דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיג - ב

שמשמע דוקא כאן הוא שמפורש "גדי עזים",

הא כל מקום שנאמר "גדי" סתם - אפילו פרה ורחל במשמע!

ופרכינן: ולילף מיניה?

ומשנינן: כתיב עוד קרא אחרינא בענין ברכת יעקב ועשו "ואת עורות גדיי העזים", שמשמע דוקא כאן שמפורש "גדיי העזים", הא כל מקום שנאמר גדי סתם - אפילו פרה ורחל במשמע!

ופרכינן: ולילף מיניה?

ומשנינן: הוו להו אלו שתי הפסוקים - שני כתובין הבאין כאחד. וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.

ופרכינן: הניחא למאן דאמר אין מלמדין, אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר?

ומשנינן: תרי מיעוטי כתיבי. שהיה יכול לכתוב בשניהם "עזים" וכתיב "העזים" בה"א. וה"א המיותרת היא מיעוט, ללמדנו שרק שם גדי הוא גדי עזים, ולא בגדי האמור בבשר בחלב. [ועיין תוספות שהקשו מדוע צריך שתי מיעוטים].

אמר שמואל: גדי - לרבות את החלב, שאם בישל חלב בחָלָב עובר על אכילתו שני איסורים, משום חלב ומשום בשר בחלב.

גדי - לרבות את המתה. שאם בישל בשר נבילה בחלב [73] לוקה שתיים על אכילתו.

ובא הכתוב לומר שלמרות שאין איסור בשר בחלב יכול לחול על איסור נבילה, מחמת הכלל שאין איסור חל על איסור, בכל זאת ריבתה אותו התורה שיחול כאן.

גדי - לרבות את השליל, שגם בשרו אסור בבישול בחלב.

גדי - להוציא את הדם, שאינו נחשב בשר.

גדי - להוציא את השליא, שהיא השק העוטף את העובר, שאין איסור לבשלו בחלב.

גדי - להוציא את בשר הבהמה הטמאה, שאפילו בישלו בחלב טהורה אינו נאסר.

"בחלב אמו" - ולא בחלב זכר, אם קרה מקרה והיו לו דדים ובהם חלב מועט.

בחלב אמו - ולא בחלב שחוטה, שמשעה שנשחטה אין היא ראויה להיות "אמו", שאינה יכולה ללדת.

בחלב אמו - ולא בחלב טמאה. שאם בישל בשר בהמה טהורה בחלב טמאה אינו נאסר. שכך משמעות הפסוק - לא תבשל גדי בחלב של מי שנאסר בשרו לבשל בחלב. והרי מיעטנו את הבהמה הטמאה, שמותר לבשלה בחלב, ולכן אין איסור לבשל את הטהורה בחלב הטמאה.

ופרכינן: הא תלתא גדי כתיבי, ואילו אנן שיתא "גדי" דרשינן!?

ומשנינן: קסבר שמואל איסור חל על איסור.

ולכן, איסור חלב ובשר מתה מחד קרא נפקי. והיינו, מאותו "גדי" הראשון שנצרך להכתב לצורך עצם הדין.

דם נמי - לאו "גדי" הוא, ולא צריך פסוק למעט אותו.

ושליא נמי - פירשא בעלמא הוא, ואין צורך בפסוק למעט אותה.

פשו להו תרי "גדי", לאחר שאחד נצרך לעצם הדין.

חד - לרבות את השליל,

וחד - למעוטי בהמה טמאה.

ותמהינן: וכי סבר שמואל איסור חל על איסור?

והאמר שמואל משום רבי אלעזר: מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה? שנאמר במי שאוכל תרומה טהורה כשגופו טמא "ומתו בו כי יחללוהו" - פרט לזו, שמחוללת ועומדת! והיינו, שלא חל האיסור לאכול תרומה כשגופו טמא על איסור אכילת תרומה טמאה. רואים ששמואל סובר אין איסור חל איסור.

ומשנינן: אבעית אימא, בעלמא סובר שמואל איסור חל על איסור, ושאני התם דמיעט רחמנא "ומתו בו".

איבעית אימא, בעלמא קסבר שמואל אין איסור חל על איסור, ושאני הכא דרבי רחמנא "גדי".

ואיבעית אימא הא דידיה הא דרביה, והיינו רבי אלעזר, שאמר שמואל משמו שלומדים כל בהמה מ"גדי העזים".

בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב: המבשל בחלב גדי שלא הניקה עדיין - מהו? והיינו שעדיין לא הולידה ויש לה כבר חלב בדדיה סמוך לזמן שעומדת להמליט.

האם מדייקים מזה שכתוב "אמו" - שכבר היתה ראויה להיות אם. והיינו, שכבר הולידה, או לא מדייקים כך?

אמר ליה: מדאיצטריכא לשמואל למימר "בחלב אמו" ולא בחלב זכר, משמע שזכר הוא דלא אתי לכלל אם, אבל האי שלא היניקה, כיון דבא לכלל אם, אסור.

אתמר המבשל חלב בחלב.

נחלקו בדין זה רבי אמי ורבי אסי.

חד אמר לוקה, וחד אמר אינו לוקה.

וסברנו שעל האכילה הם חולקים, [74] וכשהתרו בו משום אכילת בשר בחלב. [ועיין ברש"י כיצד ידרשו את כל הפסוקים].

לימא בהא קמיפלגי?

דמאן דאמר לוקה קסבר - איסור חל על איסור, ולכן חל איסור בשר בחלב על איסור חלב.

ומאן דאמר אינו לוקה קסבר - אין איסור חל על איסור, ולא חל איסור בשר בחלב, [75] ועל איסור חלב לא התרו אותו.

ודחינן: לא. דכולי עלמא אין איסור חל על איסור. אאכילה דכולי עלמא לא פליגי דלא לקי משום בשר בחלב שהרי אין איסור חל על איסור. כי פליגי אבשול, שביחס לבישול, האיסור הוא רק משום בשר בחלב ולא משום חלב. שאין איסור לבשל חלב.

מאן דאמר לוקה, שהרי חד איסורא הוא. ואין כאן איסור חל על איסור.

ומאן דאמר אינו לוקה, סבר, להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון "בישול" וכפי שכתוב לא 'תבשל' גדי בחלב אמו. ודורשים מזה שכתוב ג' פעמים שאחד מהם בא לאיסור 'אכילת' בשר שהתבשל בחלב, לומר  לנו - כיון דעל אכילה לא לקי, אבישול נמי לא לקי.


הערות

[73] כתב הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט' הלכה ו' שהמבשל בשר נבילה בחלב, מקבל מלקות על הבישול. ואינו לוקה על אכילת הבשר שאין איסור בשר בחלב חל על הנבילה שאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף. והקשה הלחם משנה מדוע אין כאן איסור מוסיף שהרי עכשיו נוסף איסור הנאה, ומתרץ שבאיסור הנאה מבשר בחלב אין מלקות, ולכן אינו יכול להחשב 'מוסיף' לגבי איסור אכילה שיש בו מלקות. תירוץ נוסף כתב הרמב"ם עצמו בפירוש המשניות מסכת כריתות פרק ג' ומבאר שם נקודה נפלאה. שידוע שבשר בחלב דרך בישול אסור בהנאה, אולם אין פסוק מפורש לאסרו בהנאה ופסוק אחר לאסרו באכילה, אלא ענין איסור בשר בחלב כולל בתוכו איסור אכילה ואיסור הנאה, ולכן כיון שאין איסור חל על איסור ולא חל איסור אכילה, ממילא לא חל גם כן איסור הנאה. וביאר דבריו הקובץ הערות סימן ל' שאיסור ההנאה בבשר בחלב הוא תולדה מאיסור האכילה ולכן כל זמן שלא חל איסור אכילה, לא יכול לחול איסור הנאה. אולם הוא מקשה הרי יש שלשה פסוקים, אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואם כן מה כוונת הרמב"ם שאין פסוק מפורש לאסרו בהנאה. ומתרץ על פי דברי הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה קפ"ז), שהרמב"ם מקשה על עצמו מדוע לא מנה את איסור הנאה מבשר בחלב בתור לאו נוסף. ומתרץ הרמב"ם שאיסור אכילה והנאה בבשר בחלב הם ענין אחד, שהוזהרנו שלא ליהנות מבשר בחלב בשום אופן, לא על ידי אכילה ולא על ידי הנאה, ומפרש הקובץ הערות שזו גם כוונת הרמב"ם בנקודה הנפלאה. שאיסור ההנאה זה הרחבה של האיסור אכילה, וכל שלא חל איסור אכילה לא יכול לחול האיסור הנאה וממילא אין כאן איסור מוסיף מפני שעדיין לא חל איסור האכילה ואיך יחול איסור ההנאה. אולם הפרי מגדים בפתיחה להלכות בשר בחלב (דיבור המתחיל ולענין חלב בחלב) מקשה מהגמרא ביבמות [דף ל"ג] שאומרת שאפילו שאין איסור חל על איסור, זה רק לגבי שלא מקבל פעמיים מלקות. אבל עבירה כפולה יש פה ונפקא מינה לקוברו בין רשעים גמורים. ואם כן קשה על הרמב"ם אף שלא ילקו על איסור בשר בחלב, אבל הרי הוא חל ואם כן שיהיה אסור בהנאה ומדוע הרמב"ם כותב שמותר בהנאה, והרבה פוסקים חולקים על הרמב"ם וסוברים שאסור בהנאה. ולדעת הרמב"ם שהבשר לא נאסר כלל באיסור בשר בחלב, כתב החתם סופר (יורה דעה סימן צ"ב) שגם החלב לא נאסר וטעם דבריו, מפני שעיקר איסור בשר בחלב הוא מחמת הבשר וכשזה לא נאסר, גם החלב לא נאסר. החזון איש בסימן כ"ב מסביר זאת באופן שונה, וכך הוא מבאר, שאיסור בשר בחלב הוא היצירה החדשה הזו שנהיה כאן טעם מחובר של בשר בחלב, וכשעל טעם הבשר לא לוקים מפני שאין איסור חל על איסור, אם כן אין זה 'בשר בחלב' שאסרה התורה שהרי לא נוצרה פה המציאות החדשה של תערובת בשר בחלב שנאסרו, ולכן שניהם מותרים. אולם מדברי רבי עקיבא איגר בדרוש וחדוש למסכת ביצה דף י"ב מבואר שהחלב נאסר. שמקשה על הרמב"ם מדוע לא נאסר הבשר ב'איסור כולל' מחמת שהחלב נאסר. ואם כן רואים שדעתו שהחלב נאסר, ועל שאלתו מתרץ רבי עקיבא איגר שאין קשר בין איסור הבשר לאיסור החלב. הבשר נאסר מחמת שהתבשל עם חלב וקיבל טעם ממנו, והחלב נאסר מחמת שהתבשל עם בשר וקיבל טעם ממנו, ולכן כיון שכל אחד יש לו את סיבתו העצמית, אין קשר ביניהם ולא שייך לומר 'איסור כולל' שכלל את הבשר והחלב יחד. מפני שכל אחד איסור נפרד בפני עצמו.

[74] בספר שערים מצוינים בהלכה מקשה לפי שיטת הכסף משנה בדעת הרמב"ם שאיסור בישול בשר בחלב הוא כדי שלא יבא לאוכלו אחר כך, אם כן כאן שאין לוקה על האכילה, שלא ילקה גם על הבישול. ותירץ החתם סופר שזו באמת המחלוקת כאן בין הלשונות האם איסור הבישול הוא בפני עצמו או רק מחשש אכילה.

[75] כתב החוות דעת (סימן צ"ד סעיף קטן ד') שאף שמבואר בסוגיא שלא חל איסור בשר בחלב על נבילה, אבל אם בישל חצי זית בשר נבילה עם חצי זית חלב, כיון שמצד איסור נבילה יש כאן רק חצי שיעור, יחול איסור בשר בחלב על איסור חצי שיעור של נבילה. אולם החתם סופר (יורה דעה סימן צ"ב) חולק ודעתו שלא חל איסור בשר בחלב באופן זה על חצי שיעור, והטעם דגם עכשיו אין בחצי זית בשר בפני עצמו שיעור שלם של בשר בחלב אלא חצי שיעור ורק בצירוף החלב יש בו שיעור, ובצירופים הרי גם מצד הנבילה יכול היה לצרף לשיעור עם עוד חצי זית נבילה ולכן לא חל.

כאן פירש לנו הכתוב שמדובר בגדי של עזים דווקא. ולכך נאמר בו בלשון מגדירה "גדי העזים" (בראשית לח, כ). ומכאן נסיק: הא [הרי] שבכל מקום בתורה שנאמר בו "גדי" סתם — אפילו ולד של פרה ורחל במשמע. ומכאן ראיה שגם "גדי" האמור באיסור בשר בחלב הכוונה לכל בהמה טהורה.

ומקשים: לילף מיניה [נלמד ממנו, מן הכתוב "גדי העזים"], שכמו ש"גדי" זה הוא גדי עיזים, כך גם "גדי" האמור באיסור בשר בחלב הוא גדי עיזים, ושלא כמשנתנו! ומשיבים: אין לומר כן, כיון שכתיב קרא אחרינא [נאמר פסוק אחר] "ואת עורות גדיי העזים" (בראשית כז, טו), וכאן פירש לנו הכתוב שגדיים אלו היו מן העיזים, ככתוב "גדיי העזים", הא [הרי] נלמד מכאן כי כל מקום אחר בתורה שנאמר בו "גדי" סתם — אפילו ולד של פרה ורחל במשמע.

ושואלים באותו אופן: ולילף מיניה [ושילמד ממנו, מכתוב זה] שכל "גדי" האמור בתורה הוא גדי עיזים! ומשיבים: אין לומר כן, כי שני הפסוקים הללו הוו להו [הרי הם] שני כתובין הבאין כאחד, וכלל הוא בדרכי הדרשות שכל שני כתובים הבאים כאחד — אין מלמדין.

ושואלים על הסבר זה: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: בענין זה תרי מיעוטי כתיבי [שני מיעוטים כתובים] בפסוקים הללו, שהרי די היה לכתוב "גדי עזים" וכן "גדיי עזים", וכתוב "גדי העזים", ו"גדיי העזים" — להדגיש שרק כאן מדובר בעיזים.

א ועוד בדיני בשר בחלב, אמר שמואל: נאמר בתורה באיסור בשר בחלב שלוש פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט. שם לד, כו. דברים יד, כא) וכל אחד מהם בא ללמד: הנאמר בפעם הראשונה "גדי" בא לרבות לאיסור גם את החלב שבו, שאם בישלו ואכלו, חייב עליו גם משום בשר בחלב וגם משום חלב. והנאמר בפעם השנית "גדי" בא לרבות באיסור בשר בחלב גם את בשר המתה. שאם בישל בשר נבילה בחלב, הוא חייב גם כן על כך. והנאמר בפעם השלישית "גדי" בא לרבות את בשר השליל (העובר) שאף הוא בכלל איסור בשר בחלב.

ועוד מוסיף שמואל כי הכתוב בפעם הראשונה "גדי" בא להוציא מכלל איסור בשר בחלב את הדם. שאם בישלו בחלב, אינו עובר עליו. והכתוב בפעם השנית "גדי" בא להוציא מכלל איסור בשר בחלב את השליא. והכתוב בפעם השלישית "גדי" בא להוציא את הבהמה הטמאה מכלל איסור בשר בחלב.

וכן הכתוב בפעם הראשונה "בחלב אמו" בא להורות כי הדברים אמורים רק בחלב של נקבה ולא בחלב של זכר, שפעמים שיש לזכר חלב ואין זה נאסר בבשר. והכתוב בפעם השנית "בחלב אמו" בא ללמד כי דווקא בחלב של בהמה חיה האיסור, ולא בחלב של בהמה שחוטה, שאינה ראויה עוד להיקרא "אמו". וכן הכתוב בפעם השלישית "בחלב אמו" בא להשמיענו כי דווקא בחלב בהמה טהורה דבר הכתוב, ולא בחלב טמאה.

ותוהים: הא תלתא [הרי שלושה] "גדי" כתיבי [כתובים], ואילו אנן שיתא דרשינן [ואנו שש דרשות אנו דורשים]! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] שמואל כי איסור חל על איסור, ומעתה איסור חלב בחלב, וכן איסור מתה בחלב, שניהם מחד קרא נפקי [ממקרא אחד יוצאים, נלמדים], דם שאינו בכלל בשר בחלב נמי [גם כן] אינו צריך לדרשת כתוב מיוחדת, שהרי לאו [לא] גדי הוא. וכמו כן שליא נמי [גם כן] אינה נצרכת לדרשה מיוחדת ללמד שאינה בכלל איסור בשר בחלב, שכן פירשא בעלמא [פרש סתם] הוא, ואינו מן הבשר. הרי שפשו להו תרי [נשארו להם שני "גדי" ללמדנו], חד [אחד] מהם בא לרבות את השליל, וחד למעוטי [ואחד מהם בא למעט] בהמה טמאה.

ושואלים על הסבר זה: וכי סבר [סבור] שמואל שאיסור חל על איסור? והאמר [והרי אמר] שמואל משום [בשם] ר' אלעזר: מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו בחיוב מיתה? שכן נאמר באיסור אכילת תרומה טהורה לטמא "ומתו בו כי יחללוהו" (ויקרא כב, ט) — שחייבים מיתה על שהתחללה התרומה על ידם, כשאכלוה בטומאתם, פרט לזו התרומה שמחוללת ועומדת קודם שאכלה זה. משמע שאין איסור (אכילת תרומה בזמן שהוא טמא) חל על הדבר האסור (כתרומה זו האסורה באכילה משום טומאה)!

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: בעלמא [בכלל] סבור שמואל כי איסור חל על איסור, ולענין שיטתו בדין אכילת תרומה טמאה בכהן טמא הוא כי שאני התם [שונה שם, בדין התרומה הטמאה] שאין איסור חל על איסור, משום שמיעט רחמנא [הכתוב] באומרו "ומתו בו כי יחללוהו" — ולא זו שכבר מחוללת ועומדת. ואיבעית אימא [אם תרצה אמור] תשובה אחרת: בעלמא קסבר [בכלל סבור] שמואל כי אין איסור חל על איסור, ולענין שיטתו בדין חלב ובשר המתה באיסור בשר בחלב הוא כי שאני הכא דרבי רחמנא [ושונה כאן הדין, כיון שריבתה התורה] "גדי" פעם נוספת כדי ללמדנו כן.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא [זה] שאמר שמואל בדין בשר בחלב באיסור חלב ומתה, הרי זו השיטה דידיה [שלו עצמו], שהוא סבור שאיסור חל על איסור. ואילו הא [זה] שאמר שמואל בדין אכילת תרומה טמאה בכהן טמא, הרי זו השיטה דרביה [של רבו, ר' אלעזר] הסבור כי אין איסור חל על איסור.

ב ומביאים עוד בדיני בשר בחלב. בעא מיניה [שאל אותו] רב אחדבוי בר אמי מרב: המבשל בחלב גדי שלא הניקה עדיין, כי טרם ילדה עד כה ואינה בגדר "אמו", אך היא קרובה ללדת ויש לה חלב, מהו לענין איסור בשר בחלב? אמר ליה [לו] מדאיצטריכא [ממה שהוצרך] שמואל למימר [לומר] בדרשת הכתוב "בחלב אמו" — ולא בחלב זכר, נדייק מכאן כי דווקא חלב זכר הוא שאינו בכלל איסור בשר בחלב, ומשום שהרי זה חלב של מי שלא אתי [יבוא] לעולם לכלל אם. אבל האי [זה] החלב של מי שטרם ילדה, אך עומדת ללדת, כיון שבסופו של דבר הריהו בא לכלל אם — הרי הוא אסור.

ג למעלה למדנו בדעתו של שמואל שהמבשל חלב בחלב הריהו בכלל איסור בשר בחלב, ועוד בענין זה אתמר [נאמר] כי המבשל חלב בחלב, ר' אמי ור' אסי נחלקו בדינו, חד [אחד מהם] אמר שלוקה משום אכילת בשר בחלב, וחד [ואחד מהם] אמר שאינו לוקה. ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבזה הם חלוקים], דמאן דאמר [שמי שאמר] לוקה, קסבר [סבור הוא] כי איסור חל על איסור, ומאן דאמר [ומי שאמר] שאינו לוקה, קסבר [סבור הוא] כי אין איסור חל על איסור!

ודוחים: לא, אפשר לומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל] אין איסור חל על איסור, ולכך לענין ללקות על אכילה של חלב שהתבשל בחלב — דכולי עלמא לא פליגי דלא לקי [הכל אינם חלוקים שאינו לוקה]. ואולם כי פליגי [כאשר הם חלוקים] — הרי זה לענין בשול חלב בחלב. שמאן דאמר [מי שאמר] לוקה הרי זה משום שחד איסורא [איסור אחד] הוא בישול זה, ואין זה ענין לאיסור חל על איסור. ומאן דאמר [ומי שאמר] שאינו לוקה — להכי אפקה רחמנא [לכך הוציאה, כתבה התורה] לאיסור אכילה של בשר בחלב בלשון בישול (ככתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו", והרי בכלל הכתוב איסור אכילה),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One may infer that here, since this verse specifies that it is referring to a kid of the goats, consequently, anywhere the word “kid” is stated without specification, it means even a cow or a ewe. Accordingly, the prohibition of meat cooked in milk applies to all kosher domesticated animals.

The Gemara asks: But why not derive from that verse that in general, every instance of the word “kid” is referring to a goat, including the prohibition of meat cooked in milk? The Gemara answers: This cannot be, as another verse is written: “And the skins of the kids of the goats” (Genesis 27:16). This indicates that only here they are kids of the goats, but anywhere the word “kid” is stated without specification, it means even a cow or a ewe.

The Gemara objects: But let us derive from this verse as well that on the contrary, the word “kid” is always referring to a goat. The Gemara explains: These two examples are two verses that come as one, i.e., to teach the same matter, and as a rule, any two verses that come as one do not teach their common element to other cases.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says this principle that two verses that come as one do not teach their common element to other cases, but according to the one who says that two verses that come as one do teach their common element to other cases, what is there to say? The Gemara answers: Two exclusions are written, as both of the verses cited use the term “the goats.” The verses could have stated simply: Goats, but state “the goats,” with the definite article, teaching that it is only in these cases that the reference is specifically to a goat.

§ Shmuel says: Each of the Torah’s three mentions of the prohibition of not cooking a kid in its mother’s milk serves to include a different case. The first mention of the word “kid” serves to include liability for cooking in milk and eating forbidden fats, beyond the liability for eating forbidden fat per se. The second mention of the word “kid” likewise serves to include additional liability for cooking in milk and eating the meat of a dead animal carcass. Finally, the third mention of the word “kid” serves to include liability for cooking in milk and eating an animal fetus.

Each mention excludes a case as well: The first mention of the word “kid” serves to exclude liability for cooking in milk and consuming blood. The second mention of the word “kid” serves to exclude liability for cooking in milk and eating the placenta of an animal. The third mention of the word “kid” serves to exclude liability for cooking in milk and eating the meat of a non-kosher animal.

Furthermore, the first instance of the phrase “in its mother’s milk” indicates that one is not liable for cooking meat in the milk of a male animal, in the rare case that a male might produce milk. The second instance of the phrase “in its mother’s milk” indicates that one is not liable for cooking meat in the milk of an already slaughtered animal, since it is considered milk only if given while the animal is alive. The third instance of the phrase “in its mother’s milk” indicates that one is not liable for cooking meat in the milk of a non-kosher animal.

The Gemara challenges: The word “kid” is written only three times, and yet we expound it to teach six different halakhot. The Gemara responds: Shmuel maintains that a prohibition takes effect even where another prohibition already exists, and therefore the prohibition of forbidden fat in milk and the prohibition of a dead animal carcass in milk are both derived from one verse, as both are applications of the prohibition to an already prohibited item. The exclusion of blood from the prohibition also does not require its own verse, as blood is not considered a kid at all, and likewise there is no need for a verse to exclude a placenta from the prohibition, as it is merely a secretion of the animal, rather than a kind of meat. Therefore, two mentions of “kid” are left; one serves to include a fetus, and one serves to exclude a non-kosher animal.

The Gemara asks: And does Shmuel really maintain that a prohibition takes effect where another prohibition already exists? But didn’t Shmuel say in the name of Rabbi Elazar: From where is it derived that an impure priest who partakes of impure teruma, i.e., the portion of produce designated for the priest, is not punished with death at the hand of Heaven as he would had the teruma been ritually pure? It is derived from a verse, as it is stated, with regard to the prohibition of an impure priest partaking of teruma: “And die therein if they desecrate it” (Leviticus 22:9), to the exclusion of this case of teruma that is impure, which was already desecrated before the priest ate it. Here, it seems, since impure teruma is already prohibited for consumption, the added prohibition of an impure priest partaking of teruma does not take effect.

The Gemara answers: If you wish, say that in general Shmuel maintains that a prohibition takes effect where another prohibition already exists, and it is different there, with regard to teruma, as the Merciful One expressly excludes impure teruma by the phrase “and die therein if they desecrate it,” and in this case the teruma is already desecrated. And if you wish, say that in general Shmuel maintains that a prohibition does not take effect where another prohibition already exists, and here, the case of meat cooked in milk, is different, as the Merciful One expressly includes the meat of an animal carcass and forbidden fat by the repetition of the word “kid.”

And if you wish, say that this statement of Shmuel with regard to meat cooked in milk is his own opinion, as he maintains that a prohibition takes effect where another prohibition already exists, and that statement with regard to teruma is his teacher’s, i.e., Rabbi Elazar’s, opinion, as he holds that a prohibition does not take effect where another prohibition already exists.

§ Rav Aḥadvoi bar Ami raised a dilemma to Rav: If one cooks meat in milk of a goat that has not yet nursed, but that is about to give birth and already has milk, what is the halakha? Rav said to him: From the fact that it was necessary for Shmuel to say that the phrase “in its mother’s milk” teaches: And not in the milk of a male animal, one can infer that it is only the milk of a male that is excluded, as the male cannot attain the status of a mother. But in this case, since the goat will attain the status of a mother, it is prohibited to cook meat in its milk.

It was stated: With regard to one who cooks forbidden fat in milk, Rabbi Ami and Rabbi Asi disagree as to the halakha. One says that he is flogged for violating the prohibition of meat cooked in milk, and one says that he is not flogged. The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this: That the one who says he is flogged maintains that a prohibition takes effect where another prohibition already exists, and the one who says he is not flogged maintains that a prohibition does not take effect where another prohibition already exists.

The Gemara responds: No; everyone agrees that a prohibition does not take effect where another prohibition already exists, and therefore everyone agrees that one is not flogged for eating the mixture. When they disagree, it is with regard to cooking. The one who says he is flogged holds that one who cooks violates only one prohibition, that of cooking meat in milk, since it is permitted to cook forbidden fat without eating it. Consequently, this is not a case of a prohibition taking effect where another prohibition already exists. And the one who says he is not flogged holds that it was for this reason that the Merciful One expressed the prohibition of eating meat cooked in milk in the Torah using the language of cooking: “You shall not cook a kid in its mother’s milk.”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ונילף מיניה כו'. מאותו גדי עזים ולא נרבי בשר בחלב אלא גדי בחלב אמו:

תרי מיעוטי כתיבי עזים העזים. כלומר מצי למיכתב תרוייהו עזים למה כתב העזים כאן עזים אבל במקום אחר שנאמר גדי סתם אפי' פרה ורחל:

גדי לרבות את החלב. כלומר שאם בישל חלב בחלב עובר בלאו:

גדי לרבות את המתה. כלומר בהמה שמתה מאיליה:

גדי להוציא את הדם. כלומר שאם בישל דם בחלב פטור:

ולא בחלב זכר. שיש לו חלב מעט וכך העידו לפנינו שראו חלב בזכר:

ולא בחלב שחוטה. כלומר שהוציאו מן הדדים חלב לאחר שנשחטה:

חלב ומתה מחד קרא נפקא. כלומר מתחלה היה חייב בכזית של חלב משום חלב בישלו חייב נמי משום בשר בחלב וכן במתה מתחלה היה חייב משום נבלה בכזית בישלו חייב משום בשר בחלב מחד קרא נפקא מחד גדי:

דם ושליא פירשא בעלמא נינהו. כלומר ולא צריך קרא לאפוקי:

מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה. כלומר אם לא היה טמא ואכל תרומה טמאה עובר בלאו כדאשכחן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וכן בתרומהא)ביבמות דף עג ע"ב מבואר דבתרומה טמאה ליכא איסור לאו רק איסור עשה וע"ש ברש"י ד"ה מה שאין כן בתרומה ובתוס' שם ד"ה ואוכלן וצ"ע. ועכשיו כי נטמא טומאת הגוף אי איסור חל על איסור ליתי איסור מיתה וליחול על איסור לאו:

שאני הכא דגלי רחמנא גדי. כלומר לרבות החלב והמתה:

הא דידיה הא דרביה. כלומר דרביה [סבר] אין איסור חל על איסור:

המבשל חלב בחלב. איבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלומר מ"ד לוקה אבישול אבל אאכילה לא לקי. ומ"ד אינו לוקה אאכילה דאין איסור חל על איסור אבל אבישול לקי. מיתיבי המבשל במי חלב כו' הפיגול והנותר והא הכא חזינן דאיסור בשר בחלב חל על פיגול ועל נותר:

אלא למ"ד מלמדין מא"ל וא"ת והא לדברי הכל שלשה אין מלמדין ובפרשת רבקה וכן בפרש' יהודה טובא גדי העיזי' כתיבי תרצו בתו' דכולי' פרשת' כחדא חשיבא כיון שע"י סיפור הוא ומשני תרי מיעוטי כתיבי וא"ת ולמה לי תרי מיעוטי דהא בחדא סגי דכיון דממעט חד לא ילפינן מאידך דא"כ מיעוטא מאי אהני ליה ותרצו בתו' דכיון דשני כתובין הבאין כאחד הן כחד קרא חשיבי וצריך למעט בשניהם שאם לא כן הוי ליה כחצי מיעוט ואנא אמינא דלא מיעט אלא מקצת ומסרו הכתוב לחכמים. וזהו ג"כ מה שאמרו בסוף פירקין במס' יומא תרי מיעוטא כתיבא ושמו הערופה. וכן כל כיוצא בזה:

ג"ה קסבר שמואל איסור חע"א פירש"י ולא איצטרך קרא לחלה ומתה ולקמן בפרקי אמרי' דלר"ע לא צריך כולהו תלתא משום דס"ל אחע"א. לכך גורס הוא ז"ל קסבר שמואל חל' ומתה מחד קרא אתיא פי' מיתורא דחד גדי דהוי למיכתב לא תבשל בשר בחלב ויפה דקדק הוא ז"ל ומשום דקס"ד דמיניה עביד שמואל בנין אב לעלמא לאיסור חע"א משום הכי פרכינן וסבר שמואל אחע"א מיתורא דגדי דא"כ הא איצטרך חד מינייהו להאי דרשה אלא טעמא משום דדם אינו בכלל בשר כלל וכ"ש בלשון גדי וכי כתיב נמי לא תבשל בשר ה"נ מימעט מינה דם וכדאשכחן גבי איסור שרצים דאיצטרך קרא לאיסור דמן:

והאמר שמואל וכו' וא"ת ומאי קושי' דשאני בשר וחלב דאסור בהנאה והוי ליה איסור מוסיף כדמוכח בפ' גיד הנשה וכן ביבמות דאיסור הנאה חשיב איסור מוסיף משא"כ בזו דבשלמא אם קודמת גופו לטומאת תרומה הוי ליה איסור מוסיף כי כשהיתה טהורה היתה אסורה לזר ולכהן שהוא טמא ומותרת לשאר כהנים טהורים וכשנטמאת מיגו דאיתוסיף ביה איסורא לגבי שאר כהנים טהורים איתוסף ביה איסורא אף לכהן זה שהוא טמא ומיהו אנן לאו בהכי איירינן דכיון דקאמר פרט לזו מחוללת ועומדת מכלל דטומאת תרומה קדמה וכשחזר ונטמאת הוא הוה ליה איסור כולל במיגו דאיתסר בחתיכות טהורות שהיו מותרת לו קודם טומאתו איתסר נמי בתרומה זו שהיתה טמאה ובמס' שבועות אמר רבא דאפי' מאן דלית לית איסור כולל איסור מוסיף אית להו. וי"א דסוגיין פליגא אההיא דרבא וסבירא לך דאיסור כולל ואיסור מוסיף כי הדדי נינהו. ואחרים תירצו דתרי גוונא איסור מוסיף איכא חד דלא איתוסף ביה איסור גברא ולא איסור חתיכות אלא דחמי' טפי משום איסור הנאה בלחוד אי משום כרת וכיוצא בו והאי לא עדיף מאיסור כולל וחד דהוי איסור מוסיף גמור דאיתוסף ביה איסור גברי והאי עדיף מאיסור כולל והכא האיכא בתרומה זו איסור כולל בחומרא דאיסור מוסיף דאית ביה כרת מטומאת הגוף משא"כ בטומאת תרומה דלית ביה לא כרת ולא מיתה ולהכי חשיב כאיסור מוסיף דבשר וחלב וזה יותר נכון:

מנין לכהן טמא שאכל וכו' פי' כהן טמא שאכל תרומה טהור בטומא' הגוף בלאו כדכתיב מן הקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ועליה נמי כתיב ומתו בו כלומר שהוא במיתה. אבל איסור תרומה טמאה אין באכילת' אלא עשה מדכתיב גבי פסולי המוקדשין הטמ' והטהור יחדיו ואמרינן בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ואמרינן הכא דכהן טמא שאכל תרומה טמא' אינו במית' דכתיב כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת: ואיכא דקשיא ליה א"כ היכי משכחת ליה כרת לאוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף דהא כי נגע בה טמאוה. ומתרצי ליה כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה במקום שהיה יכול להחזירה א"נ בפירות שלא הוכשרו וכגון פת שנילוש במי פירות ואין צריך לכל זה דהא אמרינן בפ' גיד הנשה דכל היכי דטומאת הגוף קדים לטומאת תרומה חייב הוא כרת ולא אמרו כאן אלא כשקדמה טומאת תרומה לטומאת הגוף כדאמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת:

זהו ביאור המשנה וכבר התבאר מתוכה פסק שבה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן זה שביארנו במלת גדי שאף פרה ורחל במשמע ולא ביארנו על גדי זה שהוא גדי עזים לבד טעם הדבר הואיל ומצינו במקום אחר כשרצה לפרוט גדי ממש שאמר וישלח יהודה את גדי העזים וכן ואת עורות גדיי העזים למדנו על כל מקום שנאמר בו גדי לבד שכל בהמה במשמע:

המבשל חלב בהמה בחלב או בשר נבלת בהמה טהורה בחלב לוקה על בשולו שהרי לא היה בחלב ונבלה איסור בישול אלא מצד בשר בחלב ועל שני אלו אמרו גדי להרבות את החלב גדי להרבות את המתה ואסור לבשלה אף לצורך גוים שהנבלה ממין הטהורה היא והולכין אחר מינה שאף לענין ספר תורה ותפלין מצינו שאין כותבין אותן על בשר בהמה טמאה וכותבין אותן על עור הטהורה אף על הנבלות וטרפות שבהן ומ"מ אינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב שהרי אסורים היו באכילה מצד עצמם ואין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא באו בבת אחת:

שליל איסור בשר בחלב נוהג בו בין בבשולו בין באכילתו:

דם שבשלו בחלב אינו לוקה אף על בשולו ואין צריך לומר שאינו לוקה על אכילתו כדין מה שביארנו בחלב ונבלה:

שילייא שבשלה בחלב פטור בין על הבשול בין על האכילה:

יש מקצת זכרים שמשתנים עליהם מעט סדרי בראשית ונעשין דדיהם גסים וחולבין מעט וכבר ראינו מהם בעינינו בשל בשר באותו חלב פטור ולא עוד אלא שמותר אף מדברי סופרים בשל בשר בחלב היוצא מן הבהמה אחר שנשחטה פטור ומ"מ זו אסורה מדברי סופרים:

כהן טמא אסור לאכול תרומה טהורה ואם אכלה הרי הוא במיתה בידי שמים ולוקה עליה היה הכהן טמא והתרומה טמאה עובר בלאו ומ"מ אין בו מלקות ולא מיתה בידי שמים היה הכהן טהור והתרומה טמאה אין בו מלקות ומ"מ איסור עשה יש בו שנאמר ואחר יאכל מן הקדשים ר"ל ממה שהוא בקדושתו הא ממה שנטמא לא יאכל ולאו הבא מכלל עשה עשה:

בהמה שלא ילדה עדין ומ"מ סמוך ללידתה מתהוה חלב בדדיה נטף מאותו חלב אפי' קודם לידתה ובשל בה בשר הרי זה בשר בחלב גמור ואע"פ שלא נקראת אם עדין לא נאמר בחלב אמו אלא שתהא ראויה להיות אם ולמעט חלב הזכרים כמו שהתבאר:

גמרא וסבר שמואל איסור חל על איסור כו' ומהא דקאמר גדי להוציא הטמאה ליכא לדיוקי איפכא דאין איסור חל על איסור כפרש"י לקמן ולדברי התוס' ניחא דהמקשה הוה ס"ל דלגבי טמאה דוקא אשמועינן קרא דאין איסור חל על איסור אבל בטהורה ע"כ איסור חל על איסור אית ליה מדמפיק חלב ומתה מחד קרא ולא מוקי ליה בדדמי ולפרש"י צ"ל דליכא דיוקא מידי מטמאה דהא בכל גוונא ממעטין טמאה אף בבישול דלא הוי אלא חד איסור ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ומתו בו כו' אלמא לא אתי איסור כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אין איסור חל על איסור ולא נפיק מקרא דלגופי' כו' וטמאה לא אצטריך כו' עכ"ל פירושו תמוה לפי מה שהוכיח לעיל לדחות הגירסא והפי' ששמע דלא אצטריך כלל לחד לגופיה כדאמרינן לקמן בפרקין לרבי עקיבא דכולהו תלתא מייתרי ואפשר שזה הוא מפי' ששמע אבל לפירושו צ"ל דחד לרבויי שליל וחד למעוטי שליא וחד למעוטי טמאה דאצטריך למעוטי אפילו בבישול דלא הוי אלא חד איסורא אבל קשה לפי זה לקמן לר' עקיבא נמי המ"ל דסבר אין איסור חל על איסור ואצטריך קרא לטמאה בבישול דלא הוי אלא חד איסורא ודו"ק:

תוס' בד"ה קסבר שמואל כו' דלהכי קאמר דקסבר שמואל כו' דאי הוה סבירא ליה בעלמא אין אחע"א (אלא) [ולא] הוה יליף מהכא כו' עכ"ל כצ"ל ופי' לדבריהם דקסבר שמואל בעלמא איסור חל על איסור ומהכא יליף לה ולא אצטריך חד קרא לגופיה אלא אשמועינן דאיסור חל על איסור ומהכא שמעינן ליה נמי בעלמא איסור ח"ע איסור *) [דאי] דלא יליף מהכא דשאני הכא דרבי קרא כדמסיק לחד אוקמתא לא הוה מפיק חלב ומתה תרוייהו מחד קרא אלא במסתבר הוה מוקמינן ליה ודו"ק:

ד"ה קסבר שמואל איסור חל על איסור בחנם מוחק בקונטרס וכו'. מקשין התלמידים והיאך מתרצים התוס' קושיות רש"י דאי ס"ל בעלמא איסור חל על איסור א"כ למה לי הכא קרא כלל וכולהו גדי מייתרי ונראה דבמה שכתבו התוספות דהוה מוקמינן קרא בדדמי מתורץ ג"כ זה דר"ל דשמואל ס"ל בעלמא שאיסור חל על איסור בדבר דמסתבר ודמי טפי לחול כגון איסור חמור על איסור קל וכיוצא והלכך ע"כ צריך הכא קרא למילף מיניה שיחולו תרוייהו איסור חלב ואיסור נבילה על איסור בשר בחלב אע"ג דחד מינייהו לא מסתבר כ"כ ואי לאו נמי דס"ל בעלמא איסור חל על איסור בדבר המסתבר לא הוה מוקמינן הכא קרא דגדי אתרוייהו אחלב ואמתה אלא על חד מינייהו דמסתבר טפי אבל השתא דבלא קרא ס"ל בעלמא איסור חל על איסור בדבר המסתבר ע"כ קרא אתי לרבות אפי' אידך דלא מסתבר כ"כ כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ולמאי דמשני בסמוך דבעלמא קסבר אין איסור חל על איסור וכו'. ר"ל דבתחלת הסוגיא כדפריך הא תלתא גדי כתיבי ואנן שיתא דרשינן ומשני קסבר שמואל וכו' הוה ס"ל דאי בעלמא ס"ל לשמואל אין איסור חל על איסור כלל לא הוי נפקי תרוייהו מחד קרא ולכך קאמר קסבר שמואל איסור חל על איסור אבל בתר דפריך ליה וסבר שמואל איסור חל על איסור והאמר שמואל וכו' הוכרח לחזור מסברתו הראשונה ומשני דאע"ג דבעלמא סבר אין איסור חל איסור מ"מ שאני הכא דרבי רחמנא גדי ומפקי תרוייהו מחד קרא אבל עכ"פ אין אנו צריכין למחוק הגרס' דקאמר לעיל מזה קסבר שמואל איסור חל על איסור וק"ל:

רש"י בד"ה תרי מיעוטי כתיבי ה' דכתיב כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ושאני הכא כו' על איסור חלבה מדאמרינן כו' כצ"ל:

גמ' ונילף מיניה. אף דהקשה בתחלה מנא ה"מ לא משום דסברא החיצונה דגדי דוקא גדי דא"כ מאי פריך ולילף באותו ה"א ל"ל העזים כלל רק בלא קרא י"ל הכי והכי:

גמ' גדי לרבות את המתה. ואפ"ה חלב מתה ממועט כדבסמוך ולא חלב שחוטה וק"ל:

גמ' גדי להוציא את הדם כו' . דלבתר דאיתרבי בחלב ומתה דאיסור חל על איסור איצטריך מיעוט לדם וטמאה (*פ) וא"ל מאי חזית לרבות חלב ומתה ולהוציא דם וטמאה איפוך דכל חד לפי ענינו וסברא חיצונה:

גמ' דם נמי לאו גדי הוא. מ"מ מבשל כבד בחלב אין ללמוד מכאן דאינו מדאורייתא וא"כ אינו אסור בהנאה:

גמ' וסבר שמואל איסור חל על איסור כו' . דא"ל אין אחע"א ומרבה לענין בישול דחד איסורא הוא ושלא תימא להכי אפקה רחמנא בלשון בישול כיון דעל אכילה כו' וכ"ת לא לפקינהו ולא לרבויי דאצטריך לאפקינהו למילי אחריני לדרך בישול אסרה תורה וכי האי גוונא:

גמ' והאמר שמואל כו' . לא מקשה מהך גופיה [גדי להוציא את הטמאה] ולא בחלב טמאה דאי משום דלאו גדי הוא ולא משום דאין אחע"א א"כ א"צ מיעוט כמו דם דא"צ מיעוט משום דלאו גדי הוא (*צ) ודוחק לומר שמורה לנו דלא הוי גדי רק דפשיטא דשאני הכא שהרי מיעט קרא בהדיא אבל בהא ס"ד פרט לזו שמחוללת כו' לכן אין איסור חילול דהשתא חל על אותו איסור [מצד הסברא לא מחמת מיעוטא דקרא]:

ברש"י בד"ה פרט לזו כו' אלמא לא אתיא כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה אין אחע"א כו' מקרא דלגופיה כו'. כפי' השני דלעיל ואולי לעיל הקשה למ"ד אחע"א קאמרינן לקמן כן והכא לשמואל נמי אחע"א ס"ל ואין בזה טעם. רק לעיל הקשה מאי דוחקא דתלמודא לפרש בשמואל כן הא כל כמה דמצינו לאייתר טפי עדיף דזה היה קשה רק ג' גדי כתיב ואנן שיתא דרשינן א"כ טפי לימא כדלקמן בדר"ע דמייתרו שלשתן וע"ז באו תוספות לישב לעיל דמוכרח תלמודא לפרש כן וז"א. רק קושיתו כיון דלא מייתר תלמודא רק תרי מאי דוחקיה לומר קסבר אחע"א ומפרש דלא כבדר"ע לקמן טפי יפרש בעלמא אין אחע"א והכא רבי קרא ולא יצטרך לגופיה כבדר"ע לקמן לזה יישבו התוס' ע"כ צ"ל לגופיה ולא מצריך שום קרא לחלב ומתה דאי הוי מצריך חד קרא היה צריך תרתי לכך [א"ו דבלא"ה ידעינן דאחע"א] וק"ל. ולפום ריהטא היה נראה להגיה בתוס' ולא הוי יליף מהכא במקום אלא וכוונתם לקיים גירסת קסבר לפום פרש"י באמת ור"ל לבתר דרבי קרא בכאן דאחע"א יליף שמואל מהכא בכל מקום דאחע"א ולהכי א"צ רק חד קרא לחלב ומתה אבל אי לא הוי ילפינן מהכא בעלמא רק היכא דגלי גלי א"כ גם חלב ומתה לא הוי ילפינן מחד קרא דהוי מוקמי אמסתבר איזה איסור שראוי לחוש טפי אאיסור מחבירו ולאיבעית אימא דבסמוך דלא ילפינן בעלמא מקרא דבשר בחלב להיות אחע"א רק מקרא דתרומה דאאחע"א צ"ל כדפרש"י כאן דאין בחלב ומתה שום צד מסתבר או אף שיש צד מסתבר מ"מ תרוייהו גדי הן ובאים שניהם כאחד וק"ל:
שם ברש"י בא"ד דאלו למעוטי דם וטמאה כו'. בחלב אמו ולא בחלב טמאה ל"ל לפי"ז וצ"ל לכדדרשינן בסמוך בברייתא רק א"כ למה מפרש וחד למעוטי שליא ולא כדבסמוך בתנא דברייתא ודו"ק:

רש"י ד"ה לרבות את החלב. עובר משום חלב ומשום בב"ח. הא דלא פי' דנ"מ כגון שאכל חצי זית מזה וח"ז מזה כדלעיל (קח ב) דהא פשיטא דחייב דאין זה אחע"א כדמייתי התוס' לעיל (קב ב) מגמרא דיומא ודשבועות:

רש"י ד"ה מחד קרא. דכולהו תלתא גדי מייתרי לדרשה דהל"ל לא תבשל בהמה בחלב אמו כל מי שיש לו חלב אם כיון דסופינו כו'. כצ"ל. ועי' לקמן (קטז) ד"ה קסבר ר"ע:

רש"י ד"ה הא דרבי'. וכל היכא דקתני משום פלוני לא שמע מפיו כו'. וצ"ע דא"כ מאי פריך הגמרא בנזיר (נו ב) על הא דאיתא במשנה שם שאר"א משום ר' יהושע כו' ור"א משום ר"י גמר לה והא משום ר"י בר ממל גמר לה ע"ש. ובב"ב (קיד ב) איתא אריו"ח משום ר"י בר"ש כו' איתיבי' ריו"ח לר"י ב"ר שמעון כו'. ומשמע ג"כ דשמע מפיו מדאותיב ליה ע"ז. והרשב"ם חילק שם בדרך אחר ע"ש:

רש"י ד"ה וחד אמר לוקה. קס"ד דאאכילה קאמר אם התרו כו'. כצ"ל:

תד"ה קסבר. דאי הוה ס"ל בעלמא דאין אחע"א ולא הוה יליף מהכא כו'. כצ"ל ובמהרש"א ט"ס:

תד"ה וש"ה. דשאני נבלה דמטמאה. ואין זה סותר למש"כ במכות (טז ב) בד"ה ריסק דילפינן מזה בנמלה דאיסור נבלה חייל על איסור שרץ אף דבנבלת נמלה אין טומאה כלל. דמ"מ שם נבלה אית ביה טומאה. תדע דהא חלב נבלה ג"כ אין בו טומאה. ועמש"כ במעילה (טז) בס"ד:

שם וטרפה נמי משום דמחיים. קשה דנילף במה הצד מנבלה וטרפה. וי"ל דאיכא למיפרך מה להצה"ש שהאיסור שבהן הוא בעצמם משא"כ בב"ח האיסור שבו בא ע"י תערובתם דכל חד וחד בפ"ע שרי. או מה להצה"ש שאסורין שלא ע"י בישול. משא"כ בב"ח לא נאסרו אלא ע"י בישול. אבל לפ"ז לא היו צריכין התוס' לסברות דמטמאה ודמחיים:

גמ׳ ולא בחלב שחוטה. נ"ב שבכחל אבל שבקבה ע"ל (קט״ז):

שם והאמר שמואל. נ"ב עי' בהנשרפין מ"ש שם:

רש"י ד"ה מחד קרא וכו׳ דהו"ל למכתב לא תבשל בשר בחלב כצ"ל.נ"ב כך נ"ל:

ד"ה ה"ג וכו׳ וללשון ששמעתי. נ"ב דאי לאו דבעלמא ס"ל איסור חל על איסור לא אתי תרתי מחד קרא. ק"ל כיון כו׳:

תד"ה קסבר וכו׳ בדדמי. נ"ב כלומר דמסתבר טפי היינו אנבלה דקילא א"נ אחלב דטהור מלטמא:

בא"ד ולמאי דמשני וכו'. נ"ב ר״ל לההוא שינויא קהדר בי׳ מסברא קמייתא אפי׳ ס"ל בעלמא אין איסור חל כו׳ שמא מ"מ תרווייהו מחד קרא נפקי כפרש"י. וצ"ל דלתי' שמואל אי ס"ל איסור חל חלוק מדר"ע דס"ל בכל גוונא חל ולשמואל לא חייל אלא אאסור קל ואצטריך קרא הכא לחול אפי׳ אאיסור חלב:

גמ' שאינו במיתה שנאמר. עי' יבמות דף צ ע"א רש"י ד"ה תרומה טמאה ובגיטין דף נד ע"א ברש"י ד"ה דאכל מיניה וצ"ע ועי' לעיל דף קא ע"א תוס' ד"ה בנטמא ועי' פי"א משנה ג' דפרה ובר"ש שם:

רש"י ד"ה הא דרביה וכו' שאמרו וכו'. עי' ב"ב דף קיד ע"ב ברשב"ם ד"ה משום ר"י:

וישלח יהודה גדי עזים. הא דלא מייתי מקרא קמא אשלח לך גדי עזים מן הצאן וי"ל דמיד סמיך אמיעוטא דהעזים וכ"כ עצמות יוסף. אלא מ"ט לא מייתי מקרא דרבקה דקדים. נלע"ד מקרא דרבקה לא מוכח מידי מקרא קמא קח לי משם שני גדיי עזים י"ל אי לאו דביאור לנו שהיו עזים ה"א דהי' מין חי' דהרי יצחק מטעמי ציד חיה ביקש אלא שרש"י פי' טעם עז כטעם הצבי ומ"מ אי לא ביאר לנו עזים ה"א גדי דהכא ע"כ מין צבי הוא משו"ה פירש עזים לומר טעם עז כטעם הצבי וממילא הדרינן לסברא חצונה דאין גדי אלא מעזים. אבל מעורות גדיי העזים שפיר מוכח מגופי' דעזים דמיותר. אבל מיתורא דה"י העזים לא מוכח דהרי הוצרך להודיענו שהלבישו מאותן גדיי עזים שעשתה מטעמים אותן עצמו הלבישה על ידיו וחלקי צוואריו. דהנה כתיב וירח את ריח בגדיו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' והקשה רש"י הא אין ריח רע משטף העזים ותי' ריח ג"ע נכנס עמו. וזהו אם היו שטף עזים שנפשטו היום אבל אם היו עורות ישנים שנפשטו ונעבדו זה ימים רבים אין כאן ריח רע. ורוצה להודיעני הנס ע"כ כתיב ואת עורות גדיי העזים בה"י הידוע. אלא דהו"מ למכתב ואת עורות הגדיים בה"י הידוע ולא צריך העזים נמצא גבי רבקה אין הה"י מיותר אלא עזים מיותר אך גבי יהודה מיותר כל התיבה "העזים" וליכא אלא חד מיעוטא ומיושב ק' תוס' ד"ה עזים העזים וכו' וק"ל ועיין תוס' יומא ס' ע"ב מה שתירצו וק' להבין קצת ע"ש:

וע"ד דרוש י"ל הא דרמיז קרא הך ילפותא דגדי אפי' פרה ורחל במשמע גבי מעשה יהודה ותמר. והוא משום דמהא מעשה מוכרח דיש להם דין ישראל מדאמר הקב"ה ע"י רה"ק צדקה ממנו ואי היו להם דין ב"נ אפי' אי כלתו מותר לב"נ מ"מ כיון שהמעשה תועבה לישראל ועתידה תורה לאוסרה אין כבודו של הקב"ה לקרוא שמו על התועבה לומר צדקה ממנו יצאו כבושים. אע"כ יש להם דין ישראל ואתי עשה דיבום ודחי וכן כ' רמב"ן פ' וישב. והשתא דנניח למוסכם שהיו להם דין ישראל תיקשי איך האכיל אאע"ה לאורחים חמאה וחלב ובן הבקר ובאמת איתא במדרש שמרע"ה אמר למלאכי השרת אכלתם בב"ח בבית אאע"ה עיין ילקוט כי תצא בפסוק לא תבשל גדי וסמיך לי' עפ"י הדברים האלה כרתי אתך ברית ע"ש וא"כ ק' על אאע"ה איך האכילום בב"ח ומכח ק' זו הי' עולה על דעתינו דלא נאסר אלא בשר גדים עזים בחלב אבל לא דפרה ורחל ואברהם אבינו בן בקר הקריב קמיהו. ולהוציאינו מזה הטעות הכתוב שם גדי העזים להורות נתן דסתם גדי דבב"א אפי' פרה ורחל משמע. וע"כ לומר תי' אחר על אאע"ה כמ"ש הקדמונים נהי הוא וביתו שמרו כל התורה אבל האורחים שהאכיל והנפש אשר עשה די להם שהעמידום על דת אמת אבל לא שהי' להם דין ישראל לקיים כל התורה:

גדי לרבות את החלב ומתה משום אחע"א דאין לומר דמיירי בחצי זית חלב או מתה ולהצטרף עם החלב לכזית דלזה לא צריך קרא כיון דפשיט דחלב ונבלה איקרי בשר ואיחע"א לית כאן א"כ פשיטא דחייב ואסור בהנאה אע"כ בכשיעור מיירי ולאשמעינן איחע"א. אמנם בתשובתי סי' תש"מ העלתי דלא דמי למ"ש הריטב"א בקידושין דאיסור נבלה חל על יה"כ הואיל ויה"כ בכותבת ונבלה בכזית התם א"ש דאכזית נבלה לבד חייב מבלי צירוף דבר אחר אבל הכי אחצי זית חלב ומתה אכתי לא מחייב עד שיצרף חצי זית חלב עמו ולא נתחדש אלא מעיקרא היו צריך לצרף חצי זית נבלה אחרת עם זה החצי זית ועתה סגי בצירוף חלב ועכ"פ צירוף צריך בזה לא אמרינן דיחול עליו. ודוחק לומר לעולם אין איחע"א ואבישול קאי דליכא אלא חד איסורא ואתי לאשמעינן לאפוקי דלא נימא הואיל ואאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי קמ"ל דלקי אבישול זה נראה דוחק וכאשר יבואר לקמן אי"ה במאי דפליגו הני לישני אית תלי' בישול באכילה או לא יעיין לפנינו אי"ה:

לרבות את השליל לקמן קי"ז ע"א אמרינן שליל לא צריך קרא דגדי מעליא הוא. נראה דתלי' בפלוגתא לעיל ע"ד ע"ב מר זוטרא ורב אשי כיון דרהיט ואזיל שה מעלי' הוא ע"ש:

להוציא את הטמאה היינו לומר שאינו מין גדי אבל אין לומר דהוה שפיר מין גדי אלא שאין אחע"א והואיל ולא לקי על אכילה לא לקי נמי על בישולו ז"א א"כ בחלב אמו להוציא חלב טמא למה לי כיון דכבר גלי דאין בב"ח חל על טמאה מה לי הבשר טמא או החלב אע"כ משום דלאו מין גדי הוא וה"א מ"מ חלבו הוה חלב קמ"ל. ועוד הא לגמרי הוציא הכתוב אפי' חצי זית טמאה עם חצי זית חלב טהורה ש"מ לאו משום אין אחע"א נגעו בי' ותמי' על מהרש"א שלא עמד בזה:

בחלב אמו ולא בחלב טמאה. צ"ל דאתי' כר"ש דס"ל ר"פ בהמה המקשה ובבכורות פ"ק דקלוט בן פרה אסור ולא אמרינן היוצא מטהור טהור. וה"ה דלא אמרינן היוצא מטמא טמא ומשכחת גדי בן בהמה טמאה ואצטריך בחלב אמו ולא טמאה. ועיין פירש"י לקמן קי"ד ע"א ד"ה בחלב אמו וכו' דאי אמו טמא לאו איהו טהור וכו' ע"ש היינו להלכתא דקיי"ל במתניתין דבכורות כל היוצא מטמא טמא:

קסבר שמואל אחע"א התוס' מקיימין הגי' ועמהר"מ לובלין פי' יפה דברי תוס' וצריך אני להוסיף מה דמסיים תוס' דללישנא בתרא תרוריהו מחד קרא וכו' היינו לפמ"ש תוס' לעיל ק"א ע"ב ד"ה ר"ע דהא דלא ילפינן מבב"ח לחומרא באיסור חע"א. היינו משום דבב"ח חידוש הוא ומחידוש לא ילפינן ע"ש א"כ להך לישני דמטעם חידוש וגז"ה אתאינן עלה שוב אין לנו להסביר סברות אלא תרוריהו מחד קרא נפקא. אבל לל"ק דילפינן כל התורה מבב"ח דאיחע"א היכי דהסברא נוטה א"כ מוקמי' במסתבר טפי וכמו שהסביר מהרמ"ל הנ"ל:

ושאני הכא דרבי רחמנא גדי עתוס' בסוף דבריהם אע"ג דאמה"ח מטמא וכו' וצ"ל לחלק בין נבלה לאמה"ח דנבלה מטמא כבר אבל אמה"ח מטמא לכשיתלש אבל עדיין אינו מטמא אע"ג דבחי' לאיברים עומדת לענין איסור מ"מ לענין טומאה אינו מטמאה:

דכ"ע אין אחע"א פירש"י וחד לגופי' נתקשה בו מהרש"א ולע"ד האי לגופי' דהכא אינינו כלגופי' דכ' רש"י לעיל בדשמואל דשמואל מדפריט כל הני דרשות דגדי ולא קאמר נמי גדי למעט חי' ש"מ ס"ל לשמואל דחייב אבשר וא"כ לא שייך תו לומר גדי לגופי' דה"ל למכתב לישנא אחרינא. אבל הך לגופי' דהכא רוצה לומר גדי דוקא ולא חי' וכדדריש ר"ע לקמן אלא ר"ע ס"ל אחע"א וממעט חי' ואינהו ס"ל אין אחע"א וממעטי חיה. והיינו כפסק ריף ורמב"ם דאע"ג דקיי"ל אין אחע"א מ"מ פטור אחיה:

ומה שפירש"י עוד חד למעוטי שלי' ולא ס"ל פירשא בעלמא הוא לא בעי למימר למעוטי עוף דיותר ניחא לומר דאין לו חלב אם ולא צריך קרא למעוטי ואע"ג דלמעוטי שלי' הוא נגד ב' סוגיות דהכא ודלקמן קי"ג ע"א. מיהו לא צריך לזה אלא למ"ד לא לקי אבישול אבל למ"ד אע"ג דאאכילה לא לקי מ"מ לקי אבישול אצטריך למעוטי בהמה טמאה מבישול ולא אצטריך לדחוקי למעוטי שליא או עוף ומשו"ה פסק רמב"ם כהך מ"ד:

להכי אפקי' רחמנא וכו' הרמב"ם פ"ט ממ"א ורפ"ק דטומאת מת כ' ע"פ מדרש רבה לא שתק הכתוב מאיסור אכילת בב"ח אלא משום דבישול אסר רחמנא ופי' כ"מ ב' כוונות א' מדאסר הבישול א"כ ממילא אסור באכילה מלא תאכל כל תועבה. א"נ אסר בישול שהוא הכרה והתחלה לאכילה מכ"ש האכילה עצמה ע"ש. נמצא לפי טעם השני כל שאינו אסור באכילה מטעם אין איחע"א גם על הבישול לא לקי שהרי לא אסר הבישול אלא בשביל האכילה. משא"כ לטעם קמא אסר האכילה בשביל התועבה דבישול וא"כ אפי' אי אאכילה לא חייל מ"מ אבישול לקי ובהכי פליגו הני לישנא ומיושב ק' תוס' ד"ה כיון וכו' ועיין בסמוך בעזה"י:

המבשל במי חלב וכו' העצמות הגדין והקרנים וכו' צ"ל דס"ל להאי תנא דאפי' דבר שא"א לבוא לידי אכילה חייב על בישולו משו"ה אצטריך לאשמעינן דפטור על בישול עצמות וכו' דלאו בכלל גדי נינהו. אבל אי ס"ד דכל חיוב בישול משום דהוה התחלה והכנה לאכילה קשה וכי צ"ל דהני לאו בני אכילה נינהו אע"כ ס"ל להאי תנא דאיסור בב"ח מלא תאכל כל תועבה נפקא ולא מלא תבשל גופי' ומשום דהבשול בעצמו תועבה הוא. ולפ"ז מ"ש אח"כ הפגול והנותר והטמא חייב ע"כ על אכילתן קאמר דאי על אכילתן פטור משום אחע"א ואבישול הוא דמחייב פשיטא כיון דכבר קמ"ל דבישול ואכילה לא תלי' אהדדי א"כ מה"ת למיפטר אבישול איסורי' בחלב אע"כ אאכילה קמ"ל ואשמעינן דעצמות וכו' פטור אפי' על בשולן ופגול וכו' חייב אפי' על אכילתן ומשו"ה פריך ש"ס וכפירש"י ד"ה הפגול מיתורא דגדי נפקא ומיושב ק' מהרש"א:

והנה המעושן פסק רמב"ם דפטור אבל לענין שבת פסק דחייב ונתקשה בזה בקרבן העדה בירושלמי פ' כלל גדול ועב"י סי' פ"ז ולפע"ד בשבת אמלאכה קפיד קרא והרי נעשה מלאכה ע"י אש. ובב"ח אבישול קפיד קרא היינו דבר המתפשט בכלו ומעושן איבעי' לן בירושלמי פ' הנודר מן המבושל ע"כ לענין בב"ח פטור אבל אסור אך אי קשי' לי מבשל בחמה או בחמי טברי' מנ"ל למפטרי' בב"ח בשלמא לענין שבת לא הוה מלאכה כעין שנעשה במשכן או באש לסממנים של צביעה או ע"י תולדות אש בסממנים של שמן המשחה שנתבשלו במים רותחין כמ"ש רמב"ן פ' תצא לאפוקי חמי טברי' אבל לענין בב"ח מנ"ל דלאו בישול הוא שהרי מפעפע בכלו. ונצטערתי הרבה בזה. ואמר לי תלמידי הב"ח המופלג כ"ה יואל סג"ל מק"ק מ"ד מדכתיב אשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו ואי ס"ד סתם בישול דקרא כולל גם בחמה או חמי טברי' הרי בשול כזה יכול לבשל גם בשבת עצמו דמלאכה כעין משכן לא הוה ואיך סתם אשר תבשלו בשלו אע"כ סתם בישול דתורה אינו אלא באש וילמוד בישול דפסח לדבב"ח מהך ונכון הוא:

בחלב פרה ורחל מנין שיטת רש"י דגדי קמא כמשמעו גדי עזים בחלב אמו ממש וגדי שני לרבות כל מיני גדי בחלב אמו של כל א' במינו ואינו מינו לא ידענו. אלא מדהוה לי' למכתב בחלבו או באמו והוה ידענו דבחלב מינו קאמר ומיתורא שמעינן אפי' גדי דקרא קמא בחלב פרה ורחל דקרא ב' וה"ה בהיפוך. אבל לא ניחא לרש"י למימר גדי קמא כולל הכל וגדי שני' למעט חי' כתוס' דא"כ לא הו"ל לרב אשי למימר מעיקרא דדינא פירכא כיון דאיכא גם פירכא אסוף דינא כמ"ש תוס' ד"ה פרה דאיכא למימר חי' יוכיח אע"כ ברייתא לא ס"ל למעט חי'. ואי תימא רב אשי גופי' מנ"ל דלא ס"ל לברייתא גדי קמא כולל הכל י"ל דלשון הברייתא דוחקתו דאמרה פרה ורחל מנין ומאי אולמי' דחלב גדי מחלב פרה ורחל הא תרורהו בחד קרא כתיבו ובחלבו של כל א' וא' ולא ה"ל למימר אלא אין לי אלא באמו בחלב שאינו אמו מנ"ל אע"כ כנ"ל:

ומה אמו שלא נאסרה עמו בהרבעה ה"ה דהו"מ למיעבד ק"ו ממקומות כדלקמן בפרי ופרי דעביד ק"ו ממקומות וה"נ הומ"ל ומה הרבעה שלא נאסרה במינו נאסרה באינו מינו בישול שנאסר במינו לא כ"ש שתיאסר באינו מינו והדר ה"ל למיפרך מה להרבעה שנוהג אפי' בדגים משא"כ בישול. ומדלא תני הכי כמו ברייתא דלקמן י"ל האי ק"ו לא בכדי נקטי' אלא קיים במסקנא. דהרי פירכא דרב אשי ע"כ תתפרש מה לאמו שכן נאסרה עמו בשחיטה היינו אמו ממש שילדתו וצ"ל לפי אותה פירכא דלמא אה"נ לא אסר קרא אלא חלב אמו ממש הנאסרה עמו בשחיטה אבל שאר חלב אפי' דמינו מותר. וא"כ כדמפיק שוב מקרא מיתור חלב אמו דיו לרבוי מינו שאינו אמו ממש ואכתי אינו מינו מנ"ל. אלא כיון דידעינן אמו שאינו נאסרת עמו בשחיטה אזדא לי' פרכתו של רב אשי והדרינן למילף אינו מינו מק"ו. וזהו סיוע פירש"י דהאי תנא מרבה חי' מגדי שני אבל אי ס"ד דמגדי קמא נפקא לי' הכל וגדי שני ממעט חי' א"כ אכתי מיפרך ק"ו מיוכיח אסוף דינא כמ"ש תוס' ד"ה פרה וכו' כנ"ל:

מה לאמו שכן נאסרה עמו בשחיטה כ' תוס' דמצי למדחי האי פרכא ולמימר חי' יוכיח וזה סיוע לפי' תוס' דברייתא ממעט חי' מגדי שני ומריש ה"א דשמואל דדחיק לעיל ומפיק מבחלב אמו שחיטה וזכר ולא דריש לי' כברייתא משום דשמואל ס"ל בב"ח נוהג בחי' וא"כ ליכא פירכא אק"ו ולא צריך חלב אמו לאינו מינו וצריך לדחוק לאצרוכי קרא למעוטי שחיטה וזכר אבל הדרנא בי דאכתי איכא למימר בהמה טמאה תוכיח בשלמא למאי דאית לן אין אחע"א אפי' בב"ח א"כ טמאה מטעם אין אחע"א היא אין כאן יוכיח כמ"ש מהרש"א ובס' עצמות יוסף כ' דרש"י דנקיט יוכיח לדוגמא בעלמא נקטי' אבל לא עלה על דעת רש"י שיהי' יוכיח מטמאה. אמנם לשמואל דס"ל גדי לרבות חלב ומתה וא"כ לכל הפחות בבב"ח דחידוש הוא אמרינן אחע"א וא"כ הא חזינן אפ"ה מימעט טמאה מגדי יתירא הדר ה"ל לשמואל כחי' לדידן ועבדינן מיני' יוכיח אלא שכבר כתבתי לעיל במשנתינו שאין שום סברא להוציא טמאה ולהכניס חי' אי לאו מטעם אין אחע"א:

דף קי״ג ע״ב גמר׳ אמר שמואל גדי לרבות את החלב וכו׳, עד סוף הסוגי׳ הנה תמצא בדרשות אלו ריבויין ומעוטין, והמבוכה גדולה, דר״ע במתני׳ דרש הני שלשה גדיים למעוטי חיה ועוף ובהמה טמאה, ושמואל דרש אותם לרבות חלב ומתה ושליל ולמעוטי בהמה טמאה, וכפי המבואר בגמ׳ משום דסבר אחע״א ויליף מהכא, ומ״מ ממעט טמאה ולאו משום דאחע״א דאפילו מבישול קממעט כמש״כ המהרש״א ז״ל, ולא איתפרש טעמא למה מרבה חלב ומתה וממעט טמאה ולר״ע מסיק לקמן קט״ז ע״א, לחלב ומתה לא צריך קרא, דס״ל בעלמא אחע״א וכן לשליל דגדי מעלי׳ הוא לא צריך קרא, ואייתרו כולהו. והנה אנו ס״ל להלכתא דאאחע״א ובאמת אחלב ומתה לא חל איסור אכילת בב״ח, ור״ע גופה הכי ס״ל עיין לעיל ק״ב ע״ב ובתוס׳ שם, ואחרי כל זאת עדיין קשה מנ״ל למעט חיה דהוא בכלל בהמה, דכמו דממעטינן בהמה טמאה אף דבלא״ה אאחע״א דאפילו בבישול מותר, נמעט גם חלב ומתה מבישול, דמסתבר למעט כמו בהמה טמאה, דהאי אסור והאי אסור, ולא נמעט חיה דהוה בכלל בהמה, ולעומת זה קשה להיפך למ״ד דחלב בחלב כיון דאאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי, למה לי׳ מיעוט אבהמה טמאה. ובכל מה שכתבו האחרונים ז״ל בזה לא יצאנו מסבוך הדחוקים והקושיות כאשר יראה כל מעיין בשכל ישר. ולא עוד אלא דהני תלתא לאוין דרשינן לקמן קט״ו ע״ב לאיסור אכילה והנאה ובישול, והובא דרשה זו להלכה בטור וא״כ נפלו כל הני דרשות דהכא בבירא, דכיון דעיקר הלאווין מיצרך צריכי, א״א לדרוש לא לרבות ולא למעט, משום דכתיב גדי ולא כתיב בשר, אלא חדא דרשה ולא תלתא דבאינך תרתי לא שינוי לשונו בלי שום כוונה, ואפילו חדא דרשה לא מצינן לדרוש מדכתיב גדי ולא כתיב בשר, דהרי אנן אמרינן דלאו דוקא גדי רך, אלא גם עז זקנה וכן לאו דוקא בחלב אמו, אלא בחלב אחותה בין גדולה ובין קטנה, אלא שדיבר הכתוב בהווה, דדרך לבשל בחלב דייקי בשר הרך ולא הזקן, וממילא קרוב להתבשל בחלב אמו דמוכנת לפניו, וא״כ איך מצינן לדרוש מגיד ולא בשר, ומחלב אמו ולא חלב סתם, כיון דהכל נכתב משום דדיבר הכתוב בהווה. מכל הלין טעמין אין לנו מנוס אחר אלא לומר, דכל הני דרשות אסמכתות בעלמא נינהו, וכדי להגדיל תורה ולסלסלה, אבל הדינים היוצאים מכל השקיל וטרי׳ נבנו על הקבלה ועל פשטות פירוש הכתוב, וכן תראה בפירוש מפסקי הרמב״ם ז״ל בענין זה וז״ל בפ״ט ה״ג ממ״א ״אין אסור מה״ת אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה שנ׳ ל״ת גדי בחלב אמו, וגדי הוא כולל ולד השור ולד השה ולד העז, עד שיפרט ויאמר גדי עזים ולא נאמר גדי בחלב אמו אלא שדיבר הכתוב בהווה (ר״ל דה״ה הזקנים שבמיני בהמה וה״ה חלב שאינו מאמו) אבל בשר וכו׳ מותר לבשל״, ובהלכה ח׳ ״וכן בשר חיה ועוף וכו׳ אין אסור אכילה מה״ת וכו׳״ עכ״ל, מסידור הדברים וטעמם שכתב הרמב״ם ז״ל תראה שלא השגיח על הני דרשות דגדי המוזכרים בגמ׳ דהנה כתב דלשון גדי כולל כל שלש מיני בהמות טהורות שור כשב ועז כי הולד מהם נקרא גדי, אם לא שפרט עזים וכמימרא דר״א בגמ׳, ומה דלא כתיב בשר בהמה או בהמה לחודה בחלב סתם משום דדיבר בהווה. ולכן ממילא איתמעט בהמה טמאה, והקדים הרמב״ם ז״ל בהמה טמאה אף לעוף אע״פ דעוף פשיטא יותר למעט מבהמה טמאה משום דעוף וחיה עכ״פ מדרבנן אסורים באכילה, ובהמה טמאה לית בה איסור בב״ח מדרבנן ויש נפקותא בזה כאשר כתבו הפוסקים כידוע, וכן חיה ועוף נתמעטו מגדי דאע״פ דחיה בכלל בהמה אבל לא בכלל גדי, דאם לא תאמר כן אלא גדי הוא ולד רך מאיזה מין שיהי׳, א״כ גם ולד רך של הטמאה בכלל וצריכין להוציא בהמה טמאה מיתורא ממש וכדמשמע מפשטות לשון ר״ע ומשקול וטרי׳ שבגמ׳ ואיך לא הזכיר הרמב״ם דאיכא יתירא להוציא טמאה, ואדרבה כתב דלא אסרה תורה אלא הטהורה בלבד, משום דגדי משמע ולד שור כשב ועז ולא טמאה ולא עוד אלא הקדים הרמב״ם בהמה טמאה לחיה ועוף, היפך לשון ר״ע להורות לנו דהכל נתמעט מגדי לחוד שאינו כולל אלא ולד שור כשב ועז. ולעיל כתבנו דיש לתמוה מנ״ל באמת דכולל גם ולד השור דילמא רק ולד הצאן כשב ועז בהמה דקה, ולא ולד הבקר בהמה גסה, אולם ניחא לי בשנאמר דגם האי דרשה דדרש ר״א מדפרט גדיי העזים מכלל דגדי סתם גם פרה ורחל במשמע, אינה דרשה גמורה, דהרי תראה גם בעגל כתיב כ״פ בתורה עגל בן בקר ועגלת בקר ובשעירים כתיב שעירי עזים הכי נאמר דעגל סתם ושעיר סתם כולל כל מיני בהמה, אלא ודאי דגם כאן סמכו חז״ל על הסברה הפשוטה, דקרא נקט גדי אבל ה״ה שאר מיני בהמות, דאין שום טעם לומר דדוקא בשר עז בחלב אסרה תורה ולא בשר רחל ולא בשר פרה, ורק דרך סמך בעלמא דרשו כן, והוציאו את החיה משום דמסתבר דעל בהמה ביתי קפיד הקרא, והוא ממה שדיבר בלשון הווה גדי בחלב אמו, כי בחיה ועוף כתיב כי יצוד ציד חיה או עוף, אלא שתלאו ברמז כ״ד מדכתיב גדיי העזים ביהוד׳ מכלל דסתם גדי בל מין בהמה במשמע, אבל העיקר על סברתם סמכו, וכן צריכין לומר ברוב דרשות כאלו, וכאשר ביארתי זאת בפתיחה ובהרבה מקומות במכילתן ודו״ק היטב.

ע״ש גמר׳ אתמר המבשל חלב בחלב ר״א ור״א, חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה וכו׳, אאכילה כ״ע לא פליגי דלא לקי, כי פליגו אבישול וכו׳, הנה כפי הנראה פליגו אי עיקר האיסור הוא האכילה, ומשום חומר האיסור אסרה התורה גם הבישול שהוא הכנה לאכילה, וכדעת המדרש רבה שהביא הרמב״ם ז״ל בריש פ״ט ממ״א, אשר מה״ט יליף איסור אכילה מאיסור בישול דהוה כמו בת מבת הבת, דאם אסרה תורה הבישול שהוא מצרכי אכילה, כ״ש אכילה עצמה, והוה לפ״ז איסור בישול הרחקה מאכילה כמו בל יראה ובל ימצא בחמץ, שכתב הר״ן ז״ל בריש פסחים שהוא הרחקה מאכילה. ואם כן הוא כל שאין לוקין על אכילתו, איך אפשר ללקות על בישולו, אבל אם נאמר דאיסור בישול הוא איסור בפ״ע לא מבעי לפי דעת הראב״ע והרמב״ן ז״ל דמצד אכזריות אסרה תורה, וכעין אותו ואת בנו ושילוח הקן דודאי עיקר האיסור הבישול, ואיסור אכילה נגרר מאיסור בישול אלא אפילו לא נדרש שום טעם, אלא קרא כדכתיב, אלא דמשום דכתיבו ג״פ בתורה לא תבשל, ונוקמי הני תרתי היתרים לאיסור אכילה והנאה וכתדבר״י דלקמן, אז שפיר איכא למימר דמבשל חלב בחלב ניהו דלא לקי אאכילה, משום דאאחע״א, אבל אאיסור בישול דהוא איסור בפ״ע לקי שפיר ועיין לעיל בריש פרקן מה שהארכתי בזה, ועפ״י הדברים תמהתי על הרמב״ם ז״ל דמזכה שטרי לבי׳ תרי, דפסק המבשל חלב בחלב לוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו. ולא הביא האי תדבר״י דנלמד מג׳ לא תבשל בישול אכילה והנאה אלא דברי המדרש רבה דלא שתק הכתוב מלאסור אכילה אלא מפני שאסור הבישול כלומר אפילו בשולו אסור ואצ״ל אכילתו. עיי״ש מה שכתבתי שם. והנה הראש יוסף ז״ל נתקשה כאן למה לא ילקה על אכילת חלב בחלב כיון דמצטרף החָלָב אל החלב לכזית וליכא כאן איסור חלב רק חצי שיעור עיי״ש. וכבר כתבתי בפ׳ גה״נ דכל שאוכל כזית נבילה וטריפה אע״פ שנשבע על חצי שיעור וחל השבועה מ״מ באכל כזית לא לקי כאשר פסק כן הרמב״ם והשו״ע, וכאשר הסברתי בטוב טעם טעמא דהא מלתא. וא״כ גם כאן בשאכל כזית חלב מיירי, וע״ז קאמר דלא לקי על אכילתו אפילו אם אכל חָלָב עם החלב לא מיצטרף עם חצי שיעור חֵלֶב, אבל אם אכל רק חצי זית חֵלֶב וחצי זית חָלָב ודאי לקי ודו״ק.

סימן ט'

בדין אין איסור חל על איסור.

גרסינן המבשל חלב בחלב חד אמר לוקה וכו' סבר איסור חל על איסור, וחד אמר אינו לוקה אין איסור חל על איסור, ומסקנא לקמן קי"ד דפליגי באיסור חל על איסור במה דפליגי תנאי בעלמא. וקשה טובא מדוע פליגי במה דפליגי תנאי, והיה להם לומר דמ"ד חייב סבר הלכה איסור חל על איסור ומ"ד פטור סבר הלכה דאין איסור חל על איסור.

כתב הרמב"ם בפרק ט' ממ"א ה"ו וז"ל, אבל המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בהן בחלב לוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב שאין איסור בשר בחלב חל על איסור נבלה או על איסור חלב שאין לו איסור כולל ולא איסור מוסיף ולא איסור בבת אחת עכ"ל. והקשה בלח"מ וא"ת והא איכא איסור מוסיף דניתוסף בו איסור הנאה דכיון דבשלו בחלב איתסר אפילו בהנאה והתוס' בגיד הנשה ק"א כתבו דאיסור הנאה לא הוי איסור מוסיף. אבל רבינו שכתב בפר"ד הי"ט הקדישה נאסר חלבה בהנאה ומתוך שנוסף בה איסור הנאה נוסף בה איסור קדשים, הרי דקרי לאיסור הנאה איסור מוסיף עכת"ד. - אבל לפלא שלא ראה הלח"מ דברי הרמב"ם בפיה"מ בכריתות שמחלק בין איסור קדשים לאיסור הנאה דבשר בחלב, ותוכן דבריו דגבי הקדש המקדיש בהמה פשיטא דכל הבהמה בכלל מעילה, ובע"כ גם החלב בכלל, וכיון דאנו אוסרים חלב משום הקדש אמרינן ג"כ דאסור באכילה מהקדש, ואעפ"י דבלא"ה אסור משום חלב אמרינן דהוי איסור מוסיף בשביל ההנאה, וכן היה הדבר בבשר בחלב אילו היה מוחלט דאסור בהנאה רק היה דנין על האכילה, אבל לפי האמת אנו דנין אם יש איסור הנאה, ומטעם דע"כ איסור הנאה באיסור אכילה תלה רחמנא וכיון דאין איסור חל על איסור וליכא איסור אכילה א"כ אין כאן גם איסור בהנאה, עכת"ד יעו"ש. ולפי"ז שפיר סבר הרמב"ם דאיסור הנאה הוי איסור מוסיף, וזהו שכתב בפרי"ד.

ובזה יש ליישב הא דקשה לכאורה הא איכא בבשר וחלב איסור מוסיף בזה שנאסר בשר בחלב בשלא כדרך אכילתן, כמו שכתב הרמב"ם בפר"ה מיסוד"ה, ונבלה וחלב מותרין בשלא כדרך אכילתן, וא"כ הלא איכא איסור מוסיף. אבל לפי דברי הרמב"ם אתי שפיר, כיון דגם זה תליא אם יש בזה איסור בשר בחלב וכיון שאין בזה איסור אכילה משום בשר בחלב אין בזה המוסיף משום איסור אכילה שלא כדרך אכילתן, ואין בזה משום מוסיף לומר דבשביל זה יהיה נעשה בשר בחלב דזה לא נקרא מוסיף.

ומה"ט לא קשה הא איכא הכא איסור כולל דמגו דחל אחלב חייל גם כן אנבלה או אחלב, דזה ליתא והוא מטעם דעל זה אנו דנין דאם אמרינן דליתא בזה משום איסור אכילה, ממילא אנו דנין דהתורה אסרה לבשר בחלב המותר באכילה, ואם הבשר אסור באכילה ולא חל עליו איסור בשר בחלב אז גם החלב מותר, וממילא אין כולל. ומצאתי אח"כ בפלתי שנחית לזה.

ומטעם זה נראה דאפילו אם אכל בשר של נבלה בחלב ואכל שלא כדרך אכילתן דאעפ"י שאין בזה איסור נבלה, מ"מ גם איסור בשר בחלב אין בזה.

והנה הפליתי בסי' פ"ז סקי"ג הקשה אכתי משכחת שתחול איסור בשר בחלב על בשר נבלה באופן שקיי"ל כלוי בחצי זית בשר וחצי זית חלב דלוקה משום בשר בחלב כדלעיל ק"ח ע"ב וא"כ לפי מה שמבואר בשבועות כ"ג דשבועה חלה על חצי שיעור וא"כ גם כשמבשל חצי זית נבלה עם חצי זית חלב כיון דנבלה ליכא אלא חצי שיעור שפיר חל איסור בשר בחלב כשהוא כזית שלם מצד הצירוף להיות לוקה עליו, עכת"ד.

ונראה דלוי דמחייב בזה מלקות משמע דרק בבא מיורה גדולה, והיינו שכבר חל איסור בשר בחלב, וכן פירש רגמ"ה. והלח"מ כתב שכן משמע דעת הרמב"ם, וע"כ הביאור בזה דענין לא תבשל אשר על ידי זה נעשה בשר בחלב על השיעור שלם נאמרה משום דזהו דרך בישול, אבל על ידי צירוף בתחילה לא מהני להיות נאסר משום בשר בחלב, וביורה גדולה שיש שיעור בשר שלם הלא לא חל איסור בשר בחלב מטעם אין איסור חל על איסור, וכיון שלא היה החלות איסור בשעת הבישול שוב לא תחול אח"כ בשאוכל חצי זית נבלה עם חצי זית חלב כיון שאין זה בישול האמור בתורה שפירושו לא תאכל.

עוד נראה דהא דקיי"ל דאיסור חל על חצי שיעור הוא רק באופן שלגבי האיסור השני הבא לחול הוי שיעור שלם מצד עצמו, וגם בלא הצירוף החצי שיעור ובאופנים האלה כאשר יבואו להלן, משא"כ בחצי זית בשר נבלה וחצי זית חלב דגם בהאיסור הבא לחול על החצי זית נבלה אין בו גם כן שיעור שלם, רק עם הצירוף החצי זית נבלה, נמצא דשניהם שווים ששניהם המה החצאי שיעור בזה לא מהני לעשותו לשיעור שלם.

והנה התוס' בכריתות כ"ג הקשו בהא דקאמר הש"ס שם אמר ליה רבא לרב נחמן מי אמר ר"ש אחע"א, והא תניא רבי שמעון אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור משום דאין איסור חל על איסור (היינו דאיסור יוהכ"פ אינו חל על איסור נבלה), והקשו התוס' דלמא שאני גבי נותר דאיכא משום מוסיף ואעפ"י דלא סבר ר"ש איסור כולל, אבל איסור מוסיף מיהא אית ליה וחל איסור נותר אחלב משום דהוי מוסיף, והקשה הגאון שאגת אריה בסימן ע"ו דהלא ע"כ מוכח מדברי ר' שמעון דלא סבר גם איסור מוסיף והוא דאיסור יום הכפורים דאסור באכילה ע"כ גם אכילה שלא כדרך אכילתן אסור דהרי לא כתיב אכילה אלא אשר לא תעונה ויש בזה גם איסור שלא כדרך אכילתן, ובנבלה שלא כדרך אכילתן פטור, וא"כ איכא באיסור יוהכ"פ איסור מוסיף על הנבלה, שמוסיף אכילה שלא כדרך אכילתן, ומדחזינן דסבר ר' שמעון האוכל נבלה ביוהכ"פ פטור אעפ"י שמוסיף הוא על איסור נבלה, חזינן מזה דלא סבר ר' שמעון אף איסור מוסיף. ובזה מיושב קושיות התוס', ושפיר פריך הש"ס דלא סבר ר' שמעון איסור חל על איסור גם גבי נותר משום דלא סבר ר' שמעון איסור מוסיף, עכת"ד.

אמנם נראה דאין זה הוכחה והיינו משום דיש לומר דהתוס' אזלי לשיטתייהו בהא דסברי התוס' בשבועות כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה וכו' שכתבו ועוד דמצי לאוקמי' שלא כדרך אכילתן ואינו אסור אלא מדרבנן כמו חצי שיעור לר"ל, והקשה הרש"ל מאי טעמא דר' שמעון דפוטר, ומתרצים דלר' שמעון דסבר כל שהוא למכות גם שלא כדרך אכילתן אסור מדאורייתא כמו כל שהוא, יעו"ש ולפי"ז לר' שמעון באוכל נבלה ביוהכ"פ ליכא מוסיף שלא כדרך אכילתן כיון דע"כ לר' שמעון גם בנבלה אסור שלא כדרך אכילתן. ושפיר הקשו התוס' בכריתות מנין דלא סבר ר' שמעון איסור מוסיף.

והנה יש להעיר דהלא כיון דסבר ר' שמעון דאוכל נבלה ביום הכפורים פטור מיירי אפילו בנתנבלה ביוהכ"פ וכמו שפירש"י שם בשבועות, והא דלא היה חל איסור יום הכפורים מקודם שנתנבלה הוא מפני שהיתה אסורה באיסור אבר מן החי כמו שפירש"י שם. והנה באבר מן החי ע"כ גם לר' שמעון בעינן אבר שלם, ולא סגי במשהו דלא הוי אבר, וכיון דבעינן אבר שלם גם לר' שמעון, וממילא באבר מן החי פטור באכילה שלא כדרך אכילתן לר' שמעון, וא"כ הוי יוהכ"פ איסור מוסיף, דמוסיף איסור באכילה שלא כדרך אכילתן. אבל זה ליתא דהכא באיסור אבר מן החי איכא גם בשר, דבלא בשר לא נקרא אבר, וא"כ הרי יש בזה גם איסור בשר מן החי, ובדין בשר מן החי לר' שמעון סגי גם בכל שהוא להיות לוקה עליו, ובבשר מן החי חייב גם בשלא כדרך אכילתן, ולהכי לא הוי יום הכפורים מוסיף על זה ולהכי לא חל איסור יום הכפורים על נבלה גם בשנתנבלה ביום הכפורים.

אמנם יש לשדות נרגא בעיקר היסוד של הרש"ל שכתב דלר' שמעון דסבר כל שהוא למכות מחייב גם כן בשלא כדרך אכילתן. והוא דלכאורה קשה טובא לר' שמעון דסבר כל שהוא למכות למה אמרה תורה לאסור אבר מן החי והלא כיון דבעינן משהו בשר בהאבר ולר"ש סגי גם בהאי משהו כיון דסבר כל שהוא למכות. אבל אם אמרינן דר' שמעון פוטר באכילה שלא בדרך אכילתן, וא"כ אם אוכל המשהו בשר בשלא כדרך אכילתן פטור, אבל ע"כ משלים הוא להאבר להיות נקרא אבר, כיון שבא רק בתור השלמה, ובזה חידשה תורה לאיסור אבר מן החי, וא"כ מוכח מזה דר' שמעון לא סבר חיוב בשלא כדרך אכילתן ולפי"ז שפיר הקשה השא"ר על התוס' דאיכא באיסור יוהכ"פ איסור מוסיף על איסור נבלה.

אמנם נראה דיש להצדיק שיטת הרש"ל דר' שמעון מחייב בשלא כדרך אכילתן, אבל סבר בשיטת התוס' דסברי כשיטת התוס' בע"ז ס"ח שהקשו לר' שמעון דסבר כל שהוא למכות, למ"ל הא דמשרת להיתר מצטרף לאיסור ומתרצינן בשם הר' יקר דלא מחייב ר' שמעון בכל שהוא אלא כשהוא בעין, ולא כשהוא בתערובות, יעו"ש. ולפי"ז יש לומר דהתורה אסרה לאבר מן החי באופן שהמשהו בשר שבאבר הוא בתערובות בין הגיד ועצמות, דאין לחייב משום בשר כל שהוא מפני שהוא מובלע בתוך הגידין והעצמות, ולזה חייבה תורה משום אבר מן החי, וא"כ אין להוכיח מזה דסבר ר' שמעון לפטור בשלא כדרך אכילתן, ושפיר קם דינו של הרש"ל בשיטת התוס' דר' שמעון מחייב בשלא כדרך אכילתן כמו שמחייב בכל שהוא, והתוס' בכריתות אזלי בשיטתם בשבועות.

והנה הריטב"א הובא בשעה"מ הלכות מ"א פרי"ד מפרש אוכל נבלה ביום הכפורים פטור, והיינו שפטור מן איסור נבלה מפני האיסור של יוהכ"פ, יעו"ש. ולכאורה מדוע נטה הריטב"א מפירש"י ותוס' שפירשו דאיסור יוהכ"פ אינו חל על נבלה. ונראה דסבר הריטב"א דאין לפרש דאיסור יום הכפורים אינו חל על נבלה, משום דאיסור יוהכ"פ הוי איסור מוסיף שחל על אכילה שלא כדרך אכילתן וכסברת השא"ר, וסבר הריטב"א דר' שמעון סבר איסור מוסיף, להכי מפרש דר"ש אומר לפטור משום נבלה, ולפי מה שכתבנו אפשר לומר דבזה פליגי רש"י והריטב"א, דשיטת רש"י וגם תוס' סברי דר"ש מחייב גם בנבלה בשלא כדרך אכילתן, וא"כ ליכא מוסיף הא דיום הכפורים, והריטב"א סובר דר' שמעון לא מחייב בנבלה בשלא כדרך אכילתן ולא סבר הריטב"א כשיטת הרש"ל. ומטעם זה הוכרח לפרש פטור מחיוב יום הכפורים וחייב משום נבלה

אמנם דברי הריטב"א לכאורה תמוהין טובא מדוע לא תחול איסור נבלה על איסור יוהכ"פ, והלא איסור אכילה ביום הכפורים שיעורו בככותבת, ושיעור איסור אכילה בנבלה בכזית, נמצא דשיעור נבלה בכזית הוי חצי שיעור לגבי איסור יוהכ"פ. ומבואר בסוגיא דשבועות שם וביומא ע"ג דאיסור חל על איסור באופן שהוא חצי שיעור, וזהו שקאמר הש"ס במפרש חצי שיעור דנעשה שיעור על ידי השבועה וחל על איסור מפני שהוא חצי שיעור, וא"כ מדוע לא תחול איסור נבלה על איסור יום הכפורים, והשעה"מ שם הקשה בזה על הריטב"א.

ונראה דהנה יש לעיין ולחקור היאך סבר ר' שמעון באיסור אכילה דיום הכפורים אם לוקה על אכילה דכל שהוא, דיש לומר דשאני יוהכ"פ דאיסור אכילה דידיה תליא בייתובי דעתא, ובכל שהוא ליכא ייתובי דעתא כלל, וגם ר' שמעון מודה דבעינן שיעור שלם ככותבת להיות לוקה, או"ד דגם ביום הכפורים סבר ר' שמעון דבכל שהוא חייב מלקות. ובספרנו נזר הקודש למס' יומא השארנו זה בספק. ועתה נראה דע"כ רש"י ותוס' סברי דלר' שמעון גם באיסור אכילה דיוהכ"פ סבר דלוקה על כל שהוא. ומטעם זה אי אפשר לפרש דר' שמעון פוטר משום נבלה מטעם דבנבלה סגי לר' שמעון בכל שהוא ואין איסור יום הכפורים מונע את האיסור דנבלה מטעם אין איסור חל על איסור, דע"כ איסור נבלה שהוא בכל שהוא חל איסור אכילה דיום הכפורים כיון דאיסור יוהכ"פ הוי חצי שיעור, ובנבלה בכל שהוא מחייב, להכי פירשו דאין איסור יום הכפורים חל על איסור נבלה ופטור משום יוהכ"פ, אבל הריטב"א ע"כ סבר דר' שמעון סבר דבאיסור אכילה דיוהכ"פ גם כן חיובו בכל שהוא לענין מלקות, וא"כ איסור יום הכפורים ואיסור נבלה שניהם שווים דלא בעינן שיעור, וסגי בכל שהוא, ושפיר מפרש הריטב"א שפטור משום נבלה משום דאיסור יוהכ"פ עדיף מטעם דמוסיף שלא כדרך אכילתן דבנבלה פטור וביום הכפורים חייב כמו שכתבנו לעיל דלא סבר הריטב"א כשיטת הרש"ל.

איברא דתקשה להריטב"א מאי פריך הש"ס בכריתות דלא סבר ר"ש איסור מוסיף והרי חזינן דסבר ר"ש מוסיף מדמחייב משום יוהכ"פ באוכל נבלה, וצ"ע. ואפשר לומר דכוונת הריטב"א דאין להוכיח מזה דלא סבר איסור מוסיף דאפשר לפרש שפטור משום נבלה וחייב משום יוהכ"פ מטעם מוסיף, וכוונתו להורות דביום הכפורים חייב גם בשלא כדרך אכילתן, וגם בא לומר דלר"ש ביום הכפורים גם כן לוקה בכל שהוא, אבל ע"כ מודה הריטב"א דלפי האמת לא סבר ר' שמעון איסור מוסיף, וכמו שכתבו התוס'.

ובזה הדרינן לזה שכתבנו לעיל מדוע לא תחול איסור בשר בחלב על איסור נבלה בשמבשל חצי זית מנבלה ובצירוף החלב לוקה משום בשר בחלב, ואיסור בשר בחלב תחול על חצי שיעור דנבלה, אמנם כיון דגם החלב הוא פחות מכשיעור, ואם כן שניהם שווים, שני חצאי שיעור, ורק בצירוף נעשה שיעור שלם נמצא דחצי שיעור דנבלה ג"כ מביא לידי חיוב, וכיון שאסור מצד שהוא נבלה אינו מביא לידי חיוב משום שאין איסור חל על איסור, מפני שהחלב בפני עצמו הוא גם כן חצי שיעור, ואין זה דמיון להא דשבועות שהאיסור הבא לחול הוא שיעור בפני עצמו, ואין זה דמיון לדברי הריטב"א שכתבנו.

ובזה סרה מה שכתב הפליתי ליישב קושיות המהרש"א למה בעינן קרא למעט בשר בהמה טמאה הלא בלא"ה ליכא משום בשר בחלב מטעם אין איסור חל על איסור, ומתרץ דנפק"מ לענין חצי זית בשר מבהמה טמאה וחצי זית חלב דליכא בזה משום אין איסור חל על איסור ולהכי בעינן קרא למעט, יעו"ש. אבל זה ליתא כמו שכתבנו.

ובעיקר הקושיא הלא שפיר בעינן קרא ללמדנו דליכא בבשר בהמה טמאה בחלב גם איסור בישול, דהרי בבשר נבלה וחלב איכא משום לא תבשל וגם לוקה על בישולו כמו שכתב הרמב"ם, אבל בבשר בהמה טמאה שמבשל בחלב ליכא גם משום לא תבשל. והמהרש"א בעצמו נחית לזה.

והנה יש להעיר מדוע לא הוי מבשל בשר נבלה או חלב בחלב מטעם איסור בישול שניתוסף, והגאון מקמ"ח הקשה בזה, וכתבנו לעיל מזה, אבל אין זה מספיק לפי מה שיבואר דבעינן שבא מיורה גדולה ללוי דסבר לוקה על בישולו.

ונראה דלא שייך מוסיף אלא כשניתוסף איסור על החתיכה, וכמו שכתב רש"י ביבמות ל"ב, והכא האיסור בישול לא הוי האיסור על החתיכה, ולא הוי זה איסור חפצא אלא איסור גברא, וזה לא שייך לאיסור מוסיף, והרי זה כמו שאסור לבשל בשבת, שאין זה שייך לאיסור מוסיף ושפיר קם לנכון דברי הרמב"ם שכתב שאין בזה משום מוסיף.

ובזה יש לבאר הא דכתב הרמב"ם בפרי"ד ממ"א הי"ט עפ"י הסוגיא דכריתות כ"ג דאיסור הנאה הוא איסור מוסיף, ולהכי חל איסור נותר על חלב, ואילו התוס' לעיל ק"א כתבו דאין כוונת הש"ס מוסיף משום דהכא קרי לה הש"ס איסור כולל, ולהכי מפרשו דכוונת הש"ס דכריתות הוא רק איסור חמור. והרמב"ם כתב שהוא איסור מוסיף. עוד תמוה דהרמב"ם בעצמו בפר"ח ממ"א ה"ח באוכל גיד הנשה של נבלה ושל עולה חייב שתים משום דהוי איסור כולל, יעו"ש. הרי דהרמב"ם בעצמו לא קרי לאיסור הנאה דהקדש איסור מוסיף אלא איסור כולל.

ונראה דסבר הרמב"ם דמוסיף לא הוי רק אם ניתוסף איסור על החתיכה, ובזה שונה איסור הנאה על החלב מהאיסור הנאה שעל הגיד. וזה הדבר דאיסור הנאה שניתוסף על החלב זה הוי הוספה על החתיכה, דהיינו שאסור ליהנות מעצם החתיכה בעצמותה, משום דשייך הנאה גם מהחתיכה גופא מלבד האכילה, ויש הנאה גם מעצם החלב במי שמריח ממנה ובדומה לסיכה, והוי זה מוסיף גם מלבד האכילה. אמנם שאני גיד הנשה דלא שייך איסור הנאה על עצם הגיד הנשה, כיון שסבר הרמב"ם דאין בגידין בנותן טעם וליתא בזה הוספה על החתיכה עצמה מטעם דהאיסור הנאה מהגיד הנשה הכוונה שארי הנאות, ולא הוי בזה איסור חפצא אלא איסור גברא, להכי אתי בזה הרמב"ם מטעם כולל, והא דלא נחתו בזה התוס' משום דאזלי בשיטה שיש בגיד הנשה בנותן טעם, והרי זה בדמיון לחלב, ולהכי הוכרחו לפרש דהכוונה בכריתות שם איסור חמור, אבל הרמב"ם לשיטתו שפיר מדייק וכתב שם בגיד הנשה של עולה שהוא מטעם כולל.

והנה תצא מזה שהרמב"ם סבר דהנאה הוי שפיר איסור מוסיף, ורק בבשר וחלב לא שייך בזה מוסיף כמו שכתב בפיה"מ.

והנה המל"מ בפר"ה מהל' יסוה"ת בד"ה והנה אף וכו' כתב להקשות מדוע לא יתחייב במבשל חלב בבשר הלא איכא איסור מוסיף והוא איסור הנאה, וכהא דאיתא בכריתות דאיסור הנאה דנותר הוי איסור מוסיף, ומתרץ דשאני באיסור קדשים שמפני שלוקה על ההנאה משום קדשים להכי חשיב איסור מוסיף, משא"כ בשר בחלב דליכא מלקות עבור ההנאה, (וזהו לשיטת הרמב"ם בפר"ח ממ"א הט"ז דאין לוקין על איסור הנאה), לא שייך בזה מוסיף, עכת"ד. אבל דבריו תמוהין דהלא מבואר דהרמב"ם סבר דאיסור הנאה הוי גם מוסיף אעפ"י שאין בזה מלקות, והא דאין איסור בשר בחלב חל על איסור נבלה או חלב הוא מפני שלא נחשב זה למוסיף מהטעם שכתב בפיה"מ וכמו שכתבנו לעיל.

והנה לדעתי נראה לומר עוד דלא שייך איסור מוסיף במבשל בשר נבלה בחלב מטעם ההוספה דאיסור הנאה באיסור בשר בחלב, משום דלא ניתוסף איסור על הנבלה בעצמותה דהרי האיסור מהבשר הוא רק מהבלוע חלב, ולא מיבעי' למ"ד אפשר לסוחטו מותר דפשיטא דכל האיסור הנאה הוא רק על החלב הבלוע, ולא על הבשר דהנבלה, אלא אפילו למ"ד אפשר לסוחטו אסור, והוי בשר ג"כ עצם האיסור, מ"מ עכ"פ כל האיסור הוא רק מפני הבלוע, וכיון דלא ניתוסף איסור על הנבלה מלבד הבלוע, להכי אין בזה משום מוסיף, ואין זה דמיון להא דכריתות שהאיסור הנאה הוי על עצם החתיכה דהיינו החלב שהחלב בעצמו נאסר בהנאה. כן נראה בזה, אבל מסתפינא מהרמב"ם שלא נחית בזה.

ובזה שכתבנו יבואר לנכון מה שקשה לכאורה בעיקר הפלוגתא דפליגי במבשל חלב בחלב, ומסקנא דפליגי באיסור חל על איסור דפליגי בפלוגתא דפליגי תנאי בעלמא וכמו שפירש"י, וקשה טובא מדוע פליגי במה דפליגי תנאי, והיה להם לומר דמ"ד חייב סבר הלכה אחע"א, ומ"ד פטור סבר הלכה דאאחע"א.

אבל לפי המבואר אתי לאשמעינן דזה תליא בפלוגתא דאיסור חל על איסור, והיינו שלא תאמר דבזה איכא איסור מוסיף איסור הנאה, או דהוי איסור כולל שכולל חלב, לזה באו להודיענו שאין כאן לא מוסיף ולא כולל, וממילא תליא בפלוגתא דאחע"א, וכמוש"נ.

סימן י'

כתב הרמב"ם בפר"ט ממ"א ה"א וז"ל, בשר בחלב אסור לבשלו ואסור לאכלו מן התורה ואסור בהנאה וכו' ומי שיבשל משנים כזית כאחד לוקה וכו' וכן האוכל כזית משניהם לוקה ואעפ"י שלא בשל עכ"ל. וקשה מדוע לא כתב שלוקה גם משום הנאה אם נהנה מהבשר בחלב, ולכאורה משום דהרמב"ם לשיטתו שכתב בפר"ח ממ"א הט"ז שאין מלקות על ההנאה מאיסורי הנאה, יעו"ש, אבל קשה דזה ניחא בכל איסורי הנאה שאין בזה לאו מיוחד משא"כ בשר בחלב שאיכא לא תבשל על איסור הנאה. ומצאתי במל"מ בפר"ה מיסוה"ת ד"ה ודע שהקשה ומביא שם שכן דעת הרמב"ן בהשגותיו בשורש השני, וא"כ דברי הרמב"ם צ"ע, מדוע אינו לוקה על ההנאה.

ונראה לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"א מטו"מ ה"ב וז"ל, ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפילו בת הבת, ושתק מאיסור בשר בחלב לפי שאסר בפירוש אפילו בישולו וכו' יעו"ש. וכתב הה"מ וז"ל, א"נ דמשמע שלא אסרה תורה לבשל כדי שלא יבוא לאכול, יעו"ש. ולכאורה תמוה היכן מצינו שאמרה תורה גזירה, אבל כוונתו שכל עיקר איסור הבישול בכוונה דלאכילה וא"כ הרי"ז כאילו כתיב בהדיא אכילה, וזהו ע"כ ביאור דברי הרמב"ם שם ומשום זה לא שייך להקשות והא אין עונשין מן הדין משום דהוי זה כאילו כתיב בהדיא איסור אכילה.

ומטעם זה נראה דהרמב"ם מפרש ג"כ הא דאמרה תורה לא תבשל לאיסור הנאה, היינו כשמבשל לצורך הנאה, וכוונת התורה שאסור לבשל לצורך אכילה וגם אסור לבשל לצורך הנאה, וממילא אנו יודעים איסור הנאה, אבל לא מצינו לאו לאיסור הנאה, אלא מצינו לאו לבשל לצורך הנאה, וממילא הדין בזה כבשארי איסורי תורה דעל אכילה איכא מלקות ועל הנאה ליכא מלקות.

ומטעם זה תצא דבר חדש דאם הבישול הוא שלא לצורך כלל לא לאכילה ולא להנאה לא עבר על איסור מבשל בשר וחלב.

אמנם קשה טובא על הרמב"ם שכתב ויראה לי דלהכי שתק הכתוב לאסור אכילת בשר בחלב מפני שאסר הכתוב אפילו בישולו ממילא מובן שאסור באכילה, והיינו שע"כ מפרש דעיקר האיסור בישול כשהוא לצורך אכילה כמו שכתבנו לעיל, אבל קשה טובא דלפי"ז למה חתרו כל הני תנאי ואמוראי לחפש חיפוש אחר חיפוש לבשר בחלב שאסור באכילה כמו תנא דבי ר' אליעזר דיליף מלא תאכלו כל נבלה, ותנא דבי רבי ישמעאל דיליף מלא תבשל ג' פעמים, ואיסי בן יהודה דיליף מעם קדוש, ור"ל מהא דבשל מבושל כמבואר בסוגיא, והלא כיון שנלמד בממילא כמו שכתב הרמב"ם ויראה לי, עי' בלח"מ בפר"ט ממ"א.

ונראה דהא דכתב הרמב"ם ויראה לי לא כיוון רק על הלימוד דמת מטמא במשא, והיינו שטומאת משא במת הוא בכלל טומאת משא דנבלה, ומביא ראיה שכן מצינו בהא דבת הבת שהבת בכלל בת הבת, ובבשר בחלב אכילה בכלל הבישול, ובאמת בהא דבשר בחלב מקורו מהמד"ר ויקרא, וכמו שכתב הה"מ בפר"ט ממ"א ה"ב שגם שם כתב הרמב"ם וז"ל, לא שתק הכתוב מלאסור אכילה אלא מפני שאסר הבישול, כלומר ואפילו בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו. וזהו שלמד מהמד"ר. אבל תמוה דשביק כל הני תנאי ואמוראי ואזל בתר המדרש.

ונראה דהרמב"ם מפרש דמהא דלא תבשל אעפ"י שאנו יודעין מזה איסור אכילה אבל זה דוקא אם הוא עצמו בישל בשר בחלב, או לכל הפחות שבשל בר חיובא, אבל אכתי אין אנו יודעין היאך הדין בשלא בישל הוא או שבישל לאו בר חיובא, אם יש בזה איסור אכילה, על זה דנו תנאי ואמוראי, ומביאין לימודם שאסור באכילה ובהנאה בכל אופן.

והנה הרמב"ם כתב שם "אעפ"י שלא בשל", אבל לא הביאו הנו"כ שם מקור לדין זה דהוא הדין אף בשלא בישל הוא עצמו, וגם אם בישל אינו בר חיובא שג"כ אסור באכילה וגם בהנאה. אבל לדעתי נראה שמפרש כי כל הני לימודים דאוסרים בשר בחלב באכילה ובהנאה הכוונה באופן שלא בישל הוא עצמו, וגם אם בשל אינו בר חיובא כן הדין שאסור באכילה ובהנאה.

איברא דאכתי יש לעיין לרב אשי דיליף איסור בשר בחלב לאכילה מכל שתיעבתי לך, הנה זה משמע רק באופן שנעשתה עבירה בהבישול, מטעם דהעבירה נקראת תיעוב, אמנם אם הבישול נעשה על ידי נכרי אין ללמוד מזה, וע"כ צריך לומר דסברת רב אשי דהבשר בחלב בעצמו מתועב, ולהכי אין הבדל מי הוא המבשל כיון שעכ"פ עצם הדבר מתועב לפני המקום, וכמבואר בפירש"י, וזה למד מדאסר רחמנא הבישול, שזה לא מצינו בשום איסור ממאכלי אסורות, להכי סבר רב אשי דהדבר בעצמו מתועב ולהכי הרי הוא בכלל מה שתיעבתי לך, אפילו אם בשלו נכרי או קטן וכדפירש"י.

והנה מרן כתב שם בפר"א מטו"מ שמפרש שם בכוונת הרמב"ם בזה שכתב מפני שאסר הכתוב בישולו שממילא הרי הוא בכלל כל שתיעבתי לך יעו"ש. ותמוה דהרי הרמב"ם לא הביא דרשא דכל שתיעבתי לך לאיסור בשר בחלב, ואדרבה הרי כתב בהדיא שנלמד בק"ו מבישול, אלא סבר דהק"ו הזה הרי הוא כאילו כתוב בהדיא. אבל לא סבר לאסור מהא דכל שתיעבתי לך. ומצאתי בספר צרור החיים על הרמב"ם שתמה בזה על מרן.

ונראה דכוונת מרן דאעפ"י שהרמב"ם לא למד לאסור איסור אכילה בבו"ח מכל שתיעבתי לך, אבל עכ"פ סבר הרמב"ם דבישול בשר בחלב בעצמו מתועב לפני המקום, והוי גם בכלל כל שתיעבתי לך. ומפני זה נכלל איסור אכילה בכלל הבישול, ומטעם זה נכלל גם בשר בחלב שלא בשל הוא בעצמו וגם נכלל בזה גם אם בשלו נכרי כיון שהדבר בעצמו מתועב, אבל לא סבר הרמב"ם זה לעיקר הלימוד.

אמנם דינא דרב אשי שיליף איסור אכילה בבשר בחלב מלא תאכל כל תועבה וגם כל הני תנאי ואמוראי עיקר לימודם לאסור עצם בשר בחלב אף כשנתבשל על ידי אחרים וגם אם בשל נכרי גם כן אסור, וכוונת הרמב"ם לכלול בזה שכתב אעפ"י שלא בשל, שיש בזה גם הלימודים דתנאי ואמוראי, כמוש"נ.

סימן י"א

כתב הרמב"ם פר"ט ממ"א ה"ו המעושן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהן אין לוקין עליו. וכתב הה"מ המעושן בעיא דלא איפשטא בירושלמי בנדרים פר' הנודר מן המבושל וידוע שספק תורה להחמיר ואין לוקין עליו. והמבשל בחמי טבריא גם כן נראה שהוא שוה למעושן ולגבי שבת שהמבשל בחמי טבריא פטור, עכ"ל.

והפר"ח בסימן פ"ז הקשה מהא דאיתא בירושלמי שבת פר"ז דהצולה והמטגן השולק והמעשן כולהו משום מבשל, הרי חזינן דמה שמספקא להירושלמי בנדרים פשיטא להירושלמי דשבת, וכיון דדין בישול בשבת ודין בישול בשר בחלב שניהם שווים, וכיון דהירושלמי דשבת סבר דמעושן יש בו משום בישול בשבת הנה כן ה"נ יש במעושן משום בישול בשר בחלב, עכת"ד. והנה רבינו הגר"א ז"ל ביו"ד מביא לדברי הפר"ח. וכנראה שסבר כן להלכה, אבל תקשה מזה טובא להרמב"ם דלא תפס להלכה כהירושלמי דשבת דפשיטא לי' דיש במעושן משום בישול.

עוד קשה לי בדברי הרמב"ם שמדמה מעושן לחמי טבריא, ואילו שם בירושלמי איתא דמעושן יש בו משום בישול לכו"ע ובחמי טבריא פליגי שם חזקיה ור' יוחנן, ור' יוחנן סבר דליתא בחמי טבריא משום בישול, והטעם בזה דמעושן חמור יותר משום שבא מתולדה דאש, וא"כ היאך מדמה הרמב"ם מעושן לחמי טבריא.

ועוד דבירושלמי דנדרים דבעי שם במעושן, ולא בעי בחמי טבריא לענין בשר בחלב, משמע דפשיטא ליה להירושלמי בחמי טבריא דאין בו משום בישול כלל, משום שאינו מתולדה דאש, וא"כ מדוע כתב הרמב"ם חמי טבריא עם מעושן לחד דינא, וצע"ג.

והנה לולא דמסתפינא אמינא מילתא חדתא. והוא דהנה יש לדייק מדוע נקט המעושן והמבושל בחמי טבריא ולא נקט המעושן והמבשל בחמי טבריא, להכי נראה דהרמב"ם מפרש דהבשר שהוא מעושן או מבושל בחמי טבריא אם יש בזה משום בישול בשר בחלב אם יבשל אח"כ בישול גמור, והוא דסבר הרמב"ם דאין בישול אחר בישול בבשר בחלב כמו לגבי שבת, ומפרש שזהו מה דבעי שם בירושלמי דנדרים, ובעי במעושן אם זה נקרא בישול לענין שהבישול גמור דאח"כ אין בו משום בישול בשר בחלב, וכמו כן במבושל בחמי טבריא דאעפ"י שע"כ חמי טבריא לא הוי בישול מתולדה דאש, אבל עכ"פ יש להסתפק אם הבישול גמור דאח"כ נקרא מבשל בשר בחלב, והוא מטעם דלא הוי דרך בישול שאמרה תורה, ובעי' זו לא איפשטא והוי ספד"א, ובזה כתב הרמב"ם דאין לוקין עליו כדין כל ספד"א.

ולפי האי פירושא לא קשה מהא דהירושלמי דשבת דסבר דהמעשן יש בו משום מבשל לענין שבת משום דעצם הבישול בתחילה כשהוא מעשן ג"כ נקרא מבשל בשבת, ולהכי איתא בירושלמי המעשן דהיינו עצם מעשן בתחילה וזה הוי בישול לענין שבת דהוי מלאכת מחשבת. והנה מטעם זה כיון דמצינו דהעישון הוי בישול בשבת, להכי יש לומר דהבישול שאחרי העישון לא הוי בישול ויש בזה משום אין בישול אחר בישול. וכמו כן יש להסתפק גם לענין בשר בחלב דלא נקרא הבישול שאחר העישון בחיוב מבשל, וזהו שיטת הירושלמי דנדרים דבעי במעושן אם יש בו אח"כ משום מבשל בשר בחלב. נמצא דלפי"ז אין סתירה מירושלמי דשבת להירושלמי דנדרים, ואדרבה לפי הירושלמי דשבת יש להסתפק בבשר בחלב, ותפס הרמב"ם לדינא כהירושלמי דנדרים.

ומשמע מזה דבמעשן בשר בחלב ליכא בזה משום בישול בשר בחלב כיון דלא הוי זה דרך בישול שאמרה תורה, ורק הספק אם זה העישון הוי לכהפ"ח בסוג בישול שלא יתחייב משום בישול בשר בחלב דאחר כך.

והנה כמו כן בהמבושל בחמי טבריא אעפ"י שאין זה דרך בישול לדין בשר בחלב, וביותר לפי שקיי"ל כרבי יוחנן דגם בשבת אין זה בישול ומכש"כ בבשר בחלב, אבל עדיין יש להסתפק בבישול גמור הבא אח"כ אם יש בזה משום מבשל בשר בחלב, כיון שעכ"פ נתבשל מקודם בחמי טבריא, ובזה סבר הרמב"ם דהוי ספיקא דדינא ולחומרא ואין לוקין עליו.

והנה המחבר כתב גם כן כלשון הרמב"ם המעושן והמבושל בחמי טבריא אין לוקין עליו, וע"כ יש לפרש כמו שפירשנו דברי הרמב"ם. והנה הש"ך בסקי"ג כתב, אבל איסורא איכא, ומשמע מדבריו איסור דרבנן מדמדמה זה לחלב זכר, יעו"ש. ותמוה דע"כ איכא איסורא דאורייתא ככל ספיקא דדינא, וכמו"ש הה"מ, ונפק"מ לענין אם אסור בהנאה דבאיסורא דרבנן מותר בהנאה, ובספיקא דאורייתא פשיטא שאסור בהנאה ג"כ מספיקא.

סימן י"ב

ע"ד השאלה שצולה בשר וגבינה ביחד אם יש בזה משום בישול בשר בחלב להיות אסור גם בהנאה כדין בשר בחלב.

נראה דצלי דומה לטיגון, ומבואר ברש"י ותוס' סנהדרין ד' ע"ב דליתא בדין בישול, יעו"ש. ועי' בחוו"ד שנחית לזה, יעו"ש.

אמנם הפר"ח דעתו דצלי הרי הוא בישול ממש יעו"ש.

ולדעתי נראה שזה תליא בהא דאיתא בירושלמי שבת פר"ב ה"ה בהא דאיכול אברים ופדרים בשבת איכא משום מבשל. וע"כ הביאור בזה משום דקודם שנאכל בהאש ונעשה גחלים ואפר הרי הוא צולה, וצלייה זו יש בה משום מבשל, אבל ש"ס דילן ביבמות ל"ג דפריך שם בזר ששימש במאי, ולא קאמר משום מבשל ע"כ סבר הש"ס דליכא באיכול אברים ופדרים משום מבשל, ועי' בגיוה"ש שם, וע"כ דש"ס דילן סבר דליכא בצלי משום מבשל, ובירושלמי נדרים פר"ו מבואר דשבת ובישול בשר בחלב שניהם שווים, יעו"ש. וכיון דקיי"ל תמיד במקום שפליגי ש"ס דילן עם הירושלמי הלכה כש"ס דילן.

והנה ראיתי ביש"ש פר' גיד הנשה סימן מ"ה כתב דבשר בחלב לא נאסר בלא רוטב מטעם דדרך בישול אסרה תורה, ולא מה שקבל טעם, דהרי חזינן דבשר בחלב חידוש הוא דאי תרי בשר בחלב כולי יומא שרי, יעו"ש. מבואר דשיטת הרש"ל דעיקר איסור בשר בחלב מן התורה הוא דוקא בבישול ברוטב, ובישול בלא רוטב אינו אסור אלא מדרבנן. וכתב שם דמטעם זה בנגע בשר חם בגבינה חמה אינו אסור אלא מדרבנן.

ולפי"ז בנידון השאלה דצלו בשר וגבינה אפילו במחבת על האש לא הוי בישול מדאורייתא.

אמנם לענין טיגון בשר בחמאה, אפשר דהחמאה דינה כרוטב, ולשיטת הרש"ל הוי זה מדאורייתא, והמהר"ם שיף בשלהי כל הבשר כתב דגם בטיגון כבד עם חמאה דאיסורו רק מדרבנן. והובא בפתיחה להפרמ"ג יעו"ש. אבל יש להעיר דלשיטת הרש"ל הוא בישול מדאורייתא, אמנם כל זה בחמאה עם בשר, אבל בנידון השאלה בגבינה עם בשר אסור רק מדרבנן ומותר בהנאה.

סימן י"ג

כתב הטור ביו"ד סימן פ"ז המבשל במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר פטור. והקשה הב"י מדוע לא כתב הטור בהא דחלב מתה שלוקה משום נבלה, והיינו שמפרש מתה היינו נבלה, ותמוה מדוע ישונה חלב נבלה מביצת נבלה, ועי' בדרישה שתמה בזה, ועי' בגיורש"א. ואפשר שדעת הב"י דהחלב כל זמן שלא נחלב לא דמיא לביצה שנגמרה, וצ"ע.

אבל אפשר לפרש בכוונת הטור דנקט חלב מתה, והיא מימרא דשמואל בחולין קי"ג ע"ב, ולא בחלב שחוטה, וקשה לכאורה מדוע שינה הטור מלשון שחיטה ונקט מתה, ונראה דבא להורות דהכוונה שחוטה באופן שמתה לאחר שחיטה, ואינה מפרכסת, משום דבמפרכסת הרי היא כחיה וחלב שלה הרי הוא חלב ממש, וישנו בדין בשר וחלב, ולא מיירי הטור בחלב מתה שהיא נבלה. ובזה אתי שפיר דלא מסיים ולוקה עליו משום נבלה, ומזה יש לפשוט הא דהסתפקו גדולי אחרונים לענין חלב בן פקועה, אבל ע"כ אם נפרש כן כוונת הטור, הרי פשיטא דחלב בן פקועה לא עדיף ממפרכסת דהחלב הוי חלב ממש לדין איסור בשר בחלב.

ונראה שכן דעת רבינו הגר"א ז"ל שמציין להא דחלב מתה שכתב המחבר, כתב וז"ל, מימרא דשמואל קי"ג ע"ב ולא בחלב שחוטה, הרי מפרש הא דכתב מתה, דהכוונה שחוטה, ולא במתה שהיא נבלה. וכנראה שמיישב בזה הא דהקשה הב"י, וכמו שכתבנו.

והנה להב"י שדעתו דלוקה על החלב מתה משום נבלה, א"כ סבר שדין החלב כבשר, והרי זה כביצים הנמצאים בבטן ומעורים בשלל שדין בשר עליהם, וא"כ תצא מזה אם יבשל חלב זה עם חלב טהור, יש בזה משום מבשל בשר נבלה עם חלב, ואין לומר דאה"נ משום דקשה דלפי"ז למה בעינן קרא למעט חלב שחוטה עם בשר, הלא החלב הוא גם כן בשר, ואין כאן משום בשר בחלב, אלא הרי הוא כמו בשר בבשר.

והנה יש סברא לומר דהחלב מתה הוי כאבר המדולדל ומיתה עושה ניפול, וממילא אין בזה משום נבלות, מטעם דהוי כאבר הנפרש מחיים. עי' במשנה פר"ה דעדיות מ"א, ושם בהגהות אור גדול שמפרש דהחלב הוי כאבר המדולדל. ועוד דאם אמרינן דם נעכר ונעשה חלב, א"כ ע"כ בדם שאין בו משום נבלות מטעם דלא הוי בכלל בשר וכמו"ש התוס' בכמה דוכתי, וגם בחולין קי"ג, א"כ חלב לא עדיף מדם.

וראיתי בדרישה שתמה ג"כ על הב"י דמהיכי תיתי לן לומר דיש מלקות בחלב מתה משום נבלה הרי חלב זה כנוס היה בבהמה וחיה, ואם הבהמה מתה החלב לא נאסר משום נבלה ללקות עליה דהרי"ז דומה לביצת נבלה דאינה אסורה מדאורייתא, משום דבחיי העוף נתגדלה ולא מעת שמתה, וה"נ חלב של טהורה שמתה עכת"ד, יעו"ש.

ונראה בכוונת הב"י בכדי שלא יהיה כטועה בדבר משנה, היינו דסבר הב"י דיש בחלב מתה איסור משום אבר מן החי או בשר מן החי, והיינו דסבר הב"י דחלב הכנוס בדדי הבהמה הרי הוא כאבר המדולדל, והא דהתירה התורה חלב זהו לאחר שפירש, אבל בעודו בפנים כשהוא כנוס הרי הוא בגדר אבר המדולדל, וקיי"ל דשחיטה אין עושה ניפול ושחיטה מתירתו, אבל מיתה עושה ניפול, והרי הוא אסור משום אבר מן החי או בשר מן החי. וכוונת מרן דלוקה משום אבר מן החי או בשר מן החי. והנה האור גדול נחית לומר דחלב הוי כאבר המדולדל, אבל סבר דזה לא שייך לפי האמת דליתא בחלב משום אבר מן החי. אבל לדעתי נראה דהב"י סבר דהתורה לא התירה משום אבר מן החי רק לאחר שפירש אבל קודם שפירש עומד להיות ניתר בשחיטה, אבל בשמתה, ומיתה עושה ניפול הרי זה אבר מן החי, ולפי"ז לא הוי כוונת הב"י דלוקה משום נבלה, אלא לוקה משום אבר מן החי. ובזה ישונה חלב מביצה, דביצה כשהיא בפנים הרי היא בשר ממש, ולאחר יציאתה אין בה משום אבר המדולדל, אמנם לפי מה שכתב הרשב"א בהכה על זנבה והפילה ביצתה יש בה משום בשר מן החי כשהיא מעורה, יש לעיין אם נתנבלה העוף בשעה שהביצה עומדת לצאת ומעורה אם יש בזה לדון כבשר המדולדל ומיתה עושה ניפול להיות הביצה אסורה משום בשר מן החי, אבל גבי חלב כיון שנפרש מגופה וכנוס בהדד, והדד תלוי ועומד שפיר יש לדון לאבר המדולדל ונדרש להתיר או על ידי שחיטה או על ידי פרישה על ידי חליבה, ובאופן שלא נפרש ולא יצא לחוץ וגם לא נשחטה אלא מתה ונעשית נבלה, בזה עומד החלב באיסור אבר מן החי ויש בזה מלקות.

והא דכתב הב"י משום נבלה הוא לאו דוקא דגם בשר מן החי נקראת נבלה, ומצינו כזה בלשון הרמב"ם בפר"ד ממ"א ה"ג שכתב וז"ל, האוכל עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום נבלה, אעפ"י שאיסור משום אבר מן החי כיון שלא בעינן כזית, ורש"י בחולין ק"ב מפרש בהדיא אבר מן החי, וע"כ גם להרמב"ם איסורו משום אבר מן החי וקורא לזה נבלה, משום חסרון שחיטה, וה"נ כוונת הב"י משום אבר מן החי, והיינו בשר מן החי אשר הוי נבלה באמת מצד חסרון שחיטה כאשר נתבאר. כן נראה ביישוב דברי הב"י כמוש"נ.

סימן י"ד

כתב הטור ביו"ד סימן פ"ז המבשל שליל בחלב חייב וכו'. וזהו מימרא דשמואל במכילתין קי"ג דדריש גדי לרבות השליל. וקשה למ"ל ריבוי על שליל הלא מכלל בשר לא נפיק, ואטו מפני דלא בעי שחיטה והוי כשחוט נפיק מכלל בשר, הלא הוא בשר ממש כאמו. וקשה לר' מאיר דסבר דבן פקועה דכלו לו חדשיו הרי הוא כבהמה מעליא, פשיטא דלא בעינן קרא לרבות שנוהג בו דין בשר שאסור לבשלו בחלב, וע"כ צריך לומר דבא לרבות בן פקועה שלא כלו לו חדשיו, והרי הלא נפל, ורק ניתר בשחיטת אמו. ויש בזה גם מקום לומר דכיון דאמרה תורה בחלב אמו והיינו דבעינן שתהיה ראוי' להיות אם כדאיתא בסוגיא דבעינן אתי לכלל אם, ומטעם זה ממעטין חלב זכר, וא"כ יש מקום לומר דבעינן גדי כזה שאתי לכלל אם, ובזה שלא אתי לכלל אם ממועט גם מבשר כמו שממועט חלב כזה, הנה כן ממועט גם בשר כזה, לזה אמרה תורה גדי מיותר לרבות שליל.

והביאור בזה שרבתה תורה שליל שהוא בכלל בשר יש לפרש בשלשה אופנים. (א דלא בעינן בבשר אתי לכלל אם. (ב דשליל נקרא אתי לכלל אם מטעם דהיה עומד להיות נולד לאחר שכלו לו חדשיו. ג) מטעם הרי הוא במין אתי לכלל אם, ונפק"מ מן הטעמים לבשר טרפה דאם אמרינן דבעינן ראוי דאתי לכלל אם, א"כ גם בשר טרפה ממועט משום דטריפה אינו מוליד, ולאחר שרבתה תורה שליל, מבואר דלא בעינן אתי לכלל אם גם טרפה בכלל. אבל כל זה אם נפרש דכוונת התורה בריבוי דשליל דלא בעינן בבשר אתי לכלל אם, אמנם אם אמרינן דשליל נקרא אתי לכלל אם מטעם דהיה ראוי לזה אם לא נשחטה אמו, הנה טרפה ליתא בכלל הריבוי דשליל. אבל אפשר לומר דטרפה כיון דהיה ראוי להיות אתי לכלל אם קודם שנטרפה גם זה בכלל, א"כ בנולדה טרפה מבטן הרי ליתא בכלל אתי לכלל אם. אבל יש לומר דכוונת התורה בשליל מפני שהוא במין אתי לכלל אם, וא"כ טרפה בכלל. וקצת יש לדייק מלשון הרמב"ם בפר"ט ממ"א ה"ו שכתב בשר מתה, ולא כתב בשר טרפה.

והנה בחלב טרפה ראיתי למרן הגרע"א ז"ל שהסתפק אם נקראת ראוי להיות אם דהיינו בשנטרפה בהולדה כמו ביתרת וכדומה, יעו"ש. חזינן דסבר דבעינן אתי לכלל אם בחלב, ולא סגי במין אתי לכלל אם, והיינו שאינו דומה לחלב זכר שממועט מטעם דזכר פשיטא דלא אתי לכלל אם שאינו במין הולדה, וע"כ דסבר מרן דבחלב בעינן אתי לכלל אם ממש ולא סגי מה שהוא במין, ולפי"ז מדוע לא הסתפק מרן בבשר טרפה, וע"כ דסבר דהא דרבתה תורה שליל הוא מטעם דלא בעינן בבשר אתי לכלל אם, ולהכי מסתפק רק בחלב טרפה, דבזה ממועט הני דלא אתי לכלל אם, ואפשר דגם חלב טרפה בכלל זה.

ולדעתי נראה להוכיח דחלב טרפה אין בו איסור מן התורה. מהא דאיתא במכילתין קי"ד, מה לאמו שכן נאסרה עמו בשחיטה, היינו איסור אותו ואת בנו יעו"ש. וקשה לר' שמעון דסבר דשחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה, וליכא בטרפה איסור אותו ואת בנו, ואם אמרינן דיש בחלב טרפה איסור בישול הלא יש לעשות יוכיח לר' שמעון מהא דטרפה דליכא משום אותו ואת בנו, וא"כ יש בו משום איסור בשר בחלב, וא"כ משמע מזה דליכא איסור בישול בשר בחלב טרפה. אבל יש לומר דהברייתא לא אזלא אליבא דר' שמעון, אבל לפי"ז תקשה לר' שמעון מה יעשה הא דאמרה תורה בחלב אמו. ואפשר לומר דר' שמעון סבר כרבי יוסי הגלילי דדריש בחלב אמו לרבות חיה ולמעט עוף כדתנן במשנה שם.

אמנם יש לדייק מדברי התוספות קי"ד, ד"ה מה, שהקשו תימה לרבנן חיה יוכיח, דאין אותו ואת בנו נוהג בחיה עכ"ל. ביאור הדברים, דהתוס' אזלי לשיטתייהו דלעיל קי"ג ד"ה בשר בהמה שכתבו דרבנן דמתניתין סברי דנוהג בשר בחלב גם בחיה ועוף וא"כ איכא יוכיח דאעפ"י שאינו נוהג בהם דין אוא"ב, ומ"מ נוהג בהם בשר בחלב, ולדידהו מיותר בחלב אמו, משום דע"כ סברי רבנן דדין בשר בחלב נוהג בכל מה שנוהג דין נבלות, וזהו ג"כ שיטת האי תנא דברייתא. וא"כ אין להביא יוכיח לאסור כיון שאיכא גם יוכיח להיפך, וממילא נשאר הק"ו. ומוכח דסברי התוס' דיש איסור בשר בחלב, בחלב טרפה.

אמנם יש להוכיח מהא דלא קאמר התנא דאיצטריך בחלב אמו למעט טרפה שנוהג בו אותו ואת בנו, אבל ממועט מהא דכתיב בחלב אמו, דבעינן ראוי להיות אם, ולא בא לרבות אלא למעט, ומוכח דסבר התנא דיש בחלב טרפה משום איסור בשר בחלב. אבל יש לדחות דאפשר דסבר התנא דלא בעינן למעט טרפה מטעם משום דבלאו הכי ליכא בטרפה משום בשר בחלב מטעם אין איסור חל על איסור, וצ"ע. אבל יש לדייק אם אמרינן דאיסור לאו חל על איסור עשה, והנה בחלב טרפה שאיסורו משום והטמאים גרידא אבל הנכון יותר לומר דסבר האי תנא דלא ממעטין חלב טרפה.

סימן ט"ו

כתב המחבר ביו"ד סימן צ"א ס"ב כל מידי דבעי הדחה כגון להניח בשר צונן בקערה של איסור צונן אסור לכתחילה דלמא אכיל בלא הדחה, וכתב הט"ז בשם הרש"ל שלא יפה עושים אותם הקונים מיני קשואים מלוחים עם מי המלח וכו', וא"כ המי המלח דלא שייך בו הדחה נאסרה כולה, יעו"ש. והקשה החוו"ד בביאורים אות ג' דהא מבואר בש"ס בהא דבר יונה שנפל לגו כדא דכמכא דאף כמכא שרי אעפ"י דכמכא אי אפשר בהדחה, יעו"ש.

ויש לעיין מנין דהכמכא שרי דהרי אינו מבואר שם בסוגיא דחולין קי"ב אלא אודות הבר יונה, אבל בדבר הכמכא אינו מבואר וא"כ אפשר דהכמכא באמת נאסרה מטעם דלא אפשר בהדחה, ולשיטת הרש"ל שפיר אפשר לומר דסבר דהכמכא נאסרה.

אמנם מבואר דפליגי בזה הר"ת והריב"א הובא בתוס' פסחים ע"ו ד"ה תניא אידך בשר רותח וכו' תימה הא תו למ"ל להביאה, ואומר ר"ת דקמ"ל דאפילו חלב שרי דאע"ג דחם לתוך צונן בעי קליפה בדבר שיכול לעשות קליפה בדבר דלא שייך קליפה כמו בחלב מותר מדלא קתני איסורא גבי חלב כדקתני קליפה גבי בשר. וריב"א חולק בזה ומצריך ששים כדי קליפה, יעו"ש. ולפי"ז אפשר לומר דכמו דפליגי רבותינו בחם לתוך צונן לענין קליפה, הנה כמו כן יש לומר דגם בצונן לצונן פליגי לענין הדחה דלר"ת דסבר גבי חם לצונן דלא בעי קליפה היכא דלא אפשר, הנה כמו כן סבר בצונן לצונן דלא בעי הכמכא הדחה כיון דלא אפשר. ולהריב"א דסבר שם דבעי קליפה ומצריך ששים כנגד הקליפה ולא סבר האי סברא דאי אפשר, ממילא יכול להיות דמחמיר גם בהא דהדחה אעפ"י דאי אפשר בהדחה, ואם ליכא ששים כנגד הקליפה, ואי אפשר בהדחה אפשר דאסור.

ובעיקר דברי הר"ת שדא בה נרגא מרן הגרע"א ז"ל שכתב דיש לומר דהתנא בתניא אידך בא להודיענו דבשר חי רותח לתוך חלב צונן מדיח, ומסקנא שם דקולף. ולא הוי בזה תתאה רותח, אעפ"י שהצלי שוקע בכמכא והוי תתאה רותח. ומ"מ אנו דנין לתתאה שהוא צונן וכמו שכתב הרשב"א הובא בב"י. ולפי"ז אין להוכיח מזה דהיכא דלא אפשר בקליפה מותר יעו"ש. וא"כ שיטת הריב"א יותר מוכח, ולא אמרינן האי סברא דאי אפשר להתיר בדיעבד, וכמו שהדין גבי קליפה הנה כמו כן אפשר דכן הדין גם לענין הדחה.

עוד נראה דאפילו אם אמרינן בהא דבר יונה שנפל לכמכא דמותר בדיעבד בלא הדחה מטעם דאי אפשר זהו מטעם דבשר בחלב כל זמן שלא נתבשל אין כאן איסור, וע"כ אין בזה אלא איסור דרבנן גרידא ואין להוכיח מזה לדינא של הרש"ל שמונח בכלי של איסור מחמת שבלוע בה איסור דאורייתא.

ובעיקר הדבר מה שכתב שם החוו"ד בדבר עצם הדחה אם הוא רק חומרא, או שהוא מעצם הדין, מבואר בספרנו שאילות משה סימן כ"ז דע"כ אינה אלא מצד חומרא, והיכא דלא אפשר מותר בלא הדחה.

וע"כ כוונת הרש"ל הכא להזהיר הקונים שזה הדין לכתחילה שלא לקנות דברים כאלה אשר אי אפשר בהדחה כיון שזהו בלכתחילה.

והנה בעיקר דברי הר"ת שסבר דאם אי אפשר בקליפה מותר שלמד מהא דחלב מותר, יש לדון דכל זה בהא דבשר בחלב שהוא רק אסור דרך בישול ואין ללמוד מזה לשארי איסורין. ומצאתי למרן רע"א ז"ל שם שהעיר בזה, יעו"ש. ונראה דסבר הר"ת דהתנא בברייתא לא מיירי רק בבשר בחלב ומיירי גם כן באופן שהבשר רותח הוא בשר טרפה, שג"כ כן הדין. עוד אפשר לומר דסבר הר"ת דמעט יש בזה גם מן התורה מפני הבישול המעט, וחכמים הצריכו קליפה לחומרא, אבל שוה בזה לשארי איסורי תורה, וצ"ע.

סימן ט"ז

יו"ד סימן פ"ז סעיף ג' אינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה וכו', ויש לעיין מדוע השמיט מבשל חלב בחלב דהוי סוגיא ערוכה, והרמב"ם בפרק ט' ממאכלות אסורות כתב דלוקה על בישולו, ונפק"מ גם בזמן הזה לענין לפסלו לעדות, וגם היאך הדין לענין הנאה, עי' בדגמ"ר, אבל מדוע השמיט המחבר זה.

שם, סעיף ו' או שבשל דם בחלב פטור. ומשמע אבל אסור, וקשה מדוע לא הוי כמו בשר טמאה דמותר בבישול והנאה, עי' בהגהות רע"א ז"ל. ואפשר דכיון דחלב ודם בחד לאו נאמרה, ואם יהיה מותר לבשל דם בחלב, יבוא להתיר גם חלב בחלב. דוגמא לזה הא דכתבו התוס' לעיל ה' ע"ב ד"ה מעם, דהמומר לאכול חלב חשיב מומר גם לדם מטעם דנאמרו בלאו אחד, יעו"ש. וה"נ יש לגזור בדם אטו חלב.

שם, או בחלב מתה. בהגהות מרן רע"א כתב אבל בחלב חיה חייב, וכן כתב בספר ב"ה. ואינו מובן מאי קמ"ל דהמבשל בשר בחלב חייב, והס' ב"ה אינו תח"י. ואפשר דכוונתם חלב חיה היינו שהבהמה שממנה החלב עתה היא מתה בשעת הבישול, דלא תימא בחלב אמו אמר רחמנא בעינן שתהי' האם חיה דמתה אינה נקראת אם, ולזה באו להודיענו דאם בשעת החליבה היתה חיה נקראת שפיר בחלב אמו וחייב.

שם, כתב הרמ"א וחלב זכר לא מקרי חלב כלל. והיינו שגרע גם מימי חלב. והביאור חלב זכר היינו חלב דאדם וזה מוכח מהסוגיא שם, והיינו דחלב זכר דבהמה ממעט שמואל מקרא דחלב אמו, משום דאינו ראוי להיות אם, וכמו שביאר הש"ך. והגר"א מציין להמשנה דפר"ו דמכשירין דחלב זכר דאדם אינו מכשיר, והיינו דאיתא שם במשנה דאמר כן רשב"א ולא פליגי עליו חכמים, וכן פסק הרמב"ם בפר"ד מטו"א ה"י יעו"ש. ויש לעיין היאך הדין לענין הבשר בחלב זכר דבהמה, ולכאורה יש לדון דריש לקיש אמר שם קי"ד, דמי חלב מכשירין, ומכל מקום נתמעטו לבשר בחלב מצד הסברא גרידא, ואילו חלב זכר דבהמה ממעט שמואל מקרא דבחלב אמו, משמע מזה דחלב זכר דבהמה עדיף מחלב זכר דאדם, וא"כ יש לומר דאיתא בהכשר, דאל"כ אלא אמרינן דליתא בהכשר א"כ גרע ממי חלב ולמה לן קרא למעטו מדין בישול בשר בחלב, ומוכח דחלב זכר דבהמה ישנו בהכשר, וצ"ע.

שם, יש אומרים דאסור לחתות האש תחת קדרה של עכו"ם, לפי שהם מבשלים בהם פעמים חלב פעמים בשר וכו' ואעפ"י שאינו מכוון לבשל אבל ע"כ הוי פס"ר, ואעפ"י דהוי ספק איסור, אבל עכ"פ כיון דהוי פס"ר הרי זה כעובר על ספק איסור דאורייתא בודאי, ועי' בהגהות למרן רע"א ז"ל. ובהגהות יד אברהם הקשה מהא דע"ז י"ב דאיתא שם לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ונכרי ששפתו שתי קדרות וכו', הרי חזינן דלא חיישינן דכשחותה ישראל קדרתו הרי חותה גם תחת קדרתו של העכו"ם יעו"ש. נראה לפי מה שכתב הרשב"א לענין צודה דבשעוסק באיסור והיתר ביחד ליתא משום פס"ר, וממילא הרי זה אינו מכוון לאיסור, ואין זה דומה להא דהחיתוי הכא.

סימן י"ז

בדין חיוב בישול בבשר וחלב. גם כמה שיעור בישול, ואם יש בישול אחר בישול, ובישול אחר צלי.

והנה בשיעור בישול מבואר בחולין ק"ח ע"ב תני לוי במתניתא כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בישולו, ובאיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו. ופירש"י אחרים עכו"ם כלומר שנתבשל כל צרכו, מבואר דסבר רש"י דכל זמן שלא נתבשל כל הצורך אינו חייב משום בישול בשר בחלב.

ויש לומר דזה תליא מה דהוי בישול לענין חיוב שבת ומצינו דפליגי תנאי גבי שבת בשבת ל"ו דחנניא סבר דבבשיל כמאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישול מותר להשהותו על גבי כירה מטעם דנחשב מבושל. ומסתמא אליבא דחנניא גם בבישול בשר בחלב כן הדין משום דמצינו בירושלמי נדרים פר"ו שמדמי בישול בשבת לבישול בשר בחלב. אמנם רש"י מפרש בשבת י"ח ע"ב בהא דאיתא שם ובשיל שפיר דמי מפרש רש"י מבושלת כל צרכה שפיר דמי להניחה על גבי כירה, יעו"ש. וזהו דלא כחנניא, וכיון דסבר רש"י דגבי שבת בעינן מבושל כל צרכה, להכי מפרש הכא רש"י דהכוונה בבישול שאחרים אוכלים אותה היינו שנתבשל כל צורכה.

ואפשר לומר דרש"י מדייק הכא מפני שתני לוי באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלים אותו מחמת בישולו, דלשון זה מורה שנתבשל כל הצורך. ואפשר שמטעם זה מפרש רש"י בשבת שם דבעינן בישול כל הצורך משום דכיון דבבשר וחלב בעינן בישול כל הצורך להכי גם בשבת כן הדין, ולהכי מפרש שם רש"י דלא כחנניא, אמנם התוס' פירשו שם דסגי כמאכל בן דרוסאי, יעו"ש. ואפשר דלשיטת התוס' גם בבשר וחלב סגי בבישול זה שהוא כמאכל בן דרוסאי.

והנה לשיטת רש"י דבעינן בישול כל הצורך להתחייב משום בישול בשר בחלב, נמצא אם אחד בשל כמאכל בן דרוסאי, ובא אחר וגמר הבישול השני חייב ולא הראשון. אמנם לשיטת התוס' הראשון חייב, ויש לעיין אם גם השני חייב עבור גמר הבישול.

אמנם הרמב"ם בפר"ג משבת ה"ד כתב כיצד תבשיל שלא בשל כל צרכו וכו' ואיתא שם בהגהות מיימונית שהפירוש כל צרכו כמאכל בן דרוסאי, אבל בנתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר דקיי"ל כחנניא יעו"ש. ומשמע לפי"ז דגם בבשר בחלב כן הדין דסגי לחיוב בישול בשנתבשל כמאכל בן דרוסאי, ולפי"ז לשיטה זו בבישל ראשון כמאכל בן דרוסאי חייב, ויש לעיין היאך הדין עם השני שבישל עד גמרו אם יש עליו חיוב.

והנה לענין שבת כתב הרמב"ם בפר"ט משבת ה"ד וז"ל, המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו פטור, עכ"ל. וביאור כל צרכו כתב הה"מ כגון הא דאיתא בשבת קמ"ה כל שבא בחמין וכו' יעו"ש. משמע שהוא מבושל כל צרכו. ומביא שם דעת הרשב"א שכתב דלאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בו משום חיוב בישול דבר תורה, יעו"ש. מבואר דסבר הה"מ בדעת הרמב"ם דסבר דדוקא בבישול כל צרכו אין בו עוד משום מבשל אבל בבישול רק כמאכל בן דרוסאי יש בו משום גמר הבישול. מבואר מזה דלענין שבת פליגי הרמב"ם והרשב"א אם יש על גמר הבישול משום מבשל בשבת. ולפי"ז יש לומר דכמו כן בבישול בשר בחלב תליא בפלוגתא זו דלהרמב"ם השני חייב, ולהרשב"א השני פטור לאחר שנתבשל מקודם כמאכל בן דרוסאי.

והנה תצא מזה להרמב"ם דסבר דלענין בישול הוי גם כמאכל בן דרוסאי בישול כמו שסבר בפר"ג מה' שבת כדלעיל, והכא בפר"ט סבר דגם לאחר שנתבשל כמאב"ד יש אחריו גם כן בישול. ולפי"ז בבשר בחלב כשבישל ראשון כמאכל בן דרוסאי ובא אחר וגמר הבישול שניהם חייבים, ולהרשב"א רק הראשון חייב ולא השני.

והנה שיטת רבינו גרשם, נדפס בשסין שלנו, מפרש שם הא דשנה התנא באיזה בישול אמרו כל שאחרים אוכלים אותו, (היינו שמפרש הא דתני לוי במתניתא כמו שמוקים רב דמיירי בבא מיורה גדולה ובזה פליגי רב ולוי, ודלא כפירש"י דלצדדין) ומפרש וז"ל כל שאחרים אוכלים אותו כלומר דמתחילה לא נתבשל כל צרכו ובא הוא ונטל חצי זית מזה ובישלו כל צרכו, יעו"ש. מבואר דסבר הרגמ"ה דלא נתחייב משום בישול בשר בחלב רק בבישול כל צרכו ובשנתבשל כמאכל בן דרוסאי לא נתחייב. וזהו כשיטת רש"י לפי מה שביארנו. נמצא דלשיטת רש"י ורגמ"ה לא נתחייב משום בשר בחלב אלא בבישול כל צרכו. ולשיטת הרמב"ם והרשב"א נתחייב גם בבישול כמאכל בן דרוסאי. ולענין אם נתחייב מי שגמר הבישול, לשיטת הרמב"ם חייב גם השני, ולשיטת הרשב"א השני פטור.

והנה יש לעיין לשיטת הרשב"א דגם במאכל בן דרוסאי הוי בישול גמור, וכן משמע שיטת התוס' בשבת י"ח היאך יפרשו הא דתני לוי באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלים אותו מחמת בישולו, כיון דסברי דגם אם אחרים אוכלים אותו גם כן הוי בישול, ודוחק לומר דיפרשו אחרים היינו כמאכל בן דרוסאי דפשיטא שאם כוונת התנא כמאכל בן דרוסאי היה מפרש בהדיא, וע"כ הביאור שנתבשל כל צרכו כמו שפירשו רש"י והרגמ"ה.

ונראה לפי זה דסברי דע"כ שאני שבת מבישול בשר בחלב, והיינו דבשבת שתליא במלאכת מחשבת ובשבשיל כמאכל בן דרוסאי וניחא ליה, שפיר נקרא מלאכת מחשבת, משא"כ בבשר בחלב דדרך בישול אסרה תורה בעינן בישול גמור כדאכלי אינשי, וכל זמן שלא נגמר בישולו אין בזה משום בישול בשר בחלב, ואפשר שכן דעת הרמב"ם גם כן. וזהו מכח ברייתא זו דתני לוי, ומחדש דלא נקרא בישול בשר בחלב כל שלא נתבשלו כל צרכו.

ובדין אם יש בישול אחר בישול בבשר בחלב ביארנו בארוכה בספרנו שאילות משה סימן ק"ה.

והנה ראיתי עתה להעיר ולהוכיח דע"כ להרמב"ם מוכח דאין בישול אחר בישול בבשר וחלב מהא דכתב הרמב"ם בפר"ט ממ"א ה"ו המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בהם לוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב שאין איסור בשר בחלב חל על איסור נבלה או על איסור חלב שאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף וכו' יעו"ש. ומה שהקשה בלח"מ מדוע לא הוי איסורי הנאה איסור מוסיף, יעו"ש. הנה זה מבואר ברמב"ם בפיה"מ לכריתות וקורא אותה הרמב"ם נקודה נפלאה, ותוכן דבריו, דהא דנאסר בהנאה משום בשר בחלב זהו מפני שחל עליו איסור בישול בשר בחלב, אבל אם לא יהיה חל עליו איסור בישול בשר בחלב ממילא לא הוי איסור הנאה גם כן. ואינו דומה לקדשים דאיסור הנאה הוי איסור מוסיף על החלב משום דהמקדיש בהמה למזבח כיון דחלה הקדושה על הבהמה חלה גם על החלב, וממילא אסור דהוי איסור מוסיף, משא"כ בשר בחלב דאיסור הנאה תליא אם יש בזה משום בישול בשר בחלב ממילא יש לומר דאין כאן משום בשר בחלב, ואין כאן איסור הנאה עכת"ד, יעו"ש.

והנה לדעתי יש להקשות גם על מה שכתב הרמב"ם דאין כאן כולל. וקשה לכאורה הא יש כאן כולל החלב דהרי גם החלב נאסר, וא"כ יש לומר דתחול איסור בשר בחלב על הנבלה מגו דחל בכולל על החלב, ולדברי הרמב"ם גם בזה אתי שפיר, והיינו דלא שייך כולל אלא אם אמרינן דיש כאן איסור בישול משום בשר בחלב.

אמנם קשה הא כיון דיש כאן איסור בישול דהרי לוקה על בישול בשר בחלב, וא"כ נימא מגו דמוסיף איסור בישול להכי תחול גם איסור על אכילה משום בשר בחלב, כיון דהבישול לא תלי באכילה ובהנאה דהרי חזינן דהמבשל בשר בחלב נבלה דאינו חייב על אכילה והנאה משום בשר בחלב, ומ"מ חייב על בישולו, וא"כ איכא איסור מוסיף דכיון דחל איסור בישול משום בשר בחלב חל ג"כ אאיסור אכילה והנאה.

וראיתי בספר מקמ"ח להגאון מהרי"מ שהקשה בזה ומתרץ דמזה מוכח דאין בישול אחר בישול בבשר בחלב, ומטעם זה לא שייך בזה לא משום כולל, ולא משום מוסיף משום דעד שלא נתבשל אינו חל איסור בשר בחלב לא משום בישול, ולא משום אכילה והנאה, ואחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי כבר סר מעליו איסור בישול בשר בחלב, משא"כ אם נימא יש בישול אחר בישול תקשה שפיר דאחרי שנתבשל כמאכל בן דרוסאי חל עליו איסור בישול ואיסור אכילה והנאה, וא"כ אמאי לא נימא מגו דניתוסף עליו איסור בישול נוסף עליו גם איסור אכילה והנאה, וא"כ מוכח דאין איסור בישול אחר בישול בבשר בחלב, עכת"ד, (והנה מה שכתב כמאכל בן דרוסאי, ביארנו לעיל דבעינן בישול גמור).

והנה נראה לשדות נרגא, דהלא קיי"ל בבישול בשר בחלב דהמבשל חצי זית בשר וחצי זית חלב גם כן יש בזה משום בישול בשר בחלב, וא"כ מה שייך לומר מגו דחל אבישול תחול גם כן אאיסור אכילה והנאה דזה ליתא דהלא כיון דאיסור בישול איכא גם על החצי שיעור, וא"כ לא שייך לומר דתחול איסור אכילה והנאה על השיעור מגו דחל אבישול חל גם כן אאכילה וההנאה, הלא בישול חל על חצי שיעור גם כן, וא"כ לא שייך לומר מגו דחל אחצי שיעור תחול גם על השיעור, דהרי איסור נבלה ואיסור חלב הוי דוקא בשיעור שלם, ולא שייך מגו דחצי שיעור אשיעור, ואעפ"י דאיכא איסור בישול גם בכשיעור, אבל ע"כ גם בחתיכה גדולה אמרינן דאיסור בישול הוא מטעם כל החצאי שיעור הנמצא בהחתיכה, ולא שייך בזה לא כולל ולא מוסיף, ודוק בזה.

והנה אף שאין ראיה מזה דאין בישול אחר בישול בבשר בחלב, אבל ע"כ מוכח דאין בישול אחר בישול מדברי רגמ"ה כמו שכתבנו לעיל, וגם בספרנו שאילות משה שם סימן ק"ה ביארנו כן להלכה, דלאחר בישול כראוי שוב אין בזה חיוב בישול דאורייתא, ואפשר שמדרבנן אסור, ומזה אזדא הראיה שהביא בגליון רש"א מהא דכתב הרמ"א אסור לחתות וכו' בסימן פ"ז משום דאיכא למימר דמדרבנן אסור.

והנה אם יש בישול אחרי צלי', דלענין שבת הרבה ראשונים סברי דיש בזה משום בישול. אמנם לענין בשר בחלב נראה דליתא בזה משום מבשל בשר בחלב, והיינו כי עיקר הטעם בבשר בחלב דלא אסרה תורה אלא דרך בישול שהכוונה דהבישול מוליד הטעם של בשר בחלב, וזהו הכוונה דרך בישול אסרה תורה. אמנם לאחר שהוליד הבישול הטעם, שוב לא הוי דרך בישול כשמבשלו שנית, וא"כ סברא זו שייכא גם בבישול אחר הצלי שנצלה כל צרכו.

אמנם כל זה אם אמרינן דצלי בבשר בחלב אסור מן התורה אז יש לומר דכיון דנתקיים דרך בישול, שוב בפעם שנית אפילו בבישול ממש אין בו משום בישול כיון שכבר נתן טעמו, לפי המכוון בכוונת התורה, אמנם אם אמרינן דצלי אינו נקרא בישול ואין בו איסור תורה מטעם בישול בשר בחלב, וא"כ טרם נברא הטעם לפי כוונת התורה בלא תבשל, א"כ איכא למימר דאיכא לא תבשל בבישול אחרי הצלי, והנה לשיטת רש"י ותוס' בסנהדרין ד' ע"ב דדרך טיגון לא נאסרה מן התורה איכא משום לא תבשל כשמבשל אח"כ מה שנצלה מקודם.

והנה הפליתי הביא ראיה דצלי וטיגון לא נאסרו מן התורה, מהא דאמרה תורה גיעולי נכרים ובפסחים מ"ג ילפינן מזה לטעם כעיקר בכל איסורי תורה. ומקשין העולם דלמא כוונת התורה לאסור גיעולי נכרים משום שמא השתמשו בזה בשר בחלב שבזה לכו"ע טעם כעיקר אסור מן התורה, אבל אם אמרינן דצלי וטיגון אינו אסור מן התורה אתי שפיר משום דאם אמרינן דרק משום בשר בחלב אסרה תורה גיעולי מדין, לא משכחת לן קרא דתעבירו באש דלא הוי אלא בצלי וטיגון, יעו"ש. והנה החוות דעת השיג עליו בזה, וכתב דהא יש לחוש שהעכו"ם צלו בשר ואנן נבשל בה חלב ובודאי הטעם שנבלע על ידי צלייה יוצאה על ידי בישול, יעו"ש.

ונראה דשיטת הפליתי דאין בישול אחר צלי', ולהכי אין לחוש לזה כיון דהטעם בשר הנצלה הוי מבושל מקודם, ושוב לא הוי משום בישול בשר בחלב, והחוות דעת ע"כ סבר דיש בישול אחר צלי'. ולפי"ז הוי זה בפלוגתא בין גדולי האחרונים, ולדינא צ"ע.

סימן י"ח

ע"ד השאלה שחתכו בצלים בסכין של בשר דק דק, ונתנם בתבשיל בקדרה חולבת ב"י, וליכא ס' כנגד כל הבצלים אבל איכא ס' כנגד הטעם בשר הבלוע, ויש בזה הפסד, וגם לצורך סעודת מצוה.

גרסינן במכילתין קי"א, אמר חזקיה משום אביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכול בכותח, וה"מ צנון דאגב חורפיה בלע, וכתבו התוס' יש ליזהר שלא לחתוך שומין כרישין ובצלים בסכין חולבת משום דחריף טובא, והיכא דחתך ונתנן בקדרה מלאה מים רותחת מותר בששים לבשל טעם הבלוע בירק שנפלט מן הסכין. אבל חתכו בסכין של עכו"ם נעשה הירק כולו נבלה וצריך ששים לבטל הירק עכ"ל. ביאור הדברים, ההבדל שיש בין סכין בין בשר בחלב לסכין של איסור משום דבסכין של איסור נעשה כל הבצל נבלה. משא"כ כשחתכו להבצל בסכין של בשר או בשל חלב דעדיין הוא היתר ויש בזה משום נ"ט בר נ"ט.

אבל יש להבין דכמו שאמרינן בשחתך בסכין של איסור דנעשה כולו איסור ולא סגי לבטל הטעם גרידא משום דלא ידעינן כמה בלע ולהכי בעינן ששים כנגד כל הבצל, וא"כ גם בשחתך בסכין של בשר כיון דלא ידעינן כמה בלע צריכין לומר דליבעי ששים כנגד כל הבצל. והנה בפשוטו יש לומר דשיטת התוס' דאמרינן חתיכה נעשה נבלה בכל איסורים, עי' במהר"ם שיף, וזה ליתא הכא בבליעה דהיתר עדיין. אמנם עדיין לא הונח לנו מטעם דהי"א כיון דעכ"פ אין אנו יודעין הבליעה ליבעי ששים כנגד כל הבצל, אבל הביאור בזה כמו"ש הר"ן בפר' כ"ה, והובא בש"ך סימן צ"ד סקכ"ב, שכתב דלא הוי נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר בבשר בחלב דכיון דטעם שני עדיין היתר הוא כיון דאקלש כולי האי לא חשיב לאסור, אבל במידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף כל העולם, יעו"ש. ביאור הדברים, דבסכין של איסור הרי הוא אסור ואוסר, משא"כ בשל היתר עד שגם טעם שני הוא היתר אין בטעם קלוש כזה לקבל איסור, וממילא אין בכחו לאסור, ובסברא זו אין אנו צריכין לומר דסברי התוס' דבשארי איסורים אמרינן חתיכה נעשה נבלה, אלא הביאור דבשארי איסורים בעינן לחפש לבטל האיסור, ובבשר בחלב בנ"ט בר נ"ט בעינן לחדש איסור, וזה אין בכחו של נ"ט בר נ"ט כדלעיל.

והנה חידשו לנו התוס' דגם בדברים חריפים בטלים הם כשיש ששים לבטל הטעם.

כתב המחבר בסימן צ"ד סעיף ו' וז"ל, בצלים או ירקות שבלועים מבשר ובשלם בקדרה חולבת אם ידוע כמה בשר בלוע בבצלים ובירקות אין צריך ס' אלא כנגד הבשר, והנה הבצלים בא להם הבלוע מבשר עצמו או שחתכן בסכין של בשר דק דק, כמו שכתב הט"ז, וזהו כמו שכתבו התוס' דלעיל דסגי לבטל הטעם, ולא בעינן ששים כנגד כל הבצלים, ולפי"ז בנידון שאילתן סגי בששים נגד הטעם של הבצלים ולא בעינן ששים כנגד כל הבצלים.

ומעתה נחקורה היאך הדין אם צריכין להשליך הבצלים מתוך המאכל, או דלמא שגם הבצלים מותרים.

והנה המהר"ם לובלין הובא בש"ך כתב דאם יש ס' נגד טעם הבשר שבלוע בבצלים אז גם הבצלים מותרים, אבל הקשה בזה הפליתי וכתב ועכ"פ דינו של המהר"ם דמתיר אף הבצלים בשיש ששים בקדרה ליתא דאף דאנו אומרים החלב הנכנס לתוך הבצל אינו נעשה נבלה דכל הקדרה מצטרף מ"מ טעם הבשר נעשה נבלה דבזה אינו מועיל הצירוף, וכיון דקיי"ל דבלוע נעשה נבלה הבשר אסור, וא"כ יאכל הבצל הבלוע מבשר האיסור וכו' וגם אפשר שסוחטו אסור עכת"ד, יעו"ש.

והנה נראה דזה הוקשה למרן רע"א ז"ל שכתב וז"ל, לכאורה היה נראה דבדק דק נקט כן ולא נקט ובשלם בחלב אלא דמיירי בקדרה של חלב אבל אין חלב בקדרה אלא דבר אחר, ובזה הוא דמהני ס' נגד הבשר וגם הבצלים עצמן מותרין דליכא חשש דטעם חלב נכנס בבצלים ונאסרו הבצלים וגם אסרו אח"כ התבשיל אם אין ס' נגד כל הבצלים דהטעם החלב בהתבשיל קודם שנכנס לבצלים הוא נ"ט בר נ"ט דהיתר, עכ"ד.

ובזה מיושב מה שהקשה הפליתי דהבצל שיש בו טעם בשר קבל טעם מהחלב שנכנס בתוכו ונעשה טעם הבשר נבלה ונאסר, דזה ליתא משום דאין בכחו של החלב שנעשה נ"ט בר נ"ט שהוא טעם קלוש לאסור טעם הבשר, וממילא לא נאסרו הבצלים.

אמנם לפי"ז תקשה דהלא גם אם אין ששים נגד הטעם בשר מדוע לא נימא דכיון דהחלב הוא נ"ט בר נ"ט אין בכחו לאסור טעם בשר, הנה זה הוקשה למרן וכתב וז"ל, ואם ליכא ס' נגד הבשר הוא דאסור אף לשיטת המחבר (סימן צ"ה ס"ג) דהכא אסור דמבצלים למים לא מקרי נ"ט בר נ"ט כיון דלא הוי בלוע בכלי לא נקלש, עכ"ד. ביאור דבריו, כיון דמיירי הכא דהבצלים קבלו טעם בשר מבשר ממש או שחתכן בסכין של בשר דק דק, והרי זה ג"כ כקבלו מבשר ממש, ולא נכנס הטעם בהבצלים מכלי ואין זה דומה לדגים שעלו בקערה, ולהכי אעפ"י שהחלב בעצמו הוא נ"ט בר נ"ט, אבל כיון שהטעם דהבשר היוצא מהבצלים פוגע בהטעם דהחלב אין זה נ"ט בר נ"ט דהכוונה שני טעמים של היתר ובטעם שלישי אינו אוסר כמו הא דדגים שעלו בקערה דשני טעמים המה היתרא קודם שיבואו להטעם השלישי, אבל הכא הלא בטעם השני נפגשו טעם בשר וחלב ביחד, מטעם כיון שנרגש בקדרה טעם החלב עם הטעם הבשר ביחד, ולא הוי בזה נ"ט בר נ"ט דהיתרא.

עוד כתב מרן שם דאם בישלם בחלב אז בעינן ס' נגד כל הבצלים משום דחלב נכנס בתוכו ונעשה נבלה והדר יוצא ואוסר, וכן הבצלים נשארו באיסורם, ואך מדברי המהר"ם לא משמע כן, יעו"ש.

וראיתי בספר גבעות עולם סימן ז' השיג על מרן וכתב דאפילו אם יש ששים בהקדרה לבטל טעם הבשר מדוע לא ניחוש לשמא נגע הבצל בדופן הקדרה שאז בולע ממש טעם חלב, ואין בזה משום נ"ט בר נ"ט בהחלב כיון שנגע בדופן הקדרה, וכתב שמזה הטעם יש אוסרים בסימן צ"ה בקערות של בשר שהודחו ביורה חולבת מפני שהקערות נוגעות בהיורה עצמה ונפלט טעם מזה לזה שלא באמצעות המים, והא דלא חיישינן בקדרה של בשר שבשלו בה מים ותחבו בה כף חולבת אם יש ששים מותר, ולא חיישינן דלמא נגע הכף בגוף הקדרה, עי' בט"ז שם סק"ח. והפרמ"ג כתב דהוי כשתי קדרות שנגעו זה בזה דמותרות ובקערות שהודחו כתב שהוא מפני ששני הטעמים נכנסו במים ומיד נאסרו המים וחוזרים ואוסרים היורה והקערות ותפס לטעם זה לעיקר, אמנם הא דלא חיישינן לכלי שנגע בדופן בלא אמצעית המים משום דאין הכלים אוסרים זה את זה בלא מים, משא"כ אוכל שנגע בכלי אוסר גם בלא רוטב, כמבואר בסימן ק"ה סע"ז, וא"כ יש לחוש לשמא נגעו הבצלים בהקדרה עצמה וא"כ בלעו טעם שני באיסור שלא באמצעית המים וא"כ נשאר קושיות הפליתי, עכת"ד.

אמנם נראה דהתם ע"כ הדין דאין הכלי מפליט יותר מכדי קליפה וכמו"ש הש"ך שם בס"ק כ"ג. וכן מבואר בש"ך סימן צ"ד סקל"ג, ודוחק לומר דזהו רק בשהכלי צוננת אלא אפילו אם הכלי חמה אינה פולטת יותר מכדי קליפה, ועל הקליפה ע"כ יש ששים לבטל הקליפה, ובאופן שיש ששים גם החתיכה עצמה מותרת. ועוד נראה שהבצל עצמה יש בה ששים לבטל הקליפה, ולהכי אין לחוש לשמא נגעו הבצלים בהדופן עצמה, ואין לומר ששם מיירי בלא רוטב, אבל ברוטב אוסר כולו. אמנם הכא איכא למימר שכיון שהחשש שמא נגע בדופן בלא אמצעות המים דינו כאילו נגע בלא רוטב, וא"כ איכא ממנפ"ש אם אנו דנין זה ברוטב אין כאן חשש נגיעה בדופן, ואם אנו דנין זה בלא רוטב אין כאן אלא איסור כדי קליפה, ובנידון שאילתין יש להתיר כיון שמבואר שגם הבצלים מותרים כמוש"נ.

סימן י"ט

כתב הרמב"ם בפר"ט ממ"א דבשר בחלב האסור בהנאה הוא מהנקברים, ואפילו אפרו אסור. ומקור הדין משנה שלהי תמורה. והקשה בפלתי בסימן פ"ז אות ד' בין למ"ד אפשר לסוחטו אסור ומכש"כ למ"ד אפשר לסוחטו מותר לפי מה שכתב הר"ן אי ברור לן דנסחט טעם החלב מן הבשר היה הבשר מותר, ורק הסיבה מפני שאי אפשר לסוחטו יעו"ש. ואילו בא אליהו ואמר דנסחט היה מותר, וא"כ בנשרף לאפר ודאי דפרח מינייהו טעם חלב ונסחט בבירור, וא"כ מדוע האפר אסור, עכת"ד יעו"ש.

ונראה דלאחר שנאסרה משום בשר בחלב שוב אין לו היתר, והיינו דכיון שנאסרה בהנאה וטעון קבורה, ממילא גם האפר אסור מטעם דלא נפסק דין קבורה גם מהאפר, ולהכי גם לאחר שנשרף ונעשה אפר עדיין יש על האפר דין קבורה, ואסור בהנאה גם מהאפר מפני שמצות קבורה עדיין עליו ולא נעשית מצותו.

והא דאפשר לסוחטו אם מותר או אסור הכוונה וההבדל שביניהם אם ההיתר נעשה איסור בעצם דלמ"ד אפשר לסוחטו מותר לא נאסר הבשר מצד עצמו רק מפני התערובות חלב, וכמו כן החלב לא נאסר בעצמותו, רק מפני התערובות בשר, וכמו כן החלב לא נאסר בעצמותו רק הבשר נאסר, ונפק"מ לענין חנ"נ אם בעינן ששים כנגד כולו או רק ששים מפני הבליעה לחודיא, וזהו כוונת הר"ן במסקנא בסוגיא דטפת חלב. אבל אם אין ששים אף לבטל הטעם הרי זה נעשה בשר בחלב ממש האמור בתורה שאסור גם בהנאה, ולאחר שנאסר שוב אין לו היתר, מטעם דכיון דנאסר בהנאה טעון קבורה, דאז גם אם יסחוט הטעם חלב מן הבשר ג"כ לא הותר הבשר מטעם שדין בשר בחלב עליו, ואסור בהנאה. וגם האפר בכלל האיסור הנאה ודין קבורה קשור עם האיסור הנאה ביחד.

עוד הקשה בזה הפליתי שם דמדוע יש מתירים טעם לפגם בחמץ הלא מקור ההיתר בטעם לפגם הוא מהא דנבלה שאינה ראויה לגר, וכיון דחזינן דהנקברים אפילו האפר אסור, וא"כ חמץ בפסח דהוא מן הנקברים דאפרו אסור, א"כ פשיטא דטעם לפגם אסור, יעו"ש,

ונראה גם כן דאין זה ענין לזה דשאני גבי אפר דכיון שבא ליהנות מהאפר כמו שהוא, וכיון שאסור בהנאה וטעון קבורה להכי הרי הוא עומד באיסורו כדמעיקרא, משא"כ טעם לפגם שבא בתוך המאכל והאוכל אינו נהנה מהטעם הפגום, והיינו שאינו במין אוכל ולא בסוג נהנה, ממילא הרי בטל בתוך המאכל וליתא בדין קבורה כמובן להכי מותר.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

כאן. פירש לך הכתוב שגדי זה מעזים היה: הא. אם לא פירש יש במשמע אף שאר בהמה מדאיצטריך ביה לפרושי: ונילף. גזירה שוה מיניה מה גדי האמור כאן עזים אף גדי האמור בבשר וחלב עזים הוא: תרי מיעוטי כתיבי. ה''א דכתיב בכל חד מיעוטא הוא: אמר שמואל. קרא יתירא כתיב לדרשה ודרשינן להו ולקמן פריך תלתא קראי כתיבי ושמואל שיתא דריש: לרבות את החלב. שאם בשל חלב בחלב ואכלו עובר משום חלב ומשום בשר בחלב: את המתה. שאם בשל בשר נבלה בחלב ואכלו עובר משום בשר בחלב ואף על גב דבעלמא אין איסור חל על איסור וכאן הרי קדמו איסור חלב ואיסור נבלה לאיסור בשר בחלב אתא קרא ורבינהו: להוציא את הטמאה. בשר בהמה טמאה שבשל אפילו בחלב בהמה טהורה: ולא בחלב זכר. שהיה לו חלב מועט מן הדדים כגון אם נשתנה והיו לו דדים: ולא בחלב שחוטה. דאמו משמע הראויה להיות אם ולא משנשחטה: בחלב אמו. משמע שלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר וגדי הא איתרבאי ביה כל בהמה טהורה ולא טמאה הלכך חלב כגדי דהא אמו כתיב וקא ממעט חלב טמאה אפילו הבשר טהור: איסור חל על איסור. אני שמעתי דגרס ליה והכי פירושו איסור חל על איסור ולא אצטריך קרא לא לחלב ולא למתה: מחד קרא. כלומר מההוא קרא דאתא לגופיה נפקי דאם בשל חלב או בשר נבלה בחלב אף הם במשמע וקשיא לי הא דאמרינן לקמן בפירקין (דף קטז.) לר''ע משום דאית ליה איסור חל על איסור מייתרי ליה כולהו תלתא גדי לדרשה ואמרינן חלב ומתה לא צריכי קרא והכא לשמואל נמי דאית ליה איסור חל על איסור אמרינן חלב ומתה מחד קרא נפקי ולא מייתרי כולהו אלא תרי ונראה בעיני דלא גרסינן להאי קסבר שמואל איסור חל על איסור אלא הכי גרסינן חלב ומתה מחד קרא נפקי כו' דכולהו תלתא גדי מייתרי לדרשה דהוה ליה למיכתב לא תבשל בחלב אמו כל מי שיש לו חלב אם בהמה כיון דסופינו להביא במשמע גדי אף עגל וטלה כדאמרן לעיל ומדכתב גדי לדרשה אתי חד לחלב ומתה לאשמועינן שיהא איסור חל על איסור ואיתרבו להו תרוייהו דהא מין גדי הן והי מינייהו מפקת וחד לשליל וחד למעוטי טמאה ולקמן נמי בשמעתין אמרינן שאני הכא דרבי רחמנא גדי אלמא איסור חל על איסור לשמואל הכא מגדי נפקא ליה מריבויא והא דפריך לקמן וסבר שמואל איסור חל על איסור הא קשיא ליה דמדרבי שמואל חלב ומתה אלמא איסור חל על איסור: דם ושליא. לא בעיא קרא למעוטינהו דהא לאו גדי נינהו ומהיכא תיתי לאיסורא: ומתו בו. באוכל תרומה בטומאת גופו כתיב דהא לעיל מיניה כתיב איש איש מזרע וגו': פרט לזו כו'. אלמא לא אתי איסור טומאת הגוף שהוא במיתה בידי שמים וחייל אאיסור טומאת תרומה שאסורה ועומדת עליו באיסור עשה כדמפרש ביבמות בפ' הערל (דף עג:) מבשעריך תאכלנו הטמא והטהור דמשמע טמא וטהור אוכלין בקערה אחת בשר פסולי המוקדשין לאחר פדיונן דאין בהן איסור טומאה וכתיב תאכלנו לזה ולא לאחר כלומר בזה התרתי לטהור לאכול עם הטמא ואע''פ שאוכל בשר טמא שמותר לאכול פסולי המוקדשין בין בטומאת הגוף ובין בטומאת עצמן אבל בתרומה לא התרתי לך לאכול בטומאת עצמה ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל אוכל תרומה בטומאת הגוף מפורש בו לא תעשה דכתיב בקדשים לא יאכל וכתיב בתריה ובא השמש וטהר ואחר יאכל וגו' ומוקמינן ליה בתרומה ביבמות (דף עד:): ה''ג בעלמא סבר שמואל איסור חל על איסור ושאני הכא דגלי רחמנא ומתו בו כי יחללוהו ואבע''א בעלמא קסבר אין איסור חל על איסור ושאני הכא דרבי רחמנא גדי ולשון ששמעתי קשיא לי כיון דחד לגופיה הי רבי והי מייתר והא דרשינהו: הא דרביה. רבי אלעזר שאמר לעיל שמואל משמו וכל היכא דקתני משום פלוני לא שמע מפיו אלא מפי אחרים שאמרו מפיו ושמואל לא ראה את רבי אלעזר מימיו דר' אלעזר בחורבן היה (גיטין דף נו.) מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי ושמואל מדורות האחרונים היה בסוף שנותיו דרבי: שלא הניקה. לא ילדה מעולם ויש לה חלב כשהיא קרובה לימי לידתה מי דייקינן אמו שהיתה אמו כבר או לא: חד אמר לוקה. קס''ד דאאכילה קאמר (והם) התרו בו משום בשר בחלב: אין איסור חל על איסור. ולא נפיק מקרא דלגופיה וקרא יתירא לית לן לרבויי דאיכא למימר חד לרבויי שליל אתא דחד איסור הוא דאיכא וחד למעוטי שליא אתא דלא ס''ל פירשא הוא ובעי קרא למעוטי דאילו למעוטי דם וטמאה לא איצטריך דכיון דאין איסור חל על איסור מהיכא תיתי לן דליתסרו דבעי למעוטינהו: כי פליגי אבשול. שהרי החלב וכל שאר איסורין לא נאסרו לבשל אלא בשר בחלב הלכך גבי בשול אין כאן אלא איסור בשר בחלב:
אלא למאן דאמר שני כתובים כו'. טובא כתיבי אלא כל הנהו דרבקה חשיב להו כחד וכן הנהו דיהודה כחד: עזים העזים. תימה דבחד מיעוטא סגי וכן לקמן בסוף פרקין (דף קיז:) גבי תרומת הדשן: קסבר שמואל איסור חל על איסור. בחנם מוחק בקונטרס זאת הגירסא דלהכי קאמר דקסבר שמואל איסור חל על איסור דאי הוה ס''ל בעלמא דאין איסור חל על איסור אלא הוה יליף מהכא לא הוה מפיק חלב ומתה תרוייהו מחד קרא אלא הוה מוקי קרא בדדמי ולמאי דמשני בסמוך דבעלמא קסבר אין איסור חל על איסור נפקי תרוייהו מחד קרא כדפירש בקונט' משום דתרוייהו מין גדי הם: דם לאו גדי הוא. ואם תאמר מכל מקום לא אמעיט אלא מגדי וי''ל דאפילו לא הוה כתיב אלא לא תבשל בשר בחלב אמו הוה ממעטינן דם דלא איקרי בשר כדאמר בפ' כל שעה (פסחים דף כג:) כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה אבל דמה לא קאמר שהותרה דלאו בכלל נבלה היא: ושאני הכא דרבי רחמנא גדי. אי לאו גדי לא הוה ילפינן שיחול איסור בשר בחלב על איסור חלב מדאמרינן סוף פרק גיד הנשה (לעיל דף קג.) יבא איסור נבלה ואיסור טרפה ויחול על איסור חלב דשאני נבלה דמטמאה וטרפה נמי משום דמחיים דכה''ג אמרינן בזבחים פרק חטאת העוף (דף ע.) והא דאמר בפ' גיד הנשה (לעיל דף קג.) דאיסור טרפה חל על איסור אבר מידי דהוה אאיסור חלב אע''ג דאבר מן החי מטמא מ''מ כיון דחלב בכרת ואפ''ה חייל עליה כל שכן אאבר מן החי:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד