חולין קיד ע"ב

היא עצמה בחלבה מנין אמרת ק''ו ומה במקום שלא נאסר פרי עם פרי בשחיטה נאסר פרי עם האם בשחיטה מקום שנאסר פרי עם פרי בבשול אינו דין שנאסר פרי עם האם בבשול ת''ל בחלב אמו הא למה לי קרא הא אתיא לה אמר רב אחדבוי בר אמי משום דאיכא למימר סוס בן סוסיא אחי פרדה יוכיח שאסור פרי עם פרי ומותר פרי עם האם התם זרע האב הוא דקא גרים דהא פרד בן סוסיא אחי פרדה יוכיח שמותר פרי עם פרי ואסור פרי עם האם אלא אמר מר בריה דרבינא משום דאיכא למימר עבד בן שפחה אחי משוחררת יוכיח שאסור פרי עם פרי ומותר פרי עם האם התם גט שיחרור הוא דקא גרים דהא עבד בן משוחררת אחי שפחה יוכיח שמותר פרי עם פרי ואסור פרי עם האם אלא אמר רב אידי בר אבין משום דאיכא למימר כלאי זרעים יוכיחו שאסור פרי עם פרי ומותר פרי עם האם כלום נאסר פרי עם פרי אלא ע''י האם דהא חיטי ושערי בכדא ולא מיתסרו אלא אמר רב אשי משום דאיכא למימר מה לפרי עם פרי שכן שני גופים תאמר בפרי עם האם שכן גוף אחד משום הכי איצטריך קרא אמר רב אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר {דברים יד-ג} לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין כדרבי אבהו דאמר ר' אבהו א''ר אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה דתניא {דברים יד-כא} לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי אין לי אלא לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה לגר במכירה מנין ת''ל לגר תתננה או מכור לעובד כוכבים בנתינה מנין ת''ל תתננה או מכור לנכרי נמצא אחד גר ואחד עובד כוכבים בין במכירה בין בנתינה דברי ר''מ רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה מ''ט דרבי יהודה אי ס''ד כדקאמר ר''מ לכתוב רחמנא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכור או למה לי ש''מ לדברים ככתבן הוא דאתא לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה ור''מ אמר לך האי או להקדים נתינה דגר למכירה דעובד כוכבים ורבי יהודה להקדים נתינה דגר למכירה דעובד כוכבים לא צריך קרא סברא הוא זה אתה מצווה להחיותו וזה אי אתה מצווה להחיותו: (סימן שבת חורש וכלאי זרעים אותו ואת בנו ושילוח הקן): אלא מעתה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיד - ב

היא האמא עצמה שאסור לבשלה בחלבה שלה, שיצא ממנה לפני שנשחטה - מנין?

אמרת קל וחומר: ומה במקום שלא נאסר "פרי" עם "פרי" בשחיטה והיינו, שמותר לשחוט שני בנים של פרה אחת באותו היום, נאסר פרי [הבן] עם האם בשחיטה. מקום שנאסר פרי עם פרי הגדי שהוא "פרי" עם החלב שהוא "פרי" בבשול, אינו דין שנאסר פרי חלב של האם, שיצא ממנה לפני שחיטה עם בשר האם בבשול!?

תלמוד לומר "בחלב אמו".

ותמהינן: הא למה לי קרא הא אתיא לה מקל וחומר?

אמר רב אחדבוי בר אמי: משום דאיכא למימר: סוס בן סוסיא, והיינו סוס שאביו סוס ואמו סוסה שהוא אחי פרדה והיינו שיש לו אחות שהולידה אמו הסוסה מאבא חמור [והיא פרדה], יוכיח שאסור פרי עם פרי ומותר פרי עם האם. שהרי מותר אותו הסוס להרביעו עם אמו אך אסור להרביעו עם אחותו הפרדה!?

ומשנינן: האיסור להרביע את אותו הסוס עם פרידה אינו נחשב איסור של "פרי עם פרי", כי התם זרע האב הוא דקא גרים.

דהא פרד בן סוסיא שהולידה סוסה מן החמור, והוא אחי פרדה, יוכיח שמותר פרי עם פרי ואסור פרי עם האם והיינו הפרד עם אמו הסוסה! ומוכח שסיבת האיסור מחמת שמתייחס למין אביו ונחשב לשני מינים.

אלא, אמר מר בריה דרבינא: משום דאיכא למימר: עבד בן שפחה, שהוא אחי משוחררת, יוכיח, שאסור פרי עם פרי, שאסור לאותו עבד להתחתן עם אחותו המשוחררת, ומותר פרי [העבד] עם האם שנשארה שפחה!

ודחינן: התם גט שיחרור הוא דקא גרים. שלאו משום פרי עם פרי הוא האיסור, שהרי לפעמים יתכן הפוך וגם יהיה אסור.

דהא עבד בן משוחררת שהוא אחי שפחה, שנולדה אחותו בהיות אמו שפחה וכן גם הוא נולד בהיות אמו שפחה, והוא עדיין עבד יוכיח, שמותר פרי עם פרי ששניהם עבדים, ואסור פרי עם האם שהיא יהודיה!? אלא רואים ששם השחרור גורם.

אלא, אמר רב אידי בר אבין: משום דאיכא למימר:

כלאי זרעים יוכיחו. שאסור פרי של זה עם פרי של אחר ומותר פרי עם האם, הקרקע, הנחשבת ל"אם" שלו.

ודחינן: כלום נאסר פרי עם פרי מצד עצמו? והרי לא נאסר אלא על ידי האם, והיינו בזריעה.

דהא חיטי ושערי מותר להניחם יחד בכדא ולא מיתסרו, אלא כשנזרעו באדמה, ואם כן אי אפשר להביא את זה כהוכחה שפרי עם פרי אסור ועם אמו מותר, שגם כשנאסר פרי עם פרי זה מחמת האם.

אלא אמר רב אשי: משום דאיכא למימר: מה לפרי עם פרי שאסורים שכן שני גופים הם, תאמר בפרי עם האם שכן גוף אחד, והיה הוה אמינא שמותר לבשל את האמא בחלב עצמה. משום הכי איצטריך קרא. השלישי ש"בחלב אמו".

אמר רב אשי: מנין לבשר בחלב שאסור הוא באכילה?

שנאמר: "לא תאכל כל תועבה". ודרשינן: כל דבר שתעבתי לך, שאסרתיו ותיעבתיו לך - הרי הוא בבל תאכל ^[77] בכל ענין, ואפילו שלא נעשה בעבירה, כגון על ידי קטן או עובד כוכבים. ובשר בחלב הרי תיעבתים לך, שאסרתי לך לבשלם יחד, ולכן אסורים גם באכילה.

ואין לי שאסור בשר בחלב - אלא באכילה. בהנאה מנין שאסור?

ילפינן לה כדרבי אבהו. דאמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: כל מקום שנאמר "לא יאכל", או "לא תאכל", או "לא תאכלו" - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרוט לך הכתוב שאסור דווקא באכילה ולא בהנאה, כדרך שפרט לך בנבלה שמותרת בהנאה. והיכן התפרש שמותר ליהנות ממנה? שכתבה התורה לגר - בנתינה, שמותר ליתנה לגר תושב. ולעובד כוכבים - במכירה, שמותר למכרה לו. והרי בנבלה נאמר רק איסור אכילה, שכתוב "לא תאכלו כל נבלה", ומהיכן הייתי חושב לאסור בהנאה שצריך פסוק להתיר? אלא מוכח מזה שבכל מקום שנאמר איסור אכילה, משמע בין איסור אכילה ובין איסור הנאה, ולכן צריך פסוק להתיר נבלה בהנאה.

דתניא: כתוב "לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, או מכור לנכרי".

אין לי אלא שמותרת בהנאה לגר - בנתינה, ולעובד כוכבים - במכירה כפי שכתוב בפסוק. שמותרת לגר במכירה - מנין?

תלמוד לומר: "לגר תתננה או מכור", משמע שמותר גם למכור לגר.

לעובד כוכבים בנתינה - מנין שמותר?

תלמוד לומר: "תתננה או מכור לנכרי", משמע שמותר גם ליתן במתנה לנכרי.

נמצא: אחד גר ואחד עובד כוכבים, מותרים בין במכירה בין בנתינה, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: דברים ככתבן משמע. שלגר דווקא בנתינה מותר, ולעובד כוכבים דווקא במכירה.

מאי טעמא דרבי יהודה?

שאי סלקא דעתך כדקאמר רבי מאיר, ששוים גר ונכרי, לכתוב רחמנא כך: "לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכור לנכרי". מילת "או" ["או מכור לנכרי"] שכתבה התורה למה לי?

שמע מינה, לדברים ככתבן הוא דאתא. לחלק ביניהם, ולומר שלגר - דווקא בנתינה, ולעובד כוכבים - דווקא במכירה.

ורבי מאיר אמר לך: האי "או" שאמר הפסוק, להקדים נתינה דגר למכירה דעובד כוכבים בא ללמדנו, שנתינה לגר קודמת למכירה לנכרי. ^[78]

ורבי יהודה אמר לך: להקדים נתינה דגר למכירה דעובד כוכבים - לא צריך קרא. שהרי סברא הוא: זה - גר תושב - אתה מצווה להחיותו, וזה - העובד כוכבים - אי אתה מצווה להחיותו, ואם כן, פשוט שצריך להקדים גר לנכרי.

[סימן שבת חורש וכלאי זרעים אותו ואת בנו ושילוח הקן].

הערות

^[77] המנחת חינוך (מצוה י"ח) כתב שהלאו שלא תאכל כל תועבה, זה רק אם נעשה מעשה, ואפילו שעשה גוי או קטן אז נאסר. אבל אם אירע כן מעצמו אין איסור 'לא תאכל'. ובתוספות במסכת תמורה [ד ב] דיבור המתחיל רבא כתבו, שבשר שנפל מעצמו לחלב יש בזה איסור כל תועבה, ואולי זה נחשב מעשה. אבל מי שממתין עם בכור עד שעברה שנה ושוב אינו ראוי להקרבה, כיון שזה בלי שום מעשה, אין בזה איסור 'כל תועבה'.

^[78] בסוף הסוגיא מבואר שאף לרבי מאיר אם יש לפניו גר תושב וגוי, צריך להקדים נתינה בחנם לגר לפני מכירה לגוי. ומקשה הקהילות יעקב (עבודה זרה סימן י') אם כן איך יתכן לרבי מאיר שגר וגוי שוים לנתינה ולמכירה, כלומר שמותר למכור לגר ואין מצוה לתת לו בחנם. הלא אפילו במקום שעומד גוי לפני ומוכן לתת לי כסף, מודה רבי מאיר שצריך להקדים נתינה לגר, קל וחומר בשאין גוי לפני שרוצה לתת כסף, ודאי שצריך לתת לגר בחנם. ומתרץ על פי שיטת תוספות רבינו פרץ שמפרש את דברי רבי מאיר כך: מודה רבי מאיר שיש להקדים נתינה ומכירה לגר מנתינה ומכירה לגוי. והכוונה כשהגר והגוי שניהם רוצים לקבל במתנה או כששניהם רוצים לקנות, צריך להקדים הגר לגוי, ולשון הגמרא 'להקדים נתינה לגר', הכוונה הלכות נתינה לגר שלדעת רבי מאיר כולל גם מכירה והפירוש נתינה לגר מנתינה לגוי. וכן המשך ההלכה 'למכירה דעובד כוכבים' הכוונה הלכות מכירה הכוללות נתינה והפירוש מכירה לגר ממכירה לגוי. ובזה גם מתרץ רבינו פרץ קושית התוספות שהקשו, מדוע נתינה בחנם לגר קודמת למכירה לגוי, הלא אפילו לישראל איני חייב לתת בחנם כשיש לי אפשרות למכור לאחר. [ותוספות מתרץ על זה, שנבילה כיון שלמכור לגוי זה דבר זול מאד ואילו הגר יהנה מזה במלא שווי הבשר, לכן עדיפה התועלת הגדולה של הגר מהרווח הקטן של היהודי] ולפי דברי רבינו פרץ מתורץ, שבאמת אם יש גוי שרוצה לקנות בכסף, אין חיוב לתת לגר בחנם. עוד מביא הקהילות יעקב בשם הפני יהושע במסכת פסחים שעמד על השאלה הראשונה, ומתרץ שדברי רבי מאיר שגר וגוי שוים, מדובר בגר עשיר, וסוף הסוגיא שמודה רבי מאיר להקדים נתינה של גר למכירה לגוי, מדובר בגר עני. השפת אמת בפסחים [כב ב] מתרץ שכוונת הגמרא להקדים נתינה לגר, אין הכוונה שחייבים לתת לגר, אלא הכוונה הפסוק הקדים לכתוב זאת בתחילה, כיון שיש בנתינה זו מצוה. אבל אין חיוב מן הדין להקדים נתינה לגר, ובזה מתרץ מדוע השמיט הרמב"ם דין זה.

ואולם היא (האם) עצמה שנשחטה לענין בישול בשרה בחלבה (שיצא ממנה בעודה בחיים) מנין לנו שאסור הדבר? אמרת כי נלמד הדבר מקל וחומר, ובאופן זה: ומה במקום (בענין) איסור שחיטה ביום אחד, שלא נאסר פרי (תולדת) האם, הוא בנה, עם פרי, וולד אחר שלה, בשחיטה. שהרי מותר לשחוט שני בנים של אותה בהמה ביום אחד — נאסר פרי עם האם בשחיטה ביום אחד. מקום (בענין) איסור בשר בחלב, שנאסר פרי עם פרי בבשול, שהרי נאסר הגדי (שהוא "פרי") בבישול בחלב (שגם הוא "פרי") — אינו דין שנאסר פרי (חלב האם) עם בשר האם בבשול! לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "בחלב אמו" שאף בשר האם אסור בבישול עם חלבה של האם.

ותוהים: הא [הרי] למה לי קרא [פסוק] ללמדנו כן, הא אתיא לה [הרי כבר באה, נלמדה לה הלכה זו מקל וחומר]! אמר רב אחדבוי בר אמי בתשובה: אין זה קל וחומר גמור, משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר]: סוס שהוא בן סוס וסוסיא [סוסה] שהוא אחי פרדה שאמו הסוסה המליטה אותה לאחר שהתעברה מחמור), יוכיח שלא כקל וחומר זה. שהרי במקרה זה אסור פרי עם פרי, שאסור הסוס בפרדה, אף שהם אח ואחות, ושניהם פרי של אימם הסוסה, ובכל זאת מותר פרי עם האם, שכן מותרת הרבעתו של סוס עם אמו!

ודוחים: אין זו פירכה, שכן סיבת הדבר התם [שם] שאסור להרביע את הסוס עם אחותו הפרדה, הינה משום שזרע האב הוא דקא גרים [שהוא גורם] את זהותו של הנולד, וסיבת הדבר שהסוס הזה אסור בפרדה זו הינה משום שהיא בת מין אחר (חמור), ומה שהוא מותר באמו הסוסה הוא משום שהיא בת מינו. ואין זה ענין ל"פרי ופרי".

וראיה לדבר: דהא [שהרי] פרד בן חמור וסוסיא [סוסה], שהוא אחי פרדה, שהיתה לה לסוסה עוד בת מן החמור, יוכיח, שמותר פרי עם פרי, ואסור פרי עם האם. הרי זה מורה שאיסור ההרבעה אינו אלא במינים שונים (הנקבעים על פי זרע האב), ולא משום "פרי ופרי".

אלא אמר מר בריה [בנו] של רבינא טעם הדבר שאין הקל וחומר מלמדנו לענין בישול בשר בחלב של האם בחלבה שלה, הוא משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] פירכה זו: עבד בן שפחה שהוא אחי של שפחה משוחררת יוכיח. שהרי עבד זה אסור לבוא על אחותו המשוחררת, שהם פרי עם פרי, ובכל זאת הריהו מותר לבוא על אמו השפחה, שהם פרי עם האם!

ודוחים: אין זו פירכה, שכן התם [שם] האיסור של העבד באחותו המשוחררת אינו משום "פרי ופרי" אלא משום שגט שיחרור הוא דקא גרים [שהוא גורם] את האיסור. וראיה לדבר, דהא [שהרי] עבד בן שפחה משוחררת, שהוא אחי שפחה יוכיח, שבמקרה זה מותר פרי עם פרי (שכן יכול העבד לבוא על אחותו, כיון ששניהם אינם משוחררים), ואולם אסור פרי עם האם (שאין העבד יכול לבוא על אמו, שהינה עתה יהודיה).

אלא אמר רב אידי בר אבין: טעם הדבר שאין הקל וחומר מלמדנו לענין בישול בשר בחלבה של האם, הוא משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] כי כלאי זרעים (שאסורים בזריעה מינים שונים זה עם זה) יוכיחו, שכן אסור בזריעה פרי של מין זה עם פרי של מין זה, ומותר לזרוע כל פרי עם האם (היא הקרקע, שממנה באו כל הפירות)! ודוחים: אין זו פירכה על הקל וחומר, שכן אין זה ענין ל"פרי ופרי", שהרי כלום (האם) נאסר פרי עם פרי כשלעצמם, והלא לא נאסרו זה עם זה אלא על ידי האם, שלא נאסר אלא לזורעם יחד בקרקע. וראיה לדבר, דהא חיטי ושערי בכדא [חיטים ושעורים הנתונות בכד אחד] בלא זריעה ולא מיתסרו [ואינן נאסרות] בכך.

אלא אמר רב אשי: טעם הדבר שאין הקל וחומר מלמדנו לענין בישול בשר בחלבה, הוא משום דאיכא למימר [שיש מקום לדחות ולומר]: מה לפרי עם פרי, כגדי הנולד לאם זו ולחלב היוצא ממנה, שאסורים בבישול — שכן שני גופים נפרדים הם, שמעולם לא היו דבר אחד. תאמר בפרי עם האם, כבשר האם וחלבה שיצא ממנה — שכן היו שניהם גוף אחד. ונדחה בכך הקל וחומר, ומשום הכי איצטריך קרא [כך הוצרך הפסוק] ללמדנו שבכלל איסור בשר בחלב אף אם וחלבה שלה.

א ובעיקרו של איסור אכילת בשר בחלב אמר רב אשי: מנין לבשר בחלב שהוא אסור באכילה, שהרי בתורה לא נאמר אלא "לא תבשל גדי בחלב אמו" — שכן נאמר "לא תאכל כל תועבה" (דברים יד, ג) — לומר לך כי כל דבר שתעבתי לך בעשייתו הרי הוא ב"בל תאכל".

ואין לי מדרשת כתוב זה אלא שבשר וחלב אסור באכילה, שאסור הוא אף בהנאה מנין לי? כדברי ר' אבהו, שכן אמר ר' אבהו, אמר ר' אלעזר: כל מקום שנאמר בתורה "לא יאכל" או "לא תאכל" או "לא תאכלו" — אחד (בין) איסור אכילה ואחד (ובין) איסור הנאה במשמע, עד שיפרוט (שיפרש) לך הכתוב שאין זה אסור אלא באכילה ולא בהנאה. כדרך שפרט לך באיסור נבלה, שאסורה באכילה ומותרת בהנאה, שכן אמרה התורה שלגר תושב ניתנת הנבילה בנתינה (במתנה), ואילו לגוי היא ניתנת במכירה (תמורת תשלום), ואין בה איסור הנאה, אף שנאמר בה הלשון "לא תאכלו".

דתניא [שכן שנויה ברייתא]: ממה שנאמר בנבילה "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" (שם שם, כא) — אין לי מפסוק זה אלא שמותר לתיתה לגר בדרך של נתינה, ולגוי בדרך של מכירה. אבל שמותר לתיתה לגר גם בדרך של מכירה מנין לי? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בפסוק "לגר... תתננה... או מכור", שמתייחסות המלים "או מכור" גם לגר. וכמו כן, שמותר לתיתה

לגוי בדרך של נתינה מנין לי? לכך תלמוד לומר "תתננה... או מכור לנכרי", שמתייחסת המלה "תתננה" אף לגוי. נמצא איפוא כי אחד גר ואחד גוי — בין במכירה בין בנתינה של הנבילה. אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה אומר כי יש לקיים את הדברים ככתבן, ולכן ניתנת הנבילה לגר רק בדרך נתינה, ואילו לגוי היא ניתנת רק בדרך מכירה.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? ומסבירים: אי סלקא דעתך כדקאמר [אם עולה על דעתך לומר בפירוש הפסוק כמו שאומר] ר' מאיר — לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכור לנכרי", שבכך הושוו הנתינה והמכירה והושוו הגר והגוי, וכשיטת ר' מאיר, ומעתה המלה "או" שבפסוק למה לי, שהרי הכל שווים בכל? אלא שמע מינה [למד מכאן] כי לדברים ככתבן הוא דאתא [שבא] הכתוב, שבאה המלה "או" לחלק בין הנתינה למכירה, ובין הגר לגוי, שתהא הנבילה ניתנת לגר רק בדרך נתינה, ולגוי רק בדרך מכירה.

ור' מאיר אמר לך [היה אומר לך] בתשובה לדברים: אף שאכן אפשר גם לתת וגם למכור, הן לגר והן לגוי, את הנבילה, האי [זו] המלה "או" הכתובה בפסוק באה ללמדנו שיש להקדים (להעדיף) את הנתינה של הנבילה לגר למכירה של הנבילה לגוי. ושואלים לצד האחר: ור' יהודה הסבור כי המלה "או" באה לחלק בין נתינה למכירה ובין גר לגוי, מנין לו הלכה זו שיש להעדיף את הנתינה לגר על פני המכירה לגוי? ומשיבים: לדעת ר' יהודה דין זה שיש להקדים את הנתינה לגר למכירה לגוי לא צריך קרא [אין צריך מקרא] ללמדנו זאת, כי סברא הוא שיש בכך: זה הגר, אתה מצווה להחיותו (לדאוג למחייתו), וזה הנכרי, אי (אין) אתה מצווה להחיותו. ומכאן ברור שיש להעדיף בנתינת הנבילה את הגר על פני הגוי.

ב למעלה הובאו דברי רב אשי כי כל דבר שתעבתי לך הריהו באיסור אכילה. ודנים בענין זה, ובתחילה מביאים (סימן לעניינים שיידונו במהלך הסוגיה: שבת, חורש, וכלאי זרעים, אותו ואת בנו, ושילוח הקן).

ושואלים: אלא מעתה, לפי שיטה זו שכל דבר שנאסר בעשיה ("תעבתי לך") הריהו אסור באכילה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

from where is it derived that the meat of a mother animal may not itself be cooked in its own milk? Say an a fortiori inference: Just as with regard to an issue where the fruit is not prohibited with the fruit, i.e., slaughter, as it is permitted to slaughter two offspring of one mother on one day, the fruit is nevertheless prohibited for slaughter with the mother, is it not right that with regard to an issue where the fruit is prohibited with the fruit, i.e., cooking, as it is prohibited to cook a mother’s offspring with its milk, the fruit, i.e., the milk, should be prohibited for cooking with the mother? Therefore, the verse states: “In its mother’s milk,” to prohibit the cooking of the meat of the mother in its own milk.

The Gemara asks: Why do I need a verse? It was just derived a fortiori. Rav Aḥadvoi bar Ami said: The verse is necessary because one can say that the case of a horse born of both a stallion and mare but which is the brother of a mule, i.e., its mother also bore a mule after being impregnated by a donkey, proves this a fortiori inference invalid. As here the fruit is prohibited with the fruit, but the fruit is permitted with the mother. One may not mate a horse with a mule, but one may mate a horse with its mother.

The Gemara rejects this: There it is the seed of the father that effects the prohibition of mating the mule with the daughter horse. The two may not be paired for reasons unrelated to their status as offspring of one mother. This ruling therefore proves nothing about the hypothesis that if two fruit cannot be paired, one can learn by a fortiori inference that the fruit cannot be paired with the mother.

And this explanation must be true, as the case of a mule born of a donkey and a mare and which is the brother of a female mule proves. As here one fruit is permitted with the other fruit, i.e., one may mate the male and female mules since they are of the same species, and yet the fruit is prohibited to be mated with the mother, i.e., the mare. This case illustrates that the prohibition of crossbreeding is contingent on paternity, and does not rest solely on the relation between the mother and the fruit.

Rather, Mar, son of Ravina, said: The a fortiori inference is invalid because one can say that the case of a male Canaanite slave born of a female slave and who is the brother of a female freed slave proves it invalid. As here the fruit is prohibited with the fruit, i.e., the slave may not engage in sexual intercourse with his freed sister, and yet the fruit is permitted with his slave mother.

The Gemara rejects this as well: There it is the bill of manumission that effects the prohibition. The slave is prohibited to his sister only because she has been freed, not because they are both fruit of one mother, as the case of a male slave, son of a female freed slave, and the brother of a female slave proves. As here the fruit is permitted with the fruit, i.e., he is permitted to his sister, since they are both slaves, and yet the fruit is prohibited with his released mother, as she is now considered a full-fledged Jew. Clearly the prohibition is entirely contingent on the emancipation of one of the slaves, irrespective of their relationship.

Rather, Rav Idi bar Avin said: The a fortiori inference is invalid because one can say that the case of diverse kinds of seeds proves it invalid. As it is prohibited to sow fruit of one species with fruit of another species, and yet it is permitted to sow all types of fruit with the mother, i.e., the ground, from which all fruit grows. The Gemara rejects this as well: Isn’t fruit of one species with fruit of another species prohibited only by means of the mother, i.e., the ground? The prohibition of sowing diverse seeds applies only when they are both sown in the ground, as wheat and barley can be placed in a single jug and they are not prohibited.

Rather, Rav Ashi said: The a fortiori inference is invalid because one can say: What is unique about fruit with fruit, e.g., the kid and its mother’s milk, which are prohibited for cooking together? They are unique in that they are two separate bodies that were never unified. Must you say the same prohibition of pairing applies to the fruit with the mother, i.e., the mother’s meat and its milk, which were once one body? Due to this reason, the extra verse stating: “In its mother’s milk,” was necessary to include the meat and milk of the same animal in the prohibition.

§ Rav Ashi says: From where is it derived that meat cooked in milk is prohibited for consumption, even though the verse explicitly prohibits only cooking? It is derived from a verse, as it is stated elsewhere: “You shall not eat any abominable thing” (Deuteronomy 14:3). This verse teaches that with regard to any practice that I have made abominable, i.e., forbidden, to you, the product is prohibited for consumption.

And I have derived only that meat cooked in milk is prohibited with regard to consumption; from where do I derive that it is also prohibited with regard to benefit? It is derived in accordance with the statement of Rabbi Abbahu, as Rabbi Abbahu says that Rabbi Elazar says: Wherever it is stated, “He shall not eat,” or “you,” in the singular, “shall not eat,” or “you,” in the plural, “shall not eat,” both a prohibition against eating and a prohibition against deriving benefit are indicated. This is so unless the verse specifies for you that one may derive benefit, in the manner that it specified for you with regard to an animal carcass, from which the verse explicitly permits one to derive benefit, as it states: “You may sell it to a foreigner” (Deuteronomy 14:21). Accordingly, one may provide such meat to a gentile resident alien in Eretz Yisrael by giving it to him as a gift, and to any other gentile by sale.

As it is taught in a baraita: The verse states: “You shall not eat of any unslaughtered animal carcass; you may give it to the resident alien who is within your gates, that he may eat it; or you may sell it to a foreigner; for you are a sacred people to the Lord your God.” From this verse I have derived only that it is permitted to provide such meat to a resident alien through giving and to a gentile through selling. From where is it derived that it is permitted to transfer an unslaughtered animal to a resident alien through selling as well? The verse states: “You may give it to the stranger…or you may sell it,” indicating that one has the option to do either of these.

The baraita continues: From where is it derived that it is permitted to a gentile through giving as well? The verse states: “You may give it…or you may sell it to a foreigner.” Consequently, one finds that he may transfer an animal carcass to both a resident alien and a gentile, both through selling or through giving. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: These matters are to be understood as they are written; one may transfer an unslaughtered animal carcass to a resident alien only through giving, and to a gentile only through selling.

The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? The Gemara responds: Rabbi Yehuda holds that if it enters your mind to understand the verse in accordance with that which Rabbi Meir says, then let the Merciful One write: You shall not eat of any animal carcass, you may give it to the resident alien who is within your gates that he may eat it and also you may sell it to a foreigner. Why do I need the word “or” between these two options? Learn from it that it comes to teach that the matters are to be understood as they are written: To a resident alien through giving alone, and to any other gentile through selling.

The Gemara asks: And how does Rabbi Meir explain the wording of the verse? The Gemara answers: Rabbi Meir could say to you that this word “or” teaches one to prioritize to giving to a resident alien over selling to a gentile. And Rabbi Yehuda holds that the priority of giving to a resident alien over selling to a gentile does not require a verse, as it is based on logical reasoning: You are commanded by the Torah to sustain this resident alien, but you are not commanded to sustain that gentile.

§ The Gemara provides a mnemonic device for the topics that will be discussed: Shabbat; plows; and diverse kinds of seeds; a mother and its offspring; and sending away of the mother bird from the nest.

Rav Ashi stated above that the product of any practice described in the Torah as abominable is prohibited for consumption. The Gemara asks: If that is so,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו וכו' והכא בבשר בחלב כתיב לא תאכל כל תועבה. אחד גר ואחד עובד כוכבים בין במכירה בין בנתינה כלומר כתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לעובד כוכבים שדי תתננה או מכור לגר ותתננה או מכור לעובד כוכבים שבאמצע גר ועובד כוכבים שניהם נתינה ומכירה מדאסר רחמנא כלאים לגבוה. והיכן אסר רחמנא שור או כשב פרט לכלאים:

עבד כנעני ושפחה כנענית אין להם שום חייס ולא שום קורבה ומותר לינשא בן לאמו או בת לאביה ואח לאחותו וכל כיוצא באלו שאינו לא בכלל ישראל ולא בכלל בני נח נשתחררו הרי הם כגרים מעתה עבד בן שפחה ויש לו אחות שפחה נשתחררה אחותו אסור באחותו ומותר באמו נשתחררה אמו אסור באמו ומותר באחותו נשתחרר הוא או נשתחררו שתיהן אסור בשתיהן ואיסור זה מדברי סופרים כמו שיתבאר במקומו הא מן התורה כל שנתגייר או נשתחרר הרי הוא כקטן שנולד ואין לו שאר בשר אפי' נתגייר הוא ושארו:

כבר ידעת שאסור לזרוע שני מיני זרעים בארץ ישראל כמו שהתבאר מ"מ מערב הוא זרעים ומעמידם בכלי אין בזה בית מיחוש והוא שאמרו כאן במה שאמרו בכלאי זרעים שאסור פרי עם פרי ר"ל זריעת שני מינין ומותר פרי עם האם ר"ל זריעת זרע אחד בקרקע ואמרו על זה כלום נאסר פרי עם פרי אלא על ידי האם ר"ל זריעתו בקרקע דהא חטי ושערי בכדא לא מיתסרן:

כל הנבלות אע"פ שנאסרו באכילה בהנאה מיהא הותרו חוץ משור הנסקל כמו שיתבאר במקומו שהרי נאמר בנבלה לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה או מכור לנכרי ולא סוף דבר לגר בנתינה ולגוי במכירה אלא אף בחלוף אלא שמצוה להקדים נתינה לגר על מכירה לגוי שהגר הואיל ונכנס תחת כנפי השכינה הרי הוא בכלל אחוה ואתה מצווה להחיותו מה שאין כן בגוי שכל שהוא מעובדי האלילים אי אתה מצווה להחיותו:

בד"ה עד שיפרוט וכו' וא"ת ולא לכתוב אלא כו' או מכירה דעובד כוכבים כו' וי"ל דה"א דאתא למעוטי נתינה דעובד כוכבים כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל דה"א דאתא למעוטי נתינה דגר וק"ל:

ד"ה עד שיפרוט לך הכתוב וכו' וי"ל דה"א דאתי קרא למעוטי נתינה דנכרי וכו'. הוה מצי למימר דה"א דאתי למעוטי מכירה דגר וק"ל:

גמ' מקום שנאסר פרי עם פרי כו' . וא"ל זכר בחלבו יוכיח דאסור בחלב אחותו דהיינו פירי עם פירי ושרי בחלבו אע"ג דבשחיטה שרי עם אחותו ואסור עם בנו דשאני התם דחלבו לא מקרי חלב כו' והוא בחלב אחיו נמי שרי. וזה סיוע למה שכתבתי לעיל בטמאה ודו"ק:

גמ' דהא עבד בן משוחררת כו' משוחרר בן שפחה אחי משוחררת הול"ל דומיא דהא פרד בן סוסיא אחי פרידה דלעיל [דהוי השינוי בסתירת התוכיח באח] מיהו לעיל לא הומ"ל בענין אחר [כדהכא] דאם האם פרידה א"א להולד להיות סוס. גם [אי הוי אמר כדלעיל] למה היה השתנות החלוקה דמר בריה דרבינא רק בדידיה משא"כ השתא משנה באם ובאחות:

גמ' סברא הוא. א"ל בלא אי נמי ע"כ דברים ככתבן דאי אתרוייהו קאי לשתוק קרא מינייהו [למאי דקאמר בפרק כל שעה דהאי דרבי אבוהו לא מיתוקמא אלא כר"מ] י"ל דה"א אתרוייהו ולגופיה דלא תאסור בהנאה מאותו אתה משליך כו' וכ"ת לכתוב חד מינייהו י"ל כמ"ש התוספות [בד"ה עד שיפרוט] בר"מ:

ברש"י בד"ה היא עצמה בחלבה כו' ואף מדרשה זו כו' אלמא כו' כל מין גדי כו'. משמע לפירוש ראשון א"צ לימוד לאחותו גדולה וקטנה שבמינו דממשמעות גדי נפקא א"כ בחלב אמו עלייהו קאי ומ"ש לעיל בתחלת הסוגיא בהדיא דגדי משמע ליה גדי דוקא כו' דאי ס"ל כו' אפילו עגל וטלה כו' וא"כ בברייתא הראשונה נילף פרה ורחל בק"ו מאחותו גדולה וקטנה שבמינו וכאשר התעוררתי לעיל ודו"ק:

בתוס' בד"ה עד שיפרוט כו' ה"א דאתי קרא להשוותם. ור"י משיב שאין ה"א כלל וטפי ה"א ללמוד בעלמא דלא יאכל איסור הנאה במשמע [והוי מוקמינן אותו לחולין שנשחטו בעזרה] (*ת):

בא"ד וי"ל כו' למעוטי נתינה דעובדי כוכבים כו'. וה"ה מכירה דגר ואי כתב מכירה דגר ה"א למעוטי נתינה דגר בחנם כדי שימהר להתגייר כמ"ש אח"כ ודו"ק:

רש"י (בדבור הנמלע"ד ד"ה אי הכי) וגדולה זו היא זקנה שכבר נתעשרה. לא היה צריך לזה. רק שהיא נולדה קודם ר"ה דאין מצטרפים הנולדים קודם ר"ה עם הנולדים אחריו:

תד"ה או. משמע כו' ה"א תתננה ומכור קאי אגר דלעיל ואעובד כוכבים דבתרי' וה"נ אמרינן בריש א"נ דנשך ומרבית קאי כו'. כצ"ל:

רש"י (הנמעל״ד) ד"ה מה לאמו וכו׳ וגדולה זו היא זקנה שכבר נתעשרה כצ"ל. ונ"ב ואפילו לא נתעשרה משכחת לה דאין מעשרין אלא מן החדש על החדש:

ד״ה עבד בן וכו׳ במין אמו. נ"ב וה״ה באמו עצמה:

אמרת ק"ו ומה במקום וכו' היינו ק"ו ממקומות כאלו תאמר ומה שחיטה שאינה אסורה פרי עם פרי אסורה פרי עם האם בשול שנאסר פרי עם פרי כ"ש שתיאסר פרי עם האם. והנה דברי רב אשי מה לפרי עם פרי וכו' אין לו שחר כמ"ש הליכות עולם שלא נמצא כן בכל הש"ס כי אתחלת דינא שייך לומר מה לפלוני והי' צריך לומר לשחיטה וכו' ואסוף דינא שייך פלוני יוכיח והי' צ"ל אבשול דבר פלוני יוכיח. אבל לומר אסוף דינא מה לפרי ופרי דהיינו מה לבישול אין לו מובן. ובס' עצמות יוסף כ' שהוא כמו דיו אע"ג דמיפרך ק"ו וכרבנן דפ' כיצד הרגל דס"ל דיו היכי דמיפריך ק"ו ע"ש:

ולפע"ד ליישב כפשוטו עפ"י דמצינו בקידושין כ' ע"ב פליגו ר"ש ורבנן דרבנן דרשו ק"ו דהורע כחו ויפה ור"ש אומר היא הנותנת הואיל והורע כחו בזה יפה כחו בזה ומסיק ש"ס הא ר"ש דדריש טעמי' דקרא ואין כאן ק"ו ע"ש ותבין. והנה בעלי הפשט כ' טעם בב"ח כעין טעם או"ב דנראה כאכזריות לחלוב האם ולבשל בו הבן וא"כ היא הנותנות הואיל והאם והבן ב' גופים הוה אכזריות אבל בגוף א' לבשל הבן בחלב עצמו אין כאן אכזריות הלא התורה התירה לשחוט הבהמה ולאכול כל מה דבגוה מה לי אם יחלוב קודם שחיטה ושוב ישחטנו ויבשלו או בהיפוך והיינו פירכא דרב אשי ואתי' ברייתא כר"ש:

אלא טעם הנ"ל א"א להאמינו הרי מבשל במי חלב מותר וא"כ אכתי יחלוב האם ויבשל הבן במי חלבה ואפ"ה התירה תורה א"כ נעו מעגלותי' ולא תדע. והנה היתר מי חלב כ' הרא"ש בשם רבינו שמחה לא משום דמי חלב לאו חלב הוא אלא גז"ה הוא אם הוא כעין שיצא מאמו לא תבשל אבל לאפוקא מי חלב ע"ש וצ"ע הא לברייתא זו אצטריך כל הני חלב אמו אפי' נימא דאינך מוי"ו דאמו נפקא כמ"ש תוס' ואייתר דה"ל למכתב בחלבו או באמו ומהאי יתורא דרשינן חלב אמו וחלב עצמו א"כ אכתי מי חלב מנ"ל להתיר. וי"ל היינו נמי דאסרה ברייתא דודאי יותר יש להתיר מי חלב מלאסור חלב עצמו דהא אמו כתיב אלא ממ"נ אי נימא להתיר מי חלב מאם א"כ הדר בטל טעם הנ"ל וליכא פירכא אק"ו וילפינן איסור חלב עצמו מק"ו דברייתא:

מנין לבב"ח דאסור באכילה דכתיב לא תאכל כל תועבה כבר כתבתי לעיל דרמב"ם פ"ט ממ"א מייתי לשון מדרש רבה. והכ"מ פ"א מטומאת מת כ' דהיינו דרשא כל שתיעבתי לך. וכ' לח"מ דלא מפיק לי' מג"פ לא תבשל דאין לוקין על לאו. דאם אינו ענין ודבריו צ"ע מר"פ איזהו נשך דאמרינן אם אינו ענין לגזל תנהו ענין לעושק וכ' תוס' ללקות שמנים הרי דלוקין על לאו באם אינו ענין. ובס' המצות כ' רמב"ם להדיא מג' פעמים לא תבשל. ולפע"ד כל דברי חכמים קיימים הנה במס' ע"ז ס' ע"א דריש ר"מ לא תאכל כל תועבה כל איסורים מצטרפין זע"ז וכ' תוס' אע"ג דאין לוקין על לאו שבכללות הכא שכל איסור שבתורה לאו שלו מפורש במקומו לא הוה לאו שבכללות וזה לא שייך הכא בב"ח דליכא לאו אאכילה מפורש בשום מקום עכנלע"ד לומר דצדקו דברי לח"מ דאין ללקות על לאו שבאם אינו ענין אם הוא מחודש לגמרי בשלמא לאו דעושק מפורש לא תעשוק. ובאם אינו דרשינן להוסיף עוד לאו וללקות שמנים. אבל הכא לא הוזכר בשום מקום לאסור אכילת בב"ח ומסברא נחדש איסור מחודש באם אינו ענין על זה אין לוקין. אך כל זה אי לא הוה כתיב לא תאכל כל תועבה אבל השתא מפורש איסור אכילת והנאת בב"ח מלא תאכל כל תועבה אלא שאין לוקין על לאו שבכללות א"כ לוקין על לא תבשל באם אינו ענין נמצא דברי רמב"ם בס' המצות עם דבריו בחיבורו עולים כהוגן וצדקו יחדיו:

לנכרי במכירה כבר כתבתי לעיל בסוגיא דמחליפין שיטת רמב"ן דאין איסור הנאה אלא בגופו של דבר כגון להריח בו או להאכיל לבהמתו אבל במכירה אין איסור אלא דבאיסור הנאה לא שייך מכירה וחליפין הם גזל ביד המקבל ומדקרי לי' רחמנא מכור לנכרי ש"מ מותר בהנאה ומדאכפל רחמנא למיכתב האי לישנא בנבלה ש"מ בשארי איסורים לא שייך לשון מכירה מפני שאסורים בהנאה עיין:

ת"ל תתננה או מכור כבר כתבתי במקום אחר דהיינו משום שהקדים הנושא לנשוי גבי גר ואיחר הנושא גבי נכרי מדשינה ש"מ למידרש לפניו ולאחריו ומיושב ק' תוס' מפסוקים שאין להם הכרע. והנה תוס' סידר הפסוקים שלא כסדר שהם כתובים בתורה והרגיש הגאון מ"ה ישעי' פיק בגליון ש"ס ונ"ל כוונת תוס' לתת בהם סי' ש"ם אמ"ו דוק ותשכח ובפ"ק דע"ז כ' ע"א כ' תוס' סדר אחר וכ' תוס' סימנם מ"ם שו"א ואין לו מובן ובימי חורפי אמרתי שהוא לשון צרפת על דבר שאין לאדם בו הכרע והכל שוה אצלו אומר טו"ט מעם שוהע הכל שוה לי ע"כ בפסוקים שאין להם הכרע נתנו סי' מ"ם שוא כנלע"ד:

מצאתי בתשובת מהרי"ל סי' קצ"א דבב"נ כל דכתיב גבי' לא תאכל לא הוה הנאה בכלל דלגבי דידהו ליכא מדאצטריך דנבלה ע"כ הדרינן לפשטי' סתם אכילה ממש ולא הנאה דאי לא תימא הכי יהי' אמה"ח אסור לכלבו של גוי דהרי גבי דידהו ליכא איתקש לדם מה דם מותר בהנאה דהא בקרא דאוסר אמה"ח לב"נ לא איתקש לדם ומנ"ל למשרי' בהנאה וליכא למימר מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור ז"א כיון דעכ"פ אסור לישראל באכילה נימא דלב"נ אפי' בהנאה אסור אע"כ בב"נ לא הוה הנאה בכלל אכילה ע"ש וצ"ע:

והרי שבת וכו' לכאורה צ"ע דהא פירש"י דבב"ח הוה תועבה משום דאפי' בשלה גוי או קטן שלא נעבדה בה עבירה מ"מ הבשול מתועב. וכן טפת חלב שנפלה על החתיכה מאלי' מ"מ אסורה מן התורה וא"כ בשבת דמן התורה מותרים כל המלאכות ע"י גוי וכן משלשלים הפסח לתוך התנור עם חשיכה והיא ניצלי' מאלי' בשבת ובירושלמי פ"ק דשבת יליף לי' מקרא ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי פי' שאפי' בשביעי יעשה מלאכתך ע"י מלאכת ששת ימים. כגון פותקים מים לגנה עם חשכה והיא מתמלאת והולכת כל השבת כלו ע"ש וא"כ אינינו תועבה ואפי' ישראל שעשה מלאכה בשבת אינו אלא נעשה בה עבירה אבל אינינו תועבה וא"כ מאי פריך ש"ס. ונלע"ד דשבת אין התיעוב המלאכה עצמה אלא עיקר הקפידא שינוח הישראל וכל שאין לו מנוח אפי' יהי' באונס ומשכחת לי' בשביתת בהמתו אם הבהמה עושה מלאכתו שלא לרצונו מ"מ ה"ל תועבה אבל כל שהוא ובהמתו נחים ושובתים אין במלאכה הנעשית שום קפידא וערשב"א פראד"מ שכ' החלוק בין שבת לשארי איסורים כגון בכלאים אם לובש שלא יהנה ממנו ואינו מתכוון בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים מיקרי אין מתכוון. ובשבת אפי' מדליק נר ביום הוה מתכוון כי אין הקפידא על ההנאה והמלאכה אלא על השביתה ומה"ט כ' דלא שייך בשבת שלוחו כמותו אפי' למ"ד יש שליחות לגוי להחמיר מ"מ הרי גופו של ישראל שובת ונח. נמצא התועבה היא מה שגופו של ישראל או בהמות אינם נחים. והיוצא ממנו היינו הדבר המבושל הוה יוצא מן התועבה והוה ס"ד דהמקשן דגם היוצא מן התועבה נאסר מלא תאכל כל תועבה לכן פריך משבת ומשני גלי קרא היא קודש ואין מעשי' קודש לגלוי' לן בעלמא נהי התועבה עצמה אסורה היינו בב"ח וכן כלאים אי לאו דגלי קרא בכלאים. אבל היוצא מן התועבה כגון היוצא מחורש בשור וחמור והיוצא מדישת פרה חסימה הוה היוצא מהתועבה מותר מ"ו ממעשי שבת ומהתימא על התוס' מ"ש בסוף ד"ה חורש וכו' לחלק בב"ח הבישול ניכר וכו' ולפי מה שכתבתי אין צורך והדברים פשוטים:

ולר"י בן בתירא נמי כיון דכתיב מחללי' מות יומת והתיר מעשי שבת בשוגג אע"ג דבעליו חייב חטאת ש"מ היוצא מהתועבה אינו אסור בעלמא ודאסור במזיד גז"ה הוא בשבת ולא משום תועבה ועוד מדאצטריך קודש לאסור במזיד ש"מ היוצא מן התועבה בעלמא מותר ובחנם נתקשה בזה מהרש"א:

חורש בשור וחמור עתוס' דמאלה לא אימעוט עופות. הנה בקרא כתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו אלה ובארצכם לא תעשו וילפינן בחגיגה פ' אין דורשין לאסור כל בעלי חיים אפי' לסרוסי כלבא מדכתיב ובארצכם כל אשר בארצכם ואפ"ה מותר לאכול תרנגולים מסורסים דהרי בחד קרא נפקא עשיית הסרוס בבהמה ועופת מבארצכם לא תעשו וכי היכי דהמסורס בבהמה מותר באכילה מדאסר לגבוה. א"כ המסורס בעופת דמותר באכילה. ומ"מ מאי דדרשינן מדיוקא דאלה דשארי נעבדה עבירה מותרים לגבוה לא ילפינן מיני' התירא אלא לבהמה דמפורש בקרא אבל עופת דלא נפיק אלא מדרשא בארצכם כל שבארצכם לא קאי דיוקא דאלה ועוף שנעבד בו עבירה אסור לגבוה והוה סד"א לאסור שלוח הקן אפי' להדיוט לכן פריך משלוח הקן כנ"ל לתוס':

ונוראות נפלאתי על מג"א סי' תרמ"ח שכ' לבוש לאסור אתרוג המורכב משום שנעבדה בו עבירה דב"נ מצווה על הרכבת אילן והקשה מג"א א"כ למה לי קרא לאסור כלאי בהמה לגבוה. וק' הא בבעלי חי איצטריך למעט כלאים משום דה"א דאמעט מאלה לאפוקי אתרוג דהוא זרעים אסור לגבוה ועוד הא איתקש כלאי זרעים והיינו הרכבה לכלאים דהרבעה כדמסיק בשמעתין וא"כ אדניליף קולא להתיר להדיוט ניליף נמי לחומרא לאסור לגבוה וצדקו דברי לבוש אלא בלאה"נ נמי אינו יי"ח באתרוג מורכב משום שאינו מינו:

איתקש לכלאי בהמה וכו' וכלאי בהמה גופי' מנ"ל אע"ג דכתיב אלה למעוטי שארי בע"ח שנעבדו בהו עבירה שמותרים אפי' לגבוה. מ"מ הכא בכלאי בהמה ה"ל להקיש לכלאי זרעים להחמיר וכלאי זרעים אסורים אפי' להדיוט מתועבה ומשני מדאצטריך לאסור כלאים גבוה ש"מ להדיוט שרי. והנה ספ"ק דקידושין מבואר דעיקר האי שדך דומיא בבהמתך מה בהמתך בהרבעה אך שדך בהרכבה ומיירי בהרכבת אילן שא"א בלי מעשי ידי אדם ונעבדה בה עבירה וא"כ אכתי י"ל הקישא להחמיר היכי דהרכיב בידים בהמה בבהמה תאסר אבל היכי שעלו זע"ז שלא בידים ה"א דמותר להדיוט בין זרעים בין כלאי בהמה ואצטריך קרא לאסור כלאי בהמה לגבוה דלא נתיר מאלה. וצ"ל כיון דמוכח עכ"פ דתערובת כלאים לא הוה כבב"ח דהרי הנעשה מאליו מותר עכ"פ. רק נבוא לאסור נעבדה בה עבירה בזרעים וניליף בהמה מיני'. הא מנ"ל לחלק בכך כיון דלא תאכל כל תועבה לא עלי' קאי מנ"ל לאסור נעבדה בה עבירה כלל אפי' לגבוה. ומזה ה"ל למג"א לסתור דברי לבוש הנ"ל ועיין מ"ש שעה"מ בהל' כלאים. ויש מקום ליישב קצת דברי רשב"ם ב"ב כ"ד ע"א ע"ש וצ"ע:

מדאסר רחמנא כלאים לגבוה לכאורה הו"מ לאתויי מדשרי בכור בעל מום שהוא כלאים ממש והמרביעו ומנהיגו לוקה משום כלאים כדלקמן בע"ב בתוס' ד"ה בשני מינן וכו' ולפטמים נעשה בעבירה נמי כגון צורם אוזן בכור. והרי עשה כלאים בידים ואפ"ה מותר באכילה וזה גרע מכלאי בהמה שע"י איסור הרבעה דהולד הוה קצת רק כיוצא מן התועבה ממעשי הרביעה. אבל צורם אוזן עושה כלאים בידים ממש. וצ"ל דהך דרשא דצבי ואיל לא פסיקא לש"ס כולי האי:

והנה רש"י בחומש פי' לא תאכל כל תועבה בב"ח וצורם אוזן בכור וזהו דעת ר"א בספרי שם ובמשנה דבכורות ל"ד דס"ל דאינו נשחט לעולם אפי' על מום אחר ואפשר מטעם הנ"ל ועיין רא"ם שם ועפר"ח סס"י ס"ד. והנה רבנן פליגי בספרי שם על ר"א ומוקי קרא בפסולי מוקדשים כתיב הכא תועבה וכתיב התם ר"פ שופטים לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהי' בו מום כל דבר רע כי תועבת ה' ה' אלקיך הוא ע"ש ופי' זית רענן דרוצה לומר האוכל פסולי מוקדשים קודם פדיון. ולא נ"ל דההוא משום הקדש הוא ולא משום תועבה ורמב"ם פ"ב דהל' בכורת פסק דצורם אוזן בכור נשחט על מום אחר אבל לא על אותו מום משום קנסא א"כ ס"ל דלא הוה תועבה ובפי"ח מפסולי מוקדשין פוסק הגורם פסול או מום בקדשים אסורים בלאו דלא תאכל כל תועבה ומייתי הך רבנן דספרי הנ"ל. וצ"ע מ"ש בכור משארי פסולי מוקדשין וכבר עמד עליו בסמ"ג לאוין סוף סי' רנ"ט ע"ש. ומדברי ס' נקרא מערבי למדתי תירוץ בהוספת נופך משלי להסביר דמטיל מום בפסולי מוקדשים קאמר אבל בכור דהוה סד"א אפי' במומו יקריב משום דאפי' נפל בו מום קודם הקדשו היינו במעי אמו אפ"ה קדוש ה"א אפי' במומו יקריב משו"ה איצטריך קרא בבכור וכי יהי' בו מום פסח או עור וכו' כמבואר כל זה בבכורות י"ד ע"ב וא"כ אין בכור בכלל קרא דתועבת ה' אלקיך הוא דמיירי בשארי קדשים נמצא צורם אוזן בכור מותר דלא מיקרי תועבה בקרא ומטיל מום בשארי קדשים מיקרי תועבה:

ומ"מ לולי דהרמב"ם אינו מפרש כן היתי אומר דמיירי במום שאם עלה לא ירד כגון דוקין שבעין שמותרים בעוף לכתחלה ובבהמה אם עלה לא ירד ומ"מ אמר קרא לא תזבח כי תועבה הוא שהזובחו עובר על לאו זה ומ"מ אם זרק והקטיר הורצה. ומ"מ הבעלים לא יאכלו הבשר משום לא תאכל כל תועבה:

והנה מתוך הדברים למדנו דיש ד' דיעות בלא תאכל כל תועבה. במס' ע"ז ס"ו ע"א דרש לי' ר"מ לצרף כל האיסורים זע"ז ע"ש ור"א דספרי דריש לי' לשנעשה בו תועבה ומכניס אפי' צורם אוזן בכור אעפ"י דבנפל בו ממילא מותר ואין ענין תועבה מ"מ נעשה בו תועבה. ורבנן ס"ל דלא קאי אלא על מה שנקרא תועבה בקרא והיינו פסולי מוקדשים ולא שארי עבירות ואפי' צורם אוזן בכור. ורב אשי מוקי לי' בב"ח. אעפ"י שלא מצינו לו תועבה בקרא אלא שהדבר מתועב שאפי' נעשה מאליו אסור וכבר כתבתי לעיל מדחייב רמב"ם אבישול חלב בחלב אעפ"י שאינו לוקה על אכילתו משמע מזה דנפיק לי' מלא תאכל כל תועבה וכדכ' כ"מ ריש הלכות טומאת מת. אלא לפמ"ש פי"ח מפסולי מוקדשים הנ"ל משמע דלית לי' כרב אשי וצ"ע לומר תרתי שמעת מיני':

או"ב ליתסר וכו' שלוח הקן ליתסר וכו' מפירש"י משמע דרוצה לומר מי שפגע באם רובצת ואלו הי' רוצה ליטול הבנים היו מחוייב לשלח האם אע"ג דאינו רוצה כלל לא בבנים ולא באם מ"מ כיון דאם היו רוצה ליקח הבנים נאסרה האם עליו שעה א' תיאסר לעולם וכן יש לפרש באו"ב וק"ל:

לא אמרה תורה שלח לתקלה. אע"ג דלהמוצאה מותרת דמרובא דעלמא פריש מ"מ כל כי האי גוני אסור לכתחלה לעשות כמו שאסור למכור בגד שאבד בו כלאים ואסור למכור טרפה נכרי במקום רוב טבחי ישראל ואין מכריזין כמ"ש תוס' לעיל צ"ה ע"א ד"ה ובנמצא בסוף הדבור ונלע"ד דאורייתא הוא כמ"ש רמב"ם פט"ו מאיסורי ביאה משו"ה איכא לאו לא תחלל בתך להזנותה משום נמצא אח נושא אחותו וכ' רמב"ם מזה מוכח דספיקות מותרים מן התורה ומותר ליקח אשה מכל מקום ואינו צריך לחוש שמא היא אחותו. ומפני שמותר כך אסור לנו לעשות ספק זה לכתחלה שלא נגרום שיהיו אח נושא אחותו אעפ"י שבהיתר נושא אותה ה"נ דכוותי' כנלע"ד ומיהו בלא"ה כבר כתבתי בזה דיבש ביבש לכ"ע אסור לבטל איסור לכתחלה מן התורה דהפוגע פוגע באיסור עצמו אלא תולה דמרובה פריש וכבר כתבנו בזה במקום אחר:

מבושל במים פי' ולא מצינו איסור בישול בתורה אלא גדי בחלב ופסח במים. וליכא למילף דצלי מותר בב"ח כמ"ש ר"ן דלא משכחת נטילה וקליפה בב"ח היינו משום דצלי המפעפע היינו בישול ובב"ח או בחמאה וגבינה הכל שומן ומפעפע והיינו בשול ולא משכחת צלי בלי פעפוע. אבל בפסח משכחת צלי כחוש ונקרא צלי אש ומ"מ שומן נמי מותר באש. דאינו מבושל במים או ברוטב אבל בב"ח א"א בצלי וע' פלתי רס"י פ"ז והנלע"ד כתבתי:

כעורה זו ששנה רבי אבל רב אשי לא פריך דנפקא מיני' לרב אסור משום תועבה דבשול ואפי' אפשר לסוחטו אח"כ אסור משא"כ לריש לקיש לשיטתו עיין וק"ל:

אמר רב אשי מניין לבשר בחלב שאסור באכילה יש לדקדק הלא באמת אף בהנאה אסור ולמה אמר באכילה והוה ליה למימר סתם מניין לבב"ח שאסור ואי משום שתחלת למודו הוא רק על אכילה דלא תאכל כל תועבה ואח"כ מביא הנאה מדר"א ואינו דומה לריש לקיש שאמר מנין לבשר בחלב שאסור ולא הזכיר אכילה משום דר"ל מביא מבשל מבושל דאתי אכילה והנאה כאחת קשה הלא איסי בן יהודא לקמן מביא ג"כ תחלת למודו על אכילה מג"ש דטרפה ואח"כ מביא הנאה בק"ו ואפ"ה התחיל ואמר מניין לבב"ח שאסור ולא הזכיר אכילה:

ונראה משום דלמודו של רב אשי בהנאה בנבילה תליא בפלוגתא דר"מ ור"י דלר"י דס"ל דברים ככתבן ליכא הוכחה מנבילה וכדאיתא בפסחים ומבואר כאן בדברי התוס' בד"ה עד שיפרוט וא"כ רב אשי התחיל מנין שאסור באכילה שזה מוכח לכ"ע בין לר"מ ובין לר"י ואח"כ אמר בהנאה מניין וזהו דוקא לר"מ ולא לר"י ולכן לא התחיל רב אשי סתם מניין לבב"ח שאסור ולית ליה לרב אשי דר"י נפיק ליה מאותו. וחמץ בפסח ושור הנסקל אליבא דר"י סבירא ליה לרב אשי כחזקי' דיליף מלא יאכל ומעתה לרב אשי שאין לו לימוד אחר על בב"ח שאסור בהנאה א"כ לחזקי' בב"ח אינו אסור בהנאה כלל. וכן לר' יהודה דודאי כחזקי' ס"ל דאיהו לא מצי למילף מנבילה ואותו לרב אשי לא ס"ל א"כ חמץ בפסח מותר בהנאה ולפי זה קשיא בפרק שני דפסחים בשילהי סוגיא דחזקי' ור' אבוהו דדחיק למצוא מה בינייהו נימא דבב"ח א"ב דלר"א אסור בהנאה אי לר"מ מנבילה אי לר"י מאותו ולחזקי' מותר בהנאה. אלא ודאי דסתמא דתלמודא לא ס"ל כרב אשי אלא מפיק איסור בב"ח משאר למודים של תנאי ואמוראי ומתוך כך הורווח לי מה שהיה קשה לי מדוע כל הפוסקים לא פסקו כרב אשי דהרמב"ם כתב בהדיא בפ' י"ד ממ"א דבב"ח לא נאמר איסור אכילתו בלשון אכילה והיינו דלא כרב אשי והטור בסי' פ"ו הביא איסור אכילה והנאה משלשה פעמים דכתב לא תבשל והיינו כר' ישמעאל ולכאורה כיון דרב אשי בתרא הוא היה לן למשבק כולהו תנאי ואמוראי ולפסוק כרב אשי אבל לפי מ"ש ניחא דסתמא דתלמודא הוא דלא כרב אשי:. ובמה שכתבתי דרב אשי אליבא דר"י לא תאכל כל תועבה רק אכילה משמע ניחא לי מה דיש להקשות אליבא דרב אשי דדריש כל שתיעבתי לך וכו' ואין לך דבר שתיעב יותר מחמץ בפסח ואיהו עצמו תועבה שעובר בבל יראה וא"כ קשה בין לר"י ובין לר"ש דסבר חמץ אחר הפסח מן התורה מותר לגמרי והרי דבר שתיעבתי לך הוא ולר"י אף דסבר שאסור מכ"מ צריכי ליה תלתא קראי חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו וחד תוך זמנו וקשה קרא לאחר זמנו ל"ל והרי כבר אסור משום כל שתיעבתי לך. והנה לר' שמעון יש לתרץ בזה קושיית התוס' במס' פסחים (דף כח ע"ב) בד"ה א"כ מה תלמוד לומר וכו' שכתבו. וקשה אמאי איצטריך קרא להכי מהי תיתי שיהיה בבל תאכל חמץ בי"ד דהא כולהו קראי מצרכי לקמן אליבא דר"ש ואני אומר דבשביל י"ד באמת לא צריך קרא כי איצטריך בשביל אחר הפסח שהיה מקום לאסור משום לא תאכל כל תועבה וכו' ובא קרא שבשעה שאינו בקום אכול מצה דהיינו אחר הפסח שעכ"פ יכול לאכול חמץ שוב חמץ אחר הפסח שמותר לכ"ע אינו בבל תאכל חמץ אפילו עבר עליו הפסח וכיון שכבר כתב הך קרא ממילא מביא ממנו ר"ש ראי' גם לפני זמנו אבל אליבא דרבי יהודא קשיא כנ"ל:

אלא דאיכא למימר כיון דמלא תאכל כל תועבה דרשינן מני' בשר בחלב אי הוה דרשינן מני' גם חמץ אחר זמנו לא היה לוקה על חמץ דהוה לאו שבכללות ולהכי איצטריך קרא מיוחד לחמץ למלקות אלא דקשיא לי אי נימא דלא תאכל כל תועבה מחשב לאו שבכללות א"כ נסתר דברי הגמ' כאן מדגלי רחמנא בכלאי הכרם פן תקדש תוקד אש מכלל דכלאי זרעים שרי ולפי הנ"ל קשה דלמא לעולם כלאי זרעים אסורים משום לא תאכל וכו' אלא שאינו לוקה ואיצטריך פן תוקדש למלקות שהרי עיקר מלקות בכלאי הכרם הוא מפן תוקדש וכמו שכתב רש"י במס' פסחים (דף כד ע"ב) בד"ה כלאי הכרם כתיב פן תוקדש וכו' ופן לאו הוא וא"כ נסתר הוכחת הגמ'. ואף שכתבו התוס' דהוה ליה לכתוב פן תשרף מ"מ על התוס' גופייהו קשה שלא הוצרכו לסברא זו רק מכח מצותו בשרפה והרי לדידי בלא"ה צריך סברא זו ועוד שאף סברת התוס' אינו מועיל לדחות קושיא הנ"ל שהתוס' כתבו זה רק לפי קושייתם שלא איצטריך כלל בכלאי הכרם לאיסור הנאה אבל לדידי הרי שפיר איצטריך להנאה למלקות וממילא כתבו בלשון איסור הנאה. אמנם ראיתי בריטב"א בחידושיו למס' מכות (דף יח) הקדמה חדשה והוא דהא דאין לוקין על לאו שבכללות הוא דוקא היכא שבשום א' מכל מה שנכלל בלאו זה ליכא לאו מיוחד בפני עצמו אבל היכא שיש באחד מהנכללים לאו בפני עצמו הרי זה מלמד על הכלל כלו ללקות על כל מה שנכלל בזה כי היכי שלוקין עליו. ומעתה אני אומר מה שמתחלה היה ניחא ליה לרב אשי דסובר כל מה שתיעבתי וכו' והקשיתי א"כ לר' יהודה למה לי לאו מיוחד בחמץ בפסח אחר הפסח והיה ניחא לי עפ"י מ"ש בראשית הדברים דרב אשי סובר דלר"י ליכא איסור הנאה בכל איסורים שבתורה כי אם היכא דכתיב לא יאכל כחזקי' ושם בפסחים (דף כח ע"ב) בד"ה וחד לפני זמנו הקשו התוס' לחזקי' מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו וכו' ואומר ר"י כיון דמחד מהנך קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם ומעתה מתורץ גם קושייתי דאיצטריך לר"י קרא מיוחד בחמץ לאחר זמנו בשביל איסור הנאה דאי מלא תאכל כל תועבה לית בי' איסור הנאה רק איסור אכילה דלא שייך הואיל וחד משמע איסור הנאה וכו' דהרי לא תאכל כל תועבה לא על חמץ לחוד קאי אלא דלפי מ"ש לעיל בענין לאו שבכללות אפילו אם נימא דרב אשי קאי גם לר"י וס"ל כדאמרינן בפסחים דאותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה אפ"ה ניחא דאיצטרך קרא מיוחד בחמץ משום דאי בשביל כל תועבה הוה מחשב לאו שבכללות אמנם עכשיו דאיכא לאו מיוחד בחמץ ממילא כל מה שנכלל בלא תאכל כל תועבה לוקין עליו כי היכי שלוקין על חמץ אחר הפסח ושוב שפיר קאמר בגמ' מדגלי בכלאים פן תוקדש ואין לומר דאיצטריך פן תוקדש למלקות שהרי גם על לא תאכל כל תועבה לוקין. אלא לפי זה קשה עתה דכתיב פן תוקדש דלוקין על כלאי הכרם והרי כלאי הכרם תיעבתי לך וממילא לוקין על כל מה שנכלל בלא תאכל כל תועבה א"כ הדרא קושיא לדוכתא קרא בחמץ ל"ל. ואין לומר דאי לא הוה כתיב קרא בחמץ אז לא הוה פן תוקדש מיותר והוה אמינא שגם כלאי זרעים אסורים משום לא תאכל כל תועבה. זה אינו שהרי לפי המסקנא בלאו הכי ידעינן שאין בכלאי זרעים שום איסור שהרי איתקש לבהמתך לא תרביע כלאים אלא מחוורתא כמו שכתבתי דרב אשי לא קאי לר' יהודה. אלא דקשיא כיון דרב אשי לא קאי לר' יהודה א"כ היכי קאמר בגמ' מדגלי בכלאי הכרם פן תוקדש והרי איצטריך למלקות. ונראה משום דלכאורה קשה על רב אשי ולר"ש מי ניחא והרי לר"ש יש חד קרא לתוך זמנו והרי גם תוך זמנו כבר נשמע אזהרת אכילתו מלא תאכל כל תועבה ומלקות ידעינן מפן תוקדש וכנ"ל. אמנם הך קרא דדריש לר"ש תוך זמנו היינו קרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות והרי הך קרא בלא"ה איצטריך למדרש מיני' בשעה שישנו בקום אכול מצה או למעט י"ד וכדמשמע שם בגמ' ואי למעט אחר הפסח שלא נאסר מלא תאכל כל תועבה וכמו שכתבתי לעיל אלא דממילא משמע מיני' אזהרה תוך זמנו וממילא לוקין על לאו דלא תאכל כל תועבה גם לר"ש כי היכי דלוקין על חמץ תוך זמנו ושפיר קאמר מדגלי בכלאי הכרם פן תוקדש:

ובמה שכתבתי דרב אשי על כרחך לא ס"ל כר' יהודה דא"כ מיותר לאו בחמץ אחר זמנו ניחא מה דהביא הגמ' כאן במלתא דרב אשי דתניא לא תאכלו וכו' ולכאורה הך ברייתא כאן אך למחסור ועיקר מלתא דר' אבוה מקרא עצמו מוכח מדאיצטריך לכתוב היתר הנאה בנבילה מכלל דבכל מקום דכתיב לא תאכל גם הנאה במשמע. בשלמא במס' פסחים בגוף הך מימרא דר' אבוה שמביא ג"כ ברייתא זו היינו משום דשם מקשה הניחא לר"מ אלא לר"י וכו' ומסיק דיליף מאותו א"כ לכך מביא הברייתא לפרש מלתא דר' אבוה לכ"ע אבל כאן ברב אשי שהוכחתי דאדרבה ס"ל דוקא כר"מ א"כ למה הביא כלל פלוגתא דר"מ ור"י ולדידי ניחא משום דעל רב אשי קשה אי ס"ד דכל שתיעבתי לך הוא בבל תאכל א"כ קרא בחמץ לאחר זמנו ל"ל ולכך הביא הך דתניא למימר שבאמת דבר זה אם לא תאכל כולל גם הנאה היא פלוגתא דר"מ ור"י ולר"י אינו כולל כל הנאה ואיצטריך בחמץ בשביל הנאה:

אלא דלפי מ"ש בגמ' במס' ב"ק (דף מא ע"א) וז"ל הגמ' אי ס"ד לא יאכל לא יהנה הוא נכתוב רחמנא לא יהנה עיין שם א"כ הדרא קושיא לדוכתא לרב אשי דעכ"פ איסור אכילה בחמץ לאחר זמנו נפקא לן מלא תאכל כל תועבה ולא איצטריך בחמץ קרא לאחר זמנו רק לאיסור הנאה א"כ נכתוב רחמנא לא יהנה ולכן נלע"ד דמלתא דרב אשי אתי גם לר"י אלא דשפיר איצטריך בחמץ משום דהרי בחוסם פי פרה וחורש בשור וחמור וכו' ילפינן ק"ו משבת ולפי זה בכולהו איכא למילף ק"ו משבת אפילו בב"ח וכמו שהרגיש רש"י בזה וניחא ליה דעל כרחך בב"ח לא ילפינן ק"ו דלא תאכל כל תועבה על כרחך בב"ח מוקמינן ליה ואי לא הוה לן קרא בחמץ הוה מוקמינן קרא במסתבר יותר בחמץ בפסח שהוא חמור יותר שהוא עכ"פ בשעה שהוא תועבה הוא גם בכרת וגם אסור בבל יראה אבל בב"ח שפיר הוה ילפינן ק"ו משבת ולכך הוצרך לכתוב בחמץ בהדיא וא"כ על כרחך ל"ת כל תועבה בבב"ח מוקמינן ליה ומאי חומרי' שהוא תועבה עצמו ובזה ניחא מה דיש לדקדק למה הוצרך הגמ' לומר ק"ו משבת דזה אינו ניחא רק לרבנן אבל לר"י הסנדלר שבת עצמו אסור מה שנתבשל בו באכילה א"כ קשה גם חוסם וחורש יאסרו באכילה וכמו שהרגיש המהרש"א. הגם שאני אומר ישוב על קושיית המהרש"א והוא ע"פ מה שהקשו התוס' בד"ה היא קודש וכו' וקצת תימא לר"י הסנדלר ל"ל למימר מקודש תיפוק ליה מכל מה שתיעבתי והיתר הנאה מלכם. ואמרתי שלהכי כתב רחמנא קודש למימר דמצד כל שתיעבתי אפילו באכילה לא היה אסור מדאיצטריך קודש ונפקא מינה דבחורש וחוסם מותר אפילו באכילה ומיושב קושיית מהרש"א ואמנם קושית אעפ"כ עומדת במקומה למסקנא דילפינן היתר אכילה בכלאי זרעים מהיקש דבהמתך וממילא ילפינן חורש וחוסם ק"ו מכלאי זרעים שהם עצמם תועבה ומותרים ק"ו חורש וחוסם שאין התבואה עצמה תועבה שמותר וממילא א"צ למילף משבת וא"כ ל"ל בשרה קודש. ואין לומר דגם שבת הוה ילפינן בק"ו מכלאי זרעים זה אינו ששבת יש בו חומרא יתירה שהוא במיתה. אך אמרתי דגם קושיית מהרש"א ניחא שהרי בכתובות תירצו התוס' קושיא זו ואמרו דאיצטריך קודש למסמכי' למחללי' מות יומת להורות דדוקא מזיד ולא שוגג ולפי זה הדרא קושיית מהרש"א לדוכתא דלר' יוחנן הסנדלר היה חוסם וחורש אסור באכילה וא"כ תירוץ זה שייך רק לרבנן ויותר הוה ליה להגמ' לומר ק"ו מכלאי זרעים שהם עצמם תועבה ומותרים ק"ו חוסם וחורש וכנ"ל שהוא ניחא לכ"ע אמנם ע"פ מ"ש ניחא משום דהוה קשיא לגמ' לרב אשי קרא בחמץ למה לכך הביא ק"ו משבת וזה הק"ו שייך גם בבב"ח עצמו אלא דא"כ קרא דל"ת כל תועבה אמה תרמיי' אבל אי לא הוה כתיב בחמץ הוה מוקמינן ליה דוקא בחמץ שהוא חמור ואפילו חומרא יתירה משבת שהוא בבל יראה ובשרפה תוך זמנו ולא הוה מוקמינן ליה בבב"ח ולכך איצטריך קרא מפורש בחמץ לר"י ור"י איהו בר פלוגתי' דר"י הסנדלר ואיכא ק"ו גמור משבת משא"כ אי הוה אמר ק"ו מכלאי זרעים ליכא בבב"ח שום ק"ו דמאי חומרא דכלאי זרעים מבב"ח ואפילו במה מצינו לא הוה ילפינן מכלאי זרעים דהרי עכשיו דמוקמינן כל תועבה למסתבר לחמץ בפסח א"כ כלאי הכרם איצטריך לגופי' וילפינן כלאי זרעים במה מצינו מכלאי הכרם ולכך הוצרך להקדים הק"ו משבת:

אמנם לפי מה שכתבתי דלא תאכל כל תועבה לא מחשב לאו שבכללות קשה איך רב אשי שהוא אמורא פליג אכולהו תנאי שהרי יש לפנינו כמה תנאים שפירשו לנו טעם בב"ח שהוא אסור כמו רבי ור' ישמעאל ור' אליעזר ואיסי בן יהודה ואיך יחלוק אמורא עליהם למימר טעם אחר בשלמא על ריש לקיש לא קשיא דהא יש לדקדק בדברי ריש לקיש שר"י אמר לו כעורה זו ששנה רבי וכו' וריש לקיש אי מהאי הוה אמינא ה"מ באכילה וכו' והנה יש לדקדק עכשיו דכתיב ובשל מבושל א"כ קרא דלא תאכלנו מה דריש מיני' ריש לקיש ואי ס"ל ללימוד אחר א"כ הוה ליה לתרץ בקיצור האי לא תאכלנו ללימוד אחר הוא דאתי. לכן נלע"ד גם ריש לקיש ס"ל כרבי ויליף מלא תאכלנו ואיצטריך תרווייהו משום דהאי קרא ובשל מבושל יש לפנינו שתי דרכים או להורות שיש בישול אחר שהוא כזה היינו ממש כזה כפסח שבישלו שהוא קדשים פסולין שהוא אסור בהנאה או שלא בא להשוותו רק למה דמבואר בקרא הזה עצמו דהיינו אל תאכלו ויש מבושל אחר שהוא בלאו דאל תאכלו כזה אבל לא לאסור בהנאה בו וכמו שפירש רש"י בדברי ריש לקיש עצמו שהוא כזה שאסור באכילה כזה אלא שעל כרחך קרא אתי שהוא כזה ממש גם להנאה דאי רק לאכילה נשתוק קרא מיני' ואיסור אכילה כבר נפקא לן מקרא דרבי וא"כ לריש לקיש תרווייהו איצטרכי קרא דרבי לאכילה וקרא דידי' להנאה. ומה שמקשה הגמ' ורבי הנאה מנ"ל היינו לר' יוחנן דאמר כעורה זו וכו' וס"ל דלרבי לא איצטריך קרא דריש לקיש הקשה מנ"ל הנאה. אבל רב אשי הוא דלא כשום תנא קשה איך פליג אכולהו תנאי:

בשלמא אי אמרינן דלא תאכל כל תועבה מחשב לאו שבכללות לא הוה קשה מידי ונוכל לומר דגם רב אשי ס"ל כאיסי ותרווייהו איצטרכו ונקדים ג"כ מה שיש לדקדק בדברי הגמ' בסוגיא דאיסי דמקשה למה לי ג"ש נייתי כולה מלתא מק"ו וכו' וקשה הרי אין מזהירין מן הדין ולהכי מייתי ג"ש למלקות ובהנאה דליכא ג"ש באמת אין לוקין אי נמי דגם בהנאה אהני ק"ו לגלות על הג"ש מהאי קרא דטרפה שהכוונה על בשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו וכמ"ש התוס' בסוף שמעתין בד"ה מה להלן:

ואין לתרץ עפ"י מה שכתבו התוס' בד"ה כלאי הכרם דמכלאי הכרם גרידא הוה מצי למילף במה מצינו וא"כ לא שייך למימר אין מזהירין מן הדין. אומר אני דגם על מה מצינו יש לומר אין מזהירין ואפרש שיחתי דהנה לכאורה יש לדקדק על הגמ' שהקשה ל"ל ג"ש לייתי כולה מלתא בק"ו אמאן מקשה אי אקרא ל"ל ג"ש קשה מאן יימר דהך ג"ש מופנית דנקשה ל"ל ג"ש ומצד הסברה אינה מופנית והראי' שכל שאר תנאי דילפי מלימודים אחרים מה עבדי בג"ש זו אלא ודאי שעל איסי מקשה למה ליה למילף אכילה מג"ש והנאה מק"ו לילף תרוייהו בבת אחת מק"ו ולפי זה קשה אדרבה אי הוה מילף כולה מלתא בק"ו א"כ לא אהני ג"ש ולא מידי והוה ילפינן מג"ש היתר הנאה כדיליף ר"ש בן יהודא באמת ועיין בתוס' בד"ה מה להלן שכתבו דאיסי סבר אהני ג"ש ואהני ק"ו והיינו עכשיו דלא ילפינן איסור אכילה מק"ו אבל אי הוה יליף גם איסור אכילה מק"ו לא הוה ג"ש אהני ולא מידי והוה ילפינן מינה היתר הנאה:

ולכאורה יש לומר דאכתי אהני ג"ש למילף שלא ילקה אלא דרך הנאתו וכדאמרינן בפסחים (דף כה ע"א) ואידך דקמותיב קסבר להכי גמר מנבילה מה נבילה דרך הנאתו עיין שם ועל זה יש להשיב דגם אי ילפינן בק"ו מערלה אמרינן דיו ואינו לוקה אלא דרך הנאתו אך לפי מ"ש התוס' בפסחים (דף כד ע"ב) ד"ה הכל מודים דהא דלא קאמר הכל מודים בבב"ח משום דשמא אין מזהירין מן הדין והנה דבריהם תמוהים דאפילו מזהירין מן הדין מ"מ דיו לבא מן הדין להיות כנדון דהיינו ערלה שאין לוקין אלא דרך הנאתן אלא ודאי כוונת התוס' דילפינן תכף בב"ח מכלאי הכרם במה מצינו ושם לא שייך דיו שגם כלאי הכרם לוקין שלא כדרך הנאתן. אלא דלפי זה איך משני התוס' דאין מזהירין מן הדין והרי מכלאי הכרם ילפינן במה מצינו אלא ודאי דגם על מה מצינו שייך לומר אין מזהירין מן הדין עכ"פ יצא לנו מדברי התוס' דבב"ח אי ילפינן במה מצינו לוקין שלא כדרך הנאתן וא"כ אהני ג"ש שלא ילקה אלא דרך הנאתו ושפיר מקשה הגמ' נילף כולה מלתא בק"ו אלא שזה אינו דאיך נימא דאהני ג"ש שלא ילקה אלא דרך הנאתו א"כ איך נימא דבכלאי הכרם לוקין שלא כדרך הנאתן א"כ נסתרה ק"ו לגמרי דהרי פרכינן מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן וכדמקשה שם בפסחים להדיא ואביי השיב תאמר בב"ח וכו' ואיסור אכילה כתיב בי' אבל למימר בכלאי הכרם שלוקה שלא כדרך הנאתן ולומר בבב"ח דאהני ג"ש שלא ילקה רק דרך הנאתן זה אי אפשר דא"כ נסתר הק"ו לגמרי:

וצריך לומר דבאמת קושיית הגמ' כך כולה מלתא לייתי בק"ו וא"כ לא אהני ג"ש ולא מידי ונימא דאהני עכ"פ להיתר הנאה וקושיא זו של הגמ' באמת היא לסתור דברי איסי שרוצה לאסור בהנאה ודוק:

ונחזור לראשונה דלכאורה קשה על קושיית הגמ' הא אין מזהירין מן הדין ואמנם עפ"י מה שכתבתי דרב אשי ס"ל כאיסי בן יהודא אתי הכל שפיר וע"פ הכלל המסור בידינו מהרמב"ם ריש פ"ב ממ"א דכל מה שכבר נאסר מלאו הבא מכלל עשה שוב מק"ו מזהירין ללקות עיין במגיד משנה שם ומעתה אני אומר לא תאכל כל תועבה אף שהוא לאו שבכללות מ"מ לא גרע מלאו הבא מכלל עשה ואיסי שפיר סובר כרב אשי ואיצטריך דרב אשי ואיצטריך דאיסי דאי מרב אשי לחוד לא היה לוקה לא על אכילה ולא על הנאה ואיצטריך ק"ו דאיסי ללקות גם על הנאה ואי מדאיסי לחוד אף דהוה לוקה על אכילה דאתי מג"ש מ"מ על הנאה דאתיא בק"ו לא הוה לקי ואיצטריך דרב אשי ובצירוף שניהם שבב"ח אסור בהנאה מלא תאכל כל תועבה אלא שאין לוקין מצד לאו שבכללות שוב ילפינן ק"ו דאיסי למלקות אלא דלפי זה איסור בין באכילה ובין בהנאה כבר שמענו מדרב אשי הדרא קושיית הגמ' לדוכתי' כולה מלתא לייתי בק"ו. ואין לומר חוסם פי פרה וחורש בשור וכו' יוכיח דשאני הני שאין בהם שום איסור כלל משא"כ בב"ח שכבר אסור מדרב אשי ילפינן ק"ו ללקות בין באכילה ובין בהנאה:

ונראה משום דודאי מה שאמר חורש וכו' וחוסם וכו' יוכיח אין כוונתו על הדישה והזרעים דהני גופייהו מנ"ל היתירא דידהו וצ"ל ק"ו משבת א"כ בקיצור נימא שבת יוכיח ועוד דמהני להני שאינם תועבה גופייהו אלא ודאי על השור החורש ועל פרה החוסמת עצמה קאמר שנעבדה בהם עבירה והיתרא דידהו נפקא לן מדהותרו לגבוה וילפינן מאלה וכמו שכתבו התוס' מכלל דאינם בכלל לא תאכלו כל תועבה ולפי זה באמת קשה להפריש בין בב"ח להני. ומה שכתב רש"י דלא קאמר רב אשי דדבר המותר ונעבדה בו עבירה שיאסר דברי רש"י הם קשה להבינם שהרי בשר בחלב ג"כ דבר המותר ובהדיא קאמר בגמ' שהיתה לו שעת הכושר. ואף שנדחקתי בדברי רש"י לפרשם שטעם זה מעולם לא היה מותר מ"מ הוא דוחק וא"כ קושיית הגמ' חוסם וכו' יוכיח על גוף לימוד של רב אשי דכי היכי דהני אינם בכלל ל"ת כל תועבה גם בב"ח אינו בכלל וקרא דלא תאכל כל תועבה דחיק ומוקים אנפשי' ועל צורם אוזן בכור וכמו שפירש רש"י בחומש בפ' ראה וזה לא היה לו שעת הכושר מעולם משא"כ בב"ח דהיה לו שעת הכושר משא"כ עתה דילפינן מנבילה שאסור באכילה ממילא ילפינן מכל תועבה להנאה וליכא למימר חורש בשור וחמור יוכיח דשאני הני שאפילו באכילה הותרו ושוב ילפינן מק"ו מערלה ללקות על הנאה:

וכל זה אם ל"ת כל תועבה מחשב לאו שבכללות אבל לפי מ"ש דלא מחשב לאו שבכללות א"כ על כרחך לא רב אשי ס"ל דאיסי ולא איסי ס"ל כרב אשי דהרי בדרב אשי לחוד סגי אפילו למלקות וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' איך פליג רב אשי אכולהו אמוראי ועוד מאי פריך הגמ' כולה מלתא לייתי בק"ו והרי אין מזהירין מן הדין:

ולכן נלע"ד דלעולם דלא תאכל כל תועבה שפיר הוא לאו שבכללות והא דקאמר בגמ' מדגלי בכלאי הכרם פן תוקדש ואי ס"ד דכל תועבה הוי לאו שבכללות א"כ איצטריך פן תוקדש למלקות. זה אינו דהרי המלאה דכתיב בקרא זהו כלאי הכרם שלא היה לו שעת הכושר וזה איכא למילף ק"ו מערלה חדא מחדא ק"ו מה ערלה שלא נעבדה בו עבירה וליכא שום פרכא וגם ליכא למימר חוסם פי פרה וכו' יוכיח דמה להני שהיה לו שעת הכושר ומן הזרעים והדישה פשיטא דליכא יוכיח שהם אינם תועבה עצמה והזרע דכתב בקרא שנאסר בהשרשה אף שהיה לו שעת הכושר מ"מ איתקש למלאה ועוד דגם איכא למילף בק"ו מערלה וחמץ במה מצינו וליכא שום פרכא אפילו כל דהו שהרי הם גידולי קרקע. וגם ליכא למימר חוסם וחורש יוכיח שהרי עכ"פ הי' כתיב תשרף וא"כ מה לחוסם וחורש שאין מצותן בשרפה וא"כ אתי שפיר בק"ו אלא שאין מזהירין מן הדין אבל כיון שהם בכלל ל"ת כל תועבה וממילא כבר נאסרו בהנאה מכח לאו שבכללות א"כ שוב מזהירין ללקות מק"ו וא"כ ל"ל פן תוקדש אלא ודאי מדגלי בהני ש"מ שכלאי זרעים מותרים. ואין להקשות דעל כרחך איצטריך פן תוקדש דאי מק"ו א"כ דיו ואין לוקין אלא דרך הנאתן ואיצטריך פן תוקדש ללקות אפילו שלא כדרך הנאתן דקושיא זו בלא"ה קשה על הגמ' דהרי גם מלא תאכל כל תועבה ודאי דבעינן דרך הנאתן דהרי אכילה כתיב בי' וא"כ איצטריך פן תוקדש לשלא כדרך הנאתן. אלא ודאי כיון דלרב אשי קיימינן ורב אשי על כרחך סבירא ליה דאיסי דאל"כ איך פליג אכולהו אמוראי וא"כ על כרחך איהו לא ס"ל כאביי בפסחים שם דס"ל דכלאי הכרם לוקין שלא כדרך הנאתן דא"כ איך ס"ל כאיסי הא קשיא קושיית הגמ' בפסחים דנפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין שלא כדרך הנאתן וליכא למימר כמו שמשני שם אביי דאטו בב"ח אכילה כתיב בי' דהרי לרב ודאי דאכילה כתיב בי' אלא ודאי דרב אשי ס"ל דגם בכלאי הכרם אין לוקין אלא דרך הנאתן ושפיר קאמר מדגלי בכלאי הכרם פן תוקדש וכו':

ובמה שכתבתי דרב אשי ס"ל דאיסי א"כ אף בלי קרא דלא תאכל כל תועבה היה אסור בהנאה אפילו מק"ו דאיסי אלא שלא היה לוקה דאין מזהירין מן הדין ניחא לי לקיים הגירסא שבתחלת הסוגיא דקאמר כדרך שפרט בנבילה לגר בנתינה ולנכרי במכירה ועיין בתוס' בד"ה כדרך שפרט שכתבו דלא גרסינן ליה ואי גרסינן ליה נדחקו בו התוס' ועכ"פ אחר כל הדוחקים לא פירשו לאיזה ענין פרט זה כאן. ונראה משום דלכאורה יש לסתור ראי' זו מנבילה ולמימר לעולם לא תאכל אכילה משמע הנאה לא משמע והא דאיצטריך בנבילה לפרט ההיתר היינו משום דנבילה סמכו הכתוב ענין לו לבשר בחלב וכדדריש ר' יוסי הגלילי סמוכין הללו במשנתינו ולדעת התוס' במשנה גם ת"ק דריש כן וא"כ הוה דרשינן ג"כ להקיש נבילה לבב"ח מה בשר בחלב אסור בהנאה אף נבילה כן ולכך הוצרך לפרש בו ההיתר ואמנם התוס' כאן בד"ה עד שיפרוט וכו' שינו דברים הרבה מדבריהם דפסחים דכאן שהקשו ולא וכתוב אלא חד מנייהו או מכירה דנכרי או נתינה דגר ושם בפסחים הקשו דנכתוב תרווייהו בחד מנייהו דהיינו או מכירה ונתינה בגר או מכירה ונתינה בנכרי עיין שם במס' פסחים במהרש"א ובאמת הדבר קשה למה לא הקשו בפסחים כמו שהקשו כאן דלא נכתוב אלא חד לחוד בחד מנייהו וכן קושיא שניה שהקשו כאן דנכתוב נתינה דנכרי לחוד לא הקשו כלל בפסחים והדבר צריך טעם ומהרש"א נדחק שם מאוד בזה והנלע"ד עפ"י שכתבתי לעיל דאיכא למימר דקרא לגופי' איצטריך דלא נילף נבילה מבשר בחלב לאיסור הנאה:

והנה הסברא החיצונה דודאי דמותר בין לגוי בין לגר בין במכירה ובין בנתינה דמהי תיתי לאסור מצד הסברא רק שיש להקדים נתינה דגר מצד הסברא כמו שכתבו התוס' וא"כ אפילו אי הוה כתיב חדא דהיינו מכירה דגוי או נתינה דגר למה נימא דאתי למעוטי נתינה דגוי כמו שכתבו התוס' כאן מהי תיתי לסתור הסברא כיון דאיכא לאוקמי קרא להורות בכל איסורין שבתורה דאסורין בהנאה. אלא משום שזה כלל גדול דכל היכא דאיכא למדרש קרא לגופי' יותר דרשינן לגופי' מדנדרוש קרא רק למדאיצטריך שהוא להורות רק במקום אחר ולא לעצמו כלום שהרי היתר שלו ידוע מסברא וא"כ יותר נדרוש למעוטי נתינה דגוי שהוא לגופי'. אבל אי קרא אתי למעוטי דלא נילף בנבילה עצמו איסור הנאה כמו בבשר בחלב א"כ קרא לגופי' אתי א"כ קשה למה לי מכירה דגוי ונתינה דגר בחדא סגי רק לסתור ההיקש מנבילה ושוב ידעינן הכל מסברא. ואין לומר דנדרוש למעוטי נתינה דגוי דזה אינו כיון דההיקש מנבילה על כרחך נסתר למה נדרוש עוד לסתור הסברא הא כבר דרך מרווח לפנינו שאיצטריך לגופי' להתיר בהנאה אלא על כרחך מדאיצטריך תרווייהו מוכח שעל כרחך הסמיכות הזה מנבילה לבב"ח אינו ענין כלל לאסור בהנאה וא"כ איצטריך קרא לא לגופי' רק להורות דבשאר מקומות לא תאכל גם הנאה משמע ואז שפיר אי הוה כתיב בחד מנייהו הוה דרשינן ליה למעוטי נתינה דנכרי משא"כ עתה דכתיב תרווייהו דרשינן תתננה או מכור לנכרי כדפירש רש"י מדלא כתיב תתננה לגר וכו' מוכח דכל מקום שנאמר לא תאכל וכו' וכדדריש ר' אבוהו וא"כ שפיר הגירסא נכונה עד שיפרוט לך כדרך שפרט בנבילה לגר בנתינה ולנכרי במכירה וכ' דדוקא מדכתיבי תרוויהו הדבר מוכח אמנם התוס' שנדחקו בו היינו כאן דקיימינן לרב אשי ואיהו בב"ח עצמו לא קים ליה איסור הנאה אלא מדפרט בנבילה וא"כ איך אפשר לומר דבנבילה איצטריך שלא נילף מבב"ח והרי גם בב"ח היה פשוט להיתר הנאה אי לא פרט בנבילה אבל לפי מה שכתבתי דרב אשי סבר כאיסי א"כ בלא"ה כבר ידעינן עכ"פ איסור הנאה בבב"ח אלא דמלקות לא הוה ידעינן וכיון שכבר ידענו איסור א"כ שפיר יש למילף איסור בנבילה מבב"ח ושפיר הגירסא נכונה. ומעתה נשובה לכוונת התוספות לפי ענינם דרב אשי לא ס"ל דאיסי א"כ שפיר הקשו דלא נכתוב רק חדא וכנ"ל אבל בפסחים שם פשטא דסוגיא סובבת לכולהו שאר תנאי ואמוראי דנפקא להו איסור בב"ח בהנאה ממקום אחר וא"כ לא היו יכולים התוס' להקשות דלא נכתוב רק חדא ובחד מנייהו דא"כ הוה דרשינן ליה לגופיה למעוטי דלא נילף נבילה מבב"ח לכך הקשו דנכתוב תרווייהו בחד מנייהו והוה קשה לן למה לי תרווייהו אלא ודאי דאתי להורו' איסור הנאה בשאר איסורים ולא אתיא לגופיה ואי הוה כתיב רק חד הוה מוקמינן ליה למעוטי אידך ועל זה תירצו דאתי למעוטי אידך דהיינו אם היה כותב מכירה ונתינה בגר הוה אמינא דאתי למעוטי נכרי אפילו במכירה ואי הוה כתיב חד לא הוה דרשינן ליה כלל למעוטי רק לגופיה לסתור הסמיכות מנבילה לבשר בחלב:

שם בסוגיא. הרמב"ם בריש פ"ט מהלכות מאכלות אסורות כתב דבשר בחלב אסור באכילה מדאסרה התורה בבישול ק"ו באכילה ע"ש בלחם משנה ובספר המצות נקט דרשא דתנא דבי ר"י דג' פעמים לא תבשל כתיב א' לאיסור בישול וא' לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה וגם הטור בסימן פ"ז מביא הך דתנא דבי ר"י וע"ש בפרי חדש ובפרי תואר והנה קשה לי למה שבקו להך דר"א שלמד איסור בשר בחלב מלא תאכל כל תועבה ואף שכל תנאי ואמוראי מביאים דרשות אחרות לאיסור בב"ח מ"מ כיון דסתם גמרא לא השיב על ר"א ולא אותביה מכלל דהאי דרשא דר"א היה מוסכם למסדר הש"ס לסמוך עליו ולא השיבו עליו כמו שהשיב ר"י לר"ל בסוגין דר"ל יליף איסור בב"ח מדרשא דקרא דאל תאכל ממנו נא ובשל מבושל לומר לך שיש בישול אחר שהוא כזה והוא בב"ח ור"י השיב עליו כעורה זו ששנה רבי לא תאכלנו בבשר בחלב וכו' וא"כ על רב אשי אין משיב לומר כעורה זו מכלל דדרשא דר"א יש לו סמיכות ולפ"ז לפי כללא ההלכתא הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך ואנו אין לנו אלא כהכרעת אמוראי בתראי במקום שהש"ס לא אותביה ממשנה וברייתא והוה ליה להרמב"ם וטור להביא הך דרשא דרב אשי. ונלע"ד לישב דאף שבסוגיא זו אין משיב על דרשא דר"א מ"מ מוכח מסוגיא אחרת והוא דרהיטא דסתם גמרא במסכת פסחים אזלי דלא כר"א לכך לא חשו הרמב"ם והטור לנקוט כותיה ומתחלה צריכין אנו לדייק דר"א אמר דבב"ח אסור באכילה מלאו דלא תאכל כל תועבה ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין כדר"א דאמר ר"א א"ר כל מקום שנאמר לא תאכל לא יאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה לגר בנתינה ולנכרי במכירה דתניא לא תאכל כל נבילה וכו' והנה דברי ר' אבוהו לא מתוקמי אלא כר' מאיר אבל לר"י דסבר דברים ככתבן איצטרך קרא לגופא ולפ"ז קשה דבסוגיא דפסחים (דף כא ע"ב) מביא הש"ס בשלמא לר"מ דאמר אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה מדאיצטרך קרא למשרי נבילה מכלל דכל איסורין שבתורה אסורין בין באכילה ובין בהנאה אלא לר"י דאמר לדברים ככתבן הוא דאתא כל איסורים שבתורה מנ"ל דאסורין בהנאה ומסיק הש"ס נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך וא"א משליך לכלב כל איסורין שבתורה ולפ"ז ע"כ גם לר"א צריכין לזה וכן כתבו התוס' בד"ה עד שיפרט לך דהאי דר"א לא מתוקמי אלא כר"מ ולר"י נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו עיין בתוס' בשמעתין ולכאורה יפלא למה שתיק רב אשי מהאי דרשא דר"י דאיסור הנאה יליף מדרשא דאיתו אתה משליך וכו' ולא הביא אלא האי דר' אבוהו אליבא דר"מ והלא אנן קיי"ל להלכה כר"י דדברים ככתבן לנכרי במכירה ולגר בנתינה כמו שפסק הרמב"ם בפר' יו"ד מהל' ע"ז הל"ד וא"כ יותר הוה ליה לרב אשי לסיים דגם לר"י כל מקום שנאמר ל"ת לא יאכל גם איסור הנאה במשמע מדרשא דאותו. וליישב זה נקדים מה שיש להקשות לרב אשי דילף איסור אכילה ואיסור הנאה בבשר בחלב מקרא דלא תאכל כל תועבה קשה למה ליה לר"י במס' פסחים (דף כח ע"ב) תלתא קראי לחמץ חד לתוך זמנו וחד ללפני זמנו וחד לאחר זמנו ולמה ליה קרא לאחר זמנו הא בלא"ה ידעינן דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מקרא דלא תאכל כל תועבה דהא תעבתי לך חמץ בפסח באכילה ובהנאה ובקנין ואין לך תועבה יותר מזו והוא גרע מאותו ואת בנו ושלוח הקן דפריך הש"ס לקמן שיהיו אסורים שהם בכלל ל"ת כל תועבה. ואפילו לפי רהיטא דסוגיא במסכת פסחים שם אוסר ר"י אפילו חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אפ"ה לא צריך קרא לזה דאפילו חמץ של נכרי הוא בכלל לא תאכל כל תועבה דהא כל ימי הפסח גם חמץ של נכרי היה תועבה דהא היה אסור לישראל לאכל ולהנות ולקנות גם חמץ של נכרי ולא גרע זה מבשר בחלב שבישל נכרי שג"כ אסור לר"א מקרא דלא תאכל כל תועבה כמו שמפורש ברש"י בשמעתין בד"ה הרי הוא בבל תאכל בין שבא בעבירה ובין שבא שלא בעבירה כגון ע"י קטן או ע"י נכרי ע"ש ברש"י ועיין ברש"י לקמן גבי שלוח הקן ע"ש ודוק. בשלמא על ר"ש דמתיר חמץ שעבר עליו הפסח ליכא להקשות שיהיה אסור מלא תאכל כ"ת דבאמת צריך לר"ש קרא להתיר חמץ לאחר פסח ויליף לה מדרשא דלא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות ואי לאו האי הקישא באמת היה אוסר מקרא דלא תאכל כל תועבה ובזה יש לישב קושית התוס' שם במס' פסחים בד"ה א"כ שמקשים לר"ש למאי צריך ר"ש קרא דאיתקוש חמץ למצה בשעה שישנו בקום אכול מצה וכו' מהיכא תיתי שיהא בבל תאכל חמץ בי"ד דהא כולהו קראי מצרכינן לקמן אליבא דר"ש ע"ש בתוס' ולפי דרכינו איצטריך לר"ש האי הקישא להתיר חמץ לאחר זמנו דאי לאו הכי הוי אסרינן מקרא דלא תאכל כ"ת (ועיין בצל"ח שם בפסחים מה שכתב אאמ"ו הגאון זצ"ל בישוב קושית התוס') אבל עכ"פ קשה לר"י למה לי קרא לאחר זמנו ת"ל דאסור משום לא תאכל כ"ת אך יש ליישב לפי מה שהקשה בכה"ג (עיין בפרי חדש ובפרי תואר ובספר כרתי ופלתי ריש סימן פ"ז) למה מיאנו כל תנאי ואמוראי בהאי דרב אשי לאסור בב"ח משום לאו דלא תאכל כל תועבה ומתרץ דעל לאו לא תאכל כל תועבה ליכא מלקות משום דהוי לאו שבכללות ולכך צריכים לדרשות אחרות [הגה"ה דאף אביי ורבא פליגי במס' פסחים (דף מא ע"ב) גבי אל תאכל ממנו נא וגו' ובמסכת נזיר (דף לח ע"ב) גבי חרצן וזג אם לוקין על לאו שבכללות ויש בזה סוגיות הפוכות מ"מ קיי"ל בכל הש"ס דאין לוקין על לאו שבכללות ועיין בזה בתשובות הרשב"א ז"ל תשובה קמא שמבאר שיש לאו שבכללות שהכל מודים בו שאין לוקין והאי לא תאכל כל תועבה מחשב לכ"ע ללאו שבכללות דכולל כל איסורים שבתורה והוא בכף הדמיון למנפף ומנשק ולאו דלא תאכלו על הדם דחשיב לכ"ע ללאו שבכללות שאין לוקין עליהן כמו שמבואר במסכת סנהדרין (דף סג ע"ב) ודו"ק:] לאיסור בב"ח שיהיה לוקה עליו ולפ"ז יש לומר דלכך צריך ר"י קרא לאיסור חמץ לאחר זמנו כדי שיהיה לוקה על חמץ שעבר עליו הפסח אם אכלו ומשום לאו דלא תאכל כל תועבה ליכא מלקות:

אך לפי זה קשה איך הוכיח הגמרא לקמן דכלאי זרעים מותרים ולית בהו משום לאו דל"ת כ"ת מדאיצטריך בכלאי הכרם פן תוקדש מכלל דכלאי זרעים מותרים קשה דלמא לעולם כלאי זרעים אסורים משום לאו דל"ת כ"ת ואפ"ה צריך קרא דפן תוקדש בכלאי כרם דמשום ל"ת כ"ת לא היה לוקה כיון דכולל בב"ח וכלאי זרעים וכלאי כרם והוי לאו שבכללות שאין לוקין עליו ולכך צריך לכתוב לאו בפני עצמו בכלאי כרם כדי שיהיה יכול ללקות עליו דפן תוקדש הוא ל"ת דכל מקום שנא' השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ועיין ברש"י במסכת פסחים (דף כד ע"ב) בד"ה כלאי כרם ע"ש:

אמנם ראיתי בחידושי ריטב"א למס' מכות (בדף יד ע"ב) במשנה טמא שאכל את הקודש ופיגול כו' וכן שם (בדף יח ע"א) על הא דאמר רבא זר שאכל עולה לפני זריקה לוקה חמש וכו' ופריך הש"ס ולילקי נמי כר"א דאמר ר"א כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו והקשה הריטב"א הא הך דר"א הוא לאו שבכללות כמו שמפורש במסכת פסחים (דף כד ע"א) דהך דר"א דאמר דקרא דלא יאכל כי קודש הוא דכל שפסולו בקודש בא הכתיב ליתן ל"ת על אכילתו הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו ומתרץ הריטב"א דמה דאמרינן דאין לוקין על לאו שבכללות היינו דוקא היכא שבשום אחד מכל מה שנכלל בלאו זה ליכא לאו מיוחד בפני עצמו אבל היכא שיש באחד הנכללים לאו בפני עצמו הרי זה בא ללמד על הכלל כלו ללקות על כל מה שנכללו בלאו זה כי היכי שלוקין על לאו המפורש ודנין ביה במדה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו לא על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ע"ש בריטב"א. ומעתה מתורץ קושיות הנ"ל דשפיר מתרץ הגמרא מדאיצטריך בכלאי כרם פן תוקדש מכלל דאיסור כלאים לא נכלל בלאו דלא תאכל כ"ת. דאין לומר דצריך למכתב פן תוקדש למלקות הא גם בשביל לאו דלא תאכל כל תועבה איכא מלקות אף שהוא לאו שבכללות מ"מ הרי גם לאו דחמץ שעבר עליו הפסח נכלל בלאו דל"ת כ"ת ובחמץ לאחר זמנו נאמר לר' יהודה לאו בפני עצמו א"כ חמץ בא ללמד על הכלל כלו לכל מה שנכלל בלאו דל"ת כ"ת דאיכא מלקות א"כ בלי קרא דפן תוקדש ידעינן דלוקין על כלאי כרם ומדאיצטריך למכתב פן תוקדש מוכח דכלאים אינו נכלל בכלל הלאו דל"ת כ"ת וכלאי זרעים מותרים:

אבל לפ"ז קשיא איפכא כיון דבאמת כתיב פן תוקדש דלוקין על כלאי כרם והרי כלאי כרם תיעבתי לך והוי נמי בכלל הלאו דל"ת כל תועבה וממילא לוקין על כל מה שנכלל בכלל לאו דל"ת כ"ת דכלאי כרם יצא מכלל ללמד על כלל כולה למלקות א"כ הדרא הקושיא לדוכתא לר"י ל"ל קרא לחמץ שעבר עליו הפסח הא בלאו הכי לקי על חמץ לאחר זמנו משום ל"ת כל תועבה. ואין לומר אי לא הוי נאמר לאו בפני עצמו בחמץ לאחר זמנו לא הוי פן תוקדש מיותר דהא הוי צריך לגופא למלקות ללמד דל"ת כ"ת לא נחשב לאו שבכללות והוי אמינא דכלאי זרעים אסורים משום לא תאכל כל תועבה זה אינו דהא לפי האמת בלא"ה ידעינן דכלאי זרעים מותרים הואיל ואיתקיש לכלאי בהמה וא"כ לפי המסקנא לא צריך פן תוקדש להתיר כלאי זרעים ואתי לכלאי כרם גופא ללמד על עצמו למלקות וממילא על כל הנכלל בלאו דל"ת כ"ת לוקין כסברת הריטב"א הנ"ל וא"כ גם בחמץ לאחר זמנו ידענו מלקות מלאו דל"ת כ"ת ונשאר הקושיא ל"ל לר"י לאו בחמץ שעבר עליו הפסח ת"ל מלא תאכל כ"ת:

ומכח קושיא זו צריכין אנו לומר דמה שלמד רב אשי איסור הנאה בבב"ח מל"ת כ"ת הלימוד הזה נשען על דברי ר' אבוהו דסבר כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע ודברי ר' אבוהו לא מתוקמי אלא אליבא דר"מ דסבר אחד גר ואחד נכרי בין בנתינה בין במכירה כדמפורש בגמרא אבל לר"י דאמר דברים ככתבן באמת לא נפקא ליה דלא תאכל איסור הנאה משמע וליכא איסור הנאה בלאו דל"ת כ"ת ורב אשי לא ס"ל אליבא דר"י האי דרשא דאותו אתה משליך ומה דיליף רב אשי דבב"ח אסור בהנאה מלאו דל"ת כ"ת הוא רק אליבא דר"מ והשתא אתי שפיר דר' יהודה צריך קרא לחמץ שעבר עליו הפסח לאיסור הנאה דמלא תאכל כל תועבה לא שמעינן אלא איסור אכילה ולפ"ז מתורץ הקושיא דלעיל דשפיר לא נזכיר בסוגיא דהכא במסכת חולין מהאי דרשא דאותו אתה משליך אבל אי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה כיון דלרב אשי ע"כ לא דרש ר"י האי דרשא דאותו לאסור בהנאה כשאר איסורין דאל"כ תשוב הקושיא על ר' יהודה ל"ל קרא לאסור חמץ שעבר עליו הפסח מלא תאכל כל תועבה: [הגה"ה ואף דגבי חמץ כתיב רק חד לא יאכל לתוך זמנו ולאחר זמנו לא כתיב אלא לא תאכל מ"מ שפיר נפקא ליה מניה גם איסור הנאה כיון דלאכילה ל"צ קרא דכבר ידענו איסור אכילה מל"ת כ"ת ועוד כיון דחד מהני תלתא קראי משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם כמו שכתבו התוספות במסכת פסחים (דף כח ע"ב) בד"ה וחד לפני ע"ש:]

ולפ"ז יש ליישב מה שיש להקשות לפי מה שמקשים התוס' במסכת פסחים (דף כב ע"א) בד"ה ור"ש וא"ת תיקשה לחזקיה מר"ש דס"ל דלא תאכלו איסור הנאה במשמע מדאסר גיד הנשה בהנאה ומתרצים כיון דסבר אין בגידין בנ"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייך ביה אכילה א"נ חזקיה לא סבר כר"ש אלא כר"י דלכאורה נמי חזקיה לא אתיא כר"מ עכ"ל התוספות ע"ש. והנה הרבה יש לתמוה על תירוץ השני של תוס' כיון דר"ש ודאי ס"ל דלא תאכל איסור הנאה משמע מנ"ל לחזקיה לומר דר' יהודה פליג בזה על ר"ש וסובר דלא תאכל איסור אכילה משמע ולא איסור הנאה ומנ"ל לחזקיה לעשות פלוגתא בין התנאים במה דלא מפורש ואף שר' יהודה סובר דגיד הנשה מותר בהנאה היינו משום דסבר יש בגידין בנ"ט וכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה אבל בזה איכא למימר בכל איסורים דליכא ללמוד היתר הנאה אסור בהנאה דלא תאכל גם איסור הנאה משמע כמו שסובר ר"ש. וא"ל דחזקיה סבר דטעמא דר"ש דסבר כר"מ דגר ונכרי בין בנתינה ובין במכירה מנ"ל דלמא דרש ר"ש ור"י אותו אתה משליך ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה לאיסור הנאה ומנ"ל לחזקיה להרבות בפלוגתא. אמנם לפי דברי הנ"ל מוכח שפיר דלר"י לא תאכל איסור אכילה משמע ולא איסיר הנאה מדאיצטריך חד לא יאכל לחמץ שעבר עליו הפסח ות"ל משום ל"ת כל תועבה כנ"ל:

היוצא מכל אלה הדברים דלרב אשי לא דרשינן כלל האי דרשא דאותו אתה משליך וכו' לאיסור הנאה בכל איסורין שבתורה ולר"י באמת ליכא איסור הנאה בבשר בחלב והנה יש בזה מבוכה גדולה דלפי דברי הנ"ל מוכח דלרב אשי לא מתוקמי האי דר' אבוהו אלא אליבא דר"מ דסבר אחד גר ואחד נכרי בין בנתינה ובין במכירה אבל לר"י דסבר דברים ככתבן מודה ר' אבוהו לחזקיה דכ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל אין איסור הנאה משמע והנה התוס' במס' פסחים (דף כב ע"ב) בד"ה ור"ש כתבו להוכיח דחזקיה לא אתיא כר"מ דלר"מ פשיטא לן מדאיצטריך למשרי נבילה כל איסורין שבתורה אסור בהנאה ע"ש בתוס' ולפ"ז ליכא שום פלוגתא בין חזקיה ור' אבוהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ר' אבוהו אמר שמעתתיה אליבא דר"מ וחזקיה אמר שמעתתיה אליבא דר"י אבל לדברי שניהם אליבא דר"מ כל איסורין שבתורה אסורים בהנאה ואליבא דר"י כל איסורין שבתורה מותרים בהנאה וזה תמוה דבפירוש אמרינן בסוגיא דמסכת פסחים דחזקיה פליג על ר' אבוהו ועוד דמשמעות הדברים נראים דיש ביניהם איזה נפקותא לדינא. ומגודל הדחק צריכין אנו לומר דרב אשי סבר דר' אבוהו וחזקיה פליגי אי הלכה כר"מ או אי הלכה כר"י ופלוגתא חזקיה ור' אבוהו בפסק הלכה אם הלכה כר"מ או כר"י ופליגי בשני תירוצי התוס' במס' פסחים ודף כב ע"א) בד"ה ורבי שמעון חזקיה סבר דטעמא דר"ש שאוסר גיד הנשה בהנאה הוא משום דסבר אין בגידין בנ"ט סברא הוא דכי אוסר אסור גם בהנאה דלא שייך ביה אכילה כתירוץ ראשון של תוס' א"כ ליכא תנא דקאי כוותיה דר"מ לכך הלכתא כר"י דר"מ ור"י הלכתא כר"י אבל ר"א סובר כתירוץ שני של התוס' דטעמא דר"ש דאוסר גיד הנשה בהנאה משום דס"ל כר"מ ולכך פסק ר' אבוהו כר"מ הואיל ור"ש קאי כוותיה דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל גם איסור הנאה משמע. אך על זה יש לדקדק למה קאמר הש"ס נפקותא בפלוגתא דחזקיה ור' אבוהו בחש"ב שהוא הלכתא למשיחא שאינו נוהג בזמן הזה אמאי לא קאמר הש"ס נפקא מיניה אם בשר בחלב מותר בהנאה דלר' אבוהו דפסק כר"מ וכל מקום שנאמר לא תאכל לא יאכל גם איסור הנאה משמע א"כ גם לא תאכל כל תועבה הוא לאיסור הנאה וא"כ בשר בחלב אסור בהנאה וחזקיה דפסק הלכתא כר"י דל"ת לאו איסור הנאה משמע וליכא בלאו דל"ת כ"ת איסור הנאה וגם בשר בחלב מותר בהנאה מזה מוכח דסתמא דתלמודא ס"ל דאיסור הנאה בבשר בחלב לא נפקא לן מלא תאכל כ"ת ואיסור הנאה בשר בחלב נלמד מדרשי דתנאי ואמוראי לקמן הרי מוכח דסתמא דתלמודא סובר דאיסור הנאת בשר בחלב לא נפקא לן מקרא דל"ת כ"ת ולכך לא הביא הרמב"ם והטור הא דר"א ודו"ק:

ודע שאין להקשות לשאר תנאי ואמוראי ולסתמא דתלמודא דלא דרשי ל"ת כ"ת לבשר בחלב מאי דרשי בהאי לא תאכל כל תועבה הנה זה הלאו דלא תאכל כל תועבה אינו מיותר והש"ס במס' ע"ז (דף סו ע"א) דרשו מניה לענין שכל האיסורין מצטרפין זה עם זה ע"ש ושם ר"י בשם ר' מאיר דרש מנין שכל איסורין מצטרפין זע"ז שנאמר ל"ת כ"ת ודוק:

לאיסורא רבי שנאסרה עמו במעשר אבל קטנה לא ועוד מאי קא מותיב לקמיה בחלב אמו למאי אתא טובא איצטריך לאחותו קטנה ורואה אני את דברי ר' יוסף טוב עלם ז''ל שראיתי תשובת כתב ידו דאחותו גדולה ואחותו קטנה אמינו ממש קאמר שהן מין גדי כמותו וגדולה זו היא זקנה שכבר נתעשרה וקטנה זו היא גדייה שלא נתעשרה עדיין והאי תנא היינו תנא גופיה דלעיל דאתיא ליה פרה ורחל מחד מקראי יתירי והשתא קא דריש לאידך וה''ק אחותו גדולה שנתעשרה כבר מנין וע''כ נקט גדולה משום דסופו יליף לה מרבויא וקטנה לא מיתרביא ליה מיניה משום דמסתברא כי רבי קרא לאיסורא גדולה רבי דנאסרה עמו במעשר דאילו מקרא יתירא קמא לא מצי לרבויי דאיכא למימר כי רבי לאיסורא לא רבי אלא פרה ורחל דאסורין עמו בהרבעה אבל אחותו לא ולהכי אשמעינן קרא אחרינא לאחותו גדולה וקטנה אתיא מביניא: אי הכי. דקטנה אתיא לה מביניא: אחותו גדולה נמי. לא תיבעי קרא ותיתי מביניא דאמו ופרה ודרוש הכי מה אמו שנכנסה עמו לדיר נאסרה עמו בבשול אחותו גדולה לא כ''ש מה לאמו שכן נאסרה עמו בשחיטה פרה תוכיח מה לפרה שכן נאסרה עמו בהרבעה ובמעשר אמו תוכיח שמותרת עמו בהרבעה ובמעשר וחזר הדין הצד השוה שבהן שהם חלב כו' ואתיא מביניא בין אחותו גדולה ובין קטנה: אלא. קרא שלישי למאי אתא קמא לגופיה תניינא לפרה ורחל ואידך למאי: היא עצמה בחלבה. שיצא ממנה בעודה חיה מנין כו' ואף מדרשה זו נראין הדברים דלאחותו ממש מצריך תלמודא או מקרא או מביניא דהא אפילו להיא עצמה מצרכינן תלמודא אלמא לא נפקא לן מקרא דלגופיה כל מין גדי אלא אמו דווקא אבל היא עצמה לא וה''ה אחותו גדולה וקטנה: פרי עם פרי בשחיטה. ששוחטין שני בני פרה אחת ביום אחד: פרי עם פרי בבישול. גדי עם החלב: אמר רב אחדבוי כו'. הכא לא אמרי מעיקרא דדינא פירכא כדלעיל משום דמקשי על סוף הדין: אחי פרדה. שילדתה הסוסיא מן החמור והיה לה בן אחר מן הסוס הרי בן מותר עם אמו ואסור עם אחותו: התם זרע אב קא גרים. ואיסורא לאו משום פרי עם פרי הוא אלא משום פרי עם שאינו פרי כלומר משום צד אביהן שהוא חלוק אבל גדי בחלב אמו שניהם על שם אמן קראן הכתוב ואפ''ה אסרינהו ותדע דטעמא משום חלוק האב הוא דהא זימנין דהוי איסור איפכא דפרי עם האם אסור ופרי עם פרי מותר: דהא פרד בן סוסיא. שילדתו מן החמור והוא אחי פרדה שהיתה לה לסוסיא זו עוד בת אחת מן החמור: עבד בן שפחה. מותר במין אמו ואסור בבת חורין: ופרכינן התם גט שחרור קא גרים. ולאו משום פרי עם פרי הוא דהא זימנין דהוי איפכא ומיתסר: כלאי זרעים. חטין עם עדשין שאסור לזרוע זה עם זה: ומותר. לזרוע כל אחד עם אמו עם הקרקע: ופרכינן התם פרי עם פרי מי מיתסר. כלום נאסר פרי עם פרי אלא בזריעה דהיינו ע''י האם: הא חטי ושערי בכדא. שהניח בכד להצניע שם: כל שתיעבתי לך. כל שאסרתי לך לתעבו ולהתרחק ממנו: הרי הוא בבל תאכל. עולמית בכל ענינין שהוא בין שבא בעבירה ובין שלא בא בעבירה כגון ע''י קטן או ע''י עובד כוכבים מאחר שתיעבתי לך אסור והאי הרי תיעבתיו לך להתרחק מבשולו שלא לבשלם יחד: עד שיפרוט לך הכתוב שהוא מותר בהנאה כדרך שפרט לך בנבלה. שאע''פ שלא כתב לך אלא לא תאכל הוצרך לפרש בה היתר הנאה הא כל מקום שלא פירש לך בה היתר הנאה הוי במשמע איסור הנאה מלא תאכל: מדכתיב מכירה ונתינה באמצע שמע מינה אחד מכירה ואחד נתינה קיימי בין אגר ובין אעובד כוכבים דאי דוקא כתיב הוה ליה למכתב הכי תתננה לגר ותמכרנה לעובד כוכבים:

עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה. בפרק כל שעה (פסחים דף כא:) אמרינן דלא מתוקמא דרבי אבהו אלא כר''מ דלרבי יהודה איצטריך לדברים ככתבן ולר' יהודה נפקא לן מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה וא''ת לר''מ נמי היכי יליף מיניה דלא תאכלו משמע איסור הנאה מדפרט היתר הא איצטריך קרא להקדים נתינת גר למכירת עובד כוכבים וי''ל דמסברא בלא שום קרא הוה ידעינן להקדים אלא השתא דכתיב נתינה ומכירה ללמד בעלמא איסור הנאה אי לאו דכתיב או להקדים ה''א דאתא קרא להשוותם וא''ת ולא ליכתוב אלא חד מינייהו או מכירה דעובד כוכבים או נתינה דגר ולא יצטרך או להקדים כיון דידעי ליה מסברא וי''ל דה''א דאתי קרא למעוטי נתינה דעובד כוכבים וא''ת ויכתוב נתינה דעובד כוכבים וי''ל דה''א דאתי למעוטי נתינה דגר דלא ליספו ליה אע''פ דלא קבל עליו אלא לאכול נבלות כדי שימהר להתגייר ודוקא נבלה בא''י שאין עובדי כוכבים מצויין שם ואם בא למוכרה לעובד כוכבים צריך ליתנה בדמים מועטין נתינת גר קודמת אבל פשיטא שאם יש חפץ לאדם למכור קודם ימכרנו לעובד כוכבים ממה שיתננו אפילו לישראל חברו: כדרך שפרט לך בנבלה. לא גרס לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה כדפירש בקונט' בפסחים (שם) דא''כ הוה משמע דאיירי אליבא דר' יהודה דאמר דברים ככתבן ודר' אבהו לא מתוקמא אלא כר''מ כדפרישית ואי גרס ליה יש לפרש דלישנא דקרא בעלמא נקט ולא משום דלהוו דברים ככתבן אי נמי נקט הכי משום דנתינת הגר קודמת: רבי יהודה אומר דברים ככתבן. ואסור ליתן לכנעני עובד כוכבים מתנת חנם ועל זה מביאה בפ''ק דמסכת ע''ז (דף כ.) וא''ת והתנן (לעיל דף צג:) שולח אדם לעובד כוכבים ירך שגיד הנשה בתוכה ושולח משמע בחנם ובפרק כל שעה (פסחים דף כב.) משמע דאתיא אפילו כר' יהודה ויש לומר דתניא בתוספתא אם היה שכנו מותר מפני שהוא כמוכרו לו: או למה לי ש''מ לדברים ככתבן. משמע דאי לאו או הוה אמינא תתננה ומכור אגר דלעיל ואעובד כוכבים והכי נמי אמרינן בריש איזהו נשך (ב''מ דף סא.) ובמרבית קאי אכסף ואאוכל דבתריה ותימה דבפרק קמא דקדושין (דף לב:) איכא פלוגתא דתנאי גבי קימה והדור דשיבה וזקן דאיכא למ''ד דלא קיימי אתרוייהו משום דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויש לומר משום דאין לשון מפני נופל על והדרת ולא לשון פני נופל על תקום ואם תאמר דבפרק הוציאו לו (יומא נב.) קאמר איסי בן יהודה חמש פסוקים אין להם הכרע שאת מחר ארור משוקדים וקם ואמאי לא קאי אלעיל ולתחת ועוד דאיסי גופיה סבר בקדושין דקימה והדור קיימי אתרוייהו ויש לומר דהכא ובאיזהו נשך (ב''מ סא.) ופרק קמא דקדושין (דף לב:) דאיכא תרי מילי קאי חד ודאי אלעיל וחד ודאי אלתחת אית לן למימר דתרוייהו קיימי אהכא והכא אבל התם אית לן למימר דקאי אחד דוכתא או אלעיל או

חולין קיד ע"ב - טקסט הדף

דף קיד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד