דלג לתוכן

חולין קכט ע"א - טקסט הדף מנוקד

טוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים הִיא וְטוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים לָא מְטַמְּיָא
אֲמַר לֵיהּ אַף לְדִידִי קַשְׁיָא לִי וּשְׁאֵילְתֵּיהּ לְרַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל וְאָמַר לִי הָא מַנִּי רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר טוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים מְטַמְּיָא
אֲמַר לֵיהּ וְלָאו זִימְנִין סַגִּיאִין אַמְרַהּ קַמַּאי וַאֲמַרִי לֵיהּ שָׁנֵי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין טוּמְאָה דְּבָעֲיָא הֶכְשֵׁר וּבֵין טוּמְאָה דְּלָא בָּעֲיָא הֶכְשֵׁר
אָמַר רָבָא וּמַאי קוּשְׁיָא דִּלְמָא בְּשֶׁהוּכְשַׁר
אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב חָנָן לְרָבָא לְמָה לִי הֶכְשֵׁר הֲרֵי מְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה אַגַּב אָבִיו
אֲמַר לֵיהּ כְּשֶׁשִּׁימֵּשׁ מַעֲשֵׂה עֵץ שִׁימֵּשׁ
אָמַר אַבָּיֵי הֲרֵי אָמְרוּ כּוֹפֶת שְׂאוֹר שֶׁיִּחֲדָהּ לִישִׁיבָה בָּטְלָה
טוּמְאָתָהּ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא מָצִינוּ לָאֳוכָלִין שֶׁמְּטַמְּאִין טוּמְאָה חֲמוּרָה כְּשֶׁשִּׁימֵּשׁ מַעֲשֵׂה עֵץ שִׁימֵּשׁ
אָמַר אַבָּיֵי הֲרֵי אָמְרוּ תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל אֳוכָלִין מְטַמְּאִין בְּאוֹהֶל טוּמְאָתָהּ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא מָצִינוּ לָאֳוכָלִין שֶׁמְּטַמְּאִין טוּמְאָה חֲמוּרָה כְּשֶׁשִּׁימֵּשׁ מַעֲשֵׂה עֵץ שִׁימֵּשׁ
אָמַר אַבָּיֵי הֲרֵי אָמְרוּ חִבּוּרֵי אֳוכָלִין כְּכֵלִים דָּמוּ טוּמְאָתָן לָאו דְּאוֹרָיְיתָא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא מָצִינוּ לְאוֹכֶל שֶׁמְּטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה כְּשֶׁשִּׁימֵּשׁ מַעֲשֵׂה עֵץ שִׁימֵּשׁ
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא הָא דְּתַנְיָא חֵלֶב נְבֵלָה בַּכְּפָרִים צָרִיךְ מַחְשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר טוּמְאָתוֹ אַגַּב כּוּלְיָא לָאו דְּאוֹרָיְיתָא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא מָצִינוּ לְאוֹכֶל שֶׁמְּטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה
כְּשֶׁשִּׁימֵּשׁ מַעֲשֵׂה עֵץ שִׁימֵּשׁ
אָמַר רַב מַתְנָה הֲרֵי אָמְרוּ בַּיִת שֶׁסִּכְּכוֹ בִּזְרָעִים טָהֵרוּ טוּמְאָתוֹ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא מָצִינוּ לִזְרָעִים שֶׁמְּטַמְּאִין טוּמְאָה חֲמוּרָה כְּשֶׁשִּׁימֵּשׁ מַעֲשֵׂה עֵץ שִׁימֵּשׁ
רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר
מָה נַפְשָׁךְ אִי מִיתָה עוֹשָׂה נִיפּוּל לִיטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי אִי אֵין מִיתָה עוֹשָׂה נִיפּוּל לִיטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַנְּבֵלָה
רַבִּי שִׁמְעוֹן אַרֵישָׁא קָאֵי הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בִּבְהֵמָה מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין בִּמְקוֹמָן וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר
אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר קְרָא מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אוֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים קָרוּי אוֹכֶל אוֹכֶל שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכט - א

ואמאי? הא טומאת בית הסתרים היא! שהרי נגיעת הבשר הטמא בשאר האבר לא היתה אלא בעוד שהם היו מחוברים יחד, ומקום המגע, שהוא מקום החיבור שביניהם, אינו נראה לעין, וטומאת בית הסתרים [מגע טומאה שאינו נראה לעין] לא מטמא!?

אמר ליה רבי זירא לרב אסי: אף לדידי קשיא לי האי קושיא, ושאילתיה לרבי אבא בר ממל,

ואמר לי: הא מני הך ברייתא רבי מאיר היא, דאמר: טומאת בית הסתרים מטמא.

[דברי רבי מאיר נאמרו לענין עובר שהוציא את ידו ממעי אמו, ושחט את הבהמה ואחר כך חתך את היד, שהיד מטמאת כאבר מן החי ואינה ניתרת בשחיטת האם, הואיל והיא יצאה מהבהמה קודם השחיטה. ומעתה אף הבשר של הבהמה והעובר טמאים, לפי שהם נגעו לאחר השחיטה ביד שבחוץ, ואף על פי שהיא טומאת בית הסתרים, שהרי נגיעתם היתה בזמן חיבורם, מכל מקום רבי מאיר מטמא [216]].

אמר ליה רבי אסי לרבי זירא: תירוצו של רבי אבא בר ממל לא נראה לי. שהרי, ולאו, זימנין סגיאין אמרה לתירוצו קמאי. ואמרי ליה: שני ליה יש הבדל לרבי מאיר בין טומאה דבעיא הכשר ובין טומאה דלא בעיא הכשר. שבדינו של רבי מאיר - בעובר שהוציא את ידו - אין הבשר של הבהמה והעובר צריכים הכשר לקבלת טומאה, לפי ששחיטת האם הכשירה אותם עוד לפני שנחתכה היד ממנו. ואם כן הנגיעה המטמאת היתה לאחר ההכשר.

אבל באופן שלפנינו שחתך בשר מאבר מן החי, הרי לא הוכשר עדיין הבשר בשעת החיתוך, ואיך יקבל טומאה מהאבר [217]?

אמר רבא: ומאי קושיא!? דלמא ברייתא מיירי בשהוכשר הבשר קודם שנחתך האבר.

ומקשינן: אמר ליה רבה בר רב חנן לרבא: למה לי הכשר [218] להך בשר שנחתך מאבר מן החי, והרי הוא מטמא טומאה חמורה אגב אביו!?

שבשעה שהבשר עדיין היה מחובר ל"אביו" האבר, היתה עליו טומאה חמורה, שהרי גם הוא, בהיותו חלק מהאבר, טימא כאבר מן החי [שטומאתו חמורה, שהוא אב הטומאה ומטמא אדם וכלים], וכלל הוא בידינו - כל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה, הרי הוא מטמא אף עכשיו טומאה קלה [טומאת אוכלין] בלא הכשר מים.

וכל שכן בשר זה, שכבר היה טמא בטומאה חמורה בעודו מחובר לאבר, שאינו צריך הכשר לאחר שנחתך מהאבר, על אף שירדה ממנו הטומאה החמורה, ומדוע הוצרכתה לומר דמיירי בשהוכשר?

אמר ליה רבא: מתי אמרינן שאם סופו לטמא טומאה חמורה הרי הוא מטמא גם עכשיו טומאת אוכלין בלא הכשר מים - רק באופן שגם הטומאה החמורה היא מחמת השם "אוכל" שבו! כגון טומאת נבלה, שרק הבשר מטמא, וכן טומאת נבלת עוף טהור, שהטומאה היא רק באופן של אכילה [שהרי היא מטמאת רק בבית הבליעה], וכיון שהטומאה החמורה והטומאה הקלה הם מענין אחד, ששניהם תלויים בשם אוכל, לפיכך הטומאה החמורה היא גם סיבה לטמאות טומאה קלה אף בלא הכשר מים. אבל הכא לגבי טומאת אבר מן החי - כששימש הבשר את האבר להשלימו לאבר שלם ולטמאות עמו בטומאה חמורה, הרי לא בתורת "אוכל" הוא שימש אותו, אלא "מעשה עץ" שימש. שהבשר הצטרף עם הגידים והעצמות כדי שביחד יהיה עליהם שם "אבר". [והרי אפילו אם הוא היה עץ בעלמא הוא היה מצטרף, דהעיקר שיהיה לו שם אבר]. ואילו הטומאה הקלה היא בתורת "אוכל", הילכך לא אמרינן שאינו צריך הכשר משום "סופו [או תחלתו] לטמא טומאה חמורה", אלא צריך הכשר לטומאת אוכלין [219] [220].

אמר אביי: הרי אמרו במסכת פסחים: כופת גוש שאור שיחדה לישיבה - בטלה מתורת חמץ, ומותר להשהותה בבית בפסח.

ומאחר שבטלה מתורת "אוכל" ונעשתה ככלי המיועד לישיבה, מעתה יש עליה דין טומאת מדרס, שאם ישב עליה הזב תיעשה אב הטומאה. [דכל עוד שהיא מיועדת לאכילה, אינה נעשית מדרס הזב, לפי שאינה מיועדת לישיבה בלבד, ורק לאחר שייחד אותה לישיבה בלבד הרי היא נעשית מדרס הזב].

ועל זה אמר אביי: שטומאתה [טומאת מדרס שבה] לאו דאורייתא. שמהתורה אינה בטלה מתורת אוכל, ואינה נעשית מדרס הזב, אלא רק מדרבנן [221].

דאי סלקא דעתך דאורייתא היא, אם כן מצינו לאוכלין שמטמאין טומאה חמורה!? שאם ייחד אותם לישיבה וישב עליהם הזב, הרי הם יטמאו בטומאה חמורה.

והרי כל הדין של "סופו לטמא טומאה חמורה" נלמד ממה שנאמר בתורה "זרעים" לגבי הכשר מים, וילפינן, מה זרעים שאין סופם לטמא טומאה חמורה [שהרי אוכל לעולם אינו יכול להיות אב הטומאה] וצריכים הכשר, אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר, לאפוקי מי שסופו לטמא טומאה חמורה שאינו צריך הכשר.

ואם יתכן שאוכלין יטמאו טומאה חמורה על ידי שיבטל אותם מתורת אוכל, הרי נסתרת כל הילפותא!?

ודחינן: לעולם טומאתה דאורייתא, ואף על פי כן אין זה נחשב שסופן של האוכלין לטמא טומאה חמורה, משום שכששימש האוכל בטומאת מדרס לאחר שביטלם מתורת אוכל, לא בתורת "אוכל" הוא טימא, אלא מעשה עץ שימש. שעל ידי שבטל מתורת "אוכל" ונעשה מיוחד לישיבה כעץ, הוא מטמא מדרס, ואם כן עדיין לא מצינו "אוכל" שהוא מטמא טומאה חמורה.

אמר אביי: הרי אמרו: תקרובת עבודת כוכבים של אוכלין, שהקריב אוכלין לעבודה זרה, מטמאין באוהל. [שתקרובת עבודת כוכבים הוקשה למת דכתיב "ויאכלו זבחי מתים", מה מת מטמא באהל אף תקרובת עבודת כוכבים מטמא באהל].

ואומר אני שטומאתן לא דאורייתא. [וקרא אסמכתא בעלמא]. דאי סלקא דעתך דאורייתא - מצינו לאוכלין שמטמאין טומאה חמורה. ושוב חוזרת הקושיא, היאך ילפינן מזרעים שדוקא דבר שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר, הרי גם זרעים סופן לטמא טומאה חמורה כשיקריבם לעבודה זרה!? אלא על כרחך שטומאתן לאו דאוריתא.

ודחינן: לעולם דאורייתא היא, ולא קשיא, שהרי כששימש האוכל בטומאת עבודה זרה מעשה עץ שימש. שהרי הוא בטל מתורת "אוכל", הואיל והוא נאסר בהנאה, והרי הוא כעץ הנעבד, ושוב לא מצינו "אוכל" שנעשה אב הטומאה.

אמר אביי: הרי אמרו: חיבורי אוכלין, אוכל הנמצא בסדקי הכלי ומחובר לו [ורוצה בהשארותו שם] - ככלים דמו. ואם נטמא ממת הרי הוא נעשה אב הטומאה, וחוזר ומטמא אדם, לפי שדינו כ"כלי" ולא כ"אוכל".

ואומר אני שטומאתן לאו דאורייתא. דאי סלקא דעתך דאורייתא מצינו לאוכל שמטמא טומאה חמורה כשיבטלו לכלי?!

ודחינן: כששימש האוכל בטומאה החמורה מעשה עץ שימש. בתורת כלי הוא מטמא ולא בתורת "אוכל", ושוב לא מצינו אוכל שמטמא טומאה חמורה.

אמר ליה רב פפא לרבא: הא דתניא חלב של בהמה טהורה נבלה, כשהיא בכפרים, שאין הדרך לאכול שם חלב, צריך מחשבה שיהיה החלב מיועד אכילת אדם, [לפי שאין רגילות אנשי הכפרים לאכול חלב], ועל ידי זה חל עליו שם "אוכל" לקבלת טומאה, [שמצד היותו נבלה אינו מטמא, משום שחלב אינו מטמא בנבלה], וצריך גם הכשר שיבואו עליו מים ויוכשר לקבל טומאה, לפי שהחלב אין סופו לטמא בטומאה חמורה.

אך לאחר שחישב עליו והוכשר לקבל טומאה, הרי הוא מטמא עכשיו מדין "שומר" לכוליא, שהרי החלב מכסה את הכוליא ושומר אותו, והכוליא מטמאת בטומאת נבלות, ולכן גם הנוגע בחלב נטמא כנוגע בשומר של נבלה.

ואומר אני: שטומאתו אגב כוליא מדין שומר לכוליא לאו דאוריתא.

דאי סלקא דעתך שהחלב נחשב שומר לכוליא מדאורייתא, מצינו לאוכל שמטמא טומאה חמורה ומכל מקום הוא צריך הכשר, והרי שנינו שכל שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר, ומדוע החלב צריך הכשר!? אלא מוכח שאין החלב נחשב שומר לכוליא מדאוריתא.

[קושיא זו שונה מהקושיות דלעיל, שלגבי כופת שאור, תקרובת עבודה זרה, וחיבורי אוכלים, וכן להלן לגבי בית שסככו בזרעים, השאלה היתה על הילפותא מזרעים, שמצינו דבר שעכשיו הוא "אוכל" ועל ידי מעשה מסויים הוא יטמא בטומאה חמורה, וזה סתירה לכל הילפותא. אך לגבי חלב, שהוא שומר לכוליא, הרי מתחילתו הוא מטמא בטומאה חמורה מחמת הדין שומר שבו, ואין זה קושיא על הילפותא מזרעים, אלא השאלה היא מדוע החלב צריך הכשר, וזה דומה לקושיא הראשונה שהקשה רבה בר רב חנן את רבא לגבי חותך בשר מאבר מן החי - מהרש"א].

ודחינן: כששימש החלב כשומר לכוליא מעשה עץ שימש! שהטומאה החמורה שבו איננה בתורת "אוכל", כטומאת נבלה ונבלת עוף טהור, אלא מתורת "שומר" כעץ בעלמא, ודין סופו לטמא טומאה חמורה נאמר רק באופן שגם הטומאה החמורה היא מתורת אוכל, שהיא שייכת לטומאה הקלה. [וכפי שתירצה הגמרא לעיל על הקושיא הראשונה] [222] [223].

אמר רב מתנה: הרי אמרו: בית שסככו בזרעים טהרו הזרעים מטומאת אוכלין, שבטל מהם שם "אוכל" על ידי שנעשו חלק מהבית. ומעתה, אם יופיע נגע בבית, גם הזרעים יטמאו בטומאת "בית המנוגע".

ואומר אני: שטמאתו זו של הזרעים בטומאת "בית המנוגע" [224] לאו דאורייתא. דאי סלקא דעתך דאורייתא מצינו לזרעים שמטמא טומאה חמורה? והיאך ילפינן מזרעים, הרי מצינו אוכל שסופו לטמא טומאה חמורה על ידי שיסכך בו את הבית?

ודחינן: כששימשו הזרעים בטומאת נגעים מעשה עץ שימש. כעצים ואבנים מהבית שמטמאים בנגעים. אך לא מצינו אוכל שסופו לטמא טומאה חמורה.

שנינו במשנה: רבי שמעון מטהר.

ג' בבות שנינו במשנה לגבי אבר ובשר המדולדלים:

א. בעוד שהבהמה חיה - אינם מטמאים טומאה חמורה, אלא הם מקבלים טומאת אוכלין, ובלבד שיוכשרו לקבל טומאה.

ב. נשחטה הבהמה - אינם מטמאים טומאה חמורה, לפי שאין השחיטה עושה ניפול, ונחלקו רבי מאיר ורבי שמעון האם הם צריכים הכשר.

ג. מתה הבהמה - הרי האבר מטמא טומאה חמורה מדין אבר מן החי ולא מדין אבר מן המת, דמיתה עושה ניפול. והבשר טהור, דאין בשר מן החי מטמא.

סיום המשנה "רבי שמעון מטהר" בפשטות קאי אסיפא, דאם מתה הבהמה, רבי שמעון מטהר את האבר לגמרי מטומאה חמורה.

והוינן בה: מאי טעמא דרבי שמעון שמטהר לגמרי את האבר? מה נפשך אי סבר "מיתה עושה ניפול", שהאבר המדולדל נחשב כאילו נפל מהבהמה קודם מיתתה ולא נעשה נבלה עמה במיתתה, אם כן ליטמא משום אבר מן החי, ככל אבר שפירש בחיי הבהמה?

ואי סבר "אין מיתה עושה ניפול" אלא שהוא כגוף הבהמה גם בשעת מיתתה ונעשה עמה נבלה, אם כן, ליטמא משום אבר מן הנבלה?

ומשנינן: רבי שמעון ארישא דמתניתין קאי.

דקתני ברישא: האבר והבשר המדולדלין בבהמה - מטמא טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר, ועל זה קתני דרבי שמעון מטהר מטומאת אוכלין.

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי שמעון המטהר מטומאת אוכלין?

דאמר קרא לענין טומאת אוכלין "מכל האוכל אשר יאכל", ודרשינן, אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לגויים בהיתר קרוי "אוכל".


הערות

[216] בגמרא לעיל עב ב מבואר שגם לדעת חכמים שמגע בית הסתרים אינו מטמא, מכל מקום הם מודים בחיבורי אוכלין שהמגע מטמא, דכמאן דמיפרתי דמי, כלומר, שהחיבור של האוכלין הוא קלוש, והם נחשבים כמופרדים, ולכן אין זה נחשב למגע בית הסתרים. והקשו התוספות שם, אם כן מדוע מוקמינן לברייתא הכא רק כרבי מאיר, הרי בחיבורי אוכלים חכמים מודים? ותירצו, דלא אמרינן כמאן דמיפרתי דמי אלא באופן שהם עומדים להחתך. אך באבר מן החי, כיון שדין הבשר והאבר שוה, ששניהם אסורים אף לבני נח, אינם עומדים להחתך, ולכן זה נחשב למגע בית הסתרים. וראה בפירוש הר"ש עוקצין פ"ג סוף מ"ב. עוד אמרינן בגמרא שם, דאף לחכמים יתכן שהמגע יטמא בשעה שהוא חותך אותם, שאז הם מופרדים והם נוגעים אחד בשני, ואין זה נחשב למגע בית הסתרים. והקשו התוספות שם, שאם כן אפשר להעמיד את הברייתא אף כחכמים, הואיל והבשר נוגע באבר בשעה שהוא פורש ממנו? ותירצו, דמשמע דמיירי אף באופן שהוא חותך בסכין רחבה, שכל משהו שנחתך מופרד מהאבר על ידי הסכין, ואין חלק בבשר שנחתך כבר שהוא נוגע באבר. הרמב"ן תירץ על שני הקושיות, דכיון שניטל הבשר מהאבר, שוב אין האבר מטמא, דהא בעינן בשר גידים ועצמות, ואין כאן דבר המטמא בשעה שפירש הבשר. אך כתב, דהוה מצי לאוקמי באופן שהיה הרבה בשר שגם לאחר שחתך את הבשר נשאר באבר בשר בשיעור כדי להעלות ארוכה, שהאבר עדיין מטמא. ובמשנה למלך שם תמה על דברי הרמב"ן, היאך יישב בזה את הקושיא שחיבורי אוכלים כמאן דמיפרתי דמי, [כלומר, דאמנם לגבי מגע בית הסתרים הם נחשבים מופרדים. אך לגבי צירוף הבשר לעצם שיחשב אבר מן החי ויטמא טומאה חמורה פשיטא שהם נחשבים מחוברים] ? ובאמת התוספות במסכת מנחות שם תירצו כן רק על הקושיא הראשונה, שהם נוגעים בשעת פרישתן, ולאחר מכן הקשו את הקושיא שחיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי.

[217] הראשונים הקשו מה השייכות בין שני הקושיות, הרי מתחילה הוקשה לו שחסר במגע הטומאה, שהמגע הוא בבית הסתרים, ולאחר מכן הוקשה לו שחסר בהכשר, ואין זה קשור לדינו של רבי מאיר, ומדוע לא הקשה לו באופן פשוט, היכן יש כאן הכשר? וראה בחידושי הרמב"ן מה שתירץ.

[218] הקשו התוספות, מדוע הוא לא הקשה גם למה הוצרך רבי אבא להעמיד כרבי מאיר, הרי כל שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ, וכיון שהוא מטמא טומאה קלה אף בלא מגע בשרץ הרי גם לפי חכמים הוא מטמא? ותירץ המהרש"א, שזה כלול בקושיתו, דהוקשה לו למה צריך להעמיד כרבי מאיר ובשהוכשר, הרי סופו לטמא טומאה חמורה, ואתיא שפיר ככולי עלמא ובלא הכשר. ויתכן לתרץ עוד על פי מה שכתב בחידושי רעק"א [בכורות י א] בדעת רש"י, שדבר זה שכל שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר שרץ, זה תלוי במחלוקת הסוגיות, הובאו דבריו לעיל קכא א, ואם כן יתכן שסוגייתנו סוברת שצריך הכשר שרץ. התוספות רא"ש והרש"ש תירצו, דמהכשר שרץ לא היה קשה כלל, דאמנם בשעה שהיה בו טומאה חמורה הוא טימא גם טומאה קלה בלא מגע טומאה. אך לאחר שפרחה הטומאה החמורה, כבר אין סיבה לטומאה הקלה, ושוב הוא יצטרך מגע שרץ. אך לגבי הכשר מים שפיר מקשי, דכיון שבזמן שטימא טומאה חמורה לא היה צריך הכשר מים, והיה מגע טומאה לרבי מאיר, אם כן כבר קיבל הבשר טומאת אוכלין, ושוב לא תפקע הטומאה כשחתך את הבשר, ובזה לא מסתבר לומר שמעתה תפקע הטומאה כיון שמכאן ולהבא צריך הכשר מים.

[219] רש"י לעיל עג ב כתב, שבשר הפורש מאבר מן החי אינו מטמא טומאה קלה, לפי שדוקא אם סופו לטמא טומאה חמורה הרי הוא מטמא כבר עכשיו טומאה קלה. אך דבר שרק בתחילתו טימא טומאה חמורה לא אמרינן שימשיך לטמא טומאה קלה. ומבואר מדבריו, דבאמת בעוד שהבשר מחובר באבר הרי הוא מטמא טומאה קלה, אף שהטומאה החמורה אינה מטעם אוכל, וסברת הגמרא כשימש מעשה עץ שימש זה רק סברא שלאחר שפירש מהאבר לא תמשיך הטומאה הקלה. וכן הוכיחו התוספות שם מפרה אדומה ופרים הנשרפים, שגם בהם הטומאה החמורה אינה מטעם אוכל אלא שהם מטמאים את המתעסקים בהם, ומכל מקום כל זמן שסופם לטמא טומאה חמורה הם מטמאים גם טומאה קלה. ובביאור הענין כתב החזון איש [עוקצין ה ד], דישנם שני עניינים בכל שסופו לטמא טומאה חמורה, דין אחד, שכל שסופו לטמא טומאה חמורה הרי זה נחשב כאילו נגע בשרץ וכאילו הוכשר במים, ומחמת הדין הזה הטומאה נשארת אף לאחר שפקעה הטומאה החמורה, שהרי הוא כבר נטמא בטומאת אוכלין, ובמה תפקע הטומאה, והדין השני, שכל דבר שהוא סיבה לטומאה חמורה, הרי זה גם סיבה לטומאה קלה, ולטומאה הקלה אין צריך מגע שרץ והכשר מים כפי שאין צריך לטומאה החמורה. אך מחמת הדין הזה כאשר פוקעת הטומאה החמורה ממילא פוקעת גם הטומאה הקלה, שהרי הסיבה שלה היא הטומאה החמורה. ומעתה, ביאור תירוץ הגמרא הוא, דבמקום שהטומאה החמורה היא מחמת שם אוכל, כטומאת נבלה ונבלת עוף טהור, הרי זה סיבה לעשות טומאה קלה מהדין הראשון, כאילו הוכשר במים ונגע בשרץ, ולכן אף לאחר שתפקע הטומאה החמורה תשאר הטומאה הקלה, אך במקום שהטומאה החמורה אינה מחמת שם אוכל, כמו באבר מן החי ופרה אדומה ופרים הנשרפים, כל הטומאה הקלה היא רק מהדין השני, שהטומאה החמורה היא סיבה לטומאה קלה, אך לאחר שתפקע הטומאה החמורה, כגון שפירש הבשר מן האבר, שוב אין לה טומאה קלה, והרי היא צריכה מעתה הכשר מים ומגע שרץ. התוספות כאן פירשו את תירוץ הגמרא באופן אחר, דודאי במקום ששייך סופו לטמא טומאה חמורה, הרי הוא מטמא טומאה קלה גם לאחר שפקעה הטומאה החמורה, אלא שבאבר מן החי לא אמרינן כלל על הבשר שיטמא בטומאה קלה, ואף בהיותו מחובר לאבר, לפי ששם הטומאה החמורה היא טומאת "אבר", ולבשר לבד אין שם אבר, וכיון שאין לו את שם הטומאה כלל לא שייך שיטמא בטומאה קלה, מה שאין כן בנבלה ונבלת עוף טהור שיש לבשר את שם הטומאה החמורה, שפיר מטמא בטומאה קלה. והנה כתבנו לעיל שהתוספות לעיל עג הוכיחו כשיטתם, שקודם שפקעה הטומאה החמורה איכא טומאה קלה בכל אופן, מפרה אדומה ופרים הנשרפים, שבשעה שסופם לטמא טומאה חמורה הם מטמאים טומאה קלה, וכל זה הוא לשיטתם, שתירוץ הגמרא מעשה עץ שימש היינו שאין הטומאה החמורה מתורת אוכל, ולפי זה פרה אדומה ופרים הנשרפים נמי מעשה עץ הם, שאין טומאתם בתורת אוכל. אך לשיטת התוספות כאן שתירוץ הגמרא הוא שאין לבשר את השם של הטומאה החמורה, הרי בפרה אדומה ופרים הנשרפים לא חשיב מעשה עץ, כיון שגם עכשיו הם פרה אדומה, ולפיכך איכא טומאה קלה. וכתב החזון איש שם, שהתוספות סוברים רק את הדין הראשון, שכל שסופו לטמא טומאה חמורה הרי זה נחשב כאילו נגע בשרץ והוכשר במים, ולפיכך אף לאחר שתפקע הטומאה החמורה תשאר הטומאה הקלה. וכדברי החזון איש שישנם שני דינים בסופו לטמא טומאה חמורה כתב גם בכתבי הגרי"ז [זבחים קה א], ראה שם שביאר על פי זה את הסוגיא שם. וראה בהרחבה בספר "חברותא" למסכת עוקצין סימן ה.

[220] הרמב"ם פ"ג מטומאת אוכלין ה"ה הביא את הברייתא כצורתה, שהחותך בשר מאבר מן החי וכו' חשב עליו ואחר כך חתכו אינו צריך הכשר, מפני שמטמא טומאה חמורה כנבלה, וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר. והשיג עליו הראב"ד, דבגמרא כאן איתא שלא שייך בזה סופו לטמא טומאה חמורה, ולכן צריך הכשר, וכן צריך מגע טומאה לפי שזה נחשב למגע בית הסתרים, ורק לפי רבי מאיר מהני? ותירץ הכסף משנה, שהרמב"ם סובר שתירוץ הגמרא כשימש מעשה עץ שימש הוא דיחויא בעלמא, ואליבא דאמת גם בזה אמרינן סופו לטמא טומאה חמורה, ולכן אין צריך מגע שרץ והכשר מים. ועוד תירץ, דאליבא דאמת אין צריך להעמיד כרבי מאיר שמגע בית הסתרים מטמא, לפי שבחיבורי אוכלים אמרינן כמאן דמיפרתי דמי. אך החזון איש [עוקצין ה י] הקשה על תירצו הראשון, מהיכי תיתי לדחות סוגיא שלמה, ובגמרא משמע שכולם הסכימו עם התירוץ? ועל תירוצו השני הקשה, דאין זה טעם שלא יצטרך הכשר מים, והרמב"ם להדיא כתב שהטעם הוא משום שסופו לטמא טומאה חמורה? ותירץ האור שמח, דתירוץ הגמרא תלוי במחלוקת רבי ורבי עקיבא לעיל האם צריך שיהא באבר גם בשר או לא, דרק לפי רבי עקיבא דאין צריך שיהא באבר בשר, הרי הבשר משמש מעשה עץ בעלמא, אך לפי רבי שצריך שיהא גם בשר, הרי אילו הבשר היה עץ לא היה לזה שם אבר, דבעינן שיהא בשר דוקא, ולדידיה שפיר שייך סופו לטמא טומאה חמורה גם בבשר שפירש מאבר מן החי, והרמב"ם הרי פסק כרבי, ולכן פסק שאין צריך הכשר. ובכתבי הגר"ח [אות שצ, שצא] תירץ כן, והוסיף, שלפי רבי עיקר הטומאה של האבר היא מחמת הבשר, וכמו שבנבלה רק הבשר מטמא, אלא דבאבר מן החי שיעור הבשר המטמא הוא אבר שלם, ולהשלמת השיעור בעינן נמי גידים ועצמות, ואם כן, לרבי אין זה מעשה עץ כלל, אלא הוי טומאת בשר כנבלה, ולכן שייך בזה סופו לטמא טומאה חמורה.

[221] הקשו התוספות, אם השאור בטל משם אוכל רק מדרבנן, מדוע אינו חייב לבערו, הרי מדאוריתא הוא עדיין נחשב לחמץ? ובהגהות היעב"ץ תירץ, דמה שאינו מחוייב לבערו אינו מחמת שבטל שם אוכל ממנו, שהרי כל חמץ שחרכו קודם זמנו עד שאינו ראוי לאכילת כלב אינו עובר עליו, והכא השאור נתקשה ואינו ראוי לכלב, ורק לגבי טומאת מדרס מדין "כלי" אמרינן דהוי דרבנן. אך בתוספות הרא"ש הוסיף בקושייתו [שלפי זה לא שייך לתרץ כהיעב"ץ], דבברייתא איתא רק דכופת שאור שייחדה לישיבה בטלה ואינו עובר עליה, ומנין לגמרא שהוא מטמא במדרס, אלא שהגמרא הבינה שרק מחמת שהוי ככלי אינו עובר עליה, ואם כן איך יתכן דהוי דרבנן? ותירץ התוספות הרא"ש, דמאחר שייחדה לישיבה הרי ביטלו בליבו, ומהתורה ביטול בלב מהני שאינו צריך עוד לבערו, אלא רק מדרבנן צריך ביעור, וכיון שמדרבנן הוי ככלי אין צריך כלל לבערו, וכן תירץ החתם סופר, וראה עוד בתפארת יעקב.

[222] הקהלות יעקב [טהרות סימן ע] דן לפי הראשונים שהיד רק מעבירה את הטומאה והיא עצמה אינה מקבלת טומאה כלל, האם גם בשומר הדין כן, או שמא בשומר שמועיל גם להצטרף לשיעור כביצה לכולי עלמא השומר עצמו טמא. והוכיח מקושית הגמרא כאן לגבי חלב, דנימא כיון שסופו לטמא טומאה חמורה מדין שומר הרי הוא מטמא טומאה קלה בלא הכשר, ואי נימא דהשומר רק מעביר את הטומאה, הרי אין סופו לטמא טומאה חמורה, אלא להעביר טומאה חמורה מהכוליא לדבר אחר! ? אלא מוכח שהשומר עצמו טמא לכולי עלמא. אך כתב בהערה שם שלא יתכן לומר כן, שהרי שומר של נבלה אינו מועיל אלא להכניס ולהוציא ולא להצטרף, ואם כן, להשיטות שהיד רק מעבירה את הטומאה הוא הדין שומר של נבלה שהוא רק מעביר את הטומאה, ואם כן קשה הסלקא דעתך של הגמרא, הרי אין סופו לטמא טומאה חמורה, אלא להעביר אותה מהכוליא? ותירץ, שיתכן שזה גופא תירוץ הגמרא, כששימש מעשה עץ שימש, דהיינו שאינו טמא בעצמו טומאה חמורה אלא הוא רק מעביר את הטומאה מהכוליא, [וזה ביאור חדש בתירוץ הגמרא].

[223] יש לעיין, מדוע החלב לא יקבל טומאה בלא הכשר, אמנם מצד סופו לטמא טומאה חמורה מחמת דין שומר לכליא לא אמרינן. אך מכל מקום על הכוליא אמרינן כיון שסופו לטמא טומאה חמורה דהוא מטמא טומאה קלה, וכיון שבכוליא איכא טומאת אוכלין והחלב שומר לו, הרי החלב יטמא מצד שומר של טומאת אוכלין? ולכאורה מוכח מכאן ששומר של טומאת אוכלין נמי צריך הכשר, וראה תפארת יעקב ריש פירקין שנסתפק בזה.

[224] רש"י כתב אותה טומאה שהבית חשוב אהל לטמא אדם לאו דאוריתא, ומשמע שמדובר בטומאת אהל המת, והקשה על זה בתוספות הרא"ש, דעל טומאת אהל המת לא שייך לומר שהזרעים מטמאים, שהרי הם עצמם אינם מטמאים כלל בטומאה חמורה, אלא הם רק מעבירים את הטומאה מהמת לכל אשר באהל? ולכן כתב שמדובר בטומאת בית המנוגע, שהבית עצמו מטמא בטומאה חמורה. וכן כתב הרמב"ם פי"ד מטומאת צרעת ה"ז. לגבי נגעי בתים קיימא לן שאין הבית מטמא עד שיראה הנגע על האבנים או על העצים או על העפר שבבית. ודנו המקדש דוד [נ יג] והחזון איש [נגעים י ט], האם נאמר שרק האבנים העצים והעפר מטמאים בנגעים, ושאר הבית טהור, או שמא, נאמר רק שהנגע יראה בהם, אך לאחר שנראה בהם הנגע כל הבית מטמא. והוכיח מסוגייתנו שגם הזרעים מטמאים בטומאה חמורה, אף שאינם אבנים עצים ועפר, ומוכח שכל הבית מטמא וטעון נתיצה. אך הקשה על זה מהתוספתא שם. וכתב, שלפי דעת הרמב"ם [כלים פ"א הי"ג] שכל הגדל מן העץ נחשב לעץ, אין ראיה מסוגייתינו, שהרי גם הזרעים נחשבים לעצים ולכן הם נטמאים עמו. אך לפי דעת התוספות במסכת שבת [סו א ד"ה כורת, וכן פד א ד"ה מפץ] דרק עץ ממש נחשב לעץ, ולא כל מה שגדל בקרקע, קשה. וראה חזון איש שתירץ, דבאמת רק האבנים העצים והעפר מטמאים וטעונים נתיצה. אך כל הבית בזמן שהוא מחובר הוא נטפל לאבנים וכולו מטמא בטומאה חמורה.

ועל כך קשה לי, כיצד נטמא הבשר באבר זה, והרי מקום מגעו טרם חיתוכו, נסתר, וטומאת בית הסתרים היא, וכלל הוא שטומאת בית הסתרים לא מטמא!

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: אף לדידי קשיא [לי עצמי היה קשה] לי כך, ושאילתיה [ושאלתי אותה] לר' אבא בר ממל, ואמר לי בתשובה כי הא [זו] הברייתא כשיטת מני [מי היא]? כשיטת ר' מאיר היא, שאמר כי טומאת בית הסתרים מטמא.

אמר ליה [לו] ר' אסי לר' זירא: ולאו זימנין סגיאין [והאם לא פעמים רבים] אמרה ר' אבא בר ממל את תירוצו זה קמאי [לפני], ואמרי ליה [ואמרתי לו] שאין זה מתרץ את דברי הברייתא, שהרי שני ליה [שונה לו] הדין בטומאת בית הסתרים לר' מאיר בין טומאה דבעיא [שצריכה] הכשר כדי שתחול, וכגון במקרה שבברייתא, שבשעה שחתך את הבשר מן האבר, עדיין לא הוכשר הבשר.

ובין טומאה דלא בעיא [שאינה צריכה] הכשר. אמר רבא בתמיהה על דברי ר' אסי: ומאי קושיא [ומה שאלה] היא זו? דלמא [שמא] אף בברייתא זו מדובר בשהוכשר הבשר לפני שנחתך האבר?

אמר ליה [לו] רבה בר רב חנן לרבא בדחיית דבריו: למה לי הכשר לבשר הזה שנחתך מן האבר מן החי, והרי הבשר הזה בשעה שהיה מחובר לאבר, היה מטמא טומאה חמורה מתוקף היותו באותו זמן אגב [אצל] אביו (כלומר, אבר מן החי, שהבשר היה חלק ממנו, ולאחר מכן פרש מאתו). ובאותה עת היתה זו טומאה חמורה כטומאת נבילה (המטמאת אדם וכלים). ודין הוא בהלכות טומאה כי כל שסופו לטמא טומאה חמורה, הריהו מטמא עתה טומאה קלה (כטומאת אוכלים) אף בלא שהוכשר בנתינת משקה עליו!

אמר ליה [לו] רבא לרבה בר חנן: לא נאמר הכלל הזה אלא כאשר הטומאה החמורה והטומאה הקלה שתיהן מטמאות כ"אוכל". ואולם לפנינו מדובר כששימש הבשר את האבר רק על מנת שיוכל האבר להיקרא "אבר מן החי" (שהרי אין אבר נקרא כן אלא אם כן יש בו בשר גידים ועצמות), ונמצא איפוא כי הבשר כמעשה עץ שימש את האבר, ולא כ"אוכל". ובמקרה שכזה אין אנו אומרים שזקוק הבשר להכשר כדי שתחול עליו טומאת אוכלים.

א למעלה הובאה קביעתו של רבא שכל דבר מאכל ששימש כ"מעשה עץ" את הטומאה החמורה, נזקק להכשר שיקבל טומאה קלה. ומביאים עוד עניינים המוסברים על ידי קביעה זו. שכן אמר אביי: הרי אמרו חכמים בברייתא כי כופת (גוש) של שאור שהתקשה ועמד ויחדה (הועיד אותה) לצורך ישיבה עליה — בכך בטלה מלהיחשב עוד כ"חמץ" האסור בימי הפסח, ומותר לקיימה בתוך הבית. ששוב אין זה "אוכל" אלא כלי מושב. אכן מעתה שנחשב גוש השאור ככלי מושב, יש בו דין טומאת מדרס (שאם ישב עליו הזב — נטמא בכך).

ואולם טומאתה זו היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], אלא מדברי חכמים. ומנמק אביי את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לאוכלין שיש אופן שבו הם מטמאין טומאה חמורה (כאב הטומאה), והרי אמרו חכמים כי לא נאמר דין הכשר אלא בדברי אוכל, ומשום שהאוכל לעולם אינו בא לכלל טומאה חמורה. ומעתה נמצא שגם אוכל (שחישב עליו לישיבה) בא לידי טומאה חמורה. לכך צריך לומר שטומאה זו היא מדברי חכמים, ולא מדין תורה. ואולם עתה, עם קביעתו של רבא, יש לדחות את דברי אביי: אכן טומאת גוש השאור שיוחד לישיבה היא מן התורה, ואולם כששימש גוש השאור הזה כדי לקבל טומאת מדרס מן התורה — לא כ"אוכל" שימש, אלא כמעשה עץ הוא שימש, לצורך הישיבה עליו.

ב כיוצא בדבר אמר אביי, הרי אמרו חכמים במסכתנו (לעיל יג,ב) שתקרובת (הדברים הבאים כקרבן) לעבודה זרה של אוכלין הריהם מטמאין באוהל כטומאת המת. ואף בזו יש לומר כי טומאתה היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], אלא מגזירת חכמים היא. ומנמק אביי את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לאוכלין שיש אופן שבו הם מטמאין טומאה חמורה (כאב הטומאה)! ודוחים: אף כאן יש לומר שטומאת תקרובת עבודה זרה של אוכלין היא אכן מן התורה, ואולם כששימש דבר מאכל זה כתקרובת עבודה זרה — לא כאוכל שימש, אלא כמעשה עץ הוא שימש את העבודה זרה.

ג כיוצא בדבר אמר אביי, הרי אמרו חכמים כי חבורי אוכלין (דברי מאכל שמחוברים לכלים, כבצק הנמצא בסדקיו של הכלי, ומשמש בכך את הכלי, ומעונין הבעלים שישאר שם חמץ זה בשימושו את הכלי — ככלים דמו [נחשבים], ולפיכך, אם נגע כזית מן המת בהם, הריהם נטמאים כ"אב הטומאה" ככל כלי, וחוזרים ומטמאים כטומאה חמורה, אדם וכלים. אף בזו יש לומר כי טומאתן היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], אלא מגזירת חכמים היא. ומנמק אביי את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לאוכל שיש אופן שבו הוא מטמא טומאה חמורה (כאב הטומאה)! ודוחים: אף כאן יש לומר שטומאת חבורי האוכלים היא אכן מן התורה, ואולם כששימש דבר מאכל זה כחיבורי הכלי — לא כאוכל שימש, אלא כמעשה עץ שימש את הכלי.

ד ומביאים עוד כיוצא בזה, מה שאמר ליה [לו] רב פפא לרבא: הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] כי חלב נבלה הבא מן הבהמה הטהורה, בכפרים על מנת שיקבל טומאת אוכלים הריהו צריך גם מחשבה של הבעלים שייאכל החלב (על ידי גוי, ובכך הריהו מוגדר כאוכל), והריהו צריך גם הכשר במתן אחד המשקים המכשירים עליו. ועל כך אמר רב פפא כי חלב הכליה טומאתו אגב כוליא [אצל הכליה] היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], אלא מגזירת חכמים היא. ומנמק רב פפא את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לאוכל שיש אופן שבו הוא מטמא טומאה חמורה (כאב הטומאה)!

ודוחים: אף כאן יש לומר שטומאת חלב הנבילה בכפרים היא אכן מן התורה, ואולם כששימש החלב את הכליה, שימוש זה שבגללו הוא מטמא — לא כאוכל הוא שימש, אלא כמעשה עץ הוא שימש את הכלי, וכאילו היה זה עצם השומר על הכליה.

ה ומביאים עוד כיוצא בזה, מה שאמר רב מתנה, הרי אמרו חכמים כי בית שסככו בזרעים (צמחים שונים), שהשתמש בהם כתקרה לביתו, אם היתה באותם צמחים טומאת אוכלים — טהרו בסיכוכם מידי טומאתם. שכן שוב אין הם בכלל אוכל אלא כחלק מן הבית. ולכך אם תפרח צרעת באותו בית — כל הבית טמא, על כתליו ואהלו. ועל כך אמר רב מתנה כי טומאתו זו היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], ומנמק רב מתנה את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לזרעים שיש אופן שבו הוא מטמא טומאה חמורה (כאב הטומאה)! ודוחים: אף כאן יש לומר שטומאת הזרעים שסוככו היא אכן מן התורה, ואולם כששימש הזרע את הבית כתקרה — לא כאוכל הוא שימש, אלא כמעשה עץ שימש את הבית.

ו ושבים להסבר משנתנו, ששנינו בה שאם מתה הבהמה, נחשבים הבשר והאבר המדולדלים כאילו נפלו ממנה בחייה, ואין הם נעשים נבילה עם מותה של הבהמה. ולכך הבשר המדולדל צריך הכשר כדי לקבל טומאה (שהרי דינו כבשר מן החי, שטהור הוא), ואילו האבר המדולדל מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר נבילה. אלה הם דברי ר' מאיר, ואילו ר' שמעון מטהר. ונראים דברי ר' שמעון כמוסבים על מה שאמר ר' מאיר במתה הבהמה, שבניגוד לר' מאיר המטמא את האבר טומאה חמורה, ר' שמעון מטהר את האבר מטומאה חמורה זו.

ושואלים: מה נפשך [מה רצונך] לומר בהסבר שיטתו של ר' שמעון? אי [אם] אתה אומר שטעמו הוא משום שהמיתה של הבהמה עושה ניפול (מחשיבה את האבר כאילו הוא נפל ממנה קודם למותה) — ליטמא [שיטמא] האבר משום אבר מן החי, וכדינו של כל אבר הפורש מן הבהמה בחייה! ואי [אם] תאמר בטעמו של ר' שמעון שאין מיתה עושה ניפול, וזו הסיבה מדוע אין האבר מטמא משום אבר מן החי, ומשום שהריהו כחלק מגוף הבהמה — מעתה ליטמא [שיטמא] משום אבר מן הנבלה! וכיצד לדעת ר' שמעון הוא טהור לגמרי?

ומשיבים: אין דברי ר' שמעון מוסבים על סוף משנתנו, בזמן שמתה הבהמה, אלא ר' שמעון ארישא קאי [על ראשה של המשנה עומד, מתייחס], שכן שנינו בה בדינם של האבר והבשר המדולדלין בבהמה — מטמא טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר, ועל זה שונים אנו בסוף המשנה כי ר' שמעון מטהר מטומאת אוכלים.

ובהסבר שיטתו של ר' שמעון, אמר ר' אסי, אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם, מקור דעתו] של ר' שמעון? שכן אמר קרא [הכתוב] בפרשת טומאת האוכלים "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא,לד) — בא כפל הלשון ("האוכל אשר יאכל") ללמדנו כי רק אוכל שאתה יכול להאכילו בהיתר לאחרים, אף לגוים — הוא זה הקרוי (הנקרא, הנחשב) אוכל לענין קבלת טומאת אוכלים. אבל אוכל שאי (שאין) אתה יכול להאכילו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Why should the flesh be impure? Since the source of its impurity is the limb, and the location of the contact between the limb and the flesh is hidden and not visible, it constitutes contact with a source of impurity in a concealed part of the body, and the principle is that contact with a source of impurity in a concealed part of the body does not render an item impure.

Rabbi Zeira said to Rabbi Asi: This matter is difficult for me as well, and I asked Rabbi Abba bar Memel, and he said to me: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said that contact with a source of impurity in a concealed part of the body renders an item impure.

Rabbi Asi said to Rabbi Zeira: But hasn’t Rabbi Abba bar Memel said this answer in my presence many times? And I said to him that this answer does not explain the ruling of the baraita. The reason is that with regard to a concealed part of the body imparting impurity, Rabbi Meir differentiates between a type of impurity that requires an item to be rendered susceptible in order to take effect and a type of impurity that does not require an item to be rendered susceptible. The case in the baraita is one where the flesh was not yet rendered susceptible to impurity when it was severed from the limb, and Rabbi Meir concedes that in such a case impurity should not apply to a concealed part of the body.

Rava was surprised by Rabbi Asi’s statement and said: But what is the difficulty? Perhaps the baraita is discussing a case where the flesh was rendered susceptible to impurity before it was severed from the limb.

Rabba bar Rav Ḥanan said to Rava: Why do I need the flesh severed from the limb to be rendered susceptible to impurity? Flesh that is upon a limb from a living animal imparts a severe form of impurity due to its original limb, as it is considered part of the limb that was severed from a living animal, which imparts the impurity of a carcass, a severe form of impurity that is transmitted even to people and vessels. Therefore, it is not necessary to render this flesh susceptible to impurity after its separation from the limb, because the halakha is that any food item that will eventually impart a severe form of impurity does not require contact with liquid in order to be rendered susceptible to imparting a lesser form of impurity.

Rava said to Rabba bar Rav Ḥanan: This principle applies only when the more severe and more lenient forms of impurity are both impurities of food. But in the case of the baraita, the flesh needs to be rendered susceptible to impurity after it is severed from the limb, because when it initially served as part of the limb, it performed the role of wood, i.e., it had the status of flesh of the limb, which is necessary to give the limb the status of a limb severed from the living (see 128b), but it was not impure due to its status as food.

§Rava said that if a food item serves a function other than food, the principle that if it will eventually contract a severe form of impurity it does not require contact with liquid in order to be rendered susceptible to a lesser form of impurity does not apply. The Gemara now relates a number of matters that are explained with the same reasoning. Abaye said: The Sages said in a baraita: A mass of hardened leaven that one designated for the purpose of sitting upon it, not for consumption, is nullified. The item is no longer considered food and one may possess it in his house during Passover. But the item is now considered a chair, and it is subject to ritual impurity imparted by treading. It therefore is rendered impure if a zav sits on it.

Abaye explained: Its impurity in such a case is clearly not by Torah law but by rabbinic law; as if it enters your mind that it is impure by Torah law, then we have found that food can become susceptible to a severe type of impurity. This cannot be true, because the category of food that requires contact with liquid to be susceptible to impurity is food that will not eventually impart a more severe type of impurity. Based on Rava’s reasoning, the Gemara responds: The seat imparts impurity by Torah law. When the leaven served as a chair it was not considered food, as it performed the role of wood.

Similarly, Abaye said: The Sages said in a baraita: An idolatrous offering of food imparts impurity in a tent. Abaye explained: Its impurity is not by Torah law but by rabbinic law; as if it enters your mind that it is impure by Torah law, then we have found that food can become susceptible to a severe type of impurity. The Gemara responds: The idolatrous offering imparts impurity by Torah law. When the food served as an idolatrous offering it was not considered food, as it performed the role of wood.

Similarly, Abaye said: The Sages said in a baraita: Foods that are connected to vessels are considered like the vessels. For example, if dough is attached to a kneading bowl and the owner wishes for the dough to remain there, the dough is considered part of the bowl. Therefore, if an olive-bulk of a corpse touches that dough, it becomes impure with the more severe impurity of a vessel, which imparts impurity to people and other vessels. Abaye explained: Their impurity is not by Torah law but by rabbinic law; as if it enters your mind that it is impure by Torah law, then we have found that food can become susceptible to a severe type of impurity. The Gemara responds: Food connected to vessels imparts impurity by Torah law. When the food served as a connection to the vessel it was not considered food, as it performed the role of wood.

Similarly, Rav Pappa said to Rava in explanation of that which is taught in a mishna (Okatzin 3:3): Fat forbidden in consumption for a Jew from an animal carcass in the villages, requires designation as food in order for it to become susceptible to contract impurity as food, and it must be rendered susceptible via contact with liquid. Rav Pappa explained: Although the forbidden fat that covers the kidney of a carcass imparts the impurity of a carcass, its impurity due to the impurity of the kidney is not by Torah law but by rabbinic law. As if it enters your mind that it is impure by Torah law, then we have found that food can impart a severe type of impurity and subsequently become susceptible to impurity as food.

The Gemara responds: The fat of a carcass imparts impurity by Torah law. When the fat served the kidney as protection and imparted the impurity of a carcass it did not serve as food, as it performed the role of wood.

Similarly, Rav Mattana said: The Sages said in a baraita: With regard to a house that one roofed with seeds, i.e., vegetation, if those seeds were impure, they are rendered pure when they are used as the roof of the house. The seeds are no longer considered food but rather part of the house. Therefore, if the house becomes leprous, the entire house becomes impure. Rav Mattana explained: Its impurity is not by Torah law but by rabbinic law; as if it enters your mind that it is impure by Torah law, then we have found that seeds can become susceptible to a severe type of impurity. The Gemara responds: The seeds used for the roof of the house impart impurity by Torah law. When the seeds served as the roof of the house they were not considered food, but rather performed the role of wood.

§The mishna teaches with regard to a hanging limb or flesh of a living animal that if the animal died, the hanging flesh needs to be rendered susceptible to impurity, as its halakhic status is that of flesh severed from a living animal, which is ritually pure. Rabbi Meir then states that the hanging limb imparts impurity as a limb severed from a living animal, but not as an unslaughtered carcass. And Rabbi Shimon deems the limb pure.

The Gemara asks: Whichever way you look at it, the ruling of Rabbi Shimon is difficult. If death renders a hanging limb one that has fallen off, i.e., if when the animal died of its own accord the hanging limb is considered to have fallen off its body beforehand, the limb should become impure as a limb from a living animal. If death does not render a hanging limb one that has fallen off, the limb should become impure as a limb from a carcass. How is it possible for Rabbi Shimon to deem the limb pure?

The Gemara answers: Rabbi Shimon is not responding to Rabbi Meir’s statement in the final clause of the mishna. Rather, Rabbi Shimon is referring to the first clause of the mishna, which teaches: The limb and the flesh of an animal that were partially severed and remain hanging from the animal impart impurity as food although they remain in their place attached to the animal. But in order for them to become impure, they need to be rendered susceptible through contact with a liquid. And Rabbi Shimon deems them not susceptible to impurity at all.

Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: What is the reason for the opinion of Rabbi Shimon? The verse states with regard to impurity as food: “From all food which may be eaten, that on which water comes shall be impure” (Leviticus 11:34). The repetitive phrase “food which may be eaten” indicates that only food that you are able to feed to others, including gentiles, is called food with regard to being susceptible to impurity as food, but food that you are not able to feed

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמאי טומאת בית הסתרים היא. הכא לא מצי למימר בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהם, א"כ אוכלין כמאן דמפרשי דמו דמיירי כגון שלא נשאר בו יותר בשר ואין עליו שום דין אבר מן החי כך פי' בתוס'. הא דאקשי ליה רבה (ב"ב) [בר רב] חנן לרבא ל"ל הכשר הרי מטמאה טומאה חמורה אגב אביו איכא למידק אמאי אקשי ליה, ל"ל לאוקמה כר"מ דאמר טומאת בית הסתרים אפי' לרבנן נמי מטמא דכל שסופו לטמא טומאה חמורה א"ל לא הכשר שרץ ולא הכשר מים וכדאיתא בנדה (נא, א) ולא עוד אלא דפשיטא להו התם טפי דא"צ הכשר שרץ מדא"צ הכשר מים דאמרינן התם גבי נבילות עוף טהור נמי דהכשר שרץ לא בעי הכשר ודם מי לא בעי, אלמא פשיטא להו דכל שסופו לטמא טומאה חמורה הכשר שרץ לא בעי הכשר ודם מי לא בעי', אלמא פשיטא להו דכל שסופו לטמא טומאה חמורה הכשר שרץ לא בעי טפי מהכשר מים הכא אמרינן איפכא, ובמסקנא דהתם בין הכשר שרץ ובין הכשר מים לא בעי. יש מתרצים דהתם הוא דוקא בשסופו לטמא טומאה חמורה מחמת עצמו, אבל אגב אביו כי הכא צריך הוא למגע טומאת אביו.

כיפת שאור שיבשה וייחדה לישיבה בטלה מתורת אוכל והרי נקראת מושב לענין מדרס שאין כאן עמוד ונעשה מלאכתנו שמא תאמר אם כן מצינו אוכלין שסופן לטמא טומאה חמורה והיאך הם צריכים הכשר אין זה כלום שבשעה ששמש לטומאה חמורה לא שמש מתורת אוכל אלא מתורת מעשה עץ ר"ל שנשתנה מכמות שהיה לא מחמת יבשותו אלא מחמת נולד שבו ופנים חדשות הן לא נאמר על שסופו לטמא [טומאה] חמורה שאין צריך הכשר אלא במה שבכל שעה הוא אוכל ולענין חמץ אם טח בפניה בטיט בטלה ומותר לקיימה:

תקרובת ע"ז מטמאה כנבילה במגע ומשא ומ"מ אינה מטמאה באהל וכבר ביארנוה:

בפרק ראשון אוכלים המחוברים לכלים בטלו מתורת אוכל ואם נטמא הכלי הרי הן מטמאין טומאת הכלי בעצמו:

חלב נבלה של בהמה טהורה צריך הכשר ואין צריך מחשבה לא בכרכים ולא בכפרים:

בית שסככו בזרעים כגון המסכך ביתו בשבלים ובהם הזרעים כיון שסכך בהם בטלו הזרעים ונעשו אהל ואם פרחה צרעת בבית נטמאו עמו אע"פ שביארנו באוכלין שסופן ליטמא טומאה חמורה כבר ביארנו שמחמת שם אחר יורדת הטומאה בהם ופנים חדשות באו:

בפרש"י בד"ה מטמא טומאה חמורה ואנן תנן כו' אין צריך הכשר עכ"ל בהנהו פירכות דלעיל גבי כיפת שאור ותקרובת ע"ז וחיבורי אוכלין מתפרש ליה בפשיטות כיון דמתחילה אוכלין הוי לא הוה סופן לטמא טומאה חמורה כמו בזרעים אבל הכא בחלב זה דמעולם לא היה אוכל אלא שהיה בו טומאה חמורה נבילה אגב כוליא לא שייך למיפרך ביה אלא דאם כן אין צריך הכשר וכה"ג פריך לעיל ל"ל הכשר הרי כו' וק"ל:

תוס' בד"ה למה לי הכשר כו' תימה אמאי לא פריך למה ליה לאוקמי כרבי מאיר כו' עכ"ל במאי דמשני מעשה עץ שימש נראה דמיתרצא נמי הך פירכא דלא קאמרינן התם בפ' בא סימן דבטומאה חמורה אגב אביו לא בעי הכשר מים והכשר שרץ אלא בכגון נבילת עוף טהור ואם עיקר תמיהתם לדברי המקשה לא ידענא למה לא נפרש דקושטא הוא דהכי פריך למה ליה הכשר דלא מתוקמא אלא כרבי מאיר ובהכשר הא אתיא שפיר ככולי עלמא בלא הכשר דהרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו ודו"ק:

תד"ה ולא שני ליה לרבי מאיר וכו' הלשון אין מיושב דלא ה"ל למימר טפי אלא הכא לא הוכשר. ועדיפא מזה קשיא לי דהא כיון דר' (זירא) [אסי] הוה ידע גם כן שנויא דמשני הא מני רבי מאיר דהוא נמי שמיע ליה האי שנוייא מר' אבא בר ממל ולא הוה קשה ליה אלא דהכא לא הוכשר אם כן מאי ה"ל לאקשויי הא טומאת בית הסתרים היא וכו' הא מטומאת בית הסתרים לא קשה מידי דהא מני ר"מ ולא ה"ל למפרך אלא והא לא הוכשרו ופירכא דלא הוכשרו לא תלי' מידי בטומאת בית הסתרים וק"ל ואפשר שגם התוס' נתכוונו לזה אלא שקצרו דבריהם:

ד"ה למה לי הכשר וכו' תימה למה ליה לאוקמא כרבי מאיר וכו' ולא הכשר שרץ וכו'. רוצה לומר שמצד עצמו מטמא טומאה קלה דהיינו טומאת אוכלין וא"כ הקושיא שהקשו טומאת בית הסתרים הוא וכו' אינה קושיא כלל דהא מטמאה טומאה קלה מצד עצמה לא מצד שנגע בבית הסתרים וא"כ לא אצטריך כלל לאוקמא כרבי מאיר ועיין לעיל בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ב) וע"ג ובתוס' שם:

רש"י בד"ה צריך מחשבה כו' אוכל אומר אני כו' הד"א:

רש"י ד"ה ומשני. ע"י מעשה עץ הוא עושה אותה. כ"נ דצ"ל. ור"ל עושה את הטומאה החמורה:

תד"ה ל"ל. תימה אמאי ל"פ כו'. ולע"ד י"ל דלרבנן כיון דפרחה מהבשר הט"ח בפרישתו מאביו ממילה אזלה ג"כ הט"ק דכיון דבטל הסבה בטל המסובב. אבל לר"מ קבל הבשר טומאה ממש בעודו מחובר מהאבר אף בלא הכשר. ולכן אף שפרחה ממנו הט"ח נשאר עליו הט"ק שקבל ממקום אחר:

רש"י ד"ה בשהוכשר וכו׳ דטמא כצ"ל:

תד"ה טומאתה וכו׳ להניחה בביתו. נ"ב י"ל דקסבר הא דבטלה לה מתורת חמץ לא משום דנעשית כלי בכך אלא שע״י שמוש של ישיבה הו"ל כחרכו קודם זמנו וגם נפסל מאוכל כלב שכבר נתקשה כעץ ובטל לי׳ מתורת אוכל מ"מ לא ירד לו תורת כלי דלא ראוי לכלי ממש הכי הוה ס"ד:

גמ' אמר אביי הרי אמרו. ע"ל דף יג ע"ב תוס' ד"ה תקרובת:

ולא שני לי' לר"מ וכו' למה לי הכשר וכו' עתוס' ולפע"ד דגם בתחלת ידע כל זה ועיקר כוונת קושיתו הי' דהא כל שמטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר שרץ ולא הכשר מים. והכא נהי דשימש מעשה עץ משו"ה בעי הכשר שרץ מ"מ הכשר מים לא בעי לר"מ כיון דהי' מגעו בית הסתרים וטומאת עצמו בבת א' ועל זה אמר מנ"ל דלמא שני לר"מ בין טומאה דבעי הכשר וכו' דאפי' להכשר מים לא מהני לי' טומאה חמורה של מעשה עץ וק"ל:

כופת שאור וכו' בברייתא שם תניא אינו חייב לבערו וי"ל דהוה ס"ד דאביי דמיירי שכבר ביטל החמץ והפקירו. אלא שמדרבנן היו צריך לבערו והכא פת שעיפשה או שיחדה לישיבה אפי' מדרבנן א"צ לבערו אבל לעולם טומאתה לאו דאורייתא ולק"מ ק' תוס':

אודה לאל רועי. אשר אימץ זרועי. בחידוש פרק תשיעי, הוא ישלח עזרו משמים, וברכות שלום וחיים, בחי' פרק הזרוע וחלחיים.

טומאת בית הסתרים היא. היאך קבל טומאה במחובר והלא מגעו בסתר וקיי''ל בנדה (דף מא:) מקרא דטומאת בית הסתרים לא מטמיא: ר''מ היא. בבהמה המקשה (לעיל עב.) הוציא עובר את ידו ושחט את אמו ואח''כ חתכו בשר העובר מגע נבילה שקבל טומאה מאבר היוצא שהיה מחובר לו והוא מטמא כאבר מן החי: א''ל. רבי אסי לר' זירא בהא דר' אבא בר ממל לא איכפת לי דהא זימנין סגיאין אמרה להאי טעמא קמאי ואמרי ליה אנא: שני ליה לר''מ בין טומאה דבעיא הכשר כו'. ההיא דבהמה המקשה הוכשר העובר בשחיטת אמו ועדיין האבר הטמא מחובר בו וטמאו אבל משנתינו תנן הבשר צריך הכשר וכיון דצריך הכשר לא הוכשר קודם חתיכה והיאך מקבל טומאה מאביו: בשהוכשר. קודם חתיכה קתני הך ברייתא דטמאה: הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו. בעודו מחובר באבר היה אב הטומאה לטמא אדם וכלים ותנא דבי ר' ישמעאל לעיל בפירקין (דף קכא.) מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריך הכשר אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה כגון נבלת עוף טהור לא וכ''ש זה שכבר טימא: כששימש. אותו שמוש טומאה חמורה לאו בתורת אוכל שמשה שאין האבר מטמא כלום ע''י אותו בשר אלא בתורת עץ שימש שנחשב ונמנה עם הגידין והעצמות ליעשות אבר והן כעץ והשתא אתעביד ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן ולא דמי לנבלת עוף טהור שהיא מטמאה אדם על ידי אכילה: הרי אמרו. בפסחים באלו עוברין (דף מה:): כופת שאור. מוטיי''ל בלע''ז: שיחדה לישיבה בטלה. מתורת חמץ ואינו עובר עליו בפסח משום שאור לא ימצא בבתיכם אלמא לאו אוכל הוא ונעשית כלי ומטמאה מושב הזב שהרי אין אומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו שהרי יחדה לכך אומר אני דטומאה שאנו מטמאין אותו משום מושב הזב לאו דאורייתא אלא דרבנן היא דאמור רבנן בטלה ונעשת כלי: דאי ס''ד דאורייתא. א''כ מצינו אוכלין שסופן לטמא טומאה חמורה מאחר שירדו לתורת אוכלים ואנן אמרינן מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה כו': ומשני לעולם טומאתם דאורייתא ודקאמרת מצינו לאוכלים שמטמאים כו' כששימש אותו שימוש טומאה חמורה לאו בתורת אוכל שימשה אלא מעשה עץ שימש ע''י מעשה עץ הוא עושה אותה שבטל מתורת אוכל ונעשה עץ: הרי אמרו תקרובת עבודת כוכבים של אוכלין מטמא באהל. וקאמר אביי אומר אני טומאה זו לאו דאורייתא וקרא אסמכתא בעלמא: דאי דאורייתא. מצינו אוכלין שסופן לטמא אדם: מעשה עץ. שאסורים בהנאה ובטלו מאכילה ונעשו כעצים הנעבדים: הרי אמרו. באלו עוברין (פסחים מה:): חבורי אוכלים. שבכלים הרי הם ככלים ואם נגעה טומאה באוכל נטמא הכלי דתנן (שם) בצק שבסדקי עריבה לענין הטומאה אם רוצה בקיומו הרי הן כעריבה ואומר אני טומאתו זו שהוא נעשה כלי ואם נגע במת חוזר ומטמא אדם לאו דאורייתא: חלב נבלה. דבהמה טהורה אינו מטמא כנבלה דנפקא לן מיעשה לכל מלאכה ולענין לקבל טומאה מן הנבלה או מן השרץ: כפרים. שעמם מועטין וחלב לאו בר אכילה הוא אפילו לעובד כוכבים אלא ע''י דחק: צריך מחשבה. והוי אוכל וכיון דחלב יורד לתורת אוכל אומר אני טומאתו אגב כוליא מה שהוא מטמא אדם משום מגע נבלה שהוא שומר הכוליא כשהכוליא טמונה בו כדאמר לעיל (דף קכו:) כמה חוטין נמשכים הימנה לאו דאורייתא דאי דאורייתא מצינו דבר שיורד לתורת אוכל כגון חלב שחישב עליו ועדיין הכוליא טמונה בו: מטמא טומאה חמורה. ואנן תנן כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר וזה לענין טומאת אוכלין אוכל הוא וקתני צריך הכשר: מעשה עץ שימש. לאו בתורת אוכל הוא מטמא אלא בתורת שומר לאוכל כעצם וכקרנים וכטלפים: הרי אמרו בית שסככו בזרעים. כלומר הרי הזכירו בית המסוכך בזרעים דהוי בית ולא ידענא היכן אמרו: המסכך בזרעים. כגון שסיכך ביתו בשבלים ובהם הזרעים וכיון שעשה מהם סכך בטל הזרעים ונעשה אהל חשוב ואם פרחה צרעת באותו בית הרי כל הבית טמא כתליו ואהל שלו לטמא אדם וכלים: טומאתו לאו דאורייתא. אותה טומאה שהבית חשוב אהל לטמא אדם לאו דאורייתא היא ואית דגרסי בית שסיככו בזרעים טהרו כלומר טהרו מטומאת אוכלים ונעשו עץ דבטלו אצל הסיכוך טומאתו לאו דאורייתא כדפרישית: אי אין מיתה עושה ניפול. והרי נתנבל עמה לטמא משום נבלה: מ''ט דרבי שמעון. דמטהר המעורה בבעלי חיים:
וטומאת בית הסתרים לא מטמא. פירושה בפרק בהמה המקשה (לעיל עב: ד''ה בשעת): ולא שני ליה לר' מאיר בין טומאה דבעי הכשר כו'. הלשון אין מיושב דלא ה''ל למימר טפי אלא הכא לא הוכשר: למה לי הכשר והא מטמא טומאה חמורה אגב אביו. תימה אמאי לא פריך למה ליה לאוקומיה כר''מ הא מטמא טומאה חמורה אגב אביו ואין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ כדאמר פרק בא סימן (נדה דף נ:): כששימש מעשה עץ שימש. פירוש מאותו שם שהיה מטמא טומאה חמורה דהיינו משום אבר מן החי עתה אין אבר מן החי שאין בו אלא בשר ואין קרוי אבר ול''ד לנבלת עוף טהור ופרים הנשרפים שכשטימא טומאה חמורה היה משום שורף פרים והשתא נמי הם פרים וה''פ כששימש מעשה עץ שימש לא מתורת אוכל כמו שהוא עתה אלא מתורת עץ בעלמא וא''ת אע''ג דמעשה עץ שימש ליטמא דנגמר מזרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה בשום ענין וי''ל דזרעים נמי סופן לטמא טומאה חמורה ע''י שמוש עץ כדאמר בסמוך כופת שאור שיחדה לישב עליה בטלה ומטמאה טומאת מדרס: טומאתה לאו דאורייתא. תימה דאי לאו מדאורייתא בטלה אמאי מותר להניחה בביתו: בית שסככו בזרעים טהרו. מכאן קשה על פירוש רבינו שמואל בפ''ק דסוכה (דף יג:) דאמר ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אין חוצצין בפני הטומאה אבל מביאין הטומאה ופוסלין הסוכה משום אויר פירוש ולא משום סכך פסול דסכך פסול בארבעה ואויר בשלשה ואמר התם מאי טעמא כיון דכי יבשי נפלי כמאן דמפרשי דמו ופירש רבינו שמואל דהא דקאמר מאי טעמא לאו אאין חוצצין בפני הטומאה קאי משום דהוי אוכל ומקבל טומאה ואין חוצץ בפני הטומאה אלא אפוסלים את הסוכה קאי וקשה לפירושו דהכא משמע דבטלי לגבי בית ולא מקבלי טומאה ומיהו יש לומר לפירושו דמילי מילי קתני ואין חוצצין לאו כשסכך בהם קאמר אבל מכל מקום לא היה צריך לפרש כן דאיכא לפרושי כשסיכך בהן ולא מקבלי טומאה והאי דאין חוצצין כדמפרש התם משום דכי יבשי נפלי וכן פירש בקונטרס שם:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד