חולין קט ע"ב

אמר רבי זירא אמר רב אינו עובר עליו ומותר והא אנן תנן אינו עובר עליו מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא בדין הוא דאיסורא נמי ליכא ואיידי דבעא למיתנא סיפא הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו התם מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא תנא נמי רישא אינו עובר עליו לימא מסייע ליה הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בשולו ומותר לב הוא דבעי קריעה אבל כחל לא בעי קריעה דלמא לב הוא דסגי ליה בקריעה אבל כחל לא סגי ליה בקריעה ואיכא דאמרי א''ר זירא אמר רב אינו עובר עליו ואסור לימא מסייע ליה אינו עובר עליו מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא בדין הוא דאיסורא נמי ליכא ואיידי דבעא למיתנא סיפא הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו דהתם מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא תנא נמי רישא אינו עובר עליו ת''ש הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בשולו ומותר לב הוא דבעי קריעה אבל כחל לא בעי קריעה דלמא לב הוא דסגי ליה בקריעה אבל כחל לא סגי ליה בקריעה תניא כלישנא קמא דרב כחל שבשלו בחלבו מותר קבה שבשלה בחלבה אסור ומה הפרש בין זה לזה זה כנוס במעיו וזה אין כנוס במעיו כיצד קורעו אמר רב יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל א''ל ר' אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול מאי קמ''ל מתניתין היא הא קמ''ל דלא בעינן שתי וערב וטחו בכותל אמרה ליה ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה אסר לן דמא שרא לן כבדא נדה דם טוהר חלב בהמה חלב חיה חזיר מוחא דשיבוטא גירותא לישנא דכורא אשת איש גרושה בחיי בעלה אשת אח יבמה כותית יפת תאר בעינן למיכל בשרא בחלבא אמר להו רב נחמן לטבחי זויקו לה כחלי והאנן תנן קורעו ההוא לקדרה והא קתני שבשלו דיעבד אין לכתחלה לא ה''ה דאפי' לכתחלה ואיידי דקא בעי למיתנא סיפא קבה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קט - ב

אמר רבי זירא אמר רב: אינו עובר עליו ומותר לאוכלו אפילו מדרבנן, לפי שחלב שפירש מבהמה שחוטה אין איסור לבשלו עם בשר מהתורה, אלא רק מדרבנן. וכאן, שעדיין לא פירש החלב מהכחל, לא אסרוהו חכמים בבישול.

ופרכינן: והא אנן תנן: אינו עובר עליו! שמשמע, מיעבר הוא דלא עבר מדאורייתא. הא איסורא מדרבנן, איכא!?

ומשנינן: בדין הוא, דאיסורא נמי ליכא. ואיידי דבעא למיתנא סיפא "הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו אינו עובר עליו". והרי התם, מיעבר הוא דלא עבר משום שאין בו כזית, הא איסורא של חצי שיעור מהתורה איכא. לכן תנא נמי רישא "אינו עובר עליו".

ודנה הגמרא: לימא מסייע ליה.

דתניא: הכחל קורעו ומוציא את חלבו. לא קרעו אינו עובר עליו. הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו - קורעו לאחר בשולו, ומותר.

ומוכח: לב הוא דבעי קריעה, אבל כחל לא בעי קריעה, אלא מותר לבשלו בחלב שבתוכו ואין צורך לקורעו אחר הבישול מזה שלא שנינו בו כמו בלב "לא קרעו - קורעו אחר בישולו".

ודחינן: דלמא זה שלא שנינו בכחל דין קריעה כמו בלב, כי לב הוא דסגי ליה בקריעה, משום שבשר הלב הוא חלק ואינו בולע מהדם, אבל כחל לא סגי ליה בקריעה משום שבשר הכחל הוא רך והוא בולע את החלב בשעת הבישול, ושוב לא תועיל לו קריעה.

ואיכא דאמרי, אמר רבי זירא אמר רב: כחל שבישלו - אינו עובר עליו, ואסור, מדרבנן.

לימא מסייע ליה.

שהרי שנינו במשנתנו: אינו עובר עליו.

ומוכח: מיעבר הוא דלא עבר, הא איסורא איכא.

ודחינן: בדין הוא דאיסורא נמי ליכא. ואיידי דבעא למיתנא סיפא "הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו אינו עובר עליו", דהתם מיעבר הוא דלא עבר, הא איסורא של חצי שיעור איכא, תנא נמי רישא בכחל "אינו עובר עליו".

תא שמע: דתניא: הכחל קורעו ומוציא את חלבו. לא קרעו אינו עובר עליו. הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו קורעו לאחר בשולו, ומותר.

ודייקינן: לב הוא דבעי קריעה, אבל כחל לא בעי קריעה!? ודחינן: דלמא, לב הוא דסגי ליה בקריעה. ומשום שאין הדם נבלע בלב. אבל כחל שהוא רך והחלב נבלע בו, לא סגי ליה בקריעה.

תניא כלישנא קמא דרב, שהכחל שבישלו בחלבו מותר, אבל לכתחילה חייב לקורעו:

כחל שבשלו בחלבו - מותר. קבה שבשלה בחלבה, והיינו עגל או טלה שינקו חלב ועתה הוא נמצא בתוך קיבתם - אסור.

ומה הפרש בין זה לזה?

זה - חלב הקיבה הרי הוא כנוס במעיו. וכיון שיצא מדדי הבהמה, נחשב חלב.

וזה - החלב שבכחל - אין כנוס במעיו. וכל זמן שלא פרש מדדי הבהמה, אינו נחשב לחלב.

כיצד קורעו לכחל?

אמר רב יהודה: קורעו שתי וערב, וטחו ולוחצו וסוחטו לאחר מכן בכותל, כדי שיסחט כל החלב מתוכו.

אמר ליה רבי אלעזר לשמעיה לשמשו: קרע לי כחל קודם שתצלנו ואנא איכול.

והוינן בה: מאי קא משמע לן רבי אלעזר? מתניתין היא שקורעו מתחילה, ומותר!?

ומשנינן: הא קא משמע לן - דלא בעינן לכחל שצולים אותו קריעת שתי וערב וטחו בכותל, אלא מספיק קריעה בלבד. משום שהחלב הפורש מהכחל בשעת הצליה אינו חוזר ונבלע בכחל אלא נוזל למטה. ורק בבישול צריך קריעת שתי וערב וטיחה בכותל משום שחוזר החלב היוצא לקדרה ונבלע בבשר הכחל.

אמרה ליה ילתא אשתו של רב נחמן, לרב נחמן: מכדי, כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה. ^[46]

אסר לן דמא - שרא לן כבדא.

אסר לנו נדה - התיר לנו דם טוהר של יולדת, ושל בתולים.

אסר לנו חלב בהמה - התיר לנו חלב חיה.

אסר לנו חזיר - התיר לנו מוחא דשיבוטא, שהוא מוח של דג הנקרא שיבוטא, שטעמו כטעם החזיר.

אסר לנו גירותא עוף טמא - התיר לנו לישנא דכוורא של דג שיש לו טעם הדומה לטעם העוף הזה.

אסר לנו אשת איש - התיר לנו גרושה בחיי בעלה.

אסר לנו אשת אח - התיר לנו יבמה.

אסר לנו כותית - התיר לנו יפת תאר.

בעינן למיכל מאכל שיש לו טעם של בשרא בח לבא.

אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו שפדו דהיינו, צלו לה על שיפוד, כחלי.

ותמהינן: והאנן תנן "הכחל - קורעו"?

ומשנינן: ההוא שצריך לקורעו - לקדרה. כשרוצה לבשלו בסיר.

ופרכינן: והא קתני "כחל שבשלו", שמשמע דיעבד - אין. לכתחילה - לא!

הערות

^[46] המהרש"א מפרש את טענת ילתא 'כל מה דאסר רחמנא שרא לן כותיה' שכוונתה היתה שמצוות התורה אינם מחמת הסיבות שאנו חושבים, כמו למשל דם, הסיבה שהקב"ה אסר אכילתו, אינו מחמת שהוא דבר מאוס, שאם כן היה צריך לאסור גם כבד שכולו דם. וכן טעם איסור דם נדה גם כן אינו מחמת מאיסות, שאם כן מדוע התירה התורה דם טהר, אלא זו הוכחה שטעם האיסור הוא גזירת מלך מסיבות נעלמות. ולכן היתה מסקנתה שגם בשר בחלב זה איסור מגזירת מלך, ורצתה לדעת מהו הדבר הדומה בטעמו לבשר בחלב שהתורה התירה, ומזה יהיה הוכחה שאיסור בשר בחלב הינו גזירת מלך. המכתב מאליהו (כרך א' עמוד 263) מפרש, שלפעמים אדם מגיע לנסיון, ואם ינסה ללחום מלחמה ישירה נגד פיתוי היצר, לפעמים גורם הדבר שמתחזקת המשיכה למעשה האסור, ובמקרים אלו צורת המלחמה היא על ידי שעוקפים את הנסיון או שמפייס את יצרו בדבר היתר ולמשל כשמגיע לו באמצע הלימוד תאוה לדבר דברים בטלים, אם יאמר לעצמו שבשום פנים ואופן לא יסכים לזה, עלולה המלחמה לגדול ולגבור. אבל אם אומר לעצמו, בסדר, אדבר, אבל לא עכשיו אלא בעוד חצי שעה, בדרך זו יצליח פעמים רבות יותר מאשר במלחמה חזיתית, וזה לימדונו חז"ל כאן, שכל מה שהתורה אסרה, התירה לנו משהו כמוהו, ואם מרגיש שיצרו מתגבר עליו שחייב לאכול בשר וחלב, יאמר לעצמו, בסדר, רצונך בבשר וחלב, אתן לך, אבל בדרך מותרת. ובזה יוכל לנצח במלחמה אם מפייס את יצרו בדרך היתר. אולם דרך זו מסוכנת ביותר וצריך להשתמש בה בזהירות יתירה. שאם כוונתו לטעום טעם של איסור, לא תהיה מכך תועלת וגם בזה נהיה 'נבל ברשות התורה'. אלא כוונתו צריכה להיות טהורה לשם שמים, כדי להנצל מהסתת היצר ואז יצליח.

א גמרא שנינו במשנתנו שיש לקרוע את הכחל לפני בישולו. ואם בישלו בלא שקרעו, אינו עובר עליו. ובביאור דברים אלה אמר ר' זירא, אמר רב: כוונת הלשון "אינו עובר עליו" לומר שאין איסור מן התורה בדבר, ואף מותר לכתחילה לאוכלו אם נתבשל בלא קריעה, אפילו מדברי חכמים. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו] "אינו עובר עליו", משמע כי מיעבר [לעבור] על איסור תורה, שילקה על כך, הוא שלא עבר, ואולם הא איסורא איכא [הרי איסור יש] באכילה זו!

ומשיבים: בדין הוא דאיסורא נמי ליכא [שאיסור גם כן אין בכך], ואיידי דבעא למיתנא סיפא [ואולם מתוך שרצה לשנות בסוף המשנה] בדינו של הלב, שקורעו ומוציא את דמו, ואם לא קרעו — אינו עובר עליו. והתם [שם] בענין הלב, באמת מיעבר [לעבור] על איסור תורה, לענין שילקה על כך, הוא שלא עבר, אבל הא איסורא איכא [הרי איסור יש בזה], לכך תנא נמי רישא [שנה גם כן בראש המשנה] אותו הלשון "אינו עובר עליו", אף שאכן גם איסור אין בדבר.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לומר שאפשר לסייע לו, לרב], ממה ששנינו בברייתא: הכחל — קורעו ומוציא את חלבו, לא קרעו — אינו עובר עליו. הלב — קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו — קורעו לאחר בשולו ומותר. ונדייק בדברים: דווקא הלב הוא דבעי [שצריך] קריעה לאחר הבישול, אם לא נקרע קודם לכן, אבל כחל לא בעי [אינו צריך] קריעה לאחר שבישלו.

ודוחים: דלמא [שמא] יש לדייק באופן הפוך: דווקא בלב שנינו כן, משום שלב הוא זה דסגי ליה [שדי לו] בקריעה לאחר בישול, כדי להתירו לאכילה. אבל כחל — לא סגי ליה [אין די לו] בקריעה לאחר בישול, והוא נאסר. עד כאן הובא נוסח דברים אחד בסוגיה זו.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את מהלך הסוגיה באופן שונה, שכך אמר ר' זירא אמר רב: כחל שהתבשל בלא קריעה — אינו עובר עליו מדין תורה משום אכילת בשר בחלב. ואולם אסור לאוכלו מדברי חכמים. ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו], ממה ששנינו: אינו עובר עליו. ונדייק מכאן: מיעבר [לעבור] הוא שלא עבר, ואולם הא איסורא איכא [הרי איסור יש בזה].

ודוחים: בדין הוא דאיסורא נמי ליכא [שאיסור גם כן אין בזה], והיה מקום לשנות במשנתנו "ומותר", ואולם איידי דבעא למיתנא סיפא [מתוך שרצה לשנות בסוף המשנה] בדינו של הלב, שקורעו ומוציא את דמו, ואם לא קרעו — אינו עובר עליו. שכן התם [שם, בענין הלב] מיעבר [לעבור] הוא שלא עבר, ואולם הא איסורא איכא [הרי איסור יש בזה], מה שאין כן בכחל, שאין בו איסור. תנא נמי רישא [שנה גם כן בהתחלת המשנה] לשון זו "אינו עובר עליו".

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לשיטת רב ממה ששנינו בברייתא כי הכחל — קורעו ומוציא את חלבו, לא קרעו — אינו עובר עליו. הלב — קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו — קורעו לאחר בשולו, ומותר. ונדייק: דווקא לב הוא דבעי [שצריך] קריעה לאחר בישולו, אבל כחל — לא בעי [אינו צריך] קריעה!

ודוחים: אין זו ראיה, שכן דלמא [שמא] דווקא לב הוא זה דסגי ליה [שדי לו] בקריעה לאחר בישולו, ומשום שאין הדם נבלע בו בבישול. אבל כחל — לא סגי ליה [אין די לו] בקריעה, שכן נתבשל בשר הכחל בחלב, והריהו נבלע בו, ולכך הוא אסור באכילה.

ומעירים: תניא כלישנא קמא [שנויה ברייתא כלשון ראשונה] של רב: כחל שבשלו בחלבו — מותר. לעומת זאת, קבה של טלה או של עגל שיש בה חלב, שכן הריהם יונקים חלב אל תוך קיבתם, שבשלה בחלבה בחלב שיש בה — בשר הקיבה אסור באכילה.

ומה הפרש יש בין זה לזה? זה (החלב שבקיבה) הריהו מוגדר כ"חלב" משעה שיצא מעטין הבהמה שממנה ינקו הטלה או העגל, והינו כנוס במעיו של הגדי או העגל. ובישולם יחד הריהו בישול בשר בחלב. ואילו זה (החלב שבכחל) אינו מוגדר כ"חלב" שהרי לא יצא מעטין בהמה, ואין זה כחלב הכנוס במעיו, אלא הריהו מובלע בבשר, ולכך אם התבשלו כאחד אין הוא נאסר בכך. אכן מדברי חכמים יש מלכתחילה לקורעו.

ב שנינו במשנתנו כי יש לקרוע את הכחל קודם בישולו, ומבררים: כיצד קורעו? אמר רב יהודה: קורעו שתי וערב (לאורך ולרוחב) וטחו (דוחקו בכח) בכותל שהוא משטח קשה, ומתוך כך נסחט הכחל ויוצא החלב שבתוכו. ומביאים בענין זה כי אמר ליה [לו] ר' אלעזר לשמעיה [לשמשו]: קרע לי כחל לפני שתצלנו, ואנא איכול [ואני אוכל אותו]. ותוהים: מאי קא משמע לן [מה הוא, ר' אלעזר, משמיע לנו] בכך? והלא הלכה מפורשת במתניתין [משנתנו] היא שכך יש לעשות! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה הוא משמיע לנו]: דלא בעינן [שאין אנו צריכים] לצליה שיקרענו שתי וערב וטחו בכותל, כפי שאמר רב יהודה, אלא די בחיתוך אחד, לאורך או לרוחב, ובלא דחיקה על משטח קשה.

ג ומביאים עוד בענין אכילת כחל, אמרה ליה [לו] ילתא לרב נחמן בעלה: מכדי [הרי] כלל נקוט בידינו כי כל דבר דאסר לן רחמנא [שאסר לנו הכתוב], שרא לן כוותיה [התיר לנו דבר אחר שהריהו כמותו בטעמו], למשל: אסר לן דמא [לנו אכילת דם] — שרא לן כבדא [התיר לנו אכילת כבד] שמלא דם, ויש בו מעין טעם דם. וכיוצא בדבר, אסר לנו הכתוב ביאת האשה הנדה — התיר לנו ביאת אישה כשיש לה דם טוהר בימים שלאחר לידה. שאף אם רואה בהם דם, אינה נטמאת בכך, ומותרת לבעלה בימים אלה. אסר לנו הכתוב אכילת

חלב בהמה — התיר לנו אכילת חלב חיה, הדומה לו בטעמו. אסר לנו הכתוב אכילת חזיר — התיר לנו אכילת מוחא [מוח] של הדג שיבוטא שטעמו דומה לזה של חזיר. אסר לנו הכתוב גירותא (מין דג טמא) — התיר לנו לישנא דכוורא [לשון של דג] הדומה לו בטעמו.

אסר לנו ביאת אשת איש — התיר לנו גרושה בחיי בעלה, שיש בדבר דמיון לביאת אשת איש. אסר לנו הכתוב ביאת אשת אח — התיר לנו את יבמה במצות ייבום (אם מת האח בלא זרע). אסר לנו את הגויה — התיר לנו את יפת תאר (שבויית מלחמה). ואם כן, כיון שאסרה עלינו התורה אכילת בשר בחלב, בעינן למיכל בשרא בחלבא [רוצה אני לאכול דבר שיש בו טעם בשר בחלב]!

אמר להו [להם] רב נחמן לטבחי [לטבחים]: זויקו [שפדו, צלו על שיפוד] לה כחלי [כחלים] ותאכל מהם. ושואלים על הוראת רב נחמן: והאנן תנן [והרי אנו שנינו] שקורעו לכחל קודם בישולו, וכאן עשה בלא קריעה! ומשיבים: הדין ההוא, דין הקריעה, נאמר לבישול בקדרה בלבד, א בל לא לצליה. ושואלים:

והא קתני [והרי שנה] בברייתא שהובאה למעלה כי הכחל שבשלו (שצלאו) בחלבו הריהו מותר, ונדייק: דיעבד [כשנעשה] כבר הדבר — אין [כן] מותר לאוכלו, אבל לכתחלה — לא ינהג כן, אלא יקרענו, ושלא כדברי רב נחמן! ומשיבים: הוא הדין שאפילו לכתחלה מותר לצלות את הכחל בלא לקורעו, ואיידי דקא בעי למיתנא סיפא [ומתוך שהוא התנא רוצה לשנות בסוף] קבה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: The mishna teaches that if one did not tear the udder of a slaughtered animal before cooking it he does not violate the biblical prohibition against eating meat and milk. Rabbi Zeira says that Rav says: He does not violate the prohibition, and it is altogether permitted to eat the cooked product ab initio. The Gemara objects: But didn’t we learn in the mishna: He does not violate the prohibition, i.e., he is not held liable after the fact. One can infer from here as follows: He does not violate a prohibition by Torah law, but there is nevertheless a prohibition ab initio by rabbinic law.

The Gemara explains: By right the mishna should have taught that there is no prohibition here by rabbinic law either. But the tanna of the mishna uses this language since he wants to teach in the latter clause: One who wants to eat the heart of a slaughtered animal tears it and removes its blood, but if he did not tear the heart before cooking and eating it, he does not violate the prohibition. There it is true that although he does not violate a prohibition by Torah law there is a prohibition by rabbinic law. To preserve linguistic symmetry, he teaches the first clause in this manner as well, stating: He does not violate the prohibition.

The Gemara suggests: Let us say that the following baraita supports this opinion: One who wants to eat the udder of a slaughtered animal tears it and removes its milk. If he did not tear the udder before cooking it, he does not violate the prohibition against cooking and eating meat and milk and does not receive lashes for it. One who wants to eat the heart of a slaughtered animal tears it and removes its blood. If he did not tear the heart before cooking and eating it, he tears it after its cooking, and it is permitted. One can infer from the baraita that it is only the heart that requires tearing after cooking if it was not torn beforehand. But the udder does not require tearing after being cooked unlawfully. Evidently, it is permitted as is.

The Gemara rejects this: Perhaps one should infer the opposite, that tearing after cooking is sufficient only to render the heart permitted, as the heart does not absorb blood through cooking. But tearing after cooking is not sufficient to render the udder permitted, as the meat of the udder absorbs the milk through cooking, and tearing will not remove the absorbed milk.

And some say a different version of the above exchange, based on a different version of Rav’s statement: Rabbi Zeira says that Rav says: If one does not tear the udder of a slaughtered animal before cooking it, he does not violate the Torah prohibition, but it is prohibited to eat the cooked product by rabbinic law. The Gemara suggests: Let us say that the mishna supports this opinion, as it states: He does not violate the prohibition, indicating that although he does not violate a Torah prohibition and is not flogged, there is nevertheless a prohibition by rabbinic law.

The Gemara responds: By right the mishna should have taught that there is not even a prohibition by rabbinic law. But the tanna of the mishna uses this language since he wants to teach the latter clause: One who wants to eat the heart of a slaughtered animal tears it and removes its blood, but if he did not tear the heart before cooking and eating it, he does not violate the prohibition for it. There, it is true that although he does not violate a Torah prohibition there is a prohibition by rabbinic law. He therefore teaches in the first clause in this manner as well, stating: He does not violate the prohibition for it.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: One who wants to eat the udder of a slaughtered animal tears it and removes its milk. If he did not tear the udder before cooking it, he does not violate the prohibition for it. One who wants to eat the heart of a slaughtered animal tears it and removes its blood. If he did not tear the heart before cooking and eating it, he tears it after its cooking, and it is permitted. One can infer from the baraita that it is only the heart that requires tearing after cooking if it was not torn beforehand, but the udder does not require tearing after being cooked unlawfully. Evidently, it is permitted as is.

The Gemara rejects this: Perhaps one should infer the opposite, that tearing after cooking is sufficient only to render the heart permitted, as the heart does not absorb blood through cooking. But tearing it after cooking is not sufficient to render the udder permitted, as the meat of the udder absorbs the milk through cooking, and tearing will not remove the absorbed milk. This concludes the second version of the Gemara’s discussion.

The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the first version of Rav’s statement: An udder that one cooked, i.e., roasted, in its milk is permitted. By contrast, the stomach of a suckling lamb or calf that one cooked, i.e., roasted, together with the milk it contains is prohibited for consumption.

The baraita explains: And what is the distinction between this stomach and that udder? The milk this calf suckled was considered milk the moment it left the mother’s teat, and it was merely collected in the calf’s innards. But that milk in the udder is not defined as milk, since it was never collected in the animal’s innards from outside but is found in the flesh. Consequently, this meat of the udder is not prohibited if it is roasted with the milk it contains, although one should still tear it by rabbinic law ab initio.

§ The Gemara inquires: How must one tear an udder before cooking it? Rav Yehuda says: One tears it lengthwise and widthwise [sheti va’erev] and smears it against a wall to remove all the milk. The Gemara relates: Rabbi Elazar said to his attendant: Tear an udder for me before you roast it, and I will eat it. The Gemara asks: What is this episode teaching us? It is explicitly stated in the mishna that one must do this. The Gemara answers: This story teaches us that according to Rabbi Elazar we do not require one to tear it lengthwise and widthwise and smear it against a wall. Rather, it is enough simply to tear it once, either lengthwise or widthwise.

§ Yalta said to her husband Rav Naḥman: Now as a rule, for any item that the Merciful One prohibited to us, He permitted to us a similar item. He prohibited to us the consumption of blood, yet He permitted to us the consumption of liver, which is filled with blood and retains the taste of blood. Likewise, God prohibited sexual intercourse with a menstruating woman, but permitted sexual intercourse with one’s wife while she discharges the blood of purity. During a particular period after giving birth, even if she experiences a flow of blood she is not rendered ritually impure and remains permitted to her husband by Torah law.

Furthermore, the Torah prohibits the consumption of the forbidden fat of a domesticated animal, but permitted the fat of an undomesticated animal, which has the same flavor. It is prohibited to eat pork, but one may eat the brain of a shibuta fish, which has a similar taste. One may not eat giruta, a non-kosher fish, but one may eat the tongue of a fish, which tastes similar.

Likewise, the Torah prohibits sexual intercourse with the wife of another man but permitted one to marry a divorced woman in her previous husband’s lifetime. The Torah prohibits sexual intercourse with one’s brother’s wife, and yet it permits one to marry his yevama, i.e., his brother’s widow when the brother dies childless. Finally, the Torah prohibits sexual intercourse with a gentile woman but permitted one to marry a beautiful woman who is a prisoner of war (see Deuteronomy 21:10–14). Yalta concluded: The Torah prohibits the consumption of meat cooked in milk; I wish to eat a dish that tastes like meat cooked in milk.

Upon hearing this, Rav Naḥman said to his cooks: Roast udders on a spit for her. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that one must tear the udder first? Rav Naḥman did not tell his cooks to tear the udders. The Gemara answers: That requirement was stated only with regard to cooking in a pot, not roasting.

The Gemara asks: But isn’t it taught in the baraita cited above: An udder that one cooked in its milk is permitted? This indicates that after the fact, yes, it is permitted, but one may not roast it ab initio without tearing it. The Gemara answers: The same is true even of roasting ab initio, i.e., it is permitted, and the tanna of the baraita uses this language since he wants to teach in the latter clause: A stomach

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לימא מסייע ליה לרב. וזה אינו כנוס במעיו כלומר הכחל אינו כנוס (ואינו) [אלא] בולע אבל קיבה כיון דחלב כנוס בקיבה בולעת:

אי נמי לקדירה. כלומר דאי קורעו אפי' לקדרה מותר:

דשיבוטא. מין דג:

גירותא. עוף טמא:

דם טהור כלומר כל מה שרואה אשה בכל ימי טהרה טהור:

זויקו לה כחלא כלומר שפדו לה כחלא וצלו לה דדמי כבישול בשר בחלב:

והא קתני שבישלו דיעבד אין כו' כלומר אפילו קורעו דיעבד אין לכתחלה לא והיאך אמר רב נחמן ההוא לקדרה כלומר קורעו אפי' לכתחלה:

^א)שייך לדף שאחר זה. אין איכא תנא דאתניה לרב כחל. כלומר דאמר אינו עובר עליו ואסור:

גמרא: לימא מסייע ליה הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו, הלב קורעו ומוצא את דמו לא קרעו קורעו אחר בשולו ומותר וכו'. פירש רש"י ז"ל ודוקא דם שבלב אסור, אבל בש' הלב מותר, שהלב חלק הוא ואינו נבלע, והכי אמר בפסחים (עד, ב) שאני לב דשיע, ור"י ז"ל אמר דהא דאמרינן בפסחים שאני לב דשיע, דחויא בעלמא הוא, ואתיא לסיועיה דלרבא [במולייתא] מדתני' הלב קורע[ו] אחר בשולו אלמא כבולעו כך פולטו, ודחי' שאני לב דשיע ולא בלע כלל, דאלמא לדידן דקיימא לן כרבא דאמר מוליאתא שריא לא הוי טעמא משום דשיע, אלא משום דכבולעו כך פולטו, ובצלי דוקא. ומיהו לא משמע הכי דסתם בשול בקדרה משמע ולא לי, אלא ודאי הא דמשני התם שאני לב דשיע לאו דחויא היא, אלא בסברא דקושטא הוא דדחינן לה.
והר"ז ז"ל אמר בפסחים (שם) שאילו רבא גופיה דאמר מוליתא שריא הוה תלי טעמא בהא דתניא לא קרעו קורעו אחר בשולו, ואמר מנא אמינא לה מדתניא ודאי הוה ראיה, דההיא ברייתא בצלי קא מיירי, אלא רבא לא תלי טעמיה בהא ברייתא כלל, אלא מיגמר הוא דהוה גמיר הכי, ואנן הוא דאתינא לסיועיה מברייתא, הילכך אע"ג דקיימא לן כרבא דמוליאתא שריא, ליכא ראיה לאוקמי' ברייתא בצלי דוקא, ואפשר דאיתא לרבא, ואיתא נמי לשנויא דשנינן דלב שיע. וכתב הרמב"ן ז"ל ואני תמה על זה, היאך נתיר כן, שהרי הלב חלול ופתוח בכמה מקומות להכניס ולהוציא דם, והיאך לא יאסור עצמו וכל שמתבשלין עמו בקדרה, דליכא למימר שיע נמי מבחוץ ולא בלע, שאם כן תתירנו בשנתבשל עם הנבלה. אלא משמע דבין למאי דקס"ד ובין למאי דמתרצים שיע לעולם בצלי היא, וברייתא הכי קתני [הכחל] לא קרעו אינו עובר עליו ומותר אפילו לקדרה הלב אפילו לצלי אינו מותר, אלא קורעו לאחר בשולו דהיינו צלייתו ע"כ, ולא מחוור דדוחק הוא לומר דברייתא לצדדין קתני הכחל בבשול והלב בצלי.
אבל מה שהקשה רבינו ז"ל לא ירדתי לסוף קושייתו, דמאי קושיא, דילמא שיע בין מבפנים בין מבחוץ ואף על פי שיצא דמו לחוץ אינו חוזר ובולע, ואם תתמה אם כן נתירנו בשנתבשל עם הנבילה, דילמא אין הכי נמי ומאי תימה מתמהינן בלב מבכבד דאמרי[נן] הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ואמרינן לקמן (חולין קי, ב) דילמא התם בכבד[א] דאיסורא ומשום שמנונית, ובכי הא אמרינן דאינה נאסרת, כלומר בכבד דהיתרא דנתבשל בקדרה של איסור. ועוד דילמא נתבשל עם הנבילה ודאי אסור, וכי אמרינן דלב שיע היינו לענין דם דמשרק שריק בדבר שיע, אבל שמנונית נבלע אפילו בלב דשיע וכדאמרינן לענין מליחה דבשר שנמלח עם בשר בכלי מנוקב לא מיתסר, וכי נמלח עם דבר אסור מיתסר דשמנונית נח לבלע כנ"ל ותל"מ. והילכך הא דאמרינן קורעו אחר בשולו אף בשנתבשל בקדרה קאמר, והשתא אתי שפיר דבין כחל בין לב בשנתבשל בקדרה מיירי, ובכחל אפילו לא קרעו אינו עובר עליו ומותר, ובלב קורעו לאחר בשולו ומותר.

הא דאמרינן: לב הוא דבעי קריעה אבל כחל לא בעי קריעה. לישנא דקאמר לא בעי קריעה, משמע דאפשר ליה למקרעיה, אמאי לא קרעינן ליה, ומאי אולמיה אחר בשולו מקודם בשולו דבעינן למקרעיה, ויש לומר דהכי קאמר לב הוא דבעי קריעה וקריעה מעכבת עליו אחר בשוליה, ולפיכך קורעו ומותר, הא לא קורעו אסור, אבל כחל לא בעי קריעה, כלומר אינה מעכבת עליו בדיעבד, דמדקאמר תני ליה גבי לב דשרי לאחר בשוליה, הכי נמי כחל מישרא שרא אחר בישוליה, והילכך על כרחין לא בעי קריעה, כלומר אינה מעכבת עליו בדיעבד, דא"כ לא שרינן ליה אחר בישוליה לעולם, דהא לא אפשר ליה למיקרעה דחלבו מצטמק הוא בתוכו ונבלע בבשרו של כחל, אלא ודאי לא קורעו ובשלו אינו עובר עליו ומותר כרב ומשני דילמא הא דתני ליה גבי לב לאו לאקשויי' ליה להיתר אלא לומר לך דלב אפשר ליה בקריעה אחר בשולו וקורעו ומותר. אבל כחל לא אפשר ליה בקריעה אחר בשולו משום חלבו שנצטמק בגופו ואסור כנ"ל, וצ"ע דעדיין אינו מ(ת)חוור כל הצורך.

תניא כל"ק הכחל שבשלו בחלבו מותר. סתם בשול בקדרה משמע, וכי קתני נמי כחל שבשלו סתם משמע נמי לכאורה בלא קריעה כלל, והלכך שמעינן מיהא דאפילו לא קרעו כלל, ובשלו בקדרה בפני עצמו מותר בדיעבד, ולכתחילה הוא דבעי קריעה שתי וערב כר"י דאמר כיצד קורעו קורעו שתי וערב וטחו בכותל, אבל בדיעבד אפילו בלא קריעה כלל שרי, ור' אל(י)עזר נמי דא"ל לשמעיה קרע לי ואנא איכול, לא פליג עליה דרבי יהודה, לפי גרסת הספרים, דה"ג במילתיה דרבי אלעזר מאי קמ"ל מתניתין, היא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב, כלומר פליג אדרב יהודה, א"נ לקדרה, כלומר לקדרה של בשר ושתי וערב וטחו בכותל נמי קאמר ולא פליג אדר"י, אלא דר"י קמ"ל דכל דמבשל ליה בעינן שתי וערב וטחו בכותל, ור"א קמ"ל דבהכי שרי אפילו לקדרה בהדי בשר, דלקדרה משמע דבהדי בשר כדקתני במתניתין, אם יש טעם באותה קדרה, ור"נ דאמר זווקו לה כחלי, קא משמע לן דלא בעינן קריעה אלא בבשלו, אבל לצלי אפילו לכתחלה שרי בלא קריעה כלל, וכדאקשינן עליה והא קתני קורעו, ומשני לקדרה, והא קתני שבשלו (אבל) [דיעבד אין] לכתחלה לא, ומשני הוא הדין דאפילו לכתחלה נמי, ואיידי דבעי למתני סיפא קיבה שבשלה בחלב אסורה דאפילו דיעבד נמי לא, תנא רישא שבשלו, דשמעינן מינה דר"נ בלא קריעה ולכתחלה קאמר, והא דאקשינן עליה והא שבשלו קאמר ולא משני התם בבשול אבל בצלי אפילו לכתחלה, הכי קא מקשינן עליה והא תנא ודאי לאשמועינן התירא דכחל קא מהדר, ואם איתא דאפשר לו לכחל בלא קריעה כלל טפי הוה ליה לאשמועינן צלי ולכתחלה מבשול [ו]בדיעבד, ומשני ה"ה דאפילו לכתחלה נמי שרי בלא קריעה ובצלי, אבל משום דאי קתני הצולה את הכחל א"צ לקורעו, אבל קיבה צריכה קריעה ה"א דקיבה לכתחלה צריכה קריעה אבל דיעבד אפילו קיבה מותרת קמ"ל דקיבה אפילו בדיעבד אסורה.
וכן נראה פי' שמועתינו כלו לפי סברת רבינו אלפסי ז"ל שכ"כ בהלכות תנ"ה הכחל שבשלו בחלבו מותר, הני מילי שבשלה לכחל בחלבו בפני עצמו, אבל אם בשלו עם הבשר אסור, דקיימא לן כחל בס' וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור, כיצד קורעו אמר ר"י שתי וערב וטחו בכותל, אמר רבי אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא אכול מאי קא משמע לן דלא בעינן שתי וערב א"נ לקדרה, והילכתא היכא דקרעו שתי וערב וטחיה בכותל שרי לבשולי בקדרה, והיכא דלא עביד הכי שרי למטוייה לכתחלה אבל לבשולי לכתחלה לא ע"כ. אלא דתמיהא לי אמאי לא אייתי הא דאמר ר"נ זווקי לה כחלי.
נמצא פסק הלכה לענין כחל לפי שיטה זו, כחל בין לקדרה בפני עצמו בין לקדרה עם בשר צריך קריעה לכתחלה שתי וערב וטחו בכותל, אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל ואפילו לקדרה של בשר מותר לכתחלה, כדאמר ר"א קרע לי ואנא איכול, ואוקימנא לקדרה, כלומר של בשר, ואמרינן נמי לעיל בפרק גיד הנשה (חולין צז, ב) כחל היכא דלא קרעיה הא קרעיה אפילו בהדי בשרא שרי, והיכא דלא קרעיה בפני עצמו שרי, והיינו דרב דאמר אינו עובר עליו ומותר, ותניא כוותיה הכחל (ב)שבשלו בחלבו מותר, אבל בהדי בשרא אפילו בדיעבד משערינן בששים, וכחל עצמו אסור, וטעמא דמילתא דבפני עצמו שרי, ובהדיה בשרא אסור משום דכחל עצמו אין טעם החלב ניכר בו ולא אתי לאחלופי בבשר בחלב, אבל טעמו ניכר בבשר ואתי לאיחלופי בבשר דעלמא דאסור מדאורייתא, וצלי אפילו בלא קריעה כלל שרי אפילו לכתחלה, והיינו הא דרב נחמן.
אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל נראה שהוא סובר דלצלי לא בעי קריעה שתי וערב, אבל קריעה כל דהוא מיהא צריך לכתחלה, שכן כתב (פ"ט מהל' מאכלות אסורות הי"ב) הכחל שקורעו ומירק החלב שלו מותר לצלותו ולאכלו, ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב מותר לבשלו עם בשר, ושמא פי' הוא ז"ל ההוא דר"א דאמר קרע לי ואנא איכול, ואמרינן עלה הא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב א"נ לקדרה, דה"ק קמ"ל דלא בעינן שתי וערב לצלי א"נ לקדרה, וקרע לי שתי וערב קאמר, ואין אחד מן הלשונות חולקין אדרבי יהודה, וקי"ל כשני הלשונות דלצלי בקריעה כל דהוא ולקדרה שתי וערב, והא דאמר להו רב נחמן זווקי לה כחלי בקריעה כל דהוא קאמר, והא דאקשינן עליה מדקתני קורעו, משום דסתם קרעו להכשרו לגמרי קאמר, והיינו שתי וערב, אי נמי דרב נחמן פליגא אדר"א דרב נחמן לא בעי קריעה כלל ור"א אף לצלי בעי קריאה כל דהו ופסק לחומרא כר"א, והיינו נמי דלא כתבה רבינו אלפסי ז"ל בהלכות להא דרב נחמן.
ורש"י ז"ל פירש כולה שמעתא לצלי, ובשלו דקתני בברייתא היינו צלי כדכתיב (דה"ב לה, יג) ויבשלו את הפסח, ולכתחילה בעו שתי וערב כרב יהודה דמתני' דקתני הכחל קורעו לצלי קאמר, ורב דאמר אינו עובר עליו ומותר לצלי קאמר דבדיעבד לצלי אף בלא קריעה שרי כל"ק דרבה ורב דאמר זווקו לה כחלי, כלומר דשרי אף לכתחילה בלא קריעה, ולקדרה בפני עצמו בעינן שתי וערב וטחו בכותל [ואם לא עשה] אפילו דיעבד אסור, שהחלב נפלט וחוזר ונבלע בתוכו, וכיון דפי' איקרי חלב דרבנן, אבל עם בשר אסור לכתחילה אפילו קרעו שתי וערב וטחו בכותל. ואין פי' מתחוור בשמועה (דהתם) [דסתם] בשול לאו צלי משמע, ועוד דקדרה בבשר משמע, ועוד דלעיל אמרי' כחל היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשרא, ולפירושו אפילו בלא בשר אסור.
ור"ת ז"ל כ' קרעו שתי וערב מותר לכתחלה אף לקדרה עם בשר דקדרה עם בשר משמע, וא"ל קרעו רק קצת מותר בדיעבד אף עם בשר, דמתני' דקתני לא קרעו אינו עובר עליו ומותר ה"ק לא קרעו כתקנו אלא קצת אינו עובר עליו אפילו אם בשלו עם בשר ומותר, אבל בצלי אף לכתחילה מותר בלא קריעה, וה"ה לקדרה בלא בשר דמותר בלא קריעה כלל כמו לצלי, ופי' הא דרב נחמן לקדרה בלא קריעה, והשתא פריך ליה שפיר והא בשלו קתני, כך מאתי שיטת ר"ת ז"ל בס' התרומות, והוא בחלוף בס' המאור משמו של ר"ת ז"ל. והעיד שמצאה מכתב ידו של ר"ת ז"ל כתוב שם משמו דאין הפרש בין צלי לקדרה בפני עצמו ובשניהם צריך קריעה לכתחילה כל שהוא, דלא אשכחן בחלב ונבילה ושמנונית הפרש בין צלי לקדרה והיינו דאמר רב נחמן זווקי לה כחלי, פי' בקדרה בקריעה כל דהוא שאין כל חלבו יוצא אלא בשתי וערב וטחו בכותל, והיינו דאקשינן עליה והא דתנן קורעו, ומפרשינן עלה קורעו שתי וערב וטחו בכותל, ומשני [ה]הוא לקדרה, כלומר עם בשר, דקדרה עם בשר משמע כדתנן (קח, א) אם יש נותן טעם באותו קדרה, אבל לקדרה בפני עצמו בקריעה קצת סגי, ואקשינן עלה והא קתני שבשלו דיעבד אין לכתחילה לא, והיא ודאי בפני עצמו היא, מדקתני הכחל שבשלו בחלבו ולא קתני שבשלו עם הבשר, דאלמא מחמת עצמו דקאמר, ומתרץ ה"ה לכתחילה, ולעולם בקריעה קצת קאמר, ורב נחמן כלישנא קמא דרב, ובקדרה בהדי בשר בעינן שתי וערב וטחו בכותל ובדיעבד אם קרעו קצת מותר, והיינו דרב דפי' מתניתין אינו עובר עליו ומותר בקריעה קצת.
מיהו תמיהא לי כיון דבקריעה קצת אינו יוצא מידי חלבו, מאי שנא בפני עצמו דאמר כל דהוא, ולא בעינן לכתחילה קריעה מעליא, דכיון דבקדרה מבשל ליה ובעינן קריעה לכתחילה כדי שלא יתבשל עם חלבו, דבשלמא בצלי כיון שהוא קורעו קצת החלב זב דרך הנקב והולך באור, אבל בקדרה שמתכנס ומתבשל בתוכו ניבעי קריעה מעליא לכתחילה או לא ליבעי כלל, ושיטת רבינו אלפסי ז"ל נוחה בשמועה יותר מן הכל.
והכחל שנצלה או שנתבשל מותר לחותכו לכתחילה בסכין שחתכו בו בשר פעמים הרבה, וכן מותר ליתן לכתחילה כחל רותח צלי בקדרה שבשלו בה בשר ואפילו יש בה בשר, דהא פסקינן לקמן (חולין קיא, א) הילכתא בין כבדא בין כחלא עלוי בשרא בשפוד לצלי לכתחילה אסור, משום חלב הנוטף על הבשר, אבל דיעבד שרי, ואף על פי ששניהם רותחין ונוגעין זה בזה, וכי אסרינן נמי לכתחילה עלוי בשרא הוא דאסרינן ומשום חלב הנוטף על הבשר, אבל תחותי בשרא אף על גב דרותחין הן שרי, וכן נמי שמעינן מינה דשפוד שצלו בו בשר פעמים הרב מותר לצלות בו לכתחילה כחל ואפילו לא קרעו כלל, דההוא בלא קריעה מיירי, דהא בצלי לא בעי קריעה, ועוד דאי בקריעה כהלכתו אפילו עלוי בשרא נמי שרי, אבל לבשלו בקדרה שנתבשל בו בשר בקדרה שבשלו בו כחל איכא למימר שהוא אסור, לפי שהחלב הרבה יוצא מדפני הקדרה ומתבשל עם הבשר ונותן בו טעם, וא"נ שומנו של בשר הנבלע בדופני הכלי הוא רבה ומתבשל עם הכחל, מה שאין בשפוד, ואיכא למימר דאפילו בקדרה נמי, דהא [ד]חלב שומן מסרך סריכי, ולענין איסורי המסרכין ליכא הפרש בין שפוד לקדרה דבין שפוד בין קדרה אסור, ואין לך קדרה מוחלקת משפוד אלא לענין איסור דם דשפוד שנצלה בו בשר שלא נמלח צולין בו פעם שנית, משום דאמרינן כבולעו כך פולטו בקדירה אסורה, אבל בשאר איסורין המסתרכין דליכא למימר בהו כבולעו כך פולטו, דלא אשכחן הפרש בין שפוד לקדרה, והילכך הכי נמי דשרינן בשפוד שמעינן מינה לקדרה דאי בקדרה אסור אף בשפודה הוה אסרינן ליה.

גמרא אמר רב אינו עובר עליו ומותר נר' מדברי רש"י ז"ל דדוקא בצלי קאמר שכן כתב ז"ל לקמן והלכות כחל למדנו לעיל דצלי בעי קריעה או שתי או ערב טחו בכותל עכ"ל וגם בכאן פי' אינו עובר עליו ומותר אם בשלו משום דחלב שחוטה דרבנן הוא והאי כיון דמבלע ולא פי' אפי' איסורא ליכא ע"כ: דאלמא בצלי משמע ליה דמבלע ולא פי' דאלו בקדרה הא ודאי פי' וחזר ונבלע וכדפרש"י ז"ל גופא לקמן גבי הא דפריך תלמודא והא שבשלו קתני בדיעבד ופרש"י ז"ל והא ודאי דצלי הוא דאי בקדירה אמאי מותר הרי יצא הדם וחזר ונבלע ע"כ: מכל הדברי' האלו למדנו כדעת רבי' ז"ל שלא הותר בלא קריעה אפי' בדיעבד אלא בצלי. אבל בקדר' אפילו בשלו בפני עצמו אסו' בדיעבד ולדבריו הא דאמרי' לעיל כחל בס' אפי' כשבשלו בפני עצמה היא שבשלו עם התבשיל וכחל מן המנין לסייע לרוטב. וגרסת הספרים דהתם אומרים שאינו מעיקר הגמרא אלא לשון רב יהודה גאון ז"ל. מכל השמועה דכיון דמתני' ומתני' קתני בשלו סתם אפי' בקדירה משמע בסתם בשולו ולא דומיא דויבשלו את הפסח מדלא פשיט לה תלמודא כדפי' התם אלא ודאי דאפילו כשבשלו בקדרה בלא קריעה מותר לרב בדיעבד מיהת: וכן התירו כל הגאונים ז"ל: ואפי' בלא שום קריעה כלל כיון שבשלו בפני עצמו וגם ר"ת ז"ל כך אמר דבשלו בפני עצמו אע"פ שלא קרע כלל מותר: והוסיף עוד ואמר ז"ל דהכא אפי' בשלו עם הבשר קאמר מות' כשקרעו לשתי או ערב וכדפרישנא במשנתינו: ואין זה דעת הגאונים ז"ל אלא כל שקרעו שתי או ערב ובשלו עם הבשר אסור בס' וג' דעות בדבר ודברי הגאונים ז"ל עיקר. ולכ"ע לא התיר רב אפי' ללישנא קמא אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור. ולפרש"י ז"ל אפי' לצלי בעי קריעה שתי או ערב לכתחילה אבל לפי' הגאונים דוקא לקדרה אבל לצלי אפי' לכתחילה לא בעי קריעה דכולי' שמעתי בקדרה.

מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא. וא"ת לפרש"י ז"ל לוקמי' כשבשלו בקדרה דאסור בדיעבד ולפירוש הגאונים ז"ל נמי לוקמי' כשבשלו עם הבשר. וי"ל דהא ליתא דע"כ מימרא דרב ומתני' בחדא גוונא מיירי דהא רב על מתני' אמרה כדמוכח לישנא אלא דייקי' עליה מלישנא דמתני' למימר' דלישנ' דמתני' לא דייק כוותיה והכין אורחא דתלמוד' ולפי' ר"ת ז"ל אתי' שפיר דרב אפי' בשבשלו עם הבשר קאמר דמותר בדיעבד היכא שקרע קצת וא"ת ולדידי' לוקמיה בשלא קרע כלל וי"ל דהא ליכא למימר דא"כ פשיטא דאסור ומאי קמ"ל.

משום דבעי למתני סיפא הלב קורעו וכו' עד מיעבר הוא דלא עבר הא איסור' איכא פרש"י ז"ל איסור דאוריית' דחצי שיעור אסור מן התורה ולפי פרושינו שפרשנו במשנתינו דוקא כשהוא חי אבל במבושל ליכא אלא איסורא דרבנן ובשלא קורעו לאחר בישולו קאמרינן שאלו קרעו לאחר בישולו הרי הוא מותר כדתניא בסמוך קורעו אחר בישולו ומותר לפרש"י ז"ל אפי' בשלו בקדר' ומשום דלב שיעי ומיירי בשבשלו בפני עצמו שאלו בשלו עם הבשר הרי אוסר הוא את הבשר וחזר הבשר ואסרו בשמנונית וזה קשה קצת לפי' ר"ת ז"ל שפי' דרישא דברייתא איירי בשבשלו עם הבשר ואם כן לא הוי רישא וסיפא בחדא גוונא.

לב הוא דבעי קריעה אבל כחל לא בעי קריעה ומשמע מהאי לישנא דהשתא ס"ד דקריעה הוא דלא בעי אבל אי עבדי לה מהני' אפי' לאתר בשולו וזה תימא חדא דכיון דנתבשל ויצא חלבו וחזר ונבלע היכי מהניא ליה קריע' וכבר קיבל הטע' ותו דאי קריע' מהני' ליה היכי ס"ד לומר דלא בעי ליה. וכי משום דעשה שלא כדין ובשלו בלא קריעה יהא נשכר לפוטרו מקריעה שהרי אין זה בדיעבד כיון דאפשר לקרוע כדמעיקר'. לכך יש לפרש ע"כ דה"ק לב הוא דבעי לקריעה משום דמהני' ליה אבל כחל לא בעי קריעה דכיון דלא מהניא קריעה לאחר בישול: אם אתה אוסרו לית ליה תקנתא לא אחמור רבנן לאסרו בדיעבד: ומיהו ק"ל מנא ליה למידק הכי אדרבה הוי לן למימר דכיון דקתני אינו עובר עליה מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא דהא ליכא לשנויי בברייתא כדקא משני מתני' דקתני אינו עובר עליו אגב סיפא: וי"ל דקס"ד כיון דכחל אינו אסור אלא משום גזירה דרבנן אם איתא דאיכא איסורא בהא בדיעבד ה"ל למתני איסורא בהדי: ומדלא קתני הכי בהדי' ודאי אינו עובר עליו ומותר. והא דלא קתני בהדיא מותר לישנא דמתני' נקט:

דילמא לב הוא דסגי' ליה בקריעה אבל כחל לא סגי ליה קריעה פי' רש"י ז"ל לב הוא דסגי' ליה בקריעה ואפי' בבישלו דקדרה משום דשיע אבל כחל לא סגי' ליה בקריעה לפי שהוא רך ונבלע בו החלב על ידי בישול לא סגיה ליה בקריעה דלאחר בישול ולהאי תירוצא בישול דקתני גבי כחל בקדרה הוא דמשמע לן שע"י בישול בקדרה הוא פורח וחוזר ונבלע בו דאילו בצלי אינו פור' וחוזר ונבלע כדפי' הוא ז"ל לעיל. וזה ודאי קשה דמאן דמפרש אינו עובר ומותר מפרש לה בצלי: ומאן דמפרש אינו עובר עליו ואסור מיירי בבישול וא"כ לא פליגי בעיקר דינא כלל: ויותר יש לפ' לפי שיטה זו דהשתא נמי בצלי מוקמי' ליה וסבירא לן דאפי' בצלי החלב פורש ונבלע: וכן בדין שלא אמרו שע"י צלי כבולעו כך פולטו אלא לענין דם בלבד ולא לענין חלב: כשם שלא אמרו כן לענין שמנונית דעלמא וכן פי' ר"ת ז"ל שאלו היה אסור בבישול כך היה בצלי מזה הטעם ונ' דבריו בזו. וא"ת ולדעת הגאונים ז"ל מאי שנא שאם בשלו עם בשר בלא קריעה אוסר מפני טעם החלב שנותן בבשר ואינו אוסר כשבשלו בפני עצמו שנ"ט בבשרו וי"ל דכיון דכחל אינה אלא מדרבנן לא גזרו אלא במפורש לבשר דעלמא שנראה כבשר וחלב אבל בעצמו שאינו כבשר גמור לא גזרו בדיעבד מיהת:

תניא כלישנא קמא דרב כחל שבשלו בחלבו מותר פי' דאע"פ שלא קרע כלל וכן פרש"י ז"ל. וכן מוכח לקמן גבי עובדא דר"נ וילתא ולפרש"י ז"ל האי לישנא דקתני לשון צלי הוא כדכתיב ויבשלו את הפסח אבל לפי ר"ת ז"ל והגאוני' ז"ל מתני' כפשטא שבשלו בקדרה ומיירי כשבשלו בפני עצמו דהכי משמע לישנא דקתני בשלו בחלבו וזה קשה קצת לפי' ר"ת ז"ל שפי' דרב דשרי בשלא קרעו אפי' לקדרה של בשר מיירי וא"כ מאי תניא כוותיה דרב וי"ל משום דמימרא דרב מיירי בין עם הבשר ובין בלא בשר: ולישנא בתרא דרב איכא איסורא אפי' בלא בשר ולישנא קמא שרי אפי' עם הבשר וא"כ הא מתני' דשרי' מסייעי מיהת ללישנא קמא דרב בשבשלו בלא בשר א"נ דמתני' מיירי בלא שום קריעה ולהכי לא שרי אלא בשלו בפני עצמו וה"ה דשרי אפי' עם הבשר כשקרעו קצת:

כיצד קורעו. פי' רש"י ז"ל דאמתני' קאי דקתני האי לישנ' להכשירו לכל דברובה אבעי כיצד קורעו: ואמר רב יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל פי' ובזה שיהא מותר אפי' לקדרה של בשר ואף רש"י ז"ל סובר דהא לבשלו בקדרה מיירי אלא דמוקי ליה לבשלו בקדרה של בשר דאלו לצלי בקריעה כל דהו סגי ועם הבשר לית ליה שום תקנתא.

אמר ר"א לשמעי' קרע לי ואנא איכול: מאי קמ"ל מתני' היא קמ"ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדרה. זו גר' רש"י ז"ל ור"ת ז"ל: ופי' רש"י ז"ל לפי שיטתו קרע לכחל קודם שתצלנו ואנא איכול וקס"ד דקריעה שתי וערב קאמר: ולהכי פרכינן דמאי קמ"ל מתני' היא ומהדרי' דהא קמ"ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדרה אבל לצלי בקריעה כל דהו סגי' וה"ק קרע לי קצת ואנא איכול בצלי אבל בלא קריע' כלל אסור אפי' לצלי לכתחלה אבל בדיעבד מותר כלישנא קמא דרב: ור"ת ז"ל פי' קרע ליה ואנא איכול אפי' לקדרה. וקס"ד דקריעה גמורה קאמר ולהכי אמרי' מאי קמל"ן מתני' היא ומהדרי' דהא קמ"ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדרה עם הבשר אבל בשלו בפני עצמו בקריעה כל דהו סגי' ליה ומיהו אף בפני עצמו קריעה קצת או שתי או ערב בעי לכתחלה מיהת ובדיעבד מותר בלא שום קריעה כלישנא קמא דרב: ומיהו אומר ר"ת ז"ל דאפי' לצלי נמי קריעה קצת בעי לכתחלה דסבר מרן ז"ל דגבי כחל ליכא הפרשה בין צלי וקדרה כשהוא בפני עצמו דלגבי דם הוא דאיכא הפרשה בין צלי וקדרה משום דבולעו ובצלי כבולעו כך פולטו אבל בחלב ליכא למימר הכי ואף בצלי פורש ממנו חלבו וחזר ונבלע בו: אבל דעת הגאונים ז"ל דצלי לא בעי שום קריעה כי כל מה שפולט הולך רובא באש ואינו חוזר ונבלע ואע"פ שמיעט שחוזר ונבלע לא גזרו ביה וכולה שמעתן מיירי בבישול בקדרה והם גורסין כאן וכן הגירסא בכל הספרים שלנו הא קמ"ל דלא בעי שתי וערב. א"נ לקדרה ומפרש לה דה"ק מאי קמ"ל מתני' היא ומהדרינן קמ"ל דלא בעי שתי וערב ואפי' לבשל עם הבשר ופליג אדרב יהודה א"נ דלא פליג עלי' אלא פרושי קא מפרש דאפי' לקדרה של בשר שרי בקריעה שתי וערב דאלו ממתני' ומדרב יהודה לא שמיע' ליה דהוה ס"ד דדינא לבשל בפני עצמן דוקא וקרע לי דאמר ר"א קריעה גמורה קאמר ולא דייק שפיר האי פירושא ויותר נר' לפר' אף לשיטה זו לפרש בדרך פירושים הראשונים וה"ק הא קמ"ל דלא בעי' שתי וערב לבשלו בפני עצמו א"נ קמ"ל דאפי' קדרה של בשר שרי בקריעה שתי וערב ולפרושי מתני' אתא.

זויקו לה כחלי פרש"י ז"ל שפודי לה כחל לצלותו בלא שום קריעה ופרכינן והא קתני מתני' קרעו דאלמא לית ליה תקנתא לשום דבר ואפי' לצלי אלא בקריעה ופרקי' לקדרה פי' דר"נ סבר דרישא דמתני' לבשלור בקדרה מיירי דכי נפק מיני' ה"ל חלב שחוט' ומיתסר מדרבנן וכי הדס ומבלע אסר ליה אבל לצלי לא בעי שום קריעה וכ' רש"י ז"ל ור"נ כלישנא בתרא דרב דמפרש סיפא דמתני' לא קרעו אינו עובר עליו אבל איסורא איכא פי' לפירושו דכיון דר"נ ס"ל דצלי לא בעי קריעה אפי' לכתחלה ס"ל דרישא דמתני' בקדרה מיירי וכיון דכן סיפא נמי בקדרה וא"כ ליכא למישרי אפי' בדיעבד דכל בקדר' חוזר החלב ונבלע בו ואסור כדפרש"י ז"ל בסמוך ובכולי' שמעתין משא"כ אליבא דרב דלדידי' כיון דסיפא בין בצלי בין בקדרה שפיר אפשר ליה למימר דרישא מיירי למיתן תקנתא בין לצלי בין לקדרה וסיפא קתני אינו שאם קרעו אינו עובר עליו ומות' בצלי מיהת אבל לאוקמי רישא בקדרה דוקא וסיפא בצלי דוקא הא לא אפשר אלא דאי לר"נ כי היכא דרישא בקדרה סיפא בקדרה ואינו עובר עליו ואסור ע"כ:

והא קתני שבשלו: פי' במתני' דלעיל דתני' כוותי' דרב קתני שבשלו משמע דוקא בדיעבד מותר בלא קריעה גמורה זו שיטת רש"י ז"ל ולדבריו ז"ל הא דר"נ פליגא אדרב ור"א דלדידהו לא שרי לכתחלה לצלות בלא קריעה ופוסק כר"א וכרב: וזה תימא למה לא פסק כר"נ שהוא בתרא ועביד בה עובדא ואולי רבי' ז"ל סובר דר"נ לא התיר אלא בקריעה קצת וכר"א אבל לא משמע כן מלשון הפירושים. ור"ת ז"ל פי' לפי שיטתו דהא דר"נ בקדרה הוא וקאמר זויקו לה כחלי שיבשלו לה בקדרה כחליה נפוחים כמו זיקים מלאים כלומר בלא קריעה שתי וערב: ולשון זויקו מלשון נפיחה כדאמרי' בעלמא הני אראמי זוקני וכן פי' בעל הערוך ז"ל ולאו בלא קריעה כלל אלא בלא קריעה שתי וערב. ואתיא כר"א דלעיל דשרי לקדרה בלא בשר בקריע' שתי או ערב ופרכי' והתנן קורעו דמשמע קריע' גמור' בשתי וערב וכדפריש רב יהודה ופריק דההיא לקדרה של בשר והא קתני שבשלו הא לכתחלה לא וההיא אפילו בקדרה בלא בשר מדקתני שבשלה בחלבו כלומר בחלבו בלא בשר ופרקינן דה"ה אפי' לכתחלה ולהאי פי' לא פליגי דר"נ אדר"א ואדרב כלל וקשה לפי שיטה זו כיון דר"נ בקדרה בלא בשר איירי ובקריעה כל דהו כדרבי אליעזר מאי שנא דאקשי ליה ממתני' ולא אקשי ליה הכי לר"א ותו מנא לן דכי קתני מתני' קורעו קריעת שתי וערב ואי משום דר"י דפריש הכי. הוי לן לפרשא. ותו מנא לן דר"נ אית ליה דרב יהודה. ותו היכא אידכר ר"נ שום קריעה דהא ודאי לישנא דזויקו לה כחלי בלא קריעה כלל משמע לפיכך הנכון דר"נ בלא שום קריעה בעולם שרי לבשלם בקדרה בלא בשר לכתחלה והיינו דפרכי' דהא קתני מתני' קורעו דמשמע לכתחלה קריעה בעי'. ומהדרי' דמתני' לקדירה של בשר ופרכי' והא קתני מתני' שבשלו הא לכתחלה לא ועל כורחין בקדרה בלא בשר היא מדשרי ליה בדיעבד וכדדייק נמי קצת לישני' כדפי' רבינו תם ז"ל:

ופרקי' דה"ה לכתחלה: ולר"נ סיפא דמתני דקתני לא קרעו אינו עובר עליו בקדרה של בשר איירי ואינו עובר עליו אבל איסורי איכא דאלו בקדרה בלא בשר אפי' לכתחלה נמי לא בעי' קריעה ואתי' כלישנא בתרא דרב אלא דלרב מיירי בקדרה בלא בשר דומיא דלישנ' קמא דמיירי בהכין על כרחין. ואפשר עוד לומר דתרי לישנא דרב לא פליגי אלא דלישנא קמא איירי בקדרה בלא בשר וללישנא בתרא איירי בקדרה של בשר וכסבר' דר"נ והא דאמרי' תני כלישנא קמא לאו דפליגי אלישנא בתרא אלא לומר דברייתא דתני כלישנא קמא מיהת דשרי בדיעבד בלא קריעה בקדרה בלא בשר. ואע"ג דר"א לא שרי לכתחלה אלא בקריעה פליגי אדר"נ. א"נ והוא הנכון דלא פליגי ודר"א לקדרה עם הבשר וקרע לי ואנא איכול אפי' עם הבשר קאמר וכלישנא דגרסת הגאונים ז"ל דגרסי בה א"נ לקדרה וכדפרישנא לעיל וזה יותר נכון לפי שיטה זו דלא לאוקמי פלוגתא בין אמוראי מדלא פרושי ליה בגמרא:

ומצינו למדים לפי שיטת רש"י ז"ל כי ג' חומרת יש בכחל דלעולם בעי קריעה לכתחלה ואפי' לצלי אלא דסגי' ליה בקריעה שתי או ערב כר"א ואם לא קרעו כלל וצלי מותר כלישנא קמא דרב. אבל אם בשלה בקדירה אפי' בלא בשר בלא קריעה שתי וערב אסור ובקדרה של בשר אפי' קורעו שתי וערב וטחו בכותל אסור אפי' בדיעבד ולפי' ר"ת ז"ל בין לצלי בין לקדרה בלא בשר בעינן קריעה כל דהו לכתחלה ואם לא קרע מותר: ולקדרה של בשר לית ליה תקנתא אפי' בדיעבד אלא בקריעה שתי וערב ובהא מתכשר אפי' לכתחלה. והגאונים ז"ל מקילין יותר לענין צלי דלא בעי שום קריעה מצריכין לכתחלה קריעה שתי וערב ואפי' לבשלו בפכי עצמו ושרי' ליה בהכין אפילו עם הבשר. ואם לא קרעו ובשלו בפני עצמו מותר ואם בשלו עם הבשר אסור עד דאיכא ס' וכך דעת הרמב"ם ז"ל. אלא שהוא סובר דאפי' לצלי בעי קריע' לכתחל' וכפשט' דמתני' דקתני הכחל קורעו דמשמע דלעולם לא סגיא ליה לכתחלה בלא קריעה ודלא כר"נ. ונכון יותר לפי סוגית ההלכה דהלכתא כר"נ דשרי בשולו באנפי נפשיה לכתחלה בלא שום קריעה ואצ"ל לצלותו. וכי קתני מתני' קורעו ומוציא את חלבו לקדרה של בשר קאמר ובדידה קתני סיפא שאם לא קרעו אינו עובר עליו ואסור וברייתא דקתני שבשלו בדיעבד הא פריש לה ר"נ דאגב סיפא קתני הכא ולפי שיטה זו אין בכחל אלא שני דינין דבלא בשר מותר לעולם בלא שום קריעה ואפי' לכתחלה. ועם הבשר לא מתכשר אפילו בדיעבד אלא בקריעת שתי וערב וטחו בכותל וכן ראיתי לרבינו הרב הלוי ז"ל עושה מעשה. אעפ"כ ראוי לחוש לחומרא לדברי הגאונים ז"ל שלא לבשלו לכתחלה בפ"ע אלא בקריעת שתי וערב ואין להחמיר בזה יותר שאין הסוגיא הולמת כלל פרש"י ז"ל.

כבר ביארנו על הכחל שאסור לבשלו בלא קריעה וטיחה אף בפני עצמו קרעו וטחו בכותל או סחטו בדרך אחרת מותר לבשלו בין בפני עצמו בין בתבשיל עם בשר שאין אחר קריעה וטיחה כלום בשלו לאחר מליחה בלא קריעה וטיחה אם לבדו ר"ל בלא בשר מותר אלא שהדבר נאה שיהא קורעו לאחר בשולו להפליט המעט שבשלו בתוכו מן החלב כמו שביארנו ואם בבשר אסור עד שיהא במה שבקדרה ששים כנגד כל הכחל וכחל מן המנין כמו שביארנו בפרק גיד הנשה רצה לאכלו צלי מותר בלא קריעה וטיחה ויש מצריכין קריעה לזוב דרך בה החלב וכן כתבו גדולי המחברים וכן ראוי להורות לכתחלה ומ"מ בדיעבד מותר ואין צריך לקרעו אחר צלייתו:

זהו דרך הישר שבדין הכחל ושטת הסוגיא לדעת זה ביאור המשנה כמו שביארנוהו וכן לישנא קמא דרב דאמר אינו עובר עליו ומותר ואחר כך אמרו אמר ליה ר' אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול והקשו מאי קמ"ל מתניתין היא ותירץ דלא בעינן שתי וערב אי נמי לקדרה ופירושה דר' אלעזר אשמעינן בקריעה דמתניתין דלא בעינן שתי וערב ודלא כרב יהודה דפירשה בשתי וערב ובטיחה אי נמי דמודה הוא בקריעה דכרב יהודה בעינן אלא דמתניתין לא אשמעינן אלא לבשלו בפני עצמו ואתא איהו ואשמעינן אף לקדרה ר"ל עם תבשיל של בשר דקדרה סתם תבשיל של בשר משמע וכמו שאמרו בחתיכת בשר שנפלה עליה טפת חלב אם יש בקדרה בנותן טעם וכו' ובפסח ראשון בשמועת תנור שהסיקו וכו' האי קידרא וכו' שפירושו תבשיל לשטת קצת מפרשים כמו שביארנו שם וודאי מקריעה כרב יהודה פסקינן הא לקדרה הלכה כר' אלעזר דהא לא פליג איניש בהדיה ולמדנו עכשיו דין בשולו שבלא קריעה אסור לכתחלה אף בעצמו ובדיעבד בעצמו מותר ושבקריעה אף בהדי בשר מותר וחזרנו ללמוד דין צלי מאיתתיה דרב נחמן דאמרה ליה לרב נחמן כל דאסר רחמנא שרא לן כיוצא בו אסר לן דמא שרא לן כבדא אסר לן חלב בהמה שרא לן חלב חיה וכו' בעינא למיטעם טעם בשר בחלב ואמר להו רב נחמן זויקו לה כחלי ומלת זויקו ענינה צלי אלא שהיא משותפת לדבר הנפוח מלשון הני זוקני ארמאי כלומר צלו לה כחל בלא שום קריעה וטיחה אלא נפוח כמו שהוא ואז תטעום בשר בחלב למדת שלא מצא דרך להתירו בלא קריעה אלא בצלי שאלו היה מותר כן בבשול ודאי היה אומר שיבשלוהו לה כמו שהוא וישאר עוד שם ממנה וכן למדת שבצלי אינו צריך קריעה כלל והקשו לו והא קתני במתניתין קורעו ותירץ ההיא לקדרה כלומר שטעון קריעה אף לבשלו בעצמה והאי דאקשי בתר הכי והא קתני שבשלו מבריתא קא מקשי דקתני כחל שבשלו בחלבו מותר כלומר שלא מצא כאן שום היתר לכתחלה בלא קריעה והאי תנא ודאי אהיתרא קא מהדר ואי איתא דאית בה בשום צד היתר לכתחלה היה לו לומר כחל מותר לצלותו בחלבו ותירץ הוא הדין בלכתחלה כלומר הוא הדין שאם רצה היה יכול ללמוד בו היתר לכתחלה והוא בצלי אלא דמשום דאיצטריך לאשמועינן איסור אף בדיעבד בקיבה שבשלה בחלבה נקט היתר בדיעבד בכחל שבשלו בחלבו ולאו דקאמר הוא הדין דלכתחלה בבשול בפני עצמו דהא ודאי אסור לכתחלה כמו שכתבנו ולמדת שמה שאמרו למטה כחלא תותי בשרא שרי עילוי בשרא אסיר לכתחלה ובדיעבד מותר כמו שיתבאר בלא קריעה הוא ויש מצריכין אף בזו קריעה מועטת וכמו שכתבנוה בשם גדולי המחברים בכל צלי ויש מפרשים לשטתם מאי דאמר ר' אלעזר קרע לי ואנא איכול בצלי והיינו דקאמר דלא בעינן שתי וערב ולא פליג אדרב יהודה דאיהו לבשול קאמר ודקאמר בתר הכי לקדרה אתיא נמי כדפרישנא והלכה כשתי הלשונות ודרב נחמן דאמר זויקו לה כחלי פירוש בקריעה כל דהו ומ"מ גדולי הרבנים מחמירין בה הרבה לומר שאין לו תקון לעולם לבשלו עם בשר אבל לצלי ולבשלו לעצמו צריך קריעה שתי וערב והם מפרשים משנתנו בצלי וקאמר קורעו כדי להפליט החלב שיפול לארץ ומתוך כך לא קרעו מותר שמה שנשאר בתוכו חלב שחוטה הוא ואע"ג דחלב שחוטה מדרבנן מיהא אסור דוקא בפירש אבל לא פרש אף מדרבנן שרי הא לקדרה אף בעצמו כל שלא קרעו אסור אף בדיעבד ואפי' קרעו בסוף שהרי פרש חלבו לתוך הקדרה וחזר ונבלע בכחל ובריתא דכחל מבשלו פירושה שצלאו מלשון ויבשלו את הפסח:

ומה שאמרו כיצד קורעו וכו' שתי וערב וכו' פירושה אפי' לצלי ולכתחלה ור' אלעזר דאמר קרע לי פירושו בצלי וקריעה כל דהו ופליג אדרב יהודה ולית הלכתא כותיה אלא כרב יהודה ודקאמר אי נמי לקדרה פירושו בקריעה שתי וערב ולקדרה בלא בשר אלא בעצמו אבל בבשר אסור בכל ענין והיינו דאמרינן כחל בששים וסתמא קאמר אפי' קרעו וענין זויקו לה כחלי פי' לצלי ובקריעה כל דהו כלישנא קמא דר' אלעזר ואקשו ליה מקורעו דמתניתין דמשמע קריעה גמורה ופירשה לקדרה בלא בשר ואקשי ליה מבריתא דכחל שבשלו בחלבו ואף כשתפרשהו שצלאו מ"מ דוקא דיעבד ובקריעה כל דהו ותירץ דהוא הדין תחלה ולית הלכתא כותיה ומ"מ בקדרה של בשר אסור לעולם יש מפרשים לכתחלה ויש מפרשים אף דיעבד ואחרוני הרבנים הולכין בשטה אחרת שכל עצמו אף בקדרה אינו צריך כלום או שמא בקריעה כל דהו ומפרשים במשנתנו קורעו לקדרה בהדי בשר ור' אלעזר מתיר בקריעה כל דהו ולית הלכתא כותיה ואין גורסין בו אי נמי לקדרה וזויקו לה כחלי פירושו בקדרה ובעצמו ובקריעה כל דהו או שלא בקריעה כלל לדעת ראשון שבשיטה זו ואקשו ליה מקורעו דמתניתין ופירשו בקדרה עם בשר ותו אקשי ליה מכחל שבשלו בחלבו וודאי מדקתני הכי בעצמו קאמר ואפי' הכי דוקא דיעבד אם בלא קריעה כלל אם בקריעה כל דהו למר כדאית ליה וכו' ותירץ דהוא הדין לכתחלה אלא שקשה לפרש קריעה כל דהו בקדרה מה מועילה והא מ"מ הואיל ולא יצא חלבו נפלט הוא בקדרה ומתבשל בו אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו בשטתנו:

הכחל צריך מליחה להפלטת הדם כשאר הבשר וכן הדין בכל שומן שבגוף:

קיבה של טלה או של עגל שיונקין ונמצא חלב שינקו כנוס בתוך קיבתם ובשלוה בחלבה חכמי האחרונים אסרוה ומה נשתנה זו מדין כחל מפני שהכחל אין החלב כנוס בתוכו אלא מובלע ואף במיניקה אינו כנוס בו כל כך והקיבה הרי החלב כנוס לתוכה ומ"מ גדולי המחברים התירו מפני שאין זה אלא כפרש בעלמא ולמטה יתרחבו בה הדברים:

בימי חכמי התלמוד כשהיו אוכלין צלי היה דרכם שהיו מכניסין ראש השפוד בתוך פי התנור שהיה למעלה כנגד שמי קורה מעתה רצה לצלות כחל הראוי לצלותו לבדו עם בשר בשפוד אחד עושה לכתחלה ובלבד שיהא הכחל למטה בראש השפוד שלא יהא החלב היוצא ממנו זב על הבשר ואין חוששין שיהא חום השפוד מוליך זיעת החלב לבשר שלמעלה ממנו כנגד הזנב ואפי' היה שפוד של מתכת שנאמר עליו חם מקצתו חם כלו ואם הניח הכחל למעלה והבשר למטה מותר ומ"מ לכתחלה אסור ולא הותר בדיעבד אלא מפני שאי אפשר לחלב הכחל ליתן טעם כל כך בבשר וכל שכן בכאן שהיא זבה לאלתר והואיל ואינה אלא מדברי סופרים הקלו בה בזמן הזה שאין דרך השפודים להניחם בדרך זה אלא על צדם אם נותן על לבו שלא להטותם זה על זה מותר לכתחלה ומ"מ ראוי להזהר פעמים שאדם מגביה את השפוד מצד זה או משפילו ואינו נותן על לב ואם עשה מ"מ מותר:

מכח שמועה זו הורו חכמי הדורות שמותר לצלות כחל בשפוד שצלו בו בשר או בשר בשפוד שצלו בו כחל אף לא בקריעה וכן לחתכו בסכין שרגילין לחתוך בו בשר וכן להעלותו חם בכלי שאוכלין בו בשר וכן בשר חם בכלי שאכלו בו את הכחל חם ואפי' ליתן בשר חי על גביו ויש נוהגים איסור בקצתם:

מליחת הכחל עם הבשר יש מדמין אותו לצלי ממה שאמרו על מליח שהוא כרותח של צלי ואחר שכן מותר למלחו לכתחלה עם הבשר ובלבד שיהא נותן הכחל למטה והבשר למעלה אבל נתינת הבשר למטה והכחל למעלה אסור לכתחלה ומותר בדיעבד וכן הורו גדולי הדור:

בד"ה הא כחל לא בעי קריעה לאחר הבישול כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה נדה דם טוהר כו' מן הדם טחול כו' עכ"ל עוד איתא בההוא סילוק מהחלב שומן הלב ע"ש:

בד"ה ההוא לקדירה כו' ואינו ר"ל דסבר לגמרי כלישנא בתרא דהא מיקל טפי כו' עכ"ל ולולי דבריהם [היה] נראה לי לומר דלגמרי קאמר סבר כלישנא בתרא דהא דמוקי בלישנא בתרא מתניתין אינו עובר עליו ואסור היינו לקדירה כדמוקי לה רב נחמן אבל לצלי לא הוזכר כלל קריעה במתניתין ומותר לכתחלה בלא קריעה כרב נחמן ובהא פליג אלישנא קמא דמוקי מתניתין אינו עובר ומותר דע"כ היינו לצלי בעי קריעה לכתחלה ודקאמר לעיל תניא כלישנא קמא היינו למאי דס"ד שבשלה דיעבד משמע ולישנא בתרא ע"כ לא סבירא ליה בצלי לכתחלה בעי קריעה ובדיעבד שרי ואינו עובר עליו ואסור מיירי לקדירה דא"כ היינו כלישנא קמא אבל השתא דברייתא שבשלו נמי לכתחלה משמע איכא לפרושי נמי לישנא בתרא הכי וכרב נחמן דלצלי לכתחלה שרי ומתניתין אינו עובר ואסור לקדירה ודו"ק:

בא"ד דלקדירה משמע עם בשר כו' כדמפרש בגמרא דמוקי לה ר"א לקדירה כו' עכ"ל מדבריהם אלו נראה דהוו גרסי בגמרא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב וטחו בכותל אלא לקדירה וכן נראה מדברי הרא"ש וכ"כ הר"ן בהדיא ע"ש:

בתוס' ד"ה אינו עובר עליו וכו' ומיהו גם לפירוש הקונט' היכא דאיכא ס' במים וכו'. ואין להקשות א"כ מאי מייתי הכא בלישנא קמא דרב מדקתני כחל שבשלו מותר וכו' דדלמא איירי ביש ס' במים שנתבשל בו א"כ מאי אתא לאשמועינן הא כל איסורים בטלים בששים ועוד א"כ קיבה נמי וברייתא קתני קיבה שבשלה בחלבה אסורא והא דכתבו התוס' בתר הכי ויש להעמידו לפי' הקונטרס שיש במים ששים לפי' של גירסת אותן ספרים לא אתא לאשמועינן אלא לדייק מינה דוקא בשלה לחודיה הא אם בשלה בהדי בשר אסור אפי' בדאיכא ששים:

ד"ה ההוא לקדרה וכו' ור"ת פי' וכו' לפי הטעם החלב נכנס בבשר וכו'. נראה דצ"ל אפכא דטעם הבשר נכנס לחלב וכן הוא לעיל בד"ה אינו עובר עליו וכן הוא לקמן בסמוך בדבור זה שכתוב כיון שאין שם בשר אחר לא נשתנה טעמו של כחל וכו':

גמ' אמרה ליה ילתא לרב נחמן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אבל כחל שהוא רך כבר כו' כצ"ל:

גמ' הא איסורא איכא כו' דא"ל לענין בישול אסור דמבשל בשר בחלב [ולכך קתני לישנא דאינו עובר ולא קתני מותר לאוכלו כדי להורות דאינו עובר על הבישול ואיסורא איכא בבישול] דזה בזה תליא [ואכתי ליתני מותר לאוכלו ונדע הכל] דכיון דמותר לאוכלו ע"כ דרבנן הוא כדפרש"י דכיון דמובלע שרי כיון שאינו אלא מדרבנן כו'. פשיטא דאינו עובר על הבישול ואיסור דעביד עביד דבדיעבד קאיירי ולכתחלה כבר אמר קורעו ומוציא את חלבו (*מ):

גמ' לימא מסייע ליה כו' מיעבר הוא דלא עבר כו'. ומשמע ליה לא קרעו אינו עובר עליו הא איסורא איכא אפילו רוצה לקורעו אחר הבישול. ולשתי לשונות א"צ קריעה אחר בישול אלא או אין צריך לל"ק או אין מועיל ללישנא ב' וכמוכרח מברייתא מדלא קתני גבי כחל קורעו כדבסיפא צ"ל ע"כ או אינו מועיל או אין צריך. ומתני' וברייתא לא קשיא אהדדי בלא ר"ז דאינו עובר משמע ליה הפורש הא [איסורא כו'] למאי דלא ידע איידי וה"נ בברייתא קתני נמי לשון דאינו עובר [וכקושית התוס' בד"ה לב כו' דלא שייך תירוצם] כיון דאפילו איידי במתני' גופיה לא ס"ד כ"ש שישנה בברייתא משום איידי דמתני' [וע"כ היינו מוכרחין הא דלא תני קורעו היינו דלא מהני] אבל לבתר דמשני איידי תו משמע ליה מדלא קאמר קריעה בכחל כבלב משום דאין צריך כיון דלא מפורש בכחל הדין ומצינו למטעי להקל דאין עובר משום איידי [וכתי' התוספות] וא"צ קריעה ודו"ק:

גמ' אסר לן דמא כו' . הו"מ למיחשב נמי כלאים סדין בציצית רק הנאת הגוף קחשיב ושלא לצורך מצוה:

ברש"י בד"ה אמר רב כו' ומותר כו' דהא אפילו נסחטה כו'. אף דדם שפירש לאחר שחיטה אסור מדאורייתא ואפ"ה לצלי כיון דמובלע ולא פירש שרי אפשר דע"י צלי יוצא כל דם האיסור לחוץ (*נ) שהרי מותר אח"כ לקדירה אבל חלב שבכחל אין יוצא הכל ולפ"ז אסור לבשל כחל אחר צלייה:

ברש"י בד"ה הא כחל לא בעי קריעה לאחר הבישול כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה אבל כחל שהוא רך כו' :

ברש"י בד"ה הא קמ"ל כו' דצלי נמי קרי בישול דכתיב ויבשלו את הפסח. ר"ל שיהיה פירוש בישול צלי לחודיה כבכאן משא"כ לא תבשל גדי בחלב אמו [היינו צלי ובישול] ומ"מ אין ראיה גמורה מהתם דשם כתיב כמשפטו המפורש בתורה:
כלל ברש"י דמניח ליתד קיים מסברא דע"י בישול פשיטא דאסור כיון דחלב שחוטה אסור מיהו מדרבנן והרי פירש והדר בלע אף דהשתא אין בעין סוף סוף כיון שנאסר מיד שפירש איך יחזור להיתר אח"כ ואין ה"א לס"ד אפילו להתיר לקדירה אם לא ע"י קריעת ש"ו וטחו שאין בו חלב עוד ובלא"ה אסור בדיעבד והמתין עד שמחלק גמרא גופיה בין בישול לצלי בר"א וכן בר"נ בסמוך שמה מוכרח מדפריך והא קתני שבישלו מנ"ל להקשות [דלמא איירי בבישול] אי לאו שאין שום דעה בעולם להתיר בחלבו לקדירה וצריך להוציא מקודם א"כ הא דקתני שבישלו ע"כ לצלי קאמר ואפ"ה דיעבד אין כו':

בתוס' בד"ה אינו עובר כו' וכן פירש לקמן בהדיא כו'. משום דשם מוכח יותר דפירש דלר"נ א"צ קריעה כלל בצלי מדפריך והא תנן קורעו כו' א"כ י"ל לר"נ לקדירה סגי בקריעה כל דהו ולהסיר החלב בעין לכתחלה ובדיעבד שרי אפילו לקדירה וכלישנא קמא דר"ז דבדיעבד מותר לקדירה ואפ"ה פריך והא קתני שבישלו ע"כ דאין ה"א להתיר לקדירה לשום מ"ד ור"ז לצלי איירי אבל בר"א י"ל דהוא סבר כך מדמצריך לצלי קריעה קצת ומינה לקדירה ש"ו וטחו אף דהחלב שבעין יוצא ע"י קריעה קצת ושוב אין סברא דבדיעבד שרי רק מנ"ל לרש"י גופיה לפרש בר"א דלא פליג אדר"י אם לא דמשמע ליה לקדירה לכ"ע צריך ש"ו וטחו וכ"ז אינו מוכרח רק מכח גמרא דפריך והא שבישלו כו' מוכח טפי [וכיון דמשם עיקר הכרח דרש"י להכי מייתי לה התוס' אף דכבר פירשו מקודם בר"א]:

בא"ד משום טעם בשר הנבלע בחלב שבכחל כו' . שנשתנה טעמו לבשר בחלב משא"כ טעם הכחל עצמו שבחלב ששם גידולו:
בסה"ד ויש להעמידו כו'. ומייתי ראיה כי היכי דבבישול אם יש במים ס' שרי משום דהיוצא בטל בס' והנשאר כיון דמובלע ולא פירש שרי וה"נ בצלי היוצא נופל לארץ והנשאר הא לא פירש כו'. וקצת קשה לי א"כ מאי פריך בסמוך והא שבישלו קתני כו' [דהיינו לגירסא זו משום דצלי ובישול בס' שוה דלמא] משום דלכתחלה ודאי אסור לבטל איסור לכתחלה וכי שרי לבשל בשר בלא מליחה ברוטב שיש ס' כנגדו מיהו שם י"ל קצת משום דפירש ממקום למקום תוך החתיכה ע"י בישול והוי דם שפירש משא"כ כאן צריך שיופרש לחוץ [כיון דאף פירש לגמרי מדרבנן] מיהו ז"א דגם בדם צריך שיפרוש לחוץ עיין לעיל פרק קמא (חולין דף י"ד ע"א) בתוס' בד"ה ונסבין חבריא (*ס) גם שם ביטול איסור דאורייתא וכאן דרבנן וכיון שלא היה איסור ניכר מעולם שרי לבטל בכי ה"ג באיסור דרבנן וק"ל:

בתוס' בד"ה הא איסורא איכא כו' וממילא הוי מוקמינן ליה בצלי. דלקדירה מכח סברא ויתד החיצונה אסיר לפירוש רש"י ואין לומר דא"כ ה"א לקדירה אפילו עובר עליו והיא גופיה קמ"ל דחלב שחוטה מדרבנן דממילא שמעינן דאי דאורייתא המובלע ולא פירש היה אסור מיהו מדרבנן בצלי וכמ"ש רש"י דהא אפילו נסחט כו' אבל בהיפך השתא דתנן אינו עובר כו' לא שמעינן שריותא דלצלי והא ראיה לישנא ב' דר"ז ואפשר לפרש דאינו עובר אצלי קאי ואיסורא איכא:

בתוס' בד"ה לב הוא דבעי קריעה כו' וא"ת כו' וי"ל כו'. ובלשון שני אע"ג דע"כ ר"ז לא ס"ל במתניתין איידי רק אינו עובר עליו ואסור דאל"כ יקשה מתני' גופיה אליביה ואפ"ה מקשה ת"ש מברייתא מכח דיוקא דלב הוא דבעי קריעה [ע"כ דאינו עובר דרישא וכן דמתני' איידי] וק"ל:

בתוס' בד"ה הא כחל לא בעי קריעה כו' בצלי כדקתני גבי לב. שיעור לשונם מדלא קתני קורעו לאחר בישולו כדקתני גבי לב והוי מוקמינן ליה בצלי ממילא כמ"ש לעיל בד"ה הא איסורא ולא שביקשו להכריח דהוי מוקמינן דומיא דלב דאיירי בצלי דוקא וכמ"ש התוס' לעיל ע"א בד"ה הלב דלמה להו הכרח יותר מבד"ה הא איסורא ועוד [דלמה להו הכרח] דהא שפיר הו"ל למיתני קירעו לאחר בישולו דאי משום דהוי טעינן למוקמי (בצלי) [בבישול ולא נאמר כהכרח דלעיל] השתא נמי [דלא תני קורעו] הטעות הלזה במקומה עומדת [דמיירי בבישול ונטעה טפי] (דבצלי) [דבבישול] לא בעי קריעה:

בא"ד וא"ת ומאי קסבר כו' . בר"ז אמר רב י"ל שפיר דאין מעלה או מוריד קריעה אחר בישול רק ס"ל דא"צ קריעה דבדיעבד מותר אם לא קרעו בתחלה:

בתוס' בד"ה האי לקדירה כו' ובדיעבד שרי אפילו לא קרעו כלל כו'. והכי משמע מדאמרינן פרק גיד הנשה בלא קרעו ובשלו בהדי בשר אסור הא לחודיה שרי בדיעבד ומשמע להו לא קרעו כלל (*ע) מיהו מש"ה אין הכרח דלמא לא קרעו שתי וערב כדבמתני' דהכא (*פ) אבל הכי משמע דלא קרעו דבקדירה שרי בקריעה קצת ה"נ בצלי בלא קרעו כלל וללישנא ב' אסור שניהם דאל"כ לא יתורץ הוא"ת דבסמוך ומכח אותו וי"ל צ"ל ע"כ דללישנא קמא אפילו בלא קרעו כלל לצלי שרי ודו"ק (*צ):

בא"ד ומוקי לה הכי משום דמתני' סתמא קתני כו' . לימא מסייע ליה כו' ות"ש לפירוש ר"ת נמי משום דבסתמא קתני:

בא"ד כיצד קורעו אמתני' קאי כו' . אפ"ל דלפרש"י איירי מתני' בצלי כדמפרש אינו עובר ומותר כו' ולא איירי בכל דבר דא"כ היאך קאמר אינו עובר ומותר כו' והתוס' הקשו לעיל בד"ה הא איסורא איכא לפ"ה דתוקמי מתני' לקדירה כו' וכיצד קורעו אדלעלמא קאי לענין בישול שהוזכר לעיל בפרק גיד הנשה דלא קרעו ובשלו אסור כו' אבל לר"ת דאיירי מתני' בכל ענין ועל הכל קאמר ללישנא קמא אינו עובר ומותר וללישנא ב' אינו עובר ואסור קאי שפיר אמתני' ודו"ק:

בא"ד והא אנן תנן קורעו פירוש ש"ו כו' . לר"ת אמאי לא הקשה כן לר"א לעיל וצ"ל דאתרוייהו פריך ודו"ק:

בא"ד והו"מ לשנויי דאיירי בלא קרעו כלל כו' . לס"ד דאיירי בקרעו קיבה אמאי אסור הא חלב שבעין יצא ולמה קריעת שתי וערב וטיחה בקיבה שהחלב כנוס בתוכה:

בא"ד ולמאי דפרישית דמתני' איירי נמי בקדירה כו'. כצ"ל:
בסה"ד דטעם דלב דשיע לא קאי לפי המסקנא כו'. למאי דלא קאי במסקנא שאני לב דשיע כו' אף לפרש"י בשמעתין הרישא איירי בבישול דוקא לר"נ דלצלי א"צ קריעה כלל ובברייתא קתני הכחל קורעו כו' וסיפא איירי בצלי דוקא דשייך כבולעו כך פולטו רק לרש"י קאי לב דשיע במסקנא ומ"מ לא דמי רישא לסיפא דסיפא בין בבישול ובין בצלי ורישא בבישול דוקא צריך קריעה כמ"ש לפירוש ר"ת דל"ד משום דרישא איירי אפילו בהדי בשר כו' ואפ"ל דלפרש"י אף (דבבישול) [דבצלי] נמי דינא הכי [בלב דסיפא] מ"מ י"ל דלא איירי (בבישול) [בצלי] רק (בצלי) [בבישול] לחודא דה"נ במתני' מוקמינן בצלי לחודא לרבי זירא [דלישנא קמא] אבל לר"ת דכל עצמות פשיטותיה צ"ל משום דקתני סתמא להכי איירי מתני' בכל עניני בישול א"כ ה"נ ברייתא קתני סתמא דוק בלשונם וק"ל מיהו בזה עצמו ענין בישול וצלייה ג"כ לתוספות ל"ד רישא וסיפא רק כתבו עוד חילוק אחר (*ק):

רש"י ד"ה ילתא. אשתו. כדאיתא ס"פ ג' שאכלו. ובקדושין (ע):

רש"י ד"ה זויקו. תנו לה כו'. כצ"ל:

תד"ה אינו עובר. דלצלי בעי קריעה שתי או ערב. הוא כר' אלעזר לקמן וכפרש"י בד"ה הא קמ"ל קריעה בעלמא או שתי או ערב כו'. ולפנינו בפירש"י שם דאיתא שתי וערב הוא ו' המחלקת. עי' פ"ח סי' צ:

בסה"ד וכן י"ס דגרסי בסמוך כחל שבשלו בחלבו מותר כו' שיש במים ס' כו'. וקיבה אסורה אף דיש ס' דשמא לא יצא כל החלב ממנה ונתן טעם בקבה. משא"כ בכחל דחלב הנשאר בו אינו אוסר כיון שלא יצא לחוץ. ולכן מייתי שפיר סייעתא לל"ק דרב מינה דה"ה בצלי. אינו אוסרו החלב הבלוע בו. והמהר"ם שגה מאד בזה במחכ"ת. אך ק"ל דא"כ מאי מקשה לקמן לר"נ מינה שבשלו דיעבד אין לכתחלה לא. דהתם שאני דמבטל בשר בחלב (של הכחל) לכתחלה בס':

תד"ה נדה. מטומאת נדת אשה. כצ"ל. ומה דליתא כאן גבי דמא שרי לן טחלא עמש"כ לקמן (קיא):

רש"י ד"ה ההוא לקדרה וכו׳ הוי חלב שחיטה. נ"ב כלומר לא בציר מחלב שחוטה הוי ואסור מיהא מדרבנן:

תד"ה הא כחל לא בעי וכו' במבושל ובחי. נ"ב אע"פ שלא קרעו במבושל כיון דקרעו בחי סגי. דהכי סא"ד פירושא דמתניתין הכל קורעו חי ומבשלו. לא קרעו לאחר בשולו שוב אינו עובר ומותר אף בלי קריעה. אבל בחי לא סגי בלי קריעה קודם בשולו. הכי ס"ד. כן נ״ל וצ"ע:

אָסַר לָן דְּמָא, שָׁרָא לָן כְּבֵדָא. כתב מהר"ם שיף ז"ל הוה מצי למחשב נמי כלאים דאיכא סדין בציצית? אלא אמרה רק הנאת הגוף ושלא לצורך מצוה עיין שם. ועוד נראה לי בס"ד דנקטא מלתא דשייכא באנשים ובנשים וסדין בציצית ליתיה בנשים.
והנה בילקוט תהלים (מזמור קמו) איתא 'הֳ' מַתִּיר אֲסוּרִים' מה שאסרתי לכם התרתי לכם אסרתי לכם גיד הנשה התרתי לכם בעוף עיין שם, והכא לא זכרה זה נראה משום דלא חשיב הגיד בעיניה יען כי אין בגידין טעם ואין הנאה בגיד הנשה, לכן לא חשבה זה בכלל הנאות אלו. ועוד איתא התם אסרתי לכם שחיטה בבהמה חיה ועוף התרתי לכם שחיטה בדגים עיין שם, וכאן לא זכרה זה משום דאין ההנאה בגוף השחיטה. ועוד איתא התם אסרתי לכם אשה ואחותה התרתי לכם לאחר מיתה עיין שם, ונראה דלא זכרה זה כאן דאפשר היה לה אחות פנויה ולכן לא רצתה לזכור דבר זה שבו יצוייר הדבר עליה שתמות וישא ר"ן את אחותה.
והא דלא נקטה היתר של הדם בדם דגים וחגבים, נראה משום דאכתי אסור לאכול כמו שהוא בלי היתר משום מראית העין ולכן לא אמרה דם השיניים דגם כן אסור משום מראית העין ורק בעודו בפיו בולעו וכן דם שאר איברים אינו מותר אלא רק בהיותו מטפטף שניכר שהוא של אדם ויש מתרצים דניחא לה למנקט היתר הדם בבהמה עצמה ולא במין אחר.

בָּעִינָא לְמֵיכַל בִּישְׂרָא בְּחַלְבָא. קשא אמאי נקטא בהאי לישנא ולא אמרה זה בלשון שאלה לומר בשר בחלב מאי שרא לן כוותיה?
ונראה לי בס"ד דידעה אם תשאל כך ישיב לה רב נחמן שיש היתר בשר עוף שהוא מותר מן התורה בחלב ורק חכמינו ז"ל אסרוהו על כן דקדקה לומר בעינא למיכל דעל ידי כך לא ישיב לה על בשר עוף כי כיון דחכמינו ז"ל אסרוהו לא תוכל לאכול ממנו בחלב ולכן בהיתר דם נדה לא אמרה דם בתולים דמותר מן התורה ורק חכמינו ז"ל אסרוהו אלא אמרה ההיתר בדם טוהר.

אָמַר לְהוּ רַב נַחְמָן לְטַבְּחֵי: זְוִיקוּ לָהּ כַּחְלִי. הא דלא אמר הא התירו כחל אלא הודיעה על ידי מעשה שיצלו לה כחל, נראה שהבין מדבריה דעדיין לא אכלה כחל מימיה ולא ידעה טעמו ולכן לא השיגה דבר זה מדעתה כאשר השיגה בדם בהמה שהותר הכבד על כן הוכרח לצוות שיצלו כחל ותראה שיש בו טעם חלב מעורב עם טעם בשר וצוה אותם שיצלו הכחל בלא קריעה שתי וערב אלא רק קריעה קצת כדי שישאר הכחל כמו נוד נפוחה מלאה חלב וכמו שכתבו התוספות ז"ל והוא היה סובר דלכתחילה מותר בכך וכמ"ש רבינו תם ז"ל דהא דצריך טיחה וקריעה שתי וערב היינו לקדרה לבשלו עם בשר אבל בלא בשר או צלי די בקריעה קצת וכנזכר בתוספות בד"ה ההוא לקדרה.

א"ל ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה וכו'. אפשר להיות דארשב"ג אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי אמטו להכי שרא מעין דוגמא דאסר כי הן האדם יאמר באמיתות אפשי ואפשי דגלי לן טעמיה בהתרא ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי:

חזיר מוחא דשבוטא. מהכא ומשאר דוכתי מפורש דשבוטא דג טהור. וזו היא שקשה על שני המאורות הגדולים הרדב"ז ומהר"י קורקוס בביאור להר"מ פ"ט דכלאי' שצדדו לומר דשבוטא דג טמא ע"ש ובמקום אחר כתבתי עוד בזה בס"ד:

בעינן למיכל בשרא בחלבא וכו'. מכאן השבתי לנכבד גביר אחד שחקר בענין המן שהיה משתנה והיה טעמו כטעם הדבר שחפץ אם חשב לאכול חזיר או שאר איסורין וטעמן במן אי עבד איסורא. והשבתי דכיון דיודע דמה שאוכל הוא התר סגי והראיה דילתא אמרה בעינן למיכל בשרא בחלבא וא"ל ר"ג זויקו לה כחלי א"כ אפילו טועם א[י]סור כיון דמה שאוכל יודע שהוא התר אין בדבר איסור. ותו דזה היה מעשה שמים להתהפך המן כפי מה שרוצה לטעום ואם חשב לאכול איסור המן לא היה מתהפך אם היה עושה איסור בזה ועוד הארכתי בלקוטי בס"ד:

(קט ב תוספות) ד"ה נדה וכו' והכל עשה ע"פ הירושלמי.—ענין זה אינו נמצא בירושלמי, אבל התכוונו לויק"ר (פכ"ב ז), דמדרש זה נתחבר בא"י כנודע.

אמר רב אינו עובר עליו. מדאורייתא ומותר לכתחלה באכילה אם בשלו ולא אמרינן אסור מיהא מדרבנן דהא אפילו נסחט ממנו ויצא אמרינן לקמן (דף קיא.) חלב שחוטה מדרבנן הוא והאי כיון דמובלע ולא פירש אפי' איסור דרבנן ליכא: דהתם מיעבר הוא דלא עבר. ללקות דאין בו כזית: הא איסורא איכא. דחצי שיעור אסור מה''ת: הא כחל לא בעי קריעה. לאחר הבישול מדלא תנא ביה לא קרעו קורעו לאחר בשולו: דלמא. משום הכי לא תנייה משום דלב הוא דסגי ליה בקריעה דלאחר בשול משום דבשעת בשול לא בלע דשיע: אבל כחל. שהוא רך כבר נבלע בו החלב ע''י בשול ולא סגי ליה תו בקריעה: קבה. של טלה או של עגל שיונקים החלב לתוך קבתן: זה כנוס במעיו. ומשיצא מדדי הבהמה חלב הוא וכחל אינו כנוס במעיו שלא יצא מדדי הבהמה בחייה ולא נאסף אלא מובלע בבשר הוא ולא בא לכלל חלב ומיהו לכתחלה בעי קריעה מדרבנן: וטחו בכותל. כובשו בידיו לכותל כדי שיסחט חלבו: קרע לי. כחל קודם שתצלנו ואנא איכול: מתניתין היא. דקורעו מתחלתו ומותר: הא קמ''ל. קריעה בעלמא קא''ל או שתי או ערב לפי שהחלב הנוטף יוצא למטה ומשיצא והרי הוא חלב לא חזר ולא בעי שתי וערב אלא לקדרה דהתם ודאי צריך להוציא כולו מתחלה לפי שכשהוא יוצא הרי הוא חלב גמור וחוזר ומתבשל עמו ודקתני לעיל שבשלו מותר בצלי קאמר דצלי נמי קרי בשול דכתיב בדברי הימים (ב לה) ויבשלו (את) הפסח: ילתא. אשתו: הכבד. כולו דם הוא קרוש טעם דם לו: דם טוהר. של בתולין ושל ימי טוהר של יולדת: מוח. של דג ששמו שיבוטא טעמו כטעם חזיר: גירותא. עוף טמא הוא: לישנא דכוורא. יש לו טעם גירותא: אסר לן אשת איש. שרא לן גרושה ואע''פ שבעלה חי: בעינא למיכל בישרא בחלבא. ומה אמצא היתר דוגמתו: זויקו. שפודו תנו לה כחל בשפוד: והא אנן קורעו תנן ההוא לקדרה. דכי נפיק מיניה הוי חלב שחוטה וכי הדר ומיבלע ליה אסר ליה ודקתני לא קרעו אינו עובר עליו רב נחמן סבירא ליה כלישנא בתרא דרב וברייתא מוקי לה בצלי דכתיב ויבשלו (את) הפסח בדברי הימים:

אינו עובר עליו ומותר. פירש בקונטרס דמותר אם בשלו משום דחלב שחוטה דרבנן הוא והאי כיון דאבלע ולא פירש אפילו איסורא דרבנן ליכא משמע שרוצה להעמיד כולה שמעתתא דכחל לצלי דאי לקדרה אמאי מותר הא יצא חלב וחזר ונבלע וכן פירש לקמן בהדיא גבי זויקו לה כחלי דפריך והא בשלו קתני בדיעבד ופירש בקונטרס והא ודאי בצלי הוא מדקתני מותר דאי בקדרה אמאי מותר הא יצא החלב וחזר ונבלע ולקמן בתר שמעתתא דכבד פי' בקונטרס והלכות כחל כבר אמרנו למעלה דלצלי בעי קריעה שתי או ערב ואי לא קרעו מותר כלישנא קמא דרב דהא תניא כוותיה ולקדרה קורעו שתי וערב וטחו בכותל ומה שכתוב בספרים בפ' גיד הנשה (לעיל דף צז:) כחל עצמו אסור היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשרא ל''ג ליה דאפי' בשליה לחודיה אסור לפירוש הקונטרס לפי שפירש וחזר ונבלע ומיהא גם לפירוש הקונטרס היכא דאיכא ס' במים שנתבשל בהן הכחל לא היה נאסר הכחל היכא שבשלו לחודיה לפי שהחלב הנפלט נתבטל במים אבל היכא דבשלו עם בשר אסור משום טעם בשר הנבלע בחלב שבכחל וכן יש ספרים דגרסי בסמוך כחל שבשלו בחלבו מותר היכא דבשליה לחודיה בלא בשר ויש להעמידו לפירוש הקונטרס שיש במים ששים כדפרישית שמתבטל בהן חלב היוצא מן הכחל: הא איסורא איכא. וא''ת לפירוש הקונטרס דלמא הא איסורא איכא לקדרה אבל לצלי מותר וי''ל דא''כ ה''ל למתני דאם לא קרעו מותר דהוי חדוש וממילא הוה מוקמינן ליה בצלי: לב הוא דבעי קריעה אבל כחל לא בעי קריעה. וא''ת אדרבה דוק מינה איפכא אינו עובר עליו הא איסורא איכא כדדייק לעיל דהכא לא שייך למימר איידי דבעי למימר בסיפא כדקאמר לעיל וי''ל דדלמא איידי דקתני במתניתין ואינו עובר עליו נקט נמי בברייתא הכי: הא כחל לא בעי קריעה. מדלא קתני קורעו לאחר בשולו והוה מוקמינן לה בצלי כדקתני גבי לב וא''ת ומאי קסבר אי מהניא ביה קריעה אחר בשול אמאי מותר בלא קריעה יותר מקודם בשול דצריך קריעה ואי לא מהניא ביה קריעה היכי מייתי סייעתא לרב מהך ברייתא מדלא קתני קורעו לאחר בשולו הא אין קריעה מועלת לו כלום לאחר שנתבשל וי''ל דודאי ס''ד דמועלת לו קריעה לאחר בשולו והא דקאמר רב ואינו עובר עליו ומותר בלא קריעה במבושל ובחי קורעו היינו משום דכי נתבשל כבר פלט במקצת אבל חי שיש לו רוב חלב בעי קריעה: דלמא לב הוא דסגי ליה בקריעה. פירוש משום דשיע ולא בלע אפילו לקדרה או לצלי משום דכבולעו כך פולטו כמסקנא דפסחים (דף עד:) אבל כחל לא סגי ליה בקריעה אפילו לצלי משום דכבולעו כך פולטו לא שייך בשאר איסורים אלא בדם לחודיה: נדה דם טוהר. בסלוק של פרשת פרה יסד ר' אליעזר הקליר מן הדם טחול הדם מטומאת נדה (אשה) טהרת בתולי אשה ומאשת איש יפת תואר לאיש וכנגד כותית לא פירש והכל עשה ע''פ הירושלמי: זויקו לה כחלי. פירש בערוך כמו זיקים מלאים ודמי לזויקני דארמאי בפ' שני דמסכת ע''ז (דף לא:) כלומר נפוחין וכן הכא כחל כמו נוד נפוח מלא חלב ולא נקרע ובקונטרס פירש שפודו תנו לה כחל בשפוד: ההוא לקדרה. פירש בקונטרס דרב נחמן ס''ל כלישנא בתרא דרב וברייתא מוקי לה בצלי כדכתיב ויבשלו (את) הפסח בדברי הימים ואין זה דוחק דה''נ מוקמינן בפ' כיצד צולין (פסחים דף עד.) קורעו לאחר בשולו היינו אחר צלייתו ואינו רוצה לומר דסבר לגמרי כלישנא בתרא דהא מיקל טפי אפילו מלישנא קמא דשרי אפילו לכתחלה אלא בפירוש דמתניתין סבר כלישנא בתרא דכיון דשרי רב נחמן לצלי לכתחלה בלא קריעה א''כ הא דקתני קורעו היינו לקדרה כדקאמר הכא וכי קתני לא קרעו אינו עובר עליו ע''כ אינו עובר עליו ואסור כיון דמיירי לקדרה ורבינו תם פירש דהא דצריך קריעת שתי וערב וטחו בכותל לקדרה היינו קדרה עם בשר דלקדרה משמע עם בשר כדתנא אם בנותן טעם בקדרה אבל לקדרה בלא בשר או לצלי שרי לכתחלה בקריעה קצת וטעמא דהחמירו בה עם הבשר לפי דטעם החלב נכנס בבשר ומשתנה טעם הבשר ויש בו טעם בשר בחלב ולכך גזרו חכמים וכשאין הבשר עם הכחל בקדרה אף על פי שלא קרעו שתי וערב כיון שקרעו קצת לכתחלה מותר

חולין קט ע"ב - טקסט הדף

דף קט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד