דלג לתוכן

חולין קיח ע"א - טקסט הדף מנוקד

יָכוֹל הַנּוֹגֵעַ כְּנֶגֶד בָּשָׂר מֵאֲחוֹרָיו לֹא יְהֵא טָמֵא תַּלְמוּד לוֹמַר יִטְמָא
מַאי קָאָמַר אָמַר רָבָא וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי בְּנִבְלָתָהּ וְלֹא בְּעוֹר שֶׁאֵין עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר וְעוֹר מַשְׁלִימוֹ לִכְזַיִת
יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אַף עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר הַנּוֹגֵעַ כְּנֶגֶד בָּשָׂר מֵאֲחוֹרָיו יָכוֹל לֹא יְהֵא טָמֵא וַאֲפִילּוּ מַעֲשֵׂה יָד נָמֵי לָא עָבֵיד
תַּלְמוּד לוֹמַר יִטְמָא
תְּנַן הָתָם כֹּל שֶׁהוּא יָד וְלֹא שׁוֹמֵר טָמֵא וּמְטַמֵּא וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף
שׁוֹמֵר וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָד טָמֵא וּמְטַמֵּא וּמִצְטָרֵף לֹא יָד וְלֹא שׁוֹמֵר לֹא טָמֵא וְלֹא מְטַמֵּא
יָדוֹת הֵיכָא כְּתִיבִי דִּכְתִיב וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם לָכֶם לְכֹל שֶׁבְּצׇרְכֵיכֶם לְרַבּוֹת אֶת הַיָּדוֹת
וּכְתִיב וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לָכֶם לְכֹל שֶׁבְּצׇרְכֵיכֶם לְרַבּוֹת אֶת הַיָּדוֹת יָד לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא
שׁוֹמֵר לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא לָא צְרִיךְ קְרָא קַל וָחוֹמֶר מִיָּד אָתֵי וּמָה יָד שֶׁאֵינָהּ מְגִינָּה מַכְנֶסֶת וּמוֹצִיאָה שׁוֹמֵר לֹא כׇּל שֶׁכֵּן
שׁוֹמֵר דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי שְׁמַע מִינַּהּ לְצָרֵף
וְאֵימָא יָד לְהַכְנִיס וְלֹא לְהוֹצִיא שׁוֹמֵר לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא אֲבָל יָד לְהוֹצִיא וְשׁוֹמֵר לְצָרֵף לָא
יָד לְהַכְנִיס וְלֹא לְהוֹצִיא לָא מָצֵית אָמְרַתְּ הַשְׁתָּא עַיּוֹלֵי מְעַיְּילָא אַפּוֹקֵי מִיבַּעְיָא
וְאֵימָא יָד לְהוֹצִיא וְלֹא לְהַכְנִיס שׁוֹמֵר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס אֲבָל יָד לְהַכְנִיס וְשׁוֹמֵר לְצָרֵף לָא
יָד יַתִּירָא כְּתִיב תַּנּוּר וְכִירַיִם יוּתַּץ וְגוֹ'
לָכֶם לְכֹל שֶׁבְּצׇרְכֵיכֶם לְרַבּוֹת אֶת הַיָּדוֹת
הֵי מִינַּיְיהוּ מְיַיתַּר
לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּזְרָעִים וְלֵיתוֹ הָנָךְ מִינַּיְיהוּ מָה לִזְרָעִים שֶׁכֵּן טוּמְאָתָן מְרוּבָּה
לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּתַנּוּר וְלֵיתֵי הָנָךְ מִינֵּיהּ מָה לְתַנּוּר שֶׁכֵּן מְטַמֵּא מֵאֲוִירוֹ
לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּנְבֵלָה וְלֵיתֵי הָנָךְ מִינַּהּ מָה לִנְבֵלָה שֶׁכֵּן מְטַמְּאָה אָדָם וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא וְטוּמְאָה יוֹצְאָה מִגּוּפָהּ
חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי
הֵי תֵּיתֵי לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּזְרָעִים וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן מִטַּמְּאִין שֶׁלֹּא בְּהֶכְשֵׁר תֹּאמַר בִּזְרָעִים שֶׁאֵין מִטַּמְּאִין אֶלָּא בְּהֶכְשֵׁר
אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ פֵּירוֹת שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ כְּתַנּוּר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ דָּמֵי
אֶלָּא פָּרֵיךְ הָכִי מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן מִטַּמְּאִין שֶׁלֹּא בִּנְגִיעָה תֹּאמַר בִּזְרָעִים שֶׁאֵין מִטַּמְּאִין אֶלָּא בִּנְגִיעָה
לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּתַנּוּר וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן אוֹכֶל
לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּנְבֵלָה וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ אִין הָכִי נָמֵי אֶלָּא יָד דִּנְבֵלָה לְמָה לִי אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְיַד נְבֵלָה תְּנֵהוּ עִנְיָן לְיָד דְּעָלְמָא
יָד לְהַכְנִיס יָד לְהוֹצִיא שׁוֹמֵר לְצָרֵף
וְאַכַּתִּי יָד דִּנְבֵלָה אִצְטְרִיךְ דְּאִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא בִּנְבֵלָה הֲוָה אָמֵינָא דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן מָה הָנָךְ לָא מְטַמּוּ אָדָם אַף נְבֵלָה לָא מְטַמְּאָה אָדָם
אֶלָּא יָד דִּנְבֵלָה מִיצְרָךְ צְרִיךְ וְשׁוֹמֵר דִּנְבֵלָה הוּא דְּלָא צְרִיךְ לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבֵיהּ רַחֲמָנָא אִי לְאִיצְטְרוֹפֵי אָמְרַתְּ לָא מִצְטָרֵף וּלְהוֹצִיא קַל וָחוֹמֶר מִיָּד אָתֵי
אֶלָּא אִם אֵין עִנְיָן לְשׁוֹמֵר דִּנְבֵלָה תְּנֵהוּ עִנְיָן לְיָד דִּנְבֵלָה וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְיָד דִּנְבֵלָה תְּנֵהוּ עִנְיָן לְיָד דְּעָלְמָא יָד לְהוֹצִיא יָד לְהַכְנִיס וְשׁוֹמֵר לְצָרֵף
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיח - א

יכול הנוגע בעור, שהוא כנגד הבשר, מאחוריו של הבשר, לא יהא טמא?

תלמוד לומר "יטמא". לרבות הנוגע בעור באופן זה שהוא נטמא.

והוינן בה: מאי קאמר?! והרי הברייתא לכאורה סותרת עצמה.

שהרי ברישא למדנו שהעור אינו מטמא בטומאת נבלה, ואף אינו מצטרף להשלים את השיעור של כזית בשר, ואם כן מדוע בסיפא אמרינן שהנוגע בעור שהוא כנגד הבשר הרי הוא טמא? [ולכאורה משמע שאף בסיפא מדובר באופן שהבשר הוא פחות מכזית].

ומתרצינן: אמר רבא, ואמרי לה כדי [שם אמורא]: חסורי מיחסרא, והכי קתני: "בנבלתה" - ולא בעור שאין עליו כזית בשר והעור משלימו לכזית. שאף על פי שהעור הוא שומר לבשר, מכל מקום אינו מצטרף. לפי שלא נאמר דין צירוף של "שומר" לגבי טומאת נבלה.

יכול שאני מוציא אף עור שיש עליו כזית בשר, שהנוגע בעור שהוא כנגד הבשר מאחוריו, יכול לא יהא טמא, לפי שלא נגע בבשר עצמו, ואפילו מעשה "יד" נמי לא עביד. והיינו, שהנוגע בעור אינו נטמא אפילו בתורת "יד" הנבלה!?

שהרי לגבי טומאת אוכלים כל דבר שמשמש "יד" לאוכל, כגון שאוחזים באמצעותו את האוכל, הרי הוא מכניס ומוציא את הטומאה, [וכפי שיובא להלן בגמרא, שאם האוכל טמא, ונגע אוכל טהור ביד האוכל הטמא, הרי הוא נטמא]. והאם נאמר שנמעט מהפסוק "בנבלתה" שלגבי טומאת נבלה אין אפילו דין "יד", ואם נגע אדם ביד הנבלה אינו נטמא כלל!?

תלמוד לומר "יטמא". לרבות, שאף שהשומר אינו מצטרף להשלים לשיעור כזית לטומאת נבלה, מכל מקום כאשר יש בנבלה עצמה כזית, הרי אף השומר מכניס ומוציא את הטומאה מדין "יד" הנבלה.

תנן התם בתחילת מסכת עוקצין:

כל דבר שהוא משמש "יד" לאוכל, כגון עצם שיש בראשו בשר, והעצם משמש כ"יד" לבשר, שאוחזים את הבשר באמצעות העצם, ולא שומר, שאינו שומר על האוכל שלא יופסד, הרי הבשר טמא באם נגע שרץ בעצם.

שאף על פי שהעצם אינו נחשב כאוכל, ואינו מקבל טומאה מצד עצמו, מכל מקום נטמא הבשר על ידו, כיון שיד האוכל מכניס את הטומאה לאוכל.

וכמו כן העצם שהוא "יד" הרי הוא מטמא. שאם הבשר היה טמא, ואוכל שהוא טהור נגע בעצם - נטמא האוכל האחר, שיד האוכל מוציאה את הטומאה מהאוכל הטמא לאוכל הטהור. [7] ואינו מצטרף ה"יד" עם האוכל להשלים לשיעור של כביצה של האוכל, בכדי שהאוכל יקבל טומאה, או בכדי שהוא יטמא אוכל אחר.

וכל דבר שהוא "שומר", ואף על פי שאינו "יד", כגון העור שיש עליו בשר [8], שהעור שומר את הבשר שלא יופסד, הרי הבשר טמא באם נגע העור בשרץ, לפי שהעור מכניס את הטומאה לבשר, וכן העור מטמא אחרים כאשר הבשר טמא, לפי שהעור מוציא את הטומאה מן הבשר הטמא, לטמאות אוכל אחר שהשומר נוגע בו.

וגם מצטרף השומר לאוכל, להשלים את השיעור כביצה לענין טומאת אוכלין.

וכל דבר שהוא לא יד ולא שומר, וכגון דבר שאינו ראוי לאחוז באמצעותו את האוכל, ואינו מועיל לשמירת האוכל - לא טמא האוכל מחמתו, ולא מטמא אחרים כאשר האוכל טמא, וכל שכן שאינו מצטרף לאוכל לשיעור כביצה.

והוינן בה: "ידות" שמכניסים ומוציאים את הטומאה - היכא כתיבי?

ומשנינן: יד לקבלת טומאה בטומאת אוכלים ילפינן מהא דכתיב, "וכי יותן מים על זרע, ונפל מנבלתם [של השרצים הטמאים] עליו - טמא הוא לכם". ודרשינן: "לכם" - לכל שבצרכיכם.

והיינו, שלא רק האוכל עצמו מקבל טומאה מהשרץ, אלא כל מה שיש לכם צורך באוכל הזה, הכל נטמא. לרבות את הידות, שהם צורך האוכל, שגם הם מכניסים את הטומאה.

וכתיב בטומאת נבלה: "וכי ימות מן הבהמה אשר הוא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה - יטמא". וגם בזה דרשינן: "לכם" לכל שבצרכיכם. לרבות את הידות, שהם מוציאים את הטומאה מהנבלה.

הרי שמצינו יד דטומאת אוכלין להכניס את הטומאה בנגיעתה בשרץ, שהרי הפסוק מדבר לענין קבלת הטומאה,

וכן מצינו יד דטומאת נבלה להוציא את הטומאה מהנבלה לטמאות אחרים, [שהרי הנבלה אין בה דין יד לענין לקבל טומאה, כי היא טמאה בעצמה, ומכאן שדין יד הנאמר בה מתייחס לגבי לטמאות אחרים].

שומר - להכניס ולהוציא - לא צריך קרא משום דבקל וחומר מ"יד" אתי.

ומה יד, שאינה מגינה על האוכל, הרי היא מכנסת ומוציאה טומאה.

שומר, המגין על האכל, לא כל שכן שמכניס ומוציא את הטומאה!?

אם כן, שומר דכתב רחמנא, דמרבינן ליה לעיל מ"כל זרע זרוע" - כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה - למה לי?

שמע מינה, דאתי לצרף. שהשומר מצטרף להשלים את שיעור האוכל לענין טומאה. אך היד אינה מצטרפת אלא מכניסה ומוציאה את הטומאה בלבד, וזהו המקור לדין של המשנה במסכת עוקצין.

והוינן בה: ואימא:

יד מועיל רק להכניס את הטומאה דוקא, ולא להוציא. שהרי קרא דידות דטומאת אוכלין בלהכניס מיירי, כלומר, שהאוכל הטהור נגע בשרץ. ומטומאת נבלה אין ללמוד להוציא, שהרי טומאת נבלה חמורה מטומאת אוכלין, וכדאמרינן לקמן.

ושומר שהתרבה מהפסוק על כל זרע זרוע, בין להכניס ובין להוציא. דלהכניס ידעינן מקל וחומר מ"יד", וקרא אתי לרבות להוציא.

אבל יד - להוציא, ושומר לצרף - לא?!

ומתרצינן: יד להכניס ולא להוציא - לא מצית אמרת! דהשתא עיולי מעיילא היד את הטומאה לאוכל שהוא טהור, אפוקי את הטומאה מאוכל טמא מיבעיא?! וכיון דיד מכניסה ומוציאה, אף שומר מכניס ומוציא, מקל וחומר, ועל כרחך קרא דשומר אתי לצרף [9].

והוינן בה: ואימא:

יד דכתיבא באוכלים - להוציא כתיבא ולא להכניס. והכנסת טומאה מהוצאת טומאה לא ילפינן בקל וחומר, [ולקמן מתרצינן שיד דאוכלין בהכנסה כתיב].

שומר - להוציא ולהכניס. דקרא אתי לרבות הכנסה שלא כתיב ביד.

אבל יד להכניס, ושומר לצרף - לא!

ומתרצינן: "יד" יתירא כתיב. דכתיב נמי גבי טומאת כלים "תנור וכיריים יותץ טמאים הם, וטמאים הם לכם", ודרשינן: "לכם" - לכל שבצרכיכם. לרבות את הידות של הכלים לענין טומאה. [10] [11]

וכיון שיש לנו שני ריבויים לידות, האחד, בטומאת אוכלים, והשני, בטומאת כלים,

מוקמינן חד בהוצאה וחד בהכנסה. ומכאן ילפינן שיד מכניס ומוציא, ושומר אתי בקל וחומר, וכי כתביה רחמנא לריבוי בשומר כדי לצרף הוא דכתיב.

ואכתי הוינן בה: ואימא כולהו קראי דידות אתי להוציא ולא להכניס? וכי תימא למה לי תרי קראי, גם לטומאת אוכלים וגם לטומאת כלים, [ועל כרחך חד מינייהו אתי ללמד להכניס] - הי מינייהו מייתר!?

דאי תימא לכתוב רחמנא ידות בזרעים, והיינו, בטומאת אוכלין ["וכי יותן מים על זרע"] וליתו הנך, טומאת נבלה וטומאת כלים מינייהו [12]. איכא למיפרך:

מה לזרעים, שכן טומאתם מרובה. כי הם מקבלים טומאה אפילו מולד הטומאה, תאמר בכלים שאינן מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה. וכן חמורה טומאת אוכלין מנבלה כמו ששנינו במשנתנו, שריבה טומאת אוכלין מטומאת נבלות, ואם כן אי אפשר ללמוד דין יד לטומאת כלים ולטומאת נבלה מטומאת אוכלים, והדין יד שנאמר בהם אינו מיותר.

ואי לכתוב רחמנא בתנור, וליתו הנך מינה, איכא למיפרך:

מה לתנור, שכן מטמא אוכלין מאוירו! שהאוכל שנכנס לתוך חללו נטמא אפילו לא נגע בתנור, תאמר בנבלה ובזרעים שאינם מטמאים אחרים אלא אם הם נגעו בנבלה ובזרעים עצמם, ואם כן אי אפשר ללמוד דין יד לטומאת נבלה ולטומאת אוכלים מטומאת כלים.

ואי לכתוב רחמנא בנבלה, וליתו הנך מינה. איכא למיפרך:

מה לנבלה, שכן מטמאה אדם, ומטמאה במשא, וטומאה יוצאה מגופה. שהנבלה היא "אב הטומאה", ולכן היא מטמאת אדם, ומטמאת אף במשא, וכן היא עצמה גוף הטומאה, ולא קיבלה את טומאתה מאחרים, תאמר בתנור וזרעים שאינם יכולים להיות אב הטומאה, ואין בהם כל החומרות האלו, ואם כן אי אפשר ללמוד דין יד לטומאת אוכלים ולטומאת כלים מטומאת נבלה.

ומאחר וכל הפסוקים שמרבים מהם דין יד נצרכים לגופם, שוב אין לנו מקור לומר שהיד מועיל גם להכניס את הטומאה!?

ומתרצינן: אמנם חדא מחדא לא אתיא כדאמרינן, אבל תיתי חדא מתרתי. דלכתוב רחמנא ידות רק בשני טומאות מתוך השלשה, והשלישי ילמד מהם לענין להוציא את הטומאה. ועל כרחך השלישי נכתב כדי ללמד שהוא גם מכניס את הטומאה.

ואכתי מקשינן: הי תיתי? איזה מהם לא תכתוב התורה ונלמד אותו מהשנים?

לא לכתוב רחמנא בזרעים, ותיתי מהנך. איכא למפרך: מה להנך, שכן מטמאין שלא בהכשר, שהנבלה והתנור אינם צריכים הכשר כדי לקבל טומאה או לטמאות אחרים, תאמר בזרעים שאין מיטמאין אלא בהכשר. שרק אם באו מים על הזרעים הם מוכשרים לקבל טומאה, ואם כן אין ללמוד דין יד לטומאת אוכלים מטומאת נבלה וכלים.

ודחינן: אמר רב הונא בריה דרב יהושע: אין זו קולא בזרעים ביחס לתנור. שהרי פירות שלא הוכשרו - כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי. שההכשר בפירות הוא "גמר מלאכה" שלהם, ואף התנור אינו מקבל טומאה טרם שנגמרה מלאכתו, ואם כן, אף הכלים אינם מקבלים טומאה בלא הכשר [13].

אלא פריך הכי: מה להנך, שכן מיטמאין שלא בנגיעה, שהתנור מקבל טומאה משרץ שנכנס לתוך חללו, ואפילו לא נגע בו, וכן נבלה אינה מקבלת טומאתה ממקום אחר אלא היא הטומאה בעצמה, ואפילו אם לא נגעה בטומאה היא טמאה [14], תאמר בזרעים שאין מיטמאין אלא בנגיעה של הטומאה בהם, ואם כן, אי אפשר ללמוד דין יד לטומאת אוכלים מטומאת נבלה וכלים.

ואי תימא: לא לכתוב רחמנא בתנור, ותיתי מהנך.

איכא למפרך: מה להנך, שכן אוכל הם, בין הזרעים ובין הנבלה, תאמר בתנור שהוא כלי, ואם כן, אי אפשר ללמוד טומאת כלים מטומאת אוכלים ונבלה.

אלא, לא לכתוב רחמנא בנבלה, ותיתי מהנך.

ואם כן, יד דנבלה למה לי דכתב קרא?

אלא, אם אינו ענין ליד נבלה, תנהו ענין ליד דעלמא של אוכלין. ואם אינו ענין להוצאה, שהרי בגופייהו כתיב, תנהו ענין להכנסה.

הרי מצינו יד - להכניס, ויד - להוציא.

ושומר נלמד בקל וחומר מ"יד", וקרא דידיה אתי לצרף. ומקשינן: ואכתי, הא יד דנבלה איצטריך, ואי אפשר ללמוד דין יד בטומאת נבלה מטומאת אוכלים וכלים!?

דאי לא כתב רחמנא יד בנבלה אלא היינו למדים אותה מטומאת אוכלים וכלים, הוה אמינא "דיו לבא מן הדין להיות כנדון" - מה הנך אוכלים וכלים, לא מטמא היד שלהם אדם, שהרי אף הם עצמן לא מטמאין אדם, אף יד של נבילה לא מטמאה אדם. הלכך כתב רחמנא יד בנבלה שתטמא אף את האדם [15]!?

ואמרינן: אלא, יד דנבלה מיצרך צריך כדקאמרת, ושומר דנבלה, שלמדנו בברייתא לעיל מ"יטמא" דהנוגע בעור שכנגד בשר מאחוריו טמא - הוא דלא צריך!

דלמאי הלכתא כתביה רחמנא?

אי לאיצטרופי השומר להשלים את שיעור הבשר לכזית, האמרת לא מצטרף! כדממעטינן לעיל שומרים מטומאת נבלה.

ולהוציא את הטומאה גם כן אין צריך קרא, דהא בקל וחומר מ"יד" אתי, שאם היד מוציאה את הטומאה, כדילפינן מהפסוק "לכם", כל שכן שהשומר מוציא את הטומאה, ולמה לי קרא ד"יטמא"?

אלא, אם אינו ענין לשומר דנבלה, תנהו ענין ליד דנבלה. ואם אינו ענין ליד דנבלה שהרי כבר למדנו מהפסוק "לכם" - תנהו ענין ליד דעלמא, וללמד הכנסה.

הרי למדנו: יד להוציא, יד להכניס, ושומר לצרף.


הערות

[7] כן ביארו את המשנה רש"י והר"ש במסכת עוקצין שם, ולפי ביאור זה המשנה מדברת על האוכל, שהאוכל נטמא מחמת היד, והאוכל מטמא אחרים באמצעות היד. אך פשטות לשון המשנה משמע שמדובר על היד עצמה [שהרי המשנה פתחה ב"כל שהוא יד"], וכן באמת ביארו רבינו גרשום, הרמב"ם בפירוש המשנה והרע"ב במסכת עוקצין שם, ולפי זה ביאור המשנה הוא כך: "טמא", היינו שאם האוכל טמא מחמת שנגע בשרץ, גם היד טמאה, שהיא טמאה עם האוכל, וכאשר יגעו בה אחרים הרי היא מטמאת אותם, ו"מטמא" היינו שאם היד טמאה מחמת שנגעה בשרץ, הרי היא מטמאת את האוכל עמה, שגם האוכל נטמא בנגיעת היד בשרץ. [לפי ביאור רש"י והר"ש "טמא" היינו שהיד מכניסה טומאה לאוכל, ו"מטמא" היינו שהיד מוציאה טומאה מהאוכל לאחרים, ולפי ביאור הרמב"ם הוא להיפך, "טמא" היינו להוציא טומאה מהאוכל ליד לגבי לטמאות אחרים, ו"מטמא" היינו להכניס טומאה לאוכל מחמת נגיעת היד בשרץ]. והטעם שרש"י והר"ש נדחקו לפרש שהמשנה מדברת על האוכל ולא על היד כמו שפירש הרמב"ם, ביארו האחרונים, שרש"י והרמב"ם נחלקו בחקירה המפורסמת, מה התחדש בדין "יד", שרש"י והר"ש למדו, שבדין יד התחדש שהיד מעבירה את הטומאה מהשרץ לאוכל ומהאוכל הטמא לאוכל טהור. אך ליד עצמה אין שייכות עם הטומאה כלל, שהרי אינה ראויה לאכילה, [וכן משמע מרש"י במסכת סוכה יג ב ועוד מקומות], ולכן הם לא יכלו לפרש את המשנה שמדובר על היד, שהיד טמאה ומטמאת, שהרי היד עצמה אינה טמאה כלל, אלא הנידון במשנה הוא על האוכל, שהוא הטמא והמטמא. אך הרמב"ם למד, שבדין יד התחדש, שהיד עצמה מקבלת טומאה ומטמאת אחרים, [וכן דייק המקדש דוד מדברי הרמב"ם פ"ה ה"ב], ולכן יכל הרמב"ם לפרש את המשנה כפשטותה, שהיד היא הטמאה והמטמאת. ישנם כמה חילוקים לדינא בין שני הצדדים: א. האם יש איסור להכניס את היד הטמאה למקדש, שאם היד רק מעבירה את הטומאה, אך היא עצמה טהורה, אין איסור להכניס אותה למקדש, ואם היא עצמה טמאה אסור להכניס אותה למקדש. וראה מה שכתב על זה הקהלות יעקב [טהרות סימן ע] בשם המקור ברוך. ב. התפארת יעקב כתב, שיש נפקא מינה מה הדין כאשר יד של אוכל טמא נגעה ביד של אוכל טהור, שאם היד עצמה טמאה ומטמאת אחרים, ודאי שגם יד מטמאת יד. אך אם היד רק מעבירה את הטומאה, לא מצינו שהטומאה תעבור דרך שני ידות. ג. עוד כתב התפארת יעקב, שיש נפקא מינה האם היד צריכה הכשר במים, שאם היד רק מעבירה את הטומאה, בשביל להעביר טומאה אין צריך הכשר. אך אם היד עצמה טמאה הרי היא צריכה הכשר בשביל לקבל טומאה. [חילוק זה יתכן רק למ"ד אין יד להכשר, כלומר, שאם הוכשר היד לא הוכשר האוכל, וכן להיפך, שאם הוכשר האוכל לא הוכשר היד, שאם היד עצמה טמאה, כל אחד צריך הכשר בפני עצמו]. וראה עוד על חקירה זו בקהלות יעקב שם, ובחזון יחזקאל [בביאור דין ידות, הודפס בסוף סדר טהרות], ובקובץ שיעורים [חולין אות נח], ובספר הזכרון להגר"ח שמואלביץ עמוד תרכט מדברי הגרי"ז גוסטמאן [שדן על דברי רש"י כאן, שמתחילת דבריו משמע שהיד רק מעבירה את הטומאה, שכתב "מכנסת טומאה לאוכל", ומסיום דבריו משמע שהיד עצמה טמאה, שכתב "מקבל טומאה כאוכל עצמו", עיין שם]. וראה בסוף ספר "חברותא" למסכת עוקצין, שיצא לאור לאחרונה, בסיכום ששת הנושאים העיקריים למסכת עוקצין, סימן א.

[8] רש"י כתב, כגון עור שכנגדו כזית בשר, וצריך ביאור מדוע כתב "כזית", הרי השיעור לטומאת אוכלים הוא כביצה? ועוד, שהרי השומר מצטרף לכביצה, ואם כן אין צריך שיהיה כזית בבשר? והמהרש"א כתב, שדברי רש"י קאי על נבלה, שבזה צריך כזית, ובזה אין השומר מצטרף, אך צריך ביאור מדוע רש"י ביאר את הדין בנבלה, הרי המשנה כאן מדברת על טומאת אוכלים? הרש"ש יישב, שלהלן [קיט א] מבואר בגמרא לפי אחד מהצדדים, שלדעת רבי יהודה אין שומר לפחות מכזית, כלומר, שצריך שיהא באוכל עצמו לכל הפחות כזית בשביל שיהיה לשומר דין שומר, ולכן רש"י הזכיר שיש כזית בשר, שבאופן זה לכולי עלמא יש דין שומר.

[9] מבואר בגמרא שיותר קל להוציא את הטומאה על ידי היד מאשר להכניס את הטומאה על ידי היד, והטעם לכך, פירש רש"י, שלגבי להכניס את הטומאה, כיון שעדיין לא ירדה טומאה לאוכל, וצריך לחדש טומאה לאוכל על ידי היד, הרי זה חידוש גדול יותר. והקשו על זה התורת חיים והמשנה אחרונה [ריש מסכת עוקצין], שהרי גם כאשר היד מוציאה את הטומאה היא מחדשת טומאה לאוכל הטהור, שהוא נטמא על ידה, ומה החילוק בין להכניס לבין להוציא? הר"ן בחידושיו ביאר באופן אחר, שלגבי להכניס צריך לומר שהאוכל נגרר אחר היד, שכאשר נטמא היד נטמא גם האוכל. אך לגבי להוציא הרי היד נגרר אחר האוכל, שכאשר נטמא האוכל נטמא גם היד, ויותר קל לגרור את היד אחר האוכל מאשר לגרור את האוכל אחר היד. וכתב הקובץ שיעורים [חולין אות נח], שסברא זו תתכן רק לדעת הרמב"ם, שהיד עצמה טמאה, והיא זו המטמאת את האוכל כאשר היא נוגעת בשרץ, ולכן צריך לגרור את האוכל אחר היד. אך לדעת רש"י והר"ש שהיד רק מעבירה את הטומאה מהשרץ לאוכל ומהאוכל הטמא לאוכל הטהור, אין צריך לגרור את האוכל או את היד, ושוב אין סברא לחלק בין להכניס לבין להוציא. אך לכאורה יש לעיין בביאור הר"ן [אף לדעת הרמב"ם], שהרי לאחר שהתחדש שהיד מקבלת טומאה משום שהיא משמשת יד לאוכל, הרי האוכל כבר נטמא מאליו, אף בלא שיגרר אחר היד, שהרי הנגיעה במקצת הדבר מתייחסת לכל הדבר, ואם כן זה נחשב שהשרץ נגע באוכל עצמו, ומדוע צריך להוסיף שהאוכל נגרר אחר היד? התפארת יעקב והחזון יחזקאל ביארו [בדעת רש"י], שחידוש התורה בדין יד הוא, שדבר שהוא משמש "יד לטומאה", הרי הוא מעביר את הטומאה, ולכן דוקא כאשר האוכל נטמא כבר, והיד היא משמשת "יד לטומאה", התחדש בתורה שהיד יכולה להוציא את הטומאה. אך קודם שנטמא האוכל, הרי זה יד לדבר טהור, ובזה לא מהני דין יד להכניס את הטומאה. אך התחדש ביד להכניס, כיון שאחרי שהיד תעביר את הטומאה היא תהיה יד לטומאה, לכן כבר עכשיו היא יכולה להכניס את הטומאה, וזהו חידוש גדול יותר מיד להוציא.

[10] פסוק זה נאמר בכלי חרס, והקשו התוספות, מנין לנו דין ידות בשאר הכלים, ומדין יד בכלי חרס ובאוכלים ובנבלה אי אפשר ללמוד, שהרי לכל אלו אין טהרה במקוה, מה שאין כן שאר הכלים המקבלים טומאה שיש להם טהרה במקוה, ומנין שגם בהם יש דין יד? ותירצו, דמרבינן בתורת כהנים מהפסוק "והנוגע בהם" לרבות את הידות, וריבוי זה קאי בשאר הכלים, כיון שדין יד בכלי חרס כבר ילפינן מ"לכם". וראה בחידושי רבינו מאיר שמחה שתירץ על קושייתם, שמה שאין להם טהרה במקוה אין זה סיבה לומר שקל יותר להכניס להם טומאה, שהרי אדרבה, דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה, עיי"ש. כתב בחזון יחזקאל, שלגבי ידות הכלים לכולי עלמא היד היא חלק מתשמיש הכלי, והיא עצמה מקבלת טומאה, ואין זה כידות האוכלים שנחלקו בזה רש"י והרמב"ם, וכמו שכתבנו לעיל, לפי שבאוכלין יש תנאי שיהא ראוי לאכילה, והיד אינה ראויה לאכילה. אך בכלי, לאחר שנתחדש שהיד היא בכלל תשמיש הכלי, שוב היא מקבלת טומאה כשאר הכלי. והוכיח מהא דגם יד הכלי טעון טבילה במקוה, כמבואר בסוף מסכת מקואות, ואם היד רק מעבירה את הטומאה ואינה טמאה בעצמה, מדוע היא צריכה טבילה! ? אך הקשה, אם הגדר ביד הכלים וביד האוכלים שונה, היאך הקשתה הגמרא שנלמד אחד מהשני, הרי הגדר בהם שונה? ותירץ, שלפי הס"ד בגמרא שיד מהני רק להוציא ולא להכניס, לפי זה ודאי גם ביד הכלים הגדר הוא שהיד רק מעבירה את הטומאה, שאם היד נחשבת חלק מהכלי אין מקום לחלק בין להכניס לבין להוציא, ולכן אפשר ללמוד אחד מהשני. אך לפי המסקנא שיד מועיל אף להכניס, השתא מסתבר לומר שהגדר בהם שונה, וכמו שביארנו. אך בחידושי הגר"ח על הש"ס [אות שצג] נקט שידות הכלים אינם נחשבים כגוף הכלי, אלא שהתחדש בהם דין ידות, והוי כידות האוכלים, ולפי זה לדעת רש"י יד הכלי רק מעבירה את הטומאה לכלי, ואם כן צריך ביאור מדוע יד הכלי טעון טבילה? וראה בקהלות יעקב [י' חלקים חלק ג' סימן ב] וביהגה האריה [סוף מסכת פרה] בענין ידות הכלים מה שתירצו על זה.

[11] הקשו הראשונים, איך יתכן לומר שכאשר נגע השרץ ביד של כלי חרס, שהכלי יהיה טמא, הרי כלי חרס אינו מקבל טומאה אלא מתוכו, ואם נגע השרץ בגב הכלי אינו מקבל טומאה עד שיגע השרץ בתוך הכלי או באוירו, וכי יד הכלי עדיף מגבו? ונחלקו הראשונים כיצד לתרץ קושיא זו: התוספות לעיל [כד ב ד"ה וגבו] תירצו, שבאמת דין יד הכלי שוה לדין גב הכלי, וכשם שגב הכלי מועיל אלא להוציא את הטומאה, דהיינו, שאם נגע השרץ בתוכו גם הגב טמא, כך יד הכלי מועיל רק להוציא את הטומאה, ואינו מועיל להכניס את הטומאה. והקשו התוספות על תירוצם מהסוגיא כאן, דמקשינן, ואימא יד להוציא אבל לא להכניס, ומשנינן, יד יתירא כתיב, תנור וכרים יותץ, ומבואר דהתחדש בכלים אף יד להכניס? ותירצו, דבאמת יד דכלים התחדש רק להוציא. אך יד דזרעים להוציא אפשר ללמוד מיד דכלים, ולכן הפסוק לכם שנאמר בזרעים מיותר ללמד שבזרעים מועיל יד אף להכניס. [התוספות במסכת בכורות לח א ד"ה הרי, ובמסכת נדה כו א ד"ה מן, ובתוספות הרא"ש שם תירצו כן. אך כתבו, שבאמת לפי הס"ד בגמרא מועיל יד לכלי חרס גם להכניס, ורק לפי המסקנא אין צריך לומר כן]. הרמב"ן כתב בתחילה לתרץ, דגזירת הכתוב היא, שיד מועיל להכניס טומאה וגב לא מועיל, ודחה, דלאו מילתא היא. אך הרשב"א הסיק, שתירוץ זה הוא עיקר. והגדר בגזירת הכתוב הוא, שרק התוך של הכלי או היד של הכלי הם מקומות הראויים לנגיעת הטומאה. אך הגב של הכלי אינו מקום הראוי לנגיעת הטומאה, [אף שהוא מקום הראוי לקבל טומאה אם יגע השרץ בתוכו, אך אינו מקום הראוי לנגיעת הטומאה]. וצריך ביאור במה נחלקו הרמב"ן והרשב"א האם מסתבר לומר שזה גזירת הכתוב או לא? ובחידושי רבינו הגרי"ז למסכת בכורות [לח א] דן לגבי הדין שכלי חרס מקבל טומאה מאוירו [שאם נכנס שרץ לאויר הכלי, נטמא הכלי], האם הכלי חרס מקבל טומאה באחד משני אופנים, או על ידי מגע השרץ בתוכו, או על ידי כניסת השרץ לאוירו, או שאין טומאת מגע לכלי חרס כלל, אלא שאם נגע השרץ בתוכו הרי הוא נמצא באוירו, ונטמא מחמת טומאת אויר. אך טומאת מגע לא התחדשה כלל בכלי חרס. וכתב, שתירוץ הרשב"א יתכן רק לפי הצד שיש גם טומאת מגע לכלי חרס, שלפי זה יתכן לומר שגם מגע ביד מטמא. אך אם אין לכלי חרס אלא טומאת אויר, לא יתכן לומר שהיד מטמאת את הכלי, שהרי השרץ לא נכנס לאוירו. ולפי זה יתכן שהרמב"ן והרשב"א נחלקו בחקירה זו, והרמב"ן סובר שיש רק טומאת אויר, ולפיכך כתב שלא יתכן לתרץ שזה גזירת הכתוב. ועוד יתכן לומר, שגם הרמב"ן מסכים שיש גם טומאת מגע לכלי חרס, אלא שלא הסתבר לו שיד הכלי ראוי לקבל טומאה יותר מגב הכלי. הרמב"ן תירץ, שהיד של כלי חרס מטמאת באופן שהיא חלולה, ויש לה תוך, ונכנס השרץ לאויר היד, ולכן היא מטמאת את הכלי. והקשה על זה המקדש דוד [בסוף הקונטרס מענייני טהרות], מה יועיל שהיד חלולה, הרי אינה עשויה לקבלה, ואין התוך שלה מקבל טומאה, ואם מדובר בתוך העשוי לקבלה, אם כן אין צריך לחידוש של יד, שהרי זה כלי בפני עצמו? [ויתכן ליישב על פי מה שכתבנו לעיל, שכל הטעם שהרמב"ן לא תירץ כהרשב"א, זה רק משום שאין טומאת מגע בכלי חרס אלא טומאת תוך. אך עצם מה שהגב אינו מקבל טומאה והיד מקבל אין זה קושיא, וכמו שביארנו, ומעתה, אם יש ליד תוך, ושייך בו טומאת אויר, אף שאין זה אויר העשוי לקבלה, מכל מקום הוא ראוי למגע טומאה מחמת יד הכלי]. ועוד תירץ הרמב"ן, שהיד מטמאת באופן שהיא עשויה מעץ ואבן, והיא מחוברת באוירו, שהיא מעבירה את הטומאה לאויר הכלי. וכבר תמה על זה הרשב"א מה הועיל בזה הרמב"ן, הרי מצד העץ ואבן אין לו תוך, ומצד הכלי חרס הרי אינו מקבל טומאה מגבו?

[12] פירש רש"י, שקושית הגמרא ליתו מינייהו היינו בבנין אב, שכשם שיש דין יד באחד מהם כך יש דין יד בכולם. אך המהרש"א כתב, שאין צריך לומר כן, שהרי אפשר ללמוד את כולם בקל וחומר מאותם הפירכות המובאות בגמרא, ובכל אחד יש חומרא שאין בחבירו.

[13] ראה להלן עמוד ב' שכתבנו בשם החזון יחזקאל, שבזה נחלקו רב ורבי יוחנן האם יש יד להכשר, כלומר, האם דין הכשר הוא משום גמר מלאכה, או שהוא דין מדיני קבלת הטומאה.

[14] גירסת רש"י היא "מיטמאים שלא בנגיעה", כלומר, שהם מקבלים טומאה שלא בנגיעה. והקשה הרש"ש, הרי מצינו כן גם בטומאת אוכלים, שהרי האוכלים מקבלים טומאה מאהל המת, ומאויר כלי חרס, ומבית המנוגע, אף שאינם נוגעים בדבר המטמא? ולכן כתב לפרש על פי גירסתנו "מטמאים שלא בנגיעה", כלומר, שהם מטמאים אחרים שלא על ידי נגיעה, נבלה מטמאת אדם במשא, אף שלא נגע האדם בנבלה, וכלי חרס מטמא אוכלים באוירו, אף שלא נגעו בכלי. אך אוכלים לעולם אינם מטמאים אחרים שלא על ידי נגיעה. רש"י הוסיף, דאמרינן בפרק כל הבשר דעל במה הצד עבדינן פירכא כל דהוא. והקשה המהרש"א, מדוע רש"י החשיב את זה כפירכא כל דהוא, הרי לכאורה באמת זה נחשב לפירכא? וראה בספר שיח השדה [קונטרס ישוב הדעת] שתירץ, שאין הפרכות שוות, שהרי מה שהנבלה טמאה בלא נגיעה זהו משום שגופה טמא, ומה שכלי חרס נטמא משרץ שלא בנגיעה זהו משום שמקבל טומאה מאוירו, ואין כאן צד השוה ביניהם, אלא דפרכינן פירכא כל דהוא.

[15] עיין בחידושי רעק"א מה שהקשה בזה, וראה עוד בפורת יוסף. [ובמה שפירש רש"י שמדובר באופן שתחב קיסם בנבלה להיות לו יד, צריך ביאור מדוע הוצרך לפרש כאן באופן אחר מבכל מקום, שמדובר בעצם של נבלה, וכמו שהמשיך רש"י? וברש"ש הקשה מדוע באמת חשיב יד, הרי חיבורי אדם אינו חיבור?].

ודנים: יכול נלמד מן הכתוב כי דווקא הנוגע בבשר הנבלה עצמה, הוא הנטמא בטומאת נבילה, ואולם הנוגע בעור הנבילה, הנמצא כנגד בשר מאחוריו, ואינו נוגע בבשר, לא יהא טמא? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט), "יטמא" — להורות כי גם הנוגע באופן זה הריהו טמא.

ותוהים: מאי קאמר [מה הוא, התנא שבברייתא זו אומר]? שהרי נראים דבריו כסותרים זה את זה. שבתחילה אמר כי העור אינו מטמא בטומאת נבילה, ולאחר מכן אמר כי הנוגע בעור נטמא בטומאת נבילה! אמר רבא בתשובה, ואמרי לה [ויש האומרים אותה] בשם החכם כדי: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא, ויש להשלימה, וכך יש לשנותה]: מן הכתוב "הנוגע בנבלתה" למדים אנו כי דווקא הנוגע בבשר הנבילה הוא שנטמא, ולא הנוגע בעור שאין עליו כזית בשר, והעור משלימו לכזית. שכן אין העור מצטרף לבשר לענין טומאת נבילה.

יכול יהא הדין שאני מוציא מכלל טומאת נבילה אף את העור שיש עליו כזית בשר, והנוגע כנגד בשר מאחוריו, יכול לא יהא טמא, ואפילו מעשה "יד" נמי לא עביד [גם כן לא יעשה] העור, שהוא לא ייחשב כ"יד" לבשר לענין זה שייטמא הנוגע בו כאילו נגע בבשר!

לכך תלמוד לומר "יטמא". שאף שאין השומר מצטרף לבשר להשלימו לשיעור כזית לטומאת נבילה, הריהו משמש כ"יד" לטומאה. ולכן אם יש בבשר כשיעור המטמא (כזית), ונגע האדם בעור אף שלא נגע בבשר עצמו — הריהו נטמא בכך.

א למעלה הובאו ענייניהם של ה"יד" ושל ה"שומר" לדין הטומאה, ומרחיבים דבר זה. תנן התם [שנינו שם במשנה בתחילת מסכת עוקצין] בדיני ה"יד" לאוכל וה"שומר" לאוכל, ומה דינו של חלק אחר הדבוק לאוכל, ואולם אין הוא "יד" ולא "שומר": כל חלק בדבר מאכל שהוא משמש כיד לדבר המאכל, שאדם אוחז בו בשעת אכילתו את הדבר, והוא לא משמש כשומר (כדבר המגן על דבר המאכל שלא יתקלקל) — הרי הוא טמא על ידי המאכל, שאם נגעה טומאה ביד המאכל נטמא אף המאכל עצמו. וכמו כן היד מטמא את דבר המאכל, שאם היה המאכל טמא ונגעה ידו במאכל אחר — טמא. והיד אינו מצטרף לדבר המאכל להשלים לכשיעור הראוי כדי לטמא אחרים.

ואילו כל שהוא משמש כשומר לדבר המאכל, ואף על פי שאינו משמש כיד — הריהו טמא על ידי דבר המאכל, וכמו כן הריהו מטמא את דבר המאכל, ואולם (שלא כ"יד") הוא גם מצטרף לדבר המאכל להשלימו לשיעור הראוי לטומאה. וכל דבר שהוא לא יד ולא שומר אף שהוא צמוד לדבר המאכל — אינו לא טמא על ידי דבר המאכל, ולא מטמא את דבר המאכל, ובוודאי שאינו מצטרף אליו להשלימו לשיעור הראוי לטומאה.

ומבררים: דין זה של ידות שמביאות את הטומאה אל דבר המאכל ("מכנסת") וכן שהריהן מטמאות במגען את הנוגע בהן היכא כתיבי [היכן הם כתובים]? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר] בדין קבלת הטומאה בטומאת אוכלים "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (שם, לח), ובאה המלה "לכם" ללמדנו: לכל שבצרכיכם, שכל דבר שהמאכל צריך לו, מקבל טומאה כמוהו, וטמא ממנו ומטמא אותו, ומכאן נלמד לרבות את הידות, שהן לצורך השימוש במאכל. שכיון שנטמא המאכל מן השרץ המת, אף היד נטמאה עמו.

ועוד כתיב [נאמר] באותה פרשה בטומאת נבילה "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (שם, לט), ובאה המלה "לכם" ללמדנו: לכל שבצרכיכם, שכל דבר שדבר המאכל צריך לו הריהו מטמא את האחרים. שכל שנגע ביד, הריהו נטמא בכך כנוגע בנבילה עצמה, ומכאן נלמד לרבות את הידות. ומעתה יש לנו לימוד בדין יד לענין להכניס טומאה וכן יש לנו לימוד לענין להוציא טומאה.

ובאשר לשומר להכניס ולהוציא — לא צריך קרא [מקרא] מיוחד, ללמדנו כן, שהרי בקל וחומר מיד הוא אתי [בא, נלמד]. ובאופן זה: ומה יד, שהיא קלה בהשוואה לשומר, שהרי אינה מגינה על דבר המאכל — מכנסת ומוציאה את הטומאה. שומר שהוא חמור בהשוואה ליד, שהרי הוא מגן על דבר המאכל — לא כל שכן שהוא מכניס ומוציא את הטומאה!

ומעתה יש לשואל: שומר דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שנחשב כדבר המאכל לענין הטומאה (וכדרך שלמדנו בעמוד הקודם מן הכתוב "על כל זרע זרוע... טמא הוא לכם". שם, לז—לח), למה לי לכתבו? שמע מינה [למד מכאן] שהרי זה להשמיענו לענין לצרף, שמצטרף השומר לדבר המאכל לכלל שיעור המטמא.

ושואלים: ואימא [ואמור] את הדרשות באופן שונה: יד, שקלה בדינה מן השומר — הריהי נחשבת כדבר המאכל רק לענין להכניס טומאה, ולא לענין להוציא טומאה. ואילו שומר, שחמור בדינו מן היד — הריהו נחשב כדבר המאכל הן לענין להכניס והן לענין להוציא, אבל יד לענין להוציא, ושומר לענין לצרף — לא!

ומשיבים: שתהא היד נחשבת כדבר המאכל רק להכניס טומאה, ולא להוציא, לא מצית אמרת [אין אתה יכול לומר], שהרי סברה היא: השתא עיולי מעיילא [עכשיו, שאתה אומר כי היא מכניסה את הטומאה אל דבר המאכל שהוא טהור], אפוקי מיבעיא [שהיא מוציאה את הטומאה מדבר המאכל הטמא לטמא אחרים נצרך לומר]?! הרי שיד מכניסה ומוציאה, ואילו שומר מכניס ומוציא (בקל וחומר מיד), ואף הריהו מצטרף.

ושבים ושואלים: ואימא [ואמור] כך: היד, שהיא קלה בדינה מן השומר — נחשבת כדבר המאכל רק לענין להוציא טומאה, ולא לענין להכניס אותה. ואילו השומר, שהוא חמור בדינו מן היד — נחשב כדבר המאכל הן לענין להוציא והן לענין להכניס, אבל יד לענין להכניס ושומר לענין לצרף — לא!

ומשיבים: אין לומר כן, כיון שיש לנו לימוד לענין יד יתירא [יתר, נוסף]. שכן כתיב [נאמר] באותה פרשה בדין טומאת כלים "וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם" (שם, לה), ובאה המלה

"לכם" — ללמדנו: לכל שבצרכיכם, שכל דבר שהכלי צריך לו, מקבל טומאה כמוהו, וטמא ממנו ומטמא אותו, ומכאן נלמד לרבות את הידות, שהן לצורך השימוש בכלי. שכיון שנטמא הכלי מן השרץ המת, אף היד נטמאה עמו. ומעתה נמצא כי שני לימודים יש לנו לידות, האחד לענין הכנסת טומאה והשני לענין הוצאת טומאה. ואילו שומר לענין הכנסה והוצאה אינו צריך לימוד (שנלמד בקל וחומר מידות), ובא הלימוד מ"על כל זרע זרוע" לענין הצטרפות לכדי שיעור.

ושואלים על כך: מבין שני המקראות הללו, בטומאת אוכלים ובטומאת כלים, הי מינייהו מייתר [מי מהם מיותר], שבאת לדורשו לענין יד להכנסת הטומאה? שהרי נצרכו שניהם להיכתב.

שכן אם לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] בזרעים (בטומאת אוכלים) בלבד, וליתו הנך מינייהו [ויבואו, יילמדו אלה, טומאת כלים וטומאת נבילה מהן] — אין לומר כן, כיון שאפשר לדחות את הלימוד: מה לזרעים (טומאת אוכלים), שיש בהם צד חמור בהשוואה לאלה, שכן טומאתן מרובה, שהרי הם מקבלים טומאה אף מוולד הטומאה, תאמר בכלים שאין טומאתם מרובה, שאינם מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. וכן מרובה טומאת אוכלים מטומאת נבילה, כדרך ששנינו במשנתנו שריבה לטמא טומאת אוכלים מטומאת נבילה!

ואם לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק בתנור (בטומאת כלים), וליתי הנך מיניה [ויבואו, יילמדו אלה, טומאת אוכלים וטומאת נבילה מהן] — יש לדחות: מה לתנור, שיש בו צד חמור בהשוואה לאלה, שכן מטמא דברי מאכל אפילו מאוירו, ולא רק במגע בו. מה שאין כן באלה!

ואם לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק בנבלה, וליתי הנך מינה [ויבואו, יילמדו אלה, טומאת אוכלים וטומאת כלים ממנה] — יש לדחות: מה לנבלה שיש בה כמה צדדים של חומרה בהשוואה לאלה, שכן היא מטמאה אדם, וכן שהיא מטמאה במשא (אם נושא אותה גם בלי לנגוע בה), ועוד שהטומאה יוצאה מגופה ואינה באה אליה מבחוץ!

ומשיבים: אכן חדא מחדא לא אתיא [אחת מאחת אינה באה, נלמדת], שאי אפשר ללומדה מהלכה אחת, ואולם עדיין מיותר הוא כתוב אחד, שכן יש אפשרות שתיתי חדא מתרתי [שתבוא, תילמד הלכה אחת משתיים].

ושואלים על כך: הי תיתי [איך תבוא, תילמד אחת משתים]? לא לכתוב רחמנא [שלא תכתוב התורה] בזרעים (בטומאת אוכלים), אלא רק בטומאת כלים וטומאת נבילה, ותיתי מהנך [ושתבוא, תילמד מאלה, טומאת כלים וטומאת נבילה] — יש לדחות: מה להנך [לאלה] שכן יש בהן צד חמור שאין בטומאת אוכלים, שהריהן מטמאין אף שלא בהכשר, שאין צריך להכשיר אותם תחילה (בנתינת משקה עליהם) לקבל טומאה כדי שייטמאו ויטמאו, תאמר בזרעים הקלים בדינם, שהרי אין הם מטמאין אלא בהכשר!

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אין זו פירכה, שכן פירות שלא הוכשרו, כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי [נחשב], ואף תנור כזה אינו מקבל טומאה.

אלא פריך הכי [הקשה כך]: מה להנך [לאלה] שיש בהם צד חמור בהשוואה לטומאת אוכלים, שכן הם מטמאין אף שלא בנגיעה, שהרי תנור נטמא מן השרץ הנמצא באוירו ובלא שנגע בו. וכן הנבילה נטמאת מאליה, בלא דבר חיצוני שנגע בה. תאמר בזרעים הקלים בדינם בהשוואה לאלה, שהרי אין הם מטמאין אלא בנגיעה!

ואם לא לכתוב רחמנא [לא תכתוב התורה] בתנור, אלא רק בטומאת אוכלים ובטומאת נבילה, ותיתי מהנך [ותילמד מאלה, טומאת אוכלים וטומאת נבילה] — יש לדחות: מה להנך [לאלה] שיש בהם צד חמור בהשוואה לטומאת כלים, שכן הם מין אוכל, ואילו תנור ושאר כלים אינם מין אוכל!

ואם תאמר כי לא לכתוב רחמנא [לא תכתוב התורה] בנבלה אלא רק בטומאת אוכלים ובטומאת כלים, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד טומאת נבילה מאלה] — אין הכי נמי [כן הוא גם כן], אפשר ללמוד כך. ושואלים: אלא מעתה שלמדנו לענין טומאת נבילה, לימוד זה של יד בכתוב שבטומאת נבלה למה לי? ומשיבים: אם אינו ענין ללמדנו ליד לטומאת נבלה, תנהו ענין ליד דעלמא [בכלל] שבענייני אוכלים.

ומעתה נסכם: הרי לפנינו לימוד לענין יד להכניס טומאה, ויד להוציא טומאה, ושומר נלמד בקל וחומר מיד שאף הוא מכניס ומוציא, ובא הלימוד ("על כל זרע זרוע") לענין לצרף את שיעורו לגוף הדבר הנטמא.

ושואלים: ואכתי [ועדיין] יד האמור בטומאת נבלה אצטריך [הוצרך], דאי לא כתב רחמנא [שכן אם לא היתה כותבת התורה] בנבלה, הוה אמינא [הייתי אומר] כי דיו לבא מן הדין (הלכה הנלמדת ממידת גזירה שווה, כדין יד בטומאת נבילה הנלמדת מטומאת אוכלים וטומאת כלים) להיות כנדון (כהלכות המלמדות בגזירה שווה). ומעתה הייתי אומר כי מה הנך [אלה, אוכלים וכלים] היד שלהן לא מטמא אדם, אף יד הנבלה לא מטמאה אדם!

אלא יש לומר כי יד בטומאת נבלה אכן מיצרך צריך [צריכה להיכתב], ואולם הכתוב המלמד לענין שומר בטומאת נבלה הוא שלא צריך. ומעתה יש לברר: למאי הלכתא כתביה רחמנא [למה, לאיזו הלכה כתבה אותו התורה]? אי לאיצטרופי [אם לענין צירוף] השומר עם הבשר להשלימו לשיעור כזית לטמא — הרי כבר אמרת כי השומר לא מצטרף, וכפי שלמדנו כי מתמעטים השומרים מטומאת נבילה. ואם לענין להוציא את הטומאה — אף לכך אין צורך בכתוב, שהרי במידת קל וחומר מיד הוא אתי [בא, נלמד],

אלא, אם אין ענין לשומר דנבלה, תנהו ענין ליד של טומאת נבלה, ואם אינו ענין ליד של טומאת נבלה, תנהו ענין ליד דעלמא [בכלל]. ומעתה נסכם: נמצאנו למדים יד לענין להוציא, ויד לענין להכניס, ושומר לענין לצרף.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One might have thought that only one who touches the flesh of the carcass becomes impure, but one who touches the external side of the hide of the carcass that is aligned with the flesh, but does not touch the flesh itself, does not become impure. Therefore, the verse states: “One who touches its carcass shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39). It is derived from the term “shall be impure” that even one who touches the hide in this manner becomes impure.

The Gemara asks: What is the baraita saying? The first clause of the baraita teaches that the hide does not impart impurity of a carcass while the latter clause teaches that one who touches the hide does become impure with the impurity of a carcass. Rava said, and some say it unattributed: The baraita is incomplete and this is what it is teaching: The term “its carcass” teaches that one who touches the flesh of a carcass becomes impure but one who touches the hide of a carcass upon which there is not an olive-bulk of flesh does not become impure. And even if the volume of the hide together with the flesh adds up to an olive-bulk, the hide does not join together with the flesh to constitute the measure of an olive-bulk required to impart impurity of an animal carcass.

One might have thought that I remove from the category of impurity of a carcass even a hide upon which there is an olive-bulk of flesh with regard to one who touches the external side of the hide of the carcass that is aligned with the flesh but does not touch the flesh itself. One might have thought that he does not become impure in such a case, and that the hide in this case does not even constitute a handle of the flesh, which would render one who touches it impure as though he touched the flesh itself.

Therefore, the verse states: “Shall be impure,” from which it is derived that even though an appendage that serves as protection for the flesh does not join together with the flesh to constitute the measure of an olive-bulk required to impart the impurity of animal carcasses, it is considered a handle of the flesh, which does impart impurity. Therefore, if there is an olive-bulk of flesh attached to the hide, one who touches the outside of the hide becomes impure, even if he did not touch the flesh.

§The Gemara discusses the transmission of impurity of food with regard to accessories that serve as a handle and that provide protection. We learned in a mishna there (Okatzin 1:1): With regard to any appendage that serves as a handle, i.e., a part that one holds while eating the food, but does not provide protection, the attached food becomes impure if the handle comes into contact with a source of impurity, and the handle transmits impurity from the attached food to other foods that come into contact with the handle. But the handle does not join together with the food to constitute the requisite measure to impart impurity.

With regard to any appendage that provides protection, even if it does not serve as a handle, the attached food becomes impure if the protection comes into contact with an impure item, and the protection imparts impurity, and it also joins together with the food to constitute the requisite measure to impart impurity. With regard to an appendage that does not serve as a handle nor as protection, the attached food does not become impure if the appendage comes into contact with a source of impurity, nor does the appendage impart impurity. In addition, it does not join together with the food to constitute the requisite measure to impart impurity.

The Gemara asks: Where is this halakha that handles are susceptible to and impart impurity written? The Gemara answers: As it is written with regard to the impurity of food: “But if water is put on the seed, and any of the carcass falls on it, it is impure for you” (Leviticus 11:38). It is derived from the term “for you” that any part needed for your use of the food is susceptible to impurity and imparts impurity, including the handles that facilitate the consumption of the food.

And furthermore it is written with regard to the impurity of a carcass: “And if any animal which is for you to consume dies, one who touches its carcass shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39). The term “for you” indicates that any part needed for your use of the carcass imparts impurity, including the handles. One who touches the handle of an item that is impure with impurity of a carcass becomes impure as though he touched the carcass itself. These two verses teach that a handle transmits impurity both with regard to importing impurity into the attached food and with regard to exporting impurity from the attached food.

A verse is not needed to derive that protection both imports and exports impurity. This halakha is inferred a fortiori from the halakha of a handle: If a handle, which is treated more leniently than protection because it does not protect the food, nevertheless both imports and exports impurity, then with regard to protection, which is treated more stringently than a handle because it protects the food, should it not all the more so import and export impurity?

Since this is so, why do I need the verse that the Merciful One writes from which it is derived that protection is considered part of the food with regard to ritual impurity, i.e., the verses: “Upon any sowing seed that is sown…It is impure for you” (Leviticus 11:37–38)? Conclude from these verses that protection not only imparts impurity, but even joins together with the food to constitute the requisite measure to impart impurity.

The Gemara challenges: But say that these verses should be interpreted differently: A handle, which is treated more leniently than protection, is considered part of the food such that it imports but does not export impurity. Protection, which is treated more stringently than a handle, is considered like food to import and export impurity. But it is not derived that a handle exports impurity nor that protection joins together with the food to constitute the requisite measure to impart impurity.

The Gemara explains: You cannot say that a handle is considered part of the food such that it imports but does not export impurity for the following reason: Now that the handle is considered part of the food with regard to importing impurity into the food, is it necessary to state that it exports impurity? If a handle can cause ritually pure food attached to it to become impure, certainly it can transmit the impurity of impure food attached to it to other foods. Consequently, since a handle both imports and exports impurity, it is inferred a fortiori that protection also imports and exports impurity. It is therefore derived from the verse concerning appendages that serve as protection that protection joins together with the food to constitute the requisite measure to impart impurity.

The Gemara challenges: But say instead that a handle, which is treated more leniently than protection, is considered part of the food such that it exports but does not import impurity. Protection, which is treated more stringently than a handle, both exports and imports impurity. But it is not derived that a handle imports impurity nor that protection joins together with the food to constitute the requisite measure to impart impurity.

The Gemara explains: There is an additional derivation with regard to a handle, as it is written with regard to the impurity of vessels: “And everything upon which any part of their carcass falls shall be impure; whether an oven, or a range for pots, it shall be broken in pieces; they are impure, and shall be impure for you” (Leviticus 11:35).

It is derived from the term “for you” that any part needed for your use of a vessel has the impurity status of the vessel itself, including the handles. Therefore, if the vessel comes into contact with a source of impurity, the handle is considered part of the vessel and is also rendered impure. Consequently, there are two derivations with regard to a handle: One teaches that a handle imports impurity into the object to which it is attached, and the other teaches that a handle exports impurity from the object. It is derived through a fortiori inference from the halakha of a handle that protection both imports and exports impurity, and therefore the verse that states “Upon any sowing seed” teaches that protection joins together with the food to constitute the requisite measure to impart impurity.

The Gemara asks: With regard to these three verses that are interpreted as referring to handles, one of which discusses the impurity of food, one of which discusses the impurity of vessels, and one of which discusses the impurity of carcasses, which of them is superfluous such that one can derive from it that a handle does not merely export impurity from the food but imports impurity to the food as well? All of these verses are necessary to teach that a handle exports impurity.

The Gemara elaborates on the question: Let the Merciful One write that a handle exports impurity with regard to the impurity of seeds, i.e., food, and let those matters, i.e., that it exports the impurity of vessels and animal carcasses, be derived from it. But one cannot infer from the impurity of food that a handle exports the impurity of vessels, as what is notable about seeds? It is notable in that they have a greater susceptibility to impurity. Food is susceptible to even second-degree impurity, whereas vessels are susceptible to only first-degree impurity. Likewise, one cannot derive from the impurity of food that a handle exports the impurity of an animal carcass because the impurity of food applies to more items, as is taught in the mishna that some items are susceptible to the impurity of food but not to the impurity of animal carcasses.

Let the Merciful One write that a handle exports impurity with regard to the impurity of an oven, i.e., vessels, and let those matters, i.e., that it exports the impurity of food and the impurity of an animal carcass, be derived from it. But this inference is also not valid, as what is notable about the impurity of an oven? It is notable in that a vessel transmits impurity to foods not only through contact but also through its airspace, whereas those other types of impurity do not share this element of stringency.

Let the Merciful One write that a handle exports impurity with regard to the impurity of an animal carcass, and let those matters, i.e., that it exports the impurity of food and of vessels, be derived from it. But this inference is also not valid, as what is notable about the impurity of a carcass? It is notable in that a carcass transmits impurity to a person, and transmits impurity to one carrying the carcass even if he is not touching it, and its impurity emanates from its body and does not originate from an external source. Those other types of impurity do not share these elements of stringency.

The Gemara answers: The halakha of one of these three types of ritual impurity cannot be derived from the halakha of any one of the others. Yet, one of the verses is still superfluous because one can derive the halakha of one of these three types from the other two.

The Gemara asks: Which can one derive from the other two? Let the Merciful One not write that a handle exports impurity with regard to the impurity of seeds, i.e., food, and derive this halakha from those two other cases, the impurity of carcasses and of vessels. But this inference is not valid, as what is notable about those cases? They are notable in that they become ritually impure without first being rendered susceptible to impurity by coming into contact with liquid. Shall you say the same halakha with regard to seeds, which do not share this element of stringency, as food can become impure only after first being rendered susceptible to impurity by coming into contact with liquid?

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: This element of leniency is not unique to the impurity of food. Produce that is not rendered susceptible to impurity by coming into contact with liquid is equivalent to an oven whose construction is not complete. An oven whose construction is incomplete is also not susceptible to impurity.

Rather, refute this derivation in the following manner: What is notable about those cases of impurity of carcasses and vessels? They are notable in that they become impure even without contact. An oven becomes impure if a creeping animal is within its airspace, and the impurity of an animal carcass originates from its own body without contact with an external source. Shall you state the same halakha with regard to seeds, which become impure only through contact?

Let the Merciful One not write that a handle exports impurity with regard to the impurity of an oven, i.e., vessels, and derive this halakha from those cases, the impurity of food and carcasses. But this derivation is not valid, as what is notable about those cases of the impurity of food and carcasses? They are notable in that they are food. Therefore, their halakhot cannot necessarily be applied to an oven and other vessels that are not food.

Let the Merciful One not write that a handle exports impurity with regard to a carcass and derive this halakha from those cases of the impurity of food and vessels. The Gemara responds: Yes, it is indeed so. Rather, since one can derive in such a manner that a handle attached to a carcass imparts impurity, why do I need the verse to state the halakha of a handle with regard to the impurity of a carcass? If it is not needed for the matter of a handle with regard to the impurity of a carcass, apply it to the matter of a handle in general with regard to food, and derive from it that a handle imports impurity to the food.

Therefore, in summary, one can derive that a handle imports impurity and that a handle exports impurity, and one can infer that protection imports and exports impurity a fortiori from the halakha of a handle. It is therefore derived from the verse concerning protection that protection joins together with the food to constitute the requisite measure to impart impurity.

The Gemara challenges: But it is still necessary for the verse to state the halakha that a handle exports impurity with regard to the impurity of a carcass; as, if the Merciful One had not written the halakha of a handle with regard to impurity of a carcass, I would say: It is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. In this case, a halakha with regard to the impurity of carcasses which is inferred a fortiori from the cases of impurity of food and impurity of vessels is no more stringent than the source from which it is derived. Just as handles in these cases of impurity of food and vessels do not transmit impurity to a person, so too the handle of a carcass does not transmit impurity to a person. Therefore, the verse from which it is derived that a handle exports the impurity of a carcass is necessary, and cannot be applied to the matter of importing impurity.

The Gemara answers: Rather, it is necessary for the verse to state the halakha of a handle with regard to the impurity of a carcass, but it is not necessary for the verse to state the halakha of protection with regard to the impurity of a carcass. With regard to what halakha does the Merciful One write that verse? If it is teaching that protection joins together with the carcass to constitute the requisite measure to impart impurity, you said that protection does not join together with the carcass to constitute the requisite measure to impart impurity. And if it is teaching that protection exports the impurity of a carcass, it is not necessary to teach that, because that halakha is inferred a fortiori from the halakha of a handle.

Rather, if it is not needed for the matter of protection of a carcass, apply it to the matter of the handle of a carcass. And if it is not needed for the matter of a handle of a carcass, apply it to the matter of a handle in general, and derive from it that a handle imports impurity. Therefore, in summary, one can derive that a handle exports impurity and that a handle imports impurity, and one can derive from the verse concerning protection with regard to the impurity of food that protection joins together with the food to constitute the requisite measure to impart impurity.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הנוג' כנגד בשר מאחוריו דאינו טמא ונסיב לה קרא דטמא:

חסורי מחסרא והכי קתני וכו' דאפי' מעשה יד נמי לא עביד כלומר דהעור לא יהא חשוב אפי' יד דנבלה. ת"ל יטמא דהעור חשוב כיד וטמא:

כל שהוא יד ולא שומר כגון ידות של שבלים ועוקצין של פרי טמא ומטמא ואין מצטרף כלומר טמא מחמת אוכל שאם נטמא האוכל מטמא היד:

ומטמא. שאם נטמא היד מטמא האוכל:

ואין מצטרף. כלומר שאם אין באוכל כביצה אלא בכלל יד אין מצטרף עמו לטמא טומאת אוכלין:

שומר אע"פ שאין יד. כגון קליפה של אגוזים וקליפה של רמונים:

לא יד ולא שומר. כגון נץ של רמון ושל תמר עליו דקין שעל הפרי בראשו:

ידות היכא כתיבן. כלומר דיד יהא כאוכל:

דכתיב וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה. זו היא יד דנבלה:

יד להכניס ולהוציא כלומר להכניס הטומאה מן הידות לאוכלין דאי נטמא היד נטמא האוכל. ולהוציא כלומר להוציא את הטומאה מן האוכל לידות דאי נטמא האוכל נטמא היד:

שומר שמגין. כלומר שמגין על הפרי:

ואימא יד להכניס ולא להוציא שומר להכניס ולהוציא כלומר שומר דפרי. אבל יד להוציא ושומר לצרף לא כלומר שומר דפרי. יד יתירא כתיב ביה כלומר מאותו יד יתירא מפקינן יד להכניס [ולהוציא] ומעל זרע זרוע מפקינן שומר לצרף:

מה לזרעין שכן טומאתן מרובה. כלומר כשמצינו במתנית' ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות:

אמר רב הונא בריה דר' יהושע פירות שלא הוכשרו כו' כלומר את אמרת תאמר בזרעים שכן אין מטמא אלא בהכשר ודבר קל הוא ואין למדין קל מחמור להחמיר אלא להקל בענין זה אין תנור חמור מזרעים שפירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו:

מה להנך. שמטמאין שלא בנגיעה דתנור מטמא מאוירו ונבלה מיטמאה מעצמה:

לא לכתוב רחמנא בנבלה ותיתי מהנך. דהיא חמורה מכולן:

אם אינו ענין ליד נבלה. כלומר דנפיק מתנור ומזרעים:

הא דאמרינן: תנור וכירים יותץ וגו' לרבות את הידות. איכא דקשיא לי' ומי עדיף יד מגבו של חרס. ותירצו בתוס' דגזרת הכתוב היא, והרמב"ן ז"ל תירץ דהכא ביד חלולה כגון שנטמא מאוירו, וכשנטמא היד נטמא הכלי, אי נמי ביד של עץ או של אבן ומחוברת בו באוירו, וזו היא ששנינו (כלים פ"ה, מ"ב) האבן היוצאת מן התנור טפח. ולא הבנתי תירוצו דמ"מ כיון שאין יד האבן והעץ חלולין היאך הם בעצמן מקבלין טומאה. ותירוץ התוס' נראה ביותר.

יש דברים שהן מחוברין לאוכל שאינן אוכל מהן שנקראין יד והם שהאוכל נתלה בהם כגון עוקצי התאנים והדומים להם ומהם שנקראים שומר והם הקלפין והעור וכיוצא בהם ומהם שאינם לא יד ולא שומר כגון שרשי קולחי כרוב הנשארים בקרקע אחר לקיטת הכרוב ולקטן עם הכרוב וכן כל כיוצא בזה כמו שיתבאר במקומו וכיצד הוא דינם לענין טומאת אוכלין כל שהוא יד ולא שומר מכניס טומאה ומוציא טומאה אבל אינו מצטרף לטומאה כיצד מכניס טומאה היה אוכל שהיד בו טהור ונגע יד זה בשרץ נטמא האוכל על ידי היד שהיד כאוכל לקבל טומאה והרי שמכנסת טומאה לאוכל שהוא מחבר בו וכיצד מוציא טומאה נגע האוכל בשרץ ונגעה אחר כן יד האוכל באוכל טהור נטמא הטהור בטומאת היד והרי שהוציאה טומאה מאוכל המחובר בה לטמא אוכל אחר אבל אם היה אוכל זה פחות מכביצה אין יד זה משלימו לשיעור כביצה וכל שהוא שומר ואינו יד מכניס טומאה ומוציא טומאה ומצטרף להשלים טומאת אוכלין כמו שביארנו כל שאינו יד ולא שומר אינו מכניס טומאה ולא מוציא טומאה ואין צריך לומר שאינו מצטרף:

הזרעים ושאר אוכלין טומאתם מרובה והוא שהם מקבלין טומאה אף מולדות הטומאה אבל התנור הרי הוא כלי וכלים אין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וכן הדין באדם הא למדת שמיטמאין הן בנבלה שהנבלה אב הטומאה היא ומטמאה אדם אף במשא כמו שיתבאר במקומו:

תנור שנטמא באב הטומאה הרי הוא ראשון ואוכלין שבתוכו אפי' לא נגעו בחרסו של תנור הרי הן שניים שהרי מיטמא מאוירו:

הזרעים והאוכלין אין מיטמאין אלא בהכשר ולא הכלים אא"כ נגמרה מלאכתן כמו שהתבאר:

גמ' אלא לא לכתוב רחמנא כו' כצ"ל מילקוט:

תוס' בד"ה שומר דכתב כו' לפי' ר"ת ור"ש דבעו כביצה לקבל טומאה כו' עכ"ל וכן פרש"י בפ' אותו ואת בנו בשמעתין דפרה מטמא כו' ועיין בתוס' בפ' כל שעה בד"ה לאימת מתכשרו כו' ודו"ק:

בפרש"י בד"ה וכל שהוא שומר כו' כגון עור שכנגדו כזית בשר עכ"ל לגבי טומאת נבילות מפרש הכי אבל לגבי טומאת אוכל לא בעי בשר כביצה אלא עם העור כדקתני בסיפא ומצטרף וק"ל:

בד"ה לא יד ולא שומר כגון שער עכ"ל צ"ע לקמן בשמעתין דבין לר"י ובין לר"ל שער או יד או שומר הוא וליכא מ"ד דלא הוי לא יד ולא שומר ויש לקיים פירושו למאן דאמר התם משום יד ודוקא בנימא שבין הנימין אבל נימא אחת לא הוי יד דפסקה א"נ כמ"ד התם משום שומר ודוקא נגד בשר והכא מיירי שלא כנגד בשר ודו"ק:

בד"ה יד יתירה כו' וכיון דאיתא הכנסה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה תנור מטמא כו' כל הנך דקאמר תיתי מיניה בבנין אב קאמר כו' עכ"ל לא ידענא מי הכריחו לכך דהא שפיר מצינן למיעבד ק"ו מהנך פירכות דקאמר תלמודא ודו"ק:

בד"ה מה להנך שכן כו' שלא בנגיעה כו' דמה הצד פרכינן כל דהו עכ"ל צריך עיון אמאי משמע ליה מטמאין שלא בנגיעה פירכא כל דהו דהא ודאי חומר הוא ויש ליישב ודו"ק:

רש"י בד"ה והקרנים כו' ומיהו באנפי נפשייהו כו'. נ"ב וביש פירושים שכתוב בהם משום שומר וכן משמע מתוס' דלקמן (חולין דף קי"ט ע"ב) בד"ה איכא דמתני כו':

גמ' אין ה"נ אלא. נמחק ונ"ב גם מצאתי מחוק בספר מדוייק וכן נ"ל:

רש"י בד"ה לא יד ולא שומר כגון שער וחתיכת בשר בראשו או עצם דק וקטן שמחובר בו אוכל ואינו ראוי להיות יד מחמת קטנו לא טמא ומטמא כו' כן הוא בס"א. ונ"ב ותימה גדולה למה מפרש רש"י עניינים אחרים כי במשנה במס' עוקצין מפ' לשם איזה שלא מטמאין כו' ולא זכר א' ממה שצייר רש"י ז"ל ודו"ק:

גמרא מה להנך שכן מטמאין שלא בנגיעה כו'. לפי גי' זו שלפנינו (דגי' רש"י מיטמאין) נל"פ שכן כ"ח מטמא אוכלין מאוירו. וכן נבלה מטמא אדם במשא אע"פ שלא נגע בה. ולפרש"י ק"ק דהלא אוכלין נמי מיטמאין באויר כ"ח ובאהל המת ומצורע ואבן המנוגעת:

רש"י ד"ה וכל שהוא שומר. כגון עור שכנגדו כזית בשר. עי' מהרש"א שנדחק. ול"נ דלענין טומאת אוכל קאמר ולכ"ע אפי' לר' יהודה דלקמן (קיט) למאי דמוקי ליה בשומר וכמו שפרש"י לקמן שם (בע"ב) בד"ה לא משום שומר וכמש"כ המהרש"א בעצמו שם. ועמש"כ שם:

רש"י ד"ה של"ת דיו. כגון תחב קיסם בכזית בשר נבלה להיות לה יד כו'. לכאורה קשה דכזה לא הוה יד כלל כדאיתא בפ"ג דאהלות מ"ד היו תחובין ביד"א טהור שאין חבורי אדם חבור. ועמש"כ שם בס"ד:

תד"ה שומר. לפי' ר"ת ור"ש דבעו כביצה כו'. המהרש"א הביא שכן גם דעת רש"י בפ' אוא"ב. ולא ה"ל להביא ממרחק כי כן מבואר דעתו גם לקמן (בע"ב) בד"ה אין יד לפחות מכזית. ובדף (קיט) בד"ה גורר את כולה לטומאה ובכל הסוגיא דשם. ובדף (קכח ב) כמש"כ המהרש"א עצמו שם. ועל עיקר דבריהם עמש"כ בריש עוקצין בס"ד:

רש"י ד"ה זרעים וכו׳ אא"כ נגעו בהו כצ"ל:

תד"ה שומר וכו׳ אתא להוציא. נ"ב דמסתבר ובלא פר"ת לק"מ דאז לא בעינן צירוף להכניס:

גמ' יד יתירא כתיב. עיין נדה דף כו ע"א תוס' ד"ה מן התנור:

יד יתירא כתיב תנור וכירים יותץ הקשה רשב"א הא אין כלי חרס מטמא מגבו ותי' גז"ה הוא. יען ראיתי מזדנזים בהלכה זו. ע"כ אפרש. הנה משמעות הקרא למסקנא מיירי קרא דזרעים מלהכניס דהרי בזרעים טהורים מיירי שיותן עליהם מים ואח"כ נפל מנבלתם עליו יכניס טומאה לכם לכל צריכיכם אפי' נפל נבלתם על כל צרכיכם היינו היד נמי מכניס הטומאה והיינו דמסקינן מעיקרא כי כתיבא יד אהכנסה כתיבא. אמנם בתנור וכירים כתיבא יד אהוצאה דהרי קרא מיירי מתנור וכירים טמאים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם לכל צרכיכם היינו הידות גם הם טמאים לטמא אחרים והיינו להוציא טומאה וכעין שכ' רש"י ד"ה וכי ימות וכו' ומשו"ה לא קשי' למסקנא הא אין כלי חרס מקבל טומאה מגבו דז"א אינו מקבל טומאה מגבו אבל כשנטמא מאוירו מוציא טומאה גם מגבו ומידו. וכ"כ תוס' ורשב"א לעיל כ"ד ע"ב ורש"י ותוס' נדה כ"ו ע"א ובכורות ל"ח ע"א ע"ש אך כל זה להמסקנא. אך בהס"ד לא אזיל ש"ס בתר משמעות קרא אלא בתר סברא דיציאה סברא טפי לרבות מלהכניס. וא"כ מסתמא מוקמי' קרא דמייתי ש"ס תחלה דמיירי בזרעים מוקמי' להוציא פסוק שני דתנור מוקמי' באם אינו ענין להכניס וע"ז הקשה רשב"א וכן תוס' דנדה ובבכורות הנ"ל לפי אותה ה"א ק' הא אין כלי חרס מטמא מגבו ותירצו דהוה ס"ד מיתורא דקרא הוה גז"ה דליטמא יד אע"ג דאינו מטמא מגבו אמנם תוס' לעיל כ"ד ע"ב לא ניחא להו בהא וס"ל להס"ד נמי הוה מוקמי' קרא דהוצאה אתנור והכנסה איד דזרעים ע"ש. וכסדר דכתיבו קראי הוצאה דגבי תנור תחלה ודהכנסה בזרעים כתיב אח"כ:

הוה אמינא דיו לבא מן הדין וכו' ולמאי דאמרינן לקמן דאין שיעור יד ושומר שוין דלרב אין יד לפחות מכזית משא"כ שומר ולר' יוחנן אין יד לפחות מכפול משא"כ שומר וא"כ לעיל כדאמר שומר לא צריך קרא ק"ו מיד נימא דיו כיד לענין שיעורא וכן מצינו דיו לענין שיעורא לקמן ק"ך סוף ע"א מה להלן כזית אף כאן כזית י"ל הכא הוה השיעור מסברא דאין פחות חשוב להיות לו יד אבל שומר אית לי' ולא שייך בזה דיו ומכ"ש אי נימא דהני שיעורא דיד ושומר נמי הל"מ א"כ לא שייך לומר דיו בשלמא לקמן י"ל הלכה ל"מ בשרץ כעדשה כשאינו נימוח אבל המחוהו ועשאו משקה יהיו שיעור' בכזית דדיו כנבלה אבל הכא אי נימא דיו א"כ הל"מ למאי אתי דאין יד פחות מפול. מיהו בלא"ה א"א לומר הכא דהוה הל"מ דא"כ קרא וילפותא למה לי כיון דאיכא הל"מ כדפריך פ"ק דמ"ק ועיין רשב"א בשם רמב"ן דהני שיעורין ממשמעותא ילפו לי' ע"ש:

יכול שאני מוציא כו'. שהנוגע כנגד הבשר לא יהא טמא דאפילו מעשה יד לא עבד להכניס ולהוציא טומאה לא נעביד האי שומר דכיון דאימעיט מאיצטרופי אפילו תורת יד האוכל לא ניהוי ליה דשאם נגע יד האוכל הטמא בדבר אחר ילפינן לקמן דמוציאה טומאה מן הטמא לטהור והאי שומר לאו יד הוא ושמירתו לא תשוייה אפילו לחשיבות יד תלמוד לומר יטמא: כל שהוא יד. עצם שאין בו מוח ובראשו האחד בשר: טמא. אם היה טהור ונגע היד בשרץ מכנסת טומאה לאוכל דאע''ג דאיהו לאו אוכל הוא מקבל טומאה כאוכל עצמו: ומטמא. אם אוכל טמא הוא ונגע ידו באוכל טהור מטמאו: ואינו מצטרף. לכביצה: וכל שהוא שומר אע''פ שאינו יד. כגון עור שכנגדו כזית בשר: טמא. אם היה טהור מקבל טומאה ומכניסה לאוכל: ומטמא. אם היה אוכל טמא ונגע שומרו בטהור מוציא שומר את הטומאה מזה לזה: לא יד ולא שומר. כגון שער: טמא הוא לכם לכל שבצרכיכם. לכל דבר שהוא צורך לכם באוכל הזה הכל טמא הרי לך שהיד מביאה טומאה לאוכל דהא יד גבי הבאת טומאה כתיב: וכי ימות וגו'. הרי יד להוציא דהא נבלה לאו בת הכנסה היא שהטומאה מגופה ויד דכתיב בה לטמויי אחריני כתיב: יד להכניס ולהוציא. כלומר הרי לנו יד להכניס דטומאת אוכלין ויד נבלה להוציא: שומר. דכתב רחמנא לעיל מעל כל זרע זרוע למה לי: ה''ג ואימא יד להכניס ולא להוציא ושומר להכניס ולהוציא. כלומר יד האמורה באוכלין להכניס היא אבל לא להוציא ומנבלה לא ילפא להוציא כדאמרינן לקמן דשאני נבלה דטומאה חמורה היא וכי כתב שומר להוציא כתיב דלהכניס אתי בק''ו מיד אבל יד להוציא ושומר לצרף לית לך: ומשני יד להכניס ולא להוציא לא מצית אמרת דהשתא עיולי מעיילא. ואע''פ שעדיין לא ירדה לו טומאה אפוקי מיבעיא הלכך כיון דמכנסת כ''ש דמוציאה ושומר אתי להכניס ולהוציא בק''ו והאי דכתביה רחמנא לצרף כתביה: ואימא יד. דכתיבא באוכלים להוציא כתיבא ולא להכניס והכנסה לא אתי מהוצאה וכתב שומר לרבות בו אף הכנסה אבל יד להכניס ושומר לצרף לא ולקמיה משני מעיקרא כי כתיבא יד באוכלין אתחלת טומאה כתיבא דהיא הכנסה ומיהו השתא משני ליה שינויא אחרינא: יד יתירא כתיבא. ועל כרחך תרתי להוצאה לא איצטריך דל חד מינייהו להכנסה וכיון דאיתא הכנסה והוצאה ביד יליף שומר בק''ו וכי כתביה רחמנא לצרף כתביה: הי מינייהו מייתר. כולהו להוצאה צריכי: וליתו הנך. תנור ונבלה: זרעים טומאה מרובה. שמקבלין טומאה מולדי טומאה תאמר בתנור שאינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה וכן מנבלה מרובה טומאת אוכלין כדתנן מתניתין ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות: תנור מטמא אוכלין באוירו. שהתנור תחלה הוי ואוכלין שניים כדתניא בפסחים בפרק ראשון (דף כ:) דת''ר תוכו אע''פ שלא נגע מה תוכו האמור לטמא כו' אלמא תנור מטמא לאוכלין אע''פ שאינן נוגעין בו תאמר בנבלה ובזרעים טמאין שאינן מטמאין אחרים אא''כ נגעו בהן כל הנך דקאמר תיתי מיניה בבנין אב קאמר טימא כאן וטימא כאן מה מצינו כאן שהיד מוציאה טומאה לאחרים אף כאן יד מוציאה טומאה לאחרים: הי תיתי. איזו מהן לא תכתוב ותיתי מינייהו: ותיתי מהנך. הצד השוה שבהם שהן טמאין וידן מוציאה טומאתן לאחרים אף אני אביא זרעים טמאים שתהא ידן מוציאה טומאתן לאחרים: אמר רב הונא בריה דרב יהושע. הא דהכשר לאו פירכא היא דהיינו גמר מלאכה דידהו ותנור נמי בלאו גמר מלאכה לאו טמא הוא: מה להנך שכן מיטמאין. קבלו הטומאה שלא בנגיעה דהא אמרן בכל הבשר (לעיל דף קטו:) דמה הצד פרכינן כל דהו: אלא יד דנבלה. מייתר דתיתי מהנך דכי פרכת מה לזרעים שכן טומאתן מרובה תנור יוכיח מה לתנור שכן מטמא אחרים מאוירו זרעים יוכיחו וחזר הדין הצד השוה שבהן שהן טמאין וידן מוציאה טומאה לאחרים אף אני אביא נבלה אלמא מייתר יד דנבלה להוציא: למה לי דאם אינו ענין לה. דהא אתיא במה הצד: תנהו ענין ליד דעלמא. לאוכלין ואם אינו ענין להוצאה דהא בדידהו יד כתיבא תנהו להכנסה הרי יד להכניס ולהוציא ושומר לצרף: שלא תאמר דיו. אי לא הוה כתיבא בגופה וגמרה מהנך הוה אמינא דיו ליד נבלה הלמדה מאלו להיות כאלו דמה אלו לא מטמו אדם אף נבלה הואיל ויד דידה מהנך אתיא לא תטמא אדם דרך ידה כגון תחב קיסם בכזית בשר נבלה להיות לו יד ונגע אדם בו לא יטמא עד שיגע בנבלה עצמה וכן עצם של נבלה עצמה נמי דהויא יד: ושומר דנבלה. דרבינן לה לעיל דאמר יכול אף עור שיש עליו כזית בשר הנוגע כנגד בשר מאחוריו לא יהא טמא ת''ל יטמא לא צריך למיכתביה דלמאי הלכתא כתביה: אי לאצטרופי. הא מעטיה מהכי דקתני רישא בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר ועור משלימו לכזית: תנהו ענין ליד דנבלה. שאף ע''פ שאינו שומר תוציא: ואם אינו ענין לה. דהא בגופה כתיבא תנהו ענין ליד דעלמא ולהוציא לא אצטריך אלא להכניס. האי דנקט תנהו ענין ליד דנבלה והדר איצטריך ליה למימר תנהו ענין ליד דעלמא ולא נקט הכי אם אינו ענין לשומר דנבלה תנהו ענין ליד דעלמא הכי שייך למיתני שפיר מדכיון דיתורא דשומר בנבלה כתיבא תנהו ענין לנבלה דנבלה ונבלה היא וכיון דמשום יד אתא תנהו ענין ליד דעלמא דיד ויד הוא אבל שומר דנבלה להיות ענין ליד דעלמא לא שייך למימר:
שומר דכתב רחמנא למה לי ש''מ לצרף. וא''ת לפי' ר''ת ורבינו שמואל דבעו כביצה לקבל טומאה מנלן צירוף בשומר להכניס דאימא קרא אתא להוציא וי''ל כיון דיד מכניס ומוציא ושומר מכניס ומוציא לענין צירוף שומר נמי לא שנא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד