חולין קכב ע"א

אַלִּיבָּא דְּמַאן
אִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָאָמַר לֹא מְבַטֵּל עוֹר וְאִי אַלִּיבָּא דְרַבִּי עֲקִיבָא פְּשִׁיטָא הָאָמַר מְבַטֵּל עוֹר
לְעוֹלָם אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְכִי אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לֹא מְבַטֵּל עוֹר הָנֵי מִילֵּי שֶׁפְּלָטַתּוּ חָיָה אֲבָל פְּלָטַתּוּ סַכִּין בָּטֵיל
תָּא שְׁמַע רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הָאָלָל הַמְכוּנָּס אִם יֵשׁ כְּזַיִת בְּמָקוֹם אֶחָד חַיָּיבִין עָלָיו וְאָמַר רַב הוּנָא וְהוּא שֶׁכִּנְּסוֹ
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא פְּלָטַתּוּ סַכִּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל נָמֵי לָא בָּטֵיל רַב הוּנָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ פְּלָטַתּוּ סַכִּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בָּטֵיל רַב הוּנָא דְּאָמַר כְּמַאן
אֶלָּא לְעוֹלָם פְּלָטַתּוּ סַכִּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל לֹא בָּטֵיל וְרַב הוּנָא דְּאָמַר כְּרַבִּי עֲקִיבָא
פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא כִּי קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא הָנֵי מִילֵּי פְּלָטַתּוּ סַכִּין אֲבָל פְּלָטַתּוּ חַיָּה לָא בָּטֵיל
קָא מַשְׁמַע לַן טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן לָא שְׁנָא פְּלָטַ[תּוּ] חַיָּה וְלָא שְׁנָא פְּלָטַ[תּוּ] סַכִּין כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא מִפְּנֵי מָה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר בְּעוֹר מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן
מַתְנִי' אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן עוֹר הָאָדָם וָעוֹר חֲזִיר שֶׁל יִשּׁוּב רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף עוֹר חֲזִיר הַבָּר
וָעוֹר חֲטֶרֶת שֶׁל גָּמָל הָרַכָּה וְעוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ וָעוֹר הַפְּרָסוֹת וְעוֹר בֵּית הַבּוֹשֶׁת וָעוֹר הַשְּׁלִיל וְעוֹר שֶׁל תַּחַת הָאַלְיָה וָעוֹר הָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחוֹמֶט רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הַלְּטָאָה כְּחוּלְדָּה
וְכוּלָּן שֶׁעִבְּדָן אוֹ שֶׁהִילֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה טְהוֹרִין חוּץ מֵעוֹר הָאָדָם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים יֵשׁ לָהֶן עוֹרוֹת
גְּמָ' אָמַר עוּלָּא דְּבַר תּוֹרָה עוֹר אָדָם טָהוֹר וּמָה טַעַם אָמְרוּ טָמֵא גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה אָדָם עוֹרוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ שְׁטִיחִין
וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא וְכוּלָּן שֶׁעִיבְּדָן אוֹ שֶׁהִילֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה טְהוֹרִין חוּץ מֵעוֹר אָדָם אָמַר עוּלָּא דְּבַר תּוֹרָה עוֹר אָדָם שֶׁעִבְּדוֹ טָהוֹר וּמָה טַעַם אָמְרוּ טָמֵא גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה אָדָם עוֹרוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ שְׁטִיחִין
מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַרֵישָׁא כׇּל שֶׁכֵּן אַסֵּיפָא וּמַאן דְּמַתְנֵי אַסֵּיפָא אֲבָל אַרֵישָׁא טוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא
וְעוֹר חֲזִיר [וְכוּ'] בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר הַאי אַשּׁוּן וְהַאי רַכִּיךְ וּמָר סָבַר הַאי נָמֵי רַכִּיךְ
עוֹר חֲטֶרֶת שֶׁל גָּמָל הָרַכָּה וְכַמָּה גָּמָל הָרַכָּה אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כׇּל זְמַן שֶׁלֹּא טָעֲנָה
בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִטְעוֹן וְלֹא טָעֲנָה מַהוּ בָּעֵי אַבָּיֵי לֹא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִטְעוֹן וְטָעֲנָה מַהוּ תֵּיקוּ
יָתֵיב רֵישׁ לָקִישׁ וְקָמִיבַּעְיָא לֵיהּ כַּמָּה גָּמָל הָרַכָּה אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר אַבָּא הָכִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כׇּל זְמַן שֶׁלֹּא טָעֲנָה אֲמַר לֵיהּ תִּיב לְקִבְלִי
יָתֵיב רַבִּי זֵירָא וְקָמִיבַּעְיָא לֵיהּ כַּמָּה גָּמָל הָרַכָּה אֲמַר לֵיהּ רָבִין בַּר חִינָּנָא הָכִי אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כׇּל זְמַן שֶׁלֹּא טָעֲנָה הֲוָה קָתָנֵי לַהּ אֲמַר לֵיהּ חֲדָא הָוְיָא לָךְ אֲמַרְתְּ
תָּא חֲזִי מָה בֵּין תַּקִּיפֵי אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לַחֲסִידֵי דְבָבֶל
וְעוֹר הָרֹאשׁ וְכוּ' וְכַמָּה עֵגֶל הָרַךְ עוּלָּא אָמַר בֶּן שְׁנָתוֹ רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כׇּל זְמַן שֶׁיּוֹנֵק אִיבַּעְיָא לְהוּ הֵיכִי קָאָמַר עוּלָּא בֶּן שְׁנָתוֹ וְהוּא שֶׁיּוֹנֵק

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכב - א

והוינן בה: רב הונא אליבא דמאן אמרה? שהרי לקמן [קכד א] במשנה נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בשני חצאי זיתים של נבלה שנמצאים על גבי העור, שרבי ישמעאל סובר שהנוגע בהם לא נטמא, לפי שלא נגע בכזית בבת אחת, אבל הנושא אותם נטמא, לפי שנשא בנשיאה אחת כזית נבלה, ונבלה מטמאה במשא. ואילו רבי עקיבא סובר, שאפילו הנושא לא נטמא, לפי שהעור מבטל את שני חצאי הכזית מתורת בשר, ואינו מטמא כלל בטומאת נבלות.

והשתא, אי רב הונא אמר שהעור מבטלן אליבא דרבי ישמעאל, תיקשי, דהאמר רבי ישמעאל - לא מבטל העור את הבשר!?

ואי אליבא דרבי עקיבא, מאי קמשמע לן רב הונא, והרי פשיטא הוא, דהאמר רבי עקיבא להדיא שמבטל עור את הבשר?

ומתרצינן: לעולם רב הונא אליבא דרבי ישמעאל אמרה. וקמשמע לן רב הונא, דכי אמר רבי ישמעאל דלא מבטל עור לחצאי הכזית בשר, הני מילי, היכא שפלטתו חיה, שעל ידי נשיכת חיה נתלש מקצת הבשר עם העור, שהואיל ולא נעשה על ידי אדם ולא היתה כוונה לבטלו, לא בטל הבשר. אבל פלטתו סכין, שבשעת ההפשט נשאר מעט בשר דבוק לעור שהסכין לא הסירה אותו - בטיל. הואיל ונעשה בידי אדם מתוך כוונה לבטלו. ואת החילוק הזה בדעת רבי ישמעאל בא רב הונא להשמיענו.

תא שמע: דתנן במתניתין: רבי יהודה אומר: האלל המכונס - אם יש כזית במקום אחד חייבים עליו. ואמר רב הונא: והוא שכנסו.

ומתוך דברי רב הונא אנו למדים, דרבי יהודה מיירי אפילו כשהיו מפוזרים שני חצאי הזיתים ואחר כך כנסם. [שלולי דברי רב הונא היינו מפרשים את דברי רבי יהודה דאיירי שהיו מכונסים בשיעור כזית במקום אחד, ואז לא היתה קשה קושית הגמ' דלהלן ^[100]].

ועוד אנו למדים, שרבי יהודה מיירי בפלטתו סכין. דאי בפלטתו חיה לא שייך כינוס, דכינוס שייך רק כשהבשר נפלט בסכין על ידי האדם, שנראה כאילו ביטלו, ועל ידי הכינוס גילה דעתו שמעולם לא ביטלו. אבל בפלטתו חיה הרי ממה נפשך: אם העור מבטלו מאליו, לא יועיל הכינוס להחשיבו מכאן ואילך כבשר, כיון שהתבטל מתורת בשר שוב לא יחזור להיות בשר. ואם העור אינו מבטלו לא צריך כינוס, שהרי האדם לא ביטלו. [רמב"ן].

והשתא תיקשי: אי אמרת בשלמא דפלטתו סכין לרבי ישמעאל נמי לא בטיל העור את הבשר, ניחא, דרב הונא שאומר שלפי רבי יהודה מועיל כינוס להחשיבו בשר למפרע, הוא דאמר כרבי ישמעאל, שפליטת סכין לא מבטלת, [ובאמת רבי ישמעאל מיירי באופן שכנסו, ולכן לא מבטל עור את הבשר, או דמיירי בפלטתו חיה דאין צריך כינוס, אך בפלטתו סכין צריך כינוס].

אלא אי אמרת דפלטתו סכין אפילו לרבי ישמעאל בטיל, ואפילו כינוס לא מועיל, כדמשמע מרב הונא [שאזיל אליבא דרבי ישמעאל] שאמר "העור מבטלן" ^[101], אם כן רב הונא שאמר שלפי רבי יהודה גם בפלטתו סכין מועיל כינוס ואין העור מבטלן דאמר כמאן? שהרי בפלטתו סכין כולי עלמא מודו שאין מועיל כינוס?

ומתרצינן: אלא לעולם אפילו פלטתו סכין, לרבי ישמעאל לא בטיל, [ורבי הונא דאמר שלפי רבי יהודה מהני כנסו גם בפלטתו סכין, ואין העור מבטלו, הרי לפי זה רבי יהודה סובר כרבי ישמעאל ^[102]].

ורב הונא דאמר בשני חצאי זתים שהעור מבטלן כרבי עקיבא, שסובר דהעור מבטל ואפילו כינוס לא מועיל.

ומקשינן: מאי קמשמע לן רב הונא שהרי פשיטא שכן דעת רבי עקיבא, [וכמו דמקשינן לעיל אי כרבי עקיבא פשיטא]?

ומתרצינן: מהו דתימא, כי קאמר רבי עקיבא דהעור מבטל, הני מילי כשפלטתו סכין, שהאדם נתכוין לבטלו, אבל פלטתו חיה לא בטיל, קמשמע לן רב הונא דטעמא דרבי עקיבא הוא מפני שהעור מעצמו מבטלן, ולא שהאדם מבטלן. ואם כן, לא שנא פלט חיה ולא שנא פלט סכין הרי העור מבטל את הבשר.

וראיה לדבר שכן הוא טעמו של רבי עקיבא.

כדקתני סיפא דמשנה במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא: מפני מה רבי עקיבא מטהר בעור? מפני שהעור מבטלן. משמע שהביטול הוא מחמת העור ולא על ידי האדם ^[103].

מתניתין:

אלו שעורותיהן מטמאין כבשרן:

עור האדם שמת, מטמא בטומאת מת כבשרו.

ועור חזיר של ישוב שמת, מטמא בטומאת נבלה כבשרו, מפני שהוא רך.

רבי יהודה אומר: אף עור חזיר הבר שמת דינו כבשרו, שאף הוא רך.

ועור חטרת [דבשת] של גמל הרכה [קטנה].

ועור הראש של עגל הרך [עגל קטן].

ועור הפרסות [העור שבתחתית רגל הבהמה, שהוא רך ^[104]].

ועור בית הבושת [בית הרחם של בהמה נקבה, שהוא רך].

ועור השליל עובר שנמצא במעי אמו לאחר שחיטתה, שעורו רך.

ועור של תחת האליה - עור שתחת הזנב, שהוא רך.

ועור האנקה והכח והלטאה והחומט ^[105], שהם ארבעה שרצים מתוך שמונת השרצים המטמאים בטומאת נבלות, ועורם רך. אך ארבעת השרצים האחרים עורותיהן קשים ואינם מטמאין.

רבי יהודה אומר: הלטאה דינה כחולדה שאין עורה מטמא כבשרה.

וכולן כל אלו העורות שעיבדן [במלח, כדרך עיבוד העורות], או שהילך בהן, שדרך עליהם כדי עבודה, כשיעור הזמן שדורכים לצורך העיבוד - טהורין. שאז הם נתקשו ונעשו כעור ממש, ואין מטמאים כבשר.

חוץ מעור האדם, שאפילו לאחר שעיבדו אותו דינו כבשר, שהוא מטמא בטומאת מת.

רבי יוחנן בן נורי אומר: כל שמונה שרצים האמורים בתורה, ואף אלו שנמנו לעיל, יש להן עורות! כלומר שאין עורותיהם מטמאים כבשרם ^[106].

גמרא:

אמר עולא: דבר תורה מדין התורה עור אדם טהור. שאינו נחשב כבשר ואינו בכלל "מת".

ומה טעם אמרו חכמים שהוא טמא?

גזירה שמא יעשה אדם מעורות אביו ואמו שטיחין! ועל ידי שאמרו שהעור מטמא לא יבא לעשות כן ^[107].

ואיכא דמתני לה לדעולא אסיפא דמתניתין.

דקתני "וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין חוץ מעור אדם".

ועל זה אמר עולא: דבר תורה עור אדם שעיבדו - טהור. שאף הוא נעשה עור על ידי העיבוד.

ומה טעם אמרו שהוא טמא? גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין.

ומבארינן: מאן דמתני לה לדעולא ארישא, שאפילו קודם העיבוד לא מטמא עור האדם אלא מדרבנן, כל שכן אסיפא שאחר העיבוד אינו מטמא אלא מדרבנן.

ומאן דמתני לה אסיפא סובר, שאבל ארישא - קודם עיבוד, טומאה דידיה דאורייתא היא ^[108]!

שנינו במשנה: ועור חזיר של ישוב, רבי יהודה אומר: אף עור חזיר הבר.

והוינן בה: במאי קמיפלגי תנא קמא ורבי יהודה? ומשנינן: מר תנא קמא סבר: האי עור חזיר הבר אשון קשה, והאי עור חזיר של ישוב רכיך.

ומר רבי יהודה סבר: האי עור חזיר הבר נמי רכיך.

שנינו במשנה: עור חטרת של גמל הרכה.

והוינן בה: וכמה עד אימתי נחשבת הגמל הרכה, שעורה מטמא כבשרה?

ומשנינן: אמר עולא אמר רבי יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה משא.

בעי רבי ירמיה: הגיע זמנה של הגמל לטעון משא [מחמת הגיל שלה] ולא טענה מהו? האם היא נחשבת עדיין לרכה או לא.

בעי אביי: לא הגיע זמנה לטעון, וטענה - מהו?

וצדדי הספק בשתי האיבעיות הם: האם רכות העור תלויה בגיל הגמל, או בנשיאת משא בפועל, ומשום שהמשא מקשה את העור?

ומסקינן: תיקו! יתיב ריש לקיש וקמיבעיא ליה: כמה גמל הרכה?

אמר ליה רבי ישמעאל בר אבא: הכי אמר רבי יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה.

אמר ליה ריש לקיש לרבי ישמעאל בר אבא: תיב לקבלי! שב עמדי, כלומר יישר כחך על שאמרת לי דבר של טעם.

יתיב רבי זירא וקמיבעיא ליה: כמה גמל הרכה?

אמר ליה רבין בר חיננא: הכי אמר עולא אמר רבי יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה.

הוה קתני לה - רבין בר חיננא חזר פעם נוספת על דבריו, משום שהוא חשב שרבי זירא לא שמע.

אמר ליה רבי זירא לרבין: חדא הויא לך, דבר חידוש אחד היה בידך שלא ידענו וכבר אמרתה, ולמה אתה חוזר שנית עליו, האם כדי להראות חכמתך!?

ואמרינן: תא חזי - מה בין תקיפי ארעא דישראל, דהיינו ריש לקיש, לחסידי דבבל! דהיינו רבי זירא. שריש לקיש כיבדו לזה שאמר לו דבר חידוש, ואילו רבי זירא ביישו ^[109].

שנינו במשנה: ועור הראש של עגל הרך.

והוינן בה: וכמה עגל הרך?

ומשנינן: עולא אמר: בן שנתו.

רבי יוחנן אמר: כל זמן שיונק!

איבעיא להו: היכי קאמר עולא: בן שנתו והוא שיונק, שרק אם נתמלאו שני תנאים, שהוא גם בתוך שנתו וגם יונק, רק אז עור ראשו רך. אבל אם הפסיק לינוק בתוך שנתו או שעבר שנתו אף על פי שיונק, כבר נתקשה העור.

הערות

^[100] ראה חזון איש [עוקצין א יד], ותורף דבריו, דלולי דברי רב הונא היה מקום לפרש את פלוגתת תנא קמא ורבי יהודה בשלשה אופנים [אך לפי דברי רב הונא אי אפשר לפרש כך]: א. איירי באופן שפלטתו סכין ונשאר מתחילה כזית, דלהלן קכד א מבואר שבאופן שנשאר מתחילה כזית מודה רבי עקיבא שלא בטל לעור, אלא דשם קאמר עולא שבפלטתו סכין לכולי עלמא בטל הבשר לעור, ומוקי שם בכזית מרודד, ואם כן יש לומר, דדבריו הם אליבא דתנא קמא, אך רבי יהודה פליג, דכזית מרודד נמי לא בטל לעור ומטמא בטומאת נבלות, וזהו הביאור בדברי רש"י כאן. אך זה יתכן רק אליבא דעולא שבפלטתו סכין אף כזית בטל, אך אליבא דרבי יוחנן שם באופן שנשתייר כזית בכל אופן לא בטל, ואם כן על כרחך תנא קמא שמטמא איירי בפחות מכזית. [ופירוש זה לרב הונא לא יתכן, דהא קאמר והוא שכנסו, ועל כרחך לא איירי בכזית]. ב. איירי באופן שפלטתו חיה פחות מכזית, ופליגי בפלוגתת רבי ישמעאל ורבי עקיבא. [וזה לא יתכן לרב הונא דמצריך כנסו בידים, ולא די בנתכנס מאליו, ואם מדובר בפלטתו חיה אין מקום להצריך כנסו אדם, וכמו שכתבנו בפנים בשם הרמב"ן]. ג. איירי באופן שפלטתו סכין פחות מכזית, ולכולי עלמא בעי כינוס, וכדאמרינן להלן דגם רבי ישמעאל מודה בפלטתו סכין דבטל לעור, אלא נחלקו תנא קמא ורבי יהודה האם מועיל כינוס לגלות דעתו למפרע או לא, ויתכן שאף רבי עקיבא דאמר עור מבטלן היינו קודם כינוס, אך לאחר שכנסם וגילה דעתו מהני. [אך רב הונא דקאמר בשני חצאי זתים העור מבטלן, על כרחך אתא לומר שאף כינוס לא מהני, ראה חזון איש שם שהאריך לבאר את ההכרח לזה].

^[101] ביארו התוספות [בתירוצם השני], שאם העור עצמו מבטל את הבשר, שוב לא מהני כינוס, דכינוס מהני רק על ביטול שעושה האדם בשעה שחותך את העור עם הבשר, שבזה שכנסו מגלה בדעתו שאינו חפץ לבטל, אך על ביטול העור עצמו לא יועיל כינוס, וכן כתבו כל ה ראשונים.

^[102] למסקנת הגמרא עולה, שרבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו בין בפלטתו חיה ובין בפלטתו סכין. אך בגמרא להלן קכד א אמרינן באופן פשוט שהם נחלקו רק בפלטתו חיה, אך בפלטתו סכין לכולי עלמא הבשר בטל לעור, ואם כן קשה מאי טעמא דרבי יהודה שאף בפלטתו סכין מהני כינוס? ותירצו התוספות שם, שכל מה שרבי ישמעאל מודה בפלטתו סכין היינו דבעינן כינוס, אך אינו מודה לעיקר הדין של רבי עקיבא שהעור מבטלן ולא מהני כינוס, ולכן בפלטתו חיה אף כינוס אין צריך. ולפי זה תנא קמא ורבי יהודה נחלקו במחלוקת של רבי עקיבא ורבי ישמעאל, שלפי רבי עקיבא ותנא קמא בין פלטתו חיה בין פלטתו סכין הבשר בטל לעור, ולפי רבי ישמעאל ורבי יהודה אינו בטל, אלא שבפלטתו חיה אין צריך אפילו כינוס ובפלטתו סכין צריך כינוס. וכן כתב רש"י לעיל קכא א ד"ה פלטתו חיה, עיי"ש.

^[103] העולה מכל הסוגיא, שלפי רבי עקיבא שהעור מבטלן לא יתכן שיועיל כינוס, ולכן על כרחך רבי יהודה סובר כרבי ישמעאל. אך הרמב"ם הל' אבות הטומאה פ"א הי"ב פסק כרבי עקיבא שהעור מבטלן, ומאידך פסק שם ה"ח, דהאלל, בין שפלטתו חיה בין שפלטתו סכין אינו מצטרף לכזית, ואם כנסו והיה בו כזית מטמא, וכבר השיג עליו הראב"ד, שמהסוגיא מבואר דרב הונא שמפרש מילתא דרבי יהודה שאם כנסו מהני זה רק אליבא דרבי ישמעאל? וכן מה שכתב הרמב"ם שגם בפלטתו חיה אינו מצטרף אלא אם כן כנסו, בפשטות זה נגד הסוגיא, שמבואר, שכל מה שמועיל כנסו זה רק לגלות את דעתו שמתחילה כשחתך בסכין לא ביטל את הבשר לעור, אך במה שפלטתו חיה לא שייך שיועיל כנסו, וכמו שהובא לעיל בשם הרמב"ן, ועל כרחך שרבי יהודה מטמא בלא כנסו רק בפלטתו סכין? ראה כסף משנה וחתם סופר ולב אריה מה שכתבו ליישב את דעת הרמב"ם.

^[104] בים של שלמה כתב בדעת הרמב"ם, שעור הפרסות קאי על של עגל הרך, שדוקא עור פרסות של עגל רך נחשב כבשר, והובאו דבריו להלן בגמרא.

^[105] ראה בספר שיחת חולין כאן שהאריך לבאר מה הם שמונת השרצים בזמנינו.

^[106] כתב הראב"ד בפירושו לתורת כהנים [פרשת שמיני פרק ז ה"א], שטעמו של רבי יוחנן בן נורי הוא לפי שהוקשו כל השרצים זה לזה לומר שבכולם אין עורותיהן מטמאין, אף שיש שרצים שעורותיהן רכין כבשרן.

^[107] התוספות הקשו, מדוע נקטה הגמרא "עורות אביו ואמו" דוקא? וכי תימא, שאין איסור לעשות שטיחים מעור של מת, ורק מעורות אביו ואמו אסור משום כבוד אביו ואמו. זה לא יתכן, שהרי כל המתים אסורים בהנאה, ואם כן אסור לעשות שטיחים מעורות של כל המתים? ותירצו, שמשום האיסור הנאה בלבד לא היו חכמים גוזרים טומאה, שאינו איסור חמור כל כך ככבוד אביו ואמו. ומאחר שגזרו חכמים על עורות אביו ואמו גזרו גם על העורות של כל המתים. ובתוספות במסכת נדה [נה א ד"ה שמא] הקשו, מדוע הוצרכו לגזור טומאה, הרי בלאו הכי לא יבואו לעשות מהם שטיחים מחמת האיסור הנאה? ותירצו, דטומאה חמירא לאינשי טפי מאיסור הנאה, ומחמת האיסור הנאה לבד לא היו נמנעים לעשות מהם שטיחים, וכן כתבו התוספות במסכת סנהדרין [מח א] ותוספות הרא"ש כאן. וברשב"א כאן הוסיף, שמחמת הטומאה נמנעים יותר מאיסור הנאה כדי שלא יפרשו מהם בני אדם. ועוד תירצו התוספות בנדה, דבאמת עור של מת מותר בהנאה מדין תורה, ולכן חששו שמא יעשה מהם שטיחים, שהרי המקור לאסור מת בהנאה הוא מעגלה ערופה, והתם העור מותר בהנאה לאחר כפרה, וכן נקטו התוספות במסכת זבחים [עא ב], ומדבריהם שם משמע שלאחר שגזרו חכמים טומאה, גם אסור העור בהנאה, עיי"ש. ולפי זה מיושבת נמי קושית התוספות הכא, מדוע נקטה הגמרא עורות אביו ואמו דוקא, שהרי העורות של כל המתים באמת מותרים בהנאה מדין תורה. אך ראה בחידושי הר"ן בשם הרמב"ן שדחה את דבריהם.

^[108] רש"י כתב דעור המת אינו מטמא מהתורה, משום דלאו בשר הוא ולא הוי בכלל מת, וכן מבואר ברמב"ם [מאכלות אסורות פ"ד הכ"א], שכתב ואלו שעורותיהן כבשרן עור האדם וכו' כל אלו העורות כשהן רכות הרי הן כבשר, ומבואר שגם עור האדם נחשב כבשר לפי שהוא רך. אך התוספות כתבו דילפינן מעצם, וכדאמרינן בנדה נה א, מה עצם אין גזעו מחליף אף כל שאין גזעו מחליף, לאפוקי עור שגזעו מחליף, ולישנא בתרא ס"ל דכיון שמקומו נעשה צלקת לא חשיב שאין גזעו מחליף, והוי שפיר דומיא דעצם. ולדעת רש"י והרמב"ם מבואר דבעינן שיחשב "בשר" בשביל שיטמא בטומאת מת, ואף דבגמרא בנדה ילפינן מעצם שגזעו מחליף, כתב בכתבי הגרי"ז [נזיר נ א ד"ה והנה בנדה], דהוי רק ילפותא מה נכלל בבשר או בעצם, אך כל שאין לו שם בשר או עצם אינו מטמא אף אם אין גזעו מחליף. אך צריך ביאור, דבגמגרא בנדה שם מבואר להדיא דשני הלשונות נחלקו האם עור נחשב גזעו מחליף, וכמו שכתבו התוספות, ולא האם יש לעור שם בשר? וצ"ע. ולדעת התוספות שהכל תלוי האם גזעו מחליף, ואין תלוי בשם בשר כלל, וללישנא בתרא העור מטמא מדין תורה לפי שאין גזעו מחליף אף שאינו נחשב כבשר, צריך עיון מדוע אם עבדן או שהילך בהם טהורים מדין תורה, הרי העור מטמא מצד עור ולא מצד בשר? וצ"ע. ובכתבי הגרי"ז שם הקשה על לשון המשנה "ואלו שעורותיהן כבשרן עור האדם", ומשמע שאף באדם הטומאה היא משום שעורותיהן כבשרן, דהא מתניתין לא איירי רק לדיני טומאה, שהרי הגמרא מדמה גם דין עור ובשר לגבי איסור אכילה ולגבי פיגול, ועל כרחך שבמשנה כתוב שכל אלו מטמאים משום שעורותיהן נחשבים כבשר, ואם כן קשה, שהרי בעור האדם ללישנא קמא הוי דין טומאה דרבנן, שמא יעשה מהם שטיחים, ובאמת אין עורותיהן כבשרן? וביותר קשה לדעת התוספות אף ללישנא בתרא, שהרי הטומאה מהתורה אינה משום שהעור כבשר, אלא משום שגם עור מטמא, כיון שאין גזעו מחליף? [ובשלמא אם המשנה מדברת רק לענין טומאה ולא לאיסור אכילה ופיגול, היה מקום לתרץ שעורותיהן כבשרן היינו דין עורותיהן כדין בשרן לענין טומאה, אך כיון שמדובר לכל התורה על כרחך שכונת המשנה לומר שמצד המציאות העור נחשב כבשר].

^[109] ראה בחידושי חתם סופר מה שכתב בזה.

ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטתו של מי] אמר רב הונא את דבריו, שהרי בפרקנו (להלן קכד,א) נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא בדינו של עור שיש עליו שתי חתיכות בשר נבילה הנפרדות זו מזו, שלדעת ר' ישמעאל הנושא אותם נטמא (כיון שנשא כזית בשר נבילה), ואולם הנוגע בהם אינו נטמא (שהרי לא נגע בנגיעה אחת בכזית בשר שלם). ואילו לדעת ר' עקיבא הן הנוגע והן הנושא אינם נטמאים. ומעתה דברי רב הונא אינם לא כשיטת ר' ישמעאל ולא כשיטת ר' עקיבא.

שהרי אי [אם] תאמר שנאמרו הדברים אליבא [לשיטת] ר' ישמעאל — האמר [הרי אמר] ר' ישמעאל כי לא מבטל העור את הבשר, ולכך הנושא את העור נטמא בטומאת נבילה. ואי אליבא [ואם לשיטת] ר' עקיבא — לא נצרך רב הונא להשמיענו שהעור מבטל את הבשר, כי פשיטא [פשוט] הדבר, כי האמר [הרי אמר] ר' עקיבא שמבטל העור את הבשר, ולכן אין הנושא נטמא.

ומשיבים: לעולם אמר רב הונא את דבריו אליבא [לשיטת] ר' ישמעאל הסבור שאין העור מבטל את הבשר, ואולם כי [כאשר] אמר ר' ישמעאל שלא מבטל העור את הבשר — הני מילי [דברים אלה] אמורים רק בזמן שפלטתו חיה לחתיכות בשר אלה שעל העור מן הבהמה (כגון שנשכה כלב ותלש עור עם חתיכות בשר עליו), אבל בזמן שפלטתו סכין בידי אדם — בטיל [בטל] הבשר אצל העור.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] כי אין זה ההסבר בדברי רב הונא, שהרי שנינו במשנתנו שר' יהודה אומר כי האלל המכונס, אם יש בו כזית במקום אחד — חייבין עליו. ובהסבר דברי ר' יהודה הללו אמר רב הונא: והוא (ובלבד) שכנסו האדם את האלל לאחר הפשט העור, שבכך גילה דעתו כי מלכתחילה לא ביטל את האלל. ומתוך שהעמיד רב הונא את דברי ר' יהודה דווקא באופן זה שכנסו אדם, מוכח מכאן שמדובר בזמן שפלטתו הסכין בשנים ושלושה מקומות, ועמד האדם וכינסם. ומכאן יש ללמוד כי אם ביטל אותם האדם במכוון — הריהם בטלים, אבל העור אינו מבטלם. שהרי אם ביטלם העור שוב אין חוזרים לכלל טומאת נבילה.

ויש להקשות: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שחתיכות שפלטתו סכין לשיטת ר' ישמעאל נמי [גם כן] לא בטיל [בטל] אצל העור — מובן הדבר, שכן רב הונא שאמר כי לפי ר' יהודה כינוס הדברים בידי אדם מחשיב את הדבר, ומטמא, הרי זה כדעת ר' ישמעאל הסבור שפליטת סכין אינה מבטלת.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שפלטתו סכין לר' ישמעאל בטיל [בטל], וגם כינוס בידי אדם אינו מחשיב את הדבר לכלל טומאה, דברי רב הונא שאמר כי לשיטת ר' יהודה מועיל כינוס גם בזמן שפלטתו סכין, ואין העור מבטלם, כשיטת מאן [מי] הם נאמרו?

אלא יש לחזור מההסבר שנאמר מקודם בשיטת ר' ישמעאל ולומר כי לעולם גם בזמן שפלטתו סכין לשיטת ר' ישמעאל לא בטיל [לא בטל], ואילו רב הונא האומר שהעור מבטל את שני חצאי זיתי בשר הנבילה שעליו, אמר את דבריו כשיטת ר' עקיבא. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך היא שיטת ר' עקיבא, ולא נצרך רב הונא להשמיע את דבריו!

ומשיבים: נצרך רב הונא לומר את דבריו, שכן מהו דתימא [שתאמר, היה מקום לומר]: כי קאמר [כאשר אמר] ר' עקיבא את שיטתו שהעור מבטל את חתיכות הבשר שעליו, הני מילי [דברים אלה] אמורים רק בזמן שפלטתו סכין, אבל בזמן שפלטתו חיה — לא בטיל [אינו בטל], לכך

קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שטעמא [טעם] שיטת ר' עקיבא הוא מפני שהעור מבטלן, ומשום כך, לא שנא [אינו שונה] אם פלט חיה, ולא שנא [ואינו שונה] אם פלט סכין, כדקתני סיפא [כמו ששנה בסופה] של אותה ברייתא: מפני מה ר' עקיבא מטהר בעור? מפני שהעור מבטלן.

א משנה אלו הם בעלי החיים שדין עורותיהן כדין בשרן לענין הטומאה: עור של האדם המת, הריהו כבשר המת, ומטמא. וכן עור חזיר של ישוב (חזיר בית) שהוא רך ונאכל לגוים, הריהו נחשב כבשר החזיר, ומטמא טומאת נבילות כבשר החזיר. ר' יהודה אומר כי אף עור חזיר הבר נחשב כבשרו, ומטמא טומאת נבילות.

ועור חטרת (חטוטרת, דבשת) של הגמל הרכה, שעדיין לא התקשה, הריהו נחשב כבשר, ומטמא. וכן עור הראש של עגל הרך, ועור הפרסות, ועור בית הבושת (רחם) של הנקיבה, ועור השליל (העובר שבמעי אמו), הנמצא בה בשעת שחיטה, ועור של תחת האליה (זנב) הכבשה, ועור של ארבעת השרצים הבאים (שמכלל שמונת השרצים המטמאים במותם, האמורים בתורה "החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת". ויקרא יא, כט—ל), שעורם רך: האנקה, והכח, והלטאה, והחומט. שבכל אלה העורות שנמנו דינם כדין הבשר, ומטמאים. ר' יהודה אומר כי עור הלטאה דינו כדין עור החולדה (ה"חולד" האמור בתורה), שאינם נחשבים כבשר לענין טומאה.

וכולן, כל העורות האלה שצויינו למעלה כמי שדינם כבשר, בזמן שעבדן כדרך שמעבדים עור, או ששטחם על הקרקע והילך בהן (עליהם) שיעור זמן שיש בו כדי עבודה (עיבוד העור) — הריהם טהורין, שכן בכך יצאו מכלל בשר ונהיו לעורות גמורים. חוץ מעור האדם שנשאר טמא אף באופנים הללו. ר' יוחנן בן נורי אומר כי עורותיהם של כל שמונה השרצים הנזכרים בתורה, יש להן דין עורות, ולא דין בשר, ואין הם מטמאים.

ב גמרא שנינו בתחילת משנתנו כי עור אדם נחשב כבשרו לענין הטומאה, ועל כך אמר עולא: דבר (מדין) תורה עור של אדם הריהו טהור, ומה טעם אמרו חכמים שהוא טמא? גזירה היא שמא יעשה אדם מעורות אביו ואמו שמתו שטיחין, ולכן חכמים גזרו עליהם טומאה כדי שלא יעשו כן.

ואיכא דמתני לה [ויש ששונים אותה הלכה של עולא] לא על תחילת משנתנו אלא אסיפא [על הסוף] ששנינו בה: וכל העורות כולן שנמנו במשנתנו כמי שיש להם דין בשר, בזמן שעיבדן או ששטחם על הקרקע והילך בהן שיעור זמן כדי עבודה — טהורין, חוץ מעור אדם, שטמא אף באופנים אלה. ועל כך אמר עולא: דבר תורה עור אדם שעבדו — טהור, ומה טעם אמרו חכמים שהוא טמא? גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין.

ומעירים: מאן דמתני לה ארישא [מי ששונה אותה הלכה על התחלת משנתנו, שעניינה עור שלא עובד], ולמדנו איפוא שגם עור דק טומאתו מדברי חכמים, ולא מדין תורה — כל שכן שהוא שונה אותה הלכה אסיפא [על סוף משנתנו בעור שעובד], שטומאתו של עור האדם מדברי חכמים ולא מדין תורה. ואולם מאן דמתני אסיפא [מי ששונה אותה על סוף משנתנו], נדייק מדבריו: דווקא עור אדם שעובד מקבל טומאה רק מדברי חכמים, אבל ארישא [בראשה של המשנה] העוסקת בעור שלא עובד — הריהו טמא בטומאה דאורייתא [שמן התורה].

ג ועוד שנינו במשנתנו שנחלקו תנאים בדינו של עור חזיר, שלדעת חכמים אין עור חזיר נחשב כבשר לענין הטומאה אלא עור חזיר של ישוב, ואילו לדעת ר' יהודה אף עור חזיר הבר נחשב כבשר. ומבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? ומסבירים: מר סבר [חכם זה, חכמים סבור] כי האי [זה, עור חזיר הבר] הוא אשון [קשה], ולכן אין הוא נחשב כבשר, ואילו האי [זה, עור של ישוב] הוא רכיך [רך], ולכן הוא נחשב כבשר. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יהודה, סבור] כי האי נמי רכיך [זה, עור חזיר הבר, גם כן רך], ולכן הוא נחשב כבשר.

ד עוד שנינו במשנתנו כי עור חטרת (חטוטרת, דבשת) של גמל הרכה נחשב כבשר לענין הטומאה. ושואלים: וכמה, מה משך הזמן שנקרא הוא גמל הרכה, ודין עורו כדין בשרו? אמר עולא, אמר ר' יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה משא.

ובבירור דברי ר' יהושע בן לוי הללו בעי [שאל] ר' ירמיה: אם הגיע זמנה של הגמל לטעון ואולם עדיין לא טענה בפועל, מהו דין עורו של הגמל? ועוד בעי [שאל] אביי בבירור דברי ר' יהושע בן לוי: גמל זה שעדיין לא הגיע זמנה לטעון, ואולם טענה, מהו דין עורו? ואומרים כי שאלות אלה לא נפתרו ותיקו [תעמודנה] במקומן.

ועוד נמסר בענין זה של גמל הרכה, כי יתיב [ישב] ריש לקיש וקמיבעיא ליה [ונשאלה לו]: כמה גמל הרכה? אמר ליה [לו] ר' ישמעאל בר אבא: הכי [כך] אמר ר' יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה. אמר ליה [לו] ריש לקיש: תיב לקבלי [שב למולי]. כלומר, אמרת לי דבר חשוב, ואני מכבד אותך שתשב לידי.

וכיוצא בזה נמסר כי בזמן אחר יתיב [ישב] ר' זירא וקמיבעיא ליה [ונשאלה לו] השאלה: כמה גמל הרכה? אמר ליה [לו] רבין בר חיננא: הכי [כך] אמר עולא, אמר ר' יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה. הוה קתני לה [היה רבין בר חיננא שונה אותה, את ההלכה הזו שוב לפני ר' זירא]. אמר ליה [לו] ר' זירא: פעם חדא הויא [אחת היה] לך, שכבר אמרת אותה כבר, ואין צורך לחזור.

ומעירים: תא חזי [בוא וראה] מתוך השוואת המעשים מה בין תקיפי ארעא דישראל [תקיפי ארץ ישראל] כריש לקיש שהיה מפורסם בחומרתו ותקיפותו לחסידי [לחסידי] ארץ בבל כר' זירא. שריש לקיש כיבד את זה שהשמיע דבר תורה, ואילו ר' זירא השיב בחריפות לאותו חכם שהשמיעו דבר תורה.

ה ועוד שנינו במשנתנו כי עור הראש של עגל רך נחשב כבשר לענין הטומאה. ומבררים: כמה משך הזמן שהוא נקרא עגל הרך? עולא אמר: בן שנתו. ר' יוחנן אמר: כל זמן שיונק. איבעיא להו [נשאלה להם לחכמי בית המדרש]: היכי קאמר [איך אמר] עולא בדיוק את דבריו, האם כוונתו לעגל שהוא בן שנתו והוא גם עגל שיונק.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is the statement of Rav Huna? It is taught in the mishna (124a) that in a case where the hide of an unslaughtered carcass was attached to two half olive-bulks of flesh, Rabbi Yishmael says that the hide imparts the impurity of an unslaughtered carcass by means of carrying but not by means of contact with the flesh, because one touches them separately whereas one carries them together. Rabbi Akiva says: One contracts impurity neither by means of contact with the hide nor by means of carrying it.

If one maintains that Rav Huna’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, didn’t Rabbi Yishmael say that the hide does not nullify the attached flesh and therefore the one who carries it becomes impure with the impurity of a carcass? And if one maintains that Rav Huna’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, then it is obvious, as didn’t Rabbi Akiva say that the hide nullifies the flesh and therefore one who carries it does not become impure?

The Gemara answers: Actually, the statement of Rav Huna is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael. And when Rabbi Yishmael said that the hide does not nullify the flesh, that statement applies to a case where an animal severed the hide. But in a case where a person used a knife to flay the hide, the hide nullifies the attached flesh.

The Gemara suggests: Come and hear a refutation to this explanation of the statement of Rav Huna from that which is taught in the mishna: Rabbi Yehuda says: With regard to the meat residue attached to the hide after flaying that was collected, if there is an olive-bulk of it in one place it imparts impurity of an animal carcass, and one who contracts impurity from it and eats consecrated foods or enters the Temple is liable to receive karet for it. And Rav Huna says in explanation of this statement of Rabbi Yehuda: This halakha is applicable only when a halakhically competent person collected the meat residue in one place, but not if the meat residue was collected by a child or without human intervention.

Since Rav Huna interprets the statement of Rabbi Yehuda as referring to a case where a halakhically competent person collected the pieces of flesh, the mishna must be discussing a case where such a person flayed the hide with a knife in multiple places and then collected the pieces of flesh attached to the hide. Evidently, the hide does not nullify the flesh because if the hide did nullify the flesh, that flesh would not impart the impurity of a carcass even if it were later collected. Therefore, the Gemara challenges: Granted, if you say that according to Rabbi Yishmael, even in a case where a person used a knife to flay the hide, the hide does not nullify the flesh, accordingly, Rav Huna said his statement in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael that a hide flayed by a knife does not nullify the flesh, and therefore the flesh imparts the impurity of a carcass if a person collected the pieces.

But if you say that according to Rabbi Yishmael, in a case where a person used a knife to flay the hide, the hide nullifies the flesh and therefore the flesh does not impart the impurity of a carcass even if a halakhically competent person collected the pieces, then in accordance with whose opinion did Rav Huna say that the hide does not nullify the flesh and that the pieces of flesh that one collected impart the impurity of a carcass?

The Gemara responds: Rather, it is necessary to explain the opinion of Rabbi Yishmael differently. Actually, according to Rabbi Yishmael even a hide flayed by a knife does not nullify the attached flesh. And Rav Huna said his statement that the hide nullifies attached pieces of flesh in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

The Gemara asks: Isn’t it obvious that the hide nullifies the flesh according to Rabbi Akiva? Rav Huna’s statement is unnecessary. The Gemara answers: Rav Huna’s statement is necessary lest you say: When Rabbi Akiva said that the hide nullifies the attached pieces of flesh, that statement applies only to a case where a person used a knife to flay the animal. But if an animal severed the hide, the hide does not nullify the flesh.

Therefore, Rav Huna teaches us that the reason for the opinion of Rabbi Akiva is because the hide nullifies the flesh, and there is no difference whether an animal severed the hide, and there is no difference whether a person used a knife to flay the hide. This statement of Rav Huna is therefore in accordance with that which the latter clause of that mishna teaches: For what reason does Rabbi Akiva deem one ritually pure in a case where he moved both half olive-bulks with the hide? It is because the hide separates between them and nullifies them.

MISHNA: These are the entities whose skin has the same halakhic status as their flesh: The skin of a dead person, which imparts impurity like his flesh; and the skin of a domesticated pig, which is soft and eaten by gentiles, and imparts the impurity of an animal carcass like its flesh. Rabbi Yehuda says: Even the skin of a wild boar has the same status.

And the halakhic status of the skin of all of the following animals is also like that of their flesh: The skin of the hump of a young camel that did not yet toughen; and the skin of the head of a young calf; and the hide of the hooves; and the skin of the womb; and the skin of an animal fetus in the womb of a slaughtered animal; and the skin beneath the tail of a ewe; and the skin of the gecko [anaka], and the desert monitor [ko’aḥ], and the lizard [leta’a], and the skink [ḥomet], four of the eight creeping animals that impart ritual impurity after death. Rabbi Yehuda says: The halakhic status of the skin of the lizard is like that of the skin of the weasel and is not like that of its flesh.

And with regard to all of these skins, in a case where one tanned them or spread them on the ground and trod upon them for the period of time required for tanning, they are no longer classified as flesh and are ritually pure, except for the skin of a person, which maintains the status of flesh. Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: All eight creeping animals enumerated in the Torah have skins whose halakhic status is not that of flesh.

GEMARA: The first clause of the mishna teaches that the skin of a dead person imparts impurity like his flesh. With regard to this, Ulla says: The skin of a dead person is pure by Torah law; and what is the reason that the Sages said that it is impure? It is a rabbinic decree lest a person fashion mats from the skins of his deceased father and mother.

And there are those who teach this statement of Ulla with regard to the latter clause of the mishna: And with regard to all of these skins, in a case where one tanned them or spread them on the ground and trod upon them for the period of time required for tanning, they are no longer classified as flesh and are ritually pure, except for the skin of a person, which maintains the status of flesh. With regard to that clause, Ulla says: The skin of a dead person that one tanned is pure by Torah law; and what is the reason that the Sages said that it is impure? It is a rabbinic decree lest a person fashion mats from the skins of his deceased father and mother.

The Gemara comments: The one who teaches the statement of Ulla that the skin of a corpse is pure by Torah law with regard to the first clause of the mishna, which discusses a softer hide that is not tanned, all the more so would teach it with regard to the latter clause of the mishna. But the one who teaches this statement with regard to the latter clause of the mishna holds that only the tanned skin of a corpse is pure by Torah law, but does not teach it with regard to the first clause of the mishna because he holds that the impurity of the skin of a corpse that is not tanned is by Torah law.

§The mishna teaches that according to the first tanna, the skin of a domesticated pig imparts impurity of an animal carcass like its flesh, indicates that the skin of a wild boar does not impart impurity of a carcass. Rabbi Yehuda disagrees and holds that even the skin of a wild boar has the same status as its flesh. The Gemara asks: With regard to what do the first tanna and Rabbi Yehuda disagree? The Gemara answers: One Sage, the first tanna, holds that this skin of a wild boar is tough and therefore its status is not that of flesh, but that skin of a domesticated pig is soft and therefore its status is that of flesh. And one Sage, Rabbi Yehuda, holds that this skin of a wild boar is also soft and therefore its status is that of flesh.

§The mishna teaches that the skin of the hump of a young camel that did not yet toughen imparts impurity of a carcass like its flesh. The Gemara asks: And for how long is a camel considered young and the status of the skin considered like that of the flesh? Ulla says that Rabbi Yehoshua ben Levi says: As long as the camel has not carried a burden.

Rabbi Yirmeya raises a dilemma: What is the halakha with regard to the skin of a camel whose time, i.e., age, to carry a burden has arrived, but it has not yet carried one? Abaye raises a dilemma: What is the halakha with regard to the skin of a camel whose time to carry a burden has not arrived, but it has nevertheless carried one? The Gemara answers: These dilemmas shall stand unresolved.

Reish Lakish sat and raised a dilemma: For how long is a camel considered young? Rabbi Yishmael bar Abba said to him: This is what Rabbi Yehoshua ben Levi said: As long as the camel has not carried a burden. In response to his answer, Reish Lakish honored him and said to him: Sit opposite me.

Rabbi Zeira sat and raised a dilemma: For how long is a camel considered young? Ravin bar Ḥinnana said to him: This is what Ulla said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: As long as the camel has not carried a burden. Ravin bar Ḥinnana then repeated his answer to Rabbi Zeira. Rabbi Zeira said to him: Do you have only one halakha to say, and that is why you are repeating it?

The Gemara points out: Come and see what the difference is between the harsh scholars of Eretz Yisrael, such as Reish Lakish, and the saintly ones of Babylonia, such as Rabbi Zeira. Although Reish Lakish was known for his harsh nature, he was the one who honored the Sage who resolved his dilemma, whereas Rabbi Zeira responded sharply to the one who taught him this halakha.

§The mishna teaches: And the skin of the head of a young calf has the same halakhic status as the flesh with regard to impurity. The Gemara asks: And for how long is a calf considered young? Ulla says: It is considered young in its first year of age. Rabbi Yoḥanan says: For as long as the calf is suckling. A dilemma was raised before the Sages: With regard to what case is Ulla speaking? Is he referring to a calf that is in its first year of age and is still suckling,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שמא יעשה עורות אביו ואמו שטוחין. אביו ואמו לאו דוקא אלא ה"ה עורות שאר מתים דכולן אסורין הן בהנאה, דמת אסור בהנאה, דילפינן שם שם מעגלה ערופה כדאיתא בע"ז (כט, ב) פרק אין מעמידין, והכא אלומי אלמה למילתא לומר אף עורות אביו ואמו.
וא"ת כיון דאסורין בהנאה למה (הוזכרו) [הוצרכו] לגזור בהן טומאה תיפוק לי דהא אסור בהנאה ולא יעשה ממנה שטוחין. י"ל שמתרחקין מן הטומאה כדי שלא יתרחקו אחרים מהן ואין מתרחקין מאיסורי הנאה, ובנדה פ' דם הנדה (נדה נה, א) הארכתי בה יותר בסייעתא דשמיא.

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני ואמר על זה ואלו שעורותיהן כבשרם עור האדם ועור החזיר של יישוב ר' יוסי אומר אף עור חזיר של בר ועור חטוטרת גמל הרכה ועור הראש של עגל הרך ועור פרסות ועור בית הבשת ועור השליל ועור שתחת האליה ועור האנקה והכח והלטאה והחומט ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה וכלן שעבדן או שהלך בהן כדי עבדן טהורין חוץ מעור האדם ר' יוחנן בן נורי אומר שמנה שרצים יש להם עורות אמר הר"מ פי' חטוטרת ידועה ומה שאמר הרכה ר"ל כל זמן שהן רכות שלא נתקשו עדיין ושיעור זה כל זמן שלא נתן עליו משוי ור' יהודה אומר כמו שהחולדה עורה חלוק מבשרה ולא נאמר שעורותיהן כלן שוים בקושי וברוך וכדי עבודה שילך עליהם ברגלים כשיעור זמן מהלך ארבעה מילין מהלך בינוני ומה שאמר שעור האדם לא יטהר לעולם ואפי' עובד הוא בדרך כבודו של אדם כדי שלא יהנה בעורו ולא ישתמש בשום דבר ור' יוחנן דעתו ששמנה שרצים כלן עורן חלוק מבשרן וחולק על חכמים שאומרין שארבעה מהן עורן כבשרן ואין הלכה כר' יוסי ולא כר' יהודה ולא כר' יוחנן בן נורי:

אמר המאירי אלו שעורותיהן כבשרן ויש לעור אף בפני עצמו טומאת הבשר עור האדם לטומאת מת והשאר לטומאת (נבלת) [נבלה] עור חזיר של יישוב מפני שעורות אלו רכים הם ר' יוסי אומר אף חזיר הבר ואין הלכה כדבריו ועור חטוטרת של גמל הרכה ובגמ' יתבאר איזו היא קרויה רכה לענין זה ועור הראש שעל עגל הרך והוא שיונק ועור הפרסות והוא מארכובה ולמטה כמו שביארנו בפרק אלו טריפות ועור בית הבשת ר"ל בית הרחם של נקבה ועור השליל ועור שתחת האליה כל אלו עורות כבשר של אדם לטומאת מת והשאר לטומאת נבלות בין לצירוף כזית בין לטמא בפני עצמן ולענין שרצים לטמא בכעדשה עור האנקה והכח והלטאה והחמט אבל עור חלד ועכבר וצב ותנשמת עורן טהור ואפי' לא עיבדו או לא הילך בהם כדי עבודה ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה ועורה טהור ואין הלכה כדבריו וכלן כלומר כל אלו שאמרנו שעורותיהן כבשרן שעיבד את העור טהורין וכן אפי' לא עיבדן אלא שהילך בהן ברגליו שדרך עורות לשטחן לפני הדורסן והוא תחלת עבודן וכל שהילך בהן בכדי עבודה והוא שיעור ארבעה מילין הרי הפקיעו מדין בשר וטהורין חוץ מעור אדם שהעמידוהו על טומאתו מדברי סופרים לטמא בכזית כבשרו אע"פ שעבדו כדי שלא ירגיל אדם לעבד עורות אדם וישתמש בהם ר' יוחנן בן נורי אומר שכל שמנה שרצים יש להם עורות חלוקין מבשרן ואין הלכה כדבריו:

זהו ביאור המשנה וכלה כסתם משנה הלכה היא חוץ מעור הראש של עגל הרך ומעור בית הפרסות שאין אלו נידונין כבשר ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן:

חטוטרת של גמל הרכה שאמרנו הוא כל זמן שלא טענה משאוי ולא הגיע זמנה לכך הא אם טיענה והגיע זמנה לכך הרי אינה רכה ויצאה מכלל בשר הגיע זמנה לטעון ולא טיענה או שלא הגיע זמנה לטעון וטיענה הרי זה ספק:

תד"ה אי אמרת בשלמא כו' ועוד דר"י נמי דבכנסו איירי כו' עכ"ל צ"ע היאך מתוקמא דרבי ישמעאל בכנסו דא"כ תיטמא נמי במגע דלא הוי נוגע וחוזר ונוגע אלא נוגע בבת א' בכנסו ודו"ק:

בד"ה רב הונא כו' לא מצי למפרך דאמר כמאן אי אמרת לר"י דבטל כו' עכ"ל יש לדקדק ומאי דוחקא דודאי לעיל איכא למימר לר' ישמעאל לא בטיל אלא הכא פריך לשנויא דמשני לר"י דפלטתו סכין בטל ונראה שסמכו עצמם אדלקמן אמתני' דפליגי ר"י ור"ע דקאמר רבי יוחנן עלה ל"ש אלא פלטתו חיה אבל פלטתו סכין בטיל ולעיל לר"י נמי מוקמי' פלוגתא דר' יהודה ורבנן בפלטתו סכין דלר"י לא בטיל ואם כן ר' יהודה כמאן מיהו קשה קצת ומאי קושיא דהא איכא למימר הכא שפיר לר' יוחנן הא בטל לר' ישמעאל היינו בלא כינוס ודלא בטל לר' יהודה היינו בכינוס וכ"כ התוס' לקמן בפירקין ע"ש:

תד"ה אי אמרת בשלמא וכו' רב הונא דקאמר כרבי ישמעאל וכו' כצ"ל:

בא"ד ועוד דרבי ישמעאל נמי בכנסו מיירי ואין זה דוחק כמו דמפרש מלתיה דרבי יהודה הכי כצ"ל. ור"ל ואין זה דוחק שנפרש מלתיה דרבי ישמעאל בכנסו אף על גב דאינו מפורש בדבריו כמו שאין דוחק דמפרש דברי ר' יהודה הכי דאיירי והוא שכנסו:

ד"ה רב הונא דאמר כמאן לעיל כי קאמר וחד אמר מקצתו פלטתו חיה ומקצתו פלטתו סכין וכו' לא מצי למפרך כמאן וכו'. דברי התוספות קשה ליישבן דמאי תלי קושיא זו במה דמוקי לה במקצתו פלטתו חיה וכו' בלא זה אדברי ר"ל עצמו דאמר דאלל רמתניתין הוי בשר שפלטתו סכין וגם אליבא דכ"ע דהא אליביה דר' יהודה דאלל דידיה הוה בשר שפלטתו סכין הוי מצי לאקשויי קושיא זו ועוד מאי מקשו התוס' כלל הא אלעיל לא קשה מידי דהנהו אמוראי דלעיל מצי אמרי לר' ישמעאל פלטתו סכין נמי לא בטיל והיה אפשר לומר שהתוס' לא ס"ל כשיטת פרש"י דלעיל בפירוש מקצתו חישב עליו וחד אמר מקצתו פלטתו היה וכו' ומה שפירש שם לפי שיטתו דמתניתין אתיא כרבי עקיבא דאמר העור מבטלה אפי' פלטתו היה דכשתדקדק שם תמצא שבלאו הכי פירושו דחוק אלא שהתוס' מפרשים כפשוטן דפריך גמ' היכי דמי אי דחשיב עליה אפילו באנפי נפשיה מטמא ואי דלא חשיב עליה בטולי בטלי ומשני כפשוטו חד אמר מקצתו חישב עליו ולכך אינו חשוב כ"כ שיטמא באנפי נפשיה אלא שמצרף לאוכל וחד אמר מקצתו פלטתו היה ומקצתו פלטתו סכין ומה שפלטתו היה אינו בטל אבל מה שפלטתו סכין הוא בטל ובלא מחשבה איירי ולכך לא חשיב אוכל לענין שיטמא באנפי נפשיה אבל מ"מ כיון שמקצתו הוא דבר שאינו בטל חשיב קצת אוכל לענין שמצטרף לאוכל גמור והשתא ע"כ ס"ל ההוא מ"ד דכרבי ישמעאל אתי ת"ק דמתני' דאי כר"ע הא אית ליה אפי' פלטתו חיה העור מבטלה כדמסיק הכא מדקתני סיפא וכו' אלא ע"כ כרבי ישמעאל אתי ואפ"ה אית ליה דפלטתו סכין בטל ולכך באנפי נפשיה אינו מטמא אלא שמצטרף לאוכל וא"כ ע"כ סבירא ליה לאותו מ"ד דלרבי ישמעאל פלטתו חיה דוקא אינו בטל אבל פלטתו סכין מודה דבטל ולפי זה א"ש מה שכתבו התוס' הכא משום דלעיל נמי הוי מצי למפרך כיון דלרבי ישמעאל נמי פלטתו סכין בטל א"כ רבי יהודה דאמר לא בטיל כמאן אלא שדרך זה דחוק קצת משום דלפי זה הוה להו להתוס' לפלוני לעיל אפירוש רש"י דלעיל ולפרש בענין אחר על דרך שכתבתי ואי לא מיסתפינא אמינא דטעות נפל הכא בתוס' שלפנינו בדבור זה וכך צ"ל אלעיל דבעי למימר דפלטתו סכין הוה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן וכו' לא מצי למפרך דאמר כמאן אי אמר לרבי ישמעאל לא בטל כן צ"ל ותו לא ור"ל המקשה דפריך הכא ת"ש רבי יהודה אומר וכו' ופריך ממלתיה דרב הונא דמוקי לה והוא שכנסו בלא זה לא מצי למפרך דהא אלל דרבי יהודה הוא לכ"ע בשר שפלטתו סכין כדאמר לעיל ואי אמרת דלרבי ישמעאל נמי בשר שפלטתו סכין בטל רבי יהודה דאמר כמאן והיא היא קושית רש"י בעצמה ותירצו כמו שמסיימין התוס' בסוף דבריהם כדפירש בקינטרס וק"ל:

ד"ה דאמר כמאן וכו'. ועוד דמשמע דהעור מבטלן ותו לא מהני להו כינוס כנ"ל לגרוס. ור"ל דליכא למימר דהא דאמר רב הונא ב' חצאי זיתים וכו' מיירי בלא כינוס אבל אי כנסו לא בטלי מלישנא דהעור מבטלן משמע דמבטלן לגמרי דתו לא מהני להו כינוס:

תד"ה אי אמרת. ועוד דרי"ש נמי בכנסו איירי. מה שהעלה המהרש"א בצ"ע דא"כ תטמא נמי במגע כו'. נ"ל דלק"מ דלמ"ד אין נוגע וחוזר ונוגע הוא אפי' אם הב' חצאי זיתים מונחים זה אצל זה ונוגע בשניהם בב"א. ומטעם דמקום שנוגע בחצי זית זה אינו נוגע בחצי זית הב'. וזה נקרא נוגע (במקום זה) וחוזר ונוגע (במקום אחר ואפי' בב"א). ודמי למש"כ התוס' לעיל (קיח ב) לענין צירוף אוכלין להתטמא ועמש"כ באהלות ספ"ב בס"ד:

במשנה ריבנ"א ח' שרצים יש להן עורות. לכאורה ה"ל להתנא להציג דבריו מיד אחר דברי ר' יהודה וי"ל:

רש"י ד"ה ועור של תחת האליה. עור הזנב מתחת כו'. כצ"ל וכ"ה בהרע"ב:

תד"ה אבל. דמקומו נעשה צלקת כדאמרי' על בשר פרק דם הנדה. כצ"ל:

גמ' הוה קתני לה א"ל חדא וכו׳. נ"ב מפני שלא הראה לו פנים מסבירות כר"ל שהיה מחשיב בעל השמועה ועושה לו כבוד כמו שלומד מחברו ד"א שח"ל בו כבוד. ור"ז לא חשיב לזה מאומה ולא עשה בו הידור. לפכך דמה זה שלא שמע יפה וחזר על שמועתו כדי שישגיח עליו וישמענו. והשתא א"ש מאי דמסיק ת"ח כו':

רש״י ד"ה דאמר כמאן וכו׳ תחלה ביחד. נ"ב כזית שלם ומאי המכונס מעיקרו ביחד וקמפרש דהיינו כזית במקום אחד פלטתו סכין:

תוס' ד"ה דאמר כמאן וכו׳ דעור מבטלן. נ"ב דמאידך דר"ה כבר שמעינן ליה דבעי כנסו. ותרתי למה ליה:

ד"ה עורות וכו׳ דנקט אביו ואמו לאו דוקא אלא משום כו׳ כצ"ל:

דבר תורה עור אדם טהור. עספ"ק דעירוכין פליגי לרב שער מת אסור בהנאה א"כ מכ"ש עור המת. אבל לר"נ שער המת מותר בהנאה משום דמיתה גורמת איסור הנאה ואין השער מרגיש במיתה וצ"ל נמי דעור המת אסור דמרגיש במיתה דאי עור מותר מכ"ש שער ודוחק לומר דגם עור אינו מרגיש במיתה וצל"ע:

תא חזי מה בין תקיפי א"י לחסידי בבל. לכאורה י"ל דכשאמר לר"ז בשם ריב"ל כל זמן שלא טענה לא הסביר לו ר"ז פנים משום שעדיין לא נתפרש אי טעינה גורם או זמן הראוי לטעון כדמספקא לי' לעיל בסמוך ומשו"ה כשחזר ואמר עוד הפעם כל זמן שלא טענה א"ל חדא הוה לך ויש במשמע שני אופנים ואין לך לפרש. אמנם ר"ל י"ל פשיטא לי' טעינה ממש קאמר ולא זמן טעינה שהרי בפסחים פ"ד ע"א שאל ר"ל לר' יוחנן בגידין שסופן להקשות או בתר השתא אזלינן או בתר סופן להקשות ומסיק מדאמר ר' יוחנן עור עגל הרך יחידאה הוא ש"מ בתר סופן אזלינן. וא"כ כיון דעור חטוטרת של גמל הלכתא היא ולאו יחידאה ש"מ דלא בזמן טעינה תלי' דאם כן דממילא ותקשה כשיגיע זמן טעינה ה"ל כגידין שסופן להקשות וכעור עגל הרך ובתר סופו ה"ל למיזל אע"כ לא תלי' בזמן אלא בטעינה ממש. ואם לא יטעיננה לא תתקשה לעולם וא"כ לר"ל הוה פשיטא לי' והוה סגי לי' במ"ש לו בשם ריב"ל ומשו"ה אמר תיב לקבלי והי' נראה דבר נכון אלא שהרמב"ם אע"ג דלית לי' דעור עגל הרך משום דיחידאי היא מ"מ מסקא לי' בעור חוטרת של גמל אי תלי' בזמן או בטעינה וצ"ע:

פלוגתא דר' ישמעאל ור''ע בפירקין (לקמן דף קכד.) במתני' דקתני היו עליו שני חצאי זיתים מטמאין במשא שהרי נשא כזית נבלה ואין מטמא במגע דאין נוגע וחוזר ונוגע ור''ע אומר לא במגע ולא במשא אלמא לר' ישמעאל לא מבטל עור ולר''ע מבטל: ה''ג אי אליבא דר''ע פשיטא. דהא מתניתין היא: לעולם אליבא דרבי ישמעאל. ואשמועינן רב הונא דכי אמר רבי ישמעאל לא מבטל עור הני מילי בפלטתו חיה שנעשה שלא מדעת אבל פלטתו סכין מדעת ביטלו: ואמר רב הונא והוא שכנסו. אחר הפשט דגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא אבל לא כנסו לא מדמוקים לה בשכנסו מכלל דבשפלטתו סכין בשנים ושלשה מקומות קאמר וקתני חייבין עליו אלמא אי בטלינהו איהו במתכוין בטילי אבל עור לא מבטל דאי בטלינהו עור תו לא הדרי למיהוי נבלה: אי אמרת בשלמא פלטתו סכין לרבי ישמעאל נמי לא מבטל. עור: רב הונא. דאוקמה לרבי יהודה בשהיה זית מתחלה לחצאין ואפ''ה לא בטלינהו עור מעיקרא הוא דאמר כרבי ישמעאל דאוקמיה לרבי יהודה אליבא דרבי ישמעאל ורבנן כר''ע: אלא אי אמרת פלטתו סכין. רבי ישמעאל מודי דמבטל עור: רב הונא. דאוקמה לדר' יהודה כשהיה זית זה מתחלה לחצאין ואפ''ה לר' יהודה לא בטיל: דאמר כמאן. בשלמא אי לא דרב הונא דאמר והוא שכנסו הוה מוקמינא לר' יהודה בשפלטתו תחלה ביחד ומש''ה לא בטיל דכי פליגי רבי ישמעאל ור''ע בשתי חצאי זיתים פליגי אבל בכזית שלם מודו כדתני ריש פלוגתייהו עור שיש עליו כזית בשר כו' ורבנן סברי כי מודו רבי ישמעאל ור''ע בכזית שלם הני מילי בפלטתו חיה אבל פלטתו סכין אפילו כזית בטל אבל השתא דאוקמה רב הונא בשני חצאי זיתים דאמר כמאן: הכי גרסינן אלא לעולם פלטתו סכין לרבי ישמעאל נמי לא בטיל ורב הונא דאמר אליבא דר''ע. כלומר הא דאמר רב הונא לעיל העור מבטלו אליבא דר''ע אמרה וההיא דר' יהודה אליבא דר' ישמעאל: קמ''ל. רב הונא דאפי' פלטתו חיה מפני שעור מבטלו משמע טעמא בעור תליא ואף על גב דלא בטלינהו איהו: מתני' אלו שעורותיהן. מטמאין כבשרן: ועור חזיר של ישוב. מפני שהוא רך ואוכלין אותו: חטרת. חלדרוב''א שיש לו לגמל: גמל הרכה. מפרש בגמרא עד כמה נקראת רכה: עגל הרך. נמי מפרש בגמרא עד כמה: ועור הפרסות. כעין שחותכין הרגלים וכל אותו העור רך הוא: בית הבושת. בית הרחם של נקבה: ועור של תחת האליה. עור הזנב מתחת מקום שאין שער מפני שהוא רך: האנקה. הריצו''ן: הלטאה. ליתיירד''א: חומט. לימצ''א שתחלת ברייתו בכעדשה צא ובדוק בתיק שלה שגדל והולך עמה תחלתו כעדשה ממש הוא בשוליו: הלטאה כחולדה. עורה חלוק מבשרה: וכולן שעיבדן. כל אלו שאמרו שהן מטמאין כבשר אם עיבדן נעשה עור ובטלו מתורת בשר וטהורין: או שהילך בהן. ששטחן לדרוס עליהן ברגלים שהוא קצת עיבודן: יש להן עורות. ואין מטמאין כבשרן: גמ' דבר תורה עור האדם טהור. דלאו בשר הוא ולא הוי בכלל מת: שטיחין. למטה ולקתדרא לישב עליהן ששוטחין עור על גבי מטה במקום חבלים: מאן דמתני לה. לדעולא: ארישא. דאפילו כי לא עיבדו נמי לא מטמא אלא מדרבנן כל שכן אסיפא דהא דקתני חוץ מעור האדם דאף על גב דעיבדו טמא מדרבנן הוא ומשום דעולא: ומאן דמתני לה. גזירה דעולא אסיפא: אבל ארישא. כשלא עיבדו סבירא ליה דטומאתו מן התורה: אשון. קשה: שלא טענה. משוי: תיב לקבלי. שאמרת לי דבר טעם ויישר כחך: הוה קתני לה. חוזר ושונה פעם שניה כסבור שלא שמעה: חדא הויא לך אמרת. דבר חידוש אחד היה בידך שאין בידינו הרי אמרתו ולמה תחזור ותשננו פעם שניה להראות חכמתך: ר''ל מתקיפי דארעא דישראל הוה כדאמרינן בפרק קמא דיומא (דף ט:) מאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה יהבי ליה עיסקא בלא סהדי והכא א''ל תיב לקבלי ורבי זירא דמבבל סלק להכא כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב''מ דף פה.) רבי זירא אותיב ארבעין תעניתי דנשתכח מיניה תלמודא דבבלאי ומחסידי דבבל הוה כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (שם) רבי זירא (אותיב) כל תלתין יומין בדיק נפשיה ושגר תנורא וסליק בגוה חזי מאי אכספיה לההוא מדרבנן: והוא שיונק. אבל פירש מלינק אף על פי שעדיין הוא בתוך שנתו כבר הוקשה עורו ואם עבר שנתו נמי אף על פי שיונק לא דתרתי בעינן:

אי אמרת בשלמא פלטתו סכין לרבי ישמעאל לא בטלה רב הונא דאמר כר' ישמעאל. וא''ת והא ר' ישמעאל בלא כנסו קאמר ור' יהודה בעי כנוס כדאמר רב הונא וי''ל דפלוגתייהו דר' ישמעאל ור''ע בפלטתו חיה לכך לא בעי ר' ישמעאל כנוס אבל פלטתו סכין אי לא בטל לרבי ישמעאל צריך נמי כניסה ועוד דרבי ישמעאל נמי בכנסו איירי ואין זה דוחק כמו דמפרש מילתיה דרבי יהודה הכי: רב הונא דאמר כמאן. לעיל (דף קכא.) כי קאמר וחד אמר מקצת פלטתו חיה ומקצת פלטתו סכין דבעי למימר דפלטתו סכין הוי פלוגתא דר' יהודה ורבנן דלר' יהודה לא בטל לא מצי למפרך דאמר כמאן אי אמרת לר' ישמעאל דבטל כדפריך הכא דאיכא לאוקומי דר' יהודה דאית ביה כזית יחד אבל לרב הונא פריך שפיר כדפי' בקונט': דאמר כמאן. וא''ת ודילמא הא דאמר רב הונא ב' חצאי זיתים שישנן על העור העור מבטלו מיירי בלא כנסו אבל כנסו מודה דלא בטל וי''ל דהא פשיטא ולא איצטריך ליה לרב הונא לאשמועינן דעור מבטלן עוד דהעור מבטלן משמע מתחלה העור מבטל ותו לא מהני להו כנוס): עור אדם טהור. כדמפרש טעמא בריש דם הנדה (נדה דף נה.) דלא הוי דומיא דעצם אדם דעור גזעו מחליף: עורות אביו ואמו שטיחין כו'. ואע''ג דמת אסור בהנאה ובכל אדם אסור לעשות מעורו שטיחין כו' מ''מ לא הוו גזרי רבנן משום הך חששא שיהיה טמא אלא משום אביו ואמו דחמיר טובא וא''צ לומר דנקט אביו ואמו משום דשכיחי גביה: אבל רישא טומאה דאורייתא היא. והשתא חשיב עור אין גזעו מחליף משום דמקומו נעשה צלקת על בשר כדאמרינן פרק דם הנדה (גז''ש):