חולין קכה ע"א

וקולית המוקדשין הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים טמא קולית נבלה וקולית השרץ הנוגע בהם סתומים טהורים נקובים כל שהוא מטמא במגע מנין שאף במשא ת''ל {ויקרא יא-כז} הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא:
גמ' נוגע אין אבל מאהיל לא היכי דמי אי דאיכא כזית בשר באהל נמי ליטמא דליכא כזית בשר ואי דאיכא כזית מוח מבפנים טומאה בוקעת ועולה באהל נמי ליטמא דליכא כזית מוח בפנים ואי מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ אבר מעליא היא באהל נמי ליטמא אמר רב יהודה בריה דרבי חייא זאת אומרת מוח בפנים אינו מעלה ארוכה מבחוץ במאי אוקימתא דליכא כזית אי הכי במוקדשים אמאי מטמא ותו קולית נבלה וקולית השרץ כי ניקבו אמאי מטמאו הא לא קשיא רישא דליכא כזית סיפא דאיכא כזית ומאי קמ''ל מילי מילי קא משמע לן רישא קמ''ל דמוח מבפנים אינו מעלה ארוכה מבחוץ מוקדשין מאי קמ''ל שימוש נותר מילתא היא דאמר מרי בר אבוה אמר רבי יצחק עצמות קדשים ששימשו נותר מטמאין את הידים הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור נבלה אע''ג דאיכא כזית ניקבה אין לא ניקבה לא אביי אמר לעולם מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ והכא במאי עסקינן בששפה וכדרבי אלעזר דא''ר אלעזר קולית ששפה לארכה טמאה לרחבה טהורה וסימניך דיקלא ורבי יוחנן אמר לעולם דאיכא כזית ומוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ ומאי נוגע דקתני מאהיל ואי מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ קולית נבלה וקולית השרץ כי לא נקבו אמאי טהורים אמר רבי בנימין בר גידל אמר ר' יוחנן הכא במאי עסקינן כגון דאיכא כזית מוח המתקשקש גבי מת טומאה בוקעת ועולה נבלה כיון דמתקשקש הוא ניקבה אין לא ניקבה לא א''ר אבין ואיתימא ר' יוסי בר אבין אף אנן נמי תנינא הנוגע בכחצי זית ומאהיל על חצי זית או חצי זית מאהיל עליו טמא אי אמרת בשלמא חד שמא הוא משו''ה מצטרף אלא אי אמרת תרי שמי נינהו מי מצטרף והתנן זה הכלל כל שהוא משם אחד מצטרף וטמא משני שמות טהור אלא מאי חד שמא הוא אימא סיפא אבל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכה - א

וקולית המוקדשין, עצם מקרבנות שנעשו פיגול או נותר. שגזרו חכמים עליהם שיטמאו את הידים כדי שהכהנים לא יפגלו את הקרבן במזיד [מתוך כוונה להפסיד לבעלים], ולא יותירו מהקרבן מתוך עצלות. והגזירה היתה בין על הבשר ובין על העצמות ששימשו את הבשר.

הנוגע בהן, בין כאשר העצמות סתומים ואי אפשר ליגע במוח שבתוכם, בין כאשר הם נקובים ואפשר לנגוע גם במוח - הרי הוא טמא.

כי עצם המת בשיעור כשעורה מטמאת במגע ובמשא, אף בלא המוח שבתוכה, וכן עצמות הקרבנות שנפסלו הם עצמם מטמאים, ולכן אין הבדל אם אפשר ליגע במוח או לא.

קולית נבלה וקולית השרץ - שהעצמות בפני עצמם אינם מטמאים, ומכל מקום כאשר יש בתוכם מוח יש להם שני סיבות לטמאות, האחד, מחמת שהעצמות נחשבות "שומר" למוח, והשומר מוציא את הטומאה, והשני, שאם נשא אותם, הרי הוא נשא גם את המוח שבתוכם, ונבלה מטמאת במשא -

הרי הנוגע בהם כשהם סתומים - טהורים, ואינם מטמאים לא מחמת דין שומר ולא מחמת משא, לפי שבשר נבלה שאי אפשר ליגוע בו אינו מטמא כלל, [מה שאין כן בקולית המת וקולית המוקדשין שאף שאי אפשר ליגוע במוח, מכל מקום העצמות בפני עצמם מטמאים].

אך אם העצמות נקובים אפילו כל שהוא, שמעתה אפשר ליגוע במוח על ידי שיכניס דרך הנקב שערה של אדם [והאדם נטמא בכך] - מטמא במגע, ואף אם נגע בעצם הוא נטמא משום שהעצם נחשבת שומר למוח.

הטעם שבשר נבלה שאי אפשר ליגוע בו אינו מטמא מדין שומר יתבאר בגמרא, דילפינן מהפסוק "הנוגע - יטמא" ^[147],

ומנין שאם אי אפשר ליגוע בו אינו מטמא אף במשא, אף על פי שנשא את המוח שבעצם?

תלמוד לומר "הנוגע" - "והנושא". ודרשינן: את שבא לכלל מגע - בא לכלל משא. אבל אם לא בא לכלל מגע - לא בא לכלל משא.

גמרא:

קתני במתניתין: קולית המת, הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים טמא, ומשמע נוגע - אין. שרק אם נגע בקולית הוא נטמא. אבל מאהיל על הקולית - לא נטמא. שהרי עצם אינו מטמא באהל, ומחמת המוח שבתוכה אינו נטמא ^[148].

והוינן בה: היכי דמי?

אי דאיכא כזית בשר על הקולית, אם כן באהל נמי ליטמא ^[149]?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן דליכא עליו כזית בשר.

תו הוינן: ואי דאיכא כזית מוח מבפנים, בתוך הקולית, הרי הטומאה של המוח בוקעת דרך העצם ועולה למעלה. כי העצם אינו חוצץ בפני הטומאה שבתוכו לפי שאין בו חלל טפח, ואם כן - באהל נמי ליטמא!? שהמאהיל על הקולית יהא טמא כיון שהאהיל על המוח שבתוכו ^[150]?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן דליכא כזית מוח בפנים.

ואכתי הוינן: ואי קסבר תנא דמתניתין שמוח שמבפנים מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ, והיינו, שבאדם חי אם נתקלף הבשר שעל העצם הרי המוח שמבפנים מרפא אותו, שעל ידו גדל הבשר מלמעלה, אם כן, כל עצם חלול, ואפילו אין עליו בשר - אבר מעליא הוא! שכל מצב שאילו היה האדם חי, הוא היה חוזר להיות שלם, גם עכשיו זה נחשב לאבר שלם ^[151].

ואם כן תיקשי, באהל נמי ליטמא!? שהרי אבר שלם מן המת מטמא באהל.

ומשנינן: אמר רב יהודה בריה דרב חייא: זאת אומרת, דסבר תנא דמתניתין, שמוח בפנים - אינו מעלה ארוכה מבחוץ. ולכן העצם שאין עליו בשר לא נחשב לאבר, כיון שאילו היה האדם חי לא היה הבשר חוזר לגדול.

ומקשינן: במאי אוקימתא למתניתין, בדליכא כזית מוח בתוך העצם. אי הכי, במוקדשין - אמאי מטמא הקולית? והרי לא גזרו טומאה על עצמות אלא באותם ששימשו את הנותר, דהיינו, שהיה בתוכם כזית מוח [שזהו השיעור בנותר], ואילו עצמות שאין בתוכם כזית נותר אינם מטמאים במוקדשים? ותו מקשינן: הא דקתני במתניתין שקולית נבלה וקולית השרץ מטמאים כשהם נקובים, תיקשי, כי ניקבו - אמאי מטמאו? והרי אין בתוכם כזית מוח, ואילו העצמות של נבלה ושרץ אינם מטמאים!?

ומתרצינן: הא לא קשיא!

רישא דקולית המת מיירי דליכא כזית מוח מבפנים, והטומאה היא מחמת העצמות.

סיפא, דקולית של מוקדשין נבלה ושרץ, מיירי דאיכא כזית מוח מבפנים.

ומקשינן: אי הכי, דמוקמת לרישא בדליכא כזית וסיפא דאיכא כזית, תיקשי - מאי קמשמע לן מתניתין? והרי כבר ידענו שעצם מת מטמא במגע ובמשא ולא באהל, וכזית בשר נבלה מטמא במגע ובמשא.

ומשנינן: מילי מילי קמשמע לן! ובכל דבר יש בו חידוש -

רישא קולית המת קמשמע לן: דמוח מבפנים אינו מעלה ארוכה מבחוץ! שלכן אינו מטמא באהל.

קולית המוקדשין קמשמע לן: דשימוש נותר מילתא היא! שלא רק בשר הנותר עצמו מטמא, אלא גם העצמות ששימשו את הנותר, [דהיינו שיש בהם מוח שהוא נותר] מטמאים. ולכן אפילו אם נגע בעצמות סתומים, שאי אפשר ליגע במוח שמבפנים, הרי הוא נטמא.

דאמר רב מרי בר אבוה אמר רבי יצחק: עצמות קדשים ששימשו את הנותר מטמאין את הידים, הואיל ונעשה העצם בסיס [מושב] לדבר האסור [לבשר פיגול ונותר] ^[152].

קולית נבלה קמשמע לן: דאף על גב דאיכא כזית מוח במפנים, הרי רק אם ניקבה הקולית - אין, רק אז היא מטמאה, אבל לא ניקבה - לא מטמאה, שאפילו דין שומר אין על העצם, הואיל ואי אפשר ליגע במוח שבפנים.

אביי אמר: לעולם סבר תנא דמתניתין דמוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, ולא תיקשי דאם כן תטמא קולית המת באהל משום אבר? דהכא במאי עסקינן: בששפה. שניסר את העצם, ששוב אינה מעלה ארוכה, ולכן בטל ממנה שם אבר, וכדרבי אלעזר.

דאמר רבי אלעזר: קולית ששפה לארכה, טמאה משום אבר, שעדיין היא מעלה ארוכה, כיון שניסר אותה לאורכה הוא שייר בה מקום מסביב לעצם שלא ניסרה, ומחמת מקום זה העצם מעלה ארוכה. אבל אם ניסר אותה לרחבה סביב סביב, ולא שייר בה מקום מסביב לעצם שלא ניסר אותה, אינה יכולה להעלות ארוכה, והרי היא טהורה.

וסימנך - דיקלא! שכמו כן בדקל, אם נוטלים ממנו רצועה לרוחבו מסביב לדקל, הוא מתייבש, לפי שאין השרף יכול לעלות לדקל, ואם נוטלים ממנו רצועה לאורכו, עדיין השרף יכול לעלות במקום שלא ניטל, והוא מעלה ארוכה.

[אביי בא ליישב רק את הקושיא מדוע לא יחשב אבר מחמת שמעלה ארוכה, דכיון שהוא ניסר את העצם שוב אינו מעלה ארוכה. אך עדיין צריך לומר דמיירי במשנה באופן שאין כזית בשר מבחוץ, ואין כזית במוח, ואין הרישא דומה לסיפא, ומילי מילי קא משמע לן כדלעיל. אך רבי יוחנן דלהלן בא ליישב את כל הקושיות].

ורבי יוחנן אמר: לעולם רישא דקולית המת מיירי באופן דאיכא כזית מוח מבפנים [כמו בסיפא], וכן יתכן דסבר האי תנא מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, והקולית מטמאת באהל מחמת המוח או מחמת דין אבר, ומאי דמקשינן מדוע נקט התנא "נוגע" דמשמע שאינו מטמא באהל -

מאי "נוגע" דקתני בקולית המת? - מאהיל! שאף הוא נקרא "נוגע" בפי התנא דמתניתין.

ומקשינן: ואי מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, והקולית נחשבת לאבר שלם, אם כן קולית נבלה וקולית השרץ, כי לא ניקבו אמאי טהורים? שהרי העצם בעצמו מטמא מדין אבר [שגם בנבלה ושרץ מטמא האבר כשלעצמו], ומה איכפת לן שהעצם סתום ואי אפשר ליגע במוח שבפנים.

ומתרצינן: אמר רבי בנימין בר גידל אמר רבי יוחנן: הכא במאי עסקינן: כגון דאיכא בתוך הקולית כזית מוח המתקשקש ^[153], שהמוח התייבש והוא מקיש על הדפנות, ששוב אינו מעלה ארוכה לבשר שבחוץ, וממילא אין על העצם שם אבר.

הלכך גבי מת מטמא הקולית באהל, לא מדין אבר שהרי אינו מעלה ארוכה, אלא מצד הכזית מוח שבפנים, [שאף על פי שהוא יבש עדיין הוא מטמא באהל]. ואפילו אם הקולית סתומה אמרינן דהטומאה של המוח בוקעת ועולה. [והוא הדין בקולית המוקדשין שהנוגע בה אפילו כשהיא סתומה, טמא, כי העצם עצמו מטמא מאחר ששימש את הנותר שבפנים].

אבל גבי נבלה [ושרץ], מאחר שהקולית אינו מטמא משום אבר, כיון דמתקשקש הוא, וכל הטומאה אינה אלא בגלל המוח שבפנים, הלכך, אי ניקבה הקולית שיכול ליגע במוח אין! הרי היא מטמאה במגע, אי לא ניקבה, לא.

אמר רבי אבין ואיתימא רבי יוסי בר אבין: אף אנן נמי תנינא שמאהיל נקרא נוגע, וכדברי רבי יוחנן שאמר כן בדעת תנא דמתניתין.

דתנן במסכת אהלות: הנוגע בכחצי זית בשר מן המת ביד אחת, ובאותו זמן הוא מאהיל בידו השניה על חצי זית אחר, או שהיה באותו זמן חצי זית מאהיל עליו, שהניח את ידו תחת בשר המת, הרי הוא טמא. לפי ששני חצאי הזית מצטרפים, [ודלא כרבי דוסא בן הרכינס דלעיל שאין נוגע וחוזר ונוגע].

ומסיק רבי אבין לראייתו: אי אמרת בשלמא שמאהיל ונוגע חד שמא הוא, משום הכי מצטרף הני שני חצאי זיתים לשיעור כזית. אלא אי אמרת תרי שמי נינהו מי מצטרף!?

והתנן בסיפא דמתניתין שם: זה הכלל: כל שהוא משם אחד של טומאה, כגון שנגע בשני חצאי זיתים, או נשא אותם, או האהיל עליהם, מצטרף שני החצאים לכזית אחד וטמא.

וכל שהוא משני שמות, כגון שנגע בחצי זית ונשא חצי זית, אינו מצטרף, וטהור.

ואי חזינן דנוגע ומאהיל מצטרפים לשיעור כזית, מוכח דחד שמא הוא, וכדרבי יוחנן.

ומקשינן: אלא מאי מוכח, דמאהיל ונוגע חד שמא הוא, ולכן הם מצטרפים. אי הכי, אימא סיפא דמתניתין דאהלות שם:

הערות

^[147] בגמרא לעיל קיח ב מבואר שקולית המת נחשבת לשומר גם בצד השני שאין שם מוח, לפי שאם תפתח העצם בצד השני המוח יתקלקל, ולכן אם הכניס לבית את הצד השני של העצם, הרי הקולית מכניסה את הטומאה לבית, וכל הבית מטמא באהל. והקשה בתוספות רעק"א מדוע העצם מטמא את הבית, הרי אי אפשר ליגוע במוח שבתוכו, וכל שאי אפשר ליגוע בבשר אין בו דין שומר? ותירץ, דבגמרא מבואר שגם מאהיל נחשב לנגיעה, ולכן אף שהמוח אינו ראוי לנגיעה מכל מקום הוא ראוי לאהל, שאם יאהיל מעל המוח טומאה בוקעת ועולה, ולכן זה נחשב שהמוח ראוי לטומאות במגע. אך הרש"ש תירץ באופן פשוט יותר, דכל מאי דאמרינן הכא שאם אינו ראוי למגע גם השומר לא מטמא, היינו שהשומר לא מטמא במגע, דלמגע אין הבשר ראוי, אך לטומאת אהל, כיון שהבשר ראוי לטומאת אהל גם השומר מטמא באהל, ואף בלי לומר שמאהיל נחשב לנגיעה.

^[148] הקשו התוספות, הרי גם משא לא נקטה המשנה, אף שודאי עצם כשעורה מטמאת במשא? ותירצו, דבמשא אין שום חידוש, אך באהל, אם היה מטמא באהל המשנה היתה צריכה לומר כן, כיון דעצם כשעורה אינה מטמאת באהל. [ולפי הרמב"ן שיובא להלן יש לומר טפי, שכל החידוש של המשנה בדין של הרישא הוא רק לדייק נוגע אין מאהיל לא, ולחדש שאין לקולית דין אבר]. והוסיפו התוספות, דאף דלגבי מוקדשין אין טומאת אהל, מכל מקום היה צריך התנא לכתוב טומאת אהל במת בפני עצמו. ועוד כתבו, שאף שאהל אינו דומיא דמגע, שהרי במגע הוא נטמא בכל צד שנוגע בעצם, ואילו באהל אינו נטמא אלא אם כן נגע בצד של המוח, מכל מקום הוה ליה למיתני. ותמה המהרש"א על דבריהם, הרי גם באהל הוא נטמא בכל צד שמאהיל, שהרי הקולית היא שומר למוח, ושומר מעביר את הטומאה גם לגבי אהל, כמבואר לעיל קיח ב? ובאמת הרמב"ן כתב דליכא למימר דנוגע ואהל אינם שוים, חדא, דמכל מקום הוה ליה למיתני [וכדברי התוספות], ועוד, דעצם יד או שומר הוא, ומטמאין באהל כדלעיל [וכדברי המהרש"א]. וראה פורת יוסף מה שיישב את דברי התוספות.

^[149] ברמב"ן יש גירסא "אי דאיכא עליו בשר להעלות ארוכה באהל נמי מטמא", כלומר, דחשיב אבר, ואף שאין עליו כזית בשר.

^[150] "מאהיל" היינו, שאם המת נמצא באויר [ולא בתוך בית], הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע, והמניח ידו מעל המת נטמא. ואם יש מחיצה מעל המת, הרי זה מונע את הטומאה שלא תעלה מעל המחיצה. אך אם אין חלל טפח במקום של הטומאה, הרי הטומאה בוקעת את המחיצה ועולה, וגם הנוגע מעל המחיצה נטמא. יש לעיין, מאי מקשינן שיטמא באהל מחמת המוח, הרי אי אפשר ליגוע במוח, וכשם שאינה מטמאת במשא כך אינה מטמאת באהל? וצריך לומר, שהכלל הזה נאמר על משא ולא על אהל, וגם בשר שאי אפשר ליגוע בו מטמא באהל.

^[151] הוקשה לרש"י, מדוע לא משני דמיירי שאין בכלל מוח בתוך הקולית, ולכן אינו מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ, ואין עליו דין אבר? ותירץ רש"י, שדרך הקולית, שאפילו אם עכשיו אין בה מוח כלל, סוף המוח לבא, וכאשר יגדל המוח הוא יגדל את הבשר מבחוץ, ולכן כל קולית אפילו שאין עליו לא מוח ולא בשר הרי זה נחשב לאבר מעליא, לפי שאילו היה האדם חי היה בא מוח בקולית ומגדל בשר. אך הקשו עליו הראשונים, אם כל קולית נחשבת לאבר מדוע אין העצמות מטמאים באהל עד שיהא בהם רוב מניינו ורוב בניינו של מת, הרי מסתמא יש שם גם קולית והיא נחשבת לאבר מעליא אף בלא בשר ומוח כלל? ועוד, דבגמרא להלן אמרינן שאם יש בתוכה מוח המתקשקש אין זה נחשב לאבר, וכי גרע מוח המתקשקש מקולית שאין בה מוח כלל? ולכן כתבו הראשונים, שהגמרא לא רצתה לתרץ שאין מוח בקולית כלל, שאם כן מדוע נקטה המשנה קולית, ולא נקטה סתם עצם. ועוד תירץ הרמב"ן, דלכאורה דין הרישא שעצם כשעורה מטמאת במגע ובמשא הוא פשוט, ומה באה המשנה לחדש בזה! ? ועל כרחך המשנה באה לחדש שנוגע אין מאהיל לא, ואי מיירי באין בה מוח כלל אין בזה חידוש, אלא מוכח שיש בתוכה מוח וקמשמע לן מתניתין דמוח אינו מעלה ארוכה לבשר. [ולפי תירוץ אביי קמשמע לן מתניתין שעצם ששיפהו אינה מעלה ארוכה, ולפי רבי יוחנן קמשמע לן שמאהיל בכלל מגע].

^[152] במסכת פסחים פג א הגמרא דנה בדברי רב מרי ולא מייתי ממשנתנו, וביארו התוספות, שבסוף מסכת פסחים שנינו במשנה את עיקר הדין שפיגול ונותר מטמאים, והמשנה כאן מוסיפה לחדש שגם העצמות מטמאים, משום שהם משמשים את הבשר, אך יתכן שהם מטמאים רק בעוד שהם משמשים כזית בשר, אך לאחר שפירשו מהבשר אינם מטמאים, ורב מרי הוסיף לחדש שהעצמות מטמאים אף כשהם בפני עצמם.

^[153] רבי יוחנן הוסיף זאת בשביל ליישב את הקושיא השלישית, שלכאורה יש ראיה מהתנא של המשנה שמוח אינו מעלה ארוכה לבשר, ואינו נחשב לאבר, ולכן אוקי במוח המתקשקש, שאינו מעלה ארוכה. וכתבו התוספות, דרבי יוחנן יכל לתרץ כמו אביי, דמיירי באופן שניסר את העצם, אלא דיתכן שרבי יוחנן סובר שעדיין העצם מעלה ארוכה גם לאחר שניסר אותו.

וכן קולית בהמות המוקדשין (קרבנות שנתפגלו או שנותרו, והריהם מטמאים מגזירת חכמים), שיש בתוכם מוח, כל הנוגע בהן, בין שהיו הקוליות סתומים שאין אפשרות לגעת במוח שבהן, בין שהיו נקובים — הריהו טמא במגען. שכן עצם (בשיעור כשעורה) הבאה מן המת, וכן עצם של הקרבנות שנפסלו, מטמאות בטומאת מגע. ואולם

קולית בהמת הנבלה וכן קולית השרץ, כל הנוגע בהם, אם היו סתומים — הנוגעים בהם טהורים, כיון שאי אפשר לגעת במוח שבתוכן, ואילו עצמותיהן כשלעצמן אינן מטמאות. ואם היו העצמות הללו נקובים, ואפילו היה זה נקב ששיעורו בכל שהוא — מטמא במגע, שנחשבת הנגיעה בעצם כנגיעה במוח שבתוכן. מנין שאף בטומאת משא יש לחלק בין קולית סתומה לקולית נקובה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בטומאת המשא בנבילה "הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב... והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט—מ), ללמד כי את זה שבא לכלל טומאת מגע — הוא בא לכלל טומאת משא, ואילו זה שלא בא לכלל טומאת מגע כעצמות הסתומות — לא בא לכלל טומאת משא.

א גמרא שנינו במשנתנו שהנוגע בקולית המת, בין זו שהיא נקובה ובין זו שהיא סתומה, נטמא במגע זה. ומדייקים: דווקא הנוגע בה — אין [כן] נטמא, אבל המאהיל על קולית המת — לא נטמא, שאין העצם מטמאה בטומאת אהל.

ומעתה יש לברר: היכי דמי [איך בדיוק היה הדבר]? אי דאיכא [אם מדובר בקולית שיש] עליה כזית בשר מן המת — בטומאת אהל נמי ליטמא [גם כן שתטמא], מפני הבשר שעליה! ומשיבים: מדובר בזמן דליכא [שאין כאן] כזית בשר על הקולית.

וממשיכים לברר: אי [אם] מדובר בזמן דאיכא [שיש] כזית מוח מבפנים (בתוך הקולית) — הרי כלל הוא שטומאה בוקעת מבעד לעצם ועולה, אם כן בטומאת אהל נמי ליטמא [גם כן תטמא] הקולית! ומשיבים: מדובר כאן דליכא [שאין כאן] כזית מוח בפנים הקולית.

וממשיכים לדון בדבר: ואי [ואם] סבורה משנתנו שהמוח מבפנים לקולית הוא מעלה ארוכה (מרפא, גורם לאיחוי לבשר) שמבחוץ לעצם, ואף הבשר יכול לחזור ולהבריא את מוח עצם שנפגם או שנחסר. מעתה הרי עצם זו היא אבר מעליא [מעולה, גמור] היא, אף שאין בה מוח, כאבר המטמא באוהל גם אם אין לו שיעור כזית, וכן קולית זו בטומאת אהל נמי ליטמא [גם כן תטמא]! אמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא בתשובה: זאת אומרת, מכאן נסיק כי לדעת משנתנו מוח בפנים אינו מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ.

ושואלים: במאי אוקימתא [במה העמדת] את משנתנו? בזמן דליכא [שאין] בתוך הקולית כזית מוח — אי הכי [אם כך] הוא, בקולית המוקדשים אמאי [מדוע] מטמא? שהרי טומאת קולית הקרבנות היא מגזירת חכמים שגזרו על העצמות ששימשו את הנותר (ואף הקולית שימשה את המוח שבתוכה, שהוא בכלל נותר), ואולם אין דין נותר בפחות מכזית!

ותו [ועוד] יש לשאול: אם אמנם מדובר במשנתנו בזמן שאין בקולית מוח בשיעור כזית, קולית נבלה וקולית השרץ כי [כאשר] ניקבו, אמאי [מדוע] הן מטמאו [מטמאות]? והרי אין בהן כזית מוח!

ומשיבים: הא לא קשיא [זה לא קשה], שיש לומר כי ברישא [התחלה] של משנתנו (בדין טומאת המת) מדובר במקרה דליכא [שאין] בקולית כזית מוח, ואילו בסיפא [סוף, בהמשך] משנתנו (בדין קולית המוקדשים וקולית הנבילה והשרץ) מדובר במקרה דאיכא [שיש] כזית מוח בקולית. ומעתה בקולית המוקדשים מדובר שיש בה שיעור שנוהג דין נותר, ובקולית הנבילה והשרץ יש בו שיעור שנוהגות בו טומאות אלה. ותוהים: אם כן, מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] התנא במשנתנו, והרי הלכה ידועה היא! ומשיבים: מילי מילי קא משמע לן [דברים דברים הוא התנא משמיע לנו] שבכל דבר השנוי במשנתנו יש דבר חידוש.

שברישא קא משמע לן [בהתחלה הוא משמיע לנו] כי המוח מבפנים אינו מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ, ושלא כדעת האומרים שהריהו מעלה ארוכה. ולאחר מכן בקולית המוקדשין מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו]? שגם הדבר שהוא שימוש של הנותר, כעצמות הללו שיש בהן מוח שהוא כבשר הקרבן — מילתא [דבר] נחשב היא, ומטמאת. שכן אמר מרי בר אבוה, אמר ר' יצחק: עצמות של קדשים ששימשו את הנותר — הריהן מטמאין את הידים, כפי שקרבן הנותר מטמאן. וטעם הדבר: הואיל והעצם הזו נעשה בסיס לדבר האסור, לכך דינו כדין הדבר האסור. ולאחר מכן זו ששנינו במשנתנו בקולית ה

נבלה שמטמאה רק כשהיא נקובה ולא כשהיא סתומה — חידוש יש בדבר: שאף על גב דאיכא [אף על פי שיש] בתוכה כזית מוח, מכל מקום רק אם ניקבה הקולית — אין [כן] הריהי מטמאת, ואם לא ניקבה — היא לא מטמאת.

ב ועוד אופן בהסבר דברי משנתנו. אביי אמר: לעולם יש לומר כי משנתנו סבורה שמוח מבפנים העצם הריהו מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ לה. ובאשר לשאלה מדוע אין הקולית מטמאת בטומאת אוהל, ומשום המוח — הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים]? במקרה ששפה (שפשף, שייף והחליק) את העצם ושוב אין העצם מעלה ארוכה לבשר שעליה ולמוח שבתוכה. ולכן אינה נחשבת כאיבר, לטמא בטומאת אוהל.

וכשיטת ר' אלעזר, שכן אמר ר' אלעזר: קולית ששפה אותה לארכה — הרי היא עדיין טמאה כאיבר, אף שאין בה בשר או מוח, שכן כששף כיוצא בה בחי הריהי מעלה ארוכה, וגם לאחר ששויפה יש אפשרות להתרקמות מחודשת. ואולם אם ניסרה לרחבה — אין היא שוב מעלה ארוכה, ולכך הריהי טהורה, וסימניך מה מעלה ארוכה ומה אינו מעלה: דיקלא שאם משייפים אותו לאורך הוא עשוי לחזור ולהתאחות, ואולם אם משייפים אותו לרוחב, באופן שמנתק את זרימת השרף בתוכו, אין הוא מתאחה.

ג ועוד אופן בהסבר דברי משנתנו. ר' יוחנן אמר: לעולם מדובר במשנתנו במקרה דאיכא [שיש] בקולית כזית מוח, וכמו כן סבורה משנתנו שמוח מבפנים העצם מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ. ובתשובה לשאלה מדוע אין הקולית מטמאת בטומאת אוהל, משום המוח שבתוכה — יש לומר כי אכן מטמאת הקולית אף בטומאת אוהל, ומאי [ומה פירוש] "ה נוגע בהן — טמא" דקתני [ששנינו]? הכוונה היא למאהיל עליהן.

ושואלים על הסבר זה: אי [אם] אתה אומר שמוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, קולית נבלה וקולית השרץ כי [כאשר] לא נקבו, אמאי [מדוע] הם טהורים?

אמר ר' בנימין בר גידל, אמר ר' יוחנן: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון דאיכא [שיש] בפנים כזית מוח המתקשקש (שנעקר ממקומו, ונע ממקום למקום ומשמיע בתוך כך רחש), ואז לגבי [אצל] טומאת המת — טומאה בוקעת ועולה, ולכך הריהי מטמאה באוהל. ואולם אצל טומאת נבלה, כיון שהמוח מתקשקש הוא, שוב אינו מבריא, ולכן אם ניקבה הקולית, וניתן לגעת במוח שבתוכה — אין [כן] מטמאה, ואולם אם לא ניקבה — היא לא מטמאה.

ד למעלה למדנו בדברי ר' יוחנן כי המאהיל נקרא "נוגע", ובענין זה אמר ר' אבין ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוסי בר אבין: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כדבר הזה, שכן שנינו במסכת אהלות שכל הנוגע בידו האחת בחתיכת בשר מן המת ששיעורה הוא כחצי זית, ובאותה עת הוא מאהיל בידו השניה על חתיכת בשר מן המת ששיעורה הוא כחצי זית, או שחתיכת בשר מן המת ששיעורה הוא כחצי זית מאהיל עליו — הריהו טמא.

ומעתה אי אמרת בשלמא חד שמא הוא [נניח, מובן הדבר, אם אתה אומר כי שם אחד הוא, לטומאת מת ולטומאת אהל] — משום הכי [כך] מצטרף חצי זית של נגיעה לחצי זית זה של אוהל, לטמא בו את האדם.

אלא אי אמרת תרי שמי נינהו [אם אתה אומר ששני שמות הם] — מי [האם] מצטרף הוא? והתנן [והרי שנינו]: זה הכלל, כל שהוא טמא משם טומאה אחד — הרי זה מצטרף, וטמא. אם הוא טמא משני שמות — אין הוא מצטרף, וטהור!

ומקשים: אלא מאי [מה] אתה אומר, שחד שמא [שם אחד] הוא? אימא סיפא [אמור את סוף] אותה משנה: אבל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the thigh bone of a sacrificial animal that was rendered unfit as piggul, i.e., an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its designated time, or notar, i.e., part of an offering left over after the time allotted for its consumption, whether these thigh bones were sealed and there was no access to the marrow, or whether they were perforated and there was access to the marrow, one who touches them is ritually impure. The reason is that a piece of bone of a corpse the size of a barley grain imparts impurity, and the bone of a sacrificial animal that was disqualified in this manner imparts impurity by rabbinic decree via contact.

With regard to the thigh bone of an unslaughtered carcass and the thigh bone of a creeping animal, one who touches them when they are sealed remains ritually pure. If one of these thigh bones was perforated at all, it imparts impurity via contact, as in that case contact with the bone is tantamount to contact with the marrow. From where is it derived that even with regard to impurity transmitted via carrying there is a distinction between sealed and perforated thigh bones? It is derived from a verse, as the verse states: “One who touches the carcass thereof shall be impure until the evening; and one who carries the carcass thereof shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39–40), indicating: That which enters the category of impurity via contact, enters the category of impurity via carrying; that which does not enter the category of impurity via contact, does not enter the category of impurity via carrying.

GEMARA: The mishna teaches that one who touches the thigh bone of a human corpse is ritually impure, whether or not it was sealed. The Gemara infers that with regard to one who touches the bone, yes, he is impure, but one who overlies the thigh bone is not impure, as it does not transmit impurity to that which is above it or under the same roof.

The Gemara asks: What are the circumstances? If there is an olive-bulk of flesh attached to the bone then it should transmit impurity in a tent, i.e., to that which is under the same roof, as well. The Gemara answers: The mishna is discussing a case where there is not an olive-bulk of flesh attached to the bone.

The Gemara objects: But if there is an olive-bulk of marrow inside the bone, the impurity breaks through the bone, so to speak, and ascends beyond it. Therefore, it should transmit impurity in a tent as well. The Gemara explains: The mishna is discussing a case where there is not an olive-bulk of marrow inside the bone.

The Gemara objects: But if the mishna maintains that marrow inside the bone of a living person heals the flesh outside the bone, then since the marrow could replenish itself and catalyze the growth of flesh on the bone it is a proper limb. Therefore, as is the case with any piece of a proper limb, even one less than the size of an olive-bulk, it should transmit impurity in a tent as well. Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, says: That is to say that the mishna maintains that marrow inside the bone does not heal the flesh outside the bone.

The Gemara asks: To what case did you interpret the mishna to be referring? It is a case where there is not an olive-bulk of marrow. If so, in the case of a sacrificial animal, why does the thigh bone impart impurity? The Sages issued a decree that the bones of a sacrificial animal that are attached to flesh or contain marrow that became piggul or notar render those who touch them impure, as they serve as handles or protection for the flesh or marrow. By contrast, in this case there can be no piggul or notar because there is less than an olive-bulk of flesh or marrow.

And furthermore, if the mishna is discussing a case where there is not an olive-bulk of marrow, why do the thigh bone of an unslaughtered carcass and the thigh bone of a creeping animal impart impurity in a case when they were perforated?

The Gemara answers: That is not difficult. The first clause of the mishna, which discusses the thigh bone of a corpse, is referring to a case where there is not an olive-bulk of marrow. The latter clause of the mishna, which discusses the thigh bones of a sacrificial animal, an unslaughtered carcass, and a creeping animal, is referring to a case where there is an olive-bulk of marrow. And accordingly, what is the tanna of the mishna teaching us? He is teaching us several distinct matters separately, as follows.

In the first clause he is teaching us that the marrow inside the bone does not heal the flesh outside the bone. With regard to the thigh bone of sacrificial animals, what is he teaching us? He is teaching us that a bone that serves as a handle or protection for flesh or marrow that became notar is significant and imparts impurity, as Mari bar Avuh said that Rabbi Yitzḥak said: Bones of sacrificial animals that served as a handle for notar, meaning that they have leftover meat on them or inside them after the allotted time for its consumption, transmit impurity to the hands of those who handle them, just as the leftover sacrificial meat itself transmits impurity to the hands. Since the bones have become a base for an intrinsically forbidden object, they are treated in the same manner as the forbidden object itself.

Next, the tanna of the mishna teaches that with regard to the thigh bone of an unslaughtered carcass, even if there is an olive-bulk of marrow inside, if it was perforated it does impart impurity, but if it was not perforated, it does not impart impurity.

Abaye said: Actually, the tanna of the mishna maintains that marrow inside the bone heals the flesh outside the bone. And with regard to the consequent assertion: If so, the thigh bone should impart impurity in a tent as well, the explanation is that here we are dealing with a case where one scraped the bone. Therefore, the flesh and the marrow can no longer heal, and the bone is not considered a proper limb that imparts impurity in a tent.

And this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said: A thigh bone that one scraped lengthwise is impure like a limb. Even if it is not attached to flesh or marrow, a bone scraped in such a manner still has the ability to heal. But if one scraped it widthwise it will not heal and is therefore pure. And your mnemonic to remember which can heal and which cannot is a palm tree, because if one sawed a strip off of a palm tree lengthwise it can heal, but if one did so widthwise, i.e., one sawed a strip off of the circumference of the tree, the flow of sap is disrupted and the tree cannot heal.

And Rabbi Yoḥanan said: Actually, the mishna is discussing a case where there is an olive-bulk of marrow in the bone. And the tanna of the mishna also holds that marrow inside the bone heals the flesh outside the bone. And as for the consequent assertion: If so, the bone should transmit impurity in a tent, in fact the bone does impart impurity in a tent. And to what is the mishna referring when it teaches that one who touches the bone is ritually impure? It is also referring to one who overlies the bone.

The Gemara asks: But if the marrow inside the bone heals the flesh outside the bone, why does the mishna teach that the thigh bone of a carcass and the thigh bone of a creeping animal are pure when they were not perforated?

Rabbi Binyamin bar Giddel said that Rabbi Yoḥanan said: Here we are dealing with a case where there is an olive-bulk of marrow that has become detached and is rattling inside the bone. With regard to impurity imparted by a corpse, the impurity breaks through the bone and ascends, and it therefore transmits impurity in a tent. But with regard to the impurity of a carcass, since the marrow is loose and rattling, it will not heal. Therefore, if the bone was perforated and it is possible to touch the marrow, the bone does impart impurity. But if the bone was not perforated it does not impart impurity.

According to Rabbi Yoḥanan, overlying is referred to as touching in the mishna. Rabbi Avin said, and some say it was Rabbi Yosei bar Avin who said: We learn in a mishna as well (Oholot 3:1): In the case of one who touches with one hand half an olive-bulk of a corpse and simultaneously his other hand overlies half an olive-bulk or half an olive-bulk of flesh from a corpse overlies him, he is impure.

Granted, if you say that impurity via contact and impurity transmitted in a tent or to one overlying a part of the corpse are one concept, it is due to that reason that the half olive-bulk of impurity that he touched and the half olive-bulk of impurity that he overlaid join together to constitute the requisite measure of an olive-bulk.

But if you say that they are two concepts, how can they join together? But didn’t we learn in that mishna (Oholot 3:1): This is the principle: Any impure items lacking the requisite volume to have impure status on their own that are of one concept join together and are impure; if they are of two concepts, they do not join together and remain pure?Apparently, touching and overlying a corpse create the same type of impurity, and therefore overlying is referred to as touching in the mishna here.

The Gemara challenges: Rather, what is the alternative? Is it one concept that comprises both touching and overlying? Say the latter clause of the mishna in tractate Oholot: But

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דדייקינן: נוגע אין מאהיל לא. איכא למידק ומנא ליה דמאהיל לא, אי משום דלא קתני מאהיל, הא לא קתני נמי משא, ואפ"ה מטמא, י"ל דמשא ודאי לא איצטריך ליה, דעצם גופיה מטמא במש', אבל אהל דצריך ולא קתני אהל משום מוקדשין דלא מיתני' לו, לא היא דמתניתין מילי מילי קתני, ואלו במת מטמא במשא ה"ל למיתנייא.

אי קסבר מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ אבר מעליא הו'. פירש רש"י ז"ל ואע"ג דליכא מוח הואיל ובמחובר סוף המוח לבא, שהרי פעמים שהמוח כולו כלה וע"י מוח גדל בשר מלמעלה. והוצרך ז"ל לפ' משום דאי בעי מוח לוקמה כגון דליכא מוח כל. ואינו מחוור דאם איתא דאפילו בלא מוח כלל מטמא משום אבר, היכי בעינן בעצמות רוב בנינו ורוב מנינו לטמא באהל, והלא ברוב בנינו ורב מנינו אי אפשר שלא יהא בהן עצמות שיהא בהן מוח ונימא שהן כאבר מן המת ומטמאין באהל בפני עצמן. ועוד דהא דאמרינן לקמן בסמוך דמוח המתקשקש אינו מעלה ארוכה מבחוץ (ואפשר) [וכי אפשר] לומר דגריע טפי המוח המתקשקש ודמי (שאין) [מכשאין] שם מוח כלל אלא ודאי מוח ממש בעינן. וא"ת א"כ תיקשי לן לוקמה בשאין שם מוח, לא היא דמ"ה נקט קולית דש"מ דבר שיש שם מוח קא מיירי.

קולית המוקדשין וכו' טומאה זו מדברי סופרים בפגול ונותר שיטמאו את הידים ופי' בכאן על גזרה זו שהיא אף בעצמות:

נבלה ושרץ אין עצמותיהן מטמאין והילכך קולית סתומה שלהן מגעה טהור ואם היתה נקובה כל שהו מטמאה בין במגע בין במשא מצד המוח שבתוכן:

ביצת השרץ המרוקמת אע"פ שהשרץ נראה מתוכה טהורה ניקבה כל שהו הנוגע בה טמא ופירשו בגמ' אפי' כחוט השערה הואיל ואפשר לו לבא לידי מגע בחתיכת שער שהוא שומר ויכול להביא את הטומאה וגדולי המפרשים כתבו שאינו מביא טומאה אבל מ"מ מפרשים בזו הואיל ומ"מ יכול ליגע בה באיזה צד ואין השרץ מטמא במשא כלל:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שיש בקצת דברים שבה תנאים כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' להשלמת ענין זה אלו הן:

קולית זו של שרץ ושל נבלה שאמרנו עליהם שאין מטמאין במגע פי' הדבר אפי' היו מלאים מוח ומ"מ דוקא מוח המתקשקש שאינו מעלה ארוכה אבל אם היה עומד במקומו ויש בו כדי להעלות ארוכה בחי מבחוץ הנוגע בה טמא ככל האיברים שיש בהם לעלות ארוכה:

קולית המת שלא כתבנו עליה אלא טומאת מגע אם היה בה כזית מוח מטמא באהל שהטומאה בוקעת ועולה שלש טמאות יש במת כמו שביארנו בכמה מקומות מגע ומשא ואהל כל שהוא משם אחד מצטרף משני שמות אין מצטרף כיצד נגע בשני חצאי זיתים או נשאן בבת אחת או שהאהיל בחצי זית וחצי זית מאהיל עליו טמא נגע בחצי זית ונשא חצי זית טהור וכן כל כיוצא בזה:

תד"ה נוגע אין מאהיל כו' מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח כו' עכ"ל דבריהם אינם מובנין לן דמהך שמעתין דלעיל גבי שני עצמות ועליהן ב' חצאי זיתים והכניס ראשיהם השנים כו' דמוקי לה התם אי ביד אי בשומר מוכח בהדיא דבמאהיל נמי שלא כנגד המוח מטמא נמי מטעם שומר דמכניס ומוציא וכפרש"י שם וצ"ע:

בא"ד וא"ת ולישני ליה כו' לא מסתבר ליה לאוקמא כרבי יוסי עכ"ל וה"מ לתרוצי נמי דלר"י נמי דלית ליה טומאה בוקעת ועולה מודה בקולית סתומה דהוי כמו מת בכסותו וכ"כ התוס' לקמן ע"ש:

בתוס' ד"ה אי הכי וכו' תימה מאי קמ"ל רב מרי וכו'. נראה דדבור בפני עצמו הוא:

בא"ד ובפסחים דבעי לאתויי מעצמות פסח וכו'. לפום ריהטא משמע דהתוס' ר"ל דסייעתא מייתי שם מפסח ואינו כן אלא הכי איתא התם מיתיבי כל עצמות קדשים אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח וכו' פי' משום שאינו יכול לשוברם משום דכתיב ועצם לא תשברו בו לפיכך אם נעשה נותר צריך לשורפו עם המוח אבל שאר קדשים שובר העצמות ומוציא המוח ושורפו ומשליך העצמות ופריך שם ה"ד אילימא דלית בהו מוח עצמות פסח למה להו שריפה אלא פשיטא דאית בהו מוח ואי סלקא דעתך שימוש נותר מלתא היא עצמות קדשים אמאי אין טעונין שריפה וכו' וא"כ צריך לפרש כוונת התוס' דהכא דהכי מקשה ובפסחים דבעי לאתויי וכו' ר"ל דמקשה שם ארב מרי ומייתי ראיה שם מכח עצמות הפסח דבשאר קדשים אפי' אית בהו מוח אין נעשין נותר דשימוש נותר לאו מלתא היא ומאי פריך שם ארב מרי תקשה ליה מתניתין דהכא דהא הכא מבואר בהדיא במתניתין דאתא לאשמועינן דשימוש נותר מלתא היא כשיש בהם מוח ולכך פירשו דהתם ר"ל שהיה כבר בהן מוח אכל עתה אין בהן מוח וכו':

ד"ה ומאי נוגע דקתני מאהיל וכו' אבל השתא דקתני קולית מן המת וכו' דאי אפשר ליגע ממש במוח בתוך הקולית אלא ע"י אוהל. ויש להקשות איך מוכח השתא נמי דנוגע הוי מאהיל דלמא לעולם אימא לך דהוי נוגע ממש ולא משום דנוגע במוח הוי טמא אלא משום דנגע בעצם הקולית בעצמו דהא עצם של מת כשעורה מטמא במגע ובמשא ויש לתרץ דהכא ע"כ לא משום עצם עצמו קא מטמא אלא משום מוח דאל"כ למה נקט קולית א"ו משום דסתם קולית יש בו מוח וק"ל:

גמ' אביי אמר לעולם מוח כו' כצ"ל:

תד"ה נוגע. אבל מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח. עי' מהרש"א. ובתור"ע ביאר יותר ואף היכא דא"א לבא לידי מגע לא מטמא משום שומר כו' צ"ל דהתם מיקרי אתיא לכלל מגע דאילו מאהיל על העצם שנגד המוח טמא משום טומאה בוקעת ועולה והוי כמגע. וק"ל דהא השתא אכתי לא אסיק אדעתיה דזה נקרא מגע עד שחידש לנו ריו"ח. ואינו אלא אליבא דרבא (ולא לר"ז ואביי כמש"כ לקמן רש"י ותוס' בד"ה ומאן תנא). ול"נ דדוקא בקולית נבלה דלטמא השומר במגע צריך שתהא הטומאה בעצמה ראויה לטמא במגע. אבל הכא לענין שיהא השומר מטמא באהל די לנו שתהא הטומאה עצמה ראויה לטמא באהל. והרי ראויה היא אם האהיל כנגדה:

גמ׳ דליכא כזית מוח בפנים. נ"ב צ"ע התינח נפתיחה. אלא מיהת בקולית סתומה מי ניחא. מי ידעינן דליכא כזית מוח והדרא קושיא באוהל ליטמא. וי"ל דמיירי בקולית של מת ישן שידוע שלא נשאר בה מוח:

שם דאיכא כזית מוח. נ"ב אנבלה קאי דשיעורה בכזית אבל דשרץ בכעדשה סגי לי׳: רש״י ד"ה מילתא היא כו׳ דמשום דשמשה כזית נותר כצ"ל:

ד"ה טמאה וכו׳ וכיון דכוותה בבעלי חיים כצ"ל:

ד"ה נבלה וכו׳ שיש בה בכעדשה. נ"ב אקולית דשרץ קאי דשיעורו לטמא בכעדשה:

תוס׳ ד"ה נוגע וכי׳ מאהיל לא אי. נ"ב פירוש קשיא לתוס׳ דילמא מיירי בדאיכא כזית בשר ולא משום מוח שבפנים. ואהא קאי מ״ש בסמוך אע"ג דלא הוי אוהל דומיא דנוגע כו׳ דכה״ג מאהיל לא מטמא אלא כנגד הבשר (וכצ"ל וט"ס הוא מ"ש כנגד המוח) והדר דייקי לישני לי׳ ר"י היא הא ודאי אשינויא דאיכא מוח קאי:

גמ' וקולית השרץ. לאו דוקא דהא שרץ מטמא בכעדשה אלא דעיקר פירכא מנבלה ושרץ דנקט אשגירות לישנא הוא. רמב"ן בחידושי ב"ב דף ע"ז ד"ה אין אותיות:

קולית המת וקולית המוקדשים וכו' אע"ג דאין להם שייכות במס' זו אלא אגב גרירא דהעור והרוטב כמ"ש תוס' ריש פרקין תני עצם נבלה ושרץ לחלק בין סתומים לנקובים ואגב תני מת וקדשים דאין לחלק בין סתומין לנקובים וכן דרכו של רבינו הקדוש בסדר המשניות כמו ריש מס' שבועות ע"ש אלא הכא מת לא מתני' שפיר עם אינך דבשלמא מוקדשים ונבלה ושרץ כולהו אין טומאה בעצם עצמו אלא מחמת בשר שבתוכו להן יש חילוק בנבלה ושרץ בין סתומים לנקובים ובמוקדשים קמ"ל אעפ"י שהטומאה מחמת מוח שבתוכו מ"מ מטמא אפי' סתומים משום שמוש נותר אבל עצם כשעורה כמת דמטמא מחמת עצמו במגע ובמשא מאי שייטי' הכא. ע"כ דאוקי ש"ס דאאהל קאי לר' יוחנן ונגע היינו מאהל ומשום מוח שבתוכו ולאביי נגע ולא מאהיל וקמ"ל מוח שבתוכו אינו מעלה ארוכה ובזה נדחו כמה קושיית שהקשה ת"ח ע"ש:

מנין שאף במשא כן פי' שטהור בסתימה ולא קאי אטומאת משא בנקובה דלהא לא צריך קרא. והאי קאי אנבלה דבשרץ ליכא משא וכן למסקנא דנוגע דרישא היינו מאהיל ר"ל במת אבל בקדשים נוגע ממש קאמר ונקוט נוגע אקדשים ואמת והא כדאיתא והא כדאיתא וה"נ מ"ש תוס' דה"ל למתני אהל באפי' נפשי' ר"ל הנוגע בהן והמאהיל עליהן והוה ידעינן ממילא אהל קאי אמת ולא אמוקדשים:

ומ"ש תוס' דאהל לא מטמא אלא כנגד המוח היינו לפי מה שפירש"י לעיל קי"ט ע"א דקולי' שנפתחה תו לא הוה שומר שלא כנגד המוח ע"ש והכא בנקובה נמי מיירי ואע"ג דסגי בנקב כ"ש שחוט השערה נכנס לתוכו וא"כ אפשר דמ"מ אינו מוציא מוח ושפיר הוה שומר וזה הי' כוונת מהרש"א שהקשה אהתוס' ע"ש ועוד לקמן קכ"ו ע"ב מסיק אפי' חישב לנקוב דינו כנקיבה ושפיר הוה שומר מ"מ במוקדשים נבלה ושרץ בנקיבה ממש נקב רחב נמי מיירי. ובמת לא מתני' אלא בנקב כ"ש ולא מתני' לי שפיר ויפה כ' תוס' ולחנם השיג המהרש"א:

עצמות קדשים ששמשו נותר וכו' מבואר בפסחים אפי' בפסח דלא שייך עצלי כהונה על שבירת עצמות להוציא מוח דהא אסור לשבור בו עצם מ"מ כיון דגזרו על כל עצמות קדשים דשייך עצלי שלא יפתחו העצמות להוציא מוח לא פלוג רבנן וגזרו טומאה גם על עצמות פסח ששמש נותר ועיין צל"ח בפסחים שם דבר נאה ומתקבל. ועיין מה שהקשה שם על הרמב"ם דמשמע מיני' דס"ל עצמות ששמשו כבר נותר וכבר הוציאו את המוח שוב אינם מטמאים ודלא כרב מרי. וגם בפי"ט מפסולי מוקדשים השיג ראב"ד על רמב"ם דלא כ' דמיירי בעצמות חלוצין ומ"ש כ"מ דמ"ש רמב"ם אין בהם מוח היינו חלוצים ז"א דמשמע עתה אין בהם ונחלצו אחר שכבר שמשו נותר וזה ליתא ויפה השיג הראב"ד ע"ש בסוגיא בפסחים ונלע"ד רב מרי גופי' שחידש לנו אע"ג שכבר שמשו נותר יצא לו ממשנתינו דלא ס"ל נוגע היינו מאהיל אלא ס"ל כאביי דשמעתין דליכא שום מ"ד דס"ל נוגע היינו מאהיל וע"כ משנתינו שאין בהם מוח וכבר שמשו נותר ואפ"ה מטמאים הידים ונהי דליכא למימר לימא מסייעא לי' ממתניתין דאי לאו דקמ"ל רב ה"א כרבא דר' יוסי ס"ל נוגע היינו מאהיל והוה מוקמי' מתניתין וכאוקמתא דר' יוחנן משו"ה איצטריך דרב מרי לאשמעינן דלא כרבא ור' יוחנן מ"מ רב מרי גופי' הוציא דינו ממשנתינו אבל למאי דקיי"ל כרבא לגבי אביי נהי להלכה לא פסק רמב"ם כר' יוסי כאשר יבואר אי"ה מ"מ באוקמתא דמתניתין ס"ל כר' יוחנן וממילא ליתי' דרב משו"ה לא פסק רמב"ם כוותי' ומיושב ק' צל"ח. וגם השגת הראב"ד דע"כ לא מוקמי' בחלוצין אלא משום דרב מרי וכיון דליתי' לדרב מרי ליתי' לאוקמתא דחלוצין עיין כי הקצרתי יען אין כאן מקומו. ודברי מהרש"ל בכאן וכן דברי מ"ל פ"ח מה' פסח לא זכיתי להבינם:

אף אנן נמי תנינא וכו' נראה דלא נעלם ממנו ק' רישא לסיפא אלא ס"ל כתי' רבא לחלק בין מאהיל לאהל דהמשכה וכשינויי דרבא ומ"מ פריך ש"ס מסיפא דסמיך אסיפא דסיפא במשנה שלפנינו באהלות דגרסינן בה האהיל על חצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור ואין שום סברא לומר דהאהיל עם המשכה שיהיו ב' שמות אפי' תאמר נוגע והאהיל הוה שם א' מ"מ גם האהיל עם המשכה שם א' הוא. ולפ"ז כדמסיק רבא לחלק בין אהל דהמשכה לאהל שמאהיל עליו ממש. מ"מ מודה במשנתינו דמיירי בטומאה רציצה בין ב' מגדלים וסיפא נמי ב"ב מגדלים וכמ"ש הרממר"ב דמייתי תי"ט. אך משנת ר' יוסי לא בעי לדחוקי בשני מגדלים כיון דלרבא אשכח לר' יוסי גופי' דנגיעה היינו מאהיל בחבילי מטה וסריגין ולפ"ז אין הלכה כר' יוסי דס"ל נגיעה היינו אהל אע"ג דמשנתינו אתי' כוותי' מ"מ סתם משנה דאהלות ודעדיות דמיירי בשני מגדלים דלא כר' יוסי ה"ל תרי סתרי ועוד דתני בבחירתא דלא כר' יוסי. ומיושב פסק רמב"ם שתמה עליו יש"ש בשמעתין ע"ש:

אמאי טהור מת בכסיתו הוא. צ"ע מה צורך לזה ומ"ט נמי דאביי דפליג הא יש להוכיח מיני' ובי' דמיירי בטע"ט דממ"נ אי איירי בסיפא ע"פ המת שנגע בנקבים נגד המת ממש א"כ ברישא אמאי טהור הא בסוכה י"ח ע"א מייתי משנת ארובה אין בה פ"ט וטומאה נגד ארובה מה שכנגד ארובה טמא. ואע"כ מיירי שלא כנגד הטומאה וברישא אינו מושך הטומאה ובסיפא מושך הטומאה נגד הנקבים וע"כ בגבוה טפח מיירי דלא"ה אינו מושך הטומאה וצ"ע וכעין ק' זו עוררני חכם א' וצ"ל דין מחודש נהי דלא אמרינן לבוד בטומאה דהלכתא גמירי לי' כדמסיק שם בסוכה מ"מ כל שמבטלו בבנין וגם לא ניחא לי' בהנקבים הבנין מבטל אותם וה"ל כסתום לכן ברישא דבטיל החלבים והסריגין בבנין וגם ניחא לי' בהני נקבים ה"ל כסתומים ואפי' נוגע נגד המת טהור. ובסיפא דלא ביטל בבנין אלא פרשם ע"פ המת טמא כשנוגע נגד המת. ובארובה פחות מפ"ט אעפ"י שהוא בבנין מ"מ הארובה נעשית בכוונתו וכיון דלא אמרינן לבוד לענין טומאה כנגדו טמא:

קסבר ר"י טומאה טמונה אינה בוקעת ומ"מ קבר סתום בוקע כמ"ש תוס' בעירובין ע"ש ע"א ד"ה והרי וכו' ונעלם זה ממהרש"א ב"ב ק' ע"ב תוס' ד"ה ורומן וכו' ועיין ר"ש משנה ג' פ"ו דאהלות מייתי תוספתא וצ"ע:

וקולית המוקדשים. במסכת פסחים (דף קכ:) תנן הפגול והנותר מטמאין את הידים דגזרי בהו רבנן משום חשדי כהונה ועצלי כהונה כדמפרש התם וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר: נבלה. אין עצמותיה מטמאים דכתיב (ויקרא יא) בנבלתה ולא בעצמות וכן שרץ הלכך סתומים טהורים אף מלטמא במשא וכ''ש מגע דאי אפשר לו ליגע ואע''ג דשומר מכניס ומוציא טומאה ה''מ בדבר שאפשר ליגע בטומאה עצמה ואפילו לא נגע בה אלא בשומר טמא אבל היכא דאי אפשר ליגע בטומאה עצמה אין שומר מטמא: נקובים כל שהוא. אפילו כחוט השערה. שאפשר להכניס בו חוט השערה של ראשו או זקנו והרי הוא מטמא בכך כדלקמן: גמ' ואי דאיכא כזית מוח מבפנים טומאה בוקעת ועולה. קושיא היא אמאי אין מטמא באהל הרי אין לה חלל טפח וקיימא לן בברכות (דף יט:) כל חלל שאין בו טפח אינו חוצץ בפני המת: ואי. קסבר מוח שבפנים מעלה ארוכה לבשר מבחוץ אע''ג דליכא מוח הואיל ובמחובר לחי סוף המוח לבא שהרי פעמים שהמוח כולו כלה וחוזר וע''י המוח גדל הבשר מלמעלה א''כ בלא בשר ובלא מוח חשיב אבר כל עצם חלול ותנן (אהלות פ''א מ''ז) האברים אין להן שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ: קסבר. אין מוח שבפנים מעלה ארוכה לבשר מבחוץ. והכא הואיל וליכא בשר אין סופו להעלות ארוכה בחי ולא אבר מיקרי א''ה במוקדשין אמאי טמאים. הרי לא שימשו נותר דאין נותר בפחות מכזית: כי נקבו אמאי טמאין. הא אמרת דאין שומרין מצטרפין לטומאה חמורה: רישא. דקולית המת: דליכא כזית. לפיכך אין מטמא באהל: סיפא. מוקדשים ושרץ ונבלה: דאיכא כזית. לפיכך גבי מוקדשין איכא שיעור נותר וגבי נבלה ושרץ איכא שיעור לטמא: ומאי קמ''ל. כיון דרישא ליכא כזית אכתי לא אשמעינן דעצם כשעורה מטמא במגע ולא באהל וכזית מן הנבלה מטמא: מילי מילי. כל דבר ששנה במשנתנו אשמעינן טעמא בכל חד וחד מה שהראה זה לא הראה זה: רישא. אשמעינן מדלא טימא באהל על כרחיך שמעת מינה דמוח שבפנים אין מעלה ארוכה מבחוץ דאי מעלה בין אית ביה בין לית ביה מטמא: מילתא היא. כנותר עצמו ואיצטריך לאשמועינן דהכי הוא כדרב מרי משום דבפסחים (דף קכ:) לא תנן אלא הפגול והנותר אבל שמושו לא תנן ואשמעינן מתניתין דמשום דשימשו כזית נותר מטמאה אפי' כשהיא סתומה ולא נגע במוח טמא משום עצם ששימש את הנותר: לא ניקבה לא. דבעינן אפשר ליגע כדתני טעמא בהדיא לקמן: אביי אמר לעולם מוח מעלה ארוכה. ומתניתין בששפה נסרה במגל או בסכין דתו לא מעלה ארוכה והלכך כיון דליכא כזית מוח דמטמא באהל משום שיעור לא מטמא אבר ובמוקדשין נבלה ושרץ בדאיכא כזית כדאוקימנא ואביי לא פליג אלא במעלה ארוכה: לארכה. דעכשיו שייר בה רצועה שלא שיפה: טמאה. ואפילו אין בה לא בשר ולא מוח דמוח שהיה עתיד לבא מבפנים מעלה ארוכה וכיון דדכוותה בעלי חיים מעלה ארוכה השתא נמי אבר הוא ולא בעי שיעור: לרחבה. סביב סביב ואפילו במקום אחד: דקל. אם תטול ממנו רצועה סביב הוא מתיבש שלא הנחת דרך לשרף לעלות מן הקרקע למעלה ממקום שנקלף ואם תקליפנו לארכו ותשייר צדו אחד יש דרך לשרף לעלות: לעולם. רישא דאיכא כזית דלא מוקמינן מתניתין בתרי טעמי וא''נ ליכא כזית הויא מטמא באהל דמוח שבפנים מעלה ארוכה: ומאי נוגע מאהיל. מאהיל נמי במשמע כדמפרש ואזיל דאיכא תנא דקרי למאהיל נוגע: אמאי טהורים. עצם גופיה אבר הוא ובלא מוח נמי מטמא וסתימה מאי אהניא: המתקשקש. יבש ונעקר בתוך החלל דהוא לא מעלה ארוכה: גבי מת. אף על גב דאינו מעלה ארוכה מטמא באהל דהא בלא חשיבות אבר הא איכא שיעור וסתימה לא מהניא ביה דטומאה בוקעת ועולה ומוקדשים הרי שמשו נותר: נבלה כיון דמתקשקש הוא. ושוב אינו מעלה ארוכה לאו אבר הוא הלכך ניקבו דאפשר ליגע מטמאים משום שיעור לא ניקבו לא דלאו אבר הוא דהשתא גרע מקולית שיש בה בכעדשה מוח לח דההוא מעלה ארוכה הוא: אף אנן נמי תנינא. דקרי למאהיל נוגע:

נוגע אין מאהיל לא. וא''ת מנא ליה למידק מאהיל לא אי משום דלא קתני לה הא לא קתני נמי משא אע''ג דעצם כשעורה מטמא במשא וי''ל דמשא לא אצטריך למתני אבל אהל הוה ליה למתני כיון דאין עצם מטמא באהל אע''ג דלא מתני ליה במוקדשין מ''מ הוה ליה למתני באפי נפשיה אמת אע''ג דלא הוי אהל דומיא דנוגע דנוגע בכל מקום טמא אבל מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח מ''מ במאי דהוי לתנייה ואם תאמר ולשני ליה הא מני רבי יוסי דלית ליה טומאה בוקעת ועולה לקמן בשמעתין ושמא לא מסתבר ליה לאוקמה כר' יוסי: ואי מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ. פירש הקונטרס אע''ג דליכא מוח כלל וזה דחקו מדלא מוקי לה דלית ביה מוח ובחנם דחק דמדנקט קולית משמע דמיירי דאיכא מוח קצת: אי הכי מוקדשים כו'. פירוש בשלמא. אי איירי בדאיכא כזית א''ש מוקדשין אפי' למ''ד בערבי פסחים (פסחים קכא.) נותר בכביצה דכל חד איירי בשיעור דידיה אלא כיון דבמת איירי בדליכא שיעור מוקדשין אמאי כו' תימה דמאי קמ''ל רב מרי מתניתין היא ועוד דבפ' כיצד צולין (שם דף פג.) מייתי סייעתא לרב מרי ודחי לה לייתי הך מתניתין דהכא ונראה דרב מרי אשמועינן עצמות ששמשו נותר כבר אפי' אין בהן עכשיו כלום ומתני' איכא לאוקומי בדאיכא אכתי כזית ומ''מ חדוש הוא דאיכא שימוש נותר בעולם ובפסחים דבעי לאתויי מעצמות פסח דקאמר אלא לאו דאית ביה מוח היינו שהיה בה מוח כבר דעכשיו לא קאמר דפשיטא דטעונין שרפה משום מוח: הכא במאי עסקינן בששיפה. דתו לא מעלה ארוכה והלכך כיון דליכא כזית מוח לא מטמא באהל דליכא שיעור ולא הוי נמי אבר ואשמועינן דשיפה אינו מטמא באהל: ומאי נוגע דקתני מאהיל. וקמ''ל דנוגע היינו מאהיל ומצטרפין וא''ת ליתני כזית מן המת הנוגע בו טמא ואנא ידענא דנוגע היינו מאהיל וי''ל דלא הוה שמעינן ליה מהכא אלא משום דקים לן בעלמא דכזית מן המת מטמא באהל אבל השתא דקתני קולית מן המת וקתני נוגע מוכיח דנוגע היינו מאהיל דאי אפשר ליגע במוח ממש בתוך הקולית אלא ע''י אהל: הכא במאי עסקינן בכזית מוח המתקשקש. הא דלא קאמר כששיפה כדאמר לעיל אפשר דסבירא ליה דשיפה מעלה ארוכה מבחוץ: