חולין קטו ע"א

מעשה שבת ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא אמר קרא {שמות לא-יד} כי קדש היא לכם היא קדש ואין מעשיה קדש חורש בשור ובחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא השתא ומה שבת דחמירא מעשיה מותרים הני לא כל שכן כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא מדגלי רחמנא גבי כלאי הכרם {דברים כב-ט} פן תקדש פן תוקד אש מכלל דכלאי זרעים שרו ואימא כלאי כרם אסורין בין באכילה בין בהנאה כלאי זרעים באכילה אסירי בהנאה שרו איתקוש לכלאי בהמה דכתיב {ויקרא יט-יט} בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך היוצא ממנה מותרת אף שדך היוצא ממנו מותר וכלאי בהמה גופייהו מנא לן מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אותו ואת בנו ליתסר מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי שילוח הקן ליתסר לא אמרה תורה שלח לתקלה אמר ריש לקיש מנין לבשר בחלב שאסור ת''ל {שמות יב-ט} אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל שאין תלמוד לומר מבושל מה תלמוד לומר מבושל לומר לך יש לך בשול אחר שהוא כזה ואי זה זה בשר בחלב א''ל רבי יוחנן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קטו - א

ומקשינן: אלא מעתה, שדרשת ש"כל שתעבתי לך" - אסור באכילה, מעשה שבת, כגון שבישל בשבת -

ליתסרו באכילה לכל ישראל, דהא "תיעבתי לך" הוא, שהרי אסור לבשל בשבת. והרי הדין הוא לא כך, שהרי המבשל במזיד לא יאכל הוא עצמו, משום קנס, אבל אחרים אוכלים!?

ומתרצינן: אמר קרא לגבי שבת: "כי קדש היא לכם". ודורשים: היא - השבת עצמה - קדש, ואין מעשיה - מעשים שנעשו באיסור בשבת - קדש, אלא מותרין באכילה מן התורה.

ומקשינן: החורש בשור ובחמור יחדיו, והחוסם פי פרה ודש בה - ליתסרו הזרעים שזרע והתבואה שדש, דהא "תיעבתי לך" הוא, שהרי אסרה תורה לעשות כן!?

ודחינן: השתא, ומה שבת דחמירא - מעשיה מותרים, הני - חורש בשור ובחמור וחוסם פי פרה שאיסורם קל - לא כל שכן שיהיו מותרים!?

אבל לגבי בשר בחלב לא אומרים את הקל וחומר הזה להתיר באכילה, שהרי סוף סוף כתבה התורה "לא תאכל כל תועבה" לדרוש מזה כל שתעבתי לך - אסור באכילה. ועל כרחנו צריך להעמיד דרשה זו על איזה דבר, ומסתבר להעמיד על בשר בחלב, שאוכל את התועבה עצמה שנעשה בה האיסור, דהיינו הבשר שבישל בחלב. מה שאין כן בחורש בשור ובחמור הרי אינו אוכל את החרישה, אלא את הזרעים. ובדש בשעה שחסם את פי הפרה אינו אוכל את החסימה, אלא את הדישה הבאה על ידיה, ובאופנים אלו לומדים משבת בקל וחומר שמותר.

ומקשינן: כלאי זרעים, שהם עצמם התועבה שהרי בהם נעשתה העבירה - ליתסרו, דהא "תיעבתי לך" הוא.

ומתרצינן: מדגלי רחמנא גבי כלאי הכרם "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע", ודרשינן: "פן תוקד אש", דהיינו שאם יזרע כלאיים, הדין הוא שיהיו אסורים אפילו בהנאה, וישרפו באש, מכלל דכלאי זרעים - שרו באכילה ובהנאה.

ומקשינן: ואימא כך: כלאי הכרם - אסורין בין באכילה ובין בהנאה, וכפי שדורשים "תוקד אש". אבל כלאי זרעים, נאמר שבאכילה אסירי משום "שתעבתי לך", ובהנאה שרו משום שהתמעטו מכלאי הכרם, שרק הם נאסרים בהנאה ולא כלאי זרעים. ומנין לנו להתיר אפילו באכילה?

ודחינן: כלאי זרעים אתקוש לכלאי בהמה, דכתיב: "בהמתך לא תרביע כלאיים, שדך לא תזרע כלאיים". ודרשינן: מה בהמתך, היוצא ממנה דהיינו הולדות שנולדים מאותה הרבעה - מותרת וכפי שנלמד הלאה, אף שדך, היוצא ממנו - מותר.

והשתא מבארינן: וכלאי בהמה גופייהו, מנא לן שהיוצא ממנה מותרת?

מדאסר רחמנא ולד הנולד מהרבעת כלאים לגבוה, שדורשים "שור או כשב או עז" - פרט לכלאים, מכלל דלהדיוט שרי באכילה!

ומקשינן: השוחט אותו ואת בנו ביום אחד - ליתסר, שהרי "שתעבתי לך" הוא!

ומתרצינן: איסור זה של "אותו ואת בנו" - מחוסר זמן הוא נחשב. שהרי רק באותו יום אסור, אבל אם ישחוט את האם היום ואת הבן למחר - מותר. ומדאסר רחמנא מחוסר זמן שעדיין אינו בן שמונה ימים לגבוה, שכתוב "וביום השמיני תתנו לי" - ולא לפני כן, מכלל, דלהדיוט - שרי! ואם כן אין איסור מחוסר זמן להדיוט.

ומקשינן: שילוח הקן, דהיינו האם ששלחה כמצותה, ליתסר לכל ישראל באכילה, שהרי "שתעבתי לך" הוא, שהרי אסור למשלח לקחתה!? ומתרצינן: לא אמרה תורה "שלח" את האם לתקלה. ואם אסורה היא, הרי יכשלו בה בני אדם, שלא ידעו שהיא צפור המשולחת מהקן, ויאכלוה.

אמר ריש לקיש: מנין לבשר בחלב שאסור באכילה?

תלמוד לומר: שכתוב בקרבן פסח "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל". שאין תלמוד לומר "מבושל", שזה מיותר שכבר כתוב "בשל". מה תלמוד לומר "מבושל"? לומר לך: יש לך בשול אחר, שהוא אסור באכילה - כזה. ואי זה הוא? זה בשר בחלב.

מעתה גם מעשה שבת (הדברים הנעשים בחילול שבת, וכגון שהתבשלו בשבת), ליתסרו [שייאסרו] לאכילה המאכלים שהתבשלו בשבת, ולא רק לזה שבישל (במזיד), דהא [שהרי] בכלל "כל שתיעבתי לך" הוא, והרי זה שלא כדברי רב אשי!

ומשיבים: אין מעשה שבת בכלל "כל שתיעבתי לך הריהו בבל תאכל", שכן בענין השבת אמר קרא [הכתוב]: "כי קדש היא לכם" (שמות לא, יד) — והרי זה לשון מיעוט: דווקא השבת עצמה היא קדש, ואין מעשיה נעשים קדש לענין שייאסרו באכילה לכול.

ומקשים עוד מדינו של החורש בשור ובחמור (ועבר על הכתוב "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", דברים כב, י), וכן מדינו של החוסם פי פרה ודש בה (ועבר על הנאמר בתורה "לא תחסום שור בדישו". שם כה, ד) ליתסרו [שייאסרו] הזרעים והדישה באכילה ובהנאה, דהא [שהרי] "תיעבתי לך" הוא!

ומשיבים: אין זו קושיה, שכן השתא [עכשיו] שלמדנו כי מעשה שבת אינם אסורים באכילה לכול, אפשר ללמוד מקל וחומר מענין מעשה שבת לענין חסימה וחרישה: ומה שבת, דחמירא [שהיא חמורה] מאיסור חסימה ומאיסור חרישה בשור וחמור, בכל זאת מעשיה מותרים. הני [אלה, חרישה וחסימה], שקלים הם ממעשה שבת, לא כל שכן שהם מותרים!

ושואלים עוד על שיטת רב אשי: כלאי זרעים ליתסרו [שייאסרו], דהא [שהרי] בכלל "תיעבתי לך" הוא! ומשיבים: אין לומר כן, כי מדגלי רחמנא [מכיון שגילתה התורה] גבי [אצל] כלאי הכרם "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כב, ט). והלשון "פן תקדש" מובנה: פן תוקד אש, שצריך לשרוף את הכל, כיון שהדבר הגדל הריהו אסור בהנאה. והדברים נאמרו דווקא באיסור כלאי הכרם, מכלל זה אתה למד שכלאי זרעים שרו [מותרים].

ומקשים על הסבר זה, ואימא [ואמור] באופן שונה: כלאי כרם אסורין בין באכילה בין בהנאה, ואילו כלאי זרעים באכילה אסירי [אסורים], בהנאה שרו [מותרים]! ומשיבים: אין לומר כי כלאי זרעים יהיו אסורים באכילה, שכן איתקוש [הוקשו] לכלאי בהמה. דכתיב [שכן נאמר] בכתוב אחד "בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט), להורות: מה בהרבעת כלאיים בבהמתך — היוצא (הוולדות שנולדו) ממנה (מהרבעה אסורה זו) הריהי מותרת. אף שדך שנזרעו בו כלאי זרעים — היוצא ממנו מותר.

ומבררים: וכלאי בהמה גופייהו מנא לן [עצמם מנין לנו] שוולדותיהם מותרים? ומשיבים: מדאסר רחמנא [מכיון שאסרה התורה] ולד הנולד מכלאים לצרכי גבוה (בית המקדש, שהריהם אסורים בהקרבה) — מכלל שלצרכי להדיוט, כאכילה, שרי [מותרים] הוולדות הנולדים מכלאי בהמה.

ועוד שואלים על שיטת רב אשי: אלא מעתה, אותו ואת בנו ששחטם ביום אחד ליתסר [שייאסרו] משום "כל שתיעבתי לך"! ומשיבים: אין לומר כן, כי מדאסר רחמנא [מכיון שאסרה התורה] מחוסר זמן (קרבן שעדיין אינו בן שמונה ימים) לגבוה (להקרבה במקדש), מכלל הדברים נלמד שלצורך הדיוט שרי [מותר], ובכלל זה גם הנשחט ביום אחד עם אמו, שהרי אף הוא מחוסר זמן (שכן אם היה שוחט את הבן ביום המחרת — אין כל איסור בדבר. ומעתה שנשחט היום, הריהו "מחוסר זמן", שלא המתינו בשחיטתו ליום המחרת).

ועוד שואלים על שיטת רב אשי: אלא מעתה, זה שנטל ציפור מעל בניה, ועבר בכך על איסור התורה, ככתוב במצות שילוח הקן "לא תקח האם על הבנים" (דברים כב, ו). ובאה לפני בית דין והורו לו לשלח את הציפור, ליתסר [שתיאסר] הציפור לכול, שהרי נעברה בה עבירה, ובכלל "כל שתיעבתי לך" היא! ומשיבים: אין לומר שתהא הציפור אסורה לכל המוצא אותה, שהרי לא אמרה תורה שלח באופן שיכול הדבר להביא לתקלה, אלא בוודאי אין בזה איסור.

א למעלה הובאו דברי רב אשי באשר למקור איסור אכילה בבשר בחלב, ובענין זה אמר ריש לקיש: מנין לבשר בחלב שאסור? תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בקרבן פסח "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל" (שמות יב, ט), שכן יש לשאול: אין תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "מבושל" דבר חדש, שהרי כבר נאמר "ובשל". ואם כן, מה תלמוד לומר "מבושל" — לומר לך כי יש לך בשול אחר שהוא כזה, שגם הוא אסור, ואי זה — זה בשר בחלב.

אמר לו ר' יוחנן לריש לקיש בתמיהה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

then let the product of an action that desecrates Shabbat, e.g., food cooked on Shabbat, be prohibited for consumption, as desecration of Shabbat is a practice of which God states: I have made it abominable to you, in that it is prohibited to cook on Shabbat. How can this food be prohibited only to the one who cooked it as a penalty by rabbinic law, but be permitted to others (see 15a)?

The Gemara answers: A product of the desecration of Shabbat is an exception to the rule, as the verse states with regard to Shabbat: “For it is sacred to you” (Exodus 31:14). One may infer: It, Shabbat itself, is sacred, but the products of actions that desecrate it are not sacred, i.e., not prohibited.

The Gemara raises another difficulty: If one plows with an ox and with a donkey together, thereby violating the prohibition in Deuteronomy 22:10, or if one muzzles the mouth of a cow and threshes with it, thereby violating the prohibition in Deuteronomy 25:4, the seeds or threshed grain should be prohibited for consumption according to the above principle, as these are both practices I have made abominable to you.

The Gemara responds: Now that it has been established that products of desecration of Shabbat are permitted, one can derive the following using an a fortiori inference: Just as with regard to Shabbat, which is treated more stringently, the products of prohibited actions are permitted; is it not all the more so with regard to these prohibitions of plowing with an ox and a donkey and threshing with a muzzled animal, which are treated less stringently, that the products of prohibited actions should be permitted?

The Gemara challenges: Diverse kinds of seeds sown together should be prohibited for consumption, as this is a matter whose practice I have made abominable to you. The Gemara explains: One learns otherwise from the fact that the Merciful One revealed with regard to diverse kinds in a vineyard: “You shall not sow your vineyard with two kinds of seed; lest the growth of the seed that you will sow be forfeited [pen tikdash]” (Deuteronomy 22:9). The Sages read the phrase “be forfeited [pen tikdash]” as though it states: Lest it be burned [pen tukad esh], indicating that diverse kinds in a vineyard must be destroyed so that no benefit is derived from them. Since this is stated specifically with regard to a vineyard, one can conclude by inference that other diverse kinds of seeds are permitted.

The Gemara objects: But say instead that the uniqueness of diverse kinds in a vineyard is that they are prohibited both for consumption and for benefit, whereas diverse kinds of seeds are prohibited for consumption but are permitted for benefit. The Gemara responds: One cannot say that diverse kinds of seeds are prohibited for consumption, as they are juxtaposed in the Torah to diverse kinds of animals, whose offspring are permitted. As it is written: “You shall not let your cattle mate with a diverse kind; you shall not sow your field with two kinds of seed” (Leviticus 19:19). The juxtaposition teaches that just as with regard to your cattle, the animal that comes from diverse species is permitted, so too, with regard to your field, that produce that comes from diverse seeds is permitted.

The Gemara asks: And with regard to diverse kinds of animals themselves, from where do we derive that their offspring is permitted? The Gemara answers: From the fact that the Merciful One prohibits the offspring of diverse kinds of animals for sacrifice to the Most High upon the altar (see 38b), learn by inference that they are permitted to ordinary people for consumption.

The Gemara raises another difficulty: A mother and its offspring slaughtered on the same day should be prohibited for consumption, as this too is a practice made abominable. The Gemara answers: From the fact that the Merciful One prohibits an animal whose time has not yet arrived, i.e., that is less than eight days old, as an offering to the Most High (Leviticus 22:27), learn by inference that such animals are permitted to ordinary people for consumption. The offspring of a mother slaughtered that day is also considered an animal whose time has not yet arrived, since the prohibition against slaughtering it is limited to that day.

The Gemara raises a final difficulty: If one violated the mitzva that mandates sending away the mother bird from the nest, as it is stated: “You shall not take the mother with the young. You shall in any way let the mother go” (Deuteronomy 22:6–7), and the court instructed him to set the mother bird free, that mother bird should be prohibited to all, as this practice is also abominable. The Gemara responds: The Torah did not say: Send it away, if doing so could lead to a mishap. If the bird were prohibited, the Torah would not have commanded one to send it away, as others might eat it unwittingly.

§ Reish Lakish says: From where is it derived that meat cooked in milk is prohibited for consumption? The verse states with regard to the Paschal offering: “You shall not eat it partially roasted, nor boiled in any way” (Exodus 12:9). As there is no need for the verse to state: “Boiled in any way,” since it could simply have stated: “Boiled.” What is the meaning when the verse states: “Boiled in any way?” It is included to tell you that there is another manner of cooking, the product of which is prohibited like this one. And which cooking is this? This is meat cooked in milk.

Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה. דכתיב מיום השמיני והלאה:

אמר קרא היא קודש ואין מעשה קודש. וא"ת ודלמא אתא קרא למישרי בהנאה אבל באכילה אסור משום לא תאכל תועבה וכדפרכינן ליה גבי כלאי זרעים וי"ל דלהיתר הנאה כתיב לכם שלכם תהא: וכי כתיב קודש הוא למישרי אף באכילה:

חורש בשור וחמור בחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו דתועבתי לך היא. פירש"י ז"ל שתהא החרישה והדישה שנעשו על ידם אסור ואלו שור ופרה גופייהו שהיו מותרין ליכא למימר שיאסרו מפני שנעבדה בהם עבירה גרס' רש"י ז"ל ומה שבת דהחמירו אמר' היא קודש ואין מעשי' קודש הני לא כ"ש ע"כ:

וא"ת א"כ בשר בחלב נמי לישתרי מהאי ק"ו וכ"ת דהא כתיב לא תאכל כל תועבה לבשר בחלב. א"כ מאי הדר פרכי' מכלאי זרעים מאותו ואת בנו ושלוח הקן ניעבד ק"ו כי הכא. תירץ רש"י ז"ל דסברא הוא לאוקמי קרא דכל תועבה לבשר בחלב שהוא עצמו אסור ואכיל המתועב גופי משא"כ בחורש וחוסם שאינו אוכל אלא הדבר שבא על ידה. וילפינן משבת ק"ו להתירא דמעשה הבא מכח שבת קדוש ואפ"ה מותר באכילה והיינו דפרכי' שפיר מכלאי זרעים ואותו ואת בנו שנעשה בגופם האיסור ודמי' לבשר בחלב שבא לאכול הבש' עצמו שנתערב. ואי נמי דבדין הוא דמצי למימר בכל הני מה שבת דחמיר' וכו'. ומיהו מידי דמשכח פירוק' מגופי' להיתרא לא יליף מאחרינא ע"כ. וקשה לפי שיטה זו מעשה שבת למה לא יחשב תועבה כמו בשר וחלב בעצמו וכ"ת משום דבשר וחלב ניכ' האיסור והתיעוב וכו' מש"אכ במעשה שבת וחורש וחוסם והשתא היינו דפרכי' מכלאי הכרם ומיהו קשה מאותו ואת בנו ושלוח הקן ומאי דתירץ ז"ל דבדין הוא דמצי לומר מעשה שבת יוכיח מיהו קשה דקארי ליה מאי קארי ליה דהא דמיא למעשה שבת ועוד קשה לפי זה היכי עבדי' בנין אב ממעשה שבת דאיהו לגופי' בלחוד יצא להיתרא דשריי' קרא ואידך כולהו הרי קם בכלל לא תאכל כל תועבה. ויש גרס' אחרת בספרי כולם דכי פרכינן מחורש וחוסם הכי מתרצינן ק"ו ומת לגבוה שרי להדיוט אסור ולגבוה מנלן דשרי דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה מכל אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבירה. ולהאי גרסא כי פרכינן דליתסרו השור והפרה עצמה שנעבדה בהם עבירה דאלו המעשה הבא על ידם ליכא למיסר כיון שהם עצמם לא נתעבו. ופרקינן דאשכחן שהשור ופרה הללו מותרין לגבוה אע"פ שנעבדה בהם עבירה מדכתיב את כל אלם. וכיון דכן ק"ו דשרי להדיוט. ומיהו מהאי קרא ליכא למעוטי אלא בעלי חיים דומי' דמעוך וכתות דמישתעי בי' קרא ושלוח הקן נמי ליכא למשמע מהכא דקרא בבהמה משתעי ולא בעוף. וא"ת ולמה ליה למשרי לגבוה מאלה. תיפוק ליה מדאיצטרך קרא למיכתב מן הבהמה ומן הבקר למעוטי נרבע ונעבד ונ"ל דהתם בתר דכתיב אלה להיתרא הוא דדרשינן ליה הכי. ופריך בגמרא כלאי זרעים ליתשרי ומשני מדגלי רחמנא בכלאי הכרם פן תקדש מכלל דבכלאי זרעים שרי וכו' וא"ת ודלמא לא אתי למעוטי כלאי זרעים משריפ' דדוקא בכלאי הכרם אמרינן תוקדש תוקד אש אבל אל בכלאי זרעי'. וי"ל דא"כ לימא קרא פן תשרף אמאי אמר רחמנא פן תקדש ודאי לאסרו בהנאה כקדש ואכולי' פן תוקדש מיעט רחמנא כלאי זרעים:

מדאסר רחמנא כלאי בהמה לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. וא"ת ודילמא כי איצטריך קרא לגבוה לאסרוה קדשה ולבסוף הורבעה כדאמרינן בפרק כל האיסורים דאיצטרך למיסר טרפה לגבוה להיכא דהוקדש ואח"כ נטרפה. וי"ל דהא ליתא דעל כורחין אי איתא דהא בכלל מה שתעבתי. אפי' כשהוקדשה תחלה אית לן למיסר נמי. והיינו טעמא דאותו ואת בנו דבסמוך. אי נמי מדלא חלק הכתוב בטרפה ה"ה בכלאים ומחוסר זמן:

מדאסר רחמנא מחוס' זמן לגבוה פי' מדכתיב ומיום השמיני והלאה ירצ' ואמרי לעיל בפרק אותו ואת בנו שהכתוב נתקו ללאו לעשה. והא דאמרי' שלוח הקן ליתס' פי' שאם נטל האם מעל הבנים ע"מ שלא לשלוח תהא אסור' מיד באכיל' אע"פ ששלח דהא נעבדה עבירה ותעבתי לך הוא וכשנטלו ע"מ לשלחו פשיטא ליכא תועבתי לך כלל וקשי' ליה לרש"י ז"ל שהצבור שהיתה קודם לכן מותרת האיך תאסור מפני שנעבד' בה עבירה דבהא לא קאמר רב אשי שיאס' דבר שהיה מותר שנעבדה בו עבירה אלא בשקבל בו שום שינוי דא"כ החורש בשור ובחמור והחוסם פי פרה יאסרו השור והפרה. ואלו אנן לא פרכינן אלא מן היוצא מהן שיהא אסור כגון שבא לעולם ע"י עבירה. ופי' הוא ז"ל דה"ק שהצפור הזה כשהיתה על אפרוחיה נאסרה מיד מדכתיב לא תקח האם וא"כ ליתס' לעולם ואפילו שלחה דהא תועבתי לך הוא כשאמרתי לך לא תקח ואין צורך לכל זה לפי הפי' והגר' שכתבנו לעיל. ומהדרי' לא אמרה תורה שלח לתקלה והקשה בתוספ דבפ' האיש מקדש גבי צפור מצורע דדריש כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת ואת זה לא תאכלו לרבות השחוטה. פריך תלמודא ואיפך אנא ומשני רבין לא אמרה תורה שלח לתקלה ולמה קרא דכל צפור טהורה תאכלו להיתרא תיתי מהאי סברא לחוד כדאמרינן הכא וי"ל דכיון דכתב קרא לא תאכלו לאסו' האחת ה"א דאידך נמי אסורה דאיתקוש צפרים להדדי אי לאו דאיכא יתורא אחריני למשריי ולא דמי לכל תיעבתי לך דהכא דלא כהיב בהדיא על שלוח הקן:

ה"א באכילה פי' ואפי' לר' אבהו דשאני הכא דאסמכי' קרא אלא תאכל דם למיגמר מיני' דלא ליתס' בהנאה ורבי בהנאה מנ"ל נאמר כאן כי עם קדוש ונאמר להלן לא יהיה קדש' מה להלן אסור בהנאה פרש"י ז"ל דבעילה הנאה היא ותימי' מה ענין עם קדוש אצל לא יהיה קדש'. וי"ל דסמך כל דהוא הוי וה"ק כי עם קדוש אתה כשאתה מקדש עצמך מטומאה ומאיסור בשר וחלב שהאיסור נקרא קדוש ומיהו משום דלא הוי דרשא רוויחא בעי ר' קרא לאיסורי באכילה:

מעשה שבת כגון המבשל בשבת וכיוצא בו אע"פ שנתחייב העושה בנפשו מעשה שלו מותר על הצדדין שביארנו בפרק ראשון:

חורש בשור ובחמור אע"פ שעבר לא נאסרו הבהמות וכן לא נאסר לזרוע במקום שנחרש וכן חוסם פי פרה ודש בה לא נאסרה הפרה ולא התבואה שנידושה:

בהמה שרבעה או שנרבעה אסורה לגבוה וכן כלאים ומחוסר זמן אבל נעבדה בה עבודה כגון שנעשה בה מלאכה בשבת מותרת אף לגבוה:

אע"פ שכלאי זרעים אסור לזרען אם עבר וזרע אע"פ שהוא לוקה בארץ ישראל מותרין באכילה אף לעובר וכן המרכיב אילנו כלאים וכן המרכיב שני מיני בהמות היוצא מהן מותר אבל כלאי הכרם אם זרעו בארץ ישראל הרי הכל אסור בהנאה ואותו ואת בנו ששחטן כבר התבאר שהם מותרין באכילה:

שלוח האם מעל הבנים מצוה כמו שיתבאר נטל האם והבנים ובא לבית דין והזהירוהו לשלח את האם ושלחה וניצודה ביד אחר מותרת ואע"פ שנעשית בנטילתה עבירה שלא אמרה תורה שלח לתקלה:

יש אומרים מכח סוגיא זו שכל שנעשה בגופו עבירה חוץ מדברים אלו שהזכרנו הרי הוא באיסור אכילה ואפי' נעשה על ידי גוי וקשה להם אכילת התרנגולים המסורסים שפשט היתרם ומ"מ יראה לקצת מפרשים שאין סוגיא זו שנויה דרך פסק ומכאן סמכו לומר שאע"פ שהסירוס נאסר אם עבר וסירס או שנסתרס ביד גוי מותר המסורס באכילה אע"פ שנעברה בו עבירה:

תד"ה היא קודש בו' ותימה לרבי יוחנן ל"ל למימר מקודש כו' עכ"ל וכן איכא לאקשויי לר' יוחנן חורש בחמור כו' ליתסרו דליכא למשרי מק"ו משבת דשבת גופה אסור באכילה ולמאי דלא גרסי השתא ומה שבת כו' אלא השתא לגבוה שרי כו' כמ"ש התוס' לקמן ניחא וק"ל:

בד"ה חורש בשור כו' וכ"ת דלא אתא מן הבהמה אלא לאשמועינן מכלל דלהדיוט שרי כו' מ"מ נילף חורש כו' ושרי להדיוט וי"ל דאי לאו אלה כו' עכ"ל ביאור דבריהם וכ"ת דלא אתא מן הבהמה אלא דאי מכל שתעבתי הוה אסור רובע נמי להדיוט ואתא קרא לאשמועינן דדוקא לגבוה ולא להדיוט דמכל מקום אף לפי זה נילף חורש בשור כו' מק"ו מרובע דשרי להדיוט דלא אסירי מכל שתעבתי וא"כ מהיכי תיתי לאסור נמי כמו לגבוה כיון דלהדיוט שרי דכל שתעבתי בהדיוט מיירי קרא ומרובע נמי לא אתי דמה לרובע שהוא במיתה ותירצו דודאי מכל שתעבתי ליכא לאסור לגבוה כיון דלהדיוט שרי אלא דהוה אסרנא ליה לגבוה ממן הבקר כו' ודו"ק:

תד"ה או למה לי וכו' דלא שייך לקיחה אאצבע אלא בדעבד אוזן לשפת המזרק. פי' שעשה אוזן לשפת המזרק כדי שיוכל לתקוע אצבע באוזן לאחוז וליקח על ידו המזרק:

ד"ה חורש בשור וחמור וכו' וא"ת למה לי קרא דאלה הא מדאצטריך קרא וכו' וכ"ת וכו'. וי"ל דאי לאו אלה הוה אסרינן להו וכו' דברי התוס' הללו צריכים פירוש דלפום ריהטא גם לפי מאי דמשני לא יתורץ מאי שהקשו וכי תימא וכו' מ"מ נילף חורש בשור וחמור וכו' בק"ו מרובע ונרבע וכו' ונראה לי דהמשך וקישור דברי התוס' כך הם דמתחלה הקשו ל"ל קרא דאלה למעט בחורש בשור וחמור ושאר קדשים שנעבדה בהם עבירה דלא אסירי להקרבה מהיכי תיתי הוה ס"ר לאוסרן אי משום כל מה שתעבתי לך הוה אסירי לעבודה א"כ לא ה"ל למכתב ג"כ קרא דין הבהמה למיסר רובע ונרבע ה"ל ג"כ למילף מכל מה שתעבתי לך ומדאצטריך קרא לרובע ונרבע א"כ ש"מ מכלל דשאר קדשים שנעבדה בהם עבירה לא אסירי מכל מה שתעבתי וכ"ת דלעולם אי לאו קרא דאלה ה"א דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה נמי אסירי מכל מה שתעבתי לך והא דאצטריך קרא לרובע ונרבע לא משום דנשמע מיניה דשאר קדשים דנעבדה בהן עבירה יהיו מותרין להקרבה אלא כדי שנשמע מיניה דלהדיוט שרי אפי' רובע ונרבע אם כן הוא דמכלל זה נשמע דלהדיוט שרי אפי' רובע ונרבע א"כ נילף חורש בשור וחמור וכו' בק"ו מרובע ונרבע דשרו להדיוט ואם כן כי פריך גמרא חורש בשור וחמור וכו' ליתסרו לישני ליה ק"ו הוא רובע ונרבע דבמיתה שרי להדיוט ק"ו חורש וחוסם אלא ודאי לא נשמע מינה דרובע ונרבע שרו להדיוט דלעולם אימא לך להדיוט נמי אסירי מכל מה שתעבתי לך והא דאצטריך קרא לרובע ונרבע לגביה היינו כדי דלישמע מיניה דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה דלא אסירי אפילו לגבוה א"כ הדרא קושיא לדוכתא ל"ל קרא דאלה ותירצו וי"ל אי לאו אלה הוה אסרינן להו מדכתיב מן הבקר וכו' ר"ל דלעולם מקרא דאצטריך למכתב רובע ונרבע לא נשמע מיניה לא היתרא דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה ולא היתרא דרובע ונרבע דשרו להדיוט משום דאי לאו אלה הוה אסרינן שאר קדשים לא מקרא דכל שתעבתי לך שתקשה לך א"כ למאי אצטריך קרא דרובע ונרבע כנזכר למעלה אלא הוה אסרינן להו מדכתיב מן הבקר וכו' וכי תימא במאי דסלקא אדעתין הכי למילף מקרא דמן הבקר אפי' שאר קדשים שנעבדה בהם עבירה א"כ ק"ו רובע ונרבע דבמיתה דנאסרו לגבוה וא"כ קרא דמן הבהמה דילפינן מיניה רובע וגרבע ל"ל אין זה קושיא דאי לאו קרא דמן הבהמה דילפינן מיניה רובע ונרבע הוה מוקמינן קרא דמן הבקר לרובע ונרבע אבל השתא דכתיב מן הבהמה לרובע ונרבע ה"א דאתא קרא דמן הבקר לשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה לכך אצטריך קרא דאלה למילף מיניה שאר קדשים שנעבדה בהן עבירה דלא מיתסרי לגבוה וא"כ קרא דמן הבקר לנעבדה וכיון דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה אפי' לגבוה שרי ק"ו להדיוט ואין להקשות ג"כ השתא דכי פריך חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש ליתסרו לישני ליה רובע ונרבע דבמיתה שרו להדיוט דמדאצטריך למכתב מן הבהמה לאסור לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וק"ו חורש וחוסם דנוכל לומר דלעולם אין ה"נ דרובע ונרבע אסור גם להדיוט מכל תועבה שתעבתי לך והא דאצטריך למכתב מן הבהמה להוציא הרובע והנרבע משום דאם לא כתיב מן הבהמה הוה ממעטינן רובע ונרבע מדכתיב לא תקריבו וגו' מכל אלה והוה שרינן ליה אפי' לגבוה וכ"ש להדיוט כמו שאנו ילפינן וממעטינן מיניה שאר קדשים שנעבדה בהן עבירה אבל השתא דכתיב מן להוציא את הרובע ונרבע ע"כ אסור גם להדיוט מכל תועבה שתעבתי לך לכך לא רצה התרצן לשנויי הכי משום דאיהו הוי ידע מיעוטא דאלה ונוכל לומר דמשום הכי אצטריך רחמנא למכתב מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע לא לאשמועינן מכלל דלהדיוט שרי לכך משני אחורש בשור וחמור וכו' השתא לגבוה שרי מדכתיב אלה להדיוט מבעיא ודו"ק כן נראה לי פירוש כוונת התוספות בזה:

גמ' אמר קרא כי קודש היא לכם כו' . לעיל דיליף מדפרט בנבילה ה"ה משבת מדאיצטריך הוא ולכם [כמ"ש התוס'] ואף דחד מורה אדעלמא איסור הנאה היכא דכתיב לא יאכל מ"מ איצטריך שני לגופיה להורות היתר הנאה בעצמו שלא תאסור מלא תאכל כל תועבה. מיהו טפי הו"ל לנקוט לעיל קרא דשבת אליבא דר"מ ור"י מלנקוט נבילה אליבא דר"מ לחוד (*א) אכן צריכי מיעוטי דשבת שלא תאסור מקודש דצריכא עכ"פ לשום דרשא והתוס' בד"ה היא קודש לא הקשו לר"י הסנדלר רק למה ליה ללמוד האיסור מקודש תיפוק ליה מכל שתיעבתי וק"ל:

גמ' איתקש לכלאי בהמה כו' לפי"ז כלאי זרעים אפשר דלגבוה אסירי דדיו לבא מן הדין כו'. וכן לתוספות [נמי לגבוה אסירי] דמאלה לא משתרי לגבוה אלא בעלי חיים כמ"ש התוס' בד"ה חורש וכי כתבו דאי כל מילי א"כ כו' הומ"ל א"כ מאי פריך כלאי זרעים כו' רק סתרו מקודם:
ואף דאין היקש למחצה ואף היתר אכילה מהיקישא נלמוד דכלאים ע"כ מותר באכילה לישראל מדאיצטריך דאסור לגבוה ממשקה ישראל כו' מ"מ צריך פן תוקדש למצותו בשריפה ואי משום לכתוב פן תשרף לפי האמת לא משמע ליה זה ליתור רק לי"ל תירץ הגמ' כן ומקודם אי אפשר דאיתקשי כלאי זרעים וכרם להדדי לענין אחר (*ב):
ואיצטריך לאסור כלאים לגבוה אף דהוי ילפינן לאסור מלא תאכל כל תועבה לפירוש רש"י דלא גריס לימוד דאלה [שהביאו התוס' בד"ה חורש] כדי לאשמעינן דלהדיוט שרי דלא תאסר כבשר בחלב דהא אכיל התועבה גופיה מיהו אינו דומה כ"כ לתועבה גופיה. וכ"ת נילף שריותא להדיוט מק"ו דרובע צ"ל כמ"ש התוס' לגירסתם [בדבור הנ"ל] ודו"ק:

ברש"י בד"ה הני לא כ"ש כו' דהא אכול תועבה גופיה כו'. אלולי תוספות [בד"ה חורש שהקשו דלמה לא יחשב בישול של שבת כו'] אפ"ל ההסברא שאכילת טעם בשר בחלב אי אפשר למצוא אלא ע"י איסור משא"כ כל אינך המאכל גופיה אפשר בהיתר ואינו אוכל אכילת תועבה גופיה:

ברש"י בד"ה לא אמרה תורה כו' וה"ה דמצי למימר נמי בכל הני כו'. חוץ מכלאים דהוי כבשר בחלב וללישנא אחרינא ניחא דלא מצי למימר כן וק"ל:
שם בא"ד לישנא אחרינא שילוח הקן כו'. וה"נ באותו ואת בנו ליתסר לאכול לעולם כיון שאסרתי לך באותו היום. מיהו א"כ אפילו לא שחט בנו היום יאסר מטעם זה כמו בשילוח הקן דאסרתי לך באותה שעה גם הול"ל לרש"י לפרש מוקדם. אך באותו ואת בנו כאוכל תועבה גופיה דאוכל הנולד ונמשך מן העבירה כבשר בחלב משא"כ שילוח הקן הוי כחורש וחוסם שאינו אוכל הנמשך מן תועבה רק דבר שנעשה בו עבירה [לכך הוצרך לישנא אחרינא לפרש ביה בענין אחר]:

בתוס' בד"ה כל שתיעבתי כו' וא"ת כו'. ותרנגולים שנסרסו אנו אוכלין אף דעוף מבהמה לא אתי וקרא דמעוך בבהמה כתיב וכמ"ש התוס' אח"כ בד"ה חורש כו' לענין גבוה. מ"מ כיון דלא הוי תיעוב בבהמה ה"נ בעוף ודו"ק. ולמ"ד דצער בעלי חיים דאורייתא אם נמרטו הנוצות וכה"ג אין לאסור מלא תאכל כל תועבה כיון דשרי אפילו לגבוה מאלה מיהו בעופות דלא נתמעט מאלה צריך ליישב ולגירסת רש"י ק"ו משבת ניחא. ואילים שסירסן [שהביאו התוספות אינו אלא] לגירסתן ולפירושם דליתסרו פירוש השור והחמור וק"ל:

בתוס' בד"ה היא קודש כו' וקצת תימה לר"י למה ליה למימר מקודש כו'. לא הקשו למה לי היא לר"י דלא משמע ליה למיעוטא:

בתוס' בד"ה חורש וכו' וא"ת ג' למה לי קרא דאלה כו'. יקשה מיניה וביה מדאיצטריך מעוך כו' מכלל דשאר קדשים שנעבדה כו' דא"ל איצטריך אף אם נבראו כך ותדקדק לשונם מראש הדיבור כן אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה כו' ולא כתבו שא"ר דא"כ הדרא קושית היאך שבד"ה כל לדוכתיה אע"כ כיון שאסור לעשות מקרי אכילת תועבה כטיפת חלב שנפלה מעצמה על חתיכת בשר וכמ"ש רש"י ריש הסוגיא בכל ענינים שהוא בין שבא בעבירה בין שלא בא בעבירה כו' ומה לי ע"י עובד כוכבים וקטן או מעצמו וזה פשוט. ואי משום הוכ"ת שדחו התוס' [מרובע לכך הקשו בתחלה מרובע] סוף סוף ליקשו תחלה הוא"ת מיניה וביה ולסתור הוכ"ת מכח ק"ו דרובע כדהשתא. מיהו אין זה קושיא כ"כ ובעי"ל מיושב הכל ודו"ק:

בא"ד וקשה כו' . ודלמא אה"נ וקרא מיעטיה היא קודש וכו':

גמרא השתא ומה שבת כו'. הני לא כש"כ. עפרש"י. ק"ל דהמפטם את הקטורת להריח בה ליתסרא להריח בה דהא תיעבתי לך הוא ונהנה מהתועבה גופה ודמיא לבב"ח. ואיתא בספרי פ' ראה פיסקא ע"ו דא"ח על ריחה ע"ש. ואולי י"ל כיון דכתיב לא תאכל משמע דמיירי במידי דבר אכילה עי' לעיל (פה) מה שהבאתי מגמרא דב"ק (מא) וקטורת אינה בת אכילה. ואגב ראיתי במפרש ז"א שציין דין זה להגמרא דכריתות. וכוונתו למאי דתניא שם (ו) והמריח בה פטור כו'. ושגה בזה דהתם הכוונה על קטורת דציבור וכדפירש"י וכדמוכח מסיומא אלא שמעל. וע"ש בסוגיא. אבל בקטורת שעשאה באיסור איכא למימר שאסור וחייב בל"ת:

רש"י ד"ה שילוח הקן ליתסר. כגון כו' דהא נעבדה בה עבירה. קשה הא כיון דניתק לעשה וקיימה ושלחה הרי תיקן הלאו שעבר. ונ"ל דפריך למ"ד קיימו ול"ק לקמן (קמא) דלדידיה כיון דלא קיימו בתכ"ד שוב לא מהני לתקן הלאו. ומ"מ העשה עדיין מוטל עליו לקיימו ע"ש בפרש"י:

תד"ה כל. וא"ת צורם כו' וי"ל כו'. המזרחי בפ' ראה הקשה על קושייתם מאין פסיקא להו דצרם עובד כוכבים מותר. ועל תירוצם הקשה דלמא לא שרי רחמנא אלא היכא דנפל מום מעצמו אבל בהפיל בו מום אפי' ע"י עובד כוכבים אסור. והנה בקושייתו הראשונה נראה שנעלמה מכ"ת מעשה דקסדור (בפ' כפה"מ) שהתירו חכמים. וקושייתו הב' ג"כ לק"מ דהא בב"ח אסור אפי' בנפלה טפת חלב מעצמה לתוך קדירה של בשר כדאיתא לעיל (קח) במשנה. והוא לדברי רב אשי מל"ת כל תועבה. שוב מצאתי להפ"ח ביו"ד סי' ס"ד ס"ק פ"ו שעמד עליו בזה:

תד"ה חורש. דאין גדלות וקטנות פוסל בבהמה כו'. ק"ל דהא קטנות פוסל בבהמה בפחות משמונה ימים. וגדלות פוסל ג"כ בפר יותר מבן ג' שנים מה"ת כפי הנראה מדברי התוס' יומא (סה ב) בד"ה משום חטאת וכמש"כ המל"מ בפ"ב מהל' איסורי מזבח ה"ו ע"ש. ונ"ל דאף לדבריהם אינו פסול אלא במקום דכתיב פר כגון פרי המוספין או פר הע"ד ש"צ ופר כה"מ. אבל עולה או שלמים דמיירי בהו קרא דומיד בן נכר (עי' מנחות עג ב) דלא כתיב בהו פר אלא בקר הכל בכלל. ולזה כוונה הגמרא דסוטה (מו) דאין שנים פוסלות בהו. וכי משני שם אטו קדשים ליכא בהו דפסלי שנים גם פרים בכלל זה. ומיושב יפה הצ"ע של המל"מ שם עליהם מגמרא דסוטה הנ"ל. וקטנות דקודם ח' ימים. י"ל דאינו אלא כמו בבני יונה דדוקא קטנים מ"מ פסולים קודם שיעלעו (לעיל כב ב) ונכון בס"ד:

בא"ד וקשה דלמה לא יחשב בישול של שבת כו' כמו בישול של בב"ח. לע"ד יש לחלק דבישול בב"ח הוא עצם האיסור. אבל בישול שבת האיסור הוא מחמת השבת דאוסר גם בשאר מלאכות. דומיא שכתבו לעיל לענין זרעים דחורש בשו"ח ודיש דחוסם פי פרה. מיהו קשה מה שפרש"י לקמן וה"ה דמ"ל בכל הני מה שבת דחמירא כו'. והלא כלאי זרעים דומין לבישול בב"ח. והרי גם הקיום אסור בהן. וכן אוא"ב ושלוח הקן לכאורה דומין לבב"ח ויש לחלק קצת:

גמ׳ מעשה שבת ליתסר כצ"ל:

שם היוצא ממנה מותר כצ"ל:

רש״י ד"ה מעשה וכו׳ ליתסר באכילה כצ"ל:

ד"ה שהוא כזה שאסור באכילה כצ"ל:

ד"ה כל שתעבתי וכו׳ וי"ל מדשרי רחמנא כצ"ל:

תוס׳ ד"ה הן וכו' ומדכתיב הקדש כצ"ל:

ברש"י ד"ה הני לא כ"ש אבל בב"ח לא אמרינן האי ק"ו דהא כתיב ל"ת כ"ת ומסתברא דאיסורא דקרא כו'. הנה לפי מ"ש לעיל דחמץ שעבר עליו הפסח אליבא דר' יהודה ג"כ הוא בכלל ל"ת כ"ת א"כ קשה אמאי לא נילף גם בב"ח מק"ו דמעשה שבת שיהיה בב"ח מותר באכילה וקרא דל"ת כ"ת מוקמינן במסתבר אחמץ בפסח שהוא מסתבר טפי דחמץ יש בו כרת בתוך זמנו וחמיר איסורו וי"ל דע"כ לא קאי אחמץ לחוד האי לאו דל"ת כ"ת דהא ידעינן לי' מלאו דלא תאכל הנאמר בחמץ על אחר זמנו וא"כ ל"ת כ"ת למה לי ולעבור בשני לאוין לא שייך לומר דמוקמי בלאו יתירי לא מוקמינן אלא ודאי דהאי לא תאכל כ"ת נאמר על עוד תועבה אחרת וע"כ על בב"ח קאי שהוא מסתבר יותר כמ"ש רש"י ודוק:

שם תוס' ד"ה היא קודש כו' תימא לר"י ל"ל למימר מקודש דמעשה שבת אסירי ת"ל מכל שתיעבתי לך עכ"ל הקשה המהרש"א לר"י איכא לאקשויי חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה איתסרי דליכא למילף מק"ו משבת דשבת גופיה אסור באכילה עכ"ל. ונ"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתה דהיינו קושית התוספות מתורצת בקושית המהרש"א דלכך כתב קודש לאסור מעשה שבת לגלות דמשום כל שתיעבתי לך לא היה שבת נאסר דלאו תועבה גופה היא כמ"ש התוס' ד"ה חורש ע"ש ונפקא לן מניה דחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה נמי לא מתסר מכל שתיעבתי לך דג"כ לאו תועבה גופה היא והשתא גם לר"י יש למילף חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה מק"ו משבת דמה שבת דחמירא לא היה מעשיה אסורים אי לאו דכתיב קודש מכ"ש חוסם פי פרה וחורש בשו"ח דקיל פשיטא דמעשיה מותרים וק"ל שם בגמרא אמר ריש לקיש מנין לבשר בחלב שאסור כו' הנה ר"ל נקט סתם מנין שבב"ח אסור שכולל כל איסור בין באכילה ובין בהנאה ורב אשי לעיל נקט מתחלה מנין לבב"ח שאסור באכילה לפי שר"א יליף מל"ת כל תועבה וא"כ מתחלה נקט איסור אכילה שהוא לכ"ע ואח"כ נקט איסור הנאה שהוא רק לר' אבוהו אבל לא לחזקיה וכמו שכתבתי לעיל דרב אשי לית ליה דרשא דאותו לאסור שאר איסורין בהנאה אבל ר"ל יליף מלא תאכל ממנו נא גם איסור הנאה כמו שמסיק לקמן בגמרא אי מהאי הוה אמינא ה"מ באכילה אבל בהנאה לא קמ"ל אבל לפ"ז קשה על דברי רש"י ד"ה שהוא כזה שאסור באכילה כזה עכ"ל ולכאורה קשה הא ר"ל גם איסור הנאה יליף מהאי קרא דאל תאכלו ממנו נא כמו שכתב רש"י לקמן בד"ה אבל בהנאה דמשמע האי קרא דכתיב גבי פסח כולל גם הנאה דפסח מבושל אסור באכילה ובהנאה ע"ש א"כ קשה למה נקט רש"י בתחלת דברי ר"ל רק אכילה ונראה ליישב ומתחלה נדקדק בדברי ר"ל שר"י אמר לו כעורה זו ששנה רבי וכו' ור"ל אי מהאי ה"א ה"מ באכילה אבל בהנאה לא קמ"ל קשה עכשיו דכתיב ובשל מבושל וילפינן מניה איסור בב"ח א"כ קרא דלא תאכלנו מאי דריש ביה ר"ל ואי ס"ל ללימוד אחר א"כ הוה ליה לר"ש לתרץ בקיצור האי מיבעי ליה ללימוד אחר. לכן נראה לי דגם ר"ל ס"ל כרבי ויליף מלא תאכלנו ואיצטריך תרווייהו דהואיל והאי קרא דבשל מבושל יש לפנינו שני דרכים או להורות שיש בישול אחר שהוא כזה דהיינו ממש כזה בפסח שבישלו שהוא קדשים פסולין שאסור באכילה ובהנאה או שלא בא להשוותו אלא רק למה שמבואר בפירוש בקרא זה דהיינו אל תאכלו ויש בישול אחר שהוא ג"כ בלאו דבל תאכלו אבל לא לאסור בהנאה ולהכריע בזה ע"כ דקרא בא לומר שיש בישול אחר כזה שיהיה גם אסור בהנאה דאי לא בא להשוותו אלא לאיסור אכילה קשה קרא למה לי הא איסור אכילה כבר ידעינן מקרא דרבי דלא תאכליו אלא ודאי ע"כ דהאי דאל תאכלו ממנו נא בא לאיסור הנאה ומעתה גם ר"ל ס"ל דרשא דרבי ותרווייהו צריכי דאי לא הוה האי דרשא דרבי לאיסור אכילה לא הוי ידעינן איסור הנאה מקרא דאל תאכלו ממנו נא כנ"ל ולפ"ז שפיר נקט רש"י בתחלת דברי ר"ל דהאי קרא דאל תאכלו כו' ויש בישול אחר שהוא כזה דהיינו באכילה וזה הוא דקודם דידעינן מדרשא דרבי לא הוה נפקא לו מהאי דרשא אלא איסור אכילה כנ"ל ודו"ק:

(קטו א תוספות) ד"ה מדאסר וכו' ודלמא אצטריך קרא להקדישה ואח"כ הרביע כלאים וכו'.—אם דעת התוס' שבהמה של הקדש שנרבעה לשאינה מינה אסורה למזבח לא שמענו דבר זה מעולם. שדוקא הנרבעת לאדם אסורה ולא הנרבעת לשאינה מינה. ואולי נתכוונו התוס' לולד של כלאים הנולד מבהמת הקדש שנרבעה לשאינה מינה שאסור למזבח. אלא שבאופן זה אינו דומה להקדישה ואח"כ נטרפה, שהרי היתה לה שעת הכושר מה שאין כן בולד של כלאים.

מעשה שבת. כגון המבשל בשבת ליתסרו באכילה לכל ישראל דהא הזהרתיך לתעבו ולהתרחק ממנו ואנן תנן במזיד לא יאכל הוא משום קנס אבל אחרים אוכלין בפ''ק (לעיל טו.): ליתסרו. הזרעים והדישה דהא הרחקתיך מהם כל הנך דקאמר ליתסרו באכילה ובהנאה קאמר דליתסרו: הני לא כ''ש. אבל בבשר בחלב לא אמרינן האי ק''ו דהא כתיב לא תאכל כל שתיעבתי לך ומסתברא דאיסורא דקרא עליה קאמר דהא אכיל תועבה גופה אבל האי לא אכיל החרישה עצמה אלא הבא ממנה והחוסם והדש נמי לאו חסימה גופה קאכיל אלא מעשה הבא על ידה וילפינן משבת דאין הבא מכחה קדש: כלאי זרעים. הן עצמן תועבה וליתסרו: כלאים. אסירי לגבוה דתניא שור או כשב או עז פרט לכלאים בגמרא דהשוחט (לעיל לח:): אותו ואת בנו. אינו אלא מחוסר זמן שהיום אסור ומחר מותר: שילוח הקן ליתסר. כגון נטל את האם מעל הבנים ובא לפנינו וחייבנוהו לשלח כדתנן לקמן (דף קמא.) משלח ואינו לוקה תאסר לאכילה עולמית דהא נעבדה בה עבירה: לא אמרה תורה שלח לתקלה. וכאן הרי אמרה שלח דכתיב (דברים כב) לא תקח האם והדר שלח תשלח דאם לקחת אותה חזור ושלחה ואם היתה אסורה לא היה אומר לך שלחנה ויכשלו בה בני אדם וה''ה דמצי למימר נמי בכל הני מה שבת דחמירא כו' ומיהו מידי דמשכח פירוקא מגופיה לא יליף מאחריני לישנא אחרינא שילוח הקן ליתסר כל שילוח הקן ליתסר האם לעולם ואפילו שלחה דהא כל שתיעבתי לך הרי הוא לך לעולם בבל תאכל והרי אסרתיה לך באותה שעה וזה נראה לי עיקר דהא לא קאמר רב אשי דכל דבר שנעבדה בו עבירה ומתחלה הוא מותר אסור דאם כן החורש בשור וחמור והמרביע כלאים והחוסם יאסרו הבהמות ואנן לא פרכינן מינייהו מידי אלא מן היוצא מהן: שהוא כזה. שאסור באכילה כזה:

אלתחת ובזבחים בפ''ב (דף כד.) דפליגי תנאי גבי ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן דאיכא דמוקי אצבע אשלפניו אולקח ולא אנתינה של אחריו ואיכא דמוקי לה אנתינה של אחריו ולא אלקיחה דלפניו ואיכא דמוקי לה אתרוייהו היינו טעמא דפשטיה דקרא משמע טפי אלקיחה דלקמיה ואשכחן בדוכתא אחרינא ולקחת מדם הפר ונתת על קרנות המזבח באצבעך דהוי אצבע אנתינה והשתא פליגי דחד מוקי אלקיחה כמשמעותיה דקרא וחד מוקי לה אנתינה דיליף סתום מן המפורש ולא בעי נמי לאוקומי אלקיחה דלא שייך לקיחה אאצבע אלא בדעבד אוזן לשפת המזרק והך דמוקי אתרוייהו אלקיחה משום משמעותא ואנתינה דיליף נמי מן המפורש וצריך עיון כל היכא דאמר מקרא נדרש לפניו ולאחריו אם נוכל ליישב שלא יקשה למה ידרשנו לפניו ולאחריו יותר מאותם שאין להם הכרע: (לעיל) כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. וא''ת היאך אנו אוכלין אילים אפילו סירסן עובד כוכבים מ''ש מבשר בחלב וי''ל מדאסר רחמנא מעוך וכתות לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וא''ת צורם אוזן בכור ליתסר אפילו צרמו עובד כוכבים וי''ל דשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי ואיל א''כ אינו דבר מתועב: היא קדש ואין מעשיה קדש. וא''ת ואימא למשרי בהנאה אבל באכילה אסירי כדפריך בסמוך גבי זרעים וי''ל דהיתר הנאה נפקא לן מלכם כדאמר במרובה (ב''ק דף עא.) ובאלו נערות (כתובות לד.) אפילו לרבי יוחנן הסנדלר דאוסר במבשל בשבת וקצת תימה לרבי יוחנן למה ליה למימר מקדש דמעשה שבת אסירי תיפוק ליה מכל שתיעבתי והיתר הנאה מלכם: חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו. פי' השור והחמור ויש ספרים דגרסי השתא לגבוה שרו להדיוט מבעיא ולגבוה מנא לן דשרו דכתיב (ויקרא כג) ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה מכל אלה אי אתה מקריב פי' מעוך וכתות ונתוק וכרות אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבירה וא''ת הזרעים והדישה ליתסרו דמקרא דאלה על כרחך לא מישתרו לגבוה אלא בעלי חיים דאי כל מילי א''כ כל מעשה שבת נמי תיפוק ליה מאלה ול''ל היא קדש וי''ל דלא שייך מכל שתיעבתי לך הזרעים והדישה דלא תחסום אסור משום בהמה וכן לא תחרוש ולא משום חרישה וזריעה דאפילו בלאו חרישה אסור להנהיג בשור וחמור וא''ת ובסמוך בסוגיין פריך שילוח הקן ליתסר תיפוק ליה דאף לגבוה שרי מהאי קרא דאלה וי''ל דקרא דאלה בבהמה כתיב ולא בעופות ועוף מבהמה לא אתי משום דאין גדלות וקטנות פוסל בבהמה כמו בתורים ובני יונה וא''ת למה לי קרא דאלה הא מדאיצטריך קרא בפרק כל האסורין (תמורה כח:) מן הבהמה להוציא הרובע והנרבע מכלל דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה לא אסירי מכל שתיעבתי וכי תימא דלא אתא מן הבהמה אלא לאשמעינן מכלל דלהדיוט שרי ולא מיתסר מכל שתיעבתי מ''מ נילף חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה בק''ו מרובע ונרבע דבמיתה ושרי להדיוט וי''ל דאי לאו אלה הוה אסרינן להו מדכתיב מן הבקר כי היכי דממעטינן מיניה נעבד ואית ספרים דגרסי ומה שבת דחמירא אמרת היא קדש ואין מעשיה קדש הני לא כל שכן וכן גריס בקונטרס ופי' דבבשר וחלב לא אמרינן האי קושיא דמסתברא דכל שתיעבתי עליה רמינן דקא אכיל תועבה גופה אבל האי לא אכיל החרישה עצמה וכן חוסם לאו חסימה גופה קאכיל אלא הבא על ידה ממנה וילפינן משבת דאין הבא מכחה קודש וקשה דלמה לא יחשב בישול של שבת תועבה גופה כמו בישול של בשר בחלב ונראה דהיינו טעמא משום דבבשר בחלב הבישול ניכר אבל מעשה שבת אין ניכר שנעשה בשבת ואותו ואת בנו ושילוח הקן דפריך ליה מינייהו צ''ל דניכר בהם האיסור יותר ממה שניכר בחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה: פן תקדש פן תוקד אש. וא''ת והא איצטריך לאשמועינן דמצותו בשריפה הא כלאי זרעים אין מצותן בשריפה אבל בהנאה אסירי וי''ל דבלאו הכי פריך שפיר א''נ ליכתוב פן תשרף ומדכתיב תקדש משמע דאתא לאסור הנאה כקדש: כלאי זרעים באכילה אסירי בהנאה שרו. וא''ת לקמן (דף קטז.) גבי מעביר עציץ דלא מיתסר כי אם בהוסיף מאתים אבל לא הוסיף שרי באכילה מדכתיב תרי קראי המלאה והזרע נימא ה''מ בהנאה אבל באכילה אסירי מכל שתעבתי לך כדבעי למימר הכא וי''ל דמאחר דאשכחן כלאי זרעים דשרו באכילה דאיתקוש לבהמה וכלאי הכרם אסורין אם כן סברא הוא בלא הוסיף כיון דלא מיתסר לגמרי כשאר כל כלאי הכרם יש לו להתיר אף באכילה כמו בכלאי זרעים: מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. וא''ת ודלמא איצטריך קרא להקדישה ואח''כ הרביעה כלאים כדאמר פרק כל האסורים (תמורה כט.) גבי טרפה דאיצטריך לאסור לגבוה היכא דהקדישה ואח''כ נטרפה וי''ל דמ''מ הכא אי אתינן למיסר של הדיוט מכל שתעבתי לך כ''ש דלגבוה אסירא מכל שתעבתי לך אע''ג דהוקדש תחלה וכן י''ל גבי אותו ואת בנו בסמוך אי נמי מדגלי לך בטרפה שאין חילוק ה''ה בכלאים ומחוסר זמן: מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה. דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה דאמר לעיל בפרק אותו ואת בנו (דף פא.) נתקו הכתוב ללאו דאותו ואת בנו לעשה: לא אמרה תורה שלח לתקלה. תימה דשרינן הכא מהא סברא בלא שום קרא ובסוף פרק שני דקדושין (דף נז.) גבי צפרי מצורע דריש כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת וזאת אשר לא תאכלו לרבות השחוטה ופריך ואיפוך אנא ומשני רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה והשתא למה לן קרא דכל צפור טהורה תאכלו להתיר דהכא שרינן מהאי טעמא שילוח הקן וי''ל דהתם כיון דכתיב לא תאכלו לאסור האחת הוה אמינא דאידך נמי אסירא משום דאתקוש צפרים אהדדי ולא הוה שרינן מטעם דלא אמרה תורה שלח לתקלה אי לאו דאיכא עדיין יתורא דכל צפור טהורה תאכלו ולא דמי לכל שתעבתי לך דהכא דלא כתיב בהדיא אשלוח הקן ומהך סברא איכא לאוקומי במילי אחריני: שאין ת''ל מבושל. לית ליה לר''ל הנך דרשות דדרשינן בסוף פרק כל שעה (פסחים דף מא.) מינה צלאו ואח''כ בשלו או לשאר משקים כו':

חולין קטו ע"א - טקסט הדף

דף קטו - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד