דף קכד - א
עד שיהא בארץ, שצריך לגרר את הטיח עד הקרקע, כדי שהחלקים לא ישארו מחוברים ועומדים על ידי הטפילה, ואז נטהר התנור אפילו כשהוא נשאר על עומדו.
רבי מאיר אומר: אינו צריך, לא לגרור את הטפילה כלל, ולא עד שיהא בארץ [כלומר זו ואין צריך לומר זו] [132]. אלא דיו שיהיה ממעטו, שובר את התנור עצמו מבפנים מלמעלה למטה עד שישאר בגובהו פחות מארבע טפחים. [תנא קמא ורבי מאיר נחלקו בתרתי, חדא, האם צריך לשבור את הכלי מבפנים עד הארץ או שמספיק למעטו מארבעה טפחים, ועוד, האם צריך בנוסף לזה לגרר את הטיט או לא].
ודייקינן: כי ממעט לה מארבע טפחים, מיהא, טהור, ואף על פי שכל הטפילה נשארה דבוקה עליו מסביב.
ואמאי הוא טהור!? לימא - הא חלים וקאי, הרי התנור עדיין עומד מחמת הטפילה, ונימא שאף ששברו מכל מקום הוא חלים וקאי?
אמר ליה רבא לרבי ירמיה: עד שאתה מקשה מדברי רבי מאיר, אימא שיש ראיה לריש לקיש מדברי רבנן, דפליגי ואמרי גורר את הטפילה עד שיהא בארץ! אלמא דאמרינן "חלים", שלכן צריך לגרור גם את הטפילה כיון שבלעדי הגרירה יהיה עומד התנור באמצעות הטפילה שמסביבו, ואמרינן דהדר "חלים", ולפיכך אינו נטהר, ואם כן אדרבה, קשה על רבי יוחנן!?
אלא אמר רבא: ריש לקיש מצי קאי ככולי עלמא, משום שריש לקיש אמר "חלים" רק באופן שנטמא כבר העור, דאם קרעו אינו נטהר בכך כיון שהוא חלים. אך באופן שקרעו קודם שקיבל טומאה יתכן שהוא מודה ששוב אינו מקבל טומאה.
והכי קאמר: תנור שנטמא כבר - כיצד מטהרין אותו? לא נחלקו בזה, אלא לדברי הכל: חולקו לשלשה, וגורר את הטפילה - עד שיהא בארץ.
והרוצה שלא יבא תנורו לידי טומאה כיצד הוא עושה? שלא יהא שם תנור עליו מתחילה, בזה הם נחלקו:
תנא קמא סבר: אף כאן חולקו לשלשה וגורר את הטפילה עד שיהא בארץ.
רבי מאיר אומר: הואיל והתנור עדיין לא נטמא אינו צריך לא לגרור את הטפילה, ולא "עד שיהא בארץ", אלא ממעטו מבפנים [לדופן התנור, מבלי לפגוע בטיח שמסביבו] מארבע טפחים, ודיו [133].
אמר מר: תנור שנטמא חולקו לשלשה. לפי שאם יחלוק אותו לשנים, יהיה בחלק אחד רוב תנור, ואין התנור נטהר בשבירה כאשר יש בחלק אחד רוב תנור.
ורבי מאיר סובר שדי במה שממעטו מארבעה טפחים, ואין צריך לחלקו לשלשה.
ומבואר, שלפי חכמים אף אם ממעטו מארבעה טפחים לא מהני לטהרו כל זמן שיש בו רוב.
ורמינהו סתירה לכך, לכאורה, מהא דתנן באידך משנה במסכת כלים: תנור, בתחילתו - בתחילת יצירתו אינו נקרא "תנור" אלא אם כן גובהו ארבעה טפחים, כי תנור קטן שאין בו ארבעה טפחים אינו מקבל טומאת תנור.
וכמו כן שיריו ארבעה, שאם התנור נשבר, אין השברים מקבלים טומאה עד שיהא בהם ארבעה טפחים. ואם הוא רוצה לטהר תנור שנטמא, הרי הוא צריך למעט כל שבר שלא יהא בו ארבעה טפחים, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: במה דברים אמורים, שתחילתו של תנור צריך שיהיה בו לפחות ארבעה טפחים כדי לקבל שם "תנור", וכמו כן כשנטמא ורוצה לטהרו על ידי שבירה צריך שלא יהיה שבר שיש בו ארבעה טפחים? בגדול, בתנור רגיל העשוי לאפיה.
אבל בתנור קטן העשוי לתינוקות לשחק בו -
תחלתו כל שהוא, יש לו שם תנור משתגמר מלאכתו [שאין התנור מקבל טומאה עד שתגמר מלאכתו].
ואילו שיריו - ברובו. שאם נטמא, אין לו טהרה עד שישבר רובו של תנור.
ומבארינן: וכמה הוא כל שהוא דתנור קטן? אמרי דבי רבי ינאי: טפח. שכן עושים תנורים בנות קטנות, שרגילות לעשות תנורים קטנים שגודלן טפח בלבד.
והשתא מקשינן: בתנור גדול מיהא מודים חכמים לרבי מאיר ששיריו בארבעה, טעמא דאיכא בשיריו ארבעה טפחים, הוא דשיריו טמאים, הא אם ליכא בשיריו ארבעה, הרי הוא טהור, אף שיש בחלק אחד מהשיריים רוב של תנור, ואילו לעיל אמרו חכמים דחולקו לשלשה, אבל אם חילקו רק לשנים עדיין הוא טמא, ואפילו אם בכל חלק לא ישאר ארבעה טפחים!?
ומתרצינן: אמרי: התם, דאמרו חכמים ששיריו ארבעה, מיירי דצלקיה מצלק, שחתך את התנור בגבהו, ששבר אחד עומד על השני, ואינו עומד היטב, לפיכך אם לא נשאר ממנו ארבעה טפחים הרי הוא טהור אף שיש בו רוב של תנור.
הכא דאמרו חכמים שדוקא אם חילקו לשלשה חלקים הוא נטהר מיירי דעבדיה גיסטרא, כלומר, שחתכו מלמעלה למטה, שאפילו אם לא נשאר בו ארבעה טפחים הוא ראוי לשימוש, מאחר ויש בו רוב של תנור, ואינו נטהר בשבירת התנור עד שיחלקו לשלשה, כדי שלא ישאר רוב בחלק אחד.
אמר מר: אבל בתנור קטן - תחילתו בכל שהוא ושיריו ברובו.
והוינן בה: רובו דטפח [שזה הוא שיעורו של תנור קטן בתחילתו] - למאי חזי!?
ומתרצינן: אמר אביי: האי "שיריו" קאי אתנור גדול. והכי קאמר: שירי תנור גדול - ברובו! שכל עוד נשאר רובו קיים עדיין הוא בטומאתו.
ומקשינן: והאמרי רבנן: שיריו של גדול - ארבעה!? שהרי בתנור גדול מודים חכמים לרבי מאיר שאמר "שיריו ארבעה"?
ומתרצינן: לא קשיא. הא דאמרו רבנן "שיריו ברובו" מיירי בתנורא שהיה מתחילתו בר תשעה טפחים, שאפילו אם נשאר ממנו ארבעה טפחים הוא טהור, הואיל ולא נשאר ממנו רובו, [ובזה הם מקילין מרבי מאיר, שמטמא כל שנשאר בו ארבעה].
הא דאמרו רבנן בארבעה, מיירי בתנורא בר שבעה טפחים, שאם לא נשאר ממנו ארבעה טפחים הוא טהור, ואף על פי שיש כאן עדיין רוב התנור!
והכלל הוא, שתמיד הולכים אחר השיעור הקטן משניהם לקולא, שבין אם לא נשאר בחלק אחד רוב של תנור, בין אם לא נשאר ארבעה טפחים, הרי הוא טהור [134].
הגמרא חוזרת למשנה במסכת כלים, שטלית שנקרעה רובה טהורה, ולעיל אמר רב הונא, שאם שייר בה כדי מעפורת טמאה. וריש לקיש אמר, שבעור, אפילו לא שייר בה כדי מעפורת טמא, דעור חלים.
לישנא אחרינא אמרי לה: אמר רב הונא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי: הא דתנן טלית שנקרעה רובה טהורה - אפילו שייר בה כדי מעפורת נמי טהורה, כל שנקרע רובה.
אמר ריש לקיש: לא שנו שאפילו שייר כדי מעפורת טהורה אלא בטלית, אבל עור טמא שקרעו, ושייר בו כדי מעפורת עדיין הוא טמא, הואיל וחשיב הוא העור, הלכך עדיין שמו עליו, כל שנשאר בו כדי מעפורת.
ורבי יוחנן אמר: אפילו עור נמי לא חשיב. וגם הוא נטהר בקריעת רובו בלבד.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: תנן: עור שהוא טמא מדרס, שחישב עליו לעשות ממנו רצועות וסנדלין - כיון שנתן בו איזמל, טהור, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: עד שימעיטנו מחמשה טפחים. ודייקינן מחכמים: הא כי ממעט מחמשה טפחים, מיהא טהור. אמאי? לימא - חשיב! שהרי עדיין יש בו בעור הנשאר כדי מעפורת.
ומתרצינן: הכא במאי עסקינן: דקא בעי ליה להאי עור למושב הזב, ופחות מחמשה טפחים אינו ראוי לעשות ממנו מושב הזב, ולפיכך הוא טהור. אבל בסתם עור שנשאר בו כדי מעפורת עדיין ראוי הוא לשימוש, וטמא [135].
מתניתין:
עור שיש עליו כזית בשר נבלה במקום אחד, הרי הנוגע בציב תלתל בשר היוצא ממנו, מאותו כזית בשר שעל העור [136], והנוגע בשערה שעל העור שהיא כנגדו של הבשר [שמהצד השני של העור] - טמא. בציב, משום שהוא נחשב לחלק מהבשר, ובשערה, כי היא נחשבת כשומר לבשר, והנוגע בשומר הרי הוא טמא כאילו נוגע בבשר הנבלה עצמה.
היו עליו על העור כשני חצאי זיתים נפרדים זה מזה, הרי הוא מטמא במשא. שהנושא אותם נטמא לפי שנשא כזית נבלה, ולא במגע, שהנוגע בהם לא נטמא, לפי שאינו נוגע בכזית בנגיעה אחת אלא בשתי נגיעות נפרדות, ושתי נגיעות אינן מצטרפות, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: אינו מטמא לא במגע ולא במשא. לפי שבאופן שאין הכזית בשר במקום אחד אינו מטמא כלל, וכמבואר להלן.
ומודה רבי עקיבא בשני חצאי זיתים נפרדים, שלא היו מחוברים לעור, והוא חיבר אותם על ידי שתחבן בקיסם, והסיטן, והזיז אותם יחד בבת אחת [מתוך שהם מחוברים בקיסם] שהוא טמא! שההיסט מטמא כמשא והרי הסיט כזית נבלה שלם. שרק במחוברים לעור פליג רבי עקיבא, וכדמפרש -
ומפני מה רבי עקיבא מטהר במחוברים לעור? מפני שהעור מבטלן! שכל אחד מחצאי הזיתים בטל לגבי העור, ואין עליו תורת בשר אלא תורת עור, שאינו מטמא בטומאת נבלות, מה שאין כן באופן שתחבן בקיסם, שיש עליהם תורת בשר אלא שאין בהם כזית, הרי הנושא והמסיט אותם בבת אחת נטמא. ורבי ישמעאל סובר שאין העור מבטלן, ולכן הנושא והמסיט אותם נטמא.
גמרא:
אמר עולא אמר רבי יוחנן: לא שנו ברישא דמתניתין, שכזית בשר שעל העור אינו בטל לגבי העור, אלא שפלטתו חיה. שעל ידי נשיכת חיה נתלש כזית בשר ונשאר דבוק לעור, שאז לא בטל הכזית לגבי העור.
אבל פלטתו סכין בשעת ההפשט, שלא הסירה אותו מהעור, בטיל הבשר לגבי העור אפילו כשהוא כזית שלם, שהואיל ונעשה כך על ידי אדם, הרי הוא ביטל אותו מדעת, ואף כזית שלם יכול להתבטל.
אמר ליה רב נחמן לעולא: האם אמר רבי יוחנן אפילו בבשר שהוא בגודל כתרטא רובע הקב [פירוש אחר - ככף מאזנים] שאף הוא בטל לגבי העור?
אמר ליה עולא: אין!
שוב שאלו רב נחמן: ואפילו כ"נפיא" בגודל של נפה?
אמר ליה עולא: אין!
אמר ליה רב נחמן לעולא: האלהים! יכולני לישבע, שאפילו אם אמרה לי רבי יוחנן מפומיה, לא צייתנא ליה! דזה לא מסתבר שכמות כה גדולה של בשר תתבטל לגבי העור.
כי סליק רב אושעיא לארץ ישראל אשכחיה לרבי אמי. אמרה רב אושעיא לשמעתיה קמיה דרבי אמי: הכי אמר עולא והכי אהדר ליה רב נחמן.
אמר ליה רבי אמי לרב אושעיא: ומשום דרב נחמן חתניה דבי נשיאה הוא מזלזל בשמעתיה דרבי יוחנן [137] !?
זמנין פעם אחת אשכחיה רב אושעיא לרבי אמי דיתיב וקאמר לה רבי אמי להא דרבי יוחנן אסיפא דמתניתין.
דקתני היו עליו שני חצאי זיתים מטמאין במשא ולא במגע דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: לא במגע ולא במשא.
ועל זה אמר רבי יוחנן: לא שנו הא דרבי ישמעאל שחצי כזית אינו בטל אלא פלטתו חיה. אבל פלטתו סכין מודה רבי ישמעאל דבטיל [138].
אמר ליה רב אושעיא לרבי אמי: מר, אסיפא מתני לה ומיושבים אם כן דברי רבי יוחנן, ואילו היו אומרים לרב נחמן שכך אמר רבי יוחנן לא היה מזלזל בדבריו, שהרי רק בחצי זית אמר דבטל.
אמר ליה רבי אמי לרב אושעיא: ואלא עולא, ארישא אמרה ניהליכו לכם משמיה דרבי יוחנן?
אמר ליה רב אושעיא: אין!
אמר ליה רבי אמי: האלהים! אי אמר לי יהושע בן נון [139] מפומיה לא צייתנא ליה. בגלל שאלת רב נחמן.
כי אתא רבין וכל נחותי ימא, אמרוה להא דרבי יוחנן ארישא.
והוינן בה: ואלא קשיא הא דרב נחמן, שאם כזית בטל אם כן אפילו כתרטא וכנפיא, ובודאי שאדם לא מבטל כמות כה גדולה של בשר?
הערות
[132] הר"ש והרא"ש במסכת כלים שם פירשו את דברי חכמים "עד שיהא בארץ" בתרתי, או דקאי על גרירת הטפילה, שצריך לגרור את כל הטפילה עד הארץ, או דקאי על שבירת הכלי, דלא סגי לשבור כל חלק על שלא ישאר ארבעה טפחים, אלא צריך לשבור כל חלק עד הארץ. וכתבו, שאם נאמר דקאי על השבר אתי שפיר דברי רבי מאיר, דקאמר אינו צריך לא לגרור את הטפילה, ולא לשבור את החלק עצמו עד הארץ, אלא די במה ששובר כל חלק עד שאין בו ארבעה טפחים. אך רש"י פירש דאטפילה קאי, ולפי זה צריך לדחוק בדברי רבי מאיר דזו ואין צריך לומר זו קאמר. וראה ברש"ש שכתב, שרש"י כתב כן לפי הסלקא דעתין, שמדובר בצלקא מיצלק, אך לפי המסקנא שמדובר בעשאו גיסטרא, הרי אפשר לפרש עד שיהא בארץ כהר"ש.
[133] הקשה המהרש"א, מה בא רבא להרויח בזה, הרי לריש לקיש לא היה קשה כלל, דכבר אמרנו שהוא יכול לסבור כחכמים, אלא היה קשה לפי רבי יוחנן, ולדידיה כל שכן שקשה השתא טפי, שהרי לפי חכמים אפילו באופן שעדיין לא נטמא אמרינן חלים, וצריך לגרור את הטפילה, וכל שכן באופן שנטמא כבר? וצ"ע.
[134] כן פירש רש"י. והוכיחו כן התוספות, שאם נאמר להיפך, דאזלינן לחומרא, הרי תנור שיש בו רוב מקבל טומאה אף שאין בו ארבעה טפחים, וזה לא יתכן, שאם מתחילתו בעי שיעור ארבעה טפחים, כל שכן בשברים דבעי שיעור ארבעה טפחים. ובמהרש"א הקשה דהא מצינו כן בעשאו גיסטרא, שאף שמיעטו מארבעה אינו נטהר אם יש רוב בחלק אחד, וחזינן ששיריו חמורים מתחילתו? ותירץ, דכיון שהתנור עומד יפה הרי זה נחשב שיש בו ארבעה, ולכן הוא מטמא, ואין זה נחשב ששיריו חמורים מתחילתו. וראה שם מה שהקשה עוד. אך הר"ש והרא"ש במסכת כלים [תחילת פ"ה] והתוספות במסכת נדה [כו ב] פירשו לחומרא, שתנור בר שבעה אינו נטהר עד שלא ישאר בו רוב, ולא די במה שמיעטו מארבעה, ותנור בר תשעה אינו נטהר עד שימעטו מארבעה, ולא די במה שאין רוב בחלק אחד. ומה שהקשו התוספות איך יתכן ששיריו חמורים מתחילתו, ומטמאים אף בפחות מארבעה כשיש בהם רוב של תנור, תירצו התוספות בנדה, דהעושה כלי חרס מתחילה אינו עושה אלא דבר חשוב, אך לאחר שנשבר הכלי הוא עדיין משתמש בו עד שישבר לחלקים קטנים, וכמו שמצינו בגרדומי ציצית. אך לפי דבריהם צריך ביאור מה מקשה הגמרא סתירה בין המשניות שבמסכת כלים, הרי בשני המשניות מבואר דלא סגי למעט את השברים מארבעה אלא צריך שלא יהא בחלק אחד רוב של תנור, ואין כאן סתירה כלל? ולפיכך פירש הרא"ש בכלים שם את קושית הגמרא באופן אחר, דהקושיא היא להפך, דמרבנן משמע שאם יחלוק את התנור לשלשה חלקים הרי התנור טהור אף אם ישאר בכל חלק יותר מארבעה טפחים, דסגי במה שאין רוב, והא באידך משנה מבואר דבעי שלא יהא רוב ולא יהא ארבעה טפחים? ומתרצינן, דבצלקיה מצלק גם כשיש ארבעה טפחים בלא רוב הוא מקבל טומאה, אך בעשאו גיסטרא אינו מקבל טומאה עד שיהא בו רוב של תנור, והסברא בזה, דבחתכו גיסטרא בכל חלק אין היקף של תנור, ולכן צריך שיהא בו רוב, אך בצלקיה מצלק שבכל חלק יש את כל ההקף די בארבעה בלא רוב. וראה חזון איש [כלים תחילת סימן ז]. הרמב"ם בהלכות כלים פט"ז ה"א כתב, תנור גדול שיריו ארבעה טפחים, והקטן [תנור של טפח] שיריו רובו, שאם נשאר בגדול ארבעה ובקטן רובו מקבל טומאה, פחות מכאן אינו מקבל טומאה. ובה"ב הביא את דין המשנה, שאם רוצה לטהר תנור חותכו לשלשה, שאילו יחתוך לשנים הרי החלק הגדול יהא טמא, משום שיש בו רוב. וכל דבריו הם נגד מסקנת הסוגיא, א. דבגמרא מבואר שלא יתכן לומר שתנור קטן של טפח שיריו ברובו, דלמאי חזי, והרמב"ם כתב ששיריו ברובו? ב. בגמרא מבואר שלפי חכמים יש חילוק בין תנור בר שבעה לתנור בר תשעה, או כרש"י ותוספות לקולא, או כהר"ש והרא"ש לחומרא, ואילו הרמב"ם סתם ששיריו בארבעה? ג. בגמרא מבואר שיש חילוק בין גיסטרא לצלקיה מצלק, והרמב"ם לא חילק בזה? ד. קשה סתירה ברמב"ם מהלכה א' להלכה ב', שבה"א משמע שהכל תלוי בשיעור ארבעה, ואם אין בו ארבעה אף שיש בו רוב אינו נחשב לכלי, ואילו בה"ב מבואר שאם יש בחלק אחד רוב הרי הוא טמא ומשמע אף שאין בו ארבעה?
[135] במסכת זבחים [צד ב] תנן, דבגד שניתז עליו מדם חטאת הרי הוא טעון כיבוס במקום קדוש. ואם יצא הבגד חוץ לקלעים ונטמא שם, שאינו יכול להכניס את הבגד בטומאה, הרי הוא קורע את הבגד ומכניסו לעזרה ומכבסו. ומקשינן, היאך הוא קורע את הבגד, והא "בגד" כתיב, והאי לאו בגד הוא? ומתרצינן, דמשייר בו כדי מעפורת, שעדיין יש לו שם בגד. ומקשינן, והא אמר רב הונא שאם שייר בו כדי מעפורת טמא, ושוב יאסר לו להכניסו למקדש? ומתרצינן, דהטומאה היא רק מדרבנן. וכתבו התוספות, שקושית הגמרא שם היא ללישנא קמא דרב הונא, דהא ללישנא בתרא באמת הבגד טהור, ולא קשה כלל. הרמב"ם פכ"ג מהלכות כלים הי"א פסק כלישנא בתרא, שאפילו אם נשאר כדי מעפורת הבגד טהור. והקשו הלחם משנה והמשנה למלך שם, דבפ"ח מהלכות מעשה הקרבנות הי"ט פסק הרמב"ם כלישנא קמא, וכהסוגיא בזבחים, דכתב שם, שאם נטמא הבגד, קורעו כדי שיטהר ומכניסו ומכבסו בפנים, וצריך להניח בו שלם כדי מעפורת, לפי שנאמר "בגד", ואף על פי שהוא טמא מדבריהם מפני כדי המעפורת שנשארה בו, כיון שנקרע רובו טהור מן התורה. ומפורש להדיא ברמב"ם שהוא טמא מדרבנן, כלישנא קמא? וראה שם מה שדחקו לתרץ.
[136] יש לעיין, מה השייכות של דין ציב למשנתנו, הרי הציב מטמא משום שהוא נחשב חלק מהבשר, והכא מיירי בדין העור שהוא שומר לבשר? ותירץ במרומי שדה, דמתניתין אתא לאשמועינן, שאף שהציב נחשב כבשר לענין שיעור כביצה, מכל מקום לגבי ביטול הבשר לעור, שכאשר יש בבשר כזית אינו בטל, לגבי זה אין הציב מצטרף, ובעי שיהא בבשר עצמו כזית במקום אחד בכדי שלא יתבטל לעור.
[137] רבי אמי אמר כן משום שהוא הבין שעולא אמר אסיפא, וגם בזה נחלק עליו רב נחמן. שהרי להלן כאשר פירש לו רב אושעיא שעולא אמר כן ארישא, גם הוא עצמו אמר כדברי רב נחמן. והקשה המהר"ם, איך טעה כן בדברי עולא ורב נחמן, הרי רב נחמן שאל ואפילו כתרטא ואפילו כנפיא, ואין מקום לשאלה זו אי קאי אסיפא, דהא בסיפא איירי רק בשני חצאי זתים? ותירץ, דלא סיימוה קמיה שרב נחמן שאל כך, אלא אמרו לו שרב נחמן חלק על רבי יוחנן.
[138] ראה מה שכתבנו לעיל קכב א [הערה 100 והערה 102].
[139] כתב הבית יוסף [יו"ד סוף סימן רמב] בשם הארחות חיים, דהאומר לחבירו איני מקבל ממך אפילו אם היית כמשה, מלקין אותו משום בזיון, וכתב הבית יוסף, שלפיכך נקט הכא אי אמר לי יהושע בן נון, ולא נקט משה רבינו, לפי שיש בזה בזיון. וביאר הט"ז [שם סק"כ] שיש בזה בזיון למשה, שהוא אומר אילו היה אדם אחר כמותו, והוא בלתי אפשרי, שהרי בתורה נאמר לא קם כמשה.
קכ"ד, כי ממעט לה מ"ד מיהא טהור אמאי לימא הא חלים וקאי. לכאורה הכא גבי תנור עם הטפילה המחברו ומחזקו מסתבר לומר חלים יותר מלגבי עור דחסר עדיין חיבור, אבל ע"כ הכוונה דאיכא ק"ו ומה התם גבי תנור לא אמרינן חלים, אע"ג דאיכא טפילה המחברו ומחזקו כש"כ דלא אמרינן חלים גבי עור דטרם נתחברו, אבל לפי"ז יש להבין הא דאמר ליה רבא ואימא מדרבנן גורר את הטפילה, הרי דסברי חלים, הלא איכא למימר דשאני גבי תנור עם טפילה דהטפילה מחברו, אבל גבי עור חסר עדיין החיבור, ושפיר איכא למימר דרבנן סברי חלים התם גבי תנור אבל גבי עור לא סברי חלים מפני חסרון חיבור וליכא מזה סיוע לר"ל, וגם לא קשיא לר' יוחנן דלא סבר חלים, וע"כ מזה הטעם לא מותיב ר"ל לר' יוחנן מחכמים, ולפי"ז יש להבין מאי פריך ואימא מדרבנן, והמהרש"א העיר מעט בזה.
ונראה דאעפ"י שיש מעלה בתנור הא דטפילה המחברו, אבל לאידך גיסא כיון דממעט מבפנים ארבעה טפחים, ואינו ראוי לתשמישו עד שיביא מבחוץ לתקן, משא"כ בעור דחלים וקאי אינו צריך להביא עור ולחברו, אלא אם רוצה לחבר הקרע הרי מוכן לפניו שתי החתיכות ונוח לחברן, משא"כ גבי תנור אם רוצה כבתחילה צריך להביא אבנים ולתתם בפנים, והרי זה מחוסר מעשה גמור, ומטעם זה לא עדיף תנור מעור. וזהו סברת רבא דאם חיישי רבנן לחלים גבי תנור בודאי כמו כן יש לומר חלים גם גבי עור. ור"ל לא אותיב לר' יוחנן מחכמים דסברי חלים מטעם דיש מקום לומר דתנור עדיף, אמנם כשמותיב ר' ירמיה מר' מאיר, ע"כ סבר דתנור ועור שווים, ועל זה השיב רבא ואימא מדרבנן.
והנה לפי"ז יש להבין היאך מפרש ר' יוחנן דברי חכמים, דהרי ע"כ סברי חכמים דאמרינן חלים ולפי האוקימתא דרבא בפירושא דהמשנה כו"ע סברי חלים.
ונראה דהנה מקודם נבין מה קא מדמו הא דעור דסבר ר"ל חלים להא דתנור, דע"כ לא דמי דגבי עור כיון שמחוברין הקרעים בהמיעוט המחברן, וגם העור חלים היינו שחזקים הם ובנקל לתפרן לעשותם אחד סבר ר"ל מעלה דחלים, משא"כ גבי תנור הלא גם כי ממעטו מבפנים ארבעה טפחים שוב אינו ראוי לתשמישו, ואם בא לתקן התנור הלא חסר לו הארבעה טפחים שמיעט.
לכן נראה דהפירוש בסוגיא הוא באופן זה דהנה אמרה תורה (ויקרא י"א) תנור וכירים יותץ, וכתב הרמב"ם בפיה"מ דהפירוש בתורה יותץ אם שלם טמא ואם חתכו טהור ואמר בתואר חתכו שיקרע על ארכו עד שישוב ג' חתוכים אחר שיגרר הטיט הנוסף אשר על גבי התנור וכו' יעו"ש. מבואר דטהרתו של תנור סברי רבנן דבעינן שיקוים הא דאמרה תורה יותץ ולא סגי בזה שמבטל תשמישו, אלא בעינן נתיצה, וזהו המטהרו.
ובזה מתיב ר' ירמיה לר"ל דסבר חלים מהא דר"מ דאמר דלא בעינן לגרור את הטפילה, ואם אמרינן חלים אם כן הכא הרי חסר נתיצה, כיון דאיכא על התנור הטפילה, אבל אם לא אמרינן חלים קרינן לזה שפיר נתיצה, ועל זה השיב רבא ואימא מדרבנן דע"כ סברי חלים, ומפני זה בעינן גרירת הטפילה אשר בלא זה לא קרינן ונתץ, ובזה מסיים רבא דלכו"ע בעינן גרירת הטפילה, והיינו מפני שבלא הגרירה דהטפילה אין כאן נתיצה, ועוד בטומאתו.
ולפי"ז אף לר' יוחנן דלא סבר חלים גבי עור, אין זה שייכות להא דתנור, והיינו דאף אם לא אמרינן חלים, מ"מ צריך לגרור הטפילה בשביל הגזירת הכתוב דטעון נתיצה.
ובזה יש להבין דברי הר"ש והתוס' יו"ט שם שפירשו בדברי ר' מאיר דלא חייש לחלים יעו"ש. ולפי"ז ע"כ יפרשו דברי חכמים דסברי חלים, ולפי"ז תקשה לר' יוחנן דלא סבר חלים מדברי חכמים דהלכתא כוותייהו, ולר"ל תקשה מר' מאיר כמו שמותיב ר' ירמיה. ועוד דהלא מבואר בסוגיא אוקימתא דרבא דלכו"ע בעינן גרירת הטפילה לטהר התנור מטומאתו, וזה היפך הסוגיא דידן.
אמנם יש לומר דאוקימתא דרבא ליישב המשנה לשיטת ר"ל דסבר חלים, משא"כ לר' יוחנן מתפרשא המשנה דפליגי בחלים ור' יוחנן סבר ע"כ כר' מאיר דלא סבר חלים, אבל זה דוחק לומר שר' יוחנן יסבור כר' מאיר שהוא יחיד לגבי רבים, וגם תקשה לפי"ז דברי הרמב"ם שפסק בפרט"ז ה"ב דכלים כחכמים דבעינן גרירת הטפילה, ובהא דפליגי ר' יוחנן ור"ל בהא דחלים ע"כ פוסק כר' יוחנן. ומטעם זה השמיט דינא דחלים לגבי עור, וע"כ צריך לומר דהרמב"ם אינו מפרש המשנה דפליגי בחלים, וע"כ צריך לומר דהרמב"ם מפרש הסוגיא כמו שכתבנו, וא"כ דברי הר"ש והתוס' יו"ט צע"ג.
גמ', אמר מר חולקן לשלשה, ורמינהו תנור תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בד"א בגדול. והיינו דבגדול שירוי ד' אבל בציר מד' לא נטמא, והתם קתני חילקו לשלשה אבל לשתים לא, מטעם דאיכא רובא באחד, ומשמע אפילו בפחות מד' הוי דינו כתנור שלם, עי' בפירש"י. (והנה מה שכתב רש"י דאע"ג דלא הוי השבר ד' אינו מדויק דע"כ הכוונה דשבר ד' לא מהני אם איכא רובא). ומשני דהא דתנן דחלקו לשנים טמא בדאיכא רובא אע"ג דליכא ד' דעבדי' גיסטרא דבזה קרינן לרובא תנור שלם, ולא קשה דלפי"ז שיריו חמור מתחילתו דתנור בתחילה שיעורו בד', משום דבאופן זה דעבדי' גיסטרא לא נקרא שבור והרי הוא כתנור שלם באופן דאיכא רובא באחד, ורק אם חלקו לשלשה דליכא רובא באחד מהם וליכא רובא עומד אז נקרא שבור.
גמ', אמר מר שיריו ברובו רובו דטפח למאי חזי אמר אביי שירי גדול ברובו, והאמרי רבנן ארבעה, לא קשיא הא בתנורא בר תשעה הא בתנורא בר שבעה, ופירש"י בתנורא בר שבעה הואיל ורובא הוי בציר מד' לא מטמאין ליה ברובו דלא חמירי שיריו מתחילתו דבעינן ד' ובתנור בר תשעה בעינן רובא.
ובתוס' הקשו מדוע לא משני דהא דאמרו חכמים ברובא מיירי בגיסטרא, ובזה אע"ג דלא הוי ארבעה והא דבעינן בשיריו מיירי דצלקיה מצלק. ומתרצים כיון דמשנה אחת היא מסתבר דמיירי בענין אחד יעו"ש. והנה ע"כ כוונת התוס' דאם הוי מוקמינן הא דשיריו ברובא דמיירי בגיסטרא היינו רובא בפחות מארבעה ג"כ טמא כיון דחשבינן ליה לכולו עומד ונחשב לתנור שלם ברובו עומד.
ולפי"ז יש ליישב הא דהקשה המהרש"א לוקמי' כולה בגיסטרא ורק ההבדל בתנורים דבתנור בר שבעה סגי ברובא ובתנור בר תשעה בעינן ארבעה והוי לחומרא עכת"ד. ונראה דבגיסטרא שנחשב לשלם, דאז גם בלא נשתייר ארבעה שלם במקום אחד גם כן טמא, והיינו דכיון דחזינן בגיסטרא בתנור בר שבעה דסגי ברובא, אעפ"י דליכא ארבעה במקום אחד, ואם כן מדוע נאמר דבר תשעה לאצרוכי ארבעה במקום אחד, להכי לא מצינן לאוקמי' באופן זה כיון דבגיסטרא גם רובא בפחות מארבעה הוי כתנור שלם, א"כ גם בתנור בר תשעה לא בעינן ארבעה.
גמ' אמר מר שיריו ברובו רובו דטפח למאי חזי, אמר אביי שיריו דגדול וכו'. מבואר דבתנור טפח ליכא דין שיריו ברובו כיון דלא חזי למידי. והנה לפי"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם שכתב בפרט"ו מכלים ה"ב וז"ל, ואם קטן משיתחיל בו טפח ויסיקנו, ושם בפרט"ז ה"א כתב וז"ל, תנור גדול שיריו ארבעה טפחים ובקטן שיריו רובו עכ"ל. וקטן שכתב הרמב"ם ע"כ הכוונה תנור של טפח שזה נקרא קטן וכתב דשיריו ברובו, וקשה קושיות הש"ס רובו של טפח למאי חזי, ולכן אפילו אם עביד גיסטרא לא מהני כיון דלא חזי למידי, ולפלא על הנו"כ שלא העירו בזה, וצע"ג.
וראיתי אח"כ בתו"ח שהעיר בזה.
ונראה דהנה כתבנו לעיל בפלוגתא דר"מ ורבנן בהא דגורר את הטפילה דרבנן סברי בתנור שחלקו לשלשה דגורר את הטפילה, ור"מ סבר דאינו צריך לגרור את הטפילה, וביארנו דרבנן סברי דהטפילה המחבר חסר בזה נתיצה, ור"מ סבר דאם אינו ראוי לתשמיש סגי לטהר מן הטומאה.
והנה כמו כן להיות נקרא תנור, ובמשנה הכא לא נזכר אודות הטפילה מאומה, משמע דהני תנאי לא סברי הא דטפילה, והיינו דסברי דהעיקר תלוי רק בהשתמשות אם חזי לשימוש בזה שהתנור משמש, ואם אינו ראוי לשימוש לא נקרא תנור אפילו כשהטפילה עליו, ולהכי בתנור טפח כשהשיריו ברובו שאינו ראוי לשימוש של תנור לא נקרא תנור, ולזה פריך הש"ס רובו דטפח למאי חזי. אבל הרמב"ם סבר דעיקרו של תנור נחשב כשהטפילה עליו דכיון דלא חשיב נתיצה כשהטפילה עליו אעפ"י שאינו ראוי לשימוש של תנור, הנה כן להיות נקרא תנור לקבלת טומאה, ולהכי תנור של טפח שהשיריו רובו של טפח והטפילה עליו נקרא תנור. והש"ס שפריך רובו של טפח למאי חזי, הוא מפני שהתנאים האלה סברי דעיקרו של תנור הוא מפני השימוש, ובשלא חזי לשימוש לא הוי עליו דין תנור, אבל להחכמים במשנה דלעיל בהא דתנור שנטמא סברי דכל זמן שהוא מחובר בהטפילה דין תנור עליו. כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם בס"ד.
משנה, עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא. - והנה לעיל קי"ט ע"ב פליגי ר' יוחנן ור"ל בהא דשערה אם הוא משום יד או משום שומר, דר"ל סבר שהוא משום שומר, ור' יוחנן סבר שהוא משום יד, דסבר דנימא הוי יד. ונפק"מ אם משום יד או משום שומר הכא לא שייך משום דעדיף מיד דיד לא מצטרף לכשיעור, ושומר מצטרף, אבל הכא לא שייך זה, כיון דמיירי לטומאת נבלה שהיא טומאה חמורה ולא מהני צירוף כדאיתא בריש פירקין שומר לטומאה קלה ולא שומר לטומאה חמורה, ורק איכא נפק"מ לענין להכניס ולהוציא טומאה דאם משום יד לא בעינן מכוון כנגד הבשר, ואם משום שומר בעינן כנגד הבשר ממש, והנה הכא שנה התנא ציב ושערה שכנגדו, וחד מורה דהכוונה משום שומר, וכן פירש"י דשערה הוי שומר, וזהו משום דנקט התנא שכנגדו, דע"כ ר' יוחנן דמפרש משום יד מוכרח לומר דשכנגדו לאו דוקא כמו שכתבו רש"י ותוס' לעיל, ולהכי פרש"י משום שומר, משום דזה הוי פשטות לשון המשנה. ואפשר שמטעם זה פסק הרמב"ם בפר"א מאבוה"ט הי"א משום שומר אעפ"י שר' יוחנן סבר משום יד, ובכ"מ הלכתא כר' יוחנן לגבי ר"ל, מ"מ סבר הרמב"ם הכא משום שומר משום דזה מורה לשון המשנה. ודוחק לומר דכנגדו לאו דוקא, עוד יש לומר דללישנא בתרא שם בסוגיא סבר ר' יוחנן משום שומר, ובעינן כנגדו ממש.
והנה הא דציב ע"כ דומה ג"כ להשערה מדנקט התנא לתרווייהו, וע"כ דחד דינא להו והיינו שהוא ג"כ משום שומר, ולכאורה יש לומר דמצטרף ג"כ לכזית אם האי ציב הוא כפירש"י שהוא רצועה ותלתל היוצא מאותו בשר, אבל הרמב"ם בפיה"מ מפרש שהוא חוט דק שנתפשט מן העור הסמוך לבשר ולפירוש זה לא הוי בצירוף עם הבשר לכזית. וכן מורה לשון המשנה שנקט עור שיש עליו כזית בשר, הרי מורה בדאיכא כזית שלם לבד האי ציב, וע"כ דליתא בצירוף.
ויש לעיין לפי"ז לפירש"י דמפרש שהציב הוא רצועה ותלתל היוצא מהבשר, דלפי"ז מדוע אינו בצירוף לכזית, ורש"י מפרש ג"כ דמעורה לכזית, ורש"י הוכרח לזה מדשנה התנא עור שיש עליו כזית בשר, הרי מיירי דהכזית הוא מלבד הציב, ומשמע שציב זה אינו בצירוף, וקשה אם הוא יוצא מהבשר הרי דינו כבשר. ונראה שמזה הטעם מפרש הרמב"ם שהציב הזה הוא גיד מהעור.
שם, במשנה, היו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע. ופרש"י מטמא במשא שהרי נשא כזית נבלה, ולא במגע דאי אפשר ליגע ביחד ושתי נגיעות אינן מצטרפות. ביאור הדברים, כיון דאי אפשר ליגע בכזית ביחד וכל נגיעה היתה בחצי שיעור בזה אחר זה להכי אינו בצירוף כיון דעכ"פ לא נגע בכזית, משא"כ משא שע"כ נושא כזית ביחד. וקשה מדוע לא משכחת נגיעה בכזית ביחד אם נגע בשתי ידיו בשני חצאי זיתים בבת אחת, והרי זה דומה למשא שנושא שני חצאי זיתים וה"נ נוגע בשני חצאי זיתים ביחד.
ונראה דכיון דהשני חצאי זיתים מפורדים זה מזה, נמצא דכל נגיעה ונגיעה הוא בפחות מכשיעור עור ואין כאן טומאה, אמנם במשא מטמא כיון שע"כ הוא נושאן, וחסרון צירוף ליכא מפני שהעור מחברן. עוד בזה יבואר להלן.
שם במשנה, ומודה ר"ע בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטו שהוא טמא. - והנה משמע דרק במשא מטמא, מדנקט והסיטן, אבל במגע לא מטמא, ובשיט"מ מפרש בהדיא ולא במגע דאי אפשר ליגע כזית ביחד. וקשה מדוע אי אפשר ליגע הלא יצוייר מגע כמו שכתבנו. ועוד הלא בגמ' מוקי לה במרודד דאיכא חיבור, וא"כ מדוע אינו מטמא במגע גם כן, והתוס' לקמן ד"ה במרודד, הקשו בזה, ותירצו דמיירי באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו, וכן כתבו הרשב"א והר"ן בחידושיהם. אבל אכתי קשה הלא ר"ע סבר דכל שאינו במגע אינו במשא גם כן. והתוס' בכורות כ"ג ד"ה נבלה, כתבו דמטמא גם במגע. והרמב"ם בפר"א מאבוה"ט הי"ב סבר מטמא במשא ולא במגע וכתב הטעם שאין חיבור אדם חיבור יעו"ש. וע"כ הביאור כיון שהם מפורדים אלא שהקיסם מחברן אין זה חיבור להיות הנגיעה בשני חצאי זיתים אפילו אם נגע בשתי ידיו כיון דכל נגיעה ונגיעה נחשב בפני עצמו, והוי בחצי שיעור. אבל עכ"פ שיטת התוס' הכא והרשב"א והרמב"ם והר"ן שר"ע מטמא רק בטומאת משא ולא בטומאת מגע, וזה מדויק בדברי ר"ע דאמר והסיטן שהוא משא, וא"כ דברי התוס' שם בבכורות צ"ע.
אבל תקשה הא דאמר ר"ע דכל שלא בא לטומאת מגע לא בא לטומאת משא, והכא בשתחבן בקיסם שלא בא לידי מגע ומדוע מטמא במשא. וגם דברי הרמב"ם תמוה שכתב שם בהי"ב בעור שיש עליו כשני חצאי זיתים העור מבטלן ואין מטמאין לא במגע ולא במשא שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא. הרי מבואר דליתא טומאת משא אם אינו בטומאת מגע, ובהלכה זו כתב להאי דינא דר"ע דשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם הנושאן טמא והנוגע טהור. ומרן בכס"מ הקשה בזה, וכתב דשאני בתחובין בעור יעו"ש. אבל אין זה מובן דהרי ר"ע למד זה מהקרא דבעינן לטומאת משא גם טומאת מגע, וא"כ מאי נפק"מ בין תחובין בעור לתחובין בקיסם, והלא סו"ס גם בתחובין בקיסם כיון דליתא לטומאת מגע מדוע איתא לטומאת משא. ומבואר להלן בזה.
תנן עור שיש עליו כזית בשר וכו' היו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע דברי רבי ישמעאל, ר"ע אומר לא במגע ולא במשא, ומודה ר"ע בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם שהוא טמא, ע"כ, ועי' בסוגיא.
כתב הרמב"ם בפר"א מאבוה"ט הי"ב וז"ל, עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר נבלה העור מבטלן, ואין מטמאין לא במגע ולא במשא שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא עכ"ל. וקשה כיון שכתב דהעור מבטלן, נמצא דכמאן דליתא דמיא, ואם כן למה כתב הטעם מפני שאינו מטמא במגע להכי אינו מטמא במשא, הלא בלאו הכי אין בו טומאת משא מפני שכל השני חצאי זיתים נתבטלו והרי זה כאילו אין כאן בשר כלל. וביותר לפי פירושו של מרן הכס"מ שמפרש שזהו עיקר טעמו של הרמב"ם מפני ביטול העור וכמאן דליתא דמיא, וא"כ למה כתב הרמב"ם והוסיף עוד טעם מפני שלא בא לטומאת מגע, והלא מצד טומאת משא אין כאן מפני ביטול העור, וכן פירש רש"י במשנה בהא דאמר ר"ע לא במגע ולא במשא כמפרש שהעור מבטלו. וכן איתא להדיא בסוגיא שם דקאמר הש"ס עד כאן לא קא מטהר ר"ע אלא בעור, אבל בעלמא מטמא כדקתני סיפא ומודה ר"ע בב' חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא, ומפני מה ר"ע מטהר בעור מפני שהעור מבטלן יעו"ש. נמצא מבואר שזהו עיקר הטעם גם לטומאת משא, וא"כ מדוע כתב הרמב"ם מפני שלא מטמא במגע להכי אינו מטמא במשא.
ונראה דהנה ע"כ צריך לומר דמיירי דהשני חצאי זיתים שעל העור מיירי במרודד דאל"כ גם בלאו האי טעמא דביטול העור אין כאן טומאת משא מטעם דבעינן נושא בבת אחת דבעינן נושא והוא דנישא, וע"כ דמיירי גם בעור במרודד, ובאופן זה ליכא בעור ביטול לטומאת משא, והרי זה דומה לשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם ובמרודד דקרינן בזה נושא ונישא בבת אחת. ומה בין זה שנושא העור בשני חצאי זיתים במרודד לשני חצאי זיתים בקיסם במרודד, וא"כ לפי"ז צריך להיות טמא במשא ולא שייך בזה ביטול העור לגבי טומאת משא. ולזה הוסיף הרמב"ם דכיון שאין בזה טומאת מגע מטעם שלא מהני מרודד לטומאת מגע מטעם שאי אפשר ליגע ביחד ושתי נגיעות אינן מצטרפות מטעם דלא מהני נגיעה אחר נגיעה, וכיון שאינו מטמא במגע, להכי אינו מטמא גם במשא.
אבל לפי"ז יש להבין מדוע בתחבן בקיסם במרודד שגם כן אינו מטמא במגע כמו שכתב הרמב"ם שהנוגע טהור מפני שאין חיבורי אדם חיבור. ומ"מ מטמא במשא, וקשה הא כיון שאינו מטמא במגע מדוע מטמא במשא, ומ"ש זה מהא דשני חצאי זיתים שעל העור.
ועוד דכיון דע"כ חזינן דהתורה רבתה בטומאת משא דשני חצאי זיתים המחוברין על ידי רידוד שמטמא במשא מהא דנישא ונושא, וע"כ מיירי בשני חצאי שיעור, וא"כ חזינן דאינו מעכב הא דאינו מטמא במגע להיות עיכוב לטומאת משא, וא"כ מדוע גבי העור שנושא השני חצאי זיתים ביחד הוי עיכוב הא דאינו מטמא במגע שאינו מטמא במשא, ואם בשביל ביטול העור הלא כיון שלא מהני ביטול העור לגבי טומאת משא דהרי כן משמע מהרמב"ם שכתב הטעם מפני שאינו מטמא במגע להכי אינו מטמא במשא, ומשמע שרק מטעם חסרון טומאת מגע מונעת מטומאת משא, וזה תמוה, מ"ש מהא דקיסם.
ונראה דשני אופנים איכא בהא דחסרון טומאת מגע לגבי טומאת משא, א' חסרון מציאות מגע כמו הא דתנן לקמן קכ"ה קולית נבלה וקולית השרץ סתומים שהחסרון מגע במציאות. ב' חסרון מגע מצד הדין היינו שיש בזה מגע אבל חסרון מצד חסרון חיבור כמו הכא דבעינן שתי נגיעות ואינן מצטרפות.
והנה הכא בטומאת משא דנבלה ע"כ רק חסרון מציאות מגע מעכב כמו הא דקולית נבלה סתומה, אבל חסרון חיבור ע"כ דאינו מעכב מדחזינן דאמרה תורה נושא ונישא שהכוונה כזית על ידי חיבור אדם ונושאן בבת אחת, ובזה אמרה תורה שאעפ"י שאיכא חסרון במגע היינו לטומאת מגע, אבל כיון שיש מציאות למגע זה אינו מעכב לטומאת משא, ובזה אתי שפיר הא דתחבן לשני חצאי זיתי נבלה בקיסם ונשאן דטמא טומאת משא.
אמנם בשני חצאי זיתים בעור דאעפ"י שגם בזה יש מציאות למגע, אבל כיון שהעור מבטלן הרי זה כאילו חסרון מציאות יש בזה, מטעם דהביטול של העור משוויהו כדליתא, ואעפ"י שלגבי טומאת משא לא הוי חסרון גם מפני העור, דלא גרע העור מקיסם, אמנם כיון דלגבי טומאת מגע הביטול העור משוויהו כדליתא שוב לא מהני גם לטומאת משא. וזה הדבר, דבשלמא אם היה הדין דהנגיעות מצטרפות דאז היתה חשיבות להשני חצאי זיתים ולא מהני ביטול העור, אמנם כיון דהנגיעות אינן מצטרפות ממילא לגבי נגיעה נחשב כדליתא והבשר של השני חצאי זיתים דינם כעור ממש, והרי זה כביטול המציאות, ובחסרון מציאות מעכב לטומאת משא, וזהו שכתב הרמב"ם עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר נבלה העור מבטלן, ואינן מטמאין לא במגע ולא במשא, שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא, ביאור הדברים, שכיון שאינו מטמא במגע, בממילא בטל חשיבותן לגבי העור, ודינן כמו העור, ומטעם זה חסרון טומאת מגע עושה העור להבשר להיות כעור ממש, משא"כ כשתחבן להשני חצאי זיתים בקיסם דהחסרון לטומאת מגע מטעם חסרון צירוף, אבל יש מגע במציאות לא הוי חסרון לטומאת משא מטעם שזה אנו יודעין מהלימוד דנושא ונישא בבת אחת.
והנה מבואר מזה דשיטת הרמב"ם דשתי נגיעות אינן מצטרפות, וקשה מהא דתנן בעדיות פר"ג מ"א הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבלה או נושאן ר' דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין וכו' זה הכלל כל שהוא משם אחד טמא יעו"ש. הרי מבואר דחכמים סברי דשתי נגיעות מצטרפות, והרמב"ם בפר"ד מטו"מ הי"ד מביא כן לדינא לטומאת מת, איברא דגבי נבלה לא כתב כן. אבל הלא ראינו דחכמים שם סברי גם גבי נבלה כן דשתי נגיעות מצטרפין, ואעפ"י שר"ע במשנתנו לא סבר כן, אבל החכמים דבבחירתא סברי בהדיא דגם בנבלה שתי נגיעות מצטרפות.
ונראה דהסוגיא מביא הכא כתנאי דפליגי תנאי אם חצאי שיעור מצטרפין לנגיעה והוא הא דאיתא כתנאי אחד הנוגע ואחד המסיט ופירש"י הנוגע בשני חצאי שיעור, רבי אליעזר אומר אף הנישא, ומפרש והוא דנישא דבעינן שיהיו מחוברין יחד יעו"ש. מבואר מזה דחכמים דעדיות, ור' אליעזר דסבר דאף במשא בעינן מחוברין דוקא, וממילא דינא דעולא הוא רק אליבא דר"ע, וכיון דמפרש הש"ס בהא דטומאת משא דנבלה דבעינן נושא ונישא בבת אחת, דהיינו חצאי זיתים, וכיון דזהו חידוש דין בטומאת משא, וזהו כיון שעכ"פ נושא הכל בבת אחת, מזה נשמע דבנגיעה לא מהני מטעם דשתי נגיעות אינן מצטרפות, ולהכי סבר הרמב"ם כן בטומאת נבלה, אבל בטומאת מת סבר הרמב"ם כחכמים דעדיות דמגע ומגע מצטרפין.
ובזה יש לעיין בזה שכתב הרמב"ם שם בפר"א מאבוה"ט הי"ז נבלה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבילה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע. אבל אם נשא הכל נטמא וכו', ופירש מרן בכס"מ שם דבמגע ליכא טומאה מטעם דלענין מגע חשיב כל נגיעה ונגיעה בפני עצמה וחשיב כנוגע וחוזר ונוגע, אבל לענין משא הרי נושאו הכל ביחד, יעו"ש. וקשה מדוע לא אמרינן כל שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא.
אבל נראה דהבדל יש בין אם אינו במציאות של מגע דבזה מיעטה טומאת משא, אבל באופן שיש מציאות של מגע, רק אינו בצירוף מטעם החסרון דנגיעה בכשיעור בזה אין למעט טומאת משא מטעם דכיון דהחסרון של מגע ליתא במשא, דהחסרון במגע שאין בזה נגיעה שלימה, דכל נגיעה היא בחצי שיעור, וזה לא שייך במשא מטעם דע"כ הוא נושא שיעור שלם, ובזה אתי שפיר גם בנבלה שנתערבה ברוב שחוטות דכיון דע"כ יש בזה ענין מגע במציאות דהרי יכול ליגע את כולן בזה אחר זה, ורק חשיבות של מגע אין כאן מטעם דעל כל נגיעה איכא למימר דשל שחוטה נגע, וכיון שבנגיעה דחדא אין כאן טומאת מגע, להכי לא מהני גם בשנגע את כולן, וכמו גבי העור שמבטל החצאי שיעור לא מהני נגע וחזר ונגע מטעם ביטול, כן גם בשיש ביטול ברובא לא מהני נגע וחזר ונגע, משא"כ טומאת משא שרבתה תורה לשני חצאי זיתים שמטמא במשא, והיינו דהעור אינו מועיל לבטלם באופן שמונחים יחד באופן שמרודד, הנה כמו כן לא יועיל כח הרוב לבטלו מטומאת משא, ולא איכפת לן הא דאינו במגע, מטעם דהמציאות מגע איכא, והסיבה מפני שאין כאן מגע, וזה לא שייך במשא דע"כ הוא נושא, וכמו שכתבנו לעיל.
איברא דיש להעיר על זה שכתבנו דשאני הא דאינו במגע במציאות להא שאינו במגע מצד חסרון נגיעה והיינו חסרון חיבור, מהא דאיתא בסוגיא בעא מיני' רב אויא סבא מרבה בר רב הונא קולית סתומה לרבי ישמעאל מהו שתטמא אית לי' לר"י את שבא לכלל מגע בא לכלל משא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא והכא היינו טעמא משום דבא לכלל מגע מלפניו, והיינו דסבר רב אויא כבר פדא דאית ליה מלפניו נוגע וחוזר ונוגע, וכן פירשו בתוס', ומשמע דלר' יוחנן דסבר דגם מלפניו לא אמרינן נוגע וחוזר ונוגע דבזה פשיטא דע"כ ר' ישמעאל גם בקולית סתומה סבר דאעפ"י דליתא לטומאת מגע. מ"מ מטמא במשא מטעם דלא סבר כלל האי כללא דליתא במגע אין לו טומאת משא, והלא לפי מה שכתבנו דהרמב"ם ע"כ סבר דשאני הא דאינן במציאות למגע, והנה הא דקולית סתומה שאינה במציאות למגע מצד עצמה הלא אפשר לומר דבזה מודה ר' ישמעאל, וע"כ חזינן דהסוגיא סוברת דאם אמרינן דאין נוגע וחוזר ונוגע דינו שוה לקולית סתומה ומדחזינן דסבר ר' ישמעאל הכא דאעפ"י שאינו במגע, מ"מ מטמא במשא א"כ גם קולית סתומה כן הדין.
ונראה דמוכח מסוגיא דשבת דע"כ מודה ר' ישמעאל בקולית סתומה דכיון שאינה במגע אינה במשא והוא הא דאיתא בשבת פ"ד דבי ר' ישמעאל תנא כמשכב נדתה יהיה לה מה היא אית לה טהרה במקוה אף משכבה נמי אית לה טהרה במקוה לאפוקי כלי חרס דלית ליה טהרה במקוה, מתיב רבי אילעא מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורין בזב וכו' יעו"ש. והנה הא דפכין קטנים שאינם מטמאין בהיסט משום דאפקי' רחמנא בלשון נגיעה לומר דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט, והא דאין בו טומאת מגע מפני שאי אפשר ליגע בו כמבואר ברש"י ובתוס' שם, הרי חזינן דגם תנא דבי ר' ישמעאל מודה באופן שאין המציאות נגיעה שזה גורם שאינו גם במשא, והתוס' בפסחים ה' כתבו דבכמה דוכתין פריך מרבי ישמעאל אתנא דבי רבי ישמעאל, הרי חזינן דחד הוא וכיון שחזינן דתנא דבי ר' ישמעאל סבר הא דפכין קטנים שאינם במשא מדחזינן דפריך מזה אתנא דבי ר' ישמעאל וא"כ ע"כ גם ר' ישמעאל סבר כן, וא"כ מבואר להדיא דמודה ר' ישמעאל בקולית סתומה, וא"כ משום דבאופן דהוי חסרון מגע במציאות מודה ר' ישמעאל, וא"כ מבואר להדיא דיש הבדל בין חסרון מגע במציאות לבין חסרון מגע מטעם חסרון צירוף. ומזה יסוד נכון לזה שכתבנו בביאור שיטת הרמב"ם כמוש"נ.
שם אמר עולא אמר ר' יוחנן לא שנו אלא פלטתו חיה אבל פלטתו סכין בטל. ואיתא שם בסוגיא מאן דמתני ארישא דקאי אכזית, והיינו במרודד, אבל בכזית שלם ומחובר לגמרי לא בטל, והטעם בזה במרודד כיון דאין הכזית מחובר רק מרודד לא טרח אינש. וכן כתב הרמב"ם בפר"א מאבוה"ט הי"א, ויש לעיין היאך הדין אם יש הרבה זיתים באופן דמרודד, ומצד הסברא משמע שזהו רק בכזית אחד, אבל אם יש יותר מכזית לא בטל, וזהו שנקט התנא כזית.
ומזה יש ליישב הא דהקשו התוס' היכי מוקי מילתא דר' יהודה דאמר האלל המכונס וכי עדיף כנסו מפלטתו יחד כזית. והנה דברי התוס' לכאורה תמוה שכתבו מפלטתו יחד כזית דמשמע מדבריהם דהוי כזית שלם, והלא בגמ' מוקי במרודד, וזה גרע יותר מכנסו לכזית שלם ביחד, וע"כ צריך לומר דסברי התוס' דגם כזית במרודד הרי זה גם כן נקרא כזית ביחד כיון שעכ"פ יש איזה חיבור ועדיף יותר מהמקבץ פירורים לכזית שבא על ידי חיבור אדם.
אבל אם נאמר דרק בפליטת הסכין כזית אחד בטל, אבל אם פלט הסכין יותר מכזית לא בטל אפילו בפלטתו סכין, שפיר יש לפרש הא דר' יהודה באלל המכונס היינו דהסכין פלט הרבה והוא כנס כזית למקום אחד.
אבל יש להעיר לאידך גיסא דאם אמרינן דפליטת הסכין יותר מכזית ליתא בביטול לא בעינן כינוס מטעם דבאופן זה ליתא בביטול, אבל זה ליתא, דע"כ לטומאת מגע בעינן כזית במקום אחד להכי בעינן כנסו, דאל"כ הרי זה כהא דהיו על העור כשני חצאי זיתים דאינו מטמא במגע, וזהו הדין דסיפא.
אמנם מדחזינן דהקשו התוס' ולא נחתו לזה מוכח דסברי דגם בפליטת הסכין הרבה ג"כ הדין כן דשייך ביטול.
והנה התוס' מתרצים דאין ה"נ היינו דכנסו עדיף מפליטת הסכין יחד כזית, היינו אפילו במרודד. ויש לעיין בכוונת התוס' אם ר' יהודה מיירי גם כן במרודד, וכנסו להיות מחובר טפי, וזה עדיף ממרודד שהוא חיבור קל, או דלמא דר' יהודה מיירי אפילו שלא במרודד והכינוס מועיל אפילו כשכנס פירורים הרבה שהיו מפוזרין רחוקים זה מזה טובא.
והנה גם בהא דפלטתו חיה דלא בטל יש לעיין אם הכוונה כזית שלם ממש, או דלמא דסגי במרודד, והנה רש"י פירש בהא דפלטתו חיה לא שנו דכזית שלם דברי הכל לא בטל יעו"ש. - אבל קשה דלפי"ז אין הבדל בין פלטתו חיה לפלטתו סכין, דהרי בכזית שלם גם בפלטתו סכין לא בטל, וכיון דהא דפלטתו סכין דבטל מיירי במרודד, ע"כ הא דפלטתו חיה מיירי ג"כ במרודד, אבל שלא במרודד לא מהני גם בפלטתו חיה, והוי זה כמו שני חצאי זיתים על העור כיון שאין כזית שלם, ור' יהודה בהא דאלל המכונס דמיירי בפלטתו סכין ולא מיירי במרודד, וכמו שכתבו התוס' דהכינוס עדיף מכזית מרודד. וזה תמוה לומר דבפלטתו חיה שלא היה מעולם בביטול בעינן מרודד, והכינוס מועיל אף באופן שפלטתו סכין יהיה בביטול מקודם דמהני אף שלא היה במרודד. עוד תמוה מדוע לא אמרו דגם בפלטתו חיה בעינן מרודד, ואדרבה מלשון הרמב"ם משמע דבפלטתו חיה סתם, וצ"ע.
והנה הא דעולא דמוקי הרישא הא דכזית בשר דמיירי בפלטתו חיה, היינו במרודד, וא"כ רש"י שפירש כזית שלם תמוה, וצ"ע.
והנה מדברי רש"י בד"ה במרודד, כתב ומיהו בפלטתו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל יעו"ש. משמע שמפרש הא דפלטתו חיה דמיירי במרודד, וע"כ הא דפירש"י לעיל כזית שלם, זהו לפי הס"ד, אבל לפי המסקנא ע"כ גם הא דפלטתו חיה מיירי במרודד, ולא קשה מהא דר' יהודה באלל המכונס משום דמיירי שהיה הרבה בשר, וזה עדיף מהא דכזית מרודד, וזהו דלא כפירוש התוס', ולפירש"י מיושב קושיות התוס' וכמו שכתבנו לעיל.
תוס' ד"ה שהם תחובים בקיסם, ה"ה בלא תחובים דאי לא תימא הכי אפילו במגע לא ליטמא שכיון שלא בא לכלל מגע וכו' דבקיסם כה"ג מודה לי' יעו"ש. - וקשה הא לר' ישמעאל לא מהני נוגע וחוזר ונוגע. עי' בלב אריה. אבל נראה דכוונת התוס' לפי המסקנא לקמן דמוקי במרודד וזה לר' ישמעאל גם כן מהני. עי' בחידושי הר"ן בד"ה מאי טעמא.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0