חולין קטו ע"ב

דף קטו - ב

אמר ליה רבי יוחנן: וכי  כעורה היא זו ששנה רבי שלמד דין זה ממקום אחר, שכתוב בעניין פסולי המוקדשים שנפדו לגבי הדם "לא תאכלנו". ופסוק מיותר מפני שהרבה פסוקים נכתבו לאסור דם. ודורשים: בבשר בחלב הכתוב מדבר, שאסור באכילה.

אתה אומר בבשר בחלב הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא באחד מכל האיסורין האחרים שבתורה?

אמרת: צא ולמד מאחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן - "דבר הלמד מענינו". שאם אינך יודע במה הכתוב מדבר, למד מהפרשה שנכתב בה. וכאן במה הכתוב מדבר, בשני מינין! שפסולי המוקדשין שנפדו נחשבים כשני מינים.

שמצד אחד מותרים באכילה כחולין, ומצד שני אסורין בגיזה ועבודה כקדשים, אף כאן - היתור של "לא תאכלנו", בשני מינין מדובר, והיינו בשר בחלב.

אמר לו ריש לקיש: אי מההיא, הוה אמינא הני מילי שאסור - באכילה, אבל בהנאה לא, קא משמע לן הפסוק של "מבושל" שאסור בשר בחלב אף בהנאה, כמו שקרבן פסח מבושל שאסור גם בהנאה, שכל הקדשים שאינן ראויים לאכילה, הדין הוא שאסורים בהנאה ויצאו לבית השריפה. והיות שלומדים מהפסוק של קרבן פסח בשר בחלב, לכן דינם שוה וגם בשר בחלב אסור בהנאה.

ורבי, זה שאסור בשר בחלב בהנאה, מנא ליה?

נפקא ליה מהכא: נאמר כאן בעניין בשר בחלב "כי עם קדוש אתה לה"', ונאמר להלן "ולא יהיה קדש בבני ישראל". מה להלן בהנאה מדובר, שהרי בעילה הנאה היא, אף כאן בהנאה. שבשר בחלב אסור בהנאה.

דבי רבי אליעזר תנא: כתוב "לא תאכלו כל נבלה [וגו'] או מכור לנכרי", ובסיפא של פסוק זה כתוב איסור בשר בחלב. ודורשים כך: אמרה תורה: כשתמכרנה - את הנבילה - לנכרי, לא תבשלנה בחלב ותמכרנה, שאם תבשלנה בחלב, תאסר בהנאה ויהיה אסור לך למכרה לנכרי.

דבי רבי ישמעאל תנא: מזה שכתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו" ג' פעמים בתורה. מזה לומדים שפסוק אחד - לאיסור אכילה בא. ואחד - לאיסור הנאה, ואחד - לאיסור בשול.

תניא, איסי בן יהודה אומר: מנין לבשר בחלב שאסור?

נאמר כאן - בעניין בשר בחלב: "כי עם קדוש אתה", ונאמר להלן "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". מה להלן בטרפה - אסור באכילה, אף כאן - אסור.

ואין לי אלא באכילה. בהנאה מנין שאסור?

אמרת: קל וחומר הוא. ומה ערלה, שלא נעבדה בה עבירה, אסורה בהנאה. בשר בחלב, שנעבדה בו עבירה, שהרי בישול בשר בחלב עבירה היא, אינו דין שאסור בהנאה!?

ופרכינן: מה לערלה, שכן לא היתה לה שעת הכושר מעולם, שהרי היתה אסורה מזמן שבאה לעולם, תאמר בבשר בחלב שהיתה להם שעת הכושר שהיו מותרים קודם שנתבשלו יחדיו?

ודחינן לפירכא: חמץ בפסח יוכיח. שהרי היתה לו שעת הכושר קודם הפסח - ואסור בהנאה.

ופרכינן: מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת, תאמר בבשר בחלב שיש רק לאו?

ודחינן לפירכא: כלאי הכרם יוכיחו. שאין ענוש כרת, ואסור בהנאה.

ותמהינן: למה לי גזירה שוה קדש קדש ללמוד איסור אכילה בבשר בחלב? לייתי כולה, בין איסור אכילה ובין איסור הנאה, בקל וחומר מערלה. ונאמר כך: ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה, אסורה בין באכילה בין בהנאה, בשר בחלב, שנעבדה בו עבירה, אינו דין שאסור בין באכילה בין בהנאה!

ומבארינן: אי אפשר ללמוד איסור אכילה משום משום דאיכא למימר, חורש בשור ובחמור, וחוסם פי פרה ודש בה - יוכיח. שנעבדה בהם עבירה - ושרו באכילה [אבל פירכא זו אין לאומרה על הקל וחומר שלומדים רק איסור הנאה מערלה, שנאמר שחורש בשור ובחמור וכו' יוכיחו שמותרים בהנאה, משום שזה אפשר לפרוך מה לחורש בשור וכו' שמותרים באכילה. מה שאין כן בבשר בחלב שכבר יודעים מגזירה שוה שאסור באכילה. רש"י].

ותמהינן: למה לי למימר כששאלנו מה לחמץ שכן ענוש כרת - כלאי הכרם יוכיחו, והוצרכנו ללמוד בשר בחלב משלשה דברים, ערלה, חמץ וכלאיים?

לימא ערלה תוכיח, שאינה ענושה כרת ואסורה בהנאה. וכשתקשה מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר - חמץ בפסח יוכיח.

וליהדר דינא וליתי במה הצד, שלא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, שזו לא היתה לה שעת הכושר, וזה ענוש כרת. אבל הצד השוה שבהם - שאסורים באכילה ואסורים בהנאה, אף אני אביא בשר בחלב שאסור באכילה [מגזירה שוה כדלעיל] שיהא אסור אף בהנאה, ועכשו בצורה זו למדנו רק משני דברים!?

אמר רב אשי: אי אפשר ללמוד כך את הבמה הצד. משום דאיכא למימר, נבלה תוכיח! שאסורה באכילה ומותרת בהנאה.

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: זה שהקשית מנבלה - אין זו קושיה שהכי אמרינן משמיה דריש לקיש: כל מה הצד, מגופו - מאותם הדברים שמהם עשינו את הצד השוה שבהן - פרכינן אם יש איזה דבר שלא שוה בשניהם. אבל מעלמא, להביא פירכא מבחוץ שדבר פלוני יוכיח - לא פרכינן.

והדרינן לקושיין: אי הכי, תיתי במה הצד. ומדוע הוצרכנו לומר כלאי הכרם יוכיחו?

ומתרצינן: משום דאיכא למיפרך כך, מה להצד השוה שבהן שכן גדולי קרקע הם, תאמר בבשר בחלב שאינם גידולי קרקע.

ומקשינן: אי הכי השתא נמי, שאתה לומד מכלאי הכרם, איכא למיפרך, מה לכלאי הכרם שכן גדולי קרקע.

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמרינן משמיה דריש לקיש: כל מה הצד שאתה לומד דבר אחד מדברים אחרים במה הצד, פרכינן אפילו כל דהו. אם מצינו שום דבר שלא שוה בו הנלמד למלמדים, ואפילו אין דבר זה קולא או חומרא, וכגון פירכא של גידולי קרקע. אבל פירכא המבוססת על "לא אם אמרת", כגון כאן שאתה רוצה לומר: לא אם אמרת בכלאי הכרם, שכן גידולי קרקע. דהיינו אחד מאותם דברים שמהם רוצים ללמוד את הדבר החדש - ואתה פורך שהוא לא דומה לנלמד, בזה, קל וחומר, קולא וחומרא בלבד, פרכינן.

שאם אתה רוצה ללמוד מהם דבר אחר לקולא, פרכינן: לא אם אמרת בזה שיש בו צד קולא אחר. וכן אם באת ללמוד חומרא, פרכינן אם יש באחד מהם חומרא אחרת וכפי שפרכנו לעיל שאי אפשר ללמוד חומרא בבשר בחלב לאסור באכילה, מפני שמה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר, ומה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת, שיש בהם חומרא אחרת, ומשום כך אי אפשר ללמוד מהם.

אבל כל דהו, למפרך בכך שאינם שוים בדבר שאינו לא קולא ולא חומרא - לא פרכינן! [ועיין ברש"י]

ומקשינן: וליפרוך לכולהו בפירכא זו:

מה לכולהו - ערלה וחמץ וכלאיים - שכן גדולי קרקע, תאמר בבשר בחלב שאינם גידולי קרקע!? וסברנו עכשו כיון שלא אחד מאחד למדים כפי שסברנו קודם ללמוד מערלה בלבד, אלא לומדים אחד משלש בזה אפשר לפרוך אפילו כל דהו, ולא רק פירכא של קולא וחומרא.

אלא אמר ליה רב מרדכי לרב אשי, הכי אמרינן משמיה דריש לקיש, שכך הוא כלל הדבר.

כעורה זו ששנה ר' לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמי' לא תאכלנו למען ייטב לך ואמר ר' למה כתב שני פעמים לא תאכלנו אח' לא תאכלנו מדבר בבשר בחלב:

במה הכתוב מדבר בשני מינין. כלומר דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר אלו שני מינין בשר ודם וזהו אבר מן החי אף כאן בשני מינין בבשר בחלב אבל בהנאה אימא לא קמ"ל:

כל מקום שנאמר לא תאכל לא יאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה:

לא יהיה קדש מבני ישראל מה להלן הנאה כלומר הנאה דתשמיש המטה אף כאן הנאה דאפי' בהנאה אסור:

אמרה תורה כשתמכרנה לא תבשלנה ותמכרנה כלומר כתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך וגו' לא תבשל גדי בחלב אמו כלומר כשתמכרנה לא תבשלנה בחלב ותמכרנה דאם תבשלנה בחלב לא תוכל למוכרה דאסורה בהנאה:

מה להלן אסור כלומר דטרפה אסורה באכילה. מה לערלה שלא היתה לה שעת הכושר כו' כלומר תאמר בבשר בחלב שהיתה לה שעת הכושר דאפילו משנתן הבשר בחלב לא נאסר בצונן דיכול להדיחו אבל לאחר שנתבשל אסור:

למה לי למימר כלאי הכרם יוכיח כשאמר מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת נימא ערלה תוכיח שאין ענוש כרת ואסורה בין באכילה ובין בהנאה ואי פריך מה לערלה שכן לא היתה שעת הכושר נימא חמץ בפסח יוכיח ונימא חזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שאסורין בין באכילה ובין בהנאה אף אני אביא בשר בחלב שהוא אסור ואסור בין באכילה ובין בהנאה:

א"ל רב מרדכי לרב אשי כל מן הצד כו' כלומר משום פירכא זו שאתה אומר משום דאיכא למימר נבלה תוכיח לא הוה למישבק למהדר דינא וליתי מן הצד דלא מצית למיפרך נבלה תוכיח דהכי אמרינן משמא דריש לקיש כל מן הצד מגופיה פרכינן כלומר כל וחזר הדין כו' והצד השוה שבהן כו' אי מצינן למיפרך מה להצד השוה שבהן מגופיה דדינא פרכינן אבל אי לא מצינן למיפרך לא פרכינן פירכא אחריתי לפיכך לא פרכינן נבילה תוכיח שהיא אסורה באכילה:

אי הכי תיתי מן הצד. כלומר כיון דאמרת דלא יכלינן למיפרך נבילה תוכיח תיתי מן הצד דערלה וחמץ דבשר בחלב והא אסור בהנאה:

אי הכי (כיון) [השתא נמי] דאמרת כלאי הכרם יוכיח איכא למיפרך שכן גדולי קרקע. א"ל רב מרדכי לרב אשי כל במה הצד פרכינן כל דהוא כלומר אי הוה אתי בשר בחלב במה הצד מערלה ומחמץ מצינו למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן גדולי קרקע השתא דלא אתי במה הצד לא מצינן למפרך. בלא אם אמרת קולא וחומרא פרכינן כו' כלומר כגון הכא דבעינן לאפוקי בשר בחלב מערלה ואמרינן מה לערלה שלא היתה לו שעת הכושר תאמר בבשר בחלב שהיתה לו שעת הכושר. חמץ בפסח יוכיח לא אם אמרת חמץ בפסח שכן ענוש כרת תאמר בבשר וחלב שאין ענוש כרת קולא וחומרא פרכינן אי מצינן למיפרך כל דהו לא פרכינן. כלומר ולא מצינן למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן גדולי קרקע דהדא פירכא לאו קולא וחומרא הוא:

וליפרוך מה לכולהו שכן גדולי קרקע כלומר דערלה וחמץ וכלאי הכרם:

אלא אמר ריש לקיש חדא מחדא. כלומר כדבעינן לאפוקי חדא מחדא קולא וחומרא פרכינן דאי בעינן לאפוקי בשר בחלב מערלה ומחמץ קולא וחומרא פרכינן כלומר אי אית לן פירכא דמצינן למיפרך מה לערלה שכן חמור כך וכך תאמר בבשר בחלב שקיל כך וכך הדא היא פירכא פרכינן. אבל פירכא אחרינא לא כגון מה לכולהו לערלה שכן גדולי קרקע דהיא לא קולא ולא חומרא:

במה הכתוב מדבר בשני מינים פרש"י ז"ל פסולי המוקדשין שנפדו שני מינים הם. מותרים באכילה כחולין ואסורי' בגיזה ועבודה כקדשים. ומטעם זה פירשו בשמו ז"ל במס' מכות דהמרביע שור פסולי המוקדשים שלוקה גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופי' וזה תימא דמשום האי חשב כשני מינין א"כ כל שאסור באכילה ומותר בהנאה יהא חשוב שני מינים. ועוד שור של חולין יהא כלאים עם שור של מוקדשין. וזה לא שמעינן לכך הנכון כדפי' בתו' ז"ל שהוא שני מינים בגזירת הכתוב שאמור עליו כצבי וכאיל שהם שני מינים ושם הארכתי בס"ד:

ונאמר להלן ואנשי קדש וכו'. וא"ת ולילף מקודש דכתיב גבי קרבן ולילף מיני' בין איסור אכילה ובין איסור הנאה ולא בעי ק"ו דערלה. וי"ל דקודשת עם מקודשת הוי לן למידן ולא קדושת עם מקודשת חתיכה ובהנאה ילפינן ק"ו מערלה ופריך עלה מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר פי' דאוסר הכתוב פריו ועיקרו ועלו. אע"ג דלר' יוסי סמדר מותר האי משום דלאו פרי הוא וכן קודם סמדר דשרי לרבנן כללו של דבר משהיה פרי ובא לכלל איסור לא היה לו כושר. וא"ת וליפרוך לכולהו קולא וחומרא ונימא מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו מכללם. תאמר בבשר וחלב שהותרו מכללם אבל חיה ועוף ובהמה טמאה. וי"ל דהא לא חשוב הותר מכללו כיון שלא היה מעולם בכלל האיסור דבמקום האיסור מיעטה קרא מדכתיב גדי. אבל חלב היה חשיב בעלמא הותר מכלל לפי שהיה נכלל בכלל כל חלב לא תאכלו וזה ברור:

פסולי המוקדשין שנפדו מותרין באכילה כחולין ואסורין בגיזה ועבודה כקדשים וזהו שאמרו במה שנאמר בסדר ראה אנכי בפרשת כי ירחיב רק חזק לבלתי אכול הדם ואמר אחריה לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים וחזר ואמר לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך והעמידו לא תאכלנו השני שהוא מיותר לאיסור אכילת בשר בחלב ומתורת דבר הלמד מענינו שאותה פרשה מדברת בפסולי המוקדשין כמו שאמר בה בכל אות נפשך תאכל בשר ופירשוה בקדשים שנפל בהם מום שיפדו ויאכלו ומה פסולי המוקדשין שני מינין ר"ל שנוהג בו דין חולין להיתר אכילת בשרו ודין קדשים לאיסור גיזה ועבודה אף מקרא דלא תאכלנו האמור בה לדבר שיש בו שני מינין דהיינו בשר בחלב ואיסור הנאה שבו למדו מגזרה שוה שנאמר כאן לא תבשל גדי כי עם קדוש אתה וגו' ונאמר להלן לא יהיה קדש בבני ישראל ומה להלן הנאה וכו' ומ"מ בסוף הסוגיא למדוה מדכתיב שלשה פעמים לא תבשל אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול:

כל שאנו באים ללמוד דבר אחד מאחד אין משיבין עליה לומר שאין ראוי ללמוד זו מזו אא"כ יש בזו שבאין ללמוד ממנה קולא או חומרא לפי הענין שלמדין הימנו כגון שאם באנו ללמוד ממנו להחמיר נאמר מה לדבר זה שאתה בא ללמוד הימנו שראוי לדון בו בחומרא זו שכן מצינו בו חומרא פלונית ואם באנו ללמוד ממנו להקל שכן מצינו בו קולא פלונית אבל אין משיבין בה בכל שהו שנאמר מה לדבר פלני שכן יש בו דבר פלני שאינו בלמד הואיל ואותו דבר אינו קולא או חומרא כגון שאם תבא ללמוד איסור הנאה לבשר בחלב מכלאי הכרם בקל וחומר אין משיבין עליו מה לכלאים שכן גדולי קרקע הואיל ואין בגדולי קרקע קולא או חומרא וכל שאתה בא ללמוד דבר אחד משנים במה הצד אין משיבין מעלמא ר"ל ממקום אחר שלא מאותם השנים לומר דבר פלוני יוכיח אלא למדין כל שאין תשובה לצד השוה ר"ל בשניהם כאחד שיהיה איזה ענין נמצא בשניהם שלא יהא נמצא בלמד ומ"מ כל שנמצא בשניהם מה שאינו בלמד משיבין עליו אף בלא קולא וחומרא אלא בכל שהו וכל שאתה בא ללמוד אחת משלש השלישי מחזירו כאלו בא ללמוד מאחד וכל שאין בהם להשיב בקולא וחומרא אין משיבין בכל שהו אפי' היה אותו דבר שוה בשלשתם:

ערלה אסורה בהנאה ואין באכילתה כרת אבל חמץ בפסח אסור בהנאה והאוכל חייב כרת וכלאי הכרם אע"פ שמשעת זריעתן לוקה לא נאסרו הזרעים בהנאה עד שיקלטו זרעים שנזרעו בעציץ נקוב ונקלטו בהיתר ואחר שנקלטו העמיד העצים בכרם וינק משם אם נשתהא שם עד שהוסיף חלק אחד ממאתים אסור ואם לאו מותר שהכלאים בטלים במאתים של היתר:

גמ' ורבי בהנאה מנליה נפקא ליה כו' ואפי' לרבי אבהו דאמר לעיל כ"מ שנאמר לא תאכל איסור הנאה נמי משמע האי קרא דלא תאכלנו גו' כיון דבעניניה דדם כתיב לא משמע אלא איסור אכילה כדם כדדרשינן בפ' כל שעה מהאי קרא דלא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותר כו' וק"ל:

בפרש"י בד"ה ל"ל גז"ש לאיסור אכילה כי היכי כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה ומה ערלה כו' שכן צריך מאתים כו' דצריך מאתים כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה וליפרוך מה כו' ואע"ג דמכלאי כו' במה מצינו ולא פרכינן כל דהו כו' עכ"ל דמכלאי הכרם ליכא ק"ו דכלאי כרם נמי נעבדה בו עבירה אלא במה מצינו איכא למילף מינה וכ"כ גם התוס' לעיל ומהרש"ל כתב על דברי התוס' דליכא למילף מכלאי הכרם לחודיה דאכל חדא וחדא איכא למימר נבלה יוכיח ועוד האריך לאין צורך כי דברי התוס' ודאי נכונים כיון דהלמד והמלמד שוין דנעבדה בהן עבירה ליכא למימר נבילה יוכיח דלא נעבדה בה עבירה ומזה נמי רב אשי דבעי למימר דליכא למילף מערלה וחמץ משום דנבילה תוכיח אבל דאתינן למילף נמי מכלאי כרם ליכא למימר נמי נבלה יוכיח דאנבילה איכא למפרך מה לכלאי הכרם שכן נעבדה בו עבירה והוצרכו להדר דינא משא"כ בבשר בחלב דבלא הדר דינא ילפינן ליה שפיר מכלאים דהא ליכא למיפרך מידי גם בזה כתב מהרש"ל דברים דחוקים ואין להאריך כי דברינו ברורים לכוון דברי התוס' ודו"ק:

בגמ' כל מה הצד פרכינן כל דהו לא אם אמרת ק"ו פרכינן כל דהו לא פרכינן כצ"ל. והא דאיתא בספרים חדא מחדא טעות סופר הוא:

בתוס' ד"ה ונאמר להלן לא יהיה קדש ואי לאו קרא דלא תאכלנו ה"א דהנאת הגוף בלא אכילה אסר הכתוב כצ"ל. ור"ל דה"א דאסור ליהנות מגוף הבשר והחלב בעין בלא שום כליון דומיא דלאו דלא יהיה קדש דהיא הנאת בעילה דנהנה מן הגוף בעצמו כשהוא בעין:

ד"ה ומה ערלה ליכא למפרך מה לערלה שכן צריך מאתים לבטלו דמדרבנן הוא דצריך מאתים כצ"ל:

גמ' דאיכא למימר נבלה תוכיח כו'. נ"ב נ"ל מה שתירץ רב אשי נבלה תוכיח ידע נמי שאין זו פירכא מעולה מאחר שאינו מגופו ומ"מ סבר דדינא כמו פירכא כל דהו דפרכינן אמה הצד דאתא מתרי ולא מתלתא וכדמקשינן ליה דפירכא זו אינה פירכא כלל ולא דמי לפירכא כל דהו סבר רב אשי א"כ פירכא כל דהו פירכא מעולה היא ופרכינן אפילו אתלת ודו"ק:

שם לא אם אמרת חדא מחדא נמחק חדא מחדא. ונ"ב בס"א אינו:

רש"י בד"ה ל"ל גזירה לאסור אכילה כי היכי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ומה ערלה כו' שכן צריך מאתים לבטלה דמדרבנן הוא דצריך מאתים כצ"ל:

בד"ה וליפרך מה כו' ולא פרכינן כל דהו כו'. נ"ב ול"נ דאמה הצד חדא מחדא פרכינן מיניה אפי' דאתא מעלמא ותדע דאל"כ אמאי פריך לעיל חוסם פי פרה יוכיח הלא לא אמרינן יוכיח דאתא מעלמא אפי' אמה הצד דאתי משתי צדדין כ"ש דלא אמרינן אחדא מחדא אלא מאי אית לך למימר האי יוכיח איכא הוכחה להדיא דלא תילף בשר בחלב בק"ו מערלה וכ"ש במה הצד שהרי גבי חוסם פי פרה נמי איכא ק"ו לגבי ערלה וחזי' דקרא קא קפיד דלא נילף מערלה אף בשר בחלב לא תילוף מיניה משום הכי פרכינן שפיר מה שאין כן בנבלה דליכא הוכחה להדיא דלא תילף ק"ו מערלה שהרי גבי נבלה ליכא ק"ו אבל אי הוה מייתינן בשר בחלב במה הצד מכלאים א"כ ה"א שפיר דנבלה יוכיח דמיניה איכא הוכחה גמורה דלא מייתינן מן מה הצד שהרי האי מה הצד איכא נמי גבי נבלה וקא חזינן דקפיד קרא דלא תילף מיניה הכי נמי בשר בחלב לא תילף מיניה ודו"ק:

גמ' אף כאן בב' מינים. וחורש בב' מינים אפילו לגבוה שרי מאלה ולרש"י מק"ו דשבת וכלאי זרעים איתקש לכלאי בהמה וכלאי הכרם מפורש פן תוקדש:

גמ' לא תבשלנו ותמכרנו. ובישול בלא מכירה מלא תבשל אידך נפקא כמשמעו אבל לא משמע ליה לומר מכח יתור פעל לא תבשל ללמוד מיניה הנאה באם אינו ענין כתנא דבי ר"י רק ממשמעותיה דקרא גופיה לא תבשלנו ותמכרנו ור"ל לא תבשלנו ואם בישלו לא תמכרנו:

גמ' בשר בחלב שנעבדה בו עבירה כו' . לפי"ז טיפת חלב שנפלה מעצמה מנין ואולי ר"ל שנעשה בה דבר שהוא עבירה לעשות. או במה מצינו ותחלת הדין ק"ו אסתם בשר בחלב כמו שכתבתי לעיל באחותו:

גמ' כלאי הכרם יוכיח. א"ל ללמוד בק"ו מכלאי הכרם גרידא דשרי לבשל ואסור בהנאה כ"ש בשר בחלב דאסור לבשל כו' דבישול בשר בחלב הוא במקום הנחה וזריעה בקרקע כלאים ששניהם עושין האיסור ונילף בתר שנעשה כל איסור כדינו שיאסור בהנאה הבישול בשר בחלב כהזריעה כלאי הכרם וק"ל:

גמ' משום דאיכא למימר חורש כו' ודש ביה יוכיח. היא גופיה נלמוד בק"ו ולגירסת תוס' בהמה ממועט מאלה אפילו לגבוה ולרש"י בק"ו משבת. מיהו בשר בחלב נמי נילף בק"ו משבת דהא לית לן קרא השתא [כמו לעיל דאוקמינן קרא דלא תאכל כל תועבה אבב"ח] מיהו יכול לומר אילים שסירסן יוכיח שנעבדה כו' ומותר מדכתיב ומעוך כו':
עוד שם חורש יוכיח. התם אינו אוכל האיסור עצמו ואולי דוקא אי ילפינן מלא תאכל כל תועבה שייך סברא זו אכילת תועבה עצמה:

גמ' נבילה תוכיח. טפי הול"ל טריפה כתחלת הדין גז"ש דאכילה מטריפה:
עוד שם נבילה תוכיח. אלא עתה שנלמד מג' לא פרכינן מעלמא דכן המדה. וא"ל א"כ הדרא קושיא ל"ל גז"ש כיון דילפינן מתלתא י"ל דמק"ו מערלה ודאי אמרינן יוכיח דדוקא כל דהו לא פרכינן אחדא מחדא אבל יוכיח ודאי אמרינן בכ"מ ולעיל חיה ועוף סוס בן סוסיא יוכיח כו' ובלבד שיהיה בו החומר כגון זה חורש וחוסם שנעבד בו עבירה שזה החומר יוכיח משא"כ נבילה אין לעשות יוכיח אתחלת הדין דלא נעשה בו עבירה להכי איצטריך שפיר גז"ש דהשתא אין לעשות שום יוכיח אק"ו ואחרי בואנו לשאר המלמדים שיש לעשות יוכיח מנבילה כיון שנלמד מתלתא לא אמרינן. ומ"ש התוס' בד"ה כלאי הכרם דמכלאי הכרם לחידיה מצינו ללמוד כו' א"ל נבילה יוכיח דהשתא ליכא ק"ו [דנימא דבעיא יוכיח ממלתא דאית ביה ג"כ זה החומר שיש בלמד. דא"ל דאמה מצינו לא אמרי' יוכיח כדעת קצת מחברים דע"כ תוס' ס"ל כדאמרינן] דאל"כ ל"ל גז"ש באמת תיפוק ליה מכלאי הכרם [וזה לא מתורץ במ"ש תוס' ניחא ליה כו'] אע"כ דה"א חורש יוכיח השתא נמי נבילה יוכיח י"ל דנוכל לילף במה מצינו בכלאי הכרם שנעבדה בו עבירה ואסור בהנאה כבאכילה אף בב"ח שנעבדה כו' והשתא א"ל נבילה תוכיח [שאין בו זה החומר] אבל חורש י"ל [תוכיח] להכי איצטריך גז"ש ותו לא מידי:
ואפ"ל דלא תקשי [קושית תוס' נילף] מכלאי כרם לחודיה די"ל מעשה שבת לר"י הסנדלר יוכיח [דאסור באכילה ומותר בהנאה] ודו"ק (*ג):

בתוס' בד"ה ונאמר כו' דהנאת הגוף כו'. דומיא דלא יהיה קדש דאיירי בבעילה אבל בעלמא פשיטא דאכילה בכלל הנאה. ובסמוך ל"ל גז"ש ליתי כולה בק"ו כו' ולא בקצרה בכלל הנאה נלמד ה"נ קאמר באמת שלא תימא אי לאו קרא לא היינו למידין הנאה בק"ו דאיכא למיפרך מה לערלה שכן אסור באכילה לז"א דהיא גופיה נלמד בק"ו:

בתוס' בד"ה ומה ערלה כו' שכן צריך מאתים לבטלה כו'. משא"כ בשר בחלב דדרך בישול אסרה תורה דהו"ל בנ"ט כדלעיל ש"מ טעם כעיקר כו'. וקשה לי התם להיות נולד איסור בשר בחלב אבל לאח"כ שנעשה בשר בחלב דלמא אה"נ דצריך מאתים ונלמוד הכל בק"ו מערלה:

גמרא במה הכתוב מדבר בשני מינין. עפירש"י. ולכאורה קשה דהא האי קרא כתיב בפ' כי ירחיב ושם מדבר בבשר תאוה עי' לעיל (טז ב). וקרא דרק בכל אות נפשך תזבח כו' דבפ' דלעיל מינה מוקמינן ליה בפהמ"ק כדפירש"י בחומש וכ"ה בספרי. אמנם לעיל (כח) בדרשת ר"א הקפר אמר נמי מקיש כו' לפהמ"ק ופרש"י בספרי גרסינן כו' לבהמה כו' ולא מוקי כו' אלא בבשר תאוה. ולימוד דהכא איתא ג"כ בספרי שם. וליתא שם סיומא דמסיק הכא אתה אומר כו' עד סופה. דלשיטתיה אזיל דפ' זו בבשר תאוה. ועי' לעיל (יז) רש"י ד"ה בשר תאוה ובמהרש"א שם:

שם ולא יהי' קדש מבני ישראל. כצ"ל:

רש"י ד"ה ולהדר דינא. ערלה תוכיח וגמרינן ומייתינן כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הכי אמרינן משמי' דר"ל. אם יש להשיב מה להצה"ש שבשניהם כו'. כצ"ל:

תד"ה ונאמר. ה"א דהנאת הגוף בלא אכילה אסר הכתוב. דמצינו הרבה שלא ניתר אלא באכילה כמו פהמ"ק דדרשינן ואכלת ולא לכלביך. וכן שביעית ומע"ש אינן מותרין בכל הנאות עי' פ"ח דשביעית. ומש"כ הנאת הגוף. הוא משום דמיון דקדש. ודברי מהר"ם בזה אינן מחוורין ע"ש:

גמ' לא אם אמרת חדא מחדא קולא וחומרא פרכינן כל דהו כצ"ל:

רש״י ד"ה הכי אמרי׳ וכו' במדה זו פרכינן כצ"ל ותי׳ הוא נמחק:

גמ' ומה ערלה שלא וכו'. עיין בב"מ דף נג ע"א תוס' ד"ה ועולה:

רש"י ד"ה משום דאיכא למימר וכו' דמה לחורש. עי' נדה נה ע"ב תוס' ד"ה כי:

תוס' ד"ה כלאי וכו' ואין להקשות מה לערלה. עי' סוכה דף לה ע"א תוס' ד"ה לפי:

בשני מינין אף כאן בשני מינין. פשטיות הסוגיא משמע ודאי דשני מינין דומיא דבב"ח דכל חד לחודי' שרי והיינו צבי ואיל שכ' תוס'. אבל קדשים וחולין שפירש"י הוה איסור והיתר ולא דמי לבב"ח. ומיהו לרמב"ם דלא אסר בהנהגה אלא שור עם חמור טהור עם טמא ע"כ צ"ל כלאים בהנהגה בשור פסולי מוקדשים משום קדשים וחולין נגע בי' וכ"כ משנה למלך:

אמרת ק"ו. מבואר מתוס' דשמעתין ודפסחים דלא אתי ק"ו אלא לברורי דנילף גז"ש מבשר קדשים בשר בשדה ולא מבשר טרפה דמותר בהנאה אע"ג דטרפה מפורש בקרא טפי מבשר קדשים מ"מ אהני ק"ו ונ"ל משו"ה טרח למילף מק"ו חדא מתלת ולא סגי לי' במה מצינו מכלאים לחוד דק"ו אלים טפי למידחי גז"ש קצת אע"ג דלא מידחי לגמרי כנ"ל:

ומשו"ה יליף בב"ח שנעבדה בו עבירה עכ"פ מוכח מק"ו דאסור בהנאה וע"כ נילף גז"ש מבשר קודש ולא מטרפה. וא"כ ה"ה בב"ח שלא נעבדה בו עבירה כגון טפת חלב שנפלה על החתיכה אסורה בהנאה מגז"ש:

כלאי הכרם יוכיחו הנה סוגיא זו לא אזלי בתר תועבה אלא בשנעבדה בו עבירה וע"כ כלאים אעפ"י שאסור בהנאה בכל אופן אפי' נזרע מאליו ועלעלה הרוח ונפרץ הגדר וכדומה ולא נעבדה עבירה כלל ושזרעוה אנסים גוים וכדומה מ"מ לא נעבדה בו עבירה מיקרי א"כ יפה כ' מהרש"ל בתוס' ד"ה וליפרך וכו' ודברי מהרש"א אינם מובנים דכשנבוא ללמוד מה מצינו מכלאים לא נצרך להזכיר מנעבדה בו עבירה דאפי' כלאים בלא עבירה אסורה וא"כ אין עבירה גורמת ועל זה י"ל נבלה יוכיח:

וכ' תוס' דלא שייך הותר מכללו אלא בחלב דכתיב כל חלב וכל דם. וצע"ג מש"ס מנחות ה' ע"א דאמר טרפה הותר מכללו במליקת עוף ובטרפה לא כתיב כל וכמדומה לי שמעתי ק' זו זה שלשים שנה מהגאון מ"ה דוד דייטש זצ"ל. ולפע"ד הכונה הוא כך דבגדי בחלב אמו בא פסוק השני ומלמד לנו שלא הי' טמאה בכלל גדי הראשון מעולם ולא נכנס בכלל מעולם ולא הותר דבר מכללו. משא"כ בחלב ליכא למימר בא הכתוב כל חלב שור וכשב ולימד לנו על כל מקום דכתיב חלב שאינו אלא משור כשב ז"א דהרי כתיב להדיא כל חלב וכל דם לא תאכלו ונכלל הכל ושוב הותר מכללו זה הוא כוונת תוס'. נמצא זהו שייך בגדי בחלב אמו מלמד לנו שאין בהמה טמאה בכלל גדי הראשון. וכן הי' נמי אי כתיב טרפה לא תאכלו ושוב הותר כל מין עוף בין חולין בין מוקדשים הרי גילה לן דבשר בשדה טרפה היינו בשר בהמה ולא עוף. אבל באמת גם עוף בכלל טרפה רק בא והוציא מליקת קדשים דוקא וגם קדשים לא הוציא מכלל שהרי בשר בשדה טרפה כולל בין חולין בין קדשים בין בהמה בין עוף בחולין רק עוף קדשים וזה אינינו פירוש בפסוק בשדה טרפה אלא הותר מכלל איסור הוא וזה ברור בעזה"י. ובלאה"נ י"ל כיון דקרא מיירי נמי בבשר שיצא חוץ למחיצתו וזה שייך אפי' בעוף א"כ קרא אפי' בעוף קדשים מיירי ושוב הותר מכללו וא"ש כנלע"ד:

כל מה הצד פרכי' כל דהו וכו' נ"ל דמשו"ה לא מצי למילף מתקרובת ע"ז לרמב"ם פ"ג ופ"ח מע"ז דחייב בכ"ש מדכתיב לא ידבק בידך מאומה. ואי תיהדר דינא נימא מה להצד השוה שכן בכ"ש דהרי ערלה כשאוכל ברי' שלימה הוה בכ"ש ונהי דפירכא גמורה אערלה לחודא לא הוה משום דעכ"פ כשאינו ברי' שלימה בעי כזית מ"מ פירכא כל דהו מיהו הוי לאיצטרופי עם פירכא דתקרובת ע"ז דהוה בכ"ש ממש. אלא יש לעיין אי לא נימא בב"ח היא גופי' נילף דכיון דאיכא גז"ש מטרפה וכתיב אכילה מצינן למילף בכ"ש. ולא הומ"ל מעשה שבת יוכיח לר"י בן ברוקא דנעבדה בו עבירה ואסור באכילה ומותר בהנאה דמעשה שבת לא דמי לבב"ח שהוא העבירה עצמו משא"כ מעשה שבת הוא רק היוצא מהעבירה כמ"ש לעיל אבל שור וחמור דמותר השור וחמור וגם הזרעים שפיר עביד יוכיח:

מפני שמעמידין אותו בעור קיבת נבלה אבל בעור קיבת כשרה משום חשש בב"ח דרבנן לא הי' אוסרים הגבינות כ"כ תוס' ורמב"ן בחי' מס' ע"ז כ' אה"נ דמשום חשש בב"ח יש לאסור אלא דלא משכחת לי' דסתם שחיטת גוי נבלה ואין בב"ח חל וצע"ג הא בעל מימרא הוא שמואל וס"ל דגדי לרבות חלב ומתה דאחע"א בב"ח מיהת וצ"ע:

והא דלא מיטעמי' לקפילא אי טעם בי' טעם בשר י"ל כמ"ש בזה הראב"ד דלא הלכו בשל גוים בתר נ"ט שלא יפרוצו. אמנם הר"י ן' מיגאש וכן דעת הרמב"ם ס"ל דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל ולא מהני קפילא. והיינו טעמא נמי דנקיט נבלה דאי משום בב"ח לא נעשה בב"ח ע"י מעמיד אי ליכא נתינת טעם. וגם דבריו צ"ע הא הקיבה עכ"פ נאסרה מהחלב ככזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב ושוב ה"ל הקיבה אפי' טעם בשר שבו כנבלה עצמה וטעם בשר שבו המעמיד החלב אוסר משום דבר המעמיד וצ"ל דאליבא דשמואל אמר למילתי' דס"ל אפשר לסוחטו מותר וס"ל נמי דלא נעשה נבלה כלל ודוחק. ובמשנתינו בודאי ק' דתנן בעור של קבה כשרה אם יש בה בנ"ט וק' הא דבר המעמיד לא בטיל ואנן קיי"ל אפשר לסוחטו אסור ועיין במרדכי ועפ"י דבריו י"ל משנתינו מיירי שיש גם קיבה קרושה בעור וה"ל זוז"ג ואי ליכא נ"ט שרי דמשום דבר המעמיד ליכא דה"ל זוו"ג:

והנה בדבר המעמיד פליגו בגי' הש"ס בע"ז ל"ד ע"א כיון דאקומי קא מוקים כמאן דאיתי' לאיסורי' בעיני' דמי ותוס' שם ל"ג סוף ע"ב כ' תוס' דאיכא דגרסי הכי ואיכא לא גרסי להו וכן דעת תוס' לעיל דמעמיד קיל טפי עיין לעיל צ"ט ע"ב ד"ה לא במאה בסוף הדיבור:

וקיבה שמלחו בעורה להעמיד בה גבינות דפליגו רש"י והגאונים דרש"י לא אסר לי' אלא משום טעם חלב מב"מ לא בטיל ולא אסר לי' מטעם דבר המעמיד שהרי כבר נעשה בב"ח במליחה והכל נעשה נבלה אע"כ גם רש"י ס"ל דבר המעמיד בטיל. אך החולקים נראה דס"ל דבר המעמיד לא בטיל אפי' לעשותו תחלה בב"ח וטפי מר"י ן' מיגא"ש דלכאורה אינהו הוה סברו דפירשא ממש הוא הקיבה ואין לו דין חלב כלל ואין כאן אלא משום טעם בשר הנבלע בה חלב וחשבי לי' נ"ט בר נ"ט וכמו שהסבר הש"ך דכיון דנבלע בפירשא קליש טעם ב' כמו טעם ג' דנ"ט בר נ"ט זהו סברת החולקים על רש"י לכאורה וק' למה צריכא לילף מנ"ט בר נ"ט תיפוק לי' כיון דליכא חלב בחלב אלא טעם בשר שבפירשא נכנס לחלב ה"ל אינו מינו ובטל בס' אע"כ דבר המעמיד לא בטיל ונעשה בב"ח לכתחלה משו"ה הוצרכו לומר דהוה קליש כמו נ"ט בר נ"ט. ועיין יש"ש סי' ק"ו הא דאמרינן במס' ע"ז ל"ד ע"א כיון דאקומי קא מוקים ה"ל כאיתא בעינא היינו באי' משהו אבל באי' דבעינן נ"ט לא אמרינן הכי אלא באיסור משהו לענין איסור הנאה. ונ"ל שזה הולך לשיטת הראב"ד, דמייתי ר"ן שלהי ע"ז בסוגיא דהמערה מצרצור לבור דס"ל דאיסורי' שאוסרים במשהו היינו לאכילה אבל לא בהנאה וחמץ בפסח ויי"נ האוסר במשהו היינו לאכילה ולא להנאה וא"כ הא דאמרינן משום דאקומי קא מוקים ה"ל לאוסרו בהנאה כיון דע"ז איסור במשהו בלא"ה אבל בלא"ה לא. ולשיטה זו יפה כ' מהרש"ל ביש"ש הנ"ל דחמץ בפסח דבר המעמיד מותר להשהותו עכ"פ ומג"א סי' תי"ב סק"ט השיג עליו ע"ש ומ"ש אני עני בתשובתי סי' תתר"ו:

הא קיבה גופה שרי' לא קשי' כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה בתוס' ע"ז הקשו לישני תרוייהו קודם חזרה והא בקרוש והא בצלול ודבריהם תמוהים כמ"ש מהרש"א ומהרמ"ל שם ובלאה"נ צע"ג איך שייך לומר שמואל מיירי קודם חזרה וכן תמה מהרמשי"ף ע"כ הגהתי בגליון ש"ס שלי תרוויהו אחר חזרה ורצונם לומר דלמאי דלא אסיק אדעתי' עדיין להקשות משנתנו רישא אסיפא רק הקשה משמואל אמתניתין הומ"ל רישא נמי אחר חזרה ובצלול ודשמואל דמיירי בהעמידת לגבינות הוא מן הסתם בקרוש אע"ג דלקושטא דמילתא א"א לומר הכי דתיקשי מתניתין רישא אסיפא וע"כ רישא קודם חזרה מ"מ המקשן אדשמואל ולא אמתניתין לק"מ קושי' דכאן בצלול כאן בקרוש כנ"ל פי' קושיתו ע"ש:

חומר בחלב מבדם. כ' מהרמשי"ף דלא הומ"ל חומר בחלב שלוקה עליו משום בב"ח משא"כ דם. שאני התם דדם לאו גדי הוא ולא בב"ח כלל. וכן נ"ל דלא הו"ל חומר בדם שנוהג בשליל לכולי עלמא משא"כ בחלב דבן ח' חי מותר חלבו לכ"ע. התם משום דלאו חלב שור וכשב הוא דכי יולד כתיב. ובחי' ר"ן לקמן ק"כ כ' אי ס"ד דם שבשלו מותר אפי' איסו' ליכא מן התורה א"כ חומר בחלב שאסור במבושל ולפע"ד לק"מ דלעומת זה חלב חי מותר דהוה שלא כד"א משא"כ דם חי וה"ל המותר בחלב אסור בדם ואסור בדם מותר בחלב וזה אין מקומו במשנתינו כ"א לעיל ספ"ק והתם תני ושייר טובא. ואין להקשות לרש"י וסייעתו דדם שבשלו עובר עליו ליתני חומר בדם שחייב בין חי בין מבושל משא"כ חלב חי זה לק"מ דגם דם אם אכלו שלא כד"א פטור אלא דם חי הוי דרך אכילתו. ונראה דלא מיירי אלא מחומר באכילת חלב ודם אבל בשאר ענינים איכא חומר בשנפסל בשקיעת החמה משא"כ חלב על מקדה כל הלילה עד הבקר ודם אסור בסחורה משא"כ חלב דכתיב יעשה לכל מלאכה:

אמר ר' ינאי דאמר קרא כאשר יורם כ' תוס' דהוה אסמכתא פי' כוונתם כי היכי דבמס' מעילה בהס"ד הוה בעי למימר דדרשא דכל חלב לה' אסמכתא הוא אלא דבמסקנא התם לא קאי וכן בכריתות ס"פ ספק אכל מוכח דדרשא גמורה הוא מ"מ דרשא דכאשר יורם אסמכתא הוא ולפ"ז בחלב גמור דנפיק מכל חלב לה' הוה דאורייתא ובהא איירי מתניתין שהוא חומר דם דליכא מעילה דאורייתא אבל יותרת וכליות דנפיק מכאשר יורם אסמכתא הוא ומעילה דרבנן ולא מיירי משנתינו מזה וק"ל:

אמר לי' רב מרי לרב זביד. דברי ר"א ממיץ בס' יראים ביארתי לעיל בתוס' צ"ב ע"ב ע"ש:

תרי מיעוטי כתובי ושמו הערופה הקשו תוס' תרי מיעוטי למה לי עיין בתוס' לעיל י"א ע"א ד"ה הערופה ובחי' שם ד"ה דהערופה לא מייתרי לדרשא דהכא אלא הכי קאמר קרא הערופה ולא אחרת בערופה ולא אחרת במעילה אחר שנעשה מצותו. לומר דכל דבר חידוש שנמצא בעגלה לא נילף מיני'. אבל אם נמצא במקום אחר דמועלין לא תיקשי הא הערופה ממעט דלא מייתר למעט אלא דלא נילף מיני' אבל אי מצינו לפרושי הו"א דכתיב בדם לאחר כפרה כלפני כפרה ולחומרא לא תיקשי מה"י דהערופה דלא אתי למעוטי ולא מייתרא והבן זה:

אך ושמו מיותר למיעוט. אמנם בפסחים ובסוף תמורה ילפינן מושמו בנחת ושלא יפזר ושמו כלו ופי' בקרבן אהרן מלשון ושמו ולא אמר והשליכו כמו במוראה ונוצתה מזה יליף שימה בנחת והיינו שלא יפזר והכל חד ומיותר וי"ו ושמו כמו ושם אותו ילפינן כלו דלא נימא אעפ"י שדישן מלא המחתה מ"מ א"צ להניח אצל המזבח אלא כמלא חפניו וכדומה קמ"ל ושמו כלו ע"ש והוספת נופך לבאר. וא"כ ק' כיון דהערופה לא מייתר וגם ושמו לא מייתר א"כ ליכא מיעוטא כלל. ונלע"ד ליישב בעזה"י דממילא מוכח דאי ס"ד בעלמא מועלין אחר שנעשה מצותו א"כ מה"ת ס"ד שלא ישים כלו אצל המזבח להבליעו שם הא מועלין בו. אע"כ בעלמא אין מועלין אחר שנעשית מצותו ולא הי' עולה על דעתינו דמשום גניזה צוה לשום אצל המזבח דהרי ה"א דאחר שנעשה מצותו אין מועלין כמו בכל התורה. אלא ה"א מצות שימה בעלמא וסגי במלא חפניו ושאר יהי' לצורך הדיוט דמותר בהנאה קמ"ל ושמו כלו דהכא מועלין בו ומוכח בעלמא אין מועלין בו:

תלתא קראי ברם וכו' הקשה תוס' נותר וטומאה מחד קרא נפקא. לפע"ד לפי מה שהשרשתי כמה פעמים לפע"ד דהא דאמרינן ביבמות איסור בת א' בהביא ב' שערות אח"כ זה לא שייך אלא במאי דמנח אקרקפתא דגברא כגון טומאה וזרות ובעל מום ואיסורי שבת. אבל אחפצא כגון נבלה וכדומה לא שייך הביא ב' שערות אח"כ וכן מרמב"ם בנקודה נפלאה אע"ג דלא משמע כן מתוס' זבחים מ"ד ע"ב וכבר הארכתי בזה כמה פעמים. ואחר הוצעה זו י"ל ק' תוס' ולומר דהוה סד"א לא הקיל רחמנא בדם אלא שאין אחע"א דבקדשים חל אע"א בחלב וכדומה כמבואר ס"פ ס' אכל. אבל בדם לא יחול איסור על איסור ומיעטים מנותר וה"ה טמא כשבאים זא"ז דיליף נותר וטומאה בחילול חילול וכק' תוס'. אבל טומאה דבת א' כגון שהביא ב' שערות אח"כ וזה לא שייך אלא בטומאה דאקרקפתא דגברא ה"א לא גרע דם קדשים מאיסורי חולין דאיסור בת אחת חל קמ"ל דגז"ה הוא ולא משום אין איסור חל על איסור וא"ש:

תהלה לאל מגיני, עומד על ימיני, בחידושי פרק שמיני. ה' רועי. אמץ זרועי. בפרק תשיעי:

בגמרא תניא איסי בן יהודה כו' ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת כו' קשה לי דבמס' פסחים (דף כד ע"ב) פריך הגמרא לאביי דאמר דלוקין בכלאי כרם שלא כדרך הנאתן איך קאמר איסי בן יהודה כלאי הכרם יוכיח מה לכלאי הכרם שכן לוקין שלא כדרך הנאתן ומתרץ שם אביי אטו בב"ח אכילה כתיב ביה וגם בב"ח לוקין שלא כדרך הנאתן וקשה לי אף שלא נאמר בבב"ח לשון אכילה מ"מ הא איסור הנאה בבב"ח יליף איסי ב"י מק"ו מערלה א"כ נימא דיו לבא מה"ד להיות כנדון דמה ערלה אין לוקין עליהן שכה"נ אף בב"ח אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן וי"ל דכל היכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו והרי הכא אי הוה אמרינן דיו לבא מה"ד להיות כנדון לומר דבב"ח אין לוקין אלא כדרך הנאתן הוה מיפרך ק"ו דהוי מצי למיפרך מה לערלה שלא היתה לו שעת הכושר ולא הוי מצינן למימר חמץ יוכיח דמה לחמץ שכן ענוש כרת ולא מצי למימר כלאי הכרם יוכיח דמה לכלאי הכרם שכן לוקה עליו אף שלא כדה"נ וא"כ אי הוי אמרינן דיו דבב"ח לא יהיה לוקה שלא כד"ה הוי מופרך ק"ו וכל היכא דמופרך ק"ו לא אמרינן דיו וק"ל:

שם בגמרא למה לי ג"ש לייתי כולה בק"ו מערלה כו' מקשים התלמידים הא אין מזהירין מן הדין ומק"ו לא הוה לוקה על אכילת בב"ח אי לאו ג"ש דבשלמא איסור הנאה שפיר נלמד מק"ו לא מבעיא להרמב"ם דאין באיסור הנאה מלקות ודאי שפיר יש ללמוד איסור הנאה מק"ו הואיל ובלאו הכי ליכא מלקות באיסור הנאה כמו שמבואר ברמב"ם בפרק ח' ממ"א הלכה ט"ז (ועיין במ"מ שם ובמ"ל פ' ה' מיסודי תורה שהאריך בזה ועיין בפ"ח א"ח סימן תמ"ג] אלא אפילו אי אמרינן דגם באיסור הנאה שייך מלקות אפ"ה יליף שפיר איסור הנאה מק"ו ולא שייך אין מזהירין מן הדין דהאי ק"ו הוא רק גילוי מלתא בעלמא דניליף מג"ש מטרפה שיצא חוץ למחיצה שאסור בהנאה כמ"ש התוספות לקמן בד"ה מה להלן אסור באכילה כו' וכ"ז אם נלמד הג"ש אבל אי לא הוי הג"ש והוי ילפינן גם איסור אכילה מק"ו לא היה לוקה על אכילת בב"ח משום דאין מזהירין מן הדין ומאי פריך הגמרא. ונראה לי לתרץ ע"פ הכלל המסור בידינו מהרב המגיד משנה בריש פ"ב מהלכות מ"א שכל דבר שכבר נאסר בלאו הבא מכלל עשה שוב מק"ו מזהירין ללקות עליו וא"כ י"ל דשפיר פריך הגמרא כיון דאיסור אכילה ידעינן מקרא דלא תאכל כ"ת וכמו שכתבתי לעיל דכל אמוראי ותנאי ג"כ אית להו האי דרשא דאל"כ לאו זה מיותר הוא רק דצריכי דרשות אחרות לאיסור בב"ח לכל מר כדאית ליה הואיל ומלאו דל"ת כ"ת ליכא מלקות דהוי לאו שבכללות ומעתה שפיר פריך הגמרא ל"ל ג"ש לאיסור אכילה לייתי כולה בק"ו מערלה וליכא למימר אין מזהירין מה"ד כיון שידעינן איסור אכילה מלאו דלא תאכל כ"ת אהני הק"ו למלקות דלא גרע לאו שבכללות מלאו הבא מכלל עשה כן נלענ"ד ודוק:

ודע שהתוס' במס' פסחים (דף כד ע"ב) בד"ה הכל מודים כו' כתבו דאביי לא אמר הכל מודים בבב"ח שלוקין אף שלא כדה"נ דשמא אין מזהירין מן הדין והנה דברי התוספות צריכין ביאור דאטו שלא כדה"נ מק"ו מערלה אתיא לה הא בערלה אינו לוקה שכה"נ וע"כ שלא כדה"נ בבב"ח לאו מק"ו מערלה גמר לה אלא מדרש אחר נלמד וא"כ איך שייך לומר ביה אין מזהירין מה"ד. ונראה לי לומר דהתוס' סברי כמו שכתבו בשמעתין בד"ה כלאי הכרם יוכיח דבב"ח ילפינן מכלאי הכרם גרידא במה מצינו והכל נלמד אף שלא כדה"נ וסבירא להו להתוספות דאף במה מצינו אמרינן אין מזהירין מן הדין וכן נראה דעת רש"י ז"ל במס' סנהדרין (דף עג ע"א) ד"ה היקש הוא דמשמע מלשון רש"י דדוקא בג"ש ובהיקש מזהירין מן הדין אבל בשאר י"ג מדות אין מזהירין מה"ד ועיין במ"ל בפי"ד מהלכות אבל הל' כ"א בפלפולו אי איכא מלקות על הנאה מן המת דכתב להוכיח דדבר הנלמד בג"ש מזהירין מה"ד כמו בהיקש אבל בדבר הנלמד במה מצינו אין ממה"ד וא"כ דברי התוס' בפסחים אתיין כהוגן ודוק:

ובגוף הק"ו דאיסי ב"י דיליף מערלה קשה לי לפי מה שכתבו התוס' במס' ב"ק (דף עב ע"ב) בד"ה דאי ס"ד וכו' דתקרובות ע"ז אינו אסור בהנאה מן התורה הואיל וכתיב ויאכלו מזבחי מתים לאכילה איתקיש אבל לא להנאה ע"ש א"כ איך יליף איסי ב"י איסור הנאה בב"ח מק"ו דערלה הא איכא למימר על תחלת דין תקרובות ע"ז יוכיח שנעבדה בה עבירה ואפ"ה מותר בהנאה ועיין לקמן בתוס' ד"ה חדא מתרתי שפשוט להו דתקרובת ע"ז אסור אף בהנאה וסותרין למה שכתבו במס' ב"ק וצ"ע] והנה באמת הוא פליאה למה לא נילף גם תקרובות ע"ז לאיסור הנאה מהאי ק"ו מערלה ואין לומר דקרא קא מפיק ליה מהאי ק"ו הואיל וכתיב ויאכלו מזבחי מתים מכלל דהנאה לא נאסר כמ"ש התוס' במס' ב"ק דשם כתבו התוס' רק דלא מצינו איסור הנאה בתקרובות ע"ז דרק לאכילה איתקיש ולא להנאה אבל למידק מהאי קרא להתיר הנאה לא שמעינן ושפיר יש ק"ו ועיין מה שכתבתי לקמן (דף קטז ע"ב) בסוגיא דאין מעמידין בעור קיבת נבילה דאין לפרוך מה לתקרובות ע"ז שאינו נאסר במחובר דיש לומר ע"ז עצמו יוכיח דג"כ אינו במחובר ואפ"ה אסור בהנאה אך י"ל מה לע"ז עצמו שטעון אבידה וביעור ואין לומר ערלה יוכיח דגם ערלה טעון שרפה כמו כלאי הכרם כמ"ש התוס' במסכת סוכה (דף לה ע"א) ד"ה לפי שאין בו וכו' ע"ש ודוק. אך שהתוס' שם כתבו רק אפשר שערלה מה"ת בשרפה מ"מ מוכח מסוגיא דהכא דערלה אינו טעון שרפה דאל"כ איך יליף בב"ח בק"ו מערלה הא איכא למיפרך מה לערלה שהיא בשרפה ועכ"פ קשה דגם בב"ח ליכא למילף מהאי ק"ו מערלה דאיכא למימר תקרובות ע"ז יוכיח ונראה לומר דמתקרובות ע"ז ליכא למימר יוכיח דמה לתקרובות ע"ז שכן אינו במחובר דהא איסור ע"ז עצמה אינו נוהג במחובר והמשתחוה להר לא אסרו דכתיב אלהיהם על ההרים ודרשינן ולא הרים אלהיהם ואף שדרש זה הוא לענין נעבד בע"ז עצמו מ"מ לא חמיר תקרובות ע"ז מע"ז עצמה וכיון שע"ז עצמה אינו נאסר במחובר ממילא גם תקרובות שהוא במחובר אינו נאסר אך דבר זה במחלוקת שנויה במסכת ע"ז (דף מה ע"ב) דרבנן סברי אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר אבל ר"י הגלילי ור"ע סברי אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור וא"כ לר"י הגלילי ור"ע ליכא למילף בב"ח מק"ו מערלה דאיכא למימר תקרובות ע"ז יוכיח ואיסי ב"י סובר כרבנן שם וליכא למימר תקרובות ע"ז יוכיח כנ"ל ולפ"ז יש לתרץ קושית התוס' לקמן בד"ה מה להלן דמקשים לר"ש דסובר בב"ח מותר בהנאה הא איכא למילף איסור הנאה מק"ו מערלה ולפי דברי הנ"ל אתי שפיר די"ל דר' שמעון סובר כהני תנאי דאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור וא"כ ליכא למילף איסור הנאה בב"ח מערלה דאיכא למימר תקרובות ע"ז יוכיח כנ"ל ודוק:

ולפ"ז יש ליישב נמי מה דקשה על תנא דבי ר' ישמעאל ושאר תנאי דילפי איסור הנאה בבב"ח מדרשות אחרים וקשה למה להו אך דרשות הא איכא למילף איסור הנאה בק"ו מערלה כקושית התוס' על ר"ש. ואין לומר דצריך להו דרשא לאיסור הנאה למלקות ואי הוה ילפי מק"ו אין מזהירין מה"ד זה אינו דהא לרמב"ם בלאו הכי ליכא מלקות באיסור הנאה אלא אפי' אם גם באיסור הנאה איכא מלקות אפ"ה הוי להו לילף איסור הנאה בבב"ח מק"ו מערלה ואין לומר אין מזהירין מן הדין דלפי מה שביארתי לעיל דכיון דידעינן איסור מכח לאו דל"ת כ"ת אהני הק"ו למלקות כסברת הרב המ"מ הנ"ל א"כ הקושיא במק"ע למה להו דרשות לאיסור הנאה אף למלקות הא איכא למילף מק"ו דערלה אך לפי דברי הנ"ל דלמאן דסובר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור האי ק"ו פריכא הוא דא"ל תקרובות ע"ז יוכיח אתי שפיר די"ל דלכלהו הני תנאי אית להו כן ולכך לא ילפי הך ק"ו ודוק:

ולפי היוצא מזה י"ל דהך דינא של התוס' אי תקרובות ע"ז אסור מדאורייתא בהנאה או לא תליא בהך פלוגתא אי אילן שנטעו כו' אסור או לאו דאי אמרינן דאסור ויש איסור ע"ז במחובר לקרקע א"כ מצי למילף איסור הנאה בתקרובות ע"ז מק"ו מערלה כנ"ל מאי אמרינן דאילן אינו נאסר בע"ז במחובר לקרקע ליכא למילף תקרובות ע"ז מהאי ק"ו מערלה די"ל מה לערלה שכן נאסר במחובר ואין לומר עבודה זרה עצמה יוכיח שג"כ אינו נאסר במחובר ואפ"ה אסור בהנאה משום די"ל מה לע"ז עצמה שצריכה איבוד וביעור מן העולם משא"כ תקרובות ע"ז שאינו מחויב לאבד ולבער וליכא למימר כלאי הכרם וחמץ בפסח יוכיח דגם כלאי כרם צריך שרפה דכתיב פן תקדש וגם בחמץ בפסח צריך לבער ולפ"ז יש לישב הסתירות שמביא הרב המגיה למשנה למלך בפ' ה' מהלכות יסודי תורה שהוסיף להקשות מכמה סוגיות על דברי התוספות במסכת ב"ק הנ"ל ולפי דברי דבר זה במחלוקת שנויה ואין כאן סתירה:

כעורה זו ששנה רבי. כלומר וכי מכוערת היא בעיניך משנה זו ששנה רבי ולמדה לבשר בחלב ממקרא הזה: לא תאכלנו. יתירא דכתיב בראה אנכי גבי פסולי המוקדשין שנפדו רק הדם לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים והדר כתיב לא תאכלנו למען ייטב לך וגו' לדם לא איצטריך דהא כתיבי קראי טובא ומוקי ליה לבשר בחלב: דבר הלמד מענינו. דבר סתום שאין מפורש בו במה מדבר הוי לומדו מן הענין פרשה שנכתב בה במה הענין מיירי: בשני מינין. פסולי המוקדשין שנפדו שני מינין הן מותרין באכילה כחולין ואסורין בגיזה ועבודה כקדשים כדאמר בבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב: אבל בהנאה לא קמ''ל. מהאי קרא דכתיבא אזהרה דידיה גבי פסח מה פסח מבושל אסור באכילה ובהנאה דכל קדשים שאינם ראוים לאכילה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה אף זה אסור בהנאה: כי עם קדוש אתה. לא תבשל גדי: מה להלן בהנאה. [בעילה] הנאה היא: לא תאכלו כל נבלה. בסיפיה דקרא כתיב בשר בחלב: לא תבשלנה. בחלבו ותמכרנה אלמא אסורה בהנאה: שנעבדה בו עבירה. בבישול: לא היתה לו שעת הכושר. פרי הערלה באיסור גדל אבל בשר בחלב היתה לו שעת הכושר קודם שניתן בשר בחלב: כלאי הכרם יוכיחו. לקמן פריך ל''ל כלאי הכרם נימא ערלה תוכיח וחזר הדין ועוד פריך נימא מה לכלאי הכרם שכן לא היתה [להן] שעת הכושר: למה לי גז''ש. לאיסור אכילה כי היכי דיליף לאיסור הנאה מערלה נילף נמי לאיסור אכילה: משום דאיכא למימר חורש בשור ובחמור יוכיח. שנעבדה בו עבירה ומותר באכילה אבל השתא דקיימא לן אכילה מג''ש ילפינן הנאה בק''ו וליכא למימר חורש בשור וחמור יוכיח דמה לחורש בשור וחמור דמותר באכילה תאמר בבשר בחלב שאסור באכילה: למה ליה למימר. לעיל כלאים יוכיח דאיצטריך ליה לאהדורי אכלאים דהוה ליה למד חדא מתלת בשר בחלב מערלה וחמץ וכלאים לימא ערלה תוכיח ותיתי חדא מתרתי שפיר: וליהדר דינא. וכשיחזור הדין מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר חמץ יוכיח מה לחמץ שכן כרת ערלה תוכיח וגמרינן ומייתינן לה במה הצד כגון לא ראי ערלה כראי חמץ ולא ראי חמץ כראי ערלה הצד השוה שבהן שאסורין באכילה ואסורין בהנאה אף אני אביא בשר בחלב דהואיל ואסור באכילה מגז''ש יהא אסור אף בהנאה: הכי אמרינן משמיה דר''ל. האי נבלה תוכיח אינה תשובה דכל הבאה במה הצד מגופיה פרכינן אם יש להשיב בשניהם מה להצד השוה שבשניהם שכן כך וכך יש בהם תאמר בזה שלא הושווה להן במדה זו (היא) פרכינן אבל מעלמא כגון פלוני יוכיח לא פרכינן: שכן גדולי קרקע. אע''ג דאין חומר להיות נאסרין בכך אפ''ה אמרינן: כל מה הצד פרכינן כל דהו. כל דבר הלמד בהצד השוה ויש להשיב שום דבר שהמלמדין שוין בו והלמד אינו שוה להן בו אפילו שאינו לא קל ולא חמור פרכינן ליה: לא אם אמרת כו'. אי הוה הדר דינא ואתי במה הצד הוה פרכינן כל דהו אבל השתא דאתי מכלאים ואתה בא להשיב לא אם אמרת בכלאים שכן גדולי קרקע אין זו תשובה דקולא וחומרא פרכינן אם אנו צריכין ללמוד קולא יש לך להשיב לא אם אמרת בזה שכן יש בו צד קל אחר ואם אנו לומדים חומר צריך אתה להשיב לא אם אמרת בזה שכן יש בו צד חמור כגון הני דאמרינן לעיל מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר וכגון חמץ בפסח שהשבנו לא אם אמרת בחמץ בפסח שכן כרת אבל כל דהו כי האי שכן גדולי קרקע לאו פירכא היא: וליפרוך לכולהו כו'. דכיון דלאו חדא מחדא היא אלא חד מתלת כמה הצד דמי הלכך ליפרוך בכולהו ואע''ג דלאו קולא וחומרא היא דקא ס''ד דכי אמרינן בלא אם אמרת דלא פרכינן ביה כל דהו ה''מ היכא דאתיא חדא מחדא כגון בריש מלתא דבעי לאתויי מערלה לחודה אבל חדא מתרתי או מתלת כמה הצד דמיא ואף על גב דלא אמרינן וחזר הדין פרכינן לכולהו פירכא כל דהו:

בשני מינין. פי' בקונטרס מותרין באכילה כחולין ואסורין בגיזה ועבודה כקדשים ואין נראה דלא שייך משום הכי דמקרי שני מינים אלא נראה משום דאיתקש לצבי ואיל חשיב להו כשני מינין כדאמר פ' אלו הן הלוקין (מכות דף כב.) אמר רבי יצחק המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה ור' אושעיא נמי קאמר המנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הוא ועשאו הכתוב ב' גופים פירוש שעשאו הכתוב כצבי ואיל ובהכי מיישב ר''ת הא דאמר בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות לג.) תלת צבי ואיל כתיבי חד לכדרבי יצחק ורבי אושעיא ופי' שם בקונטרס דלא אתפרש היכא: ונאמר להלן לא יהיה קדש. ואי לאו קרא דלא תאכלנו ה''א דהנאת הגוף בלא אכילה אסר הכתוב: ומה ערלה. ליכא למפרך מה לערלה שכן צריך מאתים לבטלה דמדרבנן הוא דצריך מאתים: מה לחמץ בפסח שכן כרת. וכרת גופיה לא שייך למילף שאין עונשין מן הדין: כלאי הכרם יוכיחו. מכלאי הכרם גרידא הוה מצי למילף במה מצינו אלא ניחא ליה למעבד תחלת הדין בק''ו ואין להקשות מה לערלה וחמץ וכלאי הכרם שכן בשריפה כדתנן בתמורה (דף לג:) דהיא גופה נילף ועוד דהיינו דוקא לרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אבל לרבנן לא הוי חמץ בשריפה הקשה ה''ר יעקב מאורליינ''ש מה לכולהו שכן לא הותרו מכללן תאמר בבשר בחלב שהותר מכללו אצל בהמה טמאה וחלב בהמה טמאה וטובא דאמר לעיל וי''ל דאין זה קרוי הותר מכללו דדוקא חלב דכתיב (ויקרא ג) כל חלב דמשמע אפילו דחיה והדר שרא דחיה זה חשיב הותר מכללו אבל בבשר בחלב לא כתיב כל: חורש בשור וחמור כו'. אבל השתא עבדינן ק''ו דכשם שאסור באכילה אסור בהנאה: וליפרוך מה לכולהו שכן גדולי קרקע. ואע''ג דמכלאי הכרם איכא למילף במה מצינו ולא פרכינן כל דהו מ''מ אהא דיליף בק''ו משלשתן פריך: