דף קכח - א
רבי מאיר אומר: אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו, לפי שהם נחשבים כמחוברים יחד, ואם נגע טבול יום באחד מהם נטמא גם חבירו [כשהם תרומה, שהתרומה נפסלת מטבול יום], ואם לאו - אינו כמוהו, וחבירו לא נטמא. [וחלק אחד לא יכול לטמא את השני לפי שטבול יום הוא שני לטומאה והחלק שנגע בו הוא שלישי, והשלישי אינו עושה רביעי בתרומה].
הרי שרבי מאיר סבר איפכא, שאינו כמוהו?
ואמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה! שבמסכת טבול יום הוא החליף את שיטתו. אך בכל מקום הוא סובר שאם אוחז בקטן וגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו. [192]
ומבואר אם כן, שגם רבי יוחנן פירש שהטעם של רבי מאיר שהאבר אין צריך הכשר משום שהוא סובר שאם אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו, וכאביי.
והוינן בה: ומאי קשיא לרבי יוחנן מדברי רבי מאיר במשנתנו על דבריו במסכת טבול יום?
דלמא שני ליה לרבי מאיר בין טבול יום לשאר טומאות?! שטבול יום טומאתו קלושה, שהרי הוא כבר טבל [193], ולפיכך רבי מאיר מיקל לומר שכאשר טבול יום נוגע בחלק אחד אין החלק השני נטמא עמו, שלגבי זה אינם נחשבים למחוברים,
אבל אם יגע אדם שטומאתו חמורה או שרץ בחלק אחד, הרי גם החלק השני נטמא עמו, כיון שהם נחשבים למחוברים. וכן במשנתנו לגבי הכשר, גם האבר והבשר המדולדלים הוכשרו עם הבהמה כיון שהם נחשבים למחוברים, ואם כן לא קשה כלל סתירה בדברי רבי מאיר?
ומתרצינן: הא תניא: רבי אומר: אחד טבול יום ואחד שאר טומאות שוים הם, שמה שנחשב נגיעה בשאר טומאות נחשב גם נגיעה בטבול יום, ומשום כן הקשה רבי יוחנן מרבי מאיר ארבי מאיר.
ואכתי מקשינן: ודלמא לרבי לא שני ליה, ולרבי מאיר שני ליה בין טבול יום לשאר טומאות, ומאי קשיא לרבי יוחנן?
ומתרצינן: אמר רבי יאשיה: הכי אמר רבי יוחנן: לדברי רבי שטבול יום ושאר טומאות שוים הם - מוחלפת השיטה של רבי מאיר, דבטבול יום אמר שאינו כמוהו, וכאן חזר בו ואמר שהרי הוא כמוהו.
ג. רבא אמר: מדובר באופן שלא הותז מדם השחיטה על האבר המדולדל, ולכולי עלמא בהמה נעשית יד לאבר אחד, אלא ביש יד לטומאה ואין יד להכשר [האם אמרינן כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר או לא] קמיפלגי רבי מאיר ורבי שמעון.
מר רבי שמעון סבר: יש יד לטומאה ואין יד להכשר. דין "יד" התחדש רק לגבי העברת הטומאה מהשרץ לאוכל ומהאוכל הטמא לאוכל טהור. אך לגבי הכשר - שאם הוכשר היד הוכשר גם האוכל - לא התחדש דין יד, ולפיכך, אף שהבהמה נעשית יד לאבר אחד, מכל מקום אינה מביאה את ההכשר לאבר.
ומר רבי מאיר סבר: יש יד לטומאה ולהכשר. שכשם שהתחדש דין יד לגבי העברת הטומאה לאוכל, כך התחדש דין יד לגבי הכשר, ולפיכך, כאשר הוכשרה הבהמה הרי היא מביאה את ההכשר לאבר המדולדל, כיון שהבהמה נעשית יד לאבר אחד. [וכבר נחלקו במחלוקת זו רב ורבי יוחנן לעיל קיח ב].
ד. רב פפא אמר: לעולם מיירי באופן שהוכשר כבר האבר בדם השחיטה, [דבר זה יתכן משני סיבות, האחד, באופן שהותז מדם השחיטה על האבר, והשני, משום שלכולי עלמא יש יד להכשר, ובהמה נעשית יד לאבר אחד], אלא שההכשר היה קודם שחישב עליו לאכילה, שעדיין לא היה לאבר שם אוכל בשעה שהוא הוכשר, [ובלא מחשבה אין האבר המדולדל ראוי לקבל טומאה, לפי שהוא אסור באכילה [194]],
ובהכשר שנעשה קודם המחשבה קמיפלגי רבי מאיר ורבי שמעון - האם מועיל ההכשר או לא.
דרבי שמעון סבר, שכשם שלא חלה הטומאה על דבר שאינו עומד לאכילה, כך לא חל ההכשר על דבר שאינו עומד לאכילה, הלכך לא הוכשרו האבר והבשר המדולדלין בדם השחיטה. ורבי מאיר סבר, שההכשר חל אף קודם שהם עומדים לאכילה, וכשיחשוב עליהם לאכילה אז יהיו ראויין לקבל טומאה על ידי ההכשר שנעשה מתחילה.
דתניא: אמר רבי יהודה - כך היה רבי עקיבא שונה: חלב של בהמה טהורה שחוטה - בכפרים - צריך מחשבה. שיחשוב עליו לאכילת אדם, ורק אז חל עליו שם "אוכל" לקבלת טומאה. לפי שהחלב נאכל רק על ידי הדחק, ובכפרים שמספר האנשים בהם מועט, ודי להם בבשר, אינם אוכלים חלב, אבל בערים שבהן אנשים רבים, הבשר לבד אינו מספיק, ולכן אוכלים [הגויים] שם גם חלב, ולכן החלב עומד שם לאכילה אף בלא מחשבה.
[פירוש אחר: החלב הוא יקר יותר מבשר, ואנשי הכפרים עניים ואין ידם משגת לקנות חלב, ואילו אנשי העיירות העשירים אוכלים גם חלב, ולפיכך החלב עומד שם לאכילה אף בלא מחשבה].
ואין צריך החלב הכשר, לפי שהוא כבר הוכשר בשעת השחיטה, ואף על פי שההכשר היה לפני המחשבה.
ואמרתי לפניו של רבי עקיבא: לימדתנו רבנו: עולשין [שם עשב] שלקטן והדיחן במים על מנת להאכילם לבהמה, [ודבר העומד לאכילת בהמה אינו מקבל טומאת אוכלין], ואחר כך נמלך עליהן שיהיו לאכילת אדם, ומעתה הם ראויים לקבל טומאת אוכלין,
הרי הן צריכות הכשר שני. לפי שההכשר הראשון בשעה שהדיחן היה קודם המחשבה, ואין ההכשר מועיל אלא אם כן נעשה לאחר שהוא ראוי לקבל טומאה. וכיצד אתה אומר בחלב שחוטה שמועיל הכשר קודם מחשבה?
וחזר רבי עקיבא להיות שונה כרבי יהודה. שאכן גם בחלב שחוטה צריך הכשר שני אחר המחשבה שחישב עליו לאכילת אדם.
ולאחר שמצינו שדנו בזה התנאים, מעתה יתכן לומר שנחלקו בזה רבי מאיר ורבי שמעון במשנתנו, מר רבי מאיר סבר לה כמו שאמר רבי עקיבא כמעיקרא, שההכשר מועיל אף אם הוא נעשה קודם למחשבה, והועיל הכשר דם השחיטה להכשיר את האבר המדולדל.
ומר רבי שמעון סבר לה כמו שסובר רבי עקיבא לאחר חזרה, שלא חל ההכשר קודם מחשבה, ולפיכך צריך האבר המדולדל הכשר שני לאחר שיחשוב עליו לאכילה.
ה. רב אחא בריה דרב איקא אמר: מדובר באופן שניתז מדם השחיטה על האבר,
ובנתקנח הדם של השחיטה בין שחיטת הסימן ראשון לשחיטת הסימן השני - קמיפלגי רבי מאיר ורבי שמעון.
ש"דם" אינו נחשב למשקה לענין הכשר אלא אם כן הוא "דם חללים", דהיינו שנהרגה הבהמה על ידי שנחתכה לאורכה. ודם שחיטה שמכשיר הוא מטעם אחר, משום שהוקש דם השחיטה למים, ולכן הוא אינו מכשיר אלא כשיש עליו שם של "דם שחיטה".
מר, רבי מאיר סבר: "ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף", וכבר בשחיטת הסימן הראשון כבר יש לזה שם שחיטה, והאי דם אף על פי שנתקנח קודם גמר השחיטה - "דם שחיטה" הוא, והכשיר את האבר והבשר המדולדלין.
ומר רבי שמעון סבר: אינה לשחיטה, אין השחיטה קרויה שחיטה, אלא לבסוף השחיטה. והאי דם, שנתקנח קודם סוף השחיטה, אינו "דם שחיטה" אלא דם מכה הוא, שאינו מכשיר, ולכן לא הוכשרו האבר והבשר המדולדלין [195].
ו. רב אשי אמר: מדובר באופן שניתז מדם השחיטה על האבר [196],
ובשחיטה מכשרת את הבשר ולא דם השחיטה מכשיר, או שמא, דם השחיטה מכשיר - קמיפלגי.
שרבי שמעון לטעמיה [לעיל לה ב] ש"דם שחיטה" אינו קרוי משקה כלל, ואינו מכשיר לקבלת טומאה, אלא שהשחיטה עצמה היא המכשרת את הבשר לקבל טומאה, שהואיל והיא מתרת את הבשר לאכילה הרי היא נותנת לו שם "אוכל" גם לענין קבלת טומאה [שההכשר הוא כעין "גמר מלאכה" של האוכל], ומכיון שהשחיטה אינה מתרת באכילה את האבר והבשר המדולדלין, גם אינה מכשירה אותם לקבלת טומאה [197].
ורבי מאיר סובר, שדם השחיטה קרוי משקה ומכשיר לקבלת טומאה, הלכך הוכשרו האבר והבשר המדולדלין בדם השחיטה.
בעי רבה: לרבי מאיר דסבר בהמה נעשית יד לאבר בשעת שחיטה [לפי האוקימתא של רבה לעיל] - בהמה בחייה, מהו שתעשה יד לאבר?
שהרי הבהמה עצמה בחייה אינה מקבלת טומאה כלל, והאבר המדולדל מקבל טומאת אוכלים על ידי מחשבה והכשר, ומעתה יש מקום להסתפק באופן שנגעה הטומאה בבהמה [198], האם היא מכניסה את הטומאה לאבר מדין "יד" [שהיד מכניס ומוציא את הטומאה], או שמא, כיון שבעלי חיים אינם מקבלים טומאה כלל, אינם יכולים אף להעביר טומאה מדין יד? [199]
ומסקינן: תיקו! אמר אביי: הרי אמרו במסכת עוקצין: קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב [200], שדינה כתלושה, ומקבלת טומאה ככל אוכל, והגדילה הקישות ויצאה חוץ לעציץ, ונוטה על הארץ - טהורה כל הקישות. לפי שהחלק היוצא מהעציץ יונק מריח הארץ שתחתיו, ומה שבתוך העציץ יונק מהחלק הנוטה לחוץ, והכל נחשב כמחובר לקרקע, ודבר המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה.
אמר רבי שמעון: וכי מה טיבה של הקישות שבתוך העציץ ליטהר!? איזה טעם יש לטהר גם את העיקר שנמצא בתוך העציץ, הרי הוא אינו יונק מהקרקע? אלא, הטמא בטומאתו! מה שבתוך העציץ נשאר כתלוש גם לאחר שהגדילה הקישות, ומקבל טומאה.
והטהור בטהרתו. מה שנוטה לחוץ, הוא לבדו דינו כמחובר, ואינו מקבל טומאה [201].
בעי אביי: לרבי שמעון שסובר שמה שגדל בתוך העציץ מקבל טומאה ומה שמחוץ לעציץ אינו מקבל טומאה, מהו שתיעשה הקישות הנוטה לחוץ "יד" לחברתה, למה שבתוך העציץ. כלומר, שאם נגעה טומאה בחלק שבחוץ - האם הוא מכניס את הטומאה לקישות שבתוך העציץ מדין "יד", או שמא, כיון שהמחובר אינו מקבל טומאה, אינו יכול אף להעביר את הטומאה מדין יד [202]?
ומסקינן: תיקו!
אמר רבי ירמיה: הרי אמרו: המשתחוה לחצי דלעת - אסרה בהנאה. שאותה חצי הדלעת שהשתחוה לה נאסרת בהנאה מדין "עבודה זרה". אך חצי הדלעת השניה שלא השתחוה לה מותרת בהנאה.
בעי רבי ירמיה: לדעת רבי שמעון שאיסורי הנאה אינם מקבלים טומאה, לפי שאין להם שם אוכל, נמצא שחצי הדלעת שהשתחוה לה אינה מקבלת טומאה, וחצי הדלעת שלא השתחוה לה מקבלת טומאה,
הערות
[192] התוספות הקשו, שהגירסא לפנינו במסכת טבול יום היא שרבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו, ומבואר שאף שאם אוחז בקטן אין הגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו, ולא קשה כלל סתירה בדברי רבי מאיר? ותירץ התוספות יום טוב שם, שכונת רבי יוחנן מוחלפת השיטה לומר שצריך להפוך את הגירסא במשנה שם, והגירסא שלפנינו היא אחר דברי רבי יוחנן. וראה חזון איש [טבול יום ה יא] שזה גם כונת רש"י.
[193] רש"י כתב שטבול יום טומאתו קלה לפי שהוא טמא רק מדרבנן, ותמה על זה הרעק"א בגליון הש"ס מגמרות מפורשות, שטבול יום טמא מדאוריתא? וראה רש"ש שתירץ, שכונת רש"י לומר שרבי מאיר מיקל לומר שאינו כמוהו רק באופן שהטומאה היא דרבנן, ולא בכל טבול יום. החזון איש שם תירץ, שמה שכתב רש"י "שהוא טומאה דרבנן" לא קאי על טבול יום אלא על החיבור, שהחיבור בין שני החלקים הוא מדרבנן, ולכן בטבול יום הקילו, כיון שטומאתו קלושה.
[194] רש"י כתב שהאבר המדולדל צריך מחשבה משום שהוא אסור אף לבני נח, ודייק המקדש דוד [מב ג ד"ה כתב הרמב"ם] שאילו היה האבר אסור רק לישראל הוא לא היה טעון מחשבה, לפי שהוא עדיין ראוי לבן נח, עיי"ש מה שכתב בזה. [ויתכן לדחות שהכא האיסור אכילה לישראל הוא מדרבנן, ולפיכך אינו טעון מחשבה אלא אם כן הוא אסור אף לבני נח, מה שאין כן באיסור אכילה דאוריתא יתכן שהוא צריך מחשבה אף אם הוא אסור רק לישראל]. הש"ך [יו"ד נה ס"ק יא וכן סב סק"ג] הביא בשם הרשב"א והר"ן שמותר להושיט לבני נח אבר המדולדל לאחר ששחטו את הבהמה, כיון שכל האיסור לישראל הוא רק מדרבנן, ולבן נח לא גזרו, והקשה המרחשת [ח"א סימן כג אות ה] מדברי רש"י כאן, שהאבר המדולדל אסור לבני נח משום אבר מן החי? ותירץ, דהכא קיימינן אליבא דרב פפא, ורב פפא סובר לעיל לג א דלא מהני היתר שחיטה לבן נח, [ולא אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסור], ולכן לגביה חשיב מיתה שהיא עושה ניפול ואסור משום אבר מן החי, והרשב"א והר"ן כתבו כן לדידן דקיי"ל שהיתר שחיטה מועיל גם לבן נח, ושחיטה אינה עושה ניפול אלא היא מתירה את האבר המדולדל באכילה, ולכן מותר להושיט לבן נח אבר המדולדל.
[195] אך אם לא נתקנח הדם הרי הוא מכשיר לאחר שחיטת הסימן השני, אף שהוא יצא מהבהמה בזמן שחיטת הסימן הראשון. והקשה בחידושי הר"ן [לעיל לו א], דהכא משמע שאפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף, מכל מקום בסוף הוברר למפרע שהכל נחשב לשחיטה, ואילו לעיל כט ב מבואר לא כך, אלא שרק החלק האחרון נחשב לשחיטה, ולא אמרינן הוברר למפרע? ותירץ, דשחיטה שאני, שגילתה התורה שכל הדם מכשיר כשם שכל הדם חייב בכיסוי, עיי"ש. אך החזון איש [מכשירין ז ד] כתב, דהכא לישנא בעלמא נקט, ובאמת כולי עלמא סוברים בכל מקום שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, אלא שהם נחלקו לאותו מ"ד האם כבר מתחילה יש לזה שם שחיטה, או שרק בסוף הוברר למפרע שהכל נחשב לשחיטה. אך למ"ד שבכל מקום אינה לשחיטה אלא לבסוף ודאי שלא אמרינן הוברר למפרע, אלא רק החלק האחרון נחשב לשחיטה. והוסיף החזון איש, דהוא הדין אם לא נתקנח הדם אלא שהשרץ נגע באוכל קודם שחיטת הסימן השני, הרי זה יהיה תלוי במחלוקת כאן האם הוברר למפרע שהדם הכשיר או שמא אינו מכשיר רק מכאן ולהבא.
[196] רש"י כתב שלפי רב אשי לכולי עלמא יש יד להכשר ובהמה נעשית יד לאבר, או שלכולי עלמא אם אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו, ולכן יש כאן הכשר מצד דם השחיטה, וכשניתז הדם על האבר ולא נתקנח, וכתבו המהרש"א והמהר"ם שצריך לגרוס ברש"י או כשניתז הדם על האבר, שהרי אם יש יד להכשר אין צריך להעמיד כשניתז הדם. והשיטמ"ק גרס ברש"י לכולי עלמא אין יד להכשר או שאין בהמה נעשית יד לאבר, וכן שאם אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אינו כמוהו, אלא דאיירי שניתז מדם השחיטה על האבר. ויש לעיין, לפי גירסת מהרש"א ומהר"ם שלכולי עלמא יש יד להכשר, מדוע לפי רבי שמעון לא הוכשר האבר מדין יד, הרי כל הבהמה הוכשרה בשחיטה עצמה, ונימא שגם האבר הוכשר מדין יד? וצריך לומר, דרק אם הוכשרה הבהמה בדם השחיטה או במים שייך לומר שגם האבר הוכשר מדין יד. אך אם הבהמה הוכשרה מחמת השחיטה עצמה, הרי אין זה נחשב שהיה כאן הכשר אלא שלא צריך הכשר, לפי שהשחיטה מחשיבה את הבשר לאוכל אף בלא הכשר, וכיון שהשחיטה לא הועילה להתיר את האבר המדולדל, ואינו נחשב לאוכל מחמת השחיטה, הרי גם דין יד לא יועיל לזה.
[197] הקשו הראשונים, הרי האיסור אכילה הוא רק דרבנן, וכדאמרינן לעיל עד א אין בהם אלא מצות פרוש בלבד, ומהתורה השחיטה מתירה גם את האבר באכילה, ואם כן מדוע לא יוכשר האבר בשחיטה? ותירצו, שגם הכשר שחיטה לרבי שמעון הוא רק דרבנן, וכדאמרינן לעיל לה ב, וכיון שמדרבנן אסור באכילה לא תקנו כאן שהשחיטה תכשיר לקבל טומאה. וכן כתבו גם התוספות לעיל עג ב.
[198] לכאורה יש מקום להסתפק גם לגבי הכשר, לפי הצד שיש יד להכשר, וכגון שנשפכו מים על הבהמה, האם הוכשר גם האבר המדולדל מדין יד, או שמא, כיון שבעל חי אינו מקבל הכשר, אינו נעשה יד להכשר.
[199] הקשו התוספות, הרי כל יד אינה ראויה לקבל טומאה, אלא שהיא מעבירה את הטומאה לאוכל, ואם כן מדוע בעל חי לא יוכל להעביר את הטומאה אף שאינו ראוי לקבל טומאה? ותירצו, דכל יד אינה ראויה לקבל טומאה משום שאין לה "שם אוכל", ובזה התחדש דמכל מקום היא מעבירה את הטומאה. אך בעל חי אינו ראוי לקבל טומאה אף באופן שהוא אוכל, דהוא הופקע מקבלת טומאה, ומנין שגם בזה התחדש שהוא יכול להעביר את הטומאה. ובכתבי הגרי"ז [זבחים טז] דן מה הטעם שבעל חי אינו מקבל טומאה, האם זה משום שאינו יכול להחשב אוכל, או שמא אף שהוא נחשב לאוכל מכל מקום הוא הופקע מקבלת טומאה. והוכיח מהא דהמפרכסת מקבלת טומאת אוכלים אף שהיא כחיה לכל דבריה שהחיסרון הוא רק בשם אוכל, [והובאו דבריו לעיל בסוגית מפרכסת]. אך הקשה מדברי התוספות כאן, שמפורש שאף שבעל חי יחשב אוכל מכל מקום אינו מקבל טומאה? והנה לגבי ספק הגמרא במשתחוה לחצי דלעת כתב רש"י שהספק הוא לפי רבי שמעון שאיסור הנאה אינו מקבל טומאת אוכלים, האם הוא נעשה יד, וביארו התוספות את הספק כמו שביארו כאן, שדין יד התחדש בדבר שאינו ראוי לאכילה. אך איסור הנאה אף אם הוי אוכל אינו מקבל טומאה. והקשה החזון איש [עוקצין א יד], הרי מה שהוא אסור בהנאה זה סיבה להחשיבו כעץ בעלמא, אך מדוע זה גרע מעץ, ואם על עץ מועיל דין יד מדוע על איסור הנאה לא יועיל דין יד? אך בתוספות לעיל [פא א ד"ה עולה] כתבו, דבאיסור הנאה לא מהני חיבת הקודש להחשיבו כאוכל שיקבל טומאה, לפי שחיבת הקודש מהני בדבר שאינו אוכל להחשיבו כאוכל, אך אינו מועיל לעשות האסור כמותר. וביאר במנחת אברהם [מנחות קא ב], שדין "יד" ודין "חיבת הקודש" מהני רק על דבר שאינו "אוכל" מחמת שאינו עומד לאכילה. אך בדבר שאינו אוכל מחמת שהוא אסור בהנאה לא מהני. ובזה ביאר המנחת אברהם גם לגבי בעל חי, דאין צריך לומר כמו שכתב הגרי"ז דבעל חי הופקע מקבלת טומאה, דבאמת החיסרון של בעל חי הוא משום שאינו אוכל, אך אינו אוכל לא מחמת שאינו עומד לאכילה אלא מחמת שלא יתכן להחשיב בעל חי לאוכל, וכמו באיסור הנאה, ולכן הסתפקה הגמרא שמא לא מועיל על זה דין יד. אך עדיין קושית הגרי"ז ממפרכסת, מדוע היא מקבלת טומאת אוכלים, הרי לא יתכן להחשיב בעל חי לאוכל אף שהוא עומד לאכילה? וצריך לומר כמו שיישב בקהלות יעקב [טהרות סימן מ], דנשחט שאני, שאף על פי שהוא חי מכל מקום כיון שחיותו הולך ודועך מרגע לרגע אינו בכלל חי לענין שאינו מטמא טומאת אוכלים. לעיל בתחילת הפרק הובא מחלוקת הראשונים, האם בדין "יד" התחדש שהיד עצמה מקבלת טומאה, או שמא, היא רק מעבירה את הטומאה, אך היא עצמה אינה מקבלת טומאה, ובקהלות יעקב [טהרות סימן ע] דייק מלשון התוספות בקושייתם שהיד רק מעבירה את הטומאה, אך מתירוץ התוספות הוכיח שהיד עצמה טמאה, שאם היא רק מעבירה את הטומאה מה החילוק בין דבר שאינו מקבל טומאה רק מחמת שאינו אוכל לדבר שאינו מקבל טומאה גם מחמת שהוא בעל חי, הרי לגבי להעביר טומאה אין חילוק! ? אלא מוכח שהתחדש שהיד עצמה מקבלת טומאה, עיי"ש. וראה בקובץ שיעורים [חולין אות נח] שביאר, שזה גופא ספק הגמרא, האם היד עצמה טמאה, ובבעל חי לא מצינו שהתחדש דין יד, או שמא היד רק מעבירה את הטומאה, ובזה אין חילוק בין דבר שאינו אוכל לבעל חי.
[200] הרמב"ם פירש את המשנה בעציץ נקוב, וראה בספר "חברותא" למסכת עוקצין על המשנה שם.
[201] הר"ש במסכת עוקצין שם פירש בדברי רבי שמעון, כיון שכאשר קיבלה את הטומאה היה דינה כתלושה, הלכך מה שבתוך העציץ טמא, ומה שהוסיף אחר כך טהור, ומשמע שרבי שמעון מטמא את מה שבפנים רק אם הוא קיבל את הטומאה קודם שהגדילה, שהטומאה לא נפקעת על ידי שהגדילה העציץ, אך מכאן ולהבא גם החלק הפנימי אינו מקבל טומאה. וצריך עיון, דאם כן מאי מספקא לגמרא האם החלק שבחוץ נעשה יד לחלק שבפנים, הרי גם החלק שבפנים אינו מקבל טומאה מכאן ולהבא? ואולי יש לומר שספק הגמרא הוא לגבי להוציא את הטומאה מהחלק שבפנים - שנטמא כבר - על ידי החלק שבחוץ.
[202] גם כאן צריך לפרש כמו שביארו התוספות את הספק הקודם, שמחובר אינו מקבל טומאה לא רק מחמת שאינו אוכל, אלא שהמחובר הופקע מקבלת טומאה, או שהוא הופקע משם אוכל, ולכן יש מקום להסתפק האם בתורת יד הוא מטמא או לא.
קכ"ח רב פפא אמר בהכשר קודם מחשבה פליגי, והיינו דהשחיטה שהיא ההכשר היתה קודם שחשב להאכילו לבן נח, וכן פירש רש"י. וקשה הלא בשחיטה נעשית המדולדל אוכל גמור כיון דשחיטה אינה עושה ניפול, ואינו צריך מחשבה להאכילו לב"נ כיון דגם לישראל מותר, ואם בשביל שאסור מדרבנן הלא כתבו התוס' לעיל ד"ה ומר סבר, דאיסור דרבנן אינו מונע מהכשר, וכן סברי כולהו אמוראי לבר מר' אחא, יעו"ש.
ועוד מדוע לא נימא דההכשר והמחשבה באים כאחד, דהיינו שהיא מתרת באכילה נעשה אוכל עם ההכשר ביחד.
לכן נראה דסבר רב פפא דהאברים והבשר המדולדלין אף לאחר שחיטה אסור באכילה לישראל, ורק לב"נ מותר. וסבר רב פפא דכיון דלישראל אסור בעי מחשבה להאכיל לב"נ והיינו דלב"נ דבמיתה תליא מילתא אין השחיטה מתירתו, ורב פפא לשיטתו דסבר דלא אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כמו שסבר לעיל ל"ג. ועוד דהכא לא שייך מי איכא מידי וכו' אם אמרינן דסבר דגם לישראל איכא איסור מן התורה, ומטעם זה הוי ההכשר קודם מחשבה, דהיינו המחשבה בעוד מפרכסת כדאיתא לעיל קכ"א.
והנה לכאורה קשה לשיטת הרמב"ם דסבר דלא בעי מחשבה לטומאת אוכלין כמו שכתבנו לעיל, והכא חזינן דרב פפא סבר דפליגי בהכשר קודם מחשבה, הרי מבואר דבעינן מחשבה. וביותר שגם הרמב"ם סבר דהמדולדלין אסורים גם לאחר שחיטה, וגם הרמב"ם סבר דלא אמרינן מי איכא מידי כמבואר בפר"ט ממלכים.
ונראה דהרמב"ם בלא"ה לא סבר כרב פפא והיינו דרב פפא סבר דמלבד השחיטה עוד בעינן מחשבה לשווי' אוכל, וזהו כשיטת רבי אסי לעיל קכ"א. אבל הרמב"ם הא סבר בפר"ג מטו"א דלא בעי מחשבה מטעם דהשחיטה בעצמותה אין לך מחשבה גדולה מזו. וביארנו לעיל שיטתו. וע"כ סבר דכולהו הני אמוראי מדמוקמיה באוקימתא אחריתי לא סברי בזה כרב פפא, וכיון דהשחיטה היא במקום מחשבה, להכי סבר דגם קודם שחיטה שעומדת בספק לשחיטה הרי זה כמחשבה וספק מחשבה ג"כ סגי להיות נקרא אוכל כמו שכתבנו לעיל.
ובזה אתי שפיר מה שקשה לכאורה דהנה הרמב"ם פסק הכא בנשחטה דהוכשרו בדמיה, ולא בעינן הכשר שני, ואילו בהא דעולשין סבר כר' יהודה דבעי הכשר שני כדאיתא בפר"ג מטו"א, וע"כ משום דשאני הכא דלא בעינן מחשבה כלל.
ובעיקר הענין אם מהני הכשר קודם מחשבה דלאכילה, מבואר בספרנו נזר הקודש למס' זבחים, דף פ"ח דף הספר.
שם, אמר אביי הרי אמרו קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה, ופירש"י בעציץ שאינו נקוב כתלושה דמיא ומקבלת טומאה כשאר אוכלין או אם היתה טמאה הרי היא בטומאתה ואם הגדילה ויצאה נופה לחוץ וכו' כמחובר דמיא וטיהרה כל הקישות שבעציץ יעו"ש. והוכרח רש"י לפרש כן משום דבנקוב ליתא בקבלת טומאה. מבואר דרבנן סברי דכשם שעציץ נקוב דינו כמחובר בין מה שבתוך העציץ בין מה שבחוץ להעציץ, הנה כן גם בשאינו נקוב, אבל יש בכח הענפים שמבחוץ שיונקים מהאויר שזה הוי כקרקע לטהר גם מה שבתוך העציץ, וזהו מפני שכל מחובר כחו גדול לעשות הכל מחובר, זהו סברת רבנן. אמר ר' שמעון וכי מה טיבה לטהר, אלא הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו, והיינו שסבר דאין בכח גידולי הנופים שדינם כמחובר לטהר מה שבתוך העציץ כיון שדינו כתלוש, ואעפ"י שמודה ר"ש דעציץ נקוב דינו כמחובר לענין הכשר זרעים וע"כ הוא הדין גם לענין טומאה כדאיתא בשבת צ"ה, והיינו שע"כ באופן זה ליכא טומאה. וא"כ יש לומר דהגידול שמבחוץ תטהר גם מה שבתוך העציץ, הקשו בזה התוס' ותירצו דאין בכח מה שבחוץ לטהר מה שבפנים ולעשותו כמחובר יעו"ש. מבואר מזה דבזה פליגי רבנן ור"ש דרבנן סברי דהגידולין שמבחוץ היונקים מהאויר דינם שוה לעציץ נקוב, ור"ש סבר דעציץ נקוב כחו יותר גדול בהיניקה מהגידולין שיונקים מהאויר, והיינו שהיניקה מקרקע עדיף יותר.
ושם בעי אביי מה שתעשה יד לחברתה, וזהו לר"ש וכפירש"י משום דאליבא דרבנן ליכא טומאה כלל מפני שדין שניהם כמחובר, וקשה לכאורה כיון דלא קיי"ל כר' שמעון וא"כ ליכא נפק"מ לדינא.
והנה הרמב"ם בפר"ב מטו"א ה"ט כתב וז"ל, קישות שנטעה בעציץ והגדילה אעפ"י שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה עכ"ל. וזהו אליבא דרבנן, והיינו באופן שהעציץ אינו נקוב והגידול שמבחוץ מטהר את מה שבפנים, אבל תמוה מה שכתב אעפ"י שיצאת חוץ לעציץ, הלא אדרבה עיקר הטהרה מפני הגידולין שיצאו לחוץ ויונקים מהאויר שג"כ דיניהם כמחובר והם מטהרים מה שבפנים, וזו היא כוונת הראב"ד בהשגה יעו"ש.
ומרן בכס"מ כתב דהרמב"ם מפרש המשנה בעציץ נקוב ודינא דרבנן להודיענו שהגידולין שיצאו לחוץ אינם מקבלים טומאה, ורבנן ור"ש פליגי בזה, דר' שמעון סבר דהגידולין שמבחוץ מקבלין טומאה, והעציץ הנקוב אין בכחו לטהר הגידולין שמבחוץ. ורבנן סברי דהגידולין שמבחוץ ג"כ אינם מקבלים טומאה, מפני כחו של הפנים שהוא נקוב עכת"ד יעו"ש. וזהו הביאור ברמב"ם שכתב אעפ"י שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה, וע"כ לפי"ז הא דאיתא בשבת דמודה ר"ש בעציץ נקוב שדינו כמחובר להכשר זרעים שע"כ כן הדין לענין טומאה, זהו רק לגבי עצמו אבל לא למה שמבחוץ לעציץ.
והנה לפי"ז תצא לדינא לרבנן בקישות שנטע בעציץ שאינו נקוב שדינו כתלוש לקבלת טומאה דע"כ הגידולין שמבחוץ אינם מטהרין מה שבפנים וגם הם בעצמן מקבלין טומאה, וזהו הנפק"מ לדינא בין רש"י והרמב"ם, דלרש"י לרבנן הגידולין שמבחוץ מטהרין מה שבפנים, וזהו גם שיטת הראב"ד, ולהרמב"ם אין כאן טהרה כלל וכולם מקבלין טומאה היינו מה שבפנים עם מה שמבחוץ, ואביי דבעי מהו לענין יד ליכא למיבעי' לרבנן גם כן והיינו דבעציץ נקוב שניהם אינם בקבלת טומאה, ובעציץ שאינו נקוב שניהם מקבלים טומאה, וליכא למיבעי אם נעשה יד לחברתה, ולר"ש עיקר הבעי' בנקוב דבזה מודה ר"ש דהוי כמחובר היינו לגבי עצמו, אבל מה שמבחוץ מקבל טומאה, ולזה בעי אם נעשה מה שמבחוץ יד לחברתה משום דבאינו נקוב שניהם מקבלין טומאה לר"ש.
אבל לפי"ז קשה טובא כיון דלר"ש בעציץ נקוב דינו כמחובר ממש ואינו מקבל טומאה כלל, וא"כ היאך שייך לומר דהגידולין שמבחוץ תהיה יד למה שבפנים כיון דמה שבפנים דינו כקרקע וליתא בקבלת טומאה כלל, ולפי"ז קשה טובא לפירושו של הרמב"ם דלשיטתו ולפירושו אין מקום לבעי' דאביי, וצע"ג.
ויש לעיין היאך הדין בעציץ העומד בארץ והגידולין נוטים חוץ לארץ, דהגידולין הנוטים לחוץ מקבלין טומאה בדין ארץ העמים שגזרו גם על גושה אם הגידולין המה בתורת יד להביא טומאה על מה שבתוך העציץ, ויש להעמיס בעי' דאביי באופן זה, וזה יש לבעי בין לרבנן ובין לר"ש. אבל לפי"ז תקשה מדוע השמיט הרמב"ם לבעי' זו. אבל יש להעיר לפי מה שפירש"י לקמן דבטומאה דרבנן לא אמרינן דין יד, וכן כתב הר"ן בחידושיו, אבל רש"י לקמן במשתחוה לחצי דלעת פירש בלשון שני דלענין טומאת ע"ז בעי, אעפ"י שהיא טומאה דרבנן, נמצא דלענין טומאת ארץ העמים תליא בפלוגתא, ובכל זה צ"ע.
שם, אמר רבי ירמיה הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת אסרה, ופירש"י משום איסור ע"ז אסורה בהנאה, ולר"ש דבעי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים אין בו טומאת אוכלין, ועל זה בעי ר' ירמיה מהו שתעשה יד לחברתה. ופירש"י שתי לשונות, ללשון ראשון הבעי' לטומאה דאורייתא, והספק כיון דאיסוה"נ לאו אוכל הוא לר"ש אפשר דגם יד לא הוי, ולשון שני הוי הבעי' לטומאת ע"ז, והספק אם החצי השניה הוי לה יד כנוגע בע"ז עצמה, יעו"ש. והנפק"מ בין הלשונות אם יש יד לטומאה דרבנן, ולשיטה זו דיש יד לטומאה דרבנן אתי שפיר הבעי' לכו"ע, ואיכא ג"כ נפק"מ לענין טומאת העמים כדלעיל.
והנה הרמב"ם בפ"ח מהל' ע"ז ה"ה, הביא בעי' זו וז"ל, השתחוה לחצי דלעת וחצי האחר מעורה בו הרי"ז אסור מספק שמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד, עכ"ל. והשיג הראב"ד וז"ל, א"א לא אמרו זה היד אלא לענין טומאת ע"ז בלבד, אבל לענין איסור לא אמרו שאין אסור משום יד עכ"ל. ומרן כתב שיש מקום לפירוש רבינו יעו"ש. אבל תמוה טובא היכן מצינו יד לאיסור. ואפשר דכוונת מרן משום דאם אמרינן יד לטומאה ממילא יש כאן ע"ז ג"כ וממילא יש כאן איסור ע"ז. אבל קשה כיון דטומאת ע"ז דרבנן, וא"כ האיסור הנולד מפני הטומאה לא הוי יותר חמור מהטומאה ולא הוי לפי"ז אלא איסור דרבנן, וממילא בספק הוי ספק דרבנן, ומדוע פסק הרמב"ם לחומרא.
וע"כ צריך לומר דהרמב"ם סבר דהא דיד לע"ז יש לאסור מצד עצמה גם אם לא הוי יד לטומאה והיינו בשביל זה עצמה מפני שהיא יד לע"ז והרי היא כמו משמש לע"ז ויש בזה איסור מפני ע"ז עצמה. ולענין טומאה לא מיבעי הש"ס מטעם דסבר הרמב"ם דכיון דטומאה דרבנן אין דנין בה דין יד, ועיקר הבעי' אם יש בזה תורת יד, והיינו יד לע"ז, ובזה הוי ספד"א ופסק לחומרא.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0