חולין קכז ע"ב

נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה דברי רבי מאיר רבי שמעון אומר לא הוכשרו מתה הבהמה הבשר צריך הכשר האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר נבלה דברי ר' מאיר ור' שמעון מטהר:
גמ' טומאת אוכלין אין טומאת נבלה לא היכי דמי אי דמעלין ארוכה אפילו טומאת אוכלין נמי לא ליטמו ואי דאין מעלין ארוכה טומאת נבלה נמי ליטמו לעולם דאין מעלין ארוכה ושאני טומאת נבלה דרחמנא אמר {ויקרא יא-לז} כי יפול עד שיפול תניא נמי הכי האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין בחוט השערה יכול יטמאו טומאת נבלה תלמוד לומר יפול עד שיפול ואפילו הכי טומאת אוכלין מיטמו מסייע ליה לרב חייא בר אשי דאמר רב חייא בר אשי אמר שמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב חטאת לימא מסייע ליה ירקות שצמקו באיביהן כגון הכרוב והדלעת אין מטמאין טומאת אוכלין קצצן ויבשן מטמאין טומאת אוכלין קצצן ויבשן ס''ד עץ בעלמא הוא וא''ר יצחק בעל מנת ליבשן טעמא דכרוב ודלעת הוא כיון דיבשן לאו בני אכילה נינהו הא שאר פירות מטמאי היכי דמי אי דיבשן הן ועוקציהן פשיטא אלא לאו בלא עוקציהן לעולם הן ועוקציהן וקצצן על מנת ליבשן איצטריכא ליה ת''ש אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין יבשו הרי הן כמחוברין מאי לאו מה תלושין לכל דבריהן אף מחוברין לכל דבריהן מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא: נשחטה הבהמה [וכו']: במאי קא מיפלגי אמר רבה בבהמה נעשית יד לאבר קמיפלגי מר סבר אין בהמה נעשית יד לאבר ומר סבר בהמה נעשית יד לאבר אביי אמר באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו קמיפלגי מר סבר אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו ומר סבר אינו כמוהו ואף ר' יוחנן סבר באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו קא מיפלגי דרבי יוחנן רמי דר''מ אדר''מ מי אמר ר' מאיר אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו ורמינהו אוכל שנפרס ומעורה במקצת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכז - ב

ואם בעוד שהם מדולדלין נשחטה הבהמה, שוב אין האבר והבשר המדודלין צריכים הכשר ממקום אחר בכדי לקבל טומאת אוכלין, לפי שהוכשרו בדמיה. שדם השחיטה מכשיר את כל הבשר של הבהמה לקבלת טומאה, ואף את האבר והבשר המדולדלין, דברי רבי מאיר.

רבי שמעון אומר: לא הוכשרו בדמיה. והם צריכים הכשר ממקום אחר בכדי לקבל טומאת אוכלין.

אך אם בעוד שהם מדולדלין מתה הבהמה - הבשר המדולדל צריך הכשר כדי שיוכל לקבל טומאת אוכלין מהשרץ, אבל אין הבשר מטמא מצד עצמו. דבטומאת נבלה אינו מטמא, משום דקיימא לן "מיתה עושה ניפול", דהיינו, כיון שמתה הבהמה נחשבים האבר והבשר המדולדל כאילו נפלו לגמרי ממנה עוד קודם מיתה, ואינם נעשים עמה נבלה במיתתה. ובטומאת אבר מן החי אינו מטמא, משום שדוקא אבר שלם מטמא.

אבל האבר המדולדל שבה - מטמא משום "אבר מן החי", ואינו מטמא משום "אבר מן הנבלה", דמאחר והוא נחשב כאילו "נפל" מהבהמה עוד קודם מיתתה, לכן יש בו רק טומאת "אבר מן החי", דברי רבי מאיר.

ויש חילוק בין נשחטה הבהמה למתה הבהמה, דאם היא נשחטה הרי השחיטה מתייחסת גם אל האבר והבשר המדודלין, וזה נחשב שגם הם נשחטו, ולכן אין בהם טומאת אבר מן החי, [ומכל מקום הם אסורים באכילה, כדילפינן לעיל עד א מ"ובשר בשדה טריפה" ^[184]]. מה שאין כן באופן שמתה הבהמה, אין המיתה מתייחסת אל האבר והבשר המדודלין, אלא זה נחשב שהם נפלו קודם מיתת הבהמה, ולפיכך דינם כאבר ובשר מן החי, שהאבר מטמא בטומאה חמורה, והבשר מטמא רק בטומאת אוכלין. [לעיל שם יליף רבא מקרא, ד"מיתה עושה ניפול, שחיטה אינה עושה ניפול" ^[185]].

ורבי שמעון מטהר! [בגמרא יתבאר אהיכא קאי, ומהו טעמו].

גמרא:

קתני במתניתין שהאבר המדולדל מטמא טומאת אוכלין, ומשמע טומאת אוכלין - אין! שרק טומאת אוכלין יש בו, אבל טומאת נבלה לא. לפי שהאבר המדולדל אינו נחשב כתלוש לגמרי כדי שיטמא מצד עצמו משום "אבר מן החי" שמטמא כנבלה, אלא שלגבי טומאת אבר מן החי הוא נחשב כמחובר.

והוינן בה: היכי דמי שיש חילוק בין טומאת אוכלין לטומאת אבר מן החי?

אי דמעלין ארוכה, שעתיד האבר לחזור ולהתאחות עם הבהמה, אם כן, אפילו טומאת אוכלין נמי לא ליטמו? שהרי האבר נחשב כמחובר לגמרי, ובעלי חיים אינם מקבלים טומאה.

ואי דאין מעלין ארוכה, אם כן, טומאת נבלה [כלומר, טומאת "אבר מן החי"] נמי ליטמו? שהרי הוא כאבר שפירש לגמרי מן החי, [שהרי זהו הטעם שהוא מטמא טומאת אוכלין].

ומתרצינן: לעולם דאין מעלין ארוכה, ומכל מקום אינו מטמא בטומאת אבר מן החי, דשאני טומאת נבלה, דרחמנא אמר "וכי יפול מנבלתם", ודרשינן, שאינו קרוי נבלה עד שיפול האבר לגמרי, אך בעוד שהוא מחובר מעט, אף שכבר אינו מעלה ארוכה, מכל מקום אינו מטמא ^[186].

תניא נמי הכי דמהאי קרא ילפינן לה: האבר והבשר המדולדלין בבהמה, ומעורין שנשארו תלויין בחוט השערה - יכול יטמאו טומאת נבלה? תלמוד לומר "וכי יפול" - עד שיפול!

מבואר בברייתא [וכן מדוייק במשנה], שהאברים המדולדלין נחשבים כמחוברים לבהמה לגבי טומאת אבר מן החי, ואפילו הכי טומאת אוכלין מיטמו, שלגבי קבלת טומאת אוכלין הם כבר נחשבים כתלושים - מסייע ליה לרב חייא בר אשי.

דאמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: תאנים שצמקו [יבשו] באיביהן, בהיותן מחוברים באילן, הרי אפילו בעודן על האילן הם מטמאות טומאת אוכלין, שהרי הם כתלושין, ואילו התולש מהן בשבת - חייב חטאת.

והיינו, ששמואל סובר שאפשר לחלק בין הנושאים, שאף על פי שלגבי חיוב שבת עדיין הוא נחשב כמחובר, מכל מקום לגבי טומאת אוכלין הוא כבר נחשב כתלוש ^[187].

ויש לכך ראיה מדין אברים המדולדין, שהם נחשבים כמחוברין לגבי טומאת אבר מן החי, ומכל מקום הם נחשבים כתלושין לגבי טומאת אוכלין. [הראיה היא רק לכך שאפשר לחלק בין הנושאים. אך עדיין אין ראיה לעיקר הדין שפרי שיבש באילן נחשב כאבר המדולדל] ^[188].

לימא מסייע ליה לרב חייא בר אשי אמר שמואל, שפרי שיבש באילן נחשב כתלוש לגבי טומאת אוכלין:

דתניא: ירקות שצמקו שהתייבשו בעודן מחוברין באיביהן, כגון הכרוב והדלעת - אין מטמאין טומאת אוכלין. שירקות אלו לאחר שנתייבשו אין עליהן שם "אוכל", לפי שאינם ראויים לאכילה כלל, אלא הם כעץ בעלמא, [והם מיועדים לעשיית כלים או להסקה].

ואם קצצן בעודן לחין ויבשו לאחר מכן, הרי הן מטמאין טומאת אוכלין.

והוינן בה: וכי קצצן ויבשן סלקא דעתך דמטמאין טומאת אוכלין? והלא עץ בעלמא הוא, ואינם ראויין לאכילה כלל!?

ואמר רבי יצחק: הכי קאמר: שקצצן לחין על מנת ליבשן. ובאופן זה חידשה הברייתא, שכל עוד שהם לחין הם נחשבים לאוכל ומטמאים טומאת אוכלין, אף שאינם עומדים לאכילה אלא לייבש אותם ולעשות מהם כלים או להסקה, דמכל מקום עכשיו הם אוכל.

והשתא מסקינן לראיה לרב חייא בר אשי: קתני ברישא, שהכרוב והדלעת שיבשו בעודן על האילן אין מטמאין טומאת אוכלין, ועל כרחך לא באה הברייתא להשמיענו דין זה, דהא פשיטא שהרי הן כעץ בעלמא. אלא, כדי לדייק ממנו דטעמא שאינן מטמאין - משום דכרוב ודלעת הוא, והם, כיון דיבשו - לאו בני אכילה נינהו! הא שאר פירות, שראויין למאכל גם כשהם יבשים, מטמאי לאחר שיבשו, ואפילו בעודם על האילן.

היכי דמי? אי מיירי הברייתא באופן דיבשו הן ועוקציהן, ובאה הברייתא לחדש ששאר פירות מקבלים טומאת אוכלין משום שהם נחשבים כתלושים, הרי דין זה הוא פשיטא, שהרי אם יבשו הן ועוקציהן אף לענין שבת הם נחשבים כתלושים ^[189], ומה באה הברייתא לחדש בזה?

אלא לאו מיירי הברייתא באופן שיבשו הפירות בלא עוקציהן, ובאה הברייתא לחדש ששאר פירות מקבלים טומאה משום שהם נחשבים כתלושים, וראיה מכאן לדברי רב חייא בר אשי אמר שמואל.

ודחינן: לעולם, מיירי הברייתא שיבשו הן ועוקציהן, ואין ראיה לרב חייא בר אשי, שהרי אף לענין שבת הם נחשבים כתלושין. ומאי דקשיא לן דרישא פשיטא היא? אין הכי נמי! אלא סיפא דקצצן על מנת ליבשן הוא דאיצטריכא ליה לאשמעינן, שאף על פי שהכרוב והדלעת אינם עומדים למאכל, מכל מקום הם מטמאין טומאת אוכלין בעודם לחים.

תא שמע להקשות לרב חייא בר אשי: דתניא: אילן שנפשח, שנתלש ממנו ענף, ובו פירות, אפילו הן לחין - הרי הן כתלושין. שהרי אינם מחוברים לקרקע כלל.

ואם לא נתלש הענף, אלא יבשו הפירות בהיותן מחוברים לאילן - הרי הן כמחוברין. על אף שהם יבשים.

ודייקינן: מאי לאו, מה "תלושין" דאמרינן ברישא לגבי אילן שנפשח היינו שהם תלושין לכל דבריהן, בין לענין שבת בין לענין טומאת אוכלין, אף "מחוברין"

דאמרינן באילן שלא נפשח אלא שיבשו הפירות היינו שהם נחשבים מחוברים לכל דבריהן, ואפילו לענין שאין מטמאין טומאת אוכלין. וקשיא לרב חייא בר אשי?

ומתרצינן: מידי אריא שהם שוים!? הרי אפשר לומר דהא כדאיתא, והא כדאיתא. שהתלושין, באילן שנפשח, הם אמנם תלושין לכל דבריהם, אבל הפירות המחוברין שיבשו באילן שלא נפשח אינם כמחוברין אלא לענין שבת בלבד ולא לענין טומאה, וכדברי רב חייא בר אשי אמר שמואל ^[190].

שנינו במשנה: נשחטה הבהמה - הוכשרו בדמיה, דברי רבי מאיר. ורבי שמעון אומר: לא הוכשרו.

והוינן בה: במאי קמיפלגי רבי מאיר ורבי שמעון?

דאם מיירי באופן שניתז מדם השחיטה על האבר, הרי ודאי שהאבר הוכשר, ובמה הם נחלקו? ואם נדון שהשחיטה עצמה מכשירה את הבשר לקבל טומאה, אף שלא ניתז על הבשר מדם השחיטה, הרי אין זה אלא באופן שהיא מתירה את הבשר לאכילה, דאגב שהיא מתירה באכילה היא מכשירה לקבל טומאה. אך האבר והבשר המדודלין אינם ניתרים על ידי השחיטה באכילה, ואין השחיטה מכשרת אותם לקבל טומאה?

הגמרא מבארת כמה אופנים שיתכן לתלות בהם את המחלוקת של רבי מאיר ורבי שמעון:

א. אמר רבה: מדובר באופן שלא ניתז מדם השחיטה על האבר המדולדל, והוא לא הוכשר בדם השחיטה. אלא דקיימא לן "יש יד להכשר", כלומר, שכשם שה"יד" [בית האחיזה] של האוכל מביאה את הטומאה לאוכל, כך היד של האוכל מביאה הכשר לאוכל, שאם הורטבה היד ולא הורטב האוכל, הרי זה נחשב שגם האוכל הוכשר,

ובבהמה אם היא נעשית יד לאבר אחד - קמיפ לגי.

מר רבי שמעון סבר: אין הבהמה כולה נעשית יד לאבר אחד. לפי שאין רגילים לטלטל את האבר על ידי הבהמה כולה, ואין הבהמה משמשת אחיזה לאבר אחד, הלכך לא הוכשרו האבר והבשר המדולדלין בדם השחיטה שנזל על הבהמה ולא על האבר ^[191].

ומר רבי מאיר סבר: בהמה נעשית יד לאבר. הלכך הבהמה כולה שהוכשרה בדם השחיטה מביאה את ההכשר לאבר המדולדל, ומעתה האבר ראוי לקבל טומאה.

ב. אביי אמר: מדובר באופן שלא הותז מדם השחיטה על האבר, ומשום "יד להכשר" נמי לא מהני להכשיר את האבר, לפי שכולי עלמא לא פליגי שאין בהמה נעשית יד לאבר אחד.

אלא, שרבי מאיר ורבי שמעון נחלקו האם הבהמה והאבר והבשר המדולדלין נחשבים כגוף אחד, ולכן מועיל הכשר הבהמה גם עבורם, [שהרי אין צריך שיורטב כל המאכל במים, אלא שאם הורטב מקצתו הוכשר כולו לטומאה], או שאינם גוף אחד, ובזה שהוכשרה הבהמה לא הוכשרו האבר והבשר המדולדלים,

ובאוחז בחלק הקטן ואין החלק הגדול עולה עמו - אלא נופל ממנו - קמיפלגי, האם החלק הגדול והחלק הקטן נחשבים כדבר אחד או לא. שהרי אם יאחז באבר ובבשר המדולדלים לא תימשך כל הבהמה אחריהם, אלא היא תיתלש מהם, ומאידך, אם יאחז בבהמה ימשכו אחריה האבר והבשר המדולדלין.

מר רבי מאיר סבר: על אף שהוא אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו בכל זאת הרי הקטן הוא כמוהו של הגדול, שהוא נחשב כמחובר לו, הואיל וכשאוחז בגדול הקטן עולה עמו, ודי בכך. הלכך, מועיל הכשר הבהמה עבור האבר והבשר המדולדלין, כיון שהם נחשבים כדבר אחד.

ומר רבי שמעון סבר: כיון שאם אוחז בקטן אין גדול עולה עמו, לכן אינו כמוהו. שאינו נחשב כמחובר לגדול. הילכך, האבר והבשר לא נחשבים כמחוברים לבהמה, והכשר הבהמה לא מועיל עבורם.

ואף רבי יוחנן סבר כאביי, ש"באוחז בקטן ואין גדול עלה עמו" קא מיפלגי.

דרבי יוחנן רמי דרבי מאיר אדרבי מאיר:

מי אמר רבי מאיר [במשנתנו, שהאבר והבשר המדולדלים אינם צריכים הכשר משום] שאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו?

ורמינהו: דתנן במסכת טבול יום: אוכל שנפרס שנחלק לשנים, אך הוא מעורה במקצת שאינו נפרד לגמרי, ומעתה יש לדון האם הם נחשבים כחלק אחד לגבי שאם יגע אדם טמא באחד מהם חבירו טמא כמוהו, או שמא אינם נחשבים כחלק אחד, ואם יגע אדם טמא בחלק אחד, רק אותו החלק טמא, ואילו החלק השני טהור.

הערות

^[184] שם אמר רבי יוחנן "אין בהם אלא מצות פרוש בלבד", וכתבו רש"י ותוספות, שהאיסור לאכול אבר המדולדל לאחר שחיטה הוא רק דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. אך הרמב"ם [מאכלות אסורות פ"ה ה"ו] כתב שהוא אסור ואין לוקין עליו, ופירש המגיד משנה [שם הי"א] שלדעת הרמב"ם הוא אסור מהתורה, אלא שאין בזה מלקות.

^[185] הזכר יצחק [סימן לג] כתב ביאור בזה, דכאשר נידלדל האבר מיד הוא נחשב לאבר מן החי, והיה צריך לטמאות מיד, אלא שהחיות המועטת שהוא מחובר לבהמה מצילה אותו מידי הטומאה. אך כאשר מתה הבהמה פסקה ההצלה והרי הוא חוזר לטמאות בטומאת אבר מן החי. אולם כאשר נשחטה הבהמה, הרי השחיטה מתייחסת לכל הבהמה ואף למה שמחובר אליה בחיבור מועט, והשחיטה מסלקת את האיסור אבר מן החי, כמו שמצינו במפרכסת, שהשחיטה מתירה את האיסור.

^[186] פסוק זה נאמר בשרצים, אלא דאמרינן לעיל עד א דהאי קרא לא אצטריך לגופיה אלא לדיוקא, דמיתה עושה ניפול ושחיטה אינה עושה ניפול, וזה לא יתכן בשרצים שהרי אין בהם שחיטה, ואם אינו ענין לגופיה תניהו ענין לבהמה, שבהם מיתה עושה ניפול ולא שחיטה. והשתא ידעינן דקודם מיתת הבהמה אין האברים המדולדלים מטמאים, דאם מיד כשהם נתדלדלו הם מטמאים בטומאת אבר מהחי, הרי גם לאחר השחיטה לא תפקע הטומאה, ומהפסוק משמע שרק המיתה עושה ניפול. וראה מהרש"א.

^[187] ראה זכרון שמואל סימן ד סק"ז שביאר את החילוק בין איסורי שבת לטומאת אוכלין.

^[188] יש לעיין, מהו החידוש של שמואל שמביאים לזה ראיה מהברייתא, האם החידוש הוא שהם מטמאים טומאת אוכלין, דמסברא הם נחשבים כמחוברים לגמרי, או שמא החידוש הוא שהתולש מהם בשבת חייב, שמסברא הם נחשבים כתלושים. ונחלקו בזה רש"י ותוספות, רש"י כתב שהחידוש הוא שהם מטמאים טומאת אוכלין, והתוספות הקשו על זה, שאם כן מדוע לא הוכיחה כן הגמרא מגוף המשנה, שהרי מפורש במשנה שהם מטמאים טומאת אוכלין? ולכן כתבו שהחידוש הוא שחייב עליהן בשבת, והראיה היא מהא דאינם מטמאים בטומאת נבלות, ולזה אין ראיה מגוף המשנה אלא מדיוק, ולכן הוכיחה הגמרא מהברייתא ששם זה מפורש. לפי גירסתנו הגמרא לא דחתה את הראיה מהברייתא לדין של שמואל, ומכל מקום הגמרא מוסיפה להוכיח כמותו ולהקשות עליו מברייתות אחרות, והיינו משום שמהכא אין ראיה שפירות שיבשו באילן נחשבות כאבר מדולדל. אך בתוספות הרא"ש גרס בגמרא "שאני התם, דאמר קרא וכי יפול עד שיפול", כלומר, שאין להוכיח מהא דליכא טומאת נבלות באבר מדולדל להא דחייב עליה בשבת, לפי שנאמר בטומאת נבלות וכי יפול עד שיפול ממש. והנה לדעת התוספות שהראיה היא להא דחייב עליה בשבת מהא דליכא טומאת נבלות, ניחא דחיית הגמרא דטומאת נבלות שאני. אך לדעת רש"י שהראיה היא להא דאיכא טומאת אוכלין צריך ביאור מה הגמרא דחתה? ותירץ בתוספות הרא"ש, דמהפסוק מדוייק שדוקא טומאת נבלות ליכא באבר המדולדל, אך טומאת אוכלין איכא, ואי אפשר ללמוד מכאן לכל מקום. אך הקשה על זה, דבגמרא משמע שהלימוד הוא לעיקר הדין שאין טומאת נבלות, ולא לדיוק שיש טומאת אוכלין.

^[189] כן פירש רש"י. אך המנחת חינוך [מוסך השבת מלאכת קוצר אות ה] דייק מהרמב"ם שלגבי שבת בכל אופן הוא חייב, דהם נחשבים כמחוברים.

^[190] למסקנת הסוגיא: ענף שנתלש לגמרי מהאילן הרי הוא נחשב כתלוש לכל דבר אף שלא יבשו הפירות. ענף שמחובר לאילן ויבשו הפירות ועוקציהן, הרי הם כתלושין לכל דיני התורה [ולהמנחת חינוך דעת הרמב"ם שלגבי שבת הם נחשבים כמחוברים], ואם יבשו הפירות בלא עוקציהן, בזה חידש שמואל שלגבי שבת הם נחשבים כמחוברים ולגבי טומאת אוכלין הם נחשבים כתלושים. [וראה חזון איש עוקצין ג א שגם הפירות עצמם נחשבים כמחוברים אף שהם יבשים, ואף אם יחתוך רק את הפרי הרי הוא חייב]. באופן שיבש רק האילן ונשארו הפירות לחים לא נתבאר בגמרא מה הדין, ונחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד [טומאת אוכלין פ"ב ה"ד לגירסת המשנה למלך], הרמב"ם סובר שהם מקבלים טומאת אוכלין, והראב"ד סובר שאינם מקבלים טומאת אוכלין לפי שהם נחשבים כמחוברים לגמרי. וראה בחידושי רבינו חיים הלוי שם שביאר את המחלוקת, וראה עוד בדבר אברהם [ח"א סימן כד אות טז] מה שביאר בזה. ובאחרונים נחלקו האם לדעת הרמב"ם הם נחשבים כתלושים אף לגבי שבת, וכמו ביבשו הן ועוקציהן, או שמא הם נחשבים כתלושים רק לגבי טומאת אוכלין, וכמו ביבשו הפירות לבד. המנחת חינוך שם הוכיח שלכל דיני התורה הם נחשבים כתלושים, עיי"ש. אך החזון איש שם נקט שלגבי שבת הם נחשבים כמחוברים, והגיה על פי זה את לשונו של הרמב"ם בהל' שבת, וכבר הגיה כן הנשמת אדם [הובא במשנה ברורה שלו ס"ק נו], וכן מבואר במגן אברהם [שלו סק"א], שלדעת הרמב"ם אם רק האילן יבש והפירות נשארו לחים הרי הוא חייב. וברש"י ותוספות במסכת עירובין [ק ב] מוכח שאם תלש בשבת פירות שרק העוקצין יבשו אינו חייב, לפי שהם נחשבים כתלושים. ובדעת התוספות במסכת שבת [קנ ב ד"ה במחובר] נחלקו האחרונים, בחידושי רבינו מאיר שמחה דייק מהם שלא כשיטת הראב"ד, והחזון איש שם פירש בדבריהם כשיטת הראב"ד, עיי"ש.

^[191] הקשו הראשונים, מדוע הוצרכו רבה ושאר האמוראים לומר שרבי שמעון חולק וסובר שאין כאן דין יד, הרי רבי שמעון עצמו סובר לעיל לה ב ששחיטה מכשרת ולא דם, והכא השחיטה לא יכולה להכשיר את האבר כיון שהיא לא מתירה אותו באכילה, ואם כן אף שיש כאן דין יד לא יוכשר האבר, וכן באמת תירץ רב אשי להלן? ותירצו התוספות, שכל האמוראים סברו כיון שהאיסור לאכול את האבר הוא רק דרבנן, וכדאמרינן לעיל עד א שאין בהם אלא מצות פרוש בלבד, ומהתורה השחיטה מתירה את האבר גם באכילה, לכן השחיטה מכשירה את האבר לקבל טומאה, ולפיכך הוצרכו לומר שרבי שמעון חולק על דין יד. [וכבר כתבנו לעיל במשנה ששיטת הרמב"ם היא שהאיסור הוא מדאוריתא, ולפי זה אי אפשר לתרץ כך]. אך הקשו הרמב"ן והר"ן, אם כן מה יועיל שרבי שמעון חולק על דין יד, הרי כיון שהשחיטה מתירה מהתורה גם את האבר באכילה, הרי גם את האבר היא מכשירה בלא דין יד, ושוב קשה מדוע רבי שמעון סובר שלא הוכשרו? אלא על כרחך צריך לומר, כיון שגם הכשר שחיטה הוא דרבנן, לא תקנו רבנן שהשחיטה תכשיר במקום שיש איסור אכילה דרבנן, ואם כן הדק"ל, מדוע הוצרכו האמוראים לומר שרבי שמעון חולק על דין יד? וכן הקשו בתפארת יעקב ובחזון איש [יו"ד סימן ריד], וראה שם מה שתירצו, וראה עוד בחידושי רעק"א [לעיל עג ב] שהאריך בזה. ולכן תירץ הרמב"ן, שבאמת הם יכלו לומר שזהו הטעם שרבי שמעון מתיר, אלא שהוקשה להם שכבר נחלקו בזה לעיל לג א האם שחיטה מתרת או דם מתיר, ולכן הם ביארו, שרבי שמעון חולק על רבי מאיר אף לטעמיה שדם שחיטה מכשיר, דמכל מקום אין דין יד להביא הכשר לאבר, ונפקא מינה באופן שנשפכו מים על הבהמה האם האבר הוכשר בזה או לא. וכן כתבו התוספות לעיל עג ב, והוסיפו, שמלשונו של רבי שמעון שאמר "לא הוכשרו", ולא אמר לא הוכשרו בשחיטה, משמע שאפילו היה הדם מכשיר הכא לא הוכשרו.

ואם נשחטה הבהמה, ולא ניתן אחד משבעת המשקים המכשירים לטומאה על האבר והבשר המדולדלים — הרי אלו הוכשרו לקבלת טומאה בדמיה של הבהמה הנשחטת (שהרי דם הוא אחד משבעת המשקים המכשירים לטומאה). אלה דברי ר' מאיר. ר' שמעון אומר: לא הוכשרו לקבל טומאה בדמי השחיטה.

ואם מתה הבהמה — הבשר המדולדל צריך הכשר לקבלת טומאה, שהרי הוא נחשב כבשר מן החי, וצריך הכשר כדי לטמא טומאת אוכלים. ואילו האבר המדולדל של בהמה מטמא משום היותו אבר הבא מן החי, שמטמא אדם וכלים, ואולם אינו מטמא משום אבר הבא מן הנבלה. אלה דברי ר' מאיר. ור' שמעון מטהר.

א גמרא שנינו במשנתנו שהאבר המדולדל בבהמה מטמא טומאת אוכלים, ומדייקים: טומאת אוכלין — אין [כן] מטמא, ואולם טומאת נבלה — לא מטמא, שכן אינו נחשב כתלוש לגמרי, שמטמא אדם וכלים.

ונברר: היכי דמי [כיצד מדובר]? אי [אם] מדובר פה באיברים שנתלשו מן הבהמה והם תלויים בה באופן רופף, ואולם הם מסוגלים שיהיו מעלין ארוכה ויחזרו ויתאחו עם גוף הבהמה — אז אפילו טומאת אוכלין נמי לא ליטמו [גם כן שלא יטמאו]! ואי [ואם] מדובר שנתלשו באופן ששוב אין הם מעלין ארוכה — טומאת נבלה נמי ליטמו [גם כן יטמאו]!

ומשיבים: לעולם מדובר באברים שנתלשו שאין הם מעלין ארוכה, וטעם הדבר שאינם מטמאים בטומאת נבילה — שאני [שונה, מיוחדת] היא טומאת נבלה, דרחמנא [שכן המקרא] אמר בדין טומאה זו "ו כי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע" (ויקרא יא, לז), וכוונתו: שאין נקראת "נבלה" אלא עד שיפול ממש מגוף הבהמה.

ומציעים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא האומרת גם כן כך, כהסבר זה]: האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין (מחוברים) בה בחוט השערה, יכול יטמאו טומאת נבלה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "וכי יפול" — עד שיפול ממש. ואפילו הכי [כך], שאין האברים המדולדלים מטמאים טומאת נבילה, מכל מקום לענין טומאת אוכלין הריהם מיטמו [נטמאים], שכן לענין זה הם נחשבים כאינם מחוברים לגוף הבהמה.

ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לרב חייא בר אשי, שכן אמר רב חייא בר אשי, אמר שמואל בדינן של התאנים שצמקו (יבשו והתכווצו) בעודן באיביהן בהיותן נתונות עדיין על העץ — אף שהן עדיין מחוברות, מכל מקום מטמאות טומאת אוכלין, שלענין זה הן נחשבות כתלושות, ואולם לענין דין שבת, הריהן נחשבות כמחוברות לעץ, ולכך התולש מהן בשבת חייב חטאת. הרי איפוא שישנם דברים שלענין מסויים נחשבים כתלושים ולענין אחר הם נחשבים כמחוברים, ובדומה לזה שלמדנו בדינם של אברים המדולדלים. ומציעים:

לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו, לשמואל] האומר שתאנים שצמקו הנתונות על העץ נחשבות כתלושות לענין טומאת אוכלים מברייתא זו ששנינו בה כי הירקות שצמקו באיביהן, כגון הכרוב והדלעת — אין מטמאין טומאת אוכלין, שכן משעה שצמקו אין הם נאכלים כלל, והריהם כעץ סתם. ואולם אם קצצן בהיותם לחים ויבשן על מנת לעשות מהם כלים שונים (מן הדלעת היבשה) או להשתמש בהם להסקה — הריהם מטמאין טומאת אוכלין.

ותהו על הדברים: בזמן שקצצן ויבשן סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר שהם מטמאים טומאת אוכלים, והלא אין הם "אוכל" כלל, שהרי עץ בעלמא [סתם] הוא! ואמר ר' יצחק בהסבר הדברים: אין הכוונה בשקצצם כשהם כבר יבשים, אלא שקצצם כשהם לחים על מנת ליבשן. וחידשה לנו הברייתא שאף שבסופו של דבר יהיו לעץ, כל עוד הם עדיין לחים — הם מטמאים טומאת אוכלים.

ומעתה יש לדייק: טעמא [הטעם] של הלכה זו הינו משום שמדובר דווקא בכרוב ודלעת הוא, שכיון שיבשן לאו [לא] בני אכילה נינהו [הם]. ומכאן נסיק: הא [הרי] בשאר פירות, הראויים לאכילה אף כשהתייבשו וצמקו — הריהם מטמאי [מטמאים] בטומאת אוכלים.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי [אם] שיבשו גם הן וגם עוקציהן, שכל הפרי כולו יבש, ולמדים אנו מן הברייתא ששאר פירות (מלבד הכרוב והדלעת) מקבלים טומאת אוכלים משום שהריהם בכלל "אוכל" — אין צורך להשמיענו כן, שהרי פשיטא [פשוט] הדבר שהם מטמאים, שהרי הם אינם צומחים יותר! אלא לאו [האם לא] מדובר באופן שקצצם בלא עוקציהן ויבשו הפירות עצמם אך לא עוקציהם. ומעתה הרינו נלמדים שלענין קבלת טומאת אוכלים הם נחשבים כתלושים, אף שלענין שבת אין הם נחשבים כתלושים. והרי זה כשיטתו של שמואל.

ודוחים: אין זו ראיה, שכן אפשר לומר כי לעולם מדובר שיבשו גם הן וגם עוקציהן, ואשר לשאלה מה החידוש שיש בדבר — קצצן על מנת ליבשן איצטריכא ליה [הוצרך לו ללמד], שאף שעתידים הכרוב והדלעת להיות כעץ סתם, מכל מקום כל עוד הם לחים הריהם נחשבים כאוכל, ומטמאים טומאת אוכלים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כדברי שמואל ממה ששנינו בדינו של אילן שנפשח (נחתך) ממנו ענף ובו פירות — אף שהפירות עדיין לחים, הרי הן נחשבים כתלושין מן האילן. ואולם אם יבשו הפירות בעודם נתונים על האילן — הרי הן נחשבים כמחוברין, אף שהם יבשים. ונברר: מאי לאו [האם אין] הכוונה במה שאמר התנא בראשית דבריו בענף שנתלש שהפירות שעליו נחשבים כתלושין — הרי זה לכל דבריהן (ענייני הלכותיהם), בין לענין קבלת טומאת אוכלים ובין לענין איסור תלישה בשבת. ואף זה שאמר התנא שהפירות שהתייבשו על העץ נחשבים כמחוברין — הרי זה לכל דבריהן, ואף לענין קבלת טומאת אוכלים. והרי זה שלא כדברי שמואל!

ודוחים: אין זו קושיה, שכן מידי איריא [וכי הדברים שייכים], אין הדברים שבתחילת הברייתא כדברים שבסופה, הא כדאיתא, והא כדאיתא [זה כמו שישנו, וזה כמו שישנו], שבתחילת הדברים, בדין הפירות על ענף שנחתך הריהם אמורים הן לענין טומאה והן לענין שבת. ואילו בסוף הדברים, בדין הפירות שהתייבשו על האילן, אמורים הדברים רק לענין שבת ולא לענין טומאה.

א שנינו במשנתנו בדעת ר' מאיר שאם נשחטה הבהמה, אף שעדיין לא בא כל משקה על האבר והבשר המדולדלים, הוכשרו בכך לקבל טומאה. ואילו לדעת ר' שמעון לא הוכשרו בכך. ומבררים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]?

אמר רבה: אין המדובר כשנזל מדם השחיטה על האבר המדולדל, אלא על גוף הבהמה בלבד. והכל סבורים שאם הוכשרה (במתן משקה עליה) ה"יד" (הדבר המשמש כבית אחיזה לדבר אחר, שעל ידי ה"יד" נישא הדבר האחר), אף הדבר הנישא על ידה הוכשר בכך. שהרי דינה של ה"יד" שהיא מביאה את הטומאה אל הדבר הנישא על ידה, ובדומה לכך היא מכשירה את הדבר הנישא על ידה. ואולם בשאלה האם הבהמה נעשית "יד" לאבר קמיפלגי [חלוקים הם]. שמר סבר [חכם זה, ר' שמעון סבור] כי אין הבהמה נעשית "יד" לאבר שבה, ולכך לא הוכשר האבר המדולדל בהכשר הבהמה כולה. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' מאיר, סבור] שבהמה נעשית יד לאבר, ולכך הוכשר האבר בהכשר הבהמה.

אביי אמר הסבר אחר במחלוקת ר' מאיר ור' שמעון: מדובר שלא נזל מדם השחיטה על האבר או הבשר המדולדלים אלא על גוף הבהמה בלבד, וכן הכל מודים שאין הכשר הבהמה מועיל להכשיר בה אבר מסויים, שכן אין הבהמה נעשית "יד" לאבר אחד שבה. אולם מוסכם על הכל שאין צורך שיבוא המשקה המכשיר על כל דבר המאכל, ומעתה יש מקום לדון האם האבר המדולדל נחשב כגוף אחד עם הבהמה, לענין שיוכשר הוא איתה. ובשאלה הנוגעת לדבר אחד קטן שהוא חלק מדבר גדול, וכאשר אדם אוחז בחלק הקטן ואין החלק הגדול עולה עמו קמיפלגי [חלוקים הם], האם נחשב החלק הקטן כגוף אחד עם החלק הגדול.

מר סבר [חכם זה, ר' מאיר, סבור] שכל חלק קטן מדבר שלם גדול, והאוחז בדבר הקטן ואין הגדול עולה עמו — אף על פי כן הרי הוא כמוהו. ולכך נחשב ההכשר של דם השחיטה לגוף הבהמה גם כהכשר לאבר המדולדל שבה. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' שמעון, סבור] שהחלק הקטן אינו כמוהו, ולכך לא הוכשר האבר המדולדל בהכשר הבהמה.

ומעירים: ואף ר' יוחנן סבר כהסברו זה של אביי, שבאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו קא מיפלגי [חלוקים הם], שכן

ר' יוחנן רמי [השליך, הראה סתירה] בין דברי ר' מאיר על דברי ר' מאיר: מי [האם] אמר ר' מאיר שהאוחז בקטן ואין הגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו?

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בדינו של חלק אוכל שנפרס מאוכל גדול יותר, והריהו מעורה (מחובר) במקצת בחלק הגדול של האוכל,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If the animal was slaughtered, although this act of slaughter does not render it permitted for consumption by a Jew (see 73b), the limb and the flesh were thereby rendered susceptible to impurity by coming in contact with the blood of the slaughtered animal, as blood is one of the seven liquids; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Shimon says: They were not rendered susceptible to impurity through the animal’s own blood; they are rendered susceptible only once they have been wet with another liquid.

If the animal died without slaughter, the hanging flesh needs to be rendered susceptible to impurity in order to become impure, as its halakhic status is that of flesh severed from a living animal, which is ritually pure and does not have the status of an unslaughtered carcass. The hanging limb imparts impurity as a limb severed from a living animal but does not impart impurity as the limb of an unslaughtered carcass; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Shimon deems the limb ritually pure.

GEMARA: The mishna states that the limb of an animal that was partially severed and remains hanging from the animal imparts impurity as food if one had intent to eat it. The Gemara infers: It imparts impurity as food, yes, but it does not impart the impurity of a carcass, which can be transmitted to people and utensils in addition to food.

The Gemara asks: What are the circumstances? If the limb can heal and reattach to the animal’s body then it should not be susceptible even to impurity as food. And if it cannot heal, it should impart the impurity of a carcass as well.

The Gemara answers: Actually, the mishna is discussing a case where the limb will not heal, and the reason that the limb does not impart impurity of a carcass is that the impurity of a carcass is different and unique, as the Merciful One states with regard to the impurity of a carcass: “And if any of their carcass fall upon any sowing seed” (Leviticus 11:37), indicating that the severed limb of an animal is not considered a carcass until it completely falls from the animal.

This explanation is also taught in a baraita: With regard to the limb and the flesh of an animal that were partially severed and remain hanging from the animal and are connected to the animal by a connector the size of a strand of hair, one might have thought that they impart the impurity of a carcass. Therefore, the verse states: “And if any of the carcass fall,” indicating that a severed limb does not impart the impurity of a carcass until it completely falls from the animal. And nevertheless, despite the fact that it is not considered severed with regard to the impurity of a carcass, such a limb is considered severed with regard to being susceptible to impurity as food.

This explanation supports the opinion of Rav Ḥiyya bar Ashi, as Rav Ḥiyya bar Ashi said that Shmuel said: With regard to figs that dried while still attached to their tree, despite the fact that they are still attached, they are considered as if they have been picked and are susceptible to impurity as food. But with regard to one who picks them on Shabbat they are considered attached, and he is liable to bring a sin offering. Just as a partially severed limb of an animal is considered both attached and severed with regard to different halakhot, so too this dried fruit is considered both attached and detached with regard to different halakhot.

Let us say that a baraita (Tosefta, Okatzin 2:11) supports the opinion of Shmuel, who holds that dried figs still attached to the tree are considered as if they are detached with regard to susceptibility to impurity as food: Vegetables that dried while they are attached to their plant, such as cabbage and gourd, which become hard as wood and inedible when dried, are not susceptible to impurity as food. But if one cut them when they were still moist and then dried them in order to use them for fuel, or, in the case of gourds, to make utensils out of them, they are susceptible to impurity as food.

The Gemara asks: Does it enter your mind that if one cut them and dried them they are susceptible to impurity as food? Such a vegetable is merely wood, and it is inedible. And Rabbi Yitzḥak says: The baraita is discussing a case where one cut the vegetables when they were still moist in order to dry them. The novelty of the baraita is that even though one intends to dry the vegetables and render them inedible, as long as they are still moist they are susceptible to impurity as food.

The Gemara infers: The reason for this halakha in the baraita is that it is discussing cabbage and gourd: Since one dried them, they are inedible and consequently are not susceptible to impurity as food. But other types of produce, which are edible when dried, are susceptible to impurity.

The Gemara explains the suggested support to Shmuel: What are the circumstances? If one dried both the produce itself and its stems, isn’t it obvious that the produce is no longer considered attached to the plant and is susceptible to impurity? If so, it would be unnecessary for the baraita to teach this. Rather, isn’t the baraita discussing a case where one dried the produce without drying its stems? Accordingly, in such a case the produce is considered detached with regard to impurity even though it is considered attached with regard to Shabbat, in accordance with the statement of Shmuel.

The Gemara rejects this interpretation: The baraita is not necessarily discussing that case. Actually, the baraita is discussing a case where both the produce itself and its stems were dried. And although it appears that the halakha is obvious in such a case, it was necessary for the baraita to mention it in order to teach the latter clause of the baraita: In a case where one cut the cabbage and gourd when they were still moist in order to dry them, they are susceptible to impurity as long as they are still moist.

The Gemara suggests: Come and hear a challenge to the opinion of Shmuel from a baraita: In the case of a tree from which a branch broke off, and the branch has fruit attached to it, even if the fruit is still moist it is considered detached from the tree. But if the branch did not break off, and the fruit dried on the tree, it is considered attached. What, isn’t the ruling of the baraita that just as in the first clause the fruit on the detached branch is considered detached with regard to all matters, the halakhot of both Shabbat and impurity, so too in the latter clause the fruit that dried on the tree is considered attached to the tree with regard to all matters, even the transmission of impurity, contrary to the opinion of Shmuel?

The Gemara rejects this challenge: Are the cases comparable? This case is as it is, and that case is as it is. In the first clause of the baraita, the fruit on the detached branch is considered detached with regard to all matters. In the latter clause of the baraita, the dried fruit on the tree is considered attached with regard to Shabbat but detached with regard to impurity.

§The mishna teaches: If the animal was slaughtered, Rabbi Meir holds that with the blood of the slaughtered animal the limb and the flesh were rendered susceptible to impurity. Rabbi Shimon says that they were not rendered susceptible with the animal’s own blood. The Gemara asks: With regard to what principle do Rabbi Meir and Rabbi Shimon disagree?

Rabba said: The mishna is discussing a case where the blood of the slaughtered animal came into contact with the body of the animal but not with the partially severed limb. The tanna’im agree that if an appendage that constitutes a handle is rendered susceptible to impurity, the food to which it is attached is also rendered susceptible. But they disagree with regard to whether an animal constitutes a handle for its limb. One Sage, Rabbi Shimon, holds that an animal does not constitute a handle for its limb, and therefore the limb is not rendered susceptible to contract impurity along with the body of the animal. And one Sage, Rabbi Meir, holds that an animal constitutes a handle for its limb, and therefore the limb is rendered susceptible along with the body of the animal.

Abaye said a different explanation of the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Shimon: The mishna is discussing a case where the blood of the slaughtered animal came into contact with the body of the animal but not with the partially severed limb, and both tanna’im agree that an animal does not constitute a handle for its limb. But they also agree that if the liquid comes into contact with only part of the food it renders the entire item susceptible to impurity. Therefore, if the partially severed limb is considered part of the animal it is rendered susceptible to impurity along with the animal. Rabbi Meir and Rabbi Shimon disagree with regard to whether the limb is considered part of the animal, and generally speaking, with regard to any case where a small part of an item is hanging off the larger part such that if one grasps and lifts the small part the large part does not ascend with it.

One Sage, Rabbi Meir, holds that although if one grasps and lifts the small part the large part does not ascend with it, the small part is still considered one and the same with the large part. Therefore, a partially severed limb is rendered susceptible to impurity along with the body of the animal. And one Sage, Rabbi Shimon, holds that the small part is not considered one and the same with the large part in such a case, and therefore the partially severed limb is not rendered susceptible to impurity along with the body of the animal.

And Rabbi Yoḥanan also holds in accordance with the explanation of Abaye that the tanna’im disagree with regard to the status of a small part of an item that is hanging off the larger part such that one grasps the small part and the large part does not ascend with it.

As Rabbi Yoḥanan raises a contradiction between one statement of Rabbi Meir and another statement of Rabbi Meir: Did Rabbi Meir actually say that even in a case where one grasps the small part of an item and the large part does not ascend with it, the small part is still considered one and the same with the large part?

One can raise a contradiction to this statement from a mishna (Tevul Yom 3:1): With regard to a piece of food that was sliced from a larger piece of food and remains partially connected to the larger piece, the entire item is considered one and the same with regard to impurity. If one who was previously ritually impure and immersed that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed touched either piece of the item, the entire item becomes impure.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומר סבר אין בהמה נעשית יד לאבר. איכא למידק אפילו כי הויא יד לאבר מאי הוי והא אבר לא אתכשר לר' שמעון דהא אית לר"ש דשחיטה מכשרת ולא דם, כדאמר ר"א לעיל בפרק השוחט (חולין לו, א) אומר היה ר"ש שחיטה מכשרת ולא דם, וקתני נמי בברייתא בואו ונסמוך על דברי ר"ש שאמר שחיטה מכשרת ולא דם, וכיון שכן שחיטה זו אינה מעלה ולא מורידה לגבי האבר והבשר המדולדלין שבבהמה דהא אסורין נינהו. פירשו בתוספות דהכי קאמר אין נעשית יד לאבר דאילו נעשית היה מוכשר בשחיטת הבהמה כיון דמדאורייתא שרו כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין עג, ב) אמר רבה בר בר חנה אר"י אין לך בהם אלא מצות פרישה בלבד. וכן יש לפרש לכולהו אמוראי לבר מר"א דקאמר בנתקנח הדם בין סימן לסימן קא מיפלגי, דלדידיה דם מכשיר לר"ש, ולא שמיע ליה ההיא ברייתא דקתני שחיטה מכשרת ולא דם. והא נמי דאוקי רב פפא פלוגתייהו בסמוך בהכשר קודם למחשבה, בהכשר שחיטה קאמר על כרחיה, דהא רב פפא ידע לה לההיא ברייתא דשחיטה מכשרת ולא דם דהא איהו פריש לה התם בפרק השוחט (חולין לו, ב) וטעמא כדאמרן הואיל ומן התורה שחיטה זו מתרת האבר והבשר המדולדלין, וכולהו פליגי אדרב אשי דאמר בסמוך בשחיטה מכשרת ולא דם קא מיפלגי, דלרב אשי כיון דשחיטה זו אינה מתרתן באכילה אף היא אינה מכשרת. וא"ת ולרב אשי נמי כיון דמדאורייתא שחיטה מתרת היאך [אפשר] לומר כן שאינה מכשרת דהא טומאה דאורייתא היא. תירצו בתוס' דטעמיה משום דשחיטה אינה מכשרת אפילו לר"ש אלא מדרבנן וכדמשמע לעיל (חולין עד, ב) כדאמרינן התם עשאוה כהכשר מים דרבנן וכיון דמדרבנן היא ומכשרת הכא שהוא אסור באכילה מדרבנן אתי דרבנן ומפקע הכשר דרבנן.

נשחטה הבהמה הוכשר אותו אבר בדמי השחיטה ואע"פ שלא נגעו הדמים באבר מפני שהבהמה נחשבת כיד לאבר ויש מפרשים אף בשחיטה לבד ולא יראה כן ונטהר אותו אבר מידי נבלה על ידי שחיטת הבהמה ור' שמעון אומר לא הוכשר ואין הלכה כדבריו:

מתה הבהמה אם היה זה המדולדל בשר הרי הוא בשר מן החי ומטמא משום אבר מן החי ולא משום אבר הנבלה ומה הפרש בין אבר מן החי לאבר מן הנבלה שאבר מן החי בשר הפורש ממנו טהור ואבר מן הנבלה בשר הפורש ממנו מטמא בכזית:

זהו ביאור משנה זו וכן הלכה וכבר ביארנו הענין בפרק בהמה המקשה מטעם אין שחיטה עושה ניפול כמו ביארתי שם:

כבר ביארנו בדלדול זה שהוא בכדי שאין יכול לחזור ולחיות אלא שמעורה עמו אפי' כחוט השערה הא אם יכול יחזור ולחיות הרי הוא כשאר איברי הבהמה לכל דבר:

תאנים שצמקו או שיבשו באביהן הרי הן כמחוברין והתולש מהן בשבת חייב אא"כ יבשו עוקציהן וכן כל אילן שיבשו פירותיו ומ"מ לענין טומאת אוכלין הרי הן כתלושין ומקבלין טומאה על ידי הכשר שהן כתלושין והרי הם אוכל ואצ"ל אם נתיבשו עוקציהן:

ירקות שיבשו באביהן כגון כרוב ודלעת הואיל ויבשו אינן אוכל כלל ואין מיטמאין טומאת אוכלין וכל שכן אם לקטן ונתיבשו לקטן על דעת ליבשן הואיל ומ"מ אינו יבשות עדין הרי הן מיטמאות טומאת אוכלין עד שיבשו:

אילן שנפשח ר"ל שנתלש ענף ממנו וכן פירות אע"פ שהן לחין הרי הן כחלושין ומיטמאין ולמטה יתבאר שאם ענף זה מעורה עדין עם האילן בכדי שאין יכול לחזור ולחיות כל אוכלין שבו מיטמאין טומאת אוכלין אבל הדבר ספק אם יהא שאר האילן כמו יד לזה היחור להביא טומאה לפירות שבייחור אם לאו ואע"פ שאין המחובר מקבל טומאה:

אוכל שנפרס ומעורה ונגע טמא באחד מהם אם כשאוחז בזה שנגע בו ומגביהו השני עולה עמו אלא שהוא מתפרק אינו מצטרף עמו ואם יש בהם כשיעור אינו מיטמא מחמת מגעו של טמא אלא באוכל ראשון:

בד"ה דרחמנא אמר כי כו' ופי' בקונט' דמקרא יתירא דרשינן באם אינו ענין כו' עכ"ל גמ' ערוכה היא בפרק בהמה המקשה ואם אינו ענין לשרצים כו' אלא שבקונט' פי' בשמעתין דמיתורא קדריש ליה הכי לבהמה דחד קרא דכי יפול לגופיה דשרצים אתא נמי להך דרשא דמיתה עושה ניפול לאשמועינן דאבר המדולדל בשרץ ומת מטמא האבר משום אבר מן החי ובשר הפורש ממנו טהור אבל בשר הפורש מאבר שרץ המת טמא כדלקמן ודו"ק:

תוס' ד"ה לימא מסייע ליה וכו' ומייתי סייעתא אהא דצמקו הוי כמדולדלין. צ"ל דר"ל דממתני' ומברייתא דקתני האבר והבשר המדולדלין וכו' ליכא לאתויי סייעתא דאיכא למימר דשמא יש לחלק בין האבר והבשר המדולדלין ואתא שמואל לאשמועינן דצמקו הוי כמדולדלין דמתניתין אבל מהא מייתי שפיר דצמקו הוי כמדולדלין דקתני בהדי ירקות שצמקו באיביהן וכו':

ד"ה וקצצן על מנת לייבשן וכו' וי"ל דהכי מתני ליה שפיר וכו'. נראה דר"ל דאי קתני הכי כרוב ודלעת שקצצן על מנת ליבשן מטמא וכו' לא הוי ידעינן משום מאי אצטריך ליה לאשמועינן דמהיכי תיתי דלא לטמא אבל השתא אתי ליה שפיר דברישא קתני דכשצמקו באיביהן דאין מטמאין טומאת אוכלין לכך אצטריך ליה למתני בסיפא ואם לא צמקו אלא שקצצן ע"מ ליבשן דמטמאו וק"ל:

גמ' נשחטה הבהמה הוכשרה כו' ואין גדולה עולה עמו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה טומאת נבילת כו' צ"ל טומאת נבילה וכן בדבור שאחריו בכל מקום:

רש"י ד"ה כי יפול. ובתרי קראי כתיב כו' כי יפול חד כי יפול מנבלתם עליו יטמא. בקרא כתיב בזה אשר יפול:

רש"י ד"ה הא כדאיתא. בין לענין טומאה בין לענין חיוב שבת. כצ"ל:

תד"ה דרחמנא. ונראה דהכא (כצ"ל) דריש כי יפול כו'. בקרא כתיב אשר יפול כו':

גמ׳ כיון דיבשן. נ"ב צ"ל דיבשו בוי"ו וכן לקמן:

רש"י ד"ה הא כדאיתא וכו׳ תלושין שנפשח. נ"ב של נפשח צ"ל:

ד"ה אביי אמר אי טעמייהו כצ"ל:

גמ' והתולש מהן. עי' שבת דף קנ ע"ב תוס' ד"ה במחובר:

הוכשרו בדמיה עיין לעיל ע"ג ע"ב תוס' ה"ה הוכשרו וכו':

כי יפול עד שיפול לפירש"י היינו קרא כי יפול מנבלתם תרתי כתיב חד לשרצים וחד לבהמה שאינו נקרא מת עד שיפול אבל מדולדל אע"ג דבכל התורה רובו ככלו וגם אינו יכול לחזור ולחיות אפ"ה כיון דמעורה מעורה. אמנם הא דמיתה עושה המחובר כניפול מקרא אחר נפקא מדכתיב אשר יפול מהם במותם ומדיוקא במותם דייקינן שחיטה אינו עושה ניפול. אך תוס' מיאנו בזה דמלשון כי יפול מנבלתם לא משמע שיפול אבר אלא מנבלת השרצים יפול על דבר אחר ע"כ כתבו תוס' הכל נפקא מקרא וכי יפול מהם במותם דלשון מהם משמע מקצת מהם היינו אבר מהם יפול במותם שמיתה עושה ניפול ולא שחיטה ומדאצטריך קרא ש"מ בחייהם אינו ניפול דכיון דמעורה מעורה. אלא שצ"ע לתוס' דלמא לעולם רובו ככלו וקרא אשמעינן במחובר רובו או מחצה על מחצה וקמ"ל אפ"ה מיתה עושה ניפול אבל מנ"ל בנפסק רובו ומדולדל כחוט השערה שלא יהיו כניפול אפי' מחיים. לרש"י ניחא דלרובו ומחציתו לא צריך קרא כי יפול מנבלתם שאינו מטמא עד שיפול פשיטא כיון שאין רובו מדולדל אע"כ אפי' רובו מדולדל נמי כמחובר עד שיפול ממש. ושוב כתיב וכי יפול מהם במותם לומר מיתה עושה המחובר כניפול ואין לחלק בין רובו למיעוטו כיון דבחיים הכל הוה כמחובר והמיתה עושה ניפול וא"ש אבל להתוס' ק' דלמא קרא ברובו או מחציתן מחובר עושה מיתה ניפול וקודם מיתה הוה מחובר אבל רובו נפסק אפי' קודם מיתה הוה כתלוש. וצ"ל דפשיטא להתוס' כל שמחציתו מחובר יכול לחזור ולהחיות וזה בודאי אין שום סברא דכשיכול לחזור ולהחיות שיהי' כתלוש לענין אמה"ח:

לימא מסייעא לי' וכו' כ' תוס' בסוף ד"ה וכו' דצמקו הוה כמדולדלים עכ"ל לפמ"ש תוס' לקמן קכ"ח ע"ב ד"ה ר' יהודה דצמקו לא הוה אפי' כמעורה. ומבואר לקמן קכ"ט ע"ב בש"ס דמעורה ומדולדל הכל חד א"כ הוה צמקו טפי ממדולדל ומכח כ"ש אתאינן עלה אם אפי' במדולדל מטמא טומאת אוכלין כ"ש בצמקו דאפי' ר' יהודה מודה. אך צל"ע הא אמרינן בשמעתין אילן שנפשח הוה כתולש לכל דבריו וביבשו הוה רק כתלוש לענין אוכלין ולא לענין שבת הרי קמן דנפשח עדיף מצמקו וצ"ע לכאורה. וצ"ל לענין שבת היינו טעמא כיון שלא צמקו עוקציו הרי תולש העיקץ מלחובר והפרי עצמה שצמקו הוה אוכל טפי משנפשח. אבל העוקץ שלא צמק הוה מחובר ואה"נ כשצמק גם העוקץ הוה כתלוש לענין שבת טפי מנפשח ועיין ערובין ק' ע"ב בש"ס הא מניתר פירי פירש"י גזר אטו אילן לח ולא פירש"י משום פירי גופי' די"ל דמיירי שכבר יבשו גם עוקציו ועמ"ש תוס' בשבת ק"נ ע"ב ד"ה במחובר וכו':

יבשו הרי הן כמחוברין רמב"ם פי' יבשו לא שבשלו כל צרכן אלא שמחמת יבושות האילן יבשו הפירות שבו. וכן כוונתו ג"כ בהל' שבת פ"ח הל' ד' שכ' תאינה שיבשו באיביהן וכן אילן שיבשו פירותיהן משמע תרי מילי קאמר יבשו באיביהן היינו מחמת שנתבשלו כל צרכן וכן אילן שיבשו פירותיו פי' שיבשו מליחות שנסתלק ליחות האילן והפירות לא נתבשלו וס"ל דין א' להם והש"ס מדמו להו אהדדי. וכן הבין הראב"ד פ"ב מטומאות אוכלין אלא שס"ל דכל שלא נתבשלו כל צרכן אעפ"י שיבש האילן הרי הן כמחוברין ע"ש ותבין. ועמ"ש תורת חיים שלא הבין כן:

אם אוחז בקטן וכו' עיין לעיל בתוס' קי"ח ע"ב ד"ה אין יד וכו' וכ' חי. ר"ן שם דמזה נלמד לפרוסת המוציא שיאחז בקטן וגדול עולה עמו. ועיין פסקי תוס' שנדפסו ר"פ הזרוע שייכים לכאן. והנה תוס' דשמעתין כ' דבמשנה שלפנינו הגי' מהופך וכ' תי"ט די"ל מוחלפת השיטה כבעלמא דלא כפירש"י והמשנה שלפנינו כמו שהיפכה ר' יוחנן. והנה ג' מחלוקת בדבר לר"מ אפי' בכל התורה סגי אוחז בגדול ולר' יהודה אפי' בטבול יום בעינן אוחז בקטן ור"ש י"ל לא פליג אלא בעלמא אבל בט"י מודה ר"מ:

ובהג"ה מיי' מייתי לי' ב"י בא"ח רס"י קס"ז לענין המוציא פסק שיאחז בקטן והגדול עולה עמו משום ר"ש דמשנתינו ס"ל והלכתא כוותי' כלפי ר"מ וצ"ע אי הגי' במס' ט"י כמו שהיא לפנינו א"כ אדרבה ר' יהודה פליג אפי' בט"י והלכה כר"י נגד ר"מ ור"ש. וצ"ל דהוה מסופק בגירסת משנה דט"י. וכ' ב"י גם דרבינו ברוך פליג גבי מוציא כיון דצריך לחתוך ולבצוע אין חילוק בין עולה עמו או לא וכ' ב"י אין בדבריו טעם ובתשובת שער אפרים ס"י א' רצה להטעים דברי רבינו ודבריו צריכין תבלין ובא אחריו נכדו הגאון חכם צבי בתשובה וגם דבריו אינם מובנים. והנלע"ד להעמיס בכוונתם כך כיון דקיי"ל לעיל ע"ג ע"א ובתוס' שם ד"ה חבורי אוכלין וכו' דכל העומד לחתוך כחתוך דמי באוכלין העומדים לחתוך לכ"ע א"כ בככר שרוצה לברך המוציא הכל כחתוך דמי ולא ימצא פת שלם בעולם וכולם חתוכים ואין הקפידא אלא שיהיו נראים כשלימים אעפ"י שלדינא הם כחתוכים א"כ לענין זה כך לי עולה עמו או אינו עולה עמו. אך מ"ט לא נימא בשמעתא דילן דאבר המדולדל כחתוך דמי כיון שהבהמה מותרת והאבר אסור מדרבנן עכ"פ ועומד לחתוך כמ"ש תוס' הנ"ל ומ"ט לא נימא גם בשמעתין כחתוך דמי ומה לי עולה עמו או לא עולה עמו בזה נחית שער אפרים לחלק ולא הבנתי ע"ש:

המשתחוה לדלעת. י"ל פי' ב' של רש"י נמי האיבעי' הוא אי אוכל חשוב הראוי להאכילו לאחרים יעשה יד לאוכל האסור בהנאה שהוא עץ בעלמא ומיושב ק' תוס':

נשחטה הבהמה. נטהרו מלטמא עוד משום נבילה ואע''פ שאסורין באכילה כדאמרינן בבהמה המקשה (לעיל דף עג:) מובשר בשדה טרפה ומידי נבלה טהרו דאין שחיטה עושה ניפול והוכשרו בדמיה לקבל טומאה בלא הכשר אחר: מתה הבהמה הבשר. שנדלדל צריך הכשר לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשר משנדלדל דטומאת נבלה אין בו כדאמר בבהמה המקשה (שם דף עג:) דמיתה עושה ניפול ואינו כמתנבל עמה במיתתה אלא כפרוש מחיים ובשר הפורש מן החי טהור: האבר מטמא משום אבר מן החי כו'. כדפרישית טעמא דמיתה עושה ניפול כמו שנופל סמוך למיתה ואינו נבלה הלכך אינו מטמא משום נבלה ובגמרא מפרש מאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן הנבלה: ור''ש מטהר. בגמרא מפרש טעמיה: גמ' טומאת נבלות לא. דלא הוי כתלושין לגמרי דליטמא האבר כשאר אבר מן החי דאמר לקמן שהוא מטמא אדם וכלים: כי יפול מנבלתם. אינו קרוי נבלה עד שיפול לגמרי וגבי שרצים כתיב דאבר מן החי דידהו נמי מטמא כדלקמן ובתרי קראי כתיב גבי שרצים כי יפול חד כי יפול מנבלתם עליו יטמא (ויקרא יא) וכתיב (שם) וכי יפול מנבלתם על כל זרע וגו' חד לאבר מן הבהמה דמיתה עושה ניפול אתא: ואפ''ה טומאת אוכלין מטמו. בניחותא כלומר ואע''ג דמחוברין חשיבי לענין טומאת נבלות קתני מתניתין דלענין טומאת אוכלין תלושין נינהו ומקבלין טומאה כשאר אוכלין: מסייע ליה כו' שצמקו באיביהן. שיבשו באילן: חייב חטאת. אם לא יבשו עוקציהן אלמא אע''ג דלענין שבת מחוברין נינהו מטמאין טומאת אוכלין: לימא מסייע ליה. לשמואל: כגון הכרוב והדלעת. שלאחר שהן יבשים הרי הן כעץ ואינן ראויין לאכילה: אין מטמאין טומאת אוכלין. דהא לאו אוכל נינהו וקא ס''ד דהיא גופה לא איצטריך דעץ לא יטמא אלא למימרא דהני הוא דכי צמקו באיביהן טהורין אבל שאר פירות הנאכלין בצימוקן מקבלין טומאה ואשמעינן דכתלושין דמו: קצצן. לחין על מנת ליבשן אע''פ שאין עומדין למאכל אלא לעץ כגון דלעת לעשות הימנה כלי וכרוב להסקה אפ''ה כל זמן שהן לחין מטמאין: קתני רישא מיהת ירקות שצמקו באיביהן כגון הכרוב והדלעת טעמא דהני כי יבשו לאו אוכלין נינהו הא שאר פירות מטמאין באיביהן: והיכי דמי. הך מתניתא דקתני דכרוב ודלעת הוא דלא מטמו הא אחריני מטמו: אי דיבשו הן ועוקציהן. דאף לענין שבת תלושין הן: פשיטא. דמטמו למה ליה למתנייה לא איהי גופה איצטריך לאשמועינן דעץ לא יטמא ולאו דיוקא דידיה איצטריך לאשמועינן דאחריני מטמו דהא תלושין גמורין הן: אלא לאו בלא עוקציהן. ומשום דוקיא דידיה אצטריך למתנייה דאע''פ דלענין שבת מחוברין הן לענין טומאה תלושין הן כדשמואל והיינו מסייע ליה: לעולם הן ועוקציהן. ודקא קשיא לן מאי קמ''ל משום סיפא תנייה דאשמועינן קצצן לחין ע''מ ליבשן מטמאין טומאת אוכלים: שנפשח. נתלש ממנו ענף ובאותו ענף יש פירות: הרי הן כתלושין. ואפילו הן לחין: יבשו. פירות האילן שלא נפשח הרי הן כמחוברין: מאי לאו אף מחוברין. דקאמר לכל דבריהם קאמר ואפילו לענין טומאה וקשיא לשמואל: הא כדאיתא והא כדאיתא. תלושין שנפשח לכל דבריהם הוו תלושין בין לענין חיוב טומאה בין לענין שבת ומחוברין דקתני גבי יבשו לשבת קאמר ולא לטומאה והיינו כשמואל: במאי קא מיפלגי. ר' מאיר ור' שמעון לגבי הכשר: אמר רבה בבהמה נעשית יד לאבר קמיפלגי. ותרוייהו אית להו יש יד להכשר ומיהו רבי שמעון סבר אין בהמה כולה נעשית יד לאבר אחד הלכך לא הביאה לו הכשר ורבי מאיר סבר בהמה נעשית יד לאבר: אביי אמר. אין טעמייהו משום יד דכ''ע אין בהמה נעשית יד לאבר אחד אלא טעמא דרבי מאיר משום דכולה חדא חשיב ליה ואע''ג דכי אוחז את הקטן באבר ובשר המדולדל אין גדול עולה עמו אלא נתלש מיד הואיל וכשאוחז בגדול עולה קטן עמו חד הוא ור' שמעון סבר אינו כמוהו: אוכל. תרומה: שנפרס. לשון פרוסה נשבר: הרי הוא כמוהו. ואם נגע טבול יום באחד מן השברים פסל את חבירו:

דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול. תימה מאי משמע כי יפול לענין זה דאבר המדולדל ועוד דהאי קרא בשרצים כתיב ונראה דהכי דריש כי יפול מהם במותם ואמר בפרק בהמה המקשה (לעיל דף עד.) מיתה עושה ניפול וא''כ ממילא שמעינן דקודם מיתה אינה עושה ניפול ואבהמה דרשי ליה דאמר התם מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול ופירש בקונטרס דמקרא יתירא דרשינן ואם אינו ענין לשרצים תנהו ענין לבהמה דבת שחיטה היא: טומאת נבלה. שמזכיר כאן הש''ס לאו דוקא אלא היינו טומאת אבר מן החי: מסייע ליה לרב חייא כו'. וא''ת למאי מייתי ליה סייעתא אי להא דאמר תאנים שצמקו באיביהן מטמאין טומאת אוכלין טפי הוה ליה למסייעיה ממתניתין ונראה דמייתי סייעתא אמאי דקאמר התולש מהן בשבת חייב חטאת דמשמע נמי מברייתא דלאו לכל מילי הוה כתלוש מדקא ממעט טומאת נבלה כלומר טומאת אבר מן החי ומקרא ממעט ליה ובמתניתין ליתיה בפירוש אלא מדיוקא שמעינן ליה טומאת אוכלין אין טומאת נבלות לא: לימא מסייע ליה ירקות שצמקו. הא מייתי שפיר אפילו אטומאת אוכלין ומייתי סייעתא אהא דצמקו הוי כמדולדלים: וקצצן על מנת ליבשן איצטריכא ליה. וא''ת ליתני הכי כרוב ודלעת שקצצן על מנת ליבשן מטמא טומאת אוכלין למה ליה למתני רישא שצמקו באיביהן וי''ל דהכי מתני ליה טפי שפיר הכרוב והדלעת שצמקו כו' ואם לא צמקו אלא קצצן ע''מ ליבש כו': ומר סבר אין בהמה נעשית יד לאבר. נראה דרבה מצי סבר דלר''ש שחיטה מכשרת ולא דם וה''ק אין בהמה נעשית יד לאבר הא אם נעשית יד לאבר היה מוכשר משחיטת בהמה אע''פ שהוא אסור באכילה מדרבנן וכן סברי כולהו אמוראי דמפרשי מתניתין לבר מר' אחא דאמר בנתקנח הדם בין סימן לסימן קמיפלגי דלדידיה דם מכשיר לר''ש וצ''ל דלרב אחא לא שמיע ליה ברייתא דהשוחט (לעיל דף לו.) דשמעינן מיניה דלר' שמעון שחיטה מכשיר ולא דם אבל שאר אמוראי דהכא הוו ידעי לה שפיר דהא רב פפא נמי מפרש לה לפלוגתייהו בסמוך ובפרק השוחט (גז''ש) אמר רב פפא עלה דברייתא הכל מודים היכא דאיתיה לדם כו' אלמא ידע לה: