חולין קכב ע"ב

וכנגד דעה זו אמר ליה [לו] ר' יוחנן לעולא כי כל זמן שהעגל יונק חלב הריהו נחשב כ"עגל הרך", גם אם העגל הוא בן למעלה משנה. ונמצא לפי הסבר זה של הבעיה כי עולא מצריך שיתקיימו בו שני תנאים, ולדעת ר' יוחנן די בכך שהעגל יונק.

או דלמא [שמא] "עגל רך" לדעת עולא, הוא זה שהוא בן שנתו קאמר [הוא עולא אומר], בין שעגל זה יונק ובין שאינו יונק. וכנגד דעה זו אמר ליה [לו] ר' יוחנן לעולא כי אין "עגל רך" אלא זה שהוא גם בן שנתו והוא גם שיונק. ונמצא שלפי הסבר זה ר' יוחנן הוא שמצריך שיתקיימו בו שני תנאים, ואילו לדעת עולא די בכך שהוא בן שנתו?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שר' יוחנן אמר בלשונו "כל זמן שיונק", ואם איתא [יש] מקום לצד השני, שלדעת ר' יוחנן צריכים אנו גם שיהא העגל בן שנתו, "והוא שיונק" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שהרי תנאי זה של יניקה בא כתוספת לתנאי הראשון שהוא בן שנתו. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא, ונפתרה בכך הבעיה.

א ומביאים עוד בדין עור הראש של עגל הרך. בעא מיניה [שאל אותו] ריש לקיש מר' יוחנן: עור הראש של עגל הרך שעדיין הוא ראוי לאכילה, מהו שיטמא טומאת אוכלים, האם רואים אנו אותו כעור או כבשר? אמר ליה [לו] ר' יוחנן בתשובה: אינו מטמא.

אמר ליה [לו] ריש לקיש: והרי לימדתנו רבינו את זו ששנינו במשנתנו אלו שעורותיהן כבשרן ובכללם הוא גם עור הראש של עגל הרך! אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: אל תקניטני בקושיה זו, כי בלשון יחיד אני שונה אותה את המשנה הזו, שהיא דעת תנא יחיד, ולא "סתם משנה" שהלכה כמותה.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדינו של השוחט את קרבן העולה על מנת להקטיר (להקריב) כזית מעור שתחת האליה (הזנב) של הכבש, אם כדי להקטירו חוץ למקומו (חוץ לעזרה) — הרי זה הקרבן פסול, ואולם אין בו עונש כרת לאוכלו. ואם שחט כדי להקטיר עור זה חוץ לזמנו (למחרת) — הרי זה הקרבן הוא פיגול וחייבין עליו, על אכילתו, עונש כרת. מפני שעור זה הוא רך, ודינו כבשר, שמחשבה בו פוסלת. זו היא דעת חכמים.

אלעזר בן יהודה איש אבלום אומר משום [בשם] ר' יעקב, וכן היה ר' שמעון בן יהודה איש כפר עיכום אומר משום [בשם] ר' שמעון: אחד (בין) עור בית הפרסות, ואחד (ובין) עור הראש של עגל הרך, ואחד (ובין) עור של תחת האליה, וכל שמנו חכמים גבי [אצל] טומאה "אלו שעורותיהן כבשרן", והרי לשון זו באה להביא (לרבות) עור של בית הבושת של הנקיבה, שכל אלה נידונים כבשר.

שאם בשעת עבודת הקרבן חשב להקטירו חוץ למקומו — פסול, ואם אכלו אין בו כרת. ואם חשב להקטירו חוץ לזמנו, למחרת — הרי זה הקרבן פיגול, וחייבין עליו כרת, על אכילתו. משמע ששיטת משנתנו היא כשיטת יחיד (אלעזר בן יהודה), ואילו חכמים באותה ברייתא סבורים שאין העור נחשב כבשר מלבד העור שתחת האליה.

ב ועוד שנינו במשנתנו כי אף עור בית הפרסות נחשב כבשר לענין הטומאה. ומבררים: מאי [מה פירוש] "בית הפרסות"? רב אמר: הכוונה לעור שעל בית הפרסות ממש, החלק שמתחת לקרסולים. ר' חנינא אמר: הכוונה היא לעור הרכובה (הארכובה, הברך) הנמכרת עם הראש, הוא הפרק התחתון של הרגל, שהקצבים מוכרים עם הפרסה ("הראש"), עצם השוק מן הברכים ותחתיהן, שעור זה נחשב כבשר.

ג ועוד שנינו במשנתנו כי עור האנקה והכח והלטאה והחומט (שהם ארבעה שרצים מן השמונה הכתובים בפרשת השרצים המטמאים), נחשב כבשר לענין טומאה. ומביאים עוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] על הכתוב בפרשת השרצים "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, כט—לא): המלה "הטמאים" באה לרבות שאף עורותיהן של אלה (אנקה, כח, לטאה, חומט) נחשבים כבשרן לענין הטומאה.

יכול יהא כן הדין אפילו בכל השרצים כולן, שיהיו עורותיהם נחשבים כבשרם? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "אלה" — שרק באלה נוהג דין זה, ולא באחרים.

ותוהים: והא [והרי] המלה "אלה" אכולהו כתיבי [על שמונת השרצים כולם היא כתובה]! אמר רב: במה שנאמר "למינהו" אחר החולד והעכבר והצב הפסיק הענין, ללמדנו שאין הריבוי הנלמד מהמלה "הטמאים" מתייחס גם אליהם.

ומקשים: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] את התנשמת בכלל אלה שעורותיהם כבשרם, שהרי המלה "הטמאים" מתייחסת לכל הנאמר בפסוק שקדם לה, ואף התנשמת נזכרת שם! אמר רב שמואל בר יצחק: אכן רב שדרש כן מן הכתוב, תנא הוא, ותני [ושנה] גם תנשמת בין אלה שעורותיהם כבשרם, שלא כמשנתנו.

ושואלים: והא תנא דידן לא תני [והרי התנא שלנו לא שנה] תנשמת, ומדוע לדעתו התנשמת אין עורה כבשרה?

אמר רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: תנא דידן סבר לה [התנא שלנו סבור] כדעת ר' יהודה הסבור שדין הלטאה (אף שהיא כתובה בתורה באותו פסוק בו נכתבו האנקה והכח והחומט) כדין החולד (הכתוב בפסוק הקודם), שאין עורם כבשרם, וטעמו של ר' יהודה אינו מדרשת הכתוב "הטמאים" (כדרך שאמר רב) אלא משום דאזיל בתר גישתא [שהולך אחר המישוש], שבכל אחד מן השרצים הללו על פי מישוש עורם יש לקבוע אם הריהו כבשר. ולכך סבור התנא של משנתנו כי עורם של האנקה והכח והלטאה והחומט מישוש עורם מוכיח שדין עורם כדין בשרם.

ובגישתא [ובמישוש] שעל הלטאה קמיפלגי [הם חלוקים] האם יש בו כדי לקבוע שזה עור קשה (כדעת ר' יהודה) או עור רך (כדעת התנא הראשון).

ד ועוד שנינו במשנתנו כי כל העורות כולן הנחשבים כבשר, שעיבדן או ששטחם על הקרקע והילך עליהם — יצאו מכלל בשר, והריהם עור לכל דבר, ואינם טמאים. ושואלים: מדיוק הדברים ניתן ללמוד כי דווקא אם הילך עליהם — אין [כן] ואין הם עוד נחשבים בשר. ואולם אם לא הילך עליהם — לא פסקו מלהיחשב כבשר. והא תני [והרי שנה] ר' חייא בדינו של אוזן חמור שטלאה (שעשאה לשימוש כטלאי) לקופתו (סל) שבטלה בכך מתורת בשר, והיא בכלל עור, ולכך היא טהורה מטומאת נבילה. הרי שבעצם זה שטלאה התבטלה מדין בשר. ונאמר כן גם לענייננו, שבעצם זה ששטח את העור על הקרקע לפני ההולכים, או שכרכו סביב רגלו, ביטלו מתורת בשר, ואף על גב [אף על פי] שעדיין לא הילך בפועל על העור, שיידחה בכך מתורת בשר!

ודוחים: לא, אין זו קושיה. שכן טלאה — הרי זה מעשה שנעשה בעור, ובא המעשה וביטלו מתורת בשר. ואולם פרישת העור על הקרקע או כריכתו על הרגל אינם נחשבים כמעשה המבטל, אלא ההילוך בפועל על העור. ולכך אם הילך — אין [כן] התבטל העור מכלל בשר, ואם לא הילך — לא התבטל מכלל בשר. ובדין זה של ביטול עור מתורת בשר אם הילך עליו, שנינו שצריך שיהלך על העור כדי עיבוד. ומבררים:

כמה זמן הוא "כדי עבוד"? אמר רב הונא שכך אמר ר' ינאי: הרי זה משך זמן הליכה של ארבעת מילין.

ה כיון שהוזכר למעלה שיעור הזמן של הילוך ארבעה מילין, מביאים עוד הלכות שיש בהן בענין שיעור זמן זה. ר' אבהו משום [בשם] ריש לקיש אמר כי לגבל (מי שמקצועו ללוש עיסה) המקפיד ללוש את עיסתו בטהרה, והריהו שכיר לבעל הבית, ונצרך הוא למי מקוה כדי לטהר בהם את כליו, מה יעשה? עד מרחק ארבעה מילים — יטריח עצמו ויטביל, ואולם מעבר לכך — אין לו לטרוח, אלא אם כן בעל הבית נותן לו שכר הליכה. וכיוצא בדבר לענין תפלה, באדם המהלך בדרך וצריך להתפלל. אם יש בית כנסת לפניו במרחק שעד ארבעה מילין — יטריח עצמו, וילך שם, כדי להתפלל בבית הכנסת. ואולם מעבר לכך, לא הצריכוהו לטרוח כל כך.

וכן לענין נטילת ידים לאכילה, למי שאין לו מים לנטילה. שאם יש מים לפניו בסוף ארבעת מילין — ימתין מלאכול עד שיבוא לשם.

ובענין דברי ר' אבהו הללו אמר רב נחמן בר יצחק:

and Rabbi Yoḥanan disagreed with Ulla and said to him: A calf is considered young as long as it is suckling, even after its first year of age? According to this explanation, Ulla considers a calf to be young only when it is both in its first year and suckling, and Rabbi Yoḥanan considers a calf that is suckling to be young even if it is beyond its first year.

Or perhaps, does Ulla say that a calf is considered young if it is in its first year of age, whether it is suckling or whether it is no longer suckling, and Rabbi Yoḥanan said to him: The calf must be in its first year of age and it must also be suckling in order to be considered young?

Come and hear a resolution to this dilemma: Rabbi Yoḥanan says: The calf is considered young the entire time that it is suckling. And if it is so that Rabbi Yoḥanan requires a calf to be both in its first year and suckling to be considered young, Rabbi Yoḥanan should have said: And provided the calf is suckling, indicating an additional condition. Conclude from it that Rabbi Yoḥanan considers a calf that is suckling to be young even if it is beyond its first year, and that Ulla considers only a calf that is both in its first year and suckling to be young.

§The Gemara continues to discuss the skin of the head of a young calf. Reish Lakish asked Rabbi Yoḥanan: What is the halakha with regard to whether the skin of the head of a young calf that is still fit to be eaten imparts impurity? Is the status of the skin like that of flesh or not? Rabbi Yoḥanan said to him: It does not impart impurity.

Reish Lakish said to him: But didn’t you teach us, our teacher, that it says in the mishna: These are the entities whose skin has the same halakhic status as their flesh, and the skin of the head of a young calf is included among them? Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: Do not provoke me by asking such a question. I teach that mishna in the singular, i.e., that mishna is in accordance with an individual opinion and is contrary to the majority opinion. Therefore, the halakha is not in accordance with it.

As it is taught in a baraita: One who slaughters a burnt offering with the intention to burn an olive-bulk of the skin beneath the tail outside its designated area, i.e., outside the Temple courtyard, renders the offering unfit, but there is no liability for karet for one who partakes of the offering. If he intended to burn it beyond its designated time, i.e., not on that day, then it is rendered piggul, and one is liable to receive karet for partaking of it. Since this particular area of the skin is soft, its status is therefore like that of flesh. This is the opinion of the Rabbis.

Elazar ben Yehuda of Aveilum says in the name of Rabbi Ya’akov, and so Rabbi Shimon ben Yehuda of Kefar Ikom says in the name of Rabbi Shimon: This halakha applies both to the hide of the hooves, and the skin of the head of a young calf, and the skin beneath the tail, and all of the entities that the Sages listed with regard to ritual impurity that the halakhic status of their skin is like that of their flesh, including the skin of the womb.

Therefore, one who sacrifices a burnt offering with the intention to burn an olive-bulk of any of these skins outside its designated area renders the offering unfit, but there is no liability for karet for one who partakes of the offering. If he intended to burn it beyond its designated time, then it is rendered piggul, and one is liable to receive karet for eating it. Therefore, the mishna is in accordance with the individual opinion of Elazar ben Yehuda, who holds that all of the skins listed in the mishna have the status of flesh, and not in accordance with the Rabbis’ opinion that only the skin beneath the tail has the status of flesh.

§The mishna teaches: And the hide of the hooves has the status of flesh with regard to imparting impurity. The Gemara asks: To what is the term hooves referring? Rav says: It is literally referring to the hooves. Rabbi Ḥanina says: It is referring to the skin of the section of the knee at the top of the lower bone, which is sold with the head. This skin of the knee, and of the lower bone attached to it, has the status of flesh.

§The mishna teaches: And the halakhic status of the skin of the gecko, and the desert monitor, and the lizard, and the skink, four of the eight creeping animals that impart ritual impurity after death, is like that of their flesh with regard to imparting impurity. The Sages taught in a baraita: It is written: “And these are they which are impure for you among the creeping animals that creep upon the earth: The weasel, and the mouse, and the great lizard after its kinds. And the gecko, and the desert monitor, and the lizard, and the skink, and the chameleon. These are they which are impure for you among all that swarm; whosoever touches them, when they are dead, shall be impure until the evening” (Leviticus 11:29–32). The term “they which are” in the expression “they which are impure” seems superfluous, and serves to include the skins of these animals as having the same halakhic status as their flesh.

One might have thought that this halakha applies even to all of the creeping animals listed in the verses. Therefore, the verse states: “These,” indicating that this halakha applies only to these animals mentioned in the mishna, i.e., the gecko, the desert monitor, the lizard, and the skink.

The Gemara asks: But isn’t the term “these” written with regard to all eight of the creeping animals listed in the verse? Rav says: After mentioning the weasel, the mouse, and the great lizard the verse states: “After its kinds.” Therefore, the verse interrupted the previous matter and taught that the status of the skin is like that of the flesh only with regard to the creeping animals mentioned in the latter part of the verse.

The Gemara objects: But since the chameleon is listed in the latter part of the verse, let the chameleon also be counted among the animals whose skin has the status of flesh. Rav Shmuel bar Yitzḥak said: Rav, who interprets the verse in this manner, has the status of a tanna, and unlike the mishna, he teaches that the skin of the chameleon has the status of flesh.

The Gemara asks: But the tanna of our mishna does not teach this halakha with regard to the chameleon. According to his opinion, why doesn’t the skin of the chameleon have the status of flesh?

Rav Sheshet, son of Rav Idi, said: The tanna of our mishna holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda that the halakhic status of the skin of the lizard, even though it is mentioned in the latter part of the verse, is like that of the skin of the weasel and is not like that of its flesh. Rabbi Yehuda does not derive that the status of the skin is like that of flesh from the verse that states: “They which are impure.” Rather, he follows the texture of the skin of each creeping animal when deciding whether the status of its skin is like that of its flesh.

The first tanna of the mishna and Rabbi Yehuda agree that the texture of the skin of the gecko, the desert monitor, and the skink is soft and therefore the status of their skin is like that of their flesh; and they disagree with regard to the texture of the skin of the lizard. Rabbi Yehuda classifies its skin as tough, and the first tanna of the mishna classifies its skin as soft.

§The mishna teaches: And all of these skins, in a case where one tanned them or spread them on the ground and trod upon them, are no longer classified as flesh and are ritually pure. The Gemara objects: The mishna indicates that if one trod upon them they are no longer classified as flesh, but if one did not tread upon them they do not cease being classified as flesh. But doesn’t Rabbi Ḥiyya teach: The ear of a donkey that one sewed into his basket is pure and is no longer classified as flesh. Just as the ear is no longer classified as flesh once it is sewed into a basket, so too skin that is spread on the ground, even if one did not tread upon it, should no longer be classified as flesh.

The Gemara explains: No, this is not difficult. Sewing the ear is an action that nullifies the ear’s classification as flesh. But spreading skin on the ground is not an action that nullifies the skin’s classification as flesh unless one trod upon the skin. Therefore, if one trod upon the skin it is no longer classified as flesh, but if one did not tread upon it, it does not cease being classified as flesh.

The mishna states that the skin must be trodden upon for the period required for tanning. The Gemara clarifies: How long is the period required for tanning? Rav Huna says that Rabbi Yannai says: The time which it takes one to walk four mil.

§Since the period of time it takes to walk four mil was mentioned, the Gemara lists halakhot that employ this period of time. Rabbi Abbahu says in the name of Reish Lakish: With regard to a professional kneader who is careful to maintain the ritual purity of the dough that he kneads for others, he must walk up to four mil in order to purify the vessel he is using by immersing it in a ritual bath. He is not required to walk farther than this unless the person hiring him pays for him to do so.

And similarly, with regard to prayer, one who is traveling may not pray where he is if there is a synagogue within four mil ahead of him, but rather must continue traveling in order to pray in the synagogue. And similarly, with regard to washing one’s hands before eating, one who is traveling may not eat without washing his hands if there is water within four mil ahead of him.

With regard to this statement of Reish Lakish, Rav Naḥman bar Yitzḥak said: