חולין קכד ע"א

עד שיהא בארץ, כלומר, עד שהוא מגיע בגירור הטפילה עד הקרקע, ובכך אין התנור נחשב עוד ככלי, והריהו טהור. ר' מאיר אומר: אינו צריך לא לגרור את הטפילה כלל, ובוודאי לא עד שיהא בארץ כדברי חכמים. אלא די בכך שהוא ממעטו (חותך את התנור, ומקטין אותו בכך ממידותיו) מבפנים לטפילה, עד שיהא שיעורו של חלק התנור השלם פחות מארבעה טפחים.

ונדייק: לדעת ר' מאיר אמנם כאשר שבר רק מקצת התנור — אין התנור נטהר בכך, ואולם כי ממעט לה [כאשר ממעט אותו] לפחות מארבעה טפחים — מיהא [על כל פנים] טהור הוא, ויש לשאול לשיטת ריש לקיש: אמאי [מדוע] טהור תנור שכזה, לימא: הא חלים וקאי [אמור: הרי לרפואה, לחיבור עומד] תנור זה, ולשיטת ריש לקיש הריהו נחשב כמחובר, ואינו טהור!

אמר ליה [לו] רבא לר' ירמיה: ועד שאתה מקשה מדברי ר' מאיר על שיטת ריש לקיש, אימא [אמור] כהוכחה מדבריהם של רבנן [חכמים החלוקים על ר' מאיר] שאמרו כי טהרת התנור היא רק כשהוא גורר את הטפילה עד שיהא בארץ. הרי שסבורים חכמים כי כל גרירה שאינה גמורה כמו זו, נחשבת כדבר העומד להתחבר, שדינו כמחובר, וכשיטת ריש לקיש.

אלא אמר רבא: אחר שראינו כי אין שיטת ריש לקיש נסתרת מדברי המשנה (שהרי דעת חכמים הריהי כמותו), נוסיף כי שיטת ריש לקיש יכולה להיות אף כדעת ר' מאיר, שכן הכי קאמר [כך אמר] התנא במשנה זו: תנור שכבר נטמא כיצד מטהרין אותו? לדברי הכל (ואף לדעת ר' מאיר) יש לחולקו לשלשה חלקים, וכן צריך שיהא גורר את הטפילה עד שיהא בארץ. וכל

הרוצה שלא יבא תנורו לידי טומאה, כיצד הוא עושה שלא ייקרא שם "תנור" על הדבר, ולא ייחשב ככלי הנטמא? מתחילה יש לחולקו לשלשה חלקים וכן צריך שיהא גורר את הטפילה עד שיהא בארץ. וכדרך שנוהגים בתנור שכבר נטמא. ואילו ר' מאיר אומר כי בתנור שטרם נטמא אינו צריך לא לגרור את הטפילה ולא עד שיהא בארץ, אלא די בכך שיהא ממעטו מבפנים עד שיהא שיעורו של חלק התנור השלם פחות מארבעה טפחים. ונמצא מעתה כי יכול ריש לקיש לסבור אף כדעת ר' מאיר.

א ומוסיפים ודנים בדברי המשנה במסכת כלים שהובאה למעלה. אמר מר [החכם במשנה] בדינו של תנור שנטמא שיש לחולקו (דווקא) לשלשה חלקים, ובכך הריהו נטהר. שדעת חכמים היא שהתנור נטהר בשבירתו רק כאשר אין רוב תנור בשברים. וכאשר נחלק התנור לשלושה חלקים, אין חלק אחד שהוא רוב התנור. ואולם אם ייחלק התנור לשנים, נמצא חלק אחד שיש בו רוב תנור.

ועל כך רמינהו [משליכים, מראים סתירה] לדין זה ממה ששנינו במשנה אחרת במסכת כלים: תנור של חרס תחלתו לענין קבלת טומאה (שאינו מקבל טומאה לפני כן) כשיש בגובהו ארבעה טפחים. ואם נטמא התנור ונשבר, הריהו עדיין טמא כל עוד יש בשיריו (שבריו) שיעור ארבעה טפחים, אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: במה דברים אמורים שהשיעור הוא ארבעה טפחים — רק בתנור העומד לאפיה, שהוא תנור גדול, אבל בתנור קטן — תחלתו לענין קבלת טומאה הוא בשיעור כל שהוא, משתגמר מלאכתו, ולענין טומאה בתנור כזה שנשבר — אין הוא נטהר אלא אם כן שיריו (שבריו) הם ברובו של התנור.

ומסבירים: וכמה הוא שיעור זה המכונה "כל שהוא"? אמרי דבי [אומרים חכמי בית] מדרשו של ר' ינאי: שיעורו טפח, שכן עושים תנורים עבור הבנות הקטנות ששיעורם הוא טפח.

ומעתה יש לשאול: סבורים חכמים במשנה זו שתנור גדול נחשב לענין קבלת טומאה כל עוד שיעור שבריו הוא ארבעה טפחים, ונדייק מכאן: טעמא דאיכא [הטעם הריהו רק כשיש] בשיריו שיעור ארבעה טפחים, הא ליכא [הרי אם אין] בשיריו שיעור ארבעה טפחים — הריהו טהור בכל אופן, וגם אם יש באחד מהשברים רוב תנור, ושלא כדברי חכמים במשנה הקודמת!

אמרי [אומרים] בתשובה: התם [שם], במשנה המטהרת (לדעת חכמים) כל שאין בשיעור השבר ארבעה טפחים — מדובר בזמן דצלקיה מצלק [שחתך אותו לגובהו], ואז אין השברים עומדים באופן יציב זה על זה. ואילו הכא [כאן], במשנה האומרת שהתנור נטהר רק באופן שאין באחד השברים רוב תנור — מדובר בזמן דעבדיה גיסטרא [שעשאו, שהפריד את התנור לגובהו, והניח את תחתית התנור].

ב ועוד בבירור אותה משנה. שנינו שאמר מר [החכם] כי תנור קטן מקבל טומאה אף בכל שהוא. ואם נשבר, הריהו טהור רק כאשר שיריו (שבריו) הם ברובו של תנור. ואולם אם נשאר רובו של התנור שלם, אין הוא נטהר בכך. ותוהים: והרי למדנו למעלה מדברי חכמי בית מדרשו של ר' ינאי כי שיעור "כל שהוא" הריהו טפח, ומעתה רובו של טפח (שהוא מידתו של תנור קטן) למאי הוי [למה הוא משמש], ומדוע הריהו טמא?

אמר אביי בתשובה: מה שנאמר "שיריו ברובו" אינו מתייחס לשברי תנור קטן, אלא לשירי (שברי) תנור גדול שאינ ו נטהר עד שישבר ברובו. ומקשים על כך: והאמרי רבנן [והרי אומרים חכמים] בטהרת תנור גדול שהיא כשאין בשבריו ארבעה טפחים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמרו חכמים כי תנור גדול נטהר כששבריו הם ברובו — מדובר בתנורא בר [בתנור בן] תשעה טפחים. שכאשר תנור כזה נשבר ברובו, אף שנשארו בו חלקים שגודלם ארבעה טפחים — הריהו טהור. ואילו הא [זה] שאמרו חכמים כי תנור גדול נטהר רק כשאין בשבריו ארבעה טפחים — מדובר בתנורא בר [בתנור בן] שבעה טפחים, שכיון שלא נשאר בו שבר בן ארבעה טפחים, הריהו נטהר, אף שאותו שבר הוא רובו של התנור.

ג ושבים לבירור דברי המשנה (שהובאה לעיל קכג,א) בדין הטלית הטמאה שנקרעה ברובה, שנטהרת בכך, ובפירושה של המשנה הובאו (לעיל קכג,ב) דברי רב הונא בשם ר' שמעון בר' יוסי שמדובר במשנה דווקא כשלא שייר בטלית כדי מעפורת, אבל אם שייר בה כדי מעפורת — לא בטל מכך תורת בגד מן הטלית. ועתה מביאים כי לישנא אחרינא אמרי לה [בלשון אחרת אומרים אותה] הלכה באופן שונה: אמר רב הונא משום [בשם] ר' ישמעאל בר' יוסי: ואפילו שייר בה כדי מעפורת.

ובהמשך לדברים הללו אמר ריש לקיש: לא שנו חכמים במשנה שנטהרת הטלית בקריעת רובה, אף ששייר בה כדי מעפורת, אלא דווקא טלית, אבל עור טמא שנקרע ברובו ושייר בו כדי מעפורת — הריהו עדיין דבר חשיב [חשוב], ולא נטהר בכך מטומאתו. ואילו ר' יוחנן אמר כי אפילו עור שנקרע ברובו, אף שהשתייר בו כדי מעפורת, נמי לא חשיב [גם כן אינו חשוב], ונטהר בקריעה זו.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו שעור הטמא בטומאת מדרס, אם בעליו חישב עליו לעשות ממנו רצועה וסנדלין — כיון שנתן (שנעץ) בו איזמל, הריהו טהור, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים שאין העור נטהר מטומאתו אלא עד שימעיטנו מחמשה טפחים.

ונדייק בדברי חכמים: אין חכמים מטהרים את העור בעצם נעיצת האיזמל בו, ואולם כי [כאשר] ממעט מחמישה טפחים, מיהא [על כל פנים] הריהו טהור לדעת חכמים, ויש לשאול לשיטתך: אמאי [מדוע] הוא נטהר? לימא חשיב [אמור שהעור חשוב] אף בזמן שהומעט מחמישה טפחים, ולא ייטהר! השיב ריש לקיש: אין זו קושיה, שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? דקא בעי ליה [שהוא צריך אותו, את העור החתוך] למושב שישב עליו זב, ועור שיש בו פחות מחמישה טפחים, אינו יכול לשמש למושב. ולכך אין הוא נחשב.

ד משנה עור של בהמת נבילה שיש עליו במקום אחד שיעור כזית של בשר, כל הנוגע בציב (חוט בשר דק) היוצא ממנו מחתיכה זו שעל העור, או שנוגע בשערה שנמצאת כנגדו של אותו כזית בשר, בצידו האחר של העור — הריהו טמא, אף שאין בציב ובשערה הללו שיעור כזית. שהציב הריהו כבשר לכל דבר, והנוגע בו כנוגע בבשר. ואילו השערה נחשבת כ"שומר" לבשר, וכל הנוגע ב"שומר" דינו כנוגע בבשר. אם היו עליו על עור הנבילה במקומות שונים שתי חתיכות בשר, ששיעורן הוא

כשני חצאי זיתים — הרי העור מטמא את נושאו במשא שהרי הוא נושא את שניהם יחד, ואילו הנוגע בהם לא נטמא במגע, אם אין הוא נוגע בשתיהן כאחת, ואין שתי נגיעות זו אחר זו מצטרפות להיחשב כנגיעה אחת. אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: חתיכות בשר אלה אין מטמאות לא במגע ולא במשא, וכפי שיוסבר בהמשך דברי המשנה. אבל מודה ר' עקיבא בשתי חתיכות בשר נבילה שיש בשיעורן שני חצאי זיתים, שתחבן בקיסם, והסיטן (הניע אותן) — שהוא טמא, שכן נחשב הדבר כנושא. ומפני מה ר' עקיבא מטהר בנוגע ובנושא שתי חתיכות בשר נבילה שעל העור, ואילו כשהן תחובות בקיסם הריהו מטמא? מפני שלדעתו העור מבטלן לשתי החתיכות, שכל אחת מהן מתבטלת אגב העור, ונמצא שאין על העור שיעור שלם של בשר המטמא.

ה גמרא שנינו במשנתנו שעור שיש עליו כזית בשר אינו בטל על ידי העור, ולכך הנוגע בציב היוצא ממנו הריהו טמא. ובענין זה אמר עולא, אמר ר' יוחנן: לא שנו כן במשנתנו אלא דווקא בזמן שפלטתו חיה לבשר זה מגוף הבהמה (וכגון שנשכה כלב), אבל אם פלטתו סכין לבשר זה — הרי הבשר (אף שיש בו שיעור כזית) בטיל [בטל] אצל העור, שכן ביטלו האדם במעשהו.

אמר ליה [לו] רב נחמן לעולא בשאלה: האם אמר כן ר' יוחנן אפילו בשיעור גדול של בשר כתרטא [רובע הקב]? אמר ליה [לו] עולא בתשובה: אין [כן]. הוסיף רב נחמן ושאל בתמיהה: ואפילו היה הבשר כגודלה של נפיא [נפה]? אמר ליה [לו] עולא בתשובה: אין [כן], אמר ליה רב נחמן לעולא בלשון שבועה: האלהים! גם אם אמר לי דבר זה רבי יוחנן ישירות מפומיה [מפיו], לא צייתנא ליה [לא הייתי מקשיב לו, מקבל את דבריו]!

ומסופר: כי סליק [כאשר עלה] רב אושעיא מבבל לארץ ישראל אשכחיה ליה [מצא את] ר' אמי כשהוא אמרה לשמעתיה קמיה [אמר את ההלכה הזו לפניו]: הכי [כך] אמר עולא, והכי אהדר ליה [וכך השיב לו] רב נחמן. אמר ליה [לו] רב אושעיא לר' אמי: ומשום שרב נחמן חתניה דבי נשיאה [חתנו של בית הנשיא] הוא, הרי הוא מזלזל בשמעתיה [בהלכותיו] של ר' יוחנן?!

ועוד מסופר כי זמנין [פעם אחרת] אשכחיה [מצאו] רב אושעיא לר' אמי דיתיב וקאמר לה אסיפא [שיושב ואומר אותה ההלכה על סוף המשנה]: היו עליו שני חצאי זיתים — מטמאים במשא, ולא במגע. אלו דברי ר' ישמעאל. ואילו ר' עקיבא אומר שאין הם מטמאים לא במגע ולא במשא.

ועל כך אמר ר' יוחנן: לא שנו את דעת ר' ישמעאל המטמא במשא אלא בשני חצאי כזית בשר שפלטתו חיה מהבהמה, אבל בשני חצאי כזית בשר שפלטתו סכין בידי אדם — בטיל [בטל]. ואילו היה רב נחמן שומע שדברי ר' יוחנן מתייחסים למקרה של חצאי זית, לא היה תמה אם כך הדין גם בחתיכות בשר גדולות כתרטא וכנפיא.

אמר ליה [לו] רב אושעיא לר' אמי: מר אסיפא מתני לה [אדוני, על סוף המשנה שונה אותה אמירה של ר' יוחנן], ולא על החלק הראשון שענינו בכזית בשר? שהרי בזה אין מקום לתמיהותיו של רב נחמן. אמר ליה [לו] ר' אמי: אין [כן]. ואלא האם עולא ארישא [על ראש המשנה] אמרה להלכה זו של ר' יוחנן ניהליכו [אצלכם בבבל]? אמר ליה [לו] אין [כן]. אמר ליה [לו] ר' אמי: אם כך צדק רב נחמן בתמיהתו על דברי ר' יוחנן, שכן האלהים (לשון שבועה), גם אי אמר [אם היה אומר] לי הלכה שכזאת יהושע בן נון משמיה [משמו, מפיו] — לא צייתנא ליה [לא הייתי מקשיב לו]!

ונמסר, כי אתא [כאשר בא] רבין וכל נחותי [היורדים] מארץ ישראל לבבל אמרוה להלכה זו של ר' יוחנן ארישא [על ראש המשנה]. ומקשים על כך: ואלא קשיא [קשה] הדבר, שמאחר וכזית בשר בטל, יהא הדין כן אפילו בשיעורים גדולים יותר! ומשיבים: לא נאמרו דברי ר' יוחנן אלא כמו שאמר רב פפא בענין אחר,

until the oven itself merely rests on the ground and is not held in place by plaster.Breaking the oven in such a manner renders the oven pure because it is no longer considered a vessel. Rabbi Meir says: It is unnecessary to scrape off the layer of plaster, and it is certainly not necessary to remove it until the oven rests on the ground. Rather, one makes cuts in the oven itself, reducing its size from within the layer of plaster, i.e., without removing the layer of plaster, until the unbroken part is less than four handbreadths.

Rabbi Meir holds that although breaking off a minority of the structure of the oven is insufficient, in any event when one reduces the size of the oven to less than four handbreadths in height the oven is rendered pure. Why is this so, according to the opinion of Reish Lakish? Let us say that this oven exists in a repairable state, as the plaster holds it together, and according to Reish Lakish it should therefore be considered connected and remain impure.

Rava said to Rabbi Yirmeya: Instead of objecting to the opinion of Reish Lakish from the statement of Rabbi Meir, state a proof for his opinion from the statement of the Rabbis who disagree with Rabbi Meir and hold that the oven becomes pure only if one scrapes off the layer of plaster until the oven rests on the ground. Apparently, the Rabbis hold that the oven is rendered pure only if it is completely and irreparably broken, which supports the opinion of Reish Lakish according to your reasoning.

Rather, Rava said: Not only is there no proof against the opinion of Reish Lakish from this mishna, as the statement of the Rabbis supports his opinion, but Rabbi Meir may even accept the opinion of Reish Lakish; as this is what the mishna is saying: How does one purify an oven that became impure? Everyone, even Rabbi Meir, agrees that one divides it into three parts and scrapes off the layer of plaster until the oven rests on the ground.

And anyone who wishes that his oven not become susceptible to impurity, how does he act? The Rabbis hold that he goes through the same process as is necessary in order to purify an impure oven: From the outset, he divides the oven into three parts and scrapes off the layer of plaster until the oven rests on the ground. Rabbi Meir says: With regard to an oven that has not yet become impure, it is unnecessary to scrape off the layer of plaster, and it is certainly not necessary to remove it until the oven rests on the ground. Rather, one reduces the size of the oven from within the layer of plaster until the unbroken part is less than four handbreadths in height.

§The Gemara discusses the mishna in tractate Kelim cited above. The Master said: An impure oven is rendered pure when one divides it into three parts, such that no one part contains the majority of the oven. But one cannot purify the oven by dividing it into two parts because one of the parts would contain the majority of the oven.

The Gemara raises a contradiction to this mishna from another mishna (Kelim 5:1): A clay oven in its original state, once it is finished being built, is susceptible to ritual impurity if it is four handbreadths tall. And with regard to an oven that became impure and was subsequently broken, if its remains include a piece four handbreadths tall, that piece remains impure. This is the statement of Rabbi Meir.

And the Rabbis say: In what case is this statement said? It is said in the case of a large oven, but in the case of a small oven, in its original state, any size is sufficient for it to be susceptible to impurity. Once its construction is completed, if the oven became impure and was subsequently broken, its remains are still impure in a case where they contain the majority of the oven.

The Gemara explains: And how small is the size defined by the mishna as any size? The school of Rabbi Yannai says: One handbreadth, as people make toy ovens one handbreadth tall.

The Gemara infers: The Rabbis in that mishna hold that with regard to a large impure oven that breaks, any remaining piece that measures four handbreadths remains impure. Evidently, the reason that the oven remains impure is because there are pieces of its remains that measure four handbreadths, but if there are no remains of the oven measuring four handbreadths, even if a piece contains the majority of the oven, the oven is rendered pure. This opinion is not consistent with the opinion of the Rabbis in the previously cited mishna.

The Sages said in response: There, with regard to the opinion of the Rabbis that if there are no remains measuring four handbreadths then the oven is pure, that mishna is discussing a case where one cut the oven horizontally such that the pieces do not stand one on top of the other in a stable manner. Here, with regard to the opinion of the Rabbis that an impure oven is rendered pure only when no one piece constitutes the majority of the oven, the mishna is discussing a case where one rendered the oven a shard [gistera] by cutting it in half vertically, in which case a piece that contains the majority of the oven can stand on its own.

§The Gemara discusses the previously cited mishna in tractate Kelim. The Master said: In the case of a small oven, in its original state, any size is sufficient for it to be susceptible to impurity. And once its construction is completed, if the oven became impure and was subsequently broken, its remains are still impure if they contain the majority of the oven. The Gemara asks: Rabbi Yannai explained that the phrase: Any size, is referring to a measure of one handbreadth. For what purpose is a piece of an oven the size of the majority of one handbreadth usable? Since such a small piece is not functional; why should it remain impure?

Abaye said: The statement of the mishna: Its remains are still impure if they contain the majority of the oven, is not discussing a small oven, but rather is teaching that the remains of a large oven remain impure if they contain the majority of the oven. The Gemara asks: But didn’t the Rabbis say in the mishna that any remaining piece of a large oven measuring four handbreadths remains impure? The Gemara answers: That is not difficult. That statement of the Rabbis that the remains of a large oven remain impure if they contain the majority of the oven is referring to an oven measuring nine handbreadths. That statement of the Rabbis that any remaining piece of a large oven measuring four handbreadths remains impure is referring to an oven measuring seven handbreadths.

§The Gemara returns to discuss the mishna in tractate Kelim (28:8) previously mentioned in the Gemara (123a–b): In the case of a ritually impure garment that one begins to tear, once the majority of the garment is torn, the two sections are no longer considered to have a connection, and the garment is pure. Rav Huna said in the name of Rabbi Shimon, son of Rabbi Yosei, that even if the majority of the garment is torn, if a part of the garment the measure of a scarf is left intact, the garment remains impure. Some say another version of Rav Huna’s statement: Rav Huna said in the name of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei: If the majority of the garment is torn, the garment is rendered pure even if one left an untorn piece the measure of a scarf.

With regard to that statement of Rav Huna, Reish Lakish said: The Sages taught that the garment is pure even if one left an untorn piece the measure of a scarf only with regard to a torn garment. But with regard to a hide, if the majority was torn and a piece the measure of a scarf remains, the piece is considered significant and the hide remains impure. And Rabbi Yoḥanan said: Even with regard to a torn hide, if a piece the size of a scarf remains it is not considered significant and the hide is therefore rendered pure.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from that which is taught in the mishna (Kelim 26:9): With regard to a hide that is impure with impurity imparted by treading, if the owner intended with regard to the hide to fashion it into straps and sandals, then when he applies a scalpel to the hide, the hide becomes pure; this is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: The hide does not become pure until he reduces the hide to a measure of less than five handbreadths.

In any event, when one reduces the hide to a measure of less than five handbreadths, everyone agrees that it becomes pure. Why is this so? Let us say that the hide is considered significant and therefore remains impure. Reish Lakish answered: Here, we are dealing with a case where one needs the cut hide for a seat that he wishes to designate for a man who experiences a gonorrhea-like discharge [zav]. Since a piece of hide measuring less than five handbreadths cannot be used for a seat, it is not considered significant in such a case.

MISHNA: In the case of a hide of an unslaughtered carcass upon which there is an olive-bulk of flesh, one who touches a strand of flesh emerging from the flesh or a hair that is on the side of the hide opposite the flesh is ritually impure. Although he did not touch an olive-bulk of the flesh, he is rendered impure with the impurity of an unslaughtered carcass. The reason is that the strand of flesh has the same status as the flesh itself, and the hair is considered protection to the flesh, which also has the same status as the flesh with regard to one who touches it.

If upon the hide there were two half olive-bulks, the hide imparts the impurity of an unslaughtered carcass by means of carrying, because one moves them together, but not by means of contact with the flesh, because one touches them separately; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: The hide does not impart impurity, neither by means of contact nor by means of carrying. And Rabbi Akiva concedes in the case of two half olive-bulks where one skewered them with a wood chip and moved them that he is impure. And for what reason does Rabbi Akiva deem one ritually pure in a case where he moved both half olive-bulks with the hide, as in that case, too, he moved them together? It is because the hide separates between them and nullifies them.

GEMARA: The mishna teaches that in the case of a hide of an unslaughtered carcass upon which there is an olive-bulk of flesh, the flesh is not nullified by the hide, and therefore one who touches a strand of flesh emerging from the flesh is ritually impure. With regard to this section of the mishna, Ulla said that Rabbi Yoḥanan said: The Sages taught this halakha only in a case where an animal severed the piece of flesh, e.g., a dog bite. But if a person used a knife to sever the flesh, the flesh is nullified by the hide because the person nullified the flesh via his action.

Rav Naḥman said to Ulla: Did Rabbi Yoḥanan say this halakha even with regard to a large piece of flesh the size of a tarta, i.e., a quarter of a kav? Ulla said to him: Yes. Rav Naḥman was surprised and asked: And did he say it even with regard to a piece of flesh the size of a sifter? Ulla said to him: Yes. Rav Naḥman swore and said to him: By God! Even if Rabbi Yoḥanan had said this statement to me directly from his mouth, I would not have listened to him.

When Rav Oshaya ascended from Babylonia to Eretz Yisrael he found Rabbi Ami, and he said this halakha before him: This is what Ulla said and this is what Rav Naḥman responded to him. Rav Oshaya said to Rabbi Ami: And just because Rav Naḥman is the son-in-law of the family of the Nasi, can he demean the halakhic statement of Rabbi Yoḥanan?

Another time Rav Oshaya found Rabbi Ami sitting and saying this halakha with regard to the latter clause of the mishna: If upon the hide there were two half olive-bulks, the hide imparts the impurity of an unslaughtered carcass by means of carrying but not by means of contact with the flesh, because he touches them separately and moves them together; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: It imparts impurity neither by means of contact nor by means of carrying.

With regard to this section of the mishna, Rabbi Yoḥanan said: The Sages taught Rabbi Yishmael’s opinion that the hide imparts the impurity of an unslaughtered carcass by means of carrying only in a case where an animal severed the half olive-bulks of flesh from the animal. But if a person used a knife to sever the half olive-bulks of flesh, the flesh is nullified. If Rav Naḥman had heard that the statement of Rabbi Yoḥanan was stated with regard to a case of half olive-bulks of flesh, he would not have been surprised that this halakha also applies to pieces of flesh that amount together to the size of a tarta or a sifter.

Rav Oshaya said to Rabbi Ami: Does the Master teach this halakha with regard to the latter clause of the mishna but not with regard to the first section of the mishna that discusses the case of a complete olive-bulk of flesh? Rabbi Ami said to him: Yes. But did Ulla say to you this halakhic statement of Rabbi Yoḥanan in Babylonia with regard to the first clause of the mishna? Rav Oshaya said to him: Yes. Rabbi Ami said to him: If so, Rav Naḥman was justified in his surprise at the halakha of Rabbi Yoḥanan. By God, even if Joshua, son of Nun, had said this halakha to me in his name, i.e., from his own mouth, I would not have listened to him.

When Ravin and all those descending from Eretz Yisrael came to Babylonia, they stated this halakha of Rabbi Yoḥanan with regard to the first clause of the mishna. The Gemara objects: But the matter is difficult. If an olive-bulk of flesh is nullified by being severed with a knife, the same should be true for larger measurements, such as a tarta, which is unreasonable, as people would not usually disregard such a large amount. The Gemara resolves this difficulty in accordance with that which Rav Pappa said with regard to a different matter: