חולין קיב ע"ב

וּמִשְׁפְּיֵיהּ
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא לְרַב אָשֵׁי וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל כִּכָּר שֶׁחָתַךְ עָלֶיהָ בָּשָׂר אָסוּר לְאׇכְלָהּ שָׁאנֵי הָתָם דְּאַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא פָּלֵיט
אָמַר רַב נַחְמָן דָּגִים וְעוֹפוֹת שֶׁמְּלָחָן זֶה עִם זֶה אֲסוּרִין הֵיכִי דָמֵי אִי בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְנוּקָּב אֲפִילּוּ עוֹפוֹת וְעוֹפוֹת נָמֵי אֲסִירִי אִי בִּכְלִי מְנוּקָּב אֲפִילּוּ דָּגִים וְעוֹפוֹת נָמֵי שְׁרֵי
לְעוֹלָם בִּכְלִי מְנוּקָּב וְדָגִים מִשּׁוּם דִּרְפוּ קְרָמַיְיהוּ קָדְמִי וּפָלְטִי וְעוֹפוֹת קְמִיטִי בָּתַר דְּנָיְחִי דָּגִים פָּלְ(י)טִי עוֹפוֹת וַהֲדַר בָּלְעִי מִינֵּיהּ
רַב מָרִי בַּר רָחֵל אִימְּלַח לֵיהּ בְּשַׂר שְׁחוּטָה בַּהֲדֵי בְּשַׂר טְרֵפָה אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא
אֲמַר לֵיהּ הַטְּמֵאִים לֶאֱסוֹר צִירָן וְרוֹטְבָן וְקֵיפֶה שֶׁלָּהֶן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיב - ב

אמר ליה רב אחא בריה דרב איקא לרב אשי: ומי אמר שמואל הכי?

והאמר שמואל: ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה!?

אמר לו רב אשי: שאני התם, בככר שחתך עליה בשר בסכין, דאגב דוחקא דסכינא פליט הבשר מהדם שנשאר בלוע בו.

אמר רב נחמן: דגים ועופות שמלחן זה עם זה - אסורין הדגים, מפני שהדם היוצא מהעופות נבלע בדגים, וכל שכן אם מלח את העופות עם מין בשר אחר.

והוינן בה: היכי דמי? אי מלחם יחד בכלי שאינו מנוקב, ונאסרים כל הדברים האחרים מחמת שבולעים מהדם היוצא מהעופות, אם כן, אפילו עופות ועופות נמי אסירי. מפני שדם שיצא מעוף זה נבלע בעוף השני.

אי בכלי מנוקב, אפילו דגים ועופות נמי שרי, שהרי הדם זב למטה.

ומשנינן: לעולם בכלי מנוקב. ושונים דגים - משום דרפו קרמייהו, שהקרום [העור העוטף את גופם הוא רך], ולכן קדמי ופלטי. ואילו עופות קמיטי, אינם ממהרים לפלוט את דמם, ולכן נאסרים הדגים, כי בתר דניחי דגים מפליטתם אז עדיין פליטי עופות, והדר, ואז, כיון שהדגים כבר אינם עסוקים בפליטת דמם, בלעי מיניה, מדם העופות. אבל בשר בהמה הנמלח עם עופות אינו נאסר כי הוא טרוד לפלוט כל משך הזמן שפולטים העופות, וכל זמן שפולט אינו בולע.

רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טרפה. ולמרות שמלח כדרך מליחה בכלי מנוקב, הסתפק האם גם כאן אומרים שכל זמן שפולט אינו בולע, ולא איכפת לנו שזב הדם של הטרפה על בשר השחוטה, או שמא זה שונה.

אתא לקמיה דרבא.

אמר ליה: מהפסוק שכתוב "הטמאים" - דורשים לאסור צירן, ורוטבן, וקיפה שלהן. והיינו, שאמנם דם הטרפה אינו נבלע בבשר השחוטה כיון שבשר השחוטה טרוד כמו הטרפה בפליטת הדם ואינו בולע בשעה שטרוד לפלוט, אך בנוסף לדם יוצא גם ציר מהטריפה, והוא נוח להבלע יותר מהדם, והוא נבלע בבשר הכשרה אפילו בזמן שהוא טרוד לפלוט את הדם.

ובאופן זה הדם היוצא מחתיכת הבשר הנצלית נגרר למלח בשולי הכלי, ואילו השומן היוצא מחתיכת הבשר צף מעליו, ומשפייה [ומטהו] את הכלי בנחת, לעבר כלי אחר שמתחתיו, ומערה בזהירות את השמנונית אל הכלי האחר, מבלי שיתערב בה הדם שבשולי הכלי.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא לרב אשי בשאלה על דברי רב נחמן בשם שמואל כי לאחר שכלה מראה האדמומית מן הבשר מותר להניח כלי מתחתיו לאסוף את שומניו: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל כי ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה, הרי משמע שאף שלאחר שכבר נצלה הבשר עדיין יש בו דם! השיב לו רב אשי: אכן משעה שנצלה הבשר ואין ניכר עוד מראה אדמומית בנוזל היוצא ממנו — אין אותו נוזל דם אסור. ואולם שאני התם [שונה שם, בחיתוך בשר בסכין], משום דאגב דוחקא דסכינא, פליט [שמתוך דוחק, לחץ הסכין, הבשר פולט דם ממש].

א ועוד בהלכות אלה, אמר רב נחמן: דגים ועופות שמלחן זה עם זה — הדגים אסורין באכילה, מפני דם העופות שנבלע בהם. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי [אם] הם מונחים בכלי שאינו מנוקב, שאין לדם היוצא מהעופות אפשרות לזוב אל מחוץ לכלי — לא רק בדגים ועופות, אלא אפילו עופות ועופות נמי אסירי [גם כן אסורים], שהרי הדם היוצא מעוף אחד נבלע בעוף האחר! ואי [אם] מדובר בכלי מנוקב ויש אפשרות לדם לזוב החוצה — אפילו דגים ועופות נמי שרי [גם כן מותר]!

ומשיבים: לעולם מדובר בכלי מנוקב, ולכן דווקא הדגים אסורים משום דרפו קרמייהו [שרפוי הוא הקרום שלהם] שאין להם עור קשה, ולכך כשהם מומלחים הריהם קדמי ופלטי [מקדימים ופולטים], את דמם, ואילו העופות הינם קמיטי [נוקשים], ואין הם ממהרים לפלוט דם. וכך קורה, כי בתר דניחי [אחרי שנחים, מסיימים] הדגים מלפלוט את דמם, פליטי [פולטים] העופות את דמם, והדר בלעי מיניה [וחוזרים הדגים ובולעים ממנו, מדם העופות]. ולכן בעופות ועופות אינם נאסרים כיון שכל העופות פולטים דמם בזמן אחד.

ומסופר כי רב מרי בר רחל אימלח ליה [נמלח לו] בכלי מנוקב כדרך מליחת הבשר, בשר שחוטה בהדי [יחד עם] בשר טרפה, אתא לקמיה [בא לפני] רבא לשאול בדינו של בשר השחוטה. שכן יש מקום לומר שמאחר וחתיכת הבשר הכשירה היתה עסוקה בפליטת דמה על ידי המליחה, לא בלעה באותה עת מבשר הטריפה, ולא נאסרה על ידה.

אמר ליה [לו] רבא: מה שנאמר בפרשת מאכלות אסורות "אלה הטמאים לכם" (ויקרא יא, לא), ובצורת ריבוי בה"א הידיעה ("הטמאים") — הרי זה בא לאסור באכילה לא רק את בשרם של אלה, אלא אף את צירן והציר (שיוצא מהם על ידי המלח), ורוטבן ואת המרק שלהם, וקיפה שלהן (תבלין שבקדירה). ומאחר וצירם אסור, נאסר גם הבשר השחוט שנמלח אתם. שכן נבלע הציר בבשר, אף שהבשר פולט באותה עת את דמו. שהרי הציר נוח להיבלע יותר מן הדם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Doing this will allow the blood dripping from the meat to stick to the salt on the sides of the vessel, while the fat will float to the top. And when emptying the receptacle, he should tilt it gently to pour the fat into another vessel without it mixing with the blood.

Rav Aḥa, son of Rav Ika, said to Rav Ashi: And did Shmuel really say this, that once the meat’s ruddiness has dissipated it is permitted to place a receptacle underneath it? But didn’t Shmuel say: It is prohibited to eat a loaf of bread upon which one cut roasted meat? Apparently he holds that meat contains blood even after it has finished roasting. Rav Ashi replied: Shmuel holds that the meat no longer emits blood after its ruddiness has dissipated. And as for his ruling with regard to a loaf of bread, it is different there, as due to the pressure of the knife the meat expels more blood.

§ Rav Naḥman says: If one salted fish and birds together, the fish are prohibited for consumption due to the blood they absorb from the birds. The Gemara asks: What are the circumstances of this ruling? If they were placed in an unperforated vessel, in which the blood emitted by the birds will pool, then even if one salted a bird and another bird together they should be prohibited, as the blood expelled from one bird will be absorbed by the other. And if the case involves a perforated vessel, out of which the blood can flow, then even if fish are salted with birds the fish should be permitted.

The Gemara answers: Actually, the ruling is referring to a perforated vessel. And the fish are prohibited because their skin is soft, and therefore when they are salted they expel their blood first, whereas the skin of birds is hard. After the fish finish expelling their blood, the birds continue to expel their blood, and then the fish absorb blood from them. If one salts two birds together, they expel their blood simultaneously, and neither will absorb blood from outside while expelling its own.

The Gemara relates: Meat of a slaughtered animal was salted for Rav Mari bar Raḥel together with prohibited meat of an animal that had a wound that would have caused it to die within twelve months [tereifa], in a perforated vessel, as meat is generally salted. He came before Rava to ask whether the kosher meat was prohibited, as perhaps it would not have absorbed flavor from the non-kosher meat while itself expelling blood.

Rava said to him: When the verse states, with regard to forbidden foods: “These are the unclean to you” (Leviticus 11:31), the added definite article serves to prohibit not only their flesh but also their juice emitted by salting, and their gravy, and their spices with which they are cooked. Even while the kosher meat is emitting its blood, it still absorbs the juices of the non-kosher meat, which are absorbed more easily than blood.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מי אמר שמואל הכי והאמר שמואל ככר שחתך. כלומר מי אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר (כלומר) [עד שיכלה וכו'] הא כלה אדמומית מניחין ומותר אע"ג דעדיין לא נצלה כל צרכו והאמר שמואל ככר שחתך עליה כו' והא הכא דגמר צלי הוא ואף על פי כן אסור:

אגב (חורפיה) [דוחקא] דסכינא פליט הדם:

הטמאין לרבות צירן. כלומר אלה הטמאין וגו' טמאים לא כתיב אלא הטמאים לרבות צירן וזהו ציר כשיוצא ממנו כשהוא מלוח:

רוטב. שומנא:

קיפא. כדמפרש בהעור והרוטב פירמא. [והוא] בשר מבושל יותר מדאי שאינו דומה שיהא בשר אעפ"כ טמא:

דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין. פרש"י ז"ל הדגים לבד אסורין משום דרפו קרמי' ובתר דניחי למפלט בלעי מעופות, ויש מרבותי' בעלי התוספ' ז"ל שאמרו דבין דגים בין עופות אסורין דבתר דניחי עופות פלטי דגים מאי דבלעי מעופות, ולישנא מסייע להו מדקאמר דגים ועופות שמלחן אסורין, ולפי פי' של רש"י ז"ל הל"ל דגים אסורין או דגים [ועופות] שמלחן זה עם זה אסורין, ומיהו לא מיחוור דא"כ דגים נמי אמאי אסורין יחזור וימלחם ויצא הדם הנבלע, וא"נ עופות שמלחן בכלי שאינו מנוקב דאמרי' בסמוך דאסרי אמאי יחזור וימלח ויחזרו להכשרן הראשון. וא"ת דלענין הכשר לא אמרינן דדם שנבלע שיצא ע"י מליחה, משום דחיישינן שמא נשתייר ממנו קצת שלא נפלט, זה אינו, דא"כ היאך נסמוך על מליחת בשר להכשרו, שמא לא נפלט הכל ונשאר קצתו, וא"ת התם שאני, דדם שלא פירש הוא, ודם האיברים שלא פירשו מותר, אבל זה שנבלע אחר שפירש ונאסר צריכין אנו לדעת בבירור שנפלט כולו. ג"ז אינו נראה, חדא דא"כ בשר לקדרה היכי שרינן על ידי מליחה שהרי אם נשאר בה חוטין שהדם שבתוכן אסור אפילו לא פירש, דדם מכונס הוא היכי שרינן, ושובר מפרקתה של בהמה שהדם אסור דדם שפירש הוא היכי שרינן במליחה, לגירסת רבותי' הגאונים ז"לא אלא שסומכין על החזקה וחזקה הדם היוצא ע"י מליחה בשיעור זמן מליחה נפלט כולו ואין נשאר ממנו בתוך הבשר כלל, אלא ודאי משמע מדאמרינן שהם אסורין, דלעולם דם הנבלע בחתיכה לאחר שגמרה פליטתה לגמרי או בדגים לאחר שגמרה פליטתן לגמרי אינו נפלט לעולם ע"יּ מלח, והלכך דגים אסורין, אבל עופות מותרין.
ומיהו לענין למלוח בשר שלא נמלח עם בשר שנמלח, איכא מאן דאמר דחתיכה שנמלחה ועמדה שיעור מליחה דהיינו שיעור מיל או יותר מותר למלוח עליה חתיכה אחרת, ואינו דומה לדגים ועופות, דטעמא דדגים משום דרפו קרמייהו ופולטין הן דמן וצירן לגמרי קודם גמר פליטת דם העופות, והלכך כיון דאין הדגים טרודין לפלוט כלל ואפילו ציר בולעים הן דם העופות ואינן פולטין, אבל בשר אע"פ שגמרה פליטת דמו עדיין הוא פולט ציר כיום תמים או יותר, ואיידי דטריד למפלט לא בלע, ואי נמי איידי דליט דם עצמו פולט הוא דם הנבלע בו, אבל לאחר יום א' שאינה פולטת אפילו ציר אם מלחו עליה חתיכה אחרת אסורה, דבולעת היא ואינה פולטת אחר שנחה מלפלוט דם עצמה או ציר.
ור"ת ז"ל התיר אפילו לאחר כמה ימים, משום דדם משרק שריק ולעולם אינו נבלע, ואם נבלע כמו שנבלע נפלט ואינו מתערב שם, [ו]דגים ועופות דאמר ר"נ שאסורין, היינו משום דרפו קרמייהו ובולעין הן בנקלה ובשרם רך ומתפשט הדם בתוכן ואינו נפלט אחר שנבלע משא"כ בבשר. ומיהו בשנמלח בכלי שאינו מנוקב דאמר דאסור, היינו טעמא משום דדם מקוי קוי ומתבשל הוא ומצטמק בתוך הבשר ולא שייך למימר ביה משרק שריק.
ומקצת רבותינו הצרפתים ז"ל אמרו דכל זמן שהבשר פתוח לפלוט דם, מותר לתת עליו בשר מליח מחדש אע"פ שתגמר פליטת הראשונה לגמרי מדם ומציר קודם שתשלם פליטת דם השני, דכיון שנתנו עליה קודם שנחה לגמרי לפלוט לא יתעכב בתוכה הדם שבולעת, וכן נותנין על השניה שלישית ועל השלישית רביעית וכן לעולם, דכל זמן שפתוח לפלוט בולע ופולט כל הנבלע בה, אבל אם לאחר שנחה מלפלוט נתנו עליה חתיכה אחרת אסורה, דלא אמרינן משרק שריק, וטעם דגים דאסרי לפיר' זה משום דרפו קרמייהו ונחו לפלוט כל הדם וכל הציר שלהן קודם שיתחילו העופות לפלוט כלל, והלכך כל מה שנבלע בהן לבסוף אינו נפלט.
וכתוב בספר התרומות כי לכל הפירושין אם בשר שנמלח עכשיו עם בשר שלא נמלח כלל, אותו שלא נמלח ימלחנו עכשיו ומותר, דכמ שפולט את דמו כך יפלוט הדם הנבלע בו, שאם אין אתה אומר כן היאך מולחין בשר על גבי בשר, שמא התחתון אינו פולט מה שבולע מן העליון, ולפי דבריו מה שאנו אוסרין בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב ואע"פ שעדיין פולט דם וציר, היינו טעמא לפי שהוא כבוש בתוך הדם הנפלט שהוא רותח וכבוש הרי הוא כמבושל, ודם שנתבשל בחתיכה אינו יוצא על ידי מליחה, ואפילו על ידי האור נמי נראה דאינו יוצא, דמסתרך הוא בתוך הבשר ואינו יוצא ממנו לעולם, ולא דמי למוליאתא דאמרינן כבולעו כך פולטו, דהתם האש שהוציאו מן המוליאתא והבליעו בעוף אינו מניחו להתפשט ולהסתרך בבשר אלא הוא שואבו ומוציאו לחוץ, אבל כאן שהוא מסתרך בבשר ע"י המלח אינו יוצא לעולם לא על ידי מלח ולא על ידי האש, והיינו דסתים ואמר דגים ועופות שמלחן אסורין, ואם היה אפשר להן לחזור ולהכשירן על ידי מליחה או ע"י צלי לא היה שותק ממנו, אלא לעולם אסור מן הטעם שאמרו כ"נ.

רב מרי בר רחל וכו' א"ל הטמאין לאסור צירן ורוטבן. פרש"י ז"ל דרב מרי קא מיבעי ליה אי אמרינן איידי דטריד למפלט דמא לא בלעי אפילו ציר כדאמרינן דלא בלע דמא או לא. ולכאורה הכי משמע מדאותבינן לרבא דאסר מברייתא דדג טהור שמלחו עם דג טמא, וסייעניה בסיפא דסיפא דקתני טמא מליח וטהור תפל אסור, ואין פירושו מחוור בעיני, דאם איתא, מאי קא מייתי ליה רבא ראיה מהטמא לאסור צירן, דרב מרי בר רחל נמי מפשט פשיטא ליה דאסור, ונ"ל דרב מרי בר רחל הא מספקא ליה אי [לא] מפליט מלח אלא דם לחודיה, ופשיט ליה דפליט ציר, מדקתני לרבות צירן ורוטבן, וציר (מאי היינו) [היינו מאי] דנפיק על ידי מלח ורוטב מאי דנפיק על ידי אש, ופשיטא ליה דבשר זה שמלח עמו אסור משום דבלע הציר. ואקשינן ולימא מדשמואל דאלמא מלח מפלט כצלי, וא"ל אי מדשמואל הוה אמינא לענין דם מפני שהוא קל לפלט וה"ל חם ואוסר, אבל ציר אינו נפלט ע"י מלח, ומכלל דברי רבא שמעינן תרתי, חדא מלח מפליט ציר, ומדאסר בשר שחוטה שמעינן מינה נמי דלא אמרינן איידי דטרידי למפלט לא בלעי אפילו ציר, כן נ"ל.

אמר שמואל דגים ועופות שמלחין זה עם זה ופרישנא טעמא משום דדגים רפו קרמייהו ופלטו לאלתר ועופות קמיטי וכי נייח דגים מלפלוט אפי' ציר פלטי עופות דמא דידהו ובלעי דגים ולרבותא נקטי' עופות וכ"ש דגים ובהמה ואפי' גדי ומסתבר' דמסתמ' קאמר בכל דגים ואפי' הם גדולים ומיהו עוף ובהמה דינם כמו עופות ועופו' ודוקא נקט דגים דבדידהו בלחוד הוא דאיתיה להא טעמא וכן כתבו גדולי רבותי ז"ל וי"א שאף דדגים ועופו' הדגי' בלחוד אסורין משו' דבלעי מאי דפלטי עופות כדמפרש ואזיל אבל העופות מותרין ויש נותנין טעם משום דדם דבלעו דגים מן העופות תו לא פלטי ליה שאם לא כן נמלח אף הדגים ויהא מותרין ואין זה ראיה כי מה שאין אנו מתירין הדגים במליחה אחרת לפי שאין אנו סומכין במניחה אלא כשבא להפליט דם האיברים שלא פי' דמאי דלא מפליט במליחה בדוכתי' קאי. אבל דם שכבר פי' ויצא לאויר העולם ממקום ונאסר ונבלע במקום אחר אין אנו סומכין על המלח שיוציאנו כולו ולפיכך בשר תפל שנתנה עם בשר מליח וכאשר אין לו תקנה במליחה כדברי רבי' ברוך וזה נכון אבל יש לתת טעם להתיר העופות מפני שהעופות כל זמן שהם במליחתו אפילו לזמן מרובה הולכין ופולטין דם או ציר וכל כמה דפלטי' אפי' ציר לא בלע דם דשריק ולשון הגמרא נראה כדין זה דהא לא קאמר אלא דפלטי עופות ובלעי דגים ולא קאמר דהדרי דגים ופלטי ובלעי עופות והא דקאמר סתם אסורין סמך על עיקר טעמו וסתמא כפירושו וכן פסקו בספר המצות: וכן דעת רבינו ז"ל ורוב הפוסקי' ויש פסקו שהעופות אסורין אם לא סלקן משם תיכף מעבר זמן מליחתם המכשירם לקדירה ואינו נכון. ונראה מכאן שאסור להניח בשר שכבר נמלח ונח מפליטתו עם הבשר הנמלח ולא אמרי' כיון שכבר נח לגמרי ונסתם פיו תו לא פתח ליה ולא בלעו דהכא כבר פלטו ונחו הדגים לגמרי ואפ"ה הדרי ובלעי מאי דפלטי עופות ואין לנו שום ראיה לומר שאין זה אלא בדגים דוקא ותדע דלקמן הוי אסרינן לממלח שתי חתיכות ביחד דילמא קדמ' חדא לחברת' מינייהו וניחא ובלעה מדחבר' ולא שרינוהו אלא מטעמא כשהוא במליחתה פולטת ציר וטרידא ולא בלע דמא: וי"א דהא ודאי אסו' כיון שכבר נח הראשון אבל אם עדיין לא נח כשנתנו עמו בשר אחר למלוח אעפ"י שהראשון יש לו זמן מרובה שנמלח ואינו יודעי' שנח קודם שתגמור פליטת השני אפ"ה מותר דכיון דהשני עצמו פולט שוב אין הראשון נח מלפלוט עד שתגמור פליטת השני ולא אסרו כאן במשנתינו אלא משום דנחו דגים דגמרי מקמי דפלטי עופות וכן כתב בעל התרומות ז"ל ועוד אמר ר"י ז"ל כי כשמולחין חתיכות זא"ז ביחד אע"פ ששהתה ראשונה כשיעור מליח' יותר ונסתמה מלפלוט דם מ"מ פתוח' היא עדיין יום או יומים לפלוט ציר וכל זמן שפולטת ציר אינה בולעת דם ולפיכך מותר ויש מרבותי' ז"ל בעלי החדושי' שחוששין להחמיר בזה שלא למלוח ולצרף חתיכות ביחד במליחה אלא בעוד שאנו רואין שהראשונה עסוקה לפלוט דם דשמא נחה אפילו מציר ובלע' מאידך וכבר כתבנו דכל דבלע' דם בעלמא אין לו תקנה בשום מליחה אעפ"י שהיתה טפילה וראוי להחמיר ובשר שנמלח ועומד כן במלחו שלא הודח עד לאחר שפלט כל צירו ודמו אמרו בשם הרב רבינו יונה ז"ל שצריך קליפה מפני שהדם שהיה על פניו מחמת המליחה חזר ונבלע בו כשנח לגמרי ושוב אינו יוצא ממנו ומיהו בקליפה סגי' דדם כזה מישרק שריק ואינו נבלע יותר מכדי קליפה וכתב כי שיעור פליטת צירו עד י"ב שעות ולפ"ז אין להניח בשר במלח יותר מי"ב שעות ואין זה כדברי הר"י ז"ל שכתבנו לעיל ונראה שאין לשיעור זה זמן קצוב והכל לפי מה שהוא יש ששוהא זמן מועט ויש ששוהא זמן גדול וי"א שאפילו שהה זמן מרובה אחר שנח וגם שנפל בגיגית ונשרה בעצמו דיו בהדחה כי לאחר ששהא שיעור מליחה ועשה המלח כחו שוב אין בו כח לחמם ולדון אותו כרותח שלא אמרו מליח כרותח אף באינו נאכל מחמת מלחו אלא במה שמבליע תוך שיעור מליחתו שעדיין כחו קיים וכן אמרו שאירע מעשה בבית רש"י ז"ל על בשר ששהא שיעור מליחה ונפל בגיגית קודם הדחה ונשר' שם כל הלילה והתירו בהדחה: ותדע שהרי הבשר צריך הדחה יפה לאחר מליחה ולמה אין אנו חוששין שבשעת הדחה יחזור דם שעל פניו ויבלע בו דהא מליח כרותח ויהא צריך במים ס' כנגד כל הבשר אלא ודאי שאין נידון כרותח באותה שעה וכן נראין הדברים: וכן כתוב בספר המצות ובתוספ' ומיהו לכתחלה ראוי להחמיר שלא להניח הבשר המליח מלהדיחו לאחר שאנו רואין שנח לפלוט ואפי' תוך זמן מועט אא"כ הוא תלוי בענין שא"א שיבלע בו דמו ומיהו בדיעבד בהדחה סגיא ליה כל שעמד שלא בכלי מנוקב כדינו כשיעור מליחה דשוב אינו נידון כרותח אף לפר"ת ז"ל שהחמיר בפי' אינו נאכל מחמת מלחו וכל שנאסר ע"י מליחה בקליפה סגיא ליה ואפי כשהמלח כרותח אא"כ נשרו תוך שיעור מליחה בכלי שאינו מנוקב שא"א שע"י שריה נבלעו הדם בכלי: ודגים שצלאן עם העופות מותרין דכל שהוא ע"י האור כבולעו כך פולטו.

רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחיטה בהדי בשר נבילה אתא לקמיה דרבא פרש"י ז"ל דמסתפקי ליה דדילמא כל כמה דטריד למיפלט דם איבלע שמנונית או לא ורבא פשיט ליה מדתניא הטמאים לרבות צירם ופירש"י ז"ל וכיון דצירם אסור מן התורה נאסר הבשר דקים ליה לרבא דההיא לא נצרכה אלא להא גוונא שנמלחו עם הכשרים ולהאי פי' דרש"י ז"ל אותבינהו לרבא מדתני' דג טהור שמלחו עם דג טמא מותרין מאי לאו שניהם מלוחים כלומר אלמא כי טריד למפלט דם לא בלע אפי' שמנונית וזהו ראיה דרבא מה"ט הוא דהוי דאסור דקסבר דבלע שמנונית ואחרים פירשו דפשיטא ליה דאע"ג דטריד מלפלוט דם שפיר בלע שמנונית שהוא דבר רך אלא דמספקא ליה אם יש כח במלח להפליט שמנונית כמו דם או לא ומייתי ליה רבא מדתניא לאסור צירם ומסתמא ציר היוצא מדבר חי אינו נפלט אלא ע"י מליחה והדר אותבי' לכולהו. למימרא דאע"ג דהמלח מוציא שמנונית מ"מ כיון ששניהם מלוחים איידי דטריד לפלוט דם לא בלע שמנונית נמי ודחינן לה דהב"ע כשטהור מליח וטמא תפל והפי' הזה יותר נכון וכן הוא בתו' ובחידושין. הא דפשיט רבא מן הטמאי' לרבות צירם וכו' אע"ג דההיא בשרצים כתיב ודלמא שאני שרצים שהם מטמאין בכעדשה הא התם איכא קרא דדריש מינה לציר של נבילה ולהכי לא דייק הכא בין שרצים לנבילה ודכוותי' בסוגיא דתלמודא וכתבו בתו' בשם ר"י ז"ל כי בודאי ממשרת אנו למדין לטעם כעיקר בכל התורה במס' פסחי' והוצרך כאן לרוטבן וקיפה שלהן להשמיענו דמיחוי כממש: ואם המחה את השרץ וגמעו שחייב על השתי' כאכילה ובפ' העור והרוטב מביאו על הממחה את חלב וגמעו ודבר זה לא הייתי למד מציר בהקפהו ואכלו וציר ורוטב וקיפה מתרבין ברבוי אחד כי שקולין הם ע"כ כתוב בס' המצות ואנן הא כתיבנא בפ' גיד הנשה שדעתינו כפרש"י ז"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא ומיהו הא ברייתא. דברי הכל היא דהם רבא מייתי ליה הכא ואיהו סבר לה דטעם כעיקר לאו דאורייתא כדכתיבנא התם וכדמוכח בפרקין ולעולם לא הביאו ראיה בשום מקום מן הברייתא הזאת לטעם כעיקר לא בפסחים ולא בשום מקום וטעם הדבר משום דכל שהטעם עומד בעצמו שלא נבלע לכ"ע אסור ולא נחלקו בשום מקום ע"ז אלא כשנבלע הטעם בדבר אחר כההי' דמשרת וגיעולי א"ה ובשר בחלב ובשר חטאת וזה ברור:

מה שהתרנו במליחת הרבה חתיכות זו על גב זו דוקא בשר בבשר אפי' בשר בהמה גסה שפליטתה קשה ובעלת המתינות בבשר הדקה שפליטתה קלה ומהירה ואפי' בהמה עם העוף שאי אפשר אף לבשר העוף לגמור פליטת צירו קודם שיתחיל הבשר האחר לפלוט את דמו אבל הדגים שרצה למלחן אסור למלחן עם הבשר אפי' בבת אחת ואפי' בבשר עוף ואם עשה כן הדגים אסורים מתוך שקרום הדג רך ורפה ושאין להם דם וציר אלא מעט כבר גמרה פליטתם אפי' פליטת צירה קודם שתגמר אף פליטת הדם שבשאר הבשר וחוזרין הדגים ובולעין מפליטת דם הבשר:

שמא תאמר לדעת חכמי הצרפתים שאמרת שכל שהשניה משגת את הראשונה בפליטה היא מונעתה מלהסגר פתחיה עד שתכלה פליטה השניה הרי מ"מ התחילה חתיכת הבשר לפלוט עד שלא כלתה פליטת הדג ואחר שכן לדעתם הרי אין פתחי עור הדג נסגרים עד שתכלה פליטת הבשר יפה אתה אומר אלא שהם מפרשים לפי שיטתם שהדגים כלתה פליטתם קודם שהתחיל העוף לפלוט כלל והדברים זרים מעט אלא שלשון התלמוד מסייעם שאמר בתר דניחי דגים פלטי עופות:

מה שאמרנו בענין זה שהדגים אסורים יש מי שאומר שאף העופות אסורים מפני שאחר כן הדגים פולטים והבשר בולע והלשון מסייעם שאלו לא נאמר אלא על הדגים היה לו לומר דגים שמלחן עם העופות אסורים מדקאמר דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין משמע אכלהו קאי וכן שכששאלו אי בכלי שאינו מנוקב אפי' עופות ועופות נמי היה לו לומר אפי' עופות נמי כלומר ולמה דגים לחודייהו ומ"מ נראה שכל שתים עשרה שעות אין אומרין כן כל זמן שיהא הבשר טריד לפלוט אפי' ציר אינו בולע ומתוך שאין אדם מצוי להשהות בשר במלח עד שלא יפלוט אפי' צירו כל שכן עופות פרשו גדולי הרבנים אסורים על הדגים לבד:

בד"ה דגים ועופות שמלחן כו' וכן נראה דאין העופות כו' עכ"ל מהרש"ל מחק מלת וכן דאין לו משמעות כאן לכאורה ונראה ליישבו שכתבו בתחלה דהאי איסורין דנקט קאי לדגים לחוד כפרש"י והר"ש הקשה לפרש"י דא"כ כו' ומתוך אותה קושיא פי' דאסורין קאי גם לעופות כמ"ש הרא"ש וע"ז כתבו די"ל לקושייתו דא"כ הוה משמע כו' וכן נראה כפרש"י דאין העופות נאסרים כו' אפי' לאותו פי' כו' וק"ל:

בד"ה ודגים משום דרפו כו' אחר פליטת דמן ומה שנמצא בגומות ציר הוא ולא דם אבל בדגים כו' עכ"ל ממלת ומה כו' עד מלת אבל כו' ברא"ש אינו כנראה מדבריהם דלא באו כאן ליישב אלא עיקר קושייתם דאין לאסור התחתונה שנמלחה בתחלה מחמת פליטת הבאה אחריה ולא באו ליישב כאן קושייתם משום איסור ציר בגומות אלא אחר כך שכתבו וא"ת נהי דלפי כו' מ"מ נאסור מחמת דם כו' שנמחה בציר שבגומות כו' ויש ליישב כל זה בכאן משום דלטעמא שכתבו לעיל דשריק לא מסיק אדעתייהו דאיכא ציר של היתר אחר פליטת הדם י"ל מה שנמצא בגומות ציר של היתר הוא ולא דם ושוב הקשו אחר כך וא"ת נהי דלפי כו' מ"מ נאסר מחמת דם הבלוע במלח כו' שהוא נמחה בציר של היתר שבגומות כו' וק"ל:

בא"ד א"נ י"ל שהמלח שעל הבשר מעכב הדם כו' עכ"ל פי' כמ"ש לקמן דצ"ל שהדם שבמלח מתייבש בו ואין בו כח ליבלע בבשר כו' כמו שפירש גבי אותן גומות כו' והיינו תירוץ אי נמי יש לומר כו' שכתבו כאן אלא שקצרו כאן דבריהם לסמוך אדבריהם המפורשים יותר לקמן ודו"ק:

תוס' ד"ה דגים ועופות שמלחן וכו' וכן נראה נראה דאין העופות נאסרין מהדגים וכו' ונאמר שגם מן הדם שנבלע בדגים וכו' הכל בלשון קושיא אע"פ שכולן אין פולטין וכו'. ר"ל וכ"ת אם כן הוא שהדם הנבלע בדגים חוזר ונפלט א"כ יחזרו הדגים להיותם מותרים לכך קאמר שכולן אין פולטין פי' אין פולטין כל הדם שבלעו אלא מקצתו לכך נשארין הן באיסורן ואוסרים גם העופות באותו מקצת דם שפולטין דמ"מ אין סברא לאסור העופות וכו' לשון תירוץ הוא ר"ל אפי' לאותו פירוש דבכל איסורין אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אפ"ה אין סברא לאסור העופות כי אותו מקצת דם דחוזר ופולט מהדגים הוא שריק ואינו חוזר ונבלע בעופות כ"א הציר של הדגים לחוד שהיא של היתר כיון שאין הולך ומתפשט כמה מן האיסור שהוא הדם ומ"ש לפי' ר' אפרים שס"ל דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה כ"א בבשר בחלב וק"ל ועיין באשר"י ותמצא כונת התוס' מבואר כמו שכתבתי:

ד"ה דגים רפו קרמייהו וכו'. ופשטיה דאלא ל"ש משמע שאע"פ שהתחתון פולט תחלה וכו' כצ"ל. דמעשים בכל יום שמוציאין גומות בחתיכות התחתונות וכו' כצ"ל ומיהו עדיין י"ל טעם אחר דכל זמן שהבשר טרוד לפלוט ציר אינו בולע דם וכו'. ר"ל ולכך א"צ להמתין כלל עד שיכלה פליטת העליונה כי אין התחתונה בולעת כלל מהעליונות מה שאין כן לשני טעמים הראשונים דבולעת אלא שחוזרת ופולטת:

ד"ה וקיפה שלהן וכו' ומיהו לא הוה לו לומר הנקפה. ר"ל משום דהא אתא לאשמועינן דשתייה הוי כאכילה וכשנקפה לא הוי שתייה כי אם אכילה וק"ל:

תוס' בד"ה דגים משום כו' מלא מיץ מן המליח כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה שאני התם כו' כשתעלה תמרתו כו'. דאותו תירוץ נשאר בשמואל דאל"כ מנא ידעינן אימתי כלה מראה אדמומית שבו ורב אשי פליג אשמואל דאימתי נדע מתי כלה דדלמא תתאה מטי כו' אלא ע"י תרתי גללא דמלחא יש תיקון אף בלא כלה הדם שטבעו שהדם נגרר לשולים אצל המלח ולזה מקשה דשמואל דא"צ אליביה (בי דוגי) [גללא דמלחא] אדשמואל ואע"ג דרב אשי פליג אשמואל אפ"ה פריך לרב אשי הא דשמואל אדשמואל כן היא ריהטא דשמעתין אליבא דרש"י אבל הפוסקים לא פירשו כן עיין בב"י:

ברש"י בד"ה אפילו עופות כו' . עיין בזה בהג"א:

בתוס' בד"ה דגים ועופות כו' והקשה ר"ש כו'. לפירוש ר"י מאורלינ"ש בדבור הסמוך לק"מ דצ"ל פליטת הדגים נגמר קודם התחלת העופות וק"ל (*ט):

בא"ד ונראה דאין העופות נאסרין כו' ונאמר כו'. מבואר יותר באשר"י וכשתעיין לעיל בגדי שצלאו בחלבו (חולין דף צ"ו ע"ב) בתוס' בד"ה אפילו מריש אזנו ובאשר"י שם וק"ל. וא"ל אף דבציר לחוד לא סגי [והוצרכו שגם מן הדם כו'] משום דאין הנאסר כו' מ"מ בדם לחוד לסגי [ולמה הוצרכו לכתוב אפילו לאותו פי' כו'] וליהוי ציר מותר [כרבינו אפרים] סוף סוף מן הדם שנבלע בדגים מוליכין עמהם דציר נוח ליבלע אף שטרוד לפלוט כדבסמוך בציר טריפה ויאסור העופות מן הדם י"ל דכבכ"פ ואגב דפליט דם דידיה פלט דם שבלע אבל הציר אינו פולט וא"כ נאסרו מן הציר דנעשה נבילה ומ"מ אין קרוי זה אין הנאסר כו' ולדמותו לאלו אם לא הבליע [דם] בתחלה בעופות (*י) וק"ל. ול"ד לדגים שנאסרין משום דאף שפלטו מקצת דם מ"מ לא פלט כולו ה"נ בעופות דעופות כיון שלא כלה פליטתן עדיין ודאי פולטין כל דם שבלעו משא"כ דגים שכבר נחו מפליטתן. גם אינו דומה [הך דדגים] לכל בשר דעלמא שמוליך הציר וגם דם מזה לזה לפום הך דאמר כו' דמ"ש ואף שמה שהציר אינו יוצא אין בו חשש דציר גופא דהיתירא הוא סוף סוף דם נשאר בו דז"א דכבכ"פ ואפילו לאחר שיעור פליטתן כשמונחות יחד הוא מעשים בכל יום אין בזה חשש למה שמסקו התוס' כאן דדמא משריק שריק ואפילו לאחר שנחו מפליטתן או מטעם שמושך ציר [הרבה] או מטעם ר"י דאורלינ"ש [והם הג' תירוצים שבדבור הסמוך]. וא"ל כמו דנאסרין העופות בה"א זו אף שהדם חוזר ופולט ה"נ יאסרו הדגים מתחלה אף שחוזר ופולט כל הדם שבלע מן העופות [ולמה לי טעמא דרפו קרמייהו ונחו מפליטתן] דזה הבל שהעופות נאסרין השתא מכח הציר שנעשה נבילה כבר תוך הדגים מכח הדם שבלעו הדגים מהעופות דאין כח בהדגים לפלוט כל הדם כיון שכבר נחו מלפלוט לכך נעשו נבילה אבל אילו היה כל הדם חוזר ויוצא מהדגים לא היה נעשה נבילה מעולם דאין זה דומה לאפשר לסוחטו רק כמו כל בשר דעלמא אבל העופות אח"כ נאסרו מציר שנעשה נבילה כבר אף דהעופות פולטין כל הדם שבלעו [לכך הוצרכו לדם משריק שריק]. ובאשר"י כתב ובלעו העופות ממנה לאחר גמר פליטתן כו'. ולפי"ז ל"ל איסורא דציר תיפוק ליה משום דם לחודיה ואולי פסיקא ליה כבכ"פ אף אחר גמר פליטה (*כ) כי היכי דאמרינן השתא לפי האמת מישריק שריק אף לאחר פליטה כמ"ש התוס' בסמוך תחלת דבור שאח"ז רק ס"ד דע"י הציר נבלע גם הדם ואף שהדם חוזר ויוצא אחר כך וכבכ"פ מ"מ הציר נשאר בו לזה כתבו דלא נכנס הדם בהן מעולם משום דמשריק שריק כו' וא"כ אין הנאסר כו'. וכתב לאחר פליטתן דקודם פסיקא ליה טפי דמישריק שריק ואינו נכנס אפילו ע"י ציר וכן משמע קצת מתוס' דלאחר פליטתן איירי ולהכי הוצרכו לסיים ובדגים דרפו כו' דלא שריק כו' דאי קודם פליטה תיפוק ליה בדגים שכבר פלטו כדקאמר תלמודא ואף דהוא עצמו מטעם דרפו קרמייהו [ולכך הוצרכו התוס' לחלק דדגים רפו קרמייהו] מ"מ ל"ל סיומא זו [דהוזכר בתלמודא בהדיא דבדגים נחו מפליטתן משום דרפו] ודו"ק. ואם ר"ל אחר פליטתן דם אבל פולטין עדיין ציר וכיש מפרשים בסמוך א"כ היינו קודם פליטתן דמ"ש שעדיין פולט ציר או דם. ומהטור משמע בהדיא דנאסרו מכח הדם לא הציר כדמשמע לשונו גם הלא כבר פסק כרבינו אפרים דל"א חענ"נ א"כ ע"כ צ"ל משום דם וא"ש לפי"ז שכתב האשר"י אחר פליטתן [ושוב לא אמרינן כבכ"פ] אך הרא"ש כתב מיהו לפי טעם זה כו' [דאמרינן חענ"נ רק אין הנאסר כו' יש ליישב ולומר שגם מן הדם כו' יוצא קצת ונבלע כו' ע"ש] משמע דלפירוש הרר"א לא יתכן ודו"ק:
אף לי"מ דבסמוך בדבור שאח"ז שפליטת דם העופות מושכת אחר פליטת ציר דגים [והיאך כתבו שנפלט מקצת עם ציר הדגים כו'] היינו מה שפולט מחמת המליחה הראשונה אבל מ"מ בודאי יש עדיין ציר בדגים שנעשו נבילה אח"כ [ע"י בליעת דם העופות]:

בתוס' בד"ה ודגים כו' ופשטא דאלא ל"ש כו' וכן מפרש ר"ת כו'. בדפוס חדש השמיטו ושינו הלשון אבל גמרות ישנים נכונים ור"ל של"ת דתלמודא לא איירי בהכי במליחה זו אחר זו דדלמא אה"נ דלאו שפיר דמי ולא איירי רק בהא דלא חיישינן שמא פלט חד גיסא כו' ומולח בבת אחת הרבה חתיכות המונחין לפניו לזה הקשו ממנהג שלנו שמולחין כו' גם פשטא דאלא ל"ש משמע דשרי בכל ענין וכדמפרש ר"ת בהדיא אע"פ שהתחתון פלט תחלה כו':

בא"ד ושמא לא אמרינן מליח הרי הוא כרותח כו' . אקושית גומות דלא מצי שריק ובולע התחתונה לאחר פליטת דמה מדם פליטת העליונה של תוך זמן פליטה של העליונה לא מצי לתרוצי הך שינויא רק על קושיא זאת שאחר פליטת כל הדם והציר יבלע ממיחוי הדם שבציר תוך הגומות:

בא"ד ומ"מ בשר שבתוך הציר כו' אין להתיר מטעם זה כו'. [לומר] דמה שפולט לחוץ אינו בולע אגב טירדא ומה שאינו יוצא הוי דם אברים שלא פירש כיון שמונח בכלי שאינו מנוקב [אין לו כח לפלוט כו' ובולע. וא"ל] ל"ל בולע אף דאינו בולע תיפוק ליה שאין לו כח לפלוט וכשמבשלו אח"כ יוצא הדם לחוץ י"ל דאי מש"ה היה מועיל לו מליחה אחרת אח"כ בכלי מנוקב [והא דכתבו אין להתיר מטעם זה] אבל לטעמים הראשונים דחוזר ופולט מה שבלע פשיטא להו דאין להתיר זה בכשא"מ:
מעשה דרש"י לימא פשוט מותר דע"כ ציר אליביהו דהיתר מדלא חשו לבליעת ציר מחתיכה העליונה אחרי שגמרה תחתונה פליטת דמה וצירה:

רש"י (ברה"ע). כמו השופה יין לחבירו. כצ"ל:

תד"ה דגים (בסופו). ובדגים כו' הוא דאמר דלא שריק כו'. כצ"ל ומלת לעיל למחוק:

תד"ה ודגים. מלא מיץ מן המוהל שיצא מן הבשר. כצ"ל:

בא"ד ותדע שאותו המוחל הוא היתר שהרי מיד כששהה כו'. כצ"ל:

גמ' אר"נ דגים וכו'. ברי"ף והרא"ש הגי' ואר"נ א"ש:

שם לאסור צירן ורוטבן וכו'. ע"ל דף קכב ע"ב תוס' ד"ה למינהו ודף קכו ע"ב תוס' ד"ה בנבלתה:

בכלי שאינו מנוקב אפי' עופות ועופות נמי אסור. דעת רבינו פרץ דמייתי רא"ש דכי היכי דדגים אסירים כלו כך המולח בכלי שאינו מנוקב אסור כולו אפי' מה שחוץ לציר והרא"ש כ' כשל עוזר דגם הדגים אינם אסורים אלא כדי קליפה וצ"ל רבינו פרץ ס"ל כרמב"ן דציר הנוטפת על הדגים גרע ממליחה ואוסר הדגים כלו. אמנם קצת תימה להרא"ש הא לעיל ס"ל כרשב"ם דגים ועופות שניהם אסורים משום שמנונית דגים הנבלע בעופות ולא שריק ע"ש וא"כ אפי' אי הוה אמרינן דדגים אינם נאסרות אלא כ"ק מ"מ העופות הנאסרים ע"י שמנינות שנעשה נבלה מפעפע בכלו דוקא דם אינו מפעפע משא"כ שמנינות אוסר כל העוף דדוחק לומר דדגים ועופות שניהם עד ששומן שלהם הוא שומן כחוש זה דוחק נמצא אסורים דעופות היינו כלו וכיון דכייל דגים זע"ז אסורים ע"כ גם הדגים לגמרי אסורים כי היכי דאסורים אעופות קאי לאוסרם לגמרי ה"ה הדגים ומטעמו של רמב"ן שציר גרע ממלח. וא"כ יליף רבינו פרץ שוב דכלי שאינו מנוקב נמי כלו אסור אפי' מה שלמעלה מן הציר:

רב מרי בר רחל וכו' צירן ורוטבן וכו' כבר כתבתי במקום אחר די"ל דשקולים הם רוטב מחוי עם ציר קפוי וזה אסור מן התורה בין בשרצים בין בדגים ולא הוה אסמכתא. אך ציר צלול דהוה תרתי לריעותא שהיא דרך שתי' ולא אכילה וגם אינינו אלא זיעה זה היא מדרבנן בין בדגים בין בשרצים. ומשו"ה לעיל ע"ב גבי ציר שיעורו קרוב למאתיים דמיירי בצלול משני שאני ציר דזיעה בעלמא היא והכא מיירי מציר שנבלע בבשר כשר או בדגים טהורים והוה דאורייתא ושפיר מייתי מברייתא דדג טהור אהא דצירן ורוטבן ע"ש:

ועד"ז י"ל דמה שקשה כיון דמשמע רב מרי מספקא לי' אי נימא איידי דטריד למפלט לא בלע כפירש"י מאי פשיט לי' רבא מהטמאין לאסור צירן. ולהנ"ל י"ל עפ"י מ"ש רא"ש בשם רשב"ם דלכן אקילו בדם לומר איידי דטריד וכו' משום שהוא רק מדרבנן דם שמלחו ע"ש. והנה רב מרי הוה סבר דציר מותר עיקר קרא לרוטבן אך הכא בולע דם והדם אסור משום נבלה דהרי איסור נבלה קדים לאיסור דם טרם שפירש. ומספקא אי לא אמרינן איידי דטריד למיפלט אלא באיסור דם שמלחו דרבנן אבל הכא איכא בהאי דמא איסור נבלה לא אמרי איידי דטריד. או דלמא אפי' באיסור דאורייתא נמי אמרינן. והשיב לו רבא דל דם מהכא הא איכא איסור צירן ובציר לא אמרינן איידי דטריד וק"ל:

ומשפייה. כמו (ב''מ דף ס.) השופה יין לחבירו קולי''ר כלומר יערה השומן העליון בנחת מכלי אל כלי כדי שלא יתערב הדם בו וראיתי בהלכות גדולות דדוקא נקט תרי גללי כלומר מעט מלח אבל מלח הרבה פוסק כח הדם ועושהו כמים והוא נעכר ומתערב עם השומן: ומי אמר שמואל הכי. דלאחר שיכלה כל מראה אדמומית שבו מותר: והאמר שמואל כו'. והאי בשר כבר נצלה: שאני התם דאגב דוחקא דסכינא פליט. לעולם כשתעלה תמרתו אין הדם יוצא ממנו ע''י האור ושמנונית הוא ומותר אבל כשחותכו וכובש עליו את הסכין הוא דוחקו ואם נשאר בו דם דוחקו והוא יוצא: דגים ועופות. לאו דווקא עופות דכל שכן בשר אחר לפי שהוא קשה מבשר עופות: אסורין. [הדגים לבדן] שהדם יוצא מן הבשר ונבלע בדגים: אפילו עופות ועופות [נמי] אסירי. כדאמרינן לקמן (דף קיג.) אין מולחין בשר אלא על גבי כלי מנוקב לפי שהדם היוצא נשאר בכלי וחוזר ונבלע בבשר: אפילו עופות ודגים [נמי] שרי. שהרי הדם יוצא דמה לי דגים ומה לי שאר שתי חתיכות הנמלחות זו על גב זו שאע''ג שהדם יוצא מעליונה לתחתונה אין נאסרין אם הכלי מנוקב: לעולם בכלי מנוקב. והיינו טעמא דדגים אסורין: משום דדגים רפו קרמייהו. קרום שלהן רך: וקדמי ופלטי. ממהרין לפלוט ציר שלהן: ועופות קמיטי. צומתין אשטרינ''ט כלומר אין ממהרין לפלוט וכבר נחו הדגים מלפלוט ועדיין עופות פולטין הלכך בלעי דגים אבל בשר ובשר כמה שזה שוהה לפלוט כך זה שוהה לפלוט ושניהם פולטין יחד וכל זמן שהתחתון טרוד בפליטה אינו בולע: אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה. ובכלי מנוקב כמשפט המולחים בשר וקמיבעיא ליה מי אמרינן כי היכי דגבי דם לא חיישינן לדלמא פלט עליון ובלע תחתון דאמרינן כל זמן שטרודים בפליטה אינן בולעין ושניהם נחין יחד מפליטתן ה''נ לא שנא או לא: אמר ליה הטמאים. ה''א יתירא דגבי הטמאים לכם בכל השרץ (ויקרא יא): לאסור צירן ורוטבן וקיפה. פירמא בשר ותבלין הנקפה בשולי הקדירה וכיון דצירן אסור מיתסר הבשר השחוט מחמת ציר הטרפה שהוא נוח ליבלע מן הדם:

דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין. הדגים לבדן והקשה רבינו שמואל דא''כ הול''ל דגים שמלחן עם עופות אסורין וי''ל דא''כ הוה משמע אפילו העופות תפל והדגים מלוחים כמו דג טהור שמלחו עם דג טמא דבסמוך דמיירי בטהור מליח וטמא תפל וזה אינו כי בענין זה לא היו הדגים אסורין ונראה דאין העופות נאסרים מהדגים שנאסרו אפילו לאותו פירוש שבכל איסורין אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אם האיסור עצמו הולך ומתפשט ונאמר שגם מן הדם שנבלע בדגים נפלט מקצת עם ציר הדגים ונבלע בעופות אף על פי שכולה אין פולטין להיות מותרין על ידי כן כיון דכבר גמרו פליטתן דמ''מ אין סברא לאסור העופות דדם משרק שריק במליחה כמו בצליה ובדגים דרפו קרמייהו הוא דאמר לעיל דלא שריק דם עופות מינייהו: ודגים רפו קרמייהו ופלטי ועופות קמיטי. פירש בקונטרס אבל בשר ובשר כמו שזה שוהה לפלוט כך זה שוהה לפלוט ושניהם פולטין יחד וכל זמן שתחתון טרוד לפלוט אינו בולע וכמו כן פירש בסמוך (לקמן דף קיג.) גבי רב ששת דמלח גרמא גרמא דמסיק אלא לא שנא ופירש בקונטרס ל''ש ומותר דכל זמן שטרודים לפלוט אינן בולעים וכשנח זה כבר נח זה ולפירושו תימה כשמולחין הרבה חתיכות יחד זו אחר זו ומניחין שניה על הראשונה וכן שלישית וכן רביעית אפילו יש כמה חתיכות אע''פ שהראשונה גומרת פליטתה תחלה ופשטיה דאלא לא שנא (נמי) משמע (שמותר למלוח כל אחד ואחד בפני עצמו וכן מפרש ר''ת אלא לא שנא) שאע''פ שהתחתון פולט תחלה אינו נאסר ולמה מותר כיון שפליטת התחתון קודמת ונראה דהיינו טעמא משום דדם מישרק שריק במליחה כמו בצליה וכי היכי דשרי בצלי בשרא עלוי בשרא אפילו לכתחלה אע''פ שכלה תחלה פליטתה בצד התחתון של צד האש משום דמשרק שריק הוא הדין נמי במליחה דשרי כה''ג ודגים דוקא משום דרפו קרמייהו אסירי משום דרכיכי ונבלע הדם בתוכן ולא שריק מינייהו ומיהו היכא דאיכא גומות בצד עליון של תחתונות דלא מצי שריק קשה למה יהא מותרין דמעשים בכל יום שמוצאין גומות [בחתיכות] התחתונות מלאות ציר ונוהגין בדבר היתר וי''מ משום דפליטת ציר מושכת הרבה אחר פליטת הדם וכל זמן שמושך פליטת הציר פולטות מה שבולעות מן העליונות אחר פליטת דמן ומה שנמצא בגומות ציר הוא ולא דם אבל בדגים אין לומר כן לפי שפליטת דם העופות מושכת אחר פליטת ציר הדגים וה''ר יוסף מאורלינ''ש היה אומר לפי שפליטת הדגים נגמר קודם התחלת פליטת העופות לכך אינן פולטין עוד מה שבולעין מן העופות אבל בשר ובשר כיון שלא נגמר פליטת דם תחתון קודם התחלת בליעתה מן העליון אין דרך פליטתה נסתמת דהואיל ופתוח לפלוט לא יסתם עד גמר פליטת החתיכה שעליה וכן אם מלחו שלישית ונתנו על העליונות קודם גמר פליטתה התחתונה פולטת עד שתגמור השלישית פליטתה וכן לעולם כל מה שיתנו עליה תבלע ותפלוט כיון שלא נחה רגע אחת וא''ת נהי דלפי שני הטעמים האלו אין לאסור מחמת פליטת חתיכה העליונה מ''מ נאסור מחמת דם הבלוע במלח שבין חתיכה לחתיכה שנמחה בציר שבגומות אחר פליטת כל הדם והציר דבשלמא בכל חתיכה מלוחה דעלמא אין המלח שעליה אוסרה לפי שמועט הוא הדם הבלוע במלח ואינו יכול עוד לזוז משם כלל אבל כאן שנמחה המלח בציר שבגומא ונעשה צלול היה לו לדם זה לאסור כדי קליפה ושמא לא אמרינן מליח הרי הוא כרותח אלא בשעת פליטה אבל אחר גמר פליטה לא חשיב כרותח דפסק כח המלח מחמת שהפליט את הבשר ויוצא כח המלח עם הדם אי נמי י''ל שהמלח שעל הבשר מעכב הדם הזה מליכנס בבשר ולפי אותן השני טעמים שפירשתי דכל זמן שהתחתונה פולטת ציר בולעת ופולטת דם העליונות עם ציר שלה אז כל זמן שפתוחה לפלוט בולעת ופולטת צריך להמתין לתחתונה עד שתשהה העליונה שיעור צליה שעד אותה שעה אין התחתונה יוצאת מידי דמה ומיהו עדיין י''ל טעם אחר דכל זמן שהבשר טרוד לפלוט ציר אין בולע דם וזמן פליטת הציר אינו כלה כל כך מהרה ומכל מקום בשר שבתוך הציר כגון בכלי שאינו מנוקב אין להתיר מטעם זה דאין לו שם כח לפלוט מחמת שהוא שקוע בתוך הציר ובולע והיינו טעמא דשמואל דאמר לקמן (דף קיג.) אין מולחין אלא בכלי מנוקב דאע''ג דעדיין לא גמר הבשר פליטת דמו בולע כדפרישית והיכא דחציה של חתיכה בתוך הציר וחציה בחוץ מה שבתוכו אסור ומה שבחוץ מותר כדפרישית לעיל בפרק גיד הנשה (דף צו:) גבי גדי שצלאו בחלבו והיכא ששהה הבשר במלח כשיעור צליה על דף אחד ואח''כ הושם בגיגית ושהה שם כל הלילה ואחר כך נמצא הכלי מלא מיץ מן המליח שיצא מן הבשר אירע מעשה בביתו של רש''י והשיב דמאחר ששהה הבשר במלח כדי שיעור קודם שהושם בכלי אין המים הנמצאים בכלי מין דם אלא מוחל בעלמא וכן נראה ותדע שאותו המוחל הוא היתר מיד כששהה שיעור צליה הוא מותר להדיחו ולבשלו בקדרה אע''פ שלא נפלט ממנו המוחל היוצא אח''כ ואין לאסור נמי המוחל מחמת המלח שעל הבשר שנמחה בתוכו דאם מכח זה באנו לאסור בשר הנופל באותו מוחל לפי שיש בו רוב מלח שעל הבשר ואין נאכל מחמת מלחו ליחשב כרותח ואוסר את הבשר א''כ גם מטעם זה יאסר כל הבשר שבעולם כשמניחין אותו בתוך הכלי להדיחו שנמחה המלח שעל הבשר במים דמה לי מים מה לי מוחל כיון דשניהם של היתר. אלא צריך לומר שהדם שבמלח מתייבש בו ואין בו כח ליבלע בבשר אלא עומד במקומו אע''פ שנמחה בתוך אותו מוחל כמו שפי' גבי אותן גומות שבבשר דמה לי גומא מלאה ציר ומה לי כל הבשר בתוך הציר או מטעם שפסק כח המלח מחמת שהפליט הבשר ולא חשיב כרותח כדפרישית לעיל ומ''מ אין להקל שכבר נהגו העם איסור: הטמאים לאסור צירן. דרשה גמורה היא גבי שרצים ובהמה חוץ מגבי דגים כדפרישית בפרק גיד הנשה (לעיל דף צט:) גבי שאני ציר דזיעה בעלמא הוא: ורוטבן וקיפה שלהן. וא''ת ותיפוק ליה ממשרת ליתן טעם כעיקר דמשם אתה דן לכל התורה כדאיתא פרק אלו עוברין (פסחים ' דף מד:) וי''ל דעיקר דרשה לא איצטריך אלא לצירן ושאר הוו אסמכתא בעלמא כדאמר פרק אלו מציאות (ב''מ דף ל:) גבי והתעלמת דעיקר קרא לזקן ואינו לפי כבודו אי נמי איצטריך נמי לרוטבן וקיפה ואשמעינן דמחוי כממש אם המחה השרץ וגמעו דהוי כאכילה דס''ד דבשתיה לא מיחייב כיון דאכילה כתיבא ביה והכי איתא בהעור והרוטב (לקמן דף קכ.) דמייתי לה אהמחה את החלב וגמעו ואם תאמר אם כן היכי דריש מינה דצירן אסור כיון דאיצטריך להכי ויש לומר דשקולים הם ומציר גופיה לא הוה שמעינן דלהוי שתיה כאכילה דהוי מצינן לאוקומי כשהקפהו ואכלו: וקיפה שלהן. בהעור והרוטב (גז''ש) מפרש קיפה פירמא ופריך הוא עצמו ליטמא טומאת אוכלין אלא מאי קיפה תבלין והיה יכול להיות בין פירמא בין תבלין דאתא לאשמועינן דשתייתה כאכילתה וכן פירש בקונטרס פירמא בשר ותבלין הנקפה בשולי הקדרה ומיהו לא היה לו לומר הנקפה:

חולין קיב ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף קיב - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד