דף קכב - א
והוינן בה: רב הונא אליבא דמאן אמרה? שהרי לקמן [קכד א] במשנה נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בשני חצאי זיתים של נבלה שנמצאים על גבי העור, שרבי ישמעאל סובר שהנוגע בהם לא נטמא, לפי שלא נגע בכזית בבת אחת, אבל הנושא אותם נטמא, לפי שנשא בנשיאה אחת כזית נבלה, ונבלה מטמאה במשא. ואילו רבי עקיבא סובר, שאפילו הנושא לא נטמא, לפי שהעור מבטל את שני חצאי הכזית מתורת בשר, ואינו מטמא כלל בטומאת נבלות.
והשתא, אי רב הונא אמר שהעור מבטלן אליבא דרבי ישמעאל, תיקשי, דהאמר רבי ישמעאל - לא מבטל העור את הבשר!?
ואי אליבא דרבי עקיבא, מאי קמשמע לן רב הונא, והרי פשיטא הוא, דהאמר רבי עקיבא להדיא שמבטל עור את הבשר?
ומתרצינן: לעולם רב הונא אליבא דרבי ישמעאל אמרה. וקמשמע לן רב הונא, דכי אמר רבי ישמעאל דלא מבטל עור לחצאי הכזית בשר, הני מילי, היכא שפלטתו חיה, שעל ידי נשיכת חיה נתלש מקצת הבשר עם העור, שהואיל ולא נעשה על ידי אדם ולא היתה כוונה לבטלו, לא בטל הבשר. אבל פלטתו סכין, שבשעת ההפשט נשאר מעט בשר דבוק לעור שהסכין לא הסירה אותו - בטיל. הואיל ונעשה בידי אדם מתוך כוונה לבטלו. ואת החילוק הזה בדעת רבי ישמעאל בא רב הונא להשמיענו.
תא שמע: דתנן במתניתין: רבי יהודה אומר: האלל המכונס - אם יש כזית במקום אחד חייבים עליו. ואמר רב הונא: והוא שכנסו.
ומתוך דברי רב הונא אנו למדים, דרבי יהודה מיירי אפילו כשהיו מפוזרים שני חצאי הזיתים ואחר כך כנסם. [שלולי דברי רב הונא היינו מפרשים את דברי רבי יהודה דאיירי שהיו מכונסים בשיעור כזית במקום אחד, ואז לא היתה קשה קושית הגמ' דלהלן [100]].
ועוד אנו למדים, שרבי יהודה מיירי בפלטתו סכין. דאי בפלטתו חיה לא שייך כינוס, דכינוס שייך רק כשהבשר נפלט בסכין על ידי האדם, שנראה כאילו ביטלו, ועל ידי הכינוס גילה דעתו שמעולם לא ביטלו. אבל בפלטתו חיה הרי ממה נפשך: אם העור מבטלו מאליו, לא יועיל הכינוס להחשיבו מכאן ואילך כבשר, כיון שהתבטל מתורת בשר שוב לא יחזור להיות בשר. ואם העור אינו מבטלו לא צריך כינוס, שהרי האדם לא ביטלו. [רמב"ן].
והשתא תיקשי: אי אמרת בשלמא דפלטתו סכין לרבי ישמעאל נמי לא בטיל העור את הבשר, ניחא, דרב הונא שאומר שלפי רבי יהודה מועיל כינוס להחשיבו בשר למפרע, הוא דאמר כרבי ישמעאל, שפליטת סכין לא מבטלת, [ובאמת רבי ישמעאל מיירי באופן שכנסו, ולכן לא מבטל עור את הבשר, או דמיירי בפלטתו חיה דאין צריך כינוס, אך בפלטתו סכין צריך כינוס].
אלא אי אמרת דפלטתו סכין אפילו לרבי ישמעאל בטיל, ואפילו כינוס לא מועיל, כדמשמע מרב הונא [שאזיל אליבא דרבי ישמעאל] שאמר "העור מבטלן" [101], אם כן רב הונא שאמר שלפי רבי יהודה גם בפלטתו סכין מועיל כינוס ואין העור מבטלן דאמר כמאן? שהרי בפלטתו סכין כולי עלמא מודו שאין מועיל כינוס?
ומתרצינן: אלא לעולם אפילו פלטתו סכין, לרבי ישמעאל לא בטיל, [ורבי הונא דאמר שלפי רבי יהודה מהני כנסו גם בפלטתו סכין, ואין העור מבטלו, הרי לפי זה רבי יהודה סובר כרבי ישמעאל [102]].
ורב הונא דאמר בשני חצאי זתים שהעור מבטלן כרבי עקיבא, שסובר דהעור מבטל ואפילו כינוס לא מועיל.
ומקשינן: מאי קמשמע לן רב הונא שהרי פשיטא שכן דעת רבי עקיבא, [וכמו דמקשינן לעיל אי כרבי עקיבא פשיטא]?
ומתרצינן: מהו דתימא, כי קאמר רבי עקיבא דהעור מבטל, הני מילי כשפלטתו סכין, שהאדם נתכוין לבטלו, אבל פלטתו חיה לא בטיל, קמשמע לן רב הונא דטעמא דרבי עקיבא הוא מפני שהעור מעצמו מבטלן, ולא שהאדם מבטלן. ואם כן, לא שנא פלט חיה ולא שנא פלט סכין הרי העור מבטל את הבשר.
וראיה לדבר שכן הוא טעמו של רבי עקיבא.
כדקתני סיפא דמשנה במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא: מפני מה רבי עקיבא מטהר בעור? מפני שהעור מבטלן. משמע שהביטול הוא מחמת העור ולא על ידי האדם [103].
מתניתין:
אלו שעורותיהן מטמאין כבשרן:
עור האדם שמת, מטמא בטומאת מת כבשרו.
ועור חזיר של ישוב שמת, מטמא בטומאת נבלה כבשרו, מפני שהוא רך.
רבי יהודה אומר: אף עור חזיר הבר שמת דינו כבשרו, שאף הוא רך.
ועור חטרת [דבשת] של גמל הרכה [קטנה].
ועור הראש של עגל הרך [עגל קטן].
ועור הפרסות [העור שבתחתית רגל הבהמה, שהוא רך [104]].
ועור בית הבושת [בית הרחם של בהמה נקבה, שהוא רך].
ועור השליל עובר שנמצא במעי אמו לאחר שחיטתה, שעורו רך.
ועור של תחת האליה - עור שתחת הזנב, שהוא רך.
ועור האנקה והכח והלטאה והחומט [105], שהם ארבעה שרצים מתוך שמונת השרצים המטמאים בטומאת נבלות, ועורם רך. אך ארבעת השרצים האחרים עורותיהן קשים ואינם מטמאין.
רבי יהודה אומר: הלטאה דינה כחולדה שאין עורה מטמא כבשרה.
וכולן כל אלו העורות שעיבדן [במלח, כדרך עיבוד העורות], או שהילך בהן, שדרך עליהם כדי עבודה, כשיעור הזמן שדורכים לצורך העיבוד - טהורין. שאז הם נתקשו ונעשו כעור ממש, ואין מטמאים כבשר.
חוץ מעור האדם, שאפילו לאחר שעיבדו אותו דינו כבשר, שהוא מטמא בטומאת מת.
רבי יוחנן בן נורי אומר: כל שמונה שרצים האמורים בתורה, ואף אלו שנמנו לעיל, יש להן עורות! כלומר שאין עורותיהם מטמאים כבשרם [106].
גמרא:
אמר עולא: דבר תורה מדין התורה עור אדם טהור. שאינו נחשב כבשר ואינו בכלל "מת".
ומה טעם אמרו חכמים שהוא טמא?
גזירה שמא יעשה אדם מעורות אביו ואמו שטיחין! ועל ידי שאמרו שהעור מטמא לא יבא לעשות כן [107].
ואיכא דמתני לה לדעולא אסיפא דמתניתין.
דקתני "וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין חוץ מעור אדם".
ועל זה אמר עולא: דבר תורה עור אדם שעיבדו - טהור. שאף הוא נעשה עור על ידי העיבוד.
ומה טעם אמרו שהוא טמא? גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין.
ומבארינן: מאן דמתני לה לדעולא ארישא, שאפילו קודם העיבוד לא מטמא עור האדם אלא מדרבנן, כל שכן אסיפא שאחר העיבוד אינו מטמא אלא מדרבנן.
ומאן דמתני לה אסיפא סובר, שאבל ארישא - קודם עיבוד, טומאה דידיה דאורייתא היא [108]!
שנינו במשנה: ועור חזיר של ישוב, רבי יהודה אומר: אף עור חזיר הבר.
והוינן בה: במאי קמיפלגי תנא קמא ורבי יהודה? ומשנינן: מר תנא קמא סבר: האי עור חזיר הבר אשון קשה, והאי עור חזיר של ישוב רכיך.
ומר רבי יהודה סבר: האי עור חזיר הבר נמי רכיך.
שנינו במשנה: עור חטרת של גמל הרכה.
והוינן בה: וכמה עד אימתי נחשבת הגמל הרכה, שעורה מטמא כבשרה?
ומשנינן: אמר עולא אמר רבי יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה משא.
בעי רבי ירמיה: הגיע זמנה של הגמל לטעון משא [מחמת הגיל שלה] ולא טענה מהו? האם היא נחשבת עדיין לרכה או לא.
בעי אביי: לא הגיע זמנה לטעון, וטענה - מהו?
וצדדי הספק בשתי האיבעיות הם: האם רכות העור תלויה בגיל הגמל, או בנשיאת משא בפועל, ומשום שהמשא מקשה את העור?
ומסקינן: תיקו! יתיב ריש לקיש וקמיבעיא ליה: כמה גמל הרכה?
אמר ליה רבי ישמעאל בר אבא: הכי אמר רבי יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה.
אמר ליה ריש לקיש לרבי ישמעאל בר אבא: תיב לקבלי! שב עמדי, כלומר יישר כחך על שאמרת לי דבר של טעם.
יתיב רבי זירא וקמיבעיא ליה: כמה גמל הרכה?
אמר ליה רבין בר חיננא: הכי אמר עולא אמר רבי יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה.
הוה קתני לה - רבין בר חיננא חזר פעם נוספת על דבריו, משום שהוא חשב שרבי זירא לא שמע.
אמר ליה רבי זירא לרבין: חדא הויא לך, דבר חידוש אחד היה בידך שלא ידענו וכבר אמרתה, ולמה אתה חוזר שנית עליו, האם כדי להראות חכמתך!?
ואמרינן: תא חזי - מה בין תקיפי ארעא דישראל, דהיינו ריש לקיש, לחסידי דבבל! דהיינו רבי זירא. שריש לקיש כיבדו לזה שאמר לו דבר חידוש, ואילו רבי זירא ביישו [109].
שנינו במשנה: ועור הראש של עגל הרך.
והוינן בה: וכמה עגל הרך?
ומשנינן: עולא אמר: בן שנתו.
רבי יוחנן אמר: כל זמן שיונק!
איבעיא להו: היכי קאמר עולא: בן שנתו והוא שיונק, שרק אם נתמלאו שני תנאים, שהוא גם בתוך שנתו וגם יונק, רק אז עור ראשו רך. אבל אם הפסיק לינוק בתוך שנתו או שעבר שנתו אף על פי שיונק, כבר נתקשה העור.
הערות
[100] ראה חזון איש [עוקצין א יד], ותורף דבריו, דלולי דברי רב הונא היה מקום לפרש את פלוגתת תנא קמא ורבי יהודה בשלשה אופנים [אך לפי דברי רב הונא אי אפשר לפרש כך]: א. איירי באופן שפלטתו סכין ונשאר מתחילה כזית, דלהלן קכד א מבואר שבאופן שנשאר מתחילה כזית מודה רבי עקיבא שלא בטל לעור, אלא דשם קאמר עולא שבפלטתו סכין לכולי עלמא בטל הבשר לעור, ומוקי שם בכזית מרודד, ואם כן יש לומר, דדבריו הם אליבא דתנא קמא, אך רבי יהודה פליג, דכזית מרודד נמי לא בטל לעור ומטמא בטומאת נבלות, וזהו הביאור בדברי רש"י כאן. אך זה יתכן רק אליבא דעולא שבפלטתו סכין אף כזית בטל, אך אליבא דרבי יוחנן שם באופן שנשתייר כזית בכל אופן לא בטל, ואם כן על כרחך תנא קמא שמטמא איירי בפחות מכזית. [ופירוש זה לרב הונא לא יתכן, דהא קאמר והוא שכנסו, ועל כרחך לא איירי בכזית]. ב. איירי באופן שפלטתו חיה פחות מכזית, ופליגי בפלוגתת רבי ישמעאל ורבי עקיבא. [וזה לא יתכן לרב הונא דמצריך כנסו בידים, ולא די בנתכנס מאליו, ואם מדובר בפלטתו חיה אין מקום להצריך כנסו אדם, וכמו שכתבנו בפנים בשם הרמב"ן]. ג. איירי באופן שפלטתו סכין פחות מכזית, ולכולי עלמא בעי כינוס, וכדאמרינן להלן דגם רבי ישמעאל מודה בפלטתו סכין דבטל לעור, אלא נחלקו תנא קמא ורבי יהודה האם מועיל כינוס לגלות דעתו למפרע או לא, ויתכן שאף רבי עקיבא דאמר עור מבטלן היינו קודם כינוס, אך לאחר שכנסם וגילה דעתו מהני. [אך רב הונא דקאמר בשני חצאי זתים העור מבטלן, על כרחך אתא לומר שאף כינוס לא מהני, ראה חזון איש שם שהאריך לבאר את ההכרח לזה].
[101] ביארו התוספות [בתירוצם השני], שאם העור עצמו מבטל את הבשר, שוב לא מהני כינוס, דכינוס מהני רק על ביטול שעושה האדם בשעה שחותך את העור עם הבשר, שבזה שכנסו מגלה בדעתו שאינו חפץ לבטל, אך על ביטול העור עצמו לא יועיל כינוס, וכן כתבו כל ה ראשונים.
[102] למסקנת הגמרא עולה, שרבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו בין בפלטתו חיה ובין בפלטתו סכין. אך בגמרא להלן קכד א אמרינן באופן פשוט שהם נחלקו רק בפלטתו חיה, אך בפלטתו סכין לכולי עלמא הבשר בטל לעור, ואם כן קשה מאי טעמא דרבי יהודה שאף בפלטתו סכין מהני כינוס? ותירצו התוספות שם, שכל מה שרבי ישמעאל מודה בפלטתו סכין היינו דבעינן כינוס, אך אינו מודה לעיקר הדין של רבי עקיבא שהעור מבטלן ולא מהני כינוס, ולכן בפלטתו חיה אף כינוס אין צריך. ולפי זה תנא קמא ורבי יהודה נחלקו במחלוקת של רבי עקיבא ורבי ישמעאל, שלפי רבי עקיבא ותנא קמא בין פלטתו חיה בין פלטתו סכין הבשר בטל לעור, ולפי רבי ישמעאל ורבי יהודה אינו בטל, אלא שבפלטתו חיה אין צריך אפילו כינוס ובפלטתו סכין צריך כינוס. וכן כתב רש"י לעיל קכא א ד"ה פלטתו חיה, עיי"ש.
[103] העולה מכל הסוגיא, שלפי רבי עקיבא שהעור מבטלן לא יתכן שיועיל כינוס, ולכן על כרחך רבי יהודה סובר כרבי ישמעאל. אך הרמב"ם הל' אבות הטומאה פ"א הי"ב פסק כרבי עקיבא שהעור מבטלן, ומאידך פסק שם ה"ח, דהאלל, בין שפלטתו חיה בין שפלטתו סכין אינו מצטרף לכזית, ואם כנסו והיה בו כזית מטמא, וכבר השיג עליו הראב"ד, שמהסוגיא מבואר דרב הונא שמפרש מילתא דרבי יהודה שאם כנסו מהני זה רק אליבא דרבי ישמעאל? וכן מה שכתב הרמב"ם שגם בפלטתו חיה אינו מצטרף אלא אם כן כנסו, בפשטות זה נגד הסוגיא, שמבואר, שכל מה שמועיל כנסו זה רק לגלות את דעתו שמתחילה כשחתך בסכין לא ביטל את הבשר לעור, אך במה שפלטתו חיה לא שייך שיועיל כנסו, וכמו שהובא לעיל בשם הרמב"ן, ועל כרחך שרבי יהודה מטמא בלא כנסו רק בפלטתו סכין? ראה כסף משנה וחתם סופר ולב אריה מה שכתבו ליישב את דעת הרמב"ם.
[104] בים של שלמה כתב בדעת הרמב"ם, שעור הפרסות קאי על של עגל הרך, שדוקא עור פרסות של עגל רך נחשב כבשר, והובאו דבריו להלן בגמרא.
[105] ראה בספר שיחת חולין כאן שהאריך לבאר מה הם שמונת השרצים בזמנינו.
[106] כתב הראב"ד בפירושו לתורת כהנים [פרשת שמיני פרק ז ה"א], שטעמו של רבי יוחנן בן נורי הוא לפי שהוקשו כל השרצים זה לזה לומר שבכולם אין עורותיהן מטמאין, אף שיש שרצים שעורותיהן רכין כבשרן.
[107] התוספות הקשו, מדוע נקטה הגמרא "עורות אביו ואמו" דוקא? וכי תימא, שאין איסור לעשות שטיחים מעור של מת, ורק מעורות אביו ואמו אסור משום כבוד אביו ואמו. זה לא יתכן, שהרי כל המתים אסורים בהנאה, ואם כן אסור לעשות שטיחים מעורות של כל המתים? ותירצו, שמשום האיסור הנאה בלבד לא היו חכמים גוזרים טומאה, שאינו איסור חמור כל כך ככבוד אביו ואמו. ומאחר שגזרו חכמים על עורות אביו ואמו גזרו גם על העורות של כל המתים. ובתוספות במסכת נדה [נה א ד"ה שמא] הקשו, מדוע הוצרכו לגזור טומאה, הרי בלאו הכי לא יבואו לעשות מהם שטיחים מחמת האיסור הנאה? ותירצו, דטומאה חמירא לאינשי טפי מאיסור הנאה, ומחמת האיסור הנאה לבד לא היו נמנעים לעשות מהם שטיחים, וכן כתבו התוספות במסכת סנהדרין [מח א] ותוספות הרא"ש כאן. וברשב"א כאן הוסיף, שמחמת הטומאה נמנעים יותר מאיסור הנאה כדי שלא יפרשו מהם בני אדם. ועוד תירצו התוספות בנדה, דבאמת עור של מת מותר בהנאה מדין תורה, ולכן חששו שמא יעשה מהם שטיחים, שהרי המקור לאסור מת בהנאה הוא מעגלה ערופה, והתם העור מותר בהנאה לאחר כפרה, וכן נקטו התוספות במסכת זבחים [עא ב], ומדבריהם שם משמע שלאחר שגזרו חכמים טומאה, גם אסור העור בהנאה, עיי"ש. ולפי זה מיושבת נמי קושית התוספות הכא, מדוע נקטה הגמרא עורות אביו ואמו דוקא, שהרי העורות של כל המתים באמת מותרים בהנאה מדין תורה. אך ראה בחידושי הר"ן בשם הרמב"ן שדחה את דבריהם.
[108] רש"י כתב דעור המת אינו מטמא מהתורה, משום דלאו בשר הוא ולא הוי בכלל מת, וכן מבואר ברמב"ם [מאכלות אסורות פ"ד הכ"א], שכתב ואלו שעורותיהן כבשרן עור האדם וכו' כל אלו העורות כשהן רכות הרי הן כבשר, ומבואר שגם עור האדם נחשב כבשר לפי שהוא רך. אך התוספות כתבו דילפינן מעצם, וכדאמרינן בנדה נה א, מה עצם אין גזעו מחליף אף כל שאין גזעו מחליף, לאפוקי עור שגזעו מחליף, ולישנא בתרא ס"ל דכיון שמקומו נעשה צלקת לא חשיב שאין גזעו מחליף, והוי שפיר דומיא דעצם. ולדעת רש"י והרמב"ם מבואר דבעינן שיחשב "בשר" בשביל שיטמא בטומאת מת, ואף דבגמרא בנדה ילפינן מעצם שגזעו מחליף, כתב בכתבי הגרי"ז [נזיר נ א ד"ה והנה בנדה], דהוי רק ילפותא מה נכלל בבשר או בעצם, אך כל שאין לו שם בשר או עצם אינו מטמא אף אם אין גזעו מחליף. אך צריך ביאור, דבגמגרא בנדה שם מבואר להדיא דשני הלשונות נחלקו האם עור נחשב גזעו מחליף, וכמו שכתבו התוספות, ולא האם יש לעור שם בשר? וצ"ע. ולדעת התוספות שהכל תלוי האם גזעו מחליף, ואין תלוי בשם בשר כלל, וללישנא בתרא העור מטמא מדין תורה לפי שאין גזעו מחליף אף שאינו נחשב כבשר, צריך עיון מדוע אם עבדן או שהילך בהם טהורים מדין תורה, הרי העור מטמא מצד עור ולא מצד בשר? וצ"ע. ובכתבי הגרי"ז שם הקשה על לשון המשנה "ואלו שעורותיהן כבשרן עור האדם", ומשמע שאף באדם הטומאה היא משום שעורותיהן כבשרן, דהא מתניתין לא איירי רק לדיני טומאה, שהרי הגמרא מדמה גם דין עור ובשר לגבי איסור אכילה ולגבי פיגול, ועל כרחך שבמשנה כתוב שכל אלו מטמאים משום שעורותיהן נחשבים כבשר, ואם כן קשה, שהרי בעור האדם ללישנא קמא הוי דין טומאה דרבנן, שמא יעשה מהם שטיחים, ובאמת אין עורותיהן כבשרן? וביותר קשה לדעת התוספות אף ללישנא בתרא, שהרי הטומאה מהתורה אינה משום שהעור כבשר, אלא משום שגם עור מטמא, כיון שאין גזעו מחליף? [ובשלמא אם המשנה מדברת רק לענין טומאה ולא לאיסור אכילה ופיגול, היה מקום לתרץ שעורותיהן כבשרן היינו דין עורותיהן כדין בשרן לענין טומאה, אך כיון שמדובר לכל התורה על כרחך שכונת המשנה לומר שמצד המציאות העור נחשב כבשר].
[109] ראה בחידושי חתם סופר מה שכתב בזה.
קכ"ב, משנה אלו שעורותיהן כבשרן ופירש"י מטמאין כבשרן. משמע דרק לענין טומאה הוי העור כבשר אבל לא לאיסור אכילה. ובירושלמי שבת פר"ד ה"א פליגי בזה ר' יוחנן ורשב"ל דאיתא שם ר' יוחנן אמר לא שנו אלא לאיסור ולטומאה, אבל ללקות עור הוא ואין לוקין עליו משום נבלה, רשב"ל אמר משנה תמימה שנה רבי בין לאיסור בין ללקות בין לטומאה. ומדפירש רש"י מטמאין כבשרן משמע דרק לענין טומאה הוי עור כבשר ממש, אבל לאיסור לא הוי כבשר ממש להיות לוקה משום נבלה. וזהו כר' יוחנן דהלכתא כוותי' לגבי רשב"ל. והא דלא פירש רש"י לאיסור ע"כ משום דהאיסור הוא רק מדרבנן משום דאם הוי איסור מן התורה מטעם דנחשב כבשר נבלה היו לוקין על זה גם כן.
אבל הרמב"ם בפר"ד ממ"א ה"כ כתב וז"ל, ויש עורות שהן כבשר והאוכל מהן כזית כאוכל מן הבשר עכ"ל. משמע מדבריו שגם לוקה מדכתב והאוכל מהן כזית כאוכל מן הבשר, הכוונה ע"כ למלקות, דאילו לאיסור לא בעינן כזית, וא"כ קשה מדוע פוסק כרשב"ל לגבי ר' יוחנן דהלכתא כוותי' דר' יוחנן לגבי דרשב"ל. ובספרנו נזר הקודש לזבחים דף ל"ח דף הספר מבואר שם שיטת הרמב"ם.
גמ', אמר עולא דבר תורה עור אדם טהור ומה טעם אמרו טמא גזירה וכו' ופירש"י עור אדם טהור דלאו בשר הוא ולא הוי בכלל מת יעו"ש. וקשה הא תנן אלו שעורותיהן כבשרן וחשב עור האדם, וע"כ זהו מטעם אחר דאעפ"י שעורו כבשרו אבל בעינן דומיא דעצם אדם שאין גזעו מחליף כדאיתא בנדה, וזהו שכתבו התוס' הכא. אבל לענין אכילה ע"כ הרי הוא כבשר. ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' מה טעם אמרו דגזרו טומאה מדרבנן והלא מת אסור בהנאה, ומדוע לא נחתו לומר דכיון דאיסור הנאה במת ילפינן מעגלה ערופה ועגלה ערופה נלמד מדכתיב בה כפרה כקדשים ועור של קדשים גם כן מותר בהנאה, אבל ניחא דכיון דעור האדם הוא כבשר, והרי העור של המת הוא כבשרו ממש, וא"כ אינו דומה לעור של הע"ע שהוא עור ולא בשר, וממילא שפיר נלמד מעגלה ערופה היינו מבשר של העגלה ערופה.
אבל התוס' בנדה נ"ה כתבו להתיר העור של המת מזה הטעם דגם העור של הע"ע אין לאסור מטעם דכפרה כתיב בה כקדשים כיון דגם בקדשים העור מותר, וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן שס"ה דעור של העגלה ערופה מותרת בהנאה, יעו"ש.
אמנם יש להקשות דלפי"ז הא דתנן בקדושין נ"ז המקדש בע"ע אינה מקודשת מטעם דאסורה בהנאה, וקשה אם העור מותרת בהנאה תתקדש בהעור וצ"ע.
אמנם בעיקרא דמילתא כיון דעור האדם הוא כבשרו, אם כן אין זה דמיון להעור של בהמה. ואפשר דסברי דכיון דהתורה שללה להעור מטומאת מת מטעם שגזעו מחליף ואינו דומה לעצם להכי אינו בכלל בשר גם לאיסור הנאה, והיינו מפני שאינו בכלל מת הנלמד מע"ע, דרק מה שנקרא מת דהיינו הבשר הוי דומיא לעגלה ערופה ולא העור שאינו בכלל מת לדין זה דטומאה.
והנה בזה שכתבו התוס' והרשב"א יש לומר דעור של עגלה ערופה ג"כ מותרת משום דעיקר הלימוד מטעם דכתיב כפרה, ועור קדשים מותר בהנאה, תמוה, הלא מבואר דעגלה ערופה אסור בהנאה מטעם דכתיב וערפו שם. ואיתא בכריתות שם תהא קבורתה, והתוס' כתבו בע"ז כ"ט ובקדושין נ"ז דיש שני לימודים לאיסור ע"ע בהנאה, היינו לימוד דכפרה כתיב בה כקדשים וזה מורה לאוסרה מחיים מירידתה לנחל איתן, וקרא דוערפו שם מורה לאוסרה לאחר מיתה, וממילא לפי הדרש לאוסרה לאחר מיתה ע"כ גם העור בכלל, והנה שם ברשב"א אומר דיש לומר דהעור של עגלה ערופה אסור בהנאה, וכנראה שמסתפק בזה, וע"כ זהו ג"כ מצד הלימוד של וערפו שם אעפ"י שאינו מביא זה שם אבל ע"כ זהו כוונתו, ועי' בספרנו נזר הקודש למס' נדה בביאור הענין ביותר.
וראיתי אח"כ בחידושי הר"ן כתב בשם יש שתירצו שכל דבר מן המת שגזעו מחליף ואינו מטמא אינו אסור בהנאה, והיינו דאמרינן בברכות דין גרמא דעשיראה ביר, ושן הוי שגזעו מחליף, ואינו מטמאהו, ולאו מילתא היא דהתם מאי הנאה הוי ליה מיניה. ועוד קשיא דהא שער שאינו מטמא ונחלקו בו בשלהי פר"ק דערכין אם הוא אסור בהנאה, ועוד דהא בלישנא בתרא בפרק דם הנדה אמרינן דעור אין גזעו מחליף כעצם, עכ"ל.
ונראה ליישב שיטה זו וזהו כמו שכתבנו דהאיסור הנאה בעור תליא בטומאה, והיינו אם אמרינן דעור אדם כבשרו ממש לענין טומאה, וזהו מפני שדין בשר על העור ממילא אסור בהנאה כמת עצמו.
ומביא ראיה מהדין גרמא דעשיראה ביר דהיה נהנה מהעצם והוא מטעם דכיון שאינו בטומאה מותר גם בהנאה, והא דהקשה מה הנאה היה לו בהעצם של השן, איכא למימר דהוי בזה הנאת המצוה שהיה לו לר' יוחנן לנחם זה אבלים, והיינו דשיטה זו סוברת כשיטת הרז"ה דבמצוה דרבנן אמרינן דהנאת המצוה ליהנות ניתנה, ובמקום שאסור בהנאה גם זה אסור, ותנחומי אבלים הוי מצוה דרבנן. ומה שהקשה מהא דשער שאסור בהנאה אעפ"י שאינן בטומאה, נראה דהתם מיירי באשה שנהרגה דדינה כשור הנסקל ששערו אסור, וזהו כוונת רש"י שם בערכין ז' במשנה שנלמד מהא דבעל השור נקי יעו"ש. אבל של מת אחר השער מותר, וזהו כיון שאינו בטומאת מת, ומה שהקשה דבפרק דם הנדה מבואר שעור אין גזעו מחליף, היינו גם כן לפי הסברא שדין העור כבשר, והיינו דכמו שבשר נעשה צלקת, והעור המדובק בהבשר הצלקת שולט בהעור כמו הבשר, וע"כ זהו גם שיטת הרמב"ם שפוסק בפר"ג מטו"מ הי"א דעור האדם כבשרו, וממילא גם לענין איסור כן.
ויש לעיין לפי שיטת הרמב"ם ועוד ראשונים דסברי דעור של מת יש לו דין טומאה מן התורה, אם יש לזה דין קבורה. וראיתי בחידושי הר"ן מביא בשם הרמב"ן דגם כשיעשה שטיחין יש בו איסור משום בל תלין יעו"ש. הרי מבואר דיש בזה חיוב קבורה גם כן, אעפ"י שנשתנה לצורה אחרת. (ותצא מזה לדינא לבורית שנעשה מבשר יהודים ע"י האשכנזים הרשעים ימח שמם שדינם בקבורה, ויש בו משום בל תלין), וצ"ע לדינא.
ויש לעיין אם יש הבדל בין עור המת קודם קבורה או עור המת לאחר קבורה. והיינו דיש לומר דלאחר קבורה נקרא נעשית מצותו, ולעיל קי"ז אמרו רבותינו אין לך דבר שנעשה מצותו ויהיה אסור בהנאה אלא עגלה ערופה, ופריך ונילף מינה ומשני כתיב הערופה מיעוט יעו"ש. ולפי"ז אפילו אם גמרינן איסור הנאה מעגלה ערופה אבל אין ללמוד לאחר שנעשה מצותו דהיינו לאחר קבורה שנעשית מצותו. ולפי"ז עור האדם לאחר קבורה אין לאסור.
אמנם איכא למימר דכיון דכתיב קבור תקברו, אפשר דגם אחר הקבורה לא נפסקה חיוב קבורה, וראיה לזה מהנקברין שאסור בהנאה לעולם ולא אמרינן בזה שנעשה מצותו כמו שכתבו התוס' תמורה ל"ג ד"ה הנשרפין, דהנקברין משך איסורייהו לעולם, ולהכי גם עור האדם לאחר קבורה גם כן אסור.
אמנם אם יש איסור בל תלין בזה כמו שכתב הרמב"ן, אפשר דלאחר קבורה ליתא, וצ"ע.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0