דף קכ - ב
והוינן בה: ולכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך [נבלה [67]], וליגמרו מינייהו דשרצים?
ומתרצינן: משום דאיכא למיפרך: מה לשרצים שחמורים הם, שכן טומאתן ואיסורן במשהו, [כלומר, בכעדשה, דילפינן איסורו מטומאתו, מה טומאתו בכעדשה אף איסורו בכעדשה], תאמר בנבלה שטומאתה ואיסורה בכזית, ולפיכך צריך לכתוב נפש לגבי נבלה.
והא דתניא: הטבל, והחדש [תבואה חדשה, שהיא אסורה באכילה קודם הקרבת העומר], וההקדש [פרי שהוקדש לבדק הבית, שהוא אסור בהנאה [68]], והשביעית [פרי של שנת השביעית, שהוא קדוש בקדושת שביעית, והוא אסור באכילה לאחר הביעור], והכלאים - כולן משקין היוצאין מהן אסורים כמותן.
מנלן שגם המשקים היוצאים מהם אסורים בשתיה, אף שאינם מגוף הפרי [69]? וכי תימא ליגמר מהנך, מחלב, חמץ, נבלה, ושרצים, איכא למיפרך: מה להנך שכן איסור הבא מאליו הוו, שהחלב והחמץ ונבלה והשרצים לא נאסרו על ידי האדם אלא מאליהם הם אסורים, ואם כן, תינח היכא דאיסור בא מאליו, כגון הטבל והחדש והשביעית והכלאים, יש ללמוד אותם מהנך דלעיל בהצד השוה. אבל היכא דלאו איסור הבא מאליו הוא, וכגון ההקדש, שהאיסור בא על ידי האדם שהקדישו [70], מנלן לאסור משקין היוצאין מהן?
ומתרצינן: גמרינן הקדש מבכורים, שאף הם אין איסורן בא מאליו, אלא על ידי האדם שהפרישם לשם בכורים, ומכל מקום גם המשקים של הפירות נחשבים לביכורים.
ומקשינן: ובכורים גופייהו מנלן שגם המשקין היוצאים מהם נחשבים כמותן?
ומתרצינן: דתני רבי יוסי: נאמר בבכורים "מראשית כל פרי האדמה", ודרשינן: "פרי" אתה מביא לבכורים, ואי אתה מביא משקה.
אך אם הביא למקדש ענבים של בכורים ודרכן, שהוא הביא את היין למקדש, מנין שבדיעבד הוא יצא ידי חובתו, תלמוד לומר "אשר תביא מארצך", ודרשינן מיתורא ד"תביא" [שהיה יכול הכתוב לומר "אשר מארצך"] - לרבות את המשקין היוצאין מהביכורים, שגם הם נחשבים כגוף הפרי, ויוצא בהם בדיעבד ידי חובת הבאת ביכורים [71].
ומעתה ילפינן נמי להקדש, שהמשקין היוצאים מהם אסורים כמותן.
ומקשינן: כיצד אתה למד הקדש מבכורים והא איכא למיפרך: מה לבכורים שכן טעונין קרייה של פרשת "ארמי אבד אבי", והנחה לפני המזבח. מה שאין כן בהקדש?
ומתרצינן: אלא, גמר הקדש מתרומה שאף היא איסורה בא על ידי האדם שהפריש את התרומה, ומכל מקום משקין היוצאים מהם אסורים כמותן.
ומקשינן: ותרומה גופא מנלן שמשקין היוצאין ממנה אסורים?
ומשנינן: דאיתקש תרומה לבכורים. דאמר מר: כתיב "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותרומת ידך" ודרשינן דהאי "ותרומת ידך" - אלו בכורים, שנאמר בהם "יד" כדכתיב: "ולקח הכהן הטנא מידך". וכיון שהבכורים נקראים תרומה, הרי הוקשו תרומה ובכורים זה לזה, וכשם שבבכורים אסורים המשקין היוצאין מהן הוא הדין בתרומה, ושוב ילפינן הקדש מתרומה.
ומקשינן: והרי אי אפשר ללמוד הקדש מתרומה. דמה לתרומה שכן חייבין עליה מיתה, האוכלה במזיד, וחומש האוכלה בשוגג, מה שאין כן בהקדש [72]?
ומתרצינן: אלא, גמר הקדש מתרוייהו - מתרומה ובכורים. דאי פרכינן מה לביכורים שכן טעונים קריאה והנחה, תרומה תוכיח, ואי פרכינן מה לתרומה שכן חייבים עליה מיתה וחומש, ביכורים יוכיחו.
ומקשינן: אכתי איכא למיפרך: מה לתרומה ובכורים, שכן חייבין עליהם מיתה וחומש, שאף הבכורים דינם כתרומה, וזר האוכלם חייב עליהם מיתה וחומש [73]?
ומתרצינן: אלא אתיא הקדש מתרומה ומחד מהנך, מחמץ או מנבלה. או מבכורים ומחד מהנך בלימוד של במה הצד, וליכא למיפרך עליה מידי, לפי שלא מצינו חומרא הנוהגת בשני אלו ואינה נוהגת בהקדש [74].
והא דתנן: דבש היוצא מהתמרים, ויין שנעשה מתפוחים, וחומץ שנעשה מסיתווניות, [ענבים גרועים], ושאר מי פירות [חוץ משמן ויין שנעשו מזתים ומענבים] של תרומה -
רבי אליעזר מחייב קרן וחומש את השותה אותם בשוגג, כדין תרומה. ורבי יהושע פוטר.
והוינן בה: במאי פליגי הני תנאי? שהרי למדנו תרומה מבכורים שמשקין היוצאין מהן כמותן. ומדוע רבי יהושע פוטר?
ומשנינן: בדון מינה ומינה, ובדון מינה ואוקי באתרה - קמיפלגי, כלומר, שבכל דבר הלמד מחבירו בגזירה שוה או בבנין אב, יש לדון, האם אמרינן "דון מינה ומינה", דהיינו, שנלמד מהמלמד גם את עצם הדין, וגם את שאר הפרטים הקיימים במלמד, או דלמא, "דון מינה" - נלמד מהמלמד רק את עצם הדין, ואחר כך אוקי לדבר הלמד באתרה. שנעמידנו במקומו לענין שאר הפרטים שאפשר ללמוד אותם מגופו.
דרבי אליעזר סבר: דון מינה ומינה. דהיינו דון תרומה מבכורים לגמרי, דמה בכורים משקין היוצא מהן כמותן אף תרומה נמי משקין היוצא מהן כמותן. ומינה, ועוד אנו למדין מבכורים גם את הפרטים, דמה בכורים אפילו בשאר מינין אמרינן דמשקין היוצא מהן כמותן, שהרי מכל שבעת המינים מביאים בכורים, ולא רק מתירוש ויצהר, אף תרומה נמי אפילו בשאר מינין. שכל הפירות שהן תרומה - משקין שיצאו מהן כמותן [75].
ורבי יהושע סבר: דון מינה בלבד, דמה בכורים משקין היוצאין מהן כמותן אף תרומה משקין היוצאין מהן כמותן. אלא שמעתה - ואוקי באתרה. נעמיד את התרומה במקומה, שלא נלמד מבכורים אלא באותם משקין שמצינו שחל עליהם שם תרומה בהיותן משקין, כלומר - שמן ויין, שבהם אמרינן שאם קרא שם תרומה עליהם בהיותן זתים וענבים, הרי גם המשקין היוצאים מהן כמותן. אבל משקין אחרים, שלא מצינו שחלה עליהם תרומה בהיותן משקין, לא נלמד אותם מבכורים, אלא נימא שאפילו אם יצאו מפירות תרומה אינם אסורים כמותם [76].
והלימוד הוא כך: מה משקין דקדשים בתרומה, והיינו המשקין שמצינו שמקדישים ומפרישים אותם לתרומה, תירוש ויצהר שהם כתובים בתורה לענין תרומה ומעשרות - אין, אבל מידי אחרינא לא מצינו. אף משקין היוצאין מהן כמותן, שאנו למדים מבכורים, תירוש ויצהר - אין, מידי אחרינא - לא! ולכן הוא פוטר מקרן וחומש בשאר המשקים, שבהם לא אמרינן משקין היוצאין מהן כמותן.
והא דתנן: אין מביאין בכורים משקה למקדש, אלא משקה היוצא מן הזיתים ומן הענבים, שבדיעבד יכול להביא למקדש יין ושמן בתורת בכורים [77].
מני היא?
רבי יהושע היא! דאמר לענין תרומה - דון מינה ואוקי דאתרה. ומאחר דתרומה אינה למדה מבכורים אלא לגבי תירוש ויצהר, דהיינו זיתים וענבים, שוב חזר רבי יהושע וגמר להו לבכורים מתרומה [שהרי בכורים ותרומה הוקשו להדדי], שגם בבכורים אין המשקה היוצא כמותם, אלא בזיתים וענבים בלבד.
מה שאין כן לרבי אליעזר, הרי למדים תרומה מבכורים גם לגבי שאר המשקין, ואם כן, גם למשקין היוצאים משאר הפירות יש להם דין ביכורים, והוא יכול להביא אותם למקדש בדיעבד.
והא דתנן: אין סופגין את הארבעים מלקות משום ערלה, אם שתה משקה שיצא מפירות ערלה, אלא על משקה היוצא מן הזיתים ומן הע נבים.
מני היא?
רבי יהושע היא! דאמר דון מינה ואוקי באתרה, וגמר להו לבכורים מתרומה שאין משקין היוצאים מהם כמותן אלא בזתים וענבים,
הערות
[67] כתב הרשב"א, דקושית הגמרא היא על נבלה בלבד, שהרי לגבי חמץ איכא למפרך מה לחמץ שכן היתה לו שעת הכושר, ולגבי חלב איכא למפרך שכן הותר מכללו, ורק נבלה אפשר ללמוד משרצים ואין לזה פירכא.
[68] הקשה התורת זרעים [תרומות פי"א מ"ג] מה הנידון בהקדש האם משקין היוצאים מהם כמותם, הרי גם המשקה שייך לבדק הבית, ויאסר בהנאה מצד עצמו, אף שאינו הפרי שהוקדש מתחילה? ובחזון איש [מעשרות ס"ז סק"א] כתב לתרץ, שאין מלקות על הנאה מהקדש אלא על אכילה בלבד, ואם כן הנידון בברייתא הוא לחייב מלקות על שתיית המשקין היוצאים מהם, וזה יתכן רק אם משקין היוצאים מהם כמותם. וראה עוד בקובץ שיעורים [חולין אות נט] שהקשה כן לגבי כלאים, מה הנידון האם משקין היוצאים מהם כמותן, תיפו"ל שאפילו האפר שלהם אסור בהנאה, וכל שכן השקין היוצאים מהם? ותירץ דהכא הנידון לאסור אותם מדין אכילה ולא מדין הנאה, ראה שם מה הנפקא מינה בזה. וראה שם מה שכתב לגבי הקדש.
[69] עד כאן הגמרא דנה על איסור שגופו נימוח, ונאמרו לזה ארבעה פסוקים, בחלב בחמץ בנבלת עוף טהור ובשרצים, ומעתה הגמרא דנה על משקין היוצאים מפרי אסור. ובתוספות כתבו שיש חילוק ביניהם, שאיסור שגופו נימוח מסברא הוא אסור, אלא שאכילה כתיבא ביה, ואיסור שנימוח אינו נחשב לאכילה, ולכן צריך פסוק לאסור. אך משקים היוצאים מהפרי מסברא אינם אסורים כהפרי עצמו, ואף בלא אכילה כתיבא ביה צריך פסוק לאסור. אך אם כן הקשה התפארת יעקב, היאך רוצה הגמרא ללמוד טבל והקדש וכו' מחלב וחמץ לגבי משקים היוצאים מהם, הרי גם בחלב וחמץ כל מה שהתרבה מנפש זה רק כשהמחה את גוף האיסור, ומנין שגם המשקים היוצאים מהם אסורים כמותם? עיי"ש מה שתירץ. ויתכן לומר, דלאחר שהתרבה מ"נפש" שכל שנפשו נהנית מהם אסורים, הרי גם משקים היוצאים מהם בכלל זה. [אך לגבי שרצים שהלימוד הוא מהטמאים עדין צריך ביאור, מנ"ל שגם המשקים היוצאים מהם כמותם, דלמא התרבה רק אם המחה את גוף האיסור?].
[70] כך פירש רש"י. אך התוספות הקשו עליו, דהקדש אפשר ללמוד בגזירה שוה חטא חטא מתרומה, ואין צריך ללמוד מהצד השוה? ולכן פירשו ששאלת הגמרא היא על כלאים, שהאיסור לא בא מאליו, אלא על ידי האדם שזרע אותו. אך רש"י כתב דכלאים חשיב איסור הבא מאליו, וכבר למדים אותו בצד השוה מחלב וחמץ, וביאר התפארת יעקב שהם נחלקו מה הכונה איסור שאינו בא מאליו, שרש"י סובר שהאיסור עצמו חל על ידי האדם, ולכן רק בהקדש יתכן לפרש כן, שהאיסור עצמו חל על ידי הקדשת האדם, מה שאין כן בכלאים שהאיסור חל מעצמו על ידי מעשה האדם הרי זה נחשב שהאיסור בא מאליו. אך התוספות סוברים שאם האדם גרם לאיסור על ידי מעשיו נמי חשיב איסור שאינו בא מאליו, ולכן גם כלאים חשיב איסור הבא על ידי אדם. ומהאי טעמא נקטו התוספות בקושייתם שלא יתכן שמדובר על טבל משום דטבל ילפינן חטא חטא מתרומה, ולא כתבו משום דחשיב איסור הבא מאליו, משום שלשיטתם כיון שהאיסור טבל חל במירוח הרי זה נחשב שהאיסור חל על ידי האדם. אך לרש"י חשיב שהאיסור חל מאליו מחמת מעשה האדם. ולפי זה יצא נפקא מינה לדינא, שלדעת רש"י ילפינן טבל מחמץ וחלב שמשקין היוצאים מהם כמותם, ולדעת התוספות לא ילפינן מהם משום שהם נחשבים לאיסור הבא על ידי אדם, אלא ילפינן מתרומה בגזירה שוה, ואם כן לדעת רבי יהושע [וכן קיי"ל להלכה] שבתרומה רק שמן ויין נחשבים כגוף הפרי, ולא בשאר הפירות, אם כן משקים היוצאים מטבל מותרים, וראה מה שיתבאר עוד בזה להלן בסוף הסוגיא.
[71] כן פירשו רש"י ותוספות במסכת ערכין [יא א] והרמב"ם [פ"ב מביכורים ה"ד], שבדיעבד הוא יכול להביא למקדש גם משקים, ולדעת רבי יהושע להלן אינו יכול אף בדיעבד להביא אלא משקין היוצאים מזתים וענבים ולא שאר משקין. אך מרש"י להלן [ד"ה אין מביאים ביכורים משקה] משמע, שאינו יכול להביא כלל משקה למקדש, ואף לא יין ושמן, דכולם התמעטו מ"פרי", אלא הריבוי הוא שאם הביא פרי למקדש לביכורים ולאחר מכן יצא ממנו משקה, הרי גם המשקה אסור לזרים כמו הפרי עצמו. אך להביא משקה בתורת ביכורים אינו יכול. ולכן הוצרך רש"י שם לדחוק את הברייתא שאין מביאים בכורים משקה אלא היוצא מזתים וענבים, דהיינו, שאף אם יצאו מהם משקים הרי הם מותרים, חוץ מזתים וענבים שאם יצאו מהם משקים הרי הם אסורים. אך לפירוש הראשון שכתבנו שבדיעבד הוא יכול להביא למקדש שמן ויין, הרי הברייתא שם מתפרשת כפשטותה, וכן הוכיחו התוספות שם כפירושם. וראה מרומי שדה וחידושי רבינו מאיר שמחה מה שכתבו בזה.
[72] כתבו התוספות, שלפי דעת רבי שגם במעילה איכא חיוב מיתה לא יתכן לפרוך כן, שהרי אין חילוק בין הקדש לתרומה. אך לפי שיטתם דלא איירי בכל הסוגיא על הקדש כמו שפירש רש"י, אלא איירי על כלאים, ניחא, שהרי אין בכלאים חיוב מיתה וחומש.
[73] הקשה בחידושי הר"ן, מה היה הסלקא דעתך של התרצן שלמדים משניהם, הרי על שניהם חייבים מיתה וחומש? ותירץ, שהתרצן היה סבור לתרץ מתחילה שילפינן מתרומה או מבכורים ומחד מהנך, אלא שהמקשן היה סבור שהוא תירץ שילפינן משניהם, ולכן הקשה לו ששניהם חייבים מיתה וחומש, ולבסוף ביאר לו התרצן את כונתו מתחילה.
[74] להלן מבואר שלגבי ביכורים ותרומה נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע האם כל המשקין אסורים כגוף הפרי, או שמא רק משקין היוצאים מזיתים וענבים, אך שאר המשקין אינם נחשבים כגוף הפרי, ומאחר וילפינן הקדש לרש"י וכלאים לתוספות מבכורים וחד מהנך או תרומה וחד מהנך, הרי לרבי יהושע אי אפשר ללמוד מהם אלא על משקין היוצאים מזיתים וענבים. ואם כן הברייתא שנקטה הטבל והחדש וכו' כולם משקים היוצאים מהם כמותם דלא כרבי יהושע. אך יתכן שרבי יהושע מודה שמדרבנן מיהא כל המשקין אסורים, והברייתא נקטה כן מדרבנן, וכן כתבו הרדב"ז [פ"י ממאכלות אסורות הכ"ב] והחזון איש [טבול יום בהוספה לסימן ד סק"א].
[75] הקשו התוספות, מנין נדע את כל המינים, הרי מביכורים אפשר ללמוד רק את שבעת המינים? ותירצו, שבזה כבר אין מקום לחלק, ומאחר ואפילו בתרומה דרבנן משקים היוצאים כמותם, שוב הדין כן בכל המינים. ובחידושי הר"ן כתב לחדש, שאמנם אינו חייב להביא ביכורים אלא משבעת המינים. אך אם הביא ביכורים אף משאר מינים חל עליהם שם ביכורים, והם נוהגים בכל המינים. [ראה שם שהוכיח כן ממשנה במסכת בכורים, ולפי מה שפירשו שם המפרשים יש משם ראיה להיפך].
[76] הקשה רש"י, הרי בלאו הכי אין תרומה מן התורה אלא בדגן תירוש ויצהר, ואם כן במה נחלקו האם למדים שאר משקין מביכורים? ותירץ, שרבנן כעין דאוריתא תקון, ואילו היו כל המשקין חייבים בתרומה מדאוריתא הרי לרבי אליעזר היו למדים אותם מביכורים ולרבי יהושע לא, ולכן גם רבנן תקנו כך. והתוספות תירצו, שקיים נפקא מינה גם כלפי הדאוריתא, בדגן שהמחהו, שלפי רבי אליעזר ילפינן מביכורים לאסור, ולפי רבי יהושע לא ילפינן.
[77] רש"י פירש באופן אחר, לפי שהוא סובר שאף בדיעבד אינו יכול להביא למקדש יין ושמן, אלא שאם הביא ענבים וזתים ולאחר מכן יצא מהם משקים, הרי המשקים אסורים לזרים כמותם. ולפי זה דחק רש"י את הברייתא, שאין מביאים מקשה למקדש כלל, ואם הביא פרי ויצא מהם משקה הרי המשקה מותר לזרים חוץ ממשקה היוצא מזתים וענבים שהוא אסור לזרים.
מה לשרצים שכן איסורן. פרש"י ז"ל כדאמר במעילה (טז, ב) בפ' קדשי מזבח והבדלתם בין הבהמה הטמאה לטהורה וכו' פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר לך מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה, ודוקא בשרצים טמאים דה"נ בשרצים טמאים אמרינן, אבל בשרצים טהורים אין בכעדשה אלא בכזית כשאר האיסורין, וכדאמר ר' יוחנן התם דאין לוקין עליהם אלא בכזית, ובכריתות (ד, ב) נמי אמרינן דם ובשר מצטרפין לכזית בטהורין, איכא למימר דהתם בשלמים ומשום בריה, ודאמרינן נמי ביבמות (קיד, א) פרק חרש לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים, וצריכא, דאי אשמעינן שרצים שכן איסורן במשהו, ההיא נמי בשלמים, ומשום ברי'.
מה לשרצים וכו'. איכא למידק ליכתוב רחמנא שרצים וחלב וחמץ ותיתי נבלה מינייהו, ונימא תיתי משרצים מה לשרצים שכן בכעדשה חמץ יוכיח מה לחמץ שכן ענוש כרת שרצים יוכיחו. ומיהו חמץ לא אתי מינייהו, דאיכא למפרך מה להנך שלא הותרו מכללן, אבל נבלה תיתי במה הצד, ותי' בתוס' דאי"ל דלמא ה"א ה"מ לענין אכילה אבל לענין טומאה כגון נבלת העוף דבית הבליעה לא, אע"ג דאפק' רחמנא בלשון אכילה דכתיב (ויקרא כב, ח) נבילה וטריפה לא יאכל, [ו]הא דאמרינן לעיל ליכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך מינייהו לאו כולהו קאמר דהא חמץ וחלב א"א כדאמרן אלא נבלה קאמרינן, ואפ"ה דחי' דלא.
הא דתניא הטבל החדש ומשקין היוצאין מהן כמותן מנ"ל. קשיא הא ל"ל קרא בכל הני, דלעיל לא אצטריך לן אלא משום דכתיבא בהו אכילה, אבל בהני דלא כתיבא בהו אכילה קרא ל"ל לרבות את השותה. ועוד קשיא לן אכולה שמעתין ל"ל קרא כלל בחד מינייהו דהא שתיה בכלל אכילה היא, וכדדרשינן (שבועות כב, ב) מדכתיב ונתת הכסף בבקר ובצאן ביין ובשכר ואכלתא, ואמרינן נמי בנדה (לב, א) בריש פרק בנות כותים והנפש לרבות את הסך ואת השותה, ואקשינן שתיה בכלל אכילה היא, ופרקינן אלא אימא לרבות את הסך כשותה. וביומא (עו, ב) פרק בתרא שתיה בכלל אכילה ומדכתיב (דברים יד, כו) ואכלת שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך, וי"ל דהתם דוקא בדברים שדרכן לשתותן, אבל הכא בדברים שדרכן באכילה ולא בשתיה, ודם דאמרינן (מנחות כא, א) הקפה את הדם ואכלו, היינו טעמא נמי משום דרכו לאכול דרך שתי', וזה שהקפו אותו ואכלו אי לאו דאחשביה הא לא"ה ה"א דוקא בשאכלו כברייתו דהיינו מחוי, הא בשהקפהו וגמעו פטור, שלא חייבה תורה אלא כדרך ברייתן.
וא"ת א"כ מאי קאמר גבי בכורים הביא זיתים וענבים והוציא מהן משקין מנין ת"ל תביא, דהא זיתים וענבים דרכן בשתיה ורבויא ל"ל, י"ל דלאו דוקא זיתים וענבים אלא דמינה לכל שאר פירות דבכורים, וכי אצטריך קרא לשאר פירות אצטריך.
וקשיא לי דתינח לר' אליעזר דאית ליה דון מינה ומינה, אבל לר' יהושע דאית ליה דון מינה ואוקי באתרא, הא אפי' בבכורים לא הוה משקין היוצאין מהן כמותן אלא זיתים וענבים בלבד כדאמרינן בסמוך הא דתנן אין מביאין בכורים משקה אלא היוצאין מן הזיתים ומן הענבים מני ר' יהושע היא, וההיא אפילו בשהביא פירות ואח"כ דרכן, וכדפירש רבי' שלמה ז"ל. וי"ל דמ"מ בכורים גופייהו אצטריך קרא אפילו בזיתים וענבים משום דכתיב מיעוטא פרי, והיינו נמי דר' יהושע לא מוקי ריבויא דתביא בכל הפירות שנוהג בהן בכורים משום דכתיב בהו מיעוטא פרי, והלכך אי לאו דאהדריה קרא משום דאיתקן לתרומה ה"א אפילו תירוש ויצהר נמי לא. וערלה נמי פרי כתיב בה, והלכך אצטריך לרבויא מהיקישא דבכורים.
שמנה שרצים שהמחן ואכלן הרי הן כמוהו לאסור בכעדשה שיעור אכילתן כשיעור טומאתן ושאר שרצים שיעורן בכזית וכלו צירן ורטבן וקיפה שלהן כמותן הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקין היוצאין מפירותיהן כמותן באיסורן ובשיעורן אלא שאין לוקין עליהן חוץ מיין ושמן של ערלה ויין ושמן של כלאי הכרם:
הבכורים באים משבעת המינין ואין מביאין אותן משקה ואם הביאו משקה אין מקבלין מהן חוץ מזיתים וענבים ואע"פ כן לא היו נוהגין כן אלא הקרובים לירושלים מביאים תאנים וענבים לחים והרחוקים עושין אותם גרוגרות וצמוקים ומביאין הבכורים טעונין קריאה בפרשת ארמי אובד אבי והנחה בצד המזבח בקרן מערבי דרומי בדרומה של קרן כמו שיתבאר במקומו:
התרומות שלא הופרשו בפירות צריך להפרישן במה שיוצא מהן אם טחנן או דרכן ומ"מ דברים שהם בני אכילה אין עושין מתרומה שהורמה מהן משקה כיצד תמרים של תרומה אין עושין מהם שכר ולא דבש ולא מתפוחים יין ולא מענבים סיתוניות חומץ וכן שאר פירות של תרומה אין משנין אותן אלא בזיתים וענבים ואם עבר ועשה כן שותהו בטהרת תרומה וזר ששתאן בשוגג אינו משלם לא קרן ולא חומש ובמזיד מכין אותן מכת מרדות:
בד"ה היכא דלאו כו' כיון שהוא גוף החלב וכן החמץ כו' עכ"ל מיהו מריבויא דנפש מרבינן בכולהו אפי' באינו שותה גוף החלב וחמץ כדמרבינן נמי בשרצים לאסור צירן ורוטבן דאם לא כן לא הוה מצינן למיגמר מינייהו לאסור הני דתניא בברייתא הטבל וחדש כו' דאינו שותה גופן וק"ל:
ד"ה לכתוב בשרצים וכו' שמא לא הייתי אומר אלא לענין אכילה וכו'. פירוש משום דכולהו לא איירו אלא באכילה ואע"ג דבשרצים איכא נמי טומאה מכל מקום כיון דמשרצים לחודיה לא אתי משום דאיכא למפרך מה לשרצים שכן טומאתן במשהו וע"כ נצטרך למילף מתרתי כגון משרצים וחמץ או מחלב כיון שאין טומאה בחמץ וחלב לא הוה ילפינן מינייהו נבלה לענין טומאה דלא מצינן למילף מביניהו אלא דבר דאיכא בתרוייהו וק"ל:
גמרא דתני רב יוסף פרי כו'. כן העתיקו הר"ש בפי"א דתרומות מ"ג ונכון:
תד"ה לכתוב. אבל לענין טומאת נבלת עוף טהור לא. וצ"ל הא דאמר לעיל נבלה לא אתי מחמץ וחלב שכן ענוש כרת. ה"ה דהמ"ל דלטומאה לא ילפי' מאיסורא:
תד"ה היכא. שע"י מעשה של זריעה נאסרין הכלאים כו'. גם המקיים כלאים שעלו מאליהם בלתי שום מעשה נאסרים כמבואר בפ"ה דכלאים וברמב"ם פ"ה ה"ח. אלא דמ"מ אינן נאסרין אלא בדידע וקיימם:
תד"ה דון. דר"א מחייב דגן שהמחהו מדאורייתא כו'. כצ"ל:
גמרא מה משקין דקדשי כצ"ל:
רש״י ד"ה תירוש וכו׳ קודם שדרכן נאסר משקה כצ"ל:
תוס׳ ד"ה היכא וכו' ואי טבל. נ"ב דאינו בא אלא ע"י מרוח וראיית הבית:
בא"ד והקדש נמי לא כתיב ביה אכילה. נ"ב וקרא דכי יאכל קדש בשגגה היינו תרומה:
בא"ד זה גוף הפירי. נ"ב אלא יניקה גרידא:
גמ' דאיתקש לבכורים. עי' מנחות דף יח ע"א תוס' ד"ה לחם:
והא דתני הטבל והחדש וכו' נראה שמעתין אזלא למ"ד חדש אסור מן התורה בכל מקום כסתם משנה סוף מס' ערלה וכרשב"י ספ"ק דקידושין ל"ח ע"א וס"ל נמי חמץ אין איסורו איסור עולם דמותר אחר הפסח כר"ש דקיי"ל כוותי' ואתי' מביניהו דהנך וליכא למיפרך מה להנך שכן איסורו איסור עולם ואין היתר לאיסורי' ונוהגת בין בארץ בין בח"ל ולהנ"ל לק"מ. ובת"כ יליף מביניהו דנזיר והנך ע"ש. ונ"ל דלא מאיסור יין לנזיר יליף דהא יין לנזיר לא מטעם יוצא מענבים נאסר אלא הוא עצמו אסור אלא ממשרת ששרה ענבים במים ש"מ היוצא מענבים אסור ואסור המים ע"ש בפ' שמיני גבי חלב בהמה טמאה. וש"ס דילן לא בעי מילף מהכא משום דלר"ע אתי קרא לשרה פתו ביין ומשום היתר מצטרף לאיסור ע"כ מייתי מהנך:
והנה לפום רהיטא דשמעתין טבל אתי' מהנך ומשקה היוצא מהן כמותן ובתרומה אין כמותן דאוקי באתרא כר' יהושע. וחמיר טבל מתרומה ודלא כתוס' קידושין ל"ח ריש ע"ב לחד שינויי ע"ש. מ"מ איך אתי' טבל מביניהו מה להנך שכן נוהגים בארץ ובח"ל משא"כ טבל וכן ק' אכלאים. ונלע"ד עפ"י מ"ש פ"י בק"א לקידושין להקשות נילף חדש גז"ש לחם לחם מחלה דגז"ה מקובלת הוא לענין ה' מינין. וחלה איקרי תרומה ומשקים היוצאים אינו כמותן דאוקי באתרי' וה"ה לחלה וחדש ע"ש וצ"ל דא"א לומר אדרבא ילפינן חדש מביניהו דהנך דמשקין כמותן ושוב ילפינן לחם לחם לחומרא גם בחלה ותרומה משקה כמותן זה א"א דא"כ תביא גבי בכורים למה לי ע"כ א"א למילף לחם לחם אלא להקל שלא יהי' משקה חדש כמותו והדרי ק' לדוכתי'. ולפע"ד לק"מ דלא כתיב לחם גבי חלה אלא גבי טבל הטבול לחלה והי' באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו ומדאיקרי חלה ותרומה שוב לא כתיב לחם חלה ומ"מ שפיר ילפינן גז"ש לחם לחם דלא מיטבל לחלה אלא מה' מינין אבל חלה גופי' לא איקרי לחם נמצא נהי דחלה אין משקין היוצאים ממנו כמותה כמו תרומה מ"מ משקה היוצא מטבל הטבול לחלה אסור עד שיפריש עליו ממקום אחר דילפינן לחם לחם מחדש להחמיר וחדש מביניהו דהנך. ואין תימה אם טבל חמור מחלה עצמה כמו טבל הטבול לתרומה בשמעתין כנ"ל ולק"מ ק' פ"י. ושוב כיון דידעינן טבל טבול לחלה מגז"ש דלחם מחדש. שוב ילפינן טבל וכלאים מביניהו ואין לומר מה להנך שכן נוהגין בין בארץ בין בח"ל דטבל הטבול לחלה יוכיח:
עוד כ' בפני יהושע שם מש"ס כריתות ה' ע"א דבעי למימר לחם וקלי וכרמל איצטריך דה"א כרמל לא נשתנה משא"כ שנקלה באור וקלי וכרמל לא נשתנה משא"כ לחם שנשתנה הרי דבר שנשתנה מותר ונמשך אחר זה בס' מקור חיים הל' פסח רסי' תס"ז לענין דבש של פסח שנותנים לתוכו ונשתנה ממה שבתוכו דברים תמוהים הם היעלה על הדעת חטים האסורים מן התורה כגון שנזרעו בכרם או של שביעית ועשה מהם קמח או קלם באור הותר מן התורה הואיל ונשתנו בטלת כל איסור תורה. אלא ע"כ לא נקרא שינוי אלא מאוכל למשקה או ממשקה לאוכל כגון המחהו את החלב או הקפה הדם או משקה היוצא מהן אבל שארי שינויי' לא עלה על דעת. והנה אי הוה כתיב בתורה מתבואת הארץ לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם עומר. בודאי הי' בכל קמח וקלי וכל ענין שינויי חוץ ממשקה היוצא דאיצטריך למילף מביניהו. אך כיון דפרט קרא לחם וכרמל הוה סד"א דלמא לחלק ללאוין אתי אלא דקפיד על אלו דוקא ולא על שינוייהן לכן הוצרך להוציא מיתורא דקרא לחלק אתי וממילא הדרן לפשטן של דברים הן ושינוייהן אסורים ולוקין עליהם ומשקה היוצא אסור מן התורה מביניהו דהנך אך אין לוקין הואיל ולא אתי אלא מדינא:
וכבר כ' הגאונים ובפרט בתשובת באר יעקב דכדהקשה לעיל למה לי' הנפש לילף מהנך הומ"ל דאיצטריך ללקות עליו אלא כך הדרך הש"ס כשמוציא תי' אחר טפי עדיף מלומר קרא למלקות אייתר וכדמוכח בדוכתא טובא בר"פ איזהו נשך ובזה אזדא נמי מ"ש פני יהושע למסקנא אייתר נפש דחמץ וה"נ ב' כתובים וליתא דיתורא ליכא דכי כתיב איצטריך למלקות כנ"ל:
ומ"מ למאן דלית לי' חדש בח"ל לא אתי' מביניהו ואי מפרש משרת לשורה פתו ביין לא אתי' נמי מנזיר ומשקה היוצא ממנו מותר. ומ"מ היוצא ע"י בישול כגון שכר ושמרי שכר אסור מטעם כעיקר ונהי לשתות מותר לפי אותו סברא דאכילה כתיב בי' מ"מ כשהחמיץ בהם לחם אסור לאוכלו דטע"כ דאורייתא ואסור לאוכלו עכ"פ ויובנו דברינו אלו עפ"י תוס' לעיל קי"ב ע"ב ד"ה הטמאים וכ' ע"ש ובפ"ק דבכורות:
והשביעית והכלאים כ' תוס' אע"ג דלא כתיב גבי כלאים אכילה מ"מ סברא הוא דלא אמרה תורה אלא כשאיסור בעין פי' ובכלאים כתיב הזרע אשר תזרע וכשנשתנה ונעשה משקה שוב אינינו הזרע ותבואת הכרם ואפי' המחה זרע כלאים הי' מותר אי לאו דילפינן מבינהו דהנך. ורבנו שמואל סובר כשמחה פירות כלאים לזה לא צריך ילפותא כיון דלא כתיב אכילה אלא משקין היוצאים מהן לא הוה ידעינן זולת ילפותא מהנך. ולרבינו שמואל אפי' היכי דכתיב אכילה והמחה הגוף וחזר והכניסו לתוך מאכל ואוכלו דרך אכילה חייב ולא צריך לזה ילפותא מהנך דהרי המחאת גוף הדבר הוה כגופו ורק משום דכתיב אכילה ולא שתי' והרי החזירו לתוך מאכל ואכלו דרך אכילה וצריך לומר דהדר שמואל הא דאמרינן לעיל על מצה לחם כתיב בי' אע"ג דמיחוי הוה כגופו מ"מ לחם לא מיקרי דלחם הוא קמח מקובץ וכיון דנמס והיו למשקה תו לא יתואר לחם:
ואמנם שיטת הר"א ממיץ הביאו הרא"ש פי' כיצד מברכין סוף סי' ג' שם. הוא ס"ל אפי' משקה היוצא נמי נקרא גופו של פירי כמו המחה לרבנו שמואל מדמברכין בפה"ג על משקה ש"מ נקרא פירי. אך אכילה לא הוה אפי' בתירוש ויצהר דס"ל למאי דקיי"ל כר' יהודה דאכל דבילה קעילית ונכנס למקדש חייב כמו שפסק רמב"ם תו לית לן שתי' בכלל אכילה אפי' בזתים וענבים זולת בנדרים מסברא דלשון בני אדם אבל לא בשאר איסורים מקרא דבלשון תורה אין שתי' בכלל אכילה כלל עיין שבועות כ"ג ע"א. וס"ל למסקנא לא איצטריך תביא גבי בכורים אלא משום דכתיב גבי ערלה אכילה ולא שתי' והוה ילפינן בכורים מערלה גז"ש פירי פירי למעט שתי' אפי' דזתים וענבים משו"ה אצטריך תביא לרבות משקה וה"א כל ז' המינים הדר ילפינן מתרומה דוקא תירוש ויצהר נשאר לנו במסקנא דמשקה דכל פירותו אימעטי' בין בבכורים בין בתרומה מאכילה דכתיב גבי ערלה והדר אתרבי' משקה תירוש ויצהר בשלשתן מתביא דכתיב גבי בכורים:
וזה נ"ל דעת רמב"ם פ"י ממאכלות הל' כ"ב דמשמע דכל הני איסורים מן התורה אך אין לוקין אפי' אמשקה זתים וענבים חוץ מערלה וכלאים דלוקים על משקה זתים וענבים ולא על שאר משקים שלהם. והיינו דס"ל לרמב"ם דמשקה דכל האיסורים אפי' דזתים וענבים לא אתי' אלא מביניהו דהנך ואין לוקין מן הדין אלא איסור מן התורה וה"ה ערלה וכלאי הכרם נמי משקה שלהם אתי' מביניהו ואין לוקין חוץ ממשקה דזתים וענבים דאתי' מפירי פירי מבכורים ותרומה דלוקים אהקישא וגז"ש וכלאים וערלה חד דינא אית להו כמ"ש תוס' שלהי תמורה ד"ה אלו הן וכו' ע"ש:
תינח איסור הבא מאליו וכו' נראה דוחק גדול מ"ש תוס' דאכלאים קאי דאיך אפשר לומר דקיל כלאים הואיל ובא ע"י עבירה אדרבא היא הגורם חומרא לעיל קט"ו ע"ש ואפי' טבל דוחק לומר שיגרום קולא מה שבא ע"י מירוח וראיית פני הבית היכן מצינו סברא זו. אבל הקדש שע"י דבורו בזה האיסור מעצמו זה הוא קולא כמפורש בשבועות כ"ד ע"ב. ולענין ק' תוס' הא לא כתיב אכילה בגופי' לק"מ דילפינן חטא מתרומה כמ"ש תוס' בפסחים כ"ו ע"א. ואך מה שהקשו תוס' א"כ לא בעינן למילף מביניהו לילף מתרומה עיין תוס' מנחות וי"ו ע"א כ' בכורים איקרי תרומה ותרומה לא איתקש לבכורים ודשמעתין אסמכתא בעלמא הוא פי' כוונתם הא דמשמע משמעתין דתרומה אתי' מבכורים בהקישא וחייב מיתה וחומש מדאורייתא הוא אסמכתא אלא תרומה גופי' אתי' מביניהו דבכורים וחד מהנך ואפשר לענין זה שפיר מייתי רש"י חמץ דתרומה א"ש מבכורים וחמץ יהי' איך שיהי' תו לא קשי' ק' תוס' נילף הקדש בהקישא מתרומה ולמה לי מביניהו דהנך דז"א תרומה גופי' מבכורים והנך אתי' אלא התוס' דשמעתין לא ס"ל כתוס' מנחות הנ"ל אלא ס"ל כפי' רמב"ם פי"א דתרומות דהקישא לאו מתרומות ידך נפקא אלא מדאיקרי ראשית ושפיר ילפינן תרומה מבכורים וכן צ"ל בתוס' יבמות ע"א ע"ב וע"ב ע"ב דאל"ה לא מקשי מידי. מ"מ שיטת רש"י נראה נכון:
פירי אתה מביא ואי אתה מביא משקה וכו' פי' כשלא הקדיש הפירי אלא היוצא ממנו זה אינו קדוש אפי' תירוש ויצהר אך אי הקדיש ענבים וזתים ושוב דרכן הוה משקה היוצא מענבי בכורים מרבינן מתביא דמשקה קדוש כמותן אך כל זה לתפוס בקדושה באיסור לזר ולחייב עליו מיתה וחומש. אך לקרוא עליהן מקרא בכורים אינו מבואר כאן ובירושלמי פי"א דתרומה וסוף מס' חלה מחלק בזה אי מתחלה כשהקדיש ענבים הקדישן מיד על דעת לעשותן יין אזי מביא היין וקורא עליו אך אי לא בצרן מתחלה לשם כך ושוב דרכן נהי דהמדה יין היוצא ממנו יש לו קדושת בכורים מ"מ אינו מביאם וקורין עליהם כיון שנתחייב להביא ענבים בשעת בצירה ע"ש:
מה להנך שכן חייבין עליהן מיתה וחומש הומ"ל שכן אין להם פדיון משא"כ הקדש אלא בעי למימר פירכא גם אהקדש קדושת הגוף דאין לו פדיון:
דן מינה ומינה פירש"י לאו דוקא וכו' אע"ג דאיכא בתרומה דגן כמו שהקשה תוס'. ס"ל לרש"י דלא משכחת משקה היוצא מן הדגן אלא בישול שכר וכפירש"י לעיל גבי משקה היוצא מן החדש ואין מבשלין פירות של תרומה ואין עושין שכר מתמרים של תרומה ואין מבשלין יין של תרומה אעפ"י שמ"מ אם עשה כן המשקה היוצא יש לדון עליו אי יש לו דין תרומה או לא מ"מ לא מיירי קרא בהכי. ונראה דרמב"ם בפי' המשנה ס"ל הכי ומשו"ה פסק בפי"א דתרומות בפי' המשנה דלא כר' יהושע דס"ל ר' יהושע' לטעמי דס"ל בעלמא דנין אפשר משא"א ביבמות מ"ו ע"א ה"נ דנין מתרומה משקין שאר פירות אבל אנן קיי"ל אין דנין אפשר משא"א אין לדין בכורים מתרומה ומשו"ה דחאה לדר' יהושע מהלכה אך בחבורו פסק כר' יהושע משום דשם פסק תרומה נוהג מן התורה בכל מיני פירות כמבואר:
אין סופגים את הארבעים וכו' הסכימו בתשובת אחרונים אין סופגים אבל אסור מן התורה כמ"ש לעיל דאתי' מביני' דהנך. אלא לפ"ז לק"מ ק' תוס' בפסחים שהקשו תיפוק לי' משום טע"כ ולק"מ דטע"כ נמי אין סופגים עיין תשובת באר יעקב ולפע"ד תוס' הקשו התם אאביי דמיירי התם בשמעתין ואיהו מפיק טע"כ מבב"ח לעיל ק"ח ע"א דוקא למאן דמפיק מק"ו דנזיר אין עונשין מן הדין ומאן דמפיק מגעולי ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה. אבל אביי יליף מבב"ח מגילוי מלתא בעלמא גילה רחמנא בב"ח דטעם חשוב כעיקר וה"ה בכל התורה ולוקין עליו משו"ה הקשו תוס' ק' זו בפסחים דוקא ולא בשמעתין:
בתוס' ד"ה לכתוב בשרצים ובמה הצד חד מכלהו לא אתיא וכו' ושמא לא הייתי אומר אלא לענין איסור אכילה אבל לענין טומאת נבילות עוף טהור לא עכ"ל דברי התוס' צריכין ביאור דלפי דבריהם קשה מאי קאמר הגמרא לעיל לא לכתוב בנבילה ותיתי מהנך הא צריך לכתוב בנבילה לענין טומאה דאי הוי גמרינן מחלב וחמץ לא הוה אתי מנייהו אלא לענין אכילה אבל לענין טומאה לא כמ"ש התוספות וצריכין אנו לומר דאי הוי אתיא מחמץ ומחלב שפיר גם לענין טומאה נ"מ דהואיל וגבי חמץ וחלב לא שייך טומאה א"כ ילפינן מנייהו דכמו בהנך שותה הוי כאוכל גם בנבילה הוי שותה כאוכל ודון מינה ואוקי באתרי' דגבי נבילה שהאכילה מטמא דנבילות עוף טהור מטמא בגדים בבית הבליעה ולא שייך לומר דמה חלב וחמץ שאינו מטמא בשותה דהא גם באוכל אינו מטמא דבהנך לא שייך טומאה כלל אבל בנבילת עוף הטומאה תלויה באכילה אבל כשנילף נבילה במה הצד משרצים וחד מהנך שפיר כתבו התוס' דלא הוה ילפינן מנייהו טומאה כיון דאתיא במה הצד משרצים וחד מהנך ליכא למילף אלא דבר שהשרצים וחד מהנך שהוא חלב או חמץ שוים דהיינו באכילה אבל בטומאה אינו שוה שזה מטמא והנך אינן מטמאין כן צריכין אנו לדחוק בדברי התוס' וצ"ע:
ע״ב גמר׳ ובכורים גופייהו מנ״ל דתני ר׳ יוסי, פרי, פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה, הביא ענבים ודרכן מנין ת״ל תביא. הנה האי ברייתא מתחלת הבאה מדברת וקאמר דאין מביאין רק פרי ולא משקין היוצאים מהם, חוץ מן הענבים וזיתים דמביאין גם משקה שלהן, ועיין ברמב״ם ריש פ״ב מבכורים ובכ״מ שם, ולכן תימא רבתא הוא שמביא ראי׳ לסתור, ובלא״ה כל הסוגי׳ קשה להולמה, שמערב הדברים, כי מיחוי של חמץ חלב ונבלה שהוא הממש אין ללמוד ממנו למשקה היוצא מן הפירות שהוא רק זיעא בעלמא וכמש״כ גם התוס׳ חילוק זה, ויש בזה מבוכה גדולה באחרונים בפ״י בקונטרס האחרון לאיסור חדש, ובחכ״צ בתשו׳, ובתשובותי גם אני הארכתי ואכ״מ להאריך יותר ודו״ק.
גמ', וליכתוב בשרצים וליתי הנך וליגמרו מינייהו. איכא למיפרך מה לשרצים שכן טומאתן במשהו, והקשו בתוס' בד"ה ליכתוב, אך קשה דתיתי נבלה מכולהו, ושמא לא הייתי אומר אלא לענין איסור אכילה, אבל לענין נבלת עוף לא ואע"ג דאפקי' בלשון אכילה לא יאכל לטמאה בה, עכ"ל. וקשה טובא אמאי לא תירץ הגמ' לעיל דפריך דנבלה מחלב וחמץ לא אתיא מטעם דמינייהו לא מצינן למילף לטומאה, כיון דכתיב לא יאכל לטמאה בה. וראיתי בהגהות להרד"ל שהעיר בזה.
ונראה דזה לא קשה, והיינו דכיון דרבתה תורה דהמיחוי שהוא שתיה דינו כאוכל ממש, אם כן גבי נבלת עוף טהור אעפ"י שאמרה תורה לא יאכל, אבל כיון דרבתה תורה שהשתיה הרי הוא בזה כאוכל ממש, א"כ שפיר קרינן בזה לשון אכילה, ופשיטא שמטמא גם כן. אמנם הכא שפריך הש"ס דליגמר משרצים שאמרה תורה לאסור צירן שהוא ג"כ בתורת משקה, ואין בזה דמיון לחלב וחמץ שעשה מאוכל משקה, בזה לא ידעינן דהשתיה תהיה כאוכל ממש, והיינו דאפשר דרק באופן שעשה מאוכל משקה, לא נאבד מהם דין אוכל, משא"כ הא דאסרה התורה הציר משרצים היינו ציר הנוטף מהם מצד הטבע. והתוס' סברי הכא כמו שיטת התוס' לעיל דעיקר קרא דהטמאים בא לאסור צירן בזה לא ידענו דהשתיה הרי הוא כמו אוכל ממש, ולהכי אם באנו לגמור נבלת עוף טהור משרצים, אכתי לא ידענו דהשתייה הוא כאוכל, להיות נטמא כיון דכתיב לא יאכל לטמאה בה, זהו לדעתי כוונת התוס' כמוש"נ.
ויש לעיין לאחר שרבתה תורה גם בנבלת עוף טהור בממחה הנבלה עד שעשה מהאוכל משקה באופן שאיכא כזית דגם כן נטמא ומטמא בגדים, היאך הדין אם עשה מהמשקה אוכל באופן שנבלע המשקה הזה בפת או בתבלין. אם מטמא טומאת נבלות, וכמו כן גבי חמץ ובחלב חייב כרת.
והנה מצד הסברא משמע שכן הדין גם בשנבלע המשקה באוכל דאטו זה גרע משתייה.
ונראה להוכיח זה גם מהסוגיא בהא דפריך הש"ס למ"ל הא דהטמאים ליגמר מהני דהיינו מחמץ וחלב ונבלה שנמחו, ולשיטת התוס' לעיל דעיקר קרא דהטמאים לרוטב וקיפה, וקיפה כתבו שם דהיינו פירמא ותבלין, וא"כ אם ילפינן הא דקיפה ותבלין מנבלת עוף טהור, ע"כ מוכח דגם הני תבלין שבלעו מהשרצים מטמאין גם כן, והתו"ח הקשה בזה יעו"ש. אבל לפי האמור אתי שפיר, והיינו אם יש בהתבלין בלוע השיעור דהטומאה מטמא גם כן, דמה לי אם שתה בעין, ומה לי אם אכל השיעור במה שבלוע במאכל, וע"כ הא דתנן במשנה דקיפה אינו מצטרף לטומאת נבלות, היינו עצם הקיפה דהיינו התבלין בעצמותן לבד מהבלוע.
איברא דלעיל מבואר דתבלין אינו בטומאת אוכלין, ופירש"י משום דלא אכלי אינשי התבלין, אבל ע"כ כל זה על עצם התבלין, אבל באופן שהתבלין בלעו הרבה מהבשר עד דאיכא כשיעור שפיר אכלי להו, ואין אנו דנין על עצם התבלין אלא על הבלוע, וכוונת התוס' שכתבו לעיל דלהכי לא פריך הש"ס דהוא עצמו יטמא טומאת נבלות, משום דאינו מטמא טומאת נבלות, והתוס' הקשו בזה, אבל כוונת התוס' גם כן על עצם הפירמא שאינו חשוב להיות בטומאת נבלות, ואין זה ענין לאופן זה שכתבנו שהבליע השיעור בהאוכל דזה לא גרע משתייה, ושפיר פריך הש"ס דליגמור הא דטומאת שרצים מהני תלתא דחמץ וחלב ונבלה וכמוש"נ.
גמ', חלב לא אתי מיני' שלא הותר מכללו, והקשו בתוס' לר' יוסי הגלילי דלא חייש להאי פירכא בפסחים וכו', וליכא למיפרך מה לחמץ שכן אסור בהנאה דהא לר' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה, וי"ל דלריוה"ג ודאי אתי נפש לדרשא אחריתי יעו"ש. מבואר מזה דהכא לא קאי הסוגיא לרבי יוסי הגלילי, ולפי"ז לדידן שפיר איכא למיפרך דאין ללמוד מחמץ מטעם ששאני חמץ שאסור בהנאה, וא"כ קשה מדוע לא קאמר הש"ס להאי פירכא ופירכא זו עדיפא שזה יספיק בין לחלב ובין לנבלה, ובהגהות הגאון הרד"ל הקשה בזה יעו"ש.
ונראה דכיון דלרבי יוסי הגלילי חזינן דאעפ"י דחמץ מותר בהנאה, ובחמץ ע"כ גם ריוה"ג סבר הא דנפש לרבות המחהו וגמעו, דהך הנפש האמור בחלב מיותר מטעם דחלב נלמד שפיר מחמץ דבשניהם כרת, וכיון דחזינן דלר' יוסי הגלילי דלמד חלב מחמץ אעפ"י שחלב מותר בהנאה מכל זה חייב כרת בהמהחו וגמעו, א"כ גם לדידן ליכא למיפרך מה לחמץ שכן אסור בהנאה, דזה ליתא דע"כ חזינן דלאו איסור הנאה גורם לזה, דהרי חזינן דלרבי יוסי הגלילי מחייב בהמחה וגמעו בחמץ אעפ"י שמותר בהנאה, הרי חזינן דלאו איסורי הנאה גורם לזה. ולהכי פריך מה לחמץ שכן לא הותר מכללו שזה הוי מעלה לכו"ע. וחלב לריוה"ג דסבר שזה לא נקרא הותר מכללו שפיר יליף מחמץ, ולדידן החלב נחשב הותר מכללו אין ללמוד חלב מחמץ, אבל מה שחמץ אסור בהנאה זה לא נחשב לפירכא כמו שמוכח מרבי יוסי הגלילי, והטעם בזה, מפני שאיסורי הנאה אינו בהמאכל בעצמו, וגם הנאה בלא אכילה אסור, ואין בזה מעלה לרבות שתהיה השתייה כאוכל, אבל מעלה זו שתלוי בהמאכל בעצמו כמו חומרא דכרת או החומרא שלא הותר מכללו שזהו בהמאכל בעצמו בגופו של מאכל יש בזה שייכות לפירכא שלא ללמוד לדבר שאין בו חומרא זו.
והנה לכאורה קשה לפי מה שכתבו התוס' ב"מ ס"א במה הצד אין מזהירין מן הדין יעו"ש. ומכש"כ שאין עונשין מן הדין, וא"כ מאי פריך דליגמור במה הצד, אבל יש לומר דשאני הכא כיון דכבר אמרה תורה דשתייה בכלל אכילה, רק יש לומר דזהו במילי דשתייה וכמו שכתבו התוס' ולהכי לא בעינן אלא גילוי מילתא דגם שתייה הנעשה מאוכל גם כן דינו כאוכל, ולהכי גם במה הצד הוי כדכתיב מפורש להדיא.
כתב המל"מ בפרי"ג משגגות דשיטת הרמב"ם דאם האיסור בא מריבוי לא הוי אלא לאיסור ולא לעונש, והוי רק כמו חצי שיעור, וא"כ לפי"ז האי דרשא דמהטמאים לאסור צירן וכו' לא הוי אלא מריבוי וא"כ מאי פריך הש"ס וליכתוב רחמנא בשרצים וליגמור כולהו מיני'. והלא בשרצים גופה לא הוי אלא לאיסורא גרידא ולא לעונש, אבל לפי המבואר אתי שפיר, דכיון דשתייה נחשב כאכילה, להכי כשרבתה תורה הריבוי הוי כדכתיב בהדיא מטעם דהרי הוא כאוכל ממש, והרי זה כדכתיב בהדיא.
והנה לפי"ז מבואר דגם בשרצים הוי שתייה כאכילה ממש, אעפ"י שלא נעשה הציר מהאוכל והש"ס סובר דשניהם שווים וכמו"ש התוס' לעיל קי"ב, והמהרש"א כתב כן לקמן בדברי התוס' ד"ה היכא, ולפי"ז יש לתמוה בזה שכתבו התוס' דליכא למילף נבלת עוף טהור מכולהו, מטעם דשמא לענין טומאת נבלת עוף שאני דכתיב אכילה, וקשה כיון דע"כ שתייה בכלל אכילה אף במקום דכתיב אכילה, אבל יש לומר דשאני גבי שרצים דרבתה תורה מטעם דציר הוי משקה ודרכו בשתייה, אבל אם עשה מאוכל משקה זה לא נלמד מהא דהטמאים. זהו לדעתי כוונת התוס'.
והנה בחידושי הר"ן הקשה גם כן איכא למידק ונכתוב רחמנא שרצים וחלב וחמץ ותיתי נבלה מינייהו, ומה שרצים שאין מטמאין במשא איסור נבלה לא כש"כ מה לשרצים שכן אסורים במשהו, חלב וחמץ יוכיחו, יעו"ש. הנה מה שכתב הר"ן ללמוד נבלה משרצים בק"ו שאין שרצים מטמאין במשא, משמע דנבלה סבר הר"ן דמטמא במשא, ותמוה הלא מיירי הכא בנבלת עוף טהור שאין לו לא טומאת מגע ולא טומאת משא אלא טומאת בית הבליעה לחודיא, וצ"ע.
והנה מתרץ שם כמו שתירצו התוס' וכתב וז"ל, ויש לומר דדלמא הו"א הני מילי דלמא לענין אכילה אבל לענין טומאה כגון נבלת העוף בביה"ב לא, ואע"ג דאפקי' רחמנא בלשון אכילה דכתיב נבלה וטרפה לא יאכל יעו"ש. ביאור דבריו, דכתב ואף על גם דאפקי' רחמנא בלשון אכילה היינו דלשון אכילה שתי' בכלל מ"מ עדיין יש לומר דשאני טומאת ביה"ב דבעינן אכילה ממש, וזהו כמו שתירצו התוס', אבל תמוה דמהיכי תיתי לומר דשאני לענין טומאה כיון דעכ"פ אכילה נקראת, ואפשר שזהו כוונת הר"ן שכתב בסיום דבריו "ולא נהיר". אמנם שיטת התוס' בזה כמו שכתבנו לעיל דכיון דמשרצים ילפינן במה הצד איכא למימר דשאני ציר דשרצים שהוא דרך שתייה מצד עצמו ולא בא בהשתנות מאוכל למשקה.
ויש לעיין בהא דרבתה תורה להמחהו לעוף וגמעו דיש בזה דין נבלה ממש בין לאיסור בין לטומאה אם עשה ההתכה במה שדרך להתיכו דהיינו השומן שבעוף, או דלמא שגם בהתכה דהבשר כן הדין, והנה התכה דחלב הלא דרכן גם בהתכה. וממילא גם בעוף טהור הכוונה שהמחה להחלב שבהעוף, אבל הא דהמחה את החמץ דהיינו לחם שאין דרכו בזה וג"כ חייבה עליו התורה שהשתייה כאכילה, והנה מלשון רש"י ד"ה המחהו, מפרש התיכו לעוף, משמע הבשר שהוא האוכל ממש ואין דרכה בהתכה, אבל להרמב"ם בפר"ג מאבוה"ט ה"י כתב וז"ל, או שהמחה את החלב באור וגמעו הרי זה טמא כאוכל מבשרם שהשותה בכלל אוכל, יעו"ש. הרי מדייק שהמחה את החלב, משמע אבל בהמחה את הבשר שאין דרכו בכך ליתא בזה דין טומאה. ותמוה, דהלא כיון שגבי חמץ מצינו שגם בהמחה הלחם חייב כרת בשתיתו כמו שכתב בפר"א מחמץ.
ונראה דסבר הרמב"ם כיון דבאמת יש ללמוד נבלת עוף טהור משרצים וחמץ וחלב, וכמו שהקשו התוס' והר"ן, ומפרש הרמב"ם דכוונת התורה גבי נבלת עוף טהור לטומאה דבעינן שתהי' השתי' קרובה למשקה שרגילין בני אדם לעשות כן, והיינו התכה להשומן שבה, ואם הוי ילפינן במה הצד הוי הדין שגם אם עשה משקה מהבשר כמו בחמץ שעשה מאוכל שאין דרכו להיות משקה, אבל כיון שאמרה תורה לרבות משקה, הכוונה משקה כזה אשר לפעמים עושים בני אדם כן.
גמ' והא דתניא הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצאין מהן כמותן, מנלן. וקשה לכל הני למה לי קרא הלא בכל הני דלעיל בעינן לימוד על השתיי' שהוא כאוכל מטעם דכתיב בהו אכילה, אבל בהני דלא כתיב בהו אכילה למ"ל קרא לרבות שתייה, וראיתי אח"כ בר"ן שהקשה בזה וכתב דהכא מיירי בהני שאין דרכן בשתייה אלא באכילה, ולהכי בעינן לימוד דשתיי' הרי הוא כאכילה, יעו"ש.
וכי תימא ליגמר מיניה מה להנך שכן איסור הבא מאליו. ונחלקו בזה רש"י ותוס', דרש"י מפרש דלא ידעינן הקדש, ותוס' מפרשים דלא ידעינן כלאים, ומשום דגמרינן מביכורים. ומסקנת הסוגיא דלזיתים וענבים לכו"ע משקין היוצאין מהן כמותן ולשאר משקין תליא בפלוגתא דר"א ור' יהושע, דר"א סבר דון מינה ומינה, ור' יהושע סבר דון מינה ואוקי באתרה תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא, והקשה הרשב"א תינח לר"א דאית ליה דון מינה ומינה, אבל לר' יהושע דסבר דון מינה ואוקי באתרה הא אפילו בבכורים לא הוי משקין היוצאין מהן כמותן אלא בזיתים וענבים בלבד, יעו"ש. והר"ן בחידושיו מתרץ וז"ל, ויש לומר דקושיא מעיקרא ליתא דתלמודא מיפשט פשיטא ליה בכל איסורין שבתורה למידין מחמץ ונבלה ושרצים, אלא דהוי קשיא להו הקדש מנלן, ותירץ דגמר מביכורים ואע"ג דכתיב בהו פרי עכת"ד יעו"ש. ביאור דבריו, דלכל הני גמרינן מחמץ וחלב ונבלה, ורק הקדש לא ילפינן משום דאיכא למיפרך שכן לא הוי איסור הבא מאיליו, וכיון שמצינו גבי זיתים וענבים דאע"ג דכתיב פרי דמשמעו פרי כשהיא שלימה, מ"מ רבתה תורה מתביא יתירא לרבות היוצא מהן, ממילא אנו יודעין דשתייה בכלל אכילה לכל הפירות גם בהקדש והיינו במה הצד מחמץ וחלב ונבלה דכי פרכת מה להני שכן איסור הבא מאליו, והקדש לא בא מאליו, אבל איכא למימר זיתים וענבים יוכיחו בבכורים שגם כן לא באו הבכורים מאליו אלא בקדושת הפה. ומעתה יש ללמוד לכל הפירות כולן במה הצד מכולהו ומבכורים, וזה הוי אפילו לר' יהושע.
כתב הרמב"ם בפר"י ממ"א הכ"ב הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקין היוצאין מפירותיהן אסורים כמותן יעו"ש. והקשה הלח"מ דהלא זה דוקא לר"א דסבר דון מינה ומינה אבל לר' יהושע דאמר דון מינה ואוקי באתרה לא אמרינן משקין היוצאין כמותן אלא בזיתים וענבים, והרמב"ם בפר"ב מבכורים פוסק כר' יהושע, עכת"ד יעו"ש.
אמנם לפי המבואר אתי שפיר משום דגם לר' יהושע ילפינן מחמץ ומחלב ומנבלה לכל הני וגם להקדש וכלאים בין לרש"י ובין להתוס', משום דליכא למיפרך מה להני שכן איסור הבא מאיליו, דהרי איכא למימר בכורים יוכיח בהא דזיתים וענבים בשתייה כאכילה אעפ"י שנאמר פרי שמשמעו פרי שלמה שעומדת לאכילה כדרך פרי כשהיא שלימה, ומ"מ רבתה תורה. ומזה ילפינן לכל הני איסורים שחשיב התנא, והא דאין מביאין בכורים משארי פירות כשהן משקין, זהו מטעם אחר דלא רבתה תורה מתביא יתירא רק לזיתים וענבים, אמנם לענין איסורא הלא יש לנו לימוד מחמץ וחלב ונבלה, וסגי לן הא דרבתה תורה לזיתים וענבים למשקין היוצאין מהן כמותן, ומזה איכא להביא יוכיח לאיסור שלא בא מאליו.
והנה הרמב"ם שם בהלכה כתב דבכל הני אין לוקין עליהן, חוץ מיין ושמן של ערלה יעו"ש. ויש להבין מדוע לא ילקה גם על המשקין משארי פירות כיון דיש לימוד מעליא וממילא כמו שלוקין על חמץ וחלב ונבלה בשתייתן. מדוע ישונה בכל הפירות הבאים במה הצד.
ואפשר לומר דשאני הני דכתיב בהו אכילה בהדיא ולאחר שרבתה תורה דשתייתן כאכילה ממילא אזהרתן מפורשת בהדיא, אבל שארי פירות דלא כתיב בהו אכילה בהדיא כמו"ש הר"ן ורק מפני שבני אדם אוכלים אותם כמו שהן בשלימותן וממילא נדרשים גם כן ללימוד שהמשקה היוצא מהן כמותן אבל מפני שלא כתוב בהם אכילה כמו גבי חמץ וחלב ונבלה, להכי הרי זה כמו לימוד שבא מכח ריבויי גרידא, ושיטת הרמב"ם דהלימוד מכח ריבוי הרי זה רק איסור גרידא כמו חצי שיעור, משא"כ זיתים וענבים שנלמד מהא דתביא יתירה הרי זה כדכתיב בהדיא, ולהכי ביין ושמן לוקה וכדתנן בהמשנה, והובא בכס"מ דאין סופגין אלא על תירוש ויצהר, והא דלא ילפינן גם לתרומה לשארי הפירות, זהו משום דאוקי באתרה, שזהו מדה בתורה והרי זה כאילו כתיב בהדיא דבתרומה רק תירוש ויצהר, מה שאין כן בשארי פירות ילפינן מכולהו, כן נראה שיטת הרמב"ם שמפרש גם כן כפירושו של הר"ן וכמו שביארנו, וזה נכון בס"ד.
והנה הא דכתב הר"ן דלא כתיבא אכילה בכולהו ע"כ הוא לאו דוקא בכולהו והכוונה בהני דלא כתיב אכילה והיינו הקדש וכלאים שעל זה תסוב הפירכא לרש"י אהקדש ולהתוס' אכלאים.
והנה לכאורה יש להעיר למ"ד טעם כעיקר דאורייתא וגם איכא מלקות על הטעם, א"כ למה לן כל החרדה הזאת על המשקין היוצאין מהאיסור הא כיון שעכ"פ טעם איסור איכא, ומצאתי בשו"ת חכ"צ סימן כ' שהקשה בזה וכתב דיש לומר דסד"א דוקא אכילה אבל שותה לא, קמ"ל עכ"ד יעו"ש. ולכאורה כוונתו מטעם דכתיב אכילה ולמעט שתייה, ועל זה בעינן לימוד דשתייה בכלל אכילה, אבל כל זה בהני דכתיב אכילה, ומה יאמר בהקדש וכלאים דלא כתיב אכילה, אבל יש לומר דכיון דכתיב פרי ודרכן באכילה אכתי לא ידענא שתייה ובעינן הלימוד לאסור וכמו שכתבנו לעיל בשם הר"ן בחידושיו. אמנם כל זה כתבנו לפום מה שעולה מסוגיא זו וזהו שיטת הרמב"ם, אבל יש לעיין בסוגיא דפסחים כ"ד, ובקונטרס חדש להגאון בעל פני יהושע.
ויש לעיין לדידן דקיי"ל כר' יהושע דגם בתרומה לא אמרינן משקין כיוצא בהן, היאך הדין בשנטל מאכל של תרומה והמחהו ועשאו משקה אם יש בזה דין תרומה, והיינו דאעפ"י דנתמעטו משקין של תרומה זה במשקה שיצא מן האוכל אבל בשעשאו משקה מהמאכל עצמו אכתי יש לדון ללמוד מחלב ומחמץ ונבלה, או דלמא כיון דנתמעטו משקין מתרומה לבד מתירוש ויצהר, גם זה בכלל המיעוט. ונפק"מ לדינא בשנפל חתיכה מחלה לקדרה ונמחה ונעשה למים אם יש בזה איסור חלה שהיא כתרומה לכל דבר וצ"ע.
ולכאורה יש להוכיח ולומר דפליגי רש"י ותוס' והיינו דרש"י פירש בדון מינה ומינה שהוא לאו דוקא דהא תמרים ותפוחים גופייהו אין תרומתן מן התורה, והתוס' פירשו דאיכא דגן שהוא מחויב מדאורייתא ואם המחהו לדגן דלר' אליעזר יש בזה דין תרומה בהמחה ועשאו משקה ולר' יהושע פטור בדגן שהמחהו יעו"ש. מבואר דסברי התוס' דלר' יהושע גם בשעשה לתרומה שהוא מאכל ועשאו משקה, ליתא בזה דין תרומה, וע"כ משום דכיון דמיעטה התורה משקה מכל המינים לבד מתירוש ויצהר ממילא גם אם עשה מהמאכל עצמו משקה ליתא בזה תורת תרומה, אבל רש"י מדלא נחית לזה ע"כ סבר רש"י דבאופן דהמחהו לדגן ועשאו משקה תורת תרומה עליו מטעם דנלמד מכולהו, ורק נפק"מ לשאר מיני פירות, על זה כתב דמינה ומינה לאו דוקא כיון דליתא בשארי מינים תרומה דאורייתא, ולפי"ז באופן שנפלה חלה לקדרה ונעשה נימוחה עד שנעשה משקה הוי ספיקא דדינא ותליא בפלוגתא דרש"י ותוס' כמבואר. וממילא חלה בזה"ז דהוי רק דרבנן הוי ספיקא דרבנן ויש להתיר.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שרצים. איסור אכילתם בכעדשה כטומאתן דתני ר' יוסי בר' חנינא והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו' פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר לך מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה במעילה בפרק קדשי מזבח (דף טז:) הילכך אי לא כתיב מיחוי בגופייהו ויליף מהנך ה''א לא מחייב אמיחויין בפחות מכזית: מה לשרצים. דין הוא שיהא מיחוי שלהן כמותן: שכן טומאתן. ואיסורן במשהו: החדש. קודם שקרב העומר ועושה שכר מן השעורין: והשביעית. משקין היוצאין מהן נוהגת בהן שביעית וחייבין בביעור כמותן: מהנך. חלב וחמץ ונבלה: שכן איסור הבא מאליו. ותינח למילף מינייהו טבל וחדש ושביעית וכלאי הכרם אבל הקדש לא אתי מינייהו: בכורים. אין איסורן בא מאליו שע''י שמפרישן הן קדושים: פרי. מראשית כל פרי: תביא. אשר תביא מארצך דהוה ליה למיכתב אשר מארצך בכורים טעונין קרייה. ארמי אובד אבי: והנחה. על הרצפה והנחתו לפני ה': מה לתרומה ובכורים שכן חייבים עליהן מיתה. במזיד וחומש בשוגג וכי פרכת מה לתרומה שכן חייבין עליה מיתה וחומש ליכא למימר בכורים יוכיחו: מתרומה וחד מהנך. חמץ או נבלה דכי פרכת מה לתרומה שכן מיתה נבלה תוכיח מה לנבלה שכן איסור הבא מאליו תרומה תוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שאסורין הן עצמן ומשקין היוצאין מהן כמותן אף אני אביא את אלו: סיתווניות. ענבים הנמצאין בגפנים בימות החורף שאין מתבשלין לעולם ועושין מהן חומץ: ושאר כל מיני פירות. חוץ מענבים וזיתים שדרכן בכך: מחייב קרן וחומש. אם אכלן בשוגג: במאי קמיפלגי. הואיל דילפינן תרומה מבכורים למשקין היוצאין מהן כמותן: בדון מינה ומינה. בכל גזירות שוות ובנין אב שבתורה שאנו למדים דבר מחבירו אי דיינינן ליה וגמרינן ליה לכל מילי או דון מינה מה שאנו צריכין לו ואוקי באתרה למילי אחרנייתא דמיפרשי בגופיה קמיפלגי: בכורים. מביאין מכל שבעת המינין: אף תרומה נמי. שהפרישה בפירות כגון תמרים ותפוחים כיון דתרומה נוהגת בפרי אף על גב דאינה נוהגת במשקין שלהן אלא בתירוש ויצהר בלבד הנך משקין כיון דמפירות תרומה אתו הרי הן כתרומה והאי דון מינה ומינה לאו דוקא קאמר דהא תמרים ותפוחים גופייהו אין תרומתן מן התורה אלא מדברי סופרים והכי הוא דקאמרינן כיון דבמידי דאורייתא אית לן דון מינה ומינה ואי הואי תרומת תמרים דאורייתא הוה גמרי לה מבכורים למשקין היוצאין מהן כמותן הכי נמי רבנן בדידהו כעין דאורייתא תקון: ורבי יהושע סבר. אי נמי הוא דאורייתא לא הויין משקין היוצאין מהן כמותן דאית לן דון מינה ומינה ואוקי באתרה דון מינה למה שהיא צריכה ללמוד הימנה דהיינו שיהו המשקין ממנה כמותה ותו לא תדון מינה אלא העמד אותה במקומה: תירוש ויצהר. כתיבי בה ולא שאר משקין והנך משקין דנהגו בה תרומה הוא דילפינן מבכורים דאם קרא עליהן שם תרומה קודם שדרכן נאסרין משקה היוצא מהן אבל שאר משקין דלא כתיבא בהו תרומה אפילו היא כתיבא בפירות עצמן לא: אין מביאין בכורים משקה. לגמרי משמע אפילו הביא פירות ודרכן דאי בדרוכין ועומדין אפילו ענבים נמי לא דהא אמרן פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה: רבי יהושע היא דאמר. גבי תרומה לא קדישי דאית ליה דון מינה ואוקי באתרה וכיון דבתרומה לא מתסרי הדר גמר לבכורים מינה דהא דרבי רחמנא בהו תביא זיתים וענבים הוא דרבי: אין סופגין. משום משקה הבא מפירות ערלה: רבי יהושע היא דאמר. בתרומה לא מיתסרי ואתו בכורים גמרי מתרומה בהיקשא דאיקרו תרומה ואתיא ערלה וגמר מבכורים מגזירה שוה:
ליכתוב בשרצים וליתו הנך כו'. ובמה הצד חד מכולהו לא אתי דחמץ מכולהו לא אתי שלא היה להם שעת הכושר וחלב נמי לא אתי מכולהו שכן לא הותרו מכללן אך קשה דתיתי נבלה מכולהו ושמא לא הייתי אומר אלא לענין איסור אכילה אבל לענין טומאת נבלת עוף טהור לא ואע''ג דאפקיה בלשון אכילה לא יאכל לטמאה בה: היכא דלאו איסור הבא מאליו מנלן. וא''ת בהי מבעיא ליה דחדש ושביעית איסור הבא מאליו ואי טבל הא יליף חלול חלול מתרומה בסוף אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פד.) ותרומה ילפינן מבכורים ובסמוך משמע דצריך למילף במה הצד ואי כלאים הא לא כתיב בהו אכילה והקדש נמי לא כתיב ביה אכילה ועוד דאיכא למילף חטא חטא מתרומה וצ''ל דאכלאים בעי דאע''ג דלא כתיב בהו אכילה סברא היא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין ולעיל דפריך אלא חלב אכילה כתיב ביה בלאו הכי ה''מ למיפרך אלא כיון דכתב בה בהדיא אכילה פריך מינה וה''ר שמואל היה אומר דגבי חלב שהמחהו אי לא הוה כתיב ביה אכילה הוה מחייבין כיון שהוא גוף החלב וכן החמץ אלא שנמוח אבל משקה היוצא מכלאים אפילו לא כתיב בהו אכילה כמאן דכתיב בהו . דמי שאין זה גוף הפרי ומה שפירש בקונטרס דכולהו קרי איסור הבא מאליו לבר מהקדש אי אפשר לומר כן אלא אכלאים קאמר כדפירשתי שאין זה איסור הבא מאליו שע''י מעשה של זריעה נאסרין הכלאים וגם העבירה היה בשעת זריעה וא''ת ושביעית היכי אתי מכולהו דאית בהו לאו ובשביעית עשה כלה לחיה מן השדה כו' וי''ל דילפינן מטומאת שרצים דלא שייך בהו לאו: הביא ענבים ודרכן כו'. אע''ג דשתיה בכלל אכילה בענבים וזיתים לענין הבאת בכורים לא כתיבא אכילה דתהוי שתיה בכלל פרי: מה לתרומה שכן חייב עליה מיתה וחומש. לרבי דאמר בסנהדרין (דף פג.) הזיד במעילה במיתה ע''כ לאו אהקדש בעי לעיל כדפי' בקונט' דהא בהקדש נמי איכא מיתה וחומש לרבי: אלא אי מתרומה וחד מהנך כו'. פי' מנבלה ובכורים או תרומה או משרצים ובכורים או תרומה אבל לא כמו שפי' בקונטרס חמץ ובכורים או תרומה דמה להנך שכן יש בהן נטילת נשמה מיתה וכרת וכן מחלב ותרומה או בכורים לא אתי מהאי טעמא: דון מינה ומינה. פי' בקונטרס דלאו דוקא ומיהו אפשר דהוי דוקא משום דגן שהמחהו דתרומת דגן דאורייתא דרבי אליעזר מחייב דגן מדאורייתא ושאר מינין מדרבנן ורבי יהושע פוטר בדגן שהמחהו דדון מינה ואוקי באתרה תירוש ויצהר אין שאר מינין לא ואפילו דגן ולהכי פטר נמי בשאר מינין שאין להחמיר בהן יותר מדגן: אף תרומה אפילו שאר מינין. ואם תאמר אכתי אימא דוקא שבעה מינים שהבכורים נוהגים בהן ויין תפוחים מנלן וי''ל כיון דהויא אפילו במילי דרבנן הויא בכולהו: