חולין קיז ע"ב

מיעוטי כתיבי הכא כתיב {ויקרא ו-ג} ושמו התם כתיב {דברים כא-ו} הערופה ותלתא קראי ל''ל בדם חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה אבל מפגול לא צריך קרא דתנן כל שיש לו מתירין בין לאדם ובין למזבח חייבין עליו משום פגול ודם גופיה מתיר הוא:

הדרן עלך כל הבשר

מתני' העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות והגידין והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות כיוצא בו השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות ר' יהודה אומר האלל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייב עליו:
גמ' תנינא להא דת''ר שומרים לטומאה קלה ולא שומרים לטומאה חמורה שומרים לטומאה קלה מנלן דתנא דבי רבי ישמעאל {ויקרא יא-לז} על כל זרע זרוע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן ולא שומרים לטומאה חמורה מנלן דתנו רבנן {ויקרא יא-לט} בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיז - ב

ומתרצינן: תרי מיעוטי כתיבי בפסוקים אלו. הכא, בתרומת הדשן, כתיב "ושמו", שמשמע דווקא הוא ולא אחר. והתם, בעגלה ערופה, כתיב "הערופה". וכיון שכתובים מיעוטים, אפילו מאן דאמר שתמיד שני כתובים הבאים כאחד מלמדים, מודה שכאן אין מלמדים, שמשמע דווקא אלו ולא אחרים.

ומקשינן: ותלתא קראי "לכם", "לכפר", ו"הוא", למה לי בדם, הרי מאחד מהם ממעטים מעילה?

ומבארינן: חד פסוק - למעוטי דם מדין נותר, שאם נתותר דם ואכלו, אינו חייב משום נותר. וחד - למעוטי דם ממעילה כפי שאמרנו לעיל. וחד - למעוטי מטומאה, שאם אכל את הדם בטומאת הגוף, אינו חייב משום טומאה.

אבל למעט דם מפגול, דהיינו שפיגל בזבח ואכל מדמו - לא צריך קרא. דתנן: כל דבר שיש לו מתירין, בין שמתירין אותו לאדם, כגון בשר קדשים, שזריקת הדם מתירתו לכהנים באכילה, ובין שמתירין למזבח, כגון איברי עולה, שזריקת הדם מתירתה להקטיר למזבח, חייבין עליו משום פגול. אבל אם אין לו מתירים - אין חייבים עליו משום פיגול. ודם אין לו מתירים, שהרי הוא גופיה מתיר הוא.

הדרן עלך פרק כל הבשר

פרק תשיעי - העור והרוטב

הקדמה לפרק העור והרוטב

א. שני סוגי טומאה נוהגים בבהמה ובחיה, טומאת נבלה, וטומאת אוכלים. פרטי ההלכות של שני סוגי הטומאה הללו מתבארים בפרק זה.

ב. טומאת נבלה היא טומאה עצמית של בהמה או חיה, שמתה בלי שחיטה כהלכה.

דרגת טומאת הנבילה היא "אב הטומאה", והנבילה מטמאת את כל הנוגעים בה [אדם, כלי או אוכל], ועושה אותם ראשון לטומאה.

לעומתה, טומאת אוכלים של בהמה או חיה שנשחטה, אינה טומאה עצמית. אלא, כל שנשחטה הבהמה או החיה כהלכה, ומותר לאוכלה, היא נעשית מעתה ראויה לקבל טומאה מדבר טמא. ומשנגע בה הדבר הטמא, היא נטמאת בטומאת אוכלים, ואף מטמאה אוכלים אחרים בטומאת אוכלים.

טומאת אוכלים היא לעולם ראשון לטומאה, כי אין האוכלים נעשים אב הטומאה, אפילו נגעו במת, שהוא אבי אבות הטומאה.

כאמור, החילוק המהותי בין טומאת נבלה לטומאת אוכלים הוא בכך שטומאת נבילה היא טומאה עצמית, ואילו טומאת אוכלים היא טומאה שמקבל האוכל מדבר טמא. ולכן, הטומאה העצמית של הנבילה אינה זקוקה ל"הכשר משקים", כדי שתחול.

וכך נאמר בתורה בספר ויקרא [יא לט]: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב".

ולעומתה, טומאת אוכלים, אין האוכל נטמא אלא אם "הוכשר" קודם לכן לקבלת הטומאה, על ידי מתן מים או משקים עליו.

וכך נאמר בתורה [שם לז לח], בשני הפסוקים העוסקים בטומאת אוכלים:

"וכי יפול מנבלתם [של השרצים הטמאים] על כל זרע זרוע אשר יזרע - טהור הוא.

וכי יותן מים על זרע, ונפל מנבלתם עליו - טמא הוא לכם".

ה"זרע" האמור כאן, הוא שם כולל לכל דבר מאכל. ומלמד הכתוב, שכל דבר העומד לאכילה, אינו מקבל טומאה אלא כאשר "הוכשר" תחילה לקבלת הטומאה, על ידי נתינת מים [או משקים] עליו.

ג. בפרק זה יבוארו שני מושגים בהלכות טומאה, הנקראים "יד" ו"שומר".

את המושג "יד" מצינו הן לגבי טומאת נבלה והן לגבי טומאת אוכלים, אך את המושג "שומר" מצינו רק לגבי טומאת אוכלים, ולא לגבי טומאת נבלה.

"יד האוכל" הוא דבר המחובר לאוכל, אך אינו האוכל בעצמו, אלא יש בו צורך בשביל האוכל, כגון, שבאמצעותו אוחזים את האוכל.

"שומר האוכל", הוא דבר המחובר לאוכל, ושומר את האוכל שלא יתקלקל, כגון, הקליפה של הפרי.

ד. "שומר האוכל" חמור מ"יד האוכל", כי יד האוכל, אף שהיא מקבלת טומאה, אין היא מצטרפת להשלים את האוכל לשיעור כביצה [שהוא השיעור לטומאת אוכלים]. ואילו "שומר האוכל" לא רק שהוא מקבל טומאה, אלא הוא אף מצטרף אל האוכל עצמו כדי להשלים לשיעור כביצה.

וכאמור לעיל, חילוק נוסף יש בין יד לשומר, שדין "שומר האוכל" התחדש רק בטומאת אוכלים, ולא בטומאת נבלות. ולכן, "שומר הנבלה" אינו מצטרף להשלים לשיעור כזית, שהוא השיעור לטומאת נבלות.

אבל דין "יד האוכל", קיים גם בטומאת נבלות, ולכן, אם נגע אדם ביד הנבלה, הרי הוא נטמא מהנבלה.

במשנתנו נמנים דברים, שכאשר הם בפני עצמם, ואינם מחוברים לאוכל, הם אינם ראויים לקבל טומאת אוכלים, מפני שאינם עומדים לאכילה. אך כאשר הם מחוברים לאוכל, הם מקבלים טומאה.

ולא זו בלבד שהם מקבלים טומאה, אלא הם אף מצטרפים אל האוכל כדי להשלימו לשיעור כביצה, שזהו השיעור של טומאת אוכלים, הן לקבל טומאה, והן לטמאות אחרים. כך שגם אם אין באוכל בפני עצמו שיעור כביצה אלא רק בצירוף הדבר ההוא, הרי הם מצטרפים לשיעור, הן כדי לקבל טומאה, והן כדי לטמאות אחרים ^[1].

יש שני אופנים שהדבר בפני עצמו אינו מקבל טומאה, וכשהוא מחובר לאוכל הוא מקבל טומאה.

האחד, "שומר האוכל", שהתחדש בתורה ששומר האוכל מקבל טומאה ומצטרף לאוכל לשיעור כביצה. אך אם הוא עומד בפני עצמו הוא אינו מקבל טומאה, לפי שאינו ראוי לאכילה.

והשני, חלקי הבהמה שאינם עומדים לאכילה בפני עצמם, כשהם מחוברים לאוכל, כיון שאז רגילים לאכול אותם עם האוכל, הרי הם נטמאים ומטמאים.

מתניתין:

העור של בהמה לאחר מיתתה, בהיותו מחובר לחתיכת בשר.

והרוטב, המיץ של הבשר היוצא ממנו בבישול, כשהוא קרוש על הבשר.

והקיפה, תבלין שנתבשל עם הבשר, ואינו נאכל בפני עצמו.

והאלל, חתיכות בשר קטנות שנחתכו עם העור, ונשארו דבוקים לעור.

והעצמות, שיש בתוכם מוח העומד לאכילה.

והגידין והקרנים והטלפים.

כל הדברים הללו - מצטרפין הם עם הבשר להשלימו לשיעור כביצה לענין לטמא טומאת אוכלין.

העור, העצמות והטלפים מצטרפים, משום שהם נחשבים "שומר" לבשר. ואילו הרוטב, הקיפה, האלל, הקרנים והגידין מצטרפים, משום שהם נאכלים יחד עם הבשר ^[2].

המשנה נקטה שהם "מצטרפים" לטמא טומאת אוכלים, לפי שכאשר אינם מחוברים לאוכל אינם מקבלים טומאה כלל, כיון שאינם עומדים לאכילה בפני עצמם.

אבל הם לא מצטרפים לטומאת נבלות, שאם הבשר הוא בשר נבלה, ואין בו כזית - שזהו השיעור שנבלה ראויה לטמא, אין הדברים הללו מצטרפים להשלימו לשיעור כזית. לפי שמצד עצמם אין עליהם תורת נבלה, ודין "שומר" נאמר רק לגבי טומאת אוכלין, ולא לגבי טומאת נבלות.

ואף אותם הדברים שדרכם להאכל ביחד עם הבשר אין הם מצטרפים, משום שאין הם נחשבים ל"נבילה", אלא הרי הם נחשבים רק כאוכל בעלמא. וטומאת נבלה נאמרה רק על בשר הנבילה עצמה, וכפי שנאמר בתורה "הנוגע בנבלתה", ולא על אוכל הנאכל עם הנבילה ^[3].

כיוצא בו מצינו דבר שנוהגת בו טומאת אוכלין אך לא נוהגת בו טומאת נבלה.

וכגון: ישראל השוחט בהמה טמאה לצורך עובד כוכבים, והבהמה עדיין מפרכסת [מתנענעת], הרי אף על פי שאסורה הבהמה באכילה, מכל מקום היא נחשבת כבר עתה כאוכל, והרי היא מטמאה טומאת אוכלין, [גם קודם שתמות ותטמא מצד נבלה].

לפי שישראל השוחט בהמה טהורה, מעשה השחיטה מתיר אותה לאכילה מיד אף בעוד שהיא מפרכסת, ולכן היא גם מקבלת טומאת אוכלים מיד, שהרי היא נחשבת לאוכל הראוי לאכילה גם בעוד שהיא מפרכסת,

ולפיכך גם כאשר שחט ישראל בהמה טמאה [שהיא אסורה לאכילת ישראל] לצורך עובד כוכבים, הרי המחשבה שהוא חושב בשעת השחיטה שהוא שוחט בשביל שהגוי יאכלנה מועילה כדי שיחול עליה שם אוכל מיד, אף בעוד שהיא מפרכסת ^[4].

[דין זה קיים בשני תנאים: התנאי האחד, שהבהמה תמות על ידי שחיטה כשרה, לפי שאם מתה הבהמה על ידי נחירה, או על ידי שחיטה שאינה כשרה, כגון ששהה או דרס בשעת השחיטה, אינה נחשבת לאוכל בעוד שהיא מפרכסת, לפי שרק בשחיטה כשרה מצינו שהמפרכסת נחשבת אוכל.

התנאי השני, שהבהמה נשחטה לצורך עובד כוכבים, שאילו נשחטה לצורך ישראל, אין מחשבתו שחשב לצורך אכילה מועילה לתת לבהמה שם אוכל, לפי שהיא אסורה באכילה, ובטלה מחשבתו].

אבל היא לא מטמאה טומאת נבלות, כל עוד שהיא מפרכסת, עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה, שאז היא נחשבת כמתה אפילו אם היא עדיין מפרכסת. לפי שלגבי טומאת נבלות נאמר "וכי ימות מן הבהמה", לומר, שאין הבהמה מטמאת עד שתמות.

[חילוק זה קיים בבהמה טמאה בלבד, שהרי השוחט בהמה טהורה שחיטה כשרה, אינה מטמאת טומאת נבלות כלל, ואף לאחר שתמות].

ואם כן, מצינו כי ריבה הכתוב לטמא טומאת אוכלין יותר ממה שריבה לטמא טומאת נבלות.

רבי יהודה אומר: האלל חתיכות בשר קטנות שנשארו דבוקים לעור אחר ההפשט [שהן בטלות לעור ואינם נחשבים כבשר], המכונס, שאסף אותם למקום אחד - הרי, אם יש בו כזית במקום אחד והם בשר נבלה, יש עליו שם בשר נבלה, שאם נגע בו אדם ונכנס למקדש או אכל קדש בטומאה חייב עליו כרת.

לפי שהואיל וכינס אותם והחשיבם, אינם בטלים לעור, אלא הרי הם ככל בשר. ואפילו מדאורייתא חשיב בשר נבלה, ולכן הוא חייב על זה כרת.

ובא רבי יהודה לחלוק על רבנן, שלדבריהם לעולם אין האלל מטמא בנבלה, ואף כאשר כנס אותו למקום אחד.

גמרא:

שנינו במשנה שהעור אינו מצטרף עם הבשר להשלים לשיעור כזית של טומאת נבלות, אף על פי שהוא שומר לבשר.

ואמרינן:

תנינא במשנה, להא דתנו רבנן בברייתא:

הדין של "שומרים" הוא, שהם מצטרפים עם האוכל הנשמר על ידם להשלים את שיעור האוכל, רק ביחס לטומאה קלה, כלומר, "טומאת אוכלין" שהיא טומאה קלה, [לפי שהאוכל הטמא אינו מטמא אלא אוכל אחר, ואינו מטמא אדם וכלים], שאם יש שיעור כביצה באוכל עם השומר, הרי הם מטמאים בטומאת אוכלים.

ולא נאמר דין צירוף של "שומרים" ביחס לטומאה חמורה, כלומר "טומאת נבלה" שהיא טומאה חמורה, [לפי שהיא מטמאת גם אדם וכלים], שאם יש שיעור כזית בנבלה עם השומר, אינם מטמאים בטומאת נבלה.

ומבארינן:

שומרים המצטרפים ביחס לטומאה קלה - מנלן?

דתנא דבי רבי ישמעאל: נאמר בפסוק המלמד על טומאת אוכלין - "וכי יפל מנבלתם [של השרצים הטמאים] על כל זרע זרוע אשר יזרע",

ודרשינן "מאשר יזרע", שהאוכלים מטמאים כדרך שבני אדם מוציאין את הזרע לשדה לזריעה.

דהיינו, חטה בקליפתה ^[5], ושעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן, לומר, שבאופן שזורעים את החטה כך היא מטמאת, ולכן אף הקליפה מצטרפת לשיעור כביצה של טומאת אוכלין ^[6].

[אף שבפסוק נאמר "על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא", מכל מקום למדים מכאן דין טומאה לשומר הפרי, משום שהטעם שאמרה התורה "טהור הוא", זה רק מחמת שהזרע לא הוכשר במים לקבלת טומאה. אך אילו הוכשר הזרע, הרי הוא מטמא באופן זה, שהחטה בקליפתה].

והא דאמרינן: ולא שומרים מצטרפים לאוכל ביחס לטומאה חמורה - מנלן?

דתנו רבנן: נאמר בתורה לגבי טומאת נבלה, "הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב", ודרשינן: דוקא הנוגע בנבלה עצמה נטמא, ולא הנוגע בעור שאין עליו כזית בשר, שאינו נטמא, אף אם העור משלים את הבשר לשיעור כזית. ומכאן למדנו שאין השומר [כמו העור] מצטרף לטומאת נבלה.

הערות

^[1] הראשונים נחלקו האם שיעור כביצה נאמר רק לענין לטמאות אחרים, שאין האוכל הטמא מטמא אחרים עד שיהא בו כביצה. אך לענין לקבל טומאה, אף כל שהוא מקבל טומאה, או שגם לקבל טומאה צריך שיהא בו שיעור כביצה, ואין האוכל הטהור נטמא מאחרים עד שיהא בו כביצה. דעת הרמב"ם [הלכות טומאת אוכלים פ"ד ה"א], שהאוכל מקבל טומאה בכל שהוא מדאוריתא. דעת התוספות [פסחים לג ב, שבת צא א, בבא קמא עז א, ועוד], שמדאוריתא צריך כביצה לקבל טומאה, ומדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא. דעת הרשב"א [שבת צא א] ובעל המאור [שם], שגם מדרבנן צריך כביצה לקבל טומאה, כשם שאינו מטמא אחרים עד שיהא בו כביצה. ולפי דעת הרמב"ם, הנידון במשנה מה מצטרף לשיעור כביצה הוא לגבי לטמאות אחרים. אך לגבי לקבל טומאה אין בזה נפקא מינה, שהרי אין צריך שיעור כביצה לקבל טומאה. ולדעת הרשב"א ובעל המאור הנידון במשנה קיים אף לגבי לקבל טומאה. ולפי דעת התוספות הנידון קיים אף לגבי לקבל טומאה מדאוריתא.

^[2] לגבי טלפים: ברש"י ותוספות מבואר שהם מצטרפים לטומאת אוכלים משום שהם שומרים את הבשר, ולכן כל הטלפים מצטרפות, ואף מה שאין מובלע בבשר. אך הרמב"ם [הלכות טומאת אוכלים פ"ד ה"ד] נקט, שדוקא מה שמובלע בבשר מצטרף, לפי שהטלפים מצטרפים מחמת שהם נאכלים עם הבשר, ורק מה שמובלע בבשר נאכל, [כמבואר בגמרא לגבי צפרנים]. וכן הם נחלקו לגבי עצמות, שרש"י פירש שהם מצטרפים מדין שומר, ומדובר בעצם שיש בה מוח. אך הרמב"ם שם כתב, "והעצמות המחוברים בבשר", וביאר הכסף משנה [שם פ"ג ה"ג] שהם נאכלים עם הבשר, ודלא כרש"י. לגבי קרנים: בגמרא מבואר שדוקא המקום הרך שבהם מצטרף לטומאת אוכלים, ומשמע שרק אותו המקום נאכל עם הבשר, וכן דעת הרמב"ם [שם פ"ג ה"ג]. אך רש"י לקמן [קכט א ד"ה מעשה עץ], והתוספות לקמן [קיט ב ד"ה איכא] כתבו, שהקרנים מצטרפים מדין שומר, וכן כתב השיטמ"ק אות ד'. וצריך לומר לפי דבריהם, שרק המקום הרך שומר את האוכל. וראה חכמת שלמה. לגבי גידין: הקשה הרש"ש, מדוע אינם מצטרפים אף לטומאת נבלה, הרי לעיל [צו ב] איכא סתם משנה, שיש בגידין בנותן טעם, ובמסכת פסחים [כב א] מבואר, שלמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם, הרי גם הגידין קרויין נבלה [וכמו שפירש רש"י שם], ולכן כשהותרה נבלה בהנאה, גם הגידין הותרו? ותירץ, שלגבי טומאת נבלה יש מיעוט מיוחד לאפוקי גידין, שאינם מטמאים, אף שבעלמא הם קרויים נבלה. התוספות כתבו, שהחידוש של המשנה בגידין הוא, שאינם מצטרפים לטומאת נבלות, ובלא המשנה היה מקום לומר שהם מצטרפים. והקשו בחידושי רעק"א ובלב אריה, הרי לגבי טומאת נבלות לא מצינו דבר שאינו מטמא בפני עצמו והוא מצטרף לבשר, ומדוע לא כתבו התוספות שבלא חידוש המשנה היו הגידין מטמאים טומאת נבלות אף בפני עצמם?

^[3] בלא המיעוט, כל חלקי הבהמה היו מטמאים טומאת נבלות, לפי שכולם נכללים בכלל הבהמה, והתחדש בפסוק, שרק בשר הנבלה מטמא.

^[4] בגמרא להלן קכא ב מבואר שהוא הדין עובד כוכבים השוחט בהמה טהורה לצורך ישראל, הרי היא מקבלת טומאת אוכלים גם בעודה מפרכסת, לפי ששחיטה של בהמה טהורה מתרת לאכילה אם ישחוט אותה הישראל. אך אם עובד כוכבים שחט בהמה טמאה אינה מקבלת טומאה עד שתמות, וראה שם מה שיתבאר בזה.

^[5] לחיטה יש שתי קליפות, הפנימית נושרת כאשר כותשים את החיטה במכתשת, והחיצונה, שהיא המוץ, נושרת בגורן. וכתב רש"י, שתנא דבי רבי ישמעאל מדבר על המוץ, שהוא מצטרף מדין שומר. אך הקליפה הפנימית מצטרפת מחמת שהיא נחשבת לאוכל, שאם גם הקליפה הפנימית מצטרפת רק מדין שומר, הרי אין שומר על גבי שומר, ומדוע המוץ מצטרף. והוכיח רש"י, שאין לומר שתנא דבי רבי ישמעאל מדבר על הקליפה הפנימית, שהיא מצטרפת מדין שומר, ובאמת המוץ אינו מצטרף, אלא מטמא רק מדין יד, שאם כן מדוע נקטה המשנה במסכת עוקצין שהשערות של החיטה מטמאות מדין יד, הרי גם המוץ מטמא מדין יד, ומדוע לא נקטה זאת המשנה! ? אלא מוכח שהמוץ מצטרף מדין שומר, ואם כן מוכח שהקליפה הפנימית נחשבת לאוכל.

^[6] לפי הבנת הגמרא בשלב זה, שכאן הוא המקור לכל דין שומר שהוא מצטרף לכביצה, אם כן אין הצירוף תלוי ב"שומר", אלא שכל דבר הנזרע עם האוכל מצטרף עמו לשיעור כביצה, בין אם הוא שומר ובין אם הוא לא שומר, וכמו שכתב רש"י להלן קיח ב ד"ה אין מצטרף, "וטעמא משום דזרעי ליה בהדי הוא", כלומר, שזהו טעם הצירוף, ולא משום שהוא שומר. ולהלן בגמרא מקשינן, אם כן מנין לרבות שומר של בשר ביצים ודגים שאינם בר זריעה כלל, שהם מצטרפים לכביצה, ומתרצינן, שיש ריבוי נוסף לשאר השומרים אף שאינם נזרעים עם הפרי, שגם הם מצטרפים. ויש לחקור, האם לפי מסקנת הגמרא נשאר שיש מעלה לדבר הנזרע עם האוכל, אלא שגם כשאינו נזרע הוא מצטרף מדין שומר, או שלפי המסקנא הדין תלוי רק בשומר, ואין מעלה נוספת לדבר הנזרע עם האוכל. ונפקא מינה, שאם יש מעלה לדבר הנזרע עם האוכל, יתכן לומר שהוא מצטרף אף באופן של שומר על גבי שומר, משום שרק בדין שומר התחדש שאין שומר על גבי שומר. אך בדבר הנזרע עם האוכל לא מצינו כן. אך מרש"י שהובא בהערה הקודמת מבואר, שאילו הקליפה הפנימית של החיטה היתה מצטרפת מדין שומר, הרי המוץ לא היה מצטרף משום שאין שומר על גבי שומר, אף שהוא נזרע עם החיטה. וראה בספר חברותא למסכת עוקצין פ"ב מ"ד הערה 21 שבדעת הרמב"ם והמהר"ם מוכח שלא כרש"י.

מיעוטי כתיבי [מיעוטים כתובים] בהלכות אלה (תרומת הדשן ועגלה ערופה), שכן הכא כתיב [כאן, בתרומת הדשן, נאמר] "ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג), והלשון "ושמו" מורה שרק בזה יש דין מעילה בדבר שנעשתה בו מצוותו, מה שאין כן בשאר דברים שנעשתה בהם מצוותם. וכמו כן התם כתיב [שם, בעגלה ערופה, נאמר] "ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל" (דברים כא, ו), ובאה המלה "הערופה", ללמד שדווקא בזו יש דין מעילה אף שנעשתה מצוותה, מה שאין כן בשאר דברים שנעשתה בהם מצוותם. וכיון שיש בכתובים הללו מיעוטים — אין הם מלמדים.

ושואלים: למעלה הובאו דרשות עולא והחכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל ור' יוחנן, ללמד שאין בדם מעילה וכל אחד דרש מכתוב אחר (בפסוק "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר". ויקרא יז, יא), ותלתא קראי [ושלושה מקראות] למה לי להשמיענו שאין איסור מעילה בדם?

ומשיבים: מקרא חד למעוטי [אחד בא למעט] דם מדין נותר (שאם שגג ואכל מן הדם שהיה נותר, אין הוא חייב אלא משום נותר, ולא משום דם). ומקרא חד למעוטי [אחד בא למעט] דם מדין מעילה, ומקרא חד למעוטי [אחד בא למעט] דם מאיסור של אכילת דבר בטומאה (שאם אכל דם קדשים בהיותו טמא, אין הוא חייב על כך).

אבל למעט דם מדין פגול לא צריך קרא [מקרא] ללמד כן, דתנן [שכן שנינו] כי כל דבר הקדש שיש לו מתירין, בין לאדם (לאכילה), ובין למזבח (להקרבה) — חייבין עליו משום פגול, אבל דם גופיה [עצמו] מתיר הוא, ולכן אינו נעשה פיגול.

א משנה כל דברי המאכל ("אוכלים") שנטמאו (בנגיעת שרץ מת בהם), והריהם מטמאים עתה אוכלים ומשקים, אינם מטמאים אלא אם כן יש שיעור כביצה. ולענין זה נקבע כי אם בחתיכת הבשר עצמה שנטמאה אין שיעור כביצה, ואולם עם העור אליו היא דבוקה (אף שהוא עצמו אינו ראוי לאכילה), יש כדי להשלים לשיעור כביצה; וכן אם עם הרוטב (המרק הקרוש ומחובר לבשר, שאינו נאכל כשלעצמו), יש כדי להשלים לשיעור כביצה; וכן אם עם הקיפה (התבלינים השונים, כבצל וכשום, הניתנים בבשר בעת הבישול, להשבחת טעמו, ומתערב בהם מקצת מן הבשר, והם אינם נאכלים כשלעצמם), יש כדי להשלים לשיעור כביצה; וכן האלל (שאריות הבשר הדבוקות בעור בעת שנפשט מן הבשר); וכן העצמות שיש בהם מח שהוא אוכל, והעצם שומרת עליו; וכן הגידין שאין הם נאכלים כשלעצמם; וכן הקרנים בחלקן התחתון (הסמוך לבשר), במקום בו הם נחתכים ויוצא מהן דם; וכן הטלפים במקום בו הם נחתכים ויוצא מהם דם — כל אלה אף שאין הם עצמם מטמאים (אף שיש בהם עצמם שיעור כביצה, שהרי אין הם נאכלים כשלעצמם), מכל מקום הריהם

מצטרפין לבשר להשלים לשיעור כביצה לטמא טומאת אוכלין. אבל הם לא מצטרפים לבשר נבילה שאין בו עצמו כשיעור כזית, לכדי שיעור כזית, שהוא השיעור המטמא בטומאת נבלות.

כיוצא בו לענין בשר המטמא טומאת אוכלים (אם נטמא בנגיעת שרץ מת בו) ואין הוא מטמא מטמא טומאת נבילות (אם הוא בשר נבילה), השוחט בהמה טמאה לצורך הגוי, והיתה הבהמה עדיין חיה ומפרכסת אם נגע בה שרץ מת, הריהי מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה (אף שהיא עדיין מפרכסת), שאז היא מטמאה טומאת נבילה. מעתה, שראינו כי יש דברים המטמאים בטומאת אוכלים ואין הם מטמאים בטומאת נבילות, נמצאנו למדים כי ריבה (הוסיף) הכתוב לטמא בטומאת אוכלין יותר ממה שריבה (שהוסיף) לטמא בטומאת נבלות.

ובענין ששנינו למעלה כי אין האלל מצטרף לבשר לטמא טומאת נבילות, ר' יהודה אומר כי האלל המכונס למקום אחד בזמן הפשטו, אם יש בו כזית במקום אחד — הרי זה מטמא בטומאת נבילות. ומי שנגע בו ולאחר מכן נכנס למקדש או שאכל מן הקודש חייב עליו עונש כרת, ככל טמא. שכן אדם זה שכינס את האלל, גילה דעתו שהריהו נחשב אצלו כבשר.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי העור אף שהוא עצמו אינו נאכל, ואולם בשל היותו מחובר אל האוכל כדבר המגן עליו ("שומר"), הריהו מצטרף אליו להשלים שיעורו לטומאת אוכלים, אך אינו מצטרף להשלים שיעורו לטומאת נבילות. וכן תנינא להא [שנינו את זה] בבריתא, ובאופן מפורט, דתנו רבנן [שכן שנו חכמים]: יש דברים שהריהם שומרים על דברי האוכל, ולכך הם מצטרפים אליהם לענין טומאה קלה כטומאת אוכלים (שמטמאה דברי מאכל בלבד, ולא אדם וכלים). ואולם לא נאמר דין שומרים לענין טומאה חמורה כטומאת נבילה (שמטמאה אף אדם וכלים).

ומסבירים: שנוהג דין שומרים לענין טומאה קלה מנלן [מנין לנו]? דתנא דבי [שכן שנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל על הכתוב בדין קבלת טומאה "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לז—לח): בא הכתוב "על כל זרע זרוע" ללמדנו כי דבר המאכל הנטמא הריהו כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, והרי זה כחטה בקליפתה, וכשעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן. ומכאן נלמד שיש דין שומרים לענין טומאה קלה.

ושלא נוהג דין שומרים לענין טומאה חמורה מנלן [מנין לנו]? דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על הכתוב בטומאת נבילה "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (שם, לט): בא הכתוב "בנבלתה" להורות: דווקא הנוגע בבשר הנבילה עצמה הוא שנטמא, ולא הנוגע בעור שאין עליו כזית בשר שאין זה מטמא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

exclusions are written in these two cases, which indicate that this halakha applies to them alone. Here, with regard to the removal of ashes, it is written: “And he shall put it” (Leviticus 6:3), indicating that this halakha applies to “it,” and nothing else. There, with regard to the heifer whose neck is broken, it is written: “Whose neck was broken” (Deuteronomy 21:6). This superfluous description teaches that the halakha that the prohibition of misuse of consecrated property is in effect even after the performance of a mitzva applies solely to this case and should not be extended to others.

The Gemara returns to the three phrases from Leviticus 17:11 cited above as teaching that the blood of offerings is not subject to the prohibition of misuse of consecrated property: And why do I need all three verses stated with regard to blood?

The Gemara answers: One term serves to exclude blood from the prohibition of notar. If one consumed the blood of such an offering, he is not liable for consuming notar as one who consumed the flesh would be. Rather, he is liable for violating only the prohibition against consuming blood. And one term serves to exclude blood from the prohibition against misuse of consecrated property, and one other term serves to exclude it from the prohibition of consumption of offerings in a state of ritual impurity. If one consumed this blood in a state of ritual impurity, he is liable only for consuming blood, but not for consuming consecrated food while ritually impure.

But no verse is required to exclude this blood from the halakha of piggul, an offering sacrificed with intention to consume it beyond its designated time, consumption of which is punishable by karet, as this exception is already derived from another source. As we learned in a mishna (Zevaḥim 43a): Concerning any item that has permitting factors, either with regard to consumption by a person or with regard to burning on the altar, one is liable for eating it due to violation of the prohibition of piggul. But the permitting factor itself is not subject to piggul, and the blood of an offering is itself a permitting factor, as consumption of the offering by a person or by the altar is only permitted after the blood has been sprinkled on the altar. Therefore, the blood is not subject to the prohibition of piggul.

MISHNA: All foods that became ritually impure through contact with a source of impurity transmit impurity to other food and liquids only if the impure foods measure an egg-bulk. In that regard, the Sages ruled that even if a piece of meat itself is less than an egg-bulk, the attached hide, even if it is not fit for consumption, joins together with the meat to constitute an egg-bulk. And the same is true of the congealed gravy attached to the meat, although it is not eaten; and likewise the spices added to flavor the meat, although they are not eaten; and the meat residue attached to the hide after flaying; and the bones; and the tendons; and the lower section of the horns, which remains attached to the flesh when the rest of the horn is removed; and the upper section of the hooves, which remains attached to the flesh when the rest of the hoof is removed.

All these items join together with the meat to constitute the requisite egg-bulk to impart the impurity of food. Although if any of them was an egg-bulk they would not impart impurity of food, when attached to the meat they complete the measure. But they do not join together to constitute the measure of an olive-bulk required to impart the impurity of animal carcasses.

Similarly, there is another item that imparts impurity of food but not impurity of animal carcasses: In the case of one who slaughters a non-kosher animal for a gentile and the animal is still twitching and comes into contact with a source of impurity, the animal becomes impure with impurity of food and imparts impurity of food to other food, but does not impart impurity of animal carcasses until it dies, or until one severs its head. The mishna summarizes: The Torah included certain items to impart impurity of food beyond those which it included to impart impurity of animal carcasses.

Rabbi Yehuda says: With regard to the meat residue attached to the hide after flaying that was collected, if there is an olive-bulk of it in one place it imparts impurity of an animal carcass, and one who contracts impurity from it and then eats consecrated foods or enters the Temple is liable to receive karet. By collecting it in one place, the person indicates that he considers it as meat.

GEMARA: The mishna teaches that the attached hide joins together with the meat to constitute the requisite egg-bulk to impart the impurity of food even though it is not fit for consumption. This is because the hide acts as a protective cover for the meat. But it does not join to constitute the measure of an olive-bulk required to impart the impurity of animal carcasses. The Gemara notes: We learn in the mishna that which the Sages taught explicitly in a baraita: An appendage that serves as protection joins together with food with regard to a light level of impurity, such as the impurity of food, which can be transmitted only to food but not to people or vessels. But protection attached to food does not join together with food with regard to a severe level of impurity, such as the impurity of an animal carcass, which can be transmitted even to people and vessels.

The Gemara asks: From where do we derive that protection joins together with food with regard to a light level of impurity? The Gemara answers that it is derived from a verse, as the school of Rabbi Yishmael taught: With regard to the halakhot of imparting impurity of food, the verse states: “And if anything falls from their carcass upon any sowing seed that is sown, it is pure. But if water is put upon the seed, and any of the carcass falls on it, it is impure for you” (Leviticus 11:37–38). The phrase “upon any sowing seed” indicates that the entire seed is susceptible to impurity when it is in a state where it is typical for people to take it out to the field for sowing: This applies to wheat in its shell, and barley in its shell, and lentils in their shells. This demonstrates that shells and other components that protect the food are considered part of the food with regard to a light level of impurity.

The Gemara asks: From where do we derive that protection does not join together with the food with regard to a severe level of impurity? The Gemara answers that it is as the Sages taught in a baraita: With regard to the impurity of a carcass, the verse states: “And if any animal of which you may eat dies, one who touches its carcass shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39). This indicates that only one who touches the flesh of the carcass becomes impure, but one who touches the hide of the carcass upon which there is not an olive-bulk of flesh does not become impure.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תרי מיעוטי כתיבי. כלומר בהני תרתי מועלין בהן אבל לאחריני לא מועלין בהן:

אלא תלתא קראי דכתיב בדם למה לי כלומר תלתא מעוטי דכתיב ביה למה לי חד למעוטי מנותר כלומר האוכלו כדאמרינן לעיל אבל מפגול לא צריך קרא כלומר (דחייבין) [דאין חייבין] עליו משום פגול דתנן כל שיש לו מתירין כו' לאדם קומץ דמתיר שירי מנחה לכהנים אחר הקטרתו למזבח. [למזבח דהיינו] הדם שאין מקטיר אימורין עד שיזרוק הדם:

סליק פירקא

העור והרוטב כו' כולן מפרש לקמן מצטרפין לטומאת אוכלין לכביצה אבל לא טומא' נבלות לכזית. כיוצא בו השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים כו' כלומר אע"פ שעדיין מפרכסת מטמא טומאת אוכלין:

תנינא להא דת"ר שומרין לטומאה קלה כלומר תנינא במתניתין מה דת"ר במקום אחר שומרין לטומאה כו' כלומר שומר מצטרף לאוכלין לטמא טומאת אוכלין שהוא (חשוב) טומאה קלה:

ואין מצטרף לטומאת נבלות שהיא טומאה חמורה שמטמא במשא. מנלן דשומר מצטרף לטומאה קלה דתנא דבי ר' ישמעאל כו' חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה זהו שומר:

ולא שומר לטומאה חמורה מנלן. כלומר דאין מצטרף שומר:

דת"ר בנבלתה ולא בעור. כלומר עור זהו שומר לבשר:

מאי קאמר כלומר בעור שאין עליו כזית בשר אמרינן:

פרק אחד עשר (תשיעי) בעזר הצור:

העור והרוטב וכו' כונת הפרק לבאר ענין טומאת אוכלין שבבשר ויתגלגל על יד זה ענין טומאתה אחר מיתתה מדין נבלה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר איזה דבר שבבהמה מצטרף עם הבשר הן לטומאת אוכלין הן לטומאת נבלות והשני אלו הן שעורותיהן נחשבין כבשר להצטרף עם הבשר או לטמא בפני עצמן כטומאת הבשר השלישי באלו שאין עורותיהן כבשר בעוד שהן מחוברין בבשר על איזה צד מטמאין ועל איזה צד אין מטמאין הרביעי אלו הן עצמות המטמאין ואלו הן שאין מטמאין ועל איזה צד נגיעת מה שבחוץ מטמאה מצד מה שבפנים הן בנבלה הן בשרץ וכן על איזה צד מטמא נגיעת הטהור בנגיעת הטמא מצד חבורו החמישי באבר המדולדל שבבהמה עד שאינו יכול לחזור ולחיות היאך הוא דינו הן בחיי הבהמה הן לאחר מיתתה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים אחרים הדומים לענין זה מענין הטמאות כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון ואמר על זה העור והרוטב והקיפה והאליל והעצמות והגידים והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אבל לא לטמא טומאת נבלות כיוצא בו השוחט בהמה טמאה לנכרי והיא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות עד שימות או עד שיתיז את ראשה וזה [ריבה] לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות ר' יהודה אומר האליל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייבין עליו אמר הר"מ פי' כבר זכרנו התנאי בשלישי מזבחים שרוטב הוא מרק וקיפה הוא התבלין ואליל הוא הבשר הנשאר בעור כשמפשיטין הבהמה וגידים שם נופל על הגידים הדופקים ועל שאינן דופקים ועל הקשרים והקרומים והמיתרים והעצבים וביארנו שם כי מה שאמר קרנים וטלפים ר"ל המקומות הלחים כשחותכים אותם מן החי מבצבץ הדם ממקום החתך וכן בכאן על פי התנאי הזה בעצמו וענין מצטרפין שמצרפין קצתם עם קצתם וכשיצטרף מכללם או מן הבשר ומהם כביצה ויהיה טמא הרי זה מטמא זולתו לפי שכבר זכרנו פעמים שאוכלין טמאים אינן מטמאין זולתם מן האוכלין אלא אם היו אותם האוכלין הטמאים שמטמאין זולתם כביצה ועוד נבאר עיקר זה במקומו בתחלת מסכת טהרות ומה שאמר אבל לא טומאת נבלות לפי שכזית נבלה כמו שידעת יטמא במגע ובמשא ואם היה כזית מאחד מאלו הדברים או היה פחות מכזית נבלה ואחד מאלו משלימו הרי זה אינו מטמא כמו שמטמאה הנבלה ומה שאמר ר' יהודה המכונס ר"ל אם כנסו ואין הלכה כר' יהודה ומפני מה אין מטמאין (אלא) משום נבלה ומטמאין משום טומאת אוכלין צריך לראיות רבות והוכחות ועוד תמצא אותם מפורדות בסדר טהרות אבל שמע העקר הגדול שהוא יסוד לאלו הדינין נאמר בטומאת נבלה הנוגע בנבלתה ונאמר בספרי בנבלתה לא בעור ולא בעצמות ולא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים עד שיגע בבשר עצמו ונאמר בטומאת אוכלין מכל האכל אשר יאכל כל מה שראוי לאכילה כמו שיתבאר במקומו ומה שהתנה במקומו השוחט לישראל ואפי' שחט לנכרי ושתהא הבהמה טמאה לפי שבה יתבארו כל אלה התנאים תטמא טומאת אוכלין בלא הכשר כפי העקרים שאני עתיד לבאר בשלישי מעוקצין:

אמר המאירי העור והרוטב וכו' פי' כבר ביארנו שהאוכלין הטמאים מטמאין אוכלין אחרים או משקין או ידים ומ"מ אינן מטמאין אדם שאין אוכל אב הטומאה שיטמא אדם ואף הדברים שהן מטמאין אותן אין מטמאין אותן בפחות מכביצה הא בשיעור ביצה מטמאין וכביצה בלא קליפה ומ"מ לקבל טומאה לעצמן אף בפחות מכביצה מקבלין טומאה ויש חולקים בזו כמו שביארנו במסכתא זו ובהרבה מקומות וביאר במשנה זו שאע"פ שאוכל זה המשוער בכביצה אינו כלו אוכל אלא שדבר אחר מחבר עמו המשלימו לכביצה יש דברים שמשלימים מפני שנחשבים כאחד עמו ויש דברים שאין משלימין וביאר בכאן דברים המשלימין והם שמנה דברים א' העור ר"ל פחות מכביצה של בשר בהמה שחוטה ועורה אדוק בה ומשלימה לכביצה מצטרף מפני שהוא שומר לבשר וכל שומר מצטרף לטומאת אוכלין כמו שיתבאר אע"פ שאין לו טומאת אוכלין בפני עצמו ב' הרוטב והוא מרק הקרוש על הבשר ואלו היה בפני עצמו לא היה לו טומאת אוכלין כלל ומצטרפת להשלים לטומאת אוכלין ג' הקיפה והוא תבלין שנתבשלה עמהם והם עליה שבפני עצמן אין להם תורת אוכל ומ"מ מצטרפין להשלים ד' האיליל ופירשו ענינו בגמ' בשר שפלטתו הסכין וענין פלטתו סכין הוא שלפעמים כשמפשיטין את הבהמה נחתך מעט מהבשר על ידי הסכין ונשאר עם העור ופירשו בגמ' שאם חישב על איליל זה לאכילה אף בפני עצמו אם היה בו כביצה מטמא ואין צריך לומר שמצטרף ואם לא חישב עליו לאכילה כלל אף על ידי צירוף אינו מטמא טומאת אוכלין שבטל הוא אצל העור לגמרי אבל חישב על מקצתו ולא על מקצתו ולא פירש איזה קצת אינו מטמא בפני עצמו אבל מצטרף עם שיור אוכלין להשלים פלטתו חיה והוא שנשכתו חיה והפשיטה קצת העור בנשיכתה ונתדלדל עם העור מעט מן הבשר אף זה נכלל בשם איליל אלא שאין זה בטל והרי זה אוכל גמור אף לטמא בפני עצמו אף בלא מחשבה לאכילה וכל שכן להצטרף מקצתו פלטתו סכין ומקצתו פלטתו חיה ולא חישב עליהן ולא הוכרו איזו של פליטת סכין ואיזו של פליטת חיה הרי זו כדין משנתנו אינו מטמא בפני עצמו אבל מצטרף להשלים ונמצא שאתה מבאר איליל שבמשנתנו בשני פנים או בשפלטתו סכין וחישב על מקצתו ולא על מקצתו או במקצתו פלטתו סכין ומקצתו פלטתו חיה ולא חישב עליהם כלל ה' העצמות ר"ל עצמות שיש להם מוח והמוח קרוי אוכל והעצם נעשה לו שומר ומתוך כך מצטרף העצם עם המוח להשלים ואלו עצם בפני עצמו אינו מטמא מגדולי המחברים פירשוה בעצמות המחוברים בבשר ו' הגידים ז' הקרנים ופרשו בגמ' מקום שחותך בהן ויוצא מהן דם והוא אצל עקרן מלמטה והם רכים שם ומ"מ בפני עצמן אין מטמאין ח' והטלפים והם צפרני הבהמה מפני שהם שומר כל אלו על הצד שביארנו אין מטמאין בפני עצמן אבל מצטרפין להשלים שיעור כביצה ובגמ' יתבאר עוד לענין זה בעוף הכנפים והנוצה ומקומות הרכים שבצפרנים וחרטום כמו שיתבאר אבל לא טומאת נבלות פי' כבר ידעת שהנבלה מטמאה בכזית ואם היה כאן פחות מכזית נבלה ואחד מאלו משלימין לכזית אין מטמאה משום נבלה לפסול את האוכל או לחייבו על ביאת מקדש שהשומרים והם העור והעצמות והטלפים אין מצטרפין לטומאה חמורה ר"ל טומאת נבלה אלא לטומאה קלה ר"ל טומאת אוכלין ורוטב וקיפה אינן ממינה ואילל אינו נקרא בשר שהאילל בטל הוא לגמרי וקרנים וגידים אינן בשר כלל אפי' חתך את הקרנים במקום שמוציאין דם אינו מצטרף לכזית וכן האילל בין פלטתו חיה בין פלטתו סכין ופי' ר' יהודה בסמוך שאם היה בו כזית מכונס במקום אחד מטמא והלכה כדבריו וכן אם כנסו ויש אומרים דוקא בכנסו שהחשיבו וגלה דעתו שאינו רוצה בבטולו וכל אלו שאמרנו אין צריך לומר שאם היו בפני עצמן אין מטמאין משום נבלה אלא אף אם היו מחוברין עם הבשר אין מצטרפין ומ"מ היו מחוברין בבשר ונגע הנוגע בהן אע"פ שלא נגע בבשר הואיל ויש בבשר כזית טמא כמו שיתבאר:

כיוצא בו וכו' כלומר יש לך דברים אחרים באוכלין שאם קבלו טומאה מאב הטומאה הרי הם טמאים טומאת אוכלין לטמא אוכלין אחרים או משקין או ידים ואלו היה בשר נבלה אינן מטמאין והוא ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי ועדין היא מפרכסת הואיל והיא מפרכסת אין לה טומאת נבלה שאין לשום חי טומאת נבלה עד שימות לגמרי חוץ מקצת דברים כגון עשאה גיסטרא וחברותיה כמו שהתבאר ומ"מ יש כאן טומאת אוכלין אע"פ שבהמה זו אינה ראויה לא לגוי ולא לישראל לא לגוי שהרי אינה נפקעת להם מאבר מן החי עד שתמות לגמרי כמו שהתבאר ולא לישראל שהרי טמאה היא אע"פ כן הואיל וישראל שחטה ומצינו לישראל שחיטה במקום אחר הרי מחשבתו עושה לה אוכל ואין צריך לומר אם היתה טהורה הא ישראל שנחר בין טהורה בין טמאה ועדין היא מפרכסת אין בה אפי' טומאת אוכלין וכן אם נפסלה בשחיטתה הא למדת שריבה הכתוב בטומאת אוכלין יתר מבטומאת נבלות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן:

מנין לשומר שהוא מצטרף לטומאה קלה ר"ל טומאת אוכלין שנאמר בטומאת אוכלין על כל זרע זרוע וגו' כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטין בקליפתן שעורים בקליפתן עדשים בקליפתו ר"ל קליפה החופה אותה בעודה בשבלת שהיא לה שומר שהנושרת כשכותשין אותה במכתשת אוכל גמור הוא ומנין לשומר שאינו מצטרף לטומאה חמורה ר"ל טומאת נבלה שנאמר בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר ואע"פ שעור משלימו לכזית הא עור שיש עליו כזית בשר ונגע בעור מאחרי הבשר אע"פ שלא נגע בבשר טמא כמו שביארנו:

במתני' בפרש"י בד"ה השוחט בהמה כו' ודוקא טמאה ודוקא לעובד כוכבים כו' עכ"ל פי' הא דבעי דוקא לעובד כוכבים היינו דוקא בטמאה דבהכי משויא לאוכלין דלישראל לא חזיא אבל בטהורה לא אצטריך לעובד כוכבים דבלאו הכי משויא ליה אוכלין מיד בשחיטתה כפרש"י לקמן:

תוס' בד"ה האלל איכא דמפרש בגמ' אף מרטקא כו' עכ"ל כ"ה בכל ספרים הישנים בתוס' ובספרים חדשים מחקו מלת אף ולא ידענא למה דהא קושטא הוא הכי לרבי יוחנן דאמר אלל דמתני' מרטקא אף מרטקא קאמר כדמסיק לקמן וק"ל:

בד"ה ולא שומר לטומאה כו' וא"ת דאמר כו' ואמאי לא נטמאו כו' עכ"ל קושיא זו אין כאן מקומה אלא לעיל גבי יש שומר לטומאה קלה דהיינו להכניס ובעיקר קושייתם לא ידענא דקארי להו מאי קארי להו דהא ודאי נמי מה"ט דאין שם משקין עליהן כו' לא נטמאו המשקין עם האוכל שבתוך הזג כפרש"י שם ע"ש:

פרק תשיעי ע"ב ד"ה האלל וכו'. פי' הקונטרס גידי צואר ואי תנא גידין וכו'. ר"ל דאין להקשות על פרש"י לפי זה דאלל הם גידי צואר א"ב למה לי לתנא למיתני בתר הכי והגידין וכו' דצריכי דאי תני גידין ולא מטרקא וכו' ועיין לקמן דהתוס' מפרשין מטרקא בענין אחר ממה שפרש"י:

גמ' כתיב ושמו אצל המזבח התם כתיב כו' כצ"ל. ונ"ב וי"ו בתרייתא דושמו קדריש כך פרש"י במעילה ע"ש:

גמ' תרי מיעוטי כתיבי. למ"ד אין מלמדין צ"ל דלא מחשיב ליה ליתורא:

בתוס' בד"ה תרי מיעוטי כתיבי תימה דבחד סגי כו' . דא"ל דהוי ילפינן מאידך דלא כתיב בה מיעוטא א"כ מיעוט ל"ל. סיימנו בעזרת האל ועזה"י ת"ל פה שמאל קלדן יום א' י"ג שבט שצ"ו לפ"ק:
העלו הפוסקים בבשר בחלב דמדרבנן שרי לבשל כדמשמע תחלת הלכות בשר בחלב ובשמעתא קמייתא א"ר אשי ה"ק יש מהן מדברי תורה ויש מד"ס כו' וכל הבשר אסור לבשל קתני וצריך לראות בהמגיד שיישב זה להרמב"ם:
דעת התוס' אפשר דקי"ל בשר עוף בחלבו דאורייתא דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו ולת"ק אסור מן התורה כמ"ש התוס' (דף קי"ג ע"א) בד"ה בשר וקצת סעד לדבריהם בשמעתא קמייתא הא עוף אסור מדאורייתא כמאן דלא כר"ע כו' ולהרי"ף ואלא כמאן כיון דלכ"ע הוא מדרבנן ודו"ק:
לזכרון אם תחב כף חולבת תוך שאלי"ט וכה"ג תבשיל הנעשה בשומן אווז מותר בהנאה:
הג"א ריש פרקין הובא בב"י סי' צ"ב בלי חולק ולא הוזכר בש"ע גם לא ראיתי בשאר פוסקים והוא תמוה בעיני והוא דין גדול וז"ל הלכך קי"ל דבשר חיה ועוף לא אסור אלא מדרבנן וא"כ הא דתנן לקמן טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה אסורה דבעינן שיהיה ס' בחתיכה היינו דוקא בבשר בהמה אבל נפלה על בשר חיה ועוף לא בעינן שיהיה ס' בחתיכה אלא ברוב בעלמא בטל והא דתנן נמי בשלהי ע"א דבשר בחלב במשהו [הוספת הגאון המחבר בתוך דברי הג"א. ר"ל לאחר שנאסר משום בשר בחלב ונתערב אח"כ חתיכה הראויה להתכבד בשאר חתיכות לא בטל אפילו באלף דחשבינן ליה כאיסורו מחמת עצמו כחתיכת נבילה הראויה להתכבד שנתערב לא כחתיכה הראויה להתכבד שנאסרה משום איסור בלוע מדם וחלב וכה"ג דבטל בס'] היינו בשר בהמה אבל בשר חיה ועוף בחלב בטלין ברוב בעלמא וכן סובר בה"ג מא"ז עכ"ל:
אודות כבד של אווז מפוטמת שרצו לטגן בשומן אווז ונתחלף וטיגנו במעט חמאה יש לצדד להתיר א' דבשר עוף בחלב בטל ברוב כמו שהבאתי לעיל ואפילו באכילה דלהנאה בלא רובא שריא. הב' דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין דף ד' גבי יש אם למקרא ואימא בחלב אמו ומסיק אלא אמר רב אחא בריה דרב איקי אמר קרא לא תבשל כו' דרך בישול אסרה תורה ופירש רש"י חלב צלול הוא כמים אבל חלב טיגון הוא כו' והא דקאמר סוף פרקין חלב ומתה לא צריך קרא היינו שמבשל חלב בחלב שאינו דרך טיגון רק בישול ממש אבל בשר בחלב ודאי דרך טיגון הוא ואם כן הא נמי בנידון זה (*ז) הג' דאמר בסוף פרק כל הבשר דם לאו גדי היא ואינו צריך קרא למעוטי והכי נמי בכבד כוליה דם היא כמ"ש אסר לן דמא שרא לן כבדא וכפירוש ר"ת בכבדא מה אתון ביה כו' בלא מליחה כו' (*ח) וכה"ג שאלי"ט שנאפה בקדירה חולבת ב"י יש להתיר מה"ט וכל שכן אם ישנו עוד צד להיתירא ומכל מקום לא מלאני לבי להתיר למעשה:

במשנה והגידין כו' אבל לא טומאת נבלות. ופרש"י דתניא בנבלתה כו' ולא בגידים. הנה בפסחים (כב) אמרינן למ"ד יש בגידין בנ"ט כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרו. ופרש"י לפי שגם הן קרויין עמה נבלה (וע"ש פג ב אר"י א"ר כל הגידין בשר כו') וסתם מתניתין לעיל (צו ב) דיש בגידין בנ"ט. ואולי דהכא ממעטינן להו ממיעוטא דה' דבנבלתה או ממ"ם דבנבלתם עמש"כ לעיל (עז ב): בהרע"ב וא"מ לכזית להשלים שיעור נבלה לטמא אדם ובגדים שעליו. ל"ד במחכ"ת דכיון דעסיק ואתי במגע כדמסיים בקרא דהנוגע בנבלתה. הרי במגע נבלה אין טומאת בגדים עמש"כ לעיל (כט ב). ולשון רש"י לקמן בגמרא בד"ה להא דת"ר לטומאת אדם וכלים כנכון:

רש"י ד"ה השוחט בהמה טמאה. הואיל וישראל שחט שחיטה מעלייתא ואשכחן כו'. כצ"ל ומלת היא למחוק:

בא"ד והכי תניא נחרה אין בה כו'. הוא לקמן (קכא ב):

רש"י ד"ה תנינא. דעור ועצמות כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה להא דת"ר. ששומרי האוכל כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה קליפה. מכלל דהשבולת או הקליפה החיצונה הויא שומר. כ"נ דצ"ל. אבל לכאורה השבולת הויא שומר ע"ג שומר וקי"ל לקמן (קיט ב) דאין שומר עג"ש וי"ל ע"פ פרש"י שם על הא דקאמר הגמרא ה"נ בשדרה ומשום שומר וכו':

תד"ה ולא. וי"ל דס"ד לרבויי כו' וא"ת כו' מפקד פקידי ולא נטמאו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אבל לא וכו׳ ואע"ג דשומר הוי כצ״ל:

ד"ה קליפה וכו׳ מכלל הויא שומר כצ״ל תי׳ הויא שומר רשום. ונ"ב דאינך הוין שומר כצ"ל ור״ל מדמפיק תנא מכלל שומר רק מלאין שהוא זקן השבולת מכלל דאינך קליפות דהיינו קליפה התחתונה הויא שומר. אבל מקליפה פנימית הדבוקה בגרעין הזרע שאינה סרה אלא ע"י כתישה לא מיירי דאוכל גמור היא שנאכלת עמו:

תד"ה הטלפים וכו׳ דלא פירש הכא פרש נמשנה כצ"ל:

העור והרוטב וכו' חטה בקליפתה וכו' המדקדק ומעיין בפירש"י יבין לאשורו דהחטים כמו שרגילין לבשלה ולכוס אותה היינו ערומה דמס' כתובות אע"ג דיש עלי' קליפה שנושרת בשעת טחינה מ"מ אותה קליפה אינה נחשבת קליפה. אך יש עליו קליפה אחרת שמסירין ממנה וא"א לאוכלה עמה ולפעמים אין מסירין אותה ונזרעת עמה. ודאמרינן בכתובות נקברת ערומה היינו רוב פעמים נזרעת ערומה בלי קליפה העליונה ודאמרינן כאן שמוציאין זריעה חטה בקליפתה היינו לפעמים אין מקפידין וזורעין אותה עם קליפה העליונה. והתוס' פי' בהיפוך נקברת ערומה לפעמים ערומה. ואם כוונתם אקליפה העליונה הלא רוב פעמים זורעים בלי אותה קליפה ואי כוונתם על הקליפה שנושרת בשעת טחינה והיינו הסובין איך אפשר שזורעין ערומה בלי אותן הסובין וכי זורעין קמח ולא זכיתי להבין. ובזה נצחתי א' מהחצונים שאמר לדעתו מה שאנו קורין טירקש"י וויי"ץ הם הם החטים שחייבים על חמוצו כרת שהרי אחז"ל חטה נקברת ערומה ויוצאת עם כמה מלבושים והיינו הנ"ל שיוצאת בגבעולין והגבעול מלובש ומכוסת ממש בכתונת ע"פ כלו. וקיימתי ענה כסיל ואמרתי מש"ס דשמעתין שמוציאין לזריעה בקליפתו וזו אין מוציאין לזריעה בשום קליפה אפי' קליפת סובין אין עליו כידוע:

ולא שומר לטומאה חמורה. כ' תוס' דלא נעשו זגים שומרים למשקה שבתוכה משום שאין שם משקה עליו. הקשה מהרש"א הא ע"כ צ"ל הכי בלא"ה דאל"כ מ"ט לא נטמא מהאוכל. ולק"מ משום די"ל דהוה מגע בית הסתרים וטהרה בלועה ומשו"ה הקשו דע"כ כיון שנגעה טומאה בשומר נטמא מה שבתוכו כיון שהשומר בגלוי לא מיקרי בית הסתרים. ותי' דאין שם משקה עליו:

מיעוטי כתיבי. אפילו למ''ד בעלמא מלמדין הני אין מלמדין דמיעוטי כתיבי בהו דמשמע הני ולא אחריני: תלתא קראי בדם. לכם לכפר הוא: לנותר. שאם נתותר ושגג בין בדם ובין בנותר ואכלו אינו חייב אלא משום דם: מטומאה. אם אכלו בטומאת הגוף אינו חייב אלא משום דם: אבל מפגול לא צריך. למעוטי דשאם היה הזבח פגול ואכל מדמו פשיטא לן דאין בו משום פגול: דתנן כל שיש לו מתירין. שדבר אחר מתיר אותו בין שהוא מתירו לאדם כגון בשר קדשים שהדם מתירו לכהנים בזריקתו ובין שיש לו מתירין למזבח ולא לאדם כגון עולה שדמה מתירה למזבח דאם לא נזרק דמה אין אבריה נקטרים כדכתיב (ויקרא יז) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' והדר והקטיר החלב לריח ניחוח: חייבין עליו משום פגול. אם פיגל את הזבח באחת מארבע עבודות הדם ואח''כ אכל מן הבשר שהיה בכלל היתר הדם או מן האימורים שאף הן בהיתר הדם חייב כרת אבל כל דבר שאין אחר מתירו אלא הוא מתיר עצמו כגון הדם והקומץ והקטורת ומנחת כהנים שכולה כליל אין חייבין עליהם משום פגול משום דעיקר פגול בשלמים כתיב ומינייהו ילפינן מה שלמים יש להם מתירין לאדם ולמזבח חייבין עליהם משום פגול אף כל כו': מתני' מתני' העור והרוטב. העור של בהמה שחוטה כגון פחות מכביצה בשר ועורה אדוק בה ומשלימה לכביצה מצטרף מפני שהוא שומר ובגמרא ילפינן שהשומרים מצטרפין לטומאה קלה טומאת אוכלין: רוטב. גלייר''א שאינה אוכל לקבל טומאה בפני עצמה אבל מצטרפת להשלים לפי שדרך לאוכלה כשהיא קרושה על הבשר: הקיפה. תבלין והן עצמן לאו אוכלין חשיבי אבל לאצטרופי מצטרפין: והאלל. בגמרא מפרש: והעצמות. שיש בהן מוח והוא אוכל והעצם שומר לו לפיכך מצטרף עמו: והקרנים. מפרש בגמרא כל שחותכו ויוצא מהם דם אצל עיקרן מלמטה שהן רכין ומיהו באנפי נפשייהו לאו אוכלא נינהו: והטלפים. משום שומר: אבל לא טומאת נבלות. אם מנבלה הן אין מטמאין ואין מצטרפין לכזית להשלים שיעור נבלה לטמא דתניא בנבלתה ולא בעצמות ולא בגידים ולא בעור ואע''ג דשומר הויא אין שומר מצטרף לטומאה חמורה כדמפרש בגמרא וכן קיפה ורוטב לאו מנבלה נינהו ואלל וגידים לאו בשר הן אבל אוכלין בעלמא הוו בהדי בשר: כיוצא בו. יש שהוא מטמא טומאת אוכלין להיות מקבל טומאה מן השרץ ומטמא אוכלין אחרים ואינו מטמא מאליו טומאת נבלות לטמא אחרים: השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים. ודוקא ישראל ודוקא שחיטה ודוקא טמאה ודוקא לעובד כוכבים ישראל ששחט בהמה טמאה לצורך עובד כוכבים ועודה מפרכסת אף על גב דלא חזיא לעובד כוכבים דבמיתה תליא מילתא לבני נח ולא שריא להו שחיטה עד שתמות אפ''ה הואיל וישראל שחט שחיטה מעלייתא היא ואשכחן לגבי ישראל דשחיטה שריא לגביה בטהורה הלכך משויא ליה מחשבתו אוכלא בשחיטה אף בטמאה לעובד כוכבים אבל עובד כוכבים בשחיטה לא משויא ליה מחשבתו אוכלא דלא אשכחן שחיטה לגביה וכן ישראל בנחירה לאו אוכלא משויא לה דלא אשכחן נחירה גביה והכי תניא נחרה אין בה טומאה של כלום ובטהורה לישראל לא איצטריך למתני דכ''ש דהויא אוכלא מיד בשחיטתה וטמאה לישראל לא משויא ליה אוכלא דבטלה מחשבתו: אבל לא טומאת נבלות עד שתמות. דהא וכי ימות מן הבהמה כתיב (ויקרא יא): עד שיתיז את ראשה. דהוה ליה גיסטרא ונבלה היא דחשובה מתה ואפילו היא מפרכסת: ריבה. הכתוב לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה כו' דהא איכא כל הני דלגבי אוכלין אוכלא נינהו ונבלה לא מיקריא אע''ג דשייכי בה: המכונס. הנאסף במקום אחד דהואיל ואחשביה לא בטיל וחשיב הבשר נבלה וחייב עליו אם נגע ונכנס למקדש או אכל קדש: גמ' תנינא. במתניתין דעור עצמו אין מצטרף לכזית דנבלה אע''ג דשומרין הן: להא דתנו רבנן שומרין. יש לטומאה קלה ששומרין האוכל מצטרפין לכביצה לטומאת אוכלין אבל לא לכזית דנבלה שהיא טומאה חמורה לטמאות אדם וכלים: על כל זרע זרוע. לגבי טומאת אוכלין כתיב ואע''ג דבההוא קרא טהור הוא כתיב ביה טעמא משום דלא הוכשר דסמיך ליה וכי יותן מים על זרע דהוכשר טמא הוא: קליפה. הוא שומר לאוכל והיא קליפה החיצונה החופה אותה בעודה שבולת אבל הנושרת כשכותשין במכתשת אוכל גמור הוא מדתנן לקמן (דף קיט:) המלאין שבשבלין לא הוו שומר מכלל דהויא שומר וכן עדשין אותה קליפה שהעדשה חבויה לתוכה שאין מקפידין עליה בשעת זריעה אלא בשעת אכילה ומשום הכי נקט אשר יזרע: מאי קאמר. רישא קתני ולא בעור אלמא לאו נבלה מיקרי ופחות מכזית לאו שיעורא הוא והדר תני דמטמא: ועורה משלימו לכזית. ואשמעינן דאין שומר מצטרף לטומאת נבלות:

תרי מיעוטי כתיבי. תימה דבחד סגי וכן לעיל גבי העזים (דף קיג:): חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה. תימה דלנותר וטומאה סגי בחד מיעוטא דילפינן מהדדי חלול חלול אף לקולא כדמוכח בסוף פרק בית שמאי בזבחים (דף מה:): מתני' העור והרוטב. משום דתנן פרק בהמה המקשה (לעיל דף עז.) אשליא ואינה מטמאה טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות תנא העור והרוטב ומאי דאפסקיה משום דתנא פרק בהמה המקשה (לעיל דף עד.) מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו תנא אח''כ אותו ואת בנו ואיידי דאיירי ביה בשחיטה שאינה ראויה תנא בתריה כסוי הדם ואיידי דתנא בכסוי הדם ונוהג בחיה ובעוף תנא גיד הנשה דנוהג בחיה ולא בעוף ואיידי דאיירי ביה בירך שנתבשל בה גיד הנשה בבליעת איסור תנא כל הבשר ובתריה הדר לעניינא קמייתא: האלל. איכא דמפרש בגמרא אף מרטקא ופי' בקונטרס גיד הצואר ואי תנא גידין ולא מרטקא הוה אמינא דמרטקא שהיא קשה לא מצטרף דלא הוי בכלל שאר גידים ואי תנא אלל ה''א שאר גידים מטמו אפילו טומאת נבילות בצירוף: הקרנים. בגמרא מפרש מקום שחותכו ויוצא דם: והטלפים. ול''ג וצפרנים דלא שייכי אלא בעוף ומתניתין לא איירי במילי דעוף מדלא קתני והחרטום כדקתני במשנה דמייתי בגמרא (שם) ואפשר דגרס וצפרנים וחרטום דלא פירש הכא [פירש] במשנה אחריתי ועל צפרנים מפרש בגמרא מקום המובלע בבשר ועל טלפים לא מפרש מידי ואפשר דבטלפים אף מה שאין מובלע בבשר צריך לבשר טפי מבצפרנים: שומר לטומאה קלה מנלן דתנא דבי רבי ישמעאל וכו'. ולהוציא ולהכניס לא אצטריך דמטמי דמיד נפיק כדמסיק וכי אצטריך לצירוף: חטה בקליפתה. והא דאמר בסוף כתובות (דף קיא:) חטה שנקברה ערומה ה''ק אף כשנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושים: ולא שומר לטומאה חמורה מנלן. וא''ת ל''ל קרא דמזרעים לא אתי שכן טומאתן מרובה כדפריך בסמוך וי''ל דס''ד לרבויי מריבויא דיטמא וא''ת דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לג:) ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה דקסבר משקין מפקד פקידי ולא נטמאו המשקין עם האוכל ואמאי לא נטמאו בנגיעת הטומאה לקליפה משום שומר וי''ל דאין שם משקין עליהם עד שיצאו לחוץ: