חולין קי ע"א

שבשלה בחלבה אסורה דאפילו דיעבד נמי לא תנא נמי רישא שבשלה כי סליק רבי אלעזר אשכחיה לזעירי אמר ליה איכא תנא דאתנייה לרב כחל אחוייה לרב יצחק בר אבודימי אמר ליה אני לא שניתי לו כחל כל עיקר ורב בקעה מצא וגדר בה גדר דרב איקלע לטטלפוש שמעה לההיא איתתא דקאמרה לחבירתה ריבעא דבשרא כמה חלבא בעי לבשולי אמר לא גמירי דבשר בחלב אסור איעכב וקאסר להו כחלי רב כהנא מתני הכי רבי יוסי בר אבא מתני אנא כחל של מניקה שניתי לו ומפלפולו של רבי חייא שנה ליה כחל סתם רבין ורב יצחק בר יוסף איקלעו לבי רב פפי אייתו לקמייהו תבשילא דכחל רב יצחק בר יוסף אכל רבין לא אכל אמר אביי רבין תכלא אמאי לא אכל מכדי דביתהו דרב פפי ברתיה דר' יצחק נפחא הואי ור''י נפחא מריה דעובדא הוה אי לאו דשמיע לה מבי נשא לא הוה עבדא בסורא לא אכלי כחלי בפומבדיתא אכלי כחלי רמי בר תמרי דהוא רמי בר דיקולי מפומבדיתא איקלע לסורא במעלי יומא דכפורי אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו שדינהו אזל איהו נקטינהו אכלינהו אייתוה לקמיה דרב חסדא אמר ליה אמאי תעביד הכי אמר ליה מאתרא דרב יהודה אנא דאכיל אמר ליה ולית לך נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם אמר ליה חוץ לתחום אכלתינהו ובמה טויתינהו אמר ליה בפורצני ודלמא מיין נסך הויא אמר ליה לאחר שנים עשר חדש הוו ודלמא דגזל הוה אמר ליה יאוש בעלים הוה דקדחו בהו חילפי חזייה דלא הוה מנח תפילין אמר ליה מאי טעמא לא מנחת תפילין אמר ליה חולי מעיין הוא ואמר רב יהודה חולי מעיין פטור מן התפילין חזייה דלא הוה קא רמי חוטי אמר ליה מאי טעמא לית לך חוטי אמר ליה טלית שאולה היא ואמר רב יהודה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קי - א

ומשנינן: הוא הדין דאפילו לכתחילה. ואיידי דקא בעי למיתנא סיפא "קבה שבשלה בחלבה אסורה", דאפילו דיעבד נמי לא, תנא נמי רישא "שבשלה".

כי סליק כאשר עלה רבי אלעזר לארץ ישראל, אשכחיה לזעירי.

אמר ליה רבי אלעזר לזעירי: האם איכא תנא במקום זה דאתנייה לרב את הדין שכחל שבשלו בלא קריעה אסור באכילה? [ששמע רבי אלעזר את לישנא בתרא דרב]

אחוייה בני אותו המקום לרב יצחק בר אבודימי, ואמרו לו זה הוא התנא ששנה דין זה לרב.

אמר ליה רב יצחק לרבי אלעזר: אני לא שניתי לו דין כחל לאיסור כל עיקר, לא במינקת ולא בשאינה מינקת!

ורב, שאסר להם כחל, בקעה מצא - וגדר בה גדר. שראה שהיו מזלזלים באיסור בשר בחלב, ולכן החמיר עליהם אפילו בכחל, כדי להרחיקם מהאיסור.

דרב איקלע לטטלפוש. שמעה לההיא איתתא דקאמרה לחבירתה: ריבעא [ליטרא] דבשרא - כמה חלבא בעי לבשולי?

אמר רב: לא גמירי אנשים אלו דבשר בחלב אסור!? איעכב שם, וקאסר להו אפילו כחלי! רב כהנא מתני מעשה זה הכי, שענה רב יצחק לרבי אלעזר שלא שנה לרב דין כחל כל עיקר.

רבי יוסי בר אבא מתני מעשה זה כך, שענה רב יצחק לרבי אלעזר,

אנא כחל של מניקה שניתי לו לאסור, ומתוך פלפולו של רבי חייא שנה ליה לרב כחל סתם. שרבי חייא מתוך חריפותו, היה מקצר וסבר שגם תלמידיו חריפים כמוהו, וסמך שיבינו שהכוונה לכחל של מינקת, ורב לא הבין כך, אלא כפשוטו שכל כחל אסור.

רבין ורב יצחק בר יוסף איקלעו לבי רב פפי. אייתו לקמייהו תבשילא דכחל.

רב יצחק בר יוסף אכל מהתבשיל.

רבין לא אכל.

אמר אביי: רבין שהיה קרוי "תכלא" [אדם שכול, הקובר את בניו] - אמאי לא אכל ממאכל הכחל!? מכדי, הרי דביתהו [אשתו] דרב פפי - ברתיה דרב יצחק נפחא הואי! ורב יצחק נפחא - מריה דעובדא הוה! [זהיר היה במעשים טובים]. אי לאו דשמיע לה לאשתו של רב פפי מבי נשא, מבית אביה הצדיק, לא הוה עבדא מאכל העשוי מכחל, ומשעשתה זאת הרי זה ראיה שהוא מותר.

בסורא - לא אכלי כחלי כלל, אפילו צלוי ואפילו קרוע.

בפומבדיתא - אכלי כחלי! ^[47]

רמי בר תמרי, דהוא רמי בר דיקולי מפומבדיתא איקלע לסורא במעלי יומא דכפורי, בערב יום הכיפורים.

אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו - שדינהו! ^[48] אזיל איהו [רמי בר דיקולי], נקטינהו, אכלינהו את הכחלים.

אייתוה לקמיה דרב חסדא. אמר ליה רב חסדא אמאי תעביד הכי לאכול כחל?

אמר ליה רמי בר דיקולי: מאתרא דרב יהודה אנא - דאכיל!

אמר ליה רב חסדא: וכי לית לך זה שלמדנו שההולך ממקום אחד למקום אחר נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם!? ואם כן, כאן שנוהגים איסור באכילת כחל היה לך להחמיר כמנהג המקום!?

אמר ליה: חוץ לתחום ^[49] של סורא אכלתינהו.

אמר ליה רב חסדא: וכי מאחר שחוץ לתחום אכלת אותו במה טויתינהו [כיצד היו לך עצים הראויים לצלות עליהן את הכחל?].

אמר ליה רמי בר דיקולי: בפורצני, חרצנים המצויים אצל היקבים, הבערתי אותם וצליתי עליהם את הכחל.

אמר ליה רב חסדא: ודלמא מיין נסך הויא!?

אמר ליה: חרצנים ישנים, לאחר שנים עשר חודש הוו, ושנינו במסכת עבודה זרה שחרצנים יבשים, שעברו עליהן שנים עשר חודש, מותרים.

אמר ליה רב חסדא: ודלמא חרצנים דגזל הוה!? כלומר, מי נתן לך רשות לקחתם?

אמר ליה: יאוש בעלים הוה בהם, והראיה - דקדחו בהו, גדלו עליהם חילפי, עשבים שצומחים בכרמים. וכיון שבמשך זמן מרובה שכזה הם מתקלקלים ובכל זאת לא באו הבעלים לקחתם, זה סימן שהתייאשו מהם.

חזייה רב חסדא את רמי בר דיקולי דלא הוה מנח תפילין.

אמר ליה רב חסדא: מאי טעמא לא מנחת תפילין?

אמר ליה: חולי מעיין הוא, ואמר רב יהודה: חולי מעיין פטור מן התפילין לפי שצריך לחולצם פעמים רבות, שתפילין צריכות גוף נקי.

חזייה דלא הוה קא רמי חוטי ציצית בטליתו של רמי בר דיקולי.

אמר ליה רב חסדא: מאי טעמא לית לך חוטי?

הערות

^[47] שיטת רש"י בסוגיא כחל שבשלו בסיר בפני עצמו בלי בשר אחר עמו, כיון שבשעת הבישול יוצא החלב מן הבשר וחוזר ונבלע בו, ואף שחלב שחוטה מותר מן התורה, מכל מקום חכמים אסרוהו. ולכן צריך שיקרענו שתי וערב ויסחטנו על הקיר. וגם אז מותר רק לבשלו בפני עצמו ולא עם בשר אחר. ויש שאחזו בדעת רש"י שאם קרע שתי וערב, מותר לבשלו אפילו עם בשר אחר. והטור הכריע בדעת רש"י שאסור עם בשר אחר. ולצלי מספיק שיקרענו שתי וערב, ובדיעבד אף אם לא קרע כלל מותר. ושיטת התוספות שאם מבשל את הכחל בפני עצמו, מספיק קריעה קצת ואפילו שחוזר החלב ונבלע בבשר, לא גזרו חכמים כיון שאין משתנה טעם הכחל על ידי זה. אבל אם בישל עם בשר אחר שאז הבשר מקבל טעם חלב ונהיה בו טעם חדש שלא היה בו קודם, בזה אמרו חכמים שצריך לקרעו שתי וערב ולסוחטו על הקיר. ואם לא קרע שתי וערב, אלא קריעה במקצת ובשלו עם בשר אחר, בזה נחלקו שתי הלשונות של רב, אם בדיעבד מותר או אסור. אבל אם לא קרעו כלל ובשלו עם בשר אחר, אסור גם ללשון הראשון, וכחל שבשלו בפני עצמו בלי קריעה כלל, ללשון ראשון של רב מותר בדיעבד, ובלשון שני אסור. ורב נחמן שהתיר לבשל בלי קריעת שתי וערב אלא קריעה קצת התיר כשמבשל רק את הכחל בפני עצמו, וסבר שמותר אפילו לכתחילה, וכלשון הראשון של רב. ולשיטת התוספות, בכל מהלך הסוגיא כשמוזכר 'לא קרעו' הכוונה לא קרעו שתי וערב אלא קריעה במקצת. שיטה נוספת היא שיטת הרי"ף וכן דעת הרמב"ן והרשב"א שלצלות לא צריך קריעה כלל, וזו היא המימרא של רב נחמן. ולבישול בין עם בשר אחר ובין בלי בשר אחר, צריך קריעת שתי וערב וסחיטה בקיר, ואם בדיעבד בשלו בלי קריעה כלל, והיה רק הכחל בסיר, מותר לאכלו. ואם היה בשר אחר נאסר הבשר ונאסר כל הסיר. ולמעשה פסק השלחן ערוך סימן ד' סעיף ב' נהגו שלא לבשלו עם בשר כלל. כלומר המנהג לחשוש לשיטת רש"י וכפירוש הטור, שעם בשר אחר אסור לבשלו ואפילו אם קרע הכחל שתי וערב. ולבשלו בפני עצמו צריך קריעת שתי וערב וסחיטה על הקיר. ולצליה מספיק קריעת שתי וערב ואין צריך לסוחטו על הקיר. וכל זה לכתחילה ובדיעבד אם קרעו שתי וערב וסחטו בכותל ובשלו עם בשר אחר, כתב הרמ"א שיש להתיר במקום הפסד מרובה, ובצלי ולא קרעו כלל, בדיעבד מותר. ובבשלו בפני עצמו ולא קרעו, דעת המחבר שבדיעבד מותר. ודעת הרמ"א שאף בדיעבד אסור. וכתב הרמ"א שנהגו שלא לבשלו בקדירה כלל אפילו קרעו שתי וערב. מחשש שמא יבואו לבשלו עם בשר אחר ובדיעבד מותר [וכתב הגר"א בביאורו אות כ' שהטעם, מפני שבזמן הגמרא היו רגילים לבשל כחל והיה להם סיר מיוחד לזה, אבל כיום שלא רגילים בזה, יבואו לבשלם יחד עם בשר]. ועוד כתב הרמ"א שהמנהג לחתוך את הכחל להרבה חתיכות שתי וערב ואז אין צריך סחיטה בכותל.

^[48] כתב הטור אורח חיים סימן תר"ה לגבי התרנגול של כפרות 'ומה שרגילין לזרוק את בני מעיו על הגג כדי ליתנם לעופות, יש להביא קצת ראיה ממסכת חולין, רמי בר תמרי איקלע למערבא במעלי יומא דכפורי חזא דקא שדו כבד וכליות ולקחם משום שבערב יום כפור רוב הבשר הוא בשר כשר', ולכאורה הטור חיבר שני מעשים יחד. המעשה של הגמרא שלנו והמעשה בדף צה ב. ותירץ הפרי מגדים באשל אברהם אות ו' שאולי גירסת הטור בגמרא היתה שרמי בר תמרי מצא כבד וכליות וכחל ובמשבצות זהב אות ד' הוסיף לפרש, שבשר מושלך צריך בדרך כלל לחשוש שהוא נבילה ולכן השליכוהו. אלא ודאי שהיה המנהג שבערב יום כפור משליכים לעופות גם בשר כשר ולכן אף שהוא מושלך היה מותר הבשר באכילה ומזה הוציא הטור את המנהג להשליך את המעיים לעופות. ומוסיף הפרי מגדים שהמנהג להשליך דוקא על הגג ולא ברחוב, מפני שלפעמים יקרה שהעוף נהיה נבילה בשחיטה או שהיה טריפה, ואם ישליכו אותו החוצה, המוצא יחשוב שמותר לאוכלו כיון שבערב יום כפור משליכים גם כשרים, לכן נהגו לזרוק על הגג שלא תצא תקלה.

^[49] אף על פי שכבר היה בתוך התחום ומשם לקח את הכחלים, מכל מקום מועיל זה שיצא אחר כך מחוץ לתחום שיהיה מותר לו לנהוג כמנהגו, וכל זה דוקא באדם שבא לעיר ואין בדעתו לקבוע מגוריו פה. לכן כל זמן שנמצא בתוך התחום חייב להתנהג כחומרי המקום שנמצא בו, אולם אם יוצא מחוץ לתחום פטור מזה. אבל אדם שבא לעיר על דעת להשתקע בה, מהרגע שנכנס לתוך התחום נהיה לבן העיר וחייב לנהוג במנהגי העיר אפילו אם יצא חוץ לתחום, כמבואר כל זה בשלחן ערוך אורח חיים סימן תצ"ו סעיף ג'

שבשלה בחלבה (החלב שינק הגדי מאמו) — הריהי אסורה, שאפילו בדיעבד נמי [שנעשה הדבר גם כן] לא יאכלנה, לכך תנא נמי רישא [שנה גם כן בהתחלה] שבשלה בלשון בדיעבד, ואולם מעיקר הדין, אף לכתחילה מותר לצלות את הכחל בחלבו.

א למעלה הובאה שיטת רב (בלשון השניה) האוסר את הכחל שנצלה בלא קריעה, ובענין זה מוסרים: כי סליק [כאשר עלה] ר' אלעזר מבבל לארץ ישראל, אשכחיה [מצא אותו] את החכם זעירי, אמר ליה [לו] ר' אלעזר לזעירי: האם איכא תנא דאתנייה [יש פה שונה משניות ששנה לו] לרב דין זה שכחל שנצלה בלא קריעה הריהו אסור? אחוייה [הראה לו] זעירי את רב יצחק בר אבודימי, שהוא ששנה כן לרב. אמר ליה [לו] רב יצחק בר אבודימי לר' אלעזר: אני לא שניתי לו דין כחל כל עיקר, כלומר, אני לא אמרתי לו שום דבר לאסור בזה. אלא רב ששנה להם כי הכחל שנצלה בחלבו הריהו אסור, משום שבקעה, כלומר, מקום פרוץ (בלא גדרות), מצא בבבל, שראה שהריהם מזלזלים באיסור בשר בחלב, ולכך גדר בה גדר, הוסיף סייג, להחמיר עליהם באיסור זה, שיהא הכחל אסור, וכדי שלא יבואו לעבור על איסור תורה בבשר וחלב.

שכן מסופר כי רב איקלע [הזדמן] למקום בבבל ששמו טטלפוש, שמעה לההיא איתתא דקאמרה [שמע את אישה אחת שאומרת] לחבירתה: ריבעא דבשרא [רבע, ליטרא, של בשר] כמה חלבא בעי לבשולי [חלב היא צריכה לבשל אותה]? אמר רב: מכאן אני רואה כי לא גמירי [אין אלה למודים] שבשר בחלב הריהו אסור, ולכך איעכב [התעכב] רב באותו מקום, וקאסר להו כחלי [ואסר להם גם כחלים], כדי לעשות הרחקה במקום שזילזלו באיסור בשר בחלב. קודם הובאה מסורת בעניינו של ר' אלעזר שעלה לארץ ישראל, ושאל מי הוא התנא ששנה לרב שכחל הריהו אסור. ומציינים:

רב כהנא מתני הכי [היה שונה כך] את הדברים, וכפי שהובא למעלה. ואולם ר' יוסי בר אבא מתני [היה שונה] את הדברים באופן שונה, שאמר לו רב יצחק בר אבודימי לר' אלעזר: אנא [אני], רק בכחל של בהמה מניקה (שחלב רב כנוס בכחל שלה) שניתי לו לרב שהריהו אסור, ומפלפולו של רב חייא מפני שר' חייא היה חריף ומפולפל, לכך סבור היה רב יצחק בר אבודימי (שונה המשניות בבית מדרשו של ר' חייא) כי אף תלמידי ר' חייא חריפים כרבם, ולכך שנה ליה [לו] כחל סתם, ובלא לפרט שמדובר דווקא בכחל של מניקה, כי סבור היה שונה המשניות שאין צורך לציין זאת. ואילו רב הבין מתוך כך שהכוונה לכל כחל שהוא, אף של הבהמה שאינה מניקה.

ב ועוד בדינו של הכחל מסופר כי רבין ורב יצחק בר יוסף איקלעו לבי [הזדמנו לביתו] של רב פפי. אייתו לקמייהו תבשילא דכחל [הביאו לפניהם לאכול תבשיל של כחל], רב יצחק בר יוסף אכל ממנו, ורבין לא אכל. אמר אביי: רבין תכלא [השכול], אמאי לא אכל [מדוע אינך אוכל]? מכדי, דביתהו [הרי, אשתו] של רב פפי ברתיה [בתו] של ר' יצחק נפחא הואי [הינה], ור' יצחק נפחא, מריה דעובדא הוה [בעל מעשים, מדקדק במצוות, היה], ומעתה, אי לאו דשמיע לה מבי נשא, לא הוה עבדא [אם לא ששמעה כן בבית אביה שמותר הכחל באכילה, לא היתה עושה כן], ואפשר לסמוך עליה!

ג למעלה נמסר על מנהגו של ר' יצחק נפחא בענין אכילת כחל, ועתה מוסרים על מנהגם של ערים שונות בבבל. שכן היהודים שבעיר סורא לא אכלי כחלי [לא היו אוכלים כחל] כלל, אף זה שנצלה ואף זה שנקרע. ואילו בעיר פומבדיתא אכלי כחלי [היו אוכלים כחל]. ובענין זה מסופר כי רמי בר תמרי שהוא זה המכונה רמי בר דיקולי שהיה מהעיר פומבדיתא (שבה היה הכחל נאכל) איקלע [הזדמן] לסורא (שבה אין הכחל נאכל), במעלי יומא דכפורי [בערב יום הכיפורים], שבו מצווים על אכילה ושתיה, והתבשלו באותו יום מאכלי בשר מרובים, אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו שדינהו [הוציאו כולם את הכחלים שלהם וזרקו אותם], שהרי אינם נאכלים במקום זה, אזל איהו, נקטינהו אכלינהו [הלך הוא, רמי בר תמרי, אסף אותם את הכחלים, צלאם ואכל אותם], שהרי במקומו הכחל נאכל.

אייתוה לקמיה [הביאו אותו לפני] רב חסדא לדין על שאכל אכילה האסורה במקום זה. אמר ליה [לו] רב חסדא לרמי בר תמרי: אמאי תעביד הכי [מדוע אתה עושה כך], שהרי במקומנו אסורה אכילת הכחל? אמר ליה [לו] רמי בר תמרי: מאתרא [ממקומו] של רב יהודה אנא [אני], דאכיל [שאוכל] רב יהודה את הכחל, וכך הכל נוהגים במקומי, בפומבדיתא. אמר ליה [לו] רב חסדא לרמי בר תמרי: ולית לך [ואין לך, אין אתה מקבל] את ההלכה הקובעת כי אדם שיצא ממקום שיש לו מנהגים מסויימים למקום אחר שנוהגים בו באופן שונה, שנותנין (מטילים) עליו על אותו אדם חומרי המקום שיצא משם, וחומרי המקום שהלך לשם, והיה לך איפוא לנהוג כחומרות העיר סורא, ולא לאכול את הכחל! אמר ליה [לו] רמי בר תמרי לרב חסדא בתשובה: לא נאמר כלל זה אלא לאדם הנמצא בתוך תחומה של העיר שאליה הוא הגיע, ואילו אני חוץ לתחום העיר סורא אכלתינהו [אכלתי אותם], ואין חלים עלי חומרות המקום הזה.

הוסיף ושאל אותו רב חסדא: ובמה טויתינהו [צלית אותם, את הכחלים]? אמר ליה [לו] רמי בר תמרי: בפורצני [בחרצנים של ענבים] מן היקבים המצויים שם. שאל אותו רב חסדא: כיצד צלית בחרצנים אלה, והרי היה לך לחשוש דלמא [שמא] מיין נסך הויא [היו] החרצנים הללו, שאסורים בהנאה? אמר ליה [לו]: רמי בר תמרי: ישנים היו החרצנים, שלאחר שנים עשר חדש הוו [היו], ובטל מעליהם איסורם.

הוסיף ושאל אותו רב חסדא: ועדיין כיצד צלית בחרצנים אלה, והרי היה לך לחשוש דלמא [שמא] דלמא [שמא] של גזל הוה [היו] החרצנים, ששייכים הם לאדם מסויים, ויש איסור גזל בלקיחתם! אמר ליה [לו] רמי בר תמרי: לא היה מקום לחשש זה, שכן יאוש בעלים הוה [היה] בהם, דקדחו בהו חילפי [שכבר צמחו בהם עשבים], משמע שהרבה זמן עבר מאז, והתייאשו מהם הבעלים, שלא באו לקחתם בזמן מרובה כל כך.

חזייה דלא הוה מנח [ראהו רב חסדא שרמי בר תמרי אינו מניח] תפילין, וכדרכם של תלמידי חכמים שתפילין בראשיהם, אמר ליה [לו]: מאי טעמא לא מנחת [מה טעם אין אתה מניח] תפילין? אמר ליה [לו] רמי בר תמרי לרב חסדא: חולי מעיין הוא (אני), ואמר רב יהודה כי זה שחולה בחולי מעיין הריהו פטור מן התפילין, שכן תפילין דורשות גוף נקי, ואילו אדם זה שנזקק תכופות לצרכיו, הריהו צריך לחולצן פעמים רבות.

ועוד חזייה דלא הוה קא רמי חוטי [ראהו רב חסדא לרמי בר תמרי שהוא לא הטיל חוטי ציצית בבגדו], אמר ליה [לו]: מאי טעמא לית לך חוטי [מה טעם אין לך חוטי ציצית בבגדך]? אמר ליה [לו] רמי בר תמרי לרב חסדא: טלית שאולה היא זו, ואמר רב יהודה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

of a suckling lamb or calf that one cooked together with the milk it contains is prohibited. There, even if one roasted it he may not eat it after the fact. To preserve symmetry, the tanna of the baraita taught in the first clause in this manner as well, stating: An udder that one cooked in its milk is permitted.

§ The Gemara above cited a second version of Rav’s opinion, according to which an udder that was roasted without being torn is prohibited for consumption. The Gemara relates: When Rabbi Elazar ascended from Babylonia to Eretz Yisrael he found Ze’eiri and said to him: Is there a tanna who taught Rav that an udder roasted without first being torn is prohibited? Ze’eiri showed him Rav Yitzḥak bar Avudimi. Rav Yitzḥak bar Avudimi said to Rabbi Elazar: I did not teach Rav that an udder is prohibited at all; rather, Rav found an unguarded valley and fenced it in. Rav taught this stringent ruling as an additional safeguard in Babylonia, where Jews were not careful about the prohibition of meat cooked in milk.

The Gemara elaborates: As when Rav arrived in Tatlefush, he heard a certain woman saying to another: How much milk does it require to cook a quarter weight of meat? Rav said: Evidently, these people are not learned enough in halakha to know that meat cooked in milk is prohibited. Rav tarried in that place, and prohibited even udders to them, so that they would not come to violate the prohibition of meat cooked in milk.

Rav Kahana teaches that Rav Yitzḥak bar Avudimi replied to Rabbi Elazar in that manner described above. By contrast, Rabbi Yosei bar Abba teaches that Rav Yitzḥak bar Avudimi said: I taught Rav only that the udder of an animal nursing offspring is prohibited, as its udder contains much milk. And due to the sharp mind of Rav Ḥiyya, Rav’s teacher, he assumed that Rav too would understand this without his saying so explicitly. Therefore, he taught this halakha to Rav with regard to an unspecified udder. Rav mistakenly thought that the ruling applies to all animals.

The Gemara relates that Ravin and Rav Yitzḥak bar Yosef arrived at the house of Rav Pappi. The servants brought before them a dish made of udder. Rav Yitzḥak bar Yosef ate of it, but Ravin did not eat. Abaye said: Bereaved Ravin, why do you not eat? After all, Rav Pappi’s wife is the daughter of Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa was a master of good deeds, who was meticulous in his performance of mitzvot. Had Rav Pappi’s wife not heard in her father’s house that such a dish is permitted, she would not have made it.

The Gemara relates: In Sura they would not eat udders at all, even torn and roasted. But in Pumbedita they would eat udders. Rami bar Tamrei, who is also called Rami bar Dikulei, from Pumbedita, arrived in Sura on the eve of Yom Kippur. Since it is a mitzva to eat and drink then, large quantities of meat were cooked, and everyone brought out their udders from the animals they had slaughtered and threw them away. Rami bar Tamrei went and gathered the udders, roasted them, and ate them, in accordance with his custom.

The residents of Sura brought Rami bar Tamrei before Rav Ḥisda, who said to him: Why did you do this? Rami bar Tamrei said to Rav Ḥisda: I am from the place of Rav Yehuda, who eats udders, and this is the accepted custom in Pumbedita. Rav Ḥisda said to him: And do you not hold by the principle that the Sages impose upon a traveler the stringencies of the place that he left and also the stringencies of the place to which he went? You should have accepted the stringency of Sura and not eaten the udders. Rami bar Tamrei said to Rav Ḥisda: That principle applies only to one who remains in the place he is visiting, but I ate the udders outside the boundaries of Sura.

Rav Ḥisda further asked Rami bar Tamrei: And with what did you roast the udders? Rami bar Tamrei said to him: I roasted them with grape seeds [purtzenei] I found in the vines there. Rav Ḥisda objected: But how could you roast the udders with grape seeds, as perhaps they were from wine used for a libation to idolatry, from which it is prohibited to derive benefit. Rami bar Tamrei said to him: These were old seeds that still lay there after twelve months had passed since the grapes were used, and any prohibition had expired, as by that point they are assumed to have lost any prohibited liquid that previously remained inside (see Avoda Zara 34a).

Rav Ḥisda further objected: But perhaps these seeds were from stolen property, i.e., they belonged to someone and it was prohibited for you to take them. Rami bar Tamrei said to him: Even so, in this case there was certainly despair of the owners of recovering them, as grass was growing among them. Since the owners had allowed them to lie there for so long, they had clearly given up all hope of retrieving them.

Rav Ḥisda saw that Rami bar Tamrei had not donned phylacteries, and said to him: What is the reason that you have not donned phylacteries? Rami bar Tamrei said to him: He, i.e., I, am suffering from intestinal illness, and Rav Yehuda said that one who has intestinal illness is exempt from the mitzva of phylacteries, which require a clean body, because he would have to remove them constantly to defecate.

Rav Ḥisda further saw that Rami bar Tamrei had not placed the threads of ritual fringes on his garment and said to him: What is the reason that you do not have the threads of ritual fringes? Rami bar Tamrei said to him: It is a borrowed robe, and Rav Yehuda said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בקעה מצא וגדר בה גדר. כלומר עמי הארץ מצא שהיו מקילין בבשר בחלב והחמיר להן:

לטטלפוש ריבעא דבשרא. כלומר ליטרא דבשרא:

אני כחל מיניקת שניתי לו. דאסיר דמלא חלב:

אבין תכלא. כלומר אמאי קרי ליה אבין תכלא שמתו בניו ובשביל עגמת נפש היו קורין אותו תכלא:

מרי דעובדא הוה. כלומר אדם גדול היה:

מבי נשא. מבית אביה:

ובאתריה דרב אכלי כחלי. דהוא סבר אינו עובר עליו ומותר והאי דקאמרינן דרב סבר אינו עובר עליו ואסור בקעה מצא וגדר בה גדר:

לאחר י"ב חדש הוו. כלומר לאחר י"ב חדש חשובין כעץ:

דקדיח בהו חילפי. כלומר צמחו עליו עשבים דשמייהו אורטייש:

חזיה. דלית ליה חוטי ציצית:

פטורה מן הציצית כל ל' יום. כלומר בתוך ל' יום אבל אם שאלה יותר מל' יום חייבת בציצית:

הא דאמר ליה רבי אלעזר לר' זעירא איכא תנא דאתנייה לרב כחל. פירש רש"י דרב אלעזר שמיע [ליה] לישנא בתרא דרב דאמר שאם בשלו בלא קריעה שאסור באכילה. והר"ז הלוי זצ"ל כתב דאינו מחוור, מדאהדר ליה רב בקעה מצא וגדר בה גדר, אל[מ]א שמיע ליה דרב לגמרי אסר ואפילו בקריעה כמנהג דסוריא ופומבדיתא וכעובדא דרמי בר תמרי, דהוא רבי בר דיקולי, דמשמע מכולהו דלא אכלי כחל כל עיקר, מדאתא רב לבבל משום דבקעה מצא וגדרה, והא דמתני' רב כהנא אני כחל מיניק' שניתי לו דמשמע דכחל מיניה אסור לגמרי, יחידאה הוא ולא סמכינן עליה, וכל כחל ואפילו של מיניק' מותר בקריעה לדידן דלית לן כמנהגם דבבל, ואין הפרש בין מניקה לשאינה של מניקה. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל דבתוספתא קתני כחל של מניקה קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו, ואף על גב דמפשטא דתוספתא הוה משמע דאין צריך קריעה אלא לשל מניקה, אפילו הכי איכא למימר דתוספתא לרבותא נקטי, כלומר אפילו של מניקה אם לא קרעו אינו עובר עליו ומשום סופא נקט ליה אבל אפילו אינה של מניקה צריך קריעה.

גרסת הספרים והוא גרס' רש"י ז"ל איכא תנא דאתנייהו לרב כחל ולא גרסי' דאתנייהו רב כחל דא"כ היכי אמר רב יצחק אני לא שניתי לו כחל לא שניתי עמו מבעי' ליה אלא ודאי כדאמרן והא דאמרי' אחויי' לר' יצחק בר אבדימי אע"ג דר' יצחק בר אבדימי היה. בימי רבא כדאמרי' התם אמר רבא אמר רב יצחק בר אבדימי אתי' הנה וכו' וכמה דורות היה בין רב לרבא פר"ת ז"ל דתרי ר' יצחק בר אבדימי הוה וחד הוה בימי רבא וחד הוה בימי רב כדאמרי' בפרק כירה אמר רב יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר ר' לבית המרחץ. והא דבעי ר"א איכא תנא דאתנייהו לרב כתל פירש"י ז"ל יש כאן מי ששנה לרב כחל שבשלו בלא קריעה אסור באכילה ולישנא בתרא דרב הוי שמיע' ליה לר"א. אחויי' בני המקום לר' יצחק בן אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר ר' לבית המרחץ. והא דבעי ר"א איכא תנא דאתנייהו לרב כחל פירש"י ז"ל יש כאן מי ששנה לרב כחל שבשלו בלא קריעה אסור באכילה ולישנא בתרא דרב הוי שמיע' ליה לר"א אחוייה בני המקום לרבי יצחק בר אבדימי ואמרה לו זה שנאה לו. ואמר אני לא שניתי לו כחל לאיסורא כל עיקר ואפי' של מניקה ורב ששנה לכם בבבל בקעה מצא גדר בה גדר. ראה שהיה מזלזלים בבשר וחלב והחמיר עליהם: והר"ז הלוי ז"ל הקשהעל פי' זה דאי משום לישנא בתרא דרב בעי ליה היכא מהדר ליה רב בקעה מצא וגדר בה גדר. דהא מסתמא לישנא דרב דלעיל דינא הוי ולא תקנתא וכדמוכח סוגיא דלעיל ולא אמריה דסוגין דלעיל כולה לאו כי האי לישנא. לכך היה הוא ז"ל וכן פי' בתוספות דר' אלעזר שמיעה ליה כי במקומו של רב לא היו אוכלין כחל כל עיקר ואפי' בקריעה שתי וערב וכדאמרי' בסמוך בסורא לא אכלי ועל זה היה תמה רב אלעזר דהא במתני' כולה משמע דשרי בקריעה מיהת אפי' לכתחלה ואמר לי רב יצחק אני לא שניתי לו שום כחל לאיסורא ואפי' של מניקה ורב בקעה מצא וגדר בה גדר. רבי יוסא בר אבא מתני אנא כחל מניקה שניתי לו. ומתוך פלפולו של רב חייא שנה ליה כחל סתם פרש"י ז"ל אני כחל מניקה שניתי לו שיש בדדיה חלב כנוס הרבה. ומתוך פלפול של רב חייא שנה ליה כחל סתם והיה סבור שיבין רב דבריו שאינו אוסר אלא של מניקה ולא הבין ואסר אפי' בשאינה של מניקה עכ"ל. ולפי שיטתו שלרש"י ז"ל י"ל כי רבי אלעזר שמע לישנא בתרא דרב שהיה אוסר בלא קריעה כחל סתם ואפי' כחל שאינה של מניקה. והיה תמה דהא מתני קתני שבשלה בחלבה ומתני' נמי אינו משמע אלא בכחל של מניקה וע"ז אמר לו אני כחל של מניקה שניתי לו וכו' אבל לפי שיטת התוס' פי' אני כחל של מניקה שניתי לו לאסור אפי' בקריעה ודעתי על כחל של מניקה: ומתוך פלפולו סתם דבריו כסבור שיבין רב והוא לא הבין וסבר דאפי' כחל שאינה של מניקה היה אוסר ושהי' בא מכח שום תנא דפליג אמתני' ולכן אסר במקומו כל כחל אפי' בקריעה וטעה בהוראתו. ואנן דאכלינן כחלי סמי' אלישנא קמא דמתני רב כהנא. ואסוגין דלעיל דכולהו מסתמא בכחל של מניקה שריה וכפשטיהו דמתני ומתנית' דשרו לה גם על ר"נ דאמר זויקו לה כחלי. וגם מעובדא דרבין ורב יצחק דאתייה לקמייהו תבשילא דכחלי ואכלו רב יצחק ורבין דלא אכיל קרי ליה אביי רבין תיכלא. והתם בשל מניקה הוי מדלא אכיל מיניה רבין וגם מעובדא דרמי בר תמרי דנקיט ליה לכחלי ואכיל להו ואפי' של מניקה. וכן פי' בתוס'. ולכאורה היה נראה דכחל שאינה של מניקה שרי בלא קריעה כדאמר רב יצחק בר אבדימי ולא אשכחן דפליג עליה ובתוספות נמי הכי קתני כחל של מניקה קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו. ואע"פ שבמשנה ובדברי אמוראים שנו כחל סתם. י"ל כי מתוך פלפולם שנו כן כמו ששנה רב חייא וכן התירו מקצת הפוסקים ז"ל.

והגאונים והרמב"ם ז"ל לא חלקו בין כחל לכחל וסמכו על סתם משנתינו וכולהו אמוראי שהזכירו כחל סתם ולא חלקו בדבר ומיהו כחל של גדיים קטנים שאין דרך להיות בהם חלב אין להחמיר בה ובקריעה כל דהו סגי אפי עם הבשר ואם פשעו ונתנוה בקדרה של בשר בלא קריעה אין אוסרים אותה דלא שכיח בהו חלבא וכי שכיח נמי מיעוטיה הוא ולא סגיא דלא בטיל בס' והא פשיטא דאפילו בכחל של מניקה לא אסרו אלא שלא לבטלה אלא עם הבשר ממש וכדאמרן אבל מותר לבשלה בכל כלי בשר ואפי' הן בני יומן שלא גזרו בה על פליטת כלים והא חזינן לקמן דטוי כחלא ובשרא בשפוד אחד ולא חששו אלא שמא יהיה נוטף מן הכחל על הבשר או מן הבשר על הכחל אבל משום שפוד עצמו לא חששו ואע"ג דכלי מתכות שתשמישו ע"י האור חם מקצתו חם כולו ואפי' היה חדש היה ראויה לחוש שבולעו כאן ופולטו כאן אלא ודאי שלא גזרו לענין כחל בפליטת כלים ואוכלין אותו בכלי בשר ומבשלין אותו בקדרה וחותכין אותו בסכין שחותכין בו בשר ואין חוששין ואצ"ל שאין להקפיד בו לאכלו באפיקורן עם הבשר או עם הגבינה: ומיהו נראה שאין לבשלו בקדרה חולבת דהא עיקר הכחל בשר גמור הוא דאורייתא וכדפרישית בפרק גיד הנשה ובהא סליקא לה שפיר שמעתא דכחל בס"ד.

כל מה שביארנו בדין כחל אין בו הפרש בין כחל של מיניקה שיש בו חלב הרבה לכחל של קטנה שלא היה לה עובר מעולם אלא הכל אסור מדברי סופרים והכשירו על הצדדין שביארנו שלא חלקו חכמים בכחל וגדולי פורווינצא פירשוה בחבוריהם דוקא בכחל של מיניקה וממה שאמרו בתוספתא כחל של מיניקה קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו ואין זה כלום שלא תפשה בלשון זה אלא לרבותא שאף של מיניקה דיו בקריעה ואם לא קרעו אינו עובר ומ"מ לשון הסוגיא עיקר דקאמר כלישנא בתרא דרב דקאמר דלא קרעו אסור אף בדיעבד בשל מיניקה (מששא) [משמע] דבשאינה מניקה צריך קריעה לכתחלה אף בפני עצמו:

כבר ביארנו בפרק ראשון על מי שיצא ממקומו והלך למקום אחר שאם דעתו להשתקע ושלא לחזור למקומו הרי הוא כבני מקום זה מכל וכל ואין עליו חומרי מקום שיצא כלל ואם דעתו לחזור יש עליו חומרי מקומו אבל חומרי מקום זה אינם עליו מן הדין אלא שיש צדדין שהוא צריך לאחוז בהם והוא שאם בני מקום זה כותיים או עמי הארץ אין להתירם בפניהם אלא שיאכלם בייחוד אבל אם הם בני תורה או שיש להם מנהיגים בני תורה נוהג היתר אף בפניהם במה דברים אמורים בשנודע שהוא מותר אלא שמפני הגדר היו נוהגים איסור אבל אם היו נוהגים איסור בטעות מתירה בפניהם בכל ענין:

יראה לי משמועה שבכאן שאם לא היה זה המיקל מפורסם בחכמה כל כך אינו רשאי להתיר בשום צד ומ"מ כל חוץ לתחום מותר אף למי שאינו מפורסם שאר מפרשים פירשו השמועה באדם מפורסם ופירשו שכל חוץ לתחום מותר אף בפניהם ולא יראה לי כן שהרי מ"מ היה בכאן מנהיג בן תורה והיה לו לומר שאף בעיר היה רשאי לעשות כן אף בפניהם פירשו רבותי שאם דעתו להתעכב כאן שלשים יום ודעתו לחזור צריך לנהוג כחומרי שני המקומות בכל צד כמו שביארנו בפרק ראשון:

תלמיד חכם צריך לדקדק בעניניו שלא להכניס עצמו בספקות אע"פ שאין בהם שרש של איסור לשאר בני אדם:

ספק ערלה יתבאר במסכת קדושין שהוא מותר ומ"מ ראוי לתלמיד חכם שלא לאכול מהם עד שידע בודאי שאינן של ערלה ואם עשה רשאי גדול הימנו לתפשו על כך דרך ויכוח וכן שלא ישתמש בכל מה שיש לחוש לאיסורי הנאה כחרצנים הנמצאים ולא נודע אם הם של יין נסך אם לאו וכן שלא להשתמש בדבר אא"כ נתברר לו שאין לו עליו באותו תשמיש דין גזל וכן כל כיוצא בזה:

כבר ידעת על התפילין שקדושתן חמורה ושצריכין גוף נקי לפיכך חולי מעים וכן כל מי שאין יכול להשהות את נקביו אלא בצער פטור מן התפלין כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

טלית שאולה מן התורה פטורה מן הציצית לעולם שנא' כסותך ולא של אחרים ומדברי סופרים לחייבה בציצית אחר שלשים יום מפני שכל הרואה אותו שלבשה שלשים יום סבור שהיא שלו שאין דרך להשאיל ביתר משלשים יום ויביא עצמו בכך לידי חשד:

בא"ד ויש לומר משום דלישנא בתרא כו' בין בהדי בשר בין בלא בשר כו' עכ"ל הכי משמע דאמתניתין קאי לישנא בתרא דסתמא איירי בין בהדי בשר בין בלא בשר אבל הרא"ש פירש דכיון דמחמיר דקריעה קצת לא מהניא דיעבד עם הבשר מחמיר נמי בלא בשר לכתחלה והך ברייתא פליגא כו' ואפי' לכתחלה כדמפרש רב נחמן דהיינו תניא כו' עכ"ל והוא דחוק דנהי דרב נחמן מהדר לתרוצה למימר דלכתחלה נמי סבירא ליה דשרי ואיידי קתני מ"מ לישנא דברייתא דיעבד משמע ומאי קאמר תניא כלישנא קמא דאדרבה טפי משמע כלישנא בתרא ודו"ק:

בא"ד דאי בהדי בשר נעשה הבשר נבלה כו' דטעמא דלב דשיע לא קאי כו' עכ"ל כתב מהרש"ל נראה כו' אלא לרווחא דמלתא קאמר שאף אם תחלוק ותאמר דשיעתו מהני קצת שלא יבלע דם של עצמו כו' אבל לפרש"י כו' עכ"ל אין דבריו מבוררים דודאי כן הוא כמ"ש הר"ן שיש לחלק בשיעת וחלוקת הלב דדם של עצמו אינו בולע אבל לגבי איסור אחר לא אמרינן דשיע כ"כ התוס' בפרק כיצד צולין וכ"ה במרדכי והגהת אשר"י ע"ש אבל כל זה לדעת רש"י דשנויא דלב שיע קיימא אבל לדעת מי שאומר דטעם דשיע לא קאי ודאי דליכא לפלוגי בהא ודם של עצמו בלא בשר נמי בולע כמ"ש בהדיא התוס' שם דכבולעו כך פולטו לא שייך בקדירה וע"כ הנראה להגיה כאן מלת ועוד וכצ"ל וחוזר ואוסר הלב ועוד דטעם דלב שיע כו' והשתא קושייתם מעיקרא אף לפרש"י דשנוייא דלב שיע קאי מכל מקום בהדי בשר נאסר גם הלב דלגבי איסור דאחר לא אמרי' דשיע כמ"ש התוס' והגהות אשר"י ומרדכי ושוב הקשו ועוד לשיטת ר"ת דקיימינן השתא הא לפירושו טעם דלב שיע לא קאי כלל ואפי' בלא בשר נאסר וק"ל:

בד"ה איכא תנא כו' היכי קאמר לר' אלעזר התם כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד וה"פ הכחל קרעו וכו' כדמפרש בגמרא ומוקי לה ר' אלעזר לקדרה וכו' כצ"ל דכי פריך בגמרא א"ר אלעזר דאמר לשמעיה קרע לי ואנא איכול. מאי קמ"ל מתני' היא גרסי התוס' הכי הא קמ"ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדירה והא דכתבו התוס' בתר הכי משום דמתני' סתמא קתני וכו' ר"ל ומוקי לה ר' יהודה מתני' בקרעו שתי וערב ולא מוקי לה בלא קרע שתי וערב ובלא בשר משום דמתני' סתמא קתני:

בא"ד וי"ל משום דלישנא בתרא דרב קאמר אינו עובר עליו ואסור בין בהדי בשר בין בלא בשר. ויש להקשות מנא ליה הא דלמא לישנא בתרא לא אסר אלא היכא דבשלו בבשר ויש ליישב דכיון דמתני' קתני סתמא ואיירי בכל ענייני בישול ובשתיהן דהיכי דלא קרעו כדינו דהיינו כשרוצה לבשלו בהדי בשר דהוי דינו קריעה שתי וערב ובלא בשר קריעה מועטת אינו עובר עליו ועלה קאי לישנא בתרא דרב וקאמר דאינו עובד עליו ואסור משמע דבכל ענין בישול איירי היכא דלא קרעו כדינו דהיינו בהדי בשר ש"ו ובלא בשר קריעה מועטת אינו עובר עליו אבל איסורא מיהא איכא:

רש"י בד"ה איכא תנא בהאי דוכתא הס"ד:

ד"ה ורב ששנה לכם כחל שאסר כצ"ל:

ד"ה דקדחו בהו חילפי כו'. נ"ב פי' צמחי עשבים הנקראים חילפי והם קמשונים שצומחים בכרמים כלומר ישנים היו מזמן רב עכ"ל הערוך:

תוס' בד"ה ההוא לקדירה כו' ולמאי דפרישית דמתני' איירי נמי בקדרה בהדי כו' כצ"ל:

בא"ד נעשה הבשר נבלה וחוזר כו'. נ"ב נראה בעיני לפ' הא דקאמר שנאסר הבשר ואוסר את הלב לאו דוקא קאמר שהרי לר"ת אפי' בפני עצמו אסור בבישול ואינו שרי אלא בצלי ולא הוי דומיא דרישא דאיירי אף בבישול אלא לרוחא דמילתא קאמר שאף אם תתלוק ותאמר דשיעתו מהני קצת שלא יבלע דם של עצמו מ"מ מאחר שהבשר נאסר משום דם חוזר ואוסר את הלב אבל לפרש"י אפילו בכה"ג שרי וחלוק זה מצאתיו אח"כ בדברי הר"ן:

גמ' במעלי יומא דכיפורי. השמיענו בזה דהאידנא דהיתירא שכיחא ולא הוי בשר שנתעלם כו'. או לרבותא שדרך לאכול בשר עוף ודגים כדלעיל סוף אותו ואת בנו מ"מ ידע שבסורא אין הישראלים אוכלים הכחל ומישראל הם שמעובדי כוכבים למה ישדוהו:

גמ' יאוש בעלים הוי כו' . וא"ל דלמא יאוש שלא מדעת כו' כיון דנתקלקלו כ"כ אם יראה לא יחשוש מסתמא לקחתו שאין שוין מידי ואפקרינהו ודאי ול"ד ליאוש שלא מדעת או כיון שזמן מרובה הניחם כאן עד שראוי לרקוב ודאי אין חושש בהן:

ברש"י בד"ה ורב ששנה לכם בבבל שאסור כצ"ל:

ברש"י בד"ה מתוך פלפולו כו' כשחזר ושנאה לפני ר"ח כו'. ר"ל כשלמד אח"כ דין זה מר"ח שנה לו ר"ח סתם וסמך על המבין כו':

גמרא ר' יוסי ב"ר אבא מתני. גי' התוס' בד"ה דאתניי'. רב יוסף. ובאמת רב יוסף בר אבא נזכר כ"פ בש"ס עי' סה"ד:

שם במעלי יומא דכפורי אפקינהו כ"ע לכחלינהו. עמש"כ לעיל (צה ב):

רש"י ד"ה אחוייה. בני המקום. לכאורה משמע דזעירי גופי' אחוי לי':

תד"ה איכא. ומיהו יל"פ לו כמו ממנו. וכה"ג כתב הנ"י בפ"ט דב"מ דחכור לי כמו ממני:

גמ׳ במעלי יומא דכפורי. נ"ב לעיל (דצ"ה ב׳):

שם א"ל חוץ לתחום אכלתינהו. נ"ב משמע הא בתוך התחום. נחשב כאנשי העיר. וצ"ע מ"ש מהא דתנן (פ"ז דנדרים) הנודר מן העיר מותר להכנס לתחומה. ומי חמיר מנהג מנדר דאורייתא:

מאתרי' דר' יהודה אנא. ולא אמר מפומבדיתא אנא משום דמסתמא אפי' כחלא של מניקות נמי אכיל דאי ס"ד לא אכלינהו משום דס"ל כחל של מניקה שנה לן ורב טעה ובסורא מנהגא כטעותו של רב א"כ ה"ל מנהג בטעות ואפי' בתוך התחום הו"מ למיכל אע"כ ס"ל לא שנה לו כחל כל עיקר ובקעה מצא ובפומבדיתא לא נהיג חומרתו של רב ולכן לא אכל תוך התחום ואכל חוץ לתחום אפי' של מניקה אלא דלמא יאמרו לו מנ"ל דכחל של מניקה שרי האיכא תרי לישנא ולחד לישנא כחל של מניקה אסור מדינא ע"כ אמר מאתרא דר' יהודה אנא דאפי' ספיקא גברא גרים כדלעיל י"ח ע"ב ויש לסמוך עליו:

ודלמא דיי"נ נינהו עט"ז י"ד סי' קכ"ג סק"ח הקשה משמעתין אדר"ת דהתם דבעי תמדן במים וגם שיהוי יב"ח. ולפע"ד לק"מ שהרי שרפם וצלו עליהם הכחל ולא גרע שריפה מתמדן במים. ושמעתי ומטו בי' משמי' דהגאון מ"ה זרח זצ"ל ובשם הגאון מ"ה הירש אבד"ק ה"ב ז"ל. דמשמעתין מוכח כר"ת דאלת"ה מאי קאמר דלמא מיי"נ הוה מ"מ ס"ס הוה דלמא מישראל ואת"ל משל נכרים שמא אחר יב"ח הוה אע"כ צ"ל כר"ת דבעינן נמי תמדן וה"ל נמי ס"ס להחמיר דלמא לא הוו יב"ח ואת"ל הוו יב"ח דלמא אכתי לא תמדן במים והשיב בוודאי אחר יב"ח הוה ומעתה הוה ס"ס דלמא של ישראל ואת"ל של יי"נ דלמא תמדן כבר במים ויב"ח בוודאי עברו עליהם ומשו"ה שריין ודפח"ח:

ודלמא דגזל הוה דודאי לא אשכחינהו בתוך כרם ישראל דא"כ ה"ל למימר דלית בהו משום יי"נ ומיהו בתוך כרם גוי נמי לא אשכחינהו דא"כ הוה ודאי יי"נ כאן נמצא וכאן הי' ולא מועיל ס"ס הנ"ל וע"כ באמצע הדרך נמצאו וא"כ דלמא דגזל נינהו ולא ודאי א"ל דקדחו בהו חילפי והומ"ל במקום מעבר לרבים אסרטי' ופלטי' שהם של מוצאו. אלא שרצה להחזיק עצמו לת"ח וחשוב שמחמיר על עצמו כדאיתא בירושלמי פ"ז דשקלים סוף ה' ד' אשכח ולא נסיב ע"ש ותשובת צ"צ כ' דכופי' לת"ח להחמיר כן משו"ה השיב לו אחר יאוש בעלים הוה:

ומשו"ה כדחזי' דלא מנח תפילין א"ל מ"ט לא מנחת תפילין דהרי ת"ח אסור לילך במבואות המטונפת משום דא"א בלא הרהור תורה ועוד אפי' כשהוא מצטער חייב להחמיר על עצמו להניחם והשיב לו חולי מעים הוא ואסור להחמיר אפי' אינו מצטער עמג"א רס"י ל"ח. ונראה משו"ה שאל לו נמי על ציצית אע"ג דאפשר המיוחד ללילה הוא דפטור מן הציצית מ"מ שאל לו דהי' לו להחמיר על עצמו מיהו בירושלמי איתא כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וכך הוה ס"ל לר"ח ומדהשיב לו רמי בר תמרי חולי מעים ולא סתם מצטער אני ש"מ ס"ל דרשאי להחמיר ולא נקרא הדיוט כמ"ש מג"א דכמה דברים אנו פטורים ומחמירים א"כ מ"ט לא עביד ציצית ותי' טלית שאולה ואם יעשה בו ציצית אסור להסירם כשיחזרנו לבעליו ומפסיד ממונו ואין צריך להחמיר בכה"ג עיין תוס' שבת כ"ב ע"א ד"ה רב אמר וכו':

ומשו"ה כדאייתוהו לההוא דלא מנקר לאבוה ורצו להלקותו א"ל שבקיה אע"ג דכ' תוס' בב"ב ח' ע"א נהי אין ב"ד מוזהרים מ"מ אם רצו רשאים מ"מ כיון דהבין מסדר שאלותיו של ר"ח דס"ל כהירושלמי דהפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט א"כ לו אין רשאי לכפותו ולהלקותו. ומדראה ר"ח עומק הבנתו אמר חזינא דחריפי טובא:

(קי ע"א) ר' יוסי בר אבא מתני.—מתוס' ד"ה דאתנייה נראה דגרסי "רב יוסף" [ובכ"י המבורג: ורב יוסף בר אבא], אבל ברא"ש הנוסח: רבה בר יוסי [ובכ"י מינכן ורומי: רב יצחק בר יוסף.] ועי' מ"ש במנחות לג ב.

(שם רש"י) ד"ה ליטרא ריבעא.—עי' מ"ש בעירובין כט א.

(שם תוספות) ד"ה איכא וכו' היכי קאמר לר"א התם הא איתמר עלה א"ר אבהו וכו'.—עי' בס' דורות הראשונים (ח"ב עמ' 64, ח"ג דף מ') שיישב יפה קושית התוס' כאן, שדרך התלמוד לקרוא השמעתתא על שם האמורא שנתקבלה ממנו בבית המדרש ונקבעה על פיו, אף שמקורה בדברי הראשונים. וראייה ממעילה ז ב, סנה' נא ב (אמר רב הלכה כדשלח רבין משמיה דר' יוסי בר חנינה) ומגלה כח ב. ועוד בשבועות כג ב (דרבא אמר דבריו על רב אחא ורבינא) וזבחים כד א (אמר אביי דבריו על ר' סמא בריה דרב אשי ורבינא). ועי' מ"ש כעין זה לעיל צא ב. ומצאנו בפי' ר"ח שבת (מ ע"ב): "ולא דאקשינן מדברי ר' יוחנן לרבי דר' יוחנן לגבי דרבי תלמיד קטן הוא אלא הא דר' יוחנן דברי הכל קבלה הוא, ומשום דשמעיה מר' יוחנן הוכיח בעל השמועה". ועי' ב"ב (נא א): "מסתברא אמרי כדרב יוסף", ובפי' רשב"ם שם ד"ה כדרב יוסף.

והא קתני שבשלו בדיעבד. והא ודאי בצלי הוא מדקתני מותר דאי בקדרה אמאי מותר הא יצא החלב וחזר ונבלע: איכא תנא. בהאי דוכתא: דאתנייה לרב כחל. יש כאן מי ששנה לרב כחל שבשלו בלא קריעה אסור באכילה ולישנא בתרא דרב הוה שמיעא ליה לרבי אלעזר: אחוייה. בני המקום: לרב יצחק. אמרו לו לרבי אלעזר זה שנאה לו: אני לא שניתי לו כחל כל עיקר. כלומר שום כחל לא שניתי לו לאיסור בין כחל מניקה ובין כחל שאינה מניקה: ורב. ששנה להם כחל שאסור: בקעה מצא. כלומר ראה שהיו מזלזלים באיסור בשר בחלב והחמיר עליהן: לטטלפוש: ריבעא. ליטרא: רב כהנא מתני הכי. כמו שאמרנו שכן השיבו רב יצחק לרבי אלעזר לא שניתי לו כל עיקר: כחל מניקה. שהיתה מניקה ויש בדדיה חלב כנוס הרבה: ומתוך פלפולו של רבי חייא. שהוא מחודד מאד ומבין מעצמו וכסבור שתלמידיו מחודדין כמותו כשחזר ושנאה לפני ר' חייא שנה לו סתם וסבור שיבין רב שאין אסור אלא מניקה ולא הבין: תכלא. שכול קובר את בניו: מרא דעובדא. זהיר במעשים טובים: לא אכלי כחלי. לגמרי אפילו צלי ואפילו קרעו: במאי טויתינהו. היכן הוו לך שם עצים: בפורצני. חרצנים שאצל היקבים והבערתים: לאחר שנים עשר חדש הוה. ותנן במס' ע''ז (דף לד.) לחים אסורין יבשין מותרין ואלו הם לחים כל שנים עשר חדש: דקדחו בהו חילפי. גדלו בהם מחמת שנרקבו ונעשו עפר: חילפי. אורטיי''ש והואיל ומתקלקלין ונרקבין ולא נטלו משם ש''מ אינו חושש: פטור מן התפילין. מפני שצריך לחלצן תדיר: דלא הוה רמי חוטי. לא הטיל ציצית לטליתו:

דאין החלב בעינה עוד בכחל כמו שהיה קודם ואע''פ שנפלט וחוזר ונבלע תוך הכחל לא גזרו בו חכמים כיון שאין שם בשר אחר ולא נשתנה טעמו של כחל מפני בליעה זו ולא אתי למיכל בשר בחלב ובדיעבד שרי אפילו לא קרעו כלל ואין חילוק בין צלי לקדרה בלא בשר דאין בו שום טעם להקל בצלי יותר דבצלי נמי נוטף החלב ונופל על הכחל מבחוץ וחוזר ונבלע ולא שייך כבולעו כך פולטו אלא בדם אבל טיפת חלב שנפלה על חתיכת צלי לא כמו בשמנונית דנבלה דאפילו צלי אינו חוזר ופולט שמנונית שבלע והכי פירושו הכחל קורעו ומוציא את חלבו פירוש שתי וערב וטחו בכותל כדמפרש בגמרא דמוקי ליה רבי אלעזר לקדרה והיינו עם בשר כדפרישית ומוקי לה הכי משום דמתניתין סתמא קתני משמע שבא להתיר בכל ענין בשול לא קרעו פירוש לא עשה דין קריעה שלא קרעו שתי וערב וטחו בכותל אלא קריעה קצת אינו עובר עליו אמר רב אינו עובר עליו ומותר כיון דקרעו קצת אבל אם לא קרעו כלל. ובשלו בהדי בשר אסור מדרבנן כדאמרינן בפ' גיד הנשה (לעיל דף צז:) כחל בס' דחלב שחוטה אסור מדרבנן כיצד קורעו אמתניתין קאי אמר ליה ר' אלעזר קרע לי ואנא איכול פי' קרע לי קריעה קצת ואנא איכול בקדרה בלא בשר מאי קמ''ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדרה בהדי בשר אמר להו רב נחמן זויקו לה כחלי פירוש בשלו לה בקדרה בלא בשר כחלי נפוחים כנודות פירוש שלא נקרעו שתי וערב אלא קריעה קצת מ''מ קרי זויקו לפי שלא נקרעו שתי וערב והא אנן תנן קורעו פירוש שתי וערב אבל קריעה קצת לא מהני ההוא לקדרה פירוש בהדי בשר והא קתני כחל שבשלו בחלבו מותר אלמא אפילו בקדרה בלא בשר אסור לכתחלה לבשל דבלא בשר מיירי מדקתני שבשלו בחלבו דמשמע דליכא איסורא אלא איהו גופיה ורב נחמן מתיר לכתחלה כו' והוה מצי לשנויי דמיירי בשלא קרעו כלל אלא דעדיפא משני וא''ת היכי מייתי סייעתא מהך ברייתא ללישנא קמא דרב והא רב איירי אפילו בקדרה בהדי בשר וברייתא איירי בקדרה בלא בשר כדפרישית ויש לומר משום דלישנא בתרא דרב קאמר אינו עובר עליו ואסור בין בהדי בשר בין בלא בשר והך ברייתא שריא מיהא בלא בשר ומשום דפליגא אלישנא בתרא קאמר תניא כלישנא קמא והשתא רב נחמן כלישנא קמא דתניא כוותיה והילכתא כוותיה ולמאי דפרישית דמתניתין איירי נמי בקדרה בהדי בשר משום דקתני סתמא א''כ רישא דברייתא דקתני נמי הכחל קורעו ומוציא את חלבו הוי נמי אפילו בהדי בשר ולא הוי דומיא דלב קורעו לא קרעו קורעו לאחר בישולו דלא איירי בהדי בשר דאי בהדי בשר נעשה הבשר נבלה וחוזר ואוסר את הלב דטעם דלב דשיע לא קאי לפי המסקנא דפסחים (דף עד:) לפירוש ר''ת: איכא תנא דאתנייה לרב כחל אחוייה ליה לרב יצחק בר אבודימי. וכן בפרק המוכר את הספינה (ב''ב דף פז.) איכא תנא דאתנייה לרב מידות אתוי ליה רב יצחק בר אבודימי והקשה רבינו שמואל דהא רב יצחק בר אבודימי היה רבו של רבא כדאמר בריש יבמות (דף ג.) ובריש פ' אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עו.) אמר רבא א''ל רב יצחק בר אבודימי אתיא הנה הנה וכו' ואיך יתכן דרב יצחק בר אבודימי שהיה רבו של רב שהיה חי עד רבא והלא ביום שמת רב יהודה שהיה תלמידו של רב נולד רבא וגרס התם רבינו שמואל איכא תנא דאתנייה רב מדות וקשה לר''ת דהכא בשמעתין אין שייך לומר כן דקאמר אני לא שניתי לו ומיהו יש לפרש לו כמו ממנו כמו (ב''מ דף לג.) תלמיד ורבו צריך לו אבל הא דקאמר ומתוך פלפולו של רבי חייא שנה לו כחל סתם לא אתי שפיר ואור''ת דשנים היו אחד היה בימי רבינו הקדוש דאמרינן פרק כירה (שבת דף מ:) דאמר רב יצחק בר אבודימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ואותו יכול להיות שהיה רבו של רב וקשה קצת דאם רב יצחק בר אבודימי דהמוכר את הספינה היה רבו של רב היכי קאמר לרבי אלעזר התם הא איתמר עלה אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן והלא ר' יוחנן שהיה רבו של ר' אבהו היה קורא לרב רבינו כדאמרינן באלו טרפות (לעיל דף נד): דאתנייה לרב כחל. פי' בקונטרס יש כאן מי ששנה לרב כחל שבשלו בלא קריעה אסור באכילה ולישנא בתרא דרב הוה שמיע ליה לר' אלעזר ונראה דלא קאי אהנהו לישני דלעיל אלא שמע שהיה רב אוסר כחל ואפילו בקריעת שתי וערב כדאמרינן בסמוך בסורא לא אכלי כחלי אע''ג דמתניתין שריא ליה בקריעה והיה תמיה ר''א והשיב לו רבי יצחק בר אבודימי דרב בקעה מצא וגדר בה גדר ורב יוסף קאמר דכחל מניקה שנה לו דאסור אפילו בקריעה ומתניתין כשאינה מניקה ור' חייא שנה לו כחל סתם והיה סבור שיבין רב מעצמו ולא הבין וטעה בדבריו והיה סבור שמכח שום ברייתא היה בא לחלוק על משנתנו לאסור כל כחל אפילו בקריעה ואנן דאכלינן כחלי אפילו של מניקה בקריעה סמכינן אלישנא דרב בקעה מצא ואין חילוק בין מניקה לשאינה מניקה וגם אעובדא דרבין ורב יצחק בר יוסף דאייתו קמייהו תבשיל דכחלי ואכל רב יצחק ומסתמא של מניקה היה מדלא רצה רבין לאכול ורב יצחק עיקר מדאמר אביי רבין תיכלא אמאי לא אכל וגם מעובדא דרמי בר תמרי דנקטינהו לכולהו כחלי ואפילו של מניקה ואכל:

חולין קי ע"א - טקסט הדף

דף קי - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד