חולין קכז ע"א

תַּלְמוּד לוֹמַר הַשּׁוֹרֵץ כׇּל מָקוֹם שֶׁשּׁוֹרֵץ
אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הַשּׁוֹרֵץ יָכוֹל כׇּל הַמַּשְׁרִיץ יְטַמֵּא שֶׁאֵין מַשְׁרִיץ לֹא יְטַמֵּא אוֹצִיא עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה שֶׁאֵין פָּרֶה וְרָבֶה
וְדִין הוּא טִימֵּא בְּחוּלְדָּה וְטִימֵּא בְּעַכְבָּר מָה חוּלְדָּה כֹּל שֶׁשְּׁמָהּ חוּלְדָּה אַף עַכְבָּר כֹּל שֶׁשְּׁמוֹ עַכְבָּר אָבִיא עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה
אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ מָה חוּלְדָּה פָּרָה וְרָבָה אַף עַכְבָּר פָּרֶה וְרָבֶה תַּלְמוּד לוֹמַר בַּשֶּׁרֶץ
אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִדְּרַבָּנַן לְרָבָא אֵימָא בַּשֶּׁרֶץ לְאֵתוֹיֵי עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה הַשּׁוֹרֵץ כֹּל שֶׁהוּא שׁוֹרֵץ וַאֲפִילּוּ עַכְבָּר שֶׁבַּיָּם וְאִי מִשּׁוּם עַל הָאָרֶץ עַל הָאָרֶץ יְטַמֵּא יָרַד לַיָּם לֹא יְטַמֵּא
אֲמַר לֵיהּ וּמֵאַחַר דְּשַׁוִּיתֵיהּ לְיָם מְקוֹם טוּמְאָה מָה לִי הָכָא מָה לִי הָכָא
וְהַאי עַל הָאָרֶץ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהוֹצִיא סְפֵק טוּמְאָה צָפָה דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי עַל הָאָרֶץ לְהוֹצִיא סְפֵק טוּמְאָה צָפָה
תַּרְתֵּי עַל הָאָרֶץ כְּתִיבִי
תָּנוּ רַבָּנַן הַצָּב לְמִינֵהוּ לְהָבִיא הֶעָרוֹד וְכֵן הַנְּפִילִים וְסָלָמַנְדְּרָא
וּכְשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְפָסוּק זֶה אוֹמֵר מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' יֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּיָּם וְיֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּיַּבָּשָׁה שֶׁבַּיָּם אִילְמָלֵי עוֹלוֹת (בַּיַּבָּשָׁה) [לַיַּבָּשָׁה] מִיָּד מֵתוֹת שֶׁבַּיַּבָּשָׁה אִילְמָלֵי יוֹרְדוֹת לַיָּם מִיָּד מֵתוֹת
יֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בָּאוּר וְיֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בָּאֲוִיר שֶׁבָּאוּר אִילְמָלֵי עוֹלוֹת לָאֲוִיר מִיָּד מֵתוֹת שֶׁבָּאֲוִיר אִילְמָלֵי יוֹרְדוֹת לָאוּר מִיָּד מֵתוֹת מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'
תָּנוּ רַבָּנַן כֹּל שֶׁיֵּשׁ בַּיַּבָּשָׁה יֵשׁ בַּיָּם חוּץ מִן הַחוּלְדָּה אָמַר רַבִּי זֵירָא מַאי קְרָאָה הַאֲזִינוּ כׇּל יֹשְׁבֵי חָלֶד
אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ בִּיבְרֵי דְּנָרֶשׁ אֵינָן מִן הַיִּשּׁוּב
אָמַר רַב פָּפָּא בְּשַׁמְתָּא נָרֶשׁ תַּרְבֵּיהּ מַשְׁכֵּיהּ וְאַלְיְתֵיהּ אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ שִׁמְעִי דְּבַר ה' אָמַר רַב פָּפָּא לֹא אָבָה נָרֶשׁ שְׁמוֹעַ דְּבַר ה'
אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב נַרְשָׁאָה נַשְּׁקָ(י)ךְ מָנֵי כַּכָּ(י)ךְ נְהַר פְּקוֹדָאָה לַוְיָיךְ מִגְּלִימָא שַׁפִּירָא דְּחָזֵי עֲלָךְ פּוּמְבְּדִיתָאָה לַוְיָיךְ אַשְׁנִי אוּשְׁפִּיזָךְ
אָמַר רַב הוּנָא בַּר תּוֹרְתָּא פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לַוַּועַד וְרָאִיתִי נָחָשׁ שֶׁהוּא כָּרוּךְ עַל הַצָּב לְיָמִים יָצָא עַרְוָד מִבֵּינֵיהֶם
וּכְשֶׁבָּאתִי לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן הֶחָסִיד אָמַר לִי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵם הֵבִיאוּ בְּרִיָּה שֶׁלֹּא בָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי אַף אֲנִי אָבִיא עֲלֵיהֶם בְּרִיָּה שֶׁלֹּא בָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי
וְהָאָמַר מָר כֹּל שֶׁתַּשְׁמִישָׁן וְעִיבּוּרָן שָׁוֶה יוֹלְדִין וּמְגַדְּלִין זֶה מִזֶּה וְכֹל שֶׁאֵין תַּשְׁמִישָׁן וְעִיבּוּרָן שָׁוֶה אֵין יוֹלְדִין וּמְגַדְּלִין זֶה מִזֶּה
אָמַר רַב נֵס בְּתוֹךְ נֵס הַאי פּוּרְעָנוּתָא הוּא מַאי נֵס בְּתוֹךְ נֵס לְפוּרְעָנוּת
מַתְנִי' הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בַּבְּהֵמָה מְטַמְּאִין טוּמְאַת אֳוכָלִין בִּמְקוֹמָן וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכז - א

תלמוד לומר: "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ" ודרשינן מיתורא ד"השורץ", [שהיה יכול לכתוב "בשרץ על הארץ"], שכל מקום שהוא שורץ, דהיינו, שרוחש ומתנועע, הוא מטמא. ואם כן, אי אפשר למעט מ"על הארץ" שלא יטמא בהיותו בים, שהרי גם שם הוא שט ומתנועע, ועל כרחך "על הארץ" בא למעט את מין העכבר שבים.

או אינו אומר "השורץ" לרבות כל מקום ששורץ, אלא "השורץ" בא למעט שדוקא כל המשריץ שהוא נוצר מפריה ורביה של אב ואם ^[176] [מלשון "פרו וישרצו"] יטמא. אבל שאין משריץ לא יטמא.

אוציא מכלל עכבר את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה ^[177] שאין הוא פרה ורבה שלא נוצר מפריה ורביה של עכבר אלא נוצר מאליו מהאדמה.

ואם כן חזרה שאלה למקומה שנמעט מ"על הארץ" כשירד העכבר לים ולא את מין העכבר שבים?

ודין הוא שלא נמעט את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה.

שהרי טימא בחולדה, וטימא בעכבר, מה חולדה - כל ששמה חולדה היא טמאה, אף עכבר כל ששמו עכבר הוא טמא. אביא בכלל זה עכבר שחציו בשר וחציו אדמה.

או כלך לדרך זו: מה חולדה פרה ורבה, אף עכבר פרה ורבה, ונמעט עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו פרה ורבה שאינו מטמא!? ומאחר ובלשון הפסוק "השורץ" משמע טפי שהוא פרה ורבה, נמעט עכבר שבא מהאדמה.

תלמוד לומר "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ", וכל המקרא הזה מיותר, שהרי כתיב אחרי זה "אלה הטמאים לכם בכל השרץ", ודרשינן מינה לרבות את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה.

ועל כרחך, קרא ד"השורץ" בא לרבות כל מקום ששורץ, ואפילו ירד לים. וקרא ד"על הארץ" בא למעט את מין העכבר שבים.

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: אימא "בשרץ" לאתויי עכבר שחציו בשר וחציו אדמה כדאמרן בברייתא. אבל הא דהברייתא מרבה מ"השורץ" את היורד לים וממעטת מ"על הארץ" את מין העכבר שבים, תיקשי, דנימא איפכא: דקרא ד"השורץ" אתי לרבות את כל שהוא שורץ שרוחש ומתנועע, ואפילו מין העכבר שבים. ואי משום "על הארץ", נימא דאתי למעוטי שדוקא בעודו על הארץ יטמא, אבל אם ירד לים לא יטמא!?

אמר ליה רבא: לא מסתבר לדרוש כך את המקראות. שהרי מאחר דשויתיה לים למקום טומאה בכך שטימאת את עכבר הים, אם כן מה לי הכא, שהעכבר נמצא על הארץ, מה לי הכא, שנמצא בים, הרי גם הים הוא מקום טומאה!? ועל כרחך צריך לומר שעכבר הים אינו מטמא, ועכבר היבשה מטמא אף כשירד לים.

ומקשינן על הברייתא: והא האי "על הארץ" מיבעי ליה לדרשא אחרת: להוציא, למעט ספק "טומאה צפה", שאם השרץ צף על המים, וארע לאדם ספק האם נגע בשרץ הצף על המים או שמא לא נגע בו, הרי הוא טהור מספק אף ברשות היחיד. [ואף שבכל מקום ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא, בספק טומאה צפה ספיקו טהור].

דאמר רבי יצחק בר אבדימי: "על הארץ" משמע דוקא כשהשרץ מונח על הארץ, ולא כאשר הוא צף על מים. ומאידך, כתיב "השורץ", שמשמעותו שבכל מקום ששורץ, ואפילו הוא צף על גבי המים! הא כיצד? אלא, "השורץ" - לרבות שאם נגע בודאות בטומאה שצפה שהוא טמא. ו"על הארץ" - להוציא ספק טומאה צפה ^[178]. ואם כן מנין לדרוש גם לאפוקי עכבר שבים?

ומתרצינן: תרתי "על הארץ" כתיבי בפרשה, כדי לדרוש את שניהם.

תנו רבנן: כתיב "הצב למינהו", ודרשינן מ"למינהו" - להביא את הערוד שנולד מצב ונחש, שהוא נחשב למין צב, ומטמא בטומאת שרצים. ^[179]

וכן הנפילים וסלמנדרא שהם שרצים ממין הצב, שאף הם מטמאים בטומאת שרצים כמו צב. ^[180]

וכשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה, היה אומר: "מה רבו מעשיך ה'"!

יש לך בריות שגדלות בים, כגון דגים שבים, ויש לך בריות שגדלות ביבשה, אותן שבים, אילמלי [אילו] עולות ביבשה, מיד הן מתות. ואותן שביבשה אילמלי [אילו] יורדות לים, מיד הן מתות.

וכן, יש לך בריות שגדלות באור - באש, כסלמנדרא, שהוא ממין הצב, [ולכן היה רבי עקיבא אומר זאת כשהגיע לפסוק "הצב למינהו", שמהפסוק הזה מרבים סלמנדרא].

ויש לך בריות שגדלות באויר.

אותן שבאור, אילמלי עולות לאויר מיד מתות! שאין להם קיום אלא באש.

ואותן שבאויר, אילמלי יורדות לאור מיד מתות. שהרי הם נשרפות ^[181].

הוי אומר, "מה רבו מעשיך ה'"!

תנו רבנן: כל בעל חי שיש ביבשה יש גם כמותו בים, חוץ מן החולדה.

אמר רבי זירא: מאי קראה, היכן הוא נרמז?

דכתיב "האזינו כל יושבי חלד", דהיינו כל יושבי היבשה, והיבשה נקראת "חלד" לפי שרק בה מתקיימות חולדות, ולא בים, שאין קיימים בו מיני חולדות.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ביברי דנרש, בעלי חיים הגדלים בברכות המים באיזור נרש - אינן מן הישוב. אינן גדלות אלא במים. ^[182]

אמר רב פפא: בשמתא יהיו אנשי נרש, שרשעים הם. תרביה, משכיה, ואליתיה, החלב והעור עם הבשר והאליה.

משל הוא, שכולם - קטן כגדול - רשעים הם, ויהיו בשמתא.

כתיב בירמיה: "ארץ, ארץ, ארץ - שמעי דבר ה'".

אמר רב פפא: לא אבה נרש שמוע דבר ה'. שכולם רשעים.

אמר רב גידל אמר רב: נרשאה נשקיך אם נשק לך אחד מאנשי נרש - מני ככיך! מנה את שיניך להווכח אם לא חסר מהם. לומר לך שכולם גנבים.

ואם אחד מיושבי נהר פקודאה לוייך נתלוה עמך בדרך - מגלימא שפירא דחזי עלך! הוא עשה זאת כי ראה אותך לבוש בגד נאה, ורוצה הוא לגונבו ממך.

ואם אחד מאנשי פומבדיתא לוייך - אשני אושפיזך! שנה את אכסניתך שלא ידע היכן אתה לן, שגנבים מומחים הם.

אמר רב הונא בר תורתא: פעם אחת הלכתי לוועד, מקום רשעים שמזווגים שם כלאים, וראיתי נחש שהוא כרוך על הצב, ששוכן אצלו תמיד, והיה נזקק עמו. לימים, יצא ערוד מביניהם, שהוא נושך בני אדם וממית.

וכשבאתי לפני רבי שמעון החסיד אמר לי:

אמר הקדוש ברוך הוא: הם, אנשי המקום ההוא הביאו לעולם בריה של כלאים שהוא בריה שלא בראתי בעולמי, על ידי שזווגו מינים של כלאים, אף אני אביא עליהם את הערוד שהוא בריה שלא בראתי בעולמי.

ומקשינן: והאמר מר: כל הבריות שתשמישן ועיבורן שוה - שמשמשין שניהם פנים כנגד פנים כאדם, או פנים כנגד עורף כבהמה, ומשך ימי עיבורן שוה, רק הם יולדין ומגדלין זה מזה, שמתעברים אחד מהשני ומניקים זה את בנו של זה. וכל שאין תשמישן ועיבורן שוה, אין יולדין ומגדלין זה מזה,

והרי הנחש והצב אין ימי עיבורן שוה, שהנחש ימי עיבורו שבע שנים, והצב ששה חדשים, ואיך יצא מהם ערוד?

ומתרצינן: אמר רב: נס בתוך נס היה. [הנס האחד, שהניח את מינו ובא על שאינו מינו, והנס השני, שילדו זה מזה אף שאין ימי עיבורם שוה - שיטמ"ק].

ומקשינן: האי "פורענותא" הוא, והאיך הוא קורא לזה נס?

ומתרצנין: מאי "נס בתוך נס" - לפורענות! כדי ליפרע מן הרשעים!

מתניתין:

בשר הבהמה לאחר מיתתה מטמא בטומאת נבלות בשיעור כזית. אך אם הבשר פירש מהבהמה קודם מיתתה, אינו מטמא כלל, אלא אם כן יש בו אבר שלם, כלומר, בשר גידין ועצמות. שהאבר שפירש מהבהמה בחיותה מטמא בטומאה חמורה כנבלה.

האבר [שיש בו בשר גידין ועצמות] והבשר [לבדו] המדולדלין בבהמה, שהם נתלשו מהבהמה, אך עדיין נשארו מחוברים בה בצורה רופפת - הרי הם מטמאין טומאת אוכלין במקומן. שאפילו בעודם מחוברים במקומן לבהמה כבר יש להם שם "אוכל", והם ראויים לקבל טומאת אוכלין מהשרץ, ולטמאות אוכל אחר.

וזאת, בתנאי שחשב עליהם להאכילם לאדם, שהואיל והם אסורים באכילה אפילו לגוי משום אבר מן החי, הם אינם נחשבים מסתמא ל"אוכל" עד שיחשוב עליהם להדיא שיאכלם הגוי ^[183].

וצריכין האבר והבשר המדולדלין בבהמה הכשר. שאינם מקבלים טומאה עד שיוכשרו לקבלת טומאה על ידי שיורטבו [פעם אחת] במים לאחר שנתדלדלו, ככל מאכל הצריך הכשר, כתנאי לקבלת טומאה.

אך לגבי טומאת "אבר מן החי" הם נחשבים למחוברים, ואינם מטמאים בטומאה חמורה, ורק לגבי טומאת אוכלים הם נחשבים לתלושים.

הערות

^[176] הרש"ש העיר מדוע לא פירש רש"י כפשוטו, שדוקא מין הפרה ורבה מטמא, לאפוקי עכבר שאינו פרה ורבה, שהרי אותו העכבר שנוצר מהאדמה אינו יכול לפרות ולרבות?

^[177] מה שנקטה הגמרא שחציו בשר וחציו אדמה לכאורה אינו בדוקא, שהרי גם לאחר שנוצר כולו מהאדמה אינו בכלל עכבר, כיון שאינו פרה ורבה.

^[178] ראה בתוספות במסכת נזיר [סג ב] שנסתפקו, מה הדין בטומאה שצפה באויר וארע לו ספק האם נטמא ממנה, כלומר, האם דוקא ספק טומאה שצפה על המים הוא טהור, אך כל שאינה צפה על המים הוא טמא, או שמא, דוקא ספק טומאה שנמצאת על הארץ הוא טמא, וכל שאינו על הארץ הוא טהור.

^[179] הקשה הלב אריה, מה צריך פסוק לרבות ערוד, הרי לפי מה דאיתא לעיל עט ב "צבי" ואפילו מקצת צבי, נימא נמי צב ואפילו מקצת צב, וכיון שיש בו מקצת צב הרי הוא צריך לטמאות מסברא בטומאת שרצים, ולמה לי קרא? וכתב, דאין ליישב שמדובר בצב זכר הבא על נחש נקבה, וסבירא ליה לסוגיין דאין חוששים לזרע האב, ואין כאן אפילו מקצת צב. שהרי בגמרא משמע דהערוד בא מנחש זכר הבא על צב נקבה? ותירץ, דהאי תנא ס"ל דלא אמרינן צבי ואפילו מקצת צבי, וחוששים לזרע האב, ולכן מקצת הצב שיש בערוד אינו מספיק לטמאותו בטומאת שרצים, וצריך פסוק לאתויי. וראה עוד בפורת יוסף מה שתירץ בזה. ובזה תירץ הלב אריה את קושית המשנה למלך [אבות הטומאה פ"ד ה"א, שהקשה, מדוע הרמב"ם השמיט את הברייתא שגם ערוד ונפילים וסלמנדרא מטמאים בטומאת שרצים? אך לפי זה ניחא, דהרמב"ם פסק צבי ואפילו מקצת צבי, ולפי זה אין חידוש בזה שהערוד מטמא בטומאת שרצים. ובמה שהשמיט הרמב"ם נפילים וסלמנדרא, תירץ הלב אריה, שהרמב"ם פירש שנפילים וסלמנדרא הם מינים של תנשמת ולא של צב, וכמו שכתב המהרש"א בחידושי אגדות בשם תרגום יונתן, ולכן סתם הרמב"ם שתנשמת מטמאת, וזה כולל את כל מיני התנשמת, עיי"ש.

^[180] רש"י פירש שסלמנדרא נוצר מן האור מעצי הדס על ידי כשפים. והקשה על זה החתם סופר, א. איך יתכן לומר שהפסוק מרבה בריאה שנוצרה על ידי כשפים, שאסור לעשות כן מהתורה? ב. איך יתכן לברוא בריאה חדשה על ידי כשפים, הרי הכישוף הוא אחיזת עינים, ואי אפשר לברא על ידי זה בריאה חדשה? ג. רש"י במסכת סנהדרין סג ב ובמסכת חגיגה כז א פירש, שסלמנדרא הוא חיה שנוצרת מאש שדולקת שבע שנים, והכא לא הזכיר זאת? ולכן פירש החתם סופר, שהחיה הזאת גדלה בהרים של אש, וזהו מקום גידולה בטבע, ועל ידי כישוף אפשר להביא אותה לאש שדולקת שבע שנים בעצי הדס, שהיא חמה מאוד, ורק שם היא יכולה להתקיים, עיי"ש.

^[181] כתב התורת חיים, שרבי עקיבא נקט כאן ארבעה סוגי בריות כנגד ארבעת היסודות, שהם: אש, רוח, מים, עפר.

^[182] כן פירש רש"י, וזה השיכות לסוגיא הקודמת דאיירינן בדברים הגדלים בארץ ובמים. אך התוספות כתבו דגרסינן בירבי ונרש, והם שמות של עיירות, ואינם מן הישוב היינו שאנשיהם רשעים. וראה בלב אריה שביאר על פי זה מה השייכות לסוגיא הקודמת.

^[183] כתב התוספות יום טוב, שהוא הדין אם חשב שיאכלם ישראל שהם מקבלים טומאה, אלא שיותר שכיח שיהיה גוי רשע שיאכל איסור מאשר ישראל רשע, ולכן נקט רש"י שחשב עליהם לאכילת גוי.

לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בטומאת השרצים "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו" (ויקרא יא, כט), ובאה המלה היתירה "השורץ" להורות כי טומאת השרצים נוהגת בכל מקום שיכול אחד השרצים המנויים בפרשה זו שיהא שורץ. וכיון שאף בים השרץ שט לו, והריהו איפוא שורץ גם בים, שוב אין לומר שלא יטמא בים. ולכך ודאי שהלימוד מ"על הארץ" בא למעט את עכבר הים מטומאת השרץ.

ודנים עוד: או שמא נאמר כי הכתוב אינו בא לדרשה זו אלא לדרשה אחרת, שכך למדים אנו מן ההדגשה "השורץ": כל המשריץ הפרה ורבה מזיווג שבין זכר ונקבה — יטמא, ואילו זה שאין משריץ, שאינו נוצר מזיווג שבין זכר ונקבה, וכגון שנוצר מן האדמה — לא יטמא, ומכאן אוציא מכלל השרצים המטמאים את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה, שאין זה פרה ורבה ואינו משריץ, ונאמר כי הכתוב "על הארץ" לא בא למעט אלא כשירד העכבר (ואפילו זה עכבר יבשה) לים, ואילו עכבר שבים הנמצא על היבשה הריהו מטמא!

ולכאורה דבר זה מן הדין (היקש) הוא נלמד: שכן הכתוב טימא בחולדה וכמו כן הכתוב טימא בעכבר, מה טומאה בחולדה — הריהי נוהגת בכל ששמה חולדה, אף טומאת עכבר — הריהי נוהגת בכל ששמו עכבר, ומעתה אביא בכלל טומאת העכבר גם את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה.

או שמא כלך (הלך) לדרך זו: מה טומאת חולדה — נוהגת רק בזו שפרה ורבה, אף טומאת עכבר — נוהגת רק בזה שפרה ורבה, ויצא מכלל זה עכבר שחציו בשכר וחציו אדמה, שאינו פרה ורבה. לכך תלמוד לומר "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ", ובא הכתוב "בשרץ" ללמדנו שאף העכבר שחציו בשר וחציו אדמה הריהו בכלל טומאת העכבר. ומכאן שהכתוב "השורץ" המרבה בא ללמד שהריהו מטמא בכל מקום שהוא שורץ, ואף זה שירד לים. ואילו הכתוב "על הארץ" הממעט בא ללמדנו שאין עכבר הים בכלל טומאת עכבר.

אמר ליה ההוא מדרבנן [לו אחד מהחכמים] לרבא: אימא [אמור] באופן שונה, שהמלה המרבה "בשרץ" באה לאתויי [להביא, לרבות] עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, וכן המלה המרבה "השורץ" באה לרבות כל שהוא שורץ (נע) ואפילו עכבר שבים, ואי [ואם] משום שנאמר כתוב ממעט "על הארץ", אני אומר כי בא ללמדנו שדווקא בהיותו על הארץ — יטמא, ואם ירד לים — לא יטמא!

אמר ליה [לו] רבא לאותו חכם בדחיית דבריו: והרי אין הדברים מסתברים, שכן מאחר דשויתיה [שעשית אותו] לפי שיטתך לים מקום טומאה, שכן לדבריך עכבר שבים מטמא, שוב אין מקום לומר שעכבר שירד לים לא יטמא, שכן מה זה משנה לי אם הוא נמצא הכא [כאן, ביבשה], מה לי זה משנה אם הוא נמצא הכא [כאן, בים], מאחר ששני המקומות הינם מקומות טומאה.

ומקשים עוד על דברי הברייתא: כיצד דורשת הברייתא את הכתוב הממעט "על הארץ" למעט מין עכבר שבים, והלא האי [זה] הכתוב "על הארץ" מיבעי ליה [נצרך לו] למיעוט אחר, להוציא (למעט) מטומאת שרצים מקרה של ספק טומאה צפה. שאם יש ספק לאדם אם אמנם נגע בשרץ שצף על פני המים, הריהו טהור, גם אם התרחש ספק זה ברשות היחיד. שכן אמר רב יצחק בר אבדימי: נאמר "על הארץ" — להוציא (למעט) ספק טומאה צפה!

ומשיבים: תרתי [שני] "על הארץ" כתיבי [כתובים] בפרשיה זו, האחד בא למעט ספק טומאה צפה, והאחר בא למעט עכבר שבים.

א ועוד בדיני טומאת שמונת השרצים. תנו רבנן [שנו חכמים] על הנאמר "הצב למינהו" (ויקרא יא, כט) — להביא (לרבות) לטומאה את הערוד וכן את השרצים הנקראים נפילים ואת שרץ הסלמנדרא. ומתוך שהוזכרה הסלמנדרה, שמקובל בה שהריהי נוצרת מן האש, מסופר כי

כשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק זה שבפרשת השרצים המטמאים, היה אומר: "מה רבו מעשיך ה' "(תהלים קד, כד)! יש לך בריות הגדלות בים ויש לך בריות הגדלות ביבשה, אלה שגדלות בים — אילמלי (אילו) היו עולות ביבשה, היו מיד מתות. אלו שגדלות ביבשה — אילמלי (אילו) היו יורדות לים, היו מיד מתות.

וכמו כן, יש לך בריות הגדלות באור (אש), ויש לך בריות הגדלות באויר, אלה שגדלות באור — אילמלי (אילו) היו עולות לאויר, היו מיד מתות. וכן אלה שגדלות באויר — אילמלי (אילו) היו יורדות לאור, היו מיד מתות, הרי זה "מה רבו מעשיך ה' ".

ב ועוד בעניינם של יצורים החיים רק בסביבה אחת. תנו רבנן [שנו חכמים]: כל בעל חיים שיש כמותו ביבשה, בדומה לו יש גם בים, חוץ מן החולדה, הנמצאת ביבשה בלבד. אמר ר' זירא: מאי קראה [מה המקרא] המלמד על כך? "האזינו כל יושבי חלד" (שם מט, ב), שכן היבשה נקראת "חלד" על שום שהיא מקומה הבלעדי של החולדה.

ועוד בעניינם של יצורים החיים רק במקום אחד אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ביברי [הבונים] באיזור העיר נרש, אינן מן הישוב שהם חיים רק במים ולא ביבשה.

ג כיון שהוזכרה העיר נרש, מביאים עוד בעניינה של עיר זו, שכן אמר רב פפא: בשמתא [בנידוי] יהיו אנשי העיר נרש, שרשעים הם כולם, תרביה משכיה ואליתיה [חלבה, עורה, ואלייתה, כלומר, כל סוגי האנשים שבה, הגדולים והקטנים]. ועוד בעניינה של העיר נרש: "ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה' "(ירמיהו כב, כט) — אמר רב פפא: פסוק זה ראוי להיאמר בבני העיר נרש, שלא אבה נרש שמוע דבר ה'.

ועוד: אמר רב גידל, אמר רב: אם נרשאה נשקיך [בן נרשאה נישק אותך] — מני ככיך [מנה את שיניך] אם לא חסרו מתוך נשיקה זו, מפני שגנבים הם. ואם נהר פקודאה לוייך [בן נהר פקודא ליווה אותך] בדרך — הרי זה מפני גלימא שפירא דחזי עלך [גלימה יפה שראה עליך], והוא חפץ לקחתה ממך. אם פומבדיתאה לוייך [בן פומבדיתא ליווה אותך] בדרך — אשני אושפיזך [שנה את מלונך], מפני שיש לחשוש בו שיבוא לגנוב ממך דברים.

ד ושבים לעניינם של יצורים שונים. אמר רב הונא בר תורתא: פעם אחת הלכתי לוועד, וראיתי שם שנוהגים בני המקום שיהא נחש שהוא כרוך על הצב, כדי שיזדווגו זה עם זה. לימים יצא ערוד (הנושך וממית בני אדם) מביניהם.

וכשבאתי לפני ר' שמעון החסיד וסיפרתי לו זאת, אמר לי כהסבר לדבר שיצא הערוד מתוך זיווג זה: אמר הקדוש ברוך הוא: הם, אנשי אותו המקום הביאו (גרמו שתיווצר) בריה שלא בראתי בעולמי, כלומר, שרצו ליצור יצור כלשהו מזיווג זה של נחש וצב. אף אני אביא עליהם בריה שלא בראתי בעולמי, כערוד הזה, שייענשו על ידו.

ושואלים על המסופר: כיצד מזיווגם של הנחש והצב יצא ערוד, והאמר מר [והרי אמר החכם]: כל בעלי החיים השונים שתשמישן (דרך הזדווגותם) ומשך זמן עיבורן שוה — הריהם יולדין ומגדלין זה מזה, וכל בעלי החיים שאין תשמישן ועיבורן שוה — אין יולדין ומגדלין זה מזה. ואילו הצב והערוד אין משך עיבורם שווה!

אמר רב בתשובה: לידתו של אותו ערוד לא היתה בדרך הטבע, אלא נס בתוך נס. שהזדווגו זה לזה, ושמתוך זיווג זה נוצר בעל חיים חדש. ותוהים: האי פורענותא [זה הערוד, דבר פורענות] הוא, שהריהו ממית באנשים, ומדוע הרי זה נחשב לנס? ומשיבים: מאי [מה] טיבו של נס בתוך נס זה? לפורענות לרשעים, להענישם בכך.

ה משנה האבר של הבהמה, שיש בו בשר וגידים ועצמות, וכן הבשר מן הבהמה המדולדלין (שנתלשו מן הבהמה, אך עדיין הם תלויים באופן רופף) בבהמה — אין הם נחשבים כ"אבר מן החי" (לענין שיטמאו כנבילה), ואולם אם חשב על אבר ובשר זה לאכילה, הריהם נחשבים כדבר מאכל, ולכך הם מטמאין טומאת אוכלין במקומן אם נגע בהם שרץ, ומעתה מטמאים מאכלים אחרים. ואולם כדי שייטמאו הם צריכין הכשר (בנתינת אחד משבעת המשקים המכשירים את האוכל לקבל טומאה).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Therefore, the verse states: “That creep,” indicating that creeping animals impart impurity anywhere that they creep, including the sea, as these animals can float in the sea. Consequently, the phrase “upon the earth” is understood as indicating that a sea mouse does not impart impurity.

The baraita raises an alternative interpretation: Or perhaps the term “that creep [hashoretz]” should not be interpreted in this manner, as it could rather be interpreted to mean that any creeping animal that breeds [hammashritz] imparts impurity, but a creeping animal that does not breed does not impart impurity. I shall therefore exclude a mouse that is half-flesh half-earth, i.e., that generates spontaneously from the earth, as it does not breed and therefore does not impart impurity.

But ostensibly, the halakha of a mouse that is half-flesh half-earth is subject to logical inference: Since the verse deems a weasel impure and deems a mouse impure, then just as “weasel” is referring to any animal whose name is weasel, so too, “mouse” is referring to any animal whose name is mouse, even a mouse that is half-flesh half-earth.

Or perhaps go this way: One might think that just as a weasel breeds, so too, “mouse” is referring to a mouse that breeds, excluding one that generates from the earth, which does not impart impurity. Therefore, the verse states: “And these are they which are impure to you among the creeping animals that creep upon the earth.” The term “among the creeping animals” is interpreted as including a spontaneously generated mouse. Therefore, the term “that creep” is interpreted as indicating that creeping animals impart impurity on land and in the sea, and the phrase “upon the earth” teaches that a sea mouse is not included in the category of mouse and does not impart impurity.

One of the Sages said to Rava: Say the interpretation of the verse differently. The term “among the creeping animals” serves to include a mouse that is half-flesh half-earth among those that impart impurity. The term “that creep” teaches that any animal that creeps imparts impurity, and even a sea mouse. And if one should reject this interpretation due to the phrase “upon the earth,” which seems to indicate that a sea mouse does not impart impurity, that phrase teaches that a creeping animal imparts impurity only when it is on land, but if it descended to the sea it does not impart impurity.

Rava said to him: Your suggestion is not logical. According to your opinion, a sea mouse, which is in the sea, imparts impurity. And since you consider the sea a location of impurity, it is impossible to suggest that a mouse does not impart impurity when it is located in the sea. Since both land and sea are places of impurity, what difference does it make for me if the mouse is located here on land, and what difference does it make for me if it is located there in the sea?

The Gemara asks: How can the baraita interpret the phrase “upon the earth” as teaching that a sea mouse does not impart impurity? Isn’t this phrase: “Upon the earth,” necessary to exclude a case of uncertainty involving a floating source of impurity? If a person is uncertain whether he touched a source of impurity that is floating in the water, he remains pure even if the incident took place in a private domain, where a case of uncertain impurity is generally deemed impure. As Rav Yitzḥak bar Avdimi said: The phrase “upon the earth” is written to exclude a case of uncertainty involving a floating source of impurity.

The Gemara answers: The phrase “upon the earth” is written two times in the passage. One instance is written to exclude a case of uncertainty involving a source of impurity that is floating, and the other instance teaches that a sea mouse does not impart impurity.

§With regard to the topic of the eight creeping animals mentioned in the Torah, the Sages taught in a baraita: The verse: “The great lizard after its kinds” (Leviticus 11:29) includes in the category of creeping animals the arvad, a type of snake, and also the creeping animals called nefilim and salamander [salamandera].

Apropos the salamander, which was thought to generate from fire, the baraita continues: When Rabbi Akiva would reach this verse in Leviticus, he would say in exclamation: “How great are Your works, O Lord” (Psalms 104:24). You have creatures that grow in the sea and you have creatures that grow on land. If those in the sea would ascend to the land they would immediately die. If those that are on land would descend to the sea they would immediately die.

Similarly, you have creatures that grow in the fire and you have creatures that grow in the air. If those in the fire would ascend to the air they would immediately die. If those in the air would descend to the fire they would immediately die. Therefore, “how great are Your works, O Lord.”

§The Gemara continues to discuss creatures living in a particular environment. The Sages taught in a baraita (Tosefta, Kilayim 5:10): For every animal that exists on land there is an equivalent animal in the sea, except for the weasel, which exists only on land. Rabbi Zeira said: What is the verse from which it is derived? It is written: “Listen all you inhabitants of the world [ḥeled]” (Psalms 49:2). Dry land is called ḥeled because it is the sole habitat for the weasel [ḥulda].

In continuation of the discussion of creatures living in a particular environment, Rav Huna the son of Rav Yehoshua said: The beavers of the region of Neresh are not from the settled area, because they live only in the water and not on dry land. Consequently, one who eats their meat is not liable to receive lashes for violating the prohibition: “And every creeping animal that creeps upon the earth is a detestable thing; it shall not be eaten” (Leviticus 11:41).

§Apropos the region surrounding Neresh, Rav Pappa said: The people of the city of Neresh shall be placed under excommunication, as they are all wicked, including its fat, its hide, and its tail, i.e., all types of people, both old and young. The Gemara continues to discuss Neresh. The verse states: “Oh land, land, land hear the word of the Lord” (Jeremiah 22:29). Rav Pappa said: This verse is appropriate with regard to the inhabitants of Neresh, as Neresh does not want to listen to the word of the Lord.

Furthermore, Rav Giddel said that Rav said: If a resident of Neresh kisses you, count your teeth to make sure he did not steal one. And if a resident of the city of Nehar Pekod accompanies you on a journey, it is because of the beautiful jacket that he sees on you and wants to steal from you. If a resident of Pumbedita accompanies you on a journey, change your lodging place because there is a concern that he will rob you.

§The Gemara returns to discussing different types of creatures. Rav Huna bar Torta said: Once I went to the city of Va’ad and I saw that the locals were in the practice of placing a snake wrapped around a great lizard in order to breed the two. After a period of time, an arvad, a snake that bites and kills people, emerged from between them.

And when I came before Rabbi Shimon the Righteous, he explained why this crossbreeding created an arvad and said to me: The Holy One, Blessed be He, said: These residents of Va’ad caused the emergence of a creature that I did not create in My world by crossbreeding a snake and a great lizard; so too, I will bring upon them a punishment, the hazard of this uniquely dangerous creature that I did not create in My world, i.e., an arvad.

The Gemara objects: But didn’t the Master say: All different animals whose method of procreation and period of gestation are the same are able to reproduce and raise offspring together. But all animals whose method of procreation and period of gestation are not the same cannot reproduce and raise offspring together. And the gestation period for a great lizard and a snake are not equal.

Rav says: It was a miracle within a miracle that they were able to reproduce and a new creature was born. The Gemara asks: Why is this considered a miracle? It was a calamity because an arvad was born. The Gemara answers: What is meant by a miracle within a miracle? It was a miraculous calamity for the wicked people, to punish them for their actions.

MISHNA: The limb of an animal, with flesh, sinews, and bones, and the flesh of an animal, that were partially severed and remain hanging from the animal do not have the halakhic status of a limb severed from a living animal, which imparts impurity like an unslaughtered carcass, or of flesh severed from a living animal, which is ritually pure, respectively. If one had intent to eat the limb or the flesh, the limb or flesh becomes impure if it comes in contact with a source of impurity, and they impart impurity as food to other foods and liquids, although they remain in their place attached to the animal. But in order for them to become impure, they need to be rendered susceptible to impurity through contact with one of the seven liquids that facilitate susceptibility.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שנים עשר מיני ספקות טהרו חכמים בטומאה וכלן מתבארות במקומן ואחת מהן ספק טומאה צפה על פני המים שהיא טהורה אף ברשות היחיד ולא נאמר דבר זה אלא בשרץ כיצד שרץ שהיה צף על פני המים הן שהמים בכלי הן שהן במקוה וירד לשם אדם לטבול או לקרר ספק נגע בשרץ ספק לא נגע הרי זה טהור עד שיודע בודאי שנגע:

שמונה שרצים האמורים בתורה הם מינים ותחתיהם פרטים משתנים זה מזה ערוד שבשרצים והוא הנקרא חברבר הרי הוא ממין הצב וכן בן הנפלים וסלמנדרא וכן בהרבה מהן אלא שאין אנו בקיאין בהן:

המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק החמשי ואמר על זה האבר והבשר המדולדלים בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה דברי ר' מאיר ר' שמעון אומר לא הוכשרו בדמיה מתה הבהמה הבשר צריך הכשר והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן הנבלה דברי ר' מאיר ור' שמעון מטהר אמר הר"מ פי' מדולדלין תלויין כאלו אינם מן הבהמה וזה על מנת שהיו בענין שאי אפשר שידבקו ולא שירפאו בשום פנים וכבר זכרנו פעמים שהאוכלין אין מתטמאין אלא אחר הכשר וכבר זכרנו בפרק השני מהמסכתא הזאת שאם נשחטה הבהמה ויצא ממנה דם הוכשרה באותו הדם וכבר נתבאר בששי מעדויות שאבר מן החי טמא ובשר הפורש מן החי אינו מטמא ובשר הפורש מאבר הנבלה מטמא בכזית וזהו ההפרש שבין אבר מן החי ואבר מן הנבלה ולפיכך אמר כשתמות בהמה והיה הבשר מדולדל בכדי שאי אפשר שידבק צריך הכשר ואז יטמא טומאת אוכלין והוא בשר מן החי שאינו מטמא משום נבלה ומה שאמר ר' שמעון מטהר ר"ל הבשר הזה המדולדל אם כשתמות הבהמה שעליה אמר ר' מאיר אם הוכשר יטמא אמר ר' שמעון שאינו נטמא כל עיקר שנ' מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוי אוכל ושאין אתה יכול להאכילו לאחרים לפי שהוא דבוק בבהמה לא הוי אוכל והלכה כר' מאיר בכלהו:

אמר המאירי האבר והבשר המדולדלין בבהמה עד שאינו יכול עוד לחיות ולהתדבק בגוף הבהמה אלא שמ"מ הוא מעורה עמו ולא נפסק מכל וכל הרי אותו אבר אינו מכלל הבהמה ומ"מ בחיי הבהמה אינו מטמא אלא הרי הוא כאוכל טהור וצריכה הכשר לטמא ומיטמא בהכשר ואע"פ שאין ראוי לאכילה כמו שיתבאר בגמרא:

בפרש"י בד"ה ת"ל השורץ כו' הוא שט שמינו עכבר כו' ובד"ה ודין הוא כו' דהא טימא כל ששמו כו' ובד"ה א"ל ומאחר כו' דמרבית מין הים כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה מה לי הכא כו' דלא נמעט תרוייהו מעל הארץ כו' עכ"ל ולמאי דמסיק דתרתי על הארץ כתיבי וחד אתא להוציא ספק טומאה צ"ל דאי לאו השורץ לא הוה מוקמינן חד לספק טומאה דודאי טומאה נמי טהור אלא דחד הוא מוקמינן לעכבר שבים וחד לירד בים ומחד על הארץ לא הוה ממעטינן אלא המסתבר וק"ל:

יש לך בריות גדלות בים כו'. זכר במעשה ה' ד' יסודות הפשוטים אש רוח מים ארץ וז"ש כי כל נברא מן היסודות אלו אינו יוצא מטבעו כי הנה יש לך בריות גדלות בים שנבראו מן המים כדגים הללו ואם עולות ליבשה שהוא ארץ כדכתיב ויקרא אלהים ליבשה ארץ וגו' הוא יסוד הקרוב למים אעפ"כ מיד מתות וכן בהפך ואמר יש לך בריות גדלות מיסוד האור שהוא אש ואם עולות לאויר שהוא יסוד הקרוב לו מיד מתות וכן בהפך והוא מפני שכל נברא מד' יסודות הפשוטים אינו יוצא מטבעו וק"ל:

וכן הנפילים כו'. אם הנפילים דקרא קאמר הוא קשה להבין דמשמע במקראות דבני אדם גבורים הם ולא שרץ ומין צב גם סלמנדריא דקאמר הכא מין צב בת"י אתנשמת דקרא פי' סלמנדרא ודו"ק:

שם האזינו כל יושבי חלד כו'. דימה את האדם לחולדה במזמור הזה לפי שזכר שם שאל יבטח האדם בעשרו כי אין דירתו רק ביבשה כמו החולדה ובבא מבול לעולם יכלה המין כולו וגרע הוא מכל שאר ב"ח שנשאר מיהת מינן בים ועיין בע"י בירושלמי דפ' ח' שרצים:

ביברי דנרש אינן מן הישוב כו'. לפרש"י דמיירי בחיות הדרים בים שייך שפיר הכא אבל לפירוש התוס' בשם ר"ת דמיירי בבני אדם הדרים בב' עיירות בביברי ובנירש דרשעים הם מה שייך זה המאמר בכאן ולפי כונתינו דלעיל יש לפרש דאנשי ביברי ונרש דרשעים הן אינן ראוין להיות מן הישוב כחולדה זו הדרה ביבשה אלא שיבאו המים עליהם לשטוף אותן וע"ז מייתי קרא ארץ ארץ ארץ שמעי גו' כפל הענין שכל יושבי הארץ ישימו זאת על לבם שהם דרים בארץ ואם לא ישמעו לדבר ה' יבא המבול עליהם ויכלו מן הארץ וע"ז מסיק בכל זאת לא אבה נרש שמוע גו' וק"ל:

הם הביאו ברי' כו'. מפרש"י הם הביאו על אנשי וועד קאי שהיו רשעים מזווגי כלאים אבל בב"ר נראה דקאי אענה אשר מצא את הימים גו' מה עשה הביא חמורה וזיוג לה סוס ויצאה ממנה פרדה א"ל הקב"ה אני לא בראתי דבר המזיק חייך שאני בורא לך דבר המזיק הביא כו' ויצא ממנו חברבר והיינו ערוד כפירוש הערוך ולפי זה י"ל הלכתי לוועד כמשמעו לוועד חכמים והם הביאו לא קאי אלא אענה אשר מצא את הימים כדברי הב"ר וק"ל:

בגמ' אף עכבר פרה ורבה ת"ל בשרץ א"ל ההוא מרבנן לרבא אימא בשרץ לאתויי עכבר וכו' השורץ כל שהוא שורץ וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה ואימא השורץ לא דרשינן ליה הכי וכו' אלא הכי דרשינן השורץ כל שהוא פרה ורבה ולרבות עכבר הים וכו'. לא ידעתי מי דוחקו לרש"י לדחוק ולפרש השתא הכי דרשינן השורץ כל שהוא פרה ורבה ולרבות עכבר הים אפי' אי דרשינן השורץ כל שהוא שורץ ורוחש ומנענע הוה נמי משתמע דמרבינן מיניה עכבר הים והוה א"ש טפי משום דהא כבר מרבינן מבשרץ אפי' שאינה פרה ורבה כגון עכבר שחציו בשר וחציו אדמה ואיך נדרש השתא השורץ כל שהוא פרה ורבה ואפשר דט"ס הוא:

בתוס' ד"ה תלמוד לומר בשרץ וכו' כיון דאיכא לאקשוי לקולא ולחומרא וכו'. ר"ל דקאמר ודין הוא טימא בחולדה וטימא בעכבר וכו' או כלך לדרך זו וכו':

ד"ה מה לי הכא וכו' מכל מקום אצטריך השורץ וכו' דלא נמעט מעל הארץ תרוייהו וכו'. ולפ"ז צריך לפרש הא דקתני בברייתא לעיל אי על הארץ יכול על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא דר"ל דנמעט מעל הארץ תרוייהו עכבר הים וגם אפי' עכבר היבשה אם ירד לים לא יטמא לא כמשמעות פרש"י לעיל וק"ל:

גמ' השורץ כל שהוא שורץ כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אמר ליה ומאחר כו' דמרבית מין הים לטומאה כצ"ל:

בגמרא והאמר מר כל שתשמישן ועיבורן שוה. בכורות (ח):

רש"י ד"ה ת"ל השורץ. הל"ל וזה לכם הטמא בשרץ על הארץ. כצ"ל:

רש"י ד"ה שאין פרה ורבה. כלומר שלא היה מפו"ר כו'. ל"י למה לא פירש כפשוטו שהוא בעצמו אינו פרה ורבה כמו הפרד ודומיו:

רש"י ד"ה בשרץ. דהא כתיב בתרייהו כו'. כצ"ל. ור"ל בתר דחשיב כל הח' שרצים:

רש"י ד"ה וסלמנדרא. והסך מדמו אין האור שולט בו. הוא בשלהי חגיגה:

גמ׳ פומפדיתא לויך. נ"ב על כזה נאמר בהדי הוצא וכו׳ הא רב יוסף נקרא פומפדיתא לעיל (פד ע"א) ואבימי ועיפה חריפי דפומבדיתא וכן מנרש ומנהר פקוד מי ליכא אמוראי:

רש״י ד"ה כרוך על הצב כדאמרי' בקדושין (פ ע"א) בכרוך אחריו ובבכורות (כ"ד א') כצ"ל:

תָּנוּ רַבָּנָן: כָּל שֶׁיֵּשׁ בַּיַּבָּשָׁה יֵשׁ בַּיָּם חוּץ מִן הַחֻלְדָּה (תהלים קד, כד). ראיתי בספר מטעם המלך (חלק ד' סימן תר"ב) דאיתא בספרי המקובלים ז"ל כל מין טהור חיותם משם י־ה וכל מין טמא חיותם מן אותיות ו"ה גם ידוע כל מה שיש ביבשה טהור הוא טמא בים וכל מה שביבשה טמא הוא טהור בים נמצא לפי זה יהללו שם י־ה הטהורים שבים וגם יהללו שם י־ה הטהורים שביבשה שהם טמאים בים הרי כל המינים מהללים בשם י־ה וכל המינים מהללים באותיות י־ה ורק מין החולדה לא משכחת לה שתהלל שם י־ה כי מין זה הוא טמא ביבשה ואין כנגדו טהור בים לכן אמרו רבותינו ז"ל בפרקי שירה חולדה אומרת 'כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ־הּ' (תהלים קנ, ו) כלומר כל אותם שהם לבד מדידי כל מין שיהיה יהלל בשם י־ה ורק מין דידי לא אפשר להלל בשם י־ה עד כאן דבריו. ונראה לי בס"ד לכך נקראת 'חולדה' אותיות 'חלד ו"ה' והיינו לשון כניסה וכיסוי שהיא מכוסית ונכנסת באחיזת ו"ה ולא באחיזת י־ה.

אָמַר רַב: נַרְשָׁאָה נַשְׁקִיךְ, מְנִי כָּכִיךְ (ירמיה כב, כט). נראה לי בס"ד רמז בזה על נשמה של אדם רשע אם נתחברה עמך 'מְנִי כָּכִיךְ' כי בודאי נתחברה עמך כדי לגנוב ממך ניצוצי קדושה מתורה ומצות וקורא אותה 'נַרְשָׁאָה' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'נר שאה' והיינו כי כל נשמה נקראת 'נר ושאה' לשון שממון מלשון הָשִׁיבָה נַפְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶם (תהלים לה, יז) וכמו שאמר רבינו ז"ל בשער הכונות בדרוש נפילת אפים וכמו ענין יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי.
ואמר עוד 'נְהַר פְּקוּדָאָה לָוִיךְ מִגְּלִימָא שַׁפִּירָא דְּחָזִי עֲלִיךְ' רמז על יסוד דקליפה שנקרא נְהַר וקראו פְּקוּדָאָה לשון חסרון כמו וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ (במדבר לא, מט) שעתיד ליפקד ולהחסר מן העולם כמו שנאמר וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ (זכריה יג, ב) אם נתלווה עמך הוא בעבור לגזול גלימא שפירא דעלך הוא חלוקא דרבנן הנעשה מתורה ומצות.
ואמר עוד 'דְּפּוּמְבְּדִיתָאָה לָוִיךְ אַשְׁנִי אוּשְׁפִּיזָךְ' פומבדיתא רמז ליצר הרע 'פום בדיתא' רצונו לומר פה כוזב ומשקר שהיא בדאי ודובר שקרים לוייך רוצה לחבר אותך וללוות אותך עם חבורה של רשעים שני אושפיזיך לא תלך למקום חבורת אנשים כדי שלא ימשוך רוחך לחבורת רשעים.

השורץ כל מקום ששורץ. האי דרשא לא קאי לקושטא דמילתא דממ"נ שרץ שבים אימעוט מעל הארץ. ושביבשה אפי' ירד לים טמא א"כ השורץ לא אתי' מידי. אלא דאי לאו קרא ה"א דעל הארץ ממעט ירד לים. ועכבר של ים טמא ביבשה. וע"י השורץ נשמרנו מטעות זה. אבל באמת דרשא דהשורץ אינו במציאות כלל. אבל למאי דדרשינן השורץ כל המשריץ א"ש טפי ע"כ כ' תוס' דהשורץ משמע טפי כל שהוא משריץ. ועיין רמב"ם פ"ב ממאכלות אסורות הל' כ"ג דיש ברי' שיש לה כנפיים והולכת בארץ וגדלה במים ולוקה עליו משום שרץ עוף ושרץ הארץ ושרץ המים. אלא שאינינו משמנה שרצים הללו שאותן הגדלים ביבשה אינם בים וכן בהיפוך:

מה לי הכא ומה לי הכא כ' מהרמ"ל דרש"י לעיל לא פי' כן ולק"מ דלעיל ה"א עכבר שבים טמא לא משום שגדל בים אלא משום ששמו עכבר כמו חולדה כל ששמו חולדה ולא מקומו גרמה לי'. אלא שמא כחולדה. וחולדה גופא אינו אלא ביבשה א"כ גם עכבר אפי' שבים אינו טמא אלא ביבשה וים אינינו מקום טומאה אלא בתר שמא אזלינן. אבל השתא במסקנא כל ששמו חולדא אתי' לחציו עפר וחציו בשר ומריבוי דבשרץ ושבים נימא דנפיק מכל שמשריץ אפי' עכבר שבים ומקומו גרם לי' טומאה. א"כ כיון דשויתי' מקום טומאה מה לי הכא ומה לי הכא:

תרתי על הארץ כתיבי עיין פירש"י דבנזיר רמי כתיב השורץ בכל מקום שמשריץ וכתיב על הארץ פי' דסמיך אתרתי על הארץ א"כ חדא למעוטי עכבר של ים. ואידך למעוטי שיבשה שירד לים וא"כ ק' השורץ ומשני הא בטומאה ודאי הא בטומאת ספק והן הנה דברי תוס' ד"ה מה לי הכא וכו' ואולי גם המהרש"א נתכוון לזה:

ערוב ובן הנפילים וסלמנדרא עפירש"י שנעלה ע"י כשפים ובשלהי חגיגה לא פי' כן וגם ק' להלום שהמכשפים יכולין לבריאת ברי' חדשה וגם ק' שקרא בא לרבות ברי' שע"י כשפים שלא בטבע עכנלע"ד דודאי בר' היא שביסוד אש כדמשמע בשמעתין והיא גדולה בהרים המרוקים אש הידועים והמכשפים חוברי חבר שרגילים לאסוף בריות ולחברם כשרוצים להוציא הסלמנדרא מיסודו והרי הגדלים באש כשפורשים לאויר מיד מתים ע"כ צריכים המכשפים להכן להם מקום חם כמו יסוד אש שיהי' דרים שם כמו שמכונים כלים מלאים מים לדגים שמוציאים מים ליבשה כן מכינים המכשפים כבשן שהוסק ז' שנים בעצי הדס שאז חמימתו קרוב ליסוד אש ולשם מחברים הסלמנדרא ממקומו להביא לכאן ופרים ורבים שם ומדמם מושחין בני אדם ואין אש שולט בהם:

והתם בחגיגה קאמר אין אור של גהינם שולט בת"ח ק"ו מסלמנדרי' ושוב קאמר פושעי ישראל אין אור של גהינם שולט בהם ק"ו ממזבח הזהב ע"ש ומקשים א"כ מה בין ת"ח ובין פושעי ישראל. ואני אומר דדבר גדול ומוסר השכל קמ"ל דהנה סלמנדרא אין אש שולט בו בטבע הוא ולא בנס וה"נ ת"ה ע"י תורה שכולה אש ניצל בטבע לא בנס. אכן מזבח הזהב שלא הי' אפשר לסוכו בסלמנדרי' שהוא דבר טמא ע"כ ניצל בנס וה"נ פושעי ישראל שאינם בני תורה וא"א להנצל בטבע שהרי אינם בני תורה ע"כ ניצל ע"י מצות בדרך נס שהמצות ג"כ כמו דינר זהב כדכתיב כנפי יונה נחפה בכסף ואברותי' בירקרק חריץ. ואלו היו יכולין להציל עצמם בטבע ע"י התורה שהוא כמו דם סלמאנדרי' לא הי' הקב"ה עושה להם נס נס וממנו יקחו מוסר ת"ח שאינם הגונים כדואג שתורתו משפה ולחוץ ושלא לשמה שאינו ניצל בתורתו. אז גם מצותיו אינם מגינים עליו כיון דהי' יכול להציל עצמו בטבע בסלמנדרי' היינו בתורה ולא הציל עצמו בזה. גם נס לא יעשה לו ועליהם אמר דהע"ה ואתה אלקים תורידם לבאר שחת וגו' ואני אבטח בך:

ארץ ארץ וכו' י"ל דבעלי תלמוד נקראו שמים בפסוק האזינו השמים. ולעומתם בעלי משנה נקרא ארץ ראשון ובעלי מקרא ארץ שני ובעלי דרך ארץ יקרא ארץ שלישי. ועל שלשתן אמר ירמי' ע"ה ארן שמעו דבר ה' זו הלכה. אבל נרוש שאינם לא במקרא ולא במשנה ולא במשנה ולא בד"א לא אבו שמוע דבר ה' ולא כיללם ירמי' בקריאתו:

נס בתוך נס פי' שהולידו זו מזה שאין עיבורן שוה. ונס שני שהולידו מין שאין לו שום דמיון לאביו ולאמו לא כשאר כלאים שנדמה קצת. כי ערוד אינו דומה לא לנחש ולא לצב אלא מין ארסיי מחודש והמציאו הקב"ה לפורענותן של רשעים שזהו קיומו של עולם כמנכש שדהו לקיים הזרעים. והיינו להעביר גילולים מן הארץ כדי לתקן עולם במלכות שדי. והיינו ה' איש מלחמה ה' שמו כי ענין מלחמה הירוס ופירוד וענין שם הוי' ית"ש הוא המהוה כל ההויות כולם א"כ איש מלחמה והוי' שני הפכים אלא כי היינו הך כנ"ל כי המלחמה בשונאי ה' היא הוית העולם ע"כ ה' איש מלחמה ה' שמו. וע"כ בהלל הגדול כו' כי לעולם חסדו. יוד הראשונים מדברים מבריאת העולם והוייתו וקיומו אמנם האחרון שבהם הוא למכה מצרים בבכוריהם כל"ח כי הוא זה שייך לקיום העולם:

האבר והבשר המדולדים בבהמה מיירי שחשב עליהם להאכילם לנכרי רשיעא האוכל אמה"ח כמ"ש תוי"ט ע"ש:

ת''ל השורץ. הוה ליה למימר וזה לכם הטמא בשרץ הארץ וכתיב בשרץ השורץ על הארץ אייתר ליה השורץ לדרוש כל מקום שהוא יכול לשרוץ לרחוש ולנוע והרי אף בים הוא שט שמינו עכבר הארץ הלכך ע''כ על הארץ למין הארץ הוא דאתא ולאו למעוטי ירד לים: או אינו. אומר השורץ לדרשה זו אלא למעוטי עכבר הנוצר מאדמה: שאין פרה ורבה. כלומר שלא היה מפריה ורביה של עכבר לפי שנוצר מאליו הואיל שאינו משריץ טהור דהאי שורץ לשון פרו וישרצו הוא (שמות א) ולא לשון ריחוש וניענוע ולעולם ירד לים לא יטמא דהכי קאמר על הארץ ואפילו עכבר הים ירד לים לא יטמא ואפילו של יבשה והשורץ ופרה ורבה יטמא שאינו שורץ לא יטמא: ודין הוא. דלא נימעטיה מכלל טומאה ולא נדרוש הכי דהא טימא כל ששמו עכבר וניחא ליה למדרש השורץ לרבויי ירד לים ולא למעוטי האי ולקמיה פריך הא מטהר עכבר הים ממיעוטא דעל הארץ ומאי חזית דמיעוטא לעכבר הים ורבוי לירד לים: בשרץ. קרא יתירא הוא דהא כתיב בתרוייהו אלה הטמאים לכם בכל השרץ: ואימא השורץ. לא דרשינן ליה הכי כל מקום שהוא רוחש ולרבות עכבר הארץ שירד לים אלא הכי דרשינן השורץ כל שהוא פרה ורבה לרבות עכבר הים ומיעוט דעל הארץ דמשמע על הארץ יטמא ולאו שרץ הים אתא לאורויי דאחד זה ואחד זה על הארץ יטמאו ירדו לים אין מטמאין: א''ל ומאחר דשויתיה לים מקום טומאה. דמרבית מין הים לטומאה: מה לי. בעודו בים מה לי יצא לחוץ אין נוח לדרוש המקראות במדה זו אלא לומר דבר המקובל: ופרכינן האי על הארץ מיבעי ליה להוציא ספק טומאה צפה. שרץ מת צף על המים ספק נגע ספק לא נגע אף ברשות היחיד ספקו טהור ומהאי קרא נפקא לן בפרק בתרא דנזיר (דף סד.) כתיב השרץ כל מקום ששורץ ואפילו על המים וכתיב על הארץ הא כיצד כאן בטומאת ודאי כאן בטומאת ספק: ערוד. מן הצב ומן הנחש הוא בא כדלקמן: וכן הנפילים. שרץ מין צב: וסלמנדרא. שרץ הנוצר מן האור מעצי הדס על ידי כשפים והסך מדמו אין האור שולט בו וקים ליה לר''ע דמינא דצב הוא: לפסוק זה. משום דמיירי בסלמנדרא: יש לך בריות גדלות באור. סלמנדרא: יושבי חלד. יושבי הארץ שהוא מקום מיושב לחולדות: ביברי דנרש. חיות המצויות באותו מקום ביברונ''ש בלע''ז: אינן מן הישוב. אינן גדלות אלא במים: בשמתא נרש. כלומר כל יושביה רשעים כולם יהיו בשמתא: תרביה משכיה ואליתיה. החלב והעור עם הבשר והאליה כלומר כולן כקטן כגדול: לא אבה נרש כו'. לפי שכולן היו רשעים: נרשאה נשקיך מני ככיך. אם נשקך אחד מיושבי נרש מנה שניך אם תמצאם כולם כי מוחזק גנב הוא: נהר פקודאה. אם מיושבי נהר פקוד: לוייך. נתלוה עמך בדרך: מגלימא שפירא דחזי עלך. מחמת שראה לך טלית נאה ודעתו לגונבו נתחבר עמך: אשני אושפיזך. שלא ידע היכן תשכב שגנבים מומחין הם: לוועד. מקום רשעים ומרביעי כלאים: כרוך על הצב. כל שעה היה מצוי אצלו והיה נזקק עמו כדאמרינן בקדושין (דף עט:) בכרוכין אחריה ובבכורות (דף כד.) חזיר שכרוך אחר רחל כלומר נמשך ושוכן אצלו תמיד: יצא ערוד מביניהם. והיה נושך בני אדם וממית כדאמרינן בברכות (דף לג.) גבי ערוד דרבי חנינא בן דוסא: אנשי וועד הן הביאו כו'. מזווגי כלאים היו: אף אני אביא עליהם בריה כו'. והיינו ערוד: תשמישן שוה. שמשמשין שניהם פנים כנגד פנים כגון אדם או פנים כנגד עורף כגון בהמה: ועיבורן. ימי עיבור: יולדים זה מזה. מתעברים זה מזה: ומגדלין. מניקים זה בנו של זה וימי עיבורו של נחש אינו שוה לא לשרץ ובהמה וחיה כדאמרינן בפ''ק דבכורות (דף ח.) שועל וכל מיני שרצים לששה חדשים ונחש לשבע שנים ואמרינן התם ולאותו רשע נחש לא מצינו חבר והיאך יצא אותו ערוד מצב ומנחש: נס בתוך נס לפורענות. כדי ליפרע מן הרשעים: מתני' המדולדלין בבהמה. נתלש ממנה אבר בשר גידים ועצמות או נתלש ממנה בשר לבדו ועדיין הן מעורים בה במקצת ויש הפרש בין אבר מן החי לבשר מן החי שהאבר מטמא אדם וכלים כנבלה והבשר שאינו אבר טהור מכלום כדילפינן לקמן בפירקין (דף קכח:): במקומן. אע''פ שהן מחוברין אם חישב עליהן להאכילן לעובד כוכבים הוי אוכל לקבל טומאה ולטמא אחרים דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן כדילפינן בגמרא אבל מקבלים טומאה מן השרץ ומטמאין בה את אחרים: וצריכין הכשר. לבא במים פעם אחת לאחר שנדלדלו ושוב מקבלים טומאה עולמית וליכא למימר בהאי אבר שסופו לטמא טומאה חמורה דאינו מטמא טומאת אבר מן החי עד שימות ושמא לא יבא לידי טומאה חמורה דשמא ישחטנה ואין שחיטה עושה ניפול:

תלמוד לומר בשרץ. וא''ת למה לי קרא דבשרץ ממילא כיון דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן דהא לעיל אי לא על הארץ למעוטי עכבר שבים הוה אזלינן לחומרא ואומר רבינו יצחק דאצטריך בשרץ לעכבר שחציו בשר וחציו אדמה משום דהשורץ משמע טפי כל שהוא משריץ: מה לי הכא ומה לי הכא. ומ''מ אצטריך השורץ כל מקום ששורץ דלא נמעט מעל הארץ תרוייהו ירד לים ועכבר שבים: הני ביברי דנרש אינן מן הישוב. פירש בקונטרס ביברונ''ש בלע''ז שאין לוקים עליהן משום השרץ השורץ שהן גדלות במים ור''ת אומר דגרסינן ביברי ונרש ועיירות הן כדמשמע בכיצד מעברין (עירובין דף נו.) הני מעלות ומורדות דביברי ונרש אזקינן ובפ''ק דסוטה (דף י.) גבי וירד שמשון תמנתה ויעל יהודה תמנתה אמר רב פפא חדא תמנת הואי דמהאי גיסא סלקי ומהאי נחתי כמו [שם] ורדיניא וביברי [ושוקא] דנרש וקאי הכא אקרא דאייתי לעיל האזינו כל יושבי חלד וקאמר דהני אינן מן הישוב כלומר בכלל יושבי חלד כי רשעים הם וכיוצא בזה אמר פ''ק דקדושין (דף מ:) כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב והיינו דאמר רב פפא בסמוך בשמתא נרש כו':