חולין קח ע"ב

דף קח - ב

והשתא דייקינן: ואי סלקא דעתך שסובר רב אפשר לסוחטו אסור,  חלב זה, שהתבשל בו כזית בשר, אמאי הוא מותר? והרי אותו חלב מועט שנכנס בבשר "נבלה" הוא נחשב, שהרי נכנס בו טעם בשר, ומעתה כשחזר ונפלט ונבלל בשאר החלב שבתוך היורה צריך החלב כולו להאסר, שהרי החלב האסור מין במינו הוא בחלב שביורה, ורב סובר שמין במינו לא בטל!?

ומשנינן: לעולם קסבר רב "אפשר לסוחטו - אסור", ובכל זאת לא נאסר החלב שביורה מחמת החלב האסור שנתערב בו. כי סובר רב שיש חילוק ושאני התם, באיסור בשר בחלב, שלא אסרה תורה אלא את הבשר שהתבשל בחלב, אך לא אסרה את החלב שהתבשל עם הבשר, משום דאמר קרא "לא תבשל גדי בחלב אמו", ודורשים את הפסוק כך: רק את הגדי אסרה תורה, ולא את החלב שהתבשל בו הגדי.

ותמהינן: וכי סבר רב שרק את הגדי אסרה תורה ולא את החלב!?

והא איתמר: חצי זית בשר וחצי זית ^[38] חלב שבשלן זה עם זה - אמר רב: לוקה על אכילתו, משום שאכל [ביחד] שיעור של כזית, ואינו לוקה על בישולו מהטעם שיתבאר לקמן.

ואי סלקא דעתך שרק גדי אסרה תורה ולא חלב, יקשה, אאכילה של חצי זית הבשר [שרק הוא אסור, ולא החלב!] אמאי לוקה? והרי חצי זית בשר - חצי שיעור הוא, ואין לוקים על אכילת חצי שיעור!?

אלא, לעולם קסבר רב כי חלב שהתבשל בו בשר נמי אסור, ובכל זאת התיר את החלב שביורה, כי הכא במאי עסקינן, כגון שנפל הבשר לתוך יורה רותחת, ^[39] דמבלע בלע הבשר מהחלב, ובשעה שהוא טרוד לבלוע - מפלט לא פלט, ^[40] ונמצא שלא יצא מהבשר החלב שנבלע בו.

ותמהינן: אמנם בשעת הרתיחה טרוד הבשר לבלוע ולא פלט באותה עת, אבל סוף סוף כי נייח מרתיחתו, הדר פליט ונמצא שמעורב בחלב שבקדירה, החלב שהיה בתוך הבשר ונאסר ויאסור את הקדירה.

ומשנינן: שמדובר כשקדם וסילקו את הבשר לפני שתנוח היורה מרתיחתה.

גופא: חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה - אמר רב: לוקה על אכילתו, ואינו לוקה על בישולו.

והוינן בדברי רב: מה נפשך!? אי מצטרפין חצי הזית בשר וחצי הזית חלב - אבשול נמי לילקי!

אי לא מצטרפין הבשר והחלב - אאכילה נמי לא לילקי!?

ומשנינן: לעולם לא מצטרפי ^[41] חצי זית בשר וחצי זית חלב לעשות איסור של "בשר בחלב", אלא אם כן היה שיעור של כזית בשר ושיעור של כזית חלב בתחילת בישולם.

ורב שאמר שמצטרפים חצי מזה וחצי מזה לאכילה ולא לבישול אמר את דבריו בשני מקרים חלוקים.

זה שאמר שלוקים על אכילת חצי זית בשר וחצי זית חלב לא מדובר שבשלם עכשו ביחד, אלא ובבשר בחלב שבא מיורה גדולה, ^[42] שהתבשלו בה כזית בשר וכזית חלב, כיון שגם הבשר וגם החלב נאסרו, מצטרפים חצי זית מהבשר וחצי זית מהחלב לשיעור שלם ללקות על אכילתו.

ואילו זה שאמר רב "אין לוקין על בישולו" מדובר במבשל חצי זית בשר בחצי זית חלב, כיון שבבישול לא היה כזית מבשר וכזית מחלב אין חיוב על הבישול. וכמו כן אין לוקים על אכילתו.

ולוי אמר: אף לוקה על בשולו של חצי זית בשר וחצי זית חלב.

וכן תני לוי במתניתא: כשם שלוקה על אכילתו של כזית שחציו בשר וחציו חלב, כך לוקה על בישולו של חצי זית בשר בחצי זית חלב.

ובאי זה [באיזה] בשול אמרו שלוקה עליו?

בבשול שאחרים [גויים] אוכלין אותו מחמת בשולו! ^[43] והיינו, בבישול הראוי לאכילה.

ואמרינן: ו"אפשר לסוחטו" עצמו, אם מותר או אסור - מחלוקת של תנאי היא!

דתניא: טפת חלב שנפלה על החתיכה של בשר - כיון שנתנה טפת החלב טעם בחתיכה [שיש בטיפת החלב שיעור כדי לתת טעם בחתיכה] - החתיכה עצמה שנבלעה בה טיפת החלב הרי היא נעשית "נבלה". וכיון שהיא עצמה נעשית נבלה הרי היא אוסרת את כל החתיכות שעמה בקדרה כולן, ואפילו יש בקדרה אלף חתיכות כנגדה הרי הן אסורות מפני שהן מינה של חתיכת הבשר, דברי רבי יהודה! שסובר שמין במינו אפילו באלף אינו בטל.

וחכמים אומרים: אין טיפת החלב אוסרת את החתיכה עד שיהיה בטיפת החלב שיעור שיהיה בו בכדי שתתן טיפת החלב טעם - ברוטב, ובקיפה, [חתיכות דקות של בשר השוקעות בתחתית הכלי] ובחתיכות כולן. ואם לא, אין נאסרת אפילו החתיכה שנבלעה בה הטיפה, על אף שבחתיכה הזאת יש בטיפת החלב בכדי ליתן בה טעם, מפני שטעם החלב חוזר ונסחט ממנה בבשול.

אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה בשלא ניער ושלא כיסה וכדמפרש ואזיל, ודברי חכמים בשניער וכיסה, וכפי שיבואר.

ומבארינן: מאי "לא ניער ולא כיסה"?

אילימא - לא ניער כלל [שהניעור, על ידי שמערבים את התבשיל בכף גדולה הנקראת "מגיס", מפשט את הטעם בכל הקדרה], ולא כיסה כלל [שהכיסוי גורם שיעלו המים עד למעלה וחוזרין ויורדין למטה ובכך מתערב הטעם ומתפשט בכל הקדרה], אם כן, שלא ניער כלל ולא כיסה כלל, מבלע אמנם בלע חתיכת הבשר הראשונה מטיפת החלב שנפלה עליה, אבל הרי מפלט לא פלט את טעם החלב בחתיכות האחרות, שהרי החלב נבלע רק בחלקה העליון של החתיכה, ובלי ניעור או כיסוי הוא אינו עובר לשאר החתיכות!?

ואלא, לא ניער בתחילה בשעה שנפלה הטיפה של החלב על חתיכת הבשר [ואז קיבלה החתיכה את טעם החלב], אלא ניער בסוף, שלאחר שקיבלה חתיכת הבשר את טעם החלב, היא פלטה אותו לשאר החתיכות על ידי הניעור.

וכך יש להסביר את דברי רבי שאמר נראים דברי רבי יהודה בשלא כיסה שכוונתו ולא כיסה בתחלה, אלא בסוף.

והשתא תיקשי, אמאי נראים לרבי דברי יהודה בשניער ובשכסה בסוף?

הא בלע הבשר את טיפת החלב והא גם כן פלט הבשר את החלב בשניער וכיסה בסוף, ובחלב שנפלט אין בו כדי לאסור את כל החתיכות, ומדוע אוסרים!?

אלא, בהכרח קסבר רבי "אפשר לסוחטו - אסור" משום שנעשית החתיכה של ההיתר חפץ של איסור, וכל הנסחט ממנה אסור וכל הנשאר בה אסור [לשון רש"י], וכיון שטעם הבשר היוצא ממנה אסור הרי אין הוא מתבטל, שהוא מין במינו בחתיכות הבשר.

ופרכינן: ועכשו שהסברנו את דברי רבי שאמר "רואה אני דברי רבי יהודה בשלא ניער בתחילה, אבל איני רואה את דבריו שאוסר אף בשניער בתחילה",

רב אמר לוקה על אכילתו. כלומר דאכל כשיעור בין בשר ובין חלב ואינו לוקה על בישולו כלומר דלא בשיל אלא חצי שיעור:

לעולם לא מצטרפי והכא במאי עסקינן בבא מיורה גדולה של בשר. בחלב מבושל ולקח חצי זית מאותו בשר וחצי זית מאותו חלב וחזר ובישלן פעם אחת אבישולו לא לקי דכבר מבושל אאכילה לקי דאכיל כזית איסור. באי זה בישול אמרו כל שאחרים אוכלין אותו כלומר דמתחלה לא נתבשל כל צרכו ובא הוא ונטל חצי זית מזה וחצי זית מזה ובישלו כל צרכו:

ואפשר לסוחטו עצמו תנאי היא. כלומר ר' יהודה דס"ל חתיכת עצמה נעשית נבילה הוא [ס"ל] אפשר לסוחטו אסור וחכמים דסבירא להו עד שיתן טעם ברוטב כלומר אינון סבירא להו אפשר לסוחטו מותר לפי' אין אסור עד שיתן טעם ברוטב:

א"ר נראין דברי רבי יהודה בשלא ניער כו'. כלומר ר' יהודה דסבירא ליה חתיכה עצמה נעשית נבלה נראין דבריו בשלא ניער כו' כי לא ניער ולא כיסה לא אזלי ניצוצות בכל הקדרה ובלעה חתיכה ונעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות ודברי חכמים בשניער ושכסה דאזלי ניצוצות בכל הקדירה ולא מצי למיבלע בחתיכה אחת ואזיל החלב בכולהו חתיכות ואינו אסור עד שיתן טעם בכולהו חתיכות ובקיפה וברוטב:

סוף סוף כי נייח הדר פליט. פירש רש"י ז"ל כי נייח מרתיחתו הדר פליט, והקשה ר"ש והלא אם משימין ירקות או שומן בקדרה מיד פליטתו ניכרת במים, ואפילו קודם שינוחו מרתיחתם, ועוד א"כ היאך אנו מגעילין ומסלקינן קודם שתנוח רתיחת המים, ופי' הוא ז"ל כי נייח מלבלוע הדר פליט, וגם זה אינו מיתחוור שהרי מעשים בכל יום שאין מניחין הכלים שמגעילין שיעור גדול כל כך, ועוד מהיכן אנו יודעין עד מתי יהיה הכלי ששבע מלבלוע ומתי יפלוט.
ור"ת ז"ל פי' כי נייח מרתיחתו הדר פליט מה שבלע, אבל מה שבתוכו פליט מיד, ולעולם כל זמן שלא תנוח רתיחת המים פליט מה שבתוכו ובולע מה שחוצה לו, וכשתנוח רתיחתן פולט מה שבלע.
והקשה ע"ז ר"י ז"ל א"כ כלי מדין היאך הוגעלו, שהרי לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, וא"כ לאחר שפלטה חוזרת ובולעת המים שחוצה לה, והרי המים אסורין, ומה הועילה תורה בהגעלה זו,ותינח כלים קטנים שמגעילין אותן בתוך כלים גדולים והוא שיהא בתוך הכלי שמגעילין בו מים הרבה ששים כנגד הכלי הקטן הנגעל, אבל כלים גדולים מה איכא למימר, שהרי בכל הכלי משערין ולא במאי דנפק מינה, כדקי"ל בפרק גיד הנשה (חולין צז, ב) דבמאי דנפק מינה לא ידעינן, ואין סברא לומר שיבלע מה שחוצה לו, אבל מה שפלט הוא אינו חוזר ובולע, וכי הכלי נביא הוא שירגיש בין פליטתו ובין השאר שחוצה לו שיבלע זה ויניח זה. ועוד היאך מגעילין שני כלים יחד, או בזה אחר זה, שהרי אע"פ שלא יבלע כל א' פליטת עצמו מכל מקום כל אחד מהם יבלע מה שפלט חבירו,ושמא תאמר שאע"פ שכלי בן יומו נותן טעם לשבח הוא ואוסר תבשיל שנתבשל בו, מ"מּ מה שפולט במים הוי לפגם, לא היא דבע"ז (לח, ב) גבי (חמין של נכרים שהן מותרין בין שהוחמו) [כוסמין של עכו"ם שהן מותרין בין שהוחמו חמין] ביורה גדולה בין שהוחמו ביורה קטנה, ומוקי לה התם כמ"ד נותן טעם לפגם מותר, ופירש שם ר"ת ז"ל משום דסתם כליהם של נכרים אינן בני יומן.
ומשום כך פירש ר"י ז"ל דהגעלת כלי מדין לא היתה אלא בכלים קטנים שיהא במים ששים כנגד הכלי, וא"כ מי שרוצה להגעיל צריך שיגעיל בכלי כשר או בכלי שאינו בן יומו, והוא שיהא במים ששים כנגד הכלי הנגעל ודוקא כשמגעיל כלי בן יומו אבל כלי שאין בן יומו מותר להגעילו באיזו שיעור מים שירצה, שהרי המים אינן נאסרין מחמת פליטת הכלים האוסרין לפי שנותן טעם לפגם הוא, ואע"פ שחוזר הכלי ובולע מאותן המים, אין בכך כלום לפי שמן הפגם הוא בולע. ומיהו אומר ר"י זצ"ל דכלים שמגעילן מחמת חמץ אם מגעילן אותם קודם זמן איסורו של חמץ מותר להגעיל אפילו בני יומן שיבא האסור, כמו דגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בכותח כדמסקי' לקמן.

אילימא לא ניער ולא כסה כלל מבלע בלע מפלט לא פליט. דאסור אינה נפלט ביבש או חתיכה לחתיכה אלא על ידי רוטב כמש"ל. וק"ל דהא אמרינן לקמן (חולין קיא, ב) קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, אלמא פולט' היא מה שבלעה אפילו שלא על ידי רוטב, דההיא ודאי בכל רותח קאמר בין רותח לח בין רותח יבש. ועוד דאמרינן (שם) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, וטעמא מפרש משום דהו"ל נ"ט בר נ"ט, אלמא פולטת היא בליעתה בדגים, וההיא ודאי בדגים בלא רוטב קאמר, דאי ע"י רוטב [לאו] נ"ט בר נ"ט הוא. ועוד דתנן בע"ז (עה, ב) והשפוד והאסכלא מלבנן באור, וכ"ת ההיא לכתחלה, הא תניא וכולן שנשתמש בהן עד שלא הגעיל עד שלא ליבן עד שלא הטביל אסור, אלמא אפילו דיעבד נמי אסור למ"ד נותן טעם לפגם אסור, והא דתניא אידך מותר הא אוקימנא לה כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, מכל מקום שמעינן מכולהו דפולטין הן, ויש לומר דשאני כלים מאוכלים, דכלים אין נסרכת בהן בליעתן אלא עומדת בתוכן כעין כנוס ובמעט רתיחה יוצאת בליעתן מהן כולה או מקצתה, מה שאין כן באוכלין שהיא נסרכת ומתפשט בתוכם ואינה יוצאה בנקלה כל כך, והילכך אינה יוצאת כי אם על ידי רוטב. ותדע שהרי יש הגעלה לכלים, מה שאין כן לאוכלין, וכל זה לקלות פליטתן של כלים ואפילו כלי חרס שאין להם הגעלה, מכל מקום יש להן תקנה בחזרת כבשונות, ואי נמי לענין יין נסך שיש להן תקנה והכשר במלוי ועירוי מה שאין כן באוכלין, ומאחר שנאסרו אין להם הכשר עולמית, והכי נמי אף על פי שהכלים פוטלין הן בליעת[ן] על ידי רותח יבש אין דנין מכלים לאוכלין כנ"ל.
ומיהו אכתי לא ניחא לי, דהא גבי אוכלין נמי משמע דיוצא מחתיכה לחתיכה, דהא קיימא לן כרבא דאמר בפסחים (עד, א) האי מוליתא שריא מאי טעמא כבולעו כך פולטו, אלמא יוצא הוא אפילו שלא על ידי רוטב. אלא אם כן נאמר דדם נקל לפלוט אפילו ביבש שאינו מסתרך כדאמר לקמן (חולין קיא, א) דם משריק שריק, אבל שאר איסורין המסתרכין כחלב או חלב ורוטב של נבילה וכיוצא בהן אינו יוצא מחתיכה לחתיכה ביבש, וחלב מסתרך הוא כדאמרינן לקמן (שם) מסרך סריך, ומכל מקום נצרך לומר לפירוש זה דחתיכה שנאסר(ו)[ה] מחמת בליעת הדם אוסרת היא חתיכה רותחת שבצדה אפילו ביבש, וצ"ע.

קסבר אפשר לסוחטו אסור. ואסיקנא הכי דבאפשר לסוחטו פליגי, וקיימא לן כרבי יהודה דקאי ר' כוותיה, ורב ור' יוחנן ור' חנינא הכי סבירא להו, ואף על גב דשמואל ור"ל ס"ל איפכא, ה"ל שמואל לגבי רב והילכתא כרב באיסורי, ועוד דר' יוחנן ושמואל הלכה כר' יוחנן [כ]דקיימא לן בעירובין (עה, ב) ורבי יוחנן וריש לקיש נמי הלכה כר' יוחנן. ומיהו בשניער מתחלה ועד סוף, קיימא לן כרבנן [ש]שניהם מותרין. וכשנתערבו נאסרו וחזר הכל להיות גוף של איסור, עד שאם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה, מה שאין כן בשאר איסורין, לפי שאין היתר מצטרף לאיסור אלא בקדשים לבד.
וכל הענין הזה אינו קשה כלל לפי סברת ה"ר אפרים ז"ל שכתב שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב לבד, אבל בשאר האיסורין לא, וז"ל שמצאתי בתוספות שמעתי וראיתי מפרשים ומורים חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן, וכן אוסרין חתיכה שאינה מנוקרת מן החלב שבשלה עם החתיכות, ואומר אני שאין הדברים הללו אמורין אלא דוקא בבשר בחלב, כגון טפת חלב שנפלה על החתיכה של בשר, והיינו טעמא דבשר עצמה נעשית נבילה, הואיל ויש בו טעם חלב, הרי הבשר נאסר, ומשום הכי מה שפולטת החתיכה אפילו טעם בשר שלה אסור, ואוסר החתיכות כולן במינו, אבל אם היה לנו לשער טעם חלב בלבד הנפלט מן החיכה לא היה אוסר שאר החתיכות, אלא משום דגזרת הכתוב הוא שהבשר עצמה נעשה איסור כנבילה. ומשום הכי אוסר טעם בשר את החתיכות כולם במינה, ולא דמי לשאר איסורין שאם נפלה טפת דם וחלב על החתיכה של בשר אף על פי שיש בו טעם, איסור אינו נאסר אלא טעם האיסור שבו, אבל בשר של היתר אינו נאסר, ואם נתערבה אותה חתיכה באחרות אמאי נעשית נבילה, שהרי מה שפולטת אינו אסור אלא הטעם של דם וחלב, אבל כשנפלה טפת חלב על חתיכה של בשר ונבלעה אפילו טעם של חתיכה היא (ו) אסור ואוסר שאר חתיכות מפני שהן מינה. וראיה לדברי מהא דאמר רב לעיל חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן, מפני שהן מינה. ופרכינן כי לא נתנה טעם נמי, ומשני שקדם וסלקו. ומשמע אף על פי שהחתיכה קבלה טעם במשהו אינה אוסרת שאר החתיכות אף על פי שהחתיכה עצמה אסורה משום משהו שבה, א[פ]"ה אינה נעשית נבילה לאסור שאר חתיכות, אבל כשיש בה נתינת טעם נבילה אז היא אוסרת שאר החתיכות משום טעם נבילה הנפלט ומתפשט בשאר בשר החתיכות והן מינה של נבילה ואף על פי שהוא משהו לגבי שאר חתיכות, אבל משום טעם היתר שבה אינן נאסרין שאר חתיכות, דאמאי יעשה ההיתר נבילה, וכמו כן מה שאמר רבא סלק את מינו כמי שאינו, היינו נמי אם קודם שנתנה נבלה טעם בחתיכה יש לבטל ברוטב הנבילה, [אבל אם נתנה נבילה טעם קודם שיש ברוטב כדי לבטל אז] אין לומר סלק את מינו כמי שאינו, שהרי נבלע במינו וא"א לבטלו ברוטב שאינו מינו הואיל ומעורב במינו ואינו יכול לבטלו, הלכך צריך שיעור רוטב לבטל כל החתיכות, דלאו משום טעם שחתיכה עצמה נעשית נבילה והיתר שבא אלא בשביל טעם הנבילה הוא שא"א לבטלו במינו ושאינו מינו ואין לומר סלק את מינו כמי שאינו מינו הואיל ומעורב הוא, אבל אם היה דם או חלב שנפל בחתיכה הואיל ואינו מינו אף על פי שנותן טעם בחתיכה, הואיל וטעם חתיכה עצמה אינו אוסר כי אם טעם דם וחלב שבה (וגם אינו מיניה) [והם אינו מינו] ואפשר לבטל טעם האיסור בחתיכה עצמה אם היה בה השיעור, הילכך בראשונה לא היה בחתיכה לבטל טעם האיסור באחרונה יצטרפו עמה חתיכות היתר ויבטלו את האיסור, ולא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה, וכן אנו אומרים גבי מדומע (תמורה יב, א) אלא לפי החשבון בתרומה שאף על פי שכבר נאסר המדומע בשביל שלא היה בו כשיעור לבטל את התרומה, אף על פי כן אם אח"כ יוסיף עליו היה מבטל ואם יפול מאותו מדומע למקום אחר אינו אוסר אלא לפי חשבון, והכי נמי גבי יין נסך אם נפל למים ואין במים כדי לבטל טעם יין הכי נמי דמותר בדיעבד. וראיה לדברי נמי דאמרינן לעיל (חולין צח, א) כזיתא דתרבא דנפל לדיקלא דבשרא דמשערין לבטל הזית בלבד ואף על גב דא"א שלא נפל תחלה על חתיכה אחת, דהא לא שייך למימר ניער וכסה גבי דיקולא שיתפשט איסור בכל הדיקולא, אלא בתחלה נותן טעם בחתיכה שבצדה, ואפילו הכי לא אמר חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות, שמא מינה דאין שייך לומר ענין זה אלא בטפת חלב ונבילה שנתנה טעם בחתיכות שהן מינה כדפרישית. מיהא אף על גב דלא דמי כולי האי איסור דם וחלב שנבלע בחתיכה ליין (ו)שנפל למים ולמדומע, דהתם לכשיפלו מים אחרים יכולין להצטרף, וכן המדומע גבי יין ושמן ותבואה, אבל דבר איסור שנבלע בחתיכה ונתן בה טעם א"א לשאר החתיכות הבאות אחר כך להצטרף עם חתיכה ראשונה שנאסרה להתיר' משום דכבר נבלע, אע"ג דאיכא למאן דאמר אפשר לסוחטו מותר, הא לא שייך אלא בבשר בחלב אבל בשאר אסורין לא, הלכך אין להתיר חתיכה ראשונה שבלעה איסור ויש בה טעם איסור, ואפילו הכי הוא ודאי פשיטא דאי נמי נעשית נבילה [אין] לאסור שאר חתיכות משום מין במינו דאין טעם היתר שבה נעשית נבילה, דנהי דהיא עצמה אסורה ואין חתיכות אחרות מצטרפין לבטל האיסור שבה, מיהא היא עצמה אינה אוסרת האחרות, ובכל איסורים לא אשכחן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר [בחלב] ובנבלה שנתנה טעם בחתיכה מפני שהן מינה, וההוא פלוגתא דאפשר לסוחטו כך אני מפרש, דלא שייך אלא בבשר בחלב, ומאן דס"ל אפשר לסוחטו אסור אם נפלה טפת חלב על חתיכה ונותנת טעם בחתיכה, כל מה שנסחט מן החתיכה אפילו טעם בשר אסור הוא, והוה מין במינו בחתיכות אחרות, הואיל והבשר עצמו נאסר, ולא דמי לשאר איסורין כדפרישית, ומאן דאמר אפשר לסוחטו מותר, ס"ל מה שנסחט מן החתיכה אפילו טעם בשר אסור הוא, והוי מין במינו בחתיכות אחרות הואיל והבשר עצמו נאסר ולא דמי לשאר איסורין כדפרישית, ומ"ד אפשר לסוחטו מותר ס"ל מה שנסחט מן החתיכה טעם בשר מותר הוא ואינו אסור אלא טעם חלב שבתוכה אם תפלוט טעם חלב בחתיכות אחרות ולא הוה מין במינו, אבל טעם בשר של חתיכה אינו אסור ואינו אוסר בשאר החתיכות כדאמרינן נמי בשאר אסורין, ולא שאני ליה בין בשר בחלב לשאר איסורי, כי היכי דבשאר איסורי לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ה"נ בבשר בחלב דמה שנסחט מן ההיתר אינו אסור והיינו אפשר לסוחטו מותר ע"כ.
ומיהו מה שכתב הרב ז"ל דאפילו בשאר איסורין כגון דם שנבלע בחתיכה ואסרהו אם רבה עליו היתר לבסוף שאין החתיכה עצמה מותר, ואף על פי שהוא ז"ל פי' דמאן דאמר אפשר לסוחטו מותר להתיר גם החתיכה שנאסרה קא', ואמר(ו) ז"ל דלא אמרינן הכי אלא בבשר בחלב, לא הבנתי טעם דבריו בזה, [ד]לפי מה שהוא מפרש אפשר לסוחטו מותר אף החתיכה עצמה [מותרת]. אבל לרמב"ן ז"ל שפירש פלוגתא דאפשר לסוחטו שאין ההקפדה להתירה חתיכה או לאוסרה, אלא דמ"ד אפשר לסוחטו אסור קסבר דאפילו אפשר לך לסחוט כל האיסור שבו לגמרי, א"ה כבר נעשית כל הבשר שבו איסור גמור, וה"ל כשאר איסור במינו במשהו, וכן החלב במינו לפי ששניהם נאסרו לגמרי ולוקה על חצי זית מזה ועל חצי זית מזה, ומ"ד מותר קסבר בשר שבו היתר גמור הוא ואינו אוסר בשר אחר במינו, וגם החלב שבו היתר גמור הוא ואינו אוסר חלב אחר במינו, ומ"מ אפשר ששניהם ס"ל דחתיכה עצמה אסורה לעולם וכן לשאר האסורין הנבלעים בחתיכה, והטעם לזה כמו שכתב ה"ר אפרים ז"ל ונכון הוא.
והרב אלפסי ז"ל לא הביא מכל זה בהלכותיו כלל, והוא מן התימה, שאפילו היה סובר הרב ז"ל שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה ואפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב כדברי הרב רבי אפרים ז"ל, מכל מקום ה"ל לכותבה משום בשר בחלב, מיהא דקיימא לן דאפשר לסוחטו אסור כרבי יהודה וכרבי דקאי כותיה ורבי יהודה ורבי חנינא נמי דס"ל הכין, וצ"ע מפני מה השמיטה.

ומהדרי' לעולם קסבר רב אפשר לסוחטו אסור ושאני הכא דגדי אסר רחמנא ולא חלב כלומר שהך דהכתוב תלה העיקר האיסור של בשר וחלב בבשר הוא וכאלו הוא האיסור והחלב הוא הנאסר ולפיכך כל שהחלב נתן טעם בבשר אז יש לנו לומר שהבשר נעשה נבלה ואע"פ שאפשר לסוחטו אסור: אבל כל שהבשר נתן טעם בחלב אין דנין את החלב אלא כדין הבשר האוסרו ואפשר לסוחטו מותר. ואסקינא דלעולם אפשר לסוחטו אסור. ולא אמרי' נמי גדי אסר רחמנא ולא חלב. והא דאמר רב חלב מותר כשנפל בתוך קדרה רותחת דמבלע בלע מפליט לא פליט עד דנייח וכדאי' בסמוך דמכאן היו מדקדקין ר"ש ור"ת אחיו ז"ל דלמ"ד מין במינו לא בטיל. או באיסורי ע"א ודכותיהו דלכ"ע לא בטלי מין במינו חתיכה אסורה שנפלה בקדרה שיש בה רוטב ויש בה חתיכות דהתיר' ושהתה שם כדי שתבלע ותחזור ותפלוט צריך שיהא בקדירה רוטב ס' כדי כל החתיכה כדי שיבטל הרוטב את טעם החתיכה שאינו מינ' הפולט בקדרה וצריך שיהא בו עוד ס' חתיכו' כנגדה לבטל הרוטב שבלעה עד שתהא הרוטב ההוא כשחוזר ופולט בקדרה בטיל בס' בחתיכו' שאינם ממינו שהרי החתיכה כשבלע רוטב חזר רוטב ההוא כחתיכות נבלה עצמה שנבלע' בו כמו דאמרי' בשמעתינו החלב שנבלע בבשר חלב נבלה כדין הבשר. ולפי שלא בבשר שאינו מינו ס' כנגדו חזר ואסר את החלב במשהו מפני שהוא מינו הכי נמי אם אין בחתיכ' הבשר שאינ' ממין הרוטב ס' כנגד הרוטב הזה הבלוע בחתיכ' הרי הרוטב ההוא כשחוזר תפלוט בקדרה ואסר את כל הרוטב שבקדרה במשהו הילכך צריך בקדר' שני ס' א' מרוטב כנגד החתיכה האסורה שנפלו שם וס' א' בחתיכ' הבשר כנגד הרוטב הבלוע בחתיכה הנבלע שמשערי' בו כנגד כל החתיכה והקש' עליהם ר"י ז"ל דא"כ מאי האי דמתרצינן גדי אסר רחמנא ולא חלב דהא מ"מ לא גרע האי חלב מרוטב שבקדרה הנבלע בבשר נבלע שחוזר כמותה ואם אין שם בשר של היתר שאינה מינה לבטלו שחוזר הרוטב ההוא כנבלה עצמה ואוסר שאר הרוט' כמין במינו אלא ודאי מדברים אלו אנו למדין שאפי' לדברי האומר בכל איסורין דעלמא חתיכ' עצמה נעשית נבלה אין דנין אותה אלא כדין האוסרה וכיון שהאוסרה לא תאסר הקדירה לפי שאינה מינה אף היא לא תאסר: ולא אמר הספר כשהחתיכה נ"נ משום דאפשר לסוחטו אסור שיהא הנאסר נידון כאילו הוא אסור מעצמו אלא בבשר וחלב בלבד מן הטעם שאמרנו למעלה ולפיכך כשאמר הספר גדי אסר' רחמנא ולא חלב שאין אומרי' בחלב אפשר לסוחטו אסור אע"ג דע"כ נאסר החלב הנבלע בבשר דלא סגי' בלאו הכא מ"מ כשחוזר ונפלט בשאר החלב אינו אוסרו במשהו ואפי' לר"י לפי שאין דינו אלא כדין הבשר שאסרו וכן אתה דן בכל איסורין שבעולם אע"פ שנאמר בהם חתיכה עצמה נ"נ שאין ההיתר שנאסר חוזר ואוסר אלא כדין האיסור שבלעו וזהו ההפרש שיש בין הלשון שאמרו בשמעתתינו אפשר לסוחטו אסור ללשון האמור בעלמא חתיכה עצמה נעשית נבלה. כי לשם קראוהו שנעשה כשם האיסור שאסרו ובכאן אמרו אפשר לסוחטו אסור שנידון הוא כאיסור גמור כאלו נאסר מתחילת ברייתו וזה נ"ל כפתור ופרח לפי שיטת ר"י ז"ל:

על אכילתו אמאי חייב פי' דהא אין כאן אלא חצי שיעור דאיסורא כי החלב אינו נידון איסור אלא היתר שנשלע באיסור ואי משום הית' מנטרף לאיסור הא קיי"לן דאין היתר מצטרף לאיסור אלא בקדשים ובאיסורי נזיר.

כגון שנפל ליורה רותחת דמבלע בלע מיפלט לא פליט. לפי פשטא נר' דה"ק מבלע בלע מה שבחוץ ומיפלט לא פליט כלום בעוד שהיורה רותחת עד דניח מרתיחתו כדמפר' ואזיל. ולפ"ז כשמגעילין כלים הי' צריך להשהוותן במים עד שיניחו המים מרתיחתן שהרי אין פולטין כלום עד שיניחו המים מרתיחתן והקשה ר"ת ז"ל שהרי דבר הנראה לעיני' הו' שאם נותנין ירק בתוך קדירה רותחת אז משתנה מראית המים ומוריק וכן משתנה מראית מים שבקדר' כשנפל שם בשר שמן ועוד שאין אנו נוהגין להניח הכלי' הנגעל במים הרותחים עד שינוחו ומנהגם של ישראל תורה. לכך פירשו ז"ל דה"ק מפליט לא פליט בעוד שבולע והיינו דפרכי' סוף סוף כי נח מבליעתו הדר פליט כי כשיה' שבע מלבלוע חוזר ופולט והכי דייק לישנא דאמרי' כי נייח ולא אמרי' כי ניחא כלומר כי ניחא היור' מרתיחת ומשני כשקדם וסלקו לאיסור קודם שיניח מבליעתו וכן פי' ה"ר שמעיה ז"ל ולפ"ז היה אומר ר"ש ז"ל כי כשמגעילין כלים אסורים צריך להשוותן במים שעה גדולה עד כדי שיהא להם שהות לגמו' בליעתן ולחזור ולפלוט אח"כ והקשה ר"ת ז"ל שזה דברי תימא הוא כי מי יוכל להיות בקי שידע שיעור זה לכך פי' ר"ת ז"ל מבלע בלע מפליט לא פליט מה שבלע עד דניח' רתיחת המים אבל מה שיש בו מעצמו מיד הוא פלטו. ואפשר להלום לשון רש"י ז"ל כפי' הזה שכ' לשונו הא דאמר רב לעיל בשר אסור חלב מותר בשנפל אותו זית לתוך קדירה רותחת דמה שבלעו אינה פולט שכ"ז שאינו נח מרתיחתו אינו פולט עכ"ל ומדקאמר מרן ז"ל דמה שבולע אינו פולט. יש לדון דהא דהדר אמר ז"ל שכל זמן שאינו נח מרתיחתו אינו פולט היינו שאינו פולט מה שבלע ואף לפירושו של ר"ת ז"ל י"ל שאין להגעיל כלים במי' אלא כשיש במי' ס' כנגד הכלי שמגעילין בו ומגעילן אותם בזה אחר זה שאם לא כן הרי הכלים הללו פולטין לחוך המים איסור שבהן ואוסרין אותה והכלים עצמן שנגעלים שם חוזרין ובולעין מן המים. וכ"ת דכי היכי דאמרינן מבלע בלע מפלט לא פליט מה שבלע ה"נ אמרינן דמבלע לא בלע מה שפלט עוד המים רותחים זו מנין לנו. וכי מפני שחידש לנו התלמוד חידוש אחד נחזור ונחדש בו חידוש אחר מעצמינו אדרבה הבו דלא לוסף עלה הוא. ועוד שאפי' תאמר שהכלי הראשון אינה נאסר הרי הכלי השני שמגעיל בהם נאסר וכ"ת שהמים עצמה מבליע בלעי האיסור שבכלי מפלט לא פלט ליה לתוך הכלי אין ראוי לומר כן במים הצלולים שהאיסור בהן אין דבר נבלע דשייכי בי' לשון פליטה אלא תערובות בעלמא שנתערב במים. הלכך אם אין ס' במים של כלי הנגעל הרי המים נאסרין מיד. והיורה עצמה שמגעילן בתוכה נאסרת וה"ה לכלים שמגעילין בהם אחרי כן והי' צריך יורה אחת לכל כלי וכלי אלא ודאי אין להגעיל כלים אלא כשיהא במים ס' כנגד הכלי הנגעל. וכגון שהיורה שמגעילן בה גדולה והכלים שמגעילן בה הם כלים קטנים. אבל אין הכשר הגעלה לכלים גדולים וכ"ש ליורה עצמה אם היא אסורה דע"כ אין במימה ס' כנגד כולה. ויורה דרב עוקבא דפרק בתרא דע"א לא היתה בת יומא כך העלו בתוספו' ועוד אמרו שאין זה אלא בכלים בני יומן אבל כלי שאינו בן יומא דצריך הכשר מדרבנן אין לו בזה כי אע"פ שפולט איסורו במים הרי האיסור ההוא פוגם ואע"פ שנבלע בכלי' או ביורה אין בכך כלום שלא אסרו חכמים קדרה הפגומה אלא כשבלעה מן המינה. ועוד אמרו בתו' שאין דיננו אלא בכלי שבלעו איסור כגון כלי מדין והיוצא בהם אבל כלים שאנו מגעילן לפסח אין לחוש לכל זה שהרי אנו מגעילין אותן קודם זמן איסור חמץ דכי נמי פלטי כלים חמץ הבלוע בהם במימי הגעלה אין בכך כלום דהא ה"ל נ"ט בר נ"ט דהתירא שהוא מותר כדגים שעלו בקערה של בשר שמותר לאכלן בכותח: כל זה מיסוד רבותי' הצרפתי' ז"ל. והקשה רבינו הגדול ז"ל ע"ז האיך אפשר שלא ניתנה תורה הכשר לכלי מדין הגדולים ולא יורה עצמה כשהיא אסורה והכתוב צווח ואומר כל דבר אשר יבא במים תעבירו במים לטהר. וזו ודאי קושי' גדולה שאין למעלה ממנו. אבל י"ל לפי שיטת תו' דהרי יש להם הכשר ע"י קפילא דסמכי' אקפילא. ועוד דבלאו קפילא נמי דמדאורייתא חד בתרי בטיל ואפי' ביורה גדולה שיש בחללה כפל שיעור היורה ואין כל דברי רבות' ז"ל בעלי התוספות אמורין אלא לדינא דרבנן ובדליכא קפילא ארמאה:

ורבינו הגדול ז"ל פי' להתיר קשרים אלו ואמר כי מותר להגעיל כלים גדולים בתוך היורה שאין במים ס', וכן היורה עצמה מגעילין אותה בעצמה אף על פי שהיא בת יומא ואף על פי שאין המים ס' שכן הוא כחן של מים שמפליטן איסור ואין מבליעין אותה לתוך הכלי מפכי שהפליטה הנפלטת בהם הורע כחה מאוד והמים מתישין כחה שאינה חוזרת ונבלעת בתוך כלי שהוא דבר קשה הילכך אף על פי שהמים הם נאסרים ואלו נפל בהם דבר רך היה נאסר. אפ"ה הכלי אינה נאסר ומיהו צריך שתהא היורה והכלים הנגעלי' מקנחים יפה קודם הגעלה. שאם לא כן הרי האיסו' הוא בעין מתערב במים ואין כח במים להתיש כחו. שאם אין אתה אומר כן נבלה שנפלה בקדרה של מים שאין במים ס' אף על פי שהמים אסורים יהיה הקדרה עצמה מותרת. וזה לא נאמר מעולם. ורבינו הגדול ז"ל מביא ראיה לדבריו ממה שאמרו בזבחים פ' דם חטאת גבי הגעלה במים ולא ביין ולא במזוג ולא בשאר משקין ע"כ. ואין לומר שזה הלכה בלא טעם וגזירת הכתוב אלא הטעם מפני שטבען של מים הוא כמו שאמרנו שמפליטין איסור ואין מבליעין אותה פליטה בשום כלי וא"ת והא בספרי דרשינן ליה נמי לענין מריקה ושטיפה וי"ל דההוא כמ"ד שטיפ' בחמין ומאי דפליג אביי בזבחים ואמר במים ואפילו ביין ובשאר משקין התם לענין מריקה ושטיפה לחוד הוא דפליג ומשום דסבר מריקה ושטיפה בצונן. ובההיא נמי פליג עליה רבא משום דס"ל מריקה ושטיפה בחמין ע"כ והפי' נכון. אבל אין ערב לסמוך עליו לעשות מעשה להתיר להגעיל כלים גדולים בתוך היורה וכ"ש להגעיל בתוך היורה אסור' ואע"פ שגדול כחו של רבינו ז"ל שהיה סומך ע"ז למעשה.

עוד פי' רבינו ז"ל בשמועתיו דאפי' לפי' ר"ת ז"ל שפי' לעיל. דהא דאמרינן שנפל לתוך יורה רותחת לאו ליורה שע"ג האור דהתם ודאי כל שעתא בלעה ופלטת אפילו מאי דבלעה ע"י חום האור. אלא שנפל לתוך יורה רותחת שהעבירוה מעל גבי האש והיא עדיין כלי ראשון כדאיתא בפ' כירה. ולפיכך כשנפל שם בשר צונן מבלע בלע מפלט לא פלט דבשר צונן הוא ולא מיבעי' למ"ד עילאה גבר שאינו פולט כלום ובדין הוא שלא יבלע כלום אלא שעל ידי מיעוטו שאין בו אלא כזית הוא נבלע והולך כולו בשיעו' קליפה. אלא אפילו למ"ד תתאה גבר מ"מ לא פליט עילאה עד דחיי ליה תתאה שהוא חם. והיינו דאמרי' הכ' מבלע בלע מפלט לא פליט. ופרכי' סוף סוף כי נוח מלבלוע הדר פליט מאותו חלב שנבלע לפי שכבר נתמלא כולו חלב ונתחמם קצת וא"א שלא יסחט מעט ויפלוט ממנו כל שהוא בעוד שהיורה רותחת. ומפרקינן כגון שקדם וסילקו לבשר ההוא קודם שיתחמם בכדי שיוכל לפלוט. ואפי בזה אין לנו כח לומר כן אלא בבשר וחלב שהבשר דבר קשה והחלב דבר רכה ודרכו כן לבלוע תחלה הקודם שיפלוט אבל לא בדברים אחרים הילכך אין לנו לדון כן להקל אלא בבשר עם חלב כמו שאמרוה בשמעתתינו וביורה שאינו ע"ג האור ובשלא נשתהה שם.

לעולם לא מצרפינן ובבא מיורה גדולה פי' לעולם לא מיצטרפי' לעשות איסור א' אא"כ הי' בכל א' מהם בתחילה כשיעור וכי אמר רב לוקה על אכילתו בבא מיורה גדולה שנתבשל בה בשר וחלב שהיה בכל א' מהם כשיעור והא דרב לצדדין אמרה וה"ק חצי זית חלב שבא מיורה גדולה לוקה על אכילתו אבל כשאינ' בא מיורה גדולה אפי' על בישולו אינה לוקה דלא אמרי' בישול כל דהו אמר רחמנ' וכיון דכן פשיט' דאינו לוקה על אכילתו דכל דלית בי' משום בישול לית ביה משום אכיל' דלהכי אפקי רחמנא לאכילה בלשון בישול דכתיב לא תבשל ג"פ:

שאחרים אוכלין אות' פרש"י ז"ל א"ה אוכלין אותו שנתבשל כל צורכו ע"כ ומסתברא דכל צרכי' היינו כמאכל בן דרוסאי שדרך א"ה לאכול כן וה"מ לענין איסור תורה דאלו לדינ' דרבנן אפי צונן בצונן אסור.

ואפשר לסוחטו תנאי הוא דתני' וכו' א"ר נר' דברי ר"י בשלא ניער ולא כיסה מאי לא ניער אלימא לא ניער כלל למה נאסרה האחרת פרש"י מבלע בלעה ההיא חתיכה חלב מפלט לא פליט באחרת את טעם החלב שהחלב בגגה של חתיכה הי' ע"כ. ובתוס' פי הטעם כמו שאמרנו למעלה לפי שטתם דכל שאין בו רוטב אין הדבר הנאסר מפליט איסור שבלע חוץ ממנו ואינו מוליכו אלא למקום שהי' האיסור הולך מעצמו וכיון שאינ' פולט' מן האיסור שבלעה אינה אוסרת ואפי' למ"ד חתיכה עצמו נ"נ והביאו ראיה לדבריה דהא ר' יוחנן דאמ הכא אפשר לסוחטו אסור אמר לעיל בפ' גיד הנשה צלי שנצלה בו חלב כחוש שאינו מפעפע בקליפ' סגי ליה ואמאי והלא כדי קליפ' נעשה חד"א ויש בו טעם חלב שהוא אסור דאפי' חד בתרי לא בטיל ולמה אין הקליפה ההיא אוסרת את הסמוך לה וכן השני לשלישי עד שיאסור הכל אלא ודאי שאין מקום הקליפה פולט לחוץ שום דבר מן האיסור שבלע ואין האיסור עובר חוץ לקליפה ואין הנדון דומ' לראיה דבצלי הוא שאפשר לדון כן שהוא אינו פולט כלום אלא שנבלע וכיון שנבלע בכדי קליפ' שוב אינו עובר אבל בבשר שהוא בתוך הקדיר' שלעולם הוא פולט רוטב כמו שנר לעין האיך אפשר כי מה שפולטת החתיכה לא יהיה מעורב בין איסור והיתר ועוד כיון דסבירא לן הכא אפש' לסוחטו אסור והבשר עצמו חזר כנבילה גמור' אין כאן שום היתר וכל מה שפולט בשר וחלב גמור הוא: והנכון כמו שפי' רבינו הגדול ז"ל דהשתא בהאי שקלא וטרי' לא קמת לן דלר' יהוד' אפשר לסוחטו אסור והיינו מאי דבעינן לברורי והכי אמרי אילימא לא ניער כלל מבלע בלע מפליט לא פליט מן האיסור כדי לאסור אפי' אותה חתיכה שהי' מונחת עלי' וכ"ש אחרת כי אע"פ שאותה חתיכה שהיא מונחת עליה אין בה ס' מ"מ הכא איירי בשנוגעת זו החתיכ' השני' ברוטב וכל מה שנבלע בה מתפשט בכל הקדירה בתחלה וכיון דלא סבירא לן אפשר לסוחטו אסור. אין החתיכה הראשונה נידונית עם שאר החתיכות מין במינו ואע"פ שאין ברוטב ס' לבטלה: ואין דינה אלא כדין האיסור שבלעה וכל מה שפולטת כדין חלב הוא נידון:

ואלא לא ניער בתחלה אלא בסוף ולא כסה בתחלה אלא בסוף וכו' כלומר שלא ניער ולא כסה אלא לאחר שנתן החלב טעם בחתיכ' העליונה: כלומר כי אע"פ שנבלע בחתיכה העליונה איסור בתחלה קודם שניער ונאסרה הרי חזרה עכשיו ופלטה בנעור זה כל האיסור שבלעה ואפי היא עצמה חוזרת להתירה לפרש"י ז"ל ואין צריך לומר שאחרות מותרת לגמרי שהרי אין באיסור הנפלט כדי לאסור כל היכא סבר לן אפשר לסוחטו אסו' והיינו דמהדרי' קסב' ר' אפשר לסוחטו אסור הילכך בין שלא ניער כלל ובין שלא ניער בתחלה אלא בסוף דין שיאסרו כולם שהרי החתיכ' העליונה נאסרה מכיון שנתן בו טעם והיא אי אפש' שלא תחזור ותפלוט וכיון דאפשר לסחטו אסור כל מה שפולטת היא נבילה גמורה ואוסר כל השאר לר' יהודה מפני שהיא מינה כיון שאין בהרוטב ס' כדי לבטלו שאלו היה שם רוטב היינו אומרים סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטל':

ואקשי ומי קסבר אפשר לסחטו אסור והא איתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה רותחת אמר רב בשר אסור כלומר שהחלב נתן בו טעם חלב מותר שלא נתן בו הבשר טעם שסתם הדברים כזית לתוך יורה יותר מששים הוא ואי אמרת אפשר לסחטו אסור ולא חזר אותו הבלע לכמו שהיה אלא שנעשה איסור עולם אף החלב שנבלע בתוכו של אותו זית חזר ונפלט ונמצא חלב של איסור בתוך חלב של היתר ולדידיה מין במינו לא בטיל ותירץ התם מיעטיה קרא גדי ולא חלב כלומר שאף חלב שנפלט מן האיסור אינו אוסר הואיל וגוף החלב של היתר ואקשי ליה ואי גדי ולא חלב חצי זית בשר וחצי זית חלב היאך לוקה על אכילתו אלא ודאי אף חלב אוסר ואם אפשר לסחטו אסור לדידך מיהא היאך חלב מותר ופירשה שנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פליט כלומר דאע"ג דפליט לאלתר מדידיה ר"ל מלחות של עצמו ממה שבולע מיהא אינו חוזר ופולט עד שינוח מן הרתיחה ואע"ג דכי נייח הדר פליט מיירי דקדם וסלקו קודם שינוח מרתיחתו:

זהו פירוש קצת הסוגיא ומ"מ לעקר מה שפירשו משנתינו לדעת ר' יהודה אין הדברים נראין דהא סתמי כלהו כרבנן אתיין וכדתנן בפרקין דלעיל גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר אלמא מין במינו בטיל שהרי לדעת האומר יש בגידין בנותן טעם היא שנויה ואין לפרשה כשהיה ברוטב כדי לבטלו ומצד שאין הרוטב מינו דהא אמר בתר הכי ואם אין מכירו כלן אסורים כלומר מפני שהוא בריה ואינה בטלה והרוטב בנותן טעם אלמא עד השתא לא איירי ברוטב אם יש בו נותן טעם אם לאו ועוד דהא הכא מוקמינן ליה ברוטב עבה ואי לתנא דמתניתין קאמר הא קא תני ניער את הקדרה אם יש בה ליתן טעם וכו' ואי ברוטב עבה ואליבא דר' יהודה למה לי נתינת טעם הא מין במינו הוא ולא בטיל אלא ודאי רב אע"ג דעל כרחין אמתניתין קאי מ"מ יודע הוא דמתניתין אליבא דרבנן אתיא כשאר סתמי כלהו והכי קאמר חתיכה זו שהוזכרו במשנתנו הואיל וקבלה טעם היא עצמה נעשית נבלה ומשערין בכלה ואע"ג דלרבנן דמתניתין משערין ברוטב ובקיפה וחתיכות וכל שיש ששים כנגד כלה הותר הכל חוץ מאותה חתיכה עצמה מ"מ למאי דסבירא ליה כר' יהודה אוסרת כל החתיכות כלן ואפי' היה ברוטב כדי לבטל את כלו כל שהוא רוטב עבה ועקר אשמעתיה דרב לאו לאשמועינן דמין במינו לא בטיל דאם כן לקשי ליה הא אמרה רב חדא זימנא וממאי דאמר בפרקין דלעיל בענין וכן חתיכת נבלה כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה כלומר ואף בהוכרה ונזרקה אוסר הכל אע"פ שיש בו יותר מששים וכן דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו אלא עקר אשמעתיה דחתיכה הבלועה מחלב אין רואין אותה כענין מה שנאסרה ממנו ר"ל שנדונה כאלו כלה חלב עד שאם תפול לקדרה של בשר יהא נידון בשאינה מינה וכל שיש לשער בהיתר בכדי כל החתיכה שיהא הכל ניתר כדין מין בשאינו מינו אלא שרואין אותו כבשר האסור מצד עצמו והוה ליה מין במינו ודבר זה לא היינו שומעים אותו לא מדברי ר' יהודה במין במינו לא בטיל וכדקאמר רב גופיה בחתיכת נבלה שנתנה טעם בחתיכה שחתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה ושאמרו עליה כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה כדאיתא בפרק גיד הנשה ולא למדנוה כן מדברי עצמו במה שאמרו הוא ושמואל כל איסורין שבתורה במינן במשהו ורבנן מודו ליה בחתיכה עצמה שנעשית כבשר האסור עצמו לשער בכלה אלא שאף במינה תבטל בששים ודוקא בבשר בחלב שאין בו איסור מעורב עם היתר אלא היתר והיתר נאסרין מחמת תערובתן ודנין אותה בהדי בשר מין במינו וכל שכן בהדי חלב אבל שאר איסורין אין רואין אותה אלא באיסור האוסרן ולא נשער בכלה אלא שאין אומרין בו חתיכה עצמה נעשית נבלה לשער בכלה אלא שמ"מ היא עצמה תיאסר לעולם דאפשר לסחטו אסור אף בשאר איסורין ולמדת שיש חלוק בין חתיכה עצמה נעשית נבלה לאפשר לסחטו אסור אלא שיש מפרשים בסוגית הגמ' אפשר לסחטו אסור ואוסר כל השאר ולפי זה הוא ענין אחד עם חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא שלא יראה לפרש כן לפי הסוגיא ולא עוד אלא שיש אומרים דאפי' למאן דאמר בבשר בחלב אפשר לסחטו מותר בזו דוקא מפני שכל אחד מהם היתר בפני עצמו אבל באיסור אחר הכל מודים שאסור וכן כתבוהו קצת חכמי הדורות ואע"פ שאם כן נמצאו שאר איסורין חמורין יותר מבשר בחלב אומר אני שכבר מצינו כיוצא בה בנותן טעם בר נותן טעם כמו שיתבאר:

ונשוב לענין והוא שהדין כן בשאר האיסורין שאין רואין את הבלוע לענין מין ושאינו מינו אלא באיסור האוסרו ומכאן כתבו בתוספות שאף לדעת הפוסקים כר' יהודה מים ורוטב שנפלטו מן הנבלה ונפלו לתוך מים רותחין שבקדרה אין רואין את הרוטב של נבלה אלא כבשר האוסרו והוה ליה מין בשאינו מינו וכן במלח הנאסר מחמת דם כמו שביארנו ואחר כך נשאו ונתנו בחצי זית בשר וחצי זית חלב שלדעת לוי לוקה בין על אכילתו בין על בשולו ולרב אינו לוקה על בשולו ולא על אכילתו אלא בבאין מיורה גדולה שנתבשל שם משניהם כשיעור איסור ואחר כך אמרו אפשר לסחטו עצמו ר"ל לענין שתהא אותה חתיכה חוזרת להיתרה וכן שאחר שחזרה להיתרה לא ישוער התערובת אלא באיסור עד שיקרא מין בשאינו מינו תנאי היא דתניא טפת חלב שנפלה על חתיכה כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות אפי' באלף מפני שהן מינה וחכמים אומרים עד שיתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות ורבנן דהכא אף הם לדעת ר' יהודה אמרוה ר"ל דמין במינו לא בטיל אלא שהם אומרים שאינה אסורה אף אותה חתיכה עד שיהא האיסור והוא טפת החלב נותן טעם בכל מה שבקדרה ר"ל שאע"פ שכבר קבלה אותה חתיכה טעם האיסור הואיל וחזר ונתפשט בכל הקדרה הרי נסחט האיסור ממנה והיא עצמה מותרת ואין כאן אלא גוף האיסור והרי אינו מינו ואינו אוסר כל שיש בתוך הקדרה ששים וכדי לברר שבזו נחלקו סיים דבריו להוכיח מה שהעלו בה דבאפשר לסחטו פליגי ולא במין במינו אי בטיל אי לא בטיל דרבנן דהכא אף לדעת מין במינו לא בטיל אמרוה משום דסבירא להו אפשר לסחטו מותר וחזרה החתיכה היתר והוה ליה מין בשאינו מינו ולר' יהודה אפשר לסחטו אסור ונשארה החתיכה אסורה והוה ליה מין במינו ואע"ג דלענין מין במינו אין הלכה כאחד מהם אלא דבטיל לענין אפשר לסחטו הלכה דאסורה החתיכה ונשארה באיסור ובבשר בחלב משערין בכלה ומצריכין ששים מכנגד כל החתיכה והלכה כר' יהודה דהא קאי ר' כוותיה וכן דרב ור' חנינא ור' יוחנן אמרי הכי כדאיתא לעיל בסמוך ואע"ג דשמואל וריש לקיש פליגי בהדייהו הא רב ושמואל הלכה כרב ור' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן ומ"מ לענין הסוגיא אמר ר' נראין דברי ר' יהודה בלא ניער ולא כסה ודברי חכמים בניער וכסה ושאלו בה מאי לא ניער ולא כסה אילימא לא ניער ולא כסה כלל הא אפי' ר' יהודה היכי קאמר שתאסור כל החתיכות והא מבלע בלע מיפלט לא פליט שאע"פ שאותה חתיכה קבלה טעם החלב ונאסרה ונעשית היא עצמה כחתיכת נבלה מ"מ אחר שמגעה ביבש ואפי' שתיהן חמות אינה פולטת חלב הבלוע בתוכה אלא מלחות של עצמה ואף בנבלה עצמה כיוצא בה בנגיעת חם בחם אינה אוסרת אלא לקליפה כל שכן בזו שאינה פולטת כלל בדרך זה מן הבלוע ואף לקליפה יש (לחוך) להקל שאין הבלוע נפלט אלא על ידי רוטב שהוא מערב ומפליט ומוליך את הבלוע בכל הקדרה אלא שלא ניער בתחלה אלא בסוף ר"ל אחר שקבלה טעם החלב אכתי אמאי אוסרת האחרות בשיעור כלה הא בלע והא פליט וחלב האסור שיצא ממנה אין בו שיעור לאסור ותירץ משום דקסבר איפשר לסחטו אסור ר"ל ולא חזרה להיתרה שהיא עצמה נעשית נבלה ומקשי לה מדקאמר ר' נראין דברי ר' יהודה בלא ניער או כסה מתחלה אלא בסוף מכלל דאיהו גופיה ר"ל ר' יהודה אף בניער מתחלה ועד סוף אמרה ואמאי הא לא בלעה חתיכה זו יותר מן האחרות והרי אין בחלב זה שיעור לאסור את כלן ותירץ קסבר אימר לא ניער יפה וכבר קבלה הטעם ור' לא נראו לו דבריו בזו שכל שניער או כסה מתחלה אין חוששין שלא ניער או לא כסה יפה ואין הלכה בזו כר' יהודה שהרי לא ראה ר' את דבריו בזו ויש למדין מכאן שאם היתה מקצת החתיכה בתוך הרוטב ונפלה טפת החלב על מקצתה מחוץ לרוטב או איזה משאר איסורין כגון חלב או דם אין אומרין שאותו רוטב שבקצה האחר מוליך מה שבלעה החתיכה מן הצד האחר בכלה שאם כן אף בלא ניער יפה למה נאסרה הראשונה ולמה אוסרת אדרבה יצטרף הרוטב עם החתיכה בתחלת נפילתה ותבטל הטפה בששים ומ"מ לדעתי אין זו ראיה שלא אמרו אימור לא ניער אלא לחומרא ומ"מ בתוספות כתבו בכאן שחתיכה הנאסרת מחמת בליעה אינה אוסרת חברתה בנגיעה שלא על ידי רוטב ואפי' בחתיכת בשר שנפלה עליה טפת חלב ואפי' שתיהן חמות שאין הבליעה הולכת מחתיכה לחתיכה אלא על ידי רוטב וכמו שפירשנו למעלה במה שאמר אילימא לא ניער כלל ואף הם נסעדו בה מן הסברא כמו שביארנו:

בגמ' חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא. פירוש א"א בשלמא אפשר לסוחטו מותר אתי שפיר דאין אותו מעט חלב שנבלע בבשר נעשה נבילה דמשום מאי יהא נבילה משום אותו טעם בשר הנבלע באותו מעט חלב ואותו טעם בשר הוא נסחט כשאותו מעט חלב נתערב עם שאר החלב שביורה:

בתוס' ד"ה אמאי מותר וכו' צריך תרי ששים וכו'. משום דמעט הרוטב הנבלע בבשר חתיכת הנבילה נעשה נבילה וכשחוזר ונפלט ברוטב אוסר הרוטב במין במינו וקשה לר"י לדבריו וכו' וכלל דברי התוס' הוא דכיון דאותו מעט רוטב הנבלע בבשר לא נאסר אלא מטעם הבשר אין אוסר מטעם מין במינו דאין בה בנאסר יותר מבאוסר והא דפריך חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא וכן לפי המסקנא היינו כשהחלב גם כן נאסר מן התורה שאז אין החלב מקרי נאסר אלא הוא האיסור עצמו אבל הרוטב הנבלע בנבילה ונפלטה לא מקרי איסור עצמו אלא נאסר וכן לפי מאי דמשני גדי אסרה תורה דאין החלב אסור מן התורה מקרי ג"כ נאסר ולכך אין אוסר משום מין במינו:

ד"ה שנפל לתוך יורה וכו' ועוד דאם כן יהא אסור להגעיל שני כלים וכו'. אין לשון סתירה הוא אלא ר"ל חדא דטעם זה לא מסתבר ועוד דגם לפי טעם זה אינו מספיק אלא להגעיל כלי אחד בפני עצמו אבל יהא אסור להגעיל שני כלים וכו':

גמ' חלב אמאי מותר כו' . לפירוש ר"י בד"ה אמאי א"ל דהא מ"ד אפשר לסוחטו מותר ע"כ לא ס"ל סברא שכל אחד לבדו של היתר ובהצטרפן עשה הכתוב הכל לנבילה וא"כ דלמא רב דס"ל אפשר לסוחטו אסור נמי לית ליה האי סברא ואפשר לסוחטו אסור בבשר בחלב כמו בשאר איסורין דחנ"נ ואין הנאסר יכול לאסור כו' י"ל דשפיר פריך אמאי מותר חלב נבילה וכו' דלרב ע"פ דאורייתא דהא קאמר דחנ"נ ואוסרת את כל החתיכות אפילו הן אלף משום דהוי מין במינו ודו"ק:

גמ' וסבר רב גדי אסרה וכו' . לא הקשה בקצרה מהא מדמצרף ש"מ דהוי הכל נבילה מדאורייתא וכמ"ש התוס' א"כ חלב נבילה הוא [ולמה ליה למיפרך מרב דהכא דאפשר לסוחטו אסור] דאין מוכרח לתלות זה בזה [דאף דאפשר לסוחטו מותר מ"מ כ"ז שהבשר וחלב ביחד פשיטא דאסור] ועוד דהא לפי האמת אין מצטרפין ואיירי בבא מיורה גדולה ומ"מ [אף לפי האמת] כתבו התוס' דנבילה אפילו בכי האי גוונא אין מצטרפין דבכזית רוטב אין בו טעם כזית נבילה וא"כ בכזית שאוכל מרוטב ישנו בו מים משא"כ בבשר בחלב או כתבו כן בה"א ברב ובאמת ללוי ולא הביאו רק שיש לחלק בין איסור דבשר בחלב לשאר איסורים וראיה מה"א לרב וקושטא ללוי:

גמ' כשם שלוקה על אכילתו כו' . אף דאכילה ובישול שוין [ורב לצדדין קאמר כפרש"י] קאי אדרב ונקיט לישניה:

גמ' אילימא לא ניער כלל כו' מיבלע בלע כו'. בהגה"ה בש"ע וצריך ס' בקדירה נגד הטיפה ולא ידעתי למה וע"ש [ועיין ש"ך שם]:

ברש"י בד"ה כיון שנתנה טעם כו' כלומר כיון שיש בה כו'. דלישנא משמע כאילו פסיקא הדבר לכ"ע שנותן טעם באותה חתיכה כו' וזה עיקר פלוגתא דר"י ס"ל אפילו בניער מיד חיישינן שמא לא ניער יפה ונתן טעם באותה חתיכה ורבנן ס"ל דלא חיישינן לה ולא נתן טעם באותה חתיכה לזה פירש כלומר כיון שיש בה כדי כו':

ברש"י בד"ה מיפלט לא פליט כו' . מ"ש הב"י הא דלרש"י אפילו מקצתה תוך הרוטב אינו מבואר כו' מבואר ממ"ש שהחלב בגגה של חתיכה:

בתוס' בד"ה אמאי מותר כו' צריך תרי ששים כו' לבטל הרוטב היוצא מן הנבילה. ר"ל מה שבלע הנבילה מן הרוטב שבקדירה וחזר ופלטה שכבר נעשה נבילה בגוה כחלב דבשמעתין ולא איירי ברוטב וציר שמגוף הנבילה דזה הוי מין בשאינו מינו ואין לו דמיון לחלב שבשמעתין. ועיין לעיל בתוס' פרק ג"ה (חולין דף ק' ע"ב) בד"ה הוי מין ומינו וכו'. וא"ל היאך נוכל לדעת כמה רוטב פלטה הנבילה דלמא בלעה ופלטה וחזר ובלעה כו' [עיין בר"ן שהקשה כן בשם הרמב"ן ומה שתירץ ע"ש בסוף פרקין]:

בא"ד דמ"ש משאר איסורים כו' . דאף ההיתר צריך ביטול מדרבנן לדעת הסוברים חתיכה עצמה נעשה נבילה בשאר איסורים אף דמדאורייתא אין צריך רק לבטל האיסור שבו ואף דמדאורייתא אף ההיתר שבאותה חתיכה אסור לאוכלו היינו משום שהאיסור נותן טעם בתוכו ואין בהיתר ס' לבטלו ה"נ אף החלב הבלוע בבשר שהוא מותר מדאורייתא דגדי אסרה תורה מ"מ אסור מדרבנן וצריך ביטול כיון שהבשר אסור ומ"ש איסור הבלוע בהיתר או היתר הבלוע באיסור וא"כ יאסור כל חלב שביורה משום מין במינו אע"כ משום דאין הנאסר יכול לאסור טפי מהאיסור עצמו וה"נ בשאר איסורים. ובה"א דחלב נבילה היא וכן לפי האמת הא דנאסר יכול לאסור טפי כו' משום דבשר בחלב שאני שאין איסורו מצד טעם הבלוע בו לחשבו כאיסור שנבלע בהיתר שהרי כל אחד בפני עצמו דהיתר הוא ובהצטרפם עשאם התורה להכל נבילה כאיסורו מחמת עצמו לא בכח טעם הנבלע בו שנאמר שאינו יכול לאסור יותר מהאיסור הבלוע בו ולכן מצטרפין לכזית כו' וכן כדמשני גדי אסרה תורה כו' מ"מ הבשר אוסר כל החתיכות כולן לרב מפני שהוא מינו אף דהאיסור עצמו דהיינו חלב אינו יכול לילך שם [ולאסור] ה"ט נמי דלגבי הגדי נחשב כאיסורו מחמת עצמו [אבל] לגבי חלב דהיתירא הוא (אבל) למאי דמשני גדי כו' א"כ הוי הבשר כאיסור הבלוע בהיתר ולהכי א"צ לבטל החלב ולהיות מין במינו דלא בטל דאין הנאסר כו' כמו בשאר איסורים. וא"ל דלא דמיא דמיון של ר"י לשאר איסורים דכיון דמדאורייתא טעם האיסור אוסרת ההיתר דגזירת הכתוב הוא שיהיה טעמו של נבילה אוסר בשר היתר דטעם כעיקר דאורייתא כיון דאינו ס' כנגד האיסור ולכן עשאו רבנן לחתיכה נבילה שיצטרך לבטל כל החתיכה משא"כ בחלב דאין אוסר בו טעם הבשר אף שאין בחלב ס' לבטל טעם הבשר וכפרש"י בה"א זו גדי אסרה תורה ואילו יכול לסחוט החלב מן הבשר אף שבלוע בו טעם הבשר היה מותר לאוכלו מן התורה (כ) להכי לא עשאוהו רבנן הכל לנבילה שיצטרך לבטל הכל ודו"ק:

בתוס' בד"ה גדי אסרה כו' . למסקנא שנפלה לתוך יורה רותחת כו' לא מיושב הא דנקיט כזית כו' לפירוש ר"ש בדיבור שאחריו ועיין:

בתוס' בד"ה שנפל לתוך יורה כו' ואומר ר"ת כו'. וכפרש"י דמה שבולע אינו פולט כו' ובב"י ריש סימן צ"ב האריך בדברים פשוטין שהטור ס"ל כרש"י ור"ת וכן הרמב"ם והרשב"א דמה שבולע אינו פולט ולהכי א"צ ס' בקדם וסילקו רק טועם קפילא אם אינו טועם טעם בשר שפולט ודאי שרי אבל בלא קדם וסילקו שפולט נמי חלב הוי מין במינו שאין שייך לטועמו צריך ס' וענין טעימה נראה אף דמסתמא בס' נותן טעם וביותר מס' אינו נותן טעם מ"מ כיון שממשות של איסור הוא בעין אמרינן [אף בפחות מס'] שלא פלט כל טעמו לחוץ כיון שאין טועם בו טעם בשר וק"ל:

בא"ד ואין להתיר מטעם זה כו' . דוקא לפירוש ר"ת דלפירוש ראשון לא פלט כלל כ"ז שמרתיחין וצריך שישהה בתוכו זמן מה ושמא אח"כ בולע נמי:

בא"ד ולהניחם בפנים כשהן רותחין כו' . ר"ל להניח הכלי בפנים כשהן רותחין וכו' דהכי משמע לישנא דגמרא הב"ע כגון שנפל לתוך יורה רותחת כו' משמע דאילו נפל קודם רתיחה אפשר דפלט:

בא"ד דבמים שהן צלולין כו' . ומחלב דהכא אין הוכחה דסלקו להבשר קודם שנח מרתיחה [אינו מובן] ועיין באשר"י סוף ע"ז:

בתוס' בד"ה ודברי חכמים כשניער כו' הומ"ל כו'. אפשר לומר שבא להוכיח אף אם נאמר דפליגי במין ומינו כקושית רב אחא ודו"ק (*ל):

רש"י ד"ה גדי אסרה כו'. ואפי' חלב הנבלע מותר. כצ"ל:

רש"י ד"ה וחכ"א עד כו'. קס"ד דאטפה קיימי. ק"ק לישנא דקס"ד דהא במסקנא נמי הכי קאי:

תד"ה שנפל (בסופו). דאיכא ג' נו"ט דהתיר כו'. עי' לקמן קיא ב' ובתו' שם ד"ה הילכתא:

גמ׳ דמבלע בלע. נ"ב עתוס׳ ונ"ל דה״פ בלע חלב ולא פלט אותו חלב שבלע עד דנמח ואף אם ודאי פולט טעם בשר בחלב נגד מה שבלע מן החלב. כמו שנראה לעין אותו לחלוחית שהיה בו תחלה תתאה דהיינו רוטב התם גבר עליו והוציאו אבל החלב שבלע תחלה מחמת החום נקבע בו ואינו נפלט מפני טפה חמה הבאה אחריו לפיכך בשר ודאי אסור וחלב מותר דמיירי ביורה גדולה שאין בכזית בשר כדי לאסור החלב שנפל לתוכו. וחלב הנאסר בו בבליעה אינו פולט כדפרישית דאי הוה פליט מ"מ הוה אסר לחלב שבקדרה משום מין במינו דלא בטיל אליבא דרב ולזה נתכוון ר"ת:

חלב אמאי מותר חלב נבלה היא. עיין שיטת רשב"ם וק' תוס'. ותי' הר"ן כיון דחנ"נ בשארי איסורים משום לתא דבב"ח הוא. א"כ להס"ד דגדי אסרה תורה ולא חלב לא מצינו בב"ח חנ"נ א"כ בשארי איסורים לא אמרינן במים דנעשו נבלה א"ש למסקנא דגם החלב אסורה ונעשית נבלה א"כ בשארי איסורים גם המים נעשין נבלה ולק"מ אהרשב"ם. ומיהו לפמ"ש לעיל שיטת רמב"ן דאפ"י אי לא ידעינן מבב"ח מ"מ בשארי איסורים חנ"נ אדרבא בב"ח ה"א אין לך בו אלא חדושו קמ"ל רב עיין לעיל א"כ לא א"ש תי' הר"ן ומ"מ נ"ל דא"ש עפ"י מ"ש ד"מ בשם או"ה דלא אמרינן חנ"נ אלא אחר שכבר נודע לו שנתערב איסור בהיתר אבל אם נתוסף עליו קודם שנודע לו מצטרף ההיתר האחרון לבטל האיסור והש"ך הקשה דבב"ח דחנ"נ דאורייתא בודאי ליכא לחלק בין נודע ללא נודע וכדמוכח בשמעתין דפריך חלב נבלה היא ומאי קושי' דלמא קודם שנודע לו נסתלק הבשר מן היורה. ואפי' בשארי איסורי דרבנן נמי א"א כדמוכח במס' ע"ז בסוגיא דיין ביין ע"ש. ואומר אני בודאי אי לאו בב"ח נמי הוה אמרינן בכל האיסורים חנ"נ כמ"ש רמב"ן אך הוה מחלקין בין קודם שנודע לאחר שנודע. אמנם כיון דמצינו בב"ח דחנ"נ מן התורה והתם ליכא לאפלוגי בין נודע ללא נודע משו"ה לא פלוג רבנן בכולהו איסורין לומר חנ"נ אפי' בלא נודע. והא"ש כדהוה ס"ד גדי אסרה תורה ולא חלב ה"א דחלב לא נעשה נבלה כלל והשתא נהי אפי' במים בעלמא נ"נ היינו בנודע אבל לא בלא נודע והוה מוקמינן הך דכזית בשר בלא נודע וכנ"ל וק"ל:

גדי אסרה תורה ולא חלב היינו מדלא כתיב גדי וחלב אמו לא תבשלו יחד כמו לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו הוה סד"א אגדי קפיד רחמנא ולא אחלב מיהו למסקנא נ"ל היינו טעמא דתלאו תורה בבשול גדי לומר שלא נעשה בב"ח דאורייתא עד שנתבשל הגדי כ"כ שאחרים אוכלים אותו אבל בבישול החלב לא סגי אעפ"י שממהרת להתבשל. אלא דלפ"ז התם בפסחים קאמר חידושא אי תרו לי' כולי' יומא בחלבא וכו' ה"ל למימר חידושא טפי אי בשיל לי' וסילקו קודם שנתבשל כבן דרוסאי דודאי בלעו זה מזה הרבה ואפ"ה עדיין מותר וכמדומה לי שק' זו רמוזה בפלתי סי' צ"ב. והנה לפי משמעות הסוגיא משערין החלב בכזית ולא ברביעית וצריך טעם מנ"ל דלא לשער ככל משקין עיין רמב"ם פי"ד ממ"א הל' ט'. וצ"ל מהאי טעמא אלו הוה כתיב לא תבשל בשר וחלב יחדיו ואמרינן אם אינו ענין לבשול תנהו ענין לאכילה עכ"פ אכילה אינו מפורש בפסוק וה"א הא כדאיתא והא כדאיתא בשר בשיעור אכילה וחלב בשיעור שתי' קמ"ל קרא לא תבשל גדי בחלב כאלו כתיב לא תאכל גדי בחלב אמו ותלה העיקר בגדי א"כ גם חלב בשיעור גדי דהיינו כזית כנ"ל וא"כ אין הכרח לדינו של ברייתא דלוי דבעינן שיעור בשול דאחרים אוכלים אותו. אלא לכאורה זה תלי' בפלוגתת ר"ע ורבנן בנזיר פ' ג' מינין אסורים בנזיר דכתיב מחרצנים ועד זג לא יאכל ומשרת ענבים לא ישתה דרבנן ס"ל חרצנים וזג בשיעור אכילה ויין בשיעור שתי' זהו שיטת ר"ת שם בתוס' ופ"ק דסוכה והכי קיי"ל אמנם ר"ע ס"ל מדכתיב ומשרת ענבים וי"ו מוסיף דאפי' השותה יין שיעורו בכזית כשיעור אכילה ע"ש וא"כ לר"ע שפיר מוכח הכא דהקפידא בשיעור בשול דגדי במאכל בן דרוסאי דמשו"ה כתיב לא תבשל גדי ולא כתיב לא תבשלו גדי וחלב אמו יחדיו דאי משום ליתן שיעור לחלב בכזית הוה סגי בוי"ו מוסיף גדי וחלב אמו ומדכתב לא תבשל גדי בחלב אמו ש"מ תרתי וא"ש ברייתא דלוי כר"ע אמנם ש"ס דפ' אלו עוברין קאי אפלוגתא דרבנן ור"ע דהיתר מצטרף לאיסור וטע"כ ובעי לומר חידוש בב"ח גם לרבנן לא הוה בעי למימר חידושא דאפי' בשלו זע"ז כל זמן שלא נתרכך הבשר כמאכל ב"ד לא מחייבו דדין זה אינו מוכרח לרבנן דר"ע דלית להו וי"ו מוסיף ע"כ קאמר אי תרו לי' כולי' יומא ולפ"ז לפי מאי דפסק רמב"ם לענין נזיר כרבנן דר"ע שתיית נזיר ברביעית א"כ אצטריך הכא לא תבשל גדי ליתן שיעור חלב בכזית. א"כ משו"ה לא מייתי רמב"ם ולא שום פוסק הך דלוי ופלתי בסי' צ"ב נדחק בזה:

ולכאורה משמע דמשערין כזית חלב דהיינו שנותנים זית בחלב והיוצא ממנו הוא שיעור זית זית וכן פי' תוס' פ"ק דסוכה לענין כזית יין דנזיר ולפ"ז חמירא חלב מגדי דגדי בעינן כזית ואי ממחה לי' הוה לי' ג' זיתים שהוא רביעית. ואלו חלב שיעור זית איקריש לי' ה"ל שליש זית. וק' איך יצטרפו חצי זית גדי עם חצי זית חלב דלא שוו בשיעוריהן:

בשקדם וסלקו מ"ש תוס' דכלי מדין הכניסו כלים קטנים לתוך יורה גדולה כבר כתבתי לעיל פג"ה צ"ח ע"ב דאין הכוונה דהכי הוה מעשה בכלי מדין וכלים גדולים לא הגעילו ולא הוכשרו כלל. אין הכוונה כן דהרי הך דחנ"נ בשארי איסורים לכ"ע לאו דאורייתא ובכלי מדין דאורייתא שפיר הגעילו כל הכלים אלא דעיקר ק' מכלי מדין כיון דלכאורה מפורש בתורה דלא אמרינן חנ"נ מדצוה להגעיל וכיון שמפורש אמרה תורה דלא אמרינן חנ"נ לא יכלו חכמים להחמיר על זה כ' תוס' דאין זה מפורש בתורה דהא אפשר למצוא הכשר בקטנים לתוך גדולים דאיכא ס' אע"ג דבאמת הגעילו אפי' גדולים מ"מ אינו מפורש בתורה משו"ה מצי חז"ל להחמיר וק"ל:

גופא אכל חצי זית בשר וכו' מ"מ בין לרב בין ללוי שיעור בשול ושיעור אכילה א' הוא אע"ג דלא יעלה על הדעת לומר דבעינן בזריעת כלאים הכרם כזית כיון דשיעור אכילתו בכזית ז"א דמי תלאן זה בזה והכא צ"ל כמ"ש רמב"ם והוא ממדרש רבה כמ"ש ה"ה דלא אסר הכתוב בשול אלא משום שהוא התחלת אכילה שמבשל לצורך אכילה והחמירה תורה אפי' בהכנת המאכל מכ"ש דאכילה גופי' אסורה אבל בכלאי כרם ליכא למימר שאסרה תורה זריעה משום אכילה דהא חזינן כלאי זרעים ובהמה מותרים באכילה ואפ"ה אסורים בזריעה והרבעה. וכיון שכן ראוי שלא לאסור הבשול אלא בשיעור שלוקה על אכילתו וא"ש:

אמנם בס' המצות לרמב"ם לאו קפ"ז כ' מדכ' ג"פ לא תבשל אם אינו ענין לבשול תנהו ענין חד לאכילה וחד להנאה ואפ"ה לא נחשב לאו בפ"ע משום דאכילה כולל הנאה בכל התורה ואכילה והנאה הכל לאו א' בשארי איסורים ואלו הוה כתיב לא תאכל בשר בחלב היו כולל הנאה אלא דלא מצי למיכתב לא תאכל משום דלא יבוא להתיר שלא כד"א ע"כ הוצרך להחליף לשון אכילה בלשון בשול לאסור אפי' שלא כד"א ואכתי מלשון בשול לא הוה ידעינן הנאה הוצרך לכתוב לא תבשל פעם שלישית לרמז שבבשול השני כבר נאסר הנאה כאלו הוה כתיב לא תאכל ולעולם אין לאו מיוחד להנאה אלו תוכן דבריו שם ובזה יובנו דבריו בנקודה נפלאה שבמס' כריתות ע"ש:

והלח"מ פ"ט במ"א כ' דתרוויהו צריכי דברי מדרש רבה הנ"ל ודבריו שבס' המצות הנ"ל דמלא תבשל באם אינו ענין לא הוה לקי ומק"ו דבשול מכ"ש אכילה נמי לא הוה לקי ומצירוף שניהם לקינן ומ"ש אחרונים אלהח"מ מר"פ איזה נשך ומס' מכות דלקינן אאם ענין כבר הארכתי שם. ואמנם דברי הלח"מ פה בנוים אדברי ה"ה פ"ב ממ"א שכ' כל שיש שום לאו אפי' שאין לוקין עליו מ"מ אי יש גם ק"ו עונשין מן הדין:

ומשום כן ק' אכה"ג שהקשה למה לי ג"פ לא תבשל פ"א סגי ושוב אסור באכילה והנאה מלא תאכל כל תועבה ותי' דלא הוה לקי אלאו שבכללות ע"ש עיין פלתי רס"י פ"ז. ולהנ"ל צ"ע כיון דאיכא ק"ו השתא אבישול לקי אאכילה לא כ"ש ממילא סגי בלאו שבכללות ללקות עליו וא"כ הדרי ק' לדוכתא ג' לא תבשל למה לי וי"ל לפי הנ"ל דאי מלא תאכל כל תועבה לא ידעינן אכילה שלא כד"א והנאה שלא כדרך הנאתו ואצטריך בפי' לא תבשל א' לאכילה שלא כד"א וא' הנאה שלא כד"ה ועוד לפמ"ש בתחלת דברינו דעי"ז ידעינן דאכילה ובישול חד שיעורא אית להו: