דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכד - א

עד שיהא בארץ, שצריך לגרר את הטיח עד הקרקע, כדי שהחלקים לא ישארו מחוברים ועומדים על ידי הטפילה, ואז נטהר התנור אפילו כשהוא נשאר על עומדו.

רבי מאיר אומר: אינו צריך, לא לגרור את הטפילה כלל, ולא עד שיהא בארץ [כלומר זו ואין צריך לומר זו] [132]. אלא דיו שיהיה ממעטו, שובר את התנור עצמו מבפנים מלמעלה למטה עד שישאר בגובהו פחות מארבע טפחים. [תנא קמא ורבי מאיר נחלקו בתרתי, חדא, האם צריך לשבור את הכלי מבפנים עד הארץ או שמספיק למעטו מארבעה טפחים, ועוד, האם צריך בנוסף לזה לגרר את הטיט או לא].

ודייקינן: כי ממעט לה מארבע טפחים, מיהא, טהור, ואף על פי שכל הטפילה נשארה דבוקה עליו מסביב.

ואמאי הוא טהור!? לימא - הא חלים וקאי, הרי התנור עדיין עומד מחמת הטפילה, ונימא שאף ששברו מכל מקום הוא חלים וקאי?

אמר ליה רבא לרבי ירמיה: עד שאתה מקשה מדברי רבי מאיר, אימא שיש ראיה לריש לקיש מדברי רבנן, דפליגי ואמרי גורר את הטפילה עד שיהא בארץ! אלמא דאמרינן "חלים", שלכן צריך לגרור גם את הטפילה כיון שבלעדי הגרירה יהיה עומד התנור באמצעות הטפילה שמסביבו, ואמרינן דהדר "חלים", ולפיכך אינו נטהר, ואם כן אדרבה, קשה על רבי יוחנן!?

אלא אמר רבא: ריש לקיש מצי קאי ככולי עלמא, משום שריש לקיש אמר "חלים" רק באופן שנטמא כבר העור, דאם קרעו אינו נטהר בכך כיון שהוא חלים. אך באופן שקרעו קודם שקיבל טומאה יתכן שהוא מודה ששוב אינו מקבל טומאה.

והכי קאמר: תנור שנטמא כבר - כיצד מטהרין אותו? לא נחלקו בזה, אלא לדברי הכל: חולקו לשלשה, וגורר את הטפילה - עד שיהא בארץ.

והרוצה שלא יבא תנורו לידי טומאה כיצד הוא עושה? שלא יהא שם תנור עליו מתחילה, בזה הם נחלקו:

תנא קמא סבר: אף כאן חולקו לשלשה וגורר את הטפילה עד שיהא בארץ.

רבי מאיר אומר: הואיל והתנור עדיין לא נטמא אינו צריך לא לגרור את הטפילה, ולא "עד שיהא בארץ", אלא ממעטו מבפנים [לדופן התנור, מבלי לפגוע בטיח שמסביבו] מארבע טפחים, ודיו [133].

אמר מר: תנור שנטמא חולקו לשלשה. לפי שאם יחלוק אותו לשנים, יהיה בחלק אחד רוב תנור, ואין התנור נטהר בשבירה כאשר יש בחלק אחד רוב תנור.

ורבי מאיר סובר שדי במה שממעטו מארבעה טפחים, ואין צריך לחלקו לשלשה.

ומבואר, שלפי חכמים אף אם ממעטו מארבעה טפחים לא מהני לטהרו כל זמן שיש בו רוב.

ורמינהו סתירה לכך, לכאורה, מהא דתנן באידך משנה במסכת כלים: תנור, בתחילתו - בתחילת יצירתו אינו נקרא "תנור" אלא אם כן גובהו ארבעה טפחים, כי תנור קטן שאין בו ארבעה טפחים אינו מקבל טומאת תנור.

וכמו כן שיריו ארבעה, שאם התנור נשבר, אין השברים מקבלים טומאה עד שיהא בהם ארבעה טפחים. ואם הוא רוצה לטהר תנור שנטמא, הרי הוא צריך למעט כל שבר שלא יהא בו ארבעה טפחים, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: במה דברים אמורים, שתחילתו של תנור צריך שיהיה בו לפחות ארבעה טפחים כדי לקבל שם "תנור", וכמו כן כשנטמא ורוצה לטהרו על ידי שבירה צריך שלא יהיה שבר שיש בו ארבעה טפחים? בגדול, בתנור רגיל העשוי לאפיה.

אבל בתנור קטן העשוי לתינוקות לשחק בו -

תחלתו כל שהוא, יש לו שם תנור משתגמר מלאכתו [שאין התנור מקבל טומאה עד שתגמר מלאכתו].

ואילו שיריו - ברובו. שאם נטמא, אין לו טהרה עד שישבר רובו של תנור.

ומבארינן: וכמה הוא כל שהוא דתנור קטן? אמרי דבי רבי ינאי: טפח. שכן עושים תנורים בנות קטנות, שרגילות לעשות תנורים קטנים שגודלן טפח בלבד.

והשתא מקשינן: בתנור גדול מיהא מודים חכמים לרבי מאיר ששיריו בארבעה, טעמא דאיכא בשיריו ארבעה טפחים, הוא דשיריו טמאים, הא אם ליכא בשיריו ארבעה, הרי הוא טהור, אף שיש בחלק אחד מהשיריים רוב של תנור, ואילו לעיל אמרו חכמים דחולקו לשלשה, אבל אם חילקו רק לשנים עדיין הוא טמא, ואפילו אם בכל חלק לא ישאר ארבעה טפחים!?

ומתרצינן: אמרי: התם, דאמרו חכמים ששיריו ארבעה, מיירי דצלקיה מצלק, שחתך את התנור בגבהו, ששבר אחד עומד על השני, ואינו עומד היטב, לפיכך אם לא נשאר ממנו ארבעה טפחים הרי הוא טהור אף שיש בו רוב של תנור.

הכא דאמרו חכמים שדוקא אם חילקו לשלשה חלקים הוא נטהר מיירי דעבדיה גיסטרא, כלומר, שחתכו מלמעלה למטה, שאפילו אם לא נשאר בו ארבעה טפחים הוא ראוי לשימוש, מאחר ויש בו רוב של תנור, ואינו נטהר בשבירת התנור עד שיחלקו לשלשה, כדי שלא ישאר רוב בחלק אחד.

אמר מר: אבל בתנור קטן - תחילתו בכל שהוא ושיריו ברובו.

והוינן בה: רובו דטפח [שזה הוא שיעורו של תנור קטן בתחילתו] - למאי חזי!?

ומתרצינן: אמר אביי: האי "שיריו" קאי אתנור גדול. והכי קאמר: שירי תנור גדול - ברובו! שכל עוד נשאר רובו קיים עדיין הוא בטומאתו.

ומקשינן: והאמרי רבנן: שיריו של גדול - ארבעה!? שהרי בתנור גדול מודים חכמים לרבי מאיר שאמר "שיריו ארבעה"?

ומתרצינן: לא קשיא. הא דאמרו רבנן "שיריו ברובו" מיירי בתנורא שהיה מתחילתו בר תשעה טפחים, שאפילו אם נשאר ממנו ארבעה טפחים הוא טהור, הואיל ולא נשאר ממנו רובו, [ובזה הם מקילין מרבי מאיר, שמטמא כל שנשאר בו ארבעה].

הא דאמרו רבנן בארבעה, מיירי בתנורא בר שבעה טפחים, שאם לא נשאר ממנו ארבעה טפחים הוא טהור, ואף על פי שיש כאן עדיין רוב התנור!

והכלל הוא, שתמיד הולכים אחר השיעור הקטן משניהם לקולא, שבין אם לא נשאר בחלק אחד רוב של תנור, בין אם לא נשאר ארבעה טפחים, הרי הוא טהור [134].

הגמרא חוזרת למשנה במסכת כלים, שטלית שנקרעה רובה טהורה, ולעיל אמר רב הונא, שאם שייר בה כדי מעפורת טמאה. וריש לקיש אמר, שבעור, אפילו לא שייר בה כדי מעפורת טמא, דעור חלים.

לישנא אחרינא אמרי לה: אמר רב הונא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי: הא דתנן טלית שנקרעה רובה טהורה - אפילו שייר בה כדי מעפורת נמי טהורה, כל שנקרע רובה.

אמר ריש לקיש: לא שנו שאפילו שייר כדי מעפורת טהורה אלא בטלית, אבל עור טמא שקרעו, ושייר בו כדי מעפורת עדיין הוא טמא, הואיל וחשיב הוא העור, הלכך עדיין שמו עליו, כל שנשאר בו כדי מעפורת.

ורבי יוחנן אמר: אפילו עור נמי לא חשיב. וגם הוא נטהר בקריעת רובו בלבד.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: תנן: עור שהוא טמא מדרס, שחישב עליו לעשות ממנו רצועות וסנדלין - כיון שנתן בו איזמל, טהור, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: עד שימעיטנו מחמשה טפחים. ודייקינן מחכמים: הא כי ממעט מחמשה טפחים, מיהא טהור. אמאי? לימא - חשיב! שהרי עדיין יש בו בעור הנשאר כדי מעפורת.

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן: דקא בעי ליה להאי עור למושב הזב, ופחות מחמשה טפחים אינו ראוי לעשות ממנו מושב הזב, ולפיכך הוא טהור. אבל בסתם עור שנשאר בו כדי מעפורת עדיין ראוי הוא לשימוש, וטמא [135].

מתניתין:

עור שיש עליו כזית בשר נבלה במקום אחד, הרי הנוגע בציב תלתל בשר היוצא ממנו, מאותו כזית בשר שעל העור [136], והנוגע בשערה שעל העור שהיא כנגדו של הבשר [שמהצד השני של העור] - טמא. בציב, משום שהוא נחשב לחלק מהבשר, ובשערה, כי היא נחשבת כשומר לבשר, והנוגע בשומר הרי הוא טמא כאילו נוגע בבשר הנבלה עצמה.

היו עליו על העור כשני חצאי זיתים נפרדים זה מזה, הרי הוא מטמא במשא. שהנושא אותם נטמא לפי שנשא כזית נבלה, ולא במגע, שהנוגע בהם לא נטמא, לפי שאינו נוגע בכזית בנגיעה אחת אלא בשתי נגיעות נפרדות, ושתי נגיעות אינן מצטרפות, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: אינו מטמא לא במגע ולא במשא. לפי שבאופן שאין הכזית בשר במקום אחד אינו מטמא כלל, וכמבואר להלן.

ומודה רבי עקיבא בשני חצאי זיתים נפרדים, שלא היו מחוברים לעור, והוא חיבר אותם על ידי שתחבן בקיסם, והסיטן, והזיז אותם יחד בבת אחת [מתוך שהם מחוברים בקיסם] שהוא טמא! שההיסט מטמא כמשא והרי הסיט כזית נבלה שלם. שרק במחוברים לעור פליג רבי עקיבא, וכדמפרש -

ומפני מה רבי עקיבא מטהר במחוברים לעור? מפני שהעור מבטלן! שכל אחד מחצאי הזיתים בטל לגבי העור, ואין עליו תורת בשר אלא תורת עור, שאינו מטמא בטומאת נבלות, מה שאין כן באופן שתחבן בקיסם, שיש עליהם תורת בשר אלא שאין בהם כזית, הרי הנושא והמסיט אותם בבת אחת נטמא. ורבי ישמעאל סובר שאין העור מבטלן, ולכן הנושא והמסיט אותם נטמא.

גמרא:

אמר עולא אמר רבי יוחנן: לא שנו ברישא דמתניתין, שכזית בשר שעל העור אינו בטל לגבי העור, אלא שפלטתו חיה. שעל ידי נשיכת חיה נתלש כזית בשר ונשאר דבוק לעור, שאז לא בטל הכזית לגבי העור.

אבל פלטתו סכין בשעת ההפשט, שלא הסירה אותו מהעור, בטיל הבשר לגבי העור אפילו כשהוא כזית שלם, שהואיל ונעשה כך על ידי אדם, הרי הוא ביטל אותו מדעת, ואף כזית שלם יכול להתבטל.

אמר ליה רב נחמן לעולא: האם אמר רבי יוחנן אפילו בבשר שהוא בגודל כתרטא רובע הקב [פירוש אחר - ככף מאזנים] שאף הוא בטל לגבי העור?

אמר ליה עולא: אין!

שוב שאלו רב נחמן: ואפילו כ"נפיא" בגודל של נפה?

אמר ליה עולא: אין!

אמר ליה רב נחמן לעולא: האלהים! יכולני לישבע, שאפילו אם אמרה לי רבי יוחנן מפומיה, לא צייתנא ליה! דזה לא מסתבר שכמות כה גדולה של בשר תתבטל לגבי העור.

כי סליק רב אושעיא לארץ ישראל אשכחיה לרבי אמי. אמרה רב אושעיא לשמעתיה קמיה דרבי אמי: הכי אמר עולא והכי אהדר ליה רב נחמן.

אמר ליה רבי אמי לרב אושעיא: ומשום דרב נחמן חתניה דבי נשיאה הוא מזלזל בשמעתיה דרבי יוחנן [137] !?

זמנין פעם אחת אשכחיה רב אושעיא לרבי אמי דיתיב וקאמר לה רבי אמי להא דרבי יוחנן אסיפא דמתניתין.

דקתני היו עליו שני חצאי זיתים מטמאין במשא ולא במגע דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: לא במגע ולא במשא.

ועל זה אמר רבי יוחנן: לא שנו הא דרבי ישמעאל שחצי כזית אינו בטל אלא פלטתו חיה. אבל פלטתו סכין מודה רבי ישמעאל דבטיל [138].

אמר ליה רב אושעיא לרבי אמי: מר, אסיפא מתני לה ומיושבים אם כן דברי רבי יוחנן, ואילו היו אומרים לרב נחמן שכך אמר רבי יוחנן לא היה מזלזל בדבריו, שהרי רק בחצי זית אמר דבטל.

אמר ליה רבי אמי לרב אושעיא: ואלא עולא, ארישא אמרה ניהליכו לכם משמיה דרבי יוחנן?

אמר ליה רב אושעיא: אין!

אמר ליה רבי אמי: האלהים! אי אמר לי יהושע בן נון [139] מפומיה לא צייתנא ליה. בגלל שאלת רב נחמן.

כי אתא רבין וכל נחותי ימא, אמרוה להא דרבי יוחנן ארישא.

והוינן בה: ואלא קשיא הא דרב נחמן, שאם כזית בטל אם כן אפילו כתרטא וכנפיא, ובודאי שאדם לא מבטל כמות כה גדולה של בשר?


הערות

[132] הר"ש והרא"ש במסכת כלים שם פירשו את דברי חכמים "עד שיהא בארץ" בתרתי, או דקאי על גרירת הטפילה, שצריך לגרור את כל הטפילה עד הארץ, או דקאי על שבירת הכלי, דלא סגי לשבור כל חלק על שלא ישאר ארבעה טפחים, אלא צריך לשבור כל חלק עד הארץ. וכתבו, שאם נאמר דקאי על השבר אתי שפיר דברי רבי מאיר, דקאמר אינו צריך לא לגרור את הטפילה, ולא לשבור את החלק עצמו עד הארץ, אלא די במה ששובר כל חלק עד שאין בו ארבעה טפחים. אך רש"י פירש דאטפילה קאי, ולפי זה צריך לדחוק בדברי רבי מאיר דזו ואין צריך לומר זו קאמר. וראה ברש"ש שכתב, שרש"י כתב כן לפי הסלקא דעתין, שמדובר בצלקא מיצלק, אך לפי המסקנא שמדובר בעשאו גיסטרא, הרי אפשר לפרש עד שיהא בארץ כהר"ש.

[133] הקשה המהרש"א, מה בא רבא להרויח בזה, הרי לריש לקיש לא היה קשה כלל, דכבר אמרנו שהוא יכול לסבור כחכמים, אלא היה קשה לפי רבי יוחנן, ולדידיה כל שכן שקשה השתא טפי, שהרי לפי חכמים אפילו באופן שעדיין לא נטמא אמרינן חלים, וצריך לגרור את הטפילה, וכל שכן באופן שנטמא כבר? וצ"ע.

[134] כן פירש רש"י. והוכיחו כן התוספות, שאם נאמר להיפך, דאזלינן לחומרא, הרי תנור שיש בו רוב מקבל טומאה אף שאין בו ארבעה טפחים, וזה לא יתכן, שאם מתחילתו בעי שיעור ארבעה טפחים, כל שכן בשברים דבעי שיעור ארבעה טפחים. ובמהרש"א הקשה דהא מצינו כן בעשאו גיסטרא, שאף שמיעטו מארבעה אינו נטהר אם יש רוב בחלק אחד, וחזינן ששיריו חמורים מתחילתו? ותירץ, דכיון שהתנור עומד יפה הרי זה נחשב שיש בו ארבעה, ולכן הוא מטמא, ואין זה נחשב ששיריו חמורים מתחילתו. וראה שם מה שהקשה עוד. אך הר"ש והרא"ש במסכת כלים [תחילת פ"ה] והתוספות במסכת נדה [כו ב] פירשו לחומרא, שתנור בר שבעה אינו נטהר עד שלא ישאר בו רוב, ולא די במה שמיעטו מארבעה, ותנור בר תשעה אינו נטהר עד שימעטו מארבעה, ולא די במה שאין רוב בחלק אחד. ומה שהקשו התוספות איך יתכן ששיריו חמורים מתחילתו, ומטמאים אף בפחות מארבעה כשיש בהם רוב של תנור, תירצו התוספות בנדה, דהעושה כלי חרס מתחילה אינו עושה אלא דבר חשוב, אך לאחר שנשבר הכלי הוא עדיין משתמש בו עד שישבר לחלקים קטנים, וכמו שמצינו בגרדומי ציצית. אך לפי דבריהם צריך ביאור מה מקשה הגמרא סתירה בין המשניות שבמסכת כלים, הרי בשני המשניות מבואר דלא סגי למעט את השברים מארבעה אלא צריך שלא יהא בחלק אחד רוב של תנור, ואין כאן סתירה כלל? ולפיכך פירש הרא"ש בכלים שם את קושית הגמרא באופן אחר, דהקושיא היא להפך, דמרבנן משמע שאם יחלוק את התנור לשלשה חלקים הרי התנור טהור אף אם ישאר בכל חלק יותר מארבעה טפחים, דסגי במה שאין רוב, והא באידך משנה מבואר דבעי שלא יהא רוב ולא יהא ארבעה טפחים? ומתרצינן, דבצלקיה מצלק גם כשיש ארבעה טפחים בלא רוב הוא מקבל טומאה, אך בעשאו גיסטרא אינו מקבל טומאה עד שיהא בו רוב של תנור, והסברא בזה, דבחתכו גיסטרא בכל חלק אין היקף של תנור, ולכן צריך שיהא בו רוב, אך בצלקיה מצלק שבכל חלק יש את כל ההקף די בארבעה בלא רוב. וראה חזון איש [כלים תחילת סימן ז]. הרמב"ם בהלכות כלים פט"ז ה"א כתב, תנור גדול שיריו ארבעה טפחים, והקטן [תנור של טפח] שיריו רובו, שאם נשאר בגדול ארבעה ובקטן רובו מקבל טומאה, פחות מכאן אינו מקבל טומאה. ובה"ב הביא את דין המשנה, שאם רוצה לטהר תנור חותכו לשלשה, שאילו יחתוך לשנים הרי החלק הגדול יהא טמא, משום שיש בו רוב. וכל דבריו הם נגד מסקנת הסוגיא, א. דבגמרא מבואר שלא יתכן לומר שתנור קטן של טפח שיריו ברובו, דלמאי חזי, והרמב"ם כתב ששיריו ברובו? ב. בגמרא מבואר שלפי חכמים יש חילוק בין תנור בר שבעה לתנור בר תשעה, או כרש"י ותוספות לקולא, או כהר"ש והרא"ש לחומרא, ואילו הרמב"ם סתם ששיריו בארבעה? ג. בגמרא מבואר שיש חילוק בין גיסטרא לצלקיה מצלק, והרמב"ם לא חילק בזה? ד. קשה סתירה ברמב"ם מהלכה א' להלכה ב', שבה"א משמע שהכל תלוי בשיעור ארבעה, ואם אין בו ארבעה אף שיש בו רוב אינו נחשב לכלי, ואילו בה"ב מבואר שאם יש בחלק אחד רוב הרי הוא טמא ומשמע אף שאין בו ארבעה?

[135] במסכת זבחים [צד ב] תנן, דבגד שניתז עליו מדם חטאת הרי הוא טעון כיבוס במקום קדוש. ואם יצא הבגד חוץ לקלעים ונטמא שם, שאינו יכול להכניס את הבגד בטומאה, הרי הוא קורע את הבגד ומכניסו לעזרה ומכבסו. ומקשינן, היאך הוא קורע את הבגד, והא "בגד" כתיב, והאי לאו בגד הוא? ומתרצינן, דמשייר בו כדי מעפורת, שעדיין יש לו שם בגד. ומקשינן, והא אמר רב הונא שאם שייר בו כדי מעפורת טמא, ושוב יאסר לו להכניסו למקדש? ומתרצינן, דהטומאה היא רק מדרבנן. וכתבו התוספות, שקושית הגמרא שם היא ללישנא קמא דרב הונא, דהא ללישנא בתרא באמת הבגד טהור, ולא קשה כלל. הרמב"ם פכ"ג מהלכות כלים הי"א פסק כלישנא בתרא, שאפילו אם נשאר כדי מעפורת הבגד טהור. והקשו הלחם משנה והמשנה למלך שם, דבפ"ח מהלכות מעשה הקרבנות הי"ט פסק הרמב"ם כלישנא קמא, וכהסוגיא בזבחים, דכתב שם, שאם נטמא הבגד, קורעו כדי שיטהר ומכניסו ומכבסו בפנים, וצריך להניח בו שלם כדי מעפורת, לפי שנאמר "בגד", ואף על פי שהוא טמא מדבריהם מפני כדי המעפורת שנשארה בו, כיון שנקרע רובו טהור מן התורה. ומפורש להדיא ברמב"ם שהוא טמא מדרבנן, כלישנא קמא? וראה שם מה שדחקו לתרץ.

[136] יש לעיין, מה השייכות של דין ציב למשנתנו, הרי הציב מטמא משום שהוא נחשב חלק מהבשר, והכא מיירי בדין העור שהוא שומר לבשר? ותירץ במרומי שדה, דמתניתין אתא לאשמועינן, שאף שהציב נחשב כבשר לענין שיעור כביצה, מכל מקום לגבי ביטול הבשר לעור, שכאשר יש בבשר כזית אינו בטל, לגבי זה אין הציב מצטרף, ובעי שיהא בבשר עצמו כזית במקום אחד בכדי שלא יתבטל לעור.

[137] רבי אמי אמר כן משום שהוא הבין שעולא אמר אסיפא, וגם בזה נחלק עליו רב נחמן. שהרי להלן כאשר פירש לו רב אושעיא שעולא אמר כן ארישא, גם הוא עצמו אמר כדברי רב נחמן. והקשה המהר"ם, איך טעה כן בדברי עולא ורב נחמן, הרי רב נחמן שאל ואפילו כתרטא ואפילו כנפיא, ואין מקום לשאלה זו אי קאי אסיפא, דהא בסיפא איירי רק בשני חצאי זתים? ותירץ, דלא סיימוה קמיה שרב נחמן שאל כך, אלא אמרו לו שרב נחמן חלק על רבי יוחנן.

[138] ראה מה שכתבנו לעיל קכב א [הערה 100 והערה 102].

[139] כתב הבית יוסף [יו"ד סוף סימן רמב] בשם הארחות חיים, דהאומר לחבירו איני מקבל ממך אפילו אם היית כמשה, מלקין אותו משום בזיון, וכתב הבית יוסף, שלפיכך נקט הכא אי אמר לי יהושע בן נון, ולא נקט משה רבינו, לפי שיש בזה בזיון. וביאר הט"ז [שם סק"כ] שיש בזה בזיון למשה, שהוא אומר אילו היה אדם אחר כמותו, והוא בלתי אפשרי, שהרי בתורה נאמר לא קם כמשה.

עד שיהא בארץ, כלומר, עד שהוא מגיע בגירור הטפילה עד הקרקע, ובכך אין התנור נחשב עוד ככלי, והריהו טהור. ר' מאיר אומר: אינו צריך לא לגרור את הטפילה כלל, ובוודאי לא עד שיהא בארץ כדברי חכמים. אלא די בכך שהוא ממעטו (חותך את התנור, ומקטין אותו בכך ממידותיו) מבפנים לטפילה, עד שיהא שיעורו של חלק התנור השלם פחות מארבעה טפחים.

ונדייק: לדעת ר' מאיר אמנם כאשר שבר רק מקצת התנור — אין התנור נטהר בכך, ואולם כי ממעט לה [כאשר ממעט אותו] לפחות מארבעה טפחים — מיהא [על כל פנים] טהור הוא, ויש לשאול לשיטת ריש לקיש: אמאי [מדוע] טהור תנור שכזה, לימא: הא חלים וקאי [אמור: הרי לרפואה, לחיבור עומד] תנור זה, ולשיטת ריש לקיש הריהו נחשב כמחובר, ואינו טהור!

אמר ליה [לו] רבא לר' ירמיה: ועד שאתה מקשה מדברי ר' מאיר על שיטת ריש לקיש, אימא [אמור] כהוכחה מדבריהם של רבנן [חכמים החלוקים על ר' מאיר] שאמרו כי טהרת התנור היא רק כשהוא גורר את הטפילה עד שיהא בארץ. הרי שסבורים חכמים כי כל גרירה שאינה גמורה כמו זו, נחשבת כדבר העומד להתחבר, שדינו כמחובר, וכשיטת ריש לקיש.

אלא אמר רבא: אחר שראינו כי אין שיטת ריש לקיש נסתרת מדברי המשנה (שהרי דעת חכמים הריהי כמותו), נוסיף כי שיטת ריש לקיש יכולה להיות אף כדעת ר' מאיר, שכן הכי קאמר [כך אמר] התנא במשנה זו: תנור שכבר נטמא כיצד מטהרין אותו? לדברי הכל (ואף לדעת ר' מאיר) יש לחולקו לשלשה חלקים, וכן צריך שיהא גורר את הטפילה עד שיהא בארץ. וכל

הרוצה שלא יבא תנורו לידי טומאה, כיצד הוא עושה שלא ייקרא שם "תנור" על הדבר, ולא ייחשב ככלי הנטמא? מתחילה יש לחולקו לשלשה חלקים וכן צריך שיהא גורר את הטפילה עד שיהא בארץ. וכדרך שנוהגים בתנור שכבר נטמא. ואילו ר' מאיר אומר כי בתנור שטרם נטמא אינו צריך לא לגרור את הטפילה ולא עד שיהא בארץ, אלא די בכך שיהא ממעטו מבפנים עד שיהא שיעורו של חלק התנור השלם פחות מארבעה טפחים. ונמצא מעתה כי יכול ריש לקיש לסבור אף כדעת ר' מאיר.

א ומוסיפים ודנים בדברי המשנה במסכת כלים שהובאה למעלה. אמר מר [החכם במשנה] בדינו של תנור שנטמא שיש לחולקו (דווקא) לשלשה חלקים, ובכך הריהו נטהר. שדעת חכמים היא שהתנור נטהר בשבירתו רק כאשר אין רוב תנור בשברים. וכאשר נחלק התנור לשלושה חלקים, אין חלק אחד שהוא רוב התנור. ואולם אם ייחלק התנור לשנים, נמצא חלק אחד שיש בו רוב תנור.

ועל כך רמינהו [משליכים, מראים סתירה] לדין זה ממה ששנינו במשנה אחרת במסכת כלים: תנור של חרס תחלתו לענין קבלת טומאה (שאינו מקבל טומאה לפני כן) כשיש בגובהו ארבעה טפחים. ואם נטמא התנור ונשבר, הריהו עדיין טמא כל עוד יש בשיריו (שבריו) שיעור ארבעה טפחים, אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: במה דברים אמורים שהשיעור הוא ארבעה טפחים — רק בתנור העומד לאפיה, שהוא תנור גדול, אבל בתנור קטן — תחלתו לענין קבלת טומאה הוא בשיעור כל שהוא, משתגמר מלאכתו, ולענין טומאה בתנור כזה שנשבר — אין הוא נטהר אלא אם כן שיריו (שבריו) הם ברובו של התנור.

ומסבירים: וכמה הוא שיעור זה המכונה "כל שהוא"? אמרי דבי [אומרים חכמי בית] מדרשו של ר' ינאי: שיעורו טפח, שכן עושים תנורים עבור הבנות הקטנות ששיעורם הוא טפח.

ומעתה יש לשאול: סבורים חכמים במשנה זו שתנור גדול נחשב לענין קבלת טומאה כל עוד שיעור שבריו הוא ארבעה טפחים, ונדייק מכאן: טעמא דאיכא [הטעם הריהו רק כשיש] בשיריו שיעור ארבעה טפחים, הא ליכא [הרי אם אין] בשיריו שיעור ארבעה טפחים — הריהו טהור בכל אופן, וגם אם יש באחד מהשברים רוב תנור, ושלא כדברי חכמים במשנה הקודמת!

אמרי [אומרים] בתשובה: התם [שם], במשנה המטהרת (לדעת חכמים) כל שאין בשיעור השבר ארבעה טפחים — מדובר בזמן דצלקיה מצלק [שחתך אותו לגובהו], ואז אין השברים עומדים באופן יציב זה על זה. ואילו הכא [כאן], במשנה האומרת שהתנור נטהר רק באופן שאין באחד השברים רוב תנור — מדובר בזמן דעבדיה גיסטרא [שעשאו, שהפריד את התנור לגובהו, והניח את תחתית התנור].

ב ועוד בבירור אותה משנה. שנינו שאמר מר [החכם] כי תנור קטן מקבל טומאה אף בכל שהוא. ואם נשבר, הריהו טהור רק כאשר שיריו (שבריו) הם ברובו של תנור. ואולם אם נשאר רובו של התנור שלם, אין הוא נטהר בכך. ותוהים: והרי למדנו למעלה מדברי חכמי בית מדרשו של ר' ינאי כי שיעור "כל שהוא" הריהו טפח, ומעתה רובו של טפח (שהוא מידתו של תנור קטן) למאי הוי [למה הוא משמש], ומדוע הריהו טמא?

אמר אביי בתשובה: מה שנאמר "שיריו ברובו" אינו מתייחס לשברי תנור קטן, אלא לשירי (שברי) תנור גדול שאינ ו נטהר עד שישבר ברובו. ומקשים על כך: והאמרי רבנן [והרי אומרים חכמים] בטהרת תנור גדול שהיא כשאין בשבריו ארבעה טפחים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמרו חכמים כי תנור גדול נטהר כששבריו הם ברובו — מדובר בתנורא בר [בתנור בן] תשעה טפחים. שכאשר תנור כזה נשבר ברובו, אף שנשארו בו חלקים שגודלם ארבעה טפחים — הריהו טהור. ואילו הא [זה] שאמרו חכמים כי תנור גדול נטהר רק כשאין בשבריו ארבעה טפחים — מדובר בתנורא בר [בתנור בן] שבעה טפחים, שכיון שלא נשאר בו שבר בן ארבעה טפחים, הריהו נטהר, אף שאותו שבר הוא רובו של התנור.

ג ושבים לבירור דברי המשנה (שהובאה לעיל קכג,א) בדין הטלית הטמאה שנקרעה ברובה, שנטהרת בכך, ובפירושה של המשנה הובאו (לעיל קכג,ב) דברי רב הונא בשם ר' שמעון בר' יוסי שמדובר במשנה דווקא כשלא שייר בטלית כדי מעפורת, אבל אם שייר בה כדי מעפורת — לא בטל מכך תורת בגד מן הטלית. ועתה מביאים כי לישנא אחרינא אמרי לה [בלשון אחרת אומרים אותה] הלכה באופן שונה: אמר רב הונא משום [בשם] ר' ישמעאל בר' יוסי: ואפילו שייר בה כדי מעפורת.

ובהמשך לדברים הללו אמר ריש לקיש: לא שנו חכמים במשנה שנטהרת הטלית בקריעת רובה, אף ששייר בה כדי מעפורת, אלא דווקא טלית, אבל עור טמא שנקרע ברובו ושייר בו כדי מעפורת — הריהו עדיין דבר חשיב [חשוב], ולא נטהר בכך מטומאתו. ואילו ר' יוחנן אמר כי אפילו עור שנקרע ברובו, אף שהשתייר בו כדי מעפורת, נמי לא חשיב [גם כן אינו חשוב], ונטהר בקריעה זו.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו שעור הטמא בטומאת מדרס, אם בעליו חישב עליו לעשות ממנו רצועה וסנדלין — כיון שנתן (שנעץ) בו איזמל, הריהו טהור, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים שאין העור נטהר מטומאתו אלא עד שימעיטנו מחמשה טפחים.

ונדייק בדברי חכמים: אין חכמים מטהרים את העור בעצם נעיצת האיזמל בו, ואולם כי [כאשר] ממעט מחמישה טפחים, מיהא [על כל פנים] הריהו טהור לדעת חכמים, ויש לשאול לשיטתך: אמאי [מדוע] הוא נטהר? לימא חשיב [אמור שהעור חשוב] אף בזמן שהומעט מחמישה טפחים, ולא ייטהר! השיב ריש לקיש: אין זו קושיה, שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? דקא בעי ליה [שהוא צריך אותו, את העור החתוך] למושב שישב עליו זב, ועור שיש בו פחות מחמישה טפחים, אינו יכול לשמש למושב. ולכך אין הוא נחשב.

ד משנה עור של בהמת נבילה שיש עליו במקום אחד שיעור כזית של בשר, כל הנוגע בציב (חוט בשר דק) היוצא ממנו מחתיכה זו שעל העור, או שנוגע בשערה שנמצאת כנגדו של אותו כזית בשר, בצידו האחר של העור — הריהו טמא, אף שאין בציב ובשערה הללו שיעור כזית. שהציב הריהו כבשר לכל דבר, והנוגע בו כנוגע בבשר. ואילו השערה נחשבת כ"שומר" לבשר, וכל הנוגע ב"שומר" דינו כנוגע בבשר. אם היו עליו על עור הנבילה במקומות שונים שתי חתיכות בשר, ששיעורן הוא

כשני חצאי זיתים — הרי העור מטמא את נושאו במשא שהרי הוא נושא את שניהם יחד, ואילו הנוגע בהם לא נטמא במגע, אם אין הוא נוגע בשתיהן כאחת, ואין שתי נגיעות זו אחר זו מצטרפות להיחשב כנגיעה אחת. אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: חתיכות בשר אלה אין מטמאות לא במגע ולא במשא, וכפי שיוסבר בהמשך דברי המשנה. אבל מודה ר' עקיבא בשתי חתיכות בשר נבילה שיש בשיעורן שני חצאי זיתים, שתחבן בקיסם, והסיטן (הניע אותן) — שהוא טמא, שכן נחשב הדבר כנושא. ומפני מה ר' עקיבא מטהר בנוגע ובנושא שתי חתיכות בשר נבילה שעל העור, ואילו כשהן תחובות בקיסם הריהו מטמא? מפני שלדעתו העור מבטלן לשתי החתיכות, שכל אחת מהן מתבטלת אגב העור, ונמצא שאין על העור שיעור שלם של בשר המטמא.

ה גמרא שנינו במשנתנו שעור שיש עליו כזית בשר אינו בטל על ידי העור, ולכך הנוגע בציב היוצא ממנו הריהו טמא. ובענין זה אמר עולא, אמר ר' יוחנן: לא שנו כן במשנתנו אלא דווקא בזמן שפלטתו חיה לבשר זה מגוף הבהמה (וכגון שנשכה כלב), אבל אם פלטתו סכין לבשר זה — הרי הבשר (אף שיש בו שיעור כזית) בטיל [בטל] אצל העור, שכן ביטלו האדם במעשהו.

אמר ליה [לו] רב נחמן לעולא בשאלה: האם אמר כן ר' יוחנן אפילו בשיעור גדול של בשר כתרטא [רובע הקב]? אמר ליה [לו] עולא בתשובה: אין [כן]. הוסיף רב נחמן ושאל בתמיהה: ואפילו היה הבשר כגודלה של נפיא [נפה]? אמר ליה [לו] עולא בתשובה: אין [כן], אמר ליה רב נחמן לעולא בלשון שבועה: האלהים! גם אם אמר לי דבר זה רבי יוחנן ישירות מפומיה [מפיו], לא צייתנא ליה [לא הייתי מקשיב לו, מקבל את דבריו]!

ומסופר: כי סליק [כאשר עלה] רב אושעיא מבבל לארץ ישראל אשכחיה ליה [מצא את] ר' אמי כשהוא אמרה לשמעתיה קמיה [אמר את ההלכה הזו לפניו]: הכי [כך] אמר עולא, והכי אהדר ליה [וכך השיב לו] רב נחמן. אמר ליה [לו] רב אושעיא לר' אמי: ומשום שרב נחמן חתניה דבי נשיאה [חתנו של בית הנשיא] הוא, הרי הוא מזלזל בשמעתיה [בהלכותיו] של ר' יוחנן?!

ועוד מסופר כי זמנין [פעם אחרת] אשכחיה [מצאו] רב אושעיא לר' אמי דיתיב וקאמר לה אסיפא [שיושב ואומר אותה ההלכה על סוף המשנה]: היו עליו שני חצאי זיתים — מטמאים במשא, ולא במגע. אלו דברי ר' ישמעאל. ואילו ר' עקיבא אומר שאין הם מטמאים לא במגע ולא במשא.

ועל כך אמר ר' יוחנן: לא שנו את דעת ר' ישמעאל המטמא במשא אלא בשני חצאי כזית בשר שפלטתו חיה מהבהמה, אבל בשני חצאי כזית בשר שפלטתו סכין בידי אדם — בטיל [בטל]. ואילו היה רב נחמן שומע שדברי ר' יוחנן מתייחסים למקרה של חצאי זית, לא היה תמה אם כך הדין גם בחתיכות בשר גדולות כתרטא וכנפיא.

אמר ליה [לו] רב אושעיא לר' אמי: מר אסיפא מתני לה [אדוני, על סוף המשנה שונה אותה אמירה של ר' יוחנן], ולא על החלק הראשון שענינו בכזית בשר? שהרי בזה אין מקום לתמיהותיו של רב נחמן. אמר ליה [לו] ר' אמי: אין [כן]. ואלא האם עולא ארישא [על ראש המשנה] אמרה להלכה זו של ר' יוחנן ניהליכו [אצלכם בבבל]? אמר ליה [לו] אין [כן]. אמר ליה [לו] ר' אמי: אם כך צדק רב נחמן בתמיהתו על דברי ר' יוחנן, שכן האלהים (לשון שבועה), גם אי אמר [אם היה אומר] לי הלכה שכזאת יהושע בן נון משמיה [משמו, מפיו] — לא צייתנא ליה [לא הייתי מקשיב לו]!

ונמסר, כי אתא [כאשר בא] רבין וכל נחותי [היורדים] מארץ ישראל לבבל אמרוה להלכה זו של ר' יוחנן ארישא [על ראש המשנה]. ומקשים על כך: ואלא קשיא [קשה] הדבר, שמאחר וכזית בשר בטל, יהא הדין כן אפילו בשיעורים גדולים יותר! ומשיבים: לא נאמרו דברי ר' יוחנן אלא כמו שאמר רב פפא בענין אחר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

until the oven itself merely rests on the ground and is not held in place by plaster.Breaking the oven in such a manner renders the oven pure because it is no longer considered a vessel. Rabbi Meir says: It is unnecessary to scrape off the layer of plaster, and it is certainly not necessary to remove it until the oven rests on the ground. Rather, one makes cuts in the oven itself, reducing its size from within the layer of plaster, i.e., without removing the layer of plaster, until the unbroken part is less than four handbreadths.

Rabbi Meir holds that although breaking off a minority of the structure of the oven is insufficient, in any event when one reduces the size of the oven to less than four handbreadths in height the oven is rendered pure. Why is this so, according to the opinion of Reish Lakish? Let us say that this oven exists in a repairable state, as the plaster holds it together, and according to Reish Lakish it should therefore be considered connected and remain impure.

Rava said to Rabbi Yirmeya: Instead of objecting to the opinion of Reish Lakish from the statement of Rabbi Meir, state a proof for his opinion from the statement of the Rabbis who disagree with Rabbi Meir and hold that the oven becomes pure only if one scrapes off the layer of plaster until the oven rests on the ground. Apparently, the Rabbis hold that the oven is rendered pure only if it is completely and irreparably broken, which supports the opinion of Reish Lakish according to your reasoning.

Rather, Rava said: Not only is there no proof against the opinion of Reish Lakish from this mishna, as the statement of the Rabbis supports his opinion, but Rabbi Meir may even accept the opinion of Reish Lakish; as this is what the mishna is saying: How does one purify an oven that became impure? Everyone, even Rabbi Meir, agrees that one divides it into three parts and scrapes off the layer of plaster until the oven rests on the ground.

And anyone who wishes that his oven not become susceptible to impurity, how does he act? The Rabbis hold that he goes through the same process as is necessary in order to purify an impure oven: From the outset, he divides the oven into three parts and scrapes off the layer of plaster until the oven rests on the ground. Rabbi Meir says: With regard to an oven that has not yet become impure, it is unnecessary to scrape off the layer of plaster, and it is certainly not necessary to remove it until the oven rests on the ground. Rather, one reduces the size of the oven from within the layer of plaster until the unbroken part is less than four handbreadths in height.

§The Gemara discusses the mishna in tractate Kelim cited above. The Master said: An impure oven is rendered pure when one divides it into three parts, such that no one part contains the majority of the oven. But one cannot purify the oven by dividing it into two parts because one of the parts would contain the majority of the oven.

The Gemara raises a contradiction to this mishna from another mishna (Kelim 5:1): A clay oven in its original state, once it is finished being built, is susceptible to ritual impurity if it is four handbreadths tall. And with regard to an oven that became impure and was subsequently broken, if its remains include a piece four handbreadths tall, that piece remains impure. This is the statement of Rabbi Meir.

And the Rabbis say: In what case is this statement said? It is said in the case of a large oven, but in the case of a small oven, in its original state, any size is sufficient for it to be susceptible to impurity. Once its construction is completed, if the oven became impure and was subsequently broken, its remains are still impure in a case where they contain the majority of the oven.

The Gemara explains: And how small is the size defined by the mishna as any size? The school of Rabbi Yannai says: One handbreadth, as people make toy ovens one handbreadth tall.

The Gemara infers: The Rabbis in that mishna hold that with regard to a large impure oven that breaks, any remaining piece that measures four handbreadths remains impure. Evidently, the reason that the oven remains impure is because there are pieces of its remains that measure four handbreadths, but if there are no remains of the oven measuring four handbreadths, even if a piece contains the majority of the oven, the oven is rendered pure. This opinion is not consistent with the opinion of the Rabbis in the previously cited mishna.

The Sages said in response: There, with regard to the opinion of the Rabbis that if there are no remains measuring four handbreadths then the oven is pure, that mishna is discussing a case where one cut the oven horizontally such that the pieces do not stand one on top of the other in a stable manner. Here, with regard to the opinion of the Rabbis that an impure oven is rendered pure only when no one piece constitutes the majority of the oven, the mishna is discussing a case where one rendered the oven a shard [gistera] by cutting it in half vertically, in which case a piece that contains the majority of the oven can stand on its own.

§The Gemara discusses the previously cited mishna in tractate Kelim. The Master said: In the case of a small oven, in its original state, any size is sufficient for it to be susceptible to impurity. And once its construction is completed, if the oven became impure and was subsequently broken, its remains are still impure if they contain the majority of the oven. The Gemara asks: Rabbi Yannai explained that the phrase: Any size, is referring to a measure of one handbreadth. For what purpose is a piece of an oven the size of the majority of one handbreadth usable? Since such a small piece is not functional; why should it remain impure?

Abaye said: The statement of the mishna: Its remains are still impure if they contain the majority of the oven, is not discussing a small oven, but rather is teaching that the remains of a large oven remain impure if they contain the majority of the oven. The Gemara asks: But didn’t the Rabbis say in the mishna that any remaining piece of a large oven measuring four handbreadths remains impure? The Gemara answers: That is not difficult. That statement of the Rabbis that the remains of a large oven remain impure if they contain the majority of the oven is referring to an oven measuring nine handbreadths. That statement of the Rabbis that any remaining piece of a large oven measuring four handbreadths remains impure is referring to an oven measuring seven handbreadths.

§The Gemara returns to discuss the mishna in tractate Kelim (28:8) previously mentioned in the Gemara (123a–b): In the case of a ritually impure garment that one begins to tear, once the majority of the garment is torn, the two sections are no longer considered to have a connection, and the garment is pure. Rav Huna said in the name of Rabbi Shimon, son of Rabbi Yosei, that even if the majority of the garment is torn, if a part of the garment the measure of a scarf is left intact, the garment remains impure. Some say another version of Rav Huna’s statement: Rav Huna said in the name of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei: If the majority of the garment is torn, the garment is rendered pure even if one left an untorn piece the measure of a scarf.

With regard to that statement of Rav Huna, Reish Lakish said: The Sages taught that the garment is pure even if one left an untorn piece the measure of a scarf only with regard to a torn garment. But with regard to a hide, if the majority was torn and a piece the measure of a scarf remains, the piece is considered significant and the hide remains impure. And Rabbi Yoḥanan said: Even with regard to a torn hide, if a piece the size of a scarf remains it is not considered significant and the hide is therefore rendered pure.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from that which is taught in the mishna (Kelim 26:9): With regard to a hide that is impure with impurity imparted by treading, if the owner intended with regard to the hide to fashion it into straps and sandals, then when he applies a scalpel to the hide, the hide becomes pure; this is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: The hide does not become pure until he reduces the hide to a measure of less than five handbreadths.

In any event, when one reduces the hide to a measure of less than five handbreadths, everyone agrees that it becomes pure. Why is this so? Let us say that the hide is considered significant and therefore remains impure. Reish Lakish answered: Here, we are dealing with a case where one needs the cut hide for a seat that he wishes to designate for a man who experiences a gonorrhea-like discharge [zav]. Since a piece of hide measuring less than five handbreadths cannot be used for a seat, it is not considered significant in such a case.

MISHNA: In the case of a hide of an unslaughtered carcass upon which there is an olive-bulk of flesh, one who touches a strand of flesh emerging from the flesh or a hair that is on the side of the hide opposite the flesh is ritually impure. Although he did not touch an olive-bulk of the flesh, he is rendered impure with the impurity of an unslaughtered carcass. The reason is that the strand of flesh has the same status as the flesh itself, and the hair is considered protection to the flesh, which also has the same status as the flesh with regard to one who touches it.

If upon the hide there were two half olive-bulks, the hide imparts the impurity of an unslaughtered carcass by means of carrying, because one moves them together, but not by means of contact with the flesh, because one touches them separately; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: The hide does not impart impurity, neither by means of contact nor by means of carrying. And Rabbi Akiva concedes in the case of two half olive-bulks where one skewered them with a wood chip and moved them that he is impure. And for what reason does Rabbi Akiva deem one ritually pure in a case where he moved both half olive-bulks with the hide, as in that case, too, he moved them together? It is because the hide separates between them and nullifies them.

GEMARA: The mishna teaches that in the case of a hide of an unslaughtered carcass upon which there is an olive-bulk of flesh, the flesh is not nullified by the hide, and therefore one who touches a strand of flesh emerging from the flesh is ritually impure. With regard to this section of the mishna, Ulla said that Rabbi Yoḥanan said: The Sages taught this halakha only in a case where an animal severed the piece of flesh, e.g., a dog bite. But if a person used a knife to sever the flesh, the flesh is nullified by the hide because the person nullified the flesh via his action.

Rav Naḥman said to Ulla: Did Rabbi Yoḥanan say this halakha even with regard to a large piece of flesh the size of a tarta, i.e., a quarter of a kav? Ulla said to him: Yes. Rav Naḥman was surprised and asked: And did he say it even with regard to a piece of flesh the size of a sifter? Ulla said to him: Yes. Rav Naḥman swore and said to him: By God! Even if Rabbi Yoḥanan had said this statement to me directly from his mouth, I would not have listened to him.

When Rav Oshaya ascended from Babylonia to Eretz Yisrael he found Rabbi Ami, and he said this halakha before him: This is what Ulla said and this is what Rav Naḥman responded to him. Rav Oshaya said to Rabbi Ami: And just because Rav Naḥman is the son-in-law of the family of the Nasi, can he demean the halakhic statement of Rabbi Yoḥanan?

Another time Rav Oshaya found Rabbi Ami sitting and saying this halakha with regard to the latter clause of the mishna: If upon the hide there were two half olive-bulks, the hide imparts the impurity of an unslaughtered carcass by means of carrying but not by means of contact with the flesh, because he touches them separately and moves them together; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: It imparts impurity neither by means of contact nor by means of carrying.

With regard to this section of the mishna, Rabbi Yoḥanan said: The Sages taught Rabbi Yishmael’s opinion that the hide imparts the impurity of an unslaughtered carcass by means of carrying only in a case where an animal severed the half olive-bulks of flesh from the animal. But if a person used a knife to sever the half olive-bulks of flesh, the flesh is nullified. If Rav Naḥman had heard that the statement of Rabbi Yoḥanan was stated with regard to a case of half olive-bulks of flesh, he would not have been surprised that this halakha also applies to pieces of flesh that amount together to the size of a tarta or a sifter.

Rav Oshaya said to Rabbi Ami: Does the Master teach this halakha with regard to the latter clause of the mishna but not with regard to the first section of the mishna that discusses the case of a complete olive-bulk of flesh? Rabbi Ami said to him: Yes. But did Ulla say to you this halakhic statement of Rabbi Yoḥanan in Babylonia with regard to the first clause of the mishna? Rav Oshaya said to him: Yes. Rabbi Ami said to him: If so, Rav Naḥman was justified in his surprise at the halakha of Rabbi Yoḥanan. By God, even if Joshua, son of Nun, had said this halakha to me in his name, i.e., from his own mouth, I would not have listened to him.

When Ravin and all those descending from Eretz Yisrael came to Babylonia, they stated this halakha of Rabbi Yoḥanan with regard to the first clause of the mishna. The Gemara objects: But the matter is difficult. If an olive-bulk of flesh is nullified by being severed with a knife, the same should be true for larger measurements, such as a tarta, which is unreasonable, as people would not usually disregard such a large amount. The Gemara resolves this difficulty in accordance with that which Rav Pappa said with regard to a different matter:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מה שביארנו שאפי' נשאר מחלקים אלו שיעור ארבעה טפחים טהור דוקא בשחלקו מצד גבהו שאי אפשר להעמיד החתיכות יפה אבל חלקו מצד רחבו אם היה תנור זה גדול עד שנשאר בכל אחד מחלקיו כשכתתו לשלשה לטהרו ארבעה טפחים טמא אע"פ שלא נשתייר אלא מיעוטו שלם הואיל ויש בשיריו ארבעה טמא הא תנור קטן שאין בשיריו ארבעה ר"ל שלא נשתייר אלא מיעוטו שלם טהור:

אין כלי חרס מקבל טומאה עד שתגמר מלאכתו התנור מאימתי גמר מלאכתו משיסיקנו הסקה הראויה לאפות בה סופגנין:

תנור שהתחיל לבנותו ורוצה לעשותו גדול משבנה בו ארבעה טפחים והסיקו מקבל טומאה ואם היה קטן משיתחיל בו טפח ויסיקנו:

המשנה הרביעית והכונה בה בביאור ענין החלק השלישי ג"כ ואמר על זה עור שעליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדה טמא היו עליו שני חצאי זיתים מטמאין במשא ולא במגע דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר לא במגע ולא במשא ומודה ר' עקיבא בשני חצאי זיתים שהן תחובים בקיסם והסיטן שהיא טמא מפני מה ר' עקיבא מטהר בעור מפני שהעור מבטלן אמר הר"ם פי' סיב הוא חוט דק שנפסק מן העור הסמוך לבשר ההוא בשערה שכנגדו שערו שבשטח העור כנגד הבשר וקיסם הוא עץ דק כמו פלך כוש או כרכר ופי' תחובים מנוקבים שמנקבין אותו באותו העץ הדק ומכניסו בהן והלכה כר' עקיבא וחכמים:

אמר המאירי עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא כמו שביארנו למעלה היו עליו שני חצאי זיתים מטמאין במשא ולא במגע ר' עקיבא אומר לא במגע ולא במשא והלכה כר' עקיבא וכבר ביארנוה למעלה ומודה ר' עקיבא בשני חצאי זיתים שתחבן אדם בקיסם והסיטן ר"ל שנשאם שהנושא טמא שהרי נשא כזית ולא אמרו שהן בטלות אלא בעור מפני שהעור מבטלן כמו שביארנו במשנה ומ"מ הנוגע טהור שאין חבור אדם חבור ויש חולקין בזו וכן הלכה אלא שיש בזה תנאי כמו שיתבאר בגמ':

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא וכדברי ר' עקיבא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

גמ' ואימא מדרבנן גורר כו' אלא אמר רבא ה"ק כו' ק"ק דאכתי תקשי השתא לר' יוחנן דאמר עור לא חלים והכא קאמרי' חלים וקאי וליכא למימר דחלים וקאי עדיף מעור שלא נתחבר עדיין דאם כן מאי קאמר רבא ואימא מדרבנן לסיועיה לר"ל ודו"ק:

תוס' בד"ה הא בתנורא כו' כמו שפירש בקונטרס לקולא כן נראה דאין לפרש לחומרא כו' דלא עדיף שיריו מתחלתו כו' עכ"ל ויש לדקדק ע"כ בהך מתני' דלעיל דמוקמינן לה בדעבדיה גיסטרא ושיריו ברובו טמא אע"ג דלא הוי ד' ואם כן עדיף שיריו מתחלתו והיה נראה לומר בדעבדיה גיסטרא דעומד כולו יפה הוי שפיר שיריו כתחלתו דכולו עומד הוי והוי יותר מד' אבל קשה דא"כ נוקמי הך מתני' נמי בדעבדיה גיסטרא ולחומרא הא דקתני רישא ד' בתנור בר ט' וסיפא ברובו בתנור בר ז' וצ"ע:

בד"ה אבל פלטתו כו' אי כשכנסו וכי עדיף כנסו כו' דאין הכי נמי כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמ' זימנין אשכחיה וכו' ואלא עולא ארישא אמרה ניהליכו וכו' א"ל האלהים וכו'. מקשין לפי מה שהבין רבי אמי שעולא קאמר לה אסיפא כי א"ל רב אושעיא הכי אמר עולא והכי אהדר ליה רב נחמן וא"ל משום דרב נחמן חתניה דבי נשיאה וכו' איך הבין רבי אמי מה א"ל רב נחמן לעולא אמר ר"י אפי' כתרטא וכו' ואפי' כנפיא דאי אסיפא קאמר לה אין שייך לומר אפי' כתרטא ואפי' כנפיא דהסיפא לא איירי אלא בשני חצאי זיתים וצ"ל דלא סיים רב אושעיא כל הענין קמי דרבי אמי אלא הגיד לו הענין בקצרה דעולא אמר משום ר"י לא שנו וכו' ור' נחמן השיב אם אמר לי ר' יוחנן מפומיה לא צייתינא ליה ותו לא:

בתוס' ד"ה כי ממעט ליה מד' וכו' הכי נמי האי תנור כו' לא חשיב וכו'. פי' דאל"כ תקשה ליה לר"י גופיה דהא איהו נמי מודה היכא שכבר תפר שטמא כמ"ש התוס' בדבור שלפני זה:

ד"ה ה"ג במסכת כלים וכו' אבל בקטן תחלתו כל שהוא שיריו ברובו משתגמור מלאכתו ולא קאי משתגמור מלאכתו אשיריו ברובו אלא אשני תנורים וכו' כצ"ל. ובתר הכי מפרש איזה גמר מלאכתו משיסיקנו לאפות בו סופגנין:

ד"ה הא בתנורא בר תמניא. נראה דהגירסא הנכונה בגמ' ובפרש"י צ"ל בר תמניא כמו שהוא בתוס' וכן משמע מלשון רש"י שכתב דאע"ג דחציו איכא ארבע וכו':

בא"ד דלא עדיף שיריו מתחלתו וכו' ואע"ג דהיכא דעבדיה גיסטרא קאמרי רבנן לעיל דוקא חולקו לג' אע"ג דליכא בחציו ד' צריך לומר דסבר דגיסטרא לא מקרי שיור והוי כאילו לא נחלקו וק"ל:

ד"ה אבל פלטתו סכין וכו' היכי מוקי מלתיה דר"י וכו'. אי כשכנסו וכי עדיף כנסו מפלטתו יחד כזית כצ"ל. ור"ל אפי' מוקי לה כשכנסו לא אתי שפיר משום דעדיין תקשה לך וכי עדיף כנסו ממקומות רבים עד שכנס כזית יחד מהיכי שפלט הסכין כזית ביחד דאפי' הכי למאן דמתני ארישא ס"ל לר"י דבטל משום דלעיל אמר רב הונא אמלתיה דר"י והוא שכנסו לכך נקטי התוס' האי לישנא היכי מוקי מלתיה דר"י אי כשכנסו וכו':

בא"ד וי"ל דאין הכי נמי דודאי עדיף היכא שכונס בידים מעט מעט עד שנעשה בכזית מהיכי שפלטתו הסכין כזית ביחד ולכך ס"ל לר' יהודה דאלל המכונס והוא שכנסו טמא:

גמ' כי אתא רבין וכל נחותי ימא אמרוה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ואלא עולא כו' כצ"ל:

גמרא התם דצלקיה מצלק. נ"ל פירושו דחלק גבהו ממזרח למערב או מצפון לדרום. וגיסטרא פירושו שחלק ארכו מלמעלה למטה. ונ"ל עוד דמאי דפרש"י דעד שיהא בארץ קאי על גרירת הטפלה הוא לפי מאי דס"ד דורמינהו דהכא מיירי ג"כ בצליקה. אבל למסקנא דאיירי בגיסטרא טפי יל"פ דעד שיהא בארץ קאי אחולקו. ויתיישב יותר לישנא דר"מ עי' ר"ש:

שם כי אתא רבין וכל נחותי. עי' סוכה (מג ב) ברש"י ד"ה וכל נחותי. ולהרש"ל אישתמיט זה והגיה נחותי ימא:

תד"ה שהם. וה"ה כו' עד סה"ד. והרמב"ם בחבורו פ"א מהל' אה"ט הי"ב כתב והנוגע טהור שאין חבורי אדם חבור. והכסף משנה הקשה מהא דאת שבא לכלל מגע בא לכלל משא ונדחק מאד. והתוי"ט הביאו והוסיף ביאור ואינו מובן. ולי נראה דכוונת הרמב"ם בנוגע במקצתו וזהו שסיים שאין חיבורי אדם חבור. אבל אם נגע בשני החציים מודה דטמא דיש נוגע וחוזר ונוגע:

גמ׳ שכן עושים תנורים בנות טפח כצ"ל:

שם לא שנו אלא פלטתו חי׳. נ"ב לעיל (קכ"א א׳ וקכ"ב א׳):

שם אשכחי׳ לרבי אמי כצ"ל ותי׳ לי' נמחק:

שם וקאמר לה אסיפא כצ״ל:

רש"י ד"ה קתני וכו׳ והתם קתני חולקו לשלשה אבל לשנים לא סגי כצ"ל:

תוס׳ ד"ה שהם. צ"ל אחר ד"ה הא בתנורא:

גמ' וכמה כל שהוא. עי' ב"ב דף קנ ע"א תוס' ד"ה מכל:

אפי' אמרה יב"נ משמי' לא צייתנא לי' הרב"י סי' רמ"ב מוכיח מכאן דאין לומר כמרע"ה דאל"ה ה"ל למימר ולגזור אפי' אמרה מרע"ה לא צייתנא לי' ולפע"ד לא מוכיח כלום דלמא שפיר י"ל אי אמרה מרע"ה מסברא דנפשי' לא צייתנא לי' דבר שאינו נשמע אבל הכא עולא לא אמר מסברא דנפשי' אלא משמי' דרבי' ר' יוחנן ואהא אמר אפי' אמרה יב"נ משמי' דרבי' היינו מרע"ה לא צייתנא ואומר שטעה יב"נ בשמיעותו ולא נתלה שגיאה במרע"ה. אבל אי אמרה מרע"ה משמי' דרבי' הקב"ה ית"ש דאין לומר שטעה מרע"ה בשמועותו חלילה דכתיב לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא ואם יש לתלות טעות בשמיעתו של מרע"ה ח"ו תפיג תורה כלה. וכיון שבודאי כך שמעה מפי הקב"ה תו אין להקשות על זה מסברתינו כמו שלא נהרהר על חק פרה אדומה. נמצא ע"כ הי' צריך לומר אי אמרה יב"נ משמי' לא צייתנא כי טעה בשמיעתו ולא נתלה בוקי סרוקי ברב אלא בתלמיד. אבל לעולם יכול לומר אפי' אמרה מרע"ה מסברת עצמו לא צייתנא לי'. ומאי דמייתי ט"ז שם עוד מש"ס דיבמות אפי' אי הוה כיב"נ לא יהיבנא לי' ברתי' ולא אמר אפי' אי הוה כמרע"ה לא יהיבנא לי' ברתי' התם לא הוה רבותא דלא ליהב ברתי' למרע"ה משום שהי' פרוש מאשתו וכולי עלמא נמי לא יהבי' לי' ברתי' משא"כ יב"נ ושארי נביאים כנלע"ד:

כדאר"פ במרודד ה"נ במרודד. הנה דמוקי מתניתין במרודד היינו משום דסיפא ע"כ במרודד משום דבעינן נושא דומיא דנישא א"כ מסתמא רישא נמי במרודד ומשו"ה ע"כ בפולטתו חי' דפולטן סכי במרודד בטל וא"כ לא אמר עולא דבר שהשכל מנגדתו וא"כ מאי אמר ר' אמי לא צייתנא לי' וי"ל בודאי לבר פדא דמיירי מנוגע מאחוריו וא"כ רישא וסיפא תרווייהו בשומר איירי. ה"נ י"ל כי היכי דסיפא ע"כ במרודד ה"נ רישא ובפולטתו חי' דוקא. אבל עולא אמרה משמי' דר' יוחנן ור' יוחנן מוקי סיפא בנוגע לפניו ורישא מיירי בדין שומר א"כ מתניתין לאו בחד גוני. ולפ"ז אע"ג דסיפא במרודד אין לנו הכרח דרישא במרודד ומה"ת לאוקמי' בפלטתו חי' דוקא ע"כ אמר אי אמרה יב"נ משמי' היינו משמי' דר' יוחנן לא צייתנא לי' משמי' דר' יוחנן דוקא:

דף קכ״ד ע״א גמר׳ א״ל האלקים אי אמר לי יהושע ב״נ מפומי׳ לא צייתנא ליה. עיין בחדושי ק״ז בעהחת״ס זצ״ל שהביא דברי הרב״י יו״ד סי׳ רמ״ב דמוכיח מכאן, דאין לומר אפי׳ אמרה משה רבינו. וכתב הוא ז״ל דאין מוכח מהכא מידי, דאלו אמר משה מפי עצמו ומסברא דנפשי׳ דבר שלא נשמע אינו מחויב לקבלו, אבל הכא עולא משמי׳ דר״י אמר ואהא אמר אפי׳ אי יהושע בן נון משמי׳ דמשה אמרה לא צייתינא לי׳, אבל אי משה רבינו משמי׳ דרבי׳ קוב״ה, אין לומר שמשה טעה בשמיעתו ח״ו, דא״כ תפיג תורה כולה וכו׳ עכ״ל. ולא זכיתי לירד לסוף דעת קדשו דלמה תפיג תורה ח״ו. דודאי בתושב״כ לא שייך לומר דמשה טעה בשמיעה, דלא הי׳ המצוה ית׳ מניח לכתוב היפך או יתר וחסר ממה ששמע, כי כל עוקץ ועוקץ בתורה מפי הגבורה נאמרה למשה, אבל תושבע״פ, מה לי בין משה ליהושע דכי היכי דיהושע מצי לטעות בשמיעתו דהיינו בהבנתו כך משה אפשר דטעה כי תושבע״פ לא נמסרו המלות והאותיות אלא הענין בכלל והשומע למדו לתלמידו כפי הבנתו ולכן שייך בזה טעות באשר אין דעות ב״א שוות, ועשרה ששמעו ענין אחד כל או״א יבין הדבר כפי שכלו והשגתו, אלא דכך גזרה חכמתו ית׳ שהתושבע״פ תהיה נמסר ע״פ הענין ולא המלות, ויעשו ישראל ע״פ הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואפילו כטעות של חכמי הדור, וא״כ מה לי משה ומה לי יהושע, דאם נאמר דיהושע מצי להבין דברי משה באופן שלא כיוון משה, כ״כ נוכל לומר שמשה הבין התורה שבע״פ כפי שכלו והבנתו ולא כיוון האמת, אבל משום זה לא תפוג תורה, כי האמת הוא כמו שהבין משה כי כך גזרה חכמתו ית׳, וכן הוא ביהושע אם לא שנאמר דשאני משה דלא מצי טעה בשמיעתו משום דכתיב בי׳ בכל ביתי נאמן הוא ועיין בהקדמה שלי מה שכתבתי בענין הנעלה הלזה באריכות ודו״ק.

תוס׳ ד״ה אבל פלטתו סכין בטל וא״ת וכו׳ א״נ לדידי׳ ר׳ יהודה פליג אר״י ור״ע וס״ל בכזית אפילו פלטתו סכין לא בטל וכו׳ עכ״ל, ולא אדע א״כ למה לי כינוס כיון שיש כזית במקום אחד, ועיין לעיל בסוגי׳ שם ובמה שכתבתי ודו״ק.

ד״ה שהם תחובים בקיסם והסיטן, וה״ה בלא תחובין ונגע בהן דטמא וכו׳ אלא משום דפליג ר״ע אר״י וכו׳ עכ״ל עיין בלב ארי׳ שקמתמה דניהו דאמת דהדין כן לר״ע, מ״מ לר״י בכהג״וו אינו טמא דהא אין נוגע וחוזר ונוגע, וא״כ איך שייך לומר ומודה ר״ע דלמאן מודה עיי״ש. ואני בער ולא אדע, דגם עתה איך שייך ומודה ר״ע בתוחבן בקיסם, כיון דלר״ע גם במגע מטמא משום דס״ל נוגע וחוזר ונוגע, א״כ מאי קמ״ל דמודה דמטמא במשא פשיטא, כיון דמטמא במגע למה לא יטמא במשא. ועיין ברמב״ם בפ״א הי״א מאבה״ט, דפסק באמת דדוקא במשא מטמא אבל לא במגע משום דאין חבורי אוכלין ע״י אדם חיבור, ואע״ג דבריש דבריו שהביא דין דשני חצאי זיתים על העור, כתב דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא, עיין בכ״מ שקמתמה על לשון זה כי הטעם ברישא הוא משום דהעור מבטלן וכדמדייק בגמ׳ אבל לולי זאת אפשר דמטמא במשא ולא במגע וצ״ע ודו״ק.

קכ"ד, כי ממעט לה מ"ד מיהא טהור אמאי לימא הא חלים וקאי. לכאורה הכא גבי תנור עם הטפילה המחברו ומחזקו מסתבר לומר חלים יותר מלגבי עור דחסר עדיין חיבור, אבל ע"כ הכוונה דאיכא ק"ו ומה התם גבי תנור לא אמרינן חלים, אע"ג דאיכא טפילה המחברו ומחזקו כש"כ דלא אמרינן חלים גבי עור דטרם נתחברו, אבל לפי"ז יש להבין הא דאמר ליה רבא ואימא מדרבנן גורר את הטפילה, הרי דסברי חלים, הלא איכא למימר דשאני גבי תנור עם טפילה דהטפילה מחברו, אבל גבי עור חסר עדיין החיבור, ושפיר איכא למימר דרבנן סברי חלים התם גבי תנור אבל גבי עור לא סברי חלים מפני חסרון חיבור וליכא מזה סיוע לר"ל, וגם לא קשיא לר' יוחנן דלא סבר חלים, וע"כ מזה הטעם לא מותיב ר"ל לר' יוחנן מחכמים, ולפי"ז יש להבין מאי פריך ואימא מדרבנן, והמהרש"א העיר מעט בזה.

ונראה דאעפ"י שיש מעלה בתנור הא דטפילה המחברו, אבל לאידך גיסא כיון דממעט מבפנים ארבעה טפחים, ואינו ראוי לתשמישו עד שיביא מבחוץ לתקן, משא"כ בעור דחלים וקאי אינו צריך להביא עור ולחברו, אלא אם רוצה לחבר הקרע הרי מוכן לפניו שתי החתיכות ונוח לחברן, משא"כ גבי תנור אם רוצה כבתחילה צריך להביא אבנים ולתתם בפנים, והרי זה מחוסר מעשה גמור, ומטעם זה לא עדיף תנור מעור. וזהו סברת רבא דאם חיישי רבנן לחלים גבי תנור בודאי כמו כן יש לומר חלים גם גבי עור. ור"ל לא אותיב לר' יוחנן מחכמים דסברי חלים מטעם דיש מקום לומר דתנור עדיף, אמנם כשמותיב ר' ירמיה מר' מאיר, ע"כ סבר דתנור ועור שווים, ועל זה השיב רבא ואימא מדרבנן.

והנה לפי"ז יש להבין היאך מפרש ר' יוחנן דברי חכמים, דהרי ע"כ סברי חכמים דאמרינן חלים ולפי האוקימתא דרבא בפירושא דהמשנה כו"ע סברי חלים.

ונראה דהנה מקודם נבין מה קא מדמו הא דעור דסבר ר"ל חלים להא דתנור, דע"כ לא דמי דגבי עור כיון שמחוברין הקרעים בהמיעוט המחברן, וגם העור חלים היינו שחזקים הם ובנקל לתפרן לעשותם אחד סבר ר"ל מעלה דחלים, משא"כ גבי תנור הלא גם כי ממעטו מבפנים ארבעה טפחים שוב אינו ראוי לתשמישו, ואם בא לתקן התנור הלא חסר לו הארבעה טפחים שמיעט.

לכן נראה דהפירוש בסוגיא הוא באופן זה דהנה אמרה תורה (ויקרא י"א) תנור וכירים יותץ, וכתב הרמב"ם בפיה"מ דהפירוש בתורה יותץ אם שלם טמא ואם חתכו טהור ואמר בתואר חתכו שיקרע על ארכו עד שישוב ג' חתוכים אחר שיגרר הטיט הנוסף אשר על גבי התנור וכו' יעו"ש. מבואר דטהרתו של תנור סברי רבנן דבעינן שיקוים הא דאמרה תורה יותץ ולא סגי בזה שמבטל תשמישו, אלא בעינן נתיצה, וזהו המטהרו.

ובזה מתיב ר' ירמיה לר"ל דסבר חלים מהא דר"מ דאמר דלא בעינן לגרור את הטפילה, ואם אמרינן חלים אם כן הכא הרי חסר נתיצה, כיון דאיכא על התנור הטפילה, אבל אם לא אמרינן חלים קרינן לזה שפיר נתיצה, ועל זה השיב רבא ואימא מדרבנן דע"כ סברי חלים, ומפני זה בעינן גרירת הטפילה אשר בלא זה לא קרינן ונתץ, ובזה מסיים רבא דלכו"ע בעינן גרירת הטפילה, והיינו מפני שבלא הגרירה דהטפילה אין כאן נתיצה, ועוד בטומאתו.

ולפי"ז אף לר' יוחנן דלא סבר חלים גבי עור, אין זה שייכות להא דתנור, והיינו דאף אם לא אמרינן חלים, מ"מ צריך לגרור הטפילה בשביל הגזירת הכתוב דטעון נתיצה.

ובזה יש להבין דברי הר"ש והתוס' יו"ט שם שפירשו בדברי ר' מאיר דלא חייש לחלים יעו"ש. ולפי"ז ע"כ יפרשו דברי חכמים דסברי חלים, ולפי"ז תקשה לר' יוחנן דלא סבר חלים מדברי חכמים דהלכתא כוותייהו, ולר"ל תקשה מר' מאיר כמו שמותיב ר' ירמיה. ועוד דהלא מבואר בסוגיא אוקימתא דרבא דלכו"ע בעינן גרירת הטפילה לטהר התנור מטומאתו, וזה היפך הסוגיא דידן.

אמנם יש לומר דאוקימתא דרבא ליישב המשנה לשיטת ר"ל דסבר חלים, משא"כ לר' יוחנן מתפרשא המשנה דפליגי בחלים ור' יוחנן סבר ע"כ כר' מאיר דלא סבר חלים, אבל זה דוחק לומר שר' יוחנן יסבור כר' מאיר שהוא יחיד לגבי רבים, וגם תקשה לפי"ז דברי הרמב"ם שפסק בפרט"ז ה"ב דכלים כחכמים דבעינן גרירת הטפילה, ובהא דפליגי ר' יוחנן ור"ל בהא דחלים ע"כ פוסק כר' יוחנן. ומטעם זה השמיט דינא דחלים לגבי עור, וע"כ צריך לומר דהרמב"ם אינו מפרש המשנה דפליגי בחלים, וע"כ צריך לומר דהרמב"ם מפרש הסוגיא כמו שכתבנו, וא"כ דברי הר"ש והתוס' יו"ט צע"ג.

גמ', אמר מר חולקן לשלשה, ורמינהו תנור תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בד"א בגדול. והיינו דבגדול שירוי ד' אבל בציר מד' לא נטמא, והתם קתני חילקו לשלשה אבל לשתים לא, מטעם דאיכא רובא באחד, ומשמע אפילו בפחות מד' הוי דינו כתנור שלם, עי' בפירש"י. (והנה מה שכתב רש"י דאע"ג דלא הוי השבר ד' אינו מדויק דע"כ הכוונה דשבר ד' לא מהני אם איכא רובא). ומשני דהא דתנן דחלקו לשנים טמא בדאיכא רובא אע"ג דליכא ד' דעבדי' גיסטרא דבזה קרינן לרובא תנור שלם, ולא קשה דלפי"ז שיריו חמור מתחילתו דתנור בתחילה שיעורו בד', משום דבאופן זה דעבדי' גיסטרא לא נקרא שבור והרי הוא כתנור שלם באופן דאיכא רובא באחד, ורק אם חלקו לשלשה דליכא רובא באחד מהם וליכא רובא עומד אז נקרא שבור.

גמ', אמר מר שיריו ברובו רובו דטפח למאי חזי אמר אביי שירי גדול ברובו, והאמרי רבנן ארבעה, לא קשיא הא בתנורא בר תשעה הא בתנורא בר שבעה, ופירש"י בתנורא בר שבעה הואיל ורובא הוי בציר מד' לא מטמאין ליה ברובו דלא חמירי שיריו מתחילתו דבעינן ד' ובתנור בר תשעה בעינן רובא.

ובתוס' הקשו מדוע לא משני דהא דאמרו חכמים ברובא מיירי בגיסטרא, ובזה אע"ג דלא הוי ארבעה והא דבעינן בשיריו מיירי דצלקיה מצלק. ומתרצים כיון דמשנה אחת היא מסתבר דמיירי בענין אחד יעו"ש. והנה ע"כ כוונת התוס' דאם הוי מוקמינן הא דשיריו ברובא דמיירי בגיסטרא היינו רובא בפחות מארבעה ג"כ טמא כיון דחשבינן ליה לכולו עומד ונחשב לתנור שלם ברובו עומד.

ולפי"ז יש ליישב הא דהקשה המהרש"א לוקמי' כולה בגיסטרא ורק ההבדל בתנורים דבתנור בר שבעה סגי ברובא ובתנור בר תשעה בעינן ארבעה והוי לחומרא עכת"ד. ונראה דבגיסטרא שנחשב לשלם, דאז גם בלא נשתייר ארבעה שלם במקום אחד גם כן טמא, והיינו דכיון דחזינן בגיסטרא בתנור בר שבעה דסגי ברובא, אעפ"י דליכא ארבעה במקום אחד, ואם כן מדוע נאמר דבר תשעה לאצרוכי ארבעה במקום אחד, להכי לא מצינן לאוקמי' באופן זה כיון דבגיסטרא גם רובא בפחות מארבעה הוי כתנור שלם, א"כ גם בתנור בר תשעה לא בעינן ארבעה.

גמ' אמר מר שיריו ברובו רובו דטפח למאי חזי, אמר אביי שיריו דגדול וכו'. מבואר דבתנור טפח ליכא דין שיריו ברובו כיון דלא חזי למידי. והנה לפי"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם שכתב בפרט"ו מכלים ה"ב וז"ל, ואם קטן משיתחיל בו טפח ויסיקנו, ושם בפרט"ז ה"א כתב וז"ל, תנור גדול שיריו ארבעה טפחים ובקטן שיריו רובו עכ"ל. וקטן שכתב הרמב"ם ע"כ הכוונה תנור של טפח שזה נקרא קטן וכתב דשיריו ברובו, וקשה קושיות הש"ס רובו של טפח למאי חזי, ולכן אפילו אם עביד גיסטרא לא מהני כיון דלא חזי למידי, ולפלא על הנו"כ שלא העירו בזה, וצע"ג.

וראיתי אח"כ בתו"ח שהעיר בזה.

ונראה דהנה כתבנו לעיל בפלוגתא דר"מ ורבנן בהא דגורר את הטפילה דרבנן סברי בתנור שחלקו לשלשה דגורר את הטפילה, ור"מ סבר דאינו צריך לגרור את הטפילה, וביארנו דרבנן סברי דהטפילה המחבר חסר בזה נתיצה, ור"מ סבר דאם אינו ראוי לתשמיש סגי לטהר מן הטומאה.

והנה כמו כן להיות נקרא תנור, ובמשנה הכא לא נזכר אודות הטפילה מאומה, משמע דהני תנאי לא סברי הא דטפילה, והיינו דסברי דהעיקר תלוי רק בהשתמשות אם חזי לשימוש בזה שהתנור משמש, ואם אינו ראוי לשימוש לא נקרא תנור אפילו כשהטפילה עליו, ולהכי בתנור טפח כשהשיריו ברובו שאינו ראוי לשימוש של תנור לא נקרא תנור, ולזה פריך הש"ס רובו דטפח למאי חזי. אבל הרמב"ם סבר דעיקרו של תנור נחשב כשהטפילה עליו דכיון דלא חשיב נתיצה כשהטפילה עליו אעפ"י שאינו ראוי לשימוש של תנור, הנה כן להיות נקרא תנור לקבלת טומאה, ולהכי תנור של טפח שהשיריו רובו של טפח והטפילה עליו נקרא תנור. והש"ס שפריך רובו של טפח למאי חזי, הוא מפני שהתנאים האלה סברי דעיקרו של תנור הוא מפני השימוש, ובשלא חזי לשימוש לא הוי עליו דין תנור, אבל להחכמים במשנה דלעיל בהא דתנור שנטמא סברי דכל זמן שהוא מחובר בהטפילה דין תנור עליו. כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם בס"ד.

משנה, עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא. - והנה לעיל קי"ט ע"ב פליגי ר' יוחנן ור"ל בהא דשערה אם הוא משום יד או משום שומר, דר"ל סבר שהוא משום שומר, ור' יוחנן סבר שהוא משום יד, דסבר דנימא הוי יד. ונפק"מ אם משום יד או משום שומר הכא לא שייך משום דעדיף מיד דיד לא מצטרף לכשיעור, ושומר מצטרף, אבל הכא לא שייך זה, כיון דמיירי לטומאת נבלה שהיא טומאה חמורה ולא מהני צירוף כדאיתא בריש פירקין שומר לטומאה קלה ולא שומר לטומאה חמורה, ורק איכא נפק"מ לענין להכניס ולהוציא טומאה דאם משום יד לא בעינן מכוון כנגד הבשר, ואם משום שומר בעינן כנגד הבשר ממש, והנה הכא שנה התנא ציב ושערה שכנגדו, וחד מורה דהכוונה משום שומר, וכן פירש"י דשערה הוי שומר, וזהו משום דנקט התנא שכנגדו, דע"כ ר' יוחנן דמפרש משום יד מוכרח לומר דשכנגדו לאו דוקא כמו שכתבו רש"י ותוס' לעיל, ולהכי פרש"י משום שומר, משום דזה הוי פשטות לשון המשנה. ואפשר שמטעם זה פסק הרמב"ם בפר"א מאבוה"ט הי"א משום שומר אעפ"י שר' יוחנן סבר משום יד, ובכ"מ הלכתא כר' יוחנן לגבי ר"ל, מ"מ סבר הרמב"ם הכא משום שומר משום דזה מורה לשון המשנה. ודוחק לומר דכנגדו לאו דוקא, עוד יש לומר דללישנא בתרא שם בסוגיא סבר ר' יוחנן משום שומר, ובעינן כנגדו ממש.

והנה הא דציב ע"כ דומה ג"כ להשערה מדנקט התנא לתרווייהו, וע"כ דחד דינא להו והיינו שהוא ג"כ משום שומר, ולכאורה יש לומר דמצטרף ג"כ לכזית אם האי ציב הוא כפירש"י שהוא רצועה ותלתל היוצא מאותו בשר, אבל הרמב"ם בפיה"מ מפרש שהוא חוט דק שנתפשט מן העור הסמוך לבשר ולפירוש זה לא הוי בצירוף עם הבשר לכזית. וכן מורה לשון המשנה שנקט עור שיש עליו כזית בשר, הרי מורה בדאיכא כזית שלם לבד האי ציב, וע"כ דליתא בצירוף.

ויש לעיין לפי"ז לפירש"י דמפרש שהציב הוא רצועה ותלתל היוצא מהבשר, דלפי"ז מדוע אינו בצירוף לכזית, ורש"י מפרש ג"כ דמעורה לכזית, ורש"י הוכרח לזה מדשנה התנא עור שיש עליו כזית בשר, הרי מיירי דהכזית הוא מלבד הציב, ומשמע שציב זה אינו בצירוף, וקשה אם הוא יוצא מהבשר הרי דינו כבשר. ונראה שמזה הטעם מפרש הרמב"ם שהציב הזה הוא גיד מהעור.

שם, במשנה, היו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע. ופרש"י מטמא במשא שהרי נשא כזית נבלה, ולא במגע דאי אפשר ליגע ביחד ושתי נגיעות אינן מצטרפות. ביאור הדברים, כיון דאי אפשר ליגע בכזית ביחד וכל נגיעה היתה בחצי שיעור בזה אחר זה להכי אינו בצירוף כיון דעכ"פ לא נגע בכזית, משא"כ משא שע"כ נושא כזית ביחד. וקשה מדוע לא משכחת נגיעה בכזית ביחד אם נגע בשתי ידיו בשני חצאי זיתים בבת אחת, והרי זה דומה למשא שנושא שני חצאי זיתים וה"נ נוגע בשני חצאי זיתים ביחד.

ונראה דכיון דהשני חצאי זיתים מפורדים זה מזה, נמצא דכל נגיעה ונגיעה הוא בפחות מכשיעור עור ואין כאן טומאה, אמנם במשא מטמא כיון שע"כ הוא נושאן, וחסרון צירוף ליכא מפני שהעור מחברן. עוד בזה יבואר להלן.

שם במשנה, ומודה ר"ע בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטו שהוא טמא. - והנה משמע דרק במשא מטמא, מדנקט והסיטן, אבל במגע לא מטמא, ובשיט"מ מפרש בהדיא ולא במגע דאי אפשר ליגע כזית ביחד. וקשה מדוע אי אפשר ליגע הלא יצוייר מגע כמו שכתבנו. ועוד הלא בגמ' מוקי לה במרודד דאיכא חיבור, וא"כ מדוע אינו מטמא במגע גם כן, והתוס' לקמן ד"ה במרודד, הקשו בזה, ותירצו דמיירי באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו, וכן כתבו הרשב"א והר"ן בחידושיהם. אבל אכתי קשה הלא ר"ע סבר דכל שאינו במגע אינו במשא גם כן. והתוס' בכורות כ"ג ד"ה נבלה, כתבו דמטמא גם במגע. והרמב"ם בפר"א מאבוה"ט הי"ב סבר מטמא במשא ולא במגע וכתב הטעם שאין חיבור אדם חיבור יעו"ש. וע"כ הביאור כיון שהם מפורדים אלא שהקיסם מחברן אין זה חיבור להיות הנגיעה בשני חצאי זיתים אפילו אם נגע בשתי ידיו כיון דכל נגיעה ונגיעה נחשב בפני עצמו, והוי בחצי שיעור. אבל עכ"פ שיטת התוס' הכא והרשב"א והרמב"ם והר"ן שר"ע מטמא רק בטומאת משא ולא בטומאת מגע, וזה מדויק בדברי ר"ע דאמר והסיטן שהוא משא, וא"כ דברי התוס' שם בבכורות צ"ע.

אבל תקשה הא דאמר ר"ע דכל שלא בא לטומאת מגע לא בא לטומאת משא, והכא בשתחבן בקיסם שלא בא לידי מגע ומדוע מטמא במשא. וגם דברי הרמב"ם תמוה שכתב שם בהי"ב בעור שיש עליו כשני חצאי זיתים העור מבטלן ואין מטמאין לא במגע ולא במשא שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא. הרי מבואר דליתא טומאת משא אם אינו בטומאת מגע, ובהלכה זו כתב להאי דינא דר"ע דשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם הנושאן טמא והנוגע טהור. ומרן בכס"מ הקשה בזה, וכתב דשאני בתחובין בעור יעו"ש. אבל אין זה מובן דהרי ר"ע למד זה מהקרא דבעינן לטומאת משא גם טומאת מגע, וא"כ מאי נפק"מ בין תחובין בעור לתחובין בקיסם, והלא סו"ס גם בתחובין בקיסם כיון דליתא לטומאת מגע מדוע איתא לטומאת משא. ומבואר להלן בזה.

תנן עור שיש עליו כזית בשר וכו' היו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע דברי רבי ישמעאל, ר"ע אומר לא במגע ולא במשא, ומודה ר"ע בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם שהוא טמא, ע"כ, ועי' בסוגיא.

כתב הרמב"ם בפר"א מאבוה"ט הי"ב וז"ל, עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר נבלה העור מבטלן, ואין מטמאין לא במגע ולא במשא שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא עכ"ל. וקשה כיון שכתב דהעור מבטלן, נמצא דכמאן דליתא דמיא, ואם כן למה כתב הטעם מפני שאינו מטמא במגע להכי אינו מטמא במשא, הלא בלאו הכי אין בו טומאת משא מפני שכל השני חצאי זיתים נתבטלו והרי זה כאילו אין כאן בשר כלל. וביותר לפי פירושו של מרן הכס"מ שמפרש שזהו עיקר טעמו של הרמב"ם מפני ביטול העור וכמאן דליתא דמיא, וא"כ למה כתב הרמב"ם והוסיף עוד טעם מפני שלא בא לטומאת מגע, והלא מצד טומאת משא אין כאן מפני ביטול העור, וכן פירש רש"י במשנה בהא דאמר ר"ע לא במגע ולא במשא כמפרש שהעור מבטלו. וכן איתא להדיא בסוגיא שם דקאמר הש"ס עד כאן לא קא מטהר ר"ע אלא בעור, אבל בעלמא מטמא כדקתני סיפא ומודה ר"ע בב' חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא, ומפני מה ר"ע מטהר בעור מפני שהעור מבטלן יעו"ש. נמצא מבואר שזהו עיקר הטעם גם לטומאת משא, וא"כ מדוע כתב הרמב"ם מפני שלא מטמא במגע להכי אינו מטמא במשא.

ונראה דהנה ע"כ צריך לומר דמיירי דהשני חצאי זיתים שעל העור מיירי במרודד דאל"כ גם בלאו האי טעמא דביטול העור אין כאן טומאת משא מטעם דבעינן נושא בבת אחת דבעינן נושא והוא דנישא, וע"כ דמיירי גם בעור במרודד, ובאופן זה ליכא בעור ביטול לטומאת משא, והרי זה דומה לשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם ובמרודד דקרינן בזה נושא ונישא בבת אחת. ומה בין זה שנושא העור בשני חצאי זיתים במרודד לשני חצאי זיתים בקיסם במרודד, וא"כ לפי"ז צריך להיות טמא במשא ולא שייך בזה ביטול העור לגבי טומאת משא. ולזה הוסיף הרמב"ם דכיון שאין בזה טומאת מגע מטעם שלא מהני מרודד לטומאת מגע מטעם שאי אפשר ליגע ביחד ושתי נגיעות אינן מצטרפות מטעם דלא מהני נגיעה אחר נגיעה, וכיון שאינו מטמא במגע, להכי אינו מטמא גם במשא.

אבל לפי"ז יש להבין מדוע בתחבן בקיסם במרודד שגם כן אינו מטמא במגע כמו שכתב הרמב"ם שהנוגע טהור מפני שאין חיבורי אדם חיבור. ומ"מ מטמא במשא, וקשה הא כיון שאינו מטמא במגע מדוע מטמא במשא, ומ"ש זה מהא דשני חצאי זיתים שעל העור.

ועוד דכיון דע"כ חזינן דהתורה רבתה בטומאת משא דשני חצאי זיתים המחוברין על ידי רידוד שמטמא במשא מהא דנישא ונושא, וע"כ מיירי בשני חצאי שיעור, וא"כ חזינן דאינו מעכב הא דאינו מטמא במגע להיות עיכוב לטומאת משא, וא"כ מדוע גבי העור שנושא השני חצאי זיתים ביחד הוי עיכוב הא דאינו מטמא במגע שאינו מטמא במשא, ואם בשביל ביטול העור הלא כיון שלא מהני ביטול העור לגבי טומאת משא דהרי כן משמע מהרמב"ם שכתב הטעם מפני שאינו מטמא במגע להכי אינו מטמא במשא, ומשמע שרק מטעם חסרון טומאת מגע מונעת מטומאת משא, וזה תמוה, מ"ש מהא דקיסם.

ונראה דשני אופנים איכא בהא דחסרון טומאת מגע לגבי טומאת משא, א' חסרון מציאות מגע כמו הא דתנן לקמן קכ"ה קולית נבלה וקולית השרץ סתומים שהחסרון מגע במציאות. ב' חסרון מגע מצד הדין היינו שיש בזה מגע אבל חסרון מצד חסרון חיבור כמו הכא דבעינן שתי נגיעות ואינן מצטרפות.

והנה הכא בטומאת משא דנבלה ע"כ רק חסרון מציאות מגע מעכב כמו הא דקולית נבלה סתומה, אבל חסרון חיבור ע"כ דאינו מעכב מדחזינן דאמרה תורה נושא ונישא שהכוונה כזית על ידי חיבור אדם ונושאן בבת אחת, ובזה אמרה תורה שאעפ"י שאיכא חסרון במגע היינו לטומאת מגע, אבל כיון שיש מציאות למגע זה אינו מעכב לטומאת משא, ובזה אתי שפיר הא דתחבן לשני חצאי זיתי נבלה בקיסם ונשאן דטמא טומאת משא.

אמנם בשני חצאי זיתים בעור דאעפ"י שגם בזה יש מציאות למגע, אבל כיון שהעור מבטלן הרי זה כאילו חסרון מציאות יש בזה, מטעם דהביטול של העור משוויהו כדליתא, ואעפ"י שלגבי טומאת משא לא הוי חסרון גם מפני העור, דלא גרע העור מקיסם, אמנם כיון דלגבי טומאת מגע הביטול העור משוויהו כדליתא שוב לא מהני גם לטומאת משא. וזה הדבר, דבשלמא אם היה הדין דהנגיעות מצטרפות דאז היתה חשיבות להשני חצאי זיתים ולא מהני ביטול העור, אמנם כיון דהנגיעות אינן מצטרפות ממילא לגבי נגיעה נחשב כדליתא והבשר של השני חצאי זיתים דינם כעור ממש, והרי זה כביטול המציאות, ובחסרון מציאות מעכב לטומאת משא, וזהו שכתב הרמב"ם עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר נבלה העור מבטלן, ואינן מטמאין לא במגע ולא במשא, שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא, ביאור הדברים, שכיון שאינו מטמא במגע, בממילא בטל חשיבותן לגבי העור, ודינן כמו העור, ומטעם זה חסרון טומאת מגע עושה העור להבשר להיות כעור ממש, משא"כ כשתחבן להשני חצאי זיתים בקיסם דהחסרון לטומאת מגע מטעם חסרון צירוף, אבל יש מגע במציאות לא הוי חסרון לטומאת משא מטעם שזה אנו יודעין מהלימוד דנושא ונישא בבת אחת.

והנה מבואר מזה דשיטת הרמב"ם דשתי נגיעות אינן מצטרפות, וקשה מהא דתנן בעדיות פר"ג מ"א הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבלה או נושאן ר' דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין וכו' זה הכלל כל שהוא משם אחד טמא יעו"ש. הרי מבואר דחכמים סברי דשתי נגיעות מצטרפות, והרמב"ם בפר"ד מטו"מ הי"ד מביא כן לדינא לטומאת מת, איברא דגבי נבלה לא כתב כן. אבל הלא ראינו דחכמים שם סברי גם גבי נבלה כן דשתי נגיעות מצטרפין, ואעפ"י שר"ע במשנתנו לא סבר כן, אבל החכמים דבבחירתא סברי בהדיא דגם בנבלה שתי נגיעות מצטרפות.

ונראה דהסוגיא מביא הכא כתנאי דפליגי תנאי אם חצאי שיעור מצטרפין לנגיעה והוא הא דאיתא כתנאי אחד הנוגע ואחד המסיט ופירש"י הנוגע בשני חצאי שיעור, רבי אליעזר אומר אף הנישא, ומפרש והוא דנישא דבעינן שיהיו מחוברין יחד יעו"ש. מבואר מזה דחכמים דעדיות, ור' אליעזר דסבר דאף במשא בעינן מחוברין דוקא, וממילא דינא דעולא הוא רק אליבא דר"ע, וכיון דמפרש הש"ס בהא דטומאת משא דנבלה דבעינן נושא ונישא בבת אחת, דהיינו חצאי זיתים, וכיון דזהו חידוש דין בטומאת משא, וזהו כיון שעכ"פ נושא הכל בבת אחת, מזה נשמע דבנגיעה לא מהני מטעם דשתי נגיעות אינן מצטרפות, ולהכי סבר הרמב"ם כן בטומאת נבלה, אבל בטומאת מת סבר הרמב"ם כחכמים דעדיות דמגע ומגע מצטרפין.

ובזה יש לעיין בזה שכתב הרמב"ם שם בפר"א מאבוה"ט הי"ז נבלה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבילה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע. אבל אם נשא הכל נטמא וכו', ופירש מרן בכס"מ שם דבמגע ליכא טומאה מטעם דלענין מגע חשיב כל נגיעה ונגיעה בפני עצמה וחשיב כנוגע וחוזר ונוגע, אבל לענין משא הרי נושאו הכל ביחד, יעו"ש. וקשה מדוע לא אמרינן כל שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא.

אבל נראה דהבדל יש בין אם אינו במציאות של מגע דבזה מיעטה טומאת משא, אבל באופן שיש מציאות של מגע, רק אינו בצירוף מטעם החסרון דנגיעה בכשיעור בזה אין למעט טומאת משא מטעם דכיון דהחסרון של מגע ליתא במשא, דהחסרון במגע שאין בזה נגיעה שלימה, דכל נגיעה היא בחצי שיעור, וזה לא שייך במשא מטעם דע"כ הוא נושא שיעור שלם, ובזה אתי שפיר גם בנבלה שנתערבה ברוב שחוטות דכיון דע"כ יש בזה ענין מגע במציאות דהרי יכול ליגע את כולן בזה אחר זה, ורק חשיבות של מגע אין כאן מטעם דעל כל נגיעה איכא למימר דשל שחוטה נגע, וכיון שבנגיעה דחדא אין כאן טומאת מגע, להכי לא מהני גם בשנגע את כולן, וכמו גבי העור שמבטל החצאי שיעור לא מהני נגע וחזר ונגע מטעם ביטול, כן גם בשיש ביטול ברובא לא מהני נגע וחזר ונגע, משא"כ טומאת משא שרבתה תורה לשני חצאי זיתים שמטמא במשא, והיינו דהעור אינו מועיל לבטלם באופן שמונחים יחד באופן שמרודד, הנה כמו כן לא יועיל כח הרוב לבטלו מטומאת משא, ולא איכפת לן הא דאינו במגע, מטעם דהמציאות מגע איכא, והסיבה מפני שאין כאן מגע, וזה לא שייך במשא דע"כ הוא נושא, וכמו שכתבנו לעיל.

איברא דיש להעיר על זה שכתבנו דשאני הא דאינו במגע במציאות להא שאינו במגע מצד חסרון נגיעה והיינו חסרון חיבור, מהא דאיתא בסוגיא בעא מיני' רב אויא סבא מרבה בר רב הונא קולית סתומה לרבי ישמעאל מהו שתטמא אית לי' לר"י את שבא לכלל מגע בא לכלל משא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא והכא היינו טעמא משום דבא לכלל מגע מלפניו, והיינו דסבר רב אויא כבר פדא דאית ליה מלפניו נוגע וחוזר ונוגע, וכן פירשו בתוס', ומשמע דלר' יוחנן דסבר דגם מלפניו לא אמרינן נוגע וחוזר ונוגע דבזה פשיטא דע"כ ר' ישמעאל גם בקולית סתומה סבר דאעפ"י דליתא לטומאת מגע. מ"מ מטמא במשא מטעם דלא סבר כלל האי כללא דליתא במגע אין לו טומאת משא, והלא לפי מה שכתבנו דהרמב"ם ע"כ סבר דשאני הא דאינן במציאות למגע, והנה הא דקולית סתומה שאינה במציאות למגע מצד עצמה הלא אפשר לומר דבזה מודה ר' ישמעאל, וע"כ חזינן דהסוגיא סוברת דאם אמרינן דאין נוגע וחוזר ונוגע דינו שוה לקולית סתומה ומדחזינן דסבר ר' ישמעאל הכא דאעפ"י שאינו במגע, מ"מ מטמא במשא א"כ גם קולית סתומה כן הדין.

ונראה דמוכח מסוגיא דשבת דע"כ מודה ר' ישמעאל בקולית סתומה דכיון שאינה במגע אינה במשא והוא הא דאיתא בשבת פ"ד דבי ר' ישמעאל תנא כמשכב נדתה יהיה לה מה היא אית לה טהרה במקוה אף משכבה נמי אית לה טהרה במקוה לאפוקי כלי חרס דלית ליה טהרה במקוה, מתיב רבי אילעא מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורין בזב וכו' יעו"ש. והנה הא דפכין קטנים שאינם מטמאין בהיסט משום דאפקי' רחמנא בלשון נגיעה לומר דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט, והא דאין בו טומאת מגע מפני שאי אפשר ליגע בו כמבואר ברש"י ובתוס' שם, הרי חזינן דגם תנא דבי ר' ישמעאל מודה באופן שאין המציאות נגיעה שזה גורם שאינו גם במשא, והתוס' בפסחים ה' כתבו דבכמה דוכתין פריך מרבי ישמעאל אתנא דבי רבי ישמעאל, הרי חזינן דחד הוא וכיון שחזינן דתנא דבי ר' ישמעאל סבר הא דפכין קטנים שאינם במשא מדחזינן דפריך מזה אתנא דבי ר' ישמעאל וא"כ ע"כ גם ר' ישמעאל סבר כן, וא"כ מבואר להדיא דמודה ר' ישמעאל בקולית סתומה, וא"כ משום דבאופן דהוי חסרון מגע במציאות מודה ר' ישמעאל, וא"כ מבואר להדיא דיש הבדל בין חסרון מגע במציאות לבין חסרון מגע מטעם חסרון צירוף. ומזה יסוד נכון לזה שכתבנו בביאור שיטת הרמב"ם כמוש"נ.

שם אמר עולא אמר ר' יוחנן לא שנו אלא פלטתו חיה אבל פלטתו סכין בטל. ואיתא שם בסוגיא מאן דמתני ארישא דקאי אכזית, והיינו במרודד, אבל בכזית שלם ומחובר לגמרי לא בטל, והטעם בזה במרודד כיון דאין הכזית מחובר רק מרודד לא טרח אינש. וכן כתב הרמב"ם בפר"א מאבוה"ט הי"א, ויש לעיין היאך הדין אם יש הרבה זיתים באופן דמרודד, ומצד הסברא משמע שזהו רק בכזית אחד, אבל אם יש יותר מכזית לא בטל, וזהו שנקט התנא כזית.

ומזה יש ליישב הא דהקשו התוס' היכי מוקי מילתא דר' יהודה דאמר האלל המכונס וכי עדיף כנסו מפלטתו יחד כזית. והנה דברי התוס' לכאורה תמוה שכתבו מפלטתו יחד כזית דמשמע מדבריהם דהוי כזית שלם, והלא בגמ' מוקי במרודד, וזה גרע יותר מכנסו לכזית שלם ביחד, וע"כ צריך לומר דסברי התוס' דגם כזית במרודד הרי זה גם כן נקרא כזית ביחד כיון שעכ"פ יש איזה חיבור ועדיף יותר מהמקבץ פירורים לכזית שבא על ידי חיבור אדם.

אבל אם נאמר דרק בפליטת הסכין כזית אחד בטל, אבל אם פלט הסכין יותר מכזית לא בטל אפילו בפלטתו סכין, שפיר יש לפרש הא דר' יהודה באלל המכונס היינו דהסכין פלט הרבה והוא כנס כזית למקום אחד.

אבל יש להעיר לאידך גיסא דאם אמרינן דפליטת הסכין יותר מכזית ליתא בביטול לא בעינן כינוס מטעם דבאופן זה ליתא בביטול, אבל זה ליתא, דע"כ לטומאת מגע בעינן כזית במקום אחד להכי בעינן כנסו, דאל"כ הרי זה כהא דהיו על העור כשני חצאי זיתים דאינו מטמא במגע, וזהו הדין דסיפא.

אמנם מדחזינן דהקשו התוס' ולא נחתו לזה מוכח דסברי דגם בפליטת הסכין הרבה ג"כ הדין כן דשייך ביטול.

והנה התוס' מתרצים דאין ה"נ היינו דכנסו עדיף מפליטת הסכין יחד כזית, היינו אפילו במרודד. ויש לעיין בכוונת התוס' אם ר' יהודה מיירי גם כן במרודד, וכנסו להיות מחובר טפי, וזה עדיף ממרודד שהוא חיבור קל, או דלמא דר' יהודה מיירי אפילו שלא במרודד והכינוס מועיל אפילו כשכנס פירורים הרבה שהיו מפוזרין רחוקים זה מזה טובא.

והנה גם בהא דפלטתו חיה דלא בטל יש לעיין אם הכוונה כזית שלם ממש, או דלמא דסגי במרודד, והנה רש"י פירש בהא דפלטתו חיה לא שנו דכזית שלם דברי הכל לא בטל יעו"ש. - אבל קשה דלפי"ז אין הבדל בין פלטתו חיה לפלטתו סכין, דהרי בכזית שלם גם בפלטתו סכין לא בטל, וכיון דהא דפלטתו סכין דבטל מיירי במרודד, ע"כ הא דפלטתו חיה מיירי ג"כ במרודד, אבל שלא במרודד לא מהני גם בפלטתו חיה, והוי זה כמו שני חצאי זיתים על העור כיון שאין כזית שלם, ור' יהודה בהא דאלל המכונס דמיירי בפלטתו סכין ולא מיירי במרודד, וכמו שכתבו התוס' דהכינוס עדיף מכזית מרודד. וזה תמוה לומר דבפלטתו חיה שלא היה מעולם בביטול בעינן מרודד, והכינוס מועיל אף באופן שפלטתו סכין יהיה בביטול מקודם דמהני אף שלא היה במרודד. עוד תמוה מדוע לא אמרו דגם בפלטתו חיה בעינן מרודד, ואדרבה מלשון הרמב"ם משמע דבפלטתו חיה סתם, וצ"ע.

והנה הא דעולא דמוקי הרישא הא דכזית בשר דמיירי בפלטתו חיה, היינו במרודד, וא"כ רש"י שפירש כזית שלם תמוה, וצ"ע.

והנה מדברי רש"י בד"ה במרודד, כתב ומיהו בפלטתו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל יעו"ש. משמע שמפרש הא דפלטתו חיה דמיירי במרודד, וע"כ הא דפירש"י לעיל כזית שלם, זהו לפי הס"ד, אבל לפי המסקנא ע"כ גם הא דפלטתו חיה מיירי במרודד, ולא קשה מהא דר' יהודה באלל המכונס משום דמיירי שהיה הרבה בשר, וזה עדיף מהא דכזית מרודד, וזהו דלא כפירוש התוס', ולפירש"י מיושב קושיות התוס' וכמו שכתבנו לעיל.

תוס' ד"ה שהם תחובים בקיסם, ה"ה בלא תחובים דאי לא תימא הכי אפילו במגע לא ליטמא שכיון שלא בא לכלל מגע וכו' דבקיסם כה"ג מודה לי' יעו"ש. - וקשה הא לר' ישמעאל לא מהני נוגע וחוזר ונוגע. עי' בלב אריה. אבל נראה דכוונת התוס' לפי המסקנא לקמן דמוקי במרודד וזה לר' ישמעאל גם כן מהני. עי' בחידושי הר"ן בד"ה מאי טעמא.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

עד שיהא בארץ. כלומר עד הקרקע מפילה: הא חלים וקאי. שהטפילה מעמידו יפה: ואימא מדרבנן. אדמותבת ליה מדר''מ סייעיה מדרבנן: אלא אמר רבא. בשנטמא כ''ע לא פליגי דכל כמה דחלים לא טהר והכא הכי קאמר: כיצד הוא עושה. מתחלתו שלא יהא שם תנור עליו: ר''מ אומר. בהא שעדיין לא ירד טומאה אינו צריך לגרור כו': תנור תחלתו ד'. אין תנור פחות מארבעה ואפילו נגמרה מלאכתו: ושיריו. אם היה גדול ונטמא ושברו צריך שלא יהא בו שבר של ד': בד''א. דתחלתו ארבעה ושיריו ד': בגדול. התנורים העשויים לאפות ולצלות כדרכן אבל קטן שעושין לתינוקות תחלתו כל שהוא: שתגמר מלאכתו. לאחר שנגמר והסיקו אפילו הוא טפח מקבל טומאה: קתני מיהא בד''א בגדול דשיריו ד' אבל בציר מארבעה לא טמא הוא והתם קתני חלקו לשלשה אבל לשתים לא סגי ואע''ג דליכא בחציו ד' דמדקא מיקל ר''מ ואומר אינו צריך אלא ממעטו מבפנים מד' מכלל דרבנן נמי בהא פליגי דאע''ג דלא הוי השבר ד' אפ''ה בעינן דלא ליהוי רובא: התם. דקתני דבעינן ד' ואי לא לא הוי טמא: דצלקיה מצלק. לרחבו דשוב אינו עומד יפה: הכא. דקתני ברובא טמא ואע''ג דלא הוי ד': דעבדיה גיסטרא. שחלקו לארכו בגובהו כזה: ה''ג אמר מר שיריו ברובו: הא אמרי רבנן ד'. דקתני בד''א בגדול אלמא בין אתחלתו בין אשיריו מודו ליה לר''מ בגדול: בתנורא בר שבעה. קאמרי ד' הואיל ורובו בציר מד' הוא לא מטמינן ליה ברובו דלא חמירי שיריו מתחלתו דהא תחלתו כשהוא שלם לא הוי תנור בציר מארבעה: והאי דקתני רובו בתנור בר תשעה. דאע''ג דבחציו איכא ארבעה לא מטמא עד דהוי רובא ובהא רבנן לקולא: לא שנו. דאע''ג דשייר בה כדי מעפורת בטלה אלא טלית: אבל עור. כי האי שיעורא: חשיב. ולא בטיל: למושב זב. פלאדשטור''א ובבציר מהכי לא חזי למילתיה: מתני' עור שיש עליו כזית בשר. במקום אחד: הנוגע בציב היוצא ממנו. היינו באותו בשר או בשערה שכנגד אותו בשר: טמא. דשערה הוי שומר כדאמרינן (לעיל דף קיט:) חלחולי מחלחל: ציב. רצועה ותלתל היוצא מאותו בשר ותלוי ודבוק במקצת ובאותו ציב ליכא כזית אבל מעורה הוא לכזית: מטמא במשא. שהרי נשא כזית נבלה: ולא במגע. דאי אפשר ליגע ביחד ושתי נגיעות אין מצטרפות: לא במגע ולא במשא. כדמפרש שהעור מבטלו: ומודה רבי עקיבא. דאע''ג דלא הוי כזית מעורה במקום אחד דלאו עור חיבור שהמסיט שתי חצאי זיתים ביחד טמא: גמ' לא שנו. דכזית שלם דברי הכל לא בטיל אלא פלטתו חיה: כתרטא רובע הקב לשון מורי ל''א כף מאזנים: זימנין. פעם אחרת: אשכחיה. רב אושעיא לר' אמי: דיתיב וקאמר. לא שנו דשתי חצאי. זיתים לר' ישמעאל לא בטלי אלא פלטתו חיה: מר אסיפא. אשתי חצאי זיתים: מתני לה. לדר' יוחנן דפלטתו סכין בטל הכי מתוקמא שפיר אי הוו תני לה קמיה דרב נחמן הכי לא הוה מזלזל בה: א''ל ר' אמי. ואלא עולא ארישא דמיירי בכזית . שלם: מתני לה. בתמיה: ואלא קשיא. אי כזית שלם בטיל לעולם בטיל ואפילו כתרטא והא ליכא למימר דכולי האי מבטל איניש:

כי ממעט ליה מד' מיהא הוי טהור ואמאי והא חלים וקאי. ה''נ האי תנור דקאי ע''י טפילה לא חשיב והוי כעור שלא נתחבר: הכי גרסינן במשנת כלים (בפ''ק) וחכ''א בד''א בגדול אבל בקטן תחלתו כל שהוא שיריו ברובו משתגמור מלאכתו ולא קאי משתגמור מלאכתו אשיריו ברובו אלא אשני תנורים גדול וקטן השנויים בה קאי דאין טמא עד שתגמור מלאכתו ובתר הכי מפרשה איזהו גמר מלאכתו: הא בתנורא בר תשעה והא בתנורא בר שבעה. כמו שפירש בקונטרס לקולא כן נראה דאין לפרש לחומרא דבר תשעה בארבעה ובר שבעה ברובו דלא עדיף שיריו מתחלתו דהוי בארבעה והכא לא בעי לשנויי הא דצלקיה מצלק בארבעה הא דעבדיה גיסטרא ברובו דכיון דמשנה אחת היא מסתבר בענין אחד מיירי או תרוייהו דצלקיה מצלק או תרוייהו דעבדיה גיסטרא הילכך הוצרך לתרץ בב' תנורים ובענין אחד ריב''א: אבל פלטתו סכין בטל. וא''ת למאן דמשני לה ארישא דאפי' כזית פלטתו סכין בטליה היכי מוקי מילתיה דר' יהודה דאמר האלל המכונס כו' אי כשכנסו וכי עדיף כנסו מפלטתו יחד כזית וי''ל דאין ה''נ אי נמי לדידיה ר' יהודה פליג אר' ישמעאל ור' עקיבא וס''ל בכזית אפילו פלטתו סכין לא בטל ות''ק דר' יהודה כר' ישמעאל ור''ע דאפי' בכזית בפלטתו סכין בטל ולמאן דתני לה אסיפא א''ש דהא דקאמר הכא בטל היינו בלא כנסו אבל אם כנסו לא בטיל: (לעיל) שהם תחובים בקיסם והסיטן. וה''ה בלא תחובים ונגע בהם דטמא דאי לא תימא הכי אפילו במשא לא ליטמו דאת שבא לכלל מגע בא לכלל משא לר''ע כדאמר בגמרא וקסבר יש נוגע וחוזר ונוגע אלא משום דפליג ר''ע ארבי ישמעאל בעור שיש עליו שתי חצאי זיתים קאמר דבקיסם כה''ג מודה ליה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד