חולין קכ ע"ב

וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּשְׁרָצִים וְלֵיתוֹ הָנָךְ וְלִיגְמְרוּ מִינַּיְיהוּ
מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לִשְׁרָצִים שֶׁכֵּן טוּמְאָתָן בְּמַשֶּׁהוּ
וְהָא דְּתַנְיָא הַטֶּבֶל וְהֶחָדָשׁ וְהַהֶקְדֵּשׁ וְהַשְּׁבִיעִית וְהַכִּלְאַיִם כּוּלָּן מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כְּמוֹתָן מְנָלַן
וְכִי תֵּימָא לִיגְמַר מֵהָנָךְ מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן אִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו הָווּ
תִּינַח הֵיכָא דְּאִיסּוּר בָּא מֵאֵלָיו הֵיכָא דְּלָאו אִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו מְנָלַן
גָּמְרִינַן מִבִּכּוּרִים וּבִכּוּרִים גּוּפַיְיהוּ מְנָלַן
דְּתָנֵי רַבִּי יוֹסֵי פְּרִי פְּרִי אַתָּה מֵבִיא וְאִי אַתָּה מֵבִיא מַשְׁקֶה הֵבִיא עֲנָבִים וּדְרָכָן מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר תָּבִיא
אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לְבִכּוּרִים שֶׁכֵּן טְעוּנִין קְרִיָּיה וְהַנָּחָה
אֶלָּא גָּמַר מִתְּרוּמָה
וּתְרוּמָה גּוּפַהּ מְנָלַן דְּאִיתַּקַּשׁ לְבִכּוּרִים דְּאָמַר מָר וּתְרוּמַת יָדֶךָ אֵלּוּ בִּכּוּרִים
מָה לִתְרוּמָה שֶׁכֵּן חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִיתָה וָחוֹמֶשׁ
אֶלָּא גָּמַר מִתַּרְוַיְיהוּ מִתְּרוּמָה וּבִכּוּרִים מָה לִתְרוּמָה וּבִכּוּרִים שֶׁכֵּן חַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִיתָה וָחוֹמֶשׁ
אֶלָּא אָתְיָא מִתְּרוּמָה וְחַד מֵהָנָךְ אוֹ מִבִּכּוּרִים וְחַד מֵהָנָךְ
וְהָא דִּתְנַן דְּבַשׁ תְּמָרִים וְיֵין תַּפּוּחִים וְחוֹמֶץ סִיתְוָונִיּוֹת וּשְׁאָר מִינֵי פֵירוֹת שֶׁל תְּרוּמָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר
בְּמַאי פְּלִיגִי בְּדוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ וּבְדוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ קָמִיפַּלְגִי
דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ מָה בִּכּוּרִים מַשְׁקִין הַיּוֹצֵא מֵהֶן כְּמוֹתָן אַף תְּרוּמָה נָמֵי מַשְׁקִין הַיּוֹצֵא מֵהֶן כְּמוֹתָן וּמִינַּהּ מָה בִּכּוּרִים אֲפִילּוּ שְׁאָר מִינִין אַף תְּרוּמָה נָמֵי אֲפִילּוּ שְׁאָר מִינִין
וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר דּוּן מִינַּהּ מָה בִּכּוּרִים מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כְּמוֹתָן אַף תְּרוּמָה מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כְּמוֹתָן וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ מָה מַשְׁקִין דְּקָדָשִׁים בִּתְרוּמָה תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר אִין מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא אַף מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כְּמוֹתָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר אִין מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא
וְהָא דִּתְנַן אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים מַשְׁקֶה אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים מַנִּי
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא דְּאָמַר דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְאַתְרַהּ וְגָמַר לְהוּ לְבִכּוּרִים מִתְּרוּמָה
וְהָא דִּתְנַן אֵין סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים מִשּׁוּם עׇרְלָה אֶלָּא עַל הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים מַנִּי
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא דְּאָמַר דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ וְגָמַר לְהוּ לְבִכּוּרִים מִתְּרוּמָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכ - ב

והוינן בה: ולכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך [נבלה ^[67]], וליגמרו מינייהו דשרצים?

ומתרצינן: משום דאיכא למיפרך: מה לשרצים שחמורים הם, שכן טומאתן ואיסורן במשהו, [כלומר, בכעדשה, דילפינן איסורו מטומאתו, מה טומאתו בכעדשה אף איסורו בכעדשה], תאמר בנבלה שטומאתה ואיסורה בכזית, ולפיכך צריך לכתוב נפש לגבי נבלה.

והא דתניא: הטבל, והחדש [תבואה חדשה, שהיא אסורה באכילה קודם הקרבת העומר], וההקדש [פרי שהוקדש לבדק הבית, שהוא אסור בהנאה ^[68]], והשביעית [פרי של שנת השביעית, שהוא קדוש בקדושת שביעית, והוא אסור באכילה לאחר הביעור], והכלאים - כולן משקין היוצאין מהן אסורים כמותן.

מנלן שגם המשקים היוצאים מהם אסורים בשתיה, אף שאינם מגוף הפרי ^[69]? וכי תימא ליגמר מהנך, מחלב, חמץ, נבלה, ושרצים, איכא למיפרך: מה להנך שכן איסור הבא מאליו הוו, שהחלב והחמץ ונבלה והשרצים לא נאסרו על ידי האדם אלא מאליהם הם אסורים, ואם כן, תינח היכא דאיסור בא מאליו, כגון הטבל והחדש והשביעית והכלאים, יש ללמוד אותם מהנך דלעיל בהצד השוה. אבל היכא דלאו איסור הבא מאליו הוא, וכגון ההקדש, שהאיסור בא על ידי האדם שהקדישו ^[70], מנלן לאסור משקין היוצאין מהן?

ומתרצינן: גמרינן הקדש מבכורים, שאף הם אין איסורן בא מאליו, אלא על ידי האדם שהפרישם לשם בכורים, ומכל מקום גם המשקים של הפירות נחשבים לביכורים.

ומקשינן: ובכורים גופייהו מנלן שגם המשקין היוצאים מהם נחשבים כמותן?

ומתרצינן: דתני רבי יוסי: נאמר בבכורים "מראשית כל פרי האדמה", ודרשינן: "פרי" אתה מביא לבכורים, ואי אתה מביא משקה.

אך אם הביא למקדש ענבים של בכורים ודרכן, שהוא הביא את היין למקדש, מנין שבדיעבד הוא יצא ידי חובתו, תלמוד לומר "אשר תביא מארצך", ודרשינן מיתורא ד"תביא" [שהיה יכול הכתוב לומר "אשר מארצך"] - לרבות את המשקין היוצאין מהביכורים, שגם הם נחשבים כגוף הפרי, ויוצא בהם בדיעבד ידי חובת הבאת ביכורים ^[71].

ומעתה ילפינן נמי להקדש, שהמשקין היוצאים מהם אסורים כמותן.

ומקשינן: כיצד אתה למד הקדש מבכורים והא איכא למיפרך: מה לבכורים שכן טעונין קרייה של פרשת "ארמי אבד אבי", והנחה לפני המזבח. מה שאין כן בהקדש?

ומתרצינן: אלא, גמר הקדש מתרומה שאף היא איסורה בא על ידי האדם שהפריש את התרומה, ומכל מקום משקין היוצאים מהם אסורים כמותן.

ומקשינן: ותרומה גופא מנלן שמשקין היוצאין ממנה אסורים?

ומשנינן: דאיתקש תרומה לבכורים. דאמר מר: כתיב "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותרומת ידך" ודרשינן דהאי "ותרומת ידך" - אלו בכורים, שנאמר בהם "יד" כדכתיב: "ולקח הכהן הטנא מידך". וכיון שהבכורים נקראים תרומה, הרי הוקשו תרומה ובכורים זה לזה, וכשם שבבכורים אסורים המשקין היוצאין מהן הוא הדין בתרומה, ושוב ילפינן הקדש מתרומה.

ומקשינן: והרי אי אפשר ללמוד הקדש מתרומה. דמה לתרומה שכן חייבין עליה מיתה, האוכלה במזיד, וחומש האוכלה בשוגג, מה שאין כן בהקדש ^[72]?

ומתרצינן: אלא, גמר הקדש מתרוייהו - מתרומה ובכורים. דאי פרכינן מה לביכורים שכן טעונים קריאה והנחה, תרומה תוכיח, ואי פרכינן מה לתרומה שכן חייבים עליה מיתה וחומש, ביכורים יוכיחו.

ומקשינן: אכתי איכא למיפרך: מה לתרומה ובכורים, שכן חייבין עליהם מיתה וחומש, שאף הבכורים דינם כתרומה, וזר האוכלם חייב עליהם מיתה וחומש ^[73]?

ומתרצינן: אלא אתיא הקדש מתרומה ומחד מהנך, מחמץ או מנבלה. או מבכורים ומחד מהנך בלימוד של במה הצד, וליכא למיפרך עליה מידי, לפי שלא מצינו חומרא הנוהגת בשני אלו ואינה נוהגת בהקדש ^[74].

והא דתנן: דבש היוצא מהתמרים, ויין שנעשה מתפוחים, וחומץ שנעשה מסיתווניות, [ענבים גרועים], ושאר מי פירות [חוץ משמן ויין שנעשו מזתים ומענבים] של תרומה -

רבי אליעזר מחייב קרן וחומש את השותה אותם בשוגג, כדין תרומה. ורבי יהושע פוטר.

והוינן בה: במאי פליגי הני תנאי? שהרי למדנו תרומה מבכורים שמשקין היוצאין מהן כמותן. ומדוע רבי יהושע פוטר?

ומשנינן: בדון מינה ומינה, ובדון מינה ואוקי באתרה - קמיפלגי, כלומר, שבכל דבר הלמד מחבירו בגזירה שוה או בבנין אב, יש לדון, האם אמרינן "דון מינה ומינה", דהיינו, שנלמד מהמלמד גם את עצם הדין, וגם את שאר הפרטים הקיימים במלמד, או דלמא, "דון מינה" - נלמד מהמלמד רק את עצם הדין, ואחר כך אוקי לדבר הלמד באתרה. שנעמידנו במקומו לענין שאר הפרטים שאפשר ללמוד אותם מגופו.

דרבי אליעזר סבר: דון מינה ומינה. דהיינו דון תרומה מבכורים לגמרי, דמה בכורים משקין היוצא מהן כמותן אף תרומה נמי משקין היוצא מהן כמותן. ומינה, ועוד אנו למדין מבכורים גם את הפרטים, דמה בכורים אפילו בשאר מינין אמרינן דמשקין היוצא מהן כמותן, שהרי מכל שבעת המינים מביאים בכורים, ולא רק מתירוש ויצהר, אף תרומה נמי אפילו בשאר מינין. שכל הפירות שהן תרומה - משקין שיצאו מהן כמותן ^[75].

ורבי יהושע סבר: דון מינה בלבד, דמה בכורים משקין היוצאין מהן כמותן אף תרומה משקין היוצאין מהן כמותן. אלא שמעתה - ואוקי באתרה. נעמיד את התרומה במקומה, שלא נלמד מבכורים אלא באותם משקין שמצינו שחל עליהם שם תרומה בהיותן משקין, כלומר - שמן ויין, שבהם אמרינן שאם קרא שם תרומה עליהם בהיותן זתים וענבים, הרי גם המשקין היוצאים מהן כמותן. אבל משקין אחרים, שלא מצינו שחלה עליהם תרומה בהיותן משקין, לא נלמד אותם מבכורים, אלא נימא שאפילו אם יצאו מפירות תרומה אינם אסורים כמותם ^[76].

והלימוד הוא כך: מה משקין דקדשים בתרומה, והיינו המשקין שמצינו שמקדישים ומפרישים אותם לתרומה, תירוש ויצהר שהם כתובים בתורה לענין תרומה ומעשרות - אין, אבל מידי אחרינא לא מצינו. אף משקין היוצאין מהן כמותן, שאנו למדים מבכורים, תירוש ויצהר - אין, מידי אחרינא - לא! ולכן הוא פוטר מקרן וחומש בשאר המשקים, שבהם לא אמרינן משקין היוצאין מהן כמותן.

והא דתנן: אין מביאין בכורים משקה למקדש, אלא משקה היוצא מן הזיתים ומן הענבים, שבדיעבד יכול להביא למקדש יין ושמן בתורת בכורים ^[77].

מני היא?

רבי יהושע היא! דאמר לענין תרומה - דון מינה ואוקי דאתרה. ומאחר דתרומה אינה למדה מבכורים אלא לגבי תירוש ויצהר, דהיינו זיתים וענבים, שוב חזר רבי יהושע וגמר להו לבכורים מתרומה [שהרי בכורים ותרומה הוקשו להדדי], שגם בבכורים אין המשקה היוצא כמותם, אלא בזיתים וענבים בלבד.

מה שאין כן לרבי אליעזר, הרי למדים תרומה מבכורים גם לגבי שאר המשקין, ואם כן, גם למשקין היוצאים משאר הפירות יש להם דין ביכורים, והוא יכול להביא אותם למקדש בדיעבד.

והא דתנן: אין סופגין את הארבעים מלקות משום ערלה, אם שתה משקה שיצא מפירות ערלה, אלא על משקה היוצא מן הזיתים ומן הע נבים.

מני היא?

רבי יהושע היא! דאמר דון מינה ואוקי באתרה, וגמר להו לבכורים מתרומה שאין משקין היוצאים מהם כמותן אלא בזתים וענבים,

הערות

^[67] כתב הרשב"א, דקושית הגמרא היא על נבלה בלבד, שהרי לגבי חמץ איכא למפרך מה לחמץ שכן היתה לו שעת הכושר, ולגבי חלב איכא למפרך שכן הותר מכללו, ורק נבלה אפשר ללמוד משרצים ואין לזה פירכא.

^[68] הקשה התורת זרעים [תרומות פי"א מ"ג] מה הנידון בהקדש האם משקין היוצאים מהם כמותם, הרי גם המשקה שייך לבדק הבית, ויאסר בהנאה מצד עצמו, אף שאינו הפרי שהוקדש מתחילה? ובחזון איש [מעשרות ס"ז סק"א] כתב לתרץ, שאין מלקות על הנאה מהקדש אלא על אכילה בלבד, ואם כן הנידון בברייתא הוא לחייב מלקות על שתיית המשקין היוצאים מהם, וזה יתכן רק אם משקין היוצאים מהם כמותם. וראה עוד בקובץ שיעורים [חולין אות נט] שהקשה כן לגבי כלאים, מה הנידון האם משקין היוצאים מהם כמותן, תיפו"ל שאפילו האפר שלהם אסור בהנאה, וכל שכן השקין היוצאים מהם? ותירץ דהכא הנידון לאסור אותם מדין אכילה ולא מדין הנאה, ראה שם מה הנפקא מינה בזה. וראה שם מה שכתב לגבי הקדש.

^[69] עד כאן הגמרא דנה על איסור שגופו נימוח, ונאמרו לזה ארבעה פסוקים, בחלב בחמץ בנבלת עוף טהור ובשרצים, ומעתה הגמרא דנה על משקין היוצאים מפרי אסור. ובתוספות כתבו שיש חילוק ביניהם, שאיסור שגופו נימוח מסברא הוא אסור, אלא שאכילה כתיבא ביה, ואיסור שנימוח אינו נחשב לאכילה, ולכן צריך פסוק לאסור. אך משקים היוצאים מהפרי מסברא אינם אסורים כהפרי עצמו, ואף בלא אכילה כתיבא ביה צריך פסוק לאסור. אך אם כן הקשה התפארת יעקב, היאך רוצה הגמרא ללמוד טבל והקדש וכו' מחלב וחמץ לגבי משקים היוצאים מהם, הרי גם בחלב וחמץ כל מה שהתרבה מנפש זה רק כשהמחה את גוף האיסור, ומנין שגם המשקים היוצאים מהם אסורים כמותם? עיי"ש מה שתירץ. ויתכן לומר, דלאחר שהתרבה מ"נפש" שכל שנפשו נהנית מהם אסורים, הרי גם משקים היוצאים מהם בכלל זה. [אך לגבי שרצים שהלימוד הוא מהטמאים עדין צריך ביאור, מנ"ל שגם המשקים היוצאים מהם כמותם, דלמא התרבה רק אם המחה את גוף האיסור?].

^[70] כך פירש רש"י. אך התוספות הקשו עליו, דהקדש אפשר ללמוד בגזירה שוה חטא חטא מתרומה, ואין צריך ללמוד מהצד השוה? ולכן פירשו ששאלת הגמרא היא על כלאים, שהאיסור לא בא מאליו, אלא על ידי האדם שזרע אותו. אך רש"י כתב דכלאים חשיב איסור הבא מאליו, וכבר למדים אותו בצד השוה מחלב וחמץ, וביאר התפארת יעקב שהם נחלקו מה הכונה איסור שאינו בא מאליו, שרש"י סובר שהאיסור עצמו חל על ידי האדם, ולכן רק בהקדש יתכן לפרש כן, שהאיסור עצמו חל על ידי הקדשת האדם, מה שאין כן בכלאים שהאיסור חל מעצמו על ידי מעשה האדם הרי זה נחשב שהאיסור בא מאליו. אך התוספות סוברים שאם האדם גרם לאיסור על ידי מעשיו נמי חשיב איסור שאינו בא מאליו, ולכן גם כלאים חשיב איסור הבא על ידי אדם. ומהאי טעמא נקטו התוספות בקושייתם שלא יתכן שמדובר על טבל משום דטבל ילפינן חטא חטא מתרומה, ולא כתבו משום דחשיב איסור הבא מאליו, משום שלשיטתם כיון שהאיסור טבל חל במירוח הרי זה נחשב שהאיסור חל על ידי האדם. אך לרש"י חשיב שהאיסור חל מאליו מחמת מעשה האדם. ולפי זה יצא נפקא מינה לדינא, שלדעת רש"י ילפינן טבל מחמץ וחלב שמשקין היוצאים מהם כמותם, ולדעת התוספות לא ילפינן מהם משום שהם נחשבים לאיסור הבא על ידי אדם, אלא ילפינן מתרומה בגזירה שוה, ואם כן לדעת רבי יהושע [וכן קיי"ל להלכה] שבתרומה רק שמן ויין נחשבים כגוף הפרי, ולא בשאר הפירות, אם כן משקים היוצאים מטבל מותרים, וראה מה שיתבאר עוד בזה להלן בסוף הסוגיא.

^[71] כן פירשו רש"י ותוספות במסכת ערכין [יא א] והרמב"ם [פ"ב מביכורים ה"ד], שבדיעבד הוא יכול להביא למקדש גם משקים, ולדעת רבי יהושע להלן אינו יכול אף בדיעבד להביא אלא משקין היוצאים מזתים וענבים ולא שאר משקין. אך מרש"י להלן [ד"ה אין מביאים ביכורים משקה] משמע, שאינו יכול להביא כלל משקה למקדש, ואף לא יין ושמן, דכולם התמעטו מ"פרי", אלא הריבוי הוא שאם הביא פרי למקדש לביכורים ולאחר מכן יצא ממנו משקה, הרי גם המשקה אסור לזרים כמו הפרי עצמו. אך להביא משקה בתורת ביכורים אינו יכול. ולכן הוצרך רש"י שם לדחוק את הברייתא שאין מביאים בכורים משקה אלא היוצא מזתים וענבים, דהיינו, שאף אם יצאו מהם משקים הרי הם מותרים, חוץ מזתים וענבים שאם יצאו מהם משקים הרי הם אסורים. אך לפירוש הראשון שכתבנו שבדיעבד הוא יכול להביא למקדש שמן ויין, הרי הברייתא שם מתפרשת כפשטותה, וכן הוכיחו התוספות שם כפירושם. וראה מרומי שדה וחידושי רבינו מאיר שמחה מה שכתבו בזה.

^[72] כתבו התוספות, שלפי דעת רבי שגם במעילה איכא חיוב מיתה לא יתכן לפרוך כן, שהרי אין חילוק בין הקדש לתרומה. אך לפי שיטתם דלא איירי בכל הסוגיא על הקדש כמו שפירש רש"י, אלא איירי על כלאים, ניחא, שהרי אין בכלאים חיוב מיתה וחומש.

^[73] הקשה בחידושי הר"ן, מה היה הסלקא דעתך של התרצן שלמדים משניהם, הרי על שניהם חייבים מיתה וחומש? ותירץ, שהתרצן היה סבור לתרץ מתחילה שילפינן מתרומה או מבכורים ומחד מהנך, אלא שהמקשן היה סבור שהוא תירץ שילפינן משניהם, ולכן הקשה לו ששניהם חייבים מיתה וחומש, ולבסוף ביאר לו התרצן את כונתו מתחילה.

^[74] להלן מבואר שלגבי ביכורים ותרומה נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע האם כל המשקין אסורים כגוף הפרי, או שמא רק משקין היוצאים מזיתים וענבים, אך שאר המשקין אינם נחשבים כגוף הפרי, ומאחר וילפינן הקדש לרש"י וכלאים לתוספות מבכורים וחד מהנך או תרומה וחד מהנך, הרי לרבי יהושע אי אפשר ללמוד מהם אלא על משקין היוצאים מזיתים וענבים. ואם כן הברייתא שנקטה הטבל והחדש וכו' כולם משקים היוצאים מהם כמותם דלא כרבי יהושע. אך יתכן שרבי יהושע מודה שמדרבנן מיהא כל המשקין אסורים, והברייתא נקטה כן מדרבנן, וכן כתבו הרדב"ז [פ"י ממאכלות אסורות הכ"ב] והחזון איש [טבול יום בהוספה לסימן ד סק"א].

^[75] הקשו התוספות, מנין נדע את כל המינים, הרי מביכורים אפשר ללמוד רק את שבעת המינים? ותירצו, שבזה כבר אין מקום לחלק, ומאחר ואפילו בתרומה דרבנן משקים היוצאים כמותם, שוב הדין כן בכל המינים. ובחידושי הר"ן כתב לחדש, שאמנם אינו חייב להביא ביכורים אלא משבעת המינים. אך אם הביא ביכורים אף משאר מינים חל עליהם שם ביכורים, והם נוהגים בכל המינים. [ראה שם שהוכיח כן ממשנה במסכת בכורים, ולפי מה שפירשו שם המפרשים יש משם ראיה להיפך].

^[76] הקשה רש"י, הרי בלאו הכי אין תרומה מן התורה אלא בדגן תירוש ויצהר, ואם כן במה נחלקו האם למדים שאר משקין מביכורים? ותירץ, שרבנן כעין דאוריתא תקון, ואילו היו כל המשקין חייבים בתרומה מדאוריתא הרי לרבי אליעזר היו למדים אותם מביכורים ולרבי יהושע לא, ולכן גם רבנן תקנו כך. והתוספות תירצו, שקיים נפקא מינה גם כלפי הדאוריתא, בדגן שהמחהו, שלפי רבי אליעזר ילפינן מביכורים לאסור, ולפי רבי יהושע לא ילפינן.

^[77] רש"י פירש באופן אחר, לפי שהוא סובר שאף בדיעבד אינו יכול להביא למקדש יין ושמן, אלא שאם הביא ענבים וזתים ולאחר מכן יצא מהם משקים, הרי המשקים אסורים לזרים כמותם. ולפי זה דחק רש"י את הברייתא, שאין מביאים מקשה למקדש כלל, ואם הביא פרי ויצא מהם משקה הרי המשקה מותר לזרים חוץ ממשקה היוצא מזתים וענבים שהוא אסור לזרים.

ושבים ומקשים: וליכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] רק בשרצים שצירם ורוטבם והקיפה שלהם אף הם אסורים באכילה, וליתו הנך וליגמרו מינייהו [ויבואו אלה, חלב וחמץ ונבלה שהומסו, ויילמדו מהם], ואין צורך בדרשות מיוחדות לכל אחד מאלה!

ומשיבים: אי אפשר ללמוד כך, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, לשבור] את ההיקש לשרצים, ולומר מה לשרצים שכן יש בהם צד חומרה שאין בכל אלה, שהרי טומאתן של השרצים היא במשהו.

א למעלה התברר דינם של המשקים היוצאים מן השרצים, שנלמד מכתוב מיוחד, ולא מדינם של החלב והחמץ והנבילה שהומסו למשקים. ומבררים עוד בהלכה הא [זו] דתניא [ששנויה בברייתא] כי הטבל (הפירות האסורים באכילה משום שעדיין לא הופרשו מהם התרומות ומעשרות), והחדש (התבואה של שנה זו, שלא הותרה עדיין באכילה על ידי הנפת העומר), ופירות של ההקדש, ופירות השנה השביעית (שנת השמיטה), האסורים באכילה לאחר הביעור, ופירות הכלאים (הכרם בו נזרעו תבואות) — בכל אלה כולן דין המשקין היוצאין מהן מן הפירות הוא כמותן, שאף המשקים אסורים באכילה. ומבררים: מנלן [מנין לנו] הלכה זו?

וכי תימא [ואם תאמר]: ליגמר מהנך [שנלמד מאלה, חלב וחמץ ונבילה ושרצים שהומסו] — יש צד פירכה על השוואה זו, שיש לומר: מה להנך [לאלה, חלב, חמץ, נבילה ושרצים] שיש בהם צד חומרה שאין בפירות הללו שרוצים אנו ללומדם מהם, שכן איסור הבא מאליו (מעצמו, ובלא מעורבות אדם בדבר) הוו [הם],

ומעתה תינח היכא [נניח, יפה הדבר במקום] שהאיסור הנלמד הוא איסור הבא מאליו, וכגון הטבל והחדש והשביעית והכלאיים, ואולם היכא [במקום] דלאו [שאין] זה איסור הבא מאליו, כבפירות ההקדש (שהוקדשו למקדש בידי אדם) מנלן [מנין לנו] שהמשקים היוצאים מהם אסורים באכילה כמותם?

ומשיבים: גמרינן [למדים אנו] דין זה מבכורים, שאף שאין זה איסור הבא מאליו (שהרי האדם הוא המפריש את הביכורים מפירות אדמתו), בכל זאת דין המשקים היוצאים מן הפירות הוא כדין הפירות עצמם. ושואלים: ובכורים גופייהו מנלן [עצמם מנין לנו] שכך הוא דינם?

דתני [שכן שנה] ר' יוסי על הכתוב במצות הביכורים "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך" (דברים כו, ב): המלה "פרי" יש בה להורות כי דווקא פרי אתה מביא למצות הביכורים, ואי (ואין) אתה מביא משקה למצות הביכורים. ואולם אם הביא למקדש כביכורים מכרמו ענבים, ודרכן ועשה מהם יין, מנין שקיים בכך מצות ביכורים? תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "אשר תביא" — שהיא לשון ריבוי, ללמד שאף משקים בכלל זה.

אולם איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה לביכורים ולומר: מה לבכורים שכן יש בהם צד חומרה שאין בפירות הקדש, שהרי הביכורים טעונין (חייבים) קרייה (קריאה), אמירת פרשת "ארמי אובד אבי" (שם ה-י), והנחה של פירות הביכורים במקדש ("והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך". שם, י). מה שאין כן בפירות הקדש!

אלא גמר [למד] דין פירות הקדש שנימוחו מדין פירות תרומה שנימוחו.

ושואלים: ותרומה גופה מנלן [עצמה מנין לנו] שכך הוא דינה? דאיתקש [שכן הוקשתה, הושוותה] לבכורים, שכך אמר מר [החכם] בפירוש הכתוב "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך" (שם יב, יז) כי הביטוי "ותרומת ידך" — אלו הבכורים. הרי שהביכורים מכונים "תרומה", ומעתה כשם שבביכורים דין המשקים היוצאים מן הפרי הריהו כפרי, כן בתרומה דין המשקים היוצאים מן הפרי הריהו כפרי. ובאו משקים היוצאים מפירות הקדש ולמדים ממשקים היוצאים מפירות התרומה.

ומקשים על כך: הרי אפשר לפרוך השוואה זו, ולומר: מה לתרומה שכן יש בה צד חומרה, שהרי הזרים (שאינם כהנים) האוכלים אותה חייבין עליה מיתה בידי שמים ותשלום חומש (חמישית בנוסף לתשלום הקרן), מה שאין כן באכילת פירות הקדש!

אלא תאמר כי גמר [למד] דין משקים היוצאים מפירות ההקדש מתרוייהו [משניהם], מתרומה ובכורים — גם על כך יש מקום פירכה: מה לתרומה ובכורים שכן חייבין עליהם מיתה ותשלום חומש!

אלא, אתיא [באה, נלמד] דין משקים בפירות הקדש מדין משקים היוצאים מפירות התרומה ומדין משקים של חד מהנך [אחד מאלה, חמץ או נבילה], או שלמדים מבכורים וחד מהנך [ואחד מאלה].

ב למעלה התברר דין המשקים היוצאים מפירות הקדש שהוא כדין הפירות עצמם, והא דתנן [וזהו ששנינו במשנה] כי הזר (זה שאינו כהן) השותה יין או שמן של תרומה חייב כאוכל את הפירות עצמם, שהרי אמרה תורה כי השמן והיין חייבים בתרומה ("כל חלב יצהר וכל חלב תירוש". במדבר יח, יב). שכל דיני תרומה נוהגים בהם, שהרי עומדים הענבים והזיתים לעשות מהם יין ושמן. ואולם פירות אחרים שעיקרם אינו לשתיה אלא לאכילה — אין אדם רשאי לעשות מהם משקים, שהרי בכך הוא מפחית מחשיבותם של הפירות. ואם עבר אדם ועשה דבש מפירות תמרים של תרומה, ויין מתפוחים, וחומץ מסיתווניות (ענבים שנגמר בישולם בתקופת הסתיו, ועושים מהם חומץ), ושאר מיני פירות של תרומה שסחטם למיצם — ר' אליעזר מחייב את האוכלם בשוגג בתשלום קרן וחומש, וכדין האוכל את הפירות עצמם. ואילו ר' יהושע פוטר אותו מתשלום חומש.

ומבררים: במאי פליגי [במה נחלקו] ר' אליעזר ור' יהושע? — בדרכי הלימוד, האם כאשר למדים אנו הלכה אחת מהלכה אחרת באחת מדרכי הלימוד (כגזירה שווה או בנין אב). שאחד סבור כי אומרים אנו: דון (למד) מינה [ממנה, מן ההלכה המלמדת] את עיקרו של הדין, והוסף ולמד מינה [ממנה] גם את שאר העניינים האמורים בה. ואילו האחר סבור כי אומרים אנו בדרך הלימוד כי דון (למד) מינה [ממנה, מן ההלכה המלמדת] את עיקרו של הדין, ואולם אוקי באתרה [העמד אותה במקומה] ואל תלמד הלאה בשאר ענייניה, בזאת קמיפלגי [הם חלוקים].

ומפרטים: שר' אליעזר סבר [סבור] שאומרים אנו דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה], ומעתה יש לומר: מה בכורים — דין המשקין היוצא מהן הוא כמותן, כמו הפירות עצמם. אף בתרומה נמי [גם כן] דין המשקין היוצא מהן הוא כמותן, ומינה [וממנה] אתה למד עוד לומר: מה בכורים — באים לא רק מן הענבים ומן הזיתים, אלא אפילו משאר מינין (שבכלל שבעת המינים). ואף דין המשקים של שאר הפירות בביכורים הוא כדין הפירות עצמם. אף תרומה נמי [גם כן] דין המשקים היוצאים מפירותיה אינו רק בענבים וזיתים, אלא אפילו בשאר מינין. ואילו

ר' יהושע סבר [סבור] שאכן אומרים אנו דון [למד ממנה], ומעתה: מה בכורים — דין המשקין היוצאין מהן הוא כמותן, כמו הפירות עצמם. אף בתרומה דין המשקין היוצאין מהן הוא כמותן, ואולם אוקי באתרה [העמד אותה במקומה]: מה משקין שקדשים [מקדישים, מפרישים] אותם בתרומה, רק תירוש ויצהר (יין ושמן) — אין [כן], ואולם מידי אחרינא [דבר אחר] — לא. ומכאן נלמד כי אף משקין היוצאין מהן כמותן בפירות התרומה, דווקא תירוש ויצהר — אין [כן] חייבים עליהם בתשלומים, ואילו מידי אחרינא [דבר אחר] — לא חייבים עליו.

ומבררים: הא דתנן [זו ששנינו במשנה] כי אין מביאין למקדש בכורים מכל משקה היוצא מן הפירות, אלא ממשקה היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד, כשיטת מני [מי היא]?

— ר' יהושע היא, שאמר: דון מינה ואוקי באתרה [למד ממנה והעמד במקומה]. וכיון שדין תרומה נלמד מדין בכורים רק לענין יין ושמן, ושב וגמר להו [ולמד אותם] את דין הבכורים מדין התרומה, הרי זה בא ללמדנו שאף לענין הביכורים דין המשקה היוצא מן הפירות כדין הפירות אינו אלא בשמן ויין בלבד. ואילו לדעת ר' אליעזר הלמד דין התרומה מדין הביכורים אף לשאר משקים, מעתה להביא ביכורים למקדש אף ממשקים הבאים משאר פירות. ושלא כדברי משנה זו.

ועוד מבררים: הא דתנן [זו ששנינו במשנה] כי אין סופגין (לוקים) את הארבעים מלקות משום שתיית משקה היוצא מפירות ערלה אלא על המשקה היוצא מן פירות הזיתים ומן הענבים, ולא על משקים אחרים, כשיטת מני [מי היא]?

— כשיטת ר' יהושע היא, שאמר: דון מינה ואוקי באתרה [למד ממנה והעמד אותה במקומה], וגמר להו [ולמד אותם] את דין הבכורים מתרומה, שאין דין המשקים היוצאים מפירות התרומה כדין הפירות עצמם אלא בשמן וביין.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara objects: Let the Merciful One write the prohibition against consuming the juice, gravy, and sediments of creeping animals and let these halakhot of consuming liquefied forbidden fat, dissolved leavened bread, and a melted carcass of a bird come and be learned from it. The Torah does not need to state those halakhot explicitly.

The Gemara explains: It is not possible to derive those halakhot in such a manner because that derivation can be refuted: What is notable about creeping animals? They are notable in that their impurity is imparted in any amount. Those other halakhot, on the other hand, do not apply to less than an olive-bulk.

§The Gemara continues to examine the source for the status of liquids with regard to various halakhot based on that which is taught in a baraita: With regard to untithed produce; and the new crop of grain of the year, which is forbidden until after the omer offering is brought on the sixteenth of Nisan (see Leviticus 23:14); and consecrated produce; and the produce of the Sabbatical Year after the designated time when it must be removed from one’s house; and diverse kinds, i.e., the produce of a vineyard in which grains were sown; with regard to all of them, it is prohibited to consume liquid that emerges from them just as it is prohibited to consume them themselves. The Gemara asks: From where do we derive this halakha?

And if you would say: Let those prohibitions be learned from these prohibitions of consuming the liquid that seeps from creeping animals, liquefied fat, dissolved leavened bread, and liquefied bird carcasses, one can respond that this derivation can be refuted. What is notable about these prohibitions? They are notable in that each of them is a prohibition that develops on its own without any human intervention, as opposed to the prohibitions in the baraita, which do not necessarily share this element of stringency.

Therefore, it works out well to derive the prohibition against consuming liquids that emerged from a solid where the prohibition is one that develops on its own, such as untithed produce, the new crop, Sabbatical Year produce and diverse kinds. But with regard to consecrated produce, where the prohibition does not develop on its own but rather only after a person consecrates the produce, from where do we derive that it is prohibited to consume the liquid that emerges from the produce just as it is prohibited to consume the produce itself?

The Gemara answers: We learn this halakha from the case of first fruits. Consumption of first fruits is a prohibition that does not develop on its own, because the owner must set aside the first fruits. And consumption of the liquid that emerges from first fruits is prohibited like consumption of the fruit itself. The Gemara asks: And from where do we derive this halakha with regard to first fruits themselves?

The Gemara answers that first fruits can be brought as wine, as Rabbi Yosei teaches: The verse states with regard to first fruits: “You shall take of the first of all the fruit of the ground, which you shall bring in from your land” (Deuteronomy 26:2). Since the verse mentions fruit, this indicates that you must bring actual fruit, and you may not bring the first fruits in the form of beverages. But if one brought grapes and he had already pressed them into wine, from where is it derived that he has fulfilled his obligation? The verse states: “You shall bring in from your land.” This superfluous term serves to teach that if one brings wine for the mitzva of first fruits, he has fulfilled his obligation.

But this derivation from the case of first fruits can be refuted: What is notable about first fruits? They are notable in that they require reciting the passage which begins: “My father was a wandering Aramean” (Deuteronomy 26:5), and placing the fruits in the Temple, whereas no such requirements exists with regard to consecrated produce.

Rather, one can derive the prohibition against consuming the liquid that emerges from consecrated produce from the prohibition against consuming liquid that emerges from teruma, i.e., the portion of produce designated for the priest.

The Gemara asks: And from where do we derive this halakha with regard to teruma itself? the Gemara answers: It is derived from the fact that teruma is compared to first fruits, as it is written: “You may not eat within your gates the tithe of your grain, or of your wine, or of your oil, or the firstborn of your cattle and of your flocks, or any of your vows that you will vow, or your pledges, nor the offering of your hand” (Deuteronomy 12:17), and the Master said with regard to the phrase “nor the offering [teruma] of your hand” that these are the first fruits. Since the verse uses the term “teruma” with regard to first fruits, the halakha of teruma is compared to the halakha of first fruits: Just as liquid that emerges from first fruits is forbidden like the fruit itself, so too liquid that emerges from teruma is forbidden like the produce itself. Consequently, the prohibition against consuming the liquid that emerges from consecrated produce can be derived from teruma.

The Gemara refutes this derivation from teruma: What is notable about teruma? It is notable in that a non-priest is liable to receive the punishment of death at the hand of Heaven for consuming teruma, and he must restore the value of the produce he ate, adding one-fifth of its value as a fine. This element of stringency does not exist with regard to one who consumes consecrated produce.

Rather, one can learn the prohibition against consuming the liquid that emerges from consecrated produce from both teruma and first fruits. The Gemara refutes this derivation: What is notable about teruma and first fruits? They are notable in that a non-priest is liable to receive the punishment of death at the hand of Heaven for consuming teruma or first fruits, and he must restore the value of the produce he ate, adding one-fifth of its value as a fine. This is not true with regard to one who consumes consecrated produce.

Rather, the prohibition against consuming the liquid that emerges from consecrated produce is derived from teruma and one of these prohibitions, i.e., a liquefied carcass of a bird or dissolved leavened bread; or it can be derived from first fruits and one of these prohibitions.

§The Gemara elaborates on the comparison between teruma and first fruits with regard to the halakha that the status of liquid that emerges from produce is like that of the produce itself, and it explains that which we learned in a mishna (Terumot 11:2): If a non-priest ate date honey, or apple wine, or vinegar made from grapes of autumn that grow stunted at the end of the season and are unfit for wine production, or any of the other types of juice made from fruits of teruma, Rabbi Eliezer deems him obligated to repay the principal and an additional fifth, like the penalty for one who ate the teruma produce itself. And Rabbi Yehoshua deems him exempt from payment.

The Gemara explains: With regard to what principle do Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua disagree? They disagree with regard to the principles governing the process of deriving one halakha from another halakha. One maintains the exegetical principle: Infer from it, and again from it, i.e., when one case is derived from another all the details of the source case are applied to the other case; and one maintains the principle: Infer from it but interpret the halakha according to its own place, i.e., one derives only the basic principle of the source case, whereas all other aspects of the source case are not applied to the case at hand.

As Rabbi Eliezer holds: Infer from it, and again from it. Just as with regard to first fruits, the status of the liquid that emerges from them is like that of the produce itself, so too with regard to teruma, the status of the liquid that emerges from it is like that of the produce itself. And again infer from it: Just as the halakha of first fruits includes not only olives and grapes but even other types of produce from the seven species for which Eretz Yisrael is praised, and the status of liquid that emerges from that produce is like that of the produce itself, so too with regard to teruma, although oil and wine are the only liquids from which one is obligated to separate teruma, even liquid that emerges from other types of produce designated as teruma besides olives and grapes has the same status as the produce itself.

And Rabbi Yehoshua holds: Infer from it that just as with regard to first fruits the status of the liquid that emerges from them is like that of the produce itself, so too with regard to teruma, the status of the liquid that emerges from it is like that of the produce itself. But interpret the halakha according to its own place: Just as in the case of liquids that are consecrated as teruma, with regard to wine and oil, yes, they are included, but other types are not included, so too in the case of liquid that emerges from teruma, as with regard to wine and oil, yes, they are like the produce itself, but any other type of liquid that emerges from teruma is not like the produce itself. Therefore, Rabbi Yehoshua deems exempt a non-priest who consumed any of the beverages mentioned in the mishna.

The Gemara cites that which we learned in a mishna (Terumot 11:3): One may bring beverages made from first fruits to the Temple only in the case of that which emerges from the olives, i.e., oil, or from the grapes, i.e., wine. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that mishna?

The Gemara answers: It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who says: Infer from it but interpret the halakha according to its own place. He derives the halakha of liquid that emerges from teruma from first fruits only with regard to wine and oil, and in the opposite direction, he derives the halakha of liquid that emerges from first fruits from teruma. Therefore, even with regard to first fruits the status of liquid that emerges from the produce is like that of the produce itself only with regard to wine and oil. But according to the opinion of Rabbi Eliezer, who holds that the halakha of liquid that emerges from teruma is derived from first fruits even with regard to other types of produce besides grapes and olives, contrary to the statement of that mishna, one may bring beverages extracted from other first fruits besides wine and oil to the Temple.

The Gemara cites that which we learned in the same mishna (Terumot 11:3): One incurs the forty lashes due to drinking the juice squeezed from orla, i.e., the fruit of a tree during the first three years after its planting, only for that which emerges from the olives or from the grapes. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that mishna?

The Gemara answers: It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who says: Infer from it but interpret the halakha according to its own place, and he derives the halakha of liquid that emerges from first fruits from teruma. Therefore, even with regard to first fruits, the status of liquid that emerges from the produce is like that of the produce itself only with regard to wine and oil.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מה לשרצים שכן איסורן. פרש"י ז"ל כדאמר במעילה (טז, ב) בפ' קדשי מזבח והבדלתם בין הבהמה הטמאה לטהורה וכו' פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר לך מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה, ודוקא בשרצים טמאים דה"נ בשרצים טמאים אמרינן, אבל בשרצים טהורים אין בכעדשה אלא בכזית כשאר האיסורין, וכדאמר ר' יוחנן התם דאין לוקין עליהם אלא בכזית, ובכריתות (ד, ב) נמי אמרינן דם ובשר מצטרפין לכזית בטהורין, איכא למימר דהתם בשלמים ומשום בריה, ודאמרינן נמי ביבמות (קיד, א) פרק חרש לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים, וצריכא, דאי אשמעינן שרצים שכן איסורן במשהו, ההיא נמי בשלמים, ומשום ברי'.

מה לשרצים וכו'. איכא למידק ליכתוב רחמנא שרצים וחלב וחמץ ותיתי נבלה מינייהו, ונימא תיתי משרצים מה לשרצים שכן בכעדשה חמץ יוכיח מה לחמץ שכן ענוש כרת שרצים יוכיחו. ומיהו חמץ לא אתי מינייהו, דאיכא למפרך מה להנך שלא הותרו מכללן, אבל נבלה תיתי במה הצד, ותי' בתוס' דאי"ל דלמא ה"א ה"מ לענין אכילה אבל לענין טומאה כגון נבלת העוף דבית הבליעה לא, אע"ג דאפק' רחמנא בלשון אכילה דכתיב (ויקרא כב, ח) נבילה וטריפה לא יאכל, [ו]הא דאמרינן לעיל ליכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך מינייהו לאו כולהו קאמר דהא חמץ וחלב א"א כדאמרן אלא נבלה קאמרינן, ואפ"ה דחי' דלא.

הא דתניא הטבל החדש ומשקין היוצאין מהן כמותן מנ"ל. קשיא הא ל"ל קרא בכל הני, דלעיל לא אצטריך לן אלא משום דכתיבא בהו אכילה, אבל בהני דלא כתיבא בהו אכילה קרא ל"ל לרבות את השותה. ועוד קשיא לן אכולה שמעתין ל"ל קרא כלל בחד מינייהו דהא שתיה בכלל אכילה היא, וכדדרשינן (שבועות כב, ב) מדכתיב ונתת הכסף בבקר ובצאן ביין ובשכר ואכלתא, ואמרינן נמי בנדה (לב, א) בריש פרק בנות כותים והנפש לרבות את הסך ואת השותה, ואקשינן שתיה בכלל אכילה היא, ופרקינן אלא אימא לרבות את הסך כשותה. וביומא (עו, ב) פרק בתרא שתיה בכלל אכילה ומדכתיב (דברים יד, כו) ואכלת שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך, וי"ל דהתם דוקא בדברים שדרכן לשתותן, אבל הכא בדברים שדרכן באכילה ולא בשתיה, ודם דאמרינן (מנחות כא, א) הקפה את הדם ואכלו, היינו טעמא נמי משום דרכו לאכול דרך שתי', וזה שהקפו אותו ואכלו אי לאו דאחשביה הא לא"ה ה"א דוקא בשאכלו כברייתו דהיינו מחוי, הא בשהקפהו וגמעו פטור, שלא חייבה תורה אלא כדרך ברייתן.
וא"ת א"כ מאי קאמר גבי בכורים הביא זיתים וענבים והוציא מהן משקין מנין ת"ל תביא, דהא זיתים וענבים דרכן בשתיה ורבויא ל"ל, י"ל דלאו דוקא זיתים וענבים אלא דמינה לכל שאר פירות דבכורים, וכי אצטריך קרא לשאר פירות אצטריך.
וקשיא לי דתינח לר' אליעזר דאית ליה דון מינה ומינה, אבל לר' יהושע דאית ליה דון מינה ואוקי באתרא, הא אפי' בבכורים לא הוה משקין היוצאין מהן כמותן אלא זיתים וענבים בלבד כדאמרינן בסמוך הא דתנן אין מביאין בכורים משקה אלא היוצאין מן הזיתים ומן הענבים מני ר' יהושע היא, וההיא אפילו בשהביא פירות ואח"כ דרכן, וכדפירש רבי' שלמה ז"ל. וי"ל דמ"מ בכורים גופייהו אצטריך קרא אפילו בזיתים וענבים משום דכתיב מיעוטא פרי, והיינו נמי דר' יהושע לא מוקי ריבויא דתביא בכל הפירות שנוהג בהן בכורים משום דכתיב בהו מיעוטא פרי, והלכך אי לאו דאהדריה קרא משום דאיתקן לתרומה ה"א אפילו תירוש ויצהר נמי לא. וערלה נמי פרי כתיב בה, והלכך אצטריך לרבויא מהיקישא דבכורים.

שמנה שרצים שהמחן ואכלן הרי הן כמוהו לאסור בכעדשה שיעור אכילתן כשיעור טומאתן ושאר שרצים שיעורן בכזית וכלו צירן ורטבן וקיפה שלהן כמותן הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקין היוצאין מפירותיהן כמותן באיסורן ובשיעורן אלא שאין לוקין עליהן חוץ מיין ושמן של ערלה ויין ושמן של כלאי הכרם:

הבכורים באים משבעת המינין ואין מביאין אותן משקה ואם הביאו משקה אין מקבלין מהן חוץ מזיתים וענבים ואע"פ כן לא היו נוהגין כן אלא הקרובים לירושלים מביאים תאנים וענבים לחים והרחוקים עושין אותם גרוגרות וצמוקים ומביאין הבכורים טעונין קריאה בפרשת ארמי אובד אבי והנחה בצד המזבח בקרן מערבי דרומי בדרומה של קרן כמו שיתבאר במקומו:

התרומות שלא הופרשו בפירות צריך להפרישן במה שיוצא מהן אם טחנן או דרכן ומ"מ דברים שהם בני אכילה אין עושין מתרומה שהורמה מהן משקה כיצד תמרים של תרומה אין עושין מהם שכר ולא דבש ולא מתפוחים יין ולא מענבים סיתוניות חומץ וכן שאר פירות של תרומה אין משנין אותן אלא בזיתים וענבים ואם עבר ועשה כן שותהו בטהרת תרומה וזר ששתאן בשוגג אינו משלם לא קרן ולא חומש ובמזיד מכין אותן מכת מרדות:

בד"ה היכא דלאו כו' כיון שהוא גוף החלב וכן החמץ כו' עכ"ל מיהו מריבויא דנפש מרבינן בכולהו אפי' באינו שותה גוף החלב וחמץ כדמרבינן נמי בשרצים לאסור צירן ורוטבן דאם לא כן לא הוה מצינן למיגמר מינייהו לאסור הני דתניא בברייתא הטבל וחדש כו' דאינו שותה גופן וק"ל:

ד"ה לכתוב בשרצים וכו' שמא לא הייתי אומר אלא לענין אכילה וכו'. פירוש משום דכולהו לא איירו אלא באכילה ואע"ג דבשרצים איכא נמי טומאה מכל מקום כיון דמשרצים לחודיה לא אתי משום דאיכא למפרך מה לשרצים שכן טומאתן במשהו וע"כ נצטרך למילף מתרתי כגון משרצים וחמץ או מחלב כיון שאין טומאה בחמץ וחלב לא הוה ילפינן מינייהו נבלה לענין טומאה דלא מצינן למילף מביניהו אלא דבר דאיכא בתרוייהו וק"ל:

גמרא דתני רב יוסף פרי כו'. כן העתיקו הר"ש בפי"א דתרומות מ"ג ונכון:

תד"ה לכתוב. אבל לענין טומאת נבלת עוף טהור לא. וצ"ל הא דאמר לעיל נבלה לא אתי מחמץ וחלב שכן ענוש כרת. ה"ה דהמ"ל דלטומאה לא ילפי' מאיסורא:

תד"ה היכא. שע"י מעשה של זריעה נאסרין הכלאים כו'. גם המקיים כלאים שעלו מאליהם בלתי שום מעשה נאסרים כמבואר בפ"ה דכלאים וברמב"ם פ"ה ה"ח. אלא דמ"מ אינן נאסרין אלא בדידע וקיימם:

תד"ה דון. דר"א מחייב דגן שהמחהו מדאורייתא כו'. כצ"ל:

גמרא מה משקין דקדשי כצ"ל:

רש״י ד"ה תירוש וכו׳ קודם שדרכן נאסר משקה כצ"ל:

תוס׳ ד"ה היכא וכו' ואי טבל. נ"ב דאינו בא אלא ע"י מרוח וראיית הבית:

בא"ד והקדש נמי לא כתיב ביה אכילה. נ"ב וקרא דכי יאכל קדש בשגגה היינו תרומה:

בא"ד זה גוף הפירי. נ"ב אלא יניקה גרידא:

גמ' דאיתקש לבכורים. עי' מנחות דף יח ע"א תוס' ד"ה לחם:

והא דתני הטבל והחדש וכו' נראה שמעתין אזלא למ"ד חדש אסור מן התורה בכל מקום כסתם משנה סוף מס' ערלה וכרשב"י ספ"ק דקידושין ל"ח ע"א וס"ל נמי חמץ אין איסורו איסור עולם דמותר אחר הפסח כר"ש דקיי"ל כוותי' ואתי' מביניהו דהנך וליכא למיפרך מה להנך שכן איסורו איסור עולם ואין היתר לאיסורי' ונוהגת בין בארץ בין בח"ל ולהנ"ל לק"מ. ובת"כ יליף מביניהו דנזיר והנך ע"ש. ונ"ל דלא מאיסור יין לנזיר יליף דהא יין לנזיר לא מטעם יוצא מענבים נאסר אלא הוא עצמו אסור אלא ממשרת ששרה ענבים במים ש"מ היוצא מענבים אסור ואסור המים ע"ש בפ' שמיני גבי חלב בהמה טמאה. וש"ס דילן לא בעי מילף מהכא משום דלר"ע אתי קרא לשרה פתו ביין ומשום היתר מצטרף לאיסור ע"כ מייתי מהנך:

והנה לפום רהיטא דשמעתין טבל אתי' מהנך ומשקה היוצא מהן כמותן ובתרומה אין כמותן דאוקי באתרא כר' יהושע. וחמיר טבל מתרומה ודלא כתוס' קידושין ל"ח ריש ע"ב לחד שינויי ע"ש. מ"מ איך אתי' טבל מביניהו מה להנך שכן נוהגים בארץ ובח"ל משא"כ טבל וכן ק' אכלאים. ונלע"ד עפ"י מ"ש פ"י בק"א לקידושין להקשות נילף חדש גז"ש לחם לחם מחלה דגז"ה מקובלת הוא לענין ה' מינין. וחלה איקרי תרומה ומשקים היוצאים אינו כמותן דאוקי באתרי' וה"ה לחלה וחדש ע"ש וצ"ל דא"א לומר אדרבא ילפינן חדש מביניהו דהנך דמשקין כמותן ושוב ילפינן לחם לחם לחומרא גם בחלה ותרומה משקה כמותן זה א"א דא"כ תביא גבי בכורים למה לי ע"כ א"א למילף לחם לחם אלא להקל שלא יהי' משקה חדש כמותו והדרי ק' לדוכתי'. ולפע"ד לק"מ דלא כתיב לחם גבי חלה אלא גבי טבל הטבול לחלה והי' באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו ומדאיקרי חלה ותרומה שוב לא כתיב לחם חלה ומ"מ שפיר ילפינן גז"ש לחם לחם דלא מיטבל לחלה אלא מה' מינין אבל חלה גופי' לא איקרי לחם נמצא נהי דחלה אין משקין היוצאים ממנו כמותה כמו תרומה מ"מ משקה היוצא מטבל הטבול לחלה אסור עד שיפריש עליו ממקום אחר דילפינן לחם לחם מחדש להחמיר וחדש מביניהו דהנך. ואין תימה אם טבל חמור מחלה עצמה כמו טבל הטבול לתרומה בשמעתין כנ"ל ולק"מ ק' פ"י. ושוב כיון דידעינן טבל טבול לחלה מגז"ש דלחם מחדש. שוב ילפינן טבל וכלאים מביניהו ואין לומר מה להנך שכן נוהגין בין בארץ בין בח"ל דטבל הטבול לחלה יוכיח:

עוד כ' בפני יהושע שם מש"ס כריתות ה' ע"א דבעי למימר לחם וקלי וכרמל איצטריך דה"א כרמל לא נשתנה משא"כ שנקלה באור וקלי וכרמל לא נשתנה משא"כ לחם שנשתנה הרי דבר שנשתנה מותר ונמשך אחר זה בס' מקור חיים הל' פסח רסי' תס"ז לענין דבש של פסח שנותנים לתוכו ונשתנה ממה שבתוכו דברים תמוהים הם היעלה על הדעת חטים האסורים מן התורה כגון שנזרעו בכרם או של שביעית ועשה מהם קמח או קלם באור הותר מן התורה הואיל ונשתנו בטלת כל איסור תורה. אלא ע"כ לא נקרא שינוי אלא מאוכל למשקה או ממשקה לאוכל כגון המחהו את החלב או הקפה הדם או משקה היוצא מהן אבל שארי שינויי' לא עלה על דעת. והנה אי הוה כתיב בתורה מתבואת הארץ לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם עומר. בודאי הי' בכל קמח וקלי וכל ענין שינויי חוץ ממשקה היוצא דאיצטריך למילף מביניהו. אך כיון דפרט קרא לחם וכרמל הוה סד"א דלמא לחלק ללאוין אתי אלא דקפיד על אלו דוקא ולא על שינוייהן לכן הוצרך להוציא מיתורא דקרא לחלק אתי וממילא הדרן לפשטן של דברים הן ושינוייהן אסורים ולוקין עליהם ומשקה היוצא אסור מן התורה מביניהו דהנך אך אין לוקין הואיל ולא אתי אלא מדינא:

וכבר כ' הגאונים ובפרט בתשובת באר יעקב דכדהקשה לעיל למה לי' הנפש לילף מהנך הומ"ל דאיצטריך ללקות עליו אלא כך הדרך הש"ס כשמוציא תי' אחר טפי עדיף מלומר קרא למלקות אייתר וכדמוכח בדוכתא טובא בר"פ איזהו נשך ובזה אזדא נמי מ"ש פני יהושע למסקנא אייתר נפש דחמץ וה"נ ב' כתובים וליתא דיתורא ליכא דכי כתיב איצטריך למלקות כנ"ל:

ומ"מ למאן דלית לי' חדש בח"ל לא אתי' מביניהו ואי מפרש משרת לשורה פתו ביין לא אתי' נמי מנזיר ומשקה היוצא ממנו מותר. ומ"מ היוצא ע"י בישול כגון שכר ושמרי שכר אסור מטעם כעיקר ונהי לשתות מותר לפי אותו סברא דאכילה כתיב בי' מ"מ כשהחמיץ בהם לחם אסור לאוכלו דטע"כ דאורייתא ואסור לאוכלו עכ"פ ויובנו דברינו אלו עפ"י תוס' לעיל קי"ב ע"ב ד"ה הטמאים וכ' ע"ש ובפ"ק דבכורות:

והשביעית והכלאים כ' תוס' אע"ג דלא כתיב גבי כלאים אכילה מ"מ סברא הוא דלא אמרה תורה אלא כשאיסור בעין פי' ובכלאים כתיב הזרע אשר תזרע וכשנשתנה ונעשה משקה שוב אינינו הזרע ותבואת הכרם ואפי' המחה זרע כלאים הי' מותר אי לאו דילפינן מבינהו דהנך. ורבנו שמואל סובר כשמחה פירות כלאים לזה לא צריך ילפותא כיון דלא כתיב אכילה אלא משקין היוצאים מהן לא הוה ידעינן זולת ילפותא מהנך. ולרבינו שמואל אפי' היכי דכתיב אכילה והמחה הגוף וחזר והכניסו לתוך מאכל ואוכלו דרך אכילה חייב ולא צריך לזה ילפותא מהנך דהרי המחאת גוף הדבר הוה כגופו ורק משום דכתיב אכילה ולא שתי' והרי החזירו לתוך מאכל ואכלו דרך אכילה וצריך לומר דהדר שמואל הא דאמרינן לעיל על מצה לחם כתיב בי' אע"ג דמיחוי הוה כגופו מ"מ לחם לא מיקרי דלחם הוא קמח מקובץ וכיון דנמס והיו למשקה תו לא יתואר לחם:

ואמנם שיטת הר"א ממיץ הביאו הרא"ש פי' כיצד מברכין סוף סי' ג' שם. הוא ס"ל אפי' משקה היוצא נמי נקרא גופו של פירי כמו המחה לרבנו שמואל מדמברכין בפה"ג על משקה ש"מ נקרא פירי. אך אכילה לא הוה אפי' בתירוש ויצהר דס"ל למאי דקיי"ל כר' יהודה דאכל דבילה קעילית ונכנס למקדש חייב כמו שפסק רמב"ם תו לית לן שתי' בכלל אכילה אפי' בזתים וענבים זולת בנדרים מסברא דלשון בני אדם אבל לא בשאר איסורים מקרא דבלשון תורה אין שתי' בכלל אכילה כלל עיין שבועות כ"ג ע"א. וס"ל למסקנא לא איצטריך תביא גבי בכורים אלא משום דכתיב גבי ערלה אכילה ולא שתי' והוה ילפינן בכורים מערלה גז"ש פירי פירי למעט שתי' אפי' דזתים וענבים משו"ה אצטריך תביא לרבות משקה וה"א כל ז' המינים הדר ילפינן מתרומה דוקא תירוש ויצהר נשאר לנו במסקנא דמשקה דכל פירותו אימעטי' בין בבכורים בין בתרומה מאכילה דכתיב גבי ערלה והדר אתרבי' משקה תירוש ויצהר בשלשתן מתביא דכתיב גבי בכורים:

וזה נ"ל דעת רמב"ם פ"י ממאכלות הל' כ"ב דמשמע דכל הני איסורים מן התורה אך אין לוקין אפי' אמשקה זתים וענבים חוץ מערלה וכלאים דלוקים על משקה זתים וענבים ולא על שאר משקים שלהם. והיינו דס"ל לרמב"ם דמשקה דכל האיסורים אפי' דזתים וענבים לא אתי' אלא מביניהו דהנך ואין לוקין מן הדין אלא איסור מן התורה וה"ה ערלה וכלאי הכרם נמי משקה שלהם אתי' מביניהו ואין לוקין חוץ ממשקה דזתים וענבים דאתי' מפירי פירי מבכורים ותרומה דלוקים אהקישא וגז"ש וכלאים וערלה חד דינא אית להו כמ"ש תוס' שלהי תמורה ד"ה אלו הן וכו' ע"ש:

תינח איסור הבא מאליו וכו' נראה דוחק גדול מ"ש תוס' דאכלאים קאי דאיך אפשר לומר דקיל כלאים הואיל ובא ע"י עבירה אדרבא היא הגורם חומרא לעיל קט"ו ע"ש ואפי' טבל דוחק לומר שיגרום קולא מה שבא ע"י מירוח וראיית פני הבית היכן מצינו סברא זו. אבל הקדש שע"י דבורו בזה האיסור מעצמו זה הוא קולא כמפורש בשבועות כ"ד ע"ב. ולענין ק' תוס' הא לא כתיב אכילה בגופי' לק"מ דילפינן חטא מתרומה כמ"ש תוס' בפסחים כ"ו ע"א. ואך מה שהקשו תוס' א"כ לא בעינן למילף מביניהו לילף מתרומה עיין תוס' מנחות וי"ו ע"א כ' בכורים איקרי תרומה ותרומה לא איתקש לבכורים ודשמעתין אסמכתא בעלמא הוא פי' כוונתם הא דמשמע משמעתין דתרומה אתי' מבכורים בהקישא וחייב מיתה וחומש מדאורייתא הוא אסמכתא אלא תרומה גופי' אתי' מביניהו דבכורים וחד מהנך ואפשר לענין זה שפיר מייתי רש"י חמץ דתרומה א"ש מבכורים וחמץ יהי' איך שיהי' תו לא קשי' ק' תוס' נילף הקדש בהקישא מתרומה ולמה לי מביניהו דהנך דז"א תרומה גופי' מבכורים והנך אתי' אלא התוס' דשמעתין לא ס"ל כתוס' מנחות הנ"ל אלא ס"ל כפי' רמב"ם פי"א דתרומות דהקישא לאו מתרומות ידך נפקא אלא מדאיקרי ראשית ושפיר ילפינן תרומה מבכורים וכן צ"ל בתוס' יבמות ע"א ע"ב וע"ב ע"ב דאל"ה לא מקשי מידי. מ"מ שיטת רש"י נראה נכון:

פירי אתה מביא ואי אתה מביא משקה וכו' פי' כשלא הקדיש הפירי אלא היוצא ממנו זה אינו קדוש אפי' תירוש ויצהר אך אי הקדיש ענבים וזתים ושוב דרכן הוה משקה היוצא מענבי בכורים מרבינן מתביא דמשקה קדוש כמותן אך כל זה לתפוס בקדושה באיסור לזר ולחייב עליו מיתה וחומש. אך לקרוא עליהן מקרא בכורים אינו מבואר כאן ובירושלמי פי"א דתרומה וסוף מס' חלה מחלק בזה אי מתחלה כשהקדיש ענבים הקדישן מיד על דעת לעשותן יין אזי מביא היין וקורא עליו אך אי לא בצרן מתחלה לשם כך ושוב דרכן נהי דהמדה יין היוצא ממנו יש לו קדושת בכורים מ"מ אינו מביאם וקורין עליהם כיון שנתחייב להביא ענבים בשעת בצירה ע"ש:

מה להנך שכן חייבין עליהן מיתה וחומש הומ"ל שכן אין להם פדיון משא"כ הקדש אלא בעי למימר פירכא גם אהקדש קדושת הגוף דאין לו פדיון:

דן מינה ומינה פירש"י לאו דוקא וכו' אע"ג דאיכא בתרומה דגן כמו שהקשה תוס'. ס"ל לרש"י דלא משכחת משקה היוצא מן הדגן אלא בישול שכר וכפירש"י לעיל גבי משקה היוצא מן החדש ואין מבשלין פירות של תרומה ואין עושין שכר מתמרים של תרומה ואין מבשלין יין של תרומה אעפ"י שמ"מ אם עשה כן המשקה היוצא יש לדון עליו אי יש לו דין תרומה או לא מ"מ לא מיירי קרא בהכי. ונראה דרמב"ם בפי' המשנה ס"ל הכי ומשו"ה פסק בפי"א דתרומות בפי' המשנה דלא כר' יהושע דס"ל ר' יהושע' לטעמי דס"ל בעלמא דנין אפשר משא"א ביבמות מ"ו ע"א ה"נ דנין מתרומה משקין שאר פירות אבל אנן קיי"ל אין דנין אפשר משא"א אין לדין בכורים מתרומה ומשו"ה דחאה לדר' יהושע מהלכה אך בחבורו פסק כר' יהושע משום דשם פסק תרומה נוהג מן התורה בכל מיני פירות כמבואר:

אין סופגים את הארבעים וכו' הסכימו בתשובת אחרונים אין סופגים אבל אסור מן התורה כמ"ש לעיל דאתי' מביני' דהנך. אלא לפ"ז לק"מ ק' תוס' בפסחים שהקשו תיפוק לי' משום טע"כ ולק"מ דטע"כ נמי אין סופגים עיין תשובת באר יעקב ולפע"ד תוס' הקשו התם אאביי דמיירי התם בשמעתין ואיהו מפיק טע"כ מבב"ח לעיל ק"ח ע"א דוקא למאן דמפיק מק"ו דנזיר אין עונשין מן הדין ומאן דמפיק מגעולי ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה. אבל אביי יליף מבב"ח מגילוי מלתא בעלמא גילה רחמנא בב"ח דטעם חשוב כעיקר וה"ה בכל התורה ולוקין עליו משו"ה הקשו תוס' ק' זו בפסחים דוקא ולא בשמעתין:

בתוס' ד"ה לכתוב בשרצים ובמה הצד חד מכלהו לא אתיא וכו' ושמא לא הייתי אומר אלא לענין איסור אכילה אבל לענין טומאת נבילות עוף טהור לא עכ"ל דברי התוס' צריכין ביאור דלפי דבריהם קשה מאי קאמר הגמרא לעיל לא לכתוב בנבילה ותיתי מהנך הא צריך לכתוב בנבילה לענין טומאה דאי הוי גמרינן מחלב וחמץ לא הוה אתי מנייהו אלא לענין אכילה אבל לענין טומאה לא כמ"ש התוספות וצריכין אנו לומר דאי הוי אתיא מחמץ ומחלב שפיר גם לענין טומאה נ"מ דהואיל וגבי חמץ וחלב לא שייך טומאה א"כ ילפינן מנייהו דכמו בהנך שותה הוי כאוכל גם בנבילה הוי שותה כאוכל ודון מינה ואוקי באתרי' דגבי נבילה שהאכילה מטמא דנבילות עוף טהור מטמא בגדים בבית הבליעה ולא שייך לומר דמה חלב וחמץ שאינו מטמא בשותה דהא גם באוכל אינו מטמא דבהנך לא שייך טומאה כלל אבל בנבילת עוף הטומאה תלויה באכילה אבל כשנילף נבילה במה הצד משרצים וחד מהנך שפיר כתבו התוס' דלא הוה ילפינן מנייהו טומאה כיון דאתיא במה הצד משרצים וחד מהנך ליכא למילף אלא דבר שהשרצים וחד מהנך שהוא חלב או חמץ שוים דהיינו באכילה אבל בטומאה אינו שוה שזה מטמא והנך אינן מטמאין כן צריכין אנו לדחוק בדברי התוס' וצ"ע:

שרצים. איסור אכילתם בכעדשה כטומאתן דתני ר' יוסי בר' חנינא והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו' פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר לך מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה במעילה בפרק קדשי מזבח (דף טז:) הילכך אי לא כתיב מיחוי בגופייהו ויליף מהנך ה''א לא מחייב אמיחויין בפחות מכזית: מה לשרצים. דין הוא שיהא מיחוי שלהן כמותן: שכן טומאתן. ואיסורן במשהו: החדש. קודם שקרב העומר ועושה שכר מן השעורין: והשביעית. משקין היוצאין מהן נוהגת בהן שביעית וחייבין בביעור כמותן: מהנך. חלב וחמץ ונבלה: שכן איסור הבא מאליו. ותינח למילף מינייהו טבל וחדש ושביעית וכלאי הכרם אבל הקדש לא אתי מינייהו: בכורים. אין איסורן בא מאליו שע''י שמפרישן הן קדושים: פרי. מראשית כל פרי: תביא. אשר תביא מארצך דהוה ליה למיכתב אשר מארצך בכורים טעונין קרייה. ארמי אובד אבי: והנחה. על הרצפה והנחתו לפני ה': מה לתרומה ובכורים שכן חייבים עליהן מיתה. במזיד וחומש בשוגג וכי פרכת מה לתרומה שכן חייבין עליה מיתה וחומש ליכא למימר בכורים יוכיחו: מתרומה וחד מהנך. חמץ או נבלה דכי פרכת מה לתרומה שכן מיתה נבלה תוכיח מה לנבלה שכן איסור הבא מאליו תרומה תוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שאסורין הן עצמן ומשקין היוצאין מהן כמותן אף אני אביא את אלו: סיתווניות. ענבים הנמצאין בגפנים בימות החורף שאין מתבשלין לעולם ועושין מהן חומץ: ושאר כל מיני פירות. חוץ מענבים וזיתים שדרכן בכך: מחייב קרן וחומש. אם אכלן בשוגג: במאי קמיפלגי. הואיל דילפינן תרומה מבכורים למשקין היוצאין מהן כמותן: בדון מינה ומינה. בכל גזירות שוות ובנין אב שבתורה שאנו למדים דבר מחבירו אי דיינינן ליה וגמרינן ליה לכל מילי או דון מינה מה שאנו צריכין לו ואוקי באתרה למילי אחרנייתא דמיפרשי בגופיה קמיפלגי: בכורים. מביאין מכל שבעת המינין: אף תרומה נמי. שהפרישה בפירות כגון תמרים ותפוחים כיון דתרומה נוהגת בפרי אף על גב דאינה נוהגת במשקין שלהן אלא בתירוש ויצהר בלבד הנך משקין כיון דמפירות תרומה אתו הרי הן כתרומה והאי דון מינה ומינה לאו דוקא קאמר דהא תמרים ותפוחים גופייהו אין תרומתן מן התורה אלא מדברי סופרים והכי הוא דקאמרינן כיון דבמידי דאורייתא אית לן דון מינה ומינה ואי הואי תרומת תמרים דאורייתא הוה גמרי לה מבכורים למשקין היוצאין מהן כמותן הכי נמי רבנן בדידהו כעין דאורייתא תקון: ורבי יהושע סבר. אי נמי הוא דאורייתא לא הויין משקין היוצאין מהן כמותן דאית לן דון מינה ומינה ואוקי באתרה דון מינה למה שהיא צריכה ללמוד הימנה דהיינו שיהו המשקין ממנה כמותה ותו לא תדון מינה אלא העמד אותה במקומה: תירוש ויצהר. כתיבי בה ולא שאר משקין והנך משקין דנהגו בה תרומה הוא דילפינן מבכורים דאם קרא עליהן שם תרומה קודם שדרכן נאסרין משקה היוצא מהן אבל שאר משקין דלא כתיבא בהו תרומה אפילו היא כתיבא בפירות עצמן לא: אין מביאין בכורים משקה. לגמרי משמע אפילו הביא פירות ודרכן דאי בדרוכין ועומדין אפילו ענבים נמי לא דהא אמרן פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה: רבי יהושע היא דאמר. גבי תרומה לא קדישי דאית ליה דון מינה ואוקי באתרה וכיון דבתרומה לא מתסרי הדר גמר לבכורים מינה דהא דרבי רחמנא בהו תביא זיתים וענבים הוא דרבי: אין סופגין. משום משקה הבא מפירות ערלה: רבי יהושע היא דאמר. בתרומה לא מיתסרי ואתו בכורים גמרי מתרומה בהיקשא דאיקרו תרומה ואתיא ערלה וגמר מבכורים מגזירה שוה:

ליכתוב בשרצים וליתו הנך כו'. ובמה הצד חד מכולהו לא אתי דחמץ מכולהו לא אתי שלא היה להם שעת הכושר וחלב נמי לא אתי מכולהו שכן לא הותרו מכללן אך קשה דתיתי נבלה מכולהו ושמא לא הייתי אומר אלא לענין איסור אכילה אבל לענין טומאת נבלת עוף טהור לא ואע''ג דאפקיה בלשון אכילה לא יאכל לטמאה בה: היכא דלאו איסור הבא מאליו מנלן. וא''ת בהי מבעיא ליה דחדש ושביעית איסור הבא מאליו ואי טבל הא יליף חלול חלול מתרומה בסוף אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פד.) ותרומה ילפינן מבכורים ובסמוך משמע דצריך למילף במה הצד ואי כלאים הא לא כתיב בהו אכילה והקדש נמי לא כתיב ביה אכילה ועוד דאיכא למילף חטא חטא מתרומה וצ''ל דאכלאים בעי דאע''ג דלא כתיב בהו אכילה סברא היא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין ולעיל דפריך אלא חלב אכילה כתיב ביה בלאו הכי ה''מ למיפרך אלא כיון דכתב בה בהדיא אכילה פריך מינה וה''ר שמואל היה אומר דגבי חלב שהמחהו אי לא הוה כתיב ביה אכילה הוה מחייבין כיון שהוא גוף החלב וכן החמץ אלא שנמוח אבל משקה היוצא מכלאים אפילו לא כתיב בהו אכילה כמאן דכתיב בהו . דמי שאין זה גוף הפרי ומה שפירש בקונטרס דכולהו קרי איסור הבא מאליו לבר מהקדש אי אפשר לומר כן אלא אכלאים קאמר כדפירשתי שאין זה איסור הבא מאליו שע''י מעשה של זריעה נאסרין הכלאים וגם העבירה היה בשעת זריעה וא''ת ושביעית היכי אתי מכולהו דאית בהו לאו ובשביעית עשה כלה לחיה מן השדה כו' וי''ל דילפינן מטומאת שרצים דלא שייך בהו לאו: הביא ענבים ודרכן כו'. אע''ג דשתיה בכלל אכילה בענבים וזיתים לענין הבאת בכורים לא כתיבא אכילה דתהוי שתיה בכלל פרי: מה לתרומה שכן חייב עליה מיתה וחומש. לרבי דאמר בסנהדרין (דף פג.) הזיד במעילה במיתה ע''כ לאו אהקדש בעי לעיל כדפי' בקונט' דהא בהקדש נמי איכא מיתה וחומש לרבי: אלא אי מתרומה וחד מהנך כו'. פי' מנבלה ובכורים או תרומה או משרצים ובכורים או תרומה אבל לא כמו שפי' בקונטרס חמץ ובכורים או תרומה דמה להנך שכן יש בהן נטילת נשמה מיתה וכרת וכן מחלב ותרומה או בכורים לא אתי מהאי טעמא: דון מינה ומינה. פי' בקונטרס דלאו דוקא ומיהו אפשר דהוי דוקא משום דגן שהמחהו דתרומת דגן דאורייתא דרבי אליעזר מחייב דגן מדאורייתא ושאר מינין מדרבנן ורבי יהושע פוטר בדגן שהמחהו דדון מינה ואוקי באתרה תירוש ויצהר אין שאר מינין לא ואפילו דגן ולהכי פטר נמי בשאר מינין שאין להחמיר בהן יותר מדגן: אף תרומה אפילו שאר מינין. ואם תאמר אכתי אימא דוקא שבעה מינים שהבכורים נוהגים בהן ויין תפוחים מנלן וי''ל כיון דהויא אפילו במילי דרבנן הויא בכולהו:

חולין קכ ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף קכ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד