דף קיט - ב
בעי רב אושעיא: שני שומרים - מהו שיצטרפו עם האוכל הנשמר על ידם לשיעור כביצה של טומאת אוכלין?
והוינן בה: היכי דמי?
אילימא בשני שומרים שהם זה על גב זה, כגון מאכל שיש עליו שני קליפות, האחד על גבי השני. ומבעי ליה האם לשניהם יש דין שומר ומצטרפים, תיקשי, מאי קמיבעיא ליה לרב אושעיא? ומי איכא שומר על גב שומר!? הרי פשוט שאין דין "שומר" המצטרף לכביצה אלא על השומר הראשון, שהוא השומר של הפרי עצמו. ולא על השומר השני שהוא שומר של השומר.
וראיה לדבר [38]: והתנן: רבי יהודה אומר: שלש קליפות הן בבצל. וכל קליפה דינה שונה מחברתה:
א. הקליפה הפנימית הסמוכה לבצל - בין כשהיא שלמה ובין כשהיא קדורה [נקובה], הרי היא מצטרפת לאוכל להשלמת השיעור. ולא מדין שומר, אלא שהקליפה עצמה ראויה לאכילה עם הבצל, והיא נחשבת לאוכל.
ב. הקליפה האמצעית - אם היא שלמה, הרי היא מצטרפת כדין שומר. אך אם היא קדורה אין היא מצטרפת, לפי שאינה שומרת על הבצל כאשר היא נקובה [39].
ג. הקליפה החיצונה - בין כך ובין כך, בין כשהיא שלמה ובין כשהיא נקובה, הרי היא טהורה, לפי שאין עליה דין שומר, כיון שאינה שומרת על הבצל אלא על השומר של הבצל, שהיא הקליפה האמצעית שתחתיה [40].
הרי שאין שומר על גבי שומר [41]. ומאי קמיבעיא לרב אושעיא?
ומתרצינן: רב אושעיא - שומר של אוכל, שהיה בו בתחילה יחד עם האוכל שיעור כביצה, שחלקו לשנים, קמיבעיא ליה האם יצטרפו עתה שני חלקי השומר הנפרדים עם שני חלקי האוכל.
וצדדי האיבעיא הם: האם כיון דהאי - השומר על החלק האחד לא מגין אהאי על החלק השני. והאי - השומר על החלק השני לא מגין אהאי על החלק הראשון, - לא מצטרפת לאוכל, לפי שהשומר אינו מצטרף אלא עם האוכל שהוא מגין עליו, ולא עם האוכל השני [המוגן על ידי השומר השני]. והרי בכל חלק עם השומר שלו בלבד יש רק חצי כביצה,
או דלמא, כיון דהאי שומר מגין על האוכל אדידיה, והאי שומר מגין אדידיה - מצטרפין. כיון שכל שומר מצטרף עם האכל שלו והאוכלין עצמן מחוברין ביניהם, הרי חשיב הכל כמחובר, ושניהם מצטרפים זה לזה לשיעור כביצה [42]?
תא שמע: רבי אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול, ומטמא בשל קטניות, מפני שרוצה במשמושן.
וקא סלקא דעתין דמדין שומר קאתינן עלה, שהשרביטין הם שומרים לקטניות. והרי בשרביט אחד אין בו שיעור כביצה כדי שיקבל טומאה, אלא מצרפינן כמה שרביטים עם האוכל שבהן לכביצה [43]. והרי כל שרביט אינו שומר אלא רק על מה שבתוכו, שאין בו כזית. ובכל זאת מצטרפין כל השומרים עם האוכל שבתוכם. ומוכח כי שני שומרים מצטרפים.
ודחינן: אמר רב אחא בריה דרבא: הכא במאי עסקינן - בנגע השרץ בקולחא, ומשום יד. ולא משום שומר. ומיירי באופן שבקטניות בפני עצמם יש שיעור כביצה, ואין צריך לצרף את השרביטים, וקא משמע לן, שהקלח נחשב יד לכל הקטניות, אף שאין כזית מהם במקום אחד.
ומאי ב"משמושן" דקאמר רבי אלעזר בן עזריה - בתשמישן. שהוא רוצה בשימוש של הקלח לאחיזה לקטניות.
תא שמע: דתנא דבי רבי ישמעאל: "על כל זרע זרוע", כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה - חטה בקליפתה, ושעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן! שהקליפה מצטרפת עם החטה מדין שומר. והרי בחטה אחת עם קליפתה אין שיעור כביצה אלא בצירוף כמה חטים יחד, ואמרינן שקליפותיהם מצטרפות לאוכל לכביצה. ומוכח דשני שומרים מצטרפים. [44]
ודחינן: כדאמר רב אחא בריה דרבא: "בקולחא - ומשום יד", שקלח אחד משמש יד אחת לכל השרביטין.
הכא נמי ביחס לצירוף הקליפות איירי בשדרה של השבלת, שהחיטים נמצאים סביבה, ומשום שומר אחד הם מצטרפים. שכל קליפה צריכה לכל הקליפות האחרות, שאם תנשור הקליפה מהחטה התחתונה שבשבולת, יפלו כל הקליפות והחטים שמעליה עד ראש השבולת. ולפיכך כל הקליפות מצטרפות.
ומקשינן: בשלמא עיליתא - השורות העליונות של החטים, צריכי לתתיתא - לשורות שמתחתיהן, לפי שמבלעדיהן יפלו גם העליונות. אלא תתיתא - מאי צריכא לעיליתא? שגם ללא השורות העליונות מתקיימות התחתונות, ואין הם שומרים עליהם. ואם כן למה מצטרפות הקליפות של החיטים העליונות עם החטים שבשורות התחתונות [45]? ומתרצינן: בחד דרא עסקינן. שהקליפות אינן מצטרפות אלא לחטים שבאותה שורה, לפי שכולם שומרים זה על זה, שאם תפול חטה אחת תפול כל השורה.
ומקשינן: ומי איכא שיעור כביצה באוכלין בחד דרא? והרי בכל החטים עם הקליפות שבשורה אחת אין בהם כביצה כדי לקבל טומאה. ומה יועיל הצירוף של הקליפות?
ומתרצינן: אכן, יתכן שיהיה בהם שיעור כביצה וכגון בחטי דשמעון בן שטח, שבימיו היתה הברכה מצויה והיו החטים גדולים מאוד, וכן השעורים והעדשים היו גדולים מאוד.
ומסקינן: השתא דאתית להכי, חדא חיטה נמי, בחיטי דשמעון בן שטח. ושוב אין צורך לאוקמי להא דתנא דבי רבי ישמעאל שהחטה בקליפתה מצטרפת בשדרה של שבולת, שקבועים בה כמה חיטים. אלא מיירי בחיטה אחת בימיו של שמעון בן שטח, שהיה אז בחיטה אחת עם קליפתה שיעור כביצה [46].
גופא: שני עצמות ועליהן שני חצאי זיתים, והכניס ראשיהן השניים שאין עליהן בשר לבית, והבית מאהיל עליהן - הבית טמא.
יהודה בן נקוסא אומר משום רבי יעקב: היאך שני עצמות מצטרפין לכזית!?
אך עצם שיש עליה כזית בשר, לכולי עלמא היא מכניסה את הטומאה לבית.
אמר ריש לקיש: לא שנו אלא עצם משום דהוי יד לבשר, אבל נימא [שערה שעל העור] לא הויא יד.
שאין השערה יכולה לשמש כבית אחיזה לבשר, כיון שהיא מתנתקת על ידי האחיזה, [ואף שהשערה נחשבת "שומר" לבשר, והשומר מכניס ומוציא את הטומאה אף שאינו משמש בית אחיזה לאוכל, מכל מקום אינה מכניסה את הטומאה, לפי שאין השערה שומרת אלא את הבשר שכנגדה, והכא איירי כשאין כזית בשר כנגד השערה].
ורבי יוחנן אמר: אפילו נימא נמי הויא יד! ומביאה את הטומאה לבית.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: תנן: עור שיש עליו כזית בשר נבלה, הרי הנוגע בציב [תלתל בשר] היוצא ממנו, או בשערה שכנגדו מעברו השני של הכזית בשר - טמא!
ודייק רבי יוחנן: מאי לאו, הא דשערה מטמאת - משום יד הוא דמטמאת. הרי ששערה יש לה דין יד, וקשיא לריש לקיש!?
ומתרצינן: לא משום יד היא מטמאת, אלא משום שומר היא מטמאת. ובאופן שהשערה היא כנגד הבשר. [וכן מדוייק בברייתא "בשערה שכנגדו", ומשמע שהשערה שאינה כנגד הבשר אינה מטמאת, ולפי רבי יוחנן שהנידון הוא משום יד צריך לדחוק ש"כנגדו" לאו דוקא].
ומקשינן: ומי איכא שומר על גבי שומר!?
והרי העור הוא השומר של הבשר, והשערה שעל גבי העור אינה אלא שומר על גבי שומר, ולעיל הוכחנו שאין שומר על גבי שומר. [47]
ומתרצינן: חלחולי מחלחל. השערה מחלחלת ומנקבת את העור ומגיעה עד הבשר, ובכך היא נחשבת שומר על הבשר עצמו.
מתקיף לה רב אחא בר יעקב: אלא מעתה, דאמרת שהעור יש בו נקבים המחלחלים עד לבשר - תפילין היכי כתבינן!? הא בעינן כתיבה תמה, שלמה, [דכתיב "וכתבתם" ודרשינן וכתב - תם], וליכא! שהרי כיון שיש נקבים בעור, מופסקת הכתיבה על ידי הנקבים, ואין היא כתיבה "תמה"!?
ומתרצינן: אישתמיטתיה לרב אחא בר יעקב הא דאמרי במערבא: כל נקב שהוא קטן, שהדיו עובר עליו וסותם אותו - אינו נקב. כי על אף הנקב, לא נראית בו האות חלוקה לשתיים, ונקבים אלו שבעור שנעשים על ידי השערות, אף הם קטנים הם, והדיו עובר עליהם.
ואיבעית אימא: כוליה מתניתין, בין הציב ובין השערה, משום יד הם מטמאין. ולא תיקשי לריש לקיש דאמר שהנימא אינה יד. כי יש לתרץ כדאמר רבי אלעא על שאלה אחרת "במלאי שבין המלאים", הכא נמי יש לתרץ דמיירי בנימא שבין הנימין. שיש שם הרבה שערות, ואפשר לאחוז באמצעותן את הבשר, והן לא יתנתקו ממנו, ולכן חשיבי "יד".
וריש לקיש מיירי בנימא אחת בלבד, דלא הוי יד, לפי שהיא מתנתקת בעת האחיזה.
ומבארינן: והיכא אתמר הא דרבי אלעא?
אהא דתנן: מלאי [שערות] שבראש השבלים - מטמאין ומטמאין כדין יד, לפי שהן יד לשבלים, ואינן מצטרפין, לפי שהשער שבראשי השבלים אינו שומר אותן.
והוינן בה: מלאי - למאי חזי בתור יד? שהרי הוא מתנתק כשאוחזין בו את השבולת?
ועל זה אמר רבי אלעא: במלאי שבין המלאים! שיש הרבה שערות על השבולת, ואינן מתנתקות בשעת האחיזה [48].
לישנא אחרינא אמרי לה: דרבי יוחנן וריש לקיש לא נחלקו בנימא אחת, דלכולי עלמא לא הוי יד, לפי שהיא מתנתקת [49], אלא הם נחלקו בהרבה נימים האם הוי יד או לא [50].
ומקשה רבי יוחנן לריש לקיש מהמשנה ד"הנוגע בשערה שכנגדו טמא" דמיירי, לכאורה, בהרבה שערות, ומבואר דהוי יד!? ומתרצינן, דההוא משום שומר ולא משום יד. והכי נמי מסתברא דמשום שומר הוא. דאי סלקא דעתך משום יד תיקשי, דהא קתני "שערה" דמשמע אחת, ונימא אחת למאי חזי!?
ודחינן: לעולם משום יד הוא, וכדאמר רבי אלעא במלאי שבין המלאין, הכא נמי מאי "שערה" בנימא שבין הנימין שהיו שם הרבה שערות, ולא רק שערה אחת. [אך לריש לקיש שגם שערה אחת שבין הרבה שערות לא הוי יד, על כרחך הברייתא מיירי בדין שומר].
והיכא איתמר דרבי אלעא?
אהא דתנן: המלאי שבשבלים - מיטמאין ומטמאין, ואין מצטרפין!
והוינן בה: מלאי למאי חזי? ועל זה אמר רבי אלעא: במלאי שבין המלאים!
הערות
[38] הקשה החזון נחום [עוקצין פ"ב מ"ג], מדוע לא הוכיחה הגמרא ממשנה אחת קודם, שנץ הרימון אינו מצטרף משום שאין שומר על גבי שומר, וכמו שפירש רש"י לעיל [קיח ב] ? ותירץ החתם סופר, שבנץ הרימון יש טעם נוסף לומר שאינו מצטרף, לפי שבמסכת ברכות [לו א] מבואר, שלאחר שתולשים את הרימון מהאילן הרימון מתייבש והנץ נושר ממנו, ויתכן שהשומר מצטרף רק אם הוא קיים גם בתלוש, מה שאין כן נץ הרימון שאינו קיים בתלוש אינו מצטרף, ולכן אי אפשר להביא מכאן ראיה שאין שומר על גבי שומר. אך אחרי שמוכיחים מקליפת הבצל שאין שומר על גבי שומר, הרי טעם זה קיים גם בנץ הרימון, ולכן פירש כן רש"י לעיל. ובאמת המאירי כתב, שנץ הרימון אינו מצטרף משום שאינו קיים גם בשעת גמר פרי [כונתו שאינו קיים גם בתלוש, וכמבואר בסוגיא בברכות שם]. הרמב"ם בפירוש המשנה כתב שהלכה כרבי יהודה שהקליפה החיצונה של הבצל אינה מצטרפת, וכתב החזון נחום, שמשמע מכאן שחכמים נחלקו על רבי יהודה, והם סוברים שיש שומר על גבי שומר, שאם לא כן מדוע הוצרך לפסוק כרבי יהודה, [והטעם שפסק כרבי יהודה כתב הכסף משנה, שהרמב"ם סמך על הסוגיא שלנו, שהגמרא הביאה בפשיטות את דברי רבי יהודה להוכיח שאין שומר על גבי שומר]. אך יש להקשות, שאם כן מדוע לא נחלקו חכמים גם במשנה הקודמת לגבי נץ הרימון? אך לפי מה שכתבו המאירי והחתם סופר מיושב, שהם מודים בנץ הרימון לפי שהנץ אינו קיים גם בתלוש. וראה עוד בספר "חברותא" על מסכת עוקצין פ"ב מ"ג הערה 18.
[39] במסכת עוקצין פ"ב מ"ה איתא, שקליפת האגוזים והשקדים נחשבת חיבור אף אם היא נסדקה, עד שירצץ אותה לרסיסים, שבזה הוא גילה בדעתו שאינו חפץ עוד בשמירת הקליפה, וכן מבואר שם מ"ו לגבי קליפת הביצה. ומבואר שאף קליפה שנסדקה שומרת על המאכל, וצריך ביאור מדוע קליפת הבצל הנקובה אינה שומרת? ותירץ המשנה אחרונה [פ"ב מ"ד], שיש חילוק בין נסדקה לנקבה, שאם היא נקבה ונחסר ממנה מעט, אינה מועילה לשמור. אך באופן שרק נסדקה, ונשארה בשלמותה, הרי היא מועילה לשמור. אך החזון איש [עוקצין ב י] חילק בין קליפת הבצל, שהיא רכה, ומשנקבה סופה ליפול לגמרי, לשאר הקליפות, שהם קשות, והם מועילות לשמור את הפרי גם כאשר הם ניקבו. [באופן שהקליפה האמצעית נקובה והקליפה החיצונה שלמה, יש לעיין מה דין האמצעית ומה דין החיצונה, וראה בספר "חברותא" על מסכת עוקצין פ"ב מ"ד הערה 27].
[40] הרמב"ם בפירוש המשנה והרע"ב על המשנה שם כתבו, שהקליפה החיצונה היא הקליפה הדקה שנופלת בעת שממשמשים בבצל, וכתב התפארת ישראל, שלפי זה הקליפה החיצונה אינה משמשת אף ליד, שהרי אינה ראויה לאחיזת הבצל, וכן דייק המשנה אחרונה מלשון המשנה "טהורה", שהיא טהורה אף מדין יד. [ומכל מקום אם היה שומר על גבי שומר, היתה הקליפה החיצונה מטמאת מדין שומר, שאמנם ליד אינה ראויה. אך בעוד שהיא קיימת היא שומרת על הבצל, אלא שאין שומר על גבי שומר].
[41] ניתן לבאר את הדין ש"אין שומר על גבי שומר" בכמה אופנים: א. השומר החיצון אינו שומר את הפרי באופן ישיר, אלא באופן עקיף, שהוא שומר את השומר, ודין שומר התחדש רק בשומר הישיר של הפרי. ב. בדין שומר יש תנאי, שרק השומר הסמוך לאוכל מצטרף, אך השומר החיצון שאינו סמוך לאוכל, שהרי יש הפסק בינו לאוכל על ידי השומר הפנימי, אינו מצטרף. וכן נקט התוספות יום טוב במסכת עוקצין פ"ב מ"א. ג. דין שומר הוא חידוש התורה, שאף דבר שאינו ראוי לאכילה מצטרף, ומצינו חידוש זה בשומר אחד בלבד, ולא על שני שומרים, וקבעו חכמים מסברא שהשומר הפנימי הוא המצטרף, ולא השומר החיצון. ד. כאשר יש שני שומרים, כל אחד מהם לחוד מועיל לשמור את הפרי, ואין צריך הפרי לשניהם, ולכן רק אחד מהם מצטרף, וקבעו חכמים מסברא שהשומר הפנימי הוא השומר העיקרי, ולכן רק הוא מצטרף. ולפי צד זה, אם הפרי צריך את שני השומרים, וכאשר ינטל אחד מהם יופסד הפרי, הרי באמת שניהם מצטרפים. וראה בספר "חברותא" על מסכת עוקצין שם הערה 26.
[42] כתב הרש"ש, שמפירוש רש"י משמע שהספק הוא באופן שבכל חלק עם השומר שלו יש רק חצי כביצה, וצריכים לצרף את שני השומרים. אך באופן שיש בחלק אחד בפני עצמו כביצה, ובחלק השני יש חצי כביצה רק עם השומר, אין בזה ספק שמצרפים את שני חלקי האוכל עם השומר של אחד מהם לשיעור כביצה. אך מדברי התוספות דייק שספק הגמרא קיים בכל אופן, וכן נקט החזון איש [עוקצין א ג] מסברא, שאין לחלק ביניהם. [ויתכן לבאר את דעת הרש"ש, שבאופן שצריך לצרף רק שומר אחד, הרי האוכל האמצעי מצטרף גם עם השומר שלו וגם עם האוכל השני, כיון ששני אוכלים מצטרפים, ורק האוכל השני עם השומר לא יכולים להצטרף, מאחר ואינו שומר אותו, ואם כן ביחס לאוכל המצטרף עם שניהם יש כאן חשיבות של כביצה, ומעתה כולם טמאים, שהרי הם מחוברים לאוכל כביצה]. עוד כתב החזון איש שם, שבאופן שיש באוכל לחוד שיעור כביצה, או שיש באוכל והשומר שלו כביצה, הרי כל האוכלים המחוברים אליהם מצטרפים, אף אם הם מחוברים דרך השומר, לפי שספק הגמרא הוא רק לדיני צירוף. אך ודאי השומר נחשב אוכל אף ביחס לאוכל אחר שאינו שומר שלו.
[43] כאן מודה רש"י שגם לפי הסלקא דעתך איירי באופן שאין שיעור כביצה בשרביט אחד, אלא כל השרביטים מצטרפים יחד לכביצה, שאם לא כן מה הראיה ששני שומרים מצטרפים, [ואף שלעיל פירש רש"י שמדובר בשרביט שיש בו כביצה עם גרגר אחד, מכל מקום כאן הבינה הגמרא שזה דוחק לומר כן].
[44] כתב רש"י, דהוה מצי לתירוצי בריה שאני וכדלעיל, כלומר, שרב אושעיא לא הסתפק בשני שומרים של בריה שלמה שהם מצטרפים, אלא דשינויא דחיקא הוא. ותמהו הרש"ש והחזון איש מנין לו לרש"י שגם לחיסרון הזה יועיל בריה, הרי כל מה שמצינו שמועיל בריה זה רק לחיסרון בחשיבות, שהטעם שאין שומר לפחות מפול זהו משום שאינו חשוב, ולזה יועיל שומר לבריה. אך לחיסרון בשיעור לא מצינו, שהרי גם בבריה שלמה צריך שיהיה כביצה בשביל לקבל טומאה, שאם לא כן, אין צריך את הצירוף של הקליפה, ומדוע שתי בריות יצטרפו לכביצה יותר מאשר דבר שאינו בריה?
[45] בקונטרס טהרת חולין הקשה, מדוע לא נצרף את השורה העליונה עם כל החיטים ועם כל הקליפות, ויהיה כאן שיעור כביצה, הרי כל הקליפות שומרות את השורה העליונה, שבלעדי כל אחת מהם לא תשאר השורה העליונה, ואם כן יש כאן אוכל שיכול להצטרף עם האוכלים ועם השומרים? ובשלמא לשיטת החזון איש שגם בזה הסתפקה הגמרא, כיון שהקליפות לא יכולות להצטרף עם כל החיטים, אי אפשר לתרץ כן. אך לשיטת הרש"ש בדעת רש"י שבאופן זה לא הסתפקה הגמרא, והאוכל שבאמצע מצטרף עם שניהם ושוב כולם מקבלים טומאה, קשה טובא, מה הקשתה הגמרא? ועוד יש לעיין אף לשיטת החזון איש, מדוע הוצרכה הגמרא להעמיד כשיש בחד דרא שיעור כביצה, הרי גם באופן שיש בקליפה התחתונה עם כל החיטים שיעור כביצה כולם מצטרפים, שהרי הקליפה התחתונה שומרת את כולם, ומעתה כל החיטים יכולות להצטרף לשיעור כביצה עם הקליפה התחתונה? וצ"ע.
[46] הרמב"ם [פ"ה ה"ג] פסק ששומר אוכל שחילקו אינו מצטרף עם האוכל. והעיר החזון איש [עוקצין א ה], מדוע לא פירש הרמב"ם את דבריו, שהספק הוא האם שני שומרים מצטרפים, שהרי בדבריו יש מקום לטעות שאפילו אם יש בשומר אחד עם האוכל שלו שיעור כביצה אינם מצטרפים, משום שחילק את השומר? ובים של שלמה הקשה, מדוע פסק הרמב"ם לקולא, שאינם מצטרפים, הרי הגמרא נשארת בספק? ותירץ, שהרמב"ם סמך על דברי הגמרא "בקולחא ומשום יד", ולא קאמר דלמא בקולחא, ומשמע שבתורת ודאי אמר כן ולא בתורת דחיה, לפי שהלכה שאינם מצטרפים. וברמב"ם [שם ה"ד] הביא את דברי תנא דבי רבי ישמעאל, שהחיטים בקליפתן מצטרפות. והקשה החזון איש שם, הרי הרמב"ם פסק ששני שומרים אינם מצטרפים, והיה לו לומר דדוקא בחיטי דשמעון בן שטח שיש בכל אחד מהם כביצה הם מצטרפות?
[47] אף שהנידון בסוגייתנו הוא שהשומר יועיל להוציא את הטומאה, [שהרי בטומאת מת ונבלה אין השומר מצטרף], מכל מקום אין שומר על גבי שומר גם לגבי להכניס ולהוציא. אמנם באופן שהשומר עושה גם מעשה יד, כגון שאוחזים את הבשר באמצעות השומר, הרי הוא מועיל להכניס ולהוציא גם כשהוא שומר על גבי שומר, שהרי ביד לא נאמר הכלל הזה, וכל שעושה מעשה יד מועיל להכניס את הטומאה. ולכן לפי רבי יוחנן שהשערה מטמאת מדין יד, לא היה קשה שזה שומר על גבי שומר, ורק לפי ריש לקיש שאין השערה משמשת כיד, אלא היא מכניסה את הטומאה מדין שומר, שייך להקשות על זה ומי איכא שומר על גבי שומר.
[48] רבי אלעא חידש, מאחר והשערה ראויה לאחוז בה את השיבולת ביחד עם שערות נוספות, הרי כל אחת מהן מטמאת מדין יד, אף שרק שערה אחת נגעה בשרץ, שהיא בפני עצמה אינה ראויה לאחיזה. וכן סובר ריש לקיש שאף ששערה אחת אינה מטמאת מדין יד כיון שאינה ראויה לאחיזה, מכל מקום, כשהיא עם שערות אחרות והיא ראויה על ידיהם לאחיזה, הרי כל אחת מהן מטמאת מדין יד. אך רבי יוחנן חולק על חידוש זה, והוא סובר שאילו שערה אחת לא היתה ראויה לאחיזה, הרי גם כשהיא עם שערות נוספות לא היתה מטמאת מדין יד, וכן רבי יוחנן חולק על החידוש שהשערה חלחולי מחלחלא, ולכן יש לו הכרח מהברייתא שאף לשערה אחת יש דין יד, ולכן הוא הוכרח לדחוק את הברייתא ש"כנגדו" לאו דוקא, וכן ביארו הרמב"ן הרשב"א והר"ן.
[49] כן כתב התפארת יעקב, עיי"ש.
[50] וסברת ריש לקיש, מאחר וכל שערה כשהיא בפני עצמה אינה ראויה לאחיזה, אין לשערה שם יד אף כשהיא עם הרבה שערות, [ומסתבר שאפילו אם יגע אדם בבת אחת בהרבה שערות של הנבלה אינו נטמא], אך צריך ביאור לדעת ריש לקיש מהמשנה בעוקצין שהשערות של השבלים נחשבות ליד, שהרי לדעת ריש לקיש אפילו אם יש הרבה שערות אינן נחשבות יד, ומה החילוק בין שער בהמה לשער השבולת?
ע"ב, בעי רב אושעיא שני שומרין מהו שיצטרפו, ופירש"י לאוכל שבתוכם לכביצה, לכאורה יש לדייק מזה לזה שהסתפקנו לעיל בנגיעה זה בזה אם בכחם להוציא ולהכניס, והכא חזינן דעיקר הבעי' לענין להצטרף לאוכל שבתוכם, אבל שומר בשומר לא מצטרפין, וצ"ע.
רב הושעיא שומר אוכל שחלקו קמיבעיא להו כיון דהאי לא מגין אהאי והאי לא מגין אהאי וכו', ופירש"י כגון אוכל כביצה ושומרו עליו וחלקו, או כגון שני בצלים קטנים שאין בשניהם אלא כביצה עם שומריהם. והנה יש להקשות בהא דשני בצלים שאין בזה התחברות אלא נגיעה ולעיל הקשו התוס' דהלא לטומאה בעינן התחברות ולא סגי בנגיעה, ומה"ט הקשו התוס' הכא דאין לפרש חלקו ממש, ובשני אגוזים פשיטא דאין בזה אלא נגיעה יעו"ש. ופירש"י לכאורה תמוה טובא.
ונראה בסברת רש"י דרש"י לשיטתו דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא, ורק חסר לזה טומאה לטמא אחרים משום דבעינן כביצה לטמא אחרים. אמנם באופן ששני אגוזים והאוכל בינתים דבצירוף איכא שיעור שלם כביצה נמצא דכל אחד בפני עצמו קבל טומאה לעצמו, וא"כ גם בלעדי הצירוף כולם טמאים, ומיירי שהשרץ נגע בכל השלשה ביחד, ממילא יש כאן שיעור כביצה, ולזה סגי בנגיעה גרידא גם בלא התחברות בחיבור שלם. והתוס' שהקשו משום דלשיטתם אין קבלת טומאה בפחות מכשיעור, להכי פירשו דמיירי בהתחברות משום דלא סגי בנגיעה להיות אוכל כביצה ממש.
והנה בעי' זו לא איפשטא. והנה הרמב"ם כתב בפר"ה מטו"א ה"ג ושומר שחלקו אינו מצטרף עם האוכל, ולפלא מדוע כתב הרמב"ם כן בפשיטות כיון דלא איפשטא בעי' זו בסוגיא. ולפלא שלא העירו בזה הנו"כ, וצ"ע.
רש"י ד"ה בקולחא, וה"נ מצי לתרוצי בריה שאני יעו"ש. וקשה בשלמא לעיל לענין יש שומר לפחות מכפול, יש מקום לומר דבריה שאני מפני חשיבותו, אבל הכא לענין צירוף שני שומרים מה מועיל הא דהוי בריה כיון דהחסרון משום חסרון הגנה מפני שאין זה מגין על אידך, ובשיט"מ כתב שלא נמצא בכתב יד רש"י ז"ל.
גמ', ה"ג בשדרה ומשום שומר, והנה הר"ן בחידושיו פירש דע"כ בעי' דר' אושעיא לעיל בשומר שחלקו היינו בב' בצלים אבל בבצל אחד וחלקו לא מיבעיא לי לד"א משום דהכא מוכח דאם הוי פעם אחת שומר בשיבולת תו לא פקע מיני' דין שומר אף אחר שנפרד מהשיבולת יעו"ש. וזהו דלא כהתוס' שפירשו דהבעי' דר"א באופן בשומר אחד וחלקו לא לגמרי, אבל קשה הא חסר להבצלים חיבור. ונגיעה לחודיא לא סגי. והר"ן בעצמו לעיל כתב כדברי התוס', וא"כ לכאורה דבריו סותרין זה את זה, וצ"ע.
והנה הרמב"ם משמע ג"כ דמפרש בשומר אחד שחלקו מדכתב בפר"ה מטו"א ה"ג שומר שנחלק אינו מצטרף עם האוכל יעו"ש. משמע דבשומר אחד מפרש הסוגיא, ובדבר מה שכתבנו לתמוה על הרמב"ם דשומר אוכל שחלקו אינו מצטרף אעפ"י דהוי בעי' דלא איפשטא, מצאתי ביש"ש שהקשה בזה וכתב דהרמב"ם סבר מדלא קאמר הש"ס דלמא בקולחא משמע דפשיטא להש"ס דלא מצטרף, יעו"ש. ועי' בספר לב אריה מה שהעיר בזה. ומה שכתב שם לתרץ דברי הרמב"ם שם, דבריו דחוקים כמבואר להמעיין.
ומה שנראה לדעתי ביישוב דברי הרמב"ם הוא כמו שכתבנו במקום אחר שיטת הרמב"ם דסבר דאעפ"י דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא, אבל ספק הכשר טהור, והיינו דבספק אם הוא ראוי לקבל טומאה ספיקו טהור, והכא בשומר שחלקו כיון דהוי ספק אם מצטרף לאוכל הוי ספק אם הוא ראוי לקבל טומאה וספיקו טהור אף ברה"י, ואעפ"י דאיכא להקשות דהרי עכ"פ נטמא בטומאת עצמן דהרי סבר הרמב"ם דגם פחות מכשיעור מקבל טומאת עצמן, אבל אתי שפיר לפי מה שביארנו דשיטת הרמב"ם דרק בבריה סבר כן, משא"כ הכא באוכל שחלקו דבטל מתורת בריה אינו ראוי לקבל טומאה כלל מספק, להכי כיון דלא איפשטא בעי' בגמ' נשאר הדבר בספיקא אם הוא ראוי לקבל טומאה דכיון דהוי ספק אם השומרים באופן זה אם דין אוכל עליהם, וממילא הוי ספק אם האוכל הזה ראוי לקבל טומאה, להכי פסק דאין השומרים מצטרפין, והנה לכאורה יש להעיר דלא שייך בזה ספק מטעם דהוי ספיקא דדינא, אבל זה ליתא דהכא הוי ספק במציאות אם נחשבים השומרים לשומרים מטעם ספק הגנה והוי ספק במציאות, והרי זה שפיר בדמיון לספק הכשר, וכמוש"נ.
שם בגמ', גופא שני עצמות וכו' אמר ריש לקיש לא שנו אלא עצם דהוי יד אבל נימא לא הוי יד, ור' יוחנן אמר אפילו נימא הוי יד. ומשמע דקיימא אתוספתא דשני עצמות ואם הוי יד מכניסין טומאה כמו עצם, וקשה מדוע לא הביא הרמב"ם להאי דינא בפר"ד מטו"מ, וגם בפירש"י הכא מפרש לענין נגיעה, וקשה כיון דקיימא אתוספתא דמיירי בטומאת אהל, ומדוע לא פירש"י לענין טומאת אהל, ומשמע מזה דלענין טומאה לכולי עלמא לא הוי הנימין לא יד ולא שומר, וזה טעמא בעי.
ועוד דאיתא בהדיא במשנה דאהלות פר"ג מ"ד המת מבחוץ ושערו מבפנים הבית טמא, וכן פסק הרמב"ם בפר"ג מטו"מ הי"ג, הרי חזינן דהשערות מביאין טומאה רק אינו מבואר אם משום יד או משום שומר, ונפק"מ אם הוא משום יד לא בעינן כנגד הבשר, ולפלא שלא כתב הרמב"ם מאיזה טעם הוא מכניס טומאה. ולפי הנראה כיון דר' יוחנן סבר משום יד וכיון שקיי"ל בכל מקום כר' יוחנן לגבי' ריש לקיש לבר מהני תלת ממילא אית לן לומר דמשום יד הוא. אבל לפלא אשר בפר"א מאבוה"ט הי"א בעור של נבלה כתב ובשערו שכנגדו מאחורי העור נטמא מפני שהעור בשערו שומר לבשר יעו"ש. וזהו בהא דפליגי הכא באיכא דמתני לה אמתניתין אם נימא הוי שומר פסק כר' יוחנן דנימא הוי שומר, ומשמע אבל יד לא הוי ונפק"מ דבעינן כנגד הבשר, וא"כ מדוע לא כתב בטומאת מת דבעינן כנגד הבשר ומשום שומר, ואפשר לומר דשאני גבי מת דהשער המחובר מקרי תמיד כנגד הבשר מטעם טומאה בחיבורין שרבתה תורה למת, וזהו שכל המחובר למת הכל טמא ויש בה משום יד ומשום שומר גם כן. ושאני מהא דשני חצאי זיתים דפליגי לעיל בסוגיא אם משום יד או משום שומר, דשאני עצמות הנפרדים ממת, אבל בחיבורין למת יש בה משום שניהם משום יד ומשום שומר, ולהכי לא נחית הרמב"ם לזה וכתב לשון המשנה סתם.
ובזה יש ליישב פירש"י דמפרש לענין נגיעה בחתיכת עור ועלי' בראשה אחד כזית בשר, והיינו בעור של נבלה ולא מפרש בטומאת מת משום דבטומאת מת בהנוגע בשערו בשעת חיבורו, ופליגי בזה ר' יוחנן וריש לקיש דריש לקיש סבר שהוא משום שומר ור' יוחנן סבר שהוא משום יד. והרמב"ם פסק שהוא משום שומר, וזהו כאיכא דמתני לה אמתניתין.
ובזה שכתבנו לא קשה מה שכתבנו לעיל קי"ח בהא דתנן כל שאינו לא יד ולא שומר פירש"י שהוא שער, וכתבנו להקשות מהא דשער של המת בשעת חיבורן הכל טמא, דשאני שער המת בשעת חיבורן, וע"כ דכוונת רש"י על שער בפירות וכמו שפירש הרב ברטנורא.
ולפי"ז הא דנקט הש"ס גופא דמשמע דפליגי בשערות של המת הוא רק לדוגמא אבל לא מיירי לטומאת אהל אלא מיירי בנגיעה בטומאה.
אבל עדיין קשה הלא יצוייר בעור אדם ויש עליו כזית בשר ולמעלה מהעור יש שערות, איזה דין להם. והיינו גם לטומאת אהל דהרי כזית בשר מן המת מטמא באהל, ובזה ליתא לדין טומאה בחיבורין, ושייך בזה לדון על השערות האלה אם יש להם דין יד או שומר, ושפיר מתפרשא דבזה פליגי ר' יוחנן ור"ל. וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' מדוע נאיד רש"י מלפרש לטומאת אהל, וגם מדוע השמיט הרמב"ם לפרש אם הוא מטעם יד או מטעם שומר.
ונראה דכל ענין שער שבאדם הכוונה שער שעל הראש ולא שער שבגוף, והיינו השער שעל הגולגולת דשערות האלו נחשבים מחובר, אבל שער שבגוף אינם נחשבים למחובר שיהיה דינם כמו הגוף ממש. והנה שער של הראש שהוא הגולגולת מטמא באהל כמו שחשיב התנא והרמב"ם, ושערות האלה תורת מחובר למת נינהו ודינם כמת עצמו, והיינו דגולגולת נחשב כמת שלם, וליתא בזה לומר ולדון לא משום יד ולא משום שומר, כיון דנחשבים כמת עצמו, וע"כ מפרשים רש"י והרמב"ם דכל עיקר פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש גם כן בהדברים המטמאים במגע לחודיא כמו בבשר נבלה ושערות שעליהם, כמו שכתבנו לעיל.
ולפי זה יש לפרש כוונת רש"י שמפרש בהא דלא יד ולא שומר שהוא שער, יש לפרש גם על שער המת, אבל הכוונה שער כזה שאין לו דין מחובר למת, דהיינו שער שעל הגוף שאין דינו מחובר למת, וכמוש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0