חולין קטז ע"ב

דף קטז - ב

המעמיד חלב בעור של קבה שהוא בשר, כדי לעשותו גבינה,  אם יש בקבה בנותן טעם ^[79] בחלב, הרי זו הגבינה אסורה. ^{[80] [81]} בהמה כשרה שינקה מן הטרפה - קבתה [החלב שבתוך הקבה] אסורה.

טרפה שינקה מן הכשרה - קבתה מותרת. מפני שהחלב כנוס במעיה והרי הוא כנתון בכלי, ואינו חלק מן הבהמה.

גמרא:

ותמהינן: אטו קבת עובד כוכבים לאו נבלה היא?!

אמר רב הונא: הכא בלוקח גדי מן העובד כוכבים עסקינן, ושחטו הישראל. והקבה אסורה משום שחיישינן שמא ינק את החלב הזה הנמצא בקבתו מן הטרפה.

ומקשינן: ומי חיישינן שמא ינק מן הטרפה?

והתנן: לוקחים ביצים מן העובדי כוכבים, ואין חוששין לא משום נבלה, שמא נמצא בתרנגולת נבלה, ולא משום טרפה [וביצת טרפה אסורה כפי שנתבאר בפרק אלו טרפות]!?

אלא אימא כך: חיישינן שמא ינק הגדי מן בהמה הטמאה.

ותמהינן: ומאי שנא טרפה, דלא חיישינן שמא ינק ממנה, ומאי שנא טמאה, דחיישינן?

ומבארינן: טרפה לא שכיחא, ולכן לא חוששים שמא ינק ממנה, מה שאין כן טמאה שכיחא, ומשום כך חוששים.

ומקשינן: אי שכיחא הוא שתינק בהמה מן הטמאה, אפילו גבי גדיים דידן ניחוש שמא ינקו מן הטמאה, ונאסור את קבתן!?

ומתרצינן: אנן דבדלינן מינייהו, מן הבהמות הטמאות, וכי חזינן להו לבהמות טמאות - מפרשינן להו לגדיינו מהן, לא גזרו בהו רבנן. אבל אינהו, העובדי כוכבים, דלא בדילי מינייהו, וכי חזו להו לא מפרשי להו לגדיים הטהורים מהבהמות הטמאות, גזרו בהו רבנן.

ושמואל אמר: לא יקשה לך על המשנה זה שהקשינו שקבת עובד כוכבים ונבלה - היינו הך! שמשנתינו חדא קתני: קבת שחיטת עובד כוכבים - שנבלה היא, אסורה. שמשום שנבלה היא - אסורה.

ומקשינן: ומי אמר שמואל הכי, שקבת נבלה אסורה, שנחשבת כעצם הבהמה? בהמה כשרה שינקה מן הטרפה - קבתה [החלב שבתוך הקבה] אסורה.

טרפה שינקה מן הכשרה - קבתה מותרת. מפני שהחלב כנוס במעיה והרי הוא כנתון בכלי, ואינו חלק מן הבהמה.

גמרא:

ותמהינן: אטו קבת עובד כוכבים לאו נבלה היא?! אמר רב הונא: הכא בלוקח גדי מן העובד כוכבים עסקינן, ושחטו הישראל. והקבה אסורה משום שחיישינן שמא ינק את החלב הזה הנמצא בקבתו מן הטרפה.

ומקשינן: ומי חיישינן שמא ינק מן הטרפה?

והתנן: לוקחים ביצים מן העובדי כוכבים, ואין חוששין לא משום נבלה, שמא נמצא בתרנגולת נבלה, ולא משום טרפה [וביצת טרפה אסורה כפי שנתבאר בפרק אלו טרפות]!?

אלא אימא כך: חיישינן שמא ינק הגדי מן בהמה הטמאה.

ותמהינן: ומאי שנא טרפה, דלא חיישינן שמא ינק ממנה, ומאי שנא טמאה, דחיישינן?

ומבארינן: טרפה לא שכיחא, ולכן לא חוששים שמא ינק ממנה, מה שאין כן טמאה שכיחא, ומשום כך חוששים.

ומקשינן: אי שכיחא הוא שתינק בהמה מן הטמאה, אפילו גבי גדיים דידן ניחוש שמא ינקו מן הטמאה, ונאסור את קבתן!?

ומתרצינן: אנן דבדלינן מינייהו, מן הבהמות הטמאות, וכי חזינן להו לבהמות טמאות - מפרשינן להו לגדיינו מהן, לא גזרו בהו רבנן. אבל אינהו, העובדי כוכבים, דלא בדילי מינייהו, וכי חזו להו לא מפרשי להו לגדיים הטהורים מהבהמות הטמאות, גזרו בהו רבנן.

ושמואל אמר: לא יקשה לך על המשנה זה שהקשינו שקבת עובד כוכבים ונבלה - היינו הך! שמשנתינו חדא קתני: קבת שחיטת עובד כוכבים - שנבלה היא, אסורה. שמשום שנבלה היא - אסורה.

ומקשינן: ומי אמר שמואל הכי, שקבת נבלה אסורה, שנחשבת כעצם הבהמה?

והאמר שמואל: מפני מה אסרו גבינת העובדי כוכבים, מפני שמעמידין אותה בעור קבת נבלה! ^[82] משמע שדווקא משום עור הנבלה שהוא גוף הבהמה - אסרו, הא קבה גופה, דהיינו החלב הקרוש הנמצא בקבה - שריא!

ומתרצינן: לא קשיא. שלמדנו במסכת עבודה זרה: שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע: מפני מה גבינות העובדי כוכבים אסורים?

אמר לו: מפני שמעמידים את הגבינה בחלב הקרוש שבקבת נבלה.

אמר לו: והלא קבת העולה חמורה יותר מקבת נבלה, ובכל זאת אמרו חכמים: כל כהן שדעתו יפה [בלשון סגי נהור, כלומר שאין נפשו קצה] - שורפה חיה. כלומר, שמותר לו לגמוע את החלב. רואים שהקבה מותרת, אף על פי שעולה אסורה לכהנים ומשום שהחלב לא נחשב חלק מגופה של הבהמה!?

חזר בו רבי יהושע, ואמר לו: הגבינות אסורות מפני שמעמידין אותה בקבת עגלי עבודה זרה. ועבודה זרה, אפילו הפרש שלה - אסור, וכפי שמפורש שם הטעם. ולכן הקבה אסורה אף על פי שאינה גופה של הבהמה.

ואם כן, כאן - משנתינו - קודם חזרה שחזר בו רבי יהושע נשנתה, ולכן שנינו שקבת נבלה אסורה. כאן - וזה שאמר שמואל שקבה מותרת - לאחר חזרה. ^[83] וכיון שנשנית כבר המשנה, אף על פי שחזר בו רבי יהושע, לא זזה המשנה ממקומה ולא אמרו שלא לשנותה עוד, אלא השאירוה במקומה.

שנינו במשנתינו: כשרה שינקה מן הטרפה [וכו'].

ומקשינן: והא קתני רישא: קבת עובד כוכבים ושל נבלה הרי זו אסורה. ואיך כתוב כאן שקבת טרפה מותרת, ששנינו "טרפה שינקה מן הכשרה - קבתה מותרת"!? ומה שונה קבת טרפה מקבת נבלה? אמר רב חסדא: באמת אין איסור בקבה, דכנוס החלב במעיה ואינו חלק מגופה. והטעם בקיבת נבילה שכתוב ברישא אסור, משום שנראה כאוכל נבלות. מה שאין כן הכא בטרפה, הרי איכא שחיטה ואיננו מאוס כנבלה.

אמר ליה רבא: ולאו כל דכן הוא!? ומה נבלה דמאיסה, דאי שרית ליה את קבתה - לא אתי למיכל מינה - מהנבלה עצמה, משום שמאוסה היא, אמרת שלא מותרת הקבה ! טרפה שחוטה, שאינה מאוסה, דאי שרית את הקבה, אתי למיכל מינה - מהטרפה עצמה, לא כל שכן שתהיה הקבה אסורה!?

אלא אמר רב יצחק אמר רבי יוחנן: לא קשיא. כאן - רישא, לגבי קבת נבלה - קודם חזרה, שסברנו שקיבה אסורה. כאן - סיפא לגבי קבת טרפה - לאחר חזרה, ^[84] שאנו סוברים שקיבה מותרת. ומשנה הרישא לא זזה ממקומה כיון שכבר נשנית, אף על גב שחזרנו בנו בסיפא.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מעמידין חלב בקבת נבלות, ואין מעמידין חלב בקבת שחיטת עובד כוכבים.

אמר לפניו רבי שמעון בר אבא: כמאן אמרת דבר זה, האם כרבי אליעזר דאמר סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים, ולכן, אף על גב שאין הקבה מגוף הבהמה אלא פרש בלבד - אסור שבעבודת כוכבים גם הפרש אסור?

אמר ליה: ואלא כמאן!? ודאי שכרבי אליעזר היא, ולא הוצרכת לשאול על כך.

כי אתא רב שמואל בר רב יצחק, אמר רבי יוחנן: מעמידין בין בקבת נבלה, ובין בקבת שחיטת עובד כוכבים, שלא לחוש לדברי רבי אליעזר שחילק ביניהם.

והלכתא: אין מעמידין בעור קבת נבלה, שהרי גופה של הבהמה הוא. אבל מעמידין בקבת נבלה, ובקבת שחיטת עובד כוכבים. דהיינו החלב הכנוס במעיהם.

מתניתין:

חומר יש בחלב מבדם, וחומר יש בדם מבחלב. חומר בחלב מבדם:

ולא משום נבלות ולא משום טרפות כלומר אין חוששין שמא מנבלות או מטרפות היו אותן ביצים. אי שכיחי אפי' גבי דידן כו' כלומר אפי' דידן קיבתו תהא אסורה דניחוש שמא יינק מן הטמאה:

קיבת שחיטת עובד כוכבים נבלה. כלומר אפי' ישראל ששחט לעובד כוכבים כלומר^א)דברי רבינו צריך באור דאף דלקמן בסמוך אמרינן דר"י דאמר דאין מעמידין וכו' כר"א אתיא מ"מ שמואל גם בנבילה גרידא אוסר דהא אוקמינן דמיירי קודם חזרה: דאמרינן סתם מחשבת עובד כוכבים לע"ז:

הא קיבה גופה שריא כלומר דאמרינן פירשא בעלמא לא קשיא כאן קודם חזרה [דאיתא התם] מפני מה אסרו גבינת עובדי כוכבים א"ל מפני שמעמידין אותו בקיבת נבלה ופרכה ר' ישמעאל וחזר וא"ל ר' יהושע מפני שמעמי' אותו בקיבת עגלי ע"ז. והכי קאמר [הכא] קודם חזרה אוסר שמואל^ב)נראה דצ"ל לאחר חזרה לא אסר רק מפני שמעמידין אותה בעור הקיבה אבל וכו'. לאחר חזרה משום עור קיבה אבל משום קיבה לא אסר:

והקתני רישא קיבת העובד כוכבים ושל נבלה הרי זו אסורה. כלומ' כיצד אמרת טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת והא קא חזינן הכא ושל נבלה הרי זו [אסורה] מה לי נבלה ומה לי טרפה:

סיפא שחוטה היא. כלומר טרפה שינקה מן הכשרה שחוטה היא:

אלא א"ר יצחק א"ר יוחנן לא קשיא כאן קודם חזרה. כלומר מה דאמרינן ושל נבלה הרי זו אסורה קודם חזרה אוסר למתיר כדאמרינן לעיל ומה דאמרינן טרפה קיבתה מותרת לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה כלומר אע"פ שחזר אוסר למתיר משנה שנישנית קודם לכן דקיבת נבלה אסורה לא זזה ממקומה:

ואין מעמידין בקיבת שחיטת עובד כוכבים ישראל ששחט גדי לעובד כוכבים:

שהחלב מועלין בו וחייבין עליו משום פיגול כלומר האוכל אמורין חייב שתים אחד שאוכל חלב חייב כרת וחייב מעילה כשאר קדשים ואם אוכלו פיגול ונותר וטמא חייב כשאר קדשים:

גמרא: והאמר שמואל מפני מה (אוסר) [אסור] גבינת הנכרים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה. הא דנקט שמואל עור קיבת נבילה, ולא קאמר בעור קיבת שחוטה, והא דלא אזלינן ביה בתר טעמא כדאיתא במתני' בע"ז (כט, ב) הארכתי בו במה שאמרו בו הראשונים ז"ל בפרק אין מעמידין.
והילכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה ובקיבת שחיטת נכרי, ובקיבה כשירה שינקה מן הטריפה מעמידים וכ"ש בקיבת טריפה שינקה מן הכשירה, מ"ט חלב המכונס בעור קיבה פירשא בעלמא הוא, כך היא גרסת הגאונים ז"ל, וכן כתובה בספרים, ולפי גרסא זו הא דתניא (קט, ב) קיבה שבשלה בחלבה אסורה ליתא, וקודם חזרה נשנית, אבל למשנה אחרונה מותרת וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בשמעתא דהכחל.
ומיהו איכא למידק דהא קתני סיפא במתניתין כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, וסיפא דמתניתין הא אוקימנא לה הכא לאחר חזרה כדמקשינן רישא דמתניתין דקתני קיבת נכרי ושל נבילה אסור אסיפא דמתניתין, ופריק רבי יצחק אמר ר"י כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה, אלמא אף לאחר חזרה כשירה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה. וראיתי לרמב"ן ז"ל שתירץ דרישא דקתני קיבת הנכרי ושל נבילה אסורה, ומציעתא דקתני כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, שתיהן נשנו קודם חזרה, דכל חלב שבא ממקום כשר לקיבת האסורה נותנין עליה חומרי מקום שהלך לשם, וכל שבא ממקום אסור לקיבת הכשירה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, דאי שרית ליה אתי למיכל מינה, וסיפא דקתני שינקה מן הכשרה הוא דמוקמינן בלאחר חזרה. והא דקא מפרש טעמא דמתניתין מפני שכנוס במעיה, הכי קאמר פירשא בעלמא הוא, דכל שבא ממקום אחר ונתכנס במעיה פירשא בעלמא, והוא הדין לכשירה שינקנה מן הטריפה.
ואינו מתחוור היטב דא"כ אמאי נקט כי האי גוונא כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, ונקיט חזרה בטריפה שינקה מן הכשירה, הא לא הוה ליה למנקט חזרה אלא בלישנא מתניתין קמייתא, והוה ליה למימר בית דין של אחריהם אמרו כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה מותרת, ונראין דברי ר"ת ז"ל שפירש דהא דאמרינן מעמידין בחלב קרוש דהוה ליה כפירשא לאחר שנתקרש, ואורחא דמילתא הכי דאין מעמידין בחלב צלול אלא בקרוש. וסיפא דקתני כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה בחלב צלול דאכתי לא חשבינן ליה כפירשא, והילכך אסורה אף לאחר חזרה, אבל טריפה שינקה מן הכשירה לעולם קיבתה מותרת בין צלול בין קרוש ממה נפשך, והא דתניא קיבה שבשלה בחלבה בחלב צלול, וזה שלא כדברי רבינו אלפסי ז"ל שדחה אותה ואפקה לההיא לבר מהלכתא, ורש"י ז"ל מחק גירסת הספרים ולא גריס הכא כשירה שינקה מן הטריפה, דהתם קיבתה אסורה, דהא דשרינן קיבת העולה לא משום דחשבינן ליה כפירשא, אלא משום דאתי ליה מעלמא והוי ליה כעור העולה דמתחלק לכהנים, וכמו שכתב בפירושיו כאן, ובפרק אין מעמידין הארכתי בו יותר בס"ד (לה, א).

זהו ביאור המשנה ואינה שנויה כהלכה כמו שכתבנו ופסק הדברים שהקיבה עצמה ר"ל החלב הקרוש בתוכה מעמידין בו בין של שחוטה בין של נבלה בין של שחיטת נכרי בין קיבת כשרה שינקה מן הטרפה בין קיבת טרפה שינקה מן הכשרה שכל חלב המכונס בעור הקיבה פרש בעלמא הוא ואין בו בית מיחוש ובבהמת קדשים אפי' של עולה שהיא חמורה כל כהן שאינו אסטניס רשאי לגמעה אפי' בעודה לחה ואע"פ שאסור לעשות כן מדברי סופרים מ"מ אם עשה כן לא מעל ומ"מ קיבת עגלי ע"ז אסורה ופירשו הטעם במסכת ע"ז משום דניחא להו בניפחיהו ועור קיבה אם שחוטה היא בנותן טעם ואם של נבלה היא או של בהמה טמאה הואיל והעמיד אסר כמו שביארנו:

אחר שביארנו שהחלב הכנוס בתוך הקיבה פרש בעלמא הוא יש לך לומר על קיבה שבשלה בחלבה שהיא מותרת וכבר ביארנו למעלה בסוגית המשנה הרביעית בענין הכחל לדעת קצת מפרשים שהיא אסורה ומ"מ אחרוני הרבנים מכריעין בדבר ופירשו בזה שאין חלב זה נפקע מדין חלב עד שיקרש ומאחר שנקרש הרי הוא פרש בעלמא ומותר בכל בהמות שבעולם אף באיסורי הנאה חוץ משל ע"ז אבל כשהיא לחה עדיין הוא חלב ואם בשלה בעוד שהיא לחה הכל אסור וכן אם היא קיבת כשרה שינקה מן הטרפה אסורה הרי היא כחלב המיניקה הואיל ולא נתעכל ולא נקרש ומ"מ רוב מפרשים מסכימים להתיר אף בבשלה בעודה לחה עם עורה או עם בשר אחר ואף מדברי סופרים ומחלקתם תלויה במה שאמרו בסוגיא זו על מה שאמרו במשנתנו טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת ומי שריא והא אמרת רישא קיבת הנכרי ושל נבלה אסירא וסתמא קתני אע"פ שינקה מכשירה ותירץ רישא קודם חזרה שלא היו דנין את הקיבה עצמה בפירשא בעלמא וסופא לאחר חזרה שעשאוה כפירשא בעלמא והעלו בה והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אלא בקיבה של שחיטת נכרי ושל נבלה ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה וכל שכן בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה דחלב המכונס בתוך הקיבה פירשא בעלמא הוא ומעתה זו שאמרו למעלה בסוגית הכחל בקיבה שבשלה בחלבה שהיא אסורה קודם חזרה נשנית הא לאחר חזרה מותרת וזו היא שטת רוב מפרשים וגדולי הפוסקים בכללם ולדעת זה קשה לפרש מה שאמרו כאן רישא קודם חזרה וסופא לאחר חזרה ורישא קיבת נבלה ושל נכרי וסופא הינו כשרה שינקה מן הטרפה שאמר עליה אסורה וטרפה שינקה מן הכשרה שנאמר עליה שהיא מותרת ואם כן כשרה שינקה מטרפה אמאי אסורה ואע"פ שאפשר לפרש לשטתם דסופא בתרא הוא שנשנית לאחר חזרה אבל סופא קמא ר"ל כשרה שינקה מן הטרפה שאסורה אף היא קודם חזרה נשנית מ"מ דוחק הוא שאם כן היה לו לשנותה באותו לשון בעצמו ושיאמר עליה בית דין של אחריהם אמרו שהיא מותרת ומתוך כך פירשו אחרוני הרבנים דכלה סופא לאחר חזרה וכשרה שינקה מן הטרפה אף לאחר חזרה אסורה ובצלול שלא היתה החזרה אלא בקרוש וטרפה שינקה מן הכשרה מותרת על כל פנים בין בצלול בין בקרוש וקיבה שבשלה בחלבה אסורה בצלול אף לאחר חזרה והדברים נראין ואע"פ שקשה לפרש בה מעט מה שאמרו כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה ואין לשון שורפה נופל בקרוש אלא בצלול מכל פנים כל שלא נתקשית דיין מכל וכל נופל בה לשון שורפה אע"פ שנתקרשה:

גדולי הרבנים נוטים בזו לדעת שלישית לומר שאף חלב הקרוש בתוך הקיבה שנתבשל בעורה אסור ואין גורסין במסקנת הגמ' במה שאמר והלכתא וכו' ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה אלא ודאי בזו אסור ומה שאמרו בקיבת עולה שורפה חיה לא נאמר לדעתם מטעם פירשא בעלמא הוא אלא לומר שאין לה דין הבהמה שהיא בתוכה אלא דין הבהמה שיצאה ממנה כלומר דבר הנפרש ונבדל ממנה ואם הוא של כשרה שינקה מן הטרפה אסור להעמיד בה שנותנין עליה חומרי מקום שיצא משם ואם היא של טרפה שינקה מן הכשרה מותר אבל בשולה עם עורה או עם בשר אחר אסור הכל ומ"מ תלמוד המערב שבמסכת יום טוב פרק ראשון מורה כדעת המתיר:

הרבה טעמים נאמרו במסכת ע"ז באיסור גבינה של גוים ואחת מהן הוזכרה כאן והוא מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה יש שואלין מפני מה לא נאסרה מחמת עור קיבת שחוטה ומטעם בשר בחלב עד שתירצו חכמי ספרד שאלו אסרוה מטעם עור קיבת שחוטה לא היה איסורה במשהו אלא בנתינת טעם כמו שביארנו ושמא תאמר אף בנבלה לא תיאסר אלא בנתינת טעם תדע שכל שהוא מחשש קיבת נבלה אין אנו צריכין בה לנתינת טעם שכל המעמיד בדבר האסור מצד עצמו הואיל והעמיד אסר אף במשהו וכענין מה שאמרו בטהרות בכלי זכוכית שניקבו והטיל לתוכן אבר שהכל הולך אחר המעמיד ומ"מ בעור קיבת שחוטה הואיל והמעמיד היתר בפני עצמו צריך נותן טעם ויש מחמירין אף בעור שחוטה ולא תפס לדעתם עור קיבת נבלה אלא שכל בהמות שלהם נבלות הן הא אם העמיד בעור שחוטה הדין כך הוא ליאסר במשהו אע"פ שלא נתן טעם שאין שום מעמיד צריך טעם הואיל ועשה פעלה הצריכה לו אלא שלענין הקושיא חכמי הראשונים שבזקנינו תירצוה בפנים אחרים והוא שלעולם אי אפשר לאסור גבינת הגוים מטעם בשר בחלב שהרי אפי' ודאי לא נאסר מן התורה שהרי צונן בצונן ואם כן ספק של חכמים להקל אלא שאוסרין אותו משום ספק נבלה שודאה אסור מן התורה:

ולמה ששאלו אף בנבלה ילכו בו אחר נתינת טעם פירשו בה שכל דבר שנמלכו לאסרו בשל גוים הואיל והאיסור מצוי בהן והם רגילים בו אסרוהו אף שלא בנתינת טעם כדי שלא יתפרצו בו ותדע שהרי אחד מטעמי האיסור הוא מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר והרי בעלמא כל סיכה די לה בקליפה וכמו שאמרו בענין קרבן הפסח סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים היא יאכלו אם של ישראל יקלוף את החיצון וכן שמן של גוים לדעת האוסרו משום זליפתן של כלים וכן קורט של חלתית לדעת קצת:

חמאה של גוים מקצת גאונים התירוה שלא גזרו על החמאה ולחלב טמא אין לחוש שחלב טמא אינו עומד שתעשה ממנו חמאה ומ"מ עקר הדברים לאסור מפני צחצוחי חלב הנשארים בה ויש לחוש בהן לחלב טמא כדרך שאמרו בגבנה אחת מסבות איסורו מפני צחצוחי החלב העומדים בין נקבי הגבינה שמא תאמר יבטלו במיעוטן שהרי אין כאן דבר המעמיד נראין הדברים כדעת קדמונינו שכל שנמלכו לאסרו בשל גוי אף שלא בנתינת [טעם] אסרוהו:

וגדולי המחברים מתוך שהם נוטים לשטה ראשונה שלא נאסר במשהו אלא מפני שהוא דבר המעמיד קשה להם בזו מפני מה לא בטלו צחצוחין במיעוטן ופירשו הטעם מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו ואין הדברים נראין שהרי כל יבש ביבש כגון חטים או גרוגרות של תרומה אע"פ שזה עומד בעצמו וזה בעצמו בטלים בשיעורם שכל שאין אתה יכול לברור זה מתוך זה בטל המיעוט ברוב ולדבריך אין בטול אלא לח בלח או כל שנמחה האיסור לתוך ההיתר ומ"מ יש סעד לדבריהם לדעתי שמתוך שהצחצוחים ניתנים להיכר אלו נודע מקומם לא נתבטל:

חמאה שנתבשלה עד שהלכו להם צחצוחי חלב יראה לגדולי המחברים שהזכרנו שהיא מותרת כבר נמחה האיסור ונתבטל ומטעם זה לא פסקו בחבוריהם איסור גבינה מטעם צחצוחי חלב ומ"מ לשיטה שלנו אף זו אסורה שאין לנו בבטולו אחר שנמלכו לאסרו והוא של גוים כמו שביארנו:

ממה שכתבנו שכל שאין אתה יכול לבררו בטל מיעוט ברוב אע"פ שזה בעצמו וזה בעצמו עם מה שפירשו גדולי המפרשים על מה שאמרו בחמץ בפסח שהוא במשהו שאם נתערב קודם זמנו נתבטל בששים ושוב אינו חוזר וניעור בזמנו סמכו רבים לומר אם טחנו חטה לצורך הפסח קודם זמן האיסור ונטחנה חתיכת חמץ עמה אע"פ שאין קמח החתיכה נימח בקמח האחר כבר נתבטל ולדעתי בהיתר אצל היתר לא נאמר כן והרי כשנעשה איסור היה שיעורו במשהו ואפי' נתבטל הואיל והוא בעין בשעה שנעשה איסור לא פקע איסור משהו ממנו ולא נאמר דין שאין חוזר וניעור אלא בשנמוח האיסור ובמקומן יתבארו הדברים בריוח בע"ה:

כבר ביארנו דין ביצת נבלה וביצת טרפה ומ"מ לוקחין ביצים מן הגוים מ"מ ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טרפות שאין מחזיקין איסור במה שלא נולד בו פקפוק וכן גבינות הנעשות בראיית ישראל לוקחין אותן ואין חוששין שמא קצת הבהמות נטרפו וחלב היוצא מדדי הטרפה אסור כטריפה עצמה כמו שהתבאר אבל גבנה שגבנו אותה ונתערב בה בודאי חלב טרפה אם נתערב בה בששים מותר ואם לאו אסור:

גבנו אותה מבהמה ידועה ואחר כך נשחטה הבהמה ונמצאת טרפה אם הדבר מתברר על טרפות זה שלא היה בשעה שחלבה מותר ואם נתברר שהיה שם בשעה שחלבה הרי זו אסורה כגון מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות שאם לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה ואם נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא קודם שחיטה ואם הוגלד פי המכה בידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה:

היה טרפות זה טרפות שאין לברר בו אם היה שם בשעה שחלבה אם לאו כגון רוב טרפויות או אף טרפות מחט שהוגלד פי המכה ונתחלבה קודם שלשה סמוך לשחיטתה או שלא הוגלד פי המכה ונתחלבה אף בתוך שלשה והרי הדבר ספק נחלקו בזה החכמים לשתי כתות והוא שחכמי הצרפתים הראשונים נוטים בה לאיסור ואע"פ שהבהמה משעה שנולדה לא נודע בבירור אם טרפה אם לאו עד שיעברו עליה שנים עשר חדש וכשעברו עליה שנים עשר חדש לא נודע אם נטרפה תוך זמן זה והרי אין לחזקה זו שעה ידועה שיאמר בה בודאי שאינה טרפה ומ"מ חכמי האחרונים שבצרפתים נוטים בה להיתר ולא מטעם חזקה אלא מטעם רוב שרוב בהמות כשרות הן ויש לנו לומר על זו שעכשיו נטרפה והרי היא חזקה הבאה מכח רוב ויש סעד לסברא זו בכתבות פרק ראשון בענין כונס את הבתולה ולא מצא לה בתולים ובפרק המדיר בענין היו בה מומין ומכל [מקום] הם אמרו בטרפות שאי אפשר לומר שעכשיו היה כגון הוגלד פי המכה או סירכא וכיוצא בזה הואיל והדבר ברור שלא עכשיו נטרפה כבר יצאה זו בחייה מחזקה זו והרי הוא ספק תורה והולכין בו להחמיר ויש סעד לדבריהם בכתמים יבשים שהאשה טמאה משעת כבוס הואיל והדבר ידוע שלא ראתה עכשיו אין אומרין אל תוציאנה מחזקת טהרה אלא משעה שכתם זה ראוי להתיבש אלא כל שמשעת הכבוס ואילך טמאה ויש מקשין לסברא זו והרי לענין מומין אמרו העמד אשה על חזקתה וברשות הבעל נולדו אע"פ שאי אפשר למומין אלו לומר עליהם שעכשיו נולדו תירצו חכמי האחרונים שבזו כך הדין והטעם שמ"מ ברשות הבעל נמצאו ואין להחזיקם מרשות לרשות אלא כאן נמצאו וכאן היו:

המשנה השמינית ואינה מענין הפרק כלל אלא שבאה בכאן על ידי גלגול מה שביאר בבשר בחלב באיזה מין הוא נוהג ואמר על זה חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב חומר בחלב שהחלב מועלין בו וחייבין עליו משום פגול ונותר וטמא מה שאין כן בדם וחומר בדם שהדם נוהג בבהמה וחיה ובעוף בין טמאין בין טהורין וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד אמר הר"מ פי' כל חלב לה' אמרו לרבות אימורי קדשים למעילה ר"ל שמי שנהנה בהן משוה פרוטה מעל כמו שנתבאר במעילה וכן אם היה אותו החלב נותר חייבין עליו משום נותר אדם טמא חייבין עליו משום טמא וכן אם תפגל הזבח כמו שיתבאר בשני מזבחים מי שאכל מחלבו חייב ודם הקדשים נאמר בו ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה ואי אפשר שיהא דם קדשים פגול לפי שהוא בעצמו מתיר ואין לו מי יתירנו כמו שנתבאר ברביעי מזבחים ונאמר עוד בדם ממעט אחר והוא מה שנאמר כי הדם הוא הנפש ר"ל שהוא עומד כמו שהוא ואין איסור אחר נופל עליו אמרו חד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה וחד למעוטי נותר וכבר נתבאר שהאוכל מדם באיזה ענין שיהיה אינו חייב לעולם כרת אחר יותר על כרת של דם ודע זה:

אמר המאירי חומר בחלב מבדם וכו' ר"ל אע"פ שהחלב והדם שניהם בכרת אינם שוים לכל דבר אלא חומר בחלב שהחלב אם הוא של קרבן הנהנה ממנו מעל אבל דם קדשים אין מועלין בו אם נהנה ממנו שנאמר לכם נתתיו לכפרה נתתיו ולא למעילה ופרשו בגמ' בין קודם זריקה בין לאחר זריקה וכן החלב חייבין עליו משום פגול שאם נעשה הקרבן פגול או נותר או נטמא הוא ואכלו בטומאת הגוף ואכל חלב ממנו לוקה משום חלב ומשום נותר או משום פגול או משום טמא שהרי לא באו איסורין אלו כאחד כמו שהתבאר ואם שגג מביא שתי חטאות אבל הדם אם נעשה הקרבן פגול ואכלו אינו חייב על הפגול שאין פגול [אלא] על אכילת דברים שהותרו אם לאדם כגון הבשר או למזבח כגון החלבים והאימורין ושאחר מתירם כגון אלו שהדם מתירם שאין מקטירין ולא אוכלין את הבשר עד שיזרק הדם אבל הדם אין אחר מתירו אלא הוא מתיר וכל שהוא כזה אין בו משום פגול כגון הדם והקומץ והקטורת ומנחת הכהנים כמו שיתבאר במקומו וכן הדם הנותר אינו לוקה עליו אלא משום דם וכן אם אכלו בטומאת הגוף כלל הדברים קדם אין חייבין עליו לעולם אלא משום דם חומר בדם שהדם נוהג בבהמה חיה ועוף בין בטמאים בין בטהורים וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד:

גמ' והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה כו' הכא ודאי איכא לאקשויי כמו שהקשו התוס' לעיל דמאי אריא עור קיבת נבלה בעור קיבת כשרה נמי אין מעמידין כדקתני במתניתין אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה דהכא ליכא ספיקא אלא איסור דרבנן ודאי הוה ויש ליישב בדוחק דלא נקט הכי אלא משום סיפא דמלתיה אבל מעמידין בקיבת נבלה ודו"ק:

בגמ' והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה וכו' ובקיבת כשרה שינקה מן הטריפה וכו'. לפי פרש"י לא גרסינן כל זה דהא איהו ס"ל דחלב גמור הוא ולא פרשא:

ברש"י ד"ה אם יש בה ליתן טעם וכו' בין שנותנין עמו חלב אחר ובין שמולחין אותו עמה. ר"ל שמולחין בעור הקיבה עם החלב של עצמה הנמצא בתוכה:

גמ' אמר רב חסדא רישא נראה כו' כצ"ל:

שם כשרה שינקה מן הטריפה כו'. נ"ב אליבא דרש"י לא גרסי' כשרה שינקה מן הטריפה וכן ל"ג פירשא בעלמא הוא. נ"ל:

רש"י בד"ה הרי זו אסורה כו' גבי קיבת עולת כהן כו' כצ"ל ונרשם גמ' אחר דבור זה. תוס' בד"ה ומי אמר כו' סבר כוותיה כצ"ל:

גמ' חדא קתני כו' שחיטת כו'. ולא ניחא לתרץ תרתי קתני ואיצטריך כסברת ר"ח ורבא דבסמוך [דלא נימא כדר"ח דכיון דשחוטה היא קיבתה מותרת] דשחיטת נכרי נמי דמיא כנבילה לכל מילי ודו"ק:

גמ' הא קיבה גופא שריא כו' . דא"ל כדי לאסור בהנאה קתני עור כו' דהוי בשר בחלב דהא גבינת נכרי באמת שריא בהנאה כדבמתניתין שם והיינו טעמא דכיון דאינו אלא מדרבנן דדרך בישול אסרה תורה אינו אסור בהנאה (*ד):

במשנה חומר בחלב מבדם. לא חשיב חומר בחלב שאוסר בחלב כדלעיל גדי לרבות חלב ומתה גדי להוציא הדם דלאו מטעם חומר וקל נגעו בה רק דם לאו גדי הוא ולא משום מיעוטא אמרינן כן כדלעיל דם א"צ קרא כו' גם האיסור השייך בה לחודיה בלתי תערובות [קחשיב]:

ברש"י בד"ה ה"ז אסורה כו' כדקי"ל חענ"נ כו'. יפרש כפשוטו בדגים ג' נ"ט (לכותח) והכא ב' גם אנן קי"ל בדבר שאינו נאסר רק כדי קליפה לא אמרינן חענ"נ ומליחה קי"ל אינה אוסרת רק כדי קליפה. גם מ"ש נראה בעיני איסור גמור כבשר בחלב ממש כו' משמע איסור הנאה ואנן קי"ל כל שאינו אסור רק מדרבנן שרי בהנאה. ועוד שנמלח עם קיבה שבתוכה בזה י"ל [טעם המתירין] דחשבי ליה כפירשא ממש והוי נ"ט בר נ"ט דהיתירא אבל בנותנין בו חלב אחר אין לו טעם ועיין. עיין בראב"ן מ"ש בהלכה זו:

בתוס' בד"ה חיישינן כו' לא קי"ל הכי כו'. אף דבביצים חיישינן לטמאה כדלעיל גם בחלב סתם הבא לפנינו חוששין לטמא רק לשמא ינק מן הטמאה לא חיישינן:

בתוס' בד"ה חדא קתני תימה מאי קמ"ל כו' . לא ניחא להו לומר לאפוקי מדרבי אליעזר דמשום נבילה אסורה ולא משום מחשבה לעבודת כוכבים [ואי הוי תני רק קיבת נכרי אסורה ה"א דפירשא בעלמא היא וקיבת נבילה מותרת רק הכא משום מחשבה לעבודת כוכבים] דנבילה מפרש שמואל אשחוטה וה"ז אסורה אקיבה [דהא תרתי קתני במתני' קיבת שחיטת נכרי נבילה וה"ז אסורה וע"כ הא דקתני נבילה קאי אשחיטת נכרי] וזה כבר השמיענו דשחיטת נכרי נבילה:

בתוס' בד"ה ה"ג כו' ואומר ר"ת כו'. לר"ת חילוק שבין קודם חזרה לאחר חזרה הכל בצלול וכן משנתינו הרישא קיבת נכרי אסורה היינו צלול וקודם חזרה וסיפא טריפה שינקה מן הכשירה מותרת לאחר חזרה היא דלא מיחשב כגופיה רק ככנוס בקערה ופירשא [שהוזכר בע"ז שם] ר"ל שאינו כגופו וכפרש"י אבל קרוש הוי פירשא ממש ואפשר דאף קודם חזרה היה מותר והיינו והלכתא ולפ"ז לא פסק הלכתא לענין צלול כלל וביה עיקר פלוגתא ולא פסק ואילו בקרוש אין מחלוקת:
וקושית התוס' בע"ז דלישני [אקושיא דשמואל אדשמואל] הכל קודם חזרה [והא דשמואל בעור קיבת כו' הא קיבה מותרת היינו בקרוש] לא הבנתי דשמואל דקאמר מפני מה אסרו גבינות כו' לכאורה פשיטא דלאחר חזרה קאמר דאשתיק ר"י והשיאו לדבר אחר דקודם חזרה טעמא מפורש במתני' משום קיבה גופיה ואחר שהקשה לו והלא קיבת עולה כו' חזר מטעם קיבה ושמואל דהכא אמשנתינו קיבת שחיטת נכרי כו' ע"כ קודם חזרה וס"ד דמקשה דמשנתינו לאחר חזרה קאמר [ולזה הקשה אדשמואל אבל בהא דשמואל דקאמר מפני מה כו' ע"כ ידע דלאחר חזרה] והו"מ להקשות משנתינו אמשנה דע"ז לבתר חזרה והתוס' כתבו הו"מ למיפרך ממתני' על שמואל וה"ה מתני' אמתני' אלא עדיפא ליה למיפרך הכל משמואל דמסתמא לבתר חזרה איירי. ועיין שיטת הרי"ף באשר"י [דגריס כגי' התוס' ומתיר אפילו בצלול דהוי פירשא בעלמא לאחר חזרה והא דטריפה שינקה מן הכשירה דקתני מותרת מפני שכנוס במעיה פירושו דהוי פירשא בעלמא לא משום דלא הוי כגופיה] ומ"ש האשר"י [דצ"ל לגירסתו דכשירה שינקה מן הטריפה אסורה קודם חזרה נשנית] ולא משמע כן כו' דמשמע דכשירה שינקה כו' וטרפה שינקה כו' נשנו כאחת ואילו להרי"ף כשירה שינקה מן הטריפה קודם חזרה נשנית וטריפה שינקה מן הכשירה לאחר חזרה נשנית כדמסיק הגמ' מכח רישא דקתני קיבת נבילה אסורה. [ומ"ש] ועל שניהם מפרש הטעם מפני שכנוס במעיה הוא עוד קושיא דלהרי"ף טעמא דכשירה כו' משום דכגופיה [של טריפה] היא (*ה). ובכלל אלו הקושיות נמי להרי"ף למה נקיט בחלוקה של קודם חזרה כשירה שינקה כו' הול"ל אפילו טריפה שינקה מכשירה אסורה ומיהו לטעמא דכגופיה הוא איסורה דכשירה שינקה כו' הוי רבותא טפי ואין לו אפילו טעם לאיסורא רק הואיל ולאו כפירשא חשבינן ממילא חשבי ליה חלב טריפה וכן [חוזר לסיים קושייתו שהתחיל] בסיפא דלאחר חזרה לאשמעינן אפילו כשירה שינקה כו' מותרת וכ"ז יש ליישב וק"ל:

רש"י ד"ה ה"ז אסורה. ויש מתירין כו' וכי הדר יהיב טעמא בגבינה ה"ל נ"ט בר נ"ט. תימה דע"כ לא שרינן אלא נ"ט בר נ"ט דהתירא אבל הכא טעם שני דבשר שנותן בגבינה הוה באיסורא ודומה ממש למש"כ רש"י שם דמודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה כו'. ובלאו האי טעמא שכ' רש"י למידחינהו מחמת שהחלב אוסר דנעשה נבלה אלא דגם טעם הבשר שבחלב הקיבה ג"כ אוסר הגבינה:

בא"ד וכשנתערב חלב זה כו' ה"ל מין במינו כו' וגם פסקנו כו' דמב"מ בכל שהוא. השעה"מ בפט"ו מהל' מ"א הביא ראיה מזה דס"ל לרש"י דמב"מ במשהו אפי' באיסורי דרבנן דהרי חלב שחוטה אינו אלא דרבנן. ושגה מאד במחכ"ת דחלב שחוטה לא מיקרי אלא חלב הכחל אבל חלב הקיבה הרי פירש מדדי הבהמה בעודה בחייה ומה לי כנוס בהקיבה או כנוס בכלי וכמש"כ רש"י לקמן "וה"ל כנוס במעיה כנתון בקערה". וכן לעיל בגמרא (קט ע"ב) ומה הפרש בין זה לזה זה כנוס במעיה וזה אין כנוס במעיה וע"ש בפרש"י. אבל כאן באמת לא הוי אלא איסור דרבנן מטעם אחר משום שאינו נאסר רק ע"י מליחה ולא נאסר מדאורייתא אלא דרך בישול:

בא"ד ודמייתי ראיה במס' ע"ז מינה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה גבי דידן. משום דניחוש שמא כו'. כצ"ל:

גמ׳ אם יש בה בנותן טעם כצ"ל:

שם מעמידין בקבת נבלה כצ״ל:

תד"ה חדא וכו' מפ"ק במתני'. נ"ב שחיטת עובד כוכבים נבלה:

רש"י ד"ה הרי זו וכו' הוה ליה מין במינו. עי' לעיל דף צט ע"ב תד"ה שאני:

תד"ה ומי וכו' בלאו הכי וכו'. עי' כתובות נה ע"ב תד"ה מתנת יבמות דף כז ע"ב תד"ה ורב ולקמן קכא ע"ב תד"ה ומי:

והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה כו' הקשה המהרש"א מאי אריא קיבת נבילה הא קיבת כשרה ג"כ אסור משום בב"ח דעד כאן לא כתבו התוס' לעיל במתניתין דקיבת כשרה לא גזרו היינו לאסור מספק גבינות הנכרים לא אסרו משום איסור דרבנן הואיל והוא ספק אבל להתיר להעמיד בקיבת כשרה ודאי אסור מדרבנן ונ"ל דלא קשה דלפי מה דפסקינן ביו"ד סימן פ"ז דהמעמיד בעור קיבת נבילה אפילו בכל שהוא אסור הואיל והוי דבר המעמיד דאוסר בכ"ש ולכן כל זה הוא באיסור תורה כגון קיבת נבילה וטרפה בזה פסקינן להלכתא דאין מעמידין בו סתם אפילו בדאיכא ס' נגד האיסור הואיל והוא דבר המעמיד אבל בקיבת כשרה שאין בו איסור תורה דדוקא דרך בישול אסרה תורה ואינו אלא איסור דרבנן בזה מהני ס' לבטל האיסור דבאיסור דרבנן לא גזרו להחמיר במעמיד לאסור בכ"ש ועיין בש"ך יו"ד סי' פ"ז ס"ק ל' שכתב סברא זו] ולכך נקט הגמרא הלכתא אין מעמידין כו' שהוא מלתא פסיקתא דאסור בין דאיכא ס' ובין דליכא ס' נגד האיסור אבל בעור קיבת כשרה אינו אסור אלא בדליכא ס' וק"ל:

שם בגמרא ומי אמר שמואל הכי כו' קשה לי מאי פריך הגמרא הא שפיר יש לאוקמי דשמואל וגם מתניתין דהכא לאחר חזרה דהא מתניתין מיירי מדין קיבה עצמה שהיא אסורה דאף שהיא פירשא בעלמא לשיטת הרי"ף ולשיטת רש"י הוי כחלב דעלמא המכונס בה אפ"ה אסורה מדרבנן וכמו שאמרו במשנה ע"ז (דף כט ע"ב) דקיבת עולה לא נהנין ולא מועלין דעכ"פ אסור מדרבנן לשורפה חיה וא"כ גם בקיבת נבילה דאף דשרי מדין תורה מ"מ איסור דרבנן איכא וכמו שמתרץ רב חסדא דנראה כאוכל נבילות אבל שמואל קאמר טעמא דמפני מה אסרו גבינות הנכרים צריך לומר הטעם משום חשש דמעמידין בעור קיבת נבילה שהוא איסורא דאורייתא אבל בקיבה עצמה דליכא איסורא דאורייתא לא היו אוסרין מספק כמו שכתבו התוס' במשנה בשמעתין ד"ה המעמיד בעור וכמו שהשיב לו ר' ישמעאל לר' יהושע דכיון שאמרו לא מועלין דליכא אלא איסור דרבנן לא היה לאסור בשביל כך גבינות הנכרים וצריכין אנו לומר דהמקשן לא אסיק אדעתיה האי שנויא דרב חסדא והיה סובר דשאני גבי קיבת עולה דהואיל ומעילה שייך בכל הנאה דאסור ליהנות מקדשים מעורות ומשערות קודם זריקה וא"כ כיון ששייך מעילה אף בדברים שאינן ראוים לאכילה א"כ שפיר גזרו על הקיבה של עולה אף שהוא פירשא בעלמא אטו שערה ועורה אבל גבי נבילה דליכא אלא איסור אכילה בלא"ה בדילי אינשי מניה מנבילה ולא שייך למגזור פירשא אטו בשרה ודמות ראיה הוא קצת לזה דהרי אמרו במסכת מעילה (דף ב ע"ב) דמצטרך להא דעולא אמר ר"י דאמר דקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה מדאורייתא אבל מדרבנן אית בהו מעילה דסד"א הואיל ובדילין מניה אינשי אימא אפילו מעילה מדרבנן ליכא הרי דיש לחלק בין גזרה דאיסור מעילה דעולה למעילה דנבילה מכ"ש דיש לחלק בין גזרה דפירשא לענין איסור מעילה לגזרה דפירשא לענין איסור נבילות:

אך קשה כיון דהמקשן לא אסיק אדעתיה לשנויא דרב חסדא א"כ ע"כ צריך לשנויא דר' יצחק אמר ר"י דמתניתין גופא רישא נישנית קודם חזרה וסיפא דטרפה שינקה מן הכשרה נישנית אחר חזרה א"כ מאי פריך על שמואל כיון דע"כ צריך לאוקמי משנתינו קודם חזרה דאל"כ קשיא רישא אסיפא אמנם אחר העיון קצת י"ל דלעולם האי מקשן דהקשה על שמואל לא הוי קשה ליה על המתניתין רישא אסיפא דשפיר ידע השנויא דרב חסדא דרישא דתני קיבת נכרי ושל נבילה אסור היינו מדרבנן דנראה כאוכל נבילות ושפיר י"ל דמשנתינו נשנית אחר חזרה דאף דקיבה אסור מדרבנן אפ"ה לא הוה אוסרין הגבינות מפני חשש קיבת נבילות דבשביל חשש איסור דרבנן לא הוי אוסרין הגבינות מספק כתירוץ התוס' אמנם על שמואל פריך שפיר דהואיל ושמואל קאמר חדא קתני קיבת שחיטת נכרי נבילה ועל זה קשה קושית התוס' בד"ה חדא קתני הא שמעינן ליה מפ"ק דשחיטת נכרי הוה נבילה ולא הוה ליה למיתני אלא קיבת נכרי אסורה אלא ודאי דמתניתין אתי לאשמעינן דהקיבה גופא יש לה דין נבילה ויש בה איסור דאורייתא כנבילה גופה ואי הוי תני סתם אסורה ה"א דאינו אסור אלא מדרבנן כמו שמסיק רב חסדא ולכך תני נבילה שהקיבה היא כנבילה עצמה [אחר כתבי זאת מצאתי כעין זה בחידושי הר"ן בשמעתין ע"ש] דאסור מדאורייתא ועל זה שפיר פריך על שמואל דאומר שאסרו הגבינות מפני שמעמידין כו' הא קיבה גופה שריא ואין בו איסור דאורייתא וקשיא שמואל אדשמואל והנה לפי סברת התוס' דמפני חשש איסור דרבנן לא הוי אסרו הגבינות קשה לי לפי מה שכתבו התוס' במס' ב"ק (דף עב ע"ב) בד"ה דאי ס"ד דאורייתא צ"ל דתקרובות ע"ז אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן דהואיל וכתיב ויאכלו מזבחי מתים לאכילה איתקיש ולא להנאה ע"ש לפ"ז קשה מאי השיב ר' ישמעאל לר' יהושע במשנה דע"ז דאסרו הגבינות הואיל ומעמידין אותם בקיבת עגלי ע"ז ואמר לו ר' ישמעאל א"כ למה לא אסרו בהנאה וקשה מאי תשובה הוא זה כיון דתקרובות ע"ז אינו אסור מדאורייתא לכך לא אסרו בהנאה דמשום חשש איסור דרבנן לא אסרו מספק כתירוץ התוספות ויותר קשה על ר"מ דסובר שם בע"ז דגבינות בית אונייקי אסורין בהנאה אף דרוב עגלים של אותו עיר נשחטין לע"ז מ"מ הרי מדאורייתא לית ביה איסור הנאה בתקרובות לשיטת התוס' בב"ק והנה מגמרא דשם דקאמר יין מנ"ל מדאתקיש שמן לזבח וזבח למת דכתיב ויאכלו מזבחי מתים לא קשה על דברי תוס' הנ"ל די"ל דגם יין אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן וכל הלימודים בגמרא הם אסמכתא בעלמא שסמכו גזירתן על קראי כמו שמצינו כמה פעמים אבל על תשובת ר' ישמעאל למה לא אסרו הגבינות קשה כנ"ל וגם על ר"מ קשה למה אסרו בהנאה כיון דליכא אלא חשש איסור דרבנן ולכאורה יש סברא לומר דמה שכתבו התוספות דבשביל חשש איסור דרבנן לא הוי אסרו הגבינות היינו שיהיה עיקר התקנה וגזרה לאסור הגבינות משום איסור דרבנן לא הוי אסרו והיינו כמו קיבת כשרה דליכא איסור דאורייתא כלל דמן התורה דרך בישול דוקא אסור בב"ח ואפילו איסור אכילה ליכא מדאורייתא אבל בחשש קיבת ע"ז שפיר שייך עיקר התקנה לאסור הגבינות עכ"פ באכילה דזה הוא חשש דאורייתא דהא באכילה בודאי אסור תקרובות ע"ז ולפ"ז כיון שעיקר הגזרה היה על הגבינות לאוסרן באכילה שוב לא חלקו בגזירתן ואסרו אף בהנאה כדין תקרובות ע"ז שאסור בהנאה מדרבנן. הנה אני אומר דסברא זו שייך לתרץ וליישב דעת ר"מ דיש לומר דסובר סברא זאת דלא חלקו רבנן בגזירתן בין אכילה להנאה כנ"ל אבל על ר' ישמעאל קשה מנ"ל להקשות למה לא אסרו בהנאה הא בודאי יש מקום לחלק בין אכילה להנאה דאכילה הוא חשש איסור דאורייתא משא"כ בהנאה דליכא אלא חשש איסור דרבנן ועוד אמינא דהך סברא שכתבתי דכיון שהוצרכו לאסור הגבינות של נכרים באכילה מפני חשש קיבת עגלי ע"ז דזהו איסור דאורייתא שוב לא חלקו בגזירתן ואסרו גם בהנאה אף שאיסור הנאה ליכא אלא איסור מדרבנן סברא זו בדותא ומוטעת היא וחמץ בע"פ בשעה חמישית יוכיח דעבדו רבנן הרחקה ולא אסרו לחמץ בשעה חמישית אלא באכילה והתירו בהנאה ואף דלדידן חמץ לפני זמנו אסור בין באכילה ובין בהנאה אפילו מדאורייתא ואפ"ה חלקו חכמים בגזירתן בשעה ה' לאסור רק באכילה ולא בהנאה מכ"ש דהוי להו לחלק בגזרת גבינות נכרים בין אכילה להנאה שאכילה הוא חשש איסור דאורייתא והנאה הוא רק חשש איסור דרבנן:

והנה לפי מה שמבואר בחידושי לעיל (בדף קטו ע"ב) שהקשיתי על איסי ב"י דיליף איסור הנאה בבב"ת מק"ו מערלה מה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסור בהנאה בב"ח שנעבדה בה עבירה לא כ"ש שאסור בהנאה והקשיתי לדברי התוס' במסכת ב"ק דתקרובות ע"ז אינו אסור בהנאה מדאורייתא א"כ יש לומר תקרובות ע"ז יוכיח שנעבדה בה עבירה ואפ"ה מותר בהנאה ועיין בדף קטו ע"א בתוס' ד"ה חדא מתרתי] וע"ז אמרתי דגם איסור הנאה של תקרובות ע"ז גופא יש להכניס בזה הק"ו של איסי ב"י דמה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסור בהנאה תקרובות ע"ז שנעבדה בה עבירה לא כ"ש שאסור בהנאה וא"כ שפיר יליף איסי ב"י איסור הנאה בבב"ח מק"ו מערלה וליכא למימר תקרובות ע"ז יוכיח דגם תקרובות ע"ז אתיא מהאי ק"ו אך לרבנן במסכת ע"ז (דף מה ע"ב) דסברי דאילן שנטעו ולבסוף עבדו אינו נאסר וליכא איסור ע"ז במחובר לקרקע ליכא למילף איסור הנאה בתקרובות ע"ז מק"ו מערלה דאיכא למיפרך דמה לערלה שכן שייך איסורו גם במחובר תאמר בתקרובות ע"ז דליכא איסור במחובר וא"ל ע"ז עצמה יוכיח שג"כ אינה במחובר ואפ"ה אסורה בהנאה די"ל מה לע"ז שצריכה איבוד וביעור מן העולם תאמר תקרובות ע"ז שאינו מצוה לבערו מן העולם. ואין לומר ערלה תוכיח דגם ערלה טעון שרפה כמ"ש התוס' במס' סוכה (דף לה ע"א) ד"ה לפי:

ולפ"ז אמרתי דהך דינא אי תקרובות ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא תליא באשלי רברבי דלת"ק דסובר דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר שפיר י"ל דתקרובות ע"ז אינו אסור בהנאה מדאורייתא דליכא למילף בק"ו מערלה דמה לערלה שכן נאסר במחובר אבל לשטת ר"י הגלילי ור"ע שם דסברי דאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור שפיר ל"ש למילף איסור הנאה בתקרובות ע"ז בק"ו מערלה ולפ"ז לא קשה על ר"מ למה אסרו הגבינות בית אונייקי גם בהנאה די"ל דר"מ סבר כר"י הגלילי וכר"ע דאילן שנול"ע אסור א"כ גם תקרובות ע"ז יש לאסור בהנאה מדאורייתא מק"ו של איסי ב"י מערלה ובזה י"ל כל הסתירות שיש על תוספות הנ"ל מכמה סוגיות בש"ס ועיין מה שכתב המגיה למשנה למלך שהבאתי למעלה אמנם התוספות במס' ב"ק אזלי אליבא דהלכתא דאנן קיי"ל כת"ק דאילן שנול"ע מותר א"כ ליכא האי ק"ו מערלה כנ"ל. ולכך שפיר י"ל דתקרובות ע"ז אינו נאסר בהנאה מדאורייתא ולפ"ז גם על ר' ישמעאל י"ל דסובר ג"כ כהני תנאי ותקרובות ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מכח ק"ו של איסי ב"י ושפיר השיב לר' יהושע א"כ למה לא אסרו בהנאה דגם חשש איסור הנאה חשש דאורייתא:

ומדי דברי בענין זה אמרתי להציג פה דבר נחמד בשם אאמ"ו הגאון ז"ל מה שאמר דרך דרוש על משנה דע"ז השיאו לדבר אחר אמר לו ישמעאל אחי האיך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודיך ופי' רש"י אי דודיך לשון זכר וכנסת ישראל אומרו להקב"ה טובים דודיך או לשון נקיבה וכך אמרה כנסת ישראל לקב"ה ישקני מנשיקות פיהו כי כך אמר לי טובים דודיך ע"ש והנה בגמרא שם (דף לה ע"א) מאי כי טובים דודיך כי אתא רב דימי כו' מ"ש האי קרא דשייליה אמר ר"ש ב"פ ואיתימא ר"ש בר אמי מרישא דקרא קאמר ליה כו' ע"ש ולכאורה קשה למה לא אמר ליה רישא דקרא ונקט סיפא. ונראה לומר דשתי תשובות השיב לו ר' יהושע לר' ישמעאל מרישא דקרא אמר לו חשוק שפתותיך זו בזו הואיל והיא גזרה חדשה אין לפקפק כמו שאמר בגמרא אמנם גם מהך סיפא דקרא דטובים דודיך מיין השיב לו ר' יהושע תשובה על קושיתו למה לא אסרו בהנאה דהא לפי דברי התוס' ב"ק (דף עב ע"ב) בד"ה דאי ס"ד וכו' שכתבו דאיסור הנאה בתקרובות ע"ז לאו מדאורייתא הוא א"כ לא הקשה ר' ישמעאל כלום למה לא אסרו בהנאה די"ל כיון שאינו רק חשש איסור דרבנן לא גזרו בו רבנן רק ר' ישמעאל שהקשה לו כן היה סובר דגם על חשש איסור דרבנן שייך למגזור וטעמו הוא כי טובים דודיך מיין שחביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה וכמו שפירש רש"י שם בגמרא עריבים עלי דברי דודיך דברי סופרים יותר מיינה של תורה עיקר תורה שבכתב ע"ש ברש"י ולפ"ז כך אמר לו ר' יהושע ישמעאל אתי האיך אתה קורא כי טובים דודיך לשון זכר וישראל אומרים כן לקב"ה ולא אמרינן חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה ולכך אסרו הגבינות רק באכילה שהוא חשש איסור דאורייתא ולא בהנאה שהוא רק חשש איסור דרבנן או אתה קורא דודיך לשון נקיבה וכנסת ישראל אומרים לקב"ה חביבין עליך דברי דודיך דהיינו דברי סופרים יותר מיינה של תורה ושפיר י"ל דגם לאיסור דרבנן עשו הרחקה לאסור הגבינות אף בהנאה כמו שהשיב אתה א"כ למה לא אסרוהו בהנאה וע"ז השיב לו ר' ישמעאל כי טובים דודיך באמת אני קורא לשון נקיבה וחביבין דברי סופרים כנ"ל וע"ז חזר והשיב לו ר' יהושע אין הדבר כן שהרי חברו מלמד עליו כו' שהוא לשון זכר ולא אמרינן חביבין דברי סופרים יותר כו' לענין גזרה מפני חשש איסור דרבנן וכמו שאמרינן בכל מקום לא גזרינן גזרה לגזרה וא"כ שפיר השיאו להאי קרא דטובים דודיך שהוא ויכוח על קושית ר' ישמעאל אי שייך חשש באיסור דרבנן לאסור הנאה בגבינות או לא ודו"ק ודפח"ח:

(קטז ב רש"י) ד"ה הרי זו וכו' כן מצאתי בנימוקי רבינו שלמה בן מאיר.—נראה שכל הענין הזה אינו מעצם פירש"י (אע"פ שהרא"ש כבר ייחס זה לרש"י ז"ל) אבל הוספה היא בתוך פי' רש"י מחכם אחד, כי מצאנו בספר המכריע לר' ישעיה דטראני סי' ל"ג שכתב ג"כ כל ענין זה ע"פ מה שמצא בתשובת ר' שלמה הקטן בר' שמעון. וקרוב בעינינו, שיש להגיה: "ר' שלמה בר' שמשון", וזה החכם היה בזמנו של רש"י, וכנגד רש"י מכנים אותו "הקטן"^*עי' בשם הגדולים ח"א אות שי"ן סי' סח., וגם היו מכנים אותו "ר' ששון". ובאו"ז ח"א מובאים בשמו כמה דברים שנתוספו בתוך פירש"י לחולין.

אם יש בה. ליתן טעם בחלב: הרי זו אסורה. וחלב הנמצא קרוש בעור הקבה שמולחין אותה בעורה בין שנותנין עמו חלב אחר ובין שמולחין אותה עמה נראה בעיני איסור גמור כבשר בחלב ממש לאסור הגבינה איסור גמור ואין בידי כח להתיר ויש מתירין אותו ומביאין ראיה מדגים שעלו בקערה שפסקנו (לעיל דף קיא:) שמותר לאוכלן בכותח משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם שחלב הקבה לא נאסר אלא משום נתינת טעם וכי הדר יהיב טעמא בגבינה הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב מהאי טעמא דדגים שעלו בקערה אע''פ שבלעו את טעמה עדיין היתר גמור הן לאוכלן וכשבא לאוכלן בכותח למה אתה אוסר עליו מפני טעם בשר שלה ההוא טעם בשר לאו טעם הוא שהרי לא בא מן הממש אלא מנ''ט אחר אבל חלב הנמלח בבשר משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם איסור כדקיימא לן (לעיל דף קח.) חתיכה עצמה נעשית נבלה וכל טעם היוצא עוד מן החלב בין טעם חלב שבו בין טעם בשר שבו הכל אסור לפי שכולה נבלה וכשמתערב חלב זה עם חלב הגבינות הוה ליה מין במינו חלב נבלה בחלב היתר וכבר פסקנו חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן ולא אמרינן נותן טעם בר נותן טעם הוא מפני שאף טעם חלב שבו שהיה מתחלה נעשה כולו נבלה וכן הלכה כרב וגם פסקנו בפסחים (דף כט:) הלכה דמין במינו בכל שהוא ואני הייתי נוהג היתר עד הנה ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר וטועה הייתי בכך שהייתי סבור כדאמרינן בע''ז (דף כט:) גבי קבת עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה שמע מינה פירשא בעלמא היא ולא מיתסרא ולא היא חלב גמור הוא מדתנא במתניתין כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה שמע מינה חלב הוא ותניא נמי קבה שבשלה בחלבה אסורה וקבת עולה דשריא משום דלאו גופה היא אלא שינקתו מאמו והוה ליה כנוס במעיה כנתון בקערה ומותר כדתניא טרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת מפני שכנוס במעיה ודמייתי ראיה במסכת ע''ז מינה דאיסורי הנאה שרי פירשייהו וגבי עגלי עבודת כוכבים דאסור פירשייהו מדקתני קבת עגלי עבודת כוכבים אסירא לאו משום דקבה פירשא חשיב לה לענין עיכול דתיהוי כפירשא למפקע שם חלב מינה אלא הכי מייתי ראייה מינה מדאסר קבת עבודת כוכבים ש''מ פירשא אסור דהא קבתה נמי לאו גופה היא ומיתסר משום דניחא ליה בנפח כשהבמה נראת שמנה ויפה לעבודה זרה וה''ה לשאר הפרש ומדשרי לה גבי עולה ש''מ לא מיתסר אלא גופה אבל פירשא שרי כי האי גוונא דאין קדושה חלה אלא על הראוי ממנה למזבח מידי דהוי אעור של עולה שהוא מתחלק לכהנים כן מצאתי בנימוקי רבינו שלמה ברבי מאיר: גמ' בלוקח גדי מן העובד כוכבים. ושחטו קרי ליה קבת עובד כוכבים ואסורה: חיישינן שמא ינק. חלב זה מן הטרפה: לא משום נבלות. שמא נמצא בתרנגולת נבלה: ולא משום טרפה. שמא מעוף טרפה היא דאמרינן באלו טרפות (לעיל דף נח.) ומודים בביצת טרפה שאסורה: גבי דידן. גדיים שלנו נמי תהא אסורה קבתן משום דחיישינן שמא ינק חלב זה מן (הטמאה) בהמה טמאה: חדא קתני. משום דשל נבלה היא אסר לה: ומי אמר שמואל. קבת נבלה אסורה אלמא כגופה דמי: והאמר שמואל. במסכת ע''ז מפני שמעמידין אותה בעור קבת נבלה הא קבה גופה חלב הקרוש קרי קבה וקאמר דשריא: כאן קודם חזרה כו'. בפרק אין מעמידין (ע''ז דף כט:) שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע מפני מה אסורין גבינות העובדי כוכבים אמר לו מפני שמעמידין אותה בקבת נבלה כלומר בחלב הקרוש שבה אמר לו והלא קבת העולה חמורה מקבת נבלה ואמרו כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה אמר לו מפני שמעמידין אותה בקבת עגלי עבודה זרה אלמא חזר בו מקבת נבלה משום דלאו גופה היא ואסורה משום עבודה זרה דאפילו פירשא דידה אסור כדמפרש התם משום דניחא ליה בנפחיה הלכך משנתינו זאת נשנית קודם חזרה ומשום הכי אסר וכי אתמר דשמואל דעור קבה הוא דאסור הא קבה שריא לאחר חזרה קאמר ומשנתינו זאת מכיון שנשנית אף על פי שחזר בו לא זזה ממקומה ולא סילקוה ולא אמרו שלא לשנותה עוד: והא קתני רישא קבת נבלה אסורה. והדר קתני קבת טרפה מותרת דקתני טרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת: איכא שחיטה. ולא מאיסה כולי האי כנבלה ואיסור אין כאן לא בזו ולא בזו כדקתני מפני שכנוס במעיה נאסף הוא במעיה מן אחרים ולא משל עצמה: משנה הראשונה קודם חזרה נשנית וכיון שנשנית לא זזה ממקומה וחזרו ושנו אחרונה להיתר: מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים. הילכך אף על גב דלאו גופה הוא מיתסר כדפרישית דאפילו פירשא מיתסר משום דניחא ליה בניפחיה: ואלא כמאן. כלומר לא הוצרכת לשאול: מעמידין בין בקבת נבלה כו'. דלאו מגופה הוא אלא כנוס במעיה:

חיישינן שמא ינק מן הטמאה. לא קיימא לן הכי דהלכה כשמואל דמשני מתניתין בשינויא אחרינא ואנו מעמידין בקבת עגלים שאנו לוקחים מן העובדי כוכבים ולא חיישינן שמא ינק מן הטמאה: חדא קתני. תימה מאי קא משמע לן דקבת עובד כוכבים נבלה הא שמעינן מפרק קמא במתניתין ולא הוה ליה למיתני הכא אלא קבת עובד כוכבים אסורה: ומי אמר שמואל הכי: בלאו הכי הוה מצי למיפרך ממתניתין על שמואל אלא הא עדיפא ליה דמדמפרש שמואל מתניתין אלמא סבר כוותה: כאן לאחר חזרה. ולפי זה שריא קבת נבלה אלא עכשיו נהגו העולם הדבר לאיסור ואין להקל ליקח קבת עובד כוכבים ובדיעבד מותר דאפילו לכתחלה שרי היכא דידעינן שלא נמלחה בעורה אם לא שמכוער הדבר הואיל והחזיקו בו איסור ומיהו היכא דנמלחה הקבה בעורה אסורה ודאי משום בשר בחלב: הכי גרסינן ברוב ספרים והלכתא אין מעמידין בעור קבת נבלה אבל מעמידין בקבת נבלה ובקבת שחיטת עובד כוכבים ובקבת כשרה שינקה מן הטרפה וכ''ש בקבת טרפה שינקה מן הכשרה מ''ט חלב המכונס בה פירשא בעלמא הוא ולכאורה לגירסא זו קשיא מתני' דתנא כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה וכן ברייתא דלעיל בפירקין (דף קט:) קבה שבשלה בחלבה אסורה ואומר ר''ת דהני מילי חלב צלול שבתוך הקבה דלא חשוב פירשא אבל הקרוש שבתוך הקבה חשוב פירשא ואותו הקרוש לפי דבריו אפילו נמלח בתוך הקבה מותר: