חולין קכו ע"ב

שלש טומאות פורשות מן המת שתים בכל אחת ושלישית אין בהן ואלו הן מלא תרווד רקב ועצם כשעורה וגולל ודופק מלא תרווד רקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע והיכן מגעו עם אחת מהן עצם כשעורה מטמא במשא ובמגע ואינו מטמא באהל והיכן אהלו עם אחת מהן גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא והיכן משאו עם אחד מהן: קולית נבלה וקולית השרץ וכו': ת''ר {ויקרא יא-לט} בנבלתה ולא בקולית סתומה יכול אפילו ניקבה ת''ל הנוגע יטמא את שאפשר ליגע טמא ואת שאי אפשר ליגע טהור א''ל רבי זירא לאביי אלא מעתה בהמה בעורה לא תטמא פוק חזי כמה נקבים יש בה א''ל רב פפא לרבא אלא מעתה כוליא בחלבה לא תטמא תא חזי כמה חוטין נמשכין הימנה בעי רב אושעיא חישב עליה לנוקבה ולא ניקבה מהו מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי או לא הדר פשטה מחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי:
מתני' ביצת השרץ המרוקמת טהורה ניקבה כל שהוא טמא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה הנוגע בבשר טמא באדמה טהור רבי יהודה אומר אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא:
גמ' ת''ר {ויקרא יא-כו/לא ??} הטמאים לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ יכול אפי' לא ריקמה ת''ל {ויקרא יא-כט} השרץ מה שרץ שרקם אף ביצת השרץ שרקמה יכול אפי' לא ניקבו ת''ל הנוגע יטמא את שאפשר ליגע טמא ואת שאי אפשר ליגע טהור וכמה נקיבתה כחוט השערה שאפשר ליגע כחוט השערה: עכבר שחציו [וכו']: אמר רבי יהושע בן לוי והוא שהשריץ על פני כולו איכא דמתני לה אסיפא רבי יהודה אומר אף הנוגע באדמה שכנגד בשר טמא אמר ר' יהושע בן לוי והוא שהשריץ על פני כולו מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא ומאן דמתני לה אסיפא אבל רישא אע''ג דלא השריץ ת''ר מתוך שנאמר עכבר שומע אני אפילו עכבר שבים ששמו עכבר ודין הוא טימא בחולדה וטימא בעכבר מה חולדה מין הגדל על הארץ אף עכבר מין הגדל על הארץ או כלך לדרך זו טימא בחולדה וטימא בעכבר מה חולדה כל ששמה חולדה אף עכבר כל ששמו עכבר אפי' עכבר שבים ששמו עכבר ת''ל {ויקרא יא-ב/כא/כט/מא/מב/מד/מו ??} על הארץ אי על הארץ יכול על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכו - ב

אך ישנן שלש טומאות [מתוך כל הטומאות] שפורשות מן המת, ודינם שוה בכך -

ששתים דרכים מתוך שלשת דרכי הטומאה שהמת מטמא על ידם יש בכל אחת מהן, ואילו השלישית אין בהן!

ואלו הן שלשת הטומאות -

מלא תרווד רקב.

ועצם שעורה.

וגולל [כיסוי של ארון המת] ודופק [דף שנותנין בצידו של המת].

מלא תרווד רקב - מטמא במשא ובאהל, ואינו מטמא במגע. לפי שאינו יכול לגעת בכל גרגיר מעפר הרקבון.

ומכאן מוכח שרבי שמעון חולק על רבי יוסי וסובר שהמאהיל לא נקרא "נוגע", [שהרי רבי יוסי אמר לעיל שמלא תרווד רקב מטמא אף במגע דהיינו "אהל נגיעה" ^[166]].

והיכן מטמא מגעו של מת? באחת מהן! היינו בכל אחת מתוך שתי הטומאות האחרות.

עצם כשעורה - מטמא במשא ובמגע, ואינו מטמא באהל. [דין זה נלמד מהלכה למשה מסיני].

והיכן מטמא אהלו של מת? בכל אחת מהן!

גולל ודופק - מטמא במגע ובאהל, ואינו מטמא במשא!

והיכן מטמא משאו של מת? בכל אחת מהן!

שנינו במשנה: קולית נבלה וקולית השרץ הנוגע בהם כשהם סתומים טהורים.

תנו רבנן: כתיב בנבלה "הנוגע בנבלתה יטמא", דמשמע - "בנבלתה" - ולא בקולית סתומה. שהנוגע בה אינו טמא כיון שלא נגע במוח שבתוכה, [והעצם כשלעצמו אינו מטמא בנבלה].

יכול אפילו ניקבה הקולית לא יטמא הנוגע בה? תלמוד לומר "הנוגע - יטמא" ודרשינן מיו"ד יתירא ד"יטמא", לרבות שאפילו הנוגע בעצם נטמא, כיון שהוא "שומר" למוח שבתוכו.

ומאחר שכתוב "הנוגע" דרשינן:

רק את שאפשר ליגע במוח שבתוכו, דהיינו שניקבה הקולית, הרי הוא טמא מדין שומר.

אבל את שאי אפשר ליגע, וכגון שהקולית סתומה - טהור. שאפילו דין שומר אין עליה.

אמר ליה רבי זירא לאביי: אלא מעתה ששומר אינו מטמא אלא אם יכול ליגע בבשר עצמו, אם כן בהמה של נבלה שלא הופשטה כלל ועדיין היא בעורה - לא תטמא אף על פי שהעור שומר לבשר, שהרי אי אפשר ליגע בבשר?

ומשנינן: פוק חזי כמה נקבים יש בה: הפה והחוטם והעינים שאפשר ליגע דרכם בבשר.

אמר ליה רב פפא לרבא: אלא מעתה, כוליא [כליה] של נבלה שמכוסה כולה בחלבה [וחלב אינו מטמא בנבלה] - לא תטמא!? שהנוגע בחלב שהוא שומר לכליה לא יטמא לפי שאינו יכול ליגוע בכליה? ומשנינן: תא חזי כמה חוטין נמשכין הימנה מהכוליא שהן בשר המטמא בנבלה.

בעי רבי אושעיא: חישב עליה על הקולית לנוקבה ולא ניקבה - מהו שתטמא?

האם מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי או לא?

בתר דאיבעיא הדר פשטה: מחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי.

מתניתין:

ביצת השרץ המרוקמת, ביצה של שרץ [צב או לטאה וכדומה] שנולד בה אפרוח, ומת האפרוח ^[167] - טהורה הביצה מלטמאות בטומאת שרצים. שהואיל ואי אפשר ליגוע באפרוח שבפנים כאשר הביצה סתומה, לכן הנוגע בביצה גם כן אינו נטמא.

ניקבה הביצה כל שהוא, טמא הנוגע, ואפילו לא נגע אלא בקליפתה, שהואיל ואפשר ליגוע באפרוח עצמו [שהוא מטמא בטומאת שרצים] דרך הנקב, הרי גם הביצה מטמאת, לפי שהיא "שומר" על האפרוח שבפנים.

עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, שיש מין עכבר שנוצר מן האדמה [כמו תולעים שנוצרים מאשפה] ^[168]. ובתחילת יצירתו, כאשר חציו כבר נעשה עכבר וחציו עדיין אדמה - הנוגע בחצי שכבר נעשה בשר, טמא. אבל הנוגע בחצי שהוא עדיין אדמה, טהור.

רבי יהודה אומר: אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר, טמא, לפי שסופו להיות בשר, וכבר מעתה הוא מטמא כשרץ ^[169].

גמרא:

תנו רבנן: כתיב "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" ודרשינן מה"א ד"הטמאים" - לרבות ביצת השרץ, וקולית השרץ ^[170], שהם מטמאים כשרץ עצמו.

יכול אפילו לא ריקמה הביצה, שלא נוצר בה אפרוח, שאף היא תטמא?

תלמוד לומר "השרץ", ודרשינן: מה שרץ שרקם, שהרי הוא כבר נוצר, אף ביצת השרץ דוקא שריקמה ^[171].

יכול אפילו לא ניקבו הקולית וביצת השרץ שהם יטמאו? תלמוד לומר "הנוגע בהם יטמא", ודרשינן שרק את שאפשר ליגע במוח שבתוך הקולית, ובשרץ שבתוך הביצה, הרי הוא טמא מדין שומר.

אבל את שאי אפשר ליגע, טהור.

וכמה שיעור נקיבתה של הביצה והקולית? כחוט השערה. שהרי אפשר ליגע כחוט השערה, כלומר, ששערה של ראש או זקן [המחוברת לאדם] יכולה ליכנס דרך הנקב וליגע בפנים. והאדם נטמא בכך, לפי ששער המחובר לאדם נחשב כבשרו ^[172].

שנינו במשנה: עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, הנוגע בבשר טמא, באדמה טהור.

אמר רבי יהושע בן לוי: והוא שהשריץ על פני כולו. שדוקא כאשר החצי שכבר נעשה בשר הוא נעשה לכל אורכו של העכבר, כלומר, כל הצד הימני שלו, או כל הצד השמאלי שלו, אז נחשב אותו צד כשרץ ומטמא. אך כל עוד שלא נוצר חצי ממנו לכל אורכו אינו מטמא כשרץ כלל.

איכא דמתני לה למימרא דרבי יהושע בן לוי אסיפא דמתניתין.

דקתני: רבי יהודה אומר: אף הנוגע באדמה שכנגד בשר טמא. ועל זה אמר רבי יהושע בן לוי: והוא שהשריץ על פני כולו. שדוקא אז מטמא רבי יהודה אף את הנוגע באדמה שבצד השני. אך אם לא השריץ על פני כולו, הרי הוא מודה שרק הנוגע בבשר טמא.

ומבארינן: מאן דמתני לה ארישא שאפילו בנוגע בבשר בעינן שישריץ על פני כולו, כל שכן אסיפא בנוגע באדמה, שלא יטמא רבי יהודה אלא בהשריץ על פני כולו.

ומאן דמתני לה אסיפא אמר, דוקא בסיפא אמר רבי יהושע בן לוי שאינו מטמא עד שישריץ על פני כולו, אבל ברישא שנוגע בבשר, אף על גב דלא השריץ על פני כולו נמי טמא ^[173].

תנו רבנן: מתוך שנאמר בתורה בין שמונת השרצים שמטמאים - "עכבר", שומע אני אפילו עכבר שבים - דג שדומה לעכבר - ששמו עכבר, שאף הוא בכלל עכבר ^[174].

ודין הוא יש לדון שעכבר שבים לא יהא בכלל עכבר, שהרי טימא הכתוב בחולדה, שאף היא משמונה השרצים, וטימא בעכבר.

מה חולדה אינה אלא מין הגדל על הארץ, שכל מה שברא הקב"ה ביבשה ברא כנגדו בים, חוץ מחולדה, שאין בים דג הדומה לחולדה, אף עכבר אין בכללו אלא אותו מין הגדל על הארץ ולא הגדל בים, שאותו הגדל בים אינו מטמא בטומאת שרצים.

או כלך לדרך זו: שיש לדון להיפך, שעכבר שבים יהא בכלל עכבר, שהרי טימא בעכבר וטימא בחולדה, מה חולדה יש בכללה כל ששמה חולדה, שהרי אין חולדה בים, וכל מין ששמו חולדה מטמא בטומאת שרצים, אף עכבר, כל ששמו עכבר הוא בכלל,

אביא עכבר שבים שאף הוא מטמא, שהרי שמו עכבר? ומאחר ויש לדון לכאן ולכאן, הרי לחומרא מקשינן, ויהא עכבר שבים טמא.

תלמוד לומר: "השורץ על הארץ", דמשמע דוקא אותו המין שבארץ ולא שבים.

או אינו אומר "על הארץ" למעט את מין העכבר שבים, אלא בא ללמד שכל זמן שהעכבר נמצא על הארץ יטמא את הנוגע בו, בין אם הוא עכבר שביבשה, בין אם הוא עכבר שבים. אבל, אם ירד לים לא יטמא שם את הנוגע בו!? [שאין חילוק במין העכבר אלא במקום שהוא נמצא בו ^[175]].

הערות

^[166] כתב הרמב"ן, שמעצם דינו של רבי שמעון שרקב אינו מטמא במגע אין ראיה שהוא חולק על רבי יוסי, שהרי יתכן דמיירי במגע ממש, ובזה מודה רבי יוסי שאין רקב מטמא במגע ממש. אלא הראיה היא מדקאמר רבי שמעון והיכן מגעו באחת מהן, כלומר, שלא יתכן טומאת מגע ברקב, ולרבי יוסי הרי יתכן בטומאה רצוצה או למטה מטפח, או בכל מאהיל, ועל כרחך שלפי רבי שמעון אין מציאות של מאהיל שיחשב למגע.

^[167] התפארת יעקב נסתפק האם כל ביצה של שרץ מטמאת בטומאת שרצים, אף שעתיד לצאת ממנה אפרוח חי, לפי שעכשיו אין בה חיות, או שמא, אין הביצה מטמאת אלא אם היה בה אפרוח חי ולאחר מכן הוא מת, שהאפרוח מטמא ככל שרץ שמת, אך ביצה שעתיד לצאת ממנה אפרוח חי אינה מטמאת. והסיק שדוקא אפרוח שמת מטמא, והקשה, אם כן כיצד נגע בביצה סתומה שהאפרוח שבתוכה מת? ותירץ שיש אפשרות לדעת גם כאשר הביצה סתומה. [שהרי בתוספתא איתא כמה הוא ריקומה כל שהשרץ נראה בתוכה]. ולפי זה צריך לומר, שקליפת הביצה נחשבת לשומר על האפרוח גם לאחר שהוא מת, שאם לא כן מדוע הנוגע בביצה טמא, וצ"ע. אך הראב"ד בפירושו לתורת כהנים [פרשת שמיני פרק ז ה"ב] כתב, "נראה לי, דביצת השרץ אפילו בתחילת הויתו, שלא נזרקה בו נשמה, כמת הוא", ומשמע קצת מדבריו דלא כהתפארת יעקב, אלא שגם אם האפרוח עתיד לחיות הוא חשוב כמת כיון שעכשיו אין בו חיות.

^[168] הרמב"ם בפירוש המשנה כתב, שהוא ענין מפורסם מאוד, אין מספר לרוב המגידים שאמרו שראו את זה, אף על פי שמציאות בעל חיים כזה הוא דבר מתמיה.

^[169] גם כאן כתב התפארת יעקב שמדובר בעכבר שהיה חי ולאחר מכן הוא מת, ולכן הוא מטמא בטומאת שרצים בחצי שנעשה כבר לעכבר. אך צריך עיון אם כן מאי טעמא דרבי יהודה המטמא גם את החצי שעדיין אדמה, הרי לאחר שהעכבר מת שוב אין סופה של האדמה להיות עכבר? וצריך לומר, שמאחר והיה מצב שהיה סופה להיות עכבר, וכבר נחשבה האדמה לשרץ, שוב היא נחשבת לשרץ גם לאחר שכבר אין סופה להיות עכבר, וצ"ע. וראה עוד בתפארת יעקב ובתפארת ישראל שנתספקו בביאור דברי רבי יהודה, מהו האדמה שכנגד הבשר. בקונטרס טהרת חולין נסתפק, האם החצי של האדמה מטמא רק מדין יד לעכבר, ואינו מצטרף לשיעור, או שמא הוא מטמא מדין שרץ ומצטרף לשיעור, ולכאורה מסתבר יותר כמו הצד השני שהאדמה נחשבת כשרץ עצמו ולא כיד, שהרי אינה משמשת כיד לחצי שנוצר כבר.

^[170] קולית השרץ דינו כביצת השרץ, שאם הוא סתום אינו מטמא כיון שאינו יכול ליגוע במוח, ואם ניקב הקולית כל שהוא הרי הקולית מטמא מדין שומר למוח שבתוכו. וכתבו התוספות [ד"ה בנבלתה] שקולית מרבים מהפסוק "יטמא", שגם השומר של השרץ מטמא אם אפשר ליגוע בתוכו, ואף שהברייתא נקטה שלמדים מ"הטמאים" קולית השרץ, עיקר הילפותא היא לביצת השרץ. ובחידושי חתם סופר כתב להגיה "ביצת השרץ וקליפת השרץ", ולפי זה ניחא דלא מדובר כלל בקולית, וכן כתב בתורת חיים, וכתב שגם בתורת כהנים כך היא הגירסא. אך לפנינו הגירסא בתורת כהנים קולית השרץ, וכן הוא בפירוש הראב"ד שם, ובנוסחת הגר"א איתא רק ביצת השרץ. במסכת זו ישנם ארבעה דרשות שלמדים מהפסוק "הטמאים": א. כאן דרשינן לרבות ביצת השרץ. ב. לעיל קיב ב דרשינן לרבות ציר היוצא מהשרץ, וראה בתוספות שם ד"ה ורוטבן. ג. לעיל קכ א דרשינן לרבות שרץ מחוי. ד. לעיל קכב ב דרשינן לרבות עור השרץ. וכתב רש"י שכולם שקולים הם, ולכן ילפינן את כולם מפסוק אחד. אך התוספות שם כתבו, דילפינן מטמא טמאים הטמאים. ועוד כתבו, דטובא "הטמאים" כתיבי.

^[171] התוספות הקשו, אם מדובר בריקמה מדוע צריך פסוק לרבות ביצת השרץ, הרי לגבי איסור אכילה היה פשוט לגמרא לעיל סד א שאם ריקמה היא נחשבת כשרץ לגמרי, ואין צריך לזה פסוק? ותירצו, דלגבי איסור אכילה צריך שיהא לביצה שם "שרץ", ולכן היה פשוט לגמרא שאם ריקמה שיש לה שם שרץ, אך לגבי טומאה צריך שיהא לזה שם "צב" ושם "עכבר", ובזה צריך פסוק אף בריקמה. ועוד תירצו, דמסברא לא ידעינן כלל דהוי כשרץ, ואפילו בריקמה, אלא דילפינן איסור אכילה מטומאה. ובתפארת יעקב תירץ על קושייתם, שלענין איסור אכילה הביצה אסורה משום יוצא מן האסור אסור, ואף שאין לביצה שם שרץ כלל, וכמו שכתבו התוספות לעיל שם, אך לגבי טומאה לא מצינו שהיוצא מן הטמא טמא, ועוד, שהרי בשעה שיצאה הביצה עדיין לא מת השרץ, והביצה לא יצאה מהטמא כלל, ולכן צריך פסוק לרבות שגם הביצה טמאה, משום שהיא נחשבת לשרץ בפני עצמה, ולא משום דין יוצא. ובכתבי הגרי"ז [בכורות ו ב ד"ה בחולין] כתב, שמקושית התוספות מבואר ששיעור הריקום שנאמר באיסור אכילה הוא כשיעור ריקום שנאמר בטומאה, ולכן הקשו מדוע הכא צריך פסוק ובאיסור אכילה הוי סברא, אך ברמב"ם מבואר ששיעורם חלוק, שלגבי טומאה משמע מדבריו [אבות הטומאה פ"ד ה"י], שהביצה טמאה רק באופן שריקמה עד שהשרץ נראה בתוכה, וכן הוא מפורש בתוספתא כאן. אך לגבי איסור אכילה כתב [מאכלות אסורות פ"ג ה"ח], ביצת עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם בה ואכלה לוקה עליה משום שרץ העוף, ומבואר דסגי בהתחיל להתרקם.

^[172] רש"י הביא מהתורת כהנים דילפינן מקרא ד"יטמא" שהנוגע בזב על ידי השער והצפורן נמי נטמא. כתב הרמב"ם [טומאת מת פ"א ה"ג], וכן נראה לי שאם נגע בצפרניו או בשיניו במת נטמא, כיון שהם מחוברים לגוף הרי הם כגוף. וכתב הכסף משנה, שמקורו של הרמב"ם הוא, כמו שאם נגע בשיניו וצפרניו של המת נטמא, כך אם נגע במת על ידי שיניו וצפרניו נטמא. אך הקרית ספר כתב שמקורו של הרמב"ם הוא מהתורת כהנים הנ"ל. וצריך ביאור אם כן מדוע כתב הרמב"ם "נראה לי", הרי זה מפורש בתורת כהנים? ואולי היה מקום לחלק בין טומאת מת לטומאת זב, וצ"ע. והנה בתוספות במסכת נזיר [נא א ד"ה חוץ] וברא"ש במסכת אהלות [פ"ג מ"ד] כתבו, שהשער המת מטמא רק מדין יד למת, ולכאורה גם שער האדם מכניס טומאה לאדם רק מדין יד, ובפרט לפי מה שכתב הכסף משנה שלמדים את שער האדם משער המת, אך צריך עיון, שמלשון הרמב"ם משמע דהשנים והצפרנים מטמאים משום שהם נחשבים כגופו, וצ"ע. וראה במעשה רוקח ובמנחת חינוך [רסג אות יג] שהקשו מדוע לא הזכיר הרמב"ם שגם הנוגע על ידי השער נטמא, שגם בזה שייך הטעם של הרמב"ם כיון שהוא מחובר לגוף הרי הוא כגוף?

^[173] הרמב"ם [אבות הטומאה פ"ד הי"א] פסק, שהנוגע בבשר טמא ובאדמה טהור, ואם השריץ על פני כולו, אף הנוגע באדמה שעדיין לא נגמרה צורתו טמא, וביאר המהר"י קורקוס, שהרמב"ם פסק כרבי יהודה שאף הנוגע בחציו שבאדמה טמא, וכלישנא בתרא, שדוקא בהשריץ על פני כולו טמא אף בחציו שבאדמה, אך אם לא השריץ על פני כולו אינו טמא אלא בחציו שהשריץ כבר. והטעם שפסק כרבי יהודה, משום שהוא סובר שלפי לישנא בתרא תנא קמא ורבי יהודה לא נחלקו כלל, אלא תנא קמא איירי בלא השריץ על פני כולו ורבי יהודה איירי בהשריץ על פני כולו. ובליקוטי הלכות הוסיף שמוכח כן גם ברמב"ם בפירוש המשנה, שלא כתב ואין הלכה כרבי יהודה כדרכו בכל מקום, לפי שהוא סובר שהם לא נחלקו כלל.

^[174] יש לעיין, מה הנידון בעכבר שבים האם הוא מקבל טומאה, הרי איתא במסכת כלים פי"ז מי"ג כל שבים טהור, וכתב באליהו רבא שם פ"י מ"א, שכל חיה שבים היא באמת דג, ואין חילוק בצורה שלה ובשם שלה, ודג אינו מקבל טומאה, ואם כן קשה מדוע צריך פסוק למעט עכבר שבים טפי מכל החיות שבים? ותירץ בקונטרס טהרת חולין על פי מה שהובא לעיל בשם התוספות, שטומאת שרץ אינה תלויה בשם "שרץ" כמו באיסור אכילה, אלא בשם "צב" ושם "עכבר", ולכן היה מקום לומר שכל ששם עכבר עליו הרי הוא "עכבר", אף שהוא דג ולא שרץ, דה"עכבר" שבו הוא המטמא ולא השרץ שבו. מה שאין כן בכל החיות שהשם חיה שבו הוא הגורם טומאה, הרי זה דוקא בחיה ולא בשרץ.

^[175] בקונטרס טהרת חולין נסתפק לפי הסלקא דעתך שהחילוק הוא במקום שהעכבר נמצא בו, מה הדין באופן שמת העכבר ביבשה ולאחר מכן ירד לים, האם החילוק בין ים ליבשה הוא במקום שמת בו העכבר, או שמא במקום שהעכבר נמצא בו בזמן הטומאה.

המת שאמרו שמטמא הריהו בבשרו (ובלבד שיש בו שיעור כזית) ובאבר (שלם), ובעצמותיו (בשיעור כרובע) וברוב מנין ובנין שלו. וכל אלה מטמאים באחת משלושת אופנים: במגע, במשא, ובאוהל. ואולם יש שלש טומאות הפורשות מן המת, שרק שתים מדרכי ההיטמאות נוהגות בכל אחת מהן, ואולם דרך ההיטמאות השלישית אין בהן. ומפרטים: ואלו הן: מלא תרווד (כף גדולה שיש בה שיעור מלוא חפניים) רקב מבשר המת, ועצם מן המת ששיעורה הוא כשעורה, ואבני הגולל והדופק המשמשות לקבורת המת.

מלא תרווד רקב — אמנם מטמא במשא ובאהל, ואינו מטמא במגע, שהרי מאחר שהרקב הוא אוסף פירורים, אין אפשרות לגעת בכולו כאחת. והיכן נוהגת טומאת מגעו של המת בשלוש הטומאות הללו? עם אחת מהן מהשתים האחרות (עצם כשעורה, וגולל ודופק).

עצם כשעורה — אמנם מטמא במשא ובמגע, ואולם הוא אינו מטמא באהל, הלכה למשה מסיני. והיכן נוהגת טומאת אהלו של המת בשלוש הטומאות הללו? עם אחת מהן, מהשתים האחרות (מלא תרוד רקב וגולל ודופק).

הגולל והדופק — אמנם מטמא במגע ובאהל, ואולם אינו מטמא במשא, הלכה למשה מסיני. והיכן נוהגת טומאת משאו של המת בשלוש הטומאות הללו? עם אחד מהן מהשתים האחרות (מלוא תרווד רקב ועצם כשעורה). הרי נמצאנו למדים כי לדעת ר' שמעון מלוא תרווד רקב מטמא באוהל אך לא במגע, ומכאן שלדעתו אין המאהיל נקרא נוגע, ושלא כר' יוסי.

א שנינו במשנתנו כי הנוגע בקולית נבלה וקולית השרץ כשהן סתומות (ואי אפשר לגעת במוח שבתוכן) — הריהו טהור. שכן אין עצמותיהן כשלעצמן מטמאות. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הכתוב בטומאת נבילה "הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט). ובאה המלה "בנבלתה" להדגיש: דווקא זה הנוגע בנבלתה, ולא זה הנוגע בקולית סתומה.

מעתה יש לשאול: יכול יהא כן הדין אפילו הנוגע בקולית שניקבה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "הנוגע בנבלתה יטמא", ללמדנו: דווקא את זה הנוגע במה שאפשר ליגע בו — הרי הוא טמא, ואולם את הנוגע בדבר שאי אפשר ליגע בו, וכגון בקולית שאי אפשר לגעת במוח שבתוכה — הריהו טהור. שאף הנוגע ב"שומר" (כקולית זו השומרת על המוח שבתוכה) בדבר שאי אפשר לגעת בו, אין הוא נטמא בכך.

אמר ליה [לו] ר' זירא לאביי בשאלה: אלא מעתה, שאין מטמאת הנגיעה ב"שומר" של דבר שאי אפשר לגעת בו, גם בהמה נבילה, כשהיא עדיין נתונה בעורה (בטרם הופשטה ממנו), לא תטמא שהרי בשלב זה אי אפשר לגעת בבשר, ואילו הנגיעה היא רק ב"שומר", הוא העור! השיב לו אביי: פוק חזי [צא וראה] כמה נקבים יש בה בבהמה (פה, אף ועיניים) שדרכם אפשר לגעת בבשר.

וכיוצא בזה אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: אלא מעתה שאין מטמאת הנגיעה ב"שומר" דבר שאי אפשר לגעת בו, נגיעה בכוליא [כליה] המכוסה כולה בחלבה לא תטמא! השיב לו רבא: אין זה נחשב כדבר שאי אפשר לגעת בו, שהרי תא חזי [בוא וראה] כמה חוטין נמשכין הימנה מהכליה אל מחוצה לה, וניתן לגעת בהם.

ב שנינו במשנתנו שישנה הבחנה בדין טומאה בין קולית הנבילה והשרץ הסתומות לבין הנקובות, ובענין זה בעי [שאל] רב אושעיא: אם הבעלים חישב עליה לנוקבה, ועדיין לא ניקבה, מהו דינה של קולית זו לענין טומאה. האם נחשבת היא כסתומה או כנקובה. וצדדי השאלה: האם דבר המחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי [נחשב], והרי קולית זו דינה כסתומה, או לא?

הדר [חזר] רב אושעיא ופשטה [פתרה] לשאלתו: מחוסר נקיבה לאו [לא] כמחוסר מעשה דמי [נחשב], ולכן גם אם רק חשב עליה לנוקבה, הרי היא כנקובה.

ג משנה ביצת השרץ המרוקמת שהתחיל להתרקם בה עובר — אף שהשרץ שבתוכה הינו טמא, מכל מקום הנגיעה בביצה הרי היא טהורה, שכן בשלב הזה אי אפשר לגעת בשרץ עצמו. ואולם אם ניקבה הביצה, ואפילו בנקב כל שהוא — הנוגע בביצה הריהו טמא. מין העכבר הגדל מהקרקע, הנמצא בשלב שבו חציו האחד הוא בשר, ואילו חציו האחר הוא אדמה, הנוגע בחלק הבשר — הריהו טמא, ואילו הנוגע בחלק האדמה — הריהו טהור. ר' יהודה אומר: אף הנוגע בחלק האדמה שכנגד הבשר — הריהו טמא.

ד גמרא שנינו במשנתנו כי ביצת השרץ המרוקמת שניקבה מטמאת את הנוגע בה. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא נאמר "אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לא), ובאה המלה "הטמאים" — לרבות בכלל טומאה זו אף את ביצת השרץ וקולית השרץ. יכול יהא

כך הדין אפילו לא ריקמה הביצה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "השרץ" — מה שרץ הריהו דבר שכבר רקם, אף ביצת השרץ המטמאת אינה אלא זו שכבר רקמה. יכול יהא הדין שביצת השרץ שרוקמה שהיא

מטמאת אפילו אם לא ניקבו? לכך תלמוד לומר "הנוגע בהם במותם יטמא", להורות: נגיעה את זה שאפשר ליגע בו — הריהו טמא, ואת זה שאי אפשר ליגע בו — הריהו טהור.

וכמה הוא נקיבתה, שעל ידה הנוגע בביצת ובקולית השרץ הריהו נטמא? כחוט השערה, שכן אפשר ליגע בדבר שבתוך הביצה ובתוך הקולית כאדם שחוט השערה נכנס מבעד לנקב כזה.

ה שנינו במשנתנו כי העכבר שחציו בשר וחציו אדמה, הנוגע בחלק הבשר שבו נטמא בכך. ובענין זה אמר ר' יהושע בן לוי: והוא (ובלבד) שהשריץ (שנוצר חציו הבשרי של העכבר) על פני כולו (לכל אורכו, מראשו ועד רגליו). שכל הנוגע בצד זה של השרץ נטמא, שכל שבצד זה נחשב כשרץ. איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונים אותה על סוף משנתנו], שר' יהודה אומר: אף הנוגע באדמה שכנגד בשר — טמא, ועל כך אמר ר' יהושע בן לוי: והוא שהשריץ על פני כולו.

ומעירים: מאן דמתני לה ארישא [מי ששונה את דברי ר' יהושע בן לוי על ראש המשנה], שסבור הוא כי הנוגע בחלק הבשר של העכבר נטמא רק אם היה חלק הבשר לכל אורכו של העכבר — כל שכן שכך הוא הדין אסיפא [על סוף המשנה, על דברי ר' יהודה], שבוודאי שהנוגע בחלק האדמה שכנגד הבשר נטמא רק אם החלק הבשר של העכבר היה על כל אורכו. ואולם מאן דמתני לה אסיפא [מי ששונה אותם על סוף המשנה] — דווקא הנוגע בחלק האדמה שכנגד הבשר נטמא רק כאשר השריץ העכבר על פני כולו, אבל בדין הנזכר ברישא [ראש המשנה] — הנוגע בחלק הבשר הריהו נטמא, אף על גב [אף על פי] שלא השריץ על פני כולו.

ו ועוד בדין טומאת העכבר. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מתוך שנאמר בתורה בכלל שמונת השרצים "עכבר" ("וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו". ויקרא יא, כט), שומע אני שמטמא אפילו עכבר שבים, שגם שמו הוא "עכבר". ולכאורה דבר הנלמד מן הדין (היקש) הוא: טימא בחולדה וטימא בעכבר, מה חולדה המטמאת היא דווקא מין הגדל על הארץ, אף עכבר המטמא הוא דווקא מין הגדל על הארץ, ואין עכבר של ים מטמא.

או כלך (הלך) לדרך זו: טימא בחולדה וטימא בעכבר, מה חולדה המטמאת הריהי כל ששמה הוא "חולדה". אף עכבר המטמא הוא כל ששמו "עכבר", ובכלל זה אפילו עכבר שבים הריהו מטמא, שכן שמו "עכבר". לכך תלמוד לומר "על הארץ" — זה שעל הארץ, של יבשה, ואין עכבר של ים מטמא.

ועדיין יש לשאול: אי [אם] למדים אנו מן הכתוב "על הארץ", יכול שכך בא הכתוב ללמדנו: שאם היה העכבר על הארץ, בין עכבר של יבשה ובין עכבר של ים — יטמא, ואולם אם ירד לים, בין עכבר של יבשה ובין עכבר של ים — לא יטמא,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Parts of a corpse that impart impurity include an olive-bulk of flesh, a complete limb, the majority of a corpse’s bones, and the majority of the essential bones of its skeleton, namely, its legs, spine, and ribs. All of these impart impurity via contact, carrying, and in a tent. There are also three sources of impurity that derive from a corpse, each one of which imparts impurity in two ways but does not impart impurity in a third way. And they are the following: A full ladle of dust from a corpse, and a bone the size of a barley grain, and a grave cover [golel] and a grave wall [dofek] upon which the cover rests.

A full ladle of dust imparts impurity via carrying and in a tent, but it does not impart impurity via contact, as it is impossible for one to touch all of the particles of dust simultaneously. And where among these sources of impurity is the imparting of impurity via contact applicable? It is applicable with one of those other two sources of impurity, i.e., a bone the size of a barley grain and the cover or wall of a grave.

A bone the size of a barley grain imparts impurity via carrying and contact, but it does not impart impurity in a tent. This halakha was transmitted to Moses from Sinai. And where among these sources of impurity is impurity imparted in a tent? It is with one of those other two sources of impurity.

A grave cover and a grave wall impart impurity via contact and in a tent, but they do not impart impurity via carrying. This halakha too was transmitted to Moses from Sinai. And where among these sources of impurity is impurity transmitted via carrying? It is with one of those other two sources of impurity. It may be inferred from Rabbi Shimon’s statement that a full ladle of dust imparts impurity in a tent but not via contact that he disagrees with Rabbi Yosei and holds that overlying is not the same category as touching.

§The mishna teaches: With regard to the thigh bone of an unslaughtered carcass and the thigh bone of a creeping animal, one who touches them when they are sealed remains ritually pure, because the bone itself does not impart impurity. With regard to this topic, the Sages taught in a baraita: The verse states: “One who touches the carcass thereof shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39). The word “carcass” indicates that one who touches the carcass is impure, but one who touches a sealed thigh bone is not.

One might have thought that even one who touches a perforated thigh bone remains pure. Therefore, the verse states: “One who touches the carcass thereof [benivlatah] shall be impure,” indicating that one who touches a part of the animal through which it is possible to touch the flesh, which has the halakhic status of an unslaughtered carcass [neveila], is impure, but one who touches a part of the animal through which it is impossible to touch the flesh remains pure. Therefore, one who touches a protective layer such as the outside of a sealed thigh bone does not become impure, as it is impossible to touch the marrow.

Rabbi Zeira said to Abaye: If that is so, that one who touches the protective layer of a carcass via which it is impossible to touch the flesh of the carcass itself does not become impure, an animal still in its hide should not impart impurity, as one can touch the hide, which constitutes a protective layer, but not the flesh. Abaye answered: Go out and see how many orifices there are in the body of an animal via which one can touch the flesh, e.g., the eyes, the nostrils, and the mouth.

Similarly, Rav Pappa said to Rava: If that is so, that one who touches the protective layer of a carcass via which it is impossible to touch the flesh of the carcass itself does not become impure, the kidney of a carcass that is completely covered in its fat should not impart impurity via contact. Rava answered: Come and see how many sinews emerge from the kidney that one is able to touch.

§The mishna taught that the halakha distinguishes between a sealed and a perforated thigh bone of a carcass or a creeping animal. With regard to this topic, Rav Oshaya raises a dilemma: What is the halakha if one intended to perforate the thigh bone but did not yet perforate it? This is the dilemma: Is a thigh bone lacking perforation considered to be lacking the necessary action for it to impart impurity, and it therefore retains its status as a sealed thigh bone, or not?

Rabbi Oshaya then resolves the dilemma: A thigh bone lacking perforation is not considered to be lacking the necessary action for it to impart impurity. If one intends to perforate it, it imparts impurity immediately.

MISHNA: The egg of a creeping animal in which tissue of an embryo developed and one who comes into contact with the egg are ritually pure, as the impure creeping animal is hermetically sealed. But if one perforated the egg with a hole of any size, one who comes in contact with the egg is ritually impure. In the case of a mouse that grows from the ground and is half-flesh half-earth, one who touches the half that is flesh is impure; one who touches the half that is earth is pure. Rabbi Yehuda says: Even one who touches the half that is earth where it is adjacent to the flesh is ritually impure.

GEMARA: The mishna states that in the case of an egg of a creeping animal in which tissue of an embryo developed, if it is perforated then one who touches it is ritually impure. With regard to this matter the Sages taught in a baraita: The verse states: “These are the impure ones to you among all that creep; whoever touches them when they are dead shall be impure until the evening” (Leviticus 11:31). The term “the impure ones” is interpreted as including the egg of a creeping animal and the thigh bone of a creeping animal in the category of sources of impurity.

One might have thought that even an egg in which tissue of an embryo has not developed imparts impurity. Therefore, the verse states: “That creep,” indicating that just as a creeping animal has developed tissue, so too only the egg of a creeping animal in which tissue of an embryo has developed imparts impurity.

One might have thought that in the case of an egg in which tissue of an embryo has developed, it imparts impurity even if it was not perforated. Therefore, the verse states: “Whoever touches them when they are dead shall be impure,” indicating that when it is possible to touch the flesh, contact renders one impure; but when it is impossible to touch the flesh, one remains pure.

And how large must its perforation be to render one touching the egg or thigh bone impure? Its width must be the size of a strand of hair, as it is possible for one to touch the inside of an egg or thigh bone with a strand of his hair.

§The mishna teaches: In the case of a mouse that grows from the ground and is half-flesh half-earth, one who touches the half that is flesh is impure. Rabbi Yehoshua ben Levi says in this regard: One becomes impure in such a case only if the flesh of the mouse has developed along the entire length of the mouse, from head to foot. Some teach the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi with regard to the latter clause of the mishna: Rabbi Yehuda says: Even one who touches the half that is earth where it is adjacent to the flesh is ritually impure. Rabbi Yehoshua ben Levi says: One becomes impure in such a case only if the flesh of the mouse has developed along the entire length of the mouse.

The one who teaches the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi with regard to the first clause of the mishna, all the more so he teaches this same halakha with regard to the latter clause of the mishna. But the one who teaches the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi with regard to the latter clause of the mishna holds that it applies only to that clause, with regard to one who touches the half that is earth where it is adjacent to the flesh according to Rabbi Yehuda. But according to the opinion of the first tanna, stated in the first clause of the mishna, even if the flesh of the mouse has not developed along the entire length of the mouse, one who touches the half of the mouse that is flesh is impure.

§The Sages taught in a baraita concerning the following verse: “And these are they which are impure to you among the creeping animals that creep upon the earth: The weasel, and the mouse, and the great lizard after its kinds” (Leviticus 11:29). Since “mouse” is stated among the creeping animals that impart impurity, I would derive that even a sea mouse, i.e., a sea creature that has an appearance similar to a mouse, imparts impurity because its name is also mouse. But ostensibly, the opposite conclusion could be derived through logical inference: The verse deems a weasel impure and deems a mouse impure. Therefore, just as a weasel is a species that grows on land, so too the mouse to which the verse is referring is a species that grows on land; a sea mouse does not impart impurity.

Or, perhaps go this way: The verse deems a weasel impure and deems a mouse impure; accordingly, just as “weasel” is referring to any animal whose name is weasel, so too, “mouse” is referring to any animal whose name is mouse, even a sea mouse, as its name is also mouse. Therefore, the verse states: “Upon the earth,” indicating that a land mouse imparts impurity, but a sea mouse does not.

If this halakha is derived only from the phrase “upon the earth,” one might have thought that the verse means that any mouse, whether a land mouse or a sea mouse, imparts impurity when it is upon the earth, but if it descended to the sea it does not impart impurity.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במש'. למ"ד לעיל בפ' בהמה המקשה (חולין עב, ב) דגולל ודופק הלכה, איכא למימר דהכי גמירי לה דמטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא, ולמ"ד מקרא דעל פני השדה י"ל משום דההוא קרא דאשר יגע על פני השדה מוקמינן ליה בנזיר (נג, ב) ב[מ]אהיל, הילכך מטמא באהל ובמגע א"ל משום דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה אבל משא לא אשכחן כך פירשו בתסופות.

יש טמאות במת שמטמאות בכל שלש מיני טמאות שבו ויש מהן שאין מטמאות אלא בשתים מהן כיצד מלא תרוד רקב מטמא במשא ובאהל אבל לא במגע עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל גולל ודופק מטמא במגע ואהל אבל לא במשא ויש בדין עצם כשעורה לטמא במגע ובמשא אבל לא באהל הרבה שלא נזכרו כאן והם אבר מן החי שחסר בשרו או עצמו ואבר מן המת שחסר בשרו או עצמו והשדרה שחסרה ואין בה רובע עצמות והגולגולת שחסרה ואין בה רובע עצמות ומדברי סופרים בדין זה ארץ העמים ובית הפרס:

כבר ביארנו על קולית נבלה שניקבה שמטמאה במגע ובמשא חישב עליה לנקבה ועדיין לא נקבה הרי זה ספק אם מחסר נקבה כמחוסר מעשה אם לאו והנוגע בה ספק טמא ויש מי שאומר שהוא טמא לגמרי:

חלב בהמה טהורה שמתה אינו מטמא משום נבלה שנאמר וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה מי שאיסורו משום נבלה וטרפה וכו' כוליא המכוסית בחלב שלה הנוגע בחלב טמא כאלו נגע בכוליא עצמה שהרי כמה חוטין של בשר נמשכין עם החלב והרי היא כקולית שניקבה וכל שניקבה הנוגע טמא ואע"פ שלא נגע בבשר או במוח הואיל ואפשר לו ליגע הא למה זה דומה לבהמה שבתוך עורה שהיא מטמאה בנגיעת העור שהרי יש בה כמה נקבים האזנים והפה וכיוצא בהם:

המשנה הששית והכונה בה להשלים ביאור חלק רביעי עכבר שחציו בשר וחציו אדמה הנוגע בבשר טמא באדמה טהור ר' יהודה אומר אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא אמר הר"מ פי' הויית העכבר בלבד מן האדמה עד שנמצא קצתו בשר וקצתו עפר וטיט והוא מתנועע כלו וזה ענין מפורסם מאד אין מספר לרוב המגידים לנו שראו זה אע"פ שמציאות בעלי חיים בזה דבר מתמיה לא נודע בו טענה בשום פנים:

אמר המאירי עכבר שחציו בשר וחציו אדמה והוא שיש מין עכבר שאינו פרה ורבה אלא שנוצר מן האדמה ואם עדין לא נברא כלו וצדו אחד בשר וצדו [האחר] אדמה נגע בבשר טמא באדמה טהור ר' יהודה אומר אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא והלכה כסתם משנה ומ"מ אם השריץ על פני כלו ר"ל שחציו מצד ארכו נעשה שרץ הואיל וכל האיברים בכלל שירוץ אף הנוגע באדמה טמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

טומאת השרץ אינה אלא בשמנה שרצים האמורים בתורה ולאחר מיתתם והם חולד ועכבר וצב ואנקה וכח ולטאה וחומט ותנשמת אבל שאר שקצים ורמשים שמתו אפי' מאותן שבארץ כגון צפרדע ונחש ועקרב ודומיהם או של ים אפי' נקרא בשם אחד מאלו כגון עכבר הים טהורים מכלום ואפי' כאוכלין טמאים אינם אחד משמנה אלו שהורד ביד ונגע בו לשם טמא שנאמר השורץ בכל מקום שהוא:

בפרש"י בד"ה יכול אפי' נקובה לא הוי טמא עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה בנבלתה ולא כו' וכן גבי שרצים מרבינן לקמן מיטמא כו' עכ"ל משום דלכאורה מגומגם דגבי קולית נבילה משמע דיליף ניקבה ליטמא מנוגע יטמא כדקאמר יכול אפילו ניקבה כו' וגבי קולית שרץ משמע דיליף לא ניקבה לטהר מנוגע יטמא כדקאמר יכול אפילו לא ניקבה כו' ואהא תירצו כמו שנפרש בקולית נבילה דנוגע יטמא אתא לרבות נקובה וממילא אימעיט סתומה כמו עצמות ה"נ אית לן לפרש בקולית שרץ דלא מרבינן נקובה אלא מנוגע יטמא ולא אצטריך ליה הטמאים אלא לביצת שרץ לאשמועינן דאקרי שרץ (כלל) אבל קולית נקובה דשרץ שפיר איכא למגמר מנוגע יטמא וממילא אימעיט סתומה כמו עצמות ולא נקט מלתיה בכה"ג יכול אפילו לא ניקבה כו' אלא משום ביצת שרץ דיליף כבר ניקבה ליטמא מהטמאים ודו"ק:

ברש"י ד"ה יכול אפי' לא נקבה וכו' ט"ס הוא וכצ"ל יכול אפילו נקבה לא הוי טמא:

בתו' ד"ה גולל ודופק וכו' ובמגע נמי מטמא משום דאפקיה בלשון נגיעה אבל במשא לא מצינו שיטמא כצ"ל:

ד"ה בנבלתה ולא בקולית סתומה וכו' אע"ג דשומר דוי כסתום כגון הטה וכו' כצ"ל. ור"ל וא"כ ה"נ נימא אי לאו מעוטא דבנבלתם לא הוי דרשינן מהנוגע יטמא את שאפשר ליגע וכו' אלא הוה מרבינן מניה אפי' קולית סתומה דמטמא מטעם שומר כמו גבי חטה דהוי שומר אפי' בסתום וא"כ הדרא קושיא לדוכתא היכי נמעט קולית סתומה ממעוטא דנבלתה הא אצטריך ליה למעט גידין ועצמות שאין בהם מוח כלל וק"ל:

ד"ה יכול אפילו לא רקמה וכו' וא"ת ולרקמה למה לי קרא וכו'. ר"ל לא נכתב לא הטמאים ולא השרץ ומסברא ידעינן דברקמה הוי כשרץ כמו דפשיטא לן גבי אכילה בלא קרא ובלא רקמה פשיטא לן דלא מקרי שרץ וא"כ לא נכתב ג"כ גבי טומאה לא ריבוי ולא מיעוט וק"ל:

רש"י בד"ה יכול אפילו נקבה דלא הוי טמא כצ"ל:

בד"ה כחוט השערה כו' ונאסף בשערות פולטורי"ץ בלעז כו' כן הוא בס"א ונמחק שעל החזה ושעל השחין ונ"ב צ"ל השחי עיין בפ' ט' דמקואות שמשמע כן נ"ל:

תד"ה בנבלתה. אע"פ דשומר הוי בסתום. כצ"ל בבי"ת:

רש"י ד"ה כ"ש אסיפא וכו׳ ולקמן תנא וכו׳ חוץ מן החולדה. נ"ב דבור זה (ר"ל מן מלקמן וכו' החולדה) נתהפך ונדפס שלא במקומו הראוי להיות אחר דבור הנמשך המסיים ועכבר שמו דמסיק רש"י ולקמן תנא להא מילתא דכל שיש בים יש ביבשה ואשמעינן דתנינא להא דתנו רבנן הכא דיש עכבר בים ואין חולדה ביבשה ודו"ק:

ביצת השרץ המרוקמת טהורה פי' הריקום טמא אלא הביצה בקליפתה טהורה כי במשא אינו מטמא שרץ. וליגע א"א אלא א"כ ניקבה כחוט השערה ופשוט:

לרבות ביצת השרץ וקליפת השרץ כן הוא הגי הנכונה ופירש"י מה"י יתירה דרשינן צירן של כל השרצים ועורות של אותן שיש להן עור וריקום הביצה של אותן המטילים ביצים. ושקולים הם ויבואו כלם ואין ספק בזה. אך באותו שיקול של ציר ורוטב נסתפקו תוס' לעיל אי גם רוטב בשיקול א' עם ציר או רוטב כדי נקיט דטעם כעיקר עיין לעיל קי"ב ע"ב ד"ה ורוטבן וכו' אבל ציר ועור וריקום ביצה בוודאי שקולים:

יכול אפי' לא ריקמה וכו' לבאר דברי תוס'. הנה לעיל ס"ד ע"א ד"ה שאם ריקמה וכו' מסקנת תוס' דביצים חדוש הוא דשרי' רחמנא דבר היוצא מהחי וה"א אפי' ביצת עוף טמא שרי' משו"ה איצטריך בת היענה לאסור ביצת עוף טמא. ומ"מ ביצת השרץ שרי' ולא ילפינן מעוף טמא דמאי דגלי' גלי' ומאי דלא גלי' שרי ומשו"ה ביצת השרץ שלא ריקמה מותרת באכילה. ומיהו כשריקמה עכ"פ אסורה באכילה מדגלי רחמנא בשמעתין מהטמאים דמטמאין שוב ילפינן איסור מטומאה ולא נימא גבי טומאה דגלי רחמנא גלי ולא גבי איסור לא נימא כן וזהו כתי' ב' דתוס' דשמעתין סוף ד"ה יכול וכו', אך זהו קצת דוחק כיון דלא ילפינן שרץ מעוף בלא ריקמה לענין איסור מכ"ש דלית לך למילף איסור מטומאה אפי' שרץ משרץ גופי'. וע"כ צ"ל דלריקום לא צריך קרא דהיינו שרץ השורץ על הארץ דוקא אינו מרוקם שאין לאוסרו אלא משום כל היוצא מטמא טמא ע"כ כיון דהיוצא מהחי חידוש הוא מותר בשרץ אבל משריקמה ה"ל שרץ ממש ולא בעי קרא לאסור כן צ"ל. ועל זה הקשו תוס' א"כ בטומאה נמי נימא כיון שריקמה טמא למה לי למילף מה"י דהטמאים ועל זה תירצו בתי' קמא דשרץ מיקרו אבל לענין טומאה בעינן דוקא שמנה שרצים ונהי שרץ מיקרי צב לא מיקרי.

שלש טומאות פורשות כו'. טומאות הרבה פורשות מן המת כגון כזית בשר ושדרה וגלגולת שלא חסרו ורובע עצמות ומלא תרווד רקב ועצם כשעורה ורוב המנין והבנין אלא שלש טומאות פורשות ממנו ששוות בדבר זה שיש בכל אחת שתים מטומאתו של מת או מגע ומשא בלא אהל או מגע ואהל בלא משא או משא ואהל בלא מגע והשלישית אין בה: ואלו הן. הג' הפורשות שהמשפט הזה נוהג בהן: מלא תרווד רקב ועצם כשעורה וגולל ודופק. גולל זה כסוי העליון דף שנותנין על המת דופק זה דף הניתן בצדיו ורבינן להו מקראי בפ' בהמה המקשה (לעיל דף עב.) והנך תרי חדא טומאה נינהו ששניהם יוצאים ממקרא אחד וטומאתן שוה אבל שאר פורשים מן המת כל ג' טומאות המת נוהגים בהם: מלא תרווד רקב מטמא במשא ואהל. שהרי נושא את כולו: ואינו מטמא במגע. שאין נוגע בכולן והיינו פליגא דר' יוסי דאמר מלא תרווד רקב מטמא במגע דקרייה לאהל מגע: והיכן מגעו. של מת: באחת מהן. בכל אחת מאלו השתים הנותרות: עצם כשעורה. הלמ''מ דמגע ומשא אית ליה ולא אהל כדאמרינן בנזיר (דף נג:) עצם כשעורה הלכה: והיכן אהלו. של מת: גולל ודופק. נמי הלכה גמירי לה בבהמה המקשה (לעיל דף עב.) ולמאן דנפקא ליה התם מקרא לא ידענא מהיכן אימעיט משא: יכול אפי' נקבה. לא הוי טמא: ת''ל הנוגע יטמא. יו''ד יתירא דריש: את שאפשר ליגע טמא. שם טומאה עליו הילכך אע''פ דלא נגע אלא בעצם טמא דשומר מכניס ומוציא טומאה: בהמה בתוך עורה. כל זמן שלא הופשטה כלל: לא תטמא. דהא אי אפשר ליגע בבשר: כמה נקבים יש בה. הפה והחוטם והעינים: חלב. אינו טמא כדכתיב יעשה לכל מלאכה ותניא בגמרא דכל שעה בפסחים (דף כג.) מלאכה מה ת''ל לכל מלאכה שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא ת''ל לכל מלאכה: כוליא. המכוסה בחלבה לא תטמא הואיל ואי אפשר ליגע בה: נמשכין הימנה. באמצעיתה והן בשר: מתני' ביצת השרץ. יש שרץ שהוא מטיל ביצים צב והלטאה וחומט: המרוקמת. שנולד בה אפרוח: טהורה. לפי שאי אפשר ליגע בה: ניקבה כל שהוא טמאה. ואע''פ שלא נגע אלא שהשומר מוציא טומאה: יש מין עכבר. שאינו פרה ורבה אלא מעצמו נוצר מאדמה כאשפה המשרצת תולעים ואם עדיין לא נברא העכבר אלא צדו אחד הימני או השמאלי הנוגע בבשר טמא באדמה שכנגדו טהור: גמ' הטמאים. אלה הטמאים ה''א יתירא נדרשת לכמה דרשות לאסור צירן ורוטבן (לעיל דף קיב:) ולעורותיהן כבשרן (לעיל דף קכב:) ולביצת השרץ: ת''ל השרץ. הטמאים לכם בכל השרץ: כחוט השערה. שער ראשו וזקנו אם יכניסו לתוכו הרי נגע וטמא שהשער המחובר הרי הוא כבשר בין שער טהור הנוגע בטומאה בין שער טמא שנגע בו הטהור טמא דתניא בת''כ הנוגע בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקילקלין הוא עירבוב שער תלוש המתקשה ונאסף בשערו שעל החזה ושעל השחי פולטרי''ץ בלע''ז ואינם מחוברין לבשר להכי קרי ליה קילקלין מה קילקלין זה מקושר כנגד החוץ אף הני שערות קשורין ומכוסין שם כך מצאתי בדברי רב האי יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן ת''ל טמא הא למדת ששער הטמא הרי הוא כבשרו ושער הטהור נמי תניא התם וכל אשר יגע בו הזב בו ולא בצואה שעליו ולא בקילקלין שעליו יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן ת''ל יטמא: והוא שהשריץ. חציו על פני ארכו של שרץ מראשו ועד רגליו כלומר שמצד א' הוא נעשה בשר ולהכי טמא אם נגע בבשר דחשיב שרץ הוא: מאן דמתני לה. להא דר' יהושע ארישא דמיירי בנוגע בבשר ואפ''ה מטהר ליה ריב''ל אם לא השריץ על פני כולו: כ''ש אסיפא. אדר' יהודה דמיירי בנוגע באדמה דאשמעינן דלא טימא ר' יהודה בעפר אלא אם כן השריץ על פני כולו דהכי מסתבר שפיר ולקמן תנא כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה: עכבר שבים. דג הוא דומה לעכבר ועכבר שמו: ודין הוא. מדינא נפקא ליה דלא מטמא ולא צריכא קרא: מה חולדה מין הגדל על הארץ. ולא שבים שהרי אין חולדה בים: אף עכבר. אף על פי שיש ממינו בים לא טימא אלא מין הארץ: אי על הארץ יכול על הארץ יטמא. כלומר אומר אני לא אדרשנו לך במדה זו אלא לכך בא לומר על הארץ יטמא בין עכבר הים בין עכבר היבשה אם על הארץ נגע בטהור יטמאנו ואם נפל לים ושם נגע בטהור לא יטמא:

עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל. פי' בקונטרס דהלמ''מ הוא ואי אפשר לומר כן דמקראי ילפינן לה בנזיר פרק כהן גדול (דף נג:) ולא הוי הלכה אלא מה שהנזיר מגלח עליו אע''ג דלא מטמא באהל: גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואין מטמא במשא. למ''ד בפרק בהמה המקשה (לעיל דף עב.) דגולל ודופק הוו מהלכה איכא למימר דהכי גמירי לה אלא למאן דמייתי לה מעל פני השדה קשה מנא לן ונראה משום דההוא קרא דכל אשר יגע על פני השדה מוקמינן בנזיר (דף נג:) באהל הילכך מטמא באהל ובמגע נמי מטמא משום דאפקיה בלשון נגיעה אבל במשא לא מצינו שיטמא: בנבלתה ולא בקולית סתומה. מהאי קרא נמי ממעטינן בפ' בהמה המקשה (לעיל עז:) עצמות וגידין וקשה דא''כ היכי נמעט מיניה קולית סתומה ומיהו כיון דלא מרבינן שומר אלא בנקובה שיכול ליגע ממילא כי אמעיטו עצמות אמעיט נמי קולית סתומה אע''פ דשומר הוי כסתום כגון חטה בקליפתה התם מרבינן מקרא דזרע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה אבל הכא גלי קרא דשומר לא הוי אלא בשאפשר ליגע וכן גבי שרצים מרבינן לקמן מיטמא דשרצים קולית השרץ נקובה ואע''ג דמהטמאים דרשינן לקמן לרבות קולית השרץ וביצת השרץ עיקר קרא לא אתא אלא לביצת השרץ אבל קולית נפקא מיטמא ואע''ג דמהטמאים דרשינן דרשות טובא אפשר דדרשינן מטמא טמאים הטמאים או טובא טמאים כתיב התם: יכול אפילו לא רקמה ת''ל השרץ. וא''ת ולרקמה למה לי קרא לענין טומאה הא לענין אכילה פשיטא לן בלא קרא בפרק אלו טרפות (לעיל דף סד.) שאם רקמה ואכלה לוקה משום השרץ השורץ על הארץ אלמא שרץ איקרי ויש לומר דודאי רקמה שרץ איקרי אבל צב ועכבר לא איקרי וכה''ג אמרינן בפ' בהמה המקשה (לעיל עה.) גבי חלב דלא איקרי חלב שור כשב ועז עד שיצא העובר לאויר העולם אי נמי מקרא דהכא קים לן באלו טרפות לענין אכילה שלוקה: