חולין קכט ע"ב

לאחרים אין קרוי אוכל אמר ליה רבי זירא לרבי אסי דילמא טעמא דרבי שמעון התם הואיל ומעורה מעורה דתניא יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה ר' יהודה מטהר וחכמים אומרים אם יכול לחיות טהור ואם לאו טמא ואמרינן לך מאי טעמא דרבי יהודה ואמרת לן הואיל ומעורה מעורה אמר ליה אמצעיתא נשחטה הבהמה הוכשרה בדמיה דברי ר' מאיר ר' שמעון אומר לא הוכשרו (אמר ר' אסי) אמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי שמעון אמר קרא {ויקרא יא-לד} מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל ודילמא טעמא דר' שמעון בההיא אי כדרבא אי כדרבי יוחנן אלא לעולם אסיפא ולאו אאבר אלא אבשר מתה הבהמה הבשר צריך הכשר ור' שמעון מטהר אמר ר' יוחנן מ''ט דרבי שמעון אמר קרא מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל:
מתני' האבר והבשר המדולדלין באדם טהורים מת האדם הבשר טהור האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת דברי ר' מאיר ורבי שמעון מטהר:
גמ' ורבי שמעון מה נפשך אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי ואי אין מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן המת ר' שמעון בעלמא קאי דקאמר תנא קמא האבר מטמא משום אבר מן החי ואין מטמא משום אבר מן המת אלמא אבר המת בעלמא מטמא ואמר ליה ר''ש אבר המת בעלמא לא מטמא דתניא אמר ר' אליעזר שמעתי שאבר מן החי מטמא אמר לו ר' יהושע מן החי ולא מן המת וקל וחומר ומה חי שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא מת שהוא טמא לא כל שכן כתוב במגילת תענית פסחא זעירא דלא למספד הא רבה למספד אלא כל דכן הכא נמי כל דכן אמר ליה כך שמעתי ומאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן המת כזית בשר ועצם כשעורה הפורש מאבר מן החי איכא בינייהו דתנן כזית בשר הפורש מאבר מן החי ר' אליעזר מטמא ור' נחוניא בן הקנה ור' יהושע מטהרין עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי ר' נחוניא מטמא רבי אליעזר ור' יהושע מטהרין השתא דאתית להכי בין תנא קמא לרבי שמעון נמי כזית בשר ועצם כשעורה איכא בינייהו:

הדרן עלך העור והרוטב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכט - ב

אבל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, כגון אבר מן החי שאסור אפילו לגוי, אין קרוי "אוכל". ולכן האבר והבשר המדולדלין שאסורין משום אבר מן החי, אינם בכלל "אוכל" לענין טומאת אוכלין.

אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: אי קאי רבי שמעון ארישא, מנא ליה לרבי יוחנן דטעמא דרבי שמעון משום דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל?

דלמא טעמא דרבי שמעון התם דמטהר ברישא מטומאת אוכלין, דסבר הואיל והאבר והבשר מעורה, שנשארו מחוברים במקצת לבהמה, הרי הם כמעורה - כמחוברים לגמרי לבהמה, והרי בעל חי אינו מקבל טומאה, ואפשר שזהו טעמו של רבי שמעון המטהר?

והרי מצינו תנא הסובר כן: דתניא: יחור ענף של עץ תאנה ובו תאנים, שנפשח נתלש מהעץ, ועדיין הוא מעורה בקליפה של העץ בלבד,

רבי יהודה מטהר את התאנים מקבלת טומאה, לפי שעדיין נחשב הענף כמחובר לעץ.

וחכמים אומרים: אם יכול הענף להתאחות עם העץ ולחזור לחיות, הרי הוא כמחובר וטהור, ואם לאו הרי הוא כתלוש וטמא.

ומסיק רבי זירא: ואמרינן לך: מאי טעמא דרבי יהודה שמטהר אפילו באופן שאינו יכול לחזור ולחיות?

ואמרת לן רבי אסי לרבי זירא: שהואיל והיחור מעורה עדיין בקליפה במקצת, הרי הוא כמעורה לגמרי, שנחשב כמחובר לגמרי לאילן.

והכא נמי נימא שרבי שמעון סובר כן? ^[225]

אמר ליה רבי אסי לרבי זירא: רבי יוחנן דאתא לפרש טעמו של רבי שמעון דהוא מטהר משום דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים - אמצעיתא דמתניתין קאי.

דקתני: נשחטה הבהמה הוכשרה בדמיה, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר: לא הוכשרו בדמיה.

ועל זה אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי שמעון שלא הוכשר האבר בשחיטת הבהמה?

ומבאר: דאין זה משום שלא הועילה השחיטה להכשיר את האבר, אלא שהאבר אינו מקבל טומאה כלל, אף אם הוא הוכשר לטומאה, דאמר קרא "מכל האוכל אשר יאכל", ודרשינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל אבל אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל,

והאבר המדולדל הרי הוא אסור באכילה אף לאחר השחיטה, כדדרשינן לעיל [עג ב] מקרא ד"ובשר בשדה טריפה", ואף לבני נח הוא אסור משום כן, וכיון שאינו ראוי להאכילו לאחרים אינו מקבל טומאה כלל ^[226]. [ומה שאמר רבי שמעון "לא הוכשר", הוא איידי שרבי מאיר אמר הוכשר. אך באמת כונתו לומר שאינו מקבל טומאה כלל - רמב"ן].

ואכתי מקשינן: מנא ליה לרבי יוחנן שזהו טעמו של רבי שמעון, ודלמא טעמא דרבי שמעון בההיא דמציעתא אי כדרבה שאין בהמה נעשית יד לאבר, אי כדרבי יוחנן שאם אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אינו חיבור, ולכן לא הוכשר האבר בשחיטת הבהמה. אך אם יוכשר האבר הרי הוא יהיה ראוי לקבל טומאה?

ומתרצינן: אלא לעולם סיום המשנה "ורבי שמעון מטהר" ורבי יוחנן שמבאר את טעמו אסיפא דמתניתין קאי. ולאו אאבר המדולדל אלא אבשר המדולדל.

דקתני סיפא: מתה הבהמה - הבשר צריך הכשר, ורבי שמעון מטהר את הבשר אף מטומאת אוכלין ואפילו אם יוכשר לקבל טומאה.

ועל זה אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי שמעון? דאמר קרא "מכל האוכל אשר יאכל", ודרשינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל אבל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל, והרי הבשר המדולדל אסור באכילה משום אבר מן החי, שהרי מיתה עושה ניפול, והרי זה נחשב שהבשר נתלש מהבהמה קודם מיתתה, ולכן אף לבני נח הוא אסור, ואוכל שאסור אף לבני נח אינו מקבל טומאה כלל. [אך האבר המדולדל יטמא בטומאה חמורה אף לפי רבי שמעון, משום אבר מן החי] ^[227].

מתניתין:

משנה זו עוסקת בטומאת מת ובטומאת "אבר" של אדם חי:

טומאת מת קיימת בכזית בשר מהמת ובעצם כשעורה, [עצם כשעורה מטמאת במגע ומשא בלבד, ואינו מטמא באהל עד שיהא בו שיעור רובע הקב עצמות. אך כזית בשר מטמא אף באהל].

אבר שלם שאין בו כזית בשר ולא עצם כשעורה נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע במסכת עדיות [פ"ו מ"ב] האם האבר מטמא באהל, או שמא אינו מטמא עד שיהא בו כזית בשר או עצם כשעורה.

אבר שלם שפירש מאדם חי הרי הוא מטמא במגע במשא ובאהל כטומאת מת, אך בשר שפירש מאדם חי אינו מטמא ^[228].

כאשר פירש מאדם חי אבר שלם, ולאחר מכן נפרדו הבשר והעצמות מהאבר, נחלקו התנאים במסכת עדיות האם הבשר והעצמות מטמאים כטומאת מת או לא. וכדלהלן בגמרא.

האבר והבשר המדולדלין באדם - שנתלשו מגוף האדם ונשארו מעורים בו במקצת - טהורים מטומאת מת, שעדיין הם כמחוברים להאדם. ואף על פי שאבר שנתלש לגמרי מהאדם בחייו מטמא כמת, מכל מקום הואיל והאבר מחובר במקצת אינו מטמא ^[229].

מת האדם - הבשר המדולדל טהור, לפי ש"מיתה עושה ניפול", והרי זה כבשר שנפל מהאדם קודם מיתתו, ובשר הפורש מן האדם החי טהור לגמרי.

אבל האבר המדולדל מטמא משום אבר מן החי שמטמא כמת, אבל אינו מטמא משום אבר מן המת, דכיון שמיתה עושה ניפול, הרי זה נחשב שנפל האבר בחיי האדם, ואבר שפירש מאדם חי מטמא בטומאת אבר מן החי ולא בטומאת אבר מן המת. [ויש הבדל בין שתי הטומאות כמבואר בגמרא]. דברי רבי מאיר.

ורבי שמעון מטהר. [בגמרא יתבארו דבריו].

גמרא:

והוינן בה: ורבי שמעון דמטהר לגמרי את האבר המדולדל לאחר מיתה - מאי טעמיה?

מה נפשך, אי סבר "מיתה עושה ניפול",

אם כן ליטמא משום אבר מן החי, שהרי זה נחשב לאבר שפירש בחיי האדם? ואי סבר "אין מיתה עושה ניפול", והרי זה נחשב שפירש האבר לאחר מיתת האדם, אם כן ליטמא משום אבר מן המת? ומדוע רבי שמעון מטהר לגמרי את האבר המדולדל?

ומשנינן: רבי שמעון בעלמא קאי.

רבי שמעון לא בא לחלוק על אבר המדולדל שהוא מטמא כאבר מן החי, אלא על עיקר טומאת "אבר מן המת" הוא בא לחלוק.

דקאמר תנא קמא "והאבר מטמא משום אבר מן החי ואין מטמא משום אבר מן המת", אלמא דקסבר אבר המת בעלמא היכא שפירש ממנו לאחר מיתה מטמא,

ואמר ליה רבי שמעון לתנא קמא: אבר מן המת בעלמא לא מטמא. אלא אם כן יש עליו כזית בשר או עצם כשעורה שאז הוא מטמא בתורת בשר ועצם מן המת.

דכבר מצינו שנחלקו בזה תנאים: דתניא: אמר רבי אליעזר: שמעתי ש"אבר מן החי" באדם מטמא.

אמר לו רבי יהושע: וכי משום ששמעת שאבר מן החי מטמא אתה סבור שמן החי דוקא ולא מן המת!? והלא קל וחומר הוא, ומה אדם חי שהוא טהור [כל זמן שלא קיבל טומאה] אמרינן שאבר הפורש ממנו טמא. מת, שהוא טמא, לא כל שכן שאבר הפורש ממנו טמא!?

וראיה לדבר: שהרי כתוב במגילת תענית: פסחא זעירא [פסח שני] דלא למספד ביה. וכי גם שם תדייק הא פסחא רבה מותר למספד ביה!?

אלא ודאי כל דכן הוא שפסח ראשון אסור במספד, ונקטו את הדבר המחודש בכדי שנלמד ממנו את הדבר הפשוט יותר, הכא נמי נקטו חכמים אבר מן החי וכל דכן אבר מהמת.

אמר ליה רבי אליעזר לרבי יהושע: כך שמעתי להדיא, שדוקא אבר מן החי מטמא ולא אבר מן המת!

ומעתה, גם תנא קמא ורבי שמעון נחלקו בזה, שרבי שמעון סובר כרבי אליעזר שאבר מן המת אינו מטמא עד שיהא בו כזית בשר או עצם כשעורה ^[230].

שנינו במשנה: האבר [המדולדל] מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת.

והוינן בה: ומאי נפקא מינה איכא בין אבר מן החי לאבר מן המת, מאחר ששניהם מטמאין כמת?

ומשנינן: כזית בשר ועצם כשעורה הפורש מאבר [מן החי ^[231]] איכא בינייהו. שאבר מן המת שנפרדו ממנו הבשר והעצמות, הרי הם מטמאים, הבשר בשיעור כזית, והעצמות בשיעור כשעורה, ואילו אבר מן החי שנפרדו ממנו הבשר והעצמות, אינם מטמאים כלל, אלא האבר מטמא רק כשהוא שלם.

וכן מצינו שנחלקו בזה התנאים: דתנן במסכת עדיות: כזית בשר הפורש מאבר מן החי - רבי אליעזר מטמא! ורבי נחוניא בן הקנה ורבי יהושע - מטהרין!

עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי - רבי נחוניא מטמא! רבי אליעזר ורבי יהושע מטהרין! הרי לפנינו שלשה שיטות תנאים:

רבי אליעזר מטמא את הבשר שפירש מהאבר, ואינו מטמא את העצמות שפירשו מהאבר.

רבי נחוניא מטמא את העצמות ואינו מטמא את הבשר.

ואילו רבי יהושע מטהר את שניהם ^[232].

ומעתה, תנא קמא סבר כרבי יהושע שמטהר בין את הבשר ובין את העצם שפירשו מהחי, ובזה חלוק אבר מן החי מאשר אבר מן המת, דאבר מן החי שפירש ממנו בשר או עצם הרי הם טהורים, ואילו אבר מן המת שפירשו ממנו בשר או עצם הרי הם טמאים. [וכן לרבי אליעזר דינם חלוק לגבי העצם, ולרבי נחוניא דינם חלוק לגבי הבשר, אלא שלגבי אבר מן המת ביארנו לעיל שתנא קמא סובר כרבי יהושע].

השתא דאתית להכי למחלוקת התנאים לגבי כזית בשר ועצם כשעורה שפירשו מאבר מן החי, הרי שאפשר לומר שמחלוקת תנא קמא ורבי שמעון אינה באבר מן המת כדאמרן לעיל, אלא בין תנא קמא לרבי שמעון נמי כזית בשר ועצם כשעורה שפירש מאבר מן החי איכא בינייהו, אם רק אחד מהם טהור או אפילו שניהם ^[233].

שתנא קמא שאמר דהאבר המדולדל מטמא משום אבר מן החי ולא משום אבר מן המת סובר שההבדל ביניהם הוא רק בדבר אחד: או בכזית בשר הפורש ממנו וכדעת רבי נחוניא שמטהר בבשר [אבל עצם הפורש ממנו טמא] או בעצם הפורש ממנו וכדעת רבי אליעזר שמטהר בעצם [אבל בשר הפרש ממנו טמא], ובא רבי שמעון לחלוק שבין בשר הפורש ובין עצם הפורש מאבר מן החי טהורים וכרבי יהושע ^[234].

הדרן עלך פרק העור והרוטב

הערות

^[225] הגמרא כאן מדמה את החיבור של יחור המעורה במקצת, לחיבור של אבר המדולדל. והנה התוספות לעיל קכח ב כתבו, דמאי דאמר שמואל לעיל קכז ב, תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין, דחשיב כתלוש לגבי טומאה, אתיא דלא כרבי יהודה שמטהר יחור המעורה במקצת. אך כתבו דיתכן דתאנים שצמקו חשיב תלוש טפי ממעורה במקצת. והקשה המהרש"א, אם מדמינן הכא אבר המדולדל למעורה במקצת, אם כן, תאנים שצמקו נחשבות לתלוש טפי מאבר המדולדל, ואם כן קשה, האיך הוכיחה הגמרא לעיל כשמואל [לפי פירוש התוספות שם] שהתולש תאנים שצמקו בשבת חייב חטאת מהא דאבר המדולדל אינו מטמא טומאת נבלות, הרי אבר המדולדל נחשב מחובר טפי?

^[226] בחידושי רעק"א לעיל עג ב הקשה, הרי האיסור אכילה הוא רק דרבנן, ואיך יתכן שמחמת זה אינו מקבל טומאה, הרי מהתורה הבשר מותר באכילה ומקבל טומאה? ותירץ, דכיון שהכשר השחיטה לרבי שמעון הוא רק דרבנן, ומדרבנן הרי אינו ראוי להאכילו לאחרים, לכן אינו מקבל טומאה. [ולפי זה אם יוכשר האבר ממקום אחר הרי הוא מקבל טומאה, ורבי שמעון קאמר רק באופן שהוכשר על ידי השחיטה, ואם כן אין צריך לומר כדברי הרמב"ן דאיידי דאמר רבי מאיר הוכשר קאמר רבי שמעון לא הוכשר, שלפי זה בדוקא אמר רבי שמעון לא הוכשר, דהא אם יוכשר ממקום אחר הרי הוא מקבל טומאה]. וראה שם מה שהקשה על זה. עוד הקשה רעק"א שם, לשיטת הרשב"א והר"ן דמותר להושיט לבן נח אבר המדולדל לאחר שחיטה, דרבנן אסרוהו לישראל, אך לבן נח שרי, דהכא מבואר להדיא דאסור אף לבני נח, דהא חשיב ליה אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים? ותירץ, דכל זה לפי הסלקא דעתך שרבי יוחנן פירש את טעמו של רבי שמעון שלא הוכשר משום שאינו ראוי לבן נח. אך לפי המסקנא דרבי יוחנן קאי על דברי רבי שמעון בסיפא. אך במה דאמר רבי שמעון לא הוכשר הרי האמוראים לעיל ביארו טעמים אחרים, ואף רבי יוחנן ביאר טעם אחר, ולא קאמר משום שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, מוכח דבאמת לאחר שחיטה הוא ראוי לבן נח, ואם כן למסקנא יש ראיה לשיטת הרשב"א והר"ן.

^[227] כתב רש"י דהוא הדין פליג רבי שמעון אף ברישא, דבעוד שהוא מחובר לבהמה והיא בחיותה אינו מקבל טומאת אוכלין כלל, כיון שהוא אסור באכילה. אך לגבי המציעתא לא כתב רש"י דפליג, וכתב המהרש"א דבזה מודה רבי שמעון דמטמא טומאת אוכלין, דהא דאסור באכילה אינו אלא דרבנן, כדאמרינן לעיל עד א, ודבר האסור באכילה רק מדרבנן מקבל טומאה. ולפי מה שכתבנו לעיל בשם רעק"א יש לומר עוד, שלפי המסקנא הרי האבר מותר לבן נח לאחר שחיטה, כמו שכתבו הרשב"א והר"ן, ולפיכך לא פליג רבי שמעון במציעתא.

^[228] התוספות דנו מה המקור לטומאת אבר באדם חי, והוכיחו שלא ילפינן מנבלה ושרצים, אלא איכא קרא לרבות אבר מן החי. וראה במהרש"א דאיכא תרי קראי, חדא לרבות טומאת אבר שלם, וחדא לרבות לרבי אליעזר בשר שפירש מהאבר, לרבי נחוניא לרבות עצם שפירש מהאבר, ורבי יהושע לא דריש כלל להאי קרא, ולכן הוא מטהר בשניהם. וברש"ש כתב דהפסוק שמרבה אבר מן החי הוא "בחלל חרב", כדדרשינן במסכת נזיר [נג ב], והפסוק שמרבה עצם או בשר הוא "או בעצם אדם", כדדרשינן בספרי. וראה חזון איש [אהלות כא ס"ק יב] שפירש את דברי התוספות באופן אחר.

^[229] דין זה שוה לדין ששנינו לגבי אבר המדולדל בבהמה, שבעוד שהבהמה חיה אינו מטמא בטומאת אבר מן החי. אך הקשה הרש"ש, מדוע לא נקטה המשנה שהאבר המדולדל באדם מטמא בטומאת אוכלין על ידי הכשר כמו לגבי בהמה? ותירץ, דבאמת האבר מקבל טומאת אוכלין, אך הדין ששנינו לגבי בהמה בסיפא, שאם מתה הבהמה הבשר צריך הכשר לקבל טומאת אוכלין, זה לא יתכן באדם, לפי שאם מת האדם אין האבר מקבל טומאה כלל ואף לא על ידי מחשבה, לפי שאין רגילות לאכול אבר מן המת, ואף על ידי מחשבה לא חל על זה שם אוכל דבטלה מחשבתו, כמבואר במסכת כריתות [כא א], ולכן לא נקטה המשנה דין טומאת אוכלין באבר של אדם אף ברישא.

^[230] הרש"ש במסכת עדיות [פ"ו מ"ב] הקשה, מדוע הגמרא לא ביארה כן במשנה הקודמת לגבי אבר המדולדל של בהמה, שרבי שמעון מטהר היינו דבעלמא קאי, והוא מטהר אבר מן הנבלה? והוכיח מכאן שבנבלה לכולי עלמא אבר שלם מטמא אף שאין בו כזית בשר, ורבי אליעזר מטהר אבר מן המת רק באדם. אך האור שמח [אבות הטומאה פ"ב ה"ה] כתב באופן פשוט שרבי אליעזר מטהר גם אבר של נבלה, ובאמת הגמרא יכלה לתרץ כך גם במשנה הקודמת. [וכתב לפי זה, שיתכן שכל מה שרבי שמעון סובר שאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו מקבל טומאת אוכלים, זה רק באיסור הנאה, שלישראל אסור להושיט לבן נח משום האיסור הנאה שלו. אך דבר שאסור רק באכילה כאבר המדולדל, אף שהאיסור הוא גם לבן נח, מכל מקום הוא מקבל טומאה, לפי שאין לישראל איסור להאכילו, אלא האיסור הוא על הבן נח, והא דרבי שמעון מטהר אין זה כרבי יוחנן דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, אלא דרבי שמעון בעלמא קאי, והוא מטהר אבר מן הנבלה].

^[231] הרש"ש מחק תיבות "מן החי".

^[232] בפשטות הם נחלקו רק בבשר או עצם שפירשו מאבר מן החי, שלאחר שחלה טומאה עליהם מדין אבר מן החי שוב לא תפקע הטומאה מהבשר או העצם. אך בשר ועצם שפירשו מהאדם עצמו לכולי עלמא אינם מטמאים. אך רש"י במשנתנו כתב, דהא דתנן מת האדם הבשר טהור אזלא כרבי יהושע המטהר בשר שפירש מן החי, והכא איירי שפירש הבשר עצמו מהחי, ומכל מקום כתב רש"י שרק לפי רבי יהושע הבשר טהור. וכן כתב הר"ש במסכת כלים [פ"א מ"ה]. אך הרש"ש הקשה שלא משמע כן במסכת עדיות? המהרש"א הקשה, דלמסקנת הסוגיא כתב רש"י שתנא קמא סובר או כרבי אליעזר או כרבי נחוניא, ואם נאמר שהם נחלקו גם בבשר ועצם שפירשו מהאדם עצמו, איך יתכן שהוא סובר כרבי אליעזר, הרי במשנה כתוב להדיא שהבשר טהור?

^[233] גם כאן יש להקשות מדוע הגמרא לא תירצה כן במשנה הקודמת, שרבי שמעון מטהר היינו שבשר או עצם שפירשו מאבר מן החי טהורים, ולכאורה מוכח מכאן שלגבי נבלה מודים רבי אליעזר ורבי נחוניא שהם טהורים. אך כתב האור שמח שם, שכאן זה לא קשה, שהרי אם נפרש כך את דברי רבי שמעון, הרי נצטרך לומר שתנא קמא מטמא בשר או עצם שפירשו מהאבר, והרי לטמאות עצם לא יתכן, דליכא טומאת עצם בנבלה, ואם הוא מטמא בשר שפירש מהאבר, מאי איכא בין אבר שפירש מהחי לבשר שפירש מהמת, הרי בתרוויהו הבשר שפירש טמא, אלא מוכח שהבשר שפירש מאבר מן החי טהור, ולכן אי אפשר לתרץ כן את דברי רבי שמעון. אך הרש"ש במסכת עדיות [פ"ו מ"ג] הוכיח שלגבי אבר מן החי לכולי עלמא הבשר שפירש טהור, דהא קאמר שתנא קמא יכול לסבור כרבי אליעזר, ומכל מקום הוא אומר במשנה הקודמת שהבשר שפירש מהאבר טהור.

^[234] כן פירשו רש"י ותוספות. אך הרמב"ם בפירוש המשנה והרע"ב פירשו את הגמרא כאן באופן אחר, דהגמרא נשארת בזה שרבי שמעון בעלמא קאי, והוא בא לטהר אבר מן המת, אלא דהשתא אמרינן דאין צריך לפרש שהוא סובר לגמרי כרבי אליעזר שאין בכלל טומאה לאבר מן המת, דבאמת באבר שלם מהמת מודה רבי שמעון שהוא מטמא, אלא שאם פירש ממנו הבשר או העצמות הרי הם טהורים, וכמו שנחלקו התנאים באבר מן החי, וראה תוספות יום טוב. אך הקשה הרש"ש על פירוש הרמב"ם והרע"ב, היכן מצינו תנא שמטהר בשר שפירש מאבר מן המת? ועוד הקשה, דבשלמא בשר שפורש מאבר מן החי יתכן לטהר, משום שגם בשר שפירש מן החי טהור, אך בשר שפירש מאבר מן המת איך יתכן לטהרו, הרי בשר שפירש מהמת טמא, ואין סברא לומר שמשום שפירש מן האבר שהוא טהור?

פרק עשירי - הזרוע והלחיים

לאחרים (כדבר האסור אף לגוים משום אבר מן החי, כגון אבר והבשר המדולדלים) — אין קרוי (נקרא, נחשב) אוכל.

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי בשאלה על הסברו זה בשם ר' יוחנן: אם אמנם ר' שמעון מתייחס לתחילת משנתנו, מנין לנו שטעמו של ר' שמעון הוא משום שדבר שאינו ראוי להאכילו לאחרים אינו נחשב אוכל, דילמא טעמא [שמא הטעם] של ר' שמעון התם [שם], בראשית משנתנו, שמטהר את האבר והבשר המדולדלים מכלל טומאת אוכלים, הוא משום שסבור ר' שמעון כי הואיל והאבר והבשר הוא עדיין מעורה בגוף הבהמה (אף שהם מדולדלים) לכך הוא נחשב כמעורה לכל דבר.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדין יחור (ענף רך) של עץ התאנה שנפשח (נחתך) מן העץ, ואולם הוא עדיין מעורה בקליפה של עץ התאנה — לדעת ר' יהודה אין פירות התאנים שבאותו ענף נחשבים כתלושים אלא כמחוברים, ולכך הריהו מטהר אותם מכלל טומאה. ואילו חכמים אומרים: אם הוא יכול במצבו זה לשוב ולחיות (להתחבר עם העץ ולפרוח ולהניב) — הרי זה נחשב למחובר, ולכך הפרי הנמצא עליו הינו טהור. ואם לאו [לא], שאין הענף מסוגל לשוב ולהתאחות עם העץ — נחשב הוא כתלוש, והפרי הנמצא עליו הריהו טמא. ואמרינן לך [ואמרנו לך, לר' אסי] בשאלה: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? ואמרת לן [לנו] בתשובה כי טעמו הוא הואיל והענף עדיין מעורה בעץ התאנה, נחשב הוא כמעורה. ומעתה בדומה לכך יש לומר גם לדעת ר' שמעון!

אמר ליה [לו] ר' אסי לר' זירא בתשובה: לדעת ר' יוחנן, אין דברי ר' שמעון מוסבים על ראשית המשנה, אלא אמצעיתא [על אמצע המשנה], ששנינו בה כי אם נשחטה הבהמה, אף שעדיין לא בא עליה משקה, מכל מקום הוכשרה לקבל טומאה באמצעות דמיה של השחיטה, דברי ר' מאיר, ועל כך ר' שמעון אומר כי לא הוכשרו בדמי השחיטה.

ובהסבר שיטתו זו של ר' שמעון אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? שכן אמר קרא [הכתוב] בפרשת טומאת האוכלים "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא, לד) — בא כפל הלשון ("האוכל אשר יאכל") ללמדנו כי רק אוכל שאתה יכול להאכילו בהיתר לאחרים — הוא זה הקרוי (הנקרא, הנחשב) אוכל לענין קבלת טומאת אוכלים. אבל אוכל שאין אתה יכול להאכילו — אין קרוי אוכל.

ואף על הצעה זו שואלים: מנין לו לר' יוחנן להסביר כך את שיטת ר' שמעון, ודילמא טעמא [ושמא הטעם] של ר' שמעון בההיא [באותה הלכה]

אי [או] כהסברו של רבא (רבה) בהסבר מחלוקתם זו (לעיל קכז,ב) שלדעת ר' שמעון אין הבהמה כולה נעשית יד לאבר מסויים שבה. אי [או] כהסברו של ר' יוחנן (שם) הסבור שנחלקו ר' מאיר ור' שמעון בשאלה האם הבשר והאבר המדולדל נחשבים כגוף אחד עם הבהמה, וכגון שכשאוחז באבר ובבשר הללו, אין גוף הבהמה עולה אתם?

אלא, לעולם אתה צריך לפרש, כדרך שאמרנו בתחילה, שדברי ר' שמעון מתייחסים אסיפא [על סופה] של המשנה, ואולם לאו [לא] על האבר המדולדל, אלא על הבשר המדולדל. שכן צריכים לשנות בסוף המשנה: אם מתה הבהמה — הבשר המדולדל צריך הכשר, ומקבל טומאת אוכלים. ואילו ר' שמעון מטהר אף אם יבואו משקים על הבשר. ובהסבר טעם שיטתו זו של ר' שמעון

אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? שכן אמר קרא [הכתוב] "מכל האוכל אשר יאכל", אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים — קרוי אוכל, אוכל שאי (אין) אתה יכול להאכילו לאחרים — אין קרוי אוכל. וכיון שהבשר המדולדל אסור באכילה אף לבני נח, ומשום אבר מן החי, לכך אין הוא מקבל טומאה כלל.

א משנה האבר והבשר שנתלשו מגוף האדם, ועתה הם מדולדלין באדם החי — הריהם טהורים אף שאינם יכולים לשוב ולהתאחות ולהירפא. אם מת האדם — הבשר המדולדל שבו הריהו טהור, שדינו כדין הבשר שנשר מן האדם החי שהריהו טהור. ואילו האבר המדולדל שבו הריהו מטמא משום אבר מן החי, ואולם אינו מטמא משום אבר מן המת. אלה דברי ר' מאיר, ור' שמעון מטהר בזה ובזה.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי לדעת ר' מאיר האבר המדולדל לאחר מיתה מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת, ואילו ר' שמעון מטהר בזה ובזה. ותוהים: בהסבר דעתו של ר' שמעון מה נפשך [מה רצונך] לומר, שהרי אי [אם] סבור הוא שמיתה עושה ניפול, שנחשב האבר המדולדל כאילו נפל מן האדם בחייו — ליטמא [שיטמא] האבר המדולדל משום אבר מן החי! ואי [ואם] סבור ר' שמעון שאין מיתה עושה ניפול, ונחשב האבר כמחובר לגוף בשעת מיתה — מעתה ליטמא [שיטמא] האבר המדולדל משום אבר מן המת!

ומשיבים: אין דברי ר' שמעון הללו מוסבים על האמור במשנתנו, אלא לענין אבר הפורש מן המת בעלמא [סתם, בכלל, זה הפורש מן האדם המת לאחר מותו] קאי [עומד, מתייחס] ר' שמעון. שכן שמע ר' שמעון דקאמר [שאמר] התנא קמא [התנא הראשון במשנתנו, ר' מאיר] שאם מת האדם, האבר המדולדל שבו מטמא משום אבר מן החי ואין הוא מטמא משום אבר מן המת. אלמא [ניתן להסיק מכאן] כי אבר המת בעלמא [סתם] הריהו מטמא. ועל כך אמר ליה [לו] ר' שמעון: אבר המת בעלמא [סתם] לא מטמא.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] שעולה ממנה כי הרי זו מחלוקתם של תנאים קודמים. שכך אמר ר' אליעזר: שמעתי שאבר מן החי באדם מטמא. אמר לו ר' יהושע: אמנם שמעת כן שאבר מן החי הריהו מטמא, ואולם בשל כך סבור אתה שהכוונה דווקא לאבר שבא מן האדם החי הוא המטמא, ולא אבר הבא מן המת? והלוא קל וחומר הוא זה שיהא אבר הבא מן המת מטמא: ומה אבר הבא מן האדם החי, שהרי זה דבר קל, כיון שהוא האדם הריהו טהור — בכל זאת אבר הפורש ממנו הינו טמא. אבר הבא מן האדם המת, שהרי זה דבר חמור, שכן הוא המת עצמו טמא — לא כל שכן הוא שהאבר הפורש ממנו יהיה טמא!

ועוד הוסיף ר' יהושע ואמר: והרי כתוב במגילת תענית כי פסחא זעירא [פסח קטן, י"ד באייר] דינו הוא דלא למספד [שאין סופדים] בו, והאם גם בזה תאמר: הא [הרי] מכאן כי דווקא ב"פסח קטן" אין סופדים, ואולם בפסח רבה [גדול, שבי"ד בניסן] מותר למספד [לספוד] בו?! אלא כל שכן הוא, שאם ב"פסח קטן" אין סופדים, בוודאי שאין סופדים ב"פסח גדול". מעתה הכא נמי [כאן גם כן] יש לומר שאם אבר הבא מן החי מטמא, כל שכן שהוא הדין באבר הבא מן המת! אמר ליה [לו] ר' אליעזר: אמנם יש לומר קל וחומר זה, ואולם כך שמעתי מרבותי.

ג שנינו במשנתנו שלדעת ר' מאיר האבר המדולדל הבא מן המת הריהו מטמא משום אבר מן החי, ואין הוא מטמא משום אבר מן המת. ושואלים: מאי איכא [מה, איזה הבדל יש] בין טומאת אבר מן החי לטומאת אבר מן המת? ומשיבים: לענין כזית בשר ועצם ששיעורה כשעורה הפורש מאבר מן החי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: כזית בשר הפורש מאבר מן החי — ר' אליעזר מטמא, ור' נחוניא בן הקנה ור' יהושע מטהרין. עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי — ר' נחוניא מטמא, ר' אליעזר ור' יהושע מטהרין.

ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן, למחלוקת תנאים זו], אפשר לומר שבין תנא קמא לר' שמעון נמי [גם כן] הבדל זה שבדין כזית בשר ועצם כשעורה איכא בינייהו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to others, such as the limb and flesh from a living animal, which are forbidden even to gentiles, is not called food.

Rabbi Zeira questioned the explanation of Rabbi Yoḥanan and said to Rabbi Asi: If Rabbi Shimon is discussing the first clause in the mishna, claiming that a hanging limb or flesh is pure during the lifetime of the animal, the reason for his statement is not necessarily that food that is forbidden to all people is not considered food. Perhaps the reason for the opinion of Rabbi Shimon there is that since the flesh or limb is still attached to the animal, it is considered attached.

As it is taught in a mishna (Okatzin 3:8): With regard to a branch of a fig tree that was detached from the tree and remains attached only to the bark of the tree, Rabbi Yehuda deems the figs on the branch not susceptible to impurity, as they are considered attached to the tree. And the Rabbis say: If it is possible to reattach the branch to the tree and the branch can continue to live and produce fruit, then it is considered attached to the tree, and the fruit is not susceptible to impurity. But if not, the fruit is susceptible to impurity. And we said to you, Rabbi Asi: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? And you said to us: Since the branch is still attached to the bark of the tree, it is considered attached. Therefore, the same logic applies to the statement of Rabbi Shimon.

Rabbi Asi said to Rabbi Zeira: Rabbi Yoḥanan is explaining the reasoning for Rabbi Shimon’s opinion in the middle clause of the mishna, which teaches: If the animal was slaughtered, the limb and the flesh were rendered susceptible to impurity with the blood of the slaughtered animal; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Shimon says: They were not rendered susceptible with the blood of the slaughtered animal.

Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: What is the reason for the opinion of Rabbi Shimon? The reason is that the verse states with regard to impurity as food: “From all food which may be eaten, that on which water comes shall be impure” (Leviticus 11:34). The phrase “food which may be eaten” indicates that only food that you can feed to others, including gentiles, is called food in this regard, but food that you cannot feed to others, such as the limb and flesh from a living animal, is not called food.

Rabbi Zeira questioned this explanation of Rabbi Yoḥanan as well, and said to Rabbi Asi: If it is with regard to Rabbi Shimon’s opinion in the middle clause of the mishna, perhaps the reason for the opinion of Rabbi Shimon in that clause is not that food that is forbidden to all is not called food.

Rather, it is either in accordance with the explanation of Rava or in accordance with the explanation of Rabbi Yoḥanan cited earlier (127b–128a). According to both explanations of Rabbi Shimon’s opinion, the mishna is discussing a case where only the body of the animal, but not the partially severed limb, came into contact with the blood of slaughter. According to Rava, the reason for Rabbi Shimon’s opinion is that the body of the animal serves the partially severed limb as a handle, and he holds that a handle of a food item transmits impurity to the attached food, but a handle that comes into contact with liquid does not render the attached food susceptible to impurity. And according to Rabbi Yoḥanan, Rabbi Shimon holds that if one grasps a small part of a large item such that the large part does not ascend with the small part, the small part is not considered part of the item with regard to impurity (see 127b).

Rather, actually, one must explain the statement of Rabbi Shimon as it was explained originally, that he is referring to the latter clause of the mishna. And he is not referring to the case of a partially severed limb, but rather to the case of partially severed flesh. Therefore, the latter clause of the mishna teaches: If the animal died without slaughter, Rabbi Meir holds that the hanging flesh needs to be rendered susceptible to impurity in order to impart impurity as food, and Rabbi Shimon deems the limb not susceptible to impurity even if it came into contact with liquid.

Rabbi Yoḥanan said: What is the reason for the opinion of Rabbi Shimon? The reason is that the verse states with regard to impurity as food: “From all food which may be eaten, that on which water comes shall be impure” (Leviticus 11:34). The phrase “food which may be eaten” indicates that only food that you can feed to others, including gentiles, is called food with regard to being susceptible to impurity as food, but food that you cannot feed to others, such as flesh from a living animal, which is forbidden even to gentiles, is not called food.

MISHNA: The limb and the flesh of a person that were partially severed and remain hanging from a person are ritually pure, although there is no potential for healing. If the person died, the hanging flesh is ritually pure, as its halakhic status is that of flesh severed from a living person. The hanging limb imparts impurity as a limb severed from the living and does not impart impurity as a limb from a corpse; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Shimon deems the flesh and the limb ritually pure.

GEMARA: The Gemara challenges the opinion of Rabbi Shimon in the latter clause of the mishna: Whichever way you look at it, the ruling of Rabbi Shimon is difficult. If death renders a hanging limb fallen off, i.e., if after the person dies the hanging limb is considered to have fallen off his body beforehand, the limb should impart impurity as a limb severed from the living. And if death does not render a hanging limb fallen off, and the limb is considered attached to the body at the time of death, then the limb should impart impurity as a limb from a corpse.

The Gemara explains: This statement of Rabbi Shimon is not referring directly to the case in the mishna. Rather, the statement of Rabbi Shimon is referring to the matter of a limb that separates from a corpse in general. Rabbi Shimon inferred from that which the first tanna, Rabbi Meir, said: The hanging limb imparts impurity as a limb severed from the living and does not impart impurity as a limb from a corpse, that evidently, in general the limb of a corpse imparts impurity. And in reference to this Rabbi Shimon said to him: In general, the limb of a corpse does not impart impurity, if it does not contain an olive-bulk of flesh.

Another pair of tanna’im had the same dispute as Rabbi Meir and Rabbi Shimon, as it is taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: I heard that a limb severed from the living imparts impurity. Rabbi Yehoshua said to him: May one infer from this statement that a limb from a living person imparts impurity but a limb from a corpse does not? But it can be inferred a fortiori that a limb from a corpse imparts impurity: If with regard to a living person, who is pure and does not impart impurity, nevertheless a limb that separates from him is impure, then with regard to a corpse, which is impure, all the more so is it not clear that the limb that separates from it is impure?

Furthermore, Rabbi Yehoshua adds that it is written in Megillat Ta’anit: On Minor Passover, i.e., the fourteenth of Iyyar, one does not eulogize. Should one infer from here that on Major Passover, i.e., the fourteenth of Nisan, it is permitted to eulogize? Clearly that is not the case. Rather, if one may not eulogize on the fourteenth of Iyyar, all the more so one may not eulogize on the fourteenth of Nisan. Here too, if a limb from a living person is impure, all the more so a limb from a corpse is impure. Rabbi Eliezer said to him: Despite this reasoning, such is the ruling I heard from my teachers.

§The mishna teaches that Rabbi Meir holds that with regard to a partially severed limb of a person, after the person dies the limb imparts impurity as a limb from a living person but not as a limb from a corpse. The Gemara asks: What difference is there between the impurity of a limb from a living person and the impurity of a limb from a corpse? The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to the case of an olive-bulk of flesh, or a bone the volume of a barley grain, that separates from the severed limb of a living person.

As we learned in a mishna (Eduyyot 6:3): In the case of an olive-bulk of flesh that separates from a limb severed from a living person, Rabbi Eliezer deems it impure, and Rabbi Neḥunya ben HaKana and Rabbi Yehoshua deem it pure. In the case of a bone the volume of a barley-grain that separates from a limb severed from a living person, Rabbi Neḥunya deems it impure, and Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua deem it pure.

The Gemara comments: Now that you have arrived at this dispute between tanna’im, it is possible to say that the difference between the first tanna in the mishna, i.e., Rabbi Meir, and Rabbi Shimon is also with regard to the cases of an olive-bulk of flesh and a bone the size of a barley grain. Rabbi Meir states that the partially severed limb of a person imparts the impurity of a limb from a living person but not the impurity of a limb from a corpse. The difference between these two types of impurity is with regard to a case where either an olive-bulk of flesh or a bone the size of a barley grain was separated from the severed limb; Rabbi Neḥunya holds that flesh that separated from a limb of a living person is pure, but a bone that separated from a limb of a living person is impure, and Rabbi Eliezer holds vice versa. Rabbi Meir consequently holds in accordance with one of these two opinions. Rabbi Shimon holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua that both a bone and flesh that separated from a limb of a living person are pure.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ודלמא טעמיה דר"ש או כרבא או כר"י. איכא למידק דטפי ה"ל לאקשויי ולימא והא ר' יוחנן הוא דמפרש לעיל טעמיה דר' שמעון בההיא משום דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אינו כמוהו, וקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דהא נמי ר' אסי משמיה דר' יוחנן אמרה, וי"ל דהא עדיפא ליה לאקשויי דאי מהתם ה"א אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן, אבל השתא פריך שפיר [דרב אמי] גופיה אמאי דחיק ומוקי בהאי טעמא דלמא טעמיה (דר') [דר"ש] משום דאין בהמה נעשית ידים לאבר א"נ דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אינו כמוהו.

אלא לעולם אסיפא ולאו אאבר אלא אבשר. הקשה (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל כיון דר' יוחנן גופיה אמר לעיל (חולין קב, ב) לא תאכל הנפש עם השר זה אבר מן החי, ובשר בשדה טריפה זה בשר מן החי, א"כ בשר מן החי דאסור לבני נח מנא לן, דפסוק זה לישראל נאמר ולא לבני נח, ואי משום אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו דכתיב בבני נח לאבר מן החי הוא דאתא, דהרי הוא כמה שנאמר לישראל לא תאכל הנפש עם הבשר. ותירץ הוא ז"ל דהא דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר משמע ליה לר"י דבכשהוא כנפש שאינו עושה חליפין והיינו אבר מן החי כ"פ רש"י ז"ל, ואין בכלל זה בשר מן החי, אבל בבני נח דכתיב (בראשית ט, ד) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע לא תאכל הנפש עם הבשר בשנפשו בו, והלכך אפי' בשר מן החי במשמע, ולפיכך קרי ליה ר' יוחנן אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, וזה נכון.

המשנה השמינית ואינה מכונת הפרק אלא שנתגלגלה על ידי מה שהוזכר במשנה שלפניה האבר והבשר המדולדלין באדם טהורים מת האדם הבשר טהור והאבר טמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת דברי ר' מאיר ור' שמעון מטהר אמר הר"ם פי' נתבאר בששי מעדיות שאבר מן החי כזית בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טהור ואמנם מטמא כלו ושאבר מן הנבלה כזית בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טמא ור' שמעון אומר שבשר הפורש מאבר מן המת גם כן טהור וכן עצם כשעורה הפורש ממנו טהור ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי עקר ענינה הוא שכבר ידעת שאבר מן החי של אדם מטמא באהל כאבר מן המת וכמת עצמו ולמדנו במשנה זו על האבר או הבשר המדולדלים באדם ומעורים במקצת אע"פ שאין יכולים לחזור ולהתרפא טהורים שאין טומאה אלא במה שהוא משולל מן החיות לגמרי:

מת האדם אם היה מדולדל זה בשר טהור לגמרי שמיתה עושה ניפול כמו שביארנו והרי היא כבשר מן החי ואם היה דלדול זה אבר מטמא משום אבר מן החי ולא משום אבר מן המת דברי ר' מאיר וכן הלכה ובגמ' יתבאר מה בין אבר מן המת לאבר מן החי והוא שאבר מן החי בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו הרי הן כמי שפרשו ממת שלם ומטמאין בשיעור הנתון להם כזית וכשעורה וכבר ביארנו באבר עצמו כשהוא שלם שמטמא בכל שהוא וכשם שאבר מן החי צריך שיהא כברייתו:

כמו שביארנו כך אבר מן המת אינו מטמא אלא בדרך זה ימים הכתובים במגלת תענית כבר ביארנו במקומם שכלם בטלו ולא נשאר ענינם אלא בחנכה ופורים כמו שהתבאר במקומו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בפרש"י בד"ה אי לרבי יוחנן דאמר נמי לעיל אין יד להכשר כו' עכ"ל צ"ע לפירושו דהא בהדיא סבר רבי יוחנן בריש פרקין דיש יד להכשר אבל הכי הוה ליה למימר אי כרבי יוחנן דאמר לכולי עלמא דאין בהמה נעשית יד לאבר וכשאוחז בקטן כו' פליגי וכפרש"י גופיה לעיל לאוקמתא דאביי דהיינו נמי אוקמתא דרבי יוחנן ודו"ק:

בד"ה ורבי שמעון מטהר כו' וכל שכן דפליג ארישא כו' ומיהו קרא לא אצטריך כו' עכ"ל אבל במציעתא לא בעי למימר דפליג אלא קרא לא אצטריך ליה דאית טעם אחר דקושטא הוא דמקרי במציעתא על ידי שחיטה גם אוכל שאתה יכול לאוכלו דאין בהן אלא מצות פרוש כדאמרינן בפ' בהמה המקשה וכ"כ התוס' לעיל וק"ל:

בד"ה השתא דאתיא כו' דתנא קמא סבר אי כרבי אליעזר דמטמא בבשר הפורש מאבר מן החי כו' עכ"ל תימה היאך מצאנו ידינו ורגלינו לומר דתנא קמא מטמא בבשר הפורש מאבר מן החי כרבי אליעזר דהא קתני מת האדם הבשר טהור דהיינו בשר הפורש מאבר מן החי כפרש"י לעיל גבי בהמה ושרצים ובמתניתין דהכא נמי פרש"י דמת האדם הבשר טהור אתיא כרבי יהושע וכרבי נחוניא משמע מפירושו אבל לרבי אליעזר דמטמא בבשר הפורש מן אבר מן החי לא אתיא דהכי נמי מטמא בבשר הפורש מן החי ודוחק לומר דרישא דמת האדם הבשר טהור ר"ש תני לה ולא תנא קמא דאם כן למאי קתני שוב בסיפא רבי שמעון מטהר בבשר הפורש מאבר מן החי דכיון דכבר קתני דמטהר רבי שמעון בבשר הפורש מן החי מכל שכן דמטהר בבשר הפורש מאבר מן החי וצ"ע:

תוס' בד"ה כזית בשר כו' וצ"ל מקרא אחד כו' אמאי אמרו ליה לרבי אליעזר מאי טעמא מרבה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ר"ל כיון דילפינן משרצים ונבילה פשיטא דבעצמות קממעטינן עכ"מ ותלמיד כו' הא מסקינן דבשר הפורש מאבר מן החי טהור כו' הוה ליה למימר מאי טעמא בשר טמא כו' עכ"ל ולפי פירושו אין ראיית התוס' מכרעת דאכתי אימא דאבר מן החי גופא מבנין אב דנבילה ושרצים אתי ומיהו בשר הפורש טמא לרבי אליעזר מיתורא דקרא הכא וע"כ הנראה דשיעור דבריהם כך הוא דע"כ צ"ל דאיכא הכא יתורא דקרא לרבות למר בשר ולמר עצם ולמר לדרשא אחרינא ואם כן דמבנינא דנבילה ושרצים קאתי אבר מן החי גופיה מאי א"ל לרבי אליעזר מאי טעמא מרבה בשר כו' דודאי מסתבר טפי לרבות בשר אע"ג דטומאת בשר מן החי לית להו לנבילה ושרצים דטומאת בשר מיהת שייך בהו היכי דמתו אית לן לרבויי הכא מיתורא דקרא אף בשר מן החי אבל טומאת עצם לית להו כלל אפילו במתו ואם כן לית לן לרבויי נמי הכא עצם מן החי וזה קרוב לפירוש התלמיד והדברים ברורים וק"ל:

בד"ה כזית בשר וכו' נראה דאבר אדם מן החי וכו'. ר"ל דמדפליגי בבשר הפורש מאבר מן החי א"כ משמע דאבר מן החי עצמו באדם טמא לכ"ע ומהיכא ילפינן לה ולכאורה נראה דילפי' מבנין אב דשדצים ובהמה אבל לא משמע כן במשנה מדאמרי ליה וכו' וע"כ צריך לומר דיש להם שום קרא דמר דריש מניה ומוקי ליה בבשר ומר מוקי ליה בעצם והשתא בשלמא אם אבר עצמו מן החי באדם טמא ולא נצטרך ללמדו מבהמה ושרצים ויש להם ג"כ מקרא אחר דמר מוקי ליה לבשר הפורש מן האבר מן החי ומר מוקי ליה בעצם יתיישב שפיר דאמרי ליה לר"א השוה מדותיך משום דלא עלה על דעת אדם שיש להשוות דיני אבר מן החי באדם לדין בהמה ושרצים ולכך אמרי ליה השוה מדותיך והוא השיב להם וקא יהיב טעמא דמדמה ליה לדין בהמה ושרצים ואמר מרבה אני טומאת בשר וכו' שהבשר נוהג בנבלות ובשרצים וכו' אבל האמרו לו לא עלה על דעתם טעם זה אבל אי עיקר דין דאבר מן החי באדם מבהמה ושרצים אתי צריך לומר ג"כ דיש להם מקרא אחד דמר מוקי ליה לבשר הפורש ומר מוקי ליה בעצם והא דלא מוקי ליה באבר מן החי עצמו משום דלא אצטריך דמבנין אב דבהמה ושרצים אתי ולכך ע"כ להפורש מן האבר אתי אלא דמר מוקי ליה בבשר ומר מוקי ליה בעצם ואע"ג דגבי בהמה ושרצים עצמן מטהרינן בין בשר הפורש ובין העצם הפורש כמבואר לעיל בדף קכ"ה ובתוס' ולא מטמאינן אלא דוקא אבר שלם אבל בפורש מן הנבילה בשר דוקא טמא ולא עצם שאני גבי אדם דאית לן קרא למר לבשר ולמר לעצם סוף סוף אי עיקר דין דאבר מן החי באדם מבהמה ושרצים אתי מה ס"ד דאמרי ליה השוה מדותיך פשיטא דישיב להם דמסתבר לדמות לטומאה דנבלה ושרצים כמו שהשיב להם באמת מרבה אני טומאת בשר שהבשר נוהג בנבלה ובשרצים אבל הם מה עלה על דעתם שאמרו לו כן עד שהוצרך להשיב וקא יהיב טעמא אמאי מרבה בשר כן נראה לי לפרש שיטת התוס' בדבור זה וראיתי מפרש דמשמע מדבריו שהוא מפרש דברי התוס' כן אבל אי מבניינא דשרצים ודבהמה אתי אמאי אמרו ליה מאי טעמא מרבה בשר וממעט עצם עדיפא מניה הוה להו להשיב על דבריו שהרי בבהמה ושרצים גופייהו בשר ועצם הפורש טהור וזה הפירוש נראה בעיני דחוק ורחוק דא"כ מאי מקשו התוס' אדר' אליעזר ואדאמרי ליה השוה מדותיך וקא יהיב טעמא וכו' לפי האמת היה להם להקשות לר"א ולרבי נחוניא דמר מטמא בשר ומר מטמא עצם כיון דמבניי' דבהמה ושרצים אתי הרי גבי בהמה ושרצים עצמן טהור בין בשר הפורש ובין העצם הפורש מן החי ואינו מתורץ כלל לפי האמת גם לפי דמר יהיב טעמא ומר יהיב טעמא כך היה להם להתוס' להקשות אלא ודאי אין זה קושית התוס' דאין זה קושיא דאף אי אתי אבר מן החי באדם מבנינא אית לן קרא דמר מוקי ליה בבשר ומר מוקי ליה בעצם אע"ג דגבי בהמה ושרצים טהור דשאני הכא דאית לן קראי ולא הקשו התוס' אלא אאמרו ליה דר"א לחוד כמו שפירשנו ודו"ק נ"ל:

גמ' אמר רב אסי אמר ר' יוחנן כו' נמחק אמר ר' אסי:

רש"י בד"ה לא הוכשרו קמפרש רבי יוחנן משום כו' כצ"ל. נ"ב נראה לי וכן בד"ה אלא לעולם כו':

תוס' בד"ה כזית בשר כו' אמרו ליה לרבי אליעזר כו'. נ"ב רוצה לומר כיון דילפינן לשרצים ונבילה פשיטא דבעצמות קממעטינן עד כאן מצאתי ותלמיד טועה הגיה הא מסקינן לעיל להדיא דבשר הפורש מן אבר החי טהור אלא הכי פי' למה אמרו מאי טעמא מרבה בשר וממעט עצם הוי ליה למימר מאי טעמא בשר טמא הא משרצים ונבלה קאתי והתם גופא בשר הפורש מן האבר טהור ודו"ק:

גמרא אלא לעולם אסיפא כו'. וכ"פ הרמב"ם. והרע"ב שכתב וא"א לאוקמי כו' אהך דסיפא כו' הלכך ע"כ ר"ש ארישא קאי כו' ל"ד כלל במחכ"ת. ורש"י לא כתב אלא וכ"ש דפליג על הרישא כו':

במשנה האבר והבשר המדולדלים באדם טהורין. לכאורה יפלא מדוע לא תני נמי הכא מטמאין ט"א במקומן כדתני לעיל גבי בהמה דהכי תנן בעוקצין פ"ג מ"ב החותך מן האדם ומן הבהמה כו'. ואולי משום דלא מתניא ליה בסיפא מת האדם הבשר צריך הכשר כמו בבהמה משום דבטלה דעתו אצל כ"א כדאיתא בכריתות (כא ב). להכי לא תני גם ברישא:

גמרא דתניא אר"א שמעתי שאמה"ח מטמא כו'. ד"ז נזכר גם במשנה ב' פ"ג דעדיות ע"ש:

שם ומאי איכא בין אמה"ח כו' כזית כו' הפורש מן האבר א"ב. כ"נ דצ"ל ותיבות מן החיה למחוק וכן מפרש"י. ועי' לעיל (קכח ב) הלשון גבי בהמה:

שם (בסה"ע) בין תנא קמא לר"ש נמי כזית כו' א"ב. הרמב"ם והרע"ב אחריו פירש דפלוגתייהו בכזית בשר ועצם כשעורה הפורשין מאבר מן המת דר"ש מטהר. ותמוה דלא מצינו מחלוקת בזה באבר מן המת. וגם אין שום סברא לחלק בין הפורשים מן המת להפורשים מן האבר ממנו. וע"ק לפירושם דכן היה יכול הגמרא לפרש פלוגתת ר"ש לעיל דקאי אכזית בשר הפורש מאבר מן המת דבהמה ועמש"כ בס"ד בפרק ו' דעדיות:

ד"ה מת האדם. ובשר הפורש מה"ח טהור וכר"י ור"נ כו'. עיין מהרש"א מה שתמה עליו בסוף הסוגיא. ובאמת פירושו דהכא תמוה מאד דפשוט במשנה דעדיות פ"ו דבשר הפורש מן החי לכ"ע טהור אפי' לר"א ואינו מטמא אלא בהפורש מאבר מה"ח הואיל והוא מטמא כמת שלם וכדאיתא שם. וכן לעיל (קכח ב) בד"ה א"ב שכ' בשר הפורש מן החי לא מטמא כו' וכ"ש בשר הפורש מן אבר מה"ח תמוה וצע"ג. ועמש"כ שם בעדיות בס"ד:

תד"ה כזית. לכאורה כו' מב"א דשרצים כו'. לכאורה תמוה דאיך נעלם מכתה"ג גמרא ערוכה בנזיר (נג ב) בחלל זה אמה"ח ע"ש. אמנם נראה דזהו מקרא אחד שכ' לקמן דדרשינן מר מוקי ליה בבשר כו' דכיון דאבר גופיה ידעינן מבנין אב דשרצים ובהמה ע"כ בחלל אתי לאתויי למר לבשר ולמר לעצם ולמר לדרשא אחרינא. ולמסקנתם צ"ל דאיתא מקרא אחד אחר זולת בחלל ומר מוקי ליה כו'. ונ"ל דאותו פסוק הוא או בעצם אדם דדרשינן בספרי זה אבר מהחי. ומר דדריש ליה לדרשה אחרינא הוא כמו דדרשינן מיניה בנזיר שם לרובע עצמות. ודע דק"ל איך ס"ד דתוס' דאמה"ח דאדם ילפינן מבנין אב דשרצים ובהמה. דא"כ נימא דיו לבא מה"ד להיות כנדון מה הנך לא מטמו באהל (ובשרצים אף במשא לא מטמו) אף דאדם לא יטמא באהל. וכמו דפריך הגמרא לעיל בר"פ על הא דהוה בעי למילף יד בנבלה מזרעים ותנור ע"ש וצ"ע:

גמ׳ כתוב במגלת תענית וכו׳ אמר לו כך שמעתי כצ"ל:

תד"ה כזית מן המת וכו' אמאי מרבה בשרו. נ״ב משום דמציני מרובה טומאת בשר כו׳ ואי איתא דמבנין אב משרצים ובהמה אתי. א"כ דון מנה ומנה. ואפי׳ לית לי׳ דון מנה ומנה. מיהו מאי קאמר מצינו טומאת בשר מרובה. הא מצינו באבר דטומאת עצם נמי מרובה. והיינו נמי דמסיימי תוס׳ אבל אי מבניינא כו' ר"ל דלא הו"ל למימר לי׳ בהאי לישנא מ"ט מרבה וכו' אלא הכי הול"ל מ"ט לא תילף מאבר מן החי דשרצים ונבלה אבר מאבר היל"ל ור"ל אע"ג דאיכא למימר דר"א לא אסיק אדעתי׳ למילף בשר הפורש מאבר מן האדם מבשר הפורש מאבר מן החי מ"מ אינהו דאותבו ליה מי איכא למימר דלא אסקי אדעתייהו לאקשויי לי' דעדיפא אלא ע"כ טומאת אבר דאדם מן החי מקרא אחרינא נפקא:

לאחרים. לעובד כוכבים: קרוי אוכל. לענין טומאת אוכלין ואבר מן החי אין אתה יכול להאכילו לאחרים בהיתר: ודילמא טעמא דר' שמעון. ולמה לי קרא להכי: הואיל ומעורה. בבעלי חיים שאין טומאה נוהגת בהם כדאמרינן לגבי יחור דהואיל והתאנה מעורה ביחור חיבור הוא אע''פ שהיחור נפשח מן האילן שהקליפה מועלת בו לעשות חבור הכא נמי הואיל והאבר מעורה בבהמה כל דהו טהור הוא: נשחטה הבהמה. אין המדולדל ניתר לא לישראל ולא לבני נח: לא הוכשרו. וקמפרש רבי יוחנן משום דלאו בני קבולי טומאה נינהו דלא משויא להו שחיטה אוכלא הואיל שאינו קרוי אוכל: ודלמא. לעולם בני קבולי טומאה נינהו וטעמא דר''ש אי כדרבא דמפרש לעיל (דף קכז:) טעמא דר''ש משום דאין בהמה נעשית יד להכשיר האבר אי כדרבי יוחנן דאמר נמי לעיל אין יד להכשר וכשאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו פליגי ומשום הכשר: אלא לעולם. אי איתמר דר' אסי אסיפא דמתניתין איתמר אמתה הבהמה ור' שמעון מטהר אפילו הוכשר הבשר אין מקבל טומאה וכ''ש דפליג ארישא כשהן מחוברין ומיהו קרא לא איצטריך ליה אלא משום סיפא דאי משום רישא הא אית ליה טעם אחר כדאמרינן: . מתני' המדולדלין באדם טהורים. דכי ימות כתיב: מת האדם הבשר. המדולדל טהור דמיתה עושה ניפול ובשר הפורש מן החי טהור וכרבי יהושע ור' נחוניא בן הקנה מיתוקמא דמטהרים לקמן בשר הפורש מאדם חי: האבר מטמא משום אבר מן החי כו'. בגמרא מפרש מאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן המת אבר מאדם חי מטמא במגע ובמשא ובאהל אבל כזית בשר ועצם כשעורה הפורש מאבר מן החי אינו מטמא ומאבר מן המת מטמא: גמ' בעלמא קאי. ואפילו אאבר מן המת דעלמא פליגי דלא מטמא אלא אם כן יש בו כזית בשר דמטמא משום בשר: א''ל ר' יהושע. וכי מפני ששמעת מן החי סבור אתה לומר מן החי דוקא ולא מת בתמיה והלא כתיב במגילת תענית פסחא זעירא כו' פסח שני שבאייר: הא רבה. פסח ניסן: למספד. בתמיה: ה''נ כל דכן. שמעת: א''ל כך שמעתי. שאבר מן החי מטמא ולא אבר מן המת: ה''ג ומאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן המת ואמתניתין קאי: כזית בשר ועצם כשעורה הפורש מאבר מן החי איכא בינייהו. תנא דמתניתין סבירא ליה כר' יהושע דמטהר לקמן בין בבשר הפורש בין בעצם הפורש מן החי דהא מתניתין ר' יהושע היא דמטמא באבר מן המת הילכך בבשר מן החי ובעצם מן החי שאינו אבר נמי כרבי יהושע סבירא ליה טעמא דרבי אליעזר ור' יהושע ור' נחוניא מפרש בעדיות (פ''ו מ''ג) מה ראה כל אחד לטמא בזה ולטהר בזה ומה ראה ר' יהושע לטהר בשניהם דתנן התם אמרו לו לר' אליעזר השוה מדותיך או תטמא בשניהם או תטהר בשניהם אמר להם מרבה אני טומאת בשר מטומאת עצמות שהבשר נוהג בנבלות ובשרצים מה שאין כן בעצמות אמרו לו לר' נחוניא השוה מדותיך אמר להם מרבה אני טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר הפורש מן החי טהור ואבר הפורש ממנו והוא כברייתו טמא אמרו לו לר' יהושע מה ראית לטהר בשניהם והא שניהם במת טמאין אמר להם לא אם אמרתם במת שהרי יש בו רובע ורוב ורקב דרובע הקב עצמות מת טמאים באהל ורוב בניינו או רוב מניינו מטמא ומלא תרווד רקב מטמא באהל תאמרו בחי שאין בו רובע ורוב ורקב כו': השתא דאתית להכי. דאדכרתן עצם כשעורה ובשר הפורש מהשתא אימא לך דר''ש לאו אאבר מן המת פליג אלא בין תנא קמא לר''ש דמתניתין נמי כזית בשר ועצם כשעורה איכא בינייהו בהא פליגי אם אבר מן החי חלוק מאבר מן המת בשתיהן או באחת מהן דלתנא קמא אינו חלוק אלא באחת מהן דת''ק סבר אי כרבי אליעזר דמטמא בבשר הפורש מאבר מן החי ובעצם כשעורה הפורש ממנו מטהר אי כר' נחוניא דאמר איפכא והכי קאמר האבר טמא משום אבר מן החי ובשר הפורש ממנו טמא והעצם טהור כר' אליעזר או העצם טמא והבשר טהור כרבי נחוניא ולא משום אבר מן המת דשניהם טמאין בו ור' שמעון מטהר בין בעצם בין בבשר הפורש ממנו דסבר כר' יהושע דמטהר בשניהם אבל אבר עצמו ה''נ דמטמא לר''ש:

כזית בשר הפורש מאבר מן החי ר' אליעזר מטמא. לכאורה נראה דאבר האדם מן החי מבנין אב דשרצים ובהמה אתי אבל במשנה לא משמע כן מדאמרו ליה לר' אליעזר השוה מדותיך וקא יהיב טעמא אמאי מרבה בשר וממעט עצם וצריך לומר מקרא אחד דרשינן מר מוקי ליה בבשר ומר מוקי ליה בעצם כדיהיב טעמא ומר דריש לדרשא אחרינא אבל אי מבניינא דשרצים ודבהמה אתי אמאי אמרו ליה לר' אליעזר מאי טעמא מרבה בשר וממעט עצם: בין תנא קמא לר' שמעון נמי כזית בשר ועצם כשעורה איכא בינייהו. פירוש או עצם כשעורה דהא תרוייהו ליכא למימר לת''ק טמא דאם כן מאי איכא בין אבר מן המת לאבר מן החי: