אפילו כשמכירין זה את זה אלא בתפיסה אחת ולא קאי אזה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום ותניא נמי הכי מייתי מרישא דברייתא דמדקתני זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום משמע שלא התירו אלא בשבאין משני קצווי עולם ולא מכירין זה את זה אבל לפי הי"מ שכתכו התוספות לפי מה דמסיק בגמרא כעין תפיסה אחת דהיינו מכירין זה את זה אתי הברייתא בפשיטות טפי דה"ק זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום ר"ל כיון שאין מכירין זה את זה מותרים ולא אסרו אלא בתפיסה אחת ר"ל כשמכירין זה את זה:

גמ' ולא משית ידיך ואמאי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בלם במ"ם כו' שהמתג והרסן מחתכין עדיו של סוס כו' כן הוא בס"א:

גמ' התירו מפה לאוכלי תרומה כו' . ואפילו אם אוכלין חולין אבל לא לישראל כו' אף דנ"י משום סרך תרומה וא"כ אף כשנתיר לאכול חולין במפה לא אתי לידי תקלה שיאכל תרומה במפה יאכל ויאכל דז"א וק"ל:

גמ' והשמש מברך כו' הא דאיכא אדם חשוב כו'. אפשר ליישב מה שמביא כל הך סיומא של"ת דלמא לעולם אין חובה וכה"א דת"ש הקודם ואף דא"צ נט"י אפ"ה אמר ליה אי לאו דרב המנונא כו' דזהיר לא ספינא ליה וה"נ אסור ליתן לשמש לזה מייתי סיפא דהו"ל לחלק נמי ברישא בשמש בין אם חשוב וזהיר או לא משמע דבכל ענין אסור ומלתא פסיקא נקיט ברישא אא"כ נטל ידיו דנכלל בו זריז [ולא הוצרך לחלק בשמש גופיה בין חשוב וזריז כרב המנונא למאי דמשני] דמ"ש יודע שראוהו נוטל ידיו או מכירו שהוא זריז כרב המנונא ולאפוקי זהיר ולא נגע אבל לא נטל ידיו [דלא נכלל ביה הו"ל לחלק] וק"ל:

גמ' בין שהכוס בידו פרש"י ביד השמש. ולא ביד הנותן דא"כ לא הו"ל לתלות בנתינת פרוסה לשמש רק לא יהיה כוס בידו ויושיט ידו לקערה ד"מ א"ו מי שהכוס בידו ועושה דבר אחר בעצמו יזהר משא"כ השמש שמושיטין לו פתאום:

גמ' בין שהכוס כו' . אין הרבותא משום רוח צרדא כדלעיל [חולין דף ק"ה ע"ב אלא כדפרש"י]:

גמ' איבעיא להו מאכיל כו' . דל"ד לשמש שאינו מאכיל לפה האדם אבל מאכיל לפה שמא אסתם נותן לתוך פה תיקון רבנן כמו שפרש"י בסמוך:

ברש"י בד"ה התירו מפה כו' דכהנים זריזין הם ולא נגעו. זהירין מבעיא ליה ואולי זריזין מקודם מליגע בטומאה:

ברש"י בד"ה בלם במ"ם סתומה. משמע כאילו שולל מ"ם פתוחה וז"א ששולל סמך:

ברש"י בא"ד שהמתג ורסן מחתכין עדיו של סוס כ"ה בח"ש:

גמרא והשמש שלא נטל ידיו אסור כו'. פי' המהרש"א בזה לא מחוור ע"ש. והא דלא מייתי הש"ס סייעתא מינה לרב עמש"כ בברכות (כו):

רש"י ד"ה בלם. מחתכין עדיו של סוס. כצ"ל רש"ל בשם ס"א:

תד"ה התם. בטיט ובצואה דאמרי' כו'. כצ"ל:

גמ׳ בלם לו אומצא. נ"ב אי לאו דמסתפינא אמרנא דצ"ל בלס בסמ"ך והיינו כמו עסה בלוסה ור"ל שערב לו אומצא בפת. להכי נקט כהאי לישנא משום דאומצא גרידא ודאי לא צריך נט"י ואע"פ שמוהל טופח עליו אינו חשוב משקה. ואגב שמע מיניה תו אחריתא דאע"ג דפת טפל ואומצא עיקר דהכי משמע ודאי ולא בעי ברוכי אפת כה"ג דאומצא פוטרו אפ"ה צריך נט"י:

אָמַר לֵיהּ: לָא מִסְתַּיֵּיהּ דְּלָא גָּמִיר, מִימְחָא נַמִּי מָחִי. יש להקשות אמאי לא אמר כן קודם ששאלו 'אַמַּאי לָא מָשִׁית'? ונראה לי בס"ד רצה לבדקו תחלה אם ידע הדין דאין צריך נטילה או לא ידע וזלזל בנטילת ידיים דאי הוה הכי ראוי להכאה דאף על גב דעל פי הדין אינו חייב ליטול עם כל זה הוא לא ידע הדין וזלזל בנטילת ידיים לפי ידיעתו ולכן לא אמר לא מסתייה וכו' להתרעם על ההכאה שהכהו אלא אחר דנתברר אצלו דלא היה שמואל מזלזל בנטילת ידיים אלא ידע הדין דאין צרך נטילה ולהכי לא נטל.

בלם לי' אומצא וכו' עמג"א סי' קנ"ח סק"י מוכיח מתוס' לעיל ל"ג סוף ע"א דמוהל היוצא מצלי לא מיקרי משקה ובס' עצי אלמוגים דחי לי' דאינו מכשיר מפני שהולך לאיבוד באש ומייתי ראי' ממחליק בזיתים ומפצע בזית במס' שבת קמ"ה ע"א ולא דמי דנהי המשקה המנטף באש אזיל לאיבוד אבל הנשאר על פני הבשר ניחא לי' ושוב אעפ"י שאירע שנתיבש מ"מ כבר הוכשר:

אשה מדיחה ידה א' במים וכו' האי פשטן הוה ס"ל אסור למיספי' בידים לקטן איסור דרבנן והשתא כיון שאינה רוחצת אלא משום דלא למיספי' איסורא דרבנן לקטן שוב לא הוה רחיצה של תענוג ומותר לה לרחוץ ביה"כ אפי' אם רחיצה דאורייתא ביה"כ:

משום שיבתא עיין תוס' ונראה דרש"י ס"ל לרחוץ כדי שלא ליגע בפה וחוטם ועינים סגי לי' ברוחץ שחרית עד הפרק הראשון אע"ג דעדיין נשאר רוח רעה על שארית היד מ"מ כיון דלא צריך לו ביה"כ אינו אסור אלא עד הפרק הראשון. ושוב כשנותן פת לתינוק ונגע בפת עד הפרק השני ויותר איכא משום רוח רעה וא"ש פירש"י אך ר"ת לטעמי' נט"י לחולין עד הפרק הראשון וקיי"ל נט"י שחרית אית בי' כל דיני נט"י לאכילה ש"מ להסיר רוח רעה נמי סגי בכל השנה עד הפרק הראשון ושוב אינה שורה על שארית היד ע"כ לשיטתו יפה הקשה אפירש"י:

הוא אכיל ואנא משינא עיין פרפרת נאה בס' תורת חיים:

אמר רב פפא בשלמא דרב ור"י ל"ק וכו'. לשון זה צריך ישוב מאי בשלמא ומאי ל"ק ומה ענין זה לפשיטותא דבעיין. וכבר הרב מהרש"א בחידושי הלכות עמד על זה וז"ל יראה לפרש דאי הוו פליגי רב ור"י לא הוה מצי למפשט מידי דהא בהא תליא דלרב דאין השמש מברך על כל פרוסה דפרוסה לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של השמש מה"ט שיקח גם אח"כ פרוסה בידו ויאכל ממנה ולא יטול ידיו כיון שכבר אכל פרוסה אבל לר"י דבלא"ה צריך לברך על כל פרוסה משום הסח הדעת צריך נמי ליטול לכל פרוסה ומשו"ה הוצרך לומר דרב ור"י ל"ק עכ"ל ולפום ריהטא לא ידעתי איך נחה דעתו דעת עליון בזה דאי אמרת דהפשטן עלה בדעתו כל זה א"כ השתא נמי דלא פליגי מאי פשיטותא נימא דמאי דאמר רב לא יתן פרוסה לשמש אא"כ יודע שנטל ידיו ה"ט שיקח פרוסה בידו אבל אוכל מחמת מאכיל אין צריך ליטול אם אינו נוגע ואף דמברך ע"כ פרוסה כי ליכא אדם חשוב אתי למטעי ומברך ונוגע ואינו נוטל כיון שכבר אכל פרוסה ראשונה ומאי פשיטותא. ותו ר"י אי פליג לא פליג אלא אמברך ע"כ פרוסה דוקא ומנ"ל דפליג ארישא דלא יתן אא"כ יודע שנטל ומי תלה זה בזה:
ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דהאי בשלמא ל"ג ליה אלא ה"ג אמר רב פפא דרב ור"י ל"ק. ומימרת ר"פ אמרה על דברי רב ור"י לחוד לאשמועינן דלא פליגי והש"ס שהביא דברי רב ושמואל הביא אגבן דברי ר"פ דהכי סוגיית הש"ס כנודע ומסיק מ"מ וכו' למאי דאתא עלה ודוק הטב:

עבדין כדין. וכי עושין כן לאכול בלא נטילה: דעתי קצרה. אסטניס אני דאע''פ שנטלתי ידי אי אפשי לאכול בידי: בבלאי חמתות. חמתות בלויין וכורכין ידיהן בהם ואוכלים בלא נטילת ידים: ליטעו בדרב [ושמואל]. כסבורים אתם דהא דאשכחיה שמואל לדרב דאכיל במפה משום דלא נטל ידיו הוא: והא דעתי קצרה קאמר ליה. אלמא נטל ידיו: התירו מפה לאוכלי תרומה. דהכהנים זריזין הן ולא נגעי: ולא התירו. לאוכלי חוליהם בטהרה לפי שאינם למודין להשמר כמו כהנים: אוכל מחמת מאכיל. אדם שאוכל מיד חבירו התוחב לתוך פיו צריך האוכל נטילת ידים או אין צריך: בלם ליה אומצא. חתך לו חתיכת בשר: בלם. במ''ם סתומה כמו (תהלים לב) עדיו לבלום שהמתג והרסן מחתכין עדיו (לבלום) של סוס ולי נראה בלם ליה אומצא לשון הטמנה בגחלים כמו (בכורות דף מ:) פיו בלום גבי מומין של בכור שפיו סגור שאין יכול לפותחו אלא מעט ורגליו מבולמות: אי לאו דרב המנונא את. אדם חכם וזריז כדמפרש ואזיל לא הוינא ספינא לך בלא נטילה: מאי. חוכמתיה: לאו דזהיר ולא נגע. אלמא אין צריך נטילת ידים ובלבד שלא יגע: לא. הכי קא''ל אי לאו דרב המנונא את ויודע אני בך שנטלת ידיך. זריז עדיף מזהיר זהיר שיודע להזהר בשעת מעשה שלא יעבור על המצוה זריז הרואה את הנולד ומתקן עצמו שלא יבא לידי כך והיינו דאמרינן בע''ז (דף כ:) זהירות מביאה לידי זריזות: השמש מברך על כל כוס וכוס. לפי שאין קבע לשתיית השמש שאינו יודע אם יתנו לו עוד הלכך אסח דעתיה מן השתיה: ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה. דבטוח הוא שלא ימנעו ממנו לחם: אי איכא אדם חשוב. בסעודה בטוח השמש שיתן לו לחם כל הצורך: דטריד. לשמש את המסובין ושוכח שלא נטל ונוגע באוכלין שיאכל ואע''פ שנוגע בכל הסעודה לא איכפת לן שלא הצריכו נטילה לנוגעין אלא לאוכלין: לא יתן אדם פרוסה לשמש. באחד מן האורחים קאמר שלא יכעוס בעה''ב כשהוא שותה חונקו לו יין ומזיק לו ובלאו כעס נמי מתוך שחש שלא יכלה הלחם לאורחים הוא מביט ומציץ במה שזה נותן והכוס נשפך מידו ואפילו הכוס ביד השמש שמא ישפכנו: אשה מדיחה ידה במים. ביום הכפורים דאע''פ שאסור ברחיצה התירו לאשה להדיח ידה אחת וליגע בפת: שלא רצה להאכיל בידו אחת. אפילו ידו אחת לא רצה להדיח כדי ליתן פת לתינוק ביוה''כ ומונע מלהאכילו אלמא מאכיל צריך נטילה: התם משום שיבתא. רוח רעה שורה על ידים שלא נטלו שחרית אבל נטל ידיו שחרית ולא נזהר בהן ובא להאכיל את חבירו אין צריך נטילה ולא אמרינן דאסתם נותן לתוך פיו תקון רבנן נטילה: דמחיין רבאי. קספית לבראי בדלא משית. האכלת את בני ולא רחצת ידים תחלה: לא מסתייה דלא גמיר. לא די לו שאינו בקי בהלכות נטילה שהמאכיל אין צריך ליטול: מתני' שני אכסנאין. אין לחוש שיאכל זה משל חבירו: גמ' זה בא מן הצפון כו'. אלמא דוקא בשאין מכירין זה את זה קאמר: ולא אסרו. להעלות בשר עם הגבינה על השולחן: אלא בתפיסה אחת. בכרך אחד: תפיסה אחת ס''ד. הא בלא שלחן אוכל עליו נמי אסור: מהו. כיון דמקפידין שאין זה אוכל משל זה מותר או לא:

בלם ליה אומצא. פירוש ופת עמה: התם משום שיבתא. פירש בקונטרס רוח רעה שורה על הידים שלא נטלו שחרית ורבינו תם מפרש דבלא נתינת פת לתינוק מותר ליטול ידיו שחרית ביום הכפורים דלא גרע ממלוכלכות בטיט ובצואה דאמרינן שרוחץ כדרכו ואינו חושש ואין לך מלוכלכות יותר מזה שאין יכול ליגע בפיו ובעיניו בחוטמו ובאזניו דבכולהו אמרינן בפ' שמונה שרצים (שבת דף קט.) דתקצץ ידו משום בת מלך ושיבתא דהכא יש לפרש כמו שפירש ר''ח שהוא רוח רעה השורה על האוכל כשבא ליתן הפת לתנוק בן ד' וה' שנים וחונקת אותו אם לא נטל ידיו באותה שעה אע''פ שנטל שחרית ומה שאין אנו נזהרים עכשיו מזה לפי שאין אותה רוח רעה מצויה בינינו כמו שאין אנו נזהרין על הזוגות ועל הגילוי: כעין תפיסה אחת. ואם יש דבר מפסיק לא הוי כעין תפיסה אחת כההיא דמסכת ע''ז בפרק רבי ישמעאל (דף נ.) גבי אבני מרקוליס דאמר כאן בתפיסה אחת כאן בשתי תפיסות והיכי דמי כגון דאיכא גובה ביני וביני ולפיכך נוהגין עכשיו כשזה אוכל בשר וזה אוכל גבינה על שלחן אחד מניחין לחם או קנקן או שאר כלים להפסיק בינתיים או אוכל על מפה אחרת דהוי כעין שתי תפיסות וי''מ דלא אסרו אלא בתפיסה אחת כלומר שהן בהוצאה אחת כגון אחים שקנו אתרוג בתפיסת הבית דיש נוחלין (ב''ב קלז:) ופריך תפיסה אחת ס''ד מה לי בהוצאה אחת ומה לי בשתי הוצאות אם מכירין זה את זה ומשני כעין תפיסה אחת דהיינו שמכירין זה את זה ולפי' זה לא איירי כלל שיהא מותר לאכול על שלחן אחד בשביל הפסק שבינתיים: