חולין קכא ע"ב

שֶׁסּוֹפָהּ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה
אָמַר חִזְקִיָּה הוֹאִיל וְיָכוֹל לְגוֹרְרָהּ וּלְהַעֲמִידָהּ עַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא וּמִי אָמַר חִזְקִיָּה הָכִי וְהָא אִיתְּמַר שָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם וַעֲדַיִין הִיא מְפַרְכֶּסֶת חִזְקִיָּה אָמַר אֵינָהּ לְאֵבָרִים רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר יֶשְׁנָהּ לְאֵבָרִים
חִזְקִיָּה אָמַר אֵינָהּ לְאֵבָרִים מֵתָה הִיא רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר יֶשְׁנָהּ לְאֵבָרִים לָאו מֵתָה הִיא
אֲמַר לֵיהּ יָצְתָה מִכְּלַל חַיָּה וְלִכְלַל מֵתָה לֹא בָּאת
גּוּפָא שָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם וַעֲדַיִין הִיא מְפַרְכֶּסֶת חִזְקִיָּה אָמַר אֵינָהּ לְאֵבָרִים רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר יֶשְׁנָהּ לְאֵבָרִים אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר נְקוֹט לְהָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בְּיָדְךָ דְּתָנֵי רַב אוֹשַׁעְיָא כְּוָותֵיהּ
דְּתָנֵי רַב אוֹשַׁעְיָא יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁחַט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְגוֹי שָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם וּמְפַרְכֶּסֶת מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳוכָלִין אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת
אֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַי וּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה כְּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי וְאָסוּר לִבְנֵי נֹחַ וַאֲפִילּוּ לְאַחַר שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ
שָׁחַט בָּהּ אֶחָד אוֹ רוֹב אֶחָד אֵינָהּ מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳוכָלִין נְחָרָהּ אֵין בָּהּ טוּמְאָה שֶׁל כְּלוּם
וְגוֹי שֶׁשָּׁחַט בְּהֵמָה טְהוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וּמְפַרְכֶּסֶת מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳוכָלִין אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלָה
אֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַי וּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַי וְאָסוּר לִבְנֵי נֹחַ וַאֲפִילּוּ לְאַחַר שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ
שָׁחַט בָּהּ אֶחָד אוֹ רוֹב אֶחָד אֵינָהּ מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳוכָלִין נְחָרָהּ אֵין בָּהּ טוּמְאָה שֶׁל כְּלוּם
שָׁחַט גּוֹי בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה וּבָא יִשְׂרָאֵל וּגְמָרָהּ כְּשֵׁרָה
שָׁחַט יִשְׂרָאֵל בֵּין בִּמְקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה וּבֵין בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה וּבָא גּוֹי וְגָמַר שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה
הָרוֹצֶה שֶׁיֹּאכַל מִבְּהֵמָה קוֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מִבֵּית שְׁחִיטָתָהּ וּמוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמַמְתִּין לַהּ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ וְאוֹכְלוֹ אֶחָד גּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מוּתָּרִין בּוֹ
מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב אִידִי בַּר אָבִין דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָין הָרוֹצֶה שֶׁיַּבְרִיא חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מִבֵּית שְׁחִיטָה וּמוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ אֶחָד גּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מוּתָּרִים בּוֹ
בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר שָׁהָה בָּהּ דָּרַס בָּהּ מַהוּ
אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן צְרִיכָה הֶכְשֵׁר שְׁחִיטָה כִּבְהֵמָה טְהוֹרָה הֶכְשֵׁר לְמַאי אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק בְּדִיקַת סַכִּין
בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי זֵירָא מֵרַב שֵׁשֶׁת מַהוּ שֶׁתַּצִּיל עַל הַבְּלוּעִין שֶׁבְּתוֹכָהּ
אֲמַר לֵיהּ מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳוכָלִין וּמַצֶּלֶת אֲמַר לֵיהּ אֵינָהּ מְטַמְּאָה טוּמְאַת נְבֵלוֹת וְלֹא תַּצִּיל
אָמַר אַבָּיֵי אֵינָהּ מַצֶּלֶת עַל הַבְּלוּעִים שֶׁבְּתוֹכָהּ דְּהָא מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳוכָלִין וְהָרוֹבְעָהּ חַיָּיב דְּהָא אֵינָהּ מְטַמְּאָה טוּמְאַת נְבֵלָה
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הָאָלָל [וְכוּ'] אָמַר רַב הוּנָא וְהוּא שֶׁכִּנְּסוֹ
וְאָמַר רַב הוּנָא שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים שֶׁיֶּשְׁנָן עַל גַּבֵּי הָעוֹר הָעוֹר מְבַטְּלָן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכא - ב

ואינה צריכה הכשר. אלא אפילו ללא הכשר מים היא מקבלת טומאה, והרי אין האוכל מטמא בלא שיוכשר לקבל טומאה!? מפני שסופה של נבלת העוף הטהור לטמא טומאה חמורה! שכאשר יאכלנה האדם הוא יהיה טמא על ידה. הלכך, כבר מעתה היא מקבלת טומאת אוכלים, ואינה צריכה הכשר מים.

ואם כן, שדבר שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר, מדוע אמרו אותם התנאים שבהמה המפרכסת צריכה הכשר, והרי סופה לטמא טומאה חמורה?

ומתרצינן: אמר חזקיה: שאני בהמה מפרכסת, שאין ודאות שסופה לטמא טומאה חמורה, הואיל ויכול לגוררה, שיכול לחתוך אותה לחתיכות קטנות בעודה מפרכסת, ולהעמידה על פחות מכזית. והיינו, שבכל חתיכה לא יהא בה אלא פחות מכזית, שאינו מטמא בנבלה, ומאחר ואין ודאות שסופה לטמאות טומאה חמורה, הרי היא צריכה הכשר מים ^[91]. ונבלת עוף טהור שאני, לפי שהיא מתה, וכבר עכשיו היא ראויה לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: ומי אמר חזקיה הכי? שאין סופה לטמא טומאה חמורה הואיל ויכול לגוררה, מכלל דהשתא, בזמן שהיא מפרכסת, פשיטא שאינה מטמאה טומאת נבלות,

והא איתמר: שחט בה בבהמה טמאה שנים סימנים, או רוב שנים, ועדיין היא מפרכסת -

חזקיה אמר: אינה לאברים. אין בה איסור אבר מן החי, והגוי מותר לאכלה.

רבי יוחנן אמר: ישנה לאברים. אסורה לגוי משום אבר מן החי.

ומבארינן: חזקיה אמר אינה לאברים, הואיל ומתה היא. אף על פי שעדיין מפרכסת.

רבי יוחנן אמר: ישנה לאברים, שהמפרכסת לאו מתה היא ^[92].

הרי שחזקיה סובר שמפרכסת נחשבת כמתה לענין אבר מן החי, ואם כן הוא הדין היא נחשבת כמתה לענין טומאת נבלות, ומדוע אמר חזקיה שהיא צריכה הכשר מים בשביל לקבל טומאת אוכלים משום שיכול לגוררה, הרי כבר עכשיו איכא טומאת נבלות ^[93]?

אמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה: מודה חזקיה שאינה מטמאת טומאת נבלות בעוד שהיא מפרכסת, ואף שכבר אין בה איסור אבר מן החי, לפי שההגדרה של המפרכסת היא, שהיא "יצתה מכלל חיה ולכלל מתה לא באת". כלומר, יצתה מכלל חיה לכך שאין עליה איסור אבר מן החי, ולכלל מתה לא באת לכך שאין בה טומאת נבלות, שבטומאת נבלה כתיב "וכי ימות", דמשמע דוקא לאחר מיתה.

אך רבי יוחנן סובר שהיא נחשבת לגמרי כחיה, [אלא שהיא מקבלת טומאת אוכלים], ולכן הוא עובר עליה משום איסור אבר מן החי.

גופא: שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת. חזקיה אמר: אינה לאברים. רבי יוחנן אמר: ישנה לאברים.

אמר רבי אלעזר: נקוט להא דרבי יוחנן בידך. והלכה כמותו, משום דתני רב אושעיא כוותיה, שהמפרכסת אסורה לבני נח.

דתני רב אושעיא: ישראל ששחט בהמה טמאה לעובד כוכבים, שחט בה שנים סמנים או רוב שנים, ועדיין היא מפרכסת, הרי היא מטמאה טומאת אוכלין! שיש עליה שם אוכל לגבי טומאת אוכלין, שאם נגע בה שרץ הרי היא טמאה ומטמאה אכל אחר.

אבל לא מטמאה טומאת נבלות שעדיין לא מתה.

אבר הפורש ממנה מהמפרכסת - דינו כאבר שפורש מן החי. לגבי שהאבר מטמא מיד בטומאת נבלות כדין אבר מן החי.

ובשר הפורש ממנה - כבשר הפורש מן החי, ואסור באכילה לבני נח משום אבר מן החי, [אך טומאה ליכא בבשר מן החי, אלא הנפקא מינה היא רק לגבי איסור אכילה, ורק באבר יש נפקא מינה גם לגבי טומאה], ואפילו לאחר שתצא נפשה של הבהמה הבשר נשאר באיסורו, הואיל ופירש מן הבהמה בעוד שהיא היתה חיה.

הרי להדיא, שמפרכסת כחיה אפילו לענין אבר מן החי, וכדעת רבי יוחנן.

וממשיכה הברייתא: שחט בה [הישראל בטמאה והגוי בטהורה] סימן אחד או רוב של סימן אחד והיא מפרכסת - אינה מטמאה טומאת אוכלין. שהרי אפילו בהמה טהורה אינה נעשית אוכל אלא בשחיטה כהלכתה של שני הסימנים.

וכל שכן אם נחרה ועודנה מפרכסת, שאין בה טומאה של כלום. והיינו שאינה מטמאה אפילו טומאת אוכלין.

וכן הוא הדין בעובד כוכבים ששחט בהמה טהורה לישראל ומפרכסת - מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלה. אבר הפורש ממנה - כפורש מן החי. ובשר הפורש ממנה - כפורש מן החי. ואסור לבני נח, ואפילו לאחר שתצא נפשה.

שחט בה אחד או רוב אחד - אינה מטמאה טומאת אוכלין. נחרה - אין בה טומאה של כלום!

שחט עובד כוכבים במקום שאין עושה אותה טרפה, וכגון ששחט רק חצי הקנה, [שאין הבהמה נטרפת עד שיחתך רוב הקנה], ובא ישראל וגמרה שהוסיף ושחט עוד משהו - הרי השחיטה כשרה, משום שיציאת חיותה של הבהמה, שהיא בשעת חיתוך רוב הסימן, נעשתה בידי ישראל, וחשיבא כאילו כל השחיטה נעשתה על ידו ^[94].

שחט ישראל, בין במקום שעושה אותה טרפה, ששחט רוב הקנה, ובין במקום שאין עושה אותה טרפה ששחט רק חצי הקנה, ובא עובד כוכבים וגמר, ששחט את יתר הקנה ואת הושט - שחיטתו פסולה. שהרי על ידי הגוי נשלם שיעור השחיטה.

הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה, שזה דבר מועיל לבריאות, הרי הוא חותך כזית בשר מבית שחיטתה, שאינו צריך להפשיט ממנו את העור ויכול לחותכו מיד ואפילו קודם שתצא נפשה, ומולחו יפה יפה להוציא את דמו. [וצריך למולחו יותר מבשר אחר, לפי שלאחר השחיטה הבהמה מוציאה דם רב, ומכזית זה שחתכו מיד לא הספיק הדם לצאת ממנו]. ומדיחו יפה יפה מהמלח ומהדם שיצא ממנה, וממתין לה עד שתצא נפשה, ואוכלו,

לפי שקודם יציאת הנפש אסור לאכול מהבהמה. ולא משום אבר מן החי, שהרי כבר נשחטה, אלא מדרבנן, והסמיכו את האיסור על הכתוב "לא תאכלו על הדם" ^[95].

ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו! שאף על פי שלגבי הגוי לא ניתר איסור אבר מן החי עד שתמות, מכל מקום בבהמה זו שנשחטה כדין והיא מותרת לישראל [שאצלו הכל תלוי בשחיטה], אמרינן דליכא מידי דלישראל מותר ולגוי אסור.

והדין של ברייתא זו, דקתני שאף הגוי מותר, מסייע ליה לרב אידי בר אבין.

דאמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן: הרוצה שיבריא - חותך כזית בשר מבית שחיטה, ומולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה. אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו ^[96].

בעי רבי אלעזר: הא דאמרן שישראל השוחט בהמה טמאה ועובד כוכבים השוחט בהמה טהורה, שאפילו בעודה מפרכסת יש עליה שם אוכל לענין טומאת אוכלין, הואיל ומצינו שחיטה הדומה להם שמתירה באכילה,

שהה בה או דרס בה [הישראל בשחיטת הטמאה, והגוי בשחיטת הטהורה] - מהו?

האם צריכה השחיטה להיות כשרה בכל פרטיה [למרות שאינה מתירה באכילה אלא רק נותנת שם אוכל על הבשר], וכל דבר שפסול בשחיטה ייחשב כאילו נחר את הבהמה, [וכמו ששנינו לעיל בפרק שני ששהיה באמצע השחיטה או דריסת הסכין פוסלת את השחיטה], ושוב אינה מטמאה טומאת אוכלין, או שמא, כיון שאין שחיטה זו אלא לשם אוכל, הרי אפילו ישחטנה שלא כהלכתה חשיבא שחיטה?

אמר ליה ההוא סבא לרבי אלעזר: הכי אמר רבי יוחנן: צריכה הכשר שחיטה - כבהמה טהורה. דהיינו, שחיטה כשרה דוקא, ואילו כאשר שהה או דרס אינה מטמאת טומאת אוכלים.

והוינן בה: רבי יוחנן שמאריך בלשונו ואומר הכשר שחיטה כבהמה טהורה - למאי אמרה? והיינו, איזה דין בא להשמיענו בזה.

ומשנינן: אמר רב שמואל בר יצחק: לומר - שאפילו בדיקת סכין צריכה. ובלא זה אינה מטמאה טומאת אוכלים.

בעא מיניה רבי זירא מרב ששת: ישראל ששחט טמאה, ועובד כוכבים ששחט טהורה, ומפרכסת. והבהמה המפרכסת נמצאת באהל המת, ובבטנה כלים טהורים שבלעה אותם עוד לפני השחיטה - מהו שתציל הבהמה המפרכסת על הכלים הבלועין שבתוכה שלא יטמאו מאהל המת?

והיינו, האם בהמה זו נחשבת עדיין כחיה, שהיא מצילה את הכלים הבלועים בתוכה, שאינם נטמאים מאהל המת, או דלמא היא נחשבת כמתה ואינה יכולה להציל את הבלוע בתוכה?

אמר ליה רב ששת לרבי זירא: מאחר שמפרכסת מטמאה טומאת אוכלין, ומשמע שהיא נחשבת כמתה, שאילו היא היתה נחשבת כחיה הרי היא לא היתה נחשבת כאוכל, וכיצד אפשר לומר שהיא מצלת!?

אמר ליה רבי זירא לרב ששת: הרי מאידך גיסא היא אינה מטמאה טומאת נבלות, ואם כן היא נחשבת כחיה, וכיצד אפשר לומר שלא תציל?!

אמר אביי: כך היא הכרעת הדין:

אינה מצלת על הבלועים שבתוכה - דהא מטמאה טומאת אוכלין.

ומאידך, אדם הרובעה, חייב מיתה כדין הרובע בהמה בעוד שהיא בחיותה - דהא אינה מטמאה טומאת נבלה ^[97]. שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: האלל המכונס, אם יש בו כזית במקום אחד חייב עליו.

אמר רב הונא: והוא שכנסו אדם ^[98], שבזה גילה את דעתו, שמתחילה, כאשר חתך את העור עם הבשר, הוא לא רצה לבטל את הבשר לעור. אך אם נאסף הבשר מאליו, אמרינן, שמתחילה כאשר חתך את העור עם הבשר הוא רצה לבטל את הבשר לעור, ולפיכך אינו מטמא בטומאת נבלות ^[99].

ואמר רב הונא: שני חצאי זיתים נפרדים של בשר נבלה שישנן על גבי העור - העור מבטלן. שכל אחד משני חצאי הזיתים בטל לגבי העור, ואין עליו תורת בשר, אלא תורת עור, שאינו מטמא בנבלה.

הערות

^[91] הדין הוא, שבשר שפירש מהבהמה בעוד שהיא בחיותה, אינו מטמא כלל ואף לאחר מיתת הבהמה, אלא אם כן פירש מהחי אבר שלם, ואם פירש הבשר לאחר מיתת הבהמה הרי הוא מטמא בשיעור כזית. ואם כן יש לעיין מדוע הוצרך חזקיה לומר הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית, הרי אם יגרור את הבשר בעוד שהיא מפרכסת לא יטמא הבשר כלל, אף אם יש בבשר יותר מכזית? ותירצו התוספות, שבאמת הבשר שיגרור בעוד שהיא מפרכסת לא יטמא כלל אלא אם כן יש בו אבר שלם, אך אינו יכול לגרור את כל הבשר כשהיא מפרכסת, שהרי הבהמה תמות קודם, ולכן הוצרך חזקיה לומר, שאף מה שישאר לאחר מיתת הבהמה אין זה ודאי שסופו לטמא טומאה חמורה, שהרי הוא יכול לגרור את הבשר לפחות מכזית, ואף מה שפירש לאחר מיתתה לא יטמא בטומאת נבלות, [על פי מהרש"א]. ועל פי זה הקשו התוספות, מדוע זה נחשב שאין סופו לטמא טומאה חמורה, הרי הוא יכול לצרף שני חצאי כזית שפירשו לאחר מיתת הבהמה, והרי זה יטמא בטומאת נבלות, וכיון שכל חצי זית ראוי לצירוף הרי זה נחשב שסופו לטמא טומאה חמורה, ושוב קשה מדוע בעי הכשר? ותירצו, שאמנם לאחר מיתת הבהמה אף חצי זית אינו צריך הכשר משום שהוא ראוי לצירוף, מכל מקום קודם מיתתה שרק סופו לטמא טומאה חמורה, וגם בסופו זה יהיה רק על ידי צירוף, בזה לא אמרינן שהיא מטמאת טומאה קלה, [על פי תוספות הרא"ש]. אך הרמב"ן הבין בדברי רש"י, ש"יכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית" היינו, שהוא יכול לקלף את כל הבשר מהבהמה בעוד שהיא מפרכסת, ו"פחות מכזית" לאו דוקא, אלא היינו שיגרור לפירורים דקים, וישאיר רק את עצמות הבהמה קודם שתמות, ולפי זה כל הבשר לא יגיע לעולם לטומאת נבלות, ואף לא על ידי צירוף. אך הקשה הרמב"ן, דזה דבר פלא שיוכל לגרור את כל בשר הבהמה בלא שתמות. ולכן כתב בשם הראב"ד, דבאמת לא יוכל לגרור את כל בשר הבהמה, אך בכל כזית וכזית אמרינן שאין סופו לטמא טומאה חמורה כיון שיוכל לגרור אותו קודם מיתת הבהמה. הרמב"ם פסק שהמפרכסת אינה צריכה הכשר לפי שסופה לטמא טומאת אוכלים, ודלא כהיש שונים שהיא צריכה הכשר הואיל ויכול לגוררה לפחות מכזית, והטעם שלא פסק כהיש שונים, כתב הכסף משנה, שהרמב"ם סמך על הסוגיא בכריתות שהובא בתוספות, שגם חצי זית שראוי רק על ידי צירוף חשיב סופו לטמא טומאה חמורה, ולא ס"ל לחלק כמו שכתבו התוספות, וכיון שהסוגיות חלוקות פסק כהסוגיא בכריתות דחשיב סופו לטמא טומאה חמורה. אך כתב כתב החזון איש [עוקצין ה ט] שכל זה יתכן לפירוש התוספות, אך לפי מה שכתב הרמב"ן לפרש את דברי חזקיה שיכול לגרור את הבשר קודם שתמות אין מכאן סתירה לסוגיא בכריתות כלל, ושוב קשה מדוע לא פסק הרמב"ם כהיש שונים? ותירץ האור שמח, שחזקיה תירץ כן לשיטתו שאין איסור אבר מהחי במפרכסת, ולכן לא איכפת לו לגרור את כל הבשר קודם שתמות, אך לדידן דקיי"ל כרבי יוחנן שיש איסור אבר מהחי לא שייך לומר שאין סופו לטמא טומאה חמורה הואיל ויכול לגוררה, שהרי אם יגרור את הבשר יהפך כל הבשר לבשר מהחי ויאסר לאכילת גוי, ואינו שוטה לעשות כן. וראה עוד בכתבי הגר"ח אות שצ מה שכתב ליישב בזה.

^[92] האחרונים נחלקו האם המחלוקת של חזקיה ורבי יוחנן לגבי איסור אבר מהחי זה רק מחמת השחיטה, שאם היא מפרכסת מחמת שחיטה של ישראל בטמאה וגוי בטהורה לחזקיה אין איסור אבר מהחי ולרבי יוחנן יש איסור, אך אם היא מפרכסת מחמת נחירה או שחיטה שאינה גמורה או ששחט גוי בהמה טמאה לכולי עלמא איכא איסור אבר מהחי, או שמא, הם נחלקו מה המציאות של המפרכסת לגבי איסור אבר מהחי, שלפי חזקיה המציאות של המפרכסת שהיא יצאת מכלל חיה, ולכן אין איסור, ואף אם היא מפרכסת על ידי נחירה. החזון איש [טהרות א ח] נקט שהם נחלקו בכל אופן, אך הרש"ש דייק מרש"י שהם נחלקו דוקא בשחיטה כשרה, וכן נקט בתוספות רעק"א [טהרות פ"א מ"ג]. הקשה בתוספות רעק"א שם, איך סובר חזקיה שאין איסור אבר מהחי במפרכסת, הרי במסכת טהרות שם איתא דהשוחט עוף טמא ומפרכס הרי הוא אסור באכילה לבני נח משום אבר מהחי? ואין לומר שמדובר בשחטה נכרי, ובכה"ג מודה חזקיה שהיא אסורה משום אבר מהחי, הא ברישא שם מוכח שמדובר בשחטה ישראל עיי"ש? ותירץ החזון איש שם, דיתכן דבעוף ששחט בו סימן אחד ומפרכס מודה חזקיה שהוא אסור משום אבר מהחי, משום דחיותו של העוף מועט, ודי בסימן אחד להחשיבו מפרכס, אך לגבי יצאת מכלל חיה לא די בסימן אחד, ובזה איירי במסכת טהרות. ועוד כתב, דיתכן שכל מה שהתיר חזקיה זה רק באופן שאוכל אבר אחד מהבהמה, דבבהמה מפרכסת אין האבר ניזון מהבהמה, וכלפי האבר היא יצאת מכלל חיה, אך אם הוא אוכל את כל הבהמה, מודה חזקיה שהוא עובר משום אבר מהחי, ובזה איירי במסכת טהרות. הרמב"ם בהלכותיו השמיט את הנידון האם יש איסור אבר מהחי במפרכסת, וראה בליקוטי הלכות שהרמב"ם סמך על מה שפסק לגבי רובע מפרכסת, ראה מה שיתבאר בזה להלן בסוף הסוגיא.

^[93] כתבו התוספות, דהוה מצי לאקשויי על חזקיה מהמשנה דמפורש שאין טומאת נבלות במפרכסת, אלא עדיפא ליה לאקשויי מחזקיה אחזקיה. וראה רמב"ן במה שיישב שאי אפשר להקשות מהמשנה.

^[94] יש לעיין, מדוע נקטה הברייתא דינים אלו, שהם דינים בהלכות שחיטה, הא הכא איירינן בדיני מפרכסת? ותירץ התפארת יעקב, שדינים אלו הם נפקא מינה לדין מפרכסת, שאם שחט ישראל בהמה טמאה, הרי היא מקבלת טומאת אוכלין מיד כיון דהוי מעשה שחיטה, אך אם גוי ישחוט בהמה טמאה, אינה מקבלת טומאת אוכלין עד שתמות, והשתא איכא נפק"מ באופן שהתחיל הגוי וגמר הישראל או להיפך, והכלל הוא דכל מקום שבבהמה טהורה השחיטה כשרה, הרי היא מקבלת טומאת אוכלין אף בבהמה טמאה מיד.

^[95] כן כתב רש"י, אך הרמב"ם [פ"א משחיטה ה"ב] כתב שאסור מהתורה, אלא שאינו לוקה על זה משום דהוי לאו שבכללות, ובחתם סופר ובמהרי"ץ חיות הקשו על רש"י, שפשטות הגמרא בסנהדרין משמע שאסור מהתורה כשיטת הרמב"ם, דהתם דרשינן מילי טובא מקרא דלא תאכלו על הדם, ואמרינן שאינו לוקה עליהם דהוי לאו שבכללות, ומשמע שכולם אסורים מהתורה? ולדעת הרמב"ם יש להקשות, מדוע ישראל ששחט בהמה טהורה בשחיטה כשרה ומפרכסת הרי היא מקבלת טומאת אוכלין, הרי אסור לו עדיין לאכול מהבשר עד שתמות לגמרי? ובאמת רש"י בע"א הקשה כן, ותירץ שהאיסור הוא רק מדרבנן, אך לשיטת הרמב"ם שהאיסור הוא מדאוריתא קשה? וראה בקונטרס טהרת חולין שכתב ליישב בשם הגר"מ סולוביציק, שאפילו לשיטת הרמב"ם שאסור מהתורה לאכול קודם שתצא נפשה, אין זה איסור חפצא ככל מאכלות אסורות, אלא זהו דין על הגברא להמתין עד שתצא נפשה, וכן הוא בכל הדינים הנלמדים במסכת סנהדרין שם מהפסוק לא תאכלו על הדם, שהם דינים על הגברא, ולפי זה, כיון שהבשר מצד עצמו הוא ראוי לאכילה, שפיר הוא נחשב אוכל ומקבל טומאת אוכלין.

^[96] ולאפוקי מרב אחא בר יעקב לעיל לג א שעובד כוכבים אסור בו, שאין שחיטה מתרת לעובד כוכבים, ולא אמרינן מי איכא מידי דישראל מותר ועובד כוכבים אסור. הרמב"ם [פ"ט מהלכות מלכים הי"ב] פסק דלעובד כוכבים אסור לאכול מהבשר שפירש אחר שחיטה קודם שתמות, וכבר הביא הכסף משנה שם שהרשב"א בתורת הבית הקשה עליו מדוע לא פסק כסוגייתנו דאמרינן מי איכא מידי דלישראל מותר ולעובד כוכבים אסור?

^[97] רש"י כתב שאינה מצלת לחומרא, והבינו התוספות, שאביי הכריע בשניהם לחומרא, דלגבי הצלה החומרא היא שאינו מציל, ולגבי הרובעה החומרא היא שהוא חייב. והקשו התוספות, אם כן איך אפשר לחייבו מיתה מספק, הרי יתכן שהיא נחשבת כמתה ואינו חייב מיתה? ותירץ התוספות הרא"ש, שרש"י מודה שמעיקר הדין היא נחשבת כחיה לכל דבריה, ולכן הרובעה חייב מיתה, אלא שלגבי להציל על הבלועים שבתוכה אזלינן לחומרא שאינה מצלת, לפי שלגבי זה היה לרב ששת ורבי זירא שני צדדים האם לדמותו לטומאת אוכלים או לטומאת נבלות, ובזה אזלינן לחומרא, ובאמת אם נגע באותם כלים ונכנס למקדש לא יתחייב קרבן, לפי שהוא טמא רק לחומרא, וכן כתב הרש" ש. התוספות פירשו, שלכל דיני התורה היא נחשבת כחיה לגמרי ולכן הרובעה חייב מיתה, אלא שלגבי טומאת אוכלים היא נחשבת כמתה כיון דבת אכילה היא. אך לא פירשו התוספות מדוע אינה מצלת על הבלועים שבתוכה, מאי שנא מכל דיני התורה? וביאר המהרש"א דלגבי הצלה שזה נידון של טומאה ילפינן שפיר מטומאת אוכלים שהיא נחשבת כמתה, אך לגבי הרובעה שזה נידון של איסורים לא ילפינן מטומאת אוכלים, דאיסורא מטומאה לא ילפינן. ובחידושי רבינו מאיר שמחה ביאר על פי הגמרא לעיל [עא ב], דהמקור שבהמה מצלת על הבלועים שבתוכה הוא בקל וחומר מאדם, שהוא מקבל טומאה מחיים ומציל על הבלועים, בהמה שאינה מקבלת טומאה מחיים לא כל שכן שתציל על הבלועים. אך במפרכסת שהיא מקבלת טומאה מחיים, שוב אין קל וחומר שהיא תציל על הבלועים. מסקנת הסוגיא בדין מפרכסת: לגבי טומאת אוכלין: אינה מטמאת אלא אם כן שחט ישראל בהמה טמאה לצורך גוי [ולהרמב"ם אף לצורך ישראל], או ששחט גוי בהמה טהורה, אך שחט גוי בהמה טמאה או שחיטה שאינה כשרה וכל שכן בנחירה ליכא טומאת אוכלין. לגבי טומאת נבלות: לעולם ליכא טומאה עד שתמות ממש. לגבי איסור אבר מהחי: נחלקו חזקיה ורבי יוחנן האם מפרכסת אסורה לגוי באכילה, והובא לעיל שנחלקו האחרונים האם הם נחלקו דוקא בשחיטה כשרה, או שמא גם בנחירה וכדומה. לגבי הצלה על הבלועים שבתוכה: הכרעת אביי שזה תלוי בדין טומאת אוכלין, שצריך שחיטה כשרה, אך אם נחרה ומפרכסת הרי היא מצלת. לגבי הרובעה: הכריע אביי שהוא חייב. ויש לעיין, מה הדין בשחיטה כשרה המתרת באכילה, האם הרובעה חייב או לא, וכן יש לעיין, האם הכרעת אביי היא גם לחזקיה שיצאת מכלל חיה או לא, ומצינו שנחלקו בזה הראשונים, דהתוספות לעיל [עד ב ד"ה למיעוטי] כתבו, דבשחיטה כשרה המתרת באכילה הרובעה פטור. ובמגיה על הכסף משנה [פ"א מאיסורי ביאה הי"ב] כתב שלפי חזקיה שיצאת מכלל חיה הרובעה פטור. אך הרש"ש והתפארת יעקב דייקו מהרמב"ם שבכל אופן הרובע מפרכסת חייב, דבמסכת סנהדרין עח א אמרינן שהרובע טריפה חייב, לפי שהוא נהנה, וטעם זה שייך גם ברובע מפרכסת. [ולכאורה יש לדון בזה, דהא הרובע בהמה מתה ודאי שהוא פטור אף שנהנה, כיון שלא חשיב רובע בהמה, ואם מפרכסת שנשחטה נחשבת כמתה, מה יועיל שהוא נהנה, הא נהנה ממתה]. החזון איש [שבת סא י] נסתפק באופן ששחט שחיטה שאינה ראויה, כגון שהיא טריפה, או ששחט קדשים בחוץ, האם הרובעה חייב [לדעת תוספות שאם שחטה כהלכתה פטור], וכן האם חתך ממנה אבר עובר עליה משום אבר מהחי [לרבי יוחנן], והוכיח שם דהוי כשחיטה ראויה, עיי"ש.

^[98] כתב הרמב"ן, דרב הונא בא לאפוקי שלא נפרש שמדובר בכזית מכונס מתחילה במקום אחד, דסבירא ליה לרב הונא שבאופן זה כולי עלמא מודים שהבשר מטמא בטומאת נבלות, וכדאמרינן בגמרא להלן קכד א, שאם יש מתחילה כזית אפילו פלטתו סכין לכולי עלמא אינו בטל לעור, ורק בכזית מרודד נחלקו בגמרא שם עולא ורבי יוחנן, ראה שם. ולכן פירש רב הונא שמדובר באופן שהיו שני חצאי כזית נפרדים וכנסו, שבזה נחלקו תנא קמא ורבי יהודה האם מועיל הכינוס או לא.

^[99] לכאורה צריך לומר ש"כנסו" היינו אותו האדם שחתך את העור והבשר דוקא, אך אם יכנוס אדם אחר, אין כאן גילוי דעת שמתחילה החותך לא התכוין לבטל את הבשר לעור. וברמב"ן כתב והוא שכנסו הוא עצמו, דאחשובי אחשביה, אבל על ידי תנוקות לא, ויש לעיין, האם כונתו דוקא הוא עצמו, לאפוקי אחר, ואפילו גדול, או שמא כונתו לאפוקי רק תנוקות, אך גדול אחר חשיב מחשבה. כתב רש"י, שלגבי טומאת אוכלים אף לתנא קמא הבשר מטמא באופן שכנסו אדם, לפי שבטומאת אוכלים מהני מחשבה לאשווי שם אוכל מכאן ולהבא, כמו כל אוכל שאינו עומד לאכילה, ואפילו על העור עצמו מהני מחשבה, מה שאין כן לגבי טומאת נבלות, אם מתחילה לא היה לזה שם בשר אלא היה בטל לעור, שוב לא מהני מחשבה לאשווי שם בשר מכאן ולהבא, כיון שאין זה נבלה, וכל הסיבה שרבי יהודה מטמא זה רק משום שעל ידי שכנסו גילה בדעתו שמתחילה לא ביטלו לעור.

שסופה של נבילה זו של העוף הטמא שתבוא לטמא את האדם האוכלה טומאה חמורה בשעה שהיא בבית הבליעה. ולכך אין נבלת העוף צריכה להכשר מים כדי לטמא טומאת אוכלים!

אמר חזקיה בתשובה: טעמם של חכמים (שהביא ר' אסי את דבריהם) שהצריכו הכשר מים לבהמה המפרכסת הוא הואיל ויכול עתה השוחט את הבהמה הזו לגוררה (לחותכה) כולה לפיסות בשר קטנות שאין בכל אחת מהן שיעור כזית (ולכך אינה נטמאת בטומאת נבילה), ולהעמידה לבהמה זו כולה על שיעור שהוא פחות מכזית. ונמצא שאין זה ברור שסופה של הבהמה המפרכסת לבוא לכלל טומאת נבילות.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא בתמיהה על תשובה זו: ומי [והאם] אמר חזקיה הכי [כך]? והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו חזקיה ור' יוחנן בדינה של הבהמה ששחט בה בבהמה טמאה שנים (שני הסימנים שבצוואר: הוושט והקנה) או ששחט בה רוב שנים, שהיא השחיטה המכשירה את הבהמה הטהורה לאכילה לישראל, ועדיין היא, הבהמה, מפרכסת. חזקיה אמר: בהמה זו אינה בכלל איסור לאברים שבה, שאין בה איסור אבר מן החי, ולכך מותר הגוי (האסור באכילת אבר מן החי) באכילתה. ואילו ר' יוחנן אמר כי בהמה זו ישנה בכלל איסור אבר מן החי לאברים שבה.

והם מנמקים את דבריהם: חזקיה אמר שהבהמה אינה אסורה לאברים, שהרי מתה היא כיון שנשחטו בה שני סימניה או רובם. ואילו ר' יוחנן אמר כי בהמה זו ישנה עדיין באיסורה לאברים כי לאו [לא] מתה היא, שהרי היא עדיין מפרכסת. הרי איפוא שלדעת חזקיה בהמה זו נחשבת כמי שכבר מתה למרות שהיא עדיין מפרכסת, ומעתה מדוע לא תיחשב גם כן כמתה לענין טומאת נבילות?

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' ירמיה בתשובה לשאלתו: לדעת חזקיה בהמה זו יצתה (יצאה) מכלל חיה (לענין שאין עוד באבריה איסור אבר מן החי), ואולם לכלל מתה היא עדיין לא באת (באה), ולכך אין בה עדיין טומאת נבילות.

א למעלה הובאה מחלוקתם של חזקיה ור' יוחנן בדינה של בהמה שנשחטה ועדיין היא מפרכסת. ועתה דנים במחלוקת זו לגופא [לעצמה]. בהמה ששחט בה שנים (סימנים, קנה וושט), או רוב שנים, ועדיין היא מפרכסת. חזקיה אמר כי היא אינה לאברים, ואילו ר' יוחנן אמר שהיא ישנה לאברים. אמר ר' אלעזר בהכרעת המחלוקת להלכה: נקוט להא [תפוס, קבל כהלכה למעשה את דעה זו] של ר' יוחנן בידך, ומשום דתני [שכן שנה] רב אושעיא כוותיה [כמותו] בברייתא.

דתני [ששנה] רב אושעיא: ישראל ששחט בהמה טמאה לאכילתו של גוי, אם שחט בה שנים סימנים או רוב שנים, ועדיין הבהמה מפרכסת לאחר השחיטה — בהמה זו מטמאה טומאת אוכלין, כיון שנחשבת היא עתה כאוכל (ומטמאת אוכל אחר), אבל היא לא נטמאת ומטמאת בטומאת נבלות כל עוד היא מפרכסת.

אבר הפורש ממנה מבהמה זו שנשחטה ועדיין מפרכסת נחשב כפורש מן החי שהוא מטמא עתה בטומאת נבילות, כדינו של כל אבר מן החי. ודינו של הבשר הפורש ממנה כדינו של הבשר הפורש מן החי, שאמנם אין הוא נחשב לענין טומאת אוכלים, ואולם הוא אסור באכילה לבני נח. ואסור בשר זה שפרש מן הבהמה בעודה מפרכסת באכילה אפילו לאחר שתצא נפשה. הרי שברייתא זו היא כדעת ר' יוחנן הסבור שיש איסור אבר מן החי בבהמה המפרכסת, ושלא כדעת חזקיה.

ומאחר והובא חלקה הראשון של הברייתא (כראיה לשיטת ר' יוחנן) מביאים את המשך דבריה: ואם הישראלי שחט בה בבהמה הטמאה שנשחטה לאכילת הגוי לא את שני סימניה אלא סימן אחד בלבד או רוב סימן אחד, ומפרכסת הבהמה לאחר שחיטתה — אין זו כדרך שחיטה ראויה, ולכך אינה מטמאה טומאת אוכלין. וכיוצא בזה אם לא שחטה אלא נחרה (הרג אותה שלא בשחיטה) — אין בה טומאה של כלום. והוא הדין ב

גוי ששחט בהמה טהורה לישראל, ומפרכסת הבהמה לאחר שחיטתה — נחשבת היא כאוכל לענין שהיא מטמאה טומאת אוכלין, אבל היא לא נטמאת ומטמאת בטומאת נבלה.

אבר הפורש ממנה מבהמה זו שנשחטה ועדיין מפרכסת נחשב כפורש מן החי לענין שהוא מטמא עתה בטומאת נבילות, כדינו של כל אבר מן החי. ודינו של הבשר הפורש ממנה כדינו של הבשר הפורש מן החי, שאינו נחשב לענין טומאת אוכלים, ואולם הוא אסור באכילה לבני נח. ואסור בשר זה שפרש מן הבהמה בעודה מפרכסת אפילו לאחר שתצא נפשה.

ואם שחט בה הגוי בבהמה הטהורה סימן אחד או רוב סימן אחד — אינה מטמאה טומאת אוכלין. וכיוצא בדבר אם נחרה — אין בה טומאה של כלום.

ובמקרה שבו שחט הגוי בהמה טהורה במקום שאין שחיטתו עושה אותה טרפה (כששחט רק חלק מן הסימנים, כגון חצי קנה, ובכך אין הבהמה נטרפת) ובא ישראל וגמרה לשחיטה זו, שחתך את אותו הסימן ואת הסימן האחר, כולו או רובו — בהמה זו כשרה לאכילה, שהרי נשחטה בידי ישראל.

ואולם אם שחט ישראל, בין במקום שעושה אותה טרפה (ששחט רובו של סימן, שבכך הבהמה נטרפת), ובין במקום שאין עושה אותה טרפה (ששחט רק חלק מן הסימן), ובא גוי וגמר את שחיטתו של הישראל — שחיטתו פסולה.

ומוסיפה עוד הברייתא: זה הרוצה שיאכל מבשרה של בהמה שנשחטה קודם שתצא נפשה, משום שיפה בשר זה לבריאות, כיצד יעשה? הריהו חותך כזית בשר מבית שחיטתה (מקום השחיטה), ומולחו יפה יפה יותר מבשר אחר, שכן עדיין לא הספיק הדם לצאת, ובשעה שחותך הוא מבשר זה נבלע הדם בו, ומדיחו במים לאחר המליחה יפה יפה, להסיר את המלח והדם, וממתין לה עד שתצא נפשה, ואוכלו. אחד גוי ואחד ישראל מותרין בו, שאין בו משום איסור אבר מן החי.

ומעירים: דברי ברייתא זו מסייע ליה [לו] לרב אידי בר אבין, שכן אמר רב אידי בר אבין, אמר ר' יצחק בר אשיין: הרוצה שיבריא, מה יעשה? הריהו חותך כזית בשר מבית שחיטה, ומולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה, אחד גוי ואחד ישראל מותרים בו.

ב למעלה למדנו כי ישראל השוחט בהמה טמאה לגוי (וכן גוי השוחט בהמה טהורה), אף שהיא עדיין מפרכסת נחשבת היא כאוכל לענין טומאת אוכלים, ובענין זה בעי [שאל] ר' אלעזר: אם בתוך שחיטה זו, השוחט שהה בה (באמצע השחיטה) או שדרס בה את הסכין, שאלה מן הדברים הפוסלים את השחיטה, מהו דינה. האם רק השחיטה הראויה בכל דיניה היא העושה את הבהמה המפרכסת כאוכל, ובאופנים הללו שאין זו שחיטה ראויה לא תועיל השחיטה לכך. או שמא גם השחיטה שאינה מדוקדקת בכל הלכות שחיטה עושה את הבהמה לאוכל?

אמר ליה ההוא סבא [אמר לו אותו זקן] בפתרון בעייתו: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: אין המדובר אלא בשחיטה הראויה בכל אופניה, ולכך היא צריכה הכשר שחיטה כבהמה טהורה. ומבררים: "הכשר שחיטה" למאי [למה] הכוונה? אמר רב שמואל בר יצחק: הכוונה היא לבדיקת סכין, שיבדוק חכם את הסכין לפני השחיטה.

ג ומביאים עוד בעיה בענין זה, מה שבעא מיניה [שאל אותו] ר' זירא מרב ששת: בהמה זו הטמאה שנשחטה בידי ישראל והריהי עתה מפרכסת, והריהי נמצאת עתה באוהל שבו יש טומאת מת, ובמעי ה של אותה בהמה ישנם דברים שבלעתם קודם שנשחטה, מהו הדין לענין שתציל הבהמה על הדברים הבלועין שבתוכה שלא ייחשבו אלה כנמצאים בתוך אוהל המת, ולא ייטמאו? האם היא נחשבת כחיה (ומצילה את הכלים שבתוכה) או שמא היא נחשבת כמתה (ואין היא מצילה אותם)?

אמר ליה [לו] רב ששת לר' זירא בתמיהה על שאלתו: והרי כיון שאמרנו שבהמה זו מטמאה טומאת אוכלין, והרי שנחשבת היא כמתה, ומעתה כיצד אפשר לומר שהיא מצלת על הבלועים שבתוכה? אמר ליה [לו] ר' זירא בתשובה: ואולם כמו כן אמרנו גם שאינה מטמאה טומאת נבלות, והרי שאין היא נחשבת כמתה אלא כחיה, ומעתה כיצד אפשר לומר שלא תציל על הבלועים שבתוכה?

אמר אביי בהכרעת הבעיה: יש לנהוג לחומרה ולכן בהמה זו אינה מצלת על הבלועים שבתוכה, דהא [שהרי] מטמאה טומאת אוכלין, ומצד שני הרובעה חייב, דהא [שהרי] היא אינה מטמאה טומאת נבלה, ונחשבת כחיה.

ד עוד שנינו במשנתנו כי ר' יהודה אומר בדינו של האלל המכונס במקום אחד, שאם יש בו שיעור כזית במקום אחד, הריהו חייב עליו. ובהסבר שיטתו של ר' יהודה אמר רב הונא: והוא (ובלבד, כלומר, דין זה נאמר רק בזמן שכנסו אדם בר דעת, שגילה בכך דעתו שמחשיב הוא את האלל כראוי לאכילה.

ועוד אמר רב הונא: שני חצאי זיתים של בשר נבילה שישנן על גבי העור — העור מבטלן לכל אחת מחתיכות הבשר הללו, שאין העור מטמא בטומאת הנבילה והחתיכות הללו מתבטלות אצלו. ולכך אין כאן מקום לטומאת נבילה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

eventually the carcass of the bird will impart a more severe impurity when it is in the throat of the person who consumes it. Therefore, it is not necessary for the carcass of a kosher bird to come in contact with liquid in order for it to be susceptible to impurity.

Ḥizkiyya says in response: The reason for the opinion of the Sages stated by Rabbi Asi is since the slaughterer is able to chop the animal into small pieces and thereby establish the volume of every piece of the animal as less than an olive-bulk. In such a scenario, the animal would not be susceptible to impurity. Therefore, it is not certain that the animal will eventually become impure with a more severe impurity.

Rabbi Yirmeya said to Rabbi Zeira: And did Ḥizkiyya actually say such a statement? But wasn’t it stated: If one slaughtered a non-kosher animal in a valid manner by cutting the two simanim, i.e., the windpipe and the gullet, or the majority of the two simanim, and the animal is still twitching, Ḥizkiyya says: There is no prohibition against eating the limbs from such a twitching animal. Therefore, a gentile, who is prohibited from consuming a limb from a living animal, may consume this animal. Rabbi Yoḥanan says: There is a prohibition against eating the limbs of such an animal.

The Gemara explains the opinions: Ḥizkiyya says that there is no prohibition against eating the limbs of such an animal, as since it was slaughtered in a valid manner it is considered dead. Rabbi Yoḥanan says that there is a prohibition against eating the limbs of such an animal, as since it is twitching it is not yet dead. Therefore, since Ḥizkiyya maintains that a twitching animal is considered dead, it should have the impurity of a carcass, contrary to the opinion of the Sages cited by Rabbi Asi, as well as the mishna.

Rabbi Zeira said to Rabbi Yirmeya in response: Ḥizkiyya maintains that such an animal has left the category of a living animal, but has not entered the category of a dead animal. Therefore, it is not prohibited for a gentile to consume such an animal, but the animal does not have the impurity of a carcass.

§The Gemara discusses the matter itself of the dispute between Ḥizkiyya and Rabbi Yoḥanan: If one slaughtered a non-kosher animal by cutting the two simanim, or the majority of the two simanim, and the animal is still twitching, Ḥizkiyya says: There is no prohibition against eating its limbs. Rabbi Yoḥanan says: There is a prohibition against eating its limbs. Rabbi Elazar said: Take that opinion of Rabbi Yoḥanan in your hand and accept it, as Rav Oshaya teaches a baraita in accordance with his opinion.

As Rav Oshaya teaches (Tosefta, Oholot 2:1): In the case of a Jew who slaughtered a non-kosher animal for the consumption of a gentile, if he slaughtered it by cutting two simanim or the majority of two simanim, and the animal is still twitching, the animal imparts impurity of food; but so long as it is twitching it does not impart the impurity of animal carcasses.

A limb that separates from this twitching animal is considered like a limb that separates from a living animal, and as such it imparts the impurity of a carcass. And flesh that separates from this twitching animal is considered like flesh that separates from a living animal, and as such it does not impart impurity. And it is prohibited for the descendants of Noah to consume the flesh that separates from this twitching animal, and this prohibition applies even after its soul departs. This ruling of Rav Oshaya is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan.

The Gemara cites the continuation of the Tosefta: In the case where a Jew slaughtered a non-kosher animal for a gentile’s consumption, if he slaughtered it by cutting only one siman or the majority of one siman, and the animal is still twitching, the animal does not impart the impurity of food because the slaughter was invalid. Similarly, if he did not perform a valid slaughter but rather stabbed the animal, the animal has no impurity whatsoever while it is still twitching.

And similarly, in the case of a gentile who slaughtered a kosher animal for the consumption of a Jew, and the animal is still twitching, the animal imparts the impurity of food because it is considered to be food, but so long as it is twitching it does not impart the impurity of an animal carcass.

A limb that separates from this twitching animal is considered like a limb that separates from a living animal, and as such it imparts the impurity of a carcass. And flesh that separates from this twitching animal is considered like flesh that separates from a living animal, and as such it does not impart the impurity of food. And it is prohibited for the descendants of Noah to consume the flesh that separates from this twitching animal, and this prohibition applies even after its soul departs.

If the gentile slaughtered the kosher animal by cutting only one siman or the majority of one siman, and the animal is still twitching, the animal does not impart impurity of food because the slaughter was not valid. Similarly, if he stabbed the animal rather than slaughtering it properly, it has no impurity whatsoever.

If a gentile partially slaughtered a kosher animal in a place that does not render the animal a tereifa, i.e., unfit for consumption due to a mortal wound, e.g., he cut half of the windpipe, and then a Jew came and completed the slaughter, the animal is fit for consumption.

But if a Jew slaughtered the animal, either in a place that renders the animal a tereifa, e.g., he cut the majority of the windpipe, or in a place that does not render the animal a tereifa, e.g., he only partially cut the windpipe, and then a gentile came and completed the slaughter, his slaughter is not valid.

The baraita continues: One who wishes to eat from the meat of a slaughtered animal before its soul departs may cut an olive-bulk of meat from the area of its slaughter, the neck, and salt it very well, i.e., more than is normally required, and rinse it very well in water to remove the salt and blood, and then wait until the animal’s soul departs, and then eat it. Both a gentile and a Jew are permitted to eat it because the prohibition against eating a limb from a living animal is not applicable in such a case.

The Gemara notes: This baraita supports the opinion of Rav Idi bar Avin, as Rav Idi bar Avin said that Rav Yitzḥak bar Ashyan said: One who wants to be healthy should cut an olive-bulk of meat from the area of the slaughter, and salt it very well and rinse it very well, and then wait until the animal’s soul departs, and then both a gentile and a Jew are permitted to eat it.

§It was previously taught in the baraita that if a Jew slaughtered a non-kosher animal for a gentile’s consumption, or a gentile slaughtered a kosher animal for a Jew’s consumption, that animal imparts impurity of food when it is twitching after the slaughter. With regard to that halakha, Rabbi Elazar raises a dilemma: What is the halakha in such a case if one interrupted the slaughter or pressed on the knife during the slaughter? Do these acts, which normally invalidate slaughter, also invalidate this slaughter, or does the slaughter in this case not have to fulfill all of the halakhic requirements of valid slaughter in order to render the slaughtered animal as food with regard to imparting the impurity of food?

A certain elder resolved this dilemma and said to him: Rabbi Yoḥanan said as follows: This case requires a valid slaughter in every detail, just like a Jew slaughtering a kosher animal. The Gemara clarifies: To what requirement does valid slaughter just like a kosher animal refer? Rav Shmuel bar Yitzḥak said: It is referring to the requirement of examining the knife before the slaughter.

Rabbi Zeira asked Rav Sheshet: If a non-kosher animal slaughtered by a Jew is twitching under the same roof as a corpse, and the animal swallowed items before being slaughtered, what is the halakha with regard to those swallowed items that are inside the animal? Is the animal considered to be living and therefore it should save these items that are swallowed inside it from the impurity transmitted by the corpse to all items under the same roof? Or is the animal considered to be dead and therefore the items become impure?

Rav Sheshet said to Rabbi Zeira: Since it is established that such an animal is considered to be dead and imparts impurity of food, is it possible that it saves those items inside it from impurity? Certainly it does not. Rabbi Zeira said to him in response: It is also established that such an animal does not impart impurity of carcasses and is considered to be a living animal in that regard. How is it possible that the animal does not save those items inside it from impurity?

Abaye resolved the dilemma and said: It is proper to treat this case stringently. Therefore, such an animal does not save the items that are swallowed inside it because it imparts impurity of food. But one who engages in bestiality with such an animal is liable because the animal does not impart impurity of a carcass and is considered to be living in that regard.

§The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: With regard to the meat residue attached to the hide after flaying that was collected, if there is an olive-bulk of it in one place it imparts impurity of an animal carcass, and one who contracts impurity from it and eats consecrated foods or enters the Temple is liable to receive karet for it. Rav Huna says in explanation: This halakha is applicable only when a halakhically competent person collected the meat residue in one place, but not if the meat residue was collected by a child or without human intervention. By collecting it in one place, the person indicates that he considers it to be food.

And Rav Huna says: In a case of two pieces of flesh of an animal carcass, each measuring half an olive-bulk, that are attached to the hide, the hide nullifies them, as the hide does not impart the impurity of a carcass. Consequently, these pieces do not impart impurity either.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומי אמר חזקיה הכי וכו'. פירש רש"י ז"ל דאלמא לית ליה לחזקיה מתניתין דאין טומאת נבלות במפרכסת והא אתמר וכו', ואיכא למידק א"כ ליקשי ליה ממתני'. ותי' בתוס' דה"ה דה"ל לאקשויי עליה ממתני', אלא דנ"ל טפי לאקשויי מדידיה לדידיה.

ישראל ששחט בהמה ועדין היא מפרכסת בין טמאה בין טהורה אסורה לבני נח שהדבר תלוי להם במיתה גמורה ואבר הפורש ממנה כבשר מן החי ואסור אף לאחר שתמות וזהו שאמרו ישנה לאברים ויש חולקים בטהורה כמו שביארנו בפרק שני:

שחט בה שחיטה הפסולה או נחרה ומפרכסת אין בה שום טומאה שחט גוי במקום שאין עושה אותה טריפה כגון חצי קנה וגמרה ישראל שחיטתו כשרה שחט ישראל בין במקום שעושה אותה טריפה בין במקום שאין עושה אותה טריפה הואיל ולא נגמרה השחיטה ובא גוי וגמרה שחיטתו פסולה:

בהמה שנשחטה כראוי ורוצה לאכול מבשר הנחתך ממנה קודם שתצא נפשה דרך רפואה חותך מבית שחיטתה שאינה צריכה הפשט ומולחו יפה ומדיחו יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו והגוי אסור בה ויש חולקין וכבר כתבנוה בפרק שני:

כבר ביארנו שאם נפסלה בשחיטתה הרי היא כנחרה וכל עוד שמפרכסת אין בה טומאת אוכלין מעתה שהא בה או דרס בה או שלא בדק את הסכין או כל פסול שבשחיטה אין בה טומאת אוכלין:

כבר ביארנו בפרק בהמה המקשה בענין טומאה בלועה וטהרה בלועה שבעלי חיים בהמה וחיה ועופות ודגים שבלעו טומאה או טהרה מעיהן מצילין על טהרה בלועה שבתוכן מליטמא ועל טומאה בלועה שבתוכם מלצאת כיצד כלב שאכל כזית מן המת ונכנס בבית קודם שתתעכל הוא מציל על טומאה זו שלא לצאת וכל מה שבבית טהור בלע טבעת טהורה ונכנס באהל המת הוא מציל על טהרה בלועה שבתוכן מליטמא וכן ביארנו שם שאם מת הכלב אינו מציל עוד על טומאה שבתוכו מלצאת ולא על טהרה שבתוכו מלטמא בטמאת מת מעתה בהמה טהורה שנשחטה ברוב שנים או עוף ברוב אחד אע"פ שמפרכסת הואיל ומטמאה טומאת אוכלין הרי היא כמתה וכן ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי או גוי ששחט טהורה הא גוי בטמאה או ישראל שנחר או שפסל בשחיטה כל שמפרכסת אין בה שום טומאה והרי היא מצלת כשהיתה ומ"מ בכלן הרובען חייב הואיל ואין בהם טומאת נבלה הרי היא כחיה לענין זה ואינה כחתיכת בשר אחר שהיא מפרכסת:

עור שיש עליו שני חצאי זיתים של בשר נבלה בין שפלטתם סכין בין שפלטתם חיה העור מבטלן ואינן מטמאין במגע ולא במשא כמו שיתבאר במשנה הרביעית:

בפרש"י בד"ה מטמאה כו' מהניא לה הך כו' ובד"ה מהו שתציל כו' נבילות חיה היא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הואיל ויכול כו' ועל הנבילה הוא דקאמר צריך שישייר ויעמיד על כו' עכ"ל פירוש על כל עצמות של נבילה שישתיירו צריך שלא ישתייר עליהם כזית בשר שהוא שיעור טומאת נבילה וק"ל:

בד"ה עובד כוכבים ששחט בהמה טהורה לישראל כו' עכ"ל ולעיל דגבי בהמה טמאה ודאי ניחא דנקט לעובד כוכבים כפרש"י לעיל משום מחשבת אוכלין דלישראל לא חזיא אבל הכא דעובד כוכבים בטהורה לישראל לא משוי לה אוכלא דהא לא חזיא ליה ודו"ק:

בד"ה אביי אמר כו' דכחיה היא לכל דבריה ולכך רובעה חייב כו' עכ"ל ולענין שתציל דהוי מלתא דטומאה אזלינן לחומרא למילף מטומאת אוכלין אבל ברובעה דהוי איסורא לא ילפינן מטומאה להחמיר ושבקינן ליה אדיניה דכחיה היא כדאמרינן בעלמא איסורא מטומאה לא גמרינן ודו"ק:

ד"ה הואיל ויכול לגוררה וכו' פ"ה שיכול לחותכה בחתיכות קטנות וכו' ולא היה צריך לפרש כן וכו'. ר"ל שמפרש"י משמע שכל החתיכות שחותך ממנה אפילו בעודה מפרכסת צריכין להיות פחות מכזית לכך קאמרי התוס' שלא היה צריך לפרש כן אלא שכל החתיכות הראשונות שחתך ממנה בעודה מפרכסת יכולין להיות אפילו חתיכות גדולות והא דקאמר גמרא ולהעמידה על פחות מכזית ר"ל שבשעה שמתנבלת ופוסקת מלפרכס צריך להעמידה שלא ישייר בה כי אם פחות מכזית וק"ל ותיבת טומאה צריך למוחקה כי ט"ס היא וכך צ"ל ועל הנבילה הוא דקאמר צריך שישייר ויעמוד על פחות מכזית:

ד"ה ולהעמידה על פחות מכזית וכו' וי"ל דהתם בנבילה שמתה לגמרי מהני צירוף וכו'. ר"ל דהתם קאמר שאפי' חצי כזית נבילה לא בעי הכשר הואיל וסופו לטמא טומאה חמורה כשמצרפו עם חצי כזית אחר של נבילה השתא נמי שמצרפו עם שאר אוכלין עד שהוא כביצה מטמא טומאת אוכלין ולא בעי הכשר וע"ש:

ד"ה נחרה וכו' אלא משום דלא עשה בה דרך שחיטה נקט האי לישנא כלומר נחרה התם פשוט דאין בה טומאה כלל וכו' כצ"ל וצריך למחוק הוי"ו של והתם ור"ל דהתנא דברייתא דנקט האי לישנא כאילו קאמר ובנחרה פשוט הוא שאין בה טומאה כלל וכו':

ד"ה ונכרי ששחט בחמה טהורה לישראל רבותא נקט וכו' כצ"ל. ומשמע מדברי התוס' דאילו בשביל שיטמא טומאת אוכלין לא היה צריך למנקט ששחטה לישראל אלא אפילו שחט הנכרי בהמה טהורה לעצמו ועודה מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין הואיל ויש היתר אכילה בדוגמתה אם שחטה ישראל אבל מפירוש רש"י לא משמע הכי:

ד"ה אביי אמר וכו' וטעמא משום דכחיה היא לכל דבריה וכו'. ר"ל דמפירוש רש"י משמע דלאביי מספקא ליה אי הוה חיה או הוה מת ואזיל הכא לחומרא וזה תימה לחייב מיתה הרובעה דאין מחייבים מיתה מספק אלא ודאי אביי ס"ל דכחיה היא לכל דבריה ואפי' הכי מטמאה טומאת אוכלין כיון דבת אכילה היא וכיון דמטמא טומאת אוכלין אין סברא שתציל ולכך אין מצלת על הבלועה:

תוס' בד"ה הואיל ויכול כו' ועל הנבלה הוא דקאמר כו'. נ"ב ר"ל בכזית האחרונה אם עדיין מפרכסת ודו"ק:

בד"ה אביי אמר כו' כיון דבת אכילה היא כו' נ"ב פי' וכל היכא שבת אכילה אינה ראויה להציל וק"ל:

גמרא [והא איתמר שחט בה שנים או ר"ש כו' חזקיה אומר אינה לאברים. מפרש"י משמע דדוקא בשחט ישראל (וכ"כ התור"ע בטהרות פ"א מ"ג) ולכאורה לטעמו דר"ז בסמוך דקאמר יצתה מכלל חיה אפי' שחט עובד כוכבים נמי. ואולי דחקו הא דשונין דלעיל דקאמרי ועובד כוכבים בטהורה דמשמע אבל בטמאה לא. וחזקיה איירי בה לתרוצה. והנה התור"ע הקשה שם לחזקיה ממתניתין דשם דתני גבי עוף טמא ואין שחיטתה מטהרתה דר"ל דאין שחיטת ישראל מטהרתה לב"נ באכילה וכדתרצה לעיל בגמרא (קב). ול"נ ליישב דחזקיה מוקי לה כמ"ד לעיל (כח) דאין שחיטה לעוף מה"ת. והתוס' לעיל (כ) כתבו דנחירה מיהא בעי בסימנין. ולשון הגמרא לעיל (לג) עובד כוכבים דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא. ואם כן ה"ה עוף לישראל אינו מותר בשחיטה מה"ת עד שתמות אח"כ. ובטהרות שם מ"א דתני שחיטתה ומליקתה מטהרת את טרפתה. בל"ז ע"כ מיירי במתה אח"כ. דבעודה מפרכסת גם זולת השחיטה אינה מטמאה עד שתצא נפשה. ובזה א"ש מאי דלא תני שם במ"א ושחיטתה מטהרתה (ר"ל באכילה לב"נ עי' בתוס' לעיל קב ד"ה אלא ובמש"כ שם) דבאמת אינה ניתרת בשחיטה לבד עד שתמות ודו"ק כי קצרתי] :

שם והרובעה חייב דהא א"מ טומאת נבלה. ונראה דאפי' בישראל בטהורה חייב הרובעה וכדאמרי' בסנהדרין (עח) הרובע את הטרפה חייב כו' מ"ד ליהוי כמאן דמשמש מת כו' דמשום הנאה הוא והא אית ליה הנאה. וזהו ג"כ כוונת אביי כאן דהא א"מ ט"נ אלמא חיה היא ואית ליה הנאה מינה. וא"כ מ"ל טמאה ומ"ל טהורה ומ"ל שחטה כותי ומ"ל שחטה ישראל. וכ"מ להדיא ברמב"ם פ"א מהל' איסורי ביאה הי"ב. אבל לא כן כתבו התוס' לעיל (עד ב) בד"ה למעוטי בתירוץ הא"נ והמגיה בכ"מ שם שתלה ד"ז בפלוגתת חזקיה וריו"ח דלעיל קי"ל כריו"ח דתני ר"א כותיה ל"ד כלל. דהא אביי קאמר טעמא לפי דא"מ טומאת נבלה. ובזה חזקיה מודה כדלעיל. ורש"י שכ' לחומרא לא קאי אלא על הא דאינה מצלת. ומשום דאיכא ב' צדדין מטמאה ט"א ומצלת. וג"כ איפכא אינה מטמאה ט"נ ולא תציל לכן פירש דאזלינן לחומרא. ובחנם הניחוהו התוס' בתימה:

רש"י ד"ה למאי (בסופו). צ"ל כטהורה בכ"ף:

תד"ה הואיל. ועל הנבלה הוא דקאמר כו' פחות מכזית. מש"כ המהרש"א פי' על כל עצמות של נבלה כו'. ל"ד דאברים אין להם שיעור אפי' פחות מכזית מן הנבלה מטמא טומאתו (אהלות פ"א מ"ז). ועמש"כ בסוף פרקין. וכוונת התוס' על בשר בלא עצם:

גמ׳ ויכל לגרדה כצ"ל:

רש״י ד"ה אמר חזקה וכו׳ הוא יכול לגרדה גרדים כצ"ל:

ד"ה יפה יפה. מיציאה נפשה היא כצ"ל:

ד"ה אחד ערום וכו' שחיטת טמאה כצ"ל:

תוס׳ ד"ה הואיל וכו' ועל הנבלה וכו׳ שישייר וכו' על טומאה. נ"ב נראה שר"ל ועל עת שתתנבל דהיינו שיראה שלא תפרכס עוד קאמר שיכול לגרדה כו׳ וסיום הלשון מגומגם מאד וצ"ל שיעמוד על פחות מכזית:

ד"ה אביי וכו' ותימ׳ אי ספקא. נ"ב לא הבנתי תמיהת תוס' דהא רש״י לא קאמר דספקא. אלא מאי דאינה מצלת חומרא הוא דאחמירו בה רבנן וגזרו שלא תציל משום דטמאה טומאת אוכלין. דלא ליתי למימר מתה נמי מצלת. אבל דאורייתא חיה הוא לכל דבריו ודאי. לכן בדיוק פרש"י באינה מצלת דוקא הוא לחומרא. ודתוס׳ מגומגמין שלא נתנו טעם למה אינה מצלת:

תוס' ד"ה ומי וכו' ניחא ליה. עי' לעיל דף קטז ע"ב תוד"ה ומי:

שסופה לטמא טומאה חמורה היינו ישראל בטמאה אבל נכרי בטהורה אין סופה לטמא טומאה חמורה לפמ"ש רמב"ם פ"א מהל' אבות הטומאה הל' יוד דשחיטת נכרי נבלה ואינה מטמאה ע"ש. א"כ צריכה הכשר:

ישנה לאיברים לאו מתה היא לפמ"ש הרמב"ם נקיבת הושט נבלה מחיים אלא שאינו מטמא מחיים ומכ"ש שחט בה רוב שנים צ"ל גבי טומאת נבלה כתיב וכי ימות מן הבהמה בעינן גמר מיתה ממש משא"כ לאו דאכילת נבלה שם לא נזכר מיתה אלא לא תאכלו כל נבלה הרי אפי' מסוכנת הוה ס"ד דליתסר משום נבלה לעיל ל"ז ע"א א"כ בשחט בה רוב שנים הוה נבלה מחיים לרמב"ם וכ"כ רשב"א רפא"ט ודלא כתוס' לעיל ל"ב ע"א ד"ה ורמינהו וכו'. ולפ"ז נכרי בטהורה ומפרכסת או אפי' ישראל בטהורה ושחיט שחיטה שאינה ראוי' ומפרכסת האוכל כזית ממנו יש בו איסור אמה"ח ואיסור נבלה ולפ"ז היו מקום ליישב שיטת רש"י לעיל בהמה בחיי' בחזקת איסור אמה"ח עומדת ונדחק רשב"א שמוחזקת מאיסור לאיסור מאיסור אמה"ח לאיסור נבלה לאחר מיתה ולא הי' צריך לכך אלא בכל זמן שמפרכסת ומסופקים אי שחיט שפיר או לא מוקמי' לה אחזקת אמח"ה דמעיקרא ואמרינן דלא שחיט שפיר והוה מפרכסת אמה"ח וכיון דאמרינן לא שחיט שפיר מטעם חזקת אמה"ח א"כ ממילא נמי הוה נבלה כדאמרינן מפורכסת אית בי' ב' איסורים איסור אמה"ח ודנבלה ושוב אחר הפרכוס שמתה לגמרי מוקמינן לה אחזקת נבלה דמעיקרא. אלא די"ל אין איסור נבלה חל על איסור אמה"ח וצ"ע. ובס' שב שמעתתא להגאון בעל שמן רוקח בסוף שמעתא י"ב כ' להקשות אדמוקמי' בחזקת אמה"ח ומחזקינן מאיסור אמה"ח לאיסור נבלה אדרבא נוקמה אחזקת טהרה דבחי' היתה טהורה ואי נימא דלא שחיט שפיר מטמא א"כ נוקמה בחזקת טהרה ונימא שחיט שפיר. ותי' כיון דבשעה שמפרכסת נמי טהורה הוא ואפ"ה אי לא שחיט שפיר אסורה וליכא למימר אוקמא אחזקת טהרה דהא אכתי טהורה וא"כ שוב כשפוסק הפרכוס לא תחזור להתירא בלי מעשה שיתחדש בה. והנה סברא זו חדשה הוא וק' זו אינה מכריחה לדין בדבר חדש. דנהי דלא הי' לבהמה חזקת טומאה אבל חזקת טהרה לא הי' לה מעולם כי כן דרך כל בעלי חיים שמעותדין למות ויטמאו. אם לא שיתחדש בו מעשה השחיטה וכיון שמסופקים במעשה שחיטה אי שחיט שפיר והרי היא מתה לפנינו הרי היא בחזקתה שהי' עומדת לעולם לכשתמות תטמא וסברא זו כ' רשב"א וריטב"א ביבמות ל"א ע"א גבי ס' קרוב לו ס' קרוב לה גבי צרת יבמה ע"ש ותל"מ:

מסייע לי' לרב אידי בר אבין פירש"י הא דקתני א' עכו"ם מותר בו. משמע דהאי חדותא הוא ורמב"ם פסק דלא כרב אידי בר אבין וכבר כתבתי בזה לעיל ל"ג ע"א וכעת דקדקתי בפירש"י שכ' וממתין לה עד שתצא נפשה כדתני' פ"ד מיתות ס"ג ע"א וכו' ואסמכתא דרבנן בעלמא הוא עכ"ל שנראה שפת יתר מה בעי רש"י בזה גם סתמא דתלמודא התם משמע בהדיא שהיא דרשא גמורה ככל אינך דהתם אלא שאין לוקין על לאו שבכללות וכן פסק הרמב"ם שהוא דאורייתא אלא שאין לוקין. וכן משמע קצת מדלא מייתי נמי הך דמס' ברכות לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם אע"כ משום דההוא אסמכתא היא לא חשבינהו עם הנהו דהוה דאורייתא וא"כ ק' אפירש"י גם בברייתא ובדר' אידי בר אבין קשה מאי המשך יש לב' דינים הללו ממתין עד שתצא נפשה וא' גוי וא' ישראל מותר בה. אע"כ י"ל דסברא הוא כיון דבאמת אמה"ח הוא אלא שהתורה התירה לישראל בשחיטה מגז"ה וממילא הוא לב"נ משום מי איכא מידי אבל באמת הוא אמה"ח. וא"כ כיון בשעה שנחתך מן החי היא אסור לישראל מטעם לא תאכלו על הדם. וא"כ כל אותו הזמן עד שתצא נפשה לא שייך מי איכא מידי וב"נ נהרג עליו באמת משום אמה"ח. וא"כ שוב כשיצאה נפשה אע"ג דהותר לישראל א"א להתירה לב"נ כיון שאבר זה הופרש מהחי ובשעת פרישתו נהרג עליו א"כ במה יותר עכשיו כך היו הסברא לומר משו"ה קמ"ל ברייתא ורב אידי בר אבין אע"ג שצריך להמתין עד שתצא נפשה מ"מ א' גוי וא' ישראל מותר בה. והוקשה לרש"י מ"ט באמת להתיר לב"נ אע"כ דהאי דרשא אסמכתא בעלמא הוא ומן התורה מותר לישראל מיד. וס"ל לרמב"ם דע"כ סוגיא דסנהדרין דס"ל דאורייתא הוא כאשר הוכחתי לעיל א"כ הך סוגיא פליגי אדברייתא ואדר' אידי בר אבין ובאמת אסור לב"נ ופסק רמב"ם כוותי':

ובפ' כל שעה כדפריך לר' אבוהו מהא דלא יושיט אדם אמה"ח לב"נ הא לכלבו שרי הו"מ לשנויי במפרכסת או בבני מעים אלא משום דאיכא פלוגתא בהא ניחא לי' לשנויי האמת דאמה"ח איתקש לדם ושרי בהנאה לכולי עלמא:

והרובעה חייב צ"ע בסנהדרין ע"ח ע"א קאמר רבא הרובע את הטרפה חייב סד"א ה"ל משמש מת קמ"ל משום הנאה הוא והא אית לי' הנאה ע"ש וה"ל לאשמעינן רבותא טפי אפי' המשמש ורובע מי שנשחט בו רוב שנים ומפרכס אם לא נשחטה בהמה כהלכה. ולכאורה י"ל רבא פליג אדאביי דהכא ולטעמי' אזיל דס"ל לעיל ל"ב ע"ב דנפסלה בשחיטה נבלה הוה ולרמב"ם נבלה מחיים אלא שאינו מטמא מחיים אבל איסור נבלה אית בי' מחיים. נמצא הרובעו פטור דכ' מהרש"א בשמעתין דטומאה ילפינן מטומאה ואיסור מאיסור נמצא הרובעה מנ"ל למילף מאמה"ח דחשיב חי ולחייב הרובעה נילף מאיסור נבלה דחשיבה כמתה ופטור הרובעה. אך הרמב"ם פסק הך דהרובעה חייב וצ"ע. גם מסתימת לשון הרמב"ם משמע דאפי' נשחט כדינו ומותר באכילה מ"מ הרובעו חייב דדוקא לענין היתר אכילה הוה גז"ה אבל בעלמא חי היא לכל דבריו וצ"ע ועיין לעיל ב' ע"ב בתוס' ד"ה ובמוקדשים וכו' וכתבתי שם דלתי' קמא דתוס' הוה ס"ל בקדשים דמחוסר זריקה הוה פרכוס כחי אפי' לענין טומאה אפי' בשחיטה כשרה ע"ש:

אמר ר"ה והוא שכנסו. רמב"ם פסק להא דר"ה וכ' הראב"ד הא ר"ה אליבא דר' יהודה ואליבא דר' ישמעאל ואנן קמ"ל כר"ע וכ' כ"מ אע"ג דרב הוא מפרש לדר' יהודה ודר' ישמעאל מ"מ הא איכא נמי אידך דר"ה דאמר ב' חצאי זתים שישנן ע"ג העור העור מבטלן שהוא אליבא דר"ע וא"כ אין ללמוד מר"ה וק' אהרמב"ם. ולפע"ד למסקנא לקמן קכ"ד ע"א כי אתא רבין וכל נחותי ימא אמרי ארישא וכדר"פ במרודד וק' מה עלה על דעתם לאוקמי במרודד ולמה לא תתפרש רישא כפשוטה ובין פלטתו סכין ובין חי' אלא דס"ל דהני תרתי מתניתין אהדדי איתמר ודר' הונא דשמעתין ודר' יוחנן לקמן חדא הוא. מתניתין דריש פרקין מיירי משני חצאי זית שאינם מרודדין אלא מקובצין ואפ"ה ס"ל לת"ק דבטיל לגבי עור ופליג ר' יהודה ואמר אלל המכונס עליו ופירשו ר"ה בשהכניסו בידים והחשיבו וכל זה באינו מרודד וגם ר"ע מודה אליבא דר' יהודה דהלכתא כוותי' מדמפרש ר"ה דבריו. ולקמן פלוגתת ר' ישמעאל ור"ע בשני חצאי זיתים נפרדים ומרודדים דהוה תרתי לריעותא ב' חצאי זיתים נפרדים וגם מרודדים ובהא ס"ל לר"ע דמבטל עור ואין מועיל כינוס ואהא קאמר ר"ה ב' חצאי זיתים העור מבטלן לומר דר"ע אפי' בפלטתו חי' ס"ל העור מבטל כיון דמרודדין הן. והשתא הוה סד"א כי היכי דסיפא בשני חצאי זיתים דפליגי ר"י ור"ע במרודד ופלטתו חי' מיירי ה"נ בכזית שלם דרישא אפי' במרודד ופלטתו סכין קמ"ל ר' יוחנן ורבין ונחותי ימא בכזית שלם אם הוא מרודד בעינן פלטתו חי' אבל פלטתו סכין בטיל:

פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן וכו'. עיין מה שכתבו התוס' בערכין דף י"א ע"א ד"ה מנין לבכורים ועמ"ש בעניותי בקונטריס זה שם על דבריהם ע"ש:

שסופה לטמא טומאה חמורה. אדם ובגדים אם יאכלנה הילכך אינה צריכה הכשר דילפינן מזרעים וטעמא דמחשבה משום דסתמא לאו לאכילה קיימא ובכפרים קיימינן שאין רגילים לאכול עופות אבל בכרכים תנן (עוקצים פ''ג משנה ג) דאין צריכין מחשבה דסתמא לאכילת עובדי כוכבים עומדת: אמר חזקיה. שאני מתניתין דבמפרכסת קיימינן שעדיין אין בה טומאה חמורה וסופה נמי שמא לא תבא לידי טומאה חמורה שהרי הוא יכול לגוררה לגירורים דקים פחותים פחותים מכזית עד שתכלה כולה ושוב לא תטמא טומאת נבלות אבל נבלת עוף טהור כבר מתה וראויה לטמא טומאה חמורה: ומי אמר חזקיה הכי. אלמא סבירא ליה לחזקיה הא דתנן דאין טומאת נבלות במפרכסת: שחט בה. בטמאה: אינה לאברים. אין בן נח מוזהר עליה משום אבר מן החי וכ''ש בטהורה דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור ואפילו רבי יוחנן מודי בה בטהורה: א''ל. מודה חזקיה דאינה מטמאה כנבילה ואע''פ שמותרת לבני נח דיצאה מכלל חיה ולכלל מתה לא באת ובטומאת נבלות כתיב וכי ימות: דתני רב אושעיא כוותיה. דאסורה לבני נח: מטמאה טומאת אוכלין. אם נגעה בשרץ וחזרה ונגעה באוכלין הואיל וישראל שחטה שחיטה מעלייתא וחישב עליה להאכילה לעובד כוכבים כדפרישית לעיל: כפורש מן החי. ומטמא מיד כאבר מן הנבלה דאמרי' בהאי פירקא (לקמן דף קכח:) אבר מן החי מטמא כנבלה: ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי. אין בו טומאה דבשר הפורש מן החי טהור ולהכי הוי כמן החי שאסור לבני נח: אפילו לאחר שתצא נפשה. הואיל ונחתך מחיים והיינו כר' יוחנן: שחט בה אחד אינה מטמאה טומאת אוכלין. דלא אשכחן היתר אכילה בדכוותה לא לישראל ולא לבני נח וכן בנחרה ועודה מפרכסת: מטמאה טומאת אוכלין. הואיל ויש היתר אכילה בדוגמתה אם שחטה ישראל השתא נמי מהניא לה הך מחשבת עובד כוכבים לצורך ישראל לשוייה אוכל: במקום שאין עושה אותה טרפה. כגון חצי קנה: שחט ישראל. וגמר עובד כוכבים הואיל וגמרו ביד עובד כוכבים טרפה: יפה יפה. יותר מבשר אחר מפני שלא הספיק דמו לצאת וכשחותכו נבלע בתוכה לפי שכשהבהמה מוציאה נשמה היא מתאנחת ומוציא דמה יפה: וממתין לה עד שתצא נפשה. כדתניא בארבע מיתות (סנהדרין דף סג.) מנין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכלו על הדם ואסמכתא דרבנן בעלמא היא: אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרים בו. דהואיל ומותר לישראל הותר אף לעובד כוכבים דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור אבל הנך דלעיל שחיטת טמאה וכן שחיטת עובד כוכבים בטהורה אין בה היתר לישראל ולעובד כוכבים נמי לא משתריא דחיה היא: מסייע ליה לרב אידי. הא דקתני שאף העובד כוכבים מותר בו: שיבריא. בשר זה טוב לרפואה: בעי רבי אלעזר. מתניתין דישראל בטמאה ועובד כוכבים בטהורה דטעמא דמשוינן לה אוכלא משום שחיטה היא דהא נחרה אין בה טומאה: שהה בה או דרס מהו. מי הוי כנחירה ולא מטמאה: כבהמה טהורה. כאילו מטהרה לאכילה: למאי. הלכתא קא דייק כולי האי הכשר שחיטה בטהורה: מהו שתציל על הבלועין שבתוכה. ישראל בטמאה ועובד כוכבים בטהורה ומפרכסת ובלעה כלים בחייה והרי היא באהל המת מהו שתציל עליהן כדאמרן בבהמה המקשה (לעיל דף עא:) בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת לא נטמאה הכא מאי כיון דאינה מטמאה טומאת נבלות חיה היא או דילמא כיון דמטמאה טומאת אוכלין אינה מצלת דלאו בלוע הוא ובישראל בטהורה לא מיבעי לן דודאי אינה מצלת הואיל ואף באכילה מותרת ועובד כוכבים בטמאה פשיטא לן דמצלת הואיל ואין בה טומאה של כלום אלמא חיה היא: א''ל מטמאה טומאת אוכלין. אלמא מתה היא: ומצלת. בתמיה: אמר אביי אינה מצלת כו'. לחומרא: חייב. מיתה במזיד וחטאת בשוגג: והוא שכנסו. דגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא אבל נתכנס מאליו כמו שכנסוהו תינוקות אחר הפשט לא הואיל ובטל מתחלה ונעשה עור תו לא הדר הוי בשר דלטומאת אוכלין הוא דמהניא מחשבה לשויה אוכלא דאפילו עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין אחרי שעשאו רך אבל לשויה בשר לא:

הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית. פ''ה שיכול לחותכה בחתיכות קטנות פחותות מכזית בעודה מפרכסת ולא היה צריך לפרש כן אלא אפילו חתיכות גדולות ובלבד שלא יהיו אברים דבשר מן החי לא מטמא כדאמר לקמן בפרקין (דף קכח:) ועל הנבלה הוא דקאמר צריך שישייר ויעמיד על (טומאה) פחות מכזית: ולהעמידה על מידה על פחות מכזית. וא''ת השתא נמי סופו לטמא טומאה חמורה כיון דאילו מצטרף ליה עם חצי זית אחר מטמא כדאמר פ' דם שחיטה (כריתות דף כא.) וי''ל דהתם בנבלה שמתה לגמרי מהני צירוף אבל הכא הואיל וסופו לטמא טומאה חמורה אחר שתמות שיצרפנה לכזית לא אמרי': ומי אמר חזקיה הכי. דחזקיה אחזקיה ניחא ליה לאקשויי אע''ג דהוי מצי לאקשויי בלאו הכי ממתניתין דקתני אבל לא טומאת נבילות אחזקיה דאמר מתה היא: נחרה אין בה טומאה של כלום. היינו נמי אין מטמאה טומאת אוכלין דקתני גבי שחט בה סימן אחד אלא משום דלא עשה בה דרך שחיטה נקט האי לישנא כלומר נחרה והתם פשוט דאין בה טומאה כלל כיון דלא עבד כלל דרך שחיטה: ועובד כוכבים ששחט בהמה טהורה לישראל. רבותא נקט דאפי' לישראל דבשחיטה תליא מילתא אבר הפורש ממנה כפורש מן החי: אביי אמר אינה מצלת כו'. וטעמא משום דכי חיה היא לכל דבריה ולכך רובעה חייב ומ''מ מטמא טומאת אוכלין כיון דבת אכילה היא ובקונט' פירש משום דלחומרא ותימה אי ספיקא היא אמאי רובעה חייב:

חולין קכא ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף קכא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד