סימן ט'
בדין אין איסור חל על איסור.
גרסינן המבשל חלב בחלב חד אמר לוקה וכו' סבר איסור חל על איסור, וחד אמר אינו לוקה אין איסור חל על איסור, ומסקנא לקמן קי"ד דפליגי באיסור חל על איסור במה דפליגי תנאי בעלמא. וקשה טובא מדוע פליגי במה דפליגי תנאי, והיה להם לומר דמ"ד חייב סבר הלכה איסור חל על איסור ומ"ד פטור סבר הלכה דאין איסור חל על איסור.
כתב הרמב"ם בפרק ט' ממ"א ה"ו וז"ל, אבל המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בהן בחלב לוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב שאין איסור בשר בחלב חל על איסור נבלה או על איסור חלב שאין לו איסור כולל ולא איסור מוסיף ולא איסור בבת אחת עכ"ל. והקשה בלח"מ וא"ת והא איכא איסור מוסיף דניתוסף בו איסור הנאה דכיון דבשלו בחלב איתסר אפילו בהנאה והתוס' בגיד הנשה ק"א כתבו דאיסור הנאה לא הוי איסור מוסיף. אבל רבינו שכתב בפר"ד הי"ט הקדישה נאסר חלבה בהנאה ומתוך שנוסף בה איסור הנאה נוסף בה איסור קדשים, הרי דקרי לאיסור הנאה איסור מוסיף עכת"ד. - אבל לפלא שלא ראה הלח"מ דברי הרמב"ם בפיה"מ בכריתות שמחלק בין איסור קדשים לאיסור הנאה דבשר בחלב, ותוכן דבריו דגבי הקדש המקדיש בהמה פשיטא דכל הבהמה בכלל מעילה, ובע"כ גם החלב בכלל, וכיון דאנו אוסרים חלב משום הקדש אמרינן ג"כ דאסור באכילה מהקדש, ואעפ"י דבלא"ה אסור משום חלב אמרינן דהוי איסור מוסיף בשביל ההנאה, וכן היה הדבר בבשר בחלב אילו היה מוחלט דאסור בהנאה רק היה דנין על האכילה, אבל לפי האמת אנו דנין אם יש איסור הנאה, ומטעם דע"כ איסור הנאה באיסור אכילה תלה רחמנא וכיון דאין איסור חל על איסור וליכא איסור אכילה א"כ אין כאן גם איסור בהנאה, עכת"ד יעו"ש. ולפי"ז שפיר סבר הרמב"ם דאיסור הנאה הוי איסור מוסיף, וזהו שכתב בפרי"ד.
ובזה יש ליישב הא דקשה לכאורה הא איכא בבשר וחלב איסור מוסיף בזה שנאסר בשר בחלב בשלא כדרך אכילתן, כמו שכתב הרמב"ם בפר"ה מיסוד"ה, ונבלה וחלב מותרין בשלא כדרך אכילתן, וא"כ הלא איכא איסור מוסיף. אבל לפי דברי הרמב"ם אתי שפיר, כיון דגם זה תליא אם יש בזה איסור בשר בחלב וכיון שאין בזה איסור אכילה משום בשר בחלב אין בזה המוסיף משום איסור אכילה שלא כדרך אכילתן, ואין בזה משום מוסיף לומר דבשביל זה יהיה נעשה בשר בחלב דזה לא נקרא מוסיף.
ומה"ט לא קשה הא איכא הכא איסור כולל דמגו דחל אחלב חייל גם כן אנבלה או אחלב, דזה ליתא והוא מטעם דעל זה אנו דנין דאם אמרינן דליתא בזה משום איסור אכילה, ממילא אנו דנין דהתורה אסרה לבשר בחלב המותר באכילה, ואם הבשר אסור באכילה ולא חל עליו איסור בשר בחלב אז גם החלב מותר, וממילא אין כולל. ומצאתי אח"כ בפלתי שנחית לזה.
ומטעם זה נראה דאפילו אם אכל בשר של נבלה בחלב ואכל שלא כדרך אכילתן דאעפ"י שאין בזה איסור נבלה, מ"מ גם איסור בשר בחלב אין בזה.
והנה הפליתי בסי' פ"ז סקי"ג הקשה אכתי משכחת שתחול איסור בשר בחלב על בשר נבלה באופן שקיי"ל כלוי בחצי זית בשר וחצי זית חלב דלוקה משום בשר בחלב כדלעיל ק"ח ע"ב וא"כ לפי מה שמבואר בשבועות כ"ג דשבועה חלה על חצי שיעור וא"כ גם כשמבשל חצי זית נבלה עם חצי זית חלב כיון דנבלה ליכא אלא חצי שיעור שפיר חל איסור בשר בחלב כשהוא כזית שלם מצד הצירוף להיות לוקה עליו, עכת"ד.
ונראה דלוי דמחייב בזה מלקות משמע דרק בבא מיורה גדולה, והיינו שכבר חל איסור בשר בחלב, וכן פירש רגמ"ה. והלח"מ כתב שכן משמע דעת הרמב"ם, וע"כ הביאור בזה דענין לא תבשל אשר על ידי זה נעשה בשר בחלב על השיעור שלם נאמרה משום דזהו דרך בישול, אבל על ידי צירוף בתחילה לא מהני להיות נאסר משום בשר בחלב, וביורה גדולה שיש שיעור בשר שלם הלא לא חל איסור בשר בחלב מטעם אין איסור חל על איסור, וכיון שלא היה החלות איסור בשעת הבישול שוב לא תחול אח"כ בשאוכל חצי זית נבלה עם חצי זית חלב כיון שאין זה בישול האמור בתורה שפירושו לא תאכל.
עוד נראה דהא דקיי"ל דאיסור חל על חצי שיעור הוא רק באופן שלגבי האיסור השני הבא לחול הוי שיעור שלם מצד עצמו, וגם בלא הצירוף החצי שיעור ובאופנים האלה כאשר יבואו להלן, משא"כ בחצי זית בשר נבלה וחצי זית חלב דגם בהאיסור הבא לחול על החצי זית נבלה אין בו גם כן שיעור שלם, רק עם הצירוף החצי זית נבלה, נמצא דשניהם שווים ששניהם המה החצאי שיעור בזה לא מהני לעשותו לשיעור שלם.
והנה התוס' בכריתות כ"ג הקשו בהא דקאמר הש"ס שם אמר ליה רבא לרב נחמן מי אמר ר"ש אחע"א, והא תניא רבי שמעון אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור משום דאין איסור חל על איסור (היינו דאיסור יוהכ"פ אינו חל על איסור נבלה), והקשו התוס' דלמא שאני גבי נותר דאיכא משום מוסיף ואעפ"י דלא סבר ר"ש איסור כולל, אבל איסור מוסיף מיהא אית ליה וחל איסור נותר אחלב משום דהוי מוסיף, והקשה הגאון שאגת אריה בסימן ע"ו דהלא ע"כ מוכח מדברי ר' שמעון דלא סבר גם איסור מוסיף והוא דאיסור יום הכפורים דאסור באכילה ע"כ גם אכילה שלא כדרך אכילתן אסור דהרי לא כתיב אכילה אלא אשר לא תעונה ויש בזה גם איסור שלא כדרך אכילתן, ובנבלה שלא כדרך אכילתן פטור, וא"כ איכא באיסור יוהכ"פ איסור מוסיף על הנבלה, שמוסיף אכילה שלא כדרך אכילתן, ומדחזינן דסבר ר' שמעון האוכל נבלה ביוהכ"פ פטור אעפ"י שמוסיף הוא על איסור נבלה, חזינן מזה דלא סבר ר' שמעון אף איסור מוסיף. ובזה מיושב קושיות התוס', ושפיר פריך הש"ס דלא סבר ר' שמעון איסור חל על איסור גם גבי נותר משום דלא סבר ר' שמעון איסור מוסיף, עכת"ד.
אמנם נראה דאין זה הוכחה והיינו משום דיש לומר דהתוס' אזלי לשיטתייהו בהא דסברי התוס' בשבועות כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה וכו' שכתבו ועוד דמצי לאוקמי' שלא כדרך אכילתן ואינו אסור אלא מדרבנן כמו חצי שיעור לר"ל, והקשה הרש"ל מאי טעמא דר' שמעון דפוטר, ומתרצים דלר' שמעון דסבר כל שהוא למכות גם שלא כדרך אכילתן אסור מדאורייתא כמו כל שהוא, יעו"ש ולפי"ז לר' שמעון באוכל נבלה ביוהכ"פ ליכא מוסיף שלא כדרך אכילתן כיון דע"כ לר' שמעון גם בנבלה אסור שלא כדרך אכילתן. ושפיר הקשו התוס' בכריתות מנין דלא סבר ר' שמעון איסור מוסיף.
והנה יש להעיר דהלא כיון דסבר ר' שמעון דאוכל נבלה ביום הכפורים פטור מיירי אפילו בנתנבלה ביוהכ"פ וכמו שפירש"י שם בשבועות, והא דלא היה חל איסור יום הכפורים מקודם שנתנבלה הוא מפני שהיתה אסורה באיסור אבר מן החי כמו שפירש"י שם. והנה באבר מן החי ע"כ גם לר' שמעון בעינן אבר שלם, ולא סגי במשהו דלא הוי אבר, וכיון דבעינן אבר שלם גם לר' שמעון, וממילא באבר מן החי פטור באכילה שלא כדרך אכילתן לר' שמעון, וא"כ הוי יוהכ"פ איסור מוסיף, דמוסיף איסור באכילה שלא כדרך אכילתן. אבל זה ליתא דהכא באיסור אבר מן החי איכא גם בשר, דבלא בשר לא נקרא אבר, וא"כ הרי יש בזה גם איסור בשר מן החי, ובדין בשר מן החי לר' שמעון סגי גם בכל שהוא להיות לוקה עליו, ובבשר מן החי חייב גם בשלא כדרך אכילתן, ולהכי לא הוי יום הכפורים מוסיף על זה ולהכי לא חל איסור יום הכפורים על נבלה גם בשנתנבלה ביום הכפורים.
אמנם יש לשדות נרגא בעיקר היסוד של הרש"ל שכתב דלר' שמעון דסבר כל שהוא למכות מחייב גם כן בשלא כדרך אכילתן. והוא דלכאורה קשה טובא לר' שמעון דסבר כל שהוא למכות למה אמרה תורה לאסור אבר מן החי והלא כיון דבעינן משהו בשר בהאבר ולר"ש סגי גם בהאי משהו כיון דסבר כל שהוא למכות. אבל אם אמרינן דר' שמעון פוטר באכילה שלא בדרך אכילתן, וא"כ אם אוכל המשהו בשר בשלא כדרך אכילתן פטור, אבל ע"כ משלים הוא להאבר להיות נקרא אבר, כיון שבא רק בתור השלמה, ובזה חידשה תורה לאיסור אבר מן החי, וא"כ מוכח מזה דר' שמעון לא סבר חיוב בשלא כדרך אכילתן ולפי"ז שפיר הקשה השא"ר על התוס' דאיכא באיסור יוהכ"פ איסור מוסיף על איסור נבלה.
אמנם נראה דיש להצדיק שיטת הרש"ל דר' שמעון מחייב בשלא כדרך אכילתן, אבל סבר בשיטת התוס' דסברי כשיטת התוס' בע"ז ס"ח שהקשו לר' שמעון דסבר כל שהוא למכות, למ"ל הא דמשרת להיתר מצטרף לאיסור ומתרצינן בשם הר' יקר דלא מחייב ר' שמעון בכל שהוא אלא כשהוא בעין, ולא כשהוא בתערובות, יעו"ש. ולפי"ז יש לומר דהתורה אסרה לאבר מן החי באופן שהמשהו בשר שבאבר הוא בתערובות בין הגיד ועצמות, דאין לחייב משום בשר כל שהוא מפני שהוא מובלע בתוך הגידין והעצמות, ולזה חייבה תורה משום אבר מן החי, וא"כ אין להוכיח מזה דסבר ר' שמעון לפטור בשלא כדרך אכילתן, ושפיר קם דינו של הרש"ל בשיטת התוס' דר' שמעון מחייב בשלא כדרך אכילתן כמו שמחייב בכל שהוא, והתוס' בכריתות אזלי בשיטתם בשבועות.
והנה הריטב"א הובא בשעה"מ הלכות מ"א פרי"ד מפרש אוכל נבלה ביום הכפורים פטור, והיינו שפטור מן איסור נבלה מפני האיסור של יוהכ"פ, יעו"ש. ולכאורה מדוע נטה הריטב"א מפירש"י ותוס' שפירשו דאיסור יוהכ"פ אינו חל על נבלה. ונראה דסבר הריטב"א דאין לפרש דאיסור יום הכפורים אינו חל על נבלה, משום דאיסור יוהכ"פ הוי איסור מוסיף שחל על אכילה שלא כדרך אכילתן וכסברת השא"ר, וסבר הריטב"א דר' שמעון סבר איסור מוסיף, להכי מפרש דר"ש אומר לפטור משום נבלה, ולפי מה שכתבנו אפשר לומר דבזה פליגי רש"י והריטב"א, דשיטת רש"י וגם תוס' סברי דר"ש מחייב גם בנבלה בשלא כדרך אכילתן, וא"כ ליכא מוסיף הא דיום הכפורים, והריטב"א סובר דר' שמעון לא מחייב בנבלה בשלא כדרך אכילתן ולא סבר הריטב"א כשיטת הרש"ל. ומטעם זה הוכרח לפרש פטור מחיוב יום הכפורים וחייב משום נבלה
אמנם דברי הריטב"א לכאורה תמוהין טובא מדוע לא תחול איסור נבלה על איסור יוהכ"פ, והלא איסור אכילה ביום הכפורים שיעורו בככותבת, ושיעור איסור אכילה בנבלה בכזית, נמצא דשיעור נבלה בכזית הוי חצי שיעור לגבי איסור יוהכ"פ. ומבואר בסוגיא דשבועות שם וביומא ע"ג דאיסור חל על איסור באופן שהוא חצי שיעור, וזהו שקאמר הש"ס במפרש חצי שיעור דנעשה שיעור על ידי השבועה וחל על איסור מפני שהוא חצי שיעור, וא"כ מדוע לא תחול איסור נבלה על איסור יום הכפורים, והשעה"מ שם הקשה בזה על הריטב"א.
ונראה דהנה יש לעיין ולחקור היאך סבר ר' שמעון באיסור אכילה דיום הכפורים אם לוקה על אכילה דכל שהוא, דיש לומר דשאני יוהכ"פ דאיסור אכילה דידיה תליא בייתובי דעתא, ובכל שהוא ליכא ייתובי דעתא כלל, וגם ר' שמעון מודה דבעינן שיעור שלם ככותבת להיות לוקה, או"ד דגם ביום הכפורים סבר ר' שמעון דבכל שהוא חייב מלקות. ובספרנו נזר הקודש למס' יומא השארנו זה בספק. ועתה נראה דע"כ רש"י ותוס' סברי דלר' שמעון גם באיסור אכילה דיוהכ"פ סבר דלוקה על כל שהוא. ומטעם זה אי אפשר לפרש דר' שמעון פוטר משום נבלה מטעם דבנבלה סגי לר' שמעון בכל שהוא ואין איסור יום הכפורים מונע את האיסור דנבלה מטעם אין איסור חל על איסור, דע"כ איסור נבלה שהוא בכל שהוא חל איסור אכילה דיום הכפורים כיון דאיסור יוהכ"פ הוי חצי שיעור, ובנבלה בכל שהוא מחייב, להכי פירשו דאין איסור יום הכפורים חל על איסור נבלה ופטור משום יוהכ"פ, אבל הריטב"א ע"כ סבר דר' שמעון סבר דבאיסור אכילה דיוהכ"פ גם כן חיובו בכל שהוא לענין מלקות, וא"כ איסור יום הכפורים ואיסור נבלה שניהם שווים דלא בעינן שיעור, וסגי בכל שהוא, ושפיר מפרש הריטב"א שפטור משום נבלה משום דאיסור יוהכ"פ עדיף מטעם דמוסיף שלא כדרך אכילתן דבנבלה פטור וביום הכפורים חייב כמו שכתבנו לעיל דלא סבר הריטב"א כשיטת הרש"ל.
איברא דתקשה להריטב"א מאי פריך הש"ס בכריתות דלא סבר ר"ש איסור מוסיף והרי חזינן דסבר ר"ש מוסיף מדמחייב משום יוהכ"פ באוכל נבלה, וצ"ע. ואפשר לומר דכוונת הריטב"א דאין להוכיח מזה דלא סבר איסור מוסיף דאפשר לפרש שפטור משום נבלה וחייב משום יוהכ"פ מטעם מוסיף, וכוונתו להורות דביום הכפורים חייב גם בשלא כדרך אכילתן, וגם בא לומר דלר"ש ביום הכפורים גם כן לוקה בכל שהוא, אבל ע"כ מודה הריטב"א דלפי האמת לא סבר ר' שמעון איסור מוסיף, וכמו שכתבו התוס'.
ובזה הדרינן לזה שכתבנו לעיל מדוע לא תחול איסור בשר בחלב על איסור נבלה בשמבשל חצי זית מנבלה ובצירוף החלב לוקה משום בשר בחלב, ואיסור בשר בחלב תחול על חצי שיעור דנבלה, אמנם כיון דגם החלב הוא פחות מכשיעור, ואם כן שניהם שווים, שני חצאי שיעור, ורק בצירוף נעשה שיעור שלם נמצא דחצי שיעור דנבלה ג"כ מביא לידי חיוב, וכיון שאסור מצד שהוא נבלה אינו מביא לידי חיוב משום שאין איסור חל על איסור, מפני שהחלב בפני עצמו הוא גם כן חצי שיעור, ואין זה דמיון להא דשבועות שהאיסור הבא לחול הוא שיעור בפני עצמו, ואין זה דמיון לדברי הריטב"א שכתבנו.
ובזה סרה מה שכתב הפליתי ליישב קושיות המהרש"א למה בעינן קרא למעט בשר בהמה טמאה הלא בלא"ה ליכא משום בשר בחלב מטעם אין איסור חל על איסור, ומתרץ דנפק"מ לענין חצי זית בשר מבהמה טמאה וחצי זית חלב דליכא בזה משום אין איסור חל על איסור ולהכי בעינן קרא למעט, יעו"ש. אבל זה ליתא כמו שכתבנו.
ובעיקר הקושיא הלא שפיר בעינן קרא ללמדנו דליכא בבשר בהמה טמאה בחלב גם איסור בישול, דהרי בבשר נבלה וחלב איכא משום לא תבשל וגם לוקה על בישולו כמו שכתב הרמב"ם, אבל בבשר בהמה טמאה שמבשל בחלב ליכא גם משום לא תבשל. והמהרש"א בעצמו נחית לזה.
והנה יש להעיר מדוע לא הוי מבשל בשר נבלה או חלב בחלב מטעם איסור בישול שניתוסף, והגאון מקמ"ח הקשה בזה, וכתבנו לעיל מזה, אבל אין זה מספיק לפי מה שיבואר דבעינן שבא מיורה גדולה ללוי דסבר לוקה על בישולו.
ונראה דלא שייך מוסיף אלא כשניתוסף איסור על החתיכה, וכמו שכתב רש"י ביבמות ל"ב, והכא האיסור בישול לא הוי האיסור על החתיכה, ולא הוי זה איסור חפצא אלא איסור גברא, וזה לא שייך לאיסור מוסיף, והרי זה כמו שאסור לבשל בשבת, שאין זה שייך לאיסור מוסיף ושפיר קם לנכון דברי הרמב"ם שכתב שאין בזה משום מוסיף.
ובזה יש לבאר הא דכתב הרמב"ם בפרי"ד ממ"א הי"ט עפ"י הסוגיא דכריתות כ"ג דאיסור הנאה הוא איסור מוסיף, ולהכי חל איסור נותר על חלב, ואילו התוס' לעיל ק"א כתבו דאין כוונת הש"ס מוסיף משום דהכא קרי לה הש"ס איסור כולל, ולהכי מפרשו דכוונת הש"ס דכריתות הוא רק איסור חמור. והרמב"ם כתב שהוא איסור מוסיף. עוד תמוה דהרמב"ם בעצמו בפר"ח ממ"א ה"ח באוכל גיד הנשה של נבלה ושל עולה חייב שתים משום דהוי איסור כולל, יעו"ש. הרי דהרמב"ם בעצמו לא קרי לאיסור הנאה דהקדש איסור מוסיף אלא איסור כולל.
ונראה דסבר הרמב"ם דמוסיף לא הוי רק אם ניתוסף איסור על החתיכה, ובזה שונה איסור הנאה על החלב מהאיסור הנאה שעל הגיד. וזה הדבר דאיסור הנאה שניתוסף על החלב זה הוי הוספה על החתיכה, דהיינו שאסור ליהנות מעצם החתיכה בעצמותה, משום דשייך הנאה גם מהחתיכה גופא מלבד האכילה, ויש הנאה גם מעצם החלב במי שמריח ממנה ובדומה לסיכה, והוי זה מוסיף גם מלבד האכילה. אמנם שאני גיד הנשה דלא שייך איסור הנאה על עצם הגיד הנשה, כיון שסבר הרמב"ם דאין בגידין בנותן טעם וליתא בזה הוספה על החתיכה עצמה מטעם דהאיסור הנאה מהגיד הנשה הכוונה שארי הנאות, ולא הוי בזה איסור חפצא אלא איסור גברא, להכי אתי בזה הרמב"ם מטעם כולל, והא דלא נחתו בזה התוס' משום דאזלי בשיטה שיש בגיד הנשה בנותן טעם, והרי זה בדמיון לחלב, ולהכי הוכרחו לפרש דהכוונה בכריתות שם איסור חמור, אבל הרמב"ם לשיטתו שפיר מדייק וכתב שם בגיד הנשה של עולה שהוא מטעם כולל.
והנה תצא מזה שהרמב"ם סבר דהנאה הוי שפיר איסור מוסיף, ורק בבשר וחלב לא שייך בזה מוסיף כמו שכתב בפיה"מ.
והנה המל"מ בפר"ה מהל' יסוה"ת בד"ה והנה אף וכו' כתב להקשות מדוע לא יתחייב במבשל חלב בבשר הלא איכא איסור מוסיף והוא איסור הנאה, וכהא דאיתא בכריתות דאיסור הנאה דנותר הוי איסור מוסיף, ומתרץ דשאני באיסור קדשים שמפני שלוקה על ההנאה משום קדשים להכי חשיב איסור מוסיף, משא"כ בשר בחלב דליכא מלקות עבור ההנאה, (וזהו לשיטת הרמב"ם בפר"ח ממ"א הט"ז דאין לוקין על איסור הנאה), לא שייך בזה מוסיף, עכת"ד. אבל דבריו תמוהין דהלא מבואר דהרמב"ם סבר דאיסור הנאה הוי גם מוסיף אעפ"י שאין בזה מלקות, והא דאין איסור בשר בחלב חל על איסור נבלה או חלב הוא מפני שלא נחשב זה למוסיף מהטעם שכתב בפיה"מ וכמו שכתבנו לעיל.
והנה לדעתי נראה לומר עוד דלא שייך איסור מוסיף במבשל בשר נבלה בחלב מטעם ההוספה דאיסור הנאה באיסור בשר בחלב, משום דלא ניתוסף איסור על הנבלה בעצמותה דהרי האיסור מהבשר הוא רק מהבלוע חלב, ולא מיבעי' למ"ד אפשר לסוחטו מותר דפשיטא דכל האיסור הנאה הוא רק על החלב הבלוע, ולא על הבשר דהנבלה, אלא אפילו למ"ד אפשר לסוחטו אסור, והוי בשר ג"כ עצם האיסור, מ"מ עכ"פ כל האיסור הוא רק מפני הבלוע, וכיון דלא ניתוסף איסור על הנבלה מלבד הבלוע, להכי אין בזה משום מוסיף, ואין זה דמיון להא דכריתות שהאיסור הנאה הוי על עצם החתיכה דהיינו החלב שהחלב בעצמו נאסר בהנאה. כן נראה בזה, אבל מסתפינא מהרמב"ם שלא נחית בזה.
ובזה שכתבנו יבואר לנכון מה שקשה לכאורה בעיקר הפלוגתא דפליגי במבשל חלב בחלב, ומסקנא דפליגי באיסור חל על איסור דפליגי בפלוגתא דפליגי תנאי בעלמא וכמו שפירש"י, וקשה טובא מדוע פליגי במה דפליגי תנאי, והיה להם לומר דמ"ד חייב סבר הלכה אחע"א, ומ"ד פטור סבר הלכה דאאחע"א.
אבל לפי המבואר אתי לאשמעינן דזה תליא בפלוגתא דאיסור חל על איסור, והיינו שלא תאמר דבזה איכא איסור מוסיף איסור הנאה, או דהוי איסור כולל שכולל חלב, לזה באו להודיענו שאין כאן לא מוסיף ולא כולל, וממילא תליא בפלוגתא דאחע"א, וכמוש"נ.
סימן י'
כתב הרמב"ם בפר"ט ממ"א ה"א וז"ל, בשר בחלב אסור לבשלו ואסור לאכלו מן התורה ואסור בהנאה וכו' ומי שיבשל משנים כזית כאחד לוקה וכו' וכן האוכל כזית משניהם לוקה ואעפ"י שלא בשל עכ"ל. וקשה מדוע לא כתב שלוקה גם משום הנאה אם נהנה מהבשר בחלב, ולכאורה משום דהרמב"ם לשיטתו שכתב בפר"ח ממ"א הט"ז שאין מלקות על ההנאה מאיסורי הנאה, יעו"ש, אבל קשה דזה ניחא בכל איסורי הנאה שאין בזה לאו מיוחד משא"כ בשר בחלב שאיכא לא תבשל על איסור הנאה. ומצאתי במל"מ בפר"ה מיסוה"ת ד"ה ודע שהקשה ומביא שם שכן דעת הרמב"ן בהשגותיו בשורש השני, וא"כ דברי הרמב"ם צ"ע, מדוע אינו לוקה על ההנאה.
ונראה לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"א מטו"מ ה"ב וז"ל, ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפילו בת הבת, ושתק מאיסור בשר בחלב לפי שאסר בפירוש אפילו בישולו וכו' יעו"ש. וכתב הה"מ וז"ל, א"נ דמשמע שלא אסרה תורה לבשל כדי שלא יבוא לאכול, יעו"ש. ולכאורה תמוה היכן מצינו שאמרה תורה גזירה, אבל כוונתו שכל עיקר איסור הבישול בכוונה דלאכילה וא"כ הרי"ז כאילו כתיב בהדיא אכילה, וזהו ע"כ ביאור דברי הרמב"ם שם ומשום זה לא שייך להקשות והא אין עונשין מן הדין משום דהוי זה כאילו כתיב בהדיא איסור אכילה.
ומטעם זה נראה דהרמב"ם מפרש ג"כ הא דאמרה תורה לא תבשל לאיסור הנאה, היינו כשמבשל לצורך הנאה, וכוונת התורה שאסור לבשל לצורך אכילה וגם אסור לבשל לצורך הנאה, וממילא אנו יודעים איסור הנאה, אבל לא מצינו לאו לאיסור הנאה, אלא מצינו לאו לבשל לצורך הנאה, וממילא הדין בזה כבשארי איסורי תורה דעל אכילה איכא מלקות ועל הנאה ליכא מלקות.
ומטעם זה תצא דבר חדש דאם הבישול הוא שלא לצורך כלל לא לאכילה ולא להנאה לא עבר על איסור מבשל בשר וחלב.
אמנם קשה טובא על הרמב"ם שכתב ויראה לי דלהכי שתק הכתוב לאסור אכילת בשר בחלב מפני שאסר הכתוב אפילו בישולו ממילא מובן שאסור באכילה, והיינו שע"כ מפרש דעיקר האיסור בישול כשהוא לצורך אכילה כמו שכתבנו לעיל, אבל קשה טובא דלפי"ז למה חתרו כל הני תנאי ואמוראי לחפש חיפוש אחר חיפוש לבשר בחלב שאסור באכילה כמו תנא דבי ר' אליעזר דיליף מלא תאכלו כל נבלה, ותנא דבי רבי ישמעאל דיליף מלא תבשל ג' פעמים, ואיסי בן יהודה דיליף מעם קדוש, ור"ל מהא דבשל מבושל כמבואר בסוגיא, והלא כיון שנלמד בממילא כמו שכתב הרמב"ם ויראה לי, עי' בלח"מ בפר"ט ממ"א.
ונראה דהא דכתב הרמב"ם ויראה לי לא כיוון רק על הלימוד דמת מטמא במשא, והיינו שטומאת משא במת הוא בכלל טומאת משא דנבלה, ומביא ראיה שכן מצינו בהא דבת הבת שהבת בכלל בת הבת, ובבשר בחלב אכילה בכלל הבישול, ובאמת בהא דבשר בחלב מקורו מהמד"ר ויקרא, וכמו שכתב הה"מ בפר"ט ממ"א ה"ב שגם שם כתב הרמב"ם וז"ל, לא שתק הכתוב מלאסור אכילה אלא מפני שאסר הבישול, כלומר ואפילו בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו. וזהו שלמד מהמד"ר. אבל תמוה דשביק כל הני תנאי ואמוראי ואזל בתר המדרש.
ונראה דהרמב"ם מפרש דמהא דלא תבשל אעפ"י שאנו יודעין מזה איסור אכילה אבל זה דוקא אם הוא עצמו בישל בשר בחלב, או לכל הפחות שבשל בר חיובא, אבל אכתי אין אנו יודעין היאך הדין בשלא בישל הוא או שבישל לאו בר חיובא, אם יש בזה איסור אכילה, על זה דנו תנאי ואמוראי, ומביאין לימודם שאסור באכילה ובהנאה בכל אופן.
והנה הרמב"ם כתב שם "אעפ"י שלא בשל", אבל לא הביאו הנו"כ שם מקור לדין זה דהוא הדין אף בשלא בישל הוא עצמו, וגם אם בישל אינו בר חיובא שג"כ אסור באכילה וגם בהנאה. אבל לדעתי נראה שמפרש כי כל הני לימודים דאוסרים בשר בחלב באכילה ובהנאה הכוונה באופן שלא בישל הוא עצמו, וגם אם בשל אינו בר חיובא כן הדין שאסור באכילה ובהנאה.
איברא דאכתי יש לעיין לרב אשי דיליף איסור בשר בחלב לאכילה מכל שתיעבתי לך, הנה זה משמע רק באופן שנעשתה עבירה בהבישול, מטעם דהעבירה נקראת תיעוב, אמנם אם הבישול נעשה על ידי נכרי אין ללמוד מזה, וע"כ צריך לומר דסברת רב אשי דהבשר בחלב בעצמו מתועב, ולהכי אין הבדל מי הוא המבשל כיון שעכ"פ עצם הדבר מתועב לפני המקום, וכמבואר בפירש"י, וזה למד מדאסר רחמנא הבישול, שזה לא מצינו בשום איסור ממאכלי אסורות, להכי סבר רב אשי דהדבר בעצמו מתועב ולהכי הרי הוא בכלל מה שתיעבתי לך, אפילו אם בשלו נכרי או קטן וכדפירש"י.
והנה מרן כתב שם בפר"א מטו"מ שמפרש שם בכוונת הרמב"ם בזה שכתב מפני שאסר הכתוב בישולו שממילא הרי הוא בכלל כל שתיעבתי לך יעו"ש. ותמוה דהרי הרמב"ם לא הביא דרשא דכל שתיעבתי לך לאיסור בשר בחלב, ואדרבה הרי כתב בהדיא שנלמד בק"ו מבישול, אלא סבר דהק"ו הזה הרי הוא כאילו כתוב בהדיא. אבל לא סבר לאסור מהא דכל שתיעבתי לך. ומצאתי בספר צרור החיים על הרמב"ם שתמה בזה על מרן.
ונראה דכוונת מרן דאעפ"י שהרמב"ם לא למד לאסור איסור אכילה בבו"ח מכל שתיעבתי לך, אבל עכ"פ סבר הרמב"ם דבישול בשר בחלב בעצמו מתועב לפני המקום, והוי גם בכלל כל שתיעבתי לך. ומפני זה נכלל איסור אכילה בכלל הבישול, ומטעם זה נכלל גם בשר בחלב שלא בשל הוא בעצמו וגם נכלל בזה גם אם בשלו נכרי כיון שהדבר בעצמו מתועב, אבל לא סבר הרמב"ם זה לעיקר הלימוד.
אמנם דינא דרב אשי שיליף איסור אכילה בבשר בחלב מלא תאכל כל תועבה וגם כל הני תנאי ואמוראי עיקר לימודם לאסור עצם בשר בחלב אף כשנתבשל על ידי אחרים וגם אם בשל נכרי גם כן אסור, וכוונת הרמב"ם לכלול בזה שכתב אעפ"י שלא בשל, שיש בזה גם הלימודים דתנאי ואמוראי, כמוש"נ.
סימן י"א
כתב הרמב"ם פר"ט ממ"א ה"ו המעושן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהן אין לוקין עליו. וכתב הה"מ המעושן בעיא דלא איפשטא בירושלמי בנדרים פר' הנודר מן המבושל וידוע שספק תורה להחמיר ואין לוקין עליו. והמבשל בחמי טבריא גם כן נראה שהוא שוה למעושן ולגבי שבת שהמבשל בחמי טבריא פטור, עכ"ל.
והפר"ח בסימן פ"ז הקשה מהא דאיתא בירושלמי שבת פר"ז דהצולה והמטגן השולק והמעשן כולהו משום מבשל, הרי חזינן דמה שמספקא להירושלמי בנדרים פשיטא להירושלמי דשבת, וכיון דדין בישול בשבת ודין בישול בשר בחלב שניהם שווים, וכיון דהירושלמי דשבת סבר דמעושן יש בו משום בישול בשבת הנה כן ה"נ יש במעושן משום בישול בשר בחלב, עכת"ד. והנה רבינו הגר"א ז"ל ביו"ד מביא לדברי הפר"ח. וכנראה שסבר כן להלכה, אבל תקשה מזה טובא להרמב"ם דלא תפס להלכה כהירושלמי דשבת דפשיטא לי' דיש במעושן משום בישול.
עוד קשה לי בדברי הרמב"ם שמדמה מעושן לחמי טבריא, ואילו שם בירושלמי איתא דמעושן יש בו משום בישול לכו"ע ובחמי טבריא פליגי שם חזקיה ור' יוחנן, ור' יוחנן סבר דליתא בחמי טבריא משום בישול, והטעם בזה דמעושן חמור יותר משום שבא מתולדה דאש, וא"כ היאך מדמה הרמב"ם מעושן לחמי טבריא.
ועוד דבירושלמי דנדרים דבעי שם במעושן, ולא בעי בחמי טבריא לענין בשר בחלב, משמע דפשיטא ליה להירושלמי בחמי טבריא דאין בו משום בישול כלל, משום שאינו מתולדה דאש, וא"כ מדוע כתב הרמב"ם חמי טבריא עם מעושן לחד דינא, וצע"ג.
והנה לולא דמסתפינא אמינא מילתא חדתא. והוא דהנה יש לדייק מדוע נקט המעושן והמבושל בחמי טבריא ולא נקט המעושן והמבשל בחמי טבריא, להכי נראה דהרמב"ם מפרש דהבשר שהוא מעושן או מבושל בחמי טבריא אם יש בזה משום בישול בשר בחלב אם יבשל אח"כ בישול גמור, והוא דסבר הרמב"ם דאין בישול אחר בישול בבשר בחלב כמו לגבי שבת, ומפרש שזהו מה דבעי שם בירושלמי דנדרים, ובעי במעושן אם זה נקרא בישול לענין שהבישול גמור דאח"כ אין בו משום בישול בשר בחלב, וכמו כן במבושל בחמי טבריא דאעפ"י שע"כ חמי טבריא לא הוי בישול מתולדה דאש, אבל עכ"פ יש להסתפק אם הבישול גמור דאח"כ נקרא מבשל בשר בחלב, והוא מטעם דלא הוי דרך בישול שאמרה תורה, ובעי' זו לא איפשטא והוי ספד"א, ובזה כתב הרמב"ם דאין לוקין עליו כדין כל ספד"א.
ולפי האי פירושא לא קשה מהא דהירושלמי דשבת דסבר דהמעשן יש בו משום מבשל לענין שבת משום דעצם הבישול בתחילה כשהוא מעשן ג"כ נקרא מבשל בשבת, ולהכי איתא בירושלמי המעשן דהיינו עצם מעשן בתחילה וזה הוי בישול לענין שבת דהוי מלאכת מחשבת. והנה מטעם זה כיון דמצינו דהעישון הוי בישול בשבת, להכי יש לומר דהבישול שאחרי העישון לא הוי בישול ויש בזה משום אין בישול אחר בישול. וכמו כן יש להסתפק גם לענין בשר בחלב דלא נקרא הבישול שאחר העישון בחיוב מבשל, וזהו שיטת הירושלמי דנדרים דבעי במעושן אם יש בו אח"כ משום מבשל בשר בחלב. נמצא דלפי"ז אין סתירה מירושלמי דשבת להירושלמי דנדרים, ואדרבה לפי הירושלמי דשבת יש להסתפק בבשר בחלב, ותפס הרמב"ם לדינא כהירושלמי דנדרים.
ומשמע מזה דבמעשן בשר בחלב ליכא בזה משום בישול בשר בחלב כיון דלא הוי זה דרך בישול שאמרה תורה, ורק הספק אם זה העישון הוי לכהפ"ח בסוג בישול שלא יתחייב משום בישול בשר בחלב דאחר כך.
והנה כמו כן בהמבושל בחמי טבריא אעפ"י שאין זה דרך בישול לדין בשר בחלב, וביותר לפי שקיי"ל כרבי יוחנן דגם בשבת אין זה בישול ומכש"כ בבשר בחלב, אבל עדיין יש להסתפק בבישול גמור הבא אח"כ אם יש בזה משום מבשל בשר בחלב, כיון שעכ"פ נתבשל מקודם בחמי טבריא, ובזה סבר הרמב"ם דהוי ספיקא דדינא ולחומרא ואין לוקין עליו.
והנה המחבר כתב גם כן כלשון הרמב"ם המעושן והמבושל בחמי טבריא אין לוקין עליו, וע"כ יש לפרש כמו שפירשנו דברי הרמב"ם. והנה הש"ך בסקי"ג כתב, אבל איסורא איכא, ומשמע מדבריו איסור דרבנן מדמדמה זה לחלב זכר, יעו"ש. ותמוה דע"כ איכא איסורא דאורייתא ככל ספיקא דדינא, וכמו"ש הה"מ, ונפק"מ לענין אם אסור בהנאה דבאיסורא דרבנן מותר בהנאה, ובספיקא דאורייתא פשיטא שאסור בהנאה ג"כ מספיקא.
סימן י"ב
ע"ד השאלה שצולה בשר וגבינה ביחד אם יש בזה משום בישול בשר בחלב להיות אסור גם בהנאה כדין בשר בחלב.
נראה דצלי דומה לטיגון, ומבואר ברש"י ותוס' סנהדרין ד' ע"ב דליתא בדין בישול, יעו"ש. ועי' בחוו"ד שנחית לזה, יעו"ש.
אמנם הפר"ח דעתו דצלי הרי הוא בישול ממש יעו"ש.
ולדעתי נראה שזה תליא בהא דאיתא בירושלמי שבת פר"ב ה"ה בהא דאיכול אברים ופדרים בשבת איכא משום מבשל. וע"כ הביאור בזה משום דקודם שנאכל בהאש ונעשה גחלים ואפר הרי הוא צולה, וצלייה זו יש בה משום מבשל, אבל ש"ס דילן ביבמות ל"ג דפריך שם בזר ששימש במאי, ולא קאמר משום מבשל ע"כ סבר הש"ס דליכא באיכול אברים ופדרים משום מבשל, ועי' בגיוה"ש שם, וע"כ דש"ס דילן סבר דליכא בצלי משום מבשל, ובירושלמי נדרים פר"ו מבואר דשבת ובישול בשר בחלב שניהם שווים, יעו"ש. וכיון דקיי"ל תמיד במקום שפליגי ש"ס דילן עם הירושלמי הלכה כש"ס דילן.
והנה ראיתי ביש"ש פר' גיד הנשה סימן מ"ה כתב דבשר בחלב לא נאסר בלא רוטב מטעם דדרך בישול אסרה תורה, ולא מה שקבל טעם, דהרי חזינן דבשר בחלב חידוש הוא דאי תרי בשר בחלב כולי יומא שרי, יעו"ש. מבואר דשיטת הרש"ל דעיקר איסור בשר בחלב מן התורה הוא דוקא בבישול ברוטב, ובישול בלא רוטב אינו אסור אלא מדרבנן. וכתב שם דמטעם זה בנגע בשר חם בגבינה חמה אינו אסור אלא מדרבנן.
ולפי"ז בנידון השאלה דצלו בשר וגבינה אפילו במחבת על האש לא הוי בישול מדאורייתא.
אמנם לענין טיגון בשר בחמאה, אפשר דהחמאה דינה כרוטב, ולשיטת הרש"ל הוי זה מדאורייתא, והמהר"ם שיף בשלהי כל הבשר כתב דגם בטיגון כבד עם חמאה דאיסורו רק מדרבנן. והובא בפתיחה להפרמ"ג יעו"ש. אבל יש להעיר דלשיטת הרש"ל הוא בישול מדאורייתא, אמנם כל זה בחמאה עם בשר, אבל בנידון השאלה בגבינה עם בשר אסור רק מדרבנן ומותר בהנאה.
סימן י"ג
כתב הטור ביו"ד סימן פ"ז המבשל במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר פטור. והקשה הב"י מדוע לא כתב הטור בהא דחלב מתה שלוקה משום נבלה, והיינו שמפרש מתה היינו נבלה, ותמוה מדוע ישונה חלב נבלה מביצת נבלה, ועי' בדרישה שתמה בזה, ועי' בגיורש"א. ואפשר שדעת הב"י דהחלב כל זמן שלא נחלב לא דמיא לביצה שנגמרה, וצ"ע.
אבל אפשר לפרש בכוונת הטור דנקט חלב מתה, והיא מימרא דשמואל בחולין קי"ג ע"ב, ולא בחלב שחוטה, וקשה לכאורה מדוע שינה הטור מלשון שחיטה ונקט מתה, ונראה דבא להורות דהכוונה שחוטה באופן שמתה לאחר שחיטה, ואינה מפרכסת, משום דבמפרכסת הרי היא כחיה וחלב שלה הרי הוא חלב ממש, וישנו בדין בשר וחלב, ולא מיירי הטור בחלב מתה שהיא נבלה. ובזה אתי שפיר דלא מסיים ולוקה עליו משום נבלה, ומזה יש לפשוט הא דהסתפקו גדולי אחרונים לענין חלב בן פקועה, אבל ע"כ אם נפרש כן כוונת הטור, הרי פשיטא דחלב בן פקועה לא עדיף ממפרכסת דהחלב הוי חלב ממש לדין איסור בשר בחלב.
ונראה שכן דעת רבינו הגר"א ז"ל שמציין להא דחלב מתה שכתב המחבר, כתב וז"ל, מימרא דשמואל קי"ג ע"ב ולא בחלב שחוטה, הרי מפרש הא דכתב מתה, דהכוונה שחוטה, ולא במתה שהיא נבלה. וכנראה שמיישב בזה הא דהקשה הב"י, וכמו שכתבנו.
והנה להב"י שדעתו דלוקה על החלב מתה משום נבלה, א"כ סבר שדין החלב כבשר, והרי זה כביצים הנמצאים בבטן ומעורים בשלל שדין בשר עליהם, וא"כ תצא מזה אם יבשל חלב זה עם חלב טהור, יש בזה משום מבשל בשר נבלה עם חלב, ואין לומר דאה"נ משום דקשה דלפי"ז למה בעינן קרא למעט חלב שחוטה עם בשר, הלא החלב הוא גם כן בשר, ואין כאן משום בשר בחלב, אלא הרי הוא כמו בשר בבשר.
והנה יש סברא לומר דהחלב מתה הוי כאבר המדולדל ומיתה עושה ניפול, וממילא אין בזה משום נבלות, מטעם דהוי כאבר הנפרש מחיים. עי' במשנה פר"ה דעדיות מ"א, ושם בהגהות אור גדול שמפרש דהחלב הוי כאבר המדולדל. ועוד דאם אמרינן דם נעכר ונעשה חלב, א"כ ע"כ בדם שאין בו משום נבלות מטעם דלא הוי בכלל בשר וכמו"ש התוס' בכמה דוכתי, וגם בחולין קי"ג, א"כ חלב לא עדיף מדם.
וראיתי בדרישה שתמה ג"כ על הב"י דמהיכי תיתי לן לומר דיש מלקות בחלב מתה משום נבלה הרי חלב זה כנוס היה בבהמה וחיה, ואם הבהמה מתה החלב לא נאסר משום נבלה ללקות עליה דהרי"ז דומה לביצת נבלה דאינה אסורה מדאורייתא, משום דבחיי העוף נתגדלה ולא מעת שמתה, וה"נ חלב של טהורה שמתה עכת"ד, יעו"ש.
ונראה בכוונת הב"י בכדי שלא יהיה כטועה בדבר משנה, היינו דסבר הב"י דיש בחלב מתה איסור משום אבר מן החי או בשר מן החי, והיינו דסבר הב"י דחלב הכנוס בדדי הבהמה הרי הוא כאבר המדולדל, והא דהתירה התורה חלב זהו לאחר שפירש, אבל בעודו בפנים כשהוא כנוס הרי הוא בגדר אבר המדולדל, וקיי"ל דשחיטה אין עושה ניפול ושחיטה מתירתו, אבל מיתה עושה ניפול, והרי הוא אסור משום אבר מן החי או בשר מן החי. וכוונת מרן דלוקה משום אבר מן החי או בשר מן החי. והנה האור גדול נחית לומר דחלב הוי כאבר המדולדל, אבל סבר דזה לא שייך לפי האמת דליתא בחלב משום אבר מן החי. אבל לדעתי נראה דהב"י סבר דהתורה לא התירה משום אבר מן החי רק לאחר שפירש אבל קודם שפירש עומד להיות ניתר בשחיטה, אבל בשמתה, ומיתה עושה ניפול הרי זה אבר מן החי, ולפי"ז לא הוי כוונת הב"י דלוקה משום נבלה, אלא לוקה משום אבר מן החי. ובזה ישונה חלב מביצה, דביצה כשהיא בפנים הרי היא בשר ממש, ולאחר יציאתה אין בה משום אבר המדולדל, אמנם לפי מה שכתב הרשב"א בהכה על זנבה והפילה ביצתה יש בה משום בשר מן החי כשהיא מעורה, יש לעיין אם נתנבלה העוף בשעה שהביצה עומדת לצאת ומעורה אם יש בזה לדון כבשר המדולדל ומיתה עושה ניפול להיות הביצה אסורה משום בשר מן החי, אבל גבי חלב כיון שנפרש מגופה וכנוס בהדד, והדד תלוי ועומד שפיר יש לדון לאבר המדולדל ונדרש להתיר או על ידי שחיטה או על ידי פרישה על ידי חליבה, ובאופן שלא נפרש ולא יצא לחוץ וגם לא נשחטה אלא מתה ונעשית נבלה, בזה עומד החלב באיסור אבר מן החי ויש בזה מלקות.
והא דכתב הב"י משום נבלה הוא לאו דוקא דגם בשר מן החי נקראת נבלה, ומצינו כזה בלשון הרמב"ם בפר"ד ממ"א ה"ג שכתב וז"ל, האוכל עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום נבלה, אעפ"י שאיסור משום אבר מן החי כיון שלא בעינן כזית, ורש"י בחולין ק"ב מפרש בהדיא אבר מן החי, וע"כ גם להרמב"ם איסורו משום אבר מן החי וקורא לזה נבלה, משום חסרון שחיטה, וה"נ כוונת הב"י משום אבר מן החי, והיינו בשר מן החי אשר הוי נבלה באמת מצד חסרון שחיטה כאשר נתבאר. כן נראה ביישוב דברי הב"י כמוש"נ.
סימן י"ד
כתב הטור ביו"ד סימן פ"ז המבשל שליל בחלב חייב וכו'. וזהו מימרא דשמואל במכילתין קי"ג דדריש גדי לרבות השליל. וקשה למ"ל ריבוי על שליל הלא מכלל בשר לא נפיק, ואטו מפני דלא בעי שחיטה והוי כשחוט נפיק מכלל בשר, הלא הוא בשר ממש כאמו. וקשה לר' מאיר דסבר דבן פקועה דכלו לו חדשיו הרי הוא כבהמה מעליא, פשיטא דלא בעינן קרא לרבות שנוהג בו דין בשר שאסור לבשלו בחלב, וע"כ צריך לומר דבא לרבות בן פקועה שלא כלו לו חדשיו, והרי הלא נפל, ורק ניתר בשחיטת אמו. ויש בזה גם מקום לומר דכיון דאמרה תורה בחלב אמו והיינו דבעינן שתהיה ראוי' להיות אם כדאיתא בסוגיא דבעינן אתי לכלל אם, ומטעם זה ממעטין חלב זכר, וא"כ יש מקום לומר דבעינן גדי כזה שאתי לכלל אם, ובזה שלא אתי לכלל אם ממועט גם מבשר כמו שממועט חלב כזה, הנה כן ממועט גם בשר כזה, לזה אמרה תורה גדי מיותר לרבות שליל.
והביאור בזה שרבתה תורה שליל שהוא בכלל בשר יש לפרש בשלשה אופנים. (א דלא בעינן בבשר אתי לכלל אם. (ב דשליל נקרא אתי לכלל אם מטעם דהיה עומד להיות נולד לאחר שכלו לו חדשיו. ג) מטעם הרי הוא במין אתי לכלל אם, ונפק"מ מן הטעמים לבשר טרפה דאם אמרינן דבעינן ראוי דאתי לכלל אם, א"כ גם בשר טרפה ממועט משום דטריפה אינו מוליד, ולאחר שרבתה תורה שליל, מבואר דלא בעינן אתי לכלל אם גם טרפה בכלל. אבל כל זה אם נפרש דכוונת התורה בריבוי דשליל דלא בעינן בבשר אתי לכלל אם, אמנם אם אמרינן דשליל נקרא אתי לכלל אם מטעם דהיה ראוי לזה אם לא נשחטה אמו, הנה טרפה ליתא בכלל הריבוי דשליל. אבל אפשר לומר דטרפה כיון דהיה ראוי להיות אתי לכלל אם קודם שנטרפה גם זה בכלל, א"כ בנולדה טרפה מבטן הרי ליתא בכלל אתי לכלל אם. אבל יש לומר דכוונת התורה בשליל מפני שהוא במין אתי לכלל אם, וא"כ טרפה בכלל. וקצת יש לדייק מלשון הרמב"ם בפר"ט ממ"א ה"ו שכתב בשר מתה, ולא כתב בשר טרפה.
והנה בחלב טרפה ראיתי למרן הגרע"א ז"ל שהסתפק אם נקראת ראוי להיות אם דהיינו בשנטרפה בהולדה כמו ביתרת וכדומה, יעו"ש. חזינן דסבר דבעינן אתי לכלל אם בחלב, ולא סגי במין אתי לכלל אם, והיינו שאינו דומה לחלב זכר שממועט מטעם דזכר פשיטא דלא אתי לכלל אם שאינו במין הולדה, וע"כ דסבר מרן דבחלב בעינן אתי לכלל אם ממש ולא סגי מה שהוא במין, ולפי"ז מדוע לא הסתפק מרן בבשר טרפה, וע"כ דסבר דהא דרבתה תורה שליל הוא מטעם דלא בעינן בבשר אתי לכלל אם, ולהכי מסתפק רק בחלב טרפה, דבזה ממועט הני דלא אתי לכלל אם, ואפשר דגם חלב טרפה בכלל זה.
ולדעתי נראה להוכיח דחלב טרפה אין בו איסור מן התורה. מהא דאיתא במכילתין קי"ד, מה לאמו שכן נאסרה עמו בשחיטה, היינו איסור אותו ואת בנו יעו"ש. וקשה לר' שמעון דסבר דשחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה, וליכא בטרפה איסור אותו ואת בנו, ואם אמרינן דיש בחלב טרפה איסור בישול הלא יש לעשות יוכיח לר' שמעון מהא דטרפה דליכא משום אותו ואת בנו, וא"כ יש בו משום איסור בשר בחלב, וא"כ משמע מזה דליכא איסור בישול בשר בחלב טרפה. אבל יש לומר דהברייתא לא אזלא אליבא דר' שמעון, אבל לפי"ז תקשה לר' שמעון מה יעשה הא דאמרה תורה בחלב אמו. ואפשר לומר דר' שמעון סבר כרבי יוסי הגלילי דדריש בחלב אמו לרבות חיה ולמעט עוף כדתנן במשנה שם.
אמנם יש לדייק מדברי התוספות קי"ד, ד"ה מה, שהקשו תימה לרבנן חיה יוכיח, דאין אותו ואת בנו נוהג בחיה עכ"ל. ביאור הדברים, דהתוס' אזלי לשיטתייהו דלעיל קי"ג ד"ה בשר בהמה שכתבו דרבנן דמתניתין סברי דנוהג בשר בחלב גם בחיה ועוף וא"כ איכא יוכיח דאעפ"י שאינו נוהג בהם דין אוא"ב, ומ"מ נוהג בהם בשר בחלב, ולדידהו מיותר בחלב אמו, משום דע"כ סברי רבנן דדין בשר בחלב נוהג בכל מה שנוהג דין נבלות, וזהו ג"כ שיטת האי תנא דברייתא. וא"כ אין להביא יוכיח לאסור כיון שאיכא גם יוכיח להיפך, וממילא נשאר הק"ו. ומוכח דסברי התוס' דיש איסור בשר בחלב, בחלב טרפה.
אמנם יש להוכיח מהא דלא קאמר התנא דאיצטריך בחלב אמו למעט טרפה שנוהג בו אותו ואת בנו, אבל ממועט מהא דכתיב בחלב אמו, דבעינן ראוי להיות אם, ולא בא לרבות אלא למעט, ומוכח דסבר התנא דיש בחלב טרפה משום איסור בשר בחלב. אבל יש לדחות דאפשר דסבר התנא דלא בעינן למעט טרפה מטעם משום דבלאו הכי ליכא בטרפה משום בשר בחלב מטעם אין איסור חל על איסור, וצ"ע. אבל יש לדייק אם אמרינן דאיסור לאו חל על איסור עשה, והנה בחלב טרפה שאיסורו משום והטמאים גרידא אבל הנכון יותר לומר דסבר האי תנא דלא ממעטין חלב טרפה.
סימן ט"ו
כתב המחבר ביו"ד סימן צ"א ס"ב כל מידי דבעי הדחה כגון להניח בשר צונן בקערה של איסור צונן אסור לכתחילה דלמא אכיל בלא הדחה, וכתב הט"ז בשם הרש"ל שלא יפה עושים אותם הקונים מיני קשואים מלוחים עם מי המלח וכו', וא"כ המי המלח דלא שייך בו הדחה נאסרה כולה, יעו"ש. והקשה החוו"ד בביאורים אות ג' דהא מבואר בש"ס בהא דבר יונה שנפל לגו כדא דכמכא דאף כמכא שרי אעפ"י דכמכא אי אפשר בהדחה, יעו"ש.
ויש לעיין מנין דהכמכא שרי דהרי אינו מבואר שם בסוגיא דחולין קי"ב אלא אודות הבר יונה, אבל בדבר הכמכא אינו מבואר וא"כ אפשר דהכמכא באמת נאסרה מטעם דלא אפשר בהדחה, ולשיטת הרש"ל שפיר אפשר לומר דסבר דהכמכא נאסרה.
אמנם מבואר דפליגי בזה הר"ת והריב"א הובא בתוס' פסחים ע"ו ד"ה תניא אידך בשר רותח וכו' תימה הא תו למ"ל להביאה, ואומר ר"ת דקמ"ל דאפילו חלב שרי דאע"ג דחם לתוך צונן בעי קליפה בדבר שיכול לעשות קליפה בדבר דלא שייך קליפה כמו בחלב מותר מדלא קתני איסורא גבי חלב כדקתני קליפה גבי בשר. וריב"א חולק בזה ומצריך ששים כדי קליפה, יעו"ש. ולפי"ז אפשר לומר דכמו דפליגי רבותינו בחם לתוך צונן לענין קליפה, הנה כמו כן יש לומר דגם בצונן לצונן פליגי לענין הדחה דלר"ת דסבר גבי חם לצונן דלא בעי קליפה היכא דלא אפשר, הנה כמו כן סבר בצונן לצונן דלא בעי הכמכא הדחה כיון דלא אפשר. ולהריב"א דסבר שם דבעי קליפה ומצריך ששים כנגד הקליפה ולא סבר האי סברא דאי אפשר, ממילא יכול להיות דמחמיר גם בהא דהדחה אעפ"י דאי אפשר בהדחה, ואם ליכא ששים כנגד הקליפה, ואי אפשר בהדחה אפשר דאסור.
ובעיקר דברי הר"ת שדא בה נרגא מרן הגרע"א ז"ל שכתב דיש לומר דהתנא בתניא אידך בא להודיענו דבשר חי רותח לתוך חלב צונן מדיח, ומסקנא שם דקולף. ולא הוי בזה תתאה רותח, אעפ"י שהצלי שוקע בכמכא והוי תתאה רותח. ומ"מ אנו דנין לתתאה שהוא צונן וכמו שכתב הרשב"א הובא בב"י. ולפי"ז אין להוכיח מזה דהיכא דלא אפשר בקליפה מותר יעו"ש. וא"כ שיטת הריב"א יותר מוכח, ולא אמרינן האי סברא דאי אפשר להתיר בדיעבד, וכמו שהדין גבי קליפה הנה כמו כן אפשר דכן הדין גם לענין הדחה.
עוד נראה דאפילו אם אמרינן בהא דבר יונה שנפל לכמכא דמותר בדיעבד בלא הדחה מטעם דאי אפשר זהו מטעם דבשר בחלב כל זמן שלא נתבשל אין כאן איסור, וע"כ אין בזה אלא איסור דרבנן גרידא ואין להוכיח מזה לדינא של הרש"ל שמונח בכלי של איסור מחמת שבלוע בה איסור דאורייתא.
ובעיקר הדבר מה שכתב שם החוו"ד בדבר עצם הדחה אם הוא רק חומרא, או שהוא מעצם הדין, מבואר בספרנו שאילות משה סימן כ"ז דע"כ אינה אלא מצד חומרא, והיכא דלא אפשר מותר בלא הדחה.
וע"כ כוונת הרש"ל הכא להזהיר הקונים שזה הדין לכתחילה שלא לקנות דברים כאלה אשר אי אפשר בהדחה כיון שזהו בלכתחילה.
והנה בעיקר דברי הר"ת שסבר דאם אי אפשר בקליפה מותר שלמד מהא דחלב מותר, יש לדון דכל זה בהא דבשר בחלב שהוא רק אסור דרך בישול ואין ללמוד מזה לשארי איסורין. ומצאתי למרן רע"א ז"ל שם שהעיר בזה, יעו"ש. ונראה דסבר הר"ת דהתנא בברייתא לא מיירי רק בבשר בחלב ומיירי גם כן באופן שהבשר רותח הוא בשר טרפה, שג"כ כן הדין. עוד אפשר לומר דסבר הר"ת דמעט יש בזה גם מן התורה מפני הבישול המעט, וחכמים הצריכו קליפה לחומרא, אבל שוה בזה לשארי איסורי תורה, וצ"ע.
סימן ט"ז
יו"ד סימן פ"ז סעיף ג' אינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה וכו', ויש לעיין מדוע השמיט מבשל חלב בחלב דהוי סוגיא ערוכה, והרמב"ם בפרק ט' ממאכלות אסורות כתב דלוקה על בישולו, ונפק"מ גם בזמן הזה לענין לפסלו לעדות, וגם היאך הדין לענין הנאה, עי' בדגמ"ר, אבל מדוע השמיט המחבר זה.
שם, סעיף ו' או שבשל דם בחלב פטור. ומשמע אבל אסור, וקשה מדוע לא הוי כמו בשר טמאה דמותר בבישול והנאה, עי' בהגהות רע"א ז"ל. ואפשר דכיון דחלב ודם בחד לאו נאמרה, ואם יהיה מותר לבשל דם בחלב, יבוא להתיר גם חלב בחלב. דוגמא לזה הא דכתבו התוס' לעיל ה' ע"ב ד"ה מעם, דהמומר לאכול חלב חשיב מומר גם לדם מטעם דנאמרו בלאו אחד, יעו"ש. וה"נ יש לגזור בדם אטו חלב.
שם, או בחלב מתה. בהגהות מרן רע"א כתב אבל בחלב חיה חייב, וכן כתב בספר ב"ה. ואינו מובן מאי קמ"ל דהמבשל בשר בחלב חייב, והס' ב"ה אינו תח"י. ואפשר דכוונתם חלב חיה היינו שהבהמה שממנה החלב עתה היא מתה בשעת הבישול, דלא תימא בחלב אמו אמר רחמנא בעינן שתהי' האם חיה דמתה אינה נקראת אם, ולזה באו להודיענו דאם בשעת החליבה היתה חיה נקראת שפיר בחלב אמו וחייב.
שם, כתב הרמ"א וחלב זכר לא מקרי חלב כלל. והיינו שגרע גם מימי חלב. והביאור חלב זכר היינו חלב דאדם וזה מוכח מהסוגיא שם, והיינו דחלב זכר דבהמה ממעט שמואל מקרא דחלב אמו, משום דאינו ראוי להיות אם, וכמו שביאר הש"ך. והגר"א מציין להמשנה דפר"ו דמכשירין דחלב זכר דאדם אינו מכשיר, והיינו דאיתא שם במשנה דאמר כן רשב"א ולא פליגי עליו חכמים, וכן פסק הרמב"ם בפר"ד מטו"א ה"י יעו"ש. ויש לעיין היאך הדין לענין הבשר בחלב זכר דבהמה, ולכאורה יש לדון דריש לקיש אמר שם קי"ד, דמי חלב מכשירין, ומכל מקום נתמעטו לבשר בחלב מצד הסברא גרידא, ואילו חלב זכר דבהמה ממעט שמואל מקרא דבחלב אמו, משמע מזה דחלב זכר דבהמה עדיף מחלב זכר דאדם, וא"כ יש לומר דאיתא בהכשר, דאל"כ אלא אמרינן דליתא בהכשר א"כ גרע ממי חלב ולמה לן קרא למעטו מדין בישול בשר בחלב, ומוכח דחלב זכר דבהמה ישנו בהכשר, וצ"ע.
שם, יש אומרים דאסור לחתות האש תחת קדרה של עכו"ם, לפי שהם מבשלים בהם פעמים חלב פעמים בשר וכו' ואעפ"י שאינו מכוון לבשל אבל ע"כ הוי פס"ר, ואעפ"י דהוי ספק איסור, אבל עכ"פ כיון דהוי פס"ר הרי זה כעובר על ספק איסור דאורייתא בודאי, ועי' בהגהות למרן רע"א ז"ל. ובהגהות יד אברהם הקשה מהא דע"ז י"ב דאיתא שם לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ונכרי ששפתו שתי קדרות וכו', הרי חזינן דלא חיישינן דכשחותה ישראל קדרתו הרי חותה גם תחת קדרתו של העכו"ם יעו"ש. נראה לפי מה שכתב הרשב"א לענין צודה דבשעוסק באיסור והיתר ביחד ליתא משום פס"ר, וממילא הרי זה אינו מכוון לאיסור, ואין זה דומה להא דהחיתוי הכא.
סימן י"ז
בדין חיוב בישול בבשר וחלב. גם כמה שיעור בישול, ואם יש בישול אחר בישול, ובישול אחר צלי.
והנה בשיעור בישול מבואר בחולין ק"ח ע"ב תני לוי במתניתא כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בישולו, ובאיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו. ופירש"י אחרים עכו"ם כלומר שנתבשל כל צרכו, מבואר דסבר רש"י דכל זמן שלא נתבשל כל הצורך אינו חייב משום בישול בשר בחלב.
ויש לומר דזה תליא מה דהוי בישול לענין חיוב שבת ומצינו דפליגי תנאי גבי שבת בשבת ל"ו דחנניא סבר דבבשיל כמאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישול מותר להשהותו על גבי כירה מטעם דנחשב מבושל. ומסתמא אליבא דחנניא גם בבישול בשר בחלב כן הדין משום דמצינו בירושלמי נדרים פר"ו שמדמי בישול בשבת לבישול בשר בחלב. אמנם רש"י מפרש בשבת י"ח ע"ב בהא דאיתא שם ובשיל שפיר דמי מפרש רש"י מבושלת כל צרכה שפיר דמי להניחה על גבי כירה, יעו"ש. וזהו דלא כחנניא, וכיון דסבר רש"י דגבי שבת בעינן מבושל כל צרכה, להכי מפרש הכא רש"י דהכוונה בבישול שאחרים אוכלים אותה היינו שנתבשל כל צורכה.
ואפשר לומר דרש"י מדייק הכא מפני שתני לוי באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלים אותו מחמת בישולו, דלשון זה מורה שנתבשל כל הצורך. ואפשר שמטעם זה מפרש רש"י בשבת שם דבעינן בישול כל הצורך משום דכיון דבבשר וחלב בעינן בישול כל הצורך להכי גם בשבת כן הדין, ולהכי מפרש שם רש"י דלא כחנניא, אמנם התוס' פירשו שם דסגי כמאכל בן דרוסאי, יעו"ש. ואפשר דלשיטת התוס' גם בבשר וחלב סגי בבישול זה שהוא כמאכל בן דרוסאי.
והנה לשיטת רש"י דבעינן בישול כל הצורך להתחייב משום בישול בשר בחלב, נמצא אם אחד בשל כמאכל בן דרוסאי, ובא אחר וגמר הבישול השני חייב ולא הראשון. אמנם לשיטת התוס' הראשון חייב, ויש לעיין אם גם השני חייב עבור גמר הבישול.
אמנם הרמב"ם בפר"ג משבת ה"ד כתב כיצד תבשיל שלא בשל כל צרכו וכו' ואיתא שם בהגהות מיימונית שהפירוש כל צרכו כמאכל בן דרוסאי, אבל בנתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר דקיי"ל כחנניא יעו"ש. ומשמע לפי"ז דגם בבשר בחלב כן הדין דסגי לחיוב בישול בשנתבשל כמאכל בן דרוסאי, ולפי"ז לשיטה זו בבישל ראשון כמאכל בן דרוסאי חייב, ויש לעיין היאך הדין עם השני שבישל עד גמרו אם יש עליו חיוב.
והנה לענין שבת כתב הרמב"ם בפר"ט משבת ה"ד וז"ל, המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו פטור, עכ"ל. וביאור כל צרכו כתב הה"מ כגון הא דאיתא בשבת קמ"ה כל שבא בחמין וכו' יעו"ש. משמע שהוא מבושל כל צרכו. ומביא שם דעת הרשב"א שכתב דלאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בו משום חיוב בישול דבר תורה, יעו"ש. מבואר דסבר הה"מ בדעת הרמב"ם דסבר דדוקא בבישול כל צרכו אין בו עוד משום מבשל אבל בבישול רק כמאכל בן דרוסאי יש בו משום גמר הבישול. מבואר מזה דלענין שבת פליגי הרמב"ם והרשב"א אם יש על גמר הבישול משום מבשל בשבת. ולפי"ז יש לומר דכמו כן בבישול בשר בחלב תליא בפלוגתא זו דלהרמב"ם השני חייב, ולהרשב"א השני פטור לאחר שנתבשל מקודם כמאכל בן דרוסאי.
והנה תצא מזה להרמב"ם דסבר דלענין בישול הוי גם כמאכל בן דרוסאי בישול כמו שסבר בפר"ג מה' שבת כדלעיל, והכא בפר"ט סבר דגם לאחר שנתבשל כמאב"ד יש אחריו גם כן בישול. ולפי"ז בבשר בחלב כשבישל ראשון כמאכל בן דרוסאי ובא אחר וגמר הבישול שניהם חייבים, ולהרשב"א רק הראשון חייב ולא השני.
והנה שיטת רבינו גרשם, נדפס בשסין שלנו, מפרש שם הא דשנה התנא באיזה בישול אמרו כל שאחרים אוכלים אותו, (היינו שמפרש הא דתני לוי במתניתא כמו שמוקים רב דמיירי בבא מיורה גדולה ובזה פליגי רב ולוי, ודלא כפירש"י דלצדדין) ומפרש וז"ל כל שאחרים אוכלים אותו כלומר דמתחילה לא נתבשל כל צרכו ובא הוא ונטל חצי זית מזה ובישלו כל צרכו, יעו"ש. מבואר דסבר הרגמ"ה דלא נתחייב משום בישול בשר בחלב רק בבישול כל צרכו ובשנתבשל כמאכל בן דרוסאי לא נתחייב. וזהו כשיטת רש"י לפי מה שביארנו. נמצא דלשיטת רש"י ורגמ"ה לא נתחייב משום בשר בחלב אלא בבישול כל צרכו. ולשיטת הרמב"ם והרשב"א נתחייב גם בבישול כמאכל בן דרוסאי. ולענין אם נתחייב מי שגמר הבישול, לשיטת הרמב"ם חייב גם השני, ולשיטת הרשב"א השני פטור.
והנה יש לעיין לשיטת הרשב"א דגם במאכל בן דרוסאי הוי בישול גמור, וכן משמע שיטת התוס' בשבת י"ח היאך יפרשו הא דתני לוי באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלים אותו מחמת בישולו, כיון דסברי דגם אם אחרים אוכלים אותו גם כן הוי בישול, ודוחק לומר דיפרשו אחרים היינו כמאכל בן דרוסאי דפשיטא שאם כוונת התנא כמאכל בן דרוסאי היה מפרש בהדיא, וע"כ הביאור שנתבשל כל צרכו כמו שפירשו רש"י והרגמ"ה.
ונראה לפי זה דסברי דע"כ שאני שבת מבישול בשר בחלב, והיינו דבשבת שתליא במלאכת מחשבת ובשבשיל כמאכל בן דרוסאי וניחא ליה, שפיר נקרא מלאכת מחשבת, משא"כ בבשר בחלב דדרך בישול אסרה תורה בעינן בישול גמור כדאכלי אינשי, וכל זמן שלא נגמר בישולו אין בזה משום בישול בשר בחלב, ואפשר שכן דעת הרמב"ם גם כן. וזהו מכח ברייתא זו דתני לוי, ומחדש דלא נקרא בישול בשר בחלב כל שלא נתבשלו כל צרכו.
ובדין אם יש בישול אחר בישול בבשר בחלב ביארנו בארוכה בספרנו שאילות משה סימן ק"ה.
והנה ראיתי עתה להעיר ולהוכיח דע"כ להרמב"ם מוכח דאין בישול אחר בישול בבשר וחלב מהא דכתב הרמב"ם בפר"ט ממ"א ה"ו המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בהם לוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב שאין איסור בשר בחלב חל על איסור נבלה או על איסור חלב שאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף וכו' יעו"ש. ומה שהקשה בלח"מ מדוע לא הוי איסורי הנאה איסור מוסיף, יעו"ש. הנה זה מבואר ברמב"ם בפיה"מ לכריתות וקורא אותה הרמב"ם נקודה נפלאה, ותוכן דבריו, דהא דנאסר בהנאה משום בשר בחלב זהו מפני שחל עליו איסור בישול בשר בחלב, אבל אם לא יהיה חל עליו איסור בישול בשר בחלב ממילא לא הוי איסור הנאה גם כן. ואינו דומה לקדשים דאיסור הנאה הוי איסור מוסיף על החלב משום דהמקדיש בהמה למזבח כיון דחלה הקדושה על הבהמה חלה גם על החלב, וממילא אסור דהוי איסור מוסיף, משא"כ בשר בחלב דאיסור הנאה תליא אם יש בזה משום בישול בשר בחלב ממילא יש לומר דאין כאן משום בשר בחלב, ואין כאן איסור הנאה עכת"ד, יעו"ש.
והנה לדעתי יש להקשות גם על מה שכתב הרמב"ם דאין כאן כולל. וקשה לכאורה הא יש כאן כולל החלב דהרי גם החלב נאסר, וא"כ יש לומר דתחול איסור בשר בחלב על הנבלה מגו דחל בכולל על החלב, ולדברי הרמב"ם גם בזה אתי שפיר, והיינו דלא שייך כולל אלא אם אמרינן דיש כאן איסור בישול משום בשר בחלב.
אמנם קשה הא כיון דיש כאן איסור בישול דהרי לוקה על בישול בשר בחלב, וא"כ נימא מגו דמוסיף איסור בישול להכי תחול גם איסור על אכילה משום בשר בחלב, כיון דהבישול לא תלי באכילה ובהנאה דהרי חזינן דהמבשל בשר בחלב נבלה דאינו חייב על אכילה והנאה משום בשר בחלב, ומ"מ חייב על בישולו, וא"כ איכא איסור מוסיף דכיון דחל איסור בישול משום בשר בחלב חל ג"כ אאיסור אכילה והנאה.
וראיתי בספר מקמ"ח להגאון מהרי"מ שהקשה בזה ומתרץ דמזה מוכח דאין בישול אחר בישול בבשר בחלב, ומטעם זה לא שייך בזה לא משום כולל, ולא משום מוסיף משום דעד שלא נתבשל אינו חל איסור בשר בחלב לא משום בישול, ולא משום אכילה והנאה, ואחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי כבר סר מעליו איסור בישול בשר בחלב, משא"כ אם נימא יש בישול אחר בישול תקשה שפיר דאחרי שנתבשל כמאכל בן דרוסאי חל עליו איסור בישול ואיסור אכילה והנאה, וא"כ אמאי לא נימא מגו דניתוסף עליו איסור בישול נוסף עליו גם איסור אכילה והנאה, וא"כ מוכח דאין איסור בישול אחר בישול בבשר בחלב, עכת"ד, (והנה מה שכתב כמאכל בן דרוסאי, ביארנו לעיל דבעינן בישול גמור).
והנה נראה לשדות נרגא, דהלא קיי"ל בבישול בשר בחלב דהמבשל חצי זית בשר וחצי זית חלב גם כן יש בזה משום בישול בשר בחלב, וא"כ מה שייך לומר מגו דחל אבישול תחול גם כן אאיסור אכילה והנאה דזה ליתא דהלא כיון דאיסור בישול איכא גם על החצי שיעור, וא"כ לא שייך לומר דתחול איסור אכילה והנאה על השיעור מגו דחל אבישול חל גם כן אאכילה וההנאה, הלא בישול חל על חצי שיעור גם כן, וא"כ לא שייך לומר מגו דחל אחצי שיעור תחול גם על השיעור, דהרי איסור נבלה ואיסור חלב הוי דוקא בשיעור שלם, ולא שייך מגו דחצי שיעור אשיעור, ואעפ"י דאיכא איסור בישול גם בכשיעור, אבל ע"כ גם בחתיכה גדולה אמרינן דאיסור בישול הוא מטעם כל החצאי שיעור הנמצא בהחתיכה, ולא שייך בזה לא כולל ולא מוסיף, ודוק בזה.
והנה אף שאין ראיה מזה דאין בישול אחר בישול בבשר בחלב, אבל ע"כ מוכח דאין בישול אחר בישול מדברי רגמ"ה כמו שכתבנו לעיל, וגם בספרנו שאילות משה שם סימן ק"ה ביארנו כן להלכה, דלאחר בישול כראוי שוב אין בזה חיוב בישול דאורייתא, ואפשר שמדרבנן אסור, ומזה אזדא הראיה שהביא בגליון רש"א מהא דכתב הרמ"א אסור לחתות וכו' בסימן פ"ז משום דאיכא למימר דמדרבנן אסור.
והנה אם יש בישול אחרי צלי', דלענין שבת הרבה ראשונים סברי דיש בזה משום בישול. אמנם לענין בשר בחלב נראה דליתא בזה משום מבשל בשר בחלב, והיינו כי עיקר הטעם בבשר בחלב דלא אסרה תורה אלא דרך בישול שהכוונה דהבישול מוליד הטעם של בשר בחלב, וזהו הכוונה דרך בישול אסרה תורה. אמנם לאחר שהוליד הבישול הטעם, שוב לא הוי דרך בישול כשמבשלו שנית, וא"כ סברא זו שייכא גם בבישול אחר הצלי שנצלה כל צרכו.
אמנם כל זה אם אמרינן דצלי בבשר בחלב אסור מן התורה אז יש לומר דכיון דנתקיים דרך בישול, שוב בפעם שנית אפילו בבישול ממש אין בו משום בישול כיון שכבר נתן טעמו, לפי המכוון בכוונת התורה, אמנם אם אמרינן דצלי אינו נקרא בישול ואין בו איסור תורה מטעם בישול בשר בחלב, וא"כ טרם נברא הטעם לפי כוונת התורה בלא תבשל, א"כ איכא למימר דאיכא לא תבשל בבישול אחרי הצלי, והנה לשיטת רש"י ותוס' בסנהדרין ד' ע"ב דדרך טיגון לא נאסרה מן התורה איכא משום לא תבשל כשמבשל אח"כ מה שנצלה מקודם.
והנה הפליתי הביא ראיה דצלי וטיגון לא נאסרו מן התורה, מהא דאמרה תורה גיעולי נכרים ובפסחים מ"ג ילפינן מזה לטעם כעיקר בכל איסורי תורה. ומקשין העולם דלמא כוונת התורה לאסור גיעולי נכרים משום שמא השתמשו בזה בשר בחלב שבזה לכו"ע טעם כעיקר אסור מן התורה, אבל אם אמרינן דצלי וטיגון אינו אסור מן התורה אתי שפיר משום דאם אמרינן דרק משום בשר בחלב אסרה תורה גיעולי מדין, לא משכחת לן קרא דתעבירו באש דלא הוי אלא בצלי וטיגון, יעו"ש. והנה החוות דעת השיג עליו בזה, וכתב דהא יש לחוש שהעכו"ם צלו בשר ואנן נבשל בה חלב ובודאי הטעם שנבלע על ידי צלייה יוצאה על ידי בישול, יעו"ש.
ונראה דשיטת הפליתי דאין בישול אחר צלי', ולהכי אין לחוש לזה כיון דהטעם בשר הנצלה הוי מבושל מקודם, ושוב לא הוי משום בישול בשר בחלב, והחוות דעת ע"כ סבר דיש בישול אחר צלי'. ולפי"ז הוי זה בפלוגתא בין גדולי האחרונים, ולדינא צ"ע.
סימן י"ח
ע"ד השאלה שחתכו בצלים בסכין של בשר דק דק, ונתנם בתבשיל בקדרה חולבת ב"י, וליכא ס' כנגד כל הבצלים אבל איכא ס' כנגד הטעם בשר הבלוע, ויש בזה הפסד, וגם לצורך סעודת מצוה.
גרסינן במכילתין קי"א, אמר חזקיה משום אביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכול בכותח, וה"מ צנון דאגב חורפיה בלע, וכתבו התוס' יש ליזהר שלא לחתוך שומין כרישין ובצלים בסכין חולבת משום דחריף טובא, והיכא דחתך ונתנן בקדרה מלאה מים רותחת מותר בששים לבשל טעם הבלוע בירק שנפלט מן הסכין. אבל חתכו בסכין של עכו"ם נעשה הירק כולו נבלה וצריך ששים לבטל הירק עכ"ל. ביאור הדברים, ההבדל שיש בין סכין בין בשר בחלב לסכין של איסור משום דבסכין של איסור נעשה כל הבצל נבלה. משא"כ כשחתכו להבצל בסכין של בשר או בשל חלב דעדיין הוא היתר ויש בזה משום נ"ט בר נ"ט.
אבל יש להבין דכמו שאמרינן בשחתך בסכין של איסור דנעשה כולו איסור ולא סגי לבטל הטעם גרידא משום דלא ידעינן כמה בלע ולהכי בעינן ששים כנגד כל הבצל, וא"כ גם בשחתך בסכין של בשר כיון דלא ידעינן כמה בלע צריכין לומר דליבעי ששים כנגד כל הבצל. והנה בפשוטו יש לומר דשיטת התוס' דאמרינן חתיכה נעשה נבלה בכל איסורים, עי' במהר"ם שיף, וזה ליתא הכא בבליעה דהיתר עדיין. אמנם עדיין לא הונח לנו מטעם דהי"א כיון דעכ"פ אין אנו יודעין הבליעה ליבעי ששים כנגד כל הבצל, אבל הביאור בזה כמו"ש הר"ן בפר' כ"ה, והובא בש"ך סימן צ"ד סקכ"ב, שכתב דלא הוי נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר בבשר בחלב דכיון דטעם שני עדיין היתר הוא כיון דאקלש כולי האי לא חשיב לאסור, אבל במידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף כל העולם, יעו"ש. ביאור הדברים, דבסכין של איסור הרי הוא אסור ואוסר, משא"כ בשל היתר עד שגם טעם שני הוא היתר אין בטעם קלוש כזה לקבל איסור, וממילא אין בכחו לאסור, ובסברא זו אין אנו צריכין לומר דסברי התוס' דבשארי איסורים אמרינן חתיכה נעשה נבלה, אלא הביאור דבשארי איסורים בעינן לחפש לבטל האיסור, ובבשר בחלב בנ"ט בר נ"ט בעינן לחדש איסור, וזה אין בכחו של נ"ט בר נ"ט כדלעיל.
והנה חידשו לנו התוס' דגם בדברים חריפים בטלים הם כשיש ששים לבטל הטעם.
כתב המחבר בסימן צ"ד סעיף ו' וז"ל, בצלים או ירקות שבלועים מבשר ובשלם בקדרה חולבת אם ידוע כמה בשר בלוע בבצלים ובירקות אין צריך ס' אלא כנגד הבשר, והנה הבצלים בא להם הבלוע מבשר עצמו או שחתכן בסכין של בשר דק דק, כמו שכתב הט"ז, וזהו כמו שכתבו התוס' דלעיל דסגי לבטל הטעם, ולא בעינן ששים כנגד כל הבצלים, ולפי"ז בנידון שאילתן סגי בששים נגד הטעם של הבצלים ולא בעינן ששים כנגד כל הבצלים.
ומעתה נחקורה היאך הדין אם צריכין להשליך הבצלים מתוך המאכל, או דלמא שגם הבצלים מותרים.
והנה המהר"ם לובלין הובא בש"ך כתב דאם יש ס' נגד טעם הבשר שבלוע בבצלים אז גם הבצלים מותרים, אבל הקשה בזה הפליתי וכתב ועכ"פ דינו של המהר"ם דמתיר אף הבצלים בשיש ששים בקדרה ליתא דאף דאנו אומרים החלב הנכנס לתוך הבצל אינו נעשה נבלה דכל הקדרה מצטרף מ"מ טעם הבשר נעשה נבלה דבזה אינו מועיל הצירוף, וכיון דקיי"ל דבלוע נעשה נבלה הבשר אסור, וא"כ יאכל הבצל הבלוע מבשר האיסור וכו' וגם אפשר שסוחטו אסור עכת"ד, יעו"ש.
והנה נראה דזה הוקשה למרן רע"א ז"ל שכתב וז"ל, לכאורה היה נראה דבדק דק נקט כן ולא נקט ובשלם בחלב אלא דמיירי בקדרה של חלב אבל אין חלב בקדרה אלא דבר אחר, ובזה הוא דמהני ס' נגד הבשר וגם הבצלים עצמן מותרין דליכא חשש דטעם חלב נכנס בבצלים ונאסרו הבצלים וגם אסרו אח"כ התבשיל אם אין ס' נגד כל הבצלים דהטעם החלב בהתבשיל קודם שנכנס לבצלים הוא נ"ט בר נ"ט דהיתר, עכ"ד.
ובזה מיושב מה שהקשה הפליתי דהבצל שיש בו טעם בשר קבל טעם מהחלב שנכנס בתוכו ונעשה טעם הבשר נבלה ונאסר, דזה ליתא משום דאין בכחו של החלב שנעשה נ"ט בר נ"ט שהוא טעם קלוש לאסור טעם הבשר, וממילא לא נאסרו הבצלים.
אמנם לפי"ז תקשה דהלא גם אם אין ששים נגד הטעם בשר מדוע לא נימא דכיון דהחלב הוא נ"ט בר נ"ט אין בכחו לאסור טעם בשר, הנה זה הוקשה למרן וכתב וז"ל, ואם ליכא ס' נגד הבשר הוא דאסור אף לשיטת המחבר (סימן צ"ה ס"ג) דהכא אסור דמבצלים למים לא מקרי נ"ט בר נ"ט כיון דלא הוי בלוע בכלי לא נקלש, עכ"ד. ביאור דבריו, כיון דמיירי הכא דהבצלים קבלו טעם בשר מבשר ממש או שחתכן בסכין של בשר דק דק, והרי זה ג"כ כקבלו מבשר ממש, ולא נכנס הטעם בהבצלים מכלי ואין זה דומה לדגים שעלו בקערה, ולהכי אעפ"י שהחלב בעצמו הוא נ"ט בר נ"ט, אבל כיון שהטעם דהבשר היוצא מהבצלים פוגע בהטעם דהחלב אין זה נ"ט בר נ"ט דהכוונה שני טעמים של היתר ובטעם שלישי אינו אוסר כמו הא דדגים שעלו בקערה דשני טעמים המה היתרא קודם שיבואו להטעם השלישי, אבל הכא הלא בטעם השני נפגשו טעם בשר וחלב ביחד, מטעם כיון שנרגש בקדרה טעם החלב עם הטעם הבשר ביחד, ולא הוי בזה נ"ט בר נ"ט דהיתרא.
עוד כתב מרן שם דאם בישלם בחלב אז בעינן ס' נגד כל הבצלים משום דחלב נכנס בתוכו ונעשה נבלה והדר יוצא ואוסר, וכן הבצלים נשארו באיסורם, ואך מדברי המהר"ם לא משמע כן, יעו"ש.
וראיתי בספר גבעות עולם סימן ז' השיג על מרן וכתב דאפילו אם יש ששים בהקדרה לבטל טעם הבשר מדוע לא ניחוש לשמא נגע הבצל בדופן הקדרה שאז בולע ממש טעם חלב, ואין בזה משום נ"ט בר נ"ט בהחלב כיון שנגע בדופן הקדרה, וכתב שמזה הטעם יש אוסרים בסימן צ"ה בקערות של בשר שהודחו ביורה חולבת מפני שהקערות נוגעות בהיורה עצמה ונפלט טעם מזה לזה שלא באמצעות המים, והא דלא חיישינן בקדרה של בשר שבשלו בה מים ותחבו בה כף חולבת אם יש ששים מותר, ולא חיישינן דלמא נגע הכף בגוף הקדרה, עי' בט"ז שם סק"ח. והפרמ"ג כתב דהוי כשתי קדרות שנגעו זה בזה דמותרות ובקערות שהודחו כתב שהוא מפני ששני הטעמים נכנסו במים ומיד נאסרו המים וחוזרים ואוסרים היורה והקערות ותפס לטעם זה לעיקר, אמנם הא דלא חיישינן לכלי שנגע בדופן בלא אמצעית המים משום דאין הכלים אוסרים זה את זה בלא מים, משא"כ אוכל שנגע בכלי אוסר גם בלא רוטב, כמבואר בסימן ק"ה סע"ז, וא"כ יש לחוש לשמא נגעו הבצלים בהקדרה עצמה וא"כ בלעו טעם שני באיסור שלא באמצעית המים וא"כ נשאר קושיות הפליתי, עכת"ד.
אמנם נראה דהתם ע"כ הדין דאין הכלי מפליט יותר מכדי קליפה וכמו"ש הש"ך שם בס"ק כ"ג. וכן מבואר בש"ך סימן צ"ד סקל"ג, ודוחק לומר דזהו רק בשהכלי צוננת אלא אפילו אם הכלי חמה אינה פולטת יותר מכדי קליפה, ועל הקליפה ע"כ יש ששים לבטל הקליפה, ובאופן שיש ששים גם החתיכה עצמה מותרת. ועוד נראה שהבצל עצמה יש בה ששים לבטל הקליפה, ולהכי אין לחוש לשמא נגעו הבצלים בהדופן עצמה, ואין לומר ששם מיירי בלא רוטב, אבל ברוטב אוסר כולו. אמנם הכא איכא למימר שכיון שהחשש שמא נגע בדופן בלא אמצעות המים דינו כאילו נגע בלא רוטב, וא"כ איכא ממנפ"ש אם אנו דנין זה ברוטב אין כאן חשש נגיעה בדופן, ואם אנו דנין זה בלא רוטב אין כאן אלא איסור כדי קליפה, ובנידון שאילתין יש להתיר כיון שמבואר שגם הבצלים מותרים כמוש"נ.
סימן י"ט
כתב הרמב"ם בפר"ט ממ"א דבשר בחלב האסור בהנאה הוא מהנקברים, ואפילו אפרו אסור. ומקור הדין משנה שלהי תמורה. והקשה בפלתי בסימן פ"ז אות ד' בין למ"ד אפשר לסוחטו אסור ומכש"כ למ"ד אפשר לסוחטו מותר לפי מה שכתב הר"ן אי ברור לן דנסחט טעם החלב מן הבשר היה הבשר מותר, ורק הסיבה מפני שאי אפשר לסוחטו יעו"ש. ואילו בא אליהו ואמר דנסחט היה מותר, וא"כ בנשרף לאפר ודאי דפרח מינייהו טעם חלב ונסחט בבירור, וא"כ מדוע האפר אסור, עכת"ד יעו"ש.
ונראה דלאחר שנאסרה משום בשר בחלב שוב אין לו היתר, והיינו דכיון שנאסרה בהנאה וטעון קבורה, ממילא גם האפר אסור מטעם דלא נפסק דין קבורה גם מהאפר, ולהכי גם לאחר שנשרף ונעשה אפר עדיין יש על האפר דין קבורה, ואסור בהנאה גם מהאפר מפני שמצות קבורה עדיין עליו ולא נעשית מצותו.
והא דאפשר לסוחטו אם מותר או אסור הכוונה וההבדל שביניהם אם ההיתר נעשה איסור בעצם דלמ"ד אפשר לסוחטו מותר לא נאסר הבשר מצד עצמו רק מפני התערובות חלב, וכמו כן החלב לא נאסר בעצמותו, רק מפני התערובות בשר, וכמו כן החלב לא נאסר בעצמותו רק הבשר נאסר, ונפק"מ לענין חנ"נ אם בעינן ששים כנגד כולו או רק ששים מפני הבליעה לחודיא, וזהו כוונת הר"ן במסקנא בסוגיא דטפת חלב. אבל אם אין ששים אף לבטל הטעם הרי זה נעשה בשר בחלב ממש האמור בתורה שאסור גם בהנאה, ולאחר שנאסר שוב אין לו היתר, מטעם דכיון דנאסר בהנאה טעון קבורה, דאז גם אם יסחוט הטעם חלב מן הבשר ג"כ לא הותר הבשר מטעם שדין בשר בחלב עליו, ואסור בהנאה. וגם האפר בכלל האיסור הנאה ודין קבורה קשור עם האיסור הנאה ביחד.
עוד הקשה בזה הפליתי שם דמדוע יש מתירים טעם לפגם בחמץ הלא מקור ההיתר בטעם לפגם הוא מהא דנבלה שאינה ראויה לגר, וכיון דחזינן דהנקברים אפילו האפר אסור, וא"כ חמץ בפסח דהוא מן הנקברים דאפרו אסור, א"כ פשיטא דטעם לפגם אסור, יעו"ש,
ונראה גם כן דאין זה ענין לזה דשאני גבי אפר דכיון שבא ליהנות מהאפר כמו שהוא, וכיון שאסור בהנאה וטעון קבורה להכי הרי הוא עומד באיסורו כדמעיקרא, משא"כ טעם לפגם שבא בתוך המאכל והאוכל אינו נהנה מהטעם הפגום, והיינו שאינו במין אוכל ולא בסוג נהנה, ממילא הרי בטל בתוך המאכל וליתא בדין קבורה כמובן להכי מותר.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0