חולין קכג ע"ב

שכן מעתה, אמור כן אף בעולת העוף לשיטת ר' אלעזר בר' שמעון, שאמר כי מולקים את רוב שני הסימנים (קנה וושט), ואין מולקים את כולם, ליגזר דילמא לא אתי למעבד [שיגזור שמא לא יבוא לעשות] רוב שנים אלא מחציתם בלבד!

אמר ליה [לו] רב יוסף לרבה בדחיית שתי קושיותיו: דקא אמרת [זה שאתה אומר] שאין מקום להתיר טלית שנקרעה ברובה לטהרות, ומשום גזירה שמא יאמרו הרואים כי טבילה בת יומא [יומה] הריהי עולה (נחשבת) — אין מקום לחשש זה, שהרי קרעה של הטלית מוכיח עליה שהיא טהורה משום הקריעה ולא משום שאין צורך בהערב שמש לטהרות.

ודקא אמרת [וזה שאתה אומר] כי מעתה אף בעולת העוף לשיטת ר' אלעזר בר' שמעון ליגזר [שיגזרו] מפני החשש שיבואו למליקה של מחצית הסימנים ולא רובם — אין מקום לחשש זה, שהרי המולקים הם הכהנים, והכהנים זריזים הן והם מדקדקים בדבר ואינם באים לידי טעות.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כשיטת רבה בר אבוה, שכן שנינו במשנתנו כי המפשיט את העור בבהמה ובחיה, בטמאה ובטהורה, בדקה ובגסה, לצורך עשייתו שטיח — נחשב העור המופשט כבשר עד שהפשיט מן הגוף עור שיש בו כדי אחיזה.

ונדייק מכאן: הא [הרי] אם היה העור בשיעור שיש בו יתר מכדי אחיזה — הוא טהור, ויש לשאול: אמאי [מדוע]? ליגזר [שיגזרו] חכמים אף על עור שיש בו יתר מכדי אחיזה שיטמא מפני החשש דילמא לא אתי למעבד [שמא לא יבוא זה שרוצה לפשוט עור בשיעור יותר מכדי אחיזה לעשות, לפשוט, עור בפועל] אלא כדי אחיזה, וקא נגע [והרי הוא נוגע] בטומאה, וקא מטהרינן ליה [ואנו מטהרים אותו] שלא כדין!

ומשיבים: אי [אם] מדובר בטומאה דאורייתא [מן התורה], הכי נמי [כך הוא גם כן] שהיה מקום לגזירה זו, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בטומאה דרבנן [מדברי סופרים], ובטומאה כזו, אין גוזרים טומאה על עור שיש בו יותר מכדי אחיזה בשל עור שיש בו כדי אחיזה.

ושואלים על הסבר זה: תינח [נוח, מובן הדבר] במה ששנינו במשנתנו "המפשיט בטהורה" שהכוונה היא לאדם טמא מדברי חכמים, והוא מפשיט עור בבהמה טהורה, והרי זו טומאה מדברי חכמים, ובכך אין גוזרים גזירה זו. ואולם אדם טהור המפשיט עור בבהמה טמאה, שכל בהמה טמאה שנשחטה הריהי נבילה שטומאתה טומאה דאורייתא [מן התורה] היא, ונגזור בכגון זה! ומשיבים: מה שנאמר במשנה "בטמאה" הכוונה היא לבהמה טהורה שנשחטה כדין, ואולם בבדיקתה נמצא שהיא טרפה, וטומאתה של זו היא מדברי חכמים בלבד.

ושואלים: והאם בהמה טהורה טרפה בת טמויי [טומאה] היא? ומשיבים: אין [כן], כדאבוה [כשיטת אביו] של שמואל, שכן אמר אבוה [אביו] של שמואל: טרפה ששחטה — מטמאה בבהמות המוקדשין, שאם היתה זו מן הקדשים, נוהגת בה טומאה מדברי חכמים, ואף משנתנו עוסקת בבהמת קדשים שנטרפה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כדברי רבה בר אבוה ממה ששנינו שר' דוסתאי בן יהודה משום [בשם] ר' שמעון אומר כי המפשיט את העור בשרצים — העור נחשב כחבור לגוף השרץ, שמשמש לו כ"יד", ויוצאת טומאת השרץ על ידו לנוגע בעור זה, עד שיפשיט את העור כולו מעל השרץ.

ונדייק מכאן: דין זה נוהג רק בעורם של שרצים, הא [הרי] בגמל או בשאר בהמה טמאה — העור המופשט מעליו שיש בו שיעור יותר מכדי אחיזה אינו נחשב חבור, והריהו טהור. ואילו עור שהופשט בכדי אחיזה, הריהו טמא. הרי איפוא שאין אנו גוזרים במפשיט יותר מכדי אחיזה מפני המפשיט בכדי אחיזה, ושלא כדברי רבה בר אבוה!

ודוחים: לא תימא [אל תאמר] כדרך שדייקת הא [הרי] בגמל אינו חבור, אלא אימא [אמור] כך בדיוק הדברים: דווקא בעור של שרצים נחשב העור כמחובר לבשר עד שיפשיט את העור כולו. אבל בגמל, ובשאר בהמה טמאה, כאשר מפשיט את העור לחמת ובאופן שמפשיט מלמטה כלפי מעלה ("מרגיל"), אם מפשיט עד הצוואר, אף שנשאר עדיין בעור שעל הצואר — אינו חבור, וכשיטת ר' יוחנן בן נורי היא, שסבור כי משעה שהופשט עור בית החזה, הרי זה נחשב כאינו מחובר לבשר, אף שעדיין לא פשט את עור הצוואר.

א למעלה הובאו דברי המשנה במסכת כלים בדין טלית טמאה שנקרעה ברובה שהיא טמאה. ומביאים עוד דברים המסייגים את דברי המשנה. שכן אמר רב הונא משום [בשם] ר' שמעון בר' יוסי: לא שנו שהטלית הטמאה הריהי טהורה לאחר שנקרעה ברובה, אלא בזמן שלא שייר בה בטלית חלק שלם שיש בו שיעור כדי מעפורת (חלוק עליון), אבל אם שייר בה בטלית חלק שלם שיש בו שיעור כדי מעפורת — הרי זה חבור.

ועוד דברים המסייגים את דברי המשנה אמר ריש לקיש: לא שנו שדבר טמא הנקרע ברובו שנטהר בכך אלא בטלית, אבל עור טמא שנקרע, אף שנקרע ברובו — אין הוא נטהר בכך, כיון שהוא חלים [מתרפא, ושב ומתחבר]. ואילו ר' יוחנן אמר: אפילו עור נמי [גם כן] כיון שנקרע ברובו הריהו נטהר בכך, כיון שהעור שנקרע לא חלים [אינו מתרפא].

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: עור שהוא טמא בטומאת מדרס, אם חישב עליו בעליו לחותכו כדי שיעשה ממנו רצועות וסנדלים, כיון שנתן בו איזמל להתחיל לחותכו — הרי הוא טהור מטומאתו, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אין העור נטהר מטומאתו בנעיצת האיזמל בלבד, אלא רק עד שימעיטנו את העור השלם לכדי פחות מחמשה טפחים. ונדייק מכאן: כי ממעיט ליה מיהא [כאשר ממעט אותו את העור השלם משיעור חמישה טפחים על כל פנים] טהור הוא לכל הדעות, ויש לשאול: אמאי [מדוע]? לימא חלים [אמור שהוא אחר כך מתרפא ומתחבר] כשיטתך!

השיב ריש לקיש לר' יוחנן: כי קאמרי דחלים [כאשר אמרתי שהעור שנחתך מתרפא] הרי זה רק היכא דקא צרי ליה להדיא [במקום שהוא חותך אותו את העור, למישרין, בקו ישר לאורכו או לרוחבו], ואילו הכא במאי עסקינן [כאן במשנה זו במה אנו עוסקים]? במקצע (מחתך) ובא לו דרך סביבותיו (בקו מעגלי), ועור שנחתך באופן שכזה אכן אינו יכול להתרפא.

מתיב [מקשה] ר' ירמיה על שיטת ריש לקיש ממה ששנינו במשנתנו כי המפשיט בבהמה ובחיה, בטהורה ובטמאה, בדקה ובגסה, לשטיח — נחשב העור כחיבור לבשר עד שיש בו שיעור כדי אחיזה. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם יש בעור שנפשט שיעור יתר מכדי אחיזה — הריהו טהור, ויש לשאול לשיטת ריש לקיש: אמאי [מדוע]? לימא חלים [אמור שהוא אחר כך מתרפא ומתחבר]! תרגמה [תרגם, פירש, אותה את משנתנו] ר' אבין שמדובר בה באופן הפשטה שראשון ראשון (חלק אחר חלק) מן העור שנפשט עושה ניפול, פורש לגמרי מן הבשר, ואין דרך שיחזור ויתחבר עם החלקים האחרים שנפשטו. ועוד

מתיב [מקשה] על שיטת ריש לקיש רב יוסף ממה ששנינו במשנתנו כי העור שעל הצואר הרופף בחיבורו לגוף, ר' יוחנן בן נורי אומר שאינו נחשב חבור לבשר, והריהו טהור. ויש לשאול: אמאי [מדוע]? הא חלים וקאי [הרי הוא מתרפא ועומד], בהיותו במקומו!

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בתשובה לקושייתו על ריש לקיש: עד שמקשה אתה על ריש לקיש מדברי ר' יוחנן בן נורי שבמשנתנו, אימא סיפא [אמור את סוף משנתנו]: וחכמים אומרים: אין זה נחשב חבור, ומעתה הרי זו ראיה לשיטת ריש לקיש!

אלא אמר אביי: אין מחלוקתם של ר' יוחנן בן נורי וחכמים עוסקת בענין רפואתו של עור הצוואר, אלא בדינו של הדבר המוגדר כשומר" (כעור זה של הצואר) ואולם הריהו העשוי לנתק מאליו קא מיפלגי [חלוקים הם], מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: הוי [הריהו נחשב] כ"שומר", אף על פי שעשוי להינתק. ומר סבר [וחכם זה, ר' יוחנן בן נורי, סבור]: לא הוי [אין הוא נחשב] ל"שומר".

ועוד מתיב [מקשה] ע ל שיטת ריש לקיש ר' ירמיה ממה ששנינו: תנור שנטמא, כיצד מטהרין אותו מטומאתו? חולקו, כלומר, חותך אותו את חרס התנור לשלשה, וגורר (מסיר) את הטפילה (שכבת הטיט),

so too, with regard to a bird burnt offering according to the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who holds that one is required to pinch merely a majority of two simanim in the nape of the neck in order to prepare it for sacrifice, let him decree against pinching the majority of two simanim lest one come to not perform the pinching on the majority of two simanim, but rather on merely half of them.

Rav Yosef responded to Rabba’s two refutations and said to him: With regard to that which you said, that a rabbinic decree is necessary even with regard to a garment that was immersed that day lest onlookers say that immersion of a garment on that same day is sufficient, there is no reason for such a concern. This is because its tear proves that the garment is pure due to the tear, and not because one is allowed to wear an immersed garment while eating pure food before sunset.

And with regard to that which you said, that with regard to a bird burnt offering according to the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, let him decree against pinching the majority of the simanim lest one fail to pinch the majority, in fact there is no reason for such a concern. Rav Yosef explains: The reason there is no concern is that pinching is performed by the priests, who are vigilant with regard to mitzvot.

The Gemara suggests: Come and hear a refutation to Rabba bar Avuh’s explanation of the mishna in tractate Kelim from the mishna here: In the case of one who flays a domesticated animal or an undomesticated animal, a ritually impure animal or a ritually pure animal, a small animal or a large animal, if he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide.

The Gemara infers: But after one has flayed more than a measure of grasping the hide, the hide is pure. Why is this so? Let the Sages decree that even a hide that was flayed more than the measure of grasping is susceptible to impurity lest one who intends to flay more than a measure of grasping come to complete only a measure of grasping, and he is thereby touching a source of impurity, and we might mistakenly deem him pure.

The Gemara answers: If the mishna were discussing impurity by Torah law, indeed the Sages would issue such a decree. But here we are dealing with impurity by rabbinic law, and therefore the Sages did not issue such a decree.

The Gemara objects: According to this answer, the case in the mishna of an impure person who flays a pure animal works out well. That could be referring to a case of impurity by rabbinic law. But in every case of a pure person who flays an impure animal, i.e., an unslaughtered animal carcass, the impurity of the animal is by Torah law. Therefore, in such a case the Sages should have issued a decree. The Gemara explains: The case taught in the mishna of a person who flays an impure animal is referring to a pure animal that was properly slaughtered, but after the slaughter the animal was found to have a wound that would have caused it to die within twelve months, thereby rendering it a tereifa. Such an animal imparts impurity by rabbinic law.

The Gemara asks: Is a pure animal that is found to be a tereifa capable of imparting impurity? The Gemara answers: Yes, in accordance with the opinion of Shmuel’s father, as Shmuel’s father said: A tereifa that one slaughtered imparts impurity by rabbinic law if it is a sacrificial animal. Accordingly, the mishna is referring to the case of a sacrificial animal that was found to be a tereifa.

The Gemara suggests: Come and hear a refutation of Rabba bar Avuh’s explanation of the mishna in tractate Kelim from a baraita (Tosefta 8:19): Rabbi Dostai ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: With regard to one who flays creeping animals, its hide is considered to have a connection with the flesh, and it imparts impurity of a creeping animal until he flays the animal in its entirety.

The Gemara infers: This halakha applies only with regard to creeping animals, but with regard to a camel or other non-kosher animals, when the hide is flayed more than a measure of grasping it is not considered to have a connection with the flesh and is pure, even though when the measure of grasping is flayed it is impure. Apparently, there is no rabbinic decree that even a hide that was flayed more than the measure of grasping imparts impurity lest one who intends to flay more than a measure of grasping come to flay only a measure of grasping, contrary to the opinion of Rabba bar Avuh.

The Gemara rejects this proof: Do not say that this statement indicates that with regard to a camel, when the hide is flayed more than a measure of grasping it is not considered to have a connection with the flesh. Rather, say that this statement indicates that only with regard to a creeping animal is the hide considered to have a connection with the flesh until one flays the animal in its entirety. But with regard to a camel carcass and other non-kosher animals, in a case where one seeks to fashion a jug and begins flaying from the legs, if he removed the entire hide except for the hide over the neck, it is not considered to have a connection to the flesh, and this statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri stated in the mishna.

§The Gemara returns to discuss, and limit the scope of, the previously cited mishna (Kelim 28:8): In the case of a ritually impure garment that one began to tear, once the majority of the garment is torn, the two sections are no longer considered to have a connection, and the garment is pure. Rav Huna says in the name of Rabbi Shimon, son of Rabbi Yosei: The mishna taught that an impure garment, most of which has been torn, is no longer impure only when one did not leave untorn a part of the garment that is the measure of a scarf. But if he left an untorn piece that is the measure of a scarf, it is considered to have a connection, and the garment remains ritually impure.

Reish Lakish said: The mishna taught only with regard to an impure garment, most of which has been torn, that it is no longer impure, but an impure hide that was torn in such a manner remains impure because it is repairable. And Rabbi Yoḥanan said: Even a hide that was torn in such a manner is no longer impure because it is not repairable.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from a mishna (Kelim 26:9): In the case of a hide that is impure with impurity imparted by treading, if the owner intended with regard to the hide to make it into straps and sandals, when he applies a scalpel [izmel] to the hide, the hide becomes pure; this is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: The hide does not become pure until he reduces the size of the hide to a measure of less than five handbreadths. In any event, when he reduces the hide to a measure of less than five handbreadths, everyone agrees that it becomes pure. Why is this so? Let us say according the opinion of Reish Lakish that the hide should not become pure, as it is repairable.

Reish Lakish responded to Rabbi Yoḥanan: When I said that a torn hide is repairable, I was referring to a case where one cut the hide in a straight line. By contrast, here we are dealing with a case where one cut the hide in a circular manner. In such a case, the hide is not repairable.

Rabbi Yirmeya raises an objection to the opinion of Reish Lakish from the mishna: In the case of one who flays either a domesticated animal or an undomesticated animal, a ritually pure animal or a ritually impure animal, a small animal or a large animal, if he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping. Rabbi Yirmeya infers: But once one has flayed more than the measure of grasping, the hide is pure. But according to Reish Lakish, why is this so? Let us say that the hide is repairable, i.e., it can be sewn back on. Rabbi Avin interpreted the mishna and explained that one piece after one piece, i.e., each piece that is flayed is rendered fallen and disconnected from the flesh, as it will never be reattached to the flesh, unlike the case of a torn hide, which may be sewn back together.

Rav Yosef raises an objection to the opinion of Reish Lakish from another ruling in the mishna: With regard to the hide over the neck, Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: It is not considered to have a connection to the flesh, as the hide is merely loosely connected to the neck itself, and it is pure. According to Reish Lakish, why is this so? Doesn’t the hide exist in its repaired state, i.e., isn’t it still connected to the neck itself? If an impure hide that was torn and can be repaired remains impure, this should certainly be the halakha with regard to hide that was never moved from its initial state.

Abaye said to Rav Yosef: Instead of objecting to the opinion of Reish Lakish due to the statement of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, say the latter clause of the mishna: And the Rabbis say: The hide covering the neck is considered to have a connection to the flesh, a statement that supports the opinion of Reish Lakish according to your reasoning.

Rather, Abaye said: The dispute between Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan is irrelevant to the dispute in the mishna between Rabbi Yoḥanan ben Nuri and the Rabbis. In the mishna, they disagree with regard to whether an appendage, such as the hide of the neck, that protects the flesh but is prone to become detached by itself is considered to be protection. One Sage, i.e., the Rabbis, holds that it is considered to be protection, and one Sage, Rabbi Yoḥanan ben Nuri, holds that it is not considered to be protection.

Rabbi Yirmeya raises an objection to the opinion of Reish Lakish from a mishna (Kelim 5:7): With regard to an oven that has become impure, how does one purify it? One divides the oven into three parts and scrapes off the layer of plaster that surrounds the oven