חולין קיג ע"ב

כָּאן גְּדִי עִזִּים הָא כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר גְּדִי סְתָם אֲפִילּוּ פָּרָה וְרָחֵל בַּמַּשְׁמָע
וְלֵילַף מִינֵּיהּ כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים כָּאן גְּדָיֵי הָעִזִּים הָא כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר גְּדִי סְתָם אֲפִילּוּ פָּרָה וְרָחֵל בַּמַּשְׁמָע
וְלֵילַף מִינֵּיהּ הָווּ לְהוּ שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין מַאי אִיכָּא לְמֵימַר תְּרֵי מִיעוּטֵי כְּתִיבִי עִזִּים הָעִזִּים
אָמַר שְׁמוּאֵל גְּדִי לְרַבּוֹת אֶת הַחֵלֶב גְּדִי לְרַבּוֹת אֶת הַמֵּתָה גְּדִי לְרַבּוֹת אֶת הַשְּׁלִיל
גְּדִי לְהוֹצִיא אֶת הַדָּם גְּדִי לְהוֹצִיא אֶת הַשִּׁלְיָא גְּדִי לְהוֹצִיא אֶת הַטְּמֵאָה
בַּחֲלֵב אִמּוֹ וְלֹא בַּחֲלֵב זָכָר בַּחֲלֵב אִמּוֹ וְלֹא בַּחֲלֵב שְׁחוּטָה בַּחֲלֵב אִמּוֹ וְלֹא בַּחֲלֵב טְמֵאָה
הָא תְּלָתָא גְּדִי כְּתִיבִי וַאֲנַן שִׁיתָּא דָּרְשִׁינַן קָסָבַר שְׁמוּאֵל אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר וְאִיסּוּר חֵלֶב וּמֵתָה מֵחַד קְרָא נָפְקִי דָּם נָמֵי לָאו גְּדִי הוּא וְשִׁלְיָא נָמֵי פִּירְשָׁא בְּעָלְמָא הוּא פָּשׁוּ לְהוּ תְּרֵי חַד לְרַבּוֹת אֶת הַשְּׁלִיל וְחַד לְמַעוֹטֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה
וְסָבַר שְׁמוּאֵל אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר מִנַּיִן לְכֹהֵן טָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁאֵינוֹ בְּמִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ פְּרַט לָזוֹ שֶׁמְּחוּלֶּלֶת וְעוֹמֶדֶת
אִיבָּעֵית אֵימָא בְּעָלְמָא אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר וְשָׁאנֵי הָתָם דְּמִיעֵט רַחֲמָנָא וּמֵתוּ בוֹ אִיבָּעֵית אֵימָא בְּעָלְמָא קָסָבַר שְׁמוּאֵל אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר וְשָׁאנֵי הָכָא דְּרַבִּי רַחֲמָנָא גְּדִי
וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָא דִידֵיהּ הָא דְרַבֵּיהּ
בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי מֵרַב הַמְבַשֵּׁל בַּחֲלֵב גְּדִי שֶׁלֹּא הֵנִיקָה מַהוּ אֲמַר לֵיהּ מִדְּאִיצְטְרִיכָא לִשְׁמוּאֵל לְמֵימַר בַּחֲלֵב אִמּוֹ וְלֹא בַּחֲלֵב זָכָר זָכָר הוּא דְּלָא אָתֵי לִכְלַל אֵם אֲבָל הַאי כֵּיוָן דְּבָא לִכְלַל אֵם אָסוּר
אִתְּמַר הַמְבַשֵּׁל חֵלֶב בְּחָלָב רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי חַד אָמַר לוֹקֶה וְחַד אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּמַאן דְּאָמַר לוֹקֶה קָסָבַר אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר וּמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה קָסָבַר אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר
לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר אַאֲכִילָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא לָקֵי כִּי פְּלִיגִי אַבִּשּׁוּל מַאן דְּאָמַר לוֹקֶה חַד אִיסּוּרָא הוּא וּמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה לְהָכִי אַפְּקַהּ רַחֲמָנָא לַאֲכִילָה בִּלְשׁוֹן בִּישּׁוּל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיג - ב

שמשמע דוקא כאן הוא שמפורש "גדי עזים",

הא כל מקום שנאמר "גדי" סתם - אפילו פרה ורחל במשמע!

ופרכינן: ולילף מיניה?

ומשנינן: כתיב עוד קרא אחרינא בענין ברכת יעקב ועשו "ואת עורות גדיי העזים", שמשמע דוקא כאן שמפורש "גדיי העזים", הא כל מקום שנאמר גדי סתם - אפילו פרה ורחל במשמע!

ופרכינן: ולילף מיניה?

ומשנינן: הוו להו אלו שתי הפסוקים - שני כתובין הבאין כאחד. וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.

ופרכינן: הניחא למאן דאמר אין מלמדין, אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר?

ומשנינן: תרי מיעוטי כתיבי. שהיה יכול לכתוב בשניהם "עזים" וכתיב "העזים" בה"א. וה"א המיותרת היא מיעוט, ללמדנו שרק שם גדי הוא גדי עזים, ולא בגדי האמור בבשר בחלב. [ועיין תוספות שהקשו מדוע צריך שתי מיעוטים].

אמר שמואל: גדי - לרבות את החלב, שאם בישל חלב בחָלָב עובר על אכילתו שני איסורים, משום חלב ומשום בשר בחלב.

גדי - לרבות את המתה. שאם בישל בשר נבילה בחלב ^[73] לוקה שתיים על אכילתו.

ובא הכתוב לומר שלמרות שאין איסור בשר בחלב יכול לחול על איסור נבילה, מחמת הכלל שאין איסור חל על איסור, בכל זאת ריבתה אותו התורה שיחול כאן.

גדי - לרבות את השליל, שגם בשרו אסור בבישול בחלב.

גדי - להוציא את הדם, שאינו נחשב בשר.

גדי - להוציא את השליא, שהיא השק העוטף את העובר, שאין איסור לבשלו בחלב.

גדי - להוציא את בשר הבהמה הטמאה, שאפילו בישלו בחלב טהורה אינו נאסר.

"בחלב אמו" - ולא בחלב זכר, אם קרה מקרה והיו לו דדים ובהם חלב מועט.

בחלב אמו - ולא בחלב שחוטה, שמשעה שנשחטה אין היא ראויה להיות "אמו", שאינה יכולה ללדת.

בחלב אמו - ולא בחלב טמאה. שאם בישל בשר בהמה טהורה בחלב טמאה אינו נאסר. שכך משמעות הפסוק - לא תבשל גדי בחלב של מי שנאסר בשרו לבשל בחלב. והרי מיעטנו את הבהמה הטמאה, שמותר לבשלה בחלב, ולכן אין איסור לבשל את הטהורה בחלב הטמאה.

ופרכינן: הא תלתא גדי כתיבי, ואילו אנן שיתא "גדי" דרשינן!?

ומשנינן: קסבר שמואל איסור חל על איסור.

ולכן, איסור חלב ובשר מתה מחד קרא נפקי. והיינו, מאותו "גדי" הראשון שנצרך להכתב לצורך עצם הדין.

דם נמי - לאו "גדי" הוא, ולא צריך פסוק למעט אותו.

ושליא נמי - פירשא בעלמא הוא, ואין צורך בפסוק למעט אותה.

פשו להו תרי "גדי", לאחר שאחד נצרך לעצם הדין.

חד - לרבות את השליל,

וחד - למעוטי בהמה טמאה.

ותמהינן: וכי סבר שמואל איסור חל על איסור?

והאמר שמואל משום רבי אלעזר: מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה? שנאמר במי שאוכל תרומה טהורה כשגופו טמא "ומתו בו כי יחללוהו" - פרט לזו, שמחוללת ועומדת! והיינו, שלא חל האיסור לאכול תרומה כשגופו טמא על איסור אכילת תרומה טמאה. רואים ששמואל סובר אין איסור חל איסור.

ומשנינן: אבעית אימא, בעלמא סובר שמואל איסור חל על איסור, ושאני התם דמיעט רחמנא "ומתו בו".

איבעית אימא, בעלמא קסבר שמואל אין איסור חל על איסור, ושאני הכא דרבי רחמנא "גדי".

ואיבעית אימא הא דידיה הא דרביה, והיינו רבי אלעזר, שאמר שמואל משמו שלומדים כל בהמה מ"גדי העזים".

בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב: המבשל בחלב גדי שלא הניקה עדיין - מהו? והיינו שעדיין לא הולידה ויש לה כבר חלב בדדיה סמוך לזמן שעומדת להמליט.

האם מדייקים מזה שכתוב "אמו" - שכבר היתה ראויה להיות אם. והיינו, שכבר הולידה, או לא מדייקים כך?

אמר ליה: מדאיצטריכא לשמואל למימר "בחלב אמו" ולא בחלב זכר, משמע שזכר הוא דלא אתי לכלל אם, אבל האי שלא היניקה, כיון דבא לכלל אם, אסור.

אתמר המבשל חלב בחלב.

נחלקו בדין זה רבי אמי ורבי אסי.

חד אמר לוקה, וחד אמר אינו לוקה.

וסברנו שעל האכילה הם חולקים, ^[74] וכשהתרו בו משום אכילת בשר בחלב. [ועיין ברש"י כיצד ידרשו את כל הפסוקים].

לימא בהא קמיפלגי?

דמאן דאמר לוקה קסבר - איסור חל על איסור, ולכן חל איסור בשר בחלב על איסור חלב.

ומאן דאמר אינו לוקה קסבר - אין איסור חל על איסור, ולא חל איסור בשר בחלב, ^[75] ועל איסור חלב לא התרו אותו.

ודחינן: לא. דכולי עלמא אין איסור חל על איסור. אאכילה דכולי עלמא לא פליגי דלא לקי משום בשר בחלב שהרי אין איסור חל על איסור. כי פליגי אבשול, שביחס לבישול, האיסור הוא רק משום בשר בחלב ולא משום חלב. שאין איסור לבשל חלב.

מאן דאמר לוקה, שהרי חד איסורא הוא. ואין כאן איסור חל על איסור.

ומאן דאמר אינו לוקה, סבר, להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון "בישול" וכפי שכתוב לא 'תבשל' גדי בחלב אמו. ודורשים מזה שכתוב ג' פעמים שאחד מהם בא לאיסור 'אכילת' בשר שהתבשל בחלב, לומר לנו - כיון דעל אכילה לא לקי, אבישול נמי לא לקי.

הערות

^[73] כתב הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט' הלכה ו' שהמבשל בשר נבילה בחלב, מקבל מלקות על הבישול. ואינו לוקה על אכילת הבשר שאין איסור בשר בחלב חל על הנבילה שאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף. והקשה הלחם משנה מדוע אין כאן איסור מוסיף שהרי עכשיו נוסף איסור הנאה, ומתרץ שבאיסור הנאה מבשר בחלב אין מלקות, ולכן אינו יכול להחשב 'מוסיף' לגבי איסור אכילה שיש בו מלקות. תירוץ נוסף כתב הרמב"ם עצמו בפירוש המשניות מסכת כריתות פרק ג' ומבאר שם נקודה נפלאה. שידוע שבשר בחלב דרך בישול אסור בהנאה, אולם אין פסוק מפורש לאסרו בהנאה ופסוק אחר לאסרו באכילה, אלא ענין איסור בשר בחלב כולל בתוכו איסור אכילה ואיסור הנאה, ולכן כיון שאין איסור חל על איסור ולא חל איסור אכילה, ממילא לא חל גם כן איסור הנאה. וביאר דבריו הקובץ הערות סימן ל' שאיסור ההנאה בבשר בחלב הוא תולדה מאיסור האכילה ולכן כל זמן שלא חל איסור אכילה, לא יכול לחול איסור הנאה. אולם הוא מקשה הרי יש שלשה פסוקים, אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואם כן מה כוונת הרמב"ם שאין פסוק מפורש לאסרו בהנאה. ומתרץ על פי דברי הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה קפ"ז), שהרמב"ם מקשה על עצמו מדוע לא מנה את איסור הנאה מבשר בחלב בתור לאו נוסף. ומתרץ הרמב"ם שאיסור אכילה והנאה בבשר בחלב הם ענין אחד, שהוזהרנו שלא ליהנות מבשר בחלב בשום אופן, לא על ידי אכילה ולא על ידי הנאה, ומפרש הקובץ הערות שזו גם כוונת הרמב"ם בנקודה הנפלאה. שאיסור ההנאה זה הרחבה של האיסור אכילה, וכל שלא חל איסור אכילה לא יכול לחול האיסור הנאה וממילא אין כאן איסור מוסיף מפני שעדיין לא חל איסור האכילה ואיך יחול איסור ההנאה. אולם הפרי מגדים בפתיחה להלכות בשר בחלב (דיבור המתחיל ולענין חלב בחלב) מקשה מהגמרא ביבמות [דף ל"ג] שאומרת שאפילו שאין איסור חל על איסור, זה רק לגבי שלא מקבל פעמיים מלקות. אבל עבירה כפולה יש פה ונפקא מינה לקוברו בין רשעים גמורים. ואם כן קשה על הרמב"ם אף שלא ילקו על איסור בשר בחלב, אבל הרי הוא חל ואם כן שיהיה אסור בהנאה ומדוע הרמב"ם כותב שמותר בהנאה, והרבה פוסקים חולקים על הרמב"ם וסוברים שאסור בהנאה. ולדעת הרמב"ם שהבשר לא נאסר כלל באיסור בשר בחלב, כתב החתם סופר (יורה דעה סימן צ"ב) שגם החלב לא נאסר וטעם דבריו, מפני שעיקר איסור בשר בחלב הוא מחמת הבשר וכשזה לא נאסר, גם החלב לא נאסר. החזון איש בסימן כ"ב מסביר זאת באופן שונה, וכך הוא מבאר, שאיסור בשר בחלב הוא היצירה החדשה הזו שנהיה כאן טעם מחובר של בשר בחלב, וכשעל טעם הבשר לא לוקים מפני שאין איסור חל על איסור, אם כן אין זה 'בשר בחלב' שאסרה התורה שהרי לא נוצרה פה המציאות החדשה של תערובת בשר בחלב שנאסרו, ולכן שניהם מותרים. אולם מדברי רבי עקיבא איגר בדרוש וחדוש למסכת ביצה דף י"ב מבואר שהחלב נאסר. שמקשה על הרמב"ם מדוע לא נאסר הבשר ב'איסור כולל' מחמת שהחלב נאסר. ואם כן רואים שדעתו שהחלב נאסר, ועל שאלתו מתרץ רבי עקיבא איגר שאין קשר בין איסור הבשר לאיסור החלב. הבשר נאסר מחמת שהתבשל עם חלב וקיבל טעם ממנו, והחלב נאסר מחמת שהתבשל עם בשר וקיבל טעם ממנו, ולכן כיון שכל אחד יש לו את סיבתו העצמית, אין קשר ביניהם ולא שייך לומר 'איסור כולל' שכלל את הבשר והחלב יחד. מפני שכל אחד איסור נפרד בפני עצמו.

^[74] בספר שערים מצוינים בהלכה מקשה לפי שיטת הכסף משנה בדעת הרמב"ם שאיסור בישול בשר בחלב הוא כדי שלא יבא לאוכלו אחר כך, אם כן כאן שאין לוקה על האכילה, שלא ילקה גם על הבישול. ותירץ החתם סופר שזו באמת המחלוקת כאן בין הלשונות האם איסור הבישול הוא בפני עצמו או רק מחשש אכילה.

^[75] כתב החוות דעת (סימן צ"ד סעיף קטן ד') שאף שמבואר בסוגיא שלא חל איסור בשר בחלב על נבילה, אבל אם בישל חצי זית בשר נבילה עם חצי זית חלב, כיון שמצד איסור נבילה יש כאן רק חצי שיעור, יחול איסור בשר בחלב על איסור חצי שיעור של נבילה. אולם החתם סופר (יורה דעה סימן צ"ב) חולק ודעתו שלא חל איסור בשר בחלב באופן זה על חצי שיעור, והטעם דגם עכשיו אין בחצי זית בשר בפני עצמו שיעור שלם של בשר בחלב אלא חצי שיעור ורק בצירוף החלב יש בו שיעור, ובצירופים הרי גם מצד הנבילה יכול היה לצרף לשיעור עם עוד חצי זית נבילה ולכן לא חל.

כאן פירש לנו הכתוב שמדובר בגדי של עזים דווקא. ולכך נאמר בו בלשון מגדירה "גדי העזים" (בראשית לח, כ). ומכאן נסיק: הא [הרי] שבכל מקום בתורה שנאמר בו "גדי" סתם — אפילו ולד של פרה ורחל במשמע. ומכאן ראיה שגם "גדי" האמור באיסור בשר בחלב הכוונה לכל בהמה טהורה.

ומקשים: לילף מיניה [נלמד ממנו, מן הכתוב "גדי העזים"], שכמו ש"גדי" זה הוא גדי עיזים, כך גם "גדי" האמור באיסור בשר בחלב הוא גדי עיזים, ושלא כמשנתנו! ומשיבים: אין לומר כן, כיון שכתיב קרא אחרינא [נאמר פסוק אחר] "ואת עורות גדיי העזים" (בראשית כז, טו), וכאן פירש לנו הכתוב שגדיים אלו היו מן העיזים, ככתוב "גדיי העזים", הא [הרי] נלמד מכאן כי כל מקום אחר בתורה שנאמר בו "גדי" סתם — אפילו ולד של פרה ורחל במשמע.

ושואלים באותו אופן: ולילף מיניה [ושילמד ממנו, מכתוב זה] שכל "גדי" האמור בתורה הוא גדי עיזים! ומשיבים: אין לומר כן, כי שני הפסוקים הללו הוו להו [הרי הם] שני כתובין הבאין כאחד, וכלל הוא בדרכי הדרשות שכל שני כתובים הבאים כאחד — אין מלמדין.

ושואלים על הסבר זה: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: בענין זה תרי מיעוטי כתיבי [שני מיעוטים כתובים] בפסוקים הללו, שהרי די היה לכתוב "גדי עזים" וכן "גדיי עזים", וכתוב "גדי העזים", ו"גדיי העזים" — להדגיש שרק כאן מדובר בעיזים.

א ועוד בדיני בשר בחלב, אמר שמואל: נאמר בתורה באיסור בשר בחלב שלוש פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט. שם לד, כו. דברים יד, כא) וכל אחד מהם בא ללמד: הנאמר בפעם הראשונה "גדי" בא לרבות לאיסור גם את החלב שבו, שאם בישלו ואכלו, חייב עליו גם משום בשר בחלב וגם משום חלב. והנאמר בפעם השנית "גדי" בא לרבות באיסור בשר בחלב גם את בשר המתה. שאם בישל בשר נבילה בחלב, הוא חייב גם כן על כך. והנאמר בפעם השלישית "גדי" בא לרבות את בשר השליל (העובר) שאף הוא בכלל איסור בשר בחלב.

ועוד מוסיף שמואל כי הכתוב בפעם הראשונה "גדי" בא להוציא מכלל איסור בשר בחלב את הדם. שאם בישלו בחלב, אינו עובר עליו. והכתוב בפעם השנית "גדי" בא להוציא מכלל איסור בשר בחלב את השליא. והכתוב בפעם השלישית "גדי" בא להוציא את הבהמה הטמאה מכלל איסור בשר בחלב.

וכן הכתוב בפעם הראשונה "בחלב אמו" בא להורות כי הדברים אמורים רק בחלב של נקבה ולא בחלב של זכר, שפעמים שיש לזכר חלב ואין זה נאסר בבשר. והכתוב בפעם השנית "בחלב אמו" בא ללמד כי דווקא בחלב של בהמה חיה האיסור, ולא בחלב של בהמה שחוטה, שאינה ראויה עוד להיקרא "אמו". וכן הכתוב בפעם השלישית "בחלב אמו" בא להשמיענו כי דווקא בחלב בהמה טהורה דבר הכתוב, ולא בחלב טמאה.

ותוהים: הא תלתא [הרי שלושה] "גדי" כתיבי [כתובים], ואילו אנן שיתא דרשינן [ואנו שש דרשות אנו דורשים]! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] שמואל כי איסור חל על איסור, ומעתה איסור חלב בחלב, וכן איסור מתה בחלב, שניהם מחד קרא נפקי [ממקרא אחד יוצאים, נלמדים], דם שאינו בכלל בשר בחלב נמי [גם כן] אינו צריך לדרשת כתוב מיוחדת, שהרי לאו [לא] גדי הוא. וכמו כן שליא נמי [גם כן] אינה נצרכת לדרשה מיוחדת ללמד שאינה בכלל איסור בשר בחלב, שכן פירשא בעלמא [פרש סתם] הוא, ואינו מן הבשר. הרי שפשו להו תרי [נשארו להם שני "גדי" ללמדנו], חד [אחד] מהם בא לרבות את השליל, וחד למעוטי [ואחד מהם בא למעט] בהמה טמאה.

ושואלים על הסבר זה: וכי סבר [סבור] שמואל שאיסור חל על איסור? והאמר [והרי אמר] שמואל משום [בשם] ר' אלעזר: מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו בחיוב מיתה? שכן נאמר באיסור אכילת תרומה טהורה לטמא "ומתו בו כי יחללוהו" (ויקרא כב, ט) — שחייבים מיתה על שהתחללה התרומה על ידם, כשאכלוה בטומאתם, פרט לזו התרומה שמחוללת ועומדת קודם שאכלה זה. משמע שאין איסור (אכילת תרומה בזמן שהוא טמא) חל על הדבר האסור (כתרומה זו האסורה באכילה משום טומאה)!

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: בעלמא [בכלל] סבור שמואל כי איסור חל על איסור, ולענין שיטתו בדין אכילת תרומה טמאה בכהן טמא הוא כי שאני התם [שונה שם, בדין התרומה הטמאה] שאין איסור חל על איסור, משום שמיעט רחמנא [הכתוב] באומרו "ומתו בו כי יחללוהו" — ולא זו שכבר מחוללת ועומדת. ואיבעית אימא [אם תרצה אמור] תשובה אחרת: בעלמא קסבר [בכלל סבור] שמואל כי אין איסור חל על איסור, ולענין שיטתו בדין חלב ובשר המתה באיסור בשר בחלב הוא כי שאני הכא דרבי רחמנא [ושונה כאן הדין, כיון שריבתה התורה] "גדי" פעם נוספת כדי ללמדנו כן.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא [זה] שאמר שמואל בדין בשר בחלב באיסור חלב ומתה, הרי זו השיטה דידיה [שלו עצמו], שהוא סבור שאיסור חל על איסור. ואילו הא [זה] שאמר שמואל בדין אכילת תרומה טמאה בכהן טמא, הרי זו השיטה דרביה [של רבו, ר' אלעזר] הסבור כי אין איסור חל על איסור.

ב ומביאים עוד בדיני בשר בחלב. בעא מיניה [שאל אותו] רב אחדבוי בר אמי מרב: המבשל בחלב גדי שלא הניקה עדיין, כי טרם ילדה עד כה ואינה בגדר "אמו", אך היא קרובה ללדת ויש לה חלב, מהו לענין איסור בשר בחלב? אמר ליה [לו] מדאיצטריכא [ממה שהוצרך] שמואל למימר [לומר] בדרשת הכתוב "בחלב אמו" — ולא בחלב זכר, נדייק מכאן כי דווקא חלב זכר הוא שאינו בכלל איסור בשר בחלב, ומשום שהרי זה חלב של מי שלא אתי [יבוא] לעולם לכלל אם. אבל האי [זה] החלב של מי שטרם ילדה, אך עומדת ללדת, כיון שבסופו של דבר הריהו בא לכלל אם — הרי הוא אסור.

ג למעלה למדנו בדעתו של שמואל שהמבשל חלב בחלב הריהו בכלל איסור בשר בחלב, ועוד בענין זה אתמר [נאמר] כי המבשל חלב בחלב, ר' אמי ור' אסי נחלקו בדינו, חד [אחד מהם] אמר שלוקה משום אכילת בשר בחלב, וחד [ואחד מהם] אמר שאינו לוקה. ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבזה הם חלוקים], דמאן דאמר [שמי שאמר] לוקה, קסבר [סבור הוא] כי איסור חל על איסור, ומאן דאמר [ומי שאמר] שאינו לוקה, קסבר [סבור הוא] כי אין איסור חל על איסור!

ודוחים: לא, אפשר לומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל] אין איסור חל על איסור, ולכך לענין ללקות על אכילה של חלב שהתבשל בחלב — דכולי עלמא לא פליגי דלא לקי [הכל אינם חלוקים שאינו לוקה]. ואולם כי פליגי [כאשר הם חלוקים] — הרי זה לענין בשול חלב בחלב. שמאן דאמר [מי שאמר] לוקה הרי זה משום שחד איסורא [איסור אחד] הוא בישול זה, ואין זה ענין לאיסור חל על איסור. ומאן דאמר [ומי שאמר] שאינו לוקה — להכי אפקה רחמנא [לכך הוציאה, כתבה התורה] לאיסור אכילה של בשר בחלב בלשון בישול (ככתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו", והרי בכלל הכתוב איסור אכילה),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One may infer that here, since this verse specifies that it is referring to a kid of the goats, consequently, anywhere the word “kid” is stated without specification, it means even a cow or a ewe. Accordingly, the prohibition of meat cooked in milk applies to all kosher domesticated animals.

The Gemara asks: But why not derive from that verse that in general, every instance of the word “kid” is referring to a goat, including the prohibition of meat cooked in milk? The Gemara answers: This cannot be, as another verse is written: “And the skins of the kids of the goats” (Genesis 27:16). This indicates that only here they are kids of the goats, but anywhere the word “kid” is stated without specification, it means even a cow or a ewe.

The Gemara objects: But let us derive from this verse as well that on the contrary, the word “kid” is always referring to a goat. The Gemara explains: These two examples are two verses that come as one, i.e., to teach the same matter, and as a rule, any two verses that come as one do not teach their common element to other cases.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says this principle that two verses that come as one do not teach their common element to other cases, but according to the one who says that two verses that come as one do teach their common element to other cases, what is there to say? The Gemara answers: Two exclusions are written, as both of the verses cited use the term “the goats.” The verses could have stated simply: Goats, but state “the goats,” with the definite article, teaching that it is only in these cases that the reference is specifically to a goat.

§ Shmuel says: Each of the Torah’s three mentions of the prohibition of not cooking a kid in its mother’s milk serves to include a different case. The first mention of the word “kid” serves to include liability for cooking in milk and eating forbidden fats, beyond the liability for eating forbidden fat per se. The second mention of the word “kid” likewise serves to include additional liability for cooking in milk and eating the meat of a dead animal carcass. Finally, the third mention of the word “kid” serves to include liability for cooking in milk and eating an animal fetus.

Each mention excludes a case as well: The first mention of the word “kid” serves to exclude liability for cooking in milk and consuming blood. The second mention of the word “kid” serves to exclude liability for cooking in milk and eating the placenta of an animal. The third mention of the word “kid” serves to exclude liability for cooking in milk and eating the meat of a non-kosher animal.

Furthermore, the first instance of the phrase “in its mother’s milk” indicates that one is not liable for cooking meat in the milk of a male animal, in the rare case that a male might produce milk. The second instance of the phrase “in its mother’s milk” indicates that one is not liable for cooking meat in the milk of an already slaughtered animal, since it is considered milk only if given while the animal is alive. The third instance of the phrase “in its mother’s milk” indicates that one is not liable for cooking meat in the milk of a non-kosher animal.

The Gemara challenges: The word “kid” is written only three times, and yet we expound it to teach six different halakhot. The Gemara responds: Shmuel maintains that a prohibition takes effect even where another prohibition already exists, and therefore the prohibition of forbidden fat in milk and the prohibition of a dead animal carcass in milk are both derived from one verse, as both are applications of the prohibition to an already prohibited item. The exclusion of blood from the prohibition also does not require its own verse, as blood is not considered a kid at all, and likewise there is no need for a verse to exclude a placenta from the prohibition, as it is merely a secretion of the animal, rather than a kind of meat. Therefore, two mentions of “kid” are left; one serves to include a fetus, and one serves to exclude a non-kosher animal.

The Gemara asks: And does Shmuel really maintain that a prohibition takes effect where another prohibition already exists? But didn’t Shmuel say in the name of Rabbi Elazar: From where is it derived that an impure priest who partakes of impure teruma, i.e., the portion of produce designated for the priest, is not punished with death at the hand of Heaven as he would had the teruma been ritually pure? It is derived from a verse, as it is stated, with regard to the prohibition of an impure priest partaking of teruma: “And die therein if they desecrate it” (Leviticus 22:9), to the exclusion of this case of teruma that is impure, which was already desecrated before the priest ate it. Here, it seems, since impure teruma is already prohibited for consumption, the added prohibition of an impure priest partaking of teruma does not take effect.

The Gemara answers: If you wish, say that in general Shmuel maintains that a prohibition takes effect where another prohibition already exists, and it is different there, with regard to teruma, as the Merciful One expressly excludes impure teruma by the phrase “and die therein if they desecrate it,” and in this case the teruma is already desecrated. And if you wish, say that in general Shmuel maintains that a prohibition does not take effect where another prohibition already exists, and here, the case of meat cooked in milk, is different, as the Merciful One expressly includes the meat of an animal carcass and forbidden fat by the repetition of the word “kid.”

And if you wish, say that this statement of Shmuel with regard to meat cooked in milk is his own opinion, as he maintains that a prohibition takes effect where another prohibition already exists, and that statement with regard to teruma is his teacher’s, i.e., Rabbi Elazar’s, opinion, as he holds that a prohibition does not take effect where another prohibition already exists.

§ Rav Aḥadvoi bar Ami raised a dilemma to Rav: If one cooks meat in milk of a goat that has not yet nursed, but that is about to give birth and already has milk, what is the halakha? Rav said to him: From the fact that it was necessary for Shmuel to say that the phrase “in its mother’s milk” teaches: And not in the milk of a male animal, one can infer that it is only the milk of a male that is excluded, as the male cannot attain the status of a mother. But in this case, since the goat will attain the status of a mother, it is prohibited to cook meat in its milk.

It was stated: With regard to one who cooks forbidden fat in milk, Rabbi Ami and Rabbi Asi disagree as to the halakha. One says that he is flogged for violating the prohibition of meat cooked in milk, and one says that he is not flogged. The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this: That the one who says he is flogged maintains that a prohibition takes effect where another prohibition already exists, and the one who says he is not flogged maintains that a prohibition does not take effect where another prohibition already exists.

The Gemara responds: No; everyone agrees that a prohibition does not take effect where another prohibition already exists, and therefore everyone agrees that one is not flogged for eating the mixture. When they disagree, it is with regard to cooking. The one who says he is flogged holds that one who cooks violates only one prohibition, that of cooking meat in milk, since it is permitted to cook forbidden fat without eating it. Consequently, this is not a case of a prohibition taking effect where another prohibition already exists. And the one who says he is not flogged holds that it was for this reason that the Merciful One expressed the prohibition of eating meat cooked in milk in the Torah using the language of cooking: “You shall not cook a kid in its mother’s milk.”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ונילף מיניה כו'. מאותו גדי עזים ולא נרבי בשר בחלב אלא גדי בחלב אמו:

תרי מיעוטי כתיבי עזים העזים. כלומר מצי למיכתב תרוייהו עזים למה כתב העזים כאן עזים אבל במקום אחר שנאמר גדי סתם אפי' פרה ורחל:

גדי לרבות את החלב. כלומר שאם בישל חלב בחלב עובר בלאו:

גדי לרבות את המתה. כלומר בהמה שמתה מאיליה:

גדי להוציא את הדם. כלומר שאם בישל דם בחלב פטור:

ולא בחלב זכר. שיש לו חלב מעט וכך העידו לפנינו שראו חלב בזכר:

ולא בחלב שחוטה. כלומר שהוציאו מן הדדים חלב לאחר שנשחטה:

חלב ומתה מחד קרא נפקא. כלומר מתחלה היה חייב בכזית של חלב משום חלב בישלו חייב נמי משום בשר בחלב וכן במתה מתחלה היה חייב משום נבלה בכזית בישלו חייב משום בשר בחלב מחד קרא נפקא מחד גדי:

דם ושליא פירשא בעלמא נינהו. כלומר ולא צריך קרא לאפוקי:

מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה. כלומר אם לא היה טמא ואכל תרומה טמאה עובר בלאו כדאשכחן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וכן בתרומה^א)ביבמות דף עג ע"ב מבואר דבתרומה טמאה ליכא איסור לאו רק איסור עשה וע"ש ברש"י ד"ה מה שאין כן בתרומה ובתוס' שם ד"ה ואוכלן וצ"ע. ועכשיו כי נטמא טומאת הגוף אי איסור חל על איסור ליתי איסור מיתה וליחול על איסור לאו:

שאני הכא דגלי רחמנא גדי. כלומר לרבות החלב והמתה:

הא דידיה הא דרביה. כלומר דרביה [סבר] אין איסור חל על איסור:

המבשל חלב בחלב. איבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלומר מ"ד לוקה אבישול אבל אאכילה לא לקי. ומ"ד אינו לוקה אאכילה דאין איסור חל על איסור אבל אבישול לקי. מיתיבי המבשל במי חלב כו' הפיגול והנותר והא הכא חזינן דאיסור בשר בחלב חל על פיגול ועל נותר:

אלא למ"ד מלמדין מא"ל וא"ת והא לדברי הכל שלשה אין מלמדין ובפרשת רבקה וכן בפרש' יהודה טובא גדי העיזי' כתיבי תרצו בתו' דכולי' פרשת' כחדא חשיבא כיון שע"י סיפור הוא ומשני תרי מיעוטי כתיבי וא"ת ולמה לי תרי מיעוטי דהא בחדא סגי דכיון דממעט חד לא ילפינן מאידך דא"כ מיעוטא מאי אהני ליה ותרצו בתו' דכיון דשני כתובין הבאין כאחד הן כחד קרא חשיבי וצריך למעט בשניהם שאם לא כן הוי ליה כחצי מיעוט ואנא אמינא דלא מיעט אלא מקצת ומסרו הכתוב לחכמים. וזהו ג"כ מה שאמרו בסוף פירקין במס' יומא תרי מיעוטא כתיבא ושמו הערופה. וכן כל כיוצא בזה:

ג"ה קסבר שמואל איסור חע"א פירש"י ולא איצטרך קרא לחלה ומתה ולקמן בפרקי אמרי' דלר"ע לא צריך כולהו תלתא משום דס"ל אחע"א. לכך גורס הוא ז"ל קסבר שמואל חל' ומתה מחד קרא אתיא פי' מיתורא דחד גדי דהוי למיכתב לא תבשל בשר בחלב ויפה דקדק הוא ז"ל ומשום דקס"ד דמיניה עביד שמואל בנין אב לעלמא לאיסור חע"א משום הכי פרכינן וסבר שמואל אחע"א מיתורא דגדי דא"כ הא איצטרך חד מינייהו להאי דרשה אלא טעמא משום דדם אינו בכלל בשר כלל וכ"ש בלשון גדי וכי כתיב נמי לא תבשל בשר ה"נ מימעט מינה דם וכדאשכחן גבי איסור שרצים דאיצטרך קרא לאיסור דמן:

והאמר שמואל וכו' וא"ת ומאי קושי' דשאני בשר וחלב דאסור בהנאה והוי ליה איסור מוסיף כדמוכח בפ' גיד הנשה וכן ביבמות דאיסור הנאה חשיב איסור מוסיף משא"כ בזו דבשלמא אם קודמת גופו לטומאת תרומה הוי ליה איסור מוסיף כי כשהיתה טהורה היתה אסורה לזר ולכהן שהוא טמא ומותרת לשאר כהנים טהורים וכשנטמאת מיגו דאיתוסיף ביה איסורא לגבי שאר כהנים טהורים איתוסף ביה איסורא אף לכהן זה שהוא טמא ומיהו אנן לאו בהכי איירינן דכיון דקאמר פרט לזו מחוללת ועומדת מכלל דטומאת תרומה קדמה וכשחזר ונטמאת הוא הוה ליה איסור כולל במיגו דאיתסר בחתיכות טהורות שהיו מותרת לו קודם טומאתו איתסר נמי בתרומה זו שהיתה טמאה ובמס' שבועות אמר רבא דאפי' מאן דלית לית איסור כולל איסור מוסיף אית להו. וי"א דסוגיין פליגא אההיא דרבא וסבירא לך דאיסור כולל ואיסור מוסיף כי הדדי נינהו. ואחרים תירצו דתרי גוונא איסור מוסיף איכא חד דלא איתוסף ביה איסור גברא ולא איסור חתיכות אלא דחמי' טפי משום איסור הנאה בלחוד אי משום כרת וכיוצא בו והאי לא עדיף מאיסור כולל וחד דהוי איסור מוסיף גמור דאיתוסף ביה איסור גברי והאי עדיף מאיסור כולל והכא האיכא בתרומה זו איסור כולל בחומרא דאיסור מוסיף דאית ביה כרת מטומאת הגוף משא"כ בטומאת תרומה דלית ביה לא כרת ולא מיתה ולהכי חשיב כאיסור מוסיף דבשר וחלב וזה יותר נכון:

מנין לכהן טמא שאכל וכו' פי' כהן טמא שאכל תרומה טהור בטומא' הגוף בלאו כדכתיב מן הקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ועליה נמי כתיב ומתו בו כלומר שהוא במיתה. אבל איסור תרומה טמאה אין באכילת' אלא עשה מדכתיב גבי פסולי המוקדשין הטמ' והטהור יחדיו ואמרינן בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ואמרינן הכא דכהן טמא שאכל תרומה טמא' אינו במית' דכתיב כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת: ואיכא דקשיא ליה א"כ היכי משכחת ליה כרת לאוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף דהא כי נגע בה טמאוה. ומתרצי ליה כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה במקום שהיה יכול להחזירה א"נ בפירות שלא הוכשרו וכגון פת שנילוש במי פירות ואין צריך לכל זה דהא אמרינן בפ' גיד הנשה דכל היכי דטומאת הגוף קדים לטומאת תרומה חייב הוא כרת ולא אמרו כאן אלא כשקדמה טומאת תרומה לטומאת הגוף כדאמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת:

זהו ביאור המשנה וכבר התבאר מתוכה פסק שבה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן זה שביארנו במלת גדי שאף פרה ורחל במשמע ולא ביארנו על גדי זה שהוא גדי עזים לבד טעם הדבר הואיל ומצינו במקום אחר כשרצה לפרוט גדי ממש שאמר וישלח יהודה את גדי העזים וכן ואת עורות גדיי העזים למדנו על כל מקום שנאמר בו גדי לבד שכל בהמה במשמע:

המבשל חלב בהמה בחלב או בשר נבלת בהמה טהורה בחלב לוקה על בשולו שהרי לא היה בחלב ונבלה איסור בישול אלא מצד בשר בחלב ועל שני אלו אמרו גדי להרבות את החלב גדי להרבות את המתה ואסור לבשלה אף לצורך גוים שהנבלה ממין הטהורה היא והולכין אחר מינה שאף לענין ספר תורה ותפלין מצינו שאין כותבין אותן על בשר בהמה טמאה וכותבין אותן על עור הטהורה אף על הנבלות וטרפות שבהן ומ"מ אינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב שהרי אסורים היו באכילה מצד עצמם ואין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא באו בבת אחת:

שליל איסור בשר בחלב נוהג בו בין בבשולו בין באכילתו:

דם שבשלו בחלב אינו לוקה אף על בשולו ואין צריך לומר שאינו לוקה על אכילתו כדין מה שביארנו בחלב ונבלה:

שילייא שבשלה בחלב פטור בין על הבשול בין על האכילה:

יש מקצת זכרים שמשתנים עליהם מעט סדרי בראשית ונעשין דדיהם גסים וחולבין מעט וכבר ראינו מהם בעינינו בשל בשר באותו חלב פטור ולא עוד אלא שמותר אף מדברי סופרים בשל בשר בחלב היוצא מן הבהמה אחר שנשחטה פטור ומ"מ זו אסורה מדברי סופרים:

כהן טמא אסור לאכול תרומה טהורה ואם אכלה הרי הוא במיתה בידי שמים ולוקה עליה היה הכהן טמא והתרומה טמאה עובר בלאו ומ"מ אין בו מלקות ולא מיתה בידי שמים היה הכהן טהור והתרומה טמאה אין בו מלקות ומ"מ איסור עשה יש בו שנאמר ואחר יאכל מן הקדשים ר"ל ממה שהוא בקדושתו הא ממה שנטמא לא יאכל ולאו הבא מכלל עשה עשה:

בהמה שלא ילדה עדין ומ"מ סמוך ללידתה מתהוה חלב בדדיה נטף מאותו חלב אפי' קודם לידתה ובשל בה בשר הרי זה בשר בחלב גמור ואע"פ שלא נקראת אם עדין לא נאמר בחלב אמו אלא שתהא ראויה להיות אם ולמעט חלב הזכרים כמו שהתבאר:

גמרא וסבר שמואל איסור חל על איסור כו' ומהא דקאמר גדי להוציא הטמאה ליכא לדיוקי איפכא דאין איסור חל על איסור כפרש"י לקמן ולדברי התוס' ניחא דהמקשה הוה ס"ל דלגבי טמאה דוקא אשמועינן קרא דאין איסור חל על איסור אבל בטהורה ע"כ איסור חל על איסור אית ליה מדמפיק חלב ומתה מחד קרא ולא מוקי ליה בדדמי ולפרש"י צ"ל דליכא דיוקא מידי מטמאה דהא בכל גוונא ממעטין טמאה אף בבישול דלא הוי אלא חד איסור ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ומתו בו כו' אלמא לא אתי איסור כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אין איסור חל על איסור ולא נפיק מקרא דלגופי' כו' וטמאה לא אצטריך כו' עכ"ל פירושו תמוה לפי מה שהוכיח לעיל לדחות הגירסא והפי' ששמע דלא אצטריך כלל לחד לגופיה כדאמרינן לקמן בפרקין לרבי עקיבא דכולהו תלתא מייתרי ואפשר שזה הוא מפי' ששמע אבל לפירושו צ"ל דחד לרבויי שליל וחד למעוטי שליא וחד למעוטי טמאה דאצטריך למעוטי אפילו בבישול דלא הוי אלא חד איסורא אבל קשה לפי זה לקמן לר' עקיבא נמי המ"ל דסבר אין איסור חל על איסור ואצטריך קרא לטמאה בבישול דלא הוי אלא חד איסורא ודו"ק:

תוס' בד"ה קסבר שמואל כו' דלהכי קאמר דקסבר שמואל כו' דאי הוה סבירא ליה בעלמא אין אחע"א (אלא) [ולא] הוה יליף מהכא כו' עכ"ל כצ"ל ופי' לדבריהם דקסבר שמואל בעלמא איסור חל על איסור ומהכא יליף לה ולא אצטריך חד קרא לגופיה אלא אשמועינן דאיסור חל על איסור ומהכא שמעינן ליה נמי בעלמא איסור ח"ע איסור *) [דאי] דלא יליף מהכא דשאני הכא דרבי קרא כדמסיק לחד אוקמתא לא הוה מפיק חלב ומתה תרוייהו מחד קרא אלא במסתבר הוה מוקמינן ליה ודו"ק:

ד"ה קסבר שמואל איסור חל על איסור בחנם מוחק בקונטרס וכו'. מקשין התלמידים והיאך מתרצים התוס' קושיות רש"י דאי ס"ל בעלמא איסור חל על איסור א"כ למה לי הכא קרא כלל וכולהו גדי מייתרי ונראה דבמה שכתבו התוספות דהוה מוקמינן קרא בדדמי מתורץ ג"כ זה דר"ל דשמואל ס"ל בעלמא שאיסור חל על איסור בדבר דמסתבר ודמי טפי לחול כגון איסור חמור על איסור קל וכיוצא והלכך ע"כ צריך הכא קרא למילף מיניה שיחולו תרוייהו איסור חלב ואיסור נבילה על איסור בשר בחלב אע"ג דחד מינייהו לא מסתבר כ"כ ואי לאו נמי דס"ל בעלמא איסור חל על איסור בדבר המסתבר לא הוה מוקמינן הכא קרא דגדי אתרוייהו אחלב ואמתה אלא על חד מינייהו דמסתבר טפי אבל השתא דבלא קרא ס"ל בעלמא איסור חל על איסור בדבר המסתבר ע"כ קרא אתי לרבות אפי' אידך דלא מסתבר כ"כ כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ולמאי דמשני בסמוך דבעלמא קסבר אין איסור חל על איסור וכו'. ר"ל דבתחלת הסוגיא כדפריך הא תלתא גדי כתיבי ואנן שיתא דרשינן ומשני קסבר שמואל וכו' הוה ס"ל דאי בעלמא ס"ל לשמואל אין איסור חל על איסור כלל לא הוי נפקי תרוייהו מחד קרא ולכך קאמר קסבר שמואל איסור חל על איסור אבל בתר דפריך ליה וסבר שמואל איסור חל על איסור והאמר שמואל וכו' הוכרח לחזור מסברתו הראשונה ומשני דאע"ג דבעלמא סבר אין איסור חל איסור מ"מ שאני הכא דרבי רחמנא גדי ומפקי תרוייהו מחד קרא אבל עכ"פ אין אנו צריכין למחוק הגרס' דקאמר לעיל מזה קסבר שמואל איסור חל על איסור וק"ל:

רש"י בד"ה תרי מיעוטי כתיבי ה' דכתיב כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ושאני הכא כו' על איסור חלבה מדאמרינן כו' כצ"ל:

גמ' ונילף מיניה. אף דהקשה בתחלה מנא ה"מ לא משום דסברא החיצונה דגדי דוקא גדי דא"כ מאי פריך ולילף באותו ה"א ל"ל העזים כלל רק בלא קרא י"ל הכי והכי:

גמ' גדי לרבות את המתה. ואפ"ה חלב מתה ממועט כדבסמוך ולא חלב שחוטה וק"ל:

גמ' גדי להוציא את הדם כו' . דלבתר דאיתרבי בחלב ומתה דאיסור חל על איסור איצטריך מיעוט לדם וטמאה (*פ) וא"ל מאי חזית לרבות חלב ומתה ולהוציא דם וטמאה איפוך דכל חד לפי ענינו וסברא חיצונה:

גמ' דם נמי לאו גדי הוא. מ"מ מבשל כבד בחלב אין ללמוד מכאן דאינו מדאורייתא וא"כ אינו אסור בהנאה:

גמ' וסבר שמואל איסור חל על איסור כו' . דא"ל אין אחע"א ומרבה לענין בישול דחד איסורא הוא ושלא תימא להכי אפקה רחמנא בלשון בישול כיון דעל אכילה כו' וכ"ת לא לפקינהו ולא לרבויי דאצטריך לאפקינהו למילי אחריני לדרך בישול אסרה תורה וכי האי גוונא:

גמ' והאמר שמואל כו' . לא מקשה מהך גופיה [גדי להוציא את הטמאה] ולא בחלב טמאה דאי משום דלאו גדי הוא ולא משום דאין אחע"א א"כ א"צ מיעוט כמו דם דא"צ מיעוט משום דלאו גדי הוא (*צ) ודוחק לומר שמורה לנו דלא הוי גדי רק דפשיטא דשאני הכא שהרי מיעט קרא בהדיא אבל בהא ס"ד פרט לזו שמחוללת כו' לכן אין איסור חילול דהשתא חל על אותו איסור [מצד הסברא לא מחמת מיעוטא דקרא]:

ברש"י בד"ה פרט לזו כו' אלמא לא אתיא כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה אין אחע"א כו' מקרא דלגופיה כו'. כפי' השני דלעיל ואולי לעיל הקשה למ"ד אחע"א קאמרינן לקמן כן והכא לשמואל נמי אחע"א ס"ל ואין בזה טעם. רק לעיל הקשה מאי דוחקא דתלמודא לפרש בשמואל כן הא כל כמה דמצינו לאייתר טפי עדיף דזה היה קשה רק ג' גדי כתיב ואנן שיתא דרשינן א"כ טפי לימא כדלקמן בדר"ע דמייתרו שלשתן וע"ז באו תוספות לישב לעיל דמוכרח תלמודא לפרש כן וז"א. רק קושיתו כיון דלא מייתר תלמודא רק תרי מאי דוחקיה לומר קסבר אחע"א ומפרש דלא כבדר"ע לקמן טפי יפרש בעלמא אין אחע"א והכא רבי קרא ולא יצטרך לגופיה כבדר"ע לקמן לזה יישבו התוס' ע"כ צ"ל לגופיה ולא מצריך שום קרא לחלב ומתה דאי הוי מצריך חד קרא היה צריך תרתי לכך [א"ו דבלא"ה ידעינן דאחע"א] וק"ל. ולפום ריהטא היה נראה להגיה בתוס' ולא הוי יליף מהכא במקום אלא וכוונתם לקיים גירסת קסבר לפום פרש"י באמת ור"ל לבתר דרבי קרא בכאן דאחע"א יליף שמואל מהכא בכל מקום דאחע"א ולהכי א"צ רק חד קרא לחלב ומתה אבל אי לא הוי ילפינן מהכא בעלמא רק היכא דגלי גלי א"כ גם חלב ומתה לא הוי ילפינן מחד קרא דהוי מוקמי אמסתבר איזה איסור שראוי לחוש טפי אאיסור מחבירו ולאיבעית אימא דבסמוך דלא ילפינן בעלמא מקרא דבשר בחלב להיות אחע"א רק מקרא דתרומה דאאחע"א צ"ל כדפרש"י כאן דאין בחלב ומתה שום צד מסתבר או אף שיש צד מסתבר מ"מ תרוייהו גדי הן ובאים שניהם כאחד וק"ל:
שם ברש"י בא"ד דאלו למעוטי דם וטמאה כו'. בחלב אמו ולא בחלב טמאה ל"ל לפי"ז וצ"ל לכדדרשינן בסמוך בברייתא רק א"כ למה מפרש וחד למעוטי שליא ולא כדבסמוך בתנא דברייתא ודו"ק:

רש"י ד"ה לרבות את החלב. עובר משום חלב ומשום בב"ח. הא דלא פי' דנ"מ כגון שאכל חצי זית מזה וח"ז מזה כדלעיל (קח ב) דהא פשיטא דחייב דאין זה אחע"א כדמייתי התוס' לעיל (קב ב) מגמרא דיומא ודשבועות:

רש"י ד"ה מחד קרא. דכולהו תלתא גדי מייתרי לדרשה דהל"ל לא תבשל בהמה בחלב אמו כל מי שיש לו חלב אם כיון דסופינו כו'. כצ"ל. ועי' לקמן (קטז) ד"ה קסבר ר"ע:

רש"י ד"ה הא דרבי'. וכל היכא דקתני משום פלוני לא שמע מפיו כו'. וצ"ע דא"כ מאי פריך הגמרא בנזיר (נו ב) על הא דאיתא במשנה שם שאר"א משום ר' יהושע כו' ור"א משום ר"י גמר לה והא משום ר"י בר ממל גמר לה ע"ש. ובב"ב (קיד ב) איתא אריו"ח משום ר"י בר"ש כו' איתיבי' ריו"ח לר"י ב"ר שמעון כו'. ומשמע ג"כ דשמע מפיו מדאותיב ליה ע"ז. והרשב"ם חילק שם בדרך אחר ע"ש:

רש"י ד"ה וחד אמר לוקה. קס"ד דאאכילה קאמר אם התרו כו'. כצ"ל:

תד"ה קסבר. דאי הוה ס"ל בעלמא דאין אחע"א ולא הוה יליף מהכא כו'. כצ"ל ובמהרש"א ט"ס:

תד"ה וש"ה. דשאני נבלה דמטמאה. ואין זה סותר למש"כ במכות (טז ב) בד"ה ריסק דילפינן מזה בנמלה דאיסור נבלה חייל על איסור שרץ אף דבנבלת נמלה אין טומאה כלל. דמ"מ שם נבלה אית ביה טומאה. תדע דהא חלב נבלה ג"כ אין בו טומאה. ועמש"כ במעילה (טז) בס"ד:

שם וטרפה נמי משום דמחיים. קשה דנילף במה הצד מנבלה וטרפה. וי"ל דאיכא למיפרך מה להצה"ש שהאיסור שבהן הוא בעצמם משא"כ בב"ח האיסור שבו בא ע"י תערובתם דכל חד וחד בפ"ע שרי. או מה להצה"ש שאסורין שלא ע"י בישול. משא"כ בב"ח לא נאסרו אלא ע"י בישול. אבל לפ"ז לא היו צריכין התוס' לסברות דמטמאה ודמחיים:

גמ׳ ולא בחלב שחוטה. נ"ב שבכחל אבל שבקבה ע"ל (קט״ז):

שם והאמר שמואל. נ"ב עי' בהנשרפין מ"ש שם:

רש"י ד"ה מחד קרא וכו׳ דהו"ל למכתב לא תבשל בשר בחלב כצ"ל.נ"ב כך נ"ל:

ד"ה ה"ג וכו׳ וללשון ששמעתי. נ"ב דאי לאו דבעלמא ס"ל איסור חל על איסור לא אתי תרתי מחד קרא. ק"ל כיון כו׳:

תד"ה קסבר וכו׳ בדדמי. נ"ב כלומר דמסתבר טפי היינו אנבלה דקילא א"נ אחלב דטהור מלטמא:

בא"ד ולמאי דמשני וכו'. נ"ב ר״ל לההוא שינויא קהדר בי׳ מסברא קמייתא אפי׳ ס"ל בעלמא אין איסור חל כו׳ שמא מ"מ תרווייהו מחד קרא נפקי כפרש"י. וצ"ל דלתי' שמואל אי ס"ל איסור חל חלוק מדר"ע דס"ל בכל גוונא חל ולשמואל לא חייל אלא אאסור קל ואצטריך קרא הכא לחול אפי׳ אאיסור חלב:

גמ' שאינו במיתה שנאמר. עי' יבמות דף צ ע"א רש"י ד"ה תרומה טמאה ובגיטין דף נד ע"א ברש"י ד"ה דאכל מיניה וצ"ע ועי' לעיל דף קא ע"א תוס' ד"ה בנטמא ועי' פי"א משנה ג' דפרה ובר"ש שם:

רש"י ד"ה הא דרביה וכו' שאמרו וכו'. עי' ב"ב דף קיד ע"ב ברשב"ם ד"ה משום ר"י:

וישלח יהודה גדי עזים. הא דלא מייתי מקרא קמא אשלח לך גדי עזים מן הצאן וי"ל דמיד סמיך אמיעוטא דהעזים וכ"כ עצמות יוסף. אלא מ"ט לא מייתי מקרא דרבקה דקדים. נלע"ד מקרא דרבקה לא מוכח מידי מקרא קמא קח לי משם שני גדיי עזים י"ל אי לאו דביאור לנו שהיו עזים ה"א דהי' מין חי' דהרי יצחק מטעמי ציד חיה ביקש אלא שרש"י פי' טעם עז כטעם הצבי ומ"מ אי לא ביאר לנו עזים ה"א גדי דהכא ע"כ מין צבי הוא משו"ה פירש עזים לומר טעם עז כטעם הצבי וממילא הדרינן לסברא חצונה דאין גדי אלא מעזים. אבל מעורות גדיי העזים שפיר מוכח מגופי' דעזים דמיותר. אבל מיתורא דה"י העזים לא מוכח דהרי הוצרך להודיענו שהלבישו מאותן גדיי עזים שעשתה מטעמים אותן עצמו הלבישה על ידיו וחלקי צוואריו. דהנה כתיב וירח את ריח בגדיו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' והקשה רש"י הא אין ריח רע משטף העזים ותי' ריח ג"ע נכנס עמו. וזהו אם היו שטף עזים שנפשטו היום אבל אם היו עורות ישנים שנפשטו ונעבדו זה ימים רבים אין כאן ריח רע. ורוצה להודיעני הנס ע"כ כתיב ואת עורות גדיי העזים בה"י הידוע. אלא דהו"מ למכתב ואת עורות הגדיים בה"י הידוע ולא צריך העזים נמצא גבי רבקה אין הה"י מיותר אלא עזים מיותר אך גבי יהודה מיותר כל התיבה "העזים" וליכא אלא חד מיעוטא ומיושב ק' תוס' ד"ה עזים העזים וכו' וק"ל ועיין תוס' יומא ס' ע"ב מה שתירצו וק' להבין קצת ע"ש:

וע"ד דרוש י"ל הא דרמיז קרא הך ילפותא דגדי אפי' פרה ורחל במשמע גבי מעשה יהודה ותמר. והוא משום דמהא מעשה מוכרח דיש להם דין ישראל מדאמר הקב"ה ע"י רה"ק צדקה ממנו ואי היו להם דין ב"נ אפי' אי כלתו מותר לב"נ מ"מ כיון שהמעשה תועבה לישראל ועתידה תורה לאוסרה אין כבודו של הקב"ה לקרוא שמו על התועבה לומר צדקה ממנו יצאו כבושים. אע"כ יש להם דין ישראל ואתי עשה דיבום ודחי וכן כ' רמב"ן פ' וישב. והשתא דנניח למוסכם שהיו להם דין ישראל תיקשי איך האכיל אאע"ה לאורחים חמאה וחלב ובן הבקר ובאמת איתא במדרש שמרע"ה אמר למלאכי השרת אכלתם בב"ח בבית אאע"ה עיין ילקוט כי תצא בפסוק לא תבשל גדי וסמיך לי' עפ"י הדברים האלה כרתי אתך ברית ע"ש וא"כ ק' על אאע"ה איך האכילום בב"ח ומכח ק' זו הי' עולה על דעתינו דלא נאסר אלא בשר גדים עזים בחלב אבל לא דפרה ורחל ואברהם אבינו בן בקר הקריב קמיהו. ולהוציאינו מזה הטעות הכתוב שם גדי העזים להורות נתן דסתם גדי דבב"א אפי' פרה ורחל משמע. וע"כ לומר תי' אחר על אאע"ה כמ"ש הקדמונים נהי הוא וביתו שמרו כל התורה אבל האורחים שהאכיל והנפש אשר עשה די להם שהעמידום על דת אמת אבל לא שהי' להם דין ישראל לקיים כל התורה:

גדי לרבות את החלב ומתה משום אחע"א דאין לומר דמיירי בחצי זית חלב או מתה ולהצטרף עם החלב לכזית דלזה לא צריך קרא כיון דפשיט דחלב ונבלה איקרי בשר ואיחע"א לית כאן א"כ פשיטא דחייב ואסור בהנאה אע"כ בכשיעור מיירי ולאשמעינן איחע"א. אמנם בתשובתי סי' תש"מ העלתי דלא דמי למ"ש הריטב"א בקידושין דאיסור נבלה חל על יה"כ הואיל ויה"כ בכותבת ונבלה בכזית התם א"ש דאכזית נבלה לבד חייב מבלי צירוף דבר אחר אבל הכי אחצי זית חלב ומתה אכתי לא מחייב עד שיצרף חצי זית חלב עמו ולא נתחדש אלא מעיקרא היו צריך לצרף חצי זית נבלה אחרת עם זה החצי זית ועתה סגי בצירוף חלב ועכ"פ צירוף צריך בזה לא אמרינן דיחול עליו. ודוחק לומר לעולם אין איחע"א ואבישול קאי דליכא אלא חד איסורא ואתי לאשמעינן לאפוקי דלא נימא הואיל ואאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי קמ"ל דלקי אבישול זה נראה דוחק וכאשר יבואר לקמן אי"ה במאי דפליגו הני לישני אית תלי' בישול באכילה או לא יעיין לפנינו אי"ה:

לרבות את השליל לקמן קי"ז ע"א אמרינן שליל לא צריך קרא דגדי מעליא הוא. נראה דתלי' בפלוגתא לעיל ע"ד ע"ב מר זוטרא ורב אשי כיון דרהיט ואזיל שה מעלי' הוא ע"ש:

להוציא את הטמאה היינו לומר שאינו מין גדי אבל אין לומר דהוה שפיר מין גדי אלא שאין אחע"א והואיל ולא לקי על אכילה לא לקי נמי על בישולו ז"א א"כ בחלב אמו להוציא חלב טמא למה לי כיון דכבר גלי דאין בב"ח חל על טמאה מה לי הבשר טמא או החלב אע"כ משום דלאו מין גדי הוא וה"א מ"מ חלבו הוה חלב קמ"ל. ועוד הא לגמרי הוציא הכתוב אפי' חצי זית טמאה עם חצי זית חלב טהורה ש"מ לאו משום אין אחע"א נגעו בי' ותמי' על מהרש"א שלא עמד בזה:

בחלב אמו ולא בחלב טמאה. צ"ל דאתי' כר"ש דס"ל ר"פ בהמה המקשה ובבכורות פ"ק דקלוט בן פרה אסור ולא אמרינן היוצא מטהור טהור. וה"ה דלא אמרינן היוצא מטמא טמא ומשכחת גדי בן בהמה טמאה ואצטריך בחלב אמו ולא טמאה. ועיין פירש"י לקמן קי"ד ע"א ד"ה בחלב אמו וכו' דאי אמו טמא לאו איהו טהור וכו' ע"ש היינו להלכתא דקיי"ל במתניתין דבכורות כל היוצא מטמא טמא:

קסבר שמואל אחע"א התוס' מקיימין הגי' ועמהר"מ לובלין פי' יפה דברי תוס' וצריך אני להוסיף מה דמסיים תוס' דללישנא בתרא תרוריהו מחד קרא וכו' היינו לפמ"ש תוס' לעיל ק"א ע"ב ד"ה ר"ע דהא דלא ילפינן מבב"ח לחומרא באיסור חע"א. היינו משום דבב"ח חידוש הוא ומחידוש לא ילפינן ע"ש א"כ להך לישני דמטעם חידוש וגז"ה אתאינן עלה שוב אין לנו להסביר סברות אלא תרוריהו מחד קרא נפקא. אבל לל"ק דילפינן כל התורה מבב"ח דאיחע"א היכי דהסברא נוטה א"כ מוקמי' במסתבר טפי וכמו שהסביר מהרמ"ל הנ"ל:

ושאני הכא דרבי רחמנא גדי עתוס' בסוף דבריהם אע"ג דאמה"ח מטמא וכו' וצ"ל לחלק בין נבלה לאמה"ח דנבלה מטמא כבר אבל אמה"ח מטמא לכשיתלש אבל עדיין אינו מטמא אע"ג דבחי' לאיברים עומדת לענין איסור מ"מ לענין טומאה אינו מטמאה:

דכ"ע אין אחע"א פירש"י וחד לגופי' נתקשה בו מהרש"א ולע"ד האי לגופי' דהכא אינינו כלגופי' דכ' רש"י לעיל בדשמואל דשמואל מדפריט כל הני דרשות דגדי ולא קאמר נמי גדי למעט חי' ש"מ ס"ל לשמואל דחייב אבשר וא"כ לא שייך תו לומר גדי לגופי' דה"ל למכתב לישנא אחרינא. אבל הך לגופי' דהכא רוצה לומר גדי דוקא ולא חי' וכדדריש ר"ע לקמן אלא ר"ע ס"ל אחע"א וממעט חי' ואינהו ס"ל אין אחע"א וממעטי חיה. והיינו כפסק ריף ורמב"ם דאע"ג דקיי"ל אין אחע"א מ"מ פטור אחיה:

ומה שפירש"י עוד חד למעוטי שלי' ולא ס"ל פירשא בעלמא הוא לא בעי למימר למעוטי עוף דיותר ניחא לומר דאין לו חלב אם ולא צריך קרא למעוטי ואע"ג דלמעוטי שלי' הוא נגד ב' סוגיות דהכא ודלקמן קי"ג ע"א. מיהו לא צריך לזה אלא למ"ד לא לקי אבישול אבל למ"ד אע"ג דאאכילה לא לקי מ"מ לקי אבישול אצטריך למעוטי בהמה טמאה מבישול ולא אצטריך לדחוקי למעוטי שליא או עוף ומשו"ה פסק רמב"ם כהך מ"ד:

להכי אפקי' רחמנא וכו' הרמב"ם פ"ט ממ"א ורפ"ק דטומאת מת כ' ע"פ מדרש רבה לא שתק הכתוב מאיסור אכילת בב"ח אלא משום דבישול אסר רחמנא ופי' כ"מ ב' כוונות א' מדאסר הבישול א"כ ממילא אסור באכילה מלא תאכל כל תועבה. א"נ אסר בישול שהוא הכרה והתחלה לאכילה מכ"ש האכילה עצמה ע"ש. נמצא לפי טעם השני כל שאינו אסור באכילה מטעם אין איחע"א גם על הבישול לא לקי שהרי לא אסר הבישול אלא בשביל האכילה. משא"כ לטעם קמא אסר האכילה בשביל התועבה דבישול וא"כ אפי' אי אאכילה לא חייל מ"מ אבישול לקי ובהכי פליגו הני לישנא ומיושב ק' תוס' ד"ה כיון וכו' ועיין בסמוך בעזה"י:

המבשל במי חלב וכו' העצמות הגדין והקרנים וכו' צ"ל דס"ל להאי תנא דאפי' דבר שא"א לבוא לידי אכילה חייב על בישולו משו"ה אצטריך לאשמעינן דפטור על בישול עצמות וכו' דלאו בכלל גדי נינהו. אבל אי ס"ד דכל חיוב בישול משום דהוה התחלה והכנה לאכילה קשה וכי צ"ל דהני לאו בני אכילה נינהו אע"כ ס"ל להאי תנא דאיסור בב"ח מלא תאכל כל תועבה נפקא ולא מלא תבשל גופי' ומשום דהבשול בעצמו תועבה הוא. ולפ"ז מ"ש אח"כ הפגול והנותר והטמא חייב ע"כ על אכילתן קאמר דאי על אכילתן פטור משום אחע"א ואבישול הוא דמחייב פשיטא כיון דכבר קמ"ל דבישול ואכילה לא תלי' אהדדי א"כ מה"ת למיפטר אבישול איסורי' בחלב אע"כ אאכילה קמ"ל ואשמעינן דעצמות וכו' פטור אפי' על בשולן ופגול וכו' חייב אפי' על אכילתן ומשו"ה פריך ש"ס וכפירש"י ד"ה הפגול מיתורא דגדי נפקא ומיושב ק' מהרש"א:

והנה המעושן פסק רמב"ם דפטור אבל לענין שבת פסק דחייב ונתקשה בזה בקרבן העדה בירושלמי פ' כלל גדול ועב"י סי' פ"ז ולפע"ד בשבת אמלאכה קפיד קרא והרי נעשה מלאכה ע"י אש. ובב"ח אבישול קפיד קרא היינו דבר המתפשט בכלו ומעושן איבעי' לן בירושלמי פ' הנודר מן המבושל ע"כ לענין בב"ח פטור אבל אסור אך אי קשי' לי מבשל בחמה או בחמי טברי' מנ"ל למפטרי' בב"ח בשלמא לענין שבת לא הוה מלאכה כעין שנעשה במשכן או באש לסממנים של צביעה או ע"י תולדות אש בסממנים של שמן המשחה שנתבשלו במים רותחין כמ"ש רמב"ן פ' תצא לאפוקי חמי טברי' אבל לענין בב"ח מנ"ל דלאו בישול הוא שהרי מפעפע בכלו. ונצטערתי הרבה בזה. ואמר לי תלמידי הב"ח המופלג כ"ה יואל סג"ל מק"ק מ"ד מדכתיב אשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו ואי ס"ד סתם בישול דקרא כולל גם בחמה או חמי טברי' הרי בשול כזה יכול לבשל גם בשבת עצמו דמלאכה כעין משכן לא הוה ואיך סתם אשר תבשלו בשלו אע"כ סתם בישול דתורה אינו אלא באש וילמוד בישול דפסח לדבב"ח מהך ונכון הוא:

בחלב פרה ורחל מנין שיטת רש"י דגדי קמא כמשמעו גדי עזים בחלב אמו ממש וגדי שני לרבות כל מיני גדי בחלב אמו של כל א' במינו ואינו מינו לא ידענו. אלא מדהוה לי' למכתב בחלבו או באמו והוה ידענו דבחלב מינו קאמר ומיתורא שמעינן אפי' גדי דקרא קמא בחלב פרה ורחל דקרא ב' וה"ה בהיפוך. אבל לא ניחא לרש"י למימר גדי קמא כולל הכל וגדי שני' למעט חי' כתוס' דא"כ לא הו"ל לרב אשי למימר מעיקרא דדינא פירכא כיון דאיכא גם פירכא אסוף דינא כמ"ש תוס' ד"ה פרה דאיכא למימר חי' יוכיח אע"כ ברייתא לא ס"ל למעט חי'. ואי תימא רב אשי גופי' מנ"ל דלא ס"ל לברייתא גדי קמא כולל הכל י"ל דלשון הברייתא דוחקתו דאמרה פרה ורחל מנין ומאי אולמי' דחלב גדי מחלב פרה ורחל הא תרורהו בחד קרא כתיבו ובחלבו של כל א' וא' ולא ה"ל למימר אלא אין לי אלא באמו בחלב שאינו אמו מנ"ל אע"כ כנ"ל:

ומה אמו שלא נאסרה עמו בהרבעה ה"ה דהו"מ למיעבד ק"ו ממקומות כדלקמן בפרי ופרי דעביד ק"ו ממקומות וה"נ הומ"ל ומה הרבעה שלא נאסרה במינו נאסרה באינו מינו בישול שנאסר במינו לא כ"ש שתיאסר באינו מינו והדר ה"ל למיפרך מה להרבעה שנוהג אפי' בדגים משא"כ בישול. ומדלא תני הכי כמו ברייתא דלקמן י"ל האי ק"ו לא בכדי נקטי' אלא קיים במסקנא. דהרי פירכא דרב אשי ע"כ תתפרש מה לאמו שכן נאסרה עמו בשחיטה היינו אמו ממש שילדתו וצ"ל לפי אותה פירכא דלמא אה"נ לא אסר קרא אלא חלב אמו ממש הנאסרה עמו בשחיטה אבל שאר חלב אפי' דמינו מותר. וא"כ כדמפיק שוב מקרא מיתור חלב אמו דיו לרבוי מינו שאינו אמו ממש ואכתי אינו מינו מנ"ל. אלא כיון דידעינן אמו שאינו נאסרת עמו בשחיטה אזדא לי' פרכתו של רב אשי והדרינן למילף אינו מינו מק"ו. וזהו סיוע פירש"י דהאי תנא מרבה חי' מגדי שני אבל אי ס"ד דמגדי קמא נפקא לי' הכל וגדי שני ממעט חי' א"כ אכתי מיפרך ק"ו מיוכיח אסוף דינא כמ"ש תוס' ד"ה פרה וכו' כנ"ל:

מה לאמו שכן נאסרה עמו בשחיטה כ' תוס' דמצי למדחי האי פרכא ולמימר חי' יוכיח וזה סיוע לפי' תוס' דברייתא ממעט חי' מגדי שני ומריש ה"א דשמואל דדחיק לעיל ומפיק מבחלב אמו שחיטה וזכר ולא דריש לי' כברייתא משום דשמואל ס"ל בב"ח נוהג בחי' וא"כ ליכא פירכא אק"ו ולא צריך חלב אמו לאינו מינו וצריך לדחוק לאצרוכי קרא למעוטי שחיטה וזכר אבל הדרנא בי דאכתי איכא למימר בהמה טמאה תוכיח בשלמא למאי דאית לן אין אחע"א אפי' בב"ח א"כ טמאה מטעם אין אחע"א היא אין כאן יוכיח כמ"ש מהרש"א ובס' עצמות יוסף כ' דרש"י דנקיט יוכיח לדוגמא בעלמא נקטי' אבל לא עלה על דעת רש"י שיהי' יוכיח מטמאה. אמנם לשמואל דס"ל גדי לרבות חלב ומתה וא"כ לכל הפחות בבב"ח דחידוש הוא אמרינן אחע"א וא"כ הא חזינן אפ"ה מימעט טמאה מגדי יתירא הדר ה"ל לשמואל כחי' לדידן ועבדינן מיני' יוכיח אלא שכבר כתבתי לעיל במשנתינו שאין שום סברא להוציא טמאה ולהכניס חי' אי לאו מטעם אין אחע"א:

כאן. פירש לך הכתוב שגדי זה מעזים היה: הא. אם לא פירש יש במשמע אף שאר בהמה מדאיצטריך ביה לפרושי: ונילף. גזירה שוה מיניה מה גדי האמור כאן עזים אף גדי האמור בבשר וחלב עזים הוא: תרי מיעוטי כתיבי. ה''א דכתיב בכל חד מיעוטא הוא: אמר שמואל. קרא יתירא כתיב לדרשה ודרשינן להו ולקמן פריך תלתא קראי כתיבי ושמואל שיתא דריש: לרבות את החלב. שאם בשל חלב בחלב ואכלו עובר משום חלב ומשום בשר בחלב: את המתה. שאם בשל בשר נבלה בחלב ואכלו עובר משום בשר בחלב ואף על גב דבעלמא אין איסור חל על איסור וכאן הרי קדמו איסור חלב ואיסור נבלה לאיסור בשר בחלב אתא קרא ורבינהו: להוציא את הטמאה. בשר בהמה טמאה שבשל אפילו בחלב בהמה טהורה: ולא בחלב זכר. שהיה לו חלב מועט מן הדדים כגון אם נשתנה והיו לו דדים: ולא בחלב שחוטה. דאמו משמע הראויה להיות אם ולא משנשחטה: בחלב אמו. משמע שלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר וגדי הא איתרבאי ביה כל בהמה טהורה ולא טמאה הלכך חלב כגדי דהא אמו כתיב וקא ממעט חלב טמאה אפילו הבשר טהור: איסור חל על איסור. אני שמעתי דגרס ליה והכי פירושו איסור חל על איסור ולא אצטריך קרא לא לחלב ולא למתה: מחד קרא. כלומר מההוא קרא דאתא לגופיה נפקי דאם בשל חלב או בשר נבלה בחלב אף הם במשמע וקשיא לי הא דאמרינן לקמן בפירקין (דף קטז.) לר''ע משום דאית ליה איסור חל על איסור מייתרי ליה כולהו תלתא גדי לדרשה ואמרינן חלב ומתה לא צריכי קרא והכא לשמואל נמי דאית ליה איסור חל על איסור אמרינן חלב ומתה מחד קרא נפקי ולא מייתרי כולהו אלא תרי ונראה בעיני דלא גרסינן להאי קסבר שמואל איסור חל על איסור אלא הכי גרסינן חלב ומתה מחד קרא נפקי כו' דכולהו תלתא גדי מייתרי לדרשה דהוה ליה למיכתב לא תבשל בחלב אמו כל מי שיש לו חלב אם בהמה כיון דסופינו להביא במשמע גדי אף עגל וטלה כדאמרן לעיל ומדכתב גדי לדרשה אתי חד לחלב ומתה לאשמועינן שיהא איסור חל על איסור ואיתרבו להו תרוייהו דהא מין גדי הן והי מינייהו מפקת וחד לשליל וחד למעוטי טמאה ולקמן נמי בשמעתין אמרינן שאני הכא דרבי רחמנא גדי אלמא איסור חל על איסור לשמואל הכא מגדי נפקא ליה מריבויא והא דפריך לקמן וסבר שמואל איסור חל על איסור הא קשיא ליה דמדרבי שמואל חלב ומתה אלמא איסור חל על איסור: דם ושליא. לא בעיא קרא למעוטינהו דהא לאו גדי נינהו ומהיכא תיתי לאיסורא: ומתו בו. באוכל תרומה בטומאת גופו כתיב דהא לעיל מיניה כתיב איש איש מזרע וגו': פרט לזו כו'. אלמא לא אתי איסור טומאת הגוף שהוא במיתה בידי שמים וחייל אאיסור טומאת תרומה שאסורה ועומדת עליו באיסור עשה כדמפרש ביבמות בפ' הערל (דף עג:) מבשעריך תאכלנו הטמא והטהור דמשמע טמא וטהור אוכלין בקערה אחת בשר פסולי המוקדשין לאחר פדיונן דאין בהן איסור טומאה וכתיב תאכלנו לזה ולא לאחר כלומר בזה התרתי לטהור לאכול עם הטמא ואע''פ שאוכל בשר טמא שמותר לאכול פסולי המוקדשין בין בטומאת הגוף ובין בטומאת עצמן אבל בתרומה לא התרתי לך לאכול בטומאת עצמה ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל אוכל תרומה בטומאת הגוף מפורש בו לא תעשה דכתיב בקדשים לא יאכל וכתיב בתריה ובא השמש וטהר ואחר יאכל וגו' ומוקמינן ליה בתרומה ביבמות (דף עד:): ה''ג בעלמא סבר שמואל איסור חל על איסור ושאני הכא דגלי רחמנא ומתו בו כי יחללוהו ואבע''א בעלמא קסבר אין איסור חל על איסור ושאני הכא דרבי רחמנא גדי ולשון ששמעתי קשיא לי כיון דחד לגופיה הי רבי והי מייתר והא דרשינהו: הא דרביה. רבי אלעזר שאמר לעיל שמואל משמו וכל היכא דקתני משום פלוני לא שמע מפיו אלא מפי אחרים שאמרו מפיו ושמואל לא ראה את רבי אלעזר מימיו דר' אלעזר בחורבן היה (גיטין דף נו.) מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי ושמואל מדורות האחרונים היה בסוף שנותיו דרבי: שלא הניקה. לא ילדה מעולם ויש לה חלב כשהיא קרובה לימי לידתה מי דייקינן אמו שהיתה אמו כבר או לא: חד אמר לוקה. קס''ד דאאכילה קאמר (והם) התרו בו משום בשר בחלב: אין איסור חל על איסור. ולא נפיק מקרא דלגופיה וקרא יתירא לית לן לרבויי דאיכא למימר חד לרבויי שליל אתא דחד איסור הוא דאיכא וחד למעוטי שליא אתא דלא ס''ל פירשא הוא ובעי קרא למעוטי דאילו למעוטי דם וטמאה לא איצטריך דכיון דאין איסור חל על איסור מהיכא תיתי לן דליתסרו דבעי למעוטינהו: כי פליגי אבשול. שהרי החלב וכל שאר איסורין לא נאסרו לבשל אלא בשר בחלב הלכך גבי בשול אין כאן אלא איסור בשר בחלב:

אלא למאן דאמר שני כתובים כו'. טובא כתיבי אלא כל הנהו דרבקה חשיב להו כחד וכן הנהו דיהודה כחד: עזים העזים. תימה דבחד מיעוטא סגי וכן לקמן בסוף פרקין (דף קיז:) גבי תרומת הדשן: קסבר שמואל איסור חל על איסור. בחנם מוחק בקונטרס זאת הגירסא דלהכי קאמר דקסבר שמואל איסור חל על איסור דאי הוה ס''ל בעלמא דאין איסור חל על איסור אלא הוה יליף מהכא לא הוה מפיק חלב ומתה תרוייהו מחד קרא אלא הוה מוקי קרא בדדמי ולמאי דמשני בסמוך דבעלמא קסבר אין איסור חל על איסור נפקי תרוייהו מחד קרא כדפירש בקונט' משום דתרוייהו מין גדי הם: דם לאו גדי הוא. ואם תאמר מכל מקום לא אמעיט אלא מגדי וי''ל דאפילו לא הוה כתיב אלא לא תבשל בשר בחלב אמו הוה ממעטינן דם דלא איקרי בשר כדאמר בפ' כל שעה (פסחים דף כג:) כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה אבל דמה לא קאמר שהותרה דלאו בכלל נבלה היא: ושאני הכא דרבי רחמנא גדי. אי לאו גדי לא הוה ילפינן שיחול איסור בשר בחלב על איסור חלב מדאמרינן סוף פרק גיד הנשה (לעיל דף קג.) יבא איסור נבלה ואיסור טרפה ויחול על איסור חלב דשאני נבלה דמטמאה וטרפה נמי משום דמחיים דכה''ג אמרינן בזבחים פרק חטאת העוף (דף ע.) והא דאמר בפ' גיד הנשה (לעיל דף קג.) דאיסור טרפה חל על איסור אבר מידי דהוה אאיסור חלב אע''ג דאבר מן החי מטמא מ''מ כיון דחלב בכרת ואפ''ה חייל עליה כל שכן אאבר מן החי:

חולין קיג ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף קיג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד