חולין קכא ע"א

וַהֲדַר מַיְיתֵי לַהּ לְעׇרְלָה פְּרִי פְּרִי מִבִּכּוּרִים
וְהָאָלָל מַאי אָלָל רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מַרְטְקָא וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין
מֵיתִיבִי וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מַרְטְקָא הַיְינוּ דְּלָאו בַּר רְפוּאָה הוּא אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין בַּר רְפוּאָה הוּא
בָּאָלָל דִּקְרָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי כִּי פְּלִיגִי בָּאָלָל דְּמַתְנִיתִין
תָּא שְׁמַע רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הָאָלָל הַמְכוּנָּס אִם יֵשׁ כְּזַיִת בְּמָקוֹם אֶחָד חַיָּיבִין עָלָיו וְאָמַר רַב הוּנָא וְהוּא שֶׁכִּנְּסוֹ
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין הַיְינוּ דְּכִי אִיכָּא כְּזַיִת מִיחַיַּיב אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מַרְטְקָא כִּי אִיכָּא כְּזַיִת מַאי הָוֵי עֵץ בְּעָלְמָא הוּא
אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה לָא פְּלִיגִי כִּי פְּלִיגִי אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מַרְטְקָא נָמֵי מִצְטָרֵף וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר דַּוְקָא בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין אֲבָל מַרְטְקָא לָא מִצְטָרֵף
הַאי בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין הֵיכִי דָמֵי אִי דְּחַשֵּׁיב עֲלֵיהּ אֲפִילּוּ בְּאַנְפֵּי נַפְשֵׁיהּ מִיטַּמֵּא וְאִי דְּלָא חַשֵּׁיב עֲלֵיהּ בַּטּוֹלֵי בַּטְּלֵיהּ
רַבִּי אָבִין וְרַבִּי מְיָישָׁא חַד אָמַר מִקְצָתוֹ חִישֵּׁב עָלָיו
וְחַד אָמַר מִקְצָתוֹ פְּלָטַתּוּ חַיָּה וּמִקְצָתוֹ פְּלָטַתּוּ סַכִּין
תְּנַן הָתָם הַחַרְטוֹם וְהַצִּפׇּרְנַיִם מִיטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וּמִצְטָרְפִין חַרְטוֹם עֵץ בְּעָלְמָא הוּא
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּחַרְטוֹם תַּחְתּוֹן תַּחְתּוֹן נָמֵי עֵץ בְּעָלְמָא הוּא אָמַר רַב פָּפָּא תַּחְתּוֹן שֶׁל עֶלְיוֹן
צִפׇּרְנַיִם אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָקוֹם הַמּוּבְלָע(ים) בַּבָּשָׂר
קַרְנַיִם אָמַר רַב פָּפָּא בִּמְקוֹם שֶׁחוֹתְכִין וְיוֹצֵא מֵהֶן דָּם
כַּיּוֹצֵא בּוֹ הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה
אָמַר רַבִּי אַסִּי שׁוֹנִין יִשְׂרָאֵל בִּטְמֵאָה וְגוֹי בִּטְהוֹרָה צְרִיכִין מַחְשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר מַיִם מִמָּקוֹם אַחֵר
הֶכְשֵׁר לְמָה לִי סוֹפוֹ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה וְכֹל שֶׁסּוֹפוֹ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה לָא בָּעֵי הֶכְשֵׁר
דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע מָה זְרָעִים שֶׁאֵין סוֹפָן לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה צְרִיכִין הֶכְשֵׁר אַף כֹּל שֶׁאֵין סוֹפוֹ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה צָרִיךְ הֶכְשֵׁר
וְתַנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ נִבְלַת עוֹף טָהוֹר צְרִיכָה מַחְשָׁבָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר מִפְּנֵי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכא - א

והדר שוב מייתי לה לערלה בגזירה שוה "פרי" - "פרי" מבכורים - שבשניהם נאמר "פרי" - שגם בערלה אין המשקין היוצאין מהן אסורים כמותן אלא בזיתים וענבים בלבד. אך לשיטת רבי אליעזר הרי הוא חייב מלקות אף בשתיית שאר המשקין ^[78] ^[79].

שנינו במשנה: והאלל. [שהוא מצטרף לטומאת אוכלים לשיעור כביצה, אך בפני עצמו אינו מקבל טומאה].

והוינן בה: מאי "אלל"?

ומשנינן: רבי יוחנן אמר: מרטקא - גיד הצואר, שהוא קשה, ואינו נחשב בפני עצמו כאוכל, אלא כשהוא עם הבשר ^[80].

וריש לקיש אמר: בשר שפלטתו סכין - כאשר מפשיטים את העור מהבהמה, לפעמים נשאר מעט בשר דבוק לעור שהסכין לא הסירה אותו, ואותו הבשר אינו נחשב לאוכל כשהוא בפני עצמו, לפי שהוא בטל לגבי העור.

מיתיבי: נאמר בספר איוב: "ואולם אתם - טופלי שקר, רופאי אליל כולכם". והיינו, שאמר איוב לחביריו - אתם מנחמים אותי בדבר שאין בו רפואה, כמו האלל שאין לו רפואה.

בשלמא למאן דאמר דאלל הוא מרטקא, גיד הצואר, היינו דלאו בר רפואה הוא, שלאחר שנפסק הגיד אי אפשר לחבר אותו שוב.

אלא, למאן דאמר דאלל הוא בשר שפלטתו סכין, תיקשי, דהא בר רפואה הוא!? שהבשר שנתלש, אפשר להחזיר אותו למקומו, והוא מתאחה עם שאר הבשר, ומתרפא.

ומתרצינן: באלל דקרא - דכולי עלמא לא פליגי שפירושו מרטקא. כי פליגי רבי יוחנן וריש לקיש באלל דמתניתין, האם פירושו מרטקא, או שפירושו בשר שפלטתו סכין.

תא שמע: דתנן בריש פרקין: רבי יהודה אומר: האלל של נבלה המכונס, שנאסף יחד למקום אחד, אם יש כזית במקום אחד - חייבין עליו משום טומאת נבלה, שאם נגע באלל מכונס של נבלה, ונכנס למקדש, חייב כרת ^[81], לפי שהוא מטמא בטומאת נבלות מהתורה ולא רק מדרבנן, ודלא כתנא קמא שאין האלל מטמא טומאת נבלות כלל.

ואמר רב הונא: והוא שכנסו האדם, שעל ידי כן החשיבם, ויש עליהם תורת בשר למפרע, משעה שחתכם מהבהמה. אבל אם נאספו מאליהם לא נעשו חשובים בכך, והרי הם כשאר אלל שאין בו משום טומאת נבלה.

והשתא תיקשי: בשלמא למאן דאמר דאלל הוא בשר שפלטתו סכין, היינו דכי איכא כזית מכונס מיחייב. שבשר זה כל חסרונו הוא משום שאינו חשוב, והרי הוא בטל לעור, ועל ידי שכנסו אדם הרי הוא נעשה חשוב למפרע, ודינו ככל בשר המטמא טומאת נבלות.

אלא למאן דאמר "מרטקא", כי איכא כזית מכונס מאי הוי? הרי עץ בעלמא הוא, ומה יועיל זה שהחשיבו?

ומתרצינן: אליבא דרבי יהודה לא פליגי, דמיירי רק בבשר שפלטתו סכין. כי פליגי אליבא דרבנן, והיינו, תנא קמא דמתניתין.

רבי יוחנן אמר: אלל דקאמרי רבנן, שהוא מצטרף לטומאת אוכלים ולא לטומאת נבלות, היינו, כל מה שנקרא אלל. ולא מיבעיא בשר שפלטתו סכין, שהוא מצטרף עם הבשר, אלא אפילו מרטקא נמי מצטרף, לפי שהוא נאכל עם הבשר.

ורבי יהודה נחלק על תנא קמא רק באחד מהם, דהיינו, שלגבי מרטקא הוא מודה לתנא קמא שאינו מטמא טומאת נבלות כלל, ולגבי בשר שפלטתו סכין הוא חולק, שאם כנסו הרי הוא מטמא טומאת נבלות.

וריש לקיש אמר: אלל דרבנן היינו דוקא בשר שפלטתו סכין, שחסרונו הוא משם חשיבות, ולכן בצירופו עם הבשר נחשב גם הוא לאוכל. אבל מרטקא, כיון שהוא עץ בעלמא, הרי אפילו כשהוא ביחד עם הבשר הוא לא מצטרף. לפי שאינו נאכל עם הבשר כלל.

והוינן בה: האי בשר שפלטתו סכין, דאמרי רבנן שבפני עצמו אין לו דין אוכל לענין קבלת טומאה אלא בצירוף עם הבשר - היכי דמי?

אי דחשיב עליה לאכלו, אם כן אפילו באנפי נפשיה מיטמא? שכל דבר הראוי לאכילה אף על פי שאין הדרך לאוכלו, מכל מקום אם חישב עליו אדם לאוכלו יש עליו תורת אכל ^[82].

ואי דלא חשיב עליה, אם כן אפילו צירוף נמי לא יועיל, דהא בטוליה בטליה על ידי שהשאיר אותו דבוק לעור, והרי הוא כעור?

ומשנינן: רבי אבין ורבי מיישא נחלקו כיצד לתרץ זאת:

חד אמר: הכא במאי עסקינן, באופן שמקצתו של הבשר שנפלט מהסכין חישב עליו לאכילה, ולא פירש על איזה חלק הוא חישב. הלכך, כאשר הבשר הוא בפני עצמו אינו מקבל טומאה, לפי שאין שיעור כביצה באותו מקצת שחשב עליו. אבל בהיותו מחובר לאוכל אחר, הרי המקצת שחשב עליו מצטרף עם האוכל להשלמת השיעור, אף שאינו יודע מהו המקצת שמצטרף. [ובאופן שבאותו מקצת שחישב עליו יש שיעור כביצה, באמת הבשר יטמא גם כשהוא בפני עצמו].

וחד אמר: הכא מיירי באופן שמקצתו פלטתו חיה - שעל ידי נשיכת חיה נתלש חלק מהבשר ונשאר תחת העור, שאותו בשר אינו בטל לגבי העור, ומקבל טומאת אוכלים גם כשהוא בפני עצמו, דמאחר ולא נתלש בידי אדם לא היתה כוונה לבטלו.

ומקצתו פלטתו סכין - שבשעת ההפשט של העור השאיר מעט בשר דבוק לעור. ולא ידוע עתה איזה חלק נפלט מהסכין ובטל מתורת בשר, ואיזה חלק נפלט מהחיה ולא בטל. הלכך, בפני עצמו הוא אינו מקבל טומאה, לפי שאין שיעור כביצה באותו חלק שפלטתו חיה, אבל כשהוא מחובר לאוכל אחר, הרי מצטרף אותו החלק להשלים לשיעור של כביצה, אף שאינו יודע מהו החלק שפלטתו חיה שהוא המצטרף. [ובאופן שיש שיעור כביצה בחלק שפלטתו חיה, הרי הוא מקבל טומאה גם כשהוא בפני עצמו] ^[83].

תנן התם במסכת טהרות, לגבי נבלת עוף טהור ^[84]:

החרטום והצפרנים של העוף מיטמאין ומטמאין, שיש להם דין יד להכניס את הטומאה לעוף כאשר הם נגעו בשרץ, ולהוציא את הטומאה מהעוף כאשר העוף טמא והם נגעו באוכל טהור, ומצטרפין לשיעור כביצה של טומאת אוכלין, לפי שהם נחשבים לאוכל כשהם ביחד עם הבשר.

והוינן בה: חרטום - עץ בעלמא הוא, ואמאי מצטרף עם הבשר!?

ומתרצינן: אמר רבי אלעזר: בחרטום תחתון.

ומקשינן: חרטום תחתון נמי - עץ בעלמא הוא?!

ומתרצינן: אמר פפא: תחתון של עליון. שהקרום המחובר לחלק העליון של החרטום יש עליו שם אוכל כשהוא ביחד עם הבשר.

והא דקתני צפרנים - אמר רבי אלעזר: דוקא במקום המובלעים בבשר, דהיינו שרשי הצפרנים, שם הם נחשבים לאוכל.

והא דתנן במתניתין בריש פרקין שהקרנים מצטרפים עם הבשר - אמר רב פפא: רק במקום שחותכין ויוצא מהן דם, דהיינו סמוך לבשר, ששם הם רכים, ונאכלים עם הבשר. אך כל הקרנים אינם נאכלים עם הבשר ואינם מצטרפים ^[85].

שנינו במשנה: כיוצא בו, השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ^[86] ומפרכסת, מטמאה טומאת אוכלים אבל לא טומאת נבלות, עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה.

[לפי שכאשר ישראל שוחט בהמה טהורה בשחיטה כשרה, הרי הבהמה מותרת לאכילה מיד, אף בעוד שהיא מפרכסת, שמעשה השחיטה מתיר את הבהמה, והרי היא נחשבת מיד לאוכל, ולכן גם כאשר שחט ישראל בהמה טמאה, או ששחט גוי בהמה טהורה, הרי היא נחשבת לאוכל אף בעוד שהיא מפרכסת. אולם גוי ששוחט בהמה טמאה אינה נחשבת אוכל בעוד שהיא מפרכסת עד שתמות ^[87]].

אמר רבי אסי: ישנם תנאים אשר שונין: ישראל ששחט בהמה טמאה, וכן עובד כוכבים ששחט בהמה טהורה, שהדין הוא, שאפילו בעוד הבהמה מפרכסת - שהיא נחשבת כחיה לכל דבריה - היא נחשבת כבר עתה לאוכל, ומקבלת טומאת אוכלין משרץ,

אין הבהמה מקבלת טומאת אוכלים מיד בשחיטתה, אלא צריכין מחשבה, והכשר מים ממקום אחר.

והיינו, שלא די במה שחישב עליה בשעת שחיטתה שהוא שוחט לצורך אכילת הגוי, אלא צריך לחשוב עליה שהיא עומדת לאכילה עכשיו, בעוד שהיא מפרכסת, ורק אז היא מקבלת טומאת אוכלים מהשרץ ^[88].

וכן אינה מקבלת טומאה עד שיורטב הבשר במים ויוכשר לקבל טומאה. ואף שכל בהמה שנשחטה מקבלת טומאת אוכלים מהשרץ אף בלא הכשר מים, לפי שדם השחיטה מכשיר אותה לקבל טומאה, הכא אין דם השחיטה מכשירה לקבל טומאה, לפי ששחיטה זו אינה כשרה. שהדם אינו נחשב ל"משקה" המכשיר אלא כשהוא "דם חללים", דהיינו שחתך את ראש הבהמה לגמרי מהצואר, או כשהוא דם שחיטה כשרה, ואילו כאן אין זה דם חללים ולא דם שחיטה כשרה.

והוינן בה: הכשר מים למה לי!? והרי סופו לטמא טומאה חמורה. שלאחר שתמות הבהמה ותהיה נבלה היא תטמא טומאה חמורה, שתטמא אדם וכלים, [שזה נחשב טומאה חמורה ביחס לאוכל טמא, שאינו מטמא אלא אוכל אחר] ^[89],

וכל שסופו לטמא טומאה חמורה - לא בעי הכשר. שעוד לפני שירדה עליו הטומאה החמורה, יש בו את החומרא הזו, שהוא מקבל טומאת אוכלין אפילו ללא הכשר?

דתני דבי רבי ישמעאל: נאמר בתורה "וכי יותן מים על זרע", וממקרא זה למדים שהאוכל צריך הכשר. ואמרינן: מה זרעים, שאין סופן לטמא טומאה חמורה, שהרי אוכל לעולם אינו יכול להיות אב הטומאה, ולעולם אינו יכול לטמא אדם וכלים - צריכין הכשר, ובלא הכשר מים הם לא מקבלים טומאה, אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה הוא בלבד צריך הכשר מים, אבל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר מים.

ועוד תניא: אמר רבי יוסי: מפני מה אמרו בתחילת מסכת טהרות - נבלת עוף טהור צריכה מחשבה לאכילה ^[90], [לפי שאין דרך בני אדם לאכול נבלת עוף, ולפיכך אין עליה שם אוכל עד שיחשוב עליה האדם לאוכלה, ורק אז היא מקבלת טומאה ומטמאה אוכל אחר. ומצד היותה נבלה אינה מטמאת, לפי שאין נבלת עוף טהור מטמאה במגע, שאינה מטמאה אלא בהיותה בבית הבליעה, שהאדם האוכלה נטמא],

הערות

^[78] בפשטות משמע בגמרא שהטעם שלפי רבי יהושע שאר המשקין אינם נחשבים כגוף הפרי, משום שילפינן ערלה מבכורים בגזירה שוה, והקשו התוספות כאן ובמסכת פסחים [כד ב], שבגמרא בפסחים שם מבואר שהטעם הוא משום שהמשקין נחשבים זיעה בעלמא, או משום שאינו אוכל את הפרי כדרך אכילתו, ומסברא אינם נחשבים לערלה? ותירצו, דודאי מסברא אינם נחשבים לערלה, אלא שסברא זו קיימת גם במשקין היוצאים מזיתים וענבים, ולכן צריך ללמוד בגזירה שוה מבכורים שהם נחשבים כגוף הפרי, ורק שאר המשקים אינם נחשבים כגוף הפרי. אך הר"ש במסכת תרומות פי"א הקשה כן ולא תירץ כלום, ועוד הקשה שם מהגמרא במסכת ברכות [לח א], דמברכים על דבש תמרים שהכל משום דהוי זיעה בעלמא, ומוקמינן כרבי יהושע, דבשאר המשקין לא אמרינן דהוו כמותם. אך לרבי אליעזר צריך לברך בפה"ע. ולכאורה הכא מבואר דפליגי בלימודים היאך לדרוש את הפסוקים לגבי ביכורים ותרומה וערלה, ומנין אף לגבי ברכה? ותירצו האבי עזרי [פ"י ממאכלות אסורות הכ"ב] והתורת זרעים [תרומות פי"א מ"ג], דבמשקין היוצאים מפרי ערלה ישנם שני סיבות לאסור אותם כגוף הפרי, הטעם האחד הוא משום שהם נחשבים כגוף הפרי, שהפרי כולל את האוכל שבו ואת המשקה שבו, וכשהתורה אסרה את הפרי בערלה האיסור כולל את כל מה שבפרי, ובזה איירינן בסוגיא כאן, שרבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו האם משקין היוצאים מהם כמותם או לא. אך גם לפי רבי יהושע יש טעם שני לאסור, שאמנם אין המשקה כגוף הפרי ואינו כלול באיסור התורה. אך עדיין יש כלל שכל היוצא מן האסור אסור, והרי המשקין יצאו מהפרי האסור, ומצד זה צריך לאסור, ועל זה איירי הסוגיא בפסחים כיון שהמשקין נחשבים לזיעה בעלמא אינם נחשבים יוצא מהאיסור. ומעתה, רבי אליעזר שאוסר את המשקין אינו חולק על הסברא שהם זיעה בעלמא, שאמנם ביחס לאוכל הם זיעה, אך אינם צריכים את האוכל, שהרי גם הם נאסרו באיסור ערלה מחמת עצמם, שגם הם בכלל הפרי, ולפיכך לפי רבי אליעזר מברך עליהם בפה"ע, שהרי גם הם פרי העץ נינהו. ולפי זה לא קשה קושית התוספות כלל, שאמנם בפסחים אמרינן דמסברא אינם אסורים משום שהם זיעה בעלמא, אך עדיין צריך את הפסוק לומר שאינם נחשבים כגוף הפרי, ואינם אסורים מצד עצמם. ומה שהקשה הר"ש מהגמרא בברכות צריך לומר דהשתא הוי ילפותא לכל מקום, שהמשקין נחשבים כגוף הפרי, ולפיכך הם נחלקו גם לגבי טומאה, כמו שמבואר בתרומות שם. וראה עוד בחזון איש שנקט שהם נחלקו בסברא האם המשקין נחשבים כגוף הפרי, וקראי אסמכתא בעלמא הם, ולכן הם נחלקו אף לענין ברכה וטומאה. התוספות בפסחים הקשו עוד, מדוע לא נאסור את המשקין לכולי עלמא מדין טעם כעיקר, שהרי הטעם של המשקין כמו הטעם של הפרי, ויש להם טעם של איסור? ותירץ הקהלות יעקב שם, שהטעם של המשקין אינו מגיע מהפרי, אלא שהפרי נוצר מתחילתו עם פרי ומשקין ולשניהם יש טעם שוה, ומאחר והמשקין מותרים הרי גם הטעם שלהם הוא טעם של היתר. ובכתבי הגרי"ז [בכורות ו א] כתב כן להקשות על תוספות, מאי שייטא טעם כעיקר להכא, הרי הטעם של המשקין אינו מגיע מהפרי? וביאר שכונתם להקשות מדוע אין לאסור את המשקין מדין יוצא מן האסור אסור, שהרי המשקין יצאו מהפרי שהוא אסור באכילה. [ולפי מה שכתבנו לעיל בשם האבי עזרי והתורת זרעים, הרי כל סברת הגמרא זיעה בעלמא אתא לומר שאין כאן דין יוצא, ואין מקום לביאור הגרי"ז בקושית התוספות]. אך הקהלות יעקב כתב את סברתו גם לגבי דין יוצא, דיוצא שייך בדבר שיוצא מדבר, אך המשקין אינם יוצאים מן הפרי, אלא הפרי נוצר מתחילתו עם שני דברים, והוא רק מפריד את המשקה מהאוכל.

^[79] העולה מכל הסוגיא להלכה, שחלב, חמץ, נבלת עוף טהור ושרצים, ילפינן מריבוי שאם המחה אותם הם אסורים, וכן מבואר בסוגיא שמשקין היוצאים מהם אסורים לכולי עלמא, ואף לרבי יהושע בשאר המשקין. וכן בדברים שאיסורם בא מאליו, כגון חדש ושביעית, וטבל וכלאים לרש"י, משום דילפינן מהם בהצד השוה. אך בביכורים תרומה וערלה נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע האם כל המשקין אסורים כמותם, או שמא רק משקין היוצאים מזיתים וענבים ולא כל המשקין, וכן בדברים שאיסורם לא בא מאליו, כגון הקדש לרש"י וכלאים לתוספות, וכן טבל לתוספות, דילפינן חלול חלול מתרומה, וכן הקדש לתוספות משום דילפינן חטא חטא מתרומה. אך הרמב"ם [מאכלות אסורות פ"י הכ"ב] כתב, הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה - משקין היוצאין מפירותיהן אסורין כמותן, ואין לוקין עליהן, חוץ מיין ושמן של ערלה ויין של כלאי הכרם שלוקין עליהן כדרך שלוקין על הזיתין ועל הענבין שלהן. והנה במה שנקט שלוקין רק על יין ושמן של ערלה ויין של כלאי הכרם, כתב החזון איש [מעשרות ס"ז סק"א] שהוא הדין בכולם לוקים על יין ושמן, אלא שבחדש וספיחי שביעית אין יין ושמן, ובטבל הוא מפורש בתורה, שעיקר חיוב מעשרות הוא בתירוש ויצהר, ורק הקדש שייר, וזה כלול בערלה וכלאים. [וראה ברמב"ן כאן שהבין ברמב"ם שדוקא באלו לוקה על יין ושמן, ונחלק עליו]. ובמה שנקט ששאר המשקין אסורים ואין לוקים עליהם, כתב הכסף משנה שהם אסורים רק מדרבנן, ולכן אין לוקים עליהם, ומה שמבואר בגמרא דגם שאר המשקין כמותם זה אסמכתא בעלמא. וכבר כתבו האחרונים שאין צריך לומר כן, אלא שהרמב"ם פסק כרבי יהושע שמשקין היוצאים מהם אינם כמותן, ומכל מקום מדרבנן אסורים, ולכן אין לוקים עליהם. אך עדיין יש להקשות, שלפי מסקנת הסוגיא לכאורה יוצא שחדש ושביעית ילפינן מחלב וחמץ שכל המשקין היוצאים כמותן, ובזה מודה רבי יהושע, וכמו שכתבנו לעיל, ומדוע כתב הרמב"ם על כולם שאין לוקים עליהם? ונחלקו האחרונים כיצד ליישב זאת: בשו"ת שאגת אריה [החדשים דיני חדש סימן יא] ביאר, דלאחר שבערלה לרבי יהושע אין המשקין כמותן אלא בשמן ויין, משום דילפינן מתרומה, אף שאיסורו בא מאליו, שוב ילפינן גם לכל האיסורים הבאים מאליהם כחדש ושביעית שהמשקין היוצאים מהם אינם כמותם, שהרי אי אפשר ללמוד בצד השוה מחמץ וחלב דערלה תוכיח, ולפיכך בכולם הוי רק דרבנן ואין לוקים עליהם. אך הרבה אחרונים נקטו שאסורים מהתורה ומכל מקום אין לוקים עליהם, החזון איש מעשרות ס"ז כתב, שהרמב"ם סובר שלא לוקים על דבר הנלמד מבמה מצינו. הקרן אורה נדרים נב ב והתורת זרעים [תרומות פי"א מ"ג] כתבו, שגם לפי רבי יהושע שמשקין היוצאים אינם כמותם עדיין יש מקום לאסור מדין יוצא מן האסור אסור, אלא שעל זה לא לוקים, ורבי יהושע פוטר רק ממלקות אך מודה דאיכא איסור מהתורה, וכן נקטו המנחת חינוך [רפד] והצל"ח כאן. בספר מועדים וזמנים [ח"ג סימן רד] כתב בשם הגרי"ז חומרא גדולה להלכה, דמשקין היוצאים מטבל צריכים מעשר ואין להם תקנה, שהרי אין תרומה חלה על משקין אלא על יין ושמן, כמבואר בגמרא, ומצד שני המשקין חייבים בתרומה כמבואר ברמב"ם, שלגבי טבל משקין היוצאים מהם כמותן, ואם כן לעולם אי אפשר לתקן משקין של טבל. והביא כן אף בשם החתם סופר, אלא שהחתם סופר כתב שיכול לעשר מדבר אחר על המשקין, והגרי"ז לא כתב מה הדין בזה. וראה בשו"ת מנחת יצחק [ח"ה סימן סח] שנקט שאף ממקום אחר לא יועיל, עיי"ש. אך בשם החזון איש כתב במועדים וזמנים שאפשר להפריש על משקין, דהמשקין היוצאים מטבל לרבי יהושע אסורים רק מדרבנן, משום דילפינן חטא חטא מתרומה, וכמו שכתבו התוספות, וכתב שכן המנהג, עיי"ש. והנה החזון איש הוסיף לחלוק על הגרי"ז מסברא, דכתב [טבול יום בהוספה לסימן ד], שלפי רבי יהושע אין דין טבל על המשקין, "דכיון שאין תרומה נוהגת בהם אין כאן טבל", והיינו שלא יתכן טבל שאין לו תקנה, [וכעין זה איתא בתוספות בבכורות יב לגבי חלת שביעית, עיי"ש]. אך לכאורה מסברא יש לדון בזה, דאמנם לא יתכן להחיל מלכתחילה דין טבל על דבר שאין נוהג בו תרומה ומעשר, אך לאחר שכבר חל דין טבל על הפרי, והיוצא ממנו כמותו, מה יפקיע את האיסור טבל ממנו! ? ויש לדון בזה. בנידון של משקין היוצאים מהפרי דנו הרבה אחרונים באריכות, ראה שו"ת שאגת אריה החדשים בדיני חדש סימן יא, פני יהושע קידושין קונטרס אחרון בענין חדש, צל"ח כאן, קרן אורה נדרים נב ב, חידושי רבינו מאיר שמחה כאן, מועדים וזמנים ח"ג סימן רד, שו"ת מנחת יצחק ח"ה סימן סח, ועוד.

^[80] התוספות פירשו בשם ר"ח, שמרטקא הוא בשר מת שבבהמה, [כמו במרפק של אדם], ואינו נאכל בפני עצמו אלא עם הבשר.

^[81] כך פירשו רש"י במשנה והתוספות כאן. אך רש"י כאן הוסיף עוד אפשרות, דחייב עליו היינו שאם אכלו חייב עליו משום איסור נבלה, והקשו על זה התוספות, דלגבי איסור ודאי הבשר אסור אף בלא חישב עליו, שהרי התורה אסרה אותו באיסור נבלה, וכי משום שביטלו לעור יהא מותר לאוכלו? ועוד, אם הוא אכל את הבשר, הרי אין לך מחשבה גדולה מזו, ומה צריך כנסו? ובתוספות הרא"ש תירץ, דשפיר מהני מה שביטלו לעור, דהוי כנבלה שאינה ראויה לגר, ורק על ידי מחשבה שאינו מבטלו לעור הבשר אסור באכילה. ומה שהקשו שאין לך מחשבה גדולה מזו, תירץ, דבעינן גילוי דעת קודם אכילה שאינו מבטלו לעור, שאם לא כן הרי הוא אוכל עץ בעלמא.

^[82] אין זה דומה לכל הדברים השנויים במשנתנו, שבפני עצמם אינם מטמאים ועם הבשר הם מטמאים, לפי שהבשר שפלטתו סכין הרי הוא ראוי לאכילה ככל בשר, אלא שהוא בטל לעור, ואין הדרך לאוכלו, וכאשר חישב עליו לאכילה הדרך לאוכלו בפני עצמו כמו כשהוא ביחד עם הבשר, ואין טעם לומר שהוא טמא רק ביחד עם הבשר, מה שאין כן שאר הדברים השנויים במשנה הדרך לאכול אותם רק אגב הבשר, כיון שאינם נאכלים בפני עצמם, ולכן הם מצטרפים לטומאת אוכלים רק כשהם עם הבשר.

^[83] התוספות הרא"ש הקשה על פירוש זה, שאין זה נחשב שאינו מטמא בפני עצמו והוא מצטרף, שהרי אם חשב על שיעור כביצה הרי הוא מקבל טומאה בפני עצמו, אלא שהוא חשב על פחות מכביצה? ולכן כתב, שמדובר הכא שחשב לאכול מקצת מהבשר ולא פירש איזה מקצת, והשתא כולו מצטרף לכביצה, אף שחישב רק על חלק ממנו, כיון שלא פירש איזה מקצת, אך בפני עצמו אינו מקבל טומאה, וראה עוד בחזון איש [עוקצין א יד]. המהרש"ל בחכמת שלמה הביא מרש"י בכתב יד ישן שפירש באופן אחר, שאותו המקצת שחישב עליו, או שפלטתו חיה, שהוא מקבל טומאה, מצטרף עם המקצת שאינו מקבל טומאה לשיעור כביצה, ואף שבפני עצמו אינו מקבל טומאה, עם אותו המקצת הוא מקבל טומאה.

^[84] עוף טהור אינו מטמא בטומאת נבלות אלא בבית הבליעה, אך כאשר נגעו בו אינו מטמא בטומאת נבלות. אכן אם נטמא העוף משרץ, הרי הוא מטמא בטומאת אוכלים ככל אוכל שנטמא.

^[85] דינים אלו הם רק לענין צירוף, שהחרטום והצפרנים והקרנים אינם מצטרפים אלא במקום שהם ראויים לאכילה עם הבשר, אך מדין יד הם מכניסים ומוציאים את הטומאה בכל מקום. וראה מה שכתבנו לעיל במשנה, שנחלקו הראשונים האם הקרנים מצטרפים במקום הרך שבהם מדין אוכל, שהם נאכלים עם הבשר, או שמא, מדין שומר.

^[86] רש"י כתב שדוקא אם שחט לצורך גוי היא מקבלת טומאה, אך אם שחט בהמה טמאה לצורך ישראל בטלה מחשבתו. אך הרמב"ם בפירוש המשנה כתב "ואפילו שוחט לעובד כוכבים", ומבואר שכל שכן שאם שחט לצורך ישראל שהיא מקבלת טומאה, ראה במקדש דוד [מב ד] שביאר במה הם נחלקו. ולגבי גוי ששחט בהמה טהורה, איתא בברייתא להלן שאם שחט לצורך ישראל היא מקבלת טומאה, ויש לעיין לדעת רש"י מדוע לא אמרינן כאן שבטלה מחשבתו, שהרי אסור לאכול משחיטת גוי? ותירץ המשנה אחרונה [טהרות פ"א מ"ד] דהגוי טועה והוא סבור שמותר לאכול משחיטתו, ולפי טעותו יש כאן מחשבה אמיתית. ועוד יש לומר על פי מה שכתב המקדש דוד שם, שאין הביאור ברש"י שבטלה מחשבתו מחמת האיסור, אלא שבהמה טמאה אינה עומדת לאכילת ישראל כלל, ואף מחשבה אינה מועילה לזה, אך בהמה טהורה עומדת לאכילת ישראל, ומה שיש בזה איסור מחמת ששחטה גוי לא אמרינן בזה בטלה מחשבתו. אך החזון איש [טהרות א ט] כתב, שאין הביאור בברייתא שהוא שחט לצורך אכילת ישראל, אלא ששחט לצורך ישראל שהוא יאכילנה לנכרי, אך אם שחט לצורך אכילת ישראל באמת גם בזה אמרינן שבטלה מחשבתו, עיי"ש שדייק כן מרש"י ומתוספות.

^[87] בכדי לבאר את הסוגיא צריך להקדים, דלכאורה יש להקשות מדוע המפרכסת מקבלת טומאת אוכלים כלל, הרי בכל התורה קיי"ל שהמפרכסת נחשבת כחיה לכל דבריה, ובעל חי אינו מקבל טומאה? וביאר בזה בכתבי הגרי"ז [זבחים טז ב], שהרי יש לדון מהו הטעם שבעל חי לא מקבל טומאת אוכלין, האם זה מחמת שבעל חי אינו נחשב לאוכל, וטומאת אוכלים יכולה לחול רק על אוכל, או שזהו דין מיוחד שלא תיתכן טומאה בבעל חי אף אם הוא נחשב לאוכל. וכתב להוכיח כמו הצד הראשון ממפרכסת. כי אם נאמר שבעל חי אינו מקבל טומאה אף שהוא נחשב אוכל, מדוע המפרכסת מקבלת טומאת אוכלין? והרי היא נחשבת כחיה לכל דבריה! ? אלא מוכח, שכל הטעם שבעל חי אינו מקבל טומאה זה רק מחמת שאין לו שם אוכל, ולמפרכסת יש שם אוכל כיון שנעשה בה מעשה שחיטה, ומעשה שחיטה הוא מעשה המתיר באכילה בבהמה טהורה. אך יש לעיין, כי אם נאמר שבהמה במצב שהיא מפרכסת היא נחשבת לאוכל, מדוע צריך שהיא תפרכס על ידי שחיטה כשרה, ואם שהה ודרס אינה מקבלת טומאה כמבואר בגמרא, הרי גם על ידי נחירה, או שהיא מפרכסת מאליה, היא יכולה להחשב לאוכל על ידי שיחשוב עליה לאכילה, ותהא ראויה לקבל טומאה? וכן הקשה המקדש דוד [מב ריש סק"ה]. וביאר המשנה אחרונה [טהרות פ"א מ"ד], דקיי"ל במסכת נדה [נ ב] מחשבת חיבור ומחשבת חיים לא שמה מחשבה, כלומר, שאינו יכול לחשוב על דבר שהוא יעמוד לאכילה בעוד שהוא מחובר או בעוד שהוא חי, ולכן, אף שטומאת אוכלים יכולה לחול על בעל חי כאשר הוא נחשב לאוכל, מכל מקום אינו יכול לחשוב עליו בעוד שהוא חי, והרי המפרכסת כחיה לכל דבריה, ולפיכך לא מהני בה מחשבה. אך כאשר עשה בו מעשה שחיטה, שהוא מעשה המוכיח על מחשבתו שהוא חושב עליה לאכילה, הרי זה מועיל גם בעוד שהוא חי, שאמנם מחשבת חיים לא שמה מחשבה אך מעשה המוכיח על מחשבתו מועיל גם בחיים, ולכן צריך שתהא שחיטה כשרה כדי שיחשב למעשה המוכיח, אך על ידי נחירה או שפירכסה מאליה דליכא מעשה המוכיח על מחשבתו, וכן בגוי ששוחט בהמה טמאה שאין זה דומה לשחיטה כלל [עיי"ש] אין כאן מעשה המוכיח, ואינה נחשבת לאוכל בעוד שהיא מפרכסת. הקשה בהשגות הראב"ד [פ"ג מטומאת אוכלים ה"ד], שבמסכת עוקצין פ"ג מבואר שנבלת בהמה טהורה אינה צריכה מחשבה, לפי שעובדי כוכבים רגילים לאכול אותה, ונבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה, לפי שאין רגילים לאכול אותה, ואם כן, הנוחר בהמה טהורה, מדוע אינה מקבלת טומאת אוכלים בעוד שהיא מפרכסת, הרי המפרכסת יכולה לקבל טומאת אוכלין, ומצד המחשבה הרי בהמה טהורה אינה צריכה מחשבה כלל? ותירץ, דבאמת אם נחר בהמה טהורה סתם היא מקבלת טומאה גם כשהיא מפרכסת, אלא שאם נחר אותה לצורך ישראל הוי כמי שנחרה לאיבוד, ולכן אין לה שם אוכל. והקשה על זה החזון איש [עוקצין ה ח] אם כן גם כאשר שחט הגוי בהמה טהורה לצורך ישראל לא תקבל טומאה, דהוי כמי שנחרה לאיבוד, ובברייתא מבואר דמקבלת טומאה? עוד תירץ הראב"ד, דדוקא על ידי שחיטה יכול לחול על המפרכסת שם אוכל, לפי שניכר שהיא קרובה למות, אך על ידי שחיטת סימן אחד או על ידי נחירה, זה נראה שהיא מתעלפת ואין כאן היכר שהיא קרובה למות, ולכן לא חל עליה שם אוכל כלל. [ויש לעיין לפי זה מדוע בעינן שחיטה כשרה שלא ישהה ולא ידרוס גם בבהמה טהורה כמו שכתב רש"י בע"ב, הרי גם בשחיטה שאינה כשרה ניכר שהיא קרובה למות? וצ"ע]. והנה כל דברי הראב"ד הם בבהמה טהורה שאינה צריכה מחשבה, אך בהמה טמאה שצריכה מחשבה, אינה נחשבת לאוכל אלא על ידי מעשה המוכיח, כמו שכתבנו לעיל בשם המשנה אחרונה, ולכן דוקא אם שחט ישראל בהמה טמאה יש כאן מעשה המוכיח, אך אם שחט גוי בהמה טמאה, שאין זה דומה כלל לשחיטה כשרה, אין זה נחשב מעשה המוכיח, [וראה חזון איש שם שנקט שלא כן]. המשנה אחרונה שם תירץ, דאמנם נבלת בהמה טהורה אינה צריכה מחשבה, מכל מקום כשהיא מפרכסת היא צריכה מחשבה, כיון שאין רגילות לאוכלה כשהיא מפרכסת, ולפי זה לא קשה כלל מדוע אינה מקבלת טומאה על ידי נחירה, שהרי צריך מחשבה [וכמו שלא הוקשה לראב"ד בבמה טמאה]. אך לפי זה צריך לומר דצריך מחשבה לאוכלה בעוד שהיא מפרכסת, ולא די במחשבה לאכילה לאחר מיתה, וראה בהערה הבאה, וצ"ע. וראה בכסף משנה ובאור שמח מה שכתבו עוד ליישב את קושית הראב"ד.

^[88] התפארת יעקב הסתפק בכונת הגמרא שצריך מחשבה, האם היינו שיחשוב שהוא שוחט כדי שיאכלנה הישראל או הגוי לאחר שתמות, או שמא לא די בזה, אלא צריך שיחשוב שהוא רוצה שיאכלנה הגוי בעוד שהיא מפרכסת. ומצינו שנחלקו בזה החזון איש [עוקצין ה ז] והמקדש דוד [מב ד], דהנה הרמב"ם [טו"א פ"ג ה"ד] כתב, דישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת הרי היא מקבלת טומאה, ואינה צריכה מחשבה, שהרי ישראל שחטה לאכילת הגוי ואין לך מחשבה גדולה מזו. ולכאורה דבריו הם שלא כדברי הגמרא שאין המפרכסת מקבלת טומאה אלא על ידי מחשבה? ותירץ החזון איש, דמה שאמרה הגמרא שצריך מחשבה היינו שצריך לשחוט לשם אכילת הגוי, והרמב"ם כתב שאין צריך מחשבה נוספת שיאכלנה בעוד שהיא מפרכסת, כיון שכבר שחט לשם אכילת הגוי, ויש כבר מחשבה, ואין הבדל בין דברי הרמב"ם לדברי הגמרא. [וביאר שם לפי זה, שהחידוש של השונים שצריך מחשבה זה רק בבהמה טהורה, שאפילו שנבלת בהמה טהורה אין צריך מחשבה, כדאיתא במסכת עוקצין, מכל מקום בעודה מפרכסת צריכה מחשבה, אך בבהמה טמאה פשוט שצריך מחשבה, שהרי אפילו הנבלה צריכה מחשבה]. וכן כתב בליקוטי הלכות. אך הקשה החזון איש, מדוע שינה הרמב"ם מלשון הגמרא, ולא כתב דצריך מחשבה? אך המקדש דוד כתב, שהרמב"ם פסק דלא כהשונים, וכמו שכתב רש"י דיש ששונים שצריך מחשבה, אך איכא דפליגי עליה. והיינו שלפי התנאים ששונים שצריך מחשבה היינו שלא די במה ששחט לצורך אכילת הגוי, אלא צריך שיחשוב שהגוי יאכלנה בעודה מפרכסת, ולפי התנאים שנחלקו עליהם, די במחשבה להאכילה לאחר מיתתה לגוי ואין צריך מחשבה לאוכלה בעודה מפרכסת, וכן פסק הרמב"ם. וראה שם שביאר במה הם נחלקו.

^[89] כתב החתם סופר, שקושית הגמרא היא על ישראל ששוחט בהמה טמאה, שלאחר שתמות הבהמה היא תטמא טומאת נבלות, אך גוי ששוחט בהמה טהורה, הרי דעת הרמב"ם [פ"ב מאבות הטומאה ה"י] דאף ששחיטת גוי פסולה ואסורה הבהמה באכילה משום נבלה, מכל מקום ליכא טומאת נבלות אלא מדרבנן, וכיון שמהתורה ליכא טומאת נבלות אף שמדרבנן איכא מכל מקום היא צריכה הכשר, כדאיתא לקמן קכט א. אך הרמב"ם עצמו כתב [טו"א פ"ג ה"ד], דגוי ששוחט בהמה טהורה לישראל ומפרכסת אינה צריכה הכשר, ולשיטתו שהטומאת נבלות שיהיה לאחר מתתה היא רק דרבנן קשה מדוע אינה צריכה הכשר? וראה בהגרי"פ על הרס"ג [ח"ב עמוד יז] מה שתירץ בזה.

^[90] פירש רש"י שהיא צריכה מחשבה בכדי להחשב אוכל לקבל טומאה מהשרץ. ומבואר מדבריו, שסופו לטמא טומאה חמורה מהני רק לענין שלא יצטרך הכשר מים, אך הכשר שרץ בעי. והקשה בתוספות הרא"ש, דבסוגיא במסכת נדה [נא א] מבואר שאף הכשר שרץ אין צריך, דכל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה הרי הוא מטמא מיד טומאת אוכלים, בלא שנטמא משרץ ובלא שהוכשר במים? ותירץ בחידושי רעק"א, דרש"י סובר שיש בזה מחלוקת הסוגיות, דבגמרא בזבחים [קה א] משמע שצריך הכשר שרץ ודלא כהסוגיא דנדה. וכאן היה לרש"י משמעות כהצד שצריך הכשר שרץ, שהרי היש שונים אמרו צריכין מחשבה ו"הכשר מים" ממקום אחר, ומדוע לא נקטו שצריכים גם הכשר שרץ, אלא משמע שהכשר שרץ תמיד צריך, ולזה לא מועיל סופו לטמא טומאה חמורה. [לולי דבריו היה מקום לומר, שהם נקטו הכשר מים בשביל לחדש שדם השחיטה אינו מכשיר אלא בדם חללים ודם שחיטה כשרה, והם לא באו כלל לאפוקי מהדין סופו לטמא טומאה חמורה]. ובאמת השיטמ"ק גרס רק צריכין מחשבה והכשר ממקום אחר, ולפי זה יתכן שמדובר גם בהכשר שרץ, ואין ראיה לומר שהסוגיא כאן חולקת על הגמרא בנדה. ובעיקר הנידון האם דבר שסופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר שרץ ראה בספר "חברותא" למסכת עוקצין סימן ה שיש בזה מספר שיטות בראשונים. [וראה עוד שם במה שמובא בשם הגרי"ז ובשם החזון איש שישנם שני דינים בדין של סופו לטמא טומאה חמורה, האחד, טומאה קלה של טומאת נבלות, והשני, טומאה קלה של טומאת אוכלים, עיי"ש].

והדר מייתי לה [ואחר כך מביא, לומד אותה] את ההלכה בעניינם של המשקים היוצאים מפירות הערלה, מגזירה שווה של המלים "פרי" האמור באיסור ערלה ("וערלתם ערלתו את פריו". ויקרא יט, כג), ו"פרי" הנאמר במצות בכורים ("ולקחת מראשית כל פרי האדמה". דברים כו, ב). ללמדנו שכשם שאין בביכורים דין המשקים כדין הפירות אלא בזיתים וענבים, כך הוא גם בדינם של המשקים היוצאים משאר פירות לענין ערלה, שאין חייבים מלקות על שתייתם.

א ושנינו במשנתנו בין הדברים המצטרפים עם הבשר להשלים שיעורו לענין טומאת אוכלים, אף שהם עצמם אינם נאכלים, את האלל. ונחלקו חכמים מאי [מה] טיבו של האלל. שר' יוחנן אמר כי הכוונה היא למרטקא [גיד השדרה והצוואר], וריש לקיש אמר שהכוונה היא לשאריות בשר הנותרות על העור לאחר שפלטתו (חתכה) הסכין את הבשר מן העור.

מיתיבי [מקשים] על פירושו של ריש לקיש מן הכתוב "ואולם אתם טופלי שקר רופאי אליל כולכם" (איוב יג, ד), ובאה בו המלה "אליל" בכתיב חסר "אלל". בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת ר' יוחנן שאומר] שהכוונה היא למרטקא — היינו [זהו] שטען איוב נגד חבריו האומרים לו דברים שאין בהם תועלת לו, שהריהם כבאים לרפא את המרטקא דלאו בר [שלא בן] רפואה הוא, אלא למאן דאמר [לשיטת ריש לקיש שאומר] כי הכוונה היא לבשר שפלטתו סכין, והלא בשר שכזה בר [בן] רפואה הוא, שהבשר המתדלדל מן החי, ניתן לאיחוי!

ומשיבים: במשמעות המלה "אלל" דקרא [שבמקרא] מוסכם על הכל, ואף לדעת ריש לקיש, שהכוונה היא לגיד השדרה והצוואר, דכולי עלמא לא פליגי [שכן בכך הכל אינם חלוקים], שכך הוא בלשון מקרא. ואולם כי פליגי [כאשר חלוקים] ר' יוחנן וריש לקיש הרי זה בפירוש המלה "אלל" דמתניתין [של משנתנו], בלשון חכמים, ולדעת ריש לקיש משמעה הוא בשר שפלטתו סכין.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לריש לקיש ממה ששנינו במשנתנו שר' יהודה אומר כי האלל של הנבילה המכונס במקום אחד, אם יש בו שיעור כזית הנמצא במקום אחד — חייבין עליו אם אכלוהו משום נבילה, ואם נגעו בו ונכנסו למקדש, משום ביאת מקדש בטומאה, ובהסבר דברי ר' יהודה אלה אמר רב הונא: ואין מדובר אלא אם אדם הוא זה שכנסו לאלל זה במקום אחד, ולא שהתכנס האלל מאליו או על ידי תינוקות. שכיון שכינסו, גילה בכך דעתו שהריהו מחשיבו כבשר. ומעתה יש לומר:

בשלמא למאן דאמר [נניח, מובן הדבר, לדעת מי שאומר, ריש לקיש] כי הכוונה היא לבשר שפלטתו סכין — היינו [זהו] הטעם לשיטת ר' יהודה דכי איכא [שכאשר יש] מן האלל המכונס (בידי אדם) שיעור כזית, מיחייב [הריהו מתחייב] על כך, שהרי החשיבו לבשר. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר, ר' יוחנן] שהכוונה היא למרטקא — גם כי איכא [כאשר יש] אלל בשיעור כזית במקום אחד, מאי הוי [מה נהיה, מה בכך]? והלא האלל עץ בעלמא [סתם] הוא, שאינו ראוי למאכל!

ומשיבים: אכן אליבא [לפי שיטתו] של ר' יהודה לא פליגי [אינם חלוקים ר' יוחנן וריש לקיש], והכל מודים כי לדעת ר' יהודה האלל הוא בשר שפלטתו סכין. ואולם כי פליגי [כאשר נחלקו] ר' יוחנן וריש לקיש בפירוש המלה "אלל" אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים] נחלקו. שר' יוחנן אמר כי לדעת חכמים מרטקא נמי [גם כן] מצטרף להשלים לשיעור כביצה לטומאת אוכלים. ואילו ריש לקיש אמר כי אמרו חכמים את דבריהם דוקא בבשר שפלטתו סכין, אבל במרטקא סבורים חכמים כי לא מצטרף לבשר להשלים לשיעור כביצה.

ומבררים: האי [זה] הבשר שפלטתו סכין ששנינו בו שהריהו מצטרף לבשר להשלים לשיעור כביצה, היכי דמי [כיצד בדיוק היה]? אי [אם] מדובר באופן דחשיב עליה [שחשב עליו] לאוכלו — מדוע אמרו שאינו נחשב לענין הטומאה אלא רק מצטרף לבשר, אפילו באנפי נפשיה [בפני עצמו] יהא מיטמא, כשאר אוכלים! ואי [ואם] דלא חשיב עליה [שלא חשב עליו] לאוכלו — מדוע מצטרף לבשר לענין טומאת אוכלים, והרי בטוליה בטליה [ביטל אותו] במחשבתו מכלל מאכל!

ואומרים כי ר' אבין ור' מיישא תירצו שאלה זו, חד [אחד] מהם אמר שמדובר באופן שעל מקצתו של הבשר שפלטתו הסכין חישב עליו לאוכלו, ולא פירש באיזה חלק מבשר זה היתה מחשבתו. ולכך אין בשר זה שעל העור מטמא, שהרי לא חשב על כולו לאוכלו. ואולם אותו מקצת שחשב עליו לאוכלו, מצטרף לבשר להשלים שיעורו לכביצה.

וחד [ואחד] מהם אמר שמדובר באופן שלא חישב האדם כלל על בשר זה שעל העור לאוכלו, ואולם מקצתו של אותו בשר שעל העור בתחילה פלטתו חיה (כגון כלב) שנשכה את הבהמה, ואחר כך שחט אדם את הבהמה ואת מקצתו האחרת של בשר זה שעל העור פלטתו הסכין שבידי אדם. ואין אנו יודעים איזה חלק הוא זה שפלטתו החיה ואיזהו החלק שפלטו האדם. שהחלק שפלטתו החיה לא ביטל אותו מדעתו מכלל אכילה, ומאחר ואין אנו יודעים איזה הוא חלק זה, לכך אין בשר זה מטמא, אולם הוא מצטרף לשאר הבשר.

ב שנינו במשנתנו כי הקרנים מצטרפות לבשר להשלימו לשיעור לענין טומאת אוכלים, ובענין זה מביאים מה שתנן התם [שנינו שם במשנה במסכת טהרות] כי החרטום (מקור) והצפרנים שבעוף מיטמאין אם נגע בהם שרץ, ואם טמאים הם ונגעו באוכלים טהורים הריהם מטמאין אותם (שכן הם נחשבים כיד לענין שתיכנס ותצא הטומאה על ידם) ומצטרפין לשיעור כזית לענין טומאת העוף הטהור, ולשיעור כביצה לענין טומאת אוכלים. ותוהים: והלא החרטום עץ בעלמא [בלבד] הוא, ומדוע הוא מצטרף עם הבשר כאוכל?

אמר ר' אלעזר בהסבר הדברים כי מדובר כאן בחרטום התחתון. ומקשים: והרי החרטום התחתון נמי [גם כן] עץ בעלמא [בלבד] הוא! אמר רב פפא: אין הכוונה אלא לחלק החרטום התחתון של עליון, כלומר, הקרום הבשרי שבתוך הפה הדבוק לחרטום העליון לאורכו.

וכן מה ששנינו שם כי הצפרנים מצטרפות אמר ר' אלעזר כי אין הכוונה לציפורניים עצמן, אלא למקום שורשי הציפורניים, המובלעים בבשר.

וכן מה ששנינו במשנתנו כי הקרנים מצטרפות לבשר לענין שיעור טומאת אוכלים, אמר רב פפא כי הכוונה היא במקום שחותכין את הקרניים ויוצא מהן דם ולא למעלה שהוא קשה לגמרי.

ג שנינו במשנתנו כי כיוצא בו (בבשר המטמא טומאת אוכלים ואין הוא מטמא טומאת נבילות) הוא השוחט בהמה טמאה לצורך גוי, ועדיין הבהמה מפרכסת, ש

מטמאה טומאת אוכלים אבל לא טומאת נבילות. ובענין זה אמר ר' אסי כי יש מן החכמים ששונין בדין טומאת הבהמה שנשחטה ועודה מפרכסת כך: ישראל בזמן ששחט בהמה טמאה, וכן גוי בזמן ששחט בהמה טהורה — אין די בעצם שחיטתה שתהא הבהמה נחשבת כאוכל (לקבלת טומאת אוכלים), אלא צריכין השוחטים את הבהמה לחשוב מחשבה שתהא נאכלת (לגוי) כפי שהיא עתה, וכן יש צורך בהכשר מים (או שאר המשקים המכשירים לקבל טומאה), הבאים ממקום אחר, שאין דם השחיטה של בהמה זו מכשירה לקבל טומאה, כיון שהרי זו דם הבאה מהשחיטה הראויה.

ותוהים: הכשר משקים לשם קבלת טומאת אוכלים למה לי? והלוא סופו של בשר בהמה זו, לכשתמות, לטמא טומאה חמורה (טומאת נבילה), וכלל הוא בדיני טומאה כי כל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה, לא בעי [צריך] הכשר, והריהו מקבל טומאת אוכלים אף בלא שהוכשר בנתינת משקה עליו.

דתני דבי [שכן שנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל על הנאמר בדין הכשר משקים "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לח) מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה, צריכין הכשר. אף כל דבר מאכל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר. יצא מכלל זה הדבר שסופו לקבל טומאה חמורה (כטומאת הנבילה) שאין צריך הכשר משקים כדי לקבל טומאת אוכלים.

וכן תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: מפני מה אמרו חכמים כי נבלת עוף טהור צריכה מחשבה לאכילה, על מנת שתטמא, ואולם אינה צריכה הכשר משקים? מפני

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And then he derives the halakha of liquid that emerges from orla from first fruits via a verbal analogy between one instance of the word fruit and another instance of the word fruit. With regard to orla the verse states: “And you shall count the fruit thereof as forbidden” (Leviticus 19:23), and with regard to first fruits the verse states: “And you shall take of the first of all the fruit of the ground” (Deuteronomy 26:2). Therefore, just as with regard to first fruits the status of liquid that emerges from the produce is like that of the produce only with regard to grapes and olives, so too with regard to orla one receives lashes only for drinking the liquid of grapes and olives, but not for drinking the liquid of other types of produce.

§The mishna teaches that the alal joins together with the flesh to constitute the requisite egg-bulk to impart the impurity of food, despite not being considered food itself. The Gemara asks: To what is the term alal referring? Rabbi Yoḥanan says: It is referring to the nuchal ligament [marteka]. And Reish Lakish says: It is referring to the meat residue that is attached to the hide after the knife has flayed the flesh.

The Gemara raises an objection to the explanation of Reish Lakish from that which is written: “But you are plasterers of lies, you are all physicians of no value [elil]” (Job 13:4). The term “no value [elil]” stems from the same linguistic root as the word alal. Granted, according to the one who says that the word alal is referring to the nuchal ligament, i.e., Rabbi Yoḥanan, that is why Job accused his companions of giving advice without merit by making an analogy to a physician who attempts to heal the nuchal ligament, which cannot be healed. But according to the one who says that the word alal is referring to the meat residue that is attached to the hide after the knife has flayed the flesh, i.e., Reish Lakish, flesh that is hanging from the hide is able to be healed.

The Gemara answers: With regard to the term elil in the verse, everyone agrees that it is referring to the nuchal ligament. When Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish disagree, it is with regard to the definition of the term alal employed by the Sages in the mishna.

Come and hear a resolution from that which is taught in the mishna: Rabbi Yehuda says: With regard to the alal that was collected, if there is an olive-bulk of it in one place it imparts the impurity of animal carcasses. Therefore, one who eats it or touches it and then eats consecrated food or enters the Temple is liable to receive karet for it. And Rav Huna said: This halakha is applicable only when a halakhically competent person collected the alal in one place, but not if the alal was collected by a child or without human intervention. By collecting it in one place, the person indicates that he considers it to be food.

Granted, according to the one who says that the word alal is referring to the meat residue that is attached to the hide after the knife has flayed the flesh, i.e., Reish Lakish, that is why Rabbi Yehuda says that one is rendered liable when there is an olive-bulk of alal collected in one place, because the person who collected it considers it to be food. But according to the one who says that the word alal is referring to the nuchal ligament, i.e., Rabbi Yoḥanan, even in a case when there is an olive-bulk of alal collected in one place, what of it? It is merely wood, i.e., it is unfit for consumption.

The Gemara answers: According to the opinion of Rabbi Yehuda, Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish do not disagree; they agree that the term alal is referring to the meat residue attached to the hide after the knife has flayed the flesh. When they disagree, it is with regard to the definition of the word alal according to the opinion of the Rabbis. Rabbi Yoḥanan says: The Rabbis maintain that the nuchal ligament also joins together with the meat to constitute the requisite measure of an egg-bulk to impart the impurity of food. And Reish Lakish says: The Rabbis maintain that specifically the meat residue that is attached to the hide after the knife has flayed the meat joins together with the flesh, but the nuchal ligament does not join together.

What are the circumstances of that which is taught in the mishna, that the meat residue that is attached to the hide after the knife flayed the flesh joins together with the meat to constitute the measure of an egg-bulk required to impart the impurity of food? If it is a case where one intends to eat this meat residue, then it can become impure not only by joining together with the meat, but even by itself, like any other food. And if it is a case where one does not intend to eat this meat residue, why should it be susceptible to impurity at all? One has completely nullified its status as food.

Rabbi Avin and Rabbi Meyasha answered this dilemma. One said: It is a case where one intends to eat part of the meat residue, but it is uncertain which part. Therefore, the meat residue is not susceptible to impurity by itself because it is not entirely considered to be food, but the part that he intends to eat joins together with the meat to constitute the measure of an egg-bulk.

And one said: It is a case where one does not intend to eat any part of the meat residue. Rather, an animal severed part of the meat residue attached to the hide, and therefore that part of the meat residue retains its status as food. And the knife severed part of the meat residue, and one therefore nullified its status as food with regard to that part. Since it is uncertain which part was severed by a knife and which part by an animal, the meat residue itself is not susceptible to impurity, but the part that was severed by an animal joins together with the meat to constitute the measure of an egg-bulk.

§The mishna stated that the horns join together with the flesh to constitute the requisite egg-bulk to impart the impurity of food. The Gemara comments that we learned in a mishna elsewhere (Teharot 1:2): The beak and the talons of a bird that come into contact with a creeping animal can become impure, and transmit impurity to food, and join together with the attached flesh to constitute the requisite measure to impart impurity. The Gemara asks: Why does a beak join together with the flesh to impart impurity? It is merely wood, i.e., it is unfit for consumption.

Rabbi Elazar says: The mishna is stated with regard to the lower half of the beak, i.e., the lower mandible. The Gemara objects: The lower mandible is also merely wood. Rav Pappa says: The mishna is discussing the lower section of the upper mandible and is referring to the membrane inside the mouth that is attached to the beak.

Similarly, with regard to the talons mentioned in that mishna, Rabbi Elazar says: That mishna is not discussing the talons themselves, but rather the place at the base of the talon that is subsumed within the flesh.

Similarly, with regard to the horns mentioned in the mishna, Rav Pappa says: The mishna is not discussing the hard substance of the horn, but rather is referring to the place at the base of the horns where one severs the horns and blood flows from them.

§The mishna teaches: Similarly, in the case of one who slaughters a non-kosher animal for a gentile and the animal is still twitching and comes into contact with a source of impurity, it imparts impurity of food, but does not impart impurity of an animal carcass.

Rabbi Asi says: Some Sages teach that when a Jew slaughters a non-kosher animal or a gentile slaughters a kosher animal, in order for it to be susceptible to impurity of food, it is necessary that the intention of the one performing the slaughter be that the flesh be designated as food while it is still twitching. And furthermore, in order for the animal to be rendered susceptible to impurity, it requires contact with water or another liquid that renders food susceptible to impurity that comes from another place. The blood of this slaughter is not considered a liquid that renders food susceptible to impurity because it flowed from a valid slaughter.

The Gemara asks: Why do I need the animal to come in contact with liquid in order for it to be rendered susceptible to impurity of food? The flesh of the animal will eventually become impure with a more severe level of impurity when it dies, i.e., impurity of an animal carcass. And any food that will eventually become impure with a more severe level of impurity does not require contact with liquid to be rendered susceptible to impurity of food.

The Gemara now explains the source of this principle. As the school of Rabbi Yishmael teaches: With regard to rendering food susceptible to impurity through contact with liquid, the verse states: “But if water is put upon the seed, and any of the carcass falls on it, it is impure for you” (Leviticus 11:38). Just as seeds, which will never contract a more severe level of impurity, because no form of severe impurity applies to foods other than meat, require contact with liquid to render them susceptible to their less severe level of impurity, so too any food that will never contract a more severe level of impurity requires contact with liquid to be rendered susceptible to impurity of food. By contrast, any food that will become impure with a more severe level of impurity does not require contact with liquid to be rendered susceptible to impurity of food.

And similarly, it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: For what reason did the Sages say that in order for the carcass of a kosher bird to become susceptible to impurity it requires that the intention of the one performing the slaughter be to designate the animal as food, but it is not required for the bird to be rendered susceptible to impurity through contact with liquid? The reason is because

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כבר ידעת שנבלת עוף טהור אינה מטמאה במגע ומ"מ אם נגעה בשרץ וכיוצא בו מטמאה מחמת טומאה שקבלה ממנו והחרטום והוא הנקרא ביק נעשה כבשר להכניס ולהוציא טומאה ולהצטרף ודוקא צד תחתון של חרטום עליון שהוא דק ודומה לבשר וכן הצפרנים במקום שבהן המובלע בבשר אבל שאר המקומות אינן בדין זה ומ"מ לענין טומאת נבלות אינן מצטרפין ויש חולקין בזו ואין דבריהם נראין:

כבר ביארנו במשנה על ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי ועדין היא מפרכסת שמטמאה טומאת אוכלין וכל שכן בטהורה אבל אם נחרה או שחט בה סימן אחד אינה מטמאה כלל אפי' טומאת אוכלין בשר זה של בהמה טמאה שהזכרנו יש מי שאומר שמטמא טומאת אוכלין בלא מחשבה ר"ל אע"פ שלא חישב עליה להאכילה לנכרי שמ"מ הרי הוא אוכל בלא מחשבה (ר"ל אע"פ שלא חישב עליה להאכילה לנכרי שמ"מ הרי היא אוכל בלא מחשבה) וכן אין צריכה הכשר מים הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה ר"ל אדם וכלים ויש מי שאומר שצריך מחשבה והכשר ולא אמרו דם שחיטה מכשיר אלא בשחיטה המכשרת לאכילה ודם חלל אינו אלא על ידי גיסטרא ומן הצואר ויש מפרשים שאין דם חלל אלא מאדם והרי הוא כדם מגפתו שאינו מכשיר:

גוי ששחט בהמה טהורה לישראל הרי היא בדין ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי מכל וכל גדולי המחברים כתבו כדעת ראשון ודרך כלל אמרו שכל אוכל שסופו לטמא אדם וכלים אינו צריך הכשר והזרעים והאוכלין שאין אדם וכלים מיטמאין מהם שאין נעשין אב הטומאה לעולם אפי' נגעו במת הדבר ידוע שאין נעשה אב הטומאה אלא אדם וכלים ואף כלי חרס אינו נעשה אב הטומאה לעולם וכן אוכלין ומשקין נבלת עוף טהור מטמאה בגדים בבית הבליעה אע"פ שלא חישב עליה לאכילה הואיל ובלע ממנה כזית מ"מ אף בלא כונה אבל לקבל טומאת אוכלין אם נגעה בשרץ לטמא האוכלין בנגיעה אע"פ שמחמת עצמה אינה מטמאתם שהרי אינה מטמאה אלא בבית הבליעה צריכה מחשבה ולא עוד אלא מכיון שחישב עליה לאכילה מטמאה טומאת אוכלין מחמת עצמה אע"פ שלא נגעה בה טומאה אחרת והרי היא כאוכל ראשון לטומאה ואינה צריכה הכשר שהרי סופה לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה:

יש מי שפוסק מכח שמועה שבבכורות שלא נאמר כן אלא בכפרים שאין רגילים לאכול עופות אבל בכרכים אינה צריכה מחשבה סתמא לאכילת גוים עומדת:

תד"ה מרטקא כו' דהא אמרי' בסמוך דלכ"ע מרטקא נמי הוה אלל עכ"ל היינו דאמרינן דמודה ר"ל דאלל דקרא היינו מרטקא דהשתא מתניתין דהתם נמי מרטקא הוה אף לר"ל דפליטת סכין לא שייכא בקרבן דעוף וק"ל:

תד"ה והדר מייתי [לה] ערלה פרי פרי מבכורים וא"ת דבפרק כל שעה וכו'. נראה לי שהתוספות שלפנינו חסרים ואי אפשר ליישבן וכי מעיינת שפיר שם בפסחים בגמרא ובתוס' תמצא מבואר שכן צ"ל הכא וא"ת דבפרק כל שעה פשט מהך משנה דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן ודחי ליה התם אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא והכא קאמר משום דגמר לה מבכורים וי"ל דרבוי דהכא וכו' וה"פ דשם בזבחים רצה לפשוט מהאי מתני' דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן מהא דתנן אין סופגין את הארבעים משום ערלה וכו' מאי טעמא לאו משום דלא קאכיל להו כדרך הנאתן ודחי ליה לא התם משום דזיעה בעלמא ומקשין התוספות ל"ל התם הטעם דאין לוקין משום ערלה משום דזיעה בעלמא הוא הל"ל דהטעם הוא כדקאמר הכא דגמר לה מבכורים ומתרצין התוס' וי"ל דריבוי דהכא וכו' ר"ל דגמרא ס"ל דהטעם דאין לוקין הוא כדאמר התם דזיעה בעלמא הוא והא דאצטריך הכא למילף פרי פרי מבכורים לאו למעוטי שאר משקין אצטריך דמן הדין אפילו תירוש ויצהר לא היה למחשב למשקין פרי דזיעה בעלמא הוא כראמר התם אלא דאצטריך למילף מבכורים שנחשב משקין של תירוש ויצהר כמו הפרי ולא נימא דזיעה בעלמא הוא כן מבואר בתוספות אבל סוגיא דשמעתין דהכא לא משמע כפירוש זה של התוס' וק"ל:

ד"ה ור"י אמר אף מרטקא ולאו בכה"ג דהוי שומר כו' מקראי דרשי לעיל וכו'. ור"ל דאין לפרש דאיירי בענין דהוי שומר דהא מקראי דרשינן לעיל דשומר אוכל כאוכל וא"כ מאי טעמא דר"ל דפליג עליה אלא מיירי כגון שיש בראשו כזית בשר וכו' דס"ל כר"י דאע"ג דלא הוי שומר מצטרף וכו' ור"ל פליג עליה:

רש"י בד"ה מקצתו חישב כו'. נ"ב גליון העתקתי מרש"י בקלף ישן מקצתו חישב עליו לאוכלו ומקצתו לא חישב כו' מצטרף האי מקצת שלא חישב בהדי האי שחישב דגלי דעתיה בהאי מקצת שחישב דלא בטליה האי מקצת שלא חישב ומצטרפין זה עם זה לכביצה וכה"ג איכא פירושא פלטתו חיה ופלטתו סכין עד כאן:

רש"י ד"ה באלל דר"י ל"פ. ואתי ר"י למימר באלל מרטקא מודינא דלא הוי בשר באנפי נפשיה לענין נבלות. אינו מדוייק דלענין נבלות אפי' לאצטרופי לא. ובאנפי נפשיה אפי' לענין טומאת אוכלין לא. ואולי דנקיט כן משום סיומא דפלטתו סכין דההוא אפי' באנפי נפשיה מטמא אף בטומאת נבלות:

רש"י ד"ה והכשר. דחלל לא מיקרי אלא כו' ומצואר כו'. עי' לעיל (לה ב) בתוס' סד"ה דם:

רש"י ד"ה זרעים. אינן נעשין אב כו'. כן צ"ל בלא ו':

רש"י ד"ה נבלת עוף טהור. לקבל טומאת אוכלין מהשרץ. עמש"כ בבכורות (י) על דבריו בס"ד:

תד"ה מרטקא. ובעוף אין גידי צואר קשין. אינו מובן דאדרבה מפני שהוא רך בעוף לכן מפגל וזהו דאשמעינן דאע"ג דבמתני' תני דאלל אינו מפגל ולא מתפגל דזהו דוקא בבהמה דקשה. ושם פי' התוס' דאלל דשם הוא בשר שפלטתו סכין לכ"ע: מש"כ המהרש"א מתני' דהתם כו' ע"ש. ל"ד דקושיית התוס' איננה ממתני' דהיא מתפרשת יפה גם לפרש"י. אלא ממימרא דר"א שם אבל קשה דלמא ר"א ס"ל כריו"ח רביה:

תד"ה והוא. תימה כו' דגבי טומאה שייך כו' אבל משום דבטליה לא משתרי באכילה. אנכי מצאתי לענין איסורא ג"כ ביטול בתרומה וקדשים בפי"א דתרומות מ"ה. ועי' במנחות (סט) בתד"ה דבלע ובמש"כ שם ע"ד:

תד"ה וריו"ח. אלא מיירי כגון שיש בראשו כזית בשר כו'. ל"י מאין להם דבעינן כזית דוקא:

גמ׳ בטול בטול כצ"ל:

רש״י ד"ה חייבין עליו וכו' ופליג את"ק דמתני׳ כצ"ל:

ד"ה פלטתו חי׳ וכו׳ הלכך כי הוי בהדי. נ"ב כולי' אלל מקצתו דפלטתו חיה ומקצתו דפלטתו סכין הוי בהדי כו׳ כך נ"ל וק"ל:

ד"ה זרעים וכו׳ אבי אבות אינן נעשין אב לטמא כצ"ל:

תד"ה והדר וכו׳ וי"ל דררבוי' דהכא צריך דלא כצ"ל. ונ"ב ר"ל דודאי מעוטא לא אצטריך שאין סופגין על משקה דשאר פירות דבלא"ה אין לוקין עליה אי משום דאינו דרך הנאתן ואי משום דזיעה בעלמא הוא לא פרי שילקו עליו. אלא הכי דאצטריך ילפותא דלה לה לרבוי׳ הוא דצריך לאתויי משקין זיתים וענבים דל״ת נמי זיעה נינהו:

ד"ה ורבי יוחנן וכו׳ משום שומר. כ"ש מרטקא:

והדר מייתי לי ערלה פירי פירי מבכורים הקשו תוס' דבפסחים מסיק משום זיעה בעלמא ותי עיין מהרמ"ל כוונתם כמ"ש תוס' בפסחים דגז"ש איצטריך ללקות על תירוש ויצהר והוא כעין שיטת ר"א ממיץ לעיל ולכאורה לא הי' צריכין לזה די"ל בהא גופי' פליגו ר"ז הוה ס"ל טעמא דקרא דממעטינן שאר משקין משום שלא כד"ה וה"ה לכל שלא כד"ה ואביי דחי' לי' משום זיעה הוא דמיעט קרא מה שמיעט ואצטריך ריבוי וילפותא למאי דילפינן אבל שלא כד"ה חייב וכ"כ פני יהושע אבל נ"ל עיקר קושייתם סמכו אמ"ש הר"ש פי"א דתרומות דקשי' מש"ס ברכות דדבש תמרים מברכין שהכל מני ר' יהושע דס"ל זיעה בעלמא הוא וק' הא ר' יהושע מפיק מקרא ואיתימא היינו טעמא דקרא א"כ כר"א נמי אתי' דמדאיצטריך ריבוי ש"מ משקה לאו פירי הוא ואין לברך בפ"ע וק' גדולה היא ולשיטת הרא"מ הנ"ל יתיישב:

וכ' פ"י בק"א לקידושין דמדקיי"ל שלא כדה"נ מותר בכל התורה ומשקין דזיעה בעלמא גריעה משלא כדה"נ א"כ מכ"ש דמשקין היוצאין מהאיסורים אינם כמותם. ודבריו מאוד תמוהים דוודאי בהס"ד אי ליכא שום ריבוי הנפש לרבות השותה ואתי' מביניהו אי לא הוה כתיב הכי ואתאינן לאסור משקה היוצא מהפירי מפני שאוכל גוף הפירי האסורה הוה ס"ד דר"ז דאין סופגים משום דאכיל הפירי שלא כד"ה שהפירי אין דרך הנאתה לאכול ע"י סחיטה וה"ה לכל שלא כד"ה ודחי אביי היינו דהוה ממעטינן משקה מפני שאינינו הפירי כלל אלא הזיעה וזה לא אסרה רחמנא. אבל השתא דכתיב נפש לרבות השותה וילפינן מביניהו כל איסורין הוה כאלו כתיב בכל האיסורין לא תאכל הפירי ולא תאכל המשקה ולא נאסר המשקה מטעם אכילת הפירי דזה לא הוה כד"ה של פירי אבל התורה אסרה המשקה בפ"ע ואפי' אם שרי לאכול הפירי שלא כד"ה של פירי אבל אם שותה המשקה כד"ה של משקה חייב דלא מטעם פירי נאסרה אלא מטעם עצמה וזה פשוט וברור לכל מבין ויודע:

ובדרוש אמרתי דמ"ש תוס' בשבועות כ"ג ע"א דלר' יהודה לית לן שתי' בכלל אכילה מתירוש מ"מ יש ללמוד כן מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת וקאי אשבעת המינים בקרא שלפניו ושם נאמר ארץ זית שמן ודבש ודבש משקה הוא ומכשיר הזרעים וקרי לי' ואכלת ש"מ שתי' בכלל אכילה אלא יש לדחות דלר' מאיר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתי' עיין ברכות מ"ט ע"ב א"כ הרי הוזכרה שתי' בקרא לברך עליו ואין להוכיח דשתי' בכלל אכילה. אך ר' יהודה פליג וס"ל ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה כביצה ולא הוזכרה שתי' בקרא ואפ"ה כתיב אדבש ואכלת ש"מ שתי' בכלל אכילה לר' יהודה. מיהו אנן קיי"ל בדבילה קעילית כר' יהודה ובשיעור בהמ"ז כר"מ א"כ לית לן שתי' בכלל אכילה מקרא אלא מסברא וכשיטת רא"מ ורמב"ם שכתבתי לעיל:

ור' יוחנן אמר אף מרטקא מצטרף כ' תוס' שיש בראשו כזית בשר דאל"ה אלא בגופו נדבק ה"ל שומר הוצרכו לזה לשיטתם לעיל קי"ח ע"ב ד"ה אין יד וכו' אבל לשיטת רש"י משכחת בפשיטות שמונח בצידו אוכלים נפרדים ולעיל קי"ט ע"ב ישבתי שיטת רש"י על נכון בעזה"י:

מקצתו חישב עליו וכו' דברי רש"י שבפנינו קשה להסבירם. אבל יעיין ברש"י מהדורא קמא דמייתי מהרש"ל וא"ש דמדחשיב על קצתו מהני שלא ליבטל אידך מקצת נהי דלא נתחשב לטמא בפ"ע אבל עכ"פ גם בטולי' לא בטלי' ומשו"ה מצטרפין זע"ז:

שונין ישראל בטמאה ונכרי בטהורה וכו' והכשר מים ממקום אחר עפירש"י ס"ל בבהמה עשאה גיסטרא מכשיר משום דם חללים ואפ"ה מתה מאלי' ויצאה ממנה דם אינו מכשיר כמבואר במתניתין דעדיות ופ"ג דשקלים דם נבילה מטמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו ולפ"ז ה"ה דם היוצא ממת אדם אינו מכשיר ועיין לעיל ל"ה ע"ב ב' דיבורי תוס' ד"ה דם המת וד"ה לאשמעינן וכו':

(קכא א) והכשר מים ממקום אחר.—לפני רש"י היה הנוסח: "והכשר ממקום אחר" [וכ"ה הנוסח בכל כתבי יד ובשמ"ק]. ודעת רש"י, דכל שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר מים, אבל הכשר שרץ צריך. וסתירת זה יוצא מנדה נא א. ועי' ר"ש ורמב"ם ורא"ש בפירושם ריש טהרות, שכולם כתבו דנבלת עוף טהור אינה צריכה לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. וע"ע מ"ש בזבחים קה א.

מרטקא. גיד השדרה והצואר והוא רחב ולבן וקשה מאד וקורין אותו ייבו''ל: בשר שפלטתו סכין. כשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט מן הבשר אצל העור ולא חשיב ולקמיה פריך היכי דמי דאצרופי מצרף ובאפי נפשיה אין מקבל טומאה: ואולם אתם טופלי שקר. איוב אמר לחביריו מחברי דברי שקר אתם ודבר שאין בו רפואה אתם אומרין לרפואתי. ומרטקא משנפסק אין לו רפואה להחבר עוד: בשר שפלטתו סכין בר רפואה הוא. המדלדל בשר מן החי פעמים שקושרין אותו במקומו והוא נדבק ומעלה ארוכה: המכונס. הנאסף יחד יפה: חייבין עליו. משום נבלה בין שאוכלו בין שנוגע בו ונכנס למקדש ופליג אמתני' דקתני אבל לא טומאת נבלות: והוא שכנסו. דאחשביה וגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא אבל מתכנס מאליו או ע''י תינוקות שלא במתכוין לא פליג ר' יהודה דליהוי נבלה: בשלמא למ''ד. אלל היינו בשר שפלטתו סכין היינו דמחייב דאיכא למימר כיון דכנסו אחשביה והדר למילתיה וגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא: באלל דר' יהודה לא פליגי. דודאי רבי יהודה אבשר שפלטתו סכין קאי ורבי יוחנן נמי מודי דבשר שפלטתו סכין איקרי אלל ובמרטקא הוא דפליגי ולת''ק ר' יוחנן אמר מרטקא נמי מקרי אלל כדאשכחן בקרא ואלל דמתני' דקאמר מצטרף בכולהו אלל קאמר דמצטרפי ובאפי נפשייהו לא מטמו ואתא רבי יהודה למימר באלל מרטקא מודינא דלא הוי בשר באנפי נפשיה לענין נבלות אבל בשר שפלטתו סכין אם חזר וכינסו גלי אדעתיה דלא בטליה וחייבין עליו משום נבלה: אבל מרטקא לא מצטרף. דעץ בעלמא הוא: אי דחשיב עליה. אפילו בתר הכי: באנפי נפשיה. נמי ליטמא טומאת אוכלין דקי''ל דמחשבה שויא אוכלא כל מידי דמצי למיכליה ואע''ג דלאו אורחיה כדאמרן בפרק בהמה המקשה (לעיל דף עז:) עור ששלקו ושליא שחישב עליה מטמא טומאת אוכלין ונהי דתו לא הדר הוי בשר לענין טומאת נבלות דהא נעשה עור בבטולו הראשון אבל לאוכלו מיהא הוי לטמא טומאת אוכלין אם נגע בשרץ דלא גרע מעור ששלקו: מקצתו חישב עליו. ולא פי' איזה קצת הלכך כביצה מיניה לא מקבל טומאה דהא לא חישב על כולו אבל כי מצטרף בהדי שאר אוכלין מצטרף ההוא קצת מחשבה דאית ביה לאשלומי שיעורא: פלטתו חיה. נשכה כלב ודלדל מן הבשר לצד העור ואח''כ שחטה והפליט גם הסכין עוד ואין ידוע אי זה מהן פלטה חיה ואיזה סכין וההוא דפלטתו חיה לא בטיל מסתמא וההוא דסכין בטליה מדעת וכולה בדלא חשיב עליה הלכך כי הוי בהדי שאר אוכלין מצטרף ההוא קצת דחיה בהדייהו ולטומאת נבלות לא ואע''ג דפלטתו חיה דמתניתין רבי עקיבא היא דאמר העור מבטלו מטומאת נבלות ואפילו פלטתו חיה לקמן (דף קכב.): תנן התם במסכת טהרות (פ''א מ''ב) בסדר טהרות גבי נבלת עוף טהור: החרטום. בי''ק בלע''ז: מיטמאין. אם קבל העוף טומאה מן השרץ אלו נעשין יד להכניס ולהוציא טומאת עוף אין לו טומאת מגע משום נבלה אא''כ קבלה מאחרים שהרי אין לך אלא האמור בה טומאת אכילה לטמא בבית הבליעה: ומצטרפין. לכביצה: תחתון של עליון. קליפת רצועה דקה יש בתוך הפה דבוקה לחרטום בעליון לארכו: צפרנים. היכא הוו אוכל: מקום המובלע בבשר. שרשי הצפרנים: השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים. הא פרישית לה (לעיל קיז:) דכיון דדכוותה בשחיטת ישראל בטהורה משויא לה אוכלא בעודה מפרכסת ולישראל שריא דהא בשחיטה תליא להו להו מילתא השתא נמי הואיל וישראל שחטה שחיטה מעליא אע''ג דבטמאה לא שייכא שחיטה ולעובד כוכבים לא משתרי עד שתמות דאבר מן החי הוא לגביה אפ''ה מהניא מחשבת ישראל להאכילה לעובד כוכבים לשויא אוכלא בעודה מפרכסת וכ''ש טהורה שאוכל היתר גמור הוא בעודה מפרכסת והא דאמרינן אסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה מדרבנן הוא וכן עובד כוכבים בטהורה תניא נמי לקמן דהואיל וטהורה היא ואשכחן היתר בטהורה מפרכסת ששחטה ישראל השתא נמי כי שחטה עובד כוכבים הויא אוכל לטמא טומאת אוכלין מן השרץ שאם תחזור ותגע באוכלין אחרים קודם שתמות ותעשה נבלה תטמאם אבל ישראל בטהורה אין צריכה מחשבה ועובד כוכבים בטמאה לא מהניא לה מחשבה בעודה מפרכסת דלא אשכחן היתר בדכוותה: שונים. יש תנאים ששונים שישראל בטמאה צריך מחשבה להאכילה לעובד כוכבים ואי לא חישב לא הויא אוכל עד שתמות וכן עובד כוכבים בטהורה: והכשר. ממקום אחר הכשר מים דדם שחיטה דילה לא מכשר לה דלא איקרי משקה אלא דם חללים כדאמרינן בהשוחט (לעיל דף לה:) ומיהו דם שחיטה הוגנת מכשיר דאיתקש למים דכתיב על הארץ תשפכנו כמים כדאמרינן בהשוחט (שם) אבל דעובד כוכבים לאו דם חללים הוא ולא דם שחיטה הוא והוי כדם מגפתו וכדם המת דחלל לא מיקרי אלא על ידי גיסטרא ומצואר כדאמרינן בסוטה (דף) לתת אותה על צוארי חלל רשע: הרי סופה לטמא טומאה חמורה. אדם וכלים בכזית ואפילו במשא כשתמות: זרעים. אינן נעשין אב הטומאה עולמית ואפילו נגעו במת שהוא אבי אבות ואינן נעשין אב לטמא אדם וכלים דמהיכא נפקא דנוגע במת מטמא אדם מהאי קרא דכתיב (במדבר יט) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת באותו טמא תטמא עד הערב וכי כתיב האי קרא בדבר שיש לו טהרה בהזאה ובטבילה כתיב דכתיב לעיל מיניה והזה הטהור . על הטמא וגו' ובההוא טמא קאי והנפש הנוגעת יצאו אוכלין ומשקין וכלי חרס הואיל ואין להם טהרה במקוה אין נעשין אב הטומאה: נבלת עוף טהור צריכה מחשבה. לקבל טומאת אוכלים מן השרץ שאם לא חישב עליה לאוכלה אינה מקבלת טומאה ואם חזרה ונגעה באוכלים לא נטמאו: ואינה צריכה הכשר. משנה היא במסכת טהרות (פ''א מ''א) שלשה עשר דברים נאמרו בעוף טהור וזו אחת מהן:

והדר מייתי [לה] לערלה פרי פרי מבכורים. וא''ת דבפ' כל שעה (פסחים כד:) פשיט מהך משנה דכל איסורים שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן והכא קאמר משום דגמר לה מבכורים וי''ל דרבוי דהכא צריכי דלא נימא זיעה בעלמא הוא: מרטקא. פי' ר''ח בשר מת וכן נראה לר''ת ולא כפי' הקונטרס שפי' גידי הצואר מדאמרינן פרק כל הפסולים (זבחים דף לה.) פגל באלל נתפגלה מוראה פגל במוראה לא נתפגלה אלל ובעוף אין גידי צואר קשין ומוראה לא שייך אלא בעוף ולמאן דמפרש בשר שפלטתו סכין לא קשה ליה מהתם דהא אמרי' בסמוך דלכ''ע מרטקא נמי הוי אלל:. ר' יהודה אומר חייבים עליו. הא דלא קאמר מטמא טומאת נבלות דלא תימא מדרבנן להכי קאמר חייבין עליו: והוא שכנסו. תימה מה שייכא מחשבה לאיסור דגבי טומאה שייך לחלק דאי מבטל ליה עץ בעלמא הוא אבל משום דבטליה לא משתרי באכילה לכך נראה דחייבין עליו לא מיירי לענין אכילה דלא צריך כנסו אלא לענין אם נכנס למקדש כמו שפי' בקונטרס בלשון אחר והא דלא נקט טמא דלא תימא מדרבנן כדפי' וכן נראה דאי אאכילה הא כיון דאכלו אין לך כינוס גדול מזה: ורבי יוחנן אמר אף מרטקא מצטרף. ולאו בכה''ג דהוי שומר דא''כ מ''ט דר''ל עור ועצם מצטרפים משום שומר וצירוף שומר מקראי דרשינן לעיל (דף קיח.) אלא מיירי כגון שיש בראשו כזית בשר דאע''ג דלא הוי שומר מצטרף דראוי הוא שיאכל אגב בשר וריש לקיש סבר דלא מצטרף דאין ראוי לאכילה דעץ בעלמא הוא: ה''ג במשנה בטהרות החרטום והצפרנים מטמאין כו'. ולא גרסינן בה קרנים וקרנים דמפרש בה רב פפא בסמוך אמתני' דהכא קאי:

חולין קכא ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף קכא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד