חולין קיח ע"ב

וְאֵימָא אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְשׁוֹמֵר דִּנְבֵלָה תְּנֵהוּ עִנְיָן לְשׁוֹמֵר דְּעָלְמָא שׁוֹמֵר לְהַכְנִיס וְשׁוֹמֵר לְצָרֵף אֲבָל יָד לְהַכְנִיס לֹא
אֶלָּא מֵעִיקָּרָא כִּי כְּתִיבָא יָד אַהַכְנָסָה כְּתִיבָא
אֶלָּא שׁוֹמֵר דִּנְבֵלָה לְמָה לִי לְגוּפֵיהּ
וּלְמַאי אִי לְאִצְטְרוֹפֵי אָמְרַתְּ לָא מִצְטָרֵף אִי לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא קַל וָחוֹמֶר מִיָּד אָתְיָא מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וְחוֹמֶר טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא
אִי הָכִי שׁוֹמֵר דְּעָלְמָא אֵימָא לָךְ לְהַכְנִיס וּמִלְּתָא דְּאָתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא
הֵיכָא דְּאִיכָּא לְמִידְרַשׁ דָּרְשִׁינַן
רַב חֲבִיבָא אָמַר שָׁאנֵי שׁוֹמֵר דִּנְבֵלָה כֵּיוָן דְּמַעֲשֵׂה יָד קָא עָבֵיד אַיָּד שָׁדֵינַן לֵיהּ
מַתְקֵיף לַהּ רַב יְהוּדָה בַּר יִשְׁמָעֵאל הָא דִּתְנַן הַפִּיטְמָא שֶׁל רִמּוֹן מִצְטָרֶפֶת וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵין מִצְטָרֵף
וְאַמַּאי קְרִי כָּאן עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ וְלֵיכָּא
וְתוּ הָא דִּתְנַן הָעוֹר וְהָרוֹטֶב וְהַקֵּיפֶה וְכוּ' מִצְטָרֵף לְטַמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִים מְנָלַן
אֶלָּא תְּלָתָא קְרָאֵי כְּתִיבִי עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ חַד לְשׁוֹמֵר דִּזְרָעִים וְחַד לְשׁוֹמֵר דְּאִילָנוֹת אִידַּךְ לְשׁוֹמֵר בָּשָׂר וּבֵיצִים וְדָגִים
אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב יֵשׁ יָד לְטוּמְאָה וְאֵין יָד לְהֶכְשֵׁר
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר יֵשׁ יָד לְטוּמְאָה וּלְהֶכְשֵׁר
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא
אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא מָר סָבַר מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וְלֹא לִפְנֵי פָנָיו
וּמָר סָבַר מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וְלִפְנֵי פָנָיו
אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא מָר סָבַר הֶכְשֵׁר תְּחִלַּת טוּמְאָה הוּא וּמָר סָבַר הֶכְשֵׁר לָאו תְּחִלַּת טוּמְאָה הוּא
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ יָד לְטוּמְאָה כָּךְ יֵשׁ יָד לְהֶכְשֵׁר וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה אֶלָּא לִכְשֶׁיִּתָּלְשׁוּ כָּךְ אֵין מְקַבְּלִין הֶכְשֵׁר אֶלָּא עַד שֶׁיִּתָּלְשׁוּ
אָמַר רַב אֵין יָד לְפָחוֹת מִכְּזַיִת וְאֵין שׁוֹמֵר לְפָחוֹת מִכְּפוֹל
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר יֵשׁ יָד לְפָחוֹת מִכְּזַיִת וְיֵשׁ שׁוֹמֵר לְפָחוֹת מִכְּפוֹל
מֵיתִיבִי שְׁתֵּי עֲצָמוֹת וַעֲלֵיהֶן שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים וְהִכְנִיס רָאשֵׁיהֶן [הַ]שְּׁנַיִם לְבַיִת וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עֲלֵיהֶן הַבַּיִת טָמֵא
יְהוּדָה בֶּן נָקוֹסָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב הֵיאַךְ שְׁנֵי עֲצָמוֹת מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיח - ב

ומקשינן: ואימא: אם אינו ענין לשומר דנבלה - תנהו ענין לשומר דעלמא דאוכלין [שכך עדיף ללמוד משומר לשומר]. ואף על פי שכבר נכתב קרא לשומר באוכלין, יש לומר, שההוא קרא בא לרבות שומר להכניס, [שלא למדנו בקל וחומר מיד אלא להוציא, אבל להכניס, הרי ביד גופא עדיין לא ידענו]. וקרא דאם אינו ענין בא לרבות שומר לצרף, אבל יד להכניס לא למדנו!?

ומתרצינן: אלא, מה שהקשינו דנימא דיד של אוכלין בא להוציא ולא להכניס, לא קשיא כלל. כי מעיקרא, כי כתיבא יד באוכלין - אהכנסה הוא דכתיבא. דקרא ד"וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו" מדבר בקבלת הטומאה של האוכל!

ומעתה, יד להוציא ילפינן בקל וחומר מהכנסה, ואילו קרא דשומר דאוכלין בא לענין צירוף. שהרי שומר דאוכלין להכניס ולהוציא יש לנו ללמוד בקל וחומר מדין יד שהוא מכניס ומוציא.

ומקשינן: אלא מעתה, קרא דשומר דנבלה למה לי!? הרי הפסוק נשאר מיותר.

ומשנינן: לגופיה אתא, לומר לנו דין שומר בנבלה.

ופרכינן: ולמאי איצטריך?

אי לאיצטרופי עם הבשר לשיעור כזית? האמרת לא מצטרף. כדממעטינן לעיל שומרים מטומאת נבלה. אי להכניס ^[16] ולהוציא, הרי בקל וחומר מיד אתיא!?

ומתרצינן: לעולם קרא לגופיה אתא, להכניס ולהוציא. ו"מילתא דאתיא בקל וחומר - טרח וכתב לה קרא"! ופירטה התורה שבין היד ובין השומר מוציאים את הטומאה, אף שאפשר ללמוד שומר בקל וחומר מיד.

ומקשינן: אי הכי, דאמרת דמילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, שומר דעלמא, [דטומאת אוכלים], דילפת שהשומר מצטרף מתוך זה שלהכניס ולהוציא לא צריך קרא, לפי שאפשר ללמוד זאת בקל וחומר מיד, אימא לך דלעולם אתיא לענין להכניס ולהוציא, ומילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, ואכתי צירוף מנלן?

ומתרצינן: היכא דאיכא למידרש מיתורא - דרשינן. ולא אמרינן טרח וכתב לה קרא. הלכך, מוקמינן לקרא דידיה לענין צירוף. מה שאין כן בשומר דנבלה, שאין לדרוש ממנו כלום, שהרי דרשינן מקרא שאין השומר מצטרף, התם אמרינן "טרח וכתב לה קרא".

רב חביבא אמר: לעולם כדאמרינן מעיקרא, דילפינן יד להכניס משומר דנבלה, דאם אינו ענין לעצמו שהרי אתי בקל וחומר מיד דידיה, תנהו ענין ליד דעלמא דמהני אף להכניס.

ומה דפרכינן, דנימא תנהו ענין לשומר דעלמא דמהני גם להכניס וגם לצרף, איכא לתרוצי: שאני שומר דנבלה, כיון שאינו מצטרף עם הבשר להשלמת השיעור כשאר שומרים, אלא דמעשה יד קא עביד שמוציא את הטומאה בלבד ככל הידות, מסתברא דיתורא דידיה, דלא איצטריך - איד שדינן ליה! והיינו, באם אינו ענין לגופו, תנהו ענין ללמד על יד דעלמא דמהני אף להכניס, ולא על שומר דעלמא, [ואף שהוא דומה לשומר דעלמא, כיון שבדין הוא דומה ליד דעלמא, מוקמינן יתורא דידיה ליד דעלמא] ^[17].

לאחר שהגמרה סיימה לברר את המקור שהיד מועיל להכניס ולהוציא, ושהשומר מועיל אף לצרף, חוזרת הגמרא לברר מנין שכל השומרים מצטרפים לשיעור כביצה.

מתקיף לה רב יהודה בר ישמעאל על הא דאמרינן לעיל, דילפינן שומר לצרף מקרא ד"על כל זרע זרוע" כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה:

הא דתנן: הפיטמא שבראשו של רמון, מצטרפת עם הרמון לשיעור כביצה לענין טומאת אוכלין, כיון שהיא שומר לפרי.

והנץ שלו שיער שגדל סביב הפיטמא ושומר עליה - אין מצטרף. לפי שאינו שומר על הפרי עצמו אלא הוא שומר על השומר, ואין שומר על גבי שומר ^[18].

וחזינן מהא דהפיטמא של הרימון מצטרפת שיש דין שומר בפירות האילן, ואמאי? קרי כאן "על כל זרע זרוע". הרי התרבה לצירוף רק דבר שנזרע באדמה עם הפרי, וליכא מציאות זו בפטמת רמון.

שהרי כאשר זורעים רימון, נוטעים באדמה יחור [ענף] מהעץ, ולא נוטעים את הרימון עצמו ^[19], ואם כן מדוע הפטמה מצטרפת לשיעור כביצה, הרי לא זורעים אותה באדמה!?

ותו מתקיף לה: הא דתנן במתניתין, העור והרוטב והקיפה וכו' מצטרף לטמא טומאת אוכלין! מנלן שיש דין שומר בכל האוכלין? והרי מזרעים אי אפשר ללמוד, כיון שזורעים את הקליפה, שהוא ה"שומר", ביחד עם החטה, ומציאות זו אינה קיימת בבהמות!?

ומתרצינן: אלא, תלתא קראי כתיבי ביחס לשומר:

א. "על כל זרע".

ב. " זרוע" ג. "אשר יזרע".

חד - לשומר דזרעים, שהשומר נזרע באדמה.

וחד - לשומר דאילנות, שאף שאינו נזרע באדמה מכל מקום הוא דומה יותר לשומר דזרעים, ואף הוא מצטרף.

ואידך - לשומר בשר וביצים ודגים, שאף שאינו דומה כלל לשומר דזרעים, מכל מקום הוא מצטרף, לפי שכל דבר המועיל לשמירת האוכל מצטרף עמו לשיעור כביצה.

לגבי טומאת אוכלים נתחדש בתורה, שאין האוכל ראוי לקבל טומאה עד שהוא יורטב באחד משבעת המשקים, שבזה הוא "הוכשר" [הוכן] לקבל טומאה. ואין צריך שכל המאכל יתרטב במים, אלא שאם מקצת ממנו הורטב, הרי כל האוכל נעשה מוכשר לקבל טומאה. ^[20] ומעתה דנה הגמרא מה הדין כאשר רק יד האוכל הורטבה במים, האם זה מועיל להכשיר את כל המאכל לקבל טומאה, או לא.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: יש תורת יד לענין טומאה, וכדאמרן, שהיד מכניסה ומוציאה את הטומאה. ואין תורת יד לענין הכשר. שאם הורטבה היד במים, לא הוכשר האוכל על ידו לקבל טומאה. ^[21]

ורבי יוחנן אמר: יש יד לטומאה ולהכשר. שכשם שהיד נחשבת כאוכל לגבי דיני טומאה, שהיא מכניסה ומוציאה את הטומאה, כך היד נחשבת כאוכל לגבי דין הכשר, שאם הוכשר היד הוכשר גם האוכל ^[22].

ומבארינן: במאי קמפילגי?

איבעית אימא, בקרא. איבעית אימא, בסברא. איבעית אימא קרא: שהרי ידות האוכלין ילפינן לעיל מהפסוק "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא לכם", ודרשינן, "לכם" - לכל שבצרכיכם.

מר רב סבר: מקרא ד"לכם" נדרש לפניו, על "טמא הוא", דהיינו יד לטומאה, ולא לפני פניו על "וכי יותן מים" שהוא הכשר, הלכך קא סבר אין יד להכשר.

ומר, רבי יוחנן סבר: מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, ו"לכם" קאי גם אהכשר, וגם על דין הכשר חידשה התורה דין יד, הלכך יש יד להכשר.

איבעית אימא סברא: מר, רבי יוחנן סבר: הכשר - תחלת טומאה הוא! לפי שעל ידי ההכשר נעשה האוכל ראוי לקבלת טומאה. הלכך, דינו כטומאה, וכשם שהתחדש דין יד לגבי קבלת הטומאה, כך מסתבר שיש דין יד לגבי הכשר לקבלת טומאה.

ומר רב סבר: הכשר - לאו תחלת טומאה הוא. ולכן אין ללמוד דין הכשר מדין קבלת טומאה, ולפיכך קא סבר שאין יד להכשר ^[23].

תניא כוותיה דרבי יוחנן: כשם שיש יד לטומאה - כך יש יד להכשר.

וכשם שאין הזרעים מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו, ואם נגע בהם השרץ בעוד שהם מחוברים אינם מקבלים טומאה, - כך אין מקבלין הכשר אלא לכשיתלשו. שאם הורטבו הזרעים כשהם מחוברים, לא נעשו ראויים לקבל טומאה, עד שיורטבו כשהם תלושים ^[24].

ומפורש בברייתא כדינו של רבי יוחנן, שיש יד להכשר. [ורב תנא הוא, ופליג].

אמר רב: אין יד לפחות מכזית. - אוכל שהוא פחות מכזית שיש לו יד, ונגעה טומאה ביד, אין היד מכניסה טומאה לאוכל [וכן אינה מוציאה את הטומאה מהאוכל], לפי שאוכל שהוא פחות מכזית אינו חשוב דיו כדי שיהא לו "יד".

ואין שומר לפחות מכ"פול". אוכל שהוא פחות מכ"פול" [מין של זרע, שהוא קטן בהרבה מכזית], אין לשומר שעליו דין שומר, שאינו מצטרף ואינו מכניס ומוציא את הטומאה. אבל אם יש בו כ"פול" הרי אפילו אם הוא פחות מכזית - יש לשומר שעליו דין שומר להצטרף ^[25].

ורבי יוחנן אמר: יש יד אף לפחות מכזית. ובלבד שיהא בו לכל הפחות כפול ^[26]. ויש שומר אף לפחות מכפול.

[הנידון בגמרא הוא באופן שבעת קבלת הטומאה היה האוכל עם אוכלים נוספים, וביחד יש בהם כביצה, אלא שהיד משמשת כאחיזה רק לפחות מכזית, שאם לא כן, הרי אין האוכל מקבל טומאה ולא מטמא אחרים בפחות מכביצה ^[27]].

מיתיבי לרב ולרבי יוחנן: תניא: שני עצמות של מת, ועליהן שני חצאי זיתים של בשר מהמת, על כל עצם חצי זית, והכניס ראשיהן השניים של העצמות [את הצד של העצמות שאין עליהם בשר] לבית, והבית מאהיל עליהן, הרי הבית טמא. ואף על פי שעצם מהמת אינו מטמא באהל, [אלא רק במגע ובמשא], מכל מקום נטמא הבית באהל, לפי שהעצם שנכנס לבית הוא שומר או יד לבשר שבראש השני של העצם, [הואיל וגם לטומאת מת יש דין יד ושומר ^[28]].

ואף שכל עצם הוא יד או שומר לחצי זית בלבד, מכל מקום הוא מועיל להעביר את הטומאה מהבשר לבית, והרי זה נחשב שיש בבית שני חצאי זית של מת, שכל הבית מטמא באהל.

יהודה בן נקוסא אומר משום רבי יעקב: היאך שני עצמות מצטרפין לכזית!? שהואיל והבשר שעל כל עצם הוא פחות מכזית, אין לעצם דין יד [או שומר], ואינו מטמא את הבית.

הערות

^[16] יש לעיין, איך יתכן הכנסה לגבי נבלה, הרי היא טמאה בעצמה, ואינה מקבלת טומאה מאחרים? ותירץ המהרש"א דלצדדים קתני, אי להכניס בעלמא באם אינו ענין, או להוציא בנבלה עצמה, הרי בקל וחומר מיד אתיא.

^[17] ראה חזון איש [עוקצין א א] מה שהקשה על דברי רב חביבא.

^[18] דין זה יתבאר להלן [קיט ב].

^[19] רש"י הוסיף, שגם אם נוטעים את הרימון עצמו, הרי הפיטמה כבר נושרת, שהיא מתייבשת כאשר הרימון תלוש. והר"ן כתב, שהדרך להסיר את הפיטמה קודם שנוטעים באדמה, ולא נוטעים את הפיטמה עם הרימון.

^[20] בביאור הגר"א [או"ח קנח ס"ד] הוכיח כן מסוגייתנו, שאם נאמר שאין הפרי מוכשר לקבל טומאה עד שיורטב כולו במים, מה הנידון האם יש יד להכשר או לא, הרי היד לא עדיפה ממקצת מהפרי שאינו מועיל להכשיר את שאר הפרי! ? אלא מוכח שגם אם הורטב רק מקצת מהפרי, כולו נעשה ראוי לקבל טומאה. אך הערוך לנר [כריתות טו ב ד"ה בשעת] והתפארת יעקב הסתפקו בדין זה, והערוך לנר הוכיח מלשונו של הרמב"ם בתחילת הל' טומאת אוכלים שצריך שכולו יורטב, שהרמב"ם כתב, שאין האוכל מקבל טומאה עד שיבלל תחילה באחד משבעת המשקין, ומשמע שכולו יבלל, ולפי זה צריך ביאור מה הנידון בגמרא? וביאר התפארת יעקב, שגם אם נאמר שצריך שכולו יבלל במים, מכל מקום המקום שהוכשר ראוי לקבל טומאה מיד, וכל מה שצריך שכולו יבלל במים זה רק בכדי שכולו יהא ראוי לקבל טומאה, ואם כן, אין קושיא מסוגיתינו, משום שלפי רבי יוחנן שיש יד להכשר, מועיל הכשר היד לגבי שאם יגע השרץ ביד כל האוכל יטמא, ולפי רב זה לא מועיל, דאין יד להכשר, וגרע מפרי שהוכשר מקצתו שאם יגע השרץ באותו מקצת שהוכשר כל הפרי יטמא.

^[21] רש"י פירש שהם נחלקו באופן שהוכשר היד, האם הוכשרו הזרעים, ולא פירש להיפך, האם באופן שהוכשרו הזרעים, הוכשר גם היד או לא, וכתב התפארת יעקב, שרש"י פירש כן לשיטתו [לעיל הערה 8], שהוא סובר שהיד אינה מקבלת טומאה אלא היא מעבירה את הטומאה בלבד, ולכן היד בפני עצמה אינה צריכה הכשר, ואם הוכשר האוכל לכולי עלמא שוב אין צריך שגם היד תוכשר. אך לשיטת הרמב"ם שהיד עצמה מקבלת טומאה, גם היד צריכה הכשר, והם נחלקו גם באופן שהוכשר האוכל האם הוכשר היד. אך מדברי הרמב"ם [טומאת אוכלים פ"ה ה"ב] שהדגיש, שיש יד להכשר היינו, שאם הוכשר היד הוכשר כל האוכל התלוי בו, ולא כתב גם להיפך, שאם הוכשר האוכל הוכשר גם היד, משמע שגם לשיטתו הנידון היה דוקא באופן זה. ויתכן לומר שגם לפי הרמב"ם אין היד צריכה הכשר, לפי שאם הוכשר האוכל, הרי היד היא יד של אוכל הראוי לקבל טומאה, וצריך עיון.

^[22] כתבו כל הראשונים, שלכולי עלמא יש שומר להכשר, שאם הורטב השומר במים, כל האוכל מקבל טומאה, ולכן הם נקטו יד. אך לעיל לו ב נחלקו בזה רש"י ותוספות לגבי פרה של זבחי שלמים שהעביר אותה בחייה בנהר, שהיא הוכשרה בזה לקבל טומאה לאחר שחיטתה, שרש"י פירש שהמים נופלים מהעור לבשר, והתוספות פירשו כיון שהעור הוכשר גם הבשר הוכשר, שהרי העור נחשב שומר לבשר, ולגבי שומר לכולי עלמא יש שומר להכשר. ומזה שהוצרך רש"י לומר שהמים נופלים מהעור לבשר, מוכח שהוא סובר שהם נחלקו גם לגבי שומר. ובחידושי רעק"א הקשה על הראשונים שלגבי שומר גם רב מודה שיש שומר להכשר, אם כן מנין לרב שהשומר מועיל גם להצטרף לשיעור כביצה, הרי לעיל אמרינן שלהכניס ולהוציא אין צריך פסוק משום שילפינן בקל וחומר מיד, אלא הפסוק בא לומר שהשומר מצטרף, ולפי הראשונים הללו אולי הפסוק בא לומר שהשומר מועיל גם לענין הכשר, שאת זה אי אפשר ללמוד בקל וחומר מיד, שהרי אין יד להכשר? ויתכן ליישב שגם הראשונים אמרו כן רק לאחר שהשומר מצטרף, לפי ששני הדינים הם מאותו הטעם, שהשומר נחשב כחלק מהאוכל, ולכן הוא מצטרף לשיעור כביצה, ולכן הוא מועיל גם לענין הכשר, ואם ריבה הכתוב שומר להכשר ממילא הוא הדין הוא מועיל להצטרף, כיון שהוא נחשב כחלק מהאוכל. [ויתכן שזהו הטעם שרש"י חולק על שאר הראשונים, שהוא סבור שמה שהשומר מצטרף אין זה מחמת שהשומר נחשב כחלק מהאוכל, אלא שהתורה ריבתה גם צירוף, ולכן אין סיבה לומר שיש שומר להכשר טפי מיד].

^[23] החזון יחזקאל [בביאור דין ידות, הודפס בסוף סדר טהרות] ביאר את המחלוקת, שהם נחלקו בגדר של דין הכשר, רב סובר שההכשר באוכל הוא גמר מלאכת האוכל, וכשם שאין הכלי מקבל טומאה קודם גמר מלאכה, כך הוא הדין באוכל, וכך גם סוברת הגמרא בעמוד א', ולפי זה, אין קשר בין הכשר לטומאה, ואם חידשה התורה דין יד בטומאה, אין זה ראיה לדין יד בהכשר, ורבי יוחנן סובר, שההכשר באוכל הוא חלק מתהליך קבלת הטומאה, שהטומאה חלה על ידי הכשר במים ומגע שרץ, ולכן מסתבר שדין הכשר וטומאה שוים. וראה עוד בתפארת יעקב במה שביאר את סברות המחלוקת. ומצינו שנחלקו בזה הראשונים, דרש"י בפירושו על התורה [ויקרא יא לז] כתב, שלא הוכשר ונתקן לקרות אוכל לקבל טומאה עד שיבואו עליו מים, ומבואר שהדין הכשר הוא בכדי שיקרא אוכל, וזהו גמר מלאכתו, וכן הוא יותר מפורש בספר החינוך [מצוה קס]. אך הרמב"ן בפירושו על התורה שם כתב, שלכלוך השרץ והמטמאים ידבק במאכלים הלחים, ולא ביבשים, ועשתה התורה הרחקה וטימאה גם את הלחים שהתייבשו, ולפי זה ההכשר הוא תנאי לקבלת הטומאה.

^[24] המקור שאין הזרעים מקבלים טומאה כשהם מחוברים, כתב רש"י בשם התורת כהנים, שאם אתה אומר מחוברים טמאים טמאת הכל, שאין לך מחוברים שאין שרצים מצויים אצלם, ומזה שיש זרעים שהם טהורים מוכח שאינם מקבלים טומאה בעוד שהם מחוברים. ומעתה ילפינן הכשר מטומאה, שגם אינם מוכשרים לטומאה בעוד שהם מחוברים. ובתוספות הקשו מדוע הוצרכנו ללמוד דין הכשר מטומאה, הרי אותו המקור שיש לטומאה יש גם להכשר, שאם אתה אומר מחוברים מוכשרים הכשרת הכל, שאין לך זרעים שלא נפלו עליהם מים. [ובאמת רש"י בפירושו על התורה שם והרמב"ם פי"ב מטומאת אוכלים ה"א כתבו שזהו המקור שאין הכשר למחובר]. ראה מה שתירצו על זה התוספות, ומה שביאר בזה המהרש"א, ומה שהקשה על זה הרש"ש, וראה בראשונים תירצים נוספים על זה.

^[25] הרמב"ן ביאר את סברת רב, שאין יד לפחות מכזית לפי שזהו השיעור טומאה בנבלה ובמת, ואין שומר לפחות מכפול לפי שהמקור לדין שומר נלמד מ"על כל זרע זרוע", ושיעור הגדול שבזרעים הוא פול. והקשה עליו הרשב"א, מדוע לגבי כזית נקט רב את השיעור האמצעי, ולא את השיעור הגדול שהוא כביצה, ולא את השיעור הקטן שהוא כעדשה, ואילו לגבי שומר נקט רב את השיעור הגדול שבזרעים, ובפשטות בשניהם היה צריך לנקוט את השיעור הקטן לחומרא, שהרי מצינו יד ושומר לפחות מזה? ולכן כתב כפירוש רש"י, ששיעור כזית ופול הם משום חשיבות, והסתבר לרב ששיעורים אלו הם שיעור החשיבות לגבי יד ושומר. הקשה התפארת יעקב, לפי דעת רב שיש חילוק בין יד לשומר, היכי אמרינן לעיל שהפסוק של שומר מיותר ללמד על צירוף, כיון שלהכניס ולהוציא ילפינן מיד, הרי אם ילפינן מיד נימא דיו לבא מהדין להיות כנידון, ויהיה שיעור שומר בכזית כמו ביד? ותירץ, דלולי דין צירוף אין מקום לחלק בין יד לשומר, ובשניהם היה שיעור שוה, ורק לאחר דידעינן שהשומר מצטרף לפי שהוא נחשב חלק מהאוכל טפי מיד, השתא מסתבר שגם שיעורו עדיף מיד. [ואף שלגבי נבלה ומת אינם מצטרפים ומכל מקום שיעורו בכפול ולא בכזית, מכל מקום בטומאת אוכלים מצינו ששומר חשוב טפי מיד, אלא דלגבי טומאת מת ונבלה אין זה מספיק להצטרף לשיעור, אך אין זה מגרע בחשיבותו]. החזון איש [עוקצין א ב] תירץ, דשומר לכפול חשיבותו הוא כיד לכזית, ומסברא ידעינן שאם מועיל יד לכזית הוא הדין מועיל שומר לכפול, ואין צריך פסוק לזה. אך הקשה, דהניחא לפירוש רש"י ששיעורים אלו הם משום החשיבות, שפיר יתכן שהם שוים בחשיבותם. אך לפי מה שכתב הרמב"ן שהטעם ששומר תלוי בכפול הוא משום דילפינן מ"זרע", ופול הוא הגדול שבזרעים, הרי זה אי אפשר ללמוד מדין יד? ועוד יש להקשות על הרמב"ן, לפי מה שיתבאר להלן שגם שומר של מת ונבלה שיעורם בכפול, הרי בהם לא ילפינן דין שומר מזרע, אלא מפסוקים אחרים, ומדוע שיעורם הוא בכפול? ותירץ החזון איש, שגם לפי הרמב"ן עיקרו סברא, משום דשומר חשיב טפי.

^[26] כן דייק רש"י מלשונו של רבי יוחנן, וכן משמע מהתוספות ד"ה ורבי יוחנן אמר כולה ביד, וכן מדוייק ברמב"ם [פ"ה ה"ג] שפסק, יש יד לפחות מכזית, ויש שומר לפחות מכפול. ומשמע מדבריו, שאין יד לפחות מכפול. אך הרמב"ן כתב, שלפי רבי יוחנן יש יד אף לפחות מכפול, ורבי יוחנן נקט פחות מכזית לאפוקי מדברי רב שאמר אין יד לפחות מכזית. וראה להלן שיתבאר כיצד תתפרש הסוגיא לשיטת רש"י ולשיטת הרמב"ן.

^[27] כן כתב רש"י. וכתבו התוספות, שאם נאמר שלקבל טומאה אין צריך כביצה, לא קשה כלל, דשפיר איכא נפקא מינה ביד לכזית, ואפילו אם לקבל טומאה צריך כביצה מכל מקום מדרבנן אין צריך, וגם כל שהוא מקבל טומאה, ואם כן איכא נפקא מינה לגבי הטומאה מדרבנן. ובדעת רש"י שהקשה כן והוצרך לתרץ שמדובר באופן שהיה הבשר עם אוכלים אחרים, צריך לומר שהוא סובר כאן שמהתורה צריך כביצה לקבל טומאה, [ולא כמו שהוא סובר במסכת זבחים לא א, ושבת צא א, ופסחים לג ב, אלא כמו שהוא סובר במסכת חולין פב א, וכמו שכתבו התוספות במסכת בבא קמא עז א שרש"י חזר בו], וחיפש רש"י נפקא מינה לגבי דין תורה. ובעיקר תירוצו של רש"י שהבשר נמצא עם כביצה אוכלים, הקשו התוספות מכמה דוכתי, שלצרף אוכלים -לגבי שאם נגעה הטומאה באחד מהם כולם טמאים- לא די בנגיעה, אלא צריך חיבור, ואם כן קשה ממה נפשך, אם מדובר באופן שהם מחוברים, ולכן הם מצטרפים לכביצה, הרי היד משמשת אחיזה לכולם, ואין כאן יד לכזית אלא לכביצה, ואם אינם מחוברים אלא בנגיעה בלבד, הרי אין כאן כביצה, ואינו מקבל טומאה כלל? ותירצו, שמדובר שהם מחוברים זה לזה באופן שלגבי חיבור לטומאה הם מחוברים, ולגבי יד אינם נחשבים למחוברים, והיד משמשת רק אחד מהם. וכתב המשנה למלך (טומאת אוכלים פ"ד ה"ב), שמדובר באופן שאם אוחז באחד מהם אין כולם עולים עמו, ולגבי טומאה הוי חיבור ולגבי יד לא, כיון שאין השאר עולים עמו אינו משמש להם אחיזה. וצריך עיון, שהרי הרמב"ם (שם פ"ו ה"ט) פסק, שאם אוחז בחתיכה שנגעה בה הטומאה ואין השאר עולין עמו לא חשיב חיבור לענין טומאה? והחזון איש (טהרות א יח) ביאר, שמשכחת לה בדבר רך, שאם שאר החתיכות אינם עולים עמו מחמת רכותו ולא מחמת קלישות החיבור, אין זה חיסרון בחיבור לגבי טומאה. אך לגבי דין יד לא חשיב חיבור, כיון שבמציאות אינו משמש כאחיזה אלא לאחד מה ם. ובדברי התוספות יש חידוש, דאף שהיד משמשת אחיזה רק לכזית, מכל מקום כאשר יגע השרץ ביד, כל הכביצה יטמא ממנו, אף שאינו משמש יד להם, וכתב המקדש דוד [מד ד] להוכיח מכאן, שהטומאה נכנסת לאוכל על ידי שני דיני חיבור, עיי"ש. ובדעת רש"י שכתב שמדובר באופן שהכזית היה עם אוכלים אחרים, ולא כתב שהם מחוברים, מבואר דסגי במה שהם נוגעים אחד בשני בשביל שיחשב שיש כאן כביצה, וצריך עיון מכל הקושיות שהקשו תוספות, שלא די בנגיעה אלא צריך חיבור? ותירץ הלב אריה, שאמנם על ידי נגיעה בלבד אינם נחשבים מחוברים לגבי שאם נגעה טומאה באחד מהם שאין השניים טמאים, מכל מקום לגבי שיעור כביצה די במה שיש כאן כביצה שנוגעים זה בזה. וביאור הדבר, דשיעור כביצה אינו שיעור בקבלת הטומאה, שצריך שיהיה כאן כביצה שנטמא מהשרץ, אלא זהו שיעור בחשיבות של האוכל, שאין האוכל חשוב לקבל טומאה עד שיהא בו כביצה, ולזה די בכביצה שנוגעים זה בזה, שיש כאן אוכל חשוב. ובפשטות התוספות שדימו את הנידונים זה משום שהם סוברים ששיעור כביצה הוא שיעור בקבלת הטומאה, ולכן אם אינם נחשבים חיבור לגבי שהאחד יטמא מהשני, אינם נחשבים חיבור לגבי שיעור כביצה. אך הקהלות יעקב [טהרות סימן לח] הוכיח בדעת תוספות ששיעור כביצה לקבל טומאה הוא שיעור בחשיבות, ואין צריך שכל הכביצה יקבל טומאה, [ומה שכתב שם בדעת רש"י שלא כן, אלא צריך שכל הכביצה יקבל טומאה, צריך ביאור, וכמו שכבר הוכיח הקובץ שיעורים פסחים אות קפה, שלכולי עלמא אין צריך שכל הכביצה יקבל טומאה]. ולכן צריך לומר בסברת התוספות, שהם הבינו לסברא פשוטה, שדבר שאינו נחשב חיבור לגבי שיטמא אחד מהשני, אינו עושה חשיבות לגבי שיעור כביצה. וכתב הלב אריה, שרש"י ותוספות נחלקו במחלוקת הרמב"ם והראב"ד [טומאת אוכלים פ"ו הי"ז], דבמסכת טהרות פ"ח מ"ח נחלקו רבי דוסא וחכמים האם אוכל פרוד [שני חצאי כביצה] מטמא אחרים או לא, וקיי"ל כחכמים שהוא מטמא אחרים, דעת הרמב"ם שהוא מטמא דוקא באופן שהם מחוברים, שהם נעשו גוש אחד, אלא שבזה מהני גם חיבור על ידי אדם, ובזה הוא נחשב לאוכל פרוד, לפי שבעלמא לא מהני חיבור על ידי אדם. דעת הראב"ד דסגי אף בנוגעים זה בזה, ואין צריך חיבור ממש. ודעת הגר"א דאף נגיעה אין צריך, אלא שאם שני חצאי כביצה נגעו בזמן אחד באוכל טהור הרי הוא נטמא. ובזה נחלקו גם רש"י ותוספות כאן, האם לגבי לקבל טומאה די בנגיעה או דבעי חיבור ממש. וראה ברש"ש שכתב, שלפי דעת הראב"ד והגר"א היה מקום לתרץ את קושית רש"י ותוספות שמדובר לגבי לטמאות אחרים, דבזה אין צריך חיבור, וכן כתב החזון איש [טבול יום ד ד], דהתוספות שלא תירצו כן סוברים כהרמב"ם, שצריך חיבור לטמאות אחרים. המשנה למלך [שם פ"ד ה"א] נסתפק לפי השיטות שצריך כביצה לקבל טומאה, האם צריך שכל הכביצה תקבל טומאה בבת אחת, או שגם באופן שנגע שרץ בחצי כביצה בפני עצמו ובחצי כביצה בפני עצמו, וחזרו שני החצאים ונצטרפו, הרי הם טמאים מעתה. ובמשנה אחרונה [טהרות פ"א מ"ה] נקט שהם טמאים, לפי שיש נוגע וחוזר ונוגע. אך השער המלך [הל' ברכות פ"ו] כתב, דמרש"י ותוספות כאן מוכח שצריך שכל הכביצה תקבל טומאה בבת אחת, שאם לא כן מה הקשו, הרי שפיר יש נפקא מינה האם יש יד לפחות מכזית באופן שלאחר מכן תתצטרף עם חצי כזית שקיבל טומאה משרץ, וכן הרחיב לבאר החזון איש [טהרות א כד], עיי"ש.

^[28] הראשונים ביארו שלמדים דין יד לטומאת מת במה הצד מאוכלים ונבלה וכלי חרס.

ושואלים על הסבר זה: מדוע אומר אתה כי אם אינו ענין לשומר בענין טומאת נבילה תנהו ענין ליד בכלל, אימא [אמור] באופן אחר: אם אינו ענין לשומר בטומאת נבלה תנהו ענין לשומר דעלמא [בכלל], לכל דברי מאכל. ואף שכבר למדנו מן הכתוב "על כל זרע זרוע" (ויקרא יא, לז) לענין שומר בכלל האוכלים, עדיין נצרכים אנו לשני לימודים: האחד בדין שומר לענין להכניס את הטומאה לדבר המאכל, והשני בדין שומר לענין לצרף אותו להשלמת שיעור, אבל בדין יד להכניס את הטומאה — לא למדנו, ואין לנו כל מקור המלמדנו כן!

אלא כך צריך לומר: אכן אין למדים דין יד לענין הכנסת טומאה מהכתוב המיותר הנאמר בטומאת נבילה, ויש לשוב לאופן ההסבר הנאמר למעלה: שכן למדנו יד לענין הכנסת הטומאה מן הכתוב "לכם" האמור בטומאת זרעים, וביחס למה ששאלנו על כך שמא בא הכתוב הזה ללמד לענין יד להוצאה ולא לענין יד להכנסה — אין זה קשה, כי מעיקרא [מתחילה, ביסודו] של הכתוב "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (שם, לח), כי כתיבא [כאשר הוא נאמר] ללמדנו דין יד, לענין הכנסה של הטומאה כתיבא [הוא שנאמר]. ומעתה יש איפוא לסכם ולומר כי יד לענין הוצאה נלמדת בקל וחומר מיד לענין הכנסה, וכן דין שומר בטומאת אוכלים להכנסה ולהוצאה נלמד בקל וחומר מדין יד, ואילו דין שומר בטומאת אוכלים לענין צירוף נלמד מן הכתוב "על כל זרע זרוע".

ומקשים: אלא מעתה, הלימוד לענין שומר בטומאת נבלה הנלמד מן הכתוב "יטמא", למה לי? ומשיבים: נצרך הדבר לגופיה [לגופו], ללמדנו שנוהג דין שומר בטומאת נבילה.

ושואלים על כך: ולמאי [ולמה, לאיזה ענין] נצרך להשמיענו לגופו? אי [אם] תאמר שבא לענין אצטרופי [צירוף] של השומר להשלמת שיעור טומאת נבילה בכזית — הרי כבר אמרת במשנתנו כי השומר לא מצטרף להשלים לשיעור טומאת נבילה. אי [אם] תאמר שבא לענין להכניס טומאה ולהוציא אותה — אין צורך בכתוב מיוחד להשמיענו כן, שהרי בדרך לימוד של קל וחומר מיד אתיא [באה, נלמד הדבר]. שכן חמור הוא שומר מן היד (שכן היד אינה מגינה, ואילו השומר מגן)! ומשיבים: אף שבא הדבר מקל וחומר, מילתא דאתיא [דבר שבא, יכול להילמד] בקל וחומר, בכל זאת יש וטרח וכתב לה קרא [טורח וכותב אותו המקרא] ואין זה נחשב לייתור. ומעתה יודעים אנו שכדרך שהיד מוציאה את הטומאה, כן השומר מוציא את הטומאה, מדרשת הכתוב.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה אומר שהתורה משמיעתנו גם דבר שיכול להילמד במידת קל וחומר, מעתה שומר דעלמא [בכלל, בטומאת אוכלים], שאמרנו בו מקודם כי משום שאין צורך להשמיענו לענין הכנסה והוצאה (כי נלמד הדבר בקל וחומר מיד), יש לומר כי בא הכתוב ללמדנו דין צירוף. ועתה אימא [אומר] לך כך: אף בשומר בא הכתוב לענין להכניס טומאה ולהוציאה. וטעם הדבר שנכתב דבר בתורה, אף שהוא נלמד בקל וחומר: כי מלתא דאתי [ודבר שבא, יכול להילמד] בקל וחומר, יש וטרח וכתב לה קרא [טורח וכותב אותו המקרא]!

ואומרים: אף על פי כן, היכא דאיכא למידרש דרשינן [במקום שאפשר לדרוש את המקרא להשמיענו דין חדש, דורשים אנו], ואין אנו אומרים שהפסוק בא רק ללמד מה שאפשר ללמוד בקל וחומר. ועוד מביאים בענין זה כי

רב חביבא אמר בהסבר הדברים שלמדים אנו דין יד להכנסה משומר בטומאת נבילה. שאם אינו ענין לעצמו, שהרי הוא נלמד בקל וחומר מיד בטומאת נבילה, תנהו ענין ליד בטומאת אוכלים, וללמדנו דין יד לענין הכנסת טומאה. ובאשר לשאלה מדוע אין אנו אומרים תנהו ענין לשומר בטומאת אוכלים ולענין הכנסה וגם לענין צירוף — אין לומר כן, כי שאני [שונה, מיוחד] הוא דין שומר בטומאת נבלה, כיון שאין הוא מצטרף לבשר להשלים לשיעור טומאה (כדין שומר בטומאת אוכלים), אלא הריהו רק מכניס ומוציא את הטומאה, ונמצא שכ מעשה יד קא עביד [הוא עושה], שהרי גם היד אינה אלא מכניסה ומוציאה את הטומאה, לכך דווקא איד [על היד] ולא על השומר שדינן ליה [משליכים אנו, דנים אנו, אותו כתוב] ללומדו באם אינו ענין לעצמו, תנהו ענין ליד.

א למעלה (קיז,ב) הוסבר כי דין שומר לענין צירוף בטומאת אוכלים נלמד מן הכתוב "על כל זרע זרוע אשר יזרע", שתוספת הלשון "אשר יזרע" באה ללמדנו שדברי האוכל מיטמאים כדרך שבני אדם מוציאים את הזרעים לשדה לזריעה, חיטה בקליפתה ושעורה בקליפתה. ומביאים כי מתקיף לה [מקשה על כך, על דרשה זו] רב יהודה בר ישמעאל מהלכה הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: הפיטמא (הבליטה שבראש הפרי, במקום בו נשרה ניצתו) של הרמון — מצטרפת לפרי עצמו, להשלים שיעורו לשיעור כביצה. שהרי הפיטמה הינה שומר לפרי, שאם תינטל יירקב הפרי. והנץ (הפרח, כעין שיער שמסביב לפיטמה) שלו — אין מצטרף, שאין הנץ נחשב שומר לפרי, אלא הוא שומר לשומר.

ויש לשאול: ואמאי [ומדוע] מצטרפת הפיטמה להשלים את שיעור פרי הרימון, והרי קרי [קרא] כאן הכתוב "על כל זרע זרוע אשר יזרע", שלמדנו ממנו דין שומר המצטרף משום שדין השומר הוא כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה בשדה. ואילו ברימונים ליכא [אין כאן] "כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה", שהרי אין זורעים את זרעי העצים, אלא נוטעים שתילים. ואם נוטעים עץ רימון — כבר נשרה אותה פיטמה!

ותו [ועוד] יש להקשות על דרשה זו מהא דתנן [זו ששנינו במשנתנו] כי העור והרוטב והקיפה וכו' מצטרף לטמא טומאת אוכלים, מנלן [מנין לנו] שאף בדברי אוכל אלה יש דין שומר, שהרי מן המקרא אנו יודעים רק לענין הדברים הנזרעים!

ומשיבים: אלא יש לומר כי תלתא קראי כתיבי [שלושה מקראות כתובים] בדינו של השומר לענין טומאה ("זרע", "זרוע", "יזרע"): שכן אמר הכתוב "על כל זרע זרוע אשר יזרע", מקרא חד [אחד] — ללמד עניינו של השומר בזרעים, ומקרא חד [אחד] — ללמד עניינו של השומר בפירות האילנות, ומקרא אידך [אחר] — ללמד עניינו של השומר בבשר וביצים ודגים.

ב למעלה הובאו דרשות הכתוב "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לז—לח) המלמדות לענין דין השומר, אכן עיקרו של כתוב זה הוא ללמדנו שטומאת אוכלים נוהגת רק בדבר שהוכשר לקבל טומאה, בירידת מים על הפירות. ובענין זה אמר רב חייא בר אשי, אמר רב: יש דין יד לענין טומאה, שהיד מכניסה טומאה אל הדבר שהיא משמשת לו יד, וכן מוציאה ממנו טומאה לטמא אחרים, ואולם אין דין יד להכשר האוכל לקבל טומאה על ידה. שאם נפלו מים על היד, ולא על האוכל עצמו — אין האוכל מוכשר בכך לקבל טומאה.

ואילו ר' יוחנן אמר כי יש דין יד הן לענין טומאה והן לענין הכשר.

ומבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? ומסבירים: איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור שחלוקים הם בסברה], איבעית אימא קרא [אם תרצה אמור שחלוקים הם בפירוש המקרא].

ומפרטים: איבעית אימא קרא [אם תרצה אמור שחלוקים הם בפירוש המקרא], שכן מר סבר [חכם זה, רב, סבור] כי מקרא נדרש רק לפניו, לגבי הענין האמור לפניו, ולא לאמור לפני פניו. ולכן הכתוב "לכם" מלמד לענין יד לטומאה (האמורה בפסוק זה עצמו לפניו, "טמא הוא"), ואין הוא מלמד לענין הכשר לטומאה (שאמור בתחילת הפסוק "וכי יותן מים", שהרי זה "לפני פניו").

ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי מקרא נדרש לפניו וגם לפני פניו, ולכך יש לדרוש מן הכתוב "לכם" גם לענין יד להכשר אוכלים לטומאה.

איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור שנחלקו בסברה], שכן מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי ההכשר לטומאה של האוכלים, תחלת טומאה הוא, ולכן דינו כדין הטומאה, שאף בו יש דין יד. ואילו מר סבר [חכם זה, רב, סבור] כי ההכשר לטומאה לאו [לא] תחלת טומאה הוא.

ומביאים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: כשם שיש יד לטומאה, כך יש יד להכשר לטומאה. וכשם שאין הפירות מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו ממקומם, שהרי אין הפרי המחובר לקרקע מקבל טומאה, שאם נגעה בו טומאה — אינו נטמא בכך. כך אין הם מקבלין הכשר אלא עד (משעה) שיתלשו, שאם נפלו עליהם מים בעודם מחוברים — אין הם מוכשרים לקבל טומאה.

ג ועוד מחלוקת בין רב ור' יוחנן בדין יד. אמר רב: אין יד לדבר אוכל ששיעורו פחות מכזית, ולכך אם נגעה טומאה ביד זו — אין היד מכניסה טומאה לאוכל זה, וכמו כן אם היה אוכל זה טמא — אין היד מוציאה ממנו טומאה לטמא אחרים. וכן אין דין שומר לדבר אוכל ששיעורו הוא פחות מכפול, לא לענין שיצטרף השומר לשיעור כביצה (בטומאת אוכלים), ולא לענין שיכניס או שיוציא טומאה.

ואילו ר' יוחנן אמר כי יש דין יד אף לדבר ששיעורו פחות מכזית, וכן יש דין שומר אף לדבר ששיעורו פחות מכפול.

מיתיבי [מקשים] על דברי שניהם ממה ששנינו: שתי עצמות מת, ועליהן היו שני חצאי זיתים של בשר המת. אם עמד אדם והכניס את ראשיהן השניים של העצמות (שאין בהן מבשר המת) לבית, והבית מאהיל עליהן, על חלק זה של העצמות — הבית נחשב כמאהיל אף על הבשר, ולכך הוא טמא בטומאת אוהל.

יהודה בן נקוסא אומר משום [בשם] ר' יעקב: היאך [כיצד] שני עצמות מצטרפין לכזית, והרי הבשר שעל כל עצם הוא פחות מכזית!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: Why is it assumed that if the verse is not needed for the matter of protection of a carcass, it should be applied to the matter of a handle in general? Say that if the verse is not needed for the matter of protection of a carcass, apply it to the matter of protection in general with regard to food. Although it is already written: “Upon any sowing seed” (Leviticus 11:37), two verses are necessary to teach the halakha of protection with regard to food: One verse to teach that protection imports impurity and one to teach that protection joins together with the food to constitute the requisite measure to impart impurity. But there is no source from which to derive that a handle imports impurity.

The Gemara answers: The halakha that a handle imports impurity is not derived from the superfluous verse written with regard to the impurity of a carcass. Rather, it is necessary to return to the explanation that was initially proposed, i.e., that it is written with regard to the impurity of food: “It is impure for you” (Leviticus 11:38), from which it is derived that any part needed for your use of the food imparts impurity, including handles. It was asked with regard to this derivation: Say that this verse teaches that a handle exports impurity but not that it imports impurity. The Gemara suggests: That question is not difficult. From the outset, when the halakha of a handle is written: “But if water is put upon the seed, and any of their carcass falls on it, it is impure for you” (Leviticus 11:38), it is written in the context of importing impurity. Therefore, it is inferred a fortiori that a handle exports impurity from the halakha that it imports impurity, and it is derived a fortiori from the halakhot of a handle that protection both imports and exports impurity. It is also derived that protection joins together with the food to constitute the requisite measure to impart impurity from that which is written: “On any sowing seed.”

The Gemara asks: But if that is so, why do I need the verse to teach the halakha of protection with regard to a carcass, as it is written: “Shall be impure” (Leviticus 11:39)? The Gemara answers: It is necessary for the matter itself, to teach that the halakha of protection is applicable to the impurity of a carcass.

The Gemara asks: And with regard to what halakha is this taught? If it teaches that protection joins together with the carcass to constitute the requisite measure to impart impurity, you said in the mishna that protection does not join together with the carcass to constitute the requisite measure to impart impurity. If it teaches that protection imports and exports the impurity of a carcass, it is not necessary for the verse to teach this halakha because it is inferred a fortiori from the halakhot of a handle. The Gemara answers: Sometimes there is a matter that could be inferred a fortiori, and the verse nevertheless takes the trouble and writes it explicitly.

The Gemara objects: If so, one may ask: With regard to protection in general, i.e., with regard to food, it was established that the verse is not necessary to teach that it imports and exports impurity, and therefore the verse teaches that protection joins together with the food to constitute the requisite measure to impart impurity. I will say to you instead that the verse teaches that protection imports impurity, and the reason that the verse teaches this halakha even though it could be inferred a fortiori is because sometimes there is a matter that could be inferred a fortiori and the verse nevertheless takes the trouble and writes it explicitly.

The Gemara answers: Where it is possible to interpret the verse in a manner that a novelty is derived, we interpret it in such a manner and do not maintain that the verse teaches that which could be inferred a fortiori.

The Gemara returns to the previous proposal to derive that a handle imports impurity from the verse concerning protection of a carcass based on the reasoning that if the verse is not needed for the matter of protection of a carcass, it should be applied to the matter of a handle in general. Previously, the Gemara challenged this derivation: If the verse is not needed for the matter of protection for the impurity of a carcass, it should be applied to the matter of protection in general. Rav Ḥaviva said in response: The halakha of protection of a carcass is different because it imports and exports impurity but does not join together with the carcass to constitute the requisite measure to impart impurity. Since the protection serves as a handle in that it only imports and exports impurity, we apply its novelty to the halakhot of a handle and not to the halakhot of protection.

§Previously it was derived that protection joins together with the food to constitute the requisite measure to impart impurity from that which is written: “On any sowing seed that is sown” (Leviticus 11:37), indicating that the entire seed is susceptible to ritual impurity when it is in a state where it is typical for people to take it out to the field for sowing, e.g., wheat and barley in their shells. Rav Yehuda bar Yishmael objects to this from that which we learned in a mishna (Okatzin 2:3): The protrusion of a pomegranate joins together with the pomegranate to constitute the measure of an egg-bulk that is required to impart impurity, because it provides protection for the fruit. But its flower does not join together with the pomegranate in that regard because it does not provide protection for the fruit; rather, it provides protection for the protection of the fruit.

Rav Yehuda bar Yishmael asks: And why does the protrusion join together with the pomegranate to constitute an egg-bulk? Read here that the verse states: “On any sowing seed,” indicating that the entire seed is susceptible to ritual impurity when it is in a state where it is typically taken out to the field for sowing. But pomegranates are not typically taken out to the field for sowing with their protrusions, since they are usually planted in the field as seedlings.

And furthermore, one can object to this derivation from that which we learned in the mishna: The hide and the congealed gravy attached to the meat, and the spices, and the meat residue, and the bones, and the tendons, and the lower section of the horns, and the section of the hooves, all join together with the meat to constitute the requisite egg-bulk to impart impurity of food. From where do we derive that these protections, although they are not sown together with the food, join together with the food to constitute the requisite measure to impart impurity?

Rather, three terms with the root zayin, reish, ayin are written in the verse with regard to protection: “On any sowing [zerua] seed [zera] that is sown [yizzare’a].” One term is written to teach the halakha of protection with regard to seeds, and one is written to teach the halakha of protection with regard to trees, and the other term is written to teach the halakha of protection with regard to meat, and eggs, and fish. Accordingly, this halakha is not limited to protection that is sown together with the food.

§It is written: “And if anything falls from their carcass upon any sowing seed that is sown, it is pure. But if water is put upon the seed, and any of the carcass falls on it, it is impure for you” (Leviticus 11:37–38). Previously, the Gemara derived from this verse that an appendage that serves as a handle both imports impurity to and exports impurity from the food. In addition, the simple understanding teaches that food can become impure only after first being rendered susceptible to impurity by coming into contact with liquid. With regard to these two halakhot, Rav Ḥiyya bar Ashi says that Rav says: There is significance to a handle with regard to importing and exporting impurity, i.e., a handle imports impurity to and exports impurity from to the attached food, but there is no significance to a handle with regard to rendering the attached food susceptible to impurity. Rather, the food itself must come into contact with liquid directly.

And Rabbi Yoḥanan says: There is significance to a handle with regard to importing impurity to and exporting impurity from the attached food, and with regard to rendering the attached food susceptible to impurity even if only the handle came into contact with liquid.

The Gemara clarifies: With regard to what do Rav and Rabbi Yoḥanan disagree? If you wish, say that they disagree with regard to a logical argument. If you wish, say that they disagree with regard to the interpretation of a verse.

The Gemara explains: If you wish, say that they disagree with regard to the interpretation of a verse. One Sage, Rav, holds that a verse is interpreted homiletically based on juxtaposition to the term immediately preceding it and not based on juxtaposition to the term before the one preceding it. In this case, the verse states: “For you,” indicating inclusion of a handle with regard to the matter of imparting impurity, which is stated in the preceding phrase: “It is impure,” but not with regard to the matter of rendering the attached food susceptible to impurity through contact with liquid which is stated before the preceding phrase: “If water is put.”

And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that a verse is interpreted homiletically based on juxtaposition to the term immediately preceding it, as well as to the term before the one preceding it. Therefore, he maintains that a handle can also render the attached food susceptible to impurity.

If you wish, say that they disagree with regard to a logical argument. One Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that rendering food susceptible to impurity is the initial stage of the process of imparting impurity to it. Therefore, just as a handle imparts impurity, it can also render the food susceptible to impurity. And one Sage, Rav, holds that rendering food susceptible to impurity is not the initial stage of the process of imparting impurity.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: Just as there is significance to a handle with regard to imparting impurity to food, so too there is significance to a handle with regard to rendering the attached food susceptible to impurity. And just as produce is susceptible to contracting impurity only when it is detached from the soil, so too produce cannot be rendered susceptible to impurity through contact with liquid until it is detached from the soil.

§The Gemara cites another disagreement between Rav and Rabbi Yoḥanan. Rav says: There is no halakha of a handle with regard to imparting impurity for a handle that is attached to less than an olive-bulk of food. And there is no halakha of protection with regard to imparting impurity for protection that is attached to less than a bean-bulk of food. In addition, the protection does not join together with the food to constitute the measure of an egg-bulk required to impart the impurity of food.

And Rabbi Yoḥanan says: There is a halakha of a handle with regard to imparting impurity for a handle that is attached to less than an olive-bulk of food. And there is a halakha of protection with regard to imparting impurity for protection that is attached to less than a bean-bulk of food. In addition, it joins together with the food to constitute the measure of an egg-bulk required to impart the impurity of food.

The Gemara raises an objection to the opinions of both Rav and Rabbi Yoḥanan from that which is taught in a Tosefta (Oholot 4:8): In a case of two bones that have two halves of an olive-bulk of flesh of a dead person upon them, i.e., half an olive-bulk of flesh is attached to one end of each bone, and one placed the ends of both bones that are not directly attached to the flesh inside a house in such a manner that the house overlies those ends of the bones but not the ends of the bones attached to the flesh, it is considered as though the house is overlying the flesh itself, and the house is impure.

Yehuda ben Nekosa says in the name of Rabbi Ya’akov: How can two bones join together to constitute an olive-bulk if the flesh attached to each bone is less than the measure of an olive-bulk?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

יד להוציא ויד להכניס שומר לצרף. כלומר יד להוציא מיד דכתיב בהו בזרעים ויד להכניס מיד דנבלה ושומר לצרף שומר דאוכלין מעל כל זרע זרוע אשר יזרע וגו' כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה. ושומר דנבלה הוא דלא צריך ומי הוא שומר דנבלה הנוגע בנבלתה טמא דאוקימנא בעור שהוא שומר ואם אינו ענין [ליד דנבלה תנהו ענין] ליד דעלמא יד להוציא ויד להכניס ושומר לצרף מעל כל זרע זרוע אשר יזרע:

אלא מעיקרא כי כתיבא יד אהכנסה כתיבא כי יותן מים על זרע וכו' טמא הוא לכם דאפקינן ידות דאוכלין מעיקרא כי כתב יד אהכנסה כתיב שמכניס הטומאה מן הידות לאוכלין ומה דאמרינן דמוציא את הטומאה מאוכלין לידות מק"ו אתי השתא עיולי מעיילא אפוקי מיבעיא:

אלא שומר דנבלה למה לי אי לאיצטרופי כלומר מעיקרא אמרינן שומר בנבלה ואיצטריך יד להוציא ויד להכניס והשתא אמרת מעיקרא כי כתיבא יד אהכנסה כתיב והוצאה ק"ו א"כ שומר דנבלה לא איצטריך אלא לגופיה:

אי להכניס ולהוציא ק"ו מיד אתי. כלומר מה יד שאינה מגינה מכנסת ומוציאה:

אי הכי שומר דעלמא נמי אימא להכניס ולהוציא כלומר ולא לצרף:

כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ומאי דרשא דרשינן ביה לצרף. רב חביבא אמר שומר דנבלה כו' כלומר לא מצית למיפרך ואימא אם אינו ענין לשומר דנבלה תנהו ענין לשומר דעלמא אלא ליד דעלמא שדינן שומר דנבלה להוציא ולהכניס מ"ט כיון דמעשה יד קעביד דהעור שהוא שומר מעשה יד קא עביד שיכול לאוחזו בעור ונמשך הבשר בכלל העור:

הפיטמה של רימון זו היא קליפה שומר של רימון:

קרי כאן על כל זרע זרוע וליכא. כלומר דבעינן כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה וליכא:

אלא תלתא קראי כתיבי ואלו הן תלתא קראי. זרע זרוע אשר יזרע ג' פעמים חד לשומר דזרעים. כלומר שמצטרף להשלים האוכל. וחד לשומר דאילנות כלומר שומר של פרי וחד לשומר דבשר בצים ודג כלומר כולן מצטרפין להשלים. שומר דבשר העור. שומר דביצים הקליפה. שומר דדגים הקשקשים:

ידות לטומאה כלומר להוציא ולהכניס:

ואין יד להכשר. דאי הוכשר היד לא הוכשר האוכל:

מר סבר מקרא נדרש לפניו כלומר כתיב וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם אלו הידות ונדרש לפניו כלומר היכא אמרי' לכם לרבות את הידות לענין טומאה שלפניו דלכם הוא ולא לפני פניו וכי יותן זה הוא ההכשר והוא לפני פניו דלכם:

מר סבר הכשר תחלת טומאה היא. כלומר כשם שיד לטומאה כך יד להכשר:

אין מקבלין הכשר אלא לכשיתלשו. כלומר שאם הוכשר במחובר לא חשוב הכשר:

אמר רב אין שומר לפחות מכפול. כלומר מה דאמרי' דשומר מכניס ומוציא ומצטרף אין חשוב שומר לפחות מכפול ואין יד לפחות מכזית כלומר מה דאמרי' דיד מוציא ומכניס אין חשוב יד לפחות מכזית אוכלין. מיתיבי שני עצמות ועליהן שני חצאי זיתים. כלומר והכניס הידות לבית והבית מאהיל עליהן הבית טמא אע"ג דשני חצאי זיתים חוץ לבית דאמרי' דמצד זה שבשר המת שעליו בא הטומאה לצד אחר:

יהודה בן נקוסא אומר היאך שני עצמות כו' כלומר [כיון] דאין כשיעור על עצם אחד הבית טהור:

יש יד לטומאה ואין יד להכשר. ודוקא יד הא שומר יש אפילו להכשיר לכולי עלמא, דהא כתיב (ויקרא יא, לח) כי יתן מים על זרע כדרך שבני אדם זורעין חטין בקליפיהן עדשים בקליפיהן, ותדע דאי לא לישמעינן שומר וכ"ש יד.

וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כך אין נכשרין אלא לכשיתלשו. פרש"י ז"ל דאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כדאמרינן בספרי שאם אין אתה אומר כן טומאת הכל, כלומר שאין לך זרעים שלא מתו שרצים ונגעו בהן בעודן מחוברין. וזה תימה וא"כ למה תלה הכשר בטומאה לענין זה, אדרבה כ"ש בהכשר, שאם אין אתה אומר כן טומאת הכל שאין לך זרעים שלא ירדו עליהם גשמים בעודן מחוברין, מה שאין כן בטומאה שיש כמה זרעים שמעולם לא נגע בהן שרץ. ותירצו בתוס' מתוך הדחק שאפשר שאפילו היו נכשרין במחובר יכול [להיות] שלא הוכשרו מעולם כגון שהיה יוצא לדרך ולא ניחא ליה בגשמים. והרמב"ן ז"ל כתב דהא דקתני כשם שאין מקבלין טומאה לאו למיתלי הכשר בטומאה אלא משום שיטפא דרישא דקתני כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר נקט ליה האי לישנא ולהשוות טומאה והכשר, וזה יותר נכון.

יש יד לפחות מכזית. וא"ת ומאי נפקא מינה דהא אפילו נגע באוכל בעצמו אינו מקבל טומאה, ואילו היינו אומרין דכל שהוא מקבל טומאה ולא אמרו כביצה [אלא] לטמא אחרים, כדרכו של רש"י ז"ל בהרבה מקומות, הוה ניחא דנפקא מינה להכניס אלא שהתא שמע שאמרו לקמן (חולין קיט, א) בסמוך מההוא דר' אלעזר בן עזריה שמטהר בפול ומטמא בעדשים קשה על זה, וכן מוכיח בהרבה מקומות דכביצה אוכלין שאמרו בין לטמא בין ליטמא, וא"כ מ"נ מינה הכא, כבר פי' רש"י ז"ל דהכא בחצי פול או בחצי זית בשר והוא עם כביצה אוכלין ונגע טומאה ביד של פחות מכזית זה, לרב דאמר אין יד לפחות מכזית הואיל ואין עיקרו כזית ביחד אינו חשוב יד והכל טהור, ולר"י חשוב יד והכל טמא, ואינו מחוור דה"ד אי מחובר לכביצה ה"ז יד לכביצה, ואם אינו מחובר אפילו נגע הטומאה בחצי זית בעצמו אין השאר טמא, והאי באפי' נפשי' קאי, וכדאמרינן בפרק קמא דמכלתין (כד, ב) התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל, אלמא אי לאו משום אוירו של כלי חרס אילו נגע שרץ בגרגיר אחד לא נטמא הכל אע"פ שהכל מקובץ יחד ונוגע זה בזה ובתוך כלי אחד, אלמא האי באפיה נפשיה קאי והאי באפי נפשיה קאי. ובמסכת חגיגה (כ, ב) תנן הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לחולין ולתרומה, ובעי' עלה בפרק הקומץ (מנחות כד, א) בדנגעי אהדדי או בדלא נגעי, ואי סלקא דעתך נוגע במחובר מאי קא מיבעיא ליה, פשיטא בדלא נגעי, דאי בדנגעי אפילו לחולין ולתרומה, ואפילו שלא מחמת צירוף כלי, ויש מתרצים דלעולם נפקא מינה להכניס, ואע"ג דמדאורייתא אפילו ליטמא בעינן כביצה, מדרבנן מיהא מיטמא בכל שהוא. ובתוס' פירשו שפחות מכזית זה מחובר עם כביצה אוכלין, אבל אינו מחובר בו כל כך שאם היה מגביהו היה ניתק שאר האוכל מאותו פחות מכזית, לפיכך לא חשוב יד לכל הביצה אלא לאותו פחות מכזית.
הא דאמר רבי יוחנן יש יד לפחות מכזית. פירש רש"י ז"ל דוקא פחות מכזית, והוא שיהא בו כפול, הא פחות מכפול מודה דאין לו יד דאי לא ליעריב וליתני יש יד ויש שומר לפחות מכפול, (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל פי' דה"ה לפחות מכפול, אלא איידי דקאמר רב יש יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול אמר איהו יש יד לפחות מכזית, וקא יהיב טעמא דטעמיה דרב משום דאין יד אלא לשיעור טומאה דהיינו כזית, ואין שומר אלא לשיעור זרעים גדולים, דהיינו פול דכתיב (ויקרא יא, לז) על כל זרע זרוע דגמר מבריה גדולה. ורבי יוחנן ל"ל הני טעמיה, וכיון דאפיקתיה מכזית אוקמינן אכל שהו, דהא מ"מ כאן וכאן לפחות מכשיעור הוא. ואין טעמו מחוור בעיני, דאם כן אמאי נקט רב לגבי טומאה שיעורא מציעאה דהיינו כזית, ולא נקט שיעורא רבה דהיינו כביצה או שיעורא זוטא כעדשה, ומאי שנא דנקט בשומר שיעורא רבה, אדרבה הוה ליה למנקט כאן וכאן שיעורא זוטא, דהא אשכחן יד ושומר לפחות מכאן, ועוד שהסוגיא מתפרשת יותר כהוגן לפי פירוש רש"י ז"ל.

והאהיל הבית עליהן הבית טמא. איכא למידק יד או שומר למת מנלן, וכי תימא דאתי מהנך, אכתי לטמא באהל אגב יד, ושומר מנלן לימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכדאמרינן לעיל (חולין קיח ע"א) גבי נבילה. ונראה לי דכיון דגלי קרא דידות בין להכניס בין להוציא בטומאת העיקר בין לטומאה קלה בין לטומאה חמורה, אף למת כן, וגלוי מילתא בעלמא הוא לגבי הא, ולא דמי לההיא דלעיל דנבילה, דהתם אכתי לא אשכחן שיהא היד כעיקר אלא לטומאה קלה, והילכך (הוה איכא) [הוא דאיכא] למימר דנבילה הלמדה מהם דיה שתהא כנדון, אבל השתא דגלי קרא בידות להיותן כעיקר בין לקולא בין לחומרא אף למת כן כנ"ל.

הפיטמא של רימון הוא שומר לפיה של רמון ומצטרפת להשלים אבל הנץ והוא הפרח שבתוכו אינו שומר שהרי אינו עומד שם עד גמר פרי ואינו מצטרף ועוד שהרי הוא שומר שעל שומר ואינו דומה לשומר לענין צירוף:

שומר שאמרנו שהוא מצטרף אין הפרש בין שומר שעל הזרעים לשומר שעל פירות האילן ולשומר שעל גבי בשר וביצים ודגים אלא כלם מצטרפין:

כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר ואם הוכשרה היד הוכשר האוכל כלו ומקבל טומאה ואין הזרעים מקבלין טומאה ולא הכשר במחובר אלא בתלוש:

שיעור הזית מרובה משיעור הפול ולפי סוגיא זו אף חצי זית יתר על כפול ואין יד לפחות מכפול אבל יש יד לכפול ואע"פ שאינו כזית ויש שומר אף לפחות מכפול יש יד לפחות מכזית כיצד הרי שיש כאן אוכל פחות מכזית ויש לו יד והרי אוכל זה עם כביצה אוכלין ונגעה טומאה ביד הרי הכל טמא אבל אם היה אוכל זה שיש לו יד פחות מכפול אינו חשוב להיות לו יד והכל טהור:

ושיטה זו מפורשת לדעת האומר שאף לקבלת טומאה אנו צריכים לכביצה אבל לדעתנו שלקבלת טומאה אין אנו צריכין לכביצה אי אתה צריך לפרש שיהא אוכל זה עם זה כביצה אוכלין אלא כל שיש שם אוכל כפול ונגעה טומאה ביד טמא:

יש שומר לפחות מכפול כיצד הרי שיש כאן גרעין ולו שומר הרי זה שומר זה נחשב כגרעין עצמו ואם הגרעין מחבר עם אוכלין שומר זה מצטרף עמו לכביצה ומכניס טומאה ומוציא טומאה על הדרך שהתבאר:

יש עצמות במת שאין מטמאין באהל אלא במגע ובמשא כמו שביארנו במועד קטן ומאחר שבארנו שהיד מביא טומאה ושיש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול עצם שיש בראשו האחד פחות מכזית בשר ונכנס ראשו האחד בבית הרי הבית טהור שאין פחות מכזית מטמא אבל אם יש בו כזית טמא שהרי ראשו שבצד זה יד לבשר שבראש האחר ומביא טומאה וכן אם אין בראשו האחד בשר אם יש בו מוח כזית אף בראשו האחר:

היו שני עצמות ועל כל אחד כחצי זית ונכנסו ראשי שניהם לפנים ר"ל אותם ראשיים שאין בהם בשר הבית טמא הואיל ויש יד לפחות מכזית הרי שני הידות הביאו טומאת הבשר שבראשון לפנים והרי יש כאן כזית לא היה שם בשר אלא שיש בהם מוח בראשיהם שבחוץ באחד פחות מכפול ובשני עד שהוא משלים בינו ובין חברו לכזית הבית טמא שהרי יש שומר אף לזה שיש בו פחות מכפול ושני שומרים הביאו טומאתם לפנים והרי יש כאן כזית:

גמ' אלא שומר דנבילה כו' אי להכניס ולהוציא כו' לצדדין קאמר תנהו ענין לשומר דעלמא להכניס או להוציא לגופיה דנבילה לאו בת הכנסה היא וק"ל:

שם אי הכי שומר דעלמא אימא לך להכניס ומלתא כו' ובגירסת הילקוט אימא לך להכניס ולהוציא ומלתא כו' וכן נראה מפרש"י ויש לקיים הגירסא שלפנינו דאית לן למימר דמעיקרא כי כתיב שומר באוכלין אהכנסה כתיבא כדאמרינן לעיל גבי יד ומש"ה לא קאמר דקרא אתא אלא להכניס וכ"ש להוציא וק"ל:

תוס' בד"ה וכשם שאין מקבלין כו' דהוכשר הכל במחובר ע"י גשמים שנופלים כו' עכ"ל כל מחובר ודאי הוה דנפל עליו פעם א' גשמים מ"מ הו"א דאצטריך כי יותן מים על זרע דבעו שיהיו נופלים הגשמים כשנעשה כבר זרע במחובר וק"ל:

ד"ה וכשם שאין מקבלין טומאה וכו' וא"ת אדרבה וכו'. מדברי התוס' נראה דהוה ס"ד דהא דאין מקבלין טומאה במחובר הוא משום שלא הוכשר וכן הא דקאמר כך אין מקבלין הכשר אלא עד שיתלשו היינו לענין לקבל טומאה קודם שיתלשו לכך הקשו אדרבה יותר ראוי לתלות טומאה בהכשר וק"ל:

[בא"ד] וי"ל דאין זה תימה כ"כ אם נאמר דהוכשר הכל במחובר וכו'. וי"ל למה כתבו התוס' דאין זה תימה כל כך וכו' והא תימה גדולה היא דאם הוכשר הכל במחובר מה זה דכתב רחמנא כי יותן מים על זרע וכו' הא כל הזרעים שבעולם הם מוכשרים במחובר ויש ליישב בדוחק דנוכל לומר דקרא אתיא לאשמועינן זרעים שהושרשו בקרקע דבטל מהן הכשר ראשון ותלשן קודם שירד הגשם דאינן מקבלין טומאה:

ד"ה אין יד לפחות מכזית וכו' ואין נראה דאפי' נגע בחצי זית עצמו לא היה טמא וכו'. ר"ל משום דהאוכל המונח אצלו אין מתחבר אליו ולא נקרא כביצה במקום אחר:

בא"ד אלא בעי אם מכניס טומאה וכו' איכא למימר דמיבעיא ליה אי מקבל טומאה מדרבנן וכו'. לשון בעיא דנקטו התוס' אינו מדוקדק דהא אין שום בעיא בגמרא אלא אמימרא דרב ור' יוחנן דפליגי ביה ואפשר שבספרי התוספות היה כתוב כך איבעיא להו יש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול או לא רב אמר אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול ורבי יוחנן אמר יש יד לפחות מכזית וכו':

ד"ה והבית מאהיל עליה וכו' וא"ת לענין אהל נימא דיו. ר"ל דיו למת להיות כנדון דהיינו תנור ונבילה שאין מטמא באוהל וכדאמרינן לעיל דלא מצי למילף יד דנבילה שיטמא כלים מתנור וזרעים משום דאינהו לא מטמאו טומאה חמורה דהיינו אדם וכלים והוה אמרינן דיו:

[בא"ד] וי"ל דמעיקרא ודאי לא אשכחן וכו' הוה פרכינן. היינו גבי נבילה לעיל:

רש"י בד"ה אלא מעיקרא כו' דפרכי' מרישא אימא כו' כצ"ל:

בד"ה מקרא נדרש לכם דנפקי ידות כו' כצ"ל:

בד"ה אין יד כו' והרי הוא עם אוכלים כביצה ונגעה טומאה ביד כו' כצ"ל:

תד"ה מעיקרא. דדרשינן בת"כ כל הנוגע בהם לרבות כו'. כצ"ל. והוא כתיב גבי שרצים:

תד"ה וכשם. וי"ל דפשיטא ליה כו' שאם אתה אומר מחוברין טמאים כו'. לכאורה עדיין הקושיא במקומה עומדת דדלמא הוא מטעם דלא הוכשרו. ויש לדחוק דה"ק דהרי מוכח עכ"פ דלא מקבלי טומאה במחובר יהיה מאיזה טעם שיהיה. ואפי' את"ל דהוא מטעם דא"מ טומאה במחובר כשם כו'. אמנם ק"ק דלעולם אימא לך דמקבלי הכשר וטומאה במחובר. ודק"ל א"כ טמאת את הכל. מ"ל שלא נפלו עליהם גשמים משנעשו זרע עיין מהרש"א וי"ל:

תד"ה אין יד. אבל להוציא אפי' היה זית שלם כו' דצריך כביצה. לכאורה מ"ל בקל אף להוציא כגון דנגעו בהמתטמא גם אוכלין טמאים אחרים פחותים מכביצה בכדי חצי זית זה וכחכמים דר' דוסא בפ"ג דעדיות מ"ב דאוכל פרוד מצטרף. ובפ"א דטהרות מ"ה תנן נפלו שניהם כאחד עשאוהו שני. ופי' הא"ר ואפי' לא נפלו במק"א אלא זה מצד זה וזה מצד אחר מצטרפין כרבנן דר"ד. אבל לפי מה שפירשתי לקמן דעת התוס' בבעיא דשומר אוכל שחלקו ע"ש. י"ל דגם יד אוכל זה אינו מצטרף עם אוכל אחר שאינו יד לו. אולם ממתניתין דב' עצמות ועליהן ב' חצאי זיתים כו' המובאה בסמוך מוכח דאינו כן:

תד"ה והבית. מה לתנור שכן מטמא מאוירו. לכאורה גם מת מטמא מאוירו כגון שמאהילין עליו או שהוא מאהיל וי"ל:

רש״י ד"ה איד וכו׳ דכתיב להוציא כצ"ל:

תד"ה מעיקרא וכו׳ כדמסתבר. נ"ב אתנור:

ד"ה אין יד וכו׳ אלא בעי אם. נ"ב צ"ל פלוגתא דרב ור״י קרי לה בעיא:

גמ' ואין שומר לפחות מכפול. ע"ל דף קכד ע"ב תוס' ד"ה אבל:

תוס' ד"ה אין יד וכו' יבואר לקמן אי"ה קי"ט ע"ב:

וכשם שאין מקבלים טומאה עד שיתלשו עפירש"י ותוס' ובת"כ יליף מקרא כתיב אשר יזרע טהור הוא וכתיב וכי יפול מנבלתם עלי' טמא הוא חד במחובר וחד בתלוש וא"א לומר במחובר טמא ובתלוש טהור א"כ טמאת הכל אלא במחובר טהור ובתלוש טמא. ונראה דגם זה בכלל ק' תוס' ד"ה וכשם דלמה לי קרא דמחובר טהור תיפוק לי' אין הכשר במחובר ואין טומאה בלא הכשר ועל זה יוצדק מ"ש תוס' וכ"ת באילן מלא פירות שנתלש פי' להכי אצטריך קרא ואי לא הכי אין מובן לדברי תוס' אלו וק"ל:

שלש קליפות בבצל הו"מ לאתויי ממשנה קמייתא דמייתי לעיל ריש פרקין קי"ח ע"ב הפטמא של רמון וכו' וכפירש"י שם אלא דשם אין מבואר כל כך דהוה הנץ שומר כלל ער"פ כיצד מברכין ורש"י לעיל פי' האמת אבל הכא ניחא לש"ס לאתויי ממשנה שני' שהיא בצל שמבואר יותר:

שומר אוכל שחלקו עיין פלוגתת רש"י ותוס' דלרש"י אוכלין מצטרפין זע"ז בנגיעה ולתוס' דוקא במחוברים ולכאורה משמע כפירש"י בפסחים מ"ו ע"א דאיכא פחות מכביצה אוכלין ונגעו בהאי בצק דלתוס' צריכין לדחוק מאי נגעו נדבקו זה בזה. וכן בכריתות כ"א ע"א דאיכא פחות מכזית נבלה וצרפה לפחות מכביצה אוכלין ע"ש ודוחק לומר שחיברן וכן בשמעתין צריך לומר לתוס' דהמקשן הוה סלקא אדעתי' דמיירי בשדרה כמ"ש מהרש"א ולמסקנא דחטי דשמעון בן שטח שינויי דחוקא ולא איפשטא איבעי' וכדפסק רמב"ם א"כ למסקנא מיירי קרא כדקא ס"ד בשדרה וזה דבר שא"א לשמוע שיהיו מוציאין לזריעה עם השדרה ועין רואה מכחיש זה. והש"ס דאמר בשדרה ה"נ הו"מ להקשות וכי מוציאין שדרה לזריעה עדיפא מיני' פריך ושקלא וטרי' בעלמא הוא ולא קאי במסקנא אבל להתוס' קשה ע"כ נראה יותר כפירש"י ולעיל קי"ח ע"ב בתוס' ד"ה אין יד שהקשו ממנחות נ"ו. ולפע"ד משם ראי' לפירש"י דהרי חזינן דבעל איבעי' הוה ס"ל דאפשר לפרש קרא כף אחת בנוגעים זה בזה דוקא ומשו"ה איבעי' לי' וא"כ איך פשוט ממתניתין דקתני שהכלי מצרף ולא קתני מחבר אכתי הוא גופי' קשי' מנ"ל למתניתין בפשיטות כל כך דקרא באינן נוגעים מיירי דלמא דוקא בנוגעים מחבר ולא מצרף כשאינו נוגעים. אע"כ צ"ל דהוא גופי' קמבעי' אי אוכלים בעלמא מצטרפו בלא נגיעה ופשוט ממתניתין דע"כ הלכתא גמירי לצרף בעלמא בגניעה ובקדשים אפי' בלא נגיעה. וממילא י"ל נמי מה שהקשו מחולין כ"ד דאמר ר' יונתן התורה העידה על כלי חרס אפי' נימא כפשוטו חרדל ממש קאמר י"ל ר' יונתן ס"ל כדס"ד דאיבעי' במנחות דאין נגיעה מצרף אבל לדידן דקיי"ל כפשטי' דמנחות וכסוגיא שהבאתי לעיל א"כ לא נימא אפי' מלא חרדל אלא התורה העידה על כ"ח שמטמא כל מה שבתוכו אפי' ב' חצאי ביצים בכלי רחב ואינם נונעים זה בזה דהא כללא כייל כל אשר בתוכו יטמא:

ועוד נ"ל דרש"י נמי לא אמרה אלא בשני חצאי ביצים הנאכלים זע"ז בבת א' אבל לפת עם אגוזים שאין דרכן לאכול בבת א' בבית הבליעה לא דכי היכי דקרא כל האוכל אשר יאכל קאי אשיעורא דכמות שהבית הבליעה מחזיק והיינו כביצה ה"נ קאי אאיכות שרגילין להיאכל בבת א' זע"ז מצטרפין לא זולת. הנה כי כן הא בלאה"נ חרדל האוכל בבת א' כביצה חרדל בטלה דעתו ככותח ר"פ אלו עוברין דאינו נאכל אלא עם בשר ופת. ובלא"ה נמי חרדל תבלין הוא ואינו מטמא טומאת אוכלין בפ"ע אלא בצירוף עם כבמשנתינו וא"כ האי התורה העידה על כ"ח אפי' מלא חרדל לאו חרדל ממש קאמר אלא אוכלים נפרדים פרודים קטנים כחרדל וא"כ מצי איירי בשני מינים שאינם נאכלים זע"ז ואפ"ה אמרה תורה כל אשר בתוכו יטמא וע"כ מאוירו וא"ש ולק"מ אפירש"י:

בשדרה פירש"י דלשנויי ברי' שאני שינויי דחיקא הוא פי' לומר דברי' חשיבא בשיעורא כביצה אע"ג דלענין איסורא חשיבא ברי' כשיעור שלם מ"מ לענין שיעור טומאה דחוק להחשיב ברי'. אבל לעיל להחשיב ברי' להצריך לה יד ושומר לענין זה אין דוחק לומר ברי' חשיבא לי':

כחטי דשמעון בן שטח. יל"ד דהל"ל כחטה דאורייתא דכתיב חלב כליות חטה בפ' האזינו ופירש"י חטים ככליות. וי"ל דבברכותיהן של ישראל היו גם הביצים גדולים ואנשים גדולים כדכתיב לעיל ואולך אתכם קוממיות כקומתן של אדה"ר מאה אמה כפירש"י בפ' בחקותי. וא"כ י"ל התורה שיערה לפי הדור ההוא ובכל דור דור לפי זמנו וא"כ אכתי הק' במקומה עומדת אין בחטה ככוליא כשיעור ביצה המוחזקת בבית הבליעה בלא צירוף שארי חטים. ע"כ הוצרך לדחוק דמיירי בחטי שמעון שאז לא הי' הברכה אלא בזרע הארץ כמבואר שם במס' תענית שירדו גשמים רק בליל רביעית וליל שבתות ואפ"ה הוציאה חטים ככליות. אבל בני אדם לא נשתנו וזה פשוט. ויען זה הוא דוחק גדול לאוקמי קרא דוקא בהכי ולא בשיעור בינוני ולא בשיעור ברכותיהן של ישראל וזה דוחק גדול ע"כ ס"ל לרמב"ם דאיבעי' לא איפשטא והוא ספק:

אלא מעתה תפילין היכי כתבינן. עב"י א"ח רס"י ל"ב דלתוס' תפילין נכתבים במקום בשר פי' בקלף בצד התחתון הנוטה למקום בשר ומזוזה במקום שער היינו בצד עליון הנוטה למקום שער וא"כ פריך תפילין היכי כתבינן ה"ה מזוזה וס"ת אלא שפוגע במקום כתיבת תפילין תחלה. אך רמב"ם ורמב"ן ורשב"א ור"ן ס"ל תפילין נכתבים במקום בשר ממש וס"ת ומזוזה במקום שער ממש. וצ"ל דפריך תפילין היכי כתבינן מכ"ש ס"ת שנכתב במקום שער ממש אע"כ לא מחלחל. ואותן הגומות שצומחת מהם השערות נגררות ונסתמו בשעת עיבוד ערשב"א וחי' ר"ן ותבין:

ואימא אם אינו ענין לשומר דנבלה תנהו ענין לשומר. דאוכל דהא שומר ושומר הוא דאע''ג דכתיב בהו שומר אחרינא חד להכניס דהא לא כתיבא ביד דליתי שומר מינה וחד לצרף ושומר להוציא מיד יליף אבל יד להכניס לא איתרבאי: אלא מעיקרא כי כתיבא יד אהכנסה כתיבא. כלומר הא דפרכינן מרישא אימא יד להוציא ולא להכניס לאו פירכא היא דכי כתיבא יד באוכלין אתחלת טומאתן כתיבא כשהן מקבלין אותה מן השרץ וכיון דמכנסת כל שכן דמוציאה ושומר להכניס ולהוציא מק''ו אתי שומר דזרעים לצרף: אלא שומר דנבלה ל''ל. בשלמא כולהו צריכי ואפילו יד דנבלה שלא תאמר דיו אלא שומר דנבלה למה לי הא לא מצטרף: ואי להכניס ולהוציא בא. כיון דכתיבא יד בנבלה אתי שומר בק''ו מינה: א''ה. דאמרת טרח וכתב שומר מנא לך דמצטרף הא לאו צירוף בהדיא כתיבא ומשום דלא אצטריך להכניס ולהוציא שדית ליה אצירוף אימא להכניס ולהוציא אתא ואע''ג דבקל וחומר מיד אתי מילתא דאתיא בק''ו טרח וכתב לה קרא: רב חביבא אמר. לעולם כדאמרינן מעיקרא דשומר דנבלה דלא איצטריך תנהו ענין ליד ודקפרכת אימא תנהו ענין לשומר דעלמא אבל יד להכניס לא אשכחן לאו פירכא היא דכיון דמעשה יד עביד שאין מצטרף כשאר שומרים אלא מכניס ומוציא כמעשה יד מסתברא דיתורא דידיה דלא איצטריך: איד שדינן ליה. להיות ענין ליד דעלמא והשתא כולהו צריכי כל ידות דכתיבי להוציא צריכי דחדא מאידך לא אתיא כדאמרן ודנבלה משום שלא תאמר דיו שומר דנבלה להיות ענין ליד דהכנסה ושומר דאוכלים לצרף: הפיטמא של רמון. הוא שומר על פיו והנץ שומר אחר ע''ג הפיטמא כמו שיש על אגוזים שומר ע''ג שומר: אין מצטרף. דאין שומר ע''ג שומר כדאמרינן לקמן פיטמא מיהא מצטרף ואמאי הא ליכא למימר כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה הא לאו זרעים נינהו וכשנוטעין אילן אין נוטעין אלא יחור ואם נוטעין רמון כבר נשרה אותה פטמא שהיא כעין פרח שבראש התפוחים ומתניתין נמי דקתני עור מצטרף משום שומר הא לא כתיב שומר אלא בזרעים וטעמא משום דזרעי ליה בהדיה הוא: ג' קראי. זרע זרוע יזרע: יש יד לטומאה. להכניס ולהוציא כדאמרינן: ואין יד להכשר. אין תורת יד לענין הכשר שאם הוכשרה היד לא הוכשרו הזרעים: מקרא נדרש. לכל דנפקי ידות מיניה נדרש לפניו אטמא הוא ולא לפני פניו אוכי יותן מים דהוא רישא דקרא: תחלת טומאה הוא. ויש לו יד טומאה: וכשם שאין. זרעים מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כדאמרינן בת''כ אם אתה אומר מחוברין טמאין טימאת את הכל שאין לך מחוברין שאין שרצים מצויין אצלם: פול. פחות הרבה מכזית: אין יד לפחות מכזית. אם יש אוכל פחות מכזית כגון פול או חצי זית בשר ולו יד והרי הן עם אוכלין כביצה ונגעה טומאה ביד הואיל ועיקרו אינו כזית ביחד אין חשוב להיות לו יד והכל טהור אבל יש שומר לפחות מכזית ובלבד שיהא כפול: וכן אין שומר לפחות מכפול. לא להצטרף לענין כביצה ולא להכניס ולהוציא כגון עצם ובו מוח פחות מכפול והוא עם אוכלין כביצה או עדשים בשרביטיהם: ורבי יוחנן אמר כו' ויש שומר לפחות מכפול. אבל יד לפחות מכפול לא מדלא ערבינהו ותני יש יד ויש שומר לפחות מכפול: והכניס ראשיהן השנים. אותן ראשין שאין בשר עליהן והן של מת: הבית טמא. המאהיל על היד כמאהיל על הבשר עצם בלא בשר מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל: היאך שני עצמות. אם היה עצם אחד ובראשו אחד כזית מודינא דיש לו יד להביא טומאה לבית אבל יד לפחות מכזית לא אמרינן:

מעיקרא כי כתיבא יד אהכנסה כתיבא. הקשה רבי אליהו מנלן ידות בכלים דעלמא דמיד דזרעים ותנור ונבלה לא אתו דמה להנך שאין להם טהרה במקוה ונראה משום דדרשינן בתורת כהנים והנוגע בהן לרבות את הידות וההוא אפשר דלשאר כלים איצטריך ואי לא כתיב אלא ההוא קרא לחודיה הוה מוקמינן ליה בדמסתבר טפי: וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו. וא''ת אדרבה יותר ראוי לתלות טומאה בהכשר דמה שאין מטמא זה תלוי בהכשר דמעיקרא לא הוכשרו וכ''ת דאפשר באילן מלא פירות שנתלש והוכשר וחזר ונטעו אי אפשר לומר כן דהא כשחזר ונטעו בטל ליה הכשר כשהשריש שאפילו טומאה בטלה כדאמרינן (תרומות פ''ט מ''ז) גבי גידולי תרומה וי''ל דפשיטא ליה שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כדפי' בקונטרס שאם אומר מחוברין טמאין טימאת [את] הכל וקאמר דה''נ אין מקבלין הכשר אלא לכשיתלשו אפילו לקבל טומאה אחר התלישה וא''ת מההוא טעמא דפשוט לו בטומאה תפשוט לו בהכשר שאם אתה אומר כן הכשרת הכל במחובר וי''ל דאין זה תימה כל כך אם נאמר דהוכשר הכל במחובר ע''י גשמים שנופלין על הזרעים: אין יד לפחות מכזית. פי' בקונטרס כגון' פול או חצי זית בשר ולו יד והרי הוא עם כביצה אוכלין ואין נראה דאפילו היה נוגע בחצי זית עצמו לא היה טמא מדאמרי' בפ''ק (לעיל דף כד:) התורה העידה על כלי חרס אפילו הוא מלא חרדל אלמא אי לאו אויר כלי חרס לא הוי כמו במחובר אע''פ שנוגעין יחד ותנן נמי בפרק בתרא דחגיגה (דף כ:) הכלי מצרף כל מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה ומבעיא לן בהקומץ רבה (מנחות דף כד.) אי דוקא דנגעי אהדדי או לא ואי נגיעה חשיב כמחובר א''כ פשיטא דבלא נגיעה איירי דבנגיעה לא היה צריך צירוף כלי ונראה לפרש שזה חצי זית מחובר עם כביצה אוכלין אבל אינו מחובר כל כך ואם היה מגביה אותו היה ניתק אותו כביצה אוכלין מאותו פחות מכזית דלא הוי יד לשאר אוכל אלא לפחות מכזית ולפי' הקונטרס שמפרש בעלמא דאוכל כל שהוא מקבל טומאה א''צ לומר שהוא מחובר עם שאר אוכלין אלא בעי אם מכניס טומאה לאותו חצי זית אבל להוציא אפילו היה זית שלם ונגע בו לא היה טמא דצריך כביצה ואפילו אם אין מקבל טומאה בכל שהוא מדאורייתא איכא למימר דמבעיא ליה אי מקבל טומאה מדרבנן דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא: והבית מאהיל עליה הבית טמא. ויד למת נפקא לן במה הצד מנבלה ותנור דמה נבלה שאין מטמא באהל כו' ואי פרכת מה לנבלה שכן אוכל תאמר במת שאין אוכל כדאמרינן בפרק דם שחיטה תנור יוכיח מה לתנור שכן מטמא מאוירו נבלה תוכיח הצד השוה שבהם שמטמא וידיהם כיוצא בהם כו' וא''ת לענין אהל נימא דיו וי''ל דמעיקרא ודאי לא אשכחן בטומאה חמורה ידות הוה פרכינן על נבילה דיו אבל השתא דאשכחן יד בטומאה חמורה דהוי כגוף לענין מת נמי משוינן יד כגוף:

חולין קיח ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף קיח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד