דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

חולין קכה ע"ב - טקסט הדף

הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור ואי חד שמא הוא אמאי טהור אלא קשיא רישא אמר רבי זירא בטומאה רצוצה בין ב' מגדלים עסקינן ואין ביניהן פותח טפח דכולה נגיעה היא ומאן תנא דקרי לאהל נוגע ר' יוסי היא דתניא ר' יוסי אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאהל בשלמא במשא ובאהל הא קא טעין ליה לכוליה והא קא מאהיל אכוליה אלא נוגע הא לא נגע בכוליה אלא לאו ש''מ מאי נוגע מאהיל והא קתני נוגע והא קתני מאהיל אמר אביי למטה מטפח אהל נגיעה למעלה מטפח אהל גרידא רבא אמר אפילו למעלה מטפח נמי אהל נגיעה הוא והיכי דמי אהל גרידא בהמשכה אמר רבא מנא אמינא לה דתנן ר' יוסי אומר חבילי מטה וסריגי חלונות חוצצין בין הבית לעלייה שלא להכניס טומאה לצד שני פרסן על פני המת באויר הנוגע כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור ה''ד אילימא למטה מטפח שלא כנגד הנקב אמאי טהור מת בכסותו הוא ומת בכסותו מטמא אלא לאו למעלה מטפח וקא קרי ליה נוגע אמר אביי לעולם למטה מטפח ודקאמרת מת בכסותו הוא מת בכסותו מבטל ליה האי לא מבטל ליה ותהוי כטומאה טמונה בוקעת ועולה קסבר רבי יוסי טומאה טמונה אינה בוקעת ומנא תימרא דתנן תיבת המגדל שיש בה פותח טפח ואין ביציאתה פותח טפח טומאה בתוכה הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכה טהור מפני שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה ליכנס ורבי יוסי מטהר מפני שיכול הוא להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה וקתני סיפא העמידה בפתח ופתחה לחוץ טומאה בתוכה הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכה טהור

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכה - ב

אבל  הנוגע בכחצי זית, ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית, כגון שנמצא עם חצי זית תחת גג אחד, טהור. ואי אמרת חד שמא הוא אמאי טהור? והרי זהו עיקר דין טומאת אהל האמור בתורה, שהבית מאהיל עליו ועל המת ביחד, ומדוע לא יצטרף האהל עם הנגיעה? ועל כרחך סבר האי תנא דמאהיל ונוגע שני שמות הן, ודלא כרבי יוחנן.

אלא קשיא רישא? דברישא דמיירי שהאדם מאהיל בידו על הטומאה קאמרת שהאהל מצטרף עם נגיעה, וחד שמא הוא, ואילו בסיפא דמיירי שהאדם והטומאה נמצאים באהל אחד [שגם זה טומאת אהל] קאמרת שאינו מצטרף עם נגיעה, דתרי שמא נינהו, ומאי שנא, והלא שניהם טומאת אהל הם?

ומתרצינן: אמר רבי זירא: רישא דמתניתין דאהלות שהמגע והמאהיל מצטרפים בטומאה רצוצה [דחוקה] בין שני מגדלים עסקינן, שהחצי זית היה מונח בין שני ארונות של עץ [בצורת מגדלים, העומדים זה בצד זה] ואין ביניהן פותח טפח, שהיה הריווח שבין שני הארונות פחות מטפח, [ולכן נקראת הטומאה "רצוצה"] [154], והאדם מאהיל בידו על הטומאה מעל ראשי המגדלים, דכולה - נגיעה היא! דמאחר והטומאה היא רצוצה, והיא בוקעת ועולה עד לרקיע, הרי כל המקום שמעל הטומאה נחשב למלא טומאה, ונמצא שהאדם נוגע בטומאה עצמה. ולכן מצטרף החצי זית הזה עם החצי זית של הנגיעה. אבל בעלמא, מאהיל ונוגע שני שמות הן [155].

והוינן בה: אי הכי, מאן תנא דמתניתין, דלרבי יוחנן קרי לאהל נוגע [156]? ומשנינן: רבי יוסי היא!

דתניא: רבי יוסי אומר: מלא תרווד מלא הכף של רקב [עפר רקבון של מת], מטמא במגע, ובמשא, ובאהל. [שיעור זה של מלא הכף ברקב הוא הלכה למשה מסיני].

והוינן בה: בשלמא הא דמטמא במשא ובאהל ניחא, דהא במשא קא טעין ליה לכוליה, והא במאהיל קא מאהיל אכוליה, שהרי הוא נושא ומאהיל שיעור של מלא התרווד בזמן אחד.

אלא נוגע, אמאי טמא, הא לא נגע בכוליה? שהעפר אינו מחובר יחד, אלא כל גרגיר הוא נפרד בפני עצמו, והרי לא יתכן שהוא יגע בכל הגרגירים בזמן אחד?

אלא לאו שמע מינה: מאי נוגע דקאמר רבי יוסי? לא נוגע ממש אלא מאהיל. הרי שרבי יוסי קורא למאהיל נוגע, ותנא דמתניתין סובר כרבי יוסי.

ומקשינן: וכי אפשר לומר כן? והא קתני בדברי רבי יוסי נוגע, והא קתני נמי מאהיל, ומשמע שהם שני דברים, ונוגע היינו נוגע ממש?

ומתרצינן: אמר אביי: לעולם נוגע דרבי יוסי היינו מאהיל. ושני אהלים הם - אם מאהיל על הטומאה למטה מטפח שיש פחות מטפח בין ידו לטומאה חשיב אהל - נגיעה. שאהל זה הוא כעין נגיעה, ובאופן כזה קאמר רבי יוסי שהנוגע במלא תרווד רקב נטמא.

ואם מאהיל על הטומאה שהיא למעלה מטפח, שיש טפח בין ידו לטומאה, היינו אהל גרידא דקאמר רבי יוסי, שהמלא תרווד מטמא באהל [157].

רבא אמר: אפילו למעלה מטפח נמי "אהל - נגיעה" הוא, שגם אהל כזה נקרא בפי רבי יוסי נוגע.

והיכי דמי אהל גרידא? בהמשכה! שהאדם והטומאה נמצאים תחת אהל אחד, והאהל ממשיך את הטומאה על האדם, שזה לא נקרא "אהל נגיעה", לפי ש"אהל נגיעה" אינו אלא כשהאדם מאהיל על הטומאה או הטומאה מאהילה עליו, אבל כשיש דבר אמצעי שממשיך את הטומאה על האדם על ידי אהל, זה נקרא "אהל גרידא".

ומעתה, לפי רבי זירא ואביי סתם אהל אינו נחשב נגיעה, אלא אם כן הטומאה רצוצה בין שני מגדלים לרבי זירא, או שהוא מאהיל למטה מטפח לאביי, ולדידיהו אי אפשר לתרץ כרבי יוחנן דמתניתין כרבי יוסי, שהרי עדיין יקשה, נוגע אין - מאהיל למעלה מטפח לא, [ובאמת אביי לשיטתו תירץ לעיל את המשנה באופן אחר].

אך לפי רבא כל מאהיל מעל הטומאה נחשב לפי רבי יוסי לנגיעה, ולדידיה שפיר יתכן לתרץ כרבי יוחנן דמתניתין רבי יוסי. [ואין להקשות, עדיין נימא נוגע אין טומאה דהמשכה לא? דעל זה יש לומר דמתניתין מיירי באופן שנטמא מהמת עצמו ולא על ידי המשכה - תוספות] [158].

אמר רבא: מנא אמינא לה שאפילו אהל שלמעלה מטפח נקרא "נוגע" בפי רבי יוסי?

דתניא: רבי יוסי אומר: חבילי מטה, רשת מחבלים הנתונה בתחתית המטה, וסריגי חלונות, סורגים מעץ או מתכת שעושים בחלונות שלא יפלו משם, אם פרס אותם על הקורות שבגג הבית, הרי הן חוצצין בין הבית לעלייה, שלא להכניס את הטומאה של המת לצד שני, מן הבית לעלייה.

כלומר, שאם יש בית ועליה על גביו, וביניהם יש קורות [שהם גג הבית ורצפת העליה], אך יש רווח בין קורה לחברתה של יותר מטפח, שאינן צמודות אחת לשניה, והמת נמצא בבית, הרי כל הבית וכל העליה טמאים, לפי שהטומאה מתפשטת בבית וגם נכנסת לעליה דרך פותח טפח שבין הקורות.

וכאשר הניח חבילי מיטה ברווח שבין הקורות, הרי הם ממעטים את הרווח שבין הקורות, ואף על פי שהחבלים והסריגים יש בהם נקבים קטנים, הרי הם נחשבים כסתומים, והטומאה אינה עוברת דרכם, הואיל ואין בנקבים שיעור טפח, ואין הטומאה עוברת דרך פחות מטפח [159].

פרסן על פני המת באויר, שהמת היה בחוץ [ולא בתוך בית] ופירס על המת חבילי מיטה, הרי הנקבים לא נחשבים כסתומים, מאחר שלא עשאם לתקרה. הלכך הנוגע [כלומר המאהיל] כנגד הנקב שבין החבלים של המיטה - טמא. אך הנוגע שלא כנגד הנקב אלא מעל החבלים עצמם - טהור, לפי שהחבלים עצמם חוצצים בפני הטומאה שהיא לא תעלה מעליהם [160].

והוינן בה: היכי דמי? אילימא שפרסן על המת למטה מטפח, שלא היה גובה של טפח בין החבלים והסריגים למת,

אי הכי, הנוגע שלא כנגד הנקב אמאי טהור? והלא מאחר שכל כך סמוכים הם למת, כמת המכוסה בכסותו הוא, ומת בכסותו מטמא!? לפי שהכסות אינה חוצצת בפני המאהיל על המת מהטומאה.

אלא, לאו, הכא מיירי שפרסן למעלה מטפח מהמת, הלכך אינו נחשב כמת בכסותו. וקא קרי ליה רבי יוסי "נוגע", אלמא שאפילו אהל שלמעלה מטפח נקרא "נוגע" לרבי יוסי.

אמר אביי: לעולם למעלה מטפח אינו נקרא "נוגע" לרבי יוסי, ופרסן על המת מיירי שפירסן למטה מטפח.

ודקאמרת דאם כן מת בכסותו הוא? לא קשיא: שאינו דומה למת בכסותו. כי מת בכסותו - מבטל ליה את הכסות למת, שישאר לכסות המת לעולם, ולכן אינו חוצץ בפני טומאת המת שהוא נחשב כחלק ממנו. אבל האי החבלים והסריגים - לא מבטל ליה, שבדעתו ליטלן מהמת, הלכך חוצצין הן בפני הטומאה.

ומקשינן לאביי: אי למטה מטפח פרסן על המת, הרי אפילו אינם כמת בכסותו מכל מקום תהוי ככל טומאה טמונה, שאין חלל טפח בינה למחיצה שעליה, דקיימא לן שהטומאה בוקעת מעבר למחיצה שעליה, ועולה עד לרקיע, ומדוע טהור הנוגע שלא כנגד הנקב?

ומתרצינן: קסבר רבי יוסי: טומאה טמונה אינה בוקעת. [161]

ומנא תימרא דרבי יוסי סבר כן?

דתנן במסכת אהלות: תיבת המגדל מגירה שבארון שבתוך הבית, שיש בה פותח טפח, שחלל המגירה בפנים יש בו טפח, ואין ביציאתה פותח טפח, שפתח המגירה הפתוח לחוץ הוא פחות מטפח,

[שאילו לא היה במגירה חלל טפח, הרי הטומאה הרצוצה שאין לה חלל טפח בוקעת את המגירה, ועולה ומתפשטת לתוך הבית, וכל הבית טמא [162]. וכן אילו היה בפתח המגירה הפתוח לחוץ פותח טפח, הרי הטומאה היתה יוצאת דרך הפתח לתוך הבית, וכל הבית טמא. אלא הכא מיירי שיש בה חלל טפח ואין ביציאתה פותח טפח].

הרי אם יש טומאה בתוכה של המגירה, אף על פי שהטומאה אינה טמונה, שהרי יש מעליה חלל טפח, ואינה בוקעת ועולה לתוך הבית, וגם פתח המגירה פחות מטפח ואין הטומאה יכולה לצאת דרכו, מכל מקום הבית טמא. כדמפרש ואזיל.

ואם הטומאה בבית, הרי מה שבתוכה של המגירה טהור. לפי שאין הטומאה יכולה ליכנס למגירה, משום שפתחה פחות מטפח, ותקרת המגירה שיש בה חלל טפח חוצצת בפני הטומאה שבבית.

מפני שכאשר הטומאה בתוך המגירה דרך טומאה לצאת, שסופה של הטומאה שבתוך המגירה שיוציאו אותה משם והיא תעבור דרך הבית, הלכך כשהטומאה בתוכה הבית טמא. [ודין זה מדרבנן הוא, שגזרו טומאה על המקום שעתידים להעביר דרכו את הטומאה].

ואילו כאשר הטומאה בתוך הבית אין דרך טומאה שבבית ליכנס לתוך המגירה. הלכך כשהטומאה בבית מה שבתוך המגירה טהור.

ורבי יוסי מטהר את הבית כשהטומאה בתוך המגירה, מפני שאין ודאות שהטומאה תצא לתוך הבית, שהרי יכול הוא להוציאה לחצאין, בחצאי כזיתים, שאינם מטמאים, או לשורפה במקומה, בתוך המגירה. [ותקנת חכמים שגזרו טומאה על המקום שעתידים להעביר דרכו את הטומאה היתה רק על מת שלם, שאין רגילות להוציא מת שלם בחצאי זתים, או לשרוף אותו במקומו, והכא רבי יוסי מטהר במת שאינו שלם - תוספות].

וקתני סיפא דההיא משנה: שאם העמידה למגדל בפתח הבית, באופן שהמגירה עצמה נמצאת בחלל הבית ופתחה פתוח כלפי חוץ הבית,

הרי אם הטומאה בתוכה - הבית טהור, שהרי אין סופה של הטומאה לצאת דרך הבית אלא דרך פתח המגדל שהוא מחוץ לבית [163].

וכן אם הטומאה בבית, מה שבתוכה טהור שהרי אין סופה של הטומאה, ליכנס לתוך המגדל.

הערות

[154] "טומאה רצוצה" שמצינו בכל מקום פירושו שיש מחיצה מעל המת פחות מגובה טפח, שהטומאה דחוקה ואין לה טפח להתפשט שם, ואמרינן שהיא בוקעת את המחיצה ועולה עד לרקיע. והרמב"ם בפירוש המשנה [פ"ג דאהלות וביתר ביאור בפ"ג דעדיות] ביאר גם את דברי רבי זירא באופן זה, וכגון ששני המגדלים היו זה על גבי זה, וטומאה ביניהם, שהטומאה דחוקה ביניהם ואין לה טפח להתפשט, והיא בוקעת את המגדל העליון ועולה לרקיע. [וכתב הרמב"ם שם שהנידון הוא באופן שהמגדל העליון נגע בחצי זית אחר, דהשתא הוא מאהיל על חצי זית ונוגע בחצי זית, ונטמא המגדל, ותמה החזון איש [אהלות כ ס"ק יא], שאם מיירי במגדל המקבל טומאה, שאינו מחזיק ארבעים סאה, הרי הוא לא חוצץ כלל בפני הטומאה, ואין כאן טומאה דחוקה כלל? ולולי דברי הרמב"ם יש לומר, דמיירי באופן שהאהיל אדם בידו אחת מעל המגדל העליון ובידו השניה נגע בחצי זית אחר, ולעולם המגדל אינו מקבל טומאה]. אך רש"י כאן ביאר כמו שכתבנו, דמיירי ששני המגדלים עומדים זה בצד זה, וגם זה נחשב שהטומאה דחוקה, כיון שאין לה טפח על טפח להתפשט, ולכן לטומאה שעולה ממנה עד לרקיע יש דין של טומאה רצוצה שהיא מצטרפת עם המגע. [ופשוט שרש"י מודה להרמב"ם, שאם יש מחיצה מעל הטומאה פחות מגובה טפח, לפי רבי זירא הטומאה שבוקעת מעל המחיצה נחשבת למגע, אלא שרש"י הוסיף לחדש, שגם כאשר המחיצות הם בצד הטומאה זה נחשב לטומאה רצוצה].

[155] הר"ש במסכת אהלות שם הקשה, לפי רבי זירא דרישא מיירי בטומאה רצוצה בין שני מגדלים, אך טומאה שאינה רצוצה אינה מצטרפת עם המגע, מדוע נקטה המשנה בסיפא אהל המשכה, הרי גם המאהיל על הטומאה אינו מצטרף עם מגע כשאינו טומאה רצוצה? התוספות כאן תירצו, דגם סיפא שם מיירי בטומאה רצוצה בין שני מגדלים, וקמשמע לן התנא, שרק הטומאה שעולה מעל המת היא נחשבת למגע, אך אם ימשיך את הטומאה על ידי אהל, שיניח אהל המעביר את הטומאה מעל ראשי המגדלים, הרי הטומאה שמתפשטת תחת האהל אינה נחשבת למגע, והיא לא מצטרפת עם המגע. וראה חזון איש [אהלות כ ס"ק יב] שהקשה מה הרבותא בזה. המהר"ם [הובא בתוספות יום טוב שם וביתר ביאור בתוספות רעק"א שם] תירץ, דבסיפא נקטה המשנה טומאת המשכה להורות לנו שלא מדובר בטומאה רצוצה, לפי שלא יתכן טומאה רצוצה בהמשכה, [כן היא שיטת המהר"ם בכמה דוכתי במסכת אהלות, שטומאה רצוצה שבוקעת ועולה אינה מתפשטת באהל], ובאמת כונת המשנה בסיפא לומר שכל טומאה שאינה רצוצה אינה נחשבת למגע, אלא המשנה נקטה ציור שלא שייך בו טומאה רצוצה. החזון איש [שם ס"ק יא] נקט, שהמאהיל על טומאה רצוצה בין שני מגדלים נחשב לנוגע רק אם מניח ידו בין המגדלים, שרק הטומאה הדחוקה נחשבת כמלא טומאה, אך אם יניח ידו מעל המגדלים גם לרבי זירא לא חשיב כמגע. והניח בזה בצריך עיון. ולכאורה מהתוספות ומהר"ם מוכח שגם מעל המגדלים חשיב מגע, שהרי אהל המשכה יתכן רק מעל המגדלים, דבין המגדלים אין חלל טפח ולא יתכן שם המשכה, וצ"ע.

[156] בסיפא של המשנה שם רבי מאיר חולק וסובר שגם באופן שנוגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל חצי זית הרי הם מצטרפים, דכל מאהיל נחשב לנגיעה. והקשה הראב"ד במסכת עדיות פ"ג מ"א מדוע הגמרא כאן לא תירצה דמתניתין רבי מאיר היא, דהא סתם משנה רבי מאיר? ותירץ, דרבי מאיר אמר שכך סוברים חכמים שחולקים על רבי דוסא, אך אין זה אומר שרבי מאיר עצמו סובר כך. והרמב"ן תירץ, שאין כונת רבי מאיר לומר שכל מאהיל נחשב לנוגע ולכן הם מצטרפים, אלא כונתו לומר שגם שני שמות מצטרפים, ומאי דאמרינן שם לאחר דברי רבי מאיר זה הכלל כל שהוא משם אחד מצטרפים זה רק לפי תנא קמא שם, אך רבי מאיר עצמו סובר שגם שני שמות מצטרפים, ולכן אי אפשר להביא מרבי מאיר שמאהיל נחשב לנגיעה. וראה ברע"ב תוספות יום טוב ואליהו רבה באהלות שם שנקטו כהראב"ד, שרבי מאיר גם מודה שדוקא משם אחד מצטרפים, אלא שהוא סובר שכל מאהיל נחשב לנגיעה. והגר"א באליהו רבה שם ביאר סברת רבי מאיר, שהוא סובר שיסוד טומאת אהל היא שביתא כמאן דמליא טומאה דמי, והיינו שהטומאה מתפשטת בכל הבית, ומעתה הוא נטמא מחמת מגעו באותה הטומאה שהתפשטה, ואם כן כל טומאת אהל היא נגיעה בטומאה, ולכן כל אהל מצטרף עם המגע.

[157] לדעת אביי אף כאשר הטומאה באויר ואין מעליה מחיצה, מכל מקום השטח שבתוך טפח לטומאה הוא נחשב כמלא טומאה, והמאהיל שם נחשב לנוגע, ולדעת רבי זירא כאשר הטומאה היא רצוצה שיש מחיצה מעליה או מהצדדים, הרי כל הטומאה שבוקעת ועולה נחשבת כמלא טומאה, והמאהיל שם נחשב לנוגע. ונסתפקו התוספות האם רבי זירא חולק על אביי, והוא סובר שדוקא טומאה רצוצה נחשבת למלא טומאה, או שמא גם רבי זירא מודה לאביי שבתוך טפח בכל אופן זה נחשב לנגיעה, אלא שהוא רצה להעמיד גם באופן שהנגיעה היתה למעלה מטפח. [וראה חזון איש אהלות סימן כ דאביי ודאי פליג על רבי זירא, והוא סובר שלמעלה מטפח אינו נחשב נגיעה אף בטומאה רצוצה].

[158] וכתבו התוספות, שגם לגבי הסתירה במשנה דאהלות בין הרישא לסיפא, שרבי זירא תירץ דרישא בטומאה רצוצה בין שני מגדלים, אביי יתרץ שרישא מיירי בנוגע למטה מטפח וסיפא מיירי בנוגע למעלה מטפח. ולדברי רבא המשנה מתפרשת כפשטותה, דהא רישא מיירי במאהיל בידו מעל הטומאה, וסיפא מיירי באהל המשכה, ולא קשה כלל סתירה במשנה. ולפי זה כתבו התוספות, דבאמת הוה מצי למימר דתנא דמתניתין סובר כתנא דאהלות, שהרי לפי רבא גם האי תנא קרי למאהיל על הטומאה נוגע, אלא דעדיפא ליה לאתויי מדרבי יוסי לפי שאביי ורבא קאי עליה. אך במסכת אהלות שם נחלקו בזה הראשונים, דהרא"ש והגר"א שם פירשו את הרישא כרבא, שאם הוא מאהיל על הטומאה או הטומאה מאהלת עליו הרי זה נחשב נגיעה, ובאהל דהמשכה אין זה נחשב לנגיעה, וכמו שכתבו התוספות. אך הרמב"ם בפירוש המשנה, הר"ש, המהר"ם, הראב"ד בפירושו למסכת עדיות והרע"ב פירשו את הרישא כרבי זירא, דברישא מיירי בטומאה רצוצה בין שני מגדלים, ומשמע שלגבי פירוש המשנה דאהלות כולי עלמא מודו לרבי זירא, והם נחלקו רק בדעת רבי יוסי. וביותר מוכח כן ברמב"ם בהלכותיו, שפסק בסוף פ"ד מטומאת מת דנוגע ומאהיל אינם מצטרפים, וכבר תמה החזון איש [אהלות כ סק"י] מדוע לא פסק כרבא וכרבי יוחנן שנוגע ומאהיל מצטרפים, ורק אהל המשכה לא מצטרף עם מגע? ותירץ הקהלות יעקב [טהרות סימן כא], שכל הראשונים הללו סוברים שרבא ורבי יוחנן פירשו כן את דעת רבי יוסי, ואת דעת התנא של משנתנו, אך המשנה דאהלות ודאי פליגא שכל מאהיל אינו נחשב לנגיעה, אלא רק טומאה רצוצה בין שני מגדלים או למטה מטפח, ודלא כהתוספות. וראה בקהלות יעקב שם שביאר מה הכריח אותם לומר כן. [ובזה מיושבת שיטת רש"י להלן בסוף הסוגיא, שפירש בקושית הגמרא מאן תנא דפליג על רבי יוסי, שזה התנא של אהלות, והקשו התוספות הרי התנא של אהלות סובר כרבי יוסי, אך לפי זה מיושב, וראה מה שכתבנו בהערות שם]. ומה שלא הביא הרמב"ם את הדין של רבי זירא שטומאה רצוצה מצטרפת עם מגע, כתב הקהלות יעקב שם, שהרמב"ם סמך על מה שכתב שם פרק יב ה"א, "שכל פחות מרום טפח כנגיעה הוא חשוב, וטומאה שתחתיו טומאה רצוצה היא", ומזה נלמד שאף לגבי צירוף אהל עם מגע טומאה רצוצה ופחות מטפח נחשבים למגע. אך החזון איש שם נקט, שהרמב"ם פסק כרבי שמעון שהובא בסוף הסוגיא, דהוא סובר שכל מאהיל בכל אופן שהוא אינו מצטרף עם מגע, דהא קאמר שלא יתכן טומאת מגע ברקב כלל, והיינו שאפילו טומאה רצוצה ואפילו פחות מטפח אינם נחשבים למגע, וכוותיה פסק הרמב"ם, ולכן לא חילק בזה כלל, אלא כתב שמאהיל ומגע אינם מצטרפים. אך הקשה החזון איש מדוע באמת פסק כרבי שמעון ולא כסתם משנה דאהלות, דיש אהל המצטרף עם מגע? הרמב"ם [טומאת מת פט"ז ה"ו] כתב, שכל טומאה שאינה תחת פותח טפח ברום טפח הרי היא כרצוצה, והראב"ד השיג עליו, שאם מחיצה של טפח מעל המת הרי הוא טמא מדין מאהיל, ואין זה טומאה רצוצה, אלא טומאה רצוצה זה דוקא כשיש מחיצה פחות מטפח מעל המת, שהטומאה דחוקה. וכתבו בחידושי רבינו חיים הלוי [טומאת מת פי"ט ה"א (ג)] ובקהלות יעקב [טהרות סימן כח], שמקורו של הרמב"ם הוא מדברי רבא כאן, והיינו דרבא גם מודה לרבי זירא שרק טומאה רצוצה נחשבת כמגע, ורק היא מצטרפת עם הנוגע, אלא שרבא סובר שכל טומאה באויר שאין עליה אהל נחשבת לטומאה רצוצה, ולכן כל מאהיל מצטרף עם מגע. [ואף שהרמב"ם לא פסק כרבא לגבי הצירוף, וכמו שכתבנו לעיל, מכל מקום בעיקר חידושו של רבא שכל טומאה באויר נחשבת כמגע פסק כוותיה, וצריך עיון]. אך החזון איש בגליונות על הגר"ח שם נחלק על הגר"ח, וכתב שכל הנידון בסוגיא הוא רק לגבי צירוף, ולא לגבי האם כל מאהיל נחשב לטומאה רצוצה, עיי"ש. באדרת אליהו פרשת חוקת כתב הגר"א לחדש, שאף שעובדי כוכבים מטמאים במגע ולא באהל, מכל מקום בטומאה רצוצה הם מטמאים אף את המאהיל על גביהם, וכתב האור שמח [טומאת מת פ"א הי"ג], שמקורו של הגר"א הוא מסוגיין, דהמאהיל על טומאה רצוצה חשיב כמגע, וכמו דחשיב כמגע לגבי להצטרף עם נגיעה, כך חשיב כמגע לגבי טומאת עובדי כוכבים. ולכאורה לפי שיטתו במסכת אהלות שפסק כרבא דכל מאהיל חשיב כמגע, וכדעת התוספות והרא"ש, הרי דכל מאהיל על עובדי כוכבים יטמא, וכן נקט הרש"ש [נדה נז א], אך באור שמח משמע שעובדי כוכבים מטמאים רק בטומאה רצוצה ממש, ולא בכל מאהיל.

[159] במסכת אהלות פ"י מ"ד ומ"ה נחלקו הרא"ש והמהר"ם מה הדין באופן שאין בארובה פותח טפח, אך המת נמצא כנגד הארובה, האם הטומאה נכנסת לעליה דרך פחות מטפח, כיון שהיא כנגדה, או שמא אין טומאה נכנסת כלל דרך פחות מטפח, והקשה הקהלות יעקב [טהרות סימן כז] מהכא, דהרי בסיפא מיירי שהטומאה כנגד החבלים, ומשמע שאף ברישא שהטומאה בתוך הבית מיירי כן, ומכל מקום אין הטומאה עוברת לעליה, וכדעת המהר"ם, וקשה מכאן לדעת הרא"ש שהטומאה עוברת בפחות מטפח כשהיא כנגד הארובה? ותירץ הקהלות יעקב, דכל הטעם של הרא"ש שהטומאה עוברת דרך פחות מטפח, זה משום שכל טומאה שאין מעליה אהל טפח היא נחשבת לטומאה רצוצה שדינה לבקוע, וכמו שכתב הרמב"ם, והכא הא קיימינן אליבא דרבי יוסי דלית ליה טומאה רצוצה, וכדאמרינן להלן, ולכן העליה טהורה, אך לדידן דטומאה רצוצה בוקעת הטומאה עולה לעליה אף בפחות מטפח.

[160] ואף שאין בחבלים עצמם רוחב טפח, ואין להם דין אהל, מכל מקום הם חוצצים בפני הטומאה שתחתיהן, והנוגע מעל החבלים טהור. והקשה הקהלות יעקב [טהרות סימן כח], לדעת הרמב"ם שהובא לעיל, שכל טומאה שאין מעליה אהל טפח על טפח היא נחשבת לטומאה רצוצה, שדינה לבקוע ולעלות עד לרקיע, אם כן מדוע הנוגע כנגד החבלים טהור, הרי אין בחבלים עצמם טפח, והטומאה היא רצוצה, וכל טומאה רצוצה בוקעת ועולה גם מעל החבלים? ותירץ, דהכא קיימינן לרבי יוסי, ולדידיה אמרינן להלן דלית ליה טומאה רצוצה בוקעת, ולכן הנוגע מעל החבלים טהור, אך באמת לדידן דטומאה רצוצה בוקעת, אף הנוגע מעל החבלים טמא. ויישב בזה את קושית החזון איש [אהלות י סק"ה] מדוע השמיט הרמב"ם את החידוש המבואר בברייתא כאן, שהנוגע כנגד החבלים טהור, שהם חוצצים בפני הטומאה אף שאין בהם רוחב טפח? אך לפי דבריו לא קשה כלל, שהרי הברייתא כאן קאי רק לשיטת רבי יוסי שטומאה רצוצה אינה בוקעת. אך הקשה, שלפי זה גם לדעת רבא מוכרחים לומר שרבי יוסי לית ליה טומאה רצוצה בוקעת, ובגמרא לא משמע כן, דהא רק לפי אביי מקשינן תהוי כטומאה טמונה? ותירץ, שאין כונת הגמרא כפשוטה, אלא הקושיא תיהוי כטומאה טמונה היא אף לרבא, וביאור דברי הגמרא הוא, דבתחילה הקשה רבא לאביי, שאם מיירי בפחות מטפח הרי מת בכסותו הוא, ועל זה תירץ שאינו מבטלו למת. והשתא הוי מילתא אחריתי, דפריך לכולי עלמא תהוי כטומאה טמונה, ומשני דרבי יוסי לית ליה טומאה רצוצה בוקעת.

[161] כלומר, שבכל מחיצה שלמטה מטפח ישנם שני סיבות שלא תחצוץ בפני הטומאה, חדא, דחשיב כסות המת, ועוד, שטומאה רצוצה בוקעת ועולה. והכא ליכא לשני החסרונות, דמצד כסות המת זה דוקא באופן שמבטל למת, ומצד טומאה רצוצה, רבי יוסי לית ליה טומאה רצוצה בוקעת ועולה. והנה לדעת רבי זירא שמאהיל נחשב לנוגע רק בטומאה רצוצה, ישאר קשה קושית הגמרא כאן, מדוע רבי יוסי קרי למאהיל נוגע, הרי כאן לא מדובר בטומאה רצוצה? ולכאורה מוכח מכאן שרבי זירא מודה לאביי שפחות מטפח נחשב לנגיעה, אלא שהוא סובר שגם למעלה מטפח אם הטומאה רצוצה זה נחשב לנגיעה, וכן כתב החזון איש [אהלות כ סק"ט], ודלא כהתוספות שהסתפקו בזה.

[162] הרמב"ן הביא שיש גורסים תיבת המגדל שאין בה פותח טפח, והקשה עליו, שאם אין בה חלל טפח מדוע טומאה בבית מה שבתוכה טהור, הרי כל שאין בו חלל טפח אינו יכול להציל מפני הטומאה שבבית? וכן קשה מה שכתב רש"י, מדוע כאשר המגדל בפתח טומאה בתוכה מה שבבית טהור, נימא טומאה רצוצה בוקעת ועולה ומתפשטת לבית?

[163] הרמב"ן הביא שיש גורסים "טומאה בבית מה שבתוכה טמא", והר"ש באהלות שם כתב דלא גרסינן כן, אלא "מה שבתוכה טהור", וכן עיקר, דהא אין סוף טומאה לצאת שם. אך הרא"ש כתב דשפיר גרסינן כן, ומיירי באופן שהמגדל סותם את כל הפתח, דהשתא ודאי סוף הטומאה לצאת דרך מקום המגדל. והמהר"ם תירץ כעין זה, דמיירי באופן שיש טפח מתחת למגדל, דהשתא סוף הטומאה לצאת מתחת למגדל, וכשתבא שם הטומאה הרי היא תטמא את מה שבתוך המגדל, עיי"ש הטעם. ויתכן לבאר את המחלוקת של הר"ש והרא"ש ומהר"ם, דהנה כבר מפורסמת החקירה בגדר הדין של "סוף טומאה לצאת", האם הביאור הוא שרואים כאילו המת נמצא כבר עכשיו במקום שהוא עתיד להיות, ודנים כאילו יש שם טומאה, או שמא, כיון שסוף הטומאה לצאת דרך שם, הרי המחיצה שחוצצת בפני הטומאה אינה נחשבת למחיצה, ורואים כאילו הפתח פתוח והטומאה עוברת דרך שם. ונפקא מינה בין הצדדים במקום שסוף הטומאה לבא דרך שם אך אין אהל אחד המחבר ביניהם, שלפי הצד השני שכל הטומאה היא מחמת שרואים כאילו אין מחיצה, הרי זה שייך רק במקום שיש אהל אחד המחבר ביניהם, מה שאין כן לפי הצד הראשון, שכל מקום שהטומאה תעבור שם חזינן כאילו היא כבר נמצאת שם, הרי זה שייך גם בלא אהל אחד, וראה בחידושי רעק"א [טהרות] שדן לגבי שער העיר מטעם זה, עיי"ש. ומעתה כל דברי הרא"ש יתכנו רק לפי הצד הראשון, שחזינן כאילו הטומאה עכשיו נמצאת שם, שאם לפי הצד השני, הרי כאשר יוציאו את הטומאה יזיזו את המגדל, ולעולם אין סוף הטומאה ליכנס למגדל, והנידון לטמאות את המגדל הוא רק מחמת שזה נחשב שכבר עכשיו יש כאן טומאה. וכן תירוץ המהר"ם שיש טפח מתחת למגדל לא יתכן אלא לפי הצד הראשון, דחזינן כאילו עכשיו הטומאה מתחת למגדל והיא בוקעת, שלפי הצד השני הרי צריך שיהיה אהל אחד המחבר ביניהם וליכא. ומעתה, אם הר"ש סובר כמו הצד השני הרי לא יתכן לגרוס טומאה בבית מה שבתוכה טמא. אך עיקר דברי הרא"ש והמהר"ם צריכים עיון מקושית הגמרא כאן, דמקשינן תנא קמא נמי טהורי מטהר, ואם גרסינן "טמא", הרי תנא קמא מטמא, ושפיר פליג רבי יוסי ומטהר לפי שיכול להוציאם חצאים, וכמו דפליג ברישא, ומאי מקשי? וכן הקשה התוספות יום טוב שם.

הנוגע בחתיכת בשר מן המת ששיעורה הוא כחצי זית, ובאותה עת דבר אחר (כגון קרש) מאהיל עליו ועל חתיכת בשר אחרת מן המת ששיעורה הוא כחצי זית — הריהו טהור.

ואי חד שמא [ואם שם אחד] הוא, לטומאת מגע ולטומאת אוהל, אמאי [מדוע] אדם זה טהור? ואומרים: אלא מעתה קשיא רישא [קשה התחלת אותה משנה] שממנה עולה שמצטרפות טומאת אוהל לטומאת מגע על מה שעולה מסוף המשנה שאין מצטרפות טומאת אוהל לטומאת מגע!

אמר ר' זירא: בתחילת המשנה מדובר בחתיכת בשר מן המת הנמצאת במקום דחוק, ונקראת טומאה רצוצה (צפופה, זו שאין לה מקום מרווח), שנמצאת בין שני מגדלים (ארונות עץ) עסקינן [עוסקים אנו], ואין ביניהן רווח כשיעור פותח טפח, שכיון שמאהיל האדם בידו האחת מעל המגדלים הללו, והטומאה הרצוצה עולה כלפי מעלה, נמצא שכולה נגיעה אחת היא, שהוא כנוגע בידו בטומאה ממש, והטומאה נוגעת בו כשהיא בוקעת ועולה. ונמצא איפוא שאין מהמשנה באהלות ראיה לשיטת ר' יוחנן שמאהיל הריהו כנוגע.

ושואלים: אלא מעתה מאן [מי] התנא דקרי [שקורא] לטומאת אהל "נוגע", כשיטת ר' יוחנן? ומשיבים: שיטת ר' יוסי היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: כמות בשיעור מלא תרווד (כף) של רקב (בשר המת שנרקב) הריהי מטמא כדרך שהמת עצמו מטמא, בשלושה אופנים: במגע בו, ובמשא אותו ובאהל המאהיל על הרקב ועל האדם.

בשלמא [נניח, זה מובן] שמטמא הרקב במשא ובאהל, שכן לענין טומאת משא — הא קא טעין ליה לכוליה [הרי הוא נושא אותו כולו, את כל מלוא התרווד] בבת אחת. וכיוצא בזה לענין טומאת אוהל — הא קא [הרי הוא] מאהיל אכוליה [על כולו] בבת אחת, ונטמא בכך. אלא זה הנוגע — הא [הרי] הוא לא נגע בכוליה [בכולו], וכיצד הוא יכול להיטמא?! אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] כי מאי [מה פירוש] "נוגע" שאמר ר' יוסי? מאהיל. וזהו התנא הסבור כשיטת ר' יוחנן שמאהיל נקרא "נוגע".

ומקשים: איך אפשר לפרש כן, והא קתני [והרי שנה] ר' יוסי בברייתא "נוגע" לחוד והא קתני [והרי שנה] "מאהיל" לחוד, והרי שאין מאהיל נקרא "נוגע"! אמר אביי: אין זו קושיה, שכן יש להבחין בין מאהיל על הטומאה הנמצאת מתחת לידו המאהילה בשיעור שלמטה (פחות) מטפח — הרי אהל זה נקרא "נגיעה", ובזה אמר ר' יוסי שמלוא תרווד רקב מטמא במגע. ואילו המאהיל על הטומאה שמתחתיו בשיעור שלמעלה (יותר) מטפח — הרי זה אהל גרידא [סתם], ובזה אמר ר' יוסי שמלא תרוד רקב מטמא באוהל.

רבא אמר: לדעת ר' יוסי אפילו כשמאהיל על הטומאה שלמעלה מטפח נמי [גם כן] אהל נגיעה הוא, והיכי דמי [ואיך נחשב, באיזה אופן הוא מוגדר] כאהל גרידא [סתם], ולא כנוגע? בהמשכה, כאשר דבר מאהיל על האדם ועל הטומאה גם יחד. שהדבר המאהיל ממשיך את הטומאה מן הדבר המטמא אל האדם.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה, את דעתי זו]? דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יוסי אומר: חבילי מטה (רשת העשויה מחבלים המשמשת לשבת עליה), וכן סריגי (רשת סורגים) החלונות, ששטחם בין קורות שבגג הבית, ועתה הם משמשים כתקרה בין הבית לעליה — הרי אלה התבטלו עם קביעתן כתקרה, ואין הם מקבלים טומאה. ואף שיש ברשתות הללו נקבים, הריהם חוצצין בין הבית לעלייה, שלא להכניס טומאה של המת הנמצאת בתוך הבית לצד שני, לעליה.

ואם פרסן את הרשתות הללו על פני המת הנמצא מחוץ לבית, שתלאן באויר, ולא קבען, כל הנוגע כנגד הנקב שברשתות הללו — הריהו טמא, והנוגע שלא כנגד הנקב — הריהו טהור.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שפרס את הרשתות במרחק שלמטה (פחות) מטפח מפני המת — זה הנוגע שלא כנגד הנקב אמאי [מדוע] הוא טהור? הלא במרחק כה קרוב אל המת, נחשבות הרשתות הללו כאחד מבגדיו של המת, וכמת הלבוש בכסותו היא, וכלל הוא שמת בכסותו מטמא, שאין הכסות חוצצת בין המת ובין המאהיל עליו!

אלא לאו [האם לא] מדובר שפרס במרחק שלמעלה (יותר) מטפח מעל פני המת, וקא קרי ליה [והוא ר' יוסי קורא לו] "נוגע". הרי איפוא שלשיטת ר' יוסי אף המאהיל מעל לטפח נקרא "נוגע", ושלא כדברי אביי.

אמר אביי בדחיית ראייתו של רבא: אין זו קושיה, שכן לעולם מדובר כאן בפורס את הרשתות הללו במרחק שלמטה מטפח, ודקאמרת [ומה שאמרת] בשאלה מדוע הנוגע שלא כנגד הנקב טהור, והרי כמת הלבוש בכסותו הוא — אין המקרה הזה דומה למת הלבוש בכסותו, שכן מת בכסותו — הכסות אינה חוצצת בין המת למאהיל עליו, משום שבהלבשת המת בכסותו בכך הריהו מבטל ליה [אותו, את הכסות] אצל המת, שיהא זה בגדו של המת. ולכן הכסות נחשבת כחלק ממנו, ואינה חוצצת. מה שאין כן האי [זה] הרשת הניתנת מעל פני המת — לא מבטל ליה [אותו] לגבי המת, שהרי הוא עומד ליטלו ממנו.

ושואלים על הסברו של אביי: אם אכן המדובר בפורס מעל פני המת במרחק שפחות מטפח, אף שאין אלה נחשבים ככסותו של המת, ומכל מקום תהוי [תהיה, תיחשב זו] כטומאה טמונה (הנמצאת בתוך חלל, מתחת לדבר הרחוק ממנה פחות מטפח) שהיא בוקעת מבעד לאותו הדבר שמעליה, ועולה מעלה, ותטמא אף את זה הנוגע שלא כנגד הנקב! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] ר' יוסי שטומאה טמונה אינה בוקעת ועולה.

ומנא תימרא [ומנין אתה אומר זאת]? דתנן [שכן שנינו במשנה]: תיבת המגדל (מגירה בארון) הנמצא בתוך הבית, שיש בה עצמה חלל ששיעורו הוא כפותח טפח (טפח על טפח בגובה טפח), ואולם אין ביציאתה (בחלק המגירה הנשלף החוצה) שיעור של פותח טפח, אם היתה טומאה בתוכה של המגירה, וכגון שהיה בה כזית מן המת — אין המגירה חוצצת בעד הטומאה, ולכך הבית טמא. ואם ישנה טומאה בתוך הבית — כל מה שבתוכה של המגירה הריהו טהור, שכן אין בפתח המגירה שיעור כטפח על טפח.

וטעם הדבר: מפני שדרך טומאה הוא לצאת ממקומה, ולכך ודאי שטומאה הנמצאת בתוך המגירה תצא לתוך הבית ותטמאו, ולכן אף כאשר הטומאה בתוך המגירה הריהי מטמאה את כל הבית. ואולם אין דרך הטומאה ליכנס, שאין דרך הטומאה שבבית להיכנס אל החלל הסגור שבתוכו, כמגירה זו. ולכך אם הטומאה בבית, כל מה שבמגירה טהור. שכיון שהמגירה נתונה בתוך ארון שיש בו ארבעים סאה, והריהו נחשב לאוהל, אף המגירה נחשבת כן, כיון שהיא קבועה בו.

ור' יוסי מטהר את הבית בזמן שהטומאה נמצאת בתוך המגירה, מפני שאין זה בהכרח שהטומאה תטמאה לכשתצא ממנה, שהרי יכול הוא להוציאה מן המגירה לא בשיעור המטמא, אלא לחצאין, או שיכול הוא לשורפה במקומה, בתוך המגירה.

וקתני סיפא [ושנה בסוף אותה משנה] שאם העמידה את הארון בתוך הפתח של הבית, ופתחה של הארון פונה לחוץ מן הבית, ולא אל תוך הבית, אם היתה טומאה בתוכה של הארון — כל הנמצא בתוך הבית הריהו טהור. שכן כל הטומאה יוצאת אל מחוץ לבית. ואם היתה טומאה בבית — כל מה שבתוכה של הארון הריהו טהור, כיון שאין סופה של הטומאה להיכנס אל הארון.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in the case of one who touches half an olive-bulk of flesh from a corpse and simultaneously another item overlies both him and half an olive-bulk of flesh from a corpse, he remains pure.

But if impurity via contact and via a tent are considered one concept, why does he remain pure? Rather, based on the latter clause of the mishna, the first clause of the mishna is difficult, because it indicates that these two categories of impurity are considered one concept and join together to constitute the requisite measure for impurity.

Rabbi Zeira said: In the first clause of the mishna we are dealing with a case where the source of impurity is pressed between two wooden chests and there is no opening of one handbreadth in between the chests. When the hand of a person overlies the chests, the impurity of the pressed item rises beyond the chests and it transmits impurity to the person. Therefore, his interaction with all the sources of impurity is considered as though he is touching them simultaneously. Consequently, there is no proof in the mishna for the opinion of Rabbi Yoḥanan that imparting impurity via contact and via a tent are considered the same concept.

Therefore, the Gemara asks: Who is the tanna who refers to impurity imparted in a tent as one who touches [noge’a]? The Gemara answers: It is Rabbi Yosei, as it is taught in a baraita (Tosefta, Oholot 4:1): Rabbi Yosei says: A full ladle [tarvad] of dust from a corpse imparts impurity like the corpse itself in three ways: By contact [bemagga], and by carrying, and in a tent.

Granted, the dust of a corpse imparts impurity via carrying and in a tent; this one who carries it carries the entire amount of dust and that one who overlies the dust overlies all of it. But with regard to one who touches it, one does not touch all of the dust, and it should therefore be impossible for one to become impure via contact. Rather, isn’t it correct to conclude from this baraita: To what is the term noge’a referring? It is referring to one who overlies the dust.

The Gemara asks: How is it possible to explain the baraita in such a manner? But doesn’t Rabbi Yosei teach the case of one who touches separately, and doesn’t he teach the case of one who overlies separately? Therefore, the term noge’a cannot be referring to overlying. Abaye said: That is not difficult because there are two types of overlying. With regard to a tent that overlies impurity at a height of below one handbreadth, that tent is referred to as touching. But a tent that overlies impurity at a height of above one handbreadth is referred to as merely a tent.

Rava said: According to Rabbi Yosei, even a tent that overlies impurity at a height above one handbreadth is referred to as touching. And what are the circumstances of a tent that is referred to as merely a tent and not as touching? The term tent is referring to the case of a structure that overlies both a person and a source of impurity, thereby spreading the impurity from its source to the person.

Rava said: From where do I say my opinion? It is as we learned in a baraita (Tosefta, Oholot 9:4) that Rabbi Yosei says: With regard to bundles that serve as a bed and grilles taken from windows, if one placed them between the ground floor and the upper floor of the house such that they serve as a ceiling, since they have become part of the building they are not susceptible to impurity. Therefore, even if there are holes in the bundles and the grilles, they serve as a barrier between the house and the upper floor such that the impurity of a corpse present in the area of the house cannot enter the other side, i.e., the upper floor.

And if one spread out the bundles and grilles outside the house in an impermanent manner by hanging them over a corpse in the air like a net, one who touches, i.e., overlies the corpse, opposite a hole in the netting becomes impure. By contrast, one who overlies it not opposite a hole remains pure.

Rava explains his proof: What are the circumstances? If we say that he spread out the netting below the height of one handbreadth above the corpse, why does one who overlies the corpse not opposite a hole in the netting remain pure? In such a case, the netting is close enough to the corpse to be considered part of the clothing of the corpse. Therefore, the case is tantamount to one where the corpse is dressed in its clothing, and a corpse dressed in its clothing imparts impurity to one who overlies it because the clothing does not act as a barrier.

Rather, is it not the case that he spread out the netting more than one handbreadth above the corpse? And Rabbi Yosei refers to overlying the corpse as touching. Apparently, contrary to the opinion of Abaye, Rabbi Yosei refers to overlying as touching even when the overlying item is more than one handbreadth above the source of impurity.

Abaye rejected Rava’s proof and said: Actually, the case is one where one spread the netting out below the height of one handbreadth above the corpse. And with regard to that which you say: If so, one who overlies the corpse not opposite a hole in the netting should also become impure as it is tantamount to a case of a corpse dressed in its clothing, this case is not similar to the case of a corpse dressed in its clothing. In the case of a corpse dressed in its clothing the clothing does not act as a barrier to the impurity because the one who dressed the corpse nullified the clothing by rendering its status as though it is a part of the corpse. But in this case in the baraita, the one who spread out the netting over the corpse intended to remove the bundles and grilles afterward and he did not nullify them.

The Gemara objects with regard to Abaye’s explanation: But if the case is one where he spread out the netting less than one handbreadth above the corpse, even if it is not considered the clothing of the corpse, let it be considered like a source of impurity hidden underneath an overlying structure at a distance of less than one handbreadth. In such a case, the impurity breaks through and ascends, and therefore it should transmit impurity even to one who overlies it not opposite a hole in the netting. The Gemara explains: Rabbi Yosei holds that hidden impurity does not break through and ascend.

And from where do you say that this is the opinion of Rabbi Yosei? It is as we learned in a mishna (Oholot 4:2): In the case of a compartment in a chest that is inside a house, in which the open space of the compartment itself has at least one cubic handbreadth in volume, but the opening of the compartment to the house does not have the area of one square handbreadth, and the volume of the entire chest is forty se’a, in that case, if there is a source of impurity inside the compartment, the compartment does not act as a barrier and the house is impure. If the source of impurity is inside the house but outside the chest, whatever is inside the compartment remains pure, because the opening of the compartment is less than one handbreadth.

This differentiation exists because it is typical for a source of impurity to exit from its location, and therefore impurity can be transmitted out of the compartment and into the house. But it is not typical for a source of impurity to enter a location, and therefore an impure item that lies in the house does not transmit impurity into the compartment. Since the volume of the chest is forty se’a it constitutes a separate tent, and the compartment that is part of the chest is also considered part of this tent.

And Rabbi Yosei deems the house pure when the impure item is in the compartment. The item will not necessarily impart impurity outside of the compartment because one can remove the source of impurity from the compartment in halves, i.e., in pieces that each measure less than the requisite amount to impart impurity. Or, alternatively, one can burn the source of impurity while it still remains in its place inside the compartment.

And the latter clause of that mishna teaches: If one placed the chest in the entrance to the house and the opening of the compartment is facing out of the house, if there is a source of impurity inside the chest, the house remains pure because the impure item will typically exit the house. If there is a source of impurity in the house, whatever is inside the chest remains pure, because the source of impurity will not enter the chest.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פרסן על פני המת. כלומר שנטלן מן המטה ופרסן באויר על פני המת דכיון שאינו מסורג במטה אינו מקבל טומאה שהרי אינו מקבל טומאה אלא על ידי המטה, הילכך הנוגע שלא כנגד הנקב טהור. ואע"פ שלא בטל את (החלב) [החבל] לגבי המת וכ"נ מדברי רש"י ז"ל. וא"ת כיון דלא מבטל ליה אפילו שלא כנגד הנקב יהא טמא כדמוכח בפרק לא יחפור (בבא בתרא יט, ב) דכל דבר שאינו מבטלו אינו חוצץ בפני הטומאה. תירצו בתוס' דכ"ד שסותם כל החלון אינו צריך בטול, וה"נ אע"פ שאינו ממלא את כל האויר, כיון דכשהוא ממלא את כל האויר חוצץ וא"צ ביטול כנגדו מיהא חוצץ.

רבי יוסי מטהר מפני שיכול להוציאם לחצאין ולשורפה במקומה. פי' בתוספות דר"י מודה בהך ברייתא [ביצה י, א] דתני בית שיש לו פתחים הרבה טמאין מפני שדרך טומאה לצאת דרך שם, וטעמא דהתם מיירי במת שלם ומת שלם אין דרכו לשורפו ולנתחו פחות פחות מכזית.

טומאה רצוצה יש מי שאומר שטומאתה מגע ומצטרפת עם המגע ויש לפקפק בהם מלא תרוד רקב המת מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע מפני שאי אפשר ליגע בכלו שאינו גוף אחד ויתבאר במקום אחר שאפי' גבלו במים אינו חבור:

טומאת אהל הוא כיון שיאהיל האדם על המת הן בגופו הן בידו הן שיש טפח או יותר בין ידו לטומאה הן שאין טפח בין ידו לטומאה הן שהאהיל המת עליו הן שלא האהילו זה על זה אלא שנתאהלו האדם והמת תחת אהל אחד וזהו נקרא אהל המשכה שאין הוא מאהיל על הטומאה ולא הטומאה עליו אלא שדבר אחר ממשיך את הטומאה עליו:

חבלים שהמטה מסורגת בהן וסריגים שבחלונות העשויים כמין סבכה שפירסן בחלון (שבית) [שבין] בית לעליה והמת בבית הרי אלו חוצצין ואין טומאה נכנסת לעליה וכן בחלון שבין בית לבית ואע"פ שיש אויר בין קליעה לקליעה ובלבד שלא יהא שם אויר בפותח טפח אפי' פירסן על המת באויר שאינן במקום שיהא מעשה שלהן תקרה ואף המכניס ידו כנגד אוירן טהור:

פירסן באויר על המת בתוך טפח של מת טמא ואע"פ שאין זה כמת בכסותו שהרי אינו מבטלן לשם בדעתו מ"מ טומאה טמונה בוקעת ועולה כמו שהתבאר:

תיבת המגדל והיא תיבה גדולה העשויה לנחת ובגודל המפקיעה מטומאה כמו שיתבאר במקומו והיתה בתוך הבית וסתומה מששת צדדיה ואין בה אלא פתח קטן מטפח טומאה בתוכה הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכה טהור שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה ליכנס העמידה בפתח ופתחה לחוץ טומאה בתוכה הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכה טהור וגדולי המפרשים כתבו בזו מה שבתוכה טמא שדרך טומאה לצאת דרך הפתח ואין דופן התיבה מפסיק בפניה שהרי כלים שתחת המשקוף טמאים ואין הדלת מפסיק כמו שביארנו במסכת יום טוב וגדולי הרבנים פירשוה בתיבה קטנה והוא תמה:

בפרש"י בד"ה חוצצין בין בית לעלייה אם הניחן מקודם לחברתה כו' לצד שני שעליה כלומר כו' עכ"ל כצ"ל ופי' בריוח שבין קורה לקורה מניח החבלי מטה וסריגי החלונות וק"ל:

תוס' בד"ה ומאן תנא כו' מנלן לפרש כדמפרש דלמא בטומאה רצוצה כו' עכ"ל ולפי זה לר' זירא מתוקמא נמי הך דר' יוסי בטומאה רצוצה ולר' זירא לא תסייעה לר' יוחנן נמי מהך דר' יוסי אלא סתמא דתלמודא קאמר מאן תנא כו' ר' יוסי כו' ואליבא דרבא ודו"ק:

בד"ה שלא כנגד כו' דכל דבר שסותם כולו כו' עכ"ל כצ"ל והכא אע"ג דאינו סותם כולו מ"מ לא שייך נמי הכא מיעוט ולא אמרינן התם דבעי ביטול אלא היכא שבא למעט החלון ודו"ק:

בגמ' וקתני סיפא העמידה בפתח ופתחה לחוץ טומאה בתוכה הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכה טהור כצ"ל:

ברש"י ד"ה בהמשכה וכו' דהוא אינו מאהיל על הטומאה ולא הטומאה מאהלת עליו וכו' כצ"ל:

ד"ה חוצצין בין בית לעליה אם שוטחה בין קורה לחברתה נעשה תקרה וכו' כצ"ל פירוש סתם בית מניחים עליו למעלה קורות רחוקים קצת אחת מחברתה ועל הקורות מניחין דפין לתקרה ואם שטחו חבילי המטה או סריגי החלון מתקרה לחברתה במקום דפין נעשה תקרה וכו':

ד"ה טומאה בתוכה הבית טהור דמשום מאי איכא לטמויי הא טומאת אוהל ליכא כצ"ל:

בתוס' ד"ה ומאן תנא וכו' דהא לאביי מאי משני דע"כ צריך לאוקמי מתני' בכל ענין דאל"כ מאי דחה ר' זירא וכו' כצ"ל. ור"ל דלאביי לא יתורץ קושית מאן תנא דקרי לאהל נגיעה דכר' יוסי ליכא לאוקמי לאביי משום דאע"ג דלאביי קרי ר' יוסי למטה מטפח אהל מ"מ לא מתוקמא מתני' אליבא דר' יוחנן כוותיה דע"כ מתני' דקתני הנוגע בהן ואוקמה ר' יוחנן אי נוגע מאהיל צריך לומר דקרי אפי' למאהיל למעלה מטפח נוגע דאי דוקא למטה מטפח אכתי נוגע אין דהיינו למטה מטפח אבל מאהיל דהיינו למעלה מטפח לא:

בא"ד אבל רבא דלא מפיק אלא אהל דהמשכה ליכא למפרך מידי וכו' כצ"ל:

ד"ה שלא כנגד הנקב וכו' ומיהו שם פירש דכל דבר שסותם כל החלון וכו' כצ"ל. ור"ל דשם פרק לא יחפור איירי לענין למעט בחלל החלון שאין פותח טפח אבל אינו סותם כל החלון בזה קאמר דכל מידי דלא מבטל אינו ממעט ואינו חוצץ אבל מידי דסותם כל החלון אין צריך ביטול וסותם וחוצץ בפני הטומאה אפי' לא בטלו:

ד"ה קסבר ר' יוסי וכו' י"ל דאע"ג דסבר ר"י וכו' מודה בקולית סתומה וכו'. יש מקשין א"כ מה הקשו התוס' לעיל בד"ה נוגע אין מאהיל לא וא"ת ולישני ליה הא מני ר"י וכו' הא פירשו התוס' הכא דבקולית סתומה מודה ר"י ואין זה קושיא כלל דהכא פירשו התוס' דגמ' ס"ל די"ל דמודה ר"י בקולית סתומה ואיכא לאוקמא מתני' כר"י בהא דאהל קרי נוגע אבל התוס' הקשו לעיל דמאי דוחקיה לומר הכי (ולימא) דר"י מודה אלא בכל ענין ס"ל דאינה בוקעת ועולה ואתיא מתני' כר"י כפשוטה לכך תירצו לעיל ושמא דלא מסתבר ליה לאוקמי כר' יוסי לומר דמתני' סברה כוותיה בהא דטומאה אינה בוקעת ועולה משום דקי"ל דבוקעת ועולה אלא מסתבר ליה לרבי יוחנן טפי לומר דמתניתין אתיא כוותיה בהא דאוהל קרי נוגע וגם איהו מודה בקולית סתומה דבוקעת ועולה דהוי כמו מת בלבושו:

רש"י בד"ה חוצצין בין בית לעליה אם שטחו בין קורה לחברתה כו' כן הוא בס"א:

בד"ה טומאה בתוכה כו' הא טומאת אהל ליכא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה קסבר רבי יוסי כו' וא"ת היכי כו'. נ"ב אע"פ דאביי קאמר הכי מ"מ דייק שפיר דהא מנא תימרא קאמר וכולי עלמא מודים בזה וק"ל:

רש"י ד"ה חוצצין. בין בית לעליה שלא תכנס טומאה לצד שני שעליה כלומר לעליה. משמע דאם היה הטומאה בעליה אינה יורדת לתוך הבית אפי' אם היו נקובים בפותח טפח. אבל לשון הרי"ף והרא"ש בהל' טומאה וכן עליתא דע"ג ביתא אי איכא ארובה בין ביתא לעליתא בפ"ט והוה מיתא בחד מינייהו איתסר ליה לכהנא למיעל לתרוייהו. וכ"נ ממשניות דמס' אהלות וצ"ע:

בא"ד וכל נקב העשוי לאויר שיעורו כמלא אגרוף. צ"ע דבפי"ג דאהלות מ"ב איתא דשיעורו מלא מקדח. ומלא אגרוף איתא שם במ"א ובמ"ג להיכא דלא נעשה בידי אדם במתכוון ועמש"כ שם:

רש"י ד"ה הנוגע כנגד הנקב טמא. דעכשיו לא נעשו תקרה להיות הכל כסתום כו'. משמע דבתקרה כה"ג אפי' מונח המת כנגד הנקבים הנוגע למעלה כנגדן טהור דכיון דאין בהן פותח טפח נחשב כסתום. אבל בטוש"ע ביו"ד סי' שע"א ס"ב איתא ארובה שבין בית לעליה ואין בה פ"ט וכזית מן המת למטה בבית כנגד הארובה הבית טהור והעליה טמאה. וע"ש בב"י העתקת לשון הרא"ש בזה וצ"ע:

תד"ה ומאן תנא. אבל רבא דלא מפיק אלא אהל דהמשכה ליכא למיפרך מידי כו'. תימה א"כ מאי מתרץ ריו"ח אכתי איכא לאקשויי נוגע (או מאהיל גופיה דנכלל ג"כ בנוגע) אין אהל בהמשכה לא. וי"ל דכיון דאשמעינן דטומאה בוקעת ועולה לטמא את המאהיל עליו ממילא ידעינן דה"ה דמטמא באהל דהמשכה עי' תד"ה נוגע אין: והנה מדלא מוקי הש"ס מתניתין כר"מ דרפ"ג דאהלות דאמר דאף הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כח"ז חכמים מטמאין. אלמא דאפי' אהל דהמשכה מיקרי נגיעה. ע"כ ראיה למה שפירשתי שם דר"מ לא פליג שם אלא אמאהיל על כח"ז וד"א מאהיל עליו ועל כח"ז. אבל בנוגע בכח"ז וד"א מאהיל עליו ועל כח"ז גם הוא מודה דלכ"ע טהור. ותיובתא להקדמונים דמפרשי דר"מ פליג גם בזה וצע"ג:

בא"ד דכאילו נגיעה היא כיון שאין בהמשכה. כצ"ל:

תד"ה טומאה. דא"מ טומאה דעשוי לנחת הוא. שם בס"פ מסיימת המשנה גופה בד"א כו' והמגדל בא במדה:

תד"ה יכול הוא להוציאה לחצאין או לשורפה כו'. כצ"ל:

רש״י ד"ה חוצצין וכו' אם שטחן מקורה כצ"ל:

ד"ה הי׳ פרוסין על המת כצ"ל:

תוס׳ ד"ה קסבר רבי יוסי טומאה טמונה אינה בוקעת כצ"ל:

גמ' קסבר ר' יוסי טומאה טמונה. עי' עירובין דף עט ע"א תוס' ד"ה הרי הוא:

הנוגע בחצי זית. ומאהיל על חצי זית בבת אחת ידו נוגעת כאן והשניה מאהלת כאן: או חצי זית מאהיל עליו. כגון שנתון בקיסם ותחוב בכותל וזה עומד תחתיו ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. כגון חצי זית מוטל ע''ג קרקע והוא עומד אצלו ודף אחד מאהיל על שניהם: אמאי טהור. הלא זה אהל גמור ועיקר אהל האמור בתורה זה הוא כל הבא אל האהל (במדבר יט) שהבית מאהיל עליו ועל מת כאחד: רצוצה. כל דבר שאין לו מקום ריוח קרי רצוץ ופחות מטפח לאו חלל הוא ונקרא מה שבתוכו רצוץ: מגדלים. של עץ: דכולה נגיעה היא. אפילו הוא מאהיל למעלה מן הבשר הרבה כגון שהיו המגדלים גבוהים והטומאה למטה והוא מאהיל סמוך לראשיהן קרי נגיעה דכיון דהלמ''מ היא דטומאה רצוצה בוקעת הוי כמאן דמלי טומאה כל חלל שבין שני המגדלים ומהא לא תסייעיה לרבי יוחנן: ומאן תנא. דמתניתין לרבי יוחנן דאוקי דהנוגע היינו מאהיל: תרווד. כף: רקב. עפר הנמצא בארון של מת שהוא רקבוביתו של מת ושיעור מלא תרווד הלמ''מ: הא לא נגע בכוליה. דהא כל העפר אינו מחובר יחד והנוגע בצד זה לא נגע בצד זה וכל חד וחד עפרא באפי נפשיה הוא: אמר אביי. המאהיל למטה מטפח שאין טפח בין ידו לטומאה קרי לה אהל נגיעה ולאביי לא מיתוקמא מתניתין כרבי יוחנן דלא מיקרי מאהיל נוגע אלא למטה מטפח דהוי כנגיעה ואכתי הדר דוקיין קמא לדוכתיה נוגע אין אבל מאהיל אהל גרידא למעלה מטפח לא ואי דאיכא כזית באהל נמי ליטמא אביי לא מהדר לאוקמא לדרבי יוחנן דהא אביי אוקמה למתניתין בשאין בה כזית ובששיפה והכא קא מהדר לתרוצי מילתיה דרבי יוסי דקתני גבי רקב מגע ואהל וקשיא לן הא לא נגע בכוליה ומוקי ליה אביי באהל נגיעה: רבא אמר אפי' למעלה מטפח אהל נגיעה. מיקרי ושפיר מיתוקמא מתני' כר' יוחנן ורבי יוסי היא: בהמשכה. דבר אחר מאהיל עליו ועל הטומאה דהוא אינו מאהיל על הטומאה ולא הטומאה מאהלת עליו אלא דבר אחר ממשיך את הטומאה עליו: מנא אמינא לה. דאפילו למעלה מטפח קרי ליה רבי יוסי אהל נגיעה: חבלי מטה המסורגים. שמסרגים מטות כמין קליעה וכן סריגי חלונות שנותנים עצים דקים או טסי ברזל בחלונות בסירוג בקליעה שלא יכנס אדם בהן: חוצצין בין בית לעליה. אם שטחו מקורה לחברתה נעשו תקרה ובטלו ואין מקבלין טומאה וחוצצין בפני הטומאה שלא תכנס טומאה לצד שני שעליה כלומר לעליה ואע''פ שנקובים הרי אין בנקבים פותח טפח וכל נקב העשוי לאויר שיעורו כמלא אגרוף וכל נקב שבין בית לבית או בין בית לעליה שיעורו בפותח טפח ואף הנוגע כנגד הנקב טהור: היו פורסים על המת באויר. שנטלו מן המטה כמו שהן מסורגות ופורסן על המת באויר: הנוגע כנגד הנקב טמא. דעכשיו לא נעשו תקרה להיות הכל כסתום לפיכך הנוגע כנגד הנקב טמא שהרי מאהיל על המת שלא כנגד הנקב טהור דחבלים בלא מטה אינן מקבלין טומאה הילכך. חוצצין: אילימא. ששוטחן על המת למטה מטפח שאין מהן ולמת טפח: לא מבטל ליה. להיות כסותו של מת: ותהוי כטומאה טמונה. אי למטה מטפח עסקינן נהי נמי דלא מבטל ליה תיהוי מיהא טומאה טמונה שאין לה חלל טפח דקי''ל (אהלות פי''ד מ''ו) בוקעת ועולה עד לרקיע אא''כ תמצא חציצה למעלה מטפח: תיבת. מגדל של עץ משטיי''ר ועושין אותו תיבות תיבות קטנות להצניע בהן כלים ומשקין: שיש בה. בחלל פותח טפח ה''ג לה במשנה דאהלות שיש בה פותח טפח דלא הויא טומאה טמונה: ואין ביציאתה. בחור פתח אין בו טפח: טומאה בתוכה הבית טמא. ואע''פ שפתחה קטן כדמפרש טעמא מפני שדרך טומאה לצאת על כרחך סופה לצאת דרך פתח זה לפיכך מטמאה מיד דרך יציאתה ומדרבנן: מה שבתוכה טהור. הואיל ואין ביציאתה פותח טפח והרי אין סופו להכניס לה מת: רבי יוסי מטהר. כדמפרש דשמא אין סופה לצאת דרך פתח זה שיהא בה שיעור טומאה שיכול להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה: וקתני סיפא העמידה בפתח. וכולה בבית אלא שפתחה לחוץ: טומאה בתוכה הבית טהור. דמשום מאי איכא לטמויי הא טומאת אהל ליכא דיש בה פותח טפח ולא טמונה היא ומשום יציאה נמי לא מטמיא דהא אין יציאתה לפנים:

אמר ר' זירא רישא בטומאה רצוצה בין ב' מגדלים עסקינן. הוה מצי למימר בטומאה למטה מטפח עסקינן כדאמרינן בסמוך אלא משמעות אהל משמע ליה למעלה מטפח אי נמי לית ליה סברא דלקמן וא''ת אי בטומאה רצוצה דווקא עסקינן אמאי נקט בסיפא המשכה ע''י דבר אחר טהור ה''ל למינקט אבל אם אינה רצוצה טהור וי''ל דאתא לאשמועינן דאפילו בין שני מגדלים דומיא דרישא לא הוי טומאה רצוצה בהמשכה ע''י דבר אחר דתרתי בעינן בין ב' מגדלים וגם שהוא עצמו מאהיל על הטומאה או הטומאה עליו: ומאן תנא דקרי לאהל נוגע רבי יוסי היא'. פי' בקונט' דלא מייתי ראיה אלא אליבא דרבא וכן עיקר דהא לאביי מאי משני דע''כ צריך לאוקומי מתניתין בכל ענין דאם לא כן מאי דחה רבי זירא לעיל בטומאה בין שני מגדלים נוקי נמי מתניתין בכה''ג אלא ע''כ צריך לפרש בכל ענין דלא תקשה אכתי נוגע אין מאהיל בלא טומאה רצוצה לא הילכך אליבא דאביי לא מיתוקמא כיון דאיכא אהל למעלה מטפח דלא הוי נגיעה אבל רבא דלא מפיק אלא אהל דהמשכה ליכא למיפרך מידי דמתני' לא איירי בהמשכה מדקתני הנוגע משמע אהל דומיא דנוגע דאיהו גופיה ולא ע''י דבר אחר ואביי ורבא לית להו דרבי זירא דשני לעיל בטומאה בין שני מגדלים דאי אית להו מנא לן לפרש כדמפרש דלמא בטומאה רצוצה בין שני מגדלים עסקינן אלא ודאי לית להו וא''ת וכיון דלית להו דרבי זירא וההוא דלעיל מתוקמא לאביי כדאית ליה ולרבא כדאית ליה ואתיא טפי שפיר לרבא דמתוקמא בפשיטות דרישא מצטרפין דכאילו נגיעה היא כיון שאין בהמשכה ובסיפא דאין מצטרפין כיון דע''י המשכה היא וא''כ אמאי איצטריך להביא מהכא מההיא דלעיל יכול להביא ראיה דקרי לאהל מגע לפי סברת רבא וי''ל דניחא ליה טפי לאתויי מהכא שנזכר בה שם חכם: שלא כנגד הנקב טהור. וא''ת כיון דלא מבטל להו כדפי' בקונטרס יהא טמא אפילו שלא כנגד הנקב כדאמרינן פרק לא יחפור (ב''ב דף יט:) דכל מידי דלא מבטל ליה אין חוצץ בפני הטומאה ומיהו שם פירש דכל דבר שסותם כל החלון א''צ בטול ושם (כ. ד''ה היא) מפורש: קסבר רבי יוסי טומאה אינה בוקעת ועולה. וא''ת היכי מוקמינן לעיל מתניתין כוותיה והא מתניתין סבר דבוקעת ועולה דקתני בקולית סתומה הנוגע בה טמא ואוקמינן דמאי נוגע מאהיל וי''ל אע''ג דסבר רבי יוסי טומאה טמונה אינה בוקעת מודה בקולית סתומה שמטמא באהל כמו במת בכסותו דמודה רבי יוסי דמטמא: טומאה בבית מה שבתוכה טהור. שהמגדל חוצץ בין הטומאה ובין מה שבתוכו דאינו מקבל טומאה דעשוי לנחת הוא: יכול הוא להוציאה ולשורפה במקומה. נראה דמודה רבי יוסי בהא דאמרינן בביצה (דף י.) המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים מפני שסוף טומאה לצאת דרך שם דהתם במת שלם דאין דרך לשורפו ולנתחו פחות מכזית:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד