חולין קיז ע"א

מועלין (יש דין מעילה) בו, שאם נהנה מחלב של קרבן חייב להביא קרבן מעילה. מה שאין כן בדם, שאין בו דין מעילה. ואם נעשה הקרבן פיגול (ששחטו על מנת לזרוק את דמו או לאכול את בשרו או להקטיר את אימוריו מחוץ לזמנו הראוי), או שנעשה הקרבן נותר (שנותר הקרבן לאחר זמן אכילתו הראוי), או שאכל את הקרבן בטומאת גופו — בכל אלה חייבין עליו על האכילה מלבד איסור חלב גם משום פיגול ונותר וטמא. מה שאין כן בדם, שאין דין מעילה נוהג בדם הקרבן, ואין חייבים על אכילת דם משום פיגול נותר וטמא.

ומצד שני יש חומר באיסור דם שאינו קיים באיסור חלב. שכן איסור הדם נוהג בבהמה ובחיה ובעוף, בין בטמאים ובין בטהורים, ואילו איסור חלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד.

א גמרא שנינו במשנתנו כי יש בחלב כל הקרבנות דין מעילה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' ינאי בתשובה: שכן אמר קרא [הכתוב] בעניינם של אימורי (חלק הקרבן המוקרב על המזבח) פר כהן משיח "כאשר יורם משור זבח השלמים והקטירם הכהן על מזבח העולה" (ויקרא ד, י). ויש לשאול: וכי מה למדנו בפר כהן משיח משור זבח השלמים בכתוב, שהרי אף בפר כהן משיח התפרשו האימורים הקרבים ("ואת כל חלב פר החטאת... את החלב המכסה על הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב. ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים ואת היותרת על הכבד על הכליות יסירנה". שם שם, ח— ט)?

מעתה יש לנו לומר כי הרי זה ההיקש בא ללמד מקרבן שלמים על פר כהן משיח, ונמצא שהוא למד מפר כהן משיח, ובאופן זה: מקיש שור זבח השלמים לפר כהן משיח, מה פר כהן משיח — יש בו באימוריו מעילה, שכן קדשי קדשים הוא, וממון גבוה הוא, וכל הנהנה ממנו עובר על הכתוב "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' " (שם ה, טו).

אף שור זבח השלמים, אף שקדשים קלים הוא, ולכך בעת היות הקרבן בחיים טרם שחיטה, לא היה בו דין מעילה (כי ממון בעלים הוא באותה עת) — יש בו באימוריו, דין מעילה. אמר ליה [לו] ר' חנינא לר' ינאי: מה טעם דורש אתה אותה מכאן, וכי כעורה משנה זו ששנה רבי (ר' יהודה הנשיא) שמן הנאמר בקרבן השלמים "והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה לריח ניחוח כל חלב לה' "(שם ג, טז) נלמד הדבר, שבא הכתוב "לה' " להורות שיש לרבות גם אימורי קדשים קלים לדין מעילה. שאף שעיקרו של דין מעילה נאמר בקדשי קדשים שהם "מקדשי ה' ", אף אימורי קדשים קלים בכלל זה!

אמר אביי בתשובה: עדיין איצטריך [נצרכת] גם דרשתו של ר' ינאי. דאי כתב רחמנא [שכן אם היתה כותבת התורה] רק את המקרא "כל חלב לה' "להשמיענו שגם אימורי קדשים קלים בכלל דין מעילה, הוה אמינא [הייתי אומר] כי אכן החלב שבאימורי קדשים קלים — אין [כן] הוא בכלל דין מעילה, אבל היותרת ושתי כליות שבאימורי קדשים קלים, שאינם בכלל חלב — לא נאמר בהם דין מעילה, אף על פי שהן עולות למזבח כחלב. לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] עוד את המקרא "כאשר יורם משור זבח השלמים", וכדרשתו של ר' ינאי, ללמדנו שאף שאר אימורי קדשים קלים הינם בכלל דין מעילה.

ומן הצד השני, אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] רק את המקרא "כאשר יורם משור זבח השלמים", והיינו למדים מכאן כדרשתו של ר' ינאי, הוה אמינא [הייתי אומר] כי דין מעילה בחלב נוהג בקדשים קלים רק בדבר שישנו כמותו גם בשור, ומעתה הייתי מסיק כי חלב האליה (הזנב השמן של הכבשה) דליתא [שאינה נמצאת] בשור — לא ינהג בו דין מעילה. לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] גם את המקרא "כל חלב", ולהשמיענו כדרשתו של רבי שיש דין מעילה בכל אימוריהם של קדשים קלים, ואף בחלב האליה. שכן מצאנו שנקראת האליה "חלב" ככתוב "חלבו האליה תמימה" (שם שם, ט).

ב בעקבות הדברים שנאמרו למעלה כי האליה נקראת "חלב", אמר ליה [לו] רב מרי לרב זביד: אי [אם] האליה איקראי [נקראת] "חלב", מעתה תיתסר [שתיאסר] באכילה, כדרך שהחלב אסור! אמר ליה [לו] רב זביד לרב מרי בתשובה: עליך (כנגד סברה זו שאמרת) אמר קרא [הכתוב] באיסור אכילת חלב "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (שם ז, כג) — לא אסרה תורה משום חלב אלא בדבר השוה בשור וכשב (וכבש) ועז, ומאחר ואין האליה שווה בכל אלה, שאין היא מצויה בשור ובעז, אין היא אסורה.

רב אשי אמר הסבר אחר מדוע אין האליה אסורה משום חלב, שכן "חלבו האליה" — איקראי [נקראת], אבל "חלב" סתמא [סתם] — לא איקראי [אינה נקראת]. ומקשים על דברי רב אשי: אלא מעתה שאין האליה נקראת סתם "חלב", מעתה גם לא ימעלו בה! אלא יש לחזור מהסברו של רב אשי, ומחוורתא [מחוור, ברור] שההסבר הוא כמו שאמר רב זביד.

ג שנינו במשנתנו כי נוהג דין מעילה בחלב, מה שאין כן בדם, שאין הוא נוהג בו. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר עולא בתשובה: שכן אמר קרא [הכתוב] באיסור אכילת דם "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" (שם יז, יא), ובאה המלה "לכם" להורות: הדם שלכם יהא, שאין הוא ממון גבוה אלא ממון הדיוט. החכם דבי [של בית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה] הסבר אחר מדוע אין דין מעילה בדם, שכן נאמר בכתוב זה "לכפר על נפשותיכם", והרי זה בא להורות כי לענין כפרה עליכם נתתיו לדם כדבר שבקדשים, ואולם לא לענין מעילה.

ור' יוחנן אמר הסבר אחר מדוע אין דין מעילה נוהג בדם, שכן אמר קרא [הכתוב] בפסוק זה "כי הדם הוא בנפש יכפר", והרי זה בא להורות כי הוא דינו של הדם בזמן שלפני כפרה (לפני זריקת הדם על המזבח, המכפרת) כדינו של הדם בזמן שלאחר כפרה ("בנפש יכפר"), מה לאחר כפרה — אין בו דין מעילה אם נעשתה מצוותו, אף לפני כפרה — אין בו דין מעילה.

ושואלים ואימא [ואמור] להיפך: "הוא" — לאחר כפרה כלפני כפרה, מה לפני כפרה — יש בו מעילה, אף לאחר כפרה — יש בו מעילה! ומשיבים: אי אפשר לומר שיהא דין מעילה בדם לאחר כפרה, שכן אין לך דבר שנעשה כבר מצותו ומועלין בו.

ותוהים: והאם לא נמצא דבר שנעשה מצוותו ובכל זאת יש בו דין מעילה? והרי תרומת הדשן (שהיה הכהן אוסף כל בוקר בבית המקדש מן האפר שעל המזבח מלוא מחתה ונותנו בצידי המזבח, ושם היה נבלע. שהיה נגנז שם, לבל ישתמשו בו, שכן הוא אסור בהנאה), הרי זה דבר שנעשה מצותו, ובכל זאת מועלין בו, דכתיב [שכן נאמר] "והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג), לומר שצריך להשאירו שם, ואם נוטלו משם הרי הוא מועל! ומשיבים: אין ללמוד מתרומת הדשן שדבר שנעשה מצוותו מועלים בו,

משום דהואי [שהריהם] תרומת הדשן וכן בגדי כהונה (שאף בהם יש דין מעילה, הגם שכבר נעשתה מצוותם. שכן בגדי הכהן הגדול שעבד בהם ביום הכיפורים, טעונים גניזה, ואין משתמשים בהם עוד. שכן נאמר "ובא אהרן אל אוהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם" (שם טז, כג) — שיהיו הבגדים מונחים שם בלי שימוש, וכל המשתמש בהם מעל). שני כתובין הבאין כאחד (המלמדים אותו דבר), וכלל הוא כי כל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין. ובשאר כל הדברים, כיון שנעשתה מצוותם, שוב אין מועלים בהם.

ומקשים: הניחא לרבנן דאמרי [זה נוח לשיטת חכמים שאומרים] כי הכתוב "והניחם שם" — מלמד שטעונין הבגדים גניזה, שאין משתמשים בהם שוב. אלא לר' דוסא שאמר כי הכוונה היא רק לענין זה שלא ישתמש בהן הכהן הגדול שוב ליום הכפורים אחר, אבל כהן הדיוט רשאי להשתמש בהם, ולשיטתו אין דין מעילה בבגדים הללו, ונשארה איפוא רק תרומת הדשן כמי שנעשתה מצוותה ואף על פי כן מועלים בה, ואין כאן שני כתובים המלמדים כאחד, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מדוע אין לומדים מתרומת הדשן שיש דין מעילה גם בדבר שנעשתה מצוותו, וכדם לאחר כפרה?

אלא צריך לומר כי אין למדים מתרומת הדשן משום דהואי [שהריהם] תרומת הדשן ועגלה ערופה (שאסורה העגלה בהנאה לאחר שנערפה ונעשתה מצוותה) שני כתובים הבאין כאחד, וכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין.

ומקשים עוד: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד מלמדין, מאי איכא למימר [מה יש לומר], ומדוע לא נלמד מהם לענין מעילה בדם לאחר כפרה? ומשיבים: טעם הדבר הוא משום שתרי [שני]

one who derives benefit from it is liable for misuse of consecrated property. And second, one is liable for eating it due to violation of the prohibition of piggul, if it was from an offering that was slaughtered with the intent to sprinkle its blood or partake of it beyond its designated time, and due to the prohibition of notar, if it was from an offering whose period for consumption has expired. And third, if one is ritually impure, he is liable due to the prohibition of partaking of it while impure. This is not so with regard to blood, as one is not liable in these cases for violating the prohibitions of piggul, notar, and partaking of offerings while impure, but rather is liable only for violating the prohibition of consuming blood.

And the more stringent element in the prohibition of blood is that the prohibition of blood applies to domesticated animals, undomesticated animals, and birds, both kosher and non-kosher, but the prohibition of forbidden fat applies only to a kosher domesticated animal.

GEMARA: According to the mishna, one who consumes forbidden fat of an offering is liable for misuse of consecrated property. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Yannai said: They are derived from a verse, as the verse states that the sacrificial portions of a bull brought for an unwitting sin of the anointed priest must be burned upon the altar: “As it is taken off from the bull of the peace offering” (Leviticus 4:10). But what, then, do we learn from the bull of the peace offering? Everything that is specified with regard to a peace offering is stated with regard to this bull as well (see Leviticus 4:8–9).

Rather, this phrase initially comes to teach a halakha about the bull brought as an offering for an unwitting sin of the anointed priest, but it turns out that it actually derives a halakha from that case, as the verse juxtaposes the bull of the peace offering to the bull of the anointed priest. It teaches that just as the bull of the anointed priest, as an offering of the most sacred order, is subject to the prohibition on misuse of consecrated property, as offerings of the most sacred order are called “the sacred items of the Lord” (see Leviticus 5:15), so too the sacrificial portions of the bull of the peace offering, including its forbidden fat, are subject to misuse of consecrated property, even though it is an offering of lesser sanctity and is considered the property of the owner before slaughter.

Rabbi Ḥanina said to Rabbi Yannai: Is that derivation that Rabbi Yehuda HaNasi taught unattractive, that you derive a new one? He taught that when the Torah states with regard to peace offerings, which are of lesser sanctity: “All the fat is the Lord’s” (Leviticus 3:16), it serves to include the sacrificial portions of offerings of lesser sanctity in the prohibition against misuse of consecrated property, even though the prohibition is stated explicitly only with regard to offerings of the most sacred order.

Abaye said: Rabbi Yannai’s derivation was necessary, as, if the Merciful One had written only the verse “All the fat is the Lord’s,” I would say that the fat of offerings of lesser sanctity, yes, they are included in the prohibition, but the diaphragm and the two kidneys of such offerings are not, even though they are also burned upon the altar. Therefore, the Merciful One writes: “As it is taken off from the bull of the peace offering,” to teach that even these portions are subject to the prohibition of misuse.

And conversely, if the Merciful One had written only the phrase: “As it is taken off from the bull,” I would say that the prohibition applies only to those portions that are found in a bull, and that the fat of a sheep tail, which is not found in a bull, is not included. Therefore, the Merciful One writes: “All the fat is the Lord’s,” to teach that the prohibition of misuse applies to all portions of offerings of lesser sanctity, including a sheep tail, which is referred to as fat in Leviticus 3:9.

Rav Mari said to Rav Zevid: If a sheep tail is called “fat,” it should be prohibited for consumption, like forbidden fat. Rav Zevid said to Rav Mari: With regard to your claim, the verse states: “You shall eat no fat, of ox, or sheep, or goat” (Leviticus 7:23). This teaches that the Torah designates as forbidden fat only an item that is found equally in an ox, and a sheep, and a goat. Since the ox and goat do not have a tail that consists of a large amount of fat, the sheep’s fatty tail is not prohibited.

Rav Ashi said a different explanation: It is called “the fat tail,” but it is not called simply: Fat, without specification. The Gemara objects: If that is so that the addition of a modifier indicates that the tail is not truly fat, then one who derives benefit from the tail should not be liable for misuse of consecrated property either. Rather, it is clear that the correct answer is as stated by Rav Zevid.

§ The mishna teaches: This is not so with regard to blood, as one who derives benefit from blood is not liable for misuse of consecrated property. The Gemara asks: From where are these matters derived? Ulla said: The verse states with regard to blood: “For the life of the flesh is in the blood, and I have given it to you upon the altar to make atonement for your souls” (Leviticus 17:11). The term “to you” indicates that it shall be yours, rather than consecrated property, and is therefore not subject to the prohibition of misuse of consecrated property. The school of Rabbi Yishmael taught a different derivation. By using the term “to make atonement,” the verse teaches that God is saying: I gave it to achieve atonement, but not to be subject to the prohibition against misuse of consecrated property.

And Rabbi Yoḥanan says that this halakha is derived from the latter part of the verse, which states: “For it is the blood that makes atonement for the soul” (Leviticus 17:11). The term “it is” teaches that the status of the blood remains as it is, i.e., it is before atonement as it is after atonement. As the Gemara will state, there is a principle that once the mitzva involving a consecrated item has been performed, the item is no longer subject to the prohibition of misuse of consecrated property. Accordingly, the term “it is” teaches that just as after atonement, i.e., after the blood has been sprinkled upon the altar, it is not subject to the prohibition against misuse of consecrated property, as the mitzva has already been performed, so too, before atonement, i.e., before the blood has been sprinkled upon the altar, it is not subject to the prohibition against misuse of consecrated property.

The Gemara objects: But if the term “it is” teaches that the status of the blood remains the same before and after atonement, one can say just the opposite: It is after atonement as it is before atonement. Just as before atonement the blood is subject to the prohibition of misuse of consecrated property, so too, after atonement it is subject to the prohibition of misuse of consecrated property. The Gemara responds: This cannot be the case, since as a rule, there is no item whose mitzva has been performed and is still subject to the prohibition of misusing of consecrated property.

The Gemara asks: And is there no such case? But there is the mitzva of the daily removal of the ashes of offerings burned on the altar, the mitzva of which has been performed, and yet one who derives benefit from it is liable for misuse of consecrated property, as it is written: “And he shall take up the ashes of what the fire has consumed of the burnt offering on the altar, and he shall put them beside the altar” (Leviticus 6:3). The ashes must be left there, where they are absorbed into the ground, and one who removes and derives benefit from them violates the prohibition against misuse of consecrated property, even though their mitzva has been performed. This contradicts the principle posited above.

The Gemara answers: The principle does not apply in that case, because the mitzva of the removal of the ashes and the matter of the four white priestly vestments worn by the High Priest on Yom Kippur, which may not be used again, are both specified as exceptions to the halakha that the prohibition of misuse of consecrated property does not apply after their mitzva has been performed. Consequently, they are two verses that come as one, i.e., they share a unique halakha not found elsewhere. And as a rule, any two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases. The principle therefore remains in place.

The Gemara raises a further difficulty: This works out well according to the opinion of the Rabbis, who say that the verse: “And he shall take off the linen garments, which he wore when he went into the Sanctuary, and shall leave them there” (Leviticus 16:23), teaches that these four white garments worn by the High Priest on Yom Kippur are not fit for further use, and they require interment. But according to the opinion of Rabbi Dosa, who said that the verse teaches only that the High Priest may not use the vestments on Yom Kippur in a different year, but they are fit for an ordinary priest and do not require interment, what is there to say? If the priestly vestments are not an exception to the halakha that there is no prohibition of misuse of consecrated property after the performance of a mitzva, the removal of the ashes remains as the only exception. Why, then, does it not serve as a paradigm for other instances in the Torah?

The Gemara responds: Rather, it is because the cases of the removal of the ashes and the heifer whose neck is broken to atone for an unsolved murder (Deuteronomy 21:1–9) are two verses that come as one, as it is also prohibited to derive benefit from the heifer after its mitzva is performed. And any two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says that two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases, but according to the one who says that two verses that come as one do teach their common element to apply to other cases, what is there to say? The Gemara answers: Two